| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 159 עם אזהרה:
שלא כִּבְתחזית הממשלה: אין לנו זמן בלתי-מוגבל לפעול בלבנון!
תל אביב, יום שני, כ"א בתמוז תשס"ו, 17 ביולי 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: משה דור: הראשונים [חב"ד נמלט מצפת]
ד"ר אהוד זמיר: מכתב ממלבורן, אוסטרליה, על אזרחיה הלבנונים
אהוד בן עזר: שיתנצלו!!!
לא ידעתם מה הסיבות למלחמה בצפון הארץ ובלבנון? קיראו בעיתון "הארץ": "תמריץ לפעולה בלתי מידתית כדי להשיב לצבא את יוקרתו!"
עמנואל בן-עזר: Home, sweet Fucken home וכן: בוקר אחד במעיל ירוק
מ. שמואלי: חיזבאללה היא לבנון, התקדים הקורץ לרשות הפלשתינית
ברוך תירוש: א. תל אביב, עיר ואם לכוחות "ההגנה" ברחבי הארץ. ב. זיק של הבנה ואנושיות באפלת נחל פולג
הפתעה גדולה לתושבי גוש דן והסביבה, מופע גדול בשמיים בלי פקקי-תנועה על הארץ לפני שיתרחש ["חדשות בן עזר" מיום 1.6.06]
מה אמת ומה בדייה ב"הלילה", רב-המכר של אלי ויזל?
האם הכתבן הזה סובל מאידיוטיזם מוסרי? על הבלוג של בני ציפר ב"הארץ"
הצד הכבר-מלא של כוס המלחמה
מעתה איש לא יטיל ספק בכוונותיה של איראן להשמיד את ישראל בעקיפין ובמישרין, ואם האמריקאים לא ירעצו בהקדם את יכולתה הגרעינית בהתקפות אוויריות מאסיביות על מיתקניה, לא תהיה תקומה לעולם החופשי (וגם ליכולתו להשתמש בנפט הסעודי והעיראקי).
השיעים של החיזבאללה לא התקדמו הרבה מעבר לסאדיזם הדתי שבו הם חותכים את עצמם ואת קרקפות ילדיהם עד זוב דם בחג העשורה. עובדה, הם אינם מפסיקים לשגר טילים וככה הם מקלים על חיל האוויר להרוס אותם בתמיכה כמעט כללית של דעת הקהל והמדינאים במערב.
שכירי החיזבאללה המצויידים בנשק איראני לא יחזרו לשבת על גבול הצפון.
החיזבאללה הפכו לשנואי נפשם של שאר העדות בלבנון, ושל מרבית העולם הערבי.
התברר שאפילו איום הטילים, שהילך אימים על ישראל ונטע תקווה בלב הרוצים להשמידה, אינו יכול למוטט אותה, והוא הרבה פחות מסוכן מפלישה קרקעית של צבאות ערב.
הוכח שבאזורנו אין שלום ולא יהיה שלום וכל יום יכולה לפרוץ מלחמה חדשה אבל אנחנו חיים ונחיה חיים נורמאליים ודמוקראטיים רק בזכות הכוח הצבאי שלנו, שמבלעדיו היינו נכחדים, וככה זה, פחות או יותר, מאז 1878, אלא שבתקופות הראשונות לא היה לנו צבא. (אישית, צבא ומילואים מאוסים עליי מאוד מהרבה בחינות, וגם נתתי לכך ביטוי בספריי).
משה דור
הראשונים
פחד הוא תכונה אנושית טבעית. אין אדם נתפס על פחדיו. הגבורה האמיתית היא, אולי, בהתגברות על הפחד ובעשיית מה שצריך לעשות למרות המורא. בסופו של דבר המבחן הוא אישי בתכלית. אדם ניצב לבדו מול ביעותיו, נאבק אתם לבדו ואם יאיר לו מזלו פנים גם יוכל להם, לבדו. על הפחד הפרטי נוספים יסודות נסיבתיים. האדם רוצה לגונן על משפחתו, על ילדיו, הוא ירא לחייהם, לשלומם, לעתים קרובות יותר משהוא חושש לחייו ולשלומו שלו.
ההבנה הפסיכולוגית ליסוד הפחד במירקם האישיות מתגלית גם בתנ"ך העברי, שבדרך כלל מחמיר במשפטו את המתחמקים מחובותיהם הלאומיות. דבורה הנביאה מקטרגת באירוניה שנונה על שבט ראובן שהשתמט מלסייע למלחמה נגד סיסרא הכנעני: "בפלגות ראובן / גדולים חקקי-לב / למה ישבת בין המשפתיים / לשמוע שריקות עדרים / לפלגות ראובן גדולים חקרי-לב" (שופטים, ה', י"ז). במלחמת שבטי ישראל נגד שבט בנימין הממרה מסתבר במיפקד הלוחמים שמתושבי יבש גלעד "לא בא איש אל המחנה". הענישה מפליגה בחומרתה: "לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב... כל זכר וכל אישה יודעת משכב זכר תחרימו" (שופטים, כ"א, י'-י"א). אבל בספר דברים, שעל-פי המסורה קודם הרבה לספר שופטים, אנו מוצאים בהילכות המלחמה את רשימת הפטורים מחובת הגיוס, וביניהם במפורש "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב בביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" (דברים, כ', ח').
אבל הסיפור לובש צביון שונה לגמרי כאשר את הפחד מפגינים בימינו קבל עם ועדה אותם אנשים עצמם המטיפים גבורה לשאר חלקי הציבור. אגב, נבצר ממני לשער שאותם "יראים ורכי לבב" של העידן התנ"כי היו מסברים את אוזניהם של אוחזי החרב העברים כיצד לאסור מלחמה ומהי הדרך הטובה ביותר להניף חנית או לירות חיצים אל המטרה.
מה הראתה לנו הטלוויזיה הישראלית, בכל שידורי החדשות שלה מן הצפון, אם לא חסידים מתנועת חב"ד הנמלטים ראשונים מצפת המופגזת ברקטות החזבאללה? הם, שבחריפות הטחותיהם נגד תומכי היציאה מן השטחים כמעט שלא היה להם מִתחרה. הם שוויתור על שעל יחיד מאדמת הקודש נתפס להם כבגידה בתורת ישראל ובארץ ישראל. הם, שבמצוות "המשיח" שכף רגלו לא דרכה מעודה על האדמה הזאת היו חוד החנית של הניצים מושחזי המקור וסומרי הנוצות. הם, המיסיונרים לובשי השחורים, שאברכיהם פטורים מגיוס לצבא המגן בדם נעריו על חייהם. הם נחשוני המנוסה מבירת הגליל.
"ראשונים תמיד אנחנו" שרו אנשי הפלמ"ח ששיחררו את צפת בתש"ח. איזו ראשונות רשאים אנשי השטעטעל החב"די לייחס לעצמם?
הפחד הוא טבעי. וגם הצביעות היא מרכיב טבעי באופי האנושי. ולא בכדי הזהיר המלך החשמונאי הגדול אלכסנדר ינאי, על ערש מותו, את אשתו המלכה שלומציון אלכסנדרה שלא תתיירא מפני הצדוקים ולא מפני הפרושים אלא מפני הצבועים "העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס."
היטב הזהיר אותה, ואף אותנו במימד ההיסטורי, אבל מי שחייב היה להקשיב לאזהרה לא שעה לה ואת המחיר משלמים כולנו.
מכתב ממלבורן, אוסטרליה
בתשובה לשאלה: מה קורה בקהילייה הלבנונית בעיר?
Hi Ehud
It's a bit early to know. There is a spectrum of responses, from haltered to justifying the Israelis. Much more of the former, of course. There are a lot of Christians from Lebanon who hate the Hizbullah but now they are very worried because over 10,000 Lebanese-Australians are trapped in Lebanon. Some of them are facing draft to the Lebanese army which they fear a lot, many do not even know Arabic and go there as tourists for Holidays. There is a huge Lebanese-born community here, that's why Australia has a slightly different point of view on it than other countries. It's hard to tell where this is going. I have a lot of Lebanese patients and I don't know what the interaction with them will be like. They usually know that I am Israeli and I am one of the only 2-3 eye doctors in town who is able to speak to them in Arabic. They usually like it. I hope this is not going to get personal. But of course my worries here are nothing like the worries back home and I am terrified at the news that keep coming, never good news so far. Ehud, if this had not happened now, it would have happened later and would have been worse. Living in Israel and thinking "business as usual" while those bney zona build fortresses along our border and arm themselves with Iranian missiles is just a foolish dream. This now is our reality, and most Israelis are in the same type of denial the Christians in Beirut are in. It's NOT a normal country that can live a normal life. I will let you know of any news here,
Dr. Ehud Zamir
אהוד בן עזר: שיתנצלו!!!
בשנים האחרונות, בייחוד מאז יציאתו צה"ל מלבנון ופרוץ האינתיפיאדה השנייה, שבתי והתרעתי, בכתב ובעל-פה, עוד בטרם נוסד "חדשות בן עזר" – כי הרגיעה בצפון אינה אלא אשלייה וכי החיזבאללה אוגר אמצעי לחימה משוכללים יותר לקראת התקפת הטילים הבאה שתגיע גם עד מפרץ חיפה, לכן אין שום משמעות לשאלה אם חזרנו לגבול הבינלאומי ואם לא. אין שום סיכוי לשלום. אפילו השלום-לכאורה של הסכם אוסלו בשנות ה-90 הוא כבר מאחורינו.
על הערכת מצב זו, מפוכחת, חסרת פניות ודעות קדומות או פוליטיות – זכיתי לכינויים "פאשיסט", "ימני", מתנגד לשלום, וכדומה, וזאת בכתב ובעל-פה, מצד ידידים, ידידים-לשעבר וגם זרים.
"איך אתה יכול לדבר ככה? הנה, רק חזרנו לגבול הבינלאומי והכול בסדר בצפון. שקט שם!" או שפשוט לא היו עונים לי, כי נחשבתי למי שהשתמד לימין ומיותר להתווכח איתו!
היו גם שביקשו שאפסיק לשלוח להם את "חדשות בן עזר" בגלל דיעותיי אלה. הפסקתי.
מעולם לא עלה על דעתי לכתוב או לומר דברים רק כדי שיערבו לאוזני אחרים.
אני רוצה לראות שיקום עכשיו מישהו מהם ויתנצל בפניי!
לא ידעתם מה הסיבות למלחמה בצפון הארץ ובלבנון?
"תמריץ לפעולה בלתי מידתית כדי להשיב לצבא את יוקרתו!"
ממשלת עיתון "הארץ" ושרת הביטחון המיועדת זהבה גל-און (בשידור ב"קול ישראל" ביום 14.7 בבוקר) מבקשים הפוגה למען החיזבאללה, כי רגשות נקם בלבד אינם מדיניות, ובנוסף לכך כבר הוכח שבכוח לא השגנו שום הישג של שלום [אמנם גם לא שחטו אותנו, אבל זה לא נחשב בממשלת "הארץ" ומר"צ-יחד. א.ב.ע.] אלא יש לקחת פסק-זמן לשבת מיד למשא-ומתן עם החמאס והחיזבאללה.
הדברים שלהלן לא נכתבו בעיתון של אש"ף ולא נאמרו על-ידי חברי-כנסת ערבים שמדברים תמיד בכפל-לשון על כל פעולת-טרור וליבם עם אויבינו, אלא נדפסו בדבר המערכת של העיתון לאנשים לא-מטומטמים "הארץ" מיום 14.7.06 תחת הכותרת "פסק זמן במלחמה":
"לפעולה בלבנון צריכה להיות מטרה מוגבלת, ואל לה להתיימר לשנות את המציאות ולהרתיע את האוייב 'אחת ולתמיד', בין שמדובר בחיזבאללה, באיראן, בסוריה או בחמאס. קל לקבוע יעדים מרחיקי לכת, להפריח באוויר דברי שחץ וגבורה, אך אחרי שהדברים נאמרים קשה יותר לסגת לעמדות מתונות וסבירות. הצבא נתפס במחדל הן בפעולה בכרם שלום והן בגבול הצפון. היכולת של החמאס לחפור מנהרה ארוכה ולהפתיע מוצב בכוננות והיכולת של חיזבאללה להפתיע שבועיים אחר-כך סיור בגבול הצפון אינן אמורות להיות תמריץ לפעולה בלתי מידתית כדי להשיב לצבא את יוקרתו. על צה"ל קודם כל להפיק לקחים ביחידות ובפיקוד, להלקות את עצמו על שאננות-יתר ולהקפיד שמחדל כזה, המשנה סדרי בראשית בפוטנציאל ההסלמה שבו, לא יישנה.
"...אפשר כבר בשלב זה לדרוש ממנו [מחסן נסראללה] לסגת מגבול הצפון בתמורה להפסקת הפעולה הצבאית. גורמי ההערכה הצה"ליים, שהטעו את הממשלה לחשוב שחיזבאללה לא יפעל נגד ישראל בעקבות חטיפת החייל בעזה, אולי חושבים אחרת – אבל אין ערובה לכך שהצדק איתם דווקא.
"...אם אפשר להשיג את היעד הביטחוני בדרך דיפלומטית, אפשר להכריז על הפסקת אש זמנית – ולקוות, כי המטרות יושגו בלי להבעיר את האזור כולו."
ואם זו אינה תבוסתנות אזיי תבוסתנות מהי? לישראל ולצדקת קיומה ולהבנת מהלכיה יש כיום הרבה יותר תומכים בוואשינגטון ואפילו במדינות אירופה מאשר במערכת עיתון "הארץ" ובקרב עיתונאיה המקורנפים ובקרב קהילת האינטלקטואלים והסופרים האנטי-ישראליים של ישראל, שעליהם היה אומר הסופר העל-זמני אלימלך שפירא בלשונו הבוטה שהם מִמְלקקי התחת של אויבינו.
ביום 25 בספטמבר 2006 תימלאנה 25 שנה למותה של המשוררת הארצישראלית הראשונה
אסתר ראב
שמוסד ביאליק דחה את כרך כל שיריה [יצא לאור בזב"מ]
שמוסד ביאליק דחה את כרך כל הפרוזה שלה [יצא לאור ב"אסטרולוג"]
ושזכתה במשך כ-60 שנות שירתה רק למחצית פרס חולון לספרות
תאריך פטירתה לא יצויין בשום מקום ובשום אופן
כי היא משכמה ומעלה מכל מוסד אקדמאי או ספרותי בישראל
המתמחים לאחרונה בִּנְמושות
בתקווה לנטיעות ולא לשריפות
לאהוד בן עזר שלום רב!
לשורפי היערות לסוגיהם [גיליון 158] יש לקרוא: בני בליער!
לאלה מבני ערב העושים זאת מרוב "אהבה לאדמה זו..." אולי הם לא קשורים אליה כל כך כפי שמצהירים...
נזכיר את שאמר ו. צ'רצ'יל בעדותו לפני ועדה חשובה (ועדת פיל?): "היכן שיגיע הערבי יגיע המדבר."
בתקווה לנטיעות ולא לשריפות.
מ. שמואלי
ספר חדש
"נסיך ירושלים" מאת עפר רגב
ספרו החדש של עופר רגב חושף לראשונה את מלוא הפרטים מפרשיה שהייתה משך עשרות שנים עלומה וסודית – ההתנקשות בשליח האו"ם למזרח התיכון, הרוזן השוודי פולקה פון-ברנדוט. ההתנקשות, שהתחוללה סמוך לראש השנה תש"ט, (עדיין 1948) ברחוב ירושלמי שקט, נשכחה מלב אך הנושאים בהם עסק ברנדוט עודם סבוכים ולוהטים כשהיו: שיבת רבבות הפליטים הערבים, גבולות הקבע של מדינת היהודים ומעמדה הדיפלומטי של ירושלים.
מעבר לכך נקשרת הפרשיה בעניינים המלווים את מדינת-ישראל כצל מאז הכרזתה. האחד הוא זיכרון השואה ולקחיה, השני הוא קיומן ופעילותן של מחתרות בתחומי מדינת-ישראל והשלישי הוא התנקשות באויבים ללא הליך משפטי.
בספר "|נסיך ירושלים" בוחן עופר רגב את כל הנושאים הללו במקבילית הכוחות שבין ארבע הדמויות המעורבות בפרשה: הרוזן ברנדוט, דוד בן-גוריון, יהושע זטלר, יהושע כהן.
האיש שהתנקש בברנדוט היה יהושע כהן, שהפך כעבור שנים לאדם המקורב ביותר לדוד בן-גוריון. ראש הממשלה ידע על מעורבות חברו בביצוע פעולה פלילית בשטח שהיה באחריות מדינת ישראל. האיש שאמר כי "זכות קיומה של ישראל בכוחה ובצדקתה" לא פעל להסגרת חברו. ניתן להבין מכך כי בן-גוריון לא חש שהריגת ברנדוט היוותה פגיעה בצדקתה של ישראל.
[מתוך הקומוניקט של המו"ל, "פורת" הוצאה לאור].
בתשובה לשאלותינו כותב עפר רגב: יהושע זטלר, יליד 1917, הוא בן כפר-סבא שהיה לוחם אצ"ל, ממייסדי לח"י, מפקדו של יצחק שמיר, וממפקדי הפריצה מכלא עכו בשנת 1947. ביום כ"ט בנובמבר 1947 הייתה לח"י נכונה להתפרק ולהשתלב בהקמת המדינה, זטלר סבר כי אין להסכים למדינה יהודית ללא ירושלים ולכן פרש בטריקת דלת, עלה לירושלים ולמעשה הקים מחתרת חדשה שהגיעה להישגים ולמניין לוחמים גבוה בהרבה מכל מה שהשיגה לח"י עד אז. אחד מאנשי לח"י בירושלים היה יהושע כהן, אף הוא בן כפר-סבא, יליד 1924, שהחזיק את המחתרת בימים שאחרי רצח יאיר ועד התגבשות מפקדת לח"י בראשות אלדד, שמיר וילין-מור.
על-פי חוק העונשין, מתיישנת עבירת רצח אחרי עשרים שנה. בן-גוריון ידע על מעורבותו של חברו יהושע כהן ברצח ברנדוט, וזאת שש-עשרה שנים אחרי המקרה, כך על-פי עדותו של בר-זוהר. על-פי עדויות אחרות, שלא הובאו עד כה בכתובים, ידע זאת בן-גוריון מיד עם פגישתו הראשונה עם כהן בשנת 1954. כך או כך היה עליו לדווח על-פי חוק למשטרת ישראל. הוא לא עשה כן.
עמנואל בן-עזר
Home, sweet Fucken home
זה לא קל להיות סטודנט עני. זה פחות נעים להיות זוג סטודנטים, נשואים טריים, עניים, בעיר הגדולה ניו יורק. הגענו לשם למטרת לימודים בסוף 1959. בארץ עוד היה מורגש ה"צנע" של שנות החמישים, והשפע של ניו יורק היה מהמם. אשתי ג'ודי קבלה מילגה צנועה להמשך לימוד והתמחות בביוכימיה בבית-הספר לרפואה על שם אלברט איינשטין. בדולרים המועטים שהיו לנו שכרנו דירת מרתף ליד בית-הספר לרפואה וניסינו להסתפק במה שיש. אני התקבלתי לבית-הספר להנדסה של אוניברסיטת ניו יורק וציפינו לסוף מאי, שאז מתחילה חופשת הקיץ – שלושה חודשים – אני אלך לעבוד ונוכל לשלם עבור הלימודים, הדירה וגם לאכול משהו.
ואכן כך היה. בהמלצת האוניברסיטה קיבלתי רשיון עבודה לשלושה חודשים ומצאתי לי מקום עבודה בבית המלאכה המכאני של חברת מזון בדרום מנהטן. אחרי התשלום של השבוע הראשון התחלנו להאמין שנשרוד. היו עוד כמה סטודנטים ישראלים במחזור שלי שהלכו לעבוד בקיץ בשטיפת כלים בבתי מלון. אני פניתי למקצוע הנעורים שלי, מסגרות ועיבוד שבבי, והשתכרתי כמעט פי שנים מהם. בנוסף היה יתרון במקום העבודה שלי, הוצבתי לעבוד עם צוות שפיתח מכונה חדשה, אוטומטית, לייצור ולטיגון דונאטס, שהן סופגניות אמריקאיות עם חור. כל יומיים שלושה היו מביאים מקו הייצור של המפעל כמות רצינית של בצק, היינו מחממים את מיכלי השמן ומפעילים לניסיון את המכונה החדשה. ברור שבסוף יום כזה נערמה כמות יפה של דונאטס, לא כולם בעלי צורה מושלמת, אבל בהחלט אכילים. ברשות ההנהלה כל אחד מאנשי הצוות הלך הביתה עם שקית מלאה.
בתום שלושת החודשים נוכחנו שהחיסכון השתלם, היה לנו מספיק לשכר הלימוד שלי, תוספת יפה לתקציב המחייה ואפילו נשארו 100 דולר שבהם קנינו מכונית פונטיאק בת תשע אבל במצב נסיעה לא רע. (קחו בחשבון שמאז עברו 46 שנים ודולר של אז שווה בערך 5-6 דולר של היום).
שנה לאחר מכן, בחופשה הבאה, השגתי עבודה בחברה ניו-יורקית שעסקה בייבוא מכונות לעיבוד מתכת מצ'כוסלובקיה, שאז היתה מעבר למסך הברזל. היה להם מחסן ובית מלאכה בשכונת ויליאמסבורג בברוקלין, שם איחסנו את המכונות. עבודתי היתה בהסבה של מערכת החשמל והפיקוד לסטנדרטים האמריקאים. השתלבתי יפה בעבודה, ודי מהר הציעו לי, כחלק מהעבודה, למלא תפקיד של "טכנאי שטח". מהות התפקיד היתה לבקר אצל כל מי שרכש מכונה ולפקח שהמכונה הוצבה וחוברה לרשת החשמל כראוי. שמחתי לצאת מבית המלאכה יום-יומיים בשבוע, לנסוע ברחבי צפון-מזרח ארה"ב, לקבל את השכר הרגיל, שעות נוספות ותוספת של 7 סנט לכל מייל נסיעה במכונית.
יום אחד נשלחתי לעיר קטנה ליד בריג'פורט קונטיקט ללקוח שקנה מחרטה. כשהגעתי לשם נדהמתי לראות שאולם הייצור, שהיה מלא בכל סוגי מכונות העיבוד, מיתקני ריתוך, חיווט חשמלי ועמדות ניסוי – היה ריק מעובדים. הבעלים, לבוש בסרבל עבודה, הסביר לי שהוא מתמחה בייצור אבי טיפוס של מיתקנים ומנגנונים מתוחכמים עבור סוכנות החלל. הוא טען שמשתלם לו יותר לבנות את אב הטיפוס כשהוא מייצר את כל החלקים בעצמו, שלב אחרי שלב כשהוא עובר ממכונת עיבוד אחת לשנייה. תוך כדי בדיקת המחרטה הוא שאל אותי מהיכן אני. המבטא הישראלי שלי באנגלית לא היה משהו שניתן היה להסתיר. לשמע המילה ישראל נשפך חיוך גדול על פניו ומייד אמר:
"כן, הייתי בפלסטיין בתקופת שרותי בצבא הבריטי."
הסתבר שהאמריקאי הוא בחור אנגלי ששירת בצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה ולאחריה היגר לארה"ב. הוא ניסה לתאר לי היכן היה מוצב בפלסטיין, מחנה כשמונה מייל מזרחה לתל-אביב בשם... תליווינסקי או משהו דומה. כשאמרתי את השם המדוייק, תל-ליטווינסקי, הוא קפץ ואמר: "כן, כן, זה המקום."
מסתבר שהוא שירת כמכונאי טנקים בסדנה של הצבא הבריטי בתל-ליטווינסקי, כיום תל-השומר, אותה סדנה שאני שירתתי בה כמכונאי טנקים בחטיבת השריון הראשונה של צה"ל כחמש שנים מאוחר יותר. תוך כדי החלפת זיכרונות, הוא שאל אותי האם אני זוכר את הכתוב במברשת בצבע אדום בקצהו העליון של הקיר הגבוה שבסדנה. כן, אמרתי לו, כתוב שם:
Home, sweet Fucken home
כשהוא קצת חנוק מדמעות התרגשות, הוא אמר "אני כתבתי את זה!"
את שארית היום בילינו בשתייה של בירה בפָּאבּ שמעבר לכביש.
בוקר אחד במעיל ירוק
יצאתי באותו בוקר מהבית כרגיל, הליכה של כעשר דקות עד תחנת הרכבת התחתית, במטרה להגיע עד לאוניברסיטה בחלקה התחתון של מנהטן. כאמור, היינו זוג נשוי די טרי שלפני זמן קצר הגיע לארה"ב למטרת לימודים. לפני הנסיעה לניכר הצטיידנו בבגדים חדשים במטרה לא לקנות ביגוד חדש די הרבה זמן. החסכנות נבעה כמובן מחוסר האפשרות להוציא מטבע זר מישראל. זה היה בסוף שנת 1959, מפעלי אתא [ר"ת אריגי תוצרת ארצנו. מאז סגירתם אני לא מוצא לעצמי חולצות ומכנסי קיץ הולמים. א.ב.ע.] עדיין עבדו במלוא הקצב ואפילו הצליחו לייצר דברים נאים וטובים. אני קניתי מעיל קורדרוי ירוק באורך שלושה רבעים. כמובן שלבשתי את המעיל הזה באותו יום.
בתחנת הרכבת לא היו הרבה אנשים ולא הרגשתי שום דבר החורג מהרגיל. הרכבת הגיעה, דלתות נפתחות, נכנסים פנימה, דלתות נסגרות והרכבת מזנקת קדימה. עם הכניסה לקרון הרגשתי בריח החריף של אדי אלכוהול מהסוג שעובר "השבחה" לאחר שהוא נפלט מנשימתם של השותים. ריח זה שכיח בשעות הלילה המאוחרות, ודי התפלאתי לפגוש אותו בשעת בוקר מוקדמת. בנוסף הבחנתי שרוב הנוסעים היו לבושים בירוק או לפחות עונדים צעיף או סרט ירוק צמוד לבגד. זה עשה לי "קליק" בראש, היום הוא יום פטריק הקדוש, חגם של האירים שהצבע הלאומי שלהם ירוק. כמובן שכאלה יש הרבה בניו-יורק. (מאוחר יותר נודע לי שיש בניו-יורק מסעדה בבעלות יהודי יליד אירלנד ומכיוון שחגו של פטריק הקדוש יוצא בקרבת פסח, הוא מגיש בחול המועד מרק עוף עם קנידאלאך ירוקים). בינתיים כל הירוקים חייכו וצהלו לקראתי. למעשה מה הם ראו? בחור בלונדיני בעל עיני תכלת לבוש במעיל ירוק בוהק. ברור, זה אחד משלנו! מיד התחילו לחיצות היד, חיבוקי כתף ואפילו נשיקות על הלחי מכמה מזדקנות. השתדלתי כמה שפחות לדבר ופלטתי "הוֹ יֶהה!" לכל הצדדים.
בתקופת רווקותי העמדתי פנים פה ושם כשרציתי להרשים מישהי, אבל מעולם לא חלמתי שאצליח לשחק תפקיד של אירי שתוי...
עוד על אנה בָּלַן הנפלאה (גיליון 157)
בשנת 1984 שהיתי בעיר סלמנקה שבספרד, שם למדתי ספרדית. אז התוודעתי לזמרת הספרדיה אנה בלן וזכור לי שיר אחד שלא הפסיק להתנגן פעמים רבות מעל גלי האתר. שמו בספרדית: La Puerta de Alcala
יוסי אבישר
מ. שמואלי
חיזבאללה היא לבנון
התקדים הקורץ לרשות הפלשתינית
נכתב ב-21.7.04, נשלח, ולא הודפס בשום עיתון
ישראל הזניחה את הטיפול המדיני וההסברתי בתופעה ייחודית בעולם כאשר אינה מזעיקה ומתריעה על כי במדינה חברה באו"ם קיים אירגון צבאי נפרד ועצמאי הפועל לפי ראות עיניו והנתמך הצהרתית לפחות ע"י אותה מדינה ומבלי לקחת אחריות על מעשיו .
אירגון זה הזוכה לעידוד של ממשלת לבנון והפרלמנט שלה עושה הן פעולות האמורות להיעשות על-ידי הצבא הרשמי של אותה מדינה והוא קורא לכך כדוגמא – הגנת שמי לבנון, והן פעולות תוקפניות ורצחניות כנגד מדינה שכנה, ואף תובע שינויי גבול ומגבה תביעתו בפעולות תוקפניות למרות שהאו"ם קבע כי ישראל ביצעה כל מחוייבותיה, כולל חזרה לגבול הבינלאומי המוכר. בנוסף, אירגון זה מצהיר בגלוי ועוזר בפועל לטרור שברשות הפלשתינית.
האם ללבנון שני צבאות? מהו תפקיד הצבא הרשמי ומדוע אינו משתלט על הגוף המתחרה? האם אין, למעשה, החיזבאללה זרוע מתוחכמת ובלתי מחייבת של ממשלת לבנון ושל ממשלות אחרות?
מדוע עלינו להסכים לתופעה ולהסברים כי הצבא הלבנוני חלש יותר וכי הסורים והאיראנים הם השולטים התומכים והקובעים. מדוע אנו אמורים להבין ולהתחשב, מדוע אנו מסכימים לתפיסה מעוותת זו ונכנסים למסלול המסוכן הזה המועדף על ידי הערבים, ואין אנו מזעיקים כל יושרה בינלאומית באם עדיין קיימת כדי להוקיע ולגנות התרגיל המתוחכם הזה? הרי שום אדם בר-דעת לא יסכים כי שכנו יגדל ויעודד נחש ארסי חופשי לנוע ואשר עלול להכישו בנסיבות וברצון התלויות בחיה נחשית זו!
יש להטיל על האירופים, השואפים למעורבות, את האתגר הזה להוכחת רצינותם וכוונותיהם. מה יותר פשוט וקל מאשר להצדיק ולשכנע בכיוון זה, ואם גם בזאת לא יעשו את הראוי, הרי זו הוכחה הסברתית מצוינת לעמדתם החד-צדדית השלילית. לא זכור לנו כי לקראת ביקור נשיא צרפת בלבנון, בשנת 2003, ישראל העלתה את הנושא לכותרות כדי שיהיה על הצרפתים להתמודד, לפחות הסברתית, עם התופעה החריגה.
בהזנחה נמשכת זו אנו כמובן מסכימים לכאורה לתקדים שמועדף למעשה היום ויועדף בעתיד יותר גם על ידי הרשות הפלשתינית ומהווה חומר נפץ מתוכנן לעתיד המשותף כאן. תהיה רשמית ישות פלשתינית עצמאית, אבל במקביל יתקיימו אירגונים מזויינים חוץ-שלטוניים אשר יעשו כרצונם וככל שחשקה נפשם והם שיבחרו הזמן והמקום להמשך תעשיית הרצח והטרור. וכי עלינו להמשיך ולשמן באופן מתמיד ובמחוות את הכוחות האלה, שאחרת ישלפו החרב מנדנה כרצונם ובזמן שיחליטו ויפגעו בנו ללא הרף? האם הכוחות החיצוניים והקיצוניים האלה הם שיקבעו עבור כולנו את סדר יומנו ואת עתידנו? האם אנו אמורים שוב להבין ולהתחשב בחולשה-כביכול או בתנאים הנדרשים לבניית הכוח של הרשות הפלשתינית?
לצערנו, אי תגובתנו המדינית וההסברתית הראויה לקורה בלבנון עוזרת לביסוס פתרון זה של קיום כוחות מיליציות חוץ-ממשלתיות כתופעה מקובלת גם בדעת הקהל הבין-לאומית.
*
לאהוד שלום,
את המצ"ב, שהוא כה פשוט, הפצתי לפני כשנתיים, וחבל ששום עיתון לא הדפיס. מאוד עצוב כי מאוד צדקתי, ורק היום גם לכל פוליטיקאי זה כה ברור. נחש המסתובב חופשי בחצר שכנך ושולט שם אינו מיועד להיות חית-מחמד. ברצונו יזחל וברצונו יכיש!
בתקווה,
מ. שמואלי
ברוך תירוש
א. תל אביב, עיר ואם לכוחות "ההגנה" ברחבי הארץ
תל אביב וסביבתה של ראשית שנות ה-40 היוו מקור ובסיס להתגבשות ההגנה במערך ארצי העומד לרשות ההנהגה הנבחרת של היישוב, להגנה על היישובים ולהפעלת ההעפלה ולגיבוש היישוב כישות לאומית-מדינית. הארגון היעיל של ההגנה בתל-אביב גייס וקיים בכל עת למעלה מרבבת מתנדבים, אשר התאמנו במסגרות הגדנ"ע וחיל השדה, חיל המשמר וגדוד החברות במגוון רחב של שדאות והפעלת נשק, כולל מסייע, קשר ושרות רפואי, והפעלת המונים בעת פקודה ומצב חרום. זאת היתה המערכת ממנה יצאו רבים מבין המתנדבים ל"נודדת" ולפלוגות השדה, לנוטרות ולמשטרת הישובים, לפלמ"ח ולראשית הפלי"ם – הכ"ג שיצאו בסירה לפעילות התקפית בצפון וניספו בפעולה.
מערך ההגנה בגוש דן השכיל לגייס ולאמן בשורותיו מתנדבים מכל רובדי היישוב היהודי, ובעת מבחן ומתח עם השלטון ועם הכוחות המזויינים של הערבים, העמידה ההגנה מתנדבים מצויידים ומאומנים בכל נקודות התורפה, להדיפת ההתקפות. לקראת מלחמת העצמאות היוו מתנדבי ההגנה בתל-אביב בסיס מרכזי להתארגנות חטיבת גבעתי שבלמה והדפה, במסגרת צה"ל, את התקפות הכנופיות הערביות ואת כוחות הצבא המצרי הפולש, בכל הגזרות בהן היא הוצבה. בתל-אביב נקלט הנשק שהגיע בחשאי מחו"ל, ונערכה ההתארגנות להפעלת השיירות ופריצת הדרך לירושלים הנצורה. גם הכרזת המדינה נעשתה בתל-אביב, תוך שצעירי גוש דן מתגייסים לכוחות ההגנה שהיו לצבא ההגנה לישראל.
התגייסתי להגנה בשנת 1943, ולאחר קורס מ"כים בגבעות כפר-מנחם, בשנת 1944, שירתתי בפלוגות ב' ו-ג' של חי"ש תל-אביב, באימון מתמשך של מתנדבים, ובפעילויות יזומות של אבטחה והתגוננות מפני אלימות ערבית ובריטית. בשלהי שנת 1945 התגייסתי לפלי"ם ועברתי בהצלחה קורסים למפקדי סירות ולחובלים ימיים. במהלך שירותי בפלי"ם הקדשתי את רוב זמני להדרכת ימאים חדשים בכל הנושאים הדרושים, כולל אימוני שדה ונשק; וכמובן הפעילות היזומה בהורדת מעפילים ובהתגוננות מפני המשטרה והצי הבריטי.
בהתאם לצורך, נשלחתי בחשאי לחו"ל להדרכת מעפילים במחנות לקראת עלייתם על הספינות, ועוד זכיתי ללוות את ספינת המעפילים האחרונה וספינות-רכש רבות לחופי הארץ. היו אלה שנותיי כמתנדב בארגון ההגנה בתל-אביב, שהכינו אותי לעלילות הפלי"ם, ובין פעולות רבות ברצוני להקדיש לחברי ההגנה ולחברי הקיבוצים שאירחו את הפלמ"ח סיפור אנושי, שהמשתתפים בו באו משורות מתנדבי ההגנה בתל אביב.
ב. זיק של הבנה ואנושיות באפלת נחל פולג
בימים אלה, כאשר מעלים באוב תיאורי אימים מהתנגשויות-דמים בין ערבים ליהודים במרחבי הארץ, אני נזכר באירוע מסעיר בטרם המדינה, בליל ירח מלא, בבקעת נחל פולג מצפון למושב רשפון וקיבוץ שפיים, שהיו אז מעין יישובי ספר ב"סוף העולם". מתל-אביב לא היה ניתן להגיע אליהם בדרך ישירה אלא דרך רמת-גן ורמת-השרון להרצליה ומשם מערבה ל"איזור ג", וצפונה בדרך חתחתים וטרשים שנסללה על-ידי הבריטים כדי להגיע לתחנת המשטרה בסידנא עלי – עד העיקול לנוף-ים כיום, והלאה בחול טובעני עד מושב רשפון וקיבוץ שפיים בצידו הצפוני-מערבי. ובהמשך היה פרדס ליטבינסקי ["הטירה" כיום, פרדס שבו עבד במנהל שנים רבות דודי גרשון ליפסקי. א.ב.ע], ואחריו "ואדי פאליק", הוא בקעת נחל פולג, שרק מעטים העזו לחצותה לעבר נתניה, מפאת המוני הבדואים החמושים ששוטטו שם עם עדריהם, ושמרו באביב על מקשות האבטיחים שהשתרעו עד לפאתי כפר-סבא, תל-יצחק ותל-מונד. גם לנתניה לא היה אפשר להגיע בקטע הישיר והקצר צפונה, אלא בנסיעה מתישה דרומה ל"איזור ג" ומשם מזרחה להרצליה וצפונה דרך רעננה עד צומת בית-ליד, ומערבה לנתניה.
בשלהי שנת 1945, שהיתי בקיבוץ שפיים כמפקד זוטר במחלקת פלי"ם. והימים ימי "הורדות" מעפילים, אימונים מפרכים בשדות ובמסתור, וגם ההתקפה על משטרת סידנא עלי והריסת חלק ממנה, כתגמול על מעורבות התחנה באיתור ספינות מעפילים ובמאבק בהן.
באחד הימים קרא לי יוסק'ה, מפקד הפלי"ם, והורה לי להכין כיתה מובחרת ולצאת בחשאי דרך ואדי פאליק לעבר קיבוץ תל יצחק, כדי להביא משם כמות נשק גדולה לשימוש הפלוגה באבטחת האיזור ל"הורדת" מעפילים מספינה שעמדה להגיע לחוף שפיים.
במשך כיומיים סיירתי באיזור לאיתור "מעבר בטוח" בוואדי, וחזרתי על כך עם 14 הנערים והנערות שבחרתי לאותה פעולה.
לקראת היציאה, מסר לי המפקד את מיקום ה"סליק" בקיבוץ תל יצחק, ואת הסיסמא שבעזרתה יזהו אותי וימסרו לי את הנשק. בנוסף, הוא הזהיר אותי מפני התקלות בבדואים, ובלחש קבע: "אם תתקל בבדואי שיבחין בנשק שאתם נושאים, עליך לחסל אותו ולהעלימו, על מנת שלא יביא לפשיטה עליכם וללקיחת הנשק, או לחלופין – שלא יוכל להודיע לבריטים על הנשק המועבר לשפיים."
עם ערב אספתי את הכיתה הנרגשת בחורשת איקליפטוס בפאתי הקיבוץ, ובאווירת אחריות רצינית מסרתי להם את פרטי המבצע והנהלים לפיהם נפעל. יצאנו לדרך באור ירח מלא, חמושים בכמה רובים ותת-מקלעים. חצינו את הבקעה צמודים למשוכות-צבר גדולות וחוסים בצילן, ולאחר כשעתיים וללא הרפתקאות מיוחדות הגענו לאתר המיועד בגדר המשק בתל יצחק. הסתתרנו בין שיחים, מוסווים כהלכה, עד שעלה בידי להקים את המגע עם מפקד האיזור שחיכה לנו כמוסכם. תוך דקות הובא הנשק והחילונו להעמיסו לעייפה על גבי החבורה. המטען כלל תחמושת רבה, רובים קנדיים ומקלעי ברן בריטיים עטופים בשקי יוטה משומנים ומצחינים. העומס היה כבד, והאחריות והמתח העיקו באשר היינו מודעים לחשיבות המסע לעבר שפיים ולסכנת גילויינו על-ידי הבדואים באורח שעלול לגרום לאיבוד הנשק היקר ולמעצרנו בידי הבריטים, שקבעו באותה עת "עונש מוות" למי שנתפש ונשק בידו.
לאחר דברי פרידה חמקנו בהשקט וגלשנו בחזרה בטור עורפי לעבר בקעת ואדי פאליק, שהיתה כבר שטופה באור יקרות תכול של ירח מלא. עמוסים לעייפה שעטנו מערבה, צמודים למסתור בצל משוכות שיחי הצבר, כששני גששים צועדים לפנינו, ואני מכוונם בשריקות רפות.
הבקעה היתה מלאה באוהלי קידר, ועשן המדורות חרך את נחירינו יחד עם ניחוח תבלינים מזרחיים. נביחות ויבבות כלבים נשמעו מכל עבר וסייעו בידי לנווט את החבורה בדרך מרוחקת ככל האפשר מקרבת האוהלים.
לאחר צעידה שקטה של למעלה משעה, עצרתי למנוחה ושוב פקדתי לצאת לדרך מחשש לתרדמה שתיפול על החבורה המותשת. לאחר חצות הגענו לקרבת חווילה של בעל קרקעות לבנוני, שהיתה ממוקמת על גבעה נאה, (מזרחית לכביש חיפה, ומול קיבוץ געש כיום); ולפתע, כאשר אנחנו צועדים בביטחה בצד שיחי צבר, הבחנתי בערבי ענק לבוש שחורים, עומד שלוב ידיים במרחק קצר ביותר, מבלי שהגששים יבחינו בו. כהרף עין עצרתי את הכיתה לתפישת עמדות; כרעתי על ברך אחת ודרכתי בהשקט את תת-המקלע, וצפיתי אל הערבי כשהנשק מכוון אליו. שניות עברו, ולאור הירח המלא הבחנתי היטב בעיניו האפורות שהשקיפו עליי ובחנו אותי ברגיעה; האצבע על ההדק והמוח דרוך, ואני מחשב את הדרך להריגת האיש בהתאם להנחייה.
השניות דוהרות, וכל העת משקיף עלי הערבי הענק ונועץ בי עיניים אפורות שאינן מסגירות חשש כלשהו. מאחוריי רובצים ה"סבלים" ומתנשפים בכבדות; ולפתע הכול נעשה ברור, ולאור הירח אני רואה את פני האיש ואת מבטו ואני מבין שאין טעם במטח יריות אשר יעיר את כל המאהל סביבי, על גבריו החמושים וכלביהם המסתערים, כאשר אנחנו עמוסים לעייפה ואיננו מסוגלים לרוץ, וגם לא נספיק להעלים את גופת הערבי הענק. במלוא חושיי שקלתי והאמנתי שהאיש לא יעיר ולא יעורר, ומוטב שאמשיך בדרכי ברגיעה.
בקור-רוח נצרתי את תת-המקלע, שלפתי את המחסנית ובזהירות שיחררתי את הבריח והחזרתי את המחסנית, כשאינני מסיר את מבטי מהאיש שעמד כל אותה העת זקוף ושלוב ידיים, ללא תזוזה. בשתי שריקות רפות וממושכות הקמתי את הגששים מלפנים והכיתה מאחור, ושעטנו מערבה כשדמות הערבי מזדקרת ונמוגה מאחורינו בצל שיחי הצבר.
חיש מהר חלפנו מדרום לפרדס ליטבינסקי וחמקנו בחזרה לחורשת האיקליפטוס, בצפון-מערב חצר המשק בשפיים. הזעקתי את הסליקר הג'ינג'י שקיבל לרשותו את הכלים, לא לפני שבדק בקפדנות כל כלי, ותוך דקות הסתיימה מסירת הכלים ועל החבורה המותשת נפלה תרדמה גואלת על גבי גבב שלכת האיקליפטוסים. ואני, בלב כבדי התייצבתי מול מפקד הפלוגה, וחיפשתי מלים שתבטאנה נאמנה את שאירע במפגש עם הערבי בוואדי.
יוסק'ה האזין בפליאה להסבריי, ולאחר הרהורים ולבטים חייך והסכים עם טענותיי. "צדקת ממני," אמר, "אילו היית יורה בו, היה כל הוואדי מתעורר, והבדואים קלי הרגליים היו רודפים ומשיגים אתכם ללא קושי. גם אילו היית מצליח להתנער מהרודפים, היתה מתעוררת בעיית נקמת דם, שלא לדבר על התערבות המשטרה הבריטית."
נשמתי לרווחה והקמתי את החבורה הנאמנה מרבצה. מפקד הפלוגה שיבח אותנו על ה"עבודה" הנקייה, והלכנו לחדר-האוכל לקנח בקפה שחור מהביל ופרוסות לחם בריבה.
הימים חלפו ללא מהומה, ונראה שהערבי אכן נזהר ושמר על מוצא פיו, ודבר הנשק לא נודע לבריטים. לצערנו אותרה בינתיים ספינת המעפילים בלב ים על-ידי חיל האוויר הבריטי וה"הורדה" היתה מסובכת ואף מלווה במעצר מעפילים וכמה מחברינו; אך כמובן לא בגלל המסע החמוש בוואדי.
שנים חלפו, ועלילות ההעפלה והברחת הנשק ארצה וקרבות מלחמת העצמאות מילאו את ימינו; אך דמות הערבי התמיר המשקיף ברגיעה לעבר לוע תת-מקלע דרוך ומכוון אליו, לא נמוגה מזיכרוני. חזרתי על הסיפור המופלא באוזני ידידים וקרובים, ואף באוזני ילדיי שכבר הבינו סיפורים אנושיים כאלה.
והנה, בתחילת שנות ה-60, יצאנו עם ידידים לטיול של שבת לראות בפריחת הנרקיסים בשרון. בשעות הצהרים עצרנו למנוחה בשדרת אורנים מצפון-מזרח לשפיים, והבערנו מדורה קטנה להכנת קפה. מבין שיחי הירקות הופיע ערבי תמיר וזקן ושאל לשלומנו; החלפנו ברכות בנימוס והוא נענה ברצון להזמנתנו לקפה והתיישב בקרבת המדורה. עיניו האפורות נקבו אותנו במבט נחוש, ורעייתי ליליאן החלה לרעוד מהתרגשות:
"זה האיש," לחשה לי, "זהו הערבי שסיפרת לנו עליו מהמפגש בואדי פאליק."
בהתרגשות מאופקת שוחחתי עם הזקן ושאלתיו אודות משפחתו ומקום מגוריו. "אני," הוא אמר, "אני גר היום בטירה ויש לי משפחה גדולה. אך בימים הטובים היו כל השדות האלה שלי," אמר בהתרגשות ונופף את ידיו ימינה ושמאלה. אחר כך הוסיף בצער, "במלחמה הגדולה הייתי טיפש וברחתי לגדה המערבית והשארתי מאחוריי את כל רכושי."
מבוכה אפפה את כולנו, ובשקט שהשתרר חיפשתי מילים לתמיכה ברגשות הערבי הזקן, ולהשתלב בשיחתו.
עד מהרה הוא התאושש והרגיע אותנו. "אין מה להתאונן," אמר, "היום אני יותר עשיר מבעבר. בממשלה מכירים אותי ונותנים לי לעבד את כל האדמות האלה שהיו פעם שלי, ו'תנובה' קונה הכול במחירים טובים."
גם אני התאוששתי ושאלתי אותו: "מדוע ברחת מכאן? האם היו לך בעיות עם היהודים בשפיים וברשפון?"
הזקן התרומם ונזעק: "לי היו בעיות ? ההיפך," הוא זעק, "היהודים אהבו אותי ותמיד בירכו אותי לשלום, וגם התארחתי בבתיהם." נרגש הוא הרים קול והמשיך: "פעם, בלילה, יצאתי לחפש סייח שנעלם, ונתקלתי בקבוצת יהודים עם הרבה רובים. אני עמדתי בצד כדי לא להפריע, והיהודים נבהלו, חשבו שזה ערבי, וטראק! טראק! משכו ברובה שלהם. אני לא זזתי והמפקד הסתכל לי בעיניים הרבה זמן וראה שזה אני 'קאסם' ונרגע. ומיד שמעתי אותו אומר: 'טזז! טזז!' והם קמו ונעלמו בכיוון הים." והזקן הוסיף: "לי היהודים לא היו עושים כלום, ורק חבל שהייתי טיפש וברחתי. יותר טוב היה אילו שברתי רגל ונשארתי."
קשה לתאר את ההתרגשות שאפפה את כולנו ואת המבוכה והתסכול שלא הניחו לי להתגלות בפניו באותו רגע. בליבי קיוויתי שהשיחה תימשך ואמצא דרך לשלב את תיאור שהותי באזור בטרם המדינה ואת המסע הלילי המופלא בוואדי. אך לצערי לא נסתייעתי, ולפתע הופיעו שניים מפועליו והזעיקו אותו לטיפול בצינור מים שנפרץ. הזקן נפרד מאיתנו והבטיח לחזור במהרה, אך נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.
נשארנו במקום עד חשיכה, ומדי שבת חזרנו ולא מצאנו שפה משותפת עם הפועלים בשדות הירק, ולא הצלחנו לאתר את הזקן התמיר, בעל העיניים האפורות הנוקבות. אותו ערבי חסון אשר לשעה קלה האמין בכוחה של הבנה, השליך עליה את יהבו, ולא חשש מלועו הפעור של תת מקלע.
באשר לי, נשארתי ברגשות מעורבים: מחד, אני שמח עד היום על שנמנעתי מלפתוח באש. ומאידך, אני מצטער על שלא השכלתי להתגלות בפניו, ולקרב אותו לשמחת לב כולנו.
קריאת ספרים חינם
http://www.ayeletsharon.com/freebooks/index.html
האתר הספרותי של יוחאי שרון
האתר באחריות בעל האתר
האתר שלנו הוא החזית של אירגון התנדבותי ששם לו למטרה לקדם את קריאת הספרות הטובה בישראל, וכן להביא לדפוס סופרים שנחשבים "לא מספיק מסחריים" אבל מעניינים וראויים. כתובת האתר היא: http://www.ayeletsharon.com/freebooks
באתר יש שני חלקים. חלק ראשון עוסק בעידוד קריאת הספרים הגדולים שאפשר לקרוא חינם ברשת או במחיר כרטיס ספרייה. זהו קריאה נגד המסחריות שפושה בחיינו שמעודדת אותנו להצטופף כולנו בתור לאותו ספר אופנתי. חלק שני של האתר הוא בעצם בית הוצאה לאור דיגיטאלית של ספרים שלמים המוגשים חינם לקוראים. ועדה של מתנדבים תבחן את הספרים שיתקבלו ותבחר את הנבחרים שיתפרסמו באתר. השאיפה לעתיד היא להדפיס על נייר את הספרים שיזכו בפופולאריות הגבוהה ביותר, ולהפיץ אותה חינם אל הספריות הציבוריות ברחבי הארץ. במטרה להגיע למקסימום קוראים במינימום השקעה כספית. הספר הראשון שמתפרסם באתר הוא ספרי שלי . "שטינקר". אנחנו זקוקים לכל עזרה שנוכל לקבל. במיוחד אנחנו מתקשים בהפצת הידיעה על קיומנו לציבור, ואם תוכל לפרסם את הידיעה עלינו במייל החדשות שלך, נודה לך,
בברכה,
יוחאי שרון
מי אמר שלא חזינו? – קטע זה פורסם ב"חדשות בן עזר", גיליון 146, מתאריך 1.6.06, ערב שבועות:
הפתעה גדולה לתושבי גוש דן והסביבה
מופע גדול בשמיים בלי פקקי-תנועה על הארץ לפני שיתרחש
טילים ארוכי טווח שישוגרו על-ידי פעלולני החיזבאללה מלבנון דרומה לעבר אשקלון ובאר-שבע יִפְגשו בשמי מרכז ישראל טילים שישוגרו על ידי פעלולני החמאס והג'יהאד המוסלמי מרצועת עזה צפונה לעבר אשקלון ואשדוד.
קיימת הסתברות גבוהה שהטילים משני הכיוונים יִפְגשו אלה את אלה בשמי גוש דן ויתפוצצו אהדדי בשמיים אלא שהתאריך המדוייק עדיין אינו ידוע והמופע כולו הוא בבחינת הפתעה מצמררת לזוגות אוהבים הנושאים עיניהם לשמיים בלילות.
יש אומרים כי אחרי מופע הזיקוקים די-נור הצרפתי ושבוע האוכל האיטלקי בתל-אביב מבקשים גם האיראנים לשמח לבב אזרחי ישראל וישלחו להם ציוד פירו-טכני באיכות גבוהה ובכמויות נדיבות, כי בניגוד לדיעה הרווחת עליהם בישראל, הפרסים אינם קמצנים וגם לא טיפשים.
מה אמת ומה בדייה ב"הלילה"
רב-המכר של אלי ויזל
מכתבתו של שחר אילן "אני עד חי" (הארץ, 12.7.06) עולה כי הרב דב אדלשטיין, שהיה עם אלי ויזל באושוויץ, מאשר כי שהיה נוכח "בתלייה של שני המבוגרים והילד", וכן שגם הסצינה של יוליק עם כינורו במצעד המוות, שמנגן בלילה ונמצא מת בבוקר, נשמעת אפשרי. "הכינור אצל חבר בתזמורת היה יותר מקדוש, יותר מכל אוצר שבעולם. הוא הציל את החיים שלו במשך שהותו במחנה."
על הסצינה הראשונה עירער אחד מחשובי חוקרי השואה בעולם, פרופ' ראול הילברג, שטוען כי "השאלה אם היה ילד משמעותית מאוד מבחינת הקוראים הנוצרים, משום שסצינת התלייה של שני מבוגרים וילד נראית כמשחזרת את צליבת ישוע, בן אלוהים."
הילד קל המשקל פירפר בין החיים למוות יותר מחצי שעה. "היכן אלוהים?" שאל מישהו מאחורי ויזל, ואילו ויזל מספר בספרו שקול מתוכו ענה: "הנהו. הוא תלוי כאן על הגרדום הזה."
לעומת אישור שתי הסצינות הקודמות, הרב אדלשטיין "מערער בכל תוקף על סצינת התפילה [בספר "הלילה"] ועל האפשרות שעשרת אלפים איש יתכנסו באושוויץ בגלוי [בתפילת ראש השנה תש"ה, שלהי 1944] ויקיימו תפילה אסורה. 'כינוס כזה,' הוא אומר, 'אפילו הדמיון לא יכול להמציא. אני מתפלא מה קרה לוויזל שכתב את זה. זה פשוט הזוי. הוא חלם בחזיונות." בליל כל נדרי, כותב הרב אדלשטיין בזיכרונותיו מהשואה, "התאספנו בשקט-בשקט במסתורין ובלחישות התפללנו."
מה אמת ומה בדייה, אפוא, ב"הלילה" של אלי ויזל, שבעקבות הכנסתו למועדון הספר של אופרה וינפרי [בתור סיפור "אמיתי", אם איני טועה. א.ב.ע.] – נמכר בארה"ב בחודשים האחרונים ב-8 מיליון עותקים? הייתכן שהרומאן של ויזל דומה במקצת לספר מפוקפק אחר על רקע זוועות השואה, והוא "הציפור הצבועה" של יז'י קושינסקי?
האם הכתבן הזה סובל מאידיוטיזם מוסרי?
"נסראללה, מנהיג החיזבאללה, הוא פשוט אדם מוכשר מאוד, להוותנו, ומכל מקום – פי עשרה מוכשר יותר מאולמרט ופרץ, שנראים על ידו כמו שני יוצמכים חסרי ניסיון, שחושבים שהם הולכים בדרכו של שרון כאשר הם מורים על הרס התשתיות של לבנון ועל הפצצות מטורפות שבהן נהרגים אזרחים. אז מה עושה אותנו שונים מהחיזבאללה לכל הרוחות?
"אנחנו עם חולה בסכיזופרניה קשה. עם שאין לו שום מודעות לכוח ההרסני שיש למדינתו ולאימה שהוא מטיל על סביבתו, ושרואה עצמו כקורבן של פוגרומים, כאילו הוא חי עדיין בשטעטל המוקף בגויים שיכורים וזועמים עם מקלות וקילשונים. רבותיי, התעוררו, הגויים השיכורים (לא מיין, אלא משירי מולדת) אלה אתם עצמכם. אתם אנטיוכוס הרשע לא פחות מהחיזבאללה, והאישה ושבעת בניה שנהרגו בעזה הם חנה ושבעת בניה שמאגדות המכבים. ובל נוציא מכלל חשבון שהסבתא ונכדה בן ה-5 שנהרגו במירון נהרגו כתוצאה מהתוקפנות שלנו, לא פחות מהתוקפנות של החיזבאללה."
מאת בני ציפר, עורך "תרבות וספרות" [שהיה עד תקופתו המוסף הספרותי החשוב בארץ], מתוך רשימתו "אנחנו עם חולה בסכיזופרניה קשה" שפורסמה בבלוג [מעין מדור אישי] "לא בבית ציפרנו" באתר האינטרנט של עיתון "הארץ" החל מיום 15.7.06.
חברים וחברות יקרים
אני מתכבד להזמין אתכם להופעה השנתית של הרכב הג'אז
של בית הספר ימאהה תל-אביב, בו אני מנגן, במועדון בלה שלומקינס רחוב נח מוזס 13, תל-אביב. ההופעה תתקיים ביום שני, 31 ביולי בשעה 21:00. פתיחת דלתות בשעה 20:30. מחיר כרטיס 30 ₪
ההרכב: דרור תשובה, אמיר קונסט, דניאל סיטון, חיים לאלו,
דבורה דרעי, בן בן-עזר, אייל בן-אסא
הרכב הג'אז מארח את: רועי ברק, אסתי יצחקוב, ז'אק קבסו
אנא העבירו הזמנה זו לכל המעוניין
מצפה לראותכם
בן בן-עזר
©
כל הזכויות שמורות
כדאי לדפדף ברשימות האלה כי אין זו דומה לזו ויש בהן הפתעות חדשות לבקרים
חינם למשלוח בקבצי וורד
הסופר הנידח מר א. בן עזר יְמֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר" מראשיתן, כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, חינם, וכן:
* "50 שירי מתבגרים" (בקובץ וורד אחד הנוסח השלם והמנוקד של הספר שהופיע בשנת 1987 ואזל, אך ללא האיורים של דני קרמן). חינם.
* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד). חינם.
* "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005). חינם.
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי). חינם.
* "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי-אינפנטילי ההולך ונכתב). חינם.
* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968). חינם.
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות). חינם.
* "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990). חינם.
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו). חינם.
* "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא). חינם.
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"). חינם.
* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר). חינם.
* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה). חינם.
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000. חינם.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית). חינם.
* "הילדה מן הים" (ספר מצוייר לילדים, הקיבוץ המאוחד, 1966, 2005. באי-מייל יישלח רק הטקסט כשהוא בלתי-מנוקד, וללא ציוריה היפים של גיל-לי אלון קוריאל). חינם.
* חיימקה שפינוזה: "ספר השירים של לוטש מילים". חינם.
* שמאי גולן, "פרקי ביוגראפיה" (ונספח ביו-ביבליוגראפי מפורט מתוך כתב-העת "אפיריון"). חינם.
* אברהם יצחק איזנברג, "המתנכרה", חיבור מקורי, פלונסק תרע"ב, 1912. (הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. כתב-היד של סיפורו הגנוז נמצא בידי בתו אורה איזנברג-שטרנאו]. חינם.
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור). חינם.
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר. חינם.
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם. חינם.
* תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד. חינם.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום: ספרים, תקליטורים
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר
תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב, עם שקפים
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים, וגם יותר מאחד, חינם או בתשלום, כולל דמי המשלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן ניקנוקים מזעזע ואקטואלי). יישלח חינם לכל דורש
לאחר שהתגלה מלאי חדש בהוצאה ונרכש על-ידי מר סופר נידח למען קוראיו.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון פופולארי ביצירתו, בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25". 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.
* "הילדה מן הים", הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ההדפסה החדשה של הספר עם ציוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל. אפשר לקנות ולהזמין את הספר בכל חנויות הספרים או בהוצאה, טל. 03-5785810, במחיר מומלץ של 49 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). הסתיים המבצע ב-20 שקל. מעתה אפשר להזמינו בחנויות או לקנותו אצל המו"ל אסטרולוג, טל.03-9190957. פקס 03-9190958.
* "אלבום נחום גוטמן" בעריכת אהוד בן עזר. ספר מתנה ותיק הנמכר במאות עותקים מדי שנה בהוצאת מודן במחיר 140 ₪ לערך. ניתן להשיגו או להזמינו בכל חנויות הספרים המובחרות בארץ.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל