| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 160 ביום התשיעי למלחמה
תל אביב, יום חמישי, כ"ד בתמוז תשס"ו, 20 ביולי 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: שני מכתבים ממקלט בחיפה, 18.7.06
משה דור / שתי הערות
באזור המרכז: צהריים לשניים "אצל הטורקי" באור יהודה ב-109 שקלים
אין לך אדם שאין לו שעה מאת י. זמיר
אורי הייטנר / עד הניצחון
שלוש הערות על המצב מאת הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא
יוסי אפשטיין: על אודות הרב מרדכי גימפל יפה מיהוד
תשובת אהוד בן עזר: אין אור בקצה המנהרה
דורון גיסין: עיתונות "חוקרת", ימין ושמאל, והאמת מה יהא עליה??
סווטלאנה היפה כבר לא עובדת שם
קללה סינית עתיקה אומרת: שתחיה בתקופה מעניינת
חרף תמיכתנו הבלתי-מסוייגת במלחמה נגד החיזבאללה קשה לנו להשתחרר מן ההרגשה שלא שיערנו את מלוא כוחו של החיזבאללה ואת יכולתו להמשיך בהתקפותיו הנפשעות על העורף האזרחי שלנו, כאילו חייהם של אזרחי ישראל הם הפקר גמור. ספק אם יש כיום עוד מדינה בעולם שחיי אזרחיה אינם נחשבים כלל כמו חיינו שלנו כאן! אילו שיערנו נכון, היה עלינו להשמיד בלבנון-חיזבאללה, אם אכן הדבר היה אפשרי – הרבה יותר מטרות כבר ביומיים הראשונים של המלחמה, ומצד שני להיערך בצורה הרבה יותר מקיפה לטיפול בעורף הישראלי בצפון הארץ, שסבלו בוקע מכל שידור. שלא לדבר על ההרוגים והפצועים שלנו. אנחנו אבלים גם על שני האחים הילדים ההרוגים בנצרת, למרות שמנהיגיהם מזדהים כנראה עם החיזבאללה והחמאס יותר מאשר עם מדינת ישראל וממשלתה, אלא אם כן תהפוך יום אחד למדינת כל אזרחיה עם רוב פלסטיני ואז ודאי גם ישנו את שמה. ובינתיים, אם רק נשדר חולשה, אזיי כמו עיטים על פגר יתנפלו עלינו כל אירגוני הטרור, גם מהגדה, ויפתחו באינתיפאדה שלישית תוך ניסיון לגרור אליה, כמו בקודמת, גם את ערביי ישראל, שחלקם קרא אז בקול רם: "לא תהיה עוד אישׂראיל!" – צר לומר, לולא צה"ל ונחישותו היו אויבינו מתענגים כבר מזה זמן רב על אובדננו ואחר-כך שוחטים זה את זה אהדדי.
שני מכתבים ממקלט בחיפה, 18.7.06
מאז יום ראשון (מה, חלפו רק שלושה ימים?) גם היום עשינו ג'וגינג בחדר המדרגות, ירידה למקלט, 40 מדרגות לכל כיוון. מכיוון שמערכת האזעקה מופעלת רק כתוצאה מתהודת ה"בומים", דהיינו לאחר הנפילות של קטיושות/טילים/רקטות או סתם אזעקת שווא... – מחליטים לרדת למקלט כששומעים "בומים" חזקים ולא מחכים לסירנות.
מאז יום ראשון למדנו לזהות בומים של מטוסים, בומים מהגליל המערבי, בומים מצפת או נצרת עלית וכמובן בומים מנהריה, הקריות ומרחב חיפה (אלו מפחידים יותר). עכשיו גם צריך לזהות אם הצפירות הן משידורי הטלוויזיה... היום, במיוחד, רבו התלונות, שבמשך היום היו "נפילות" לאורך זמן ונשמעו שתי אזעקות בלבד. התשובה שקיבלנו היא שבגלל הרוח הצפונית, קולות הנפץ מגיעים מהצפון עד אלינו. אבל, כאמור, יושבי המקלט שלנו כבר לא סומכים על מפעילי הצופרים. פעילי המקלט שלנו, באו גם בתלונות לנציגי התקשורת, מדוע מדווחים בדיוק רב על מקום נפילות הרקטות. ובאמת, מאתמול מסננים מידע ולא מספרים הכול. ומה הפלא, שהיום היו מספר נפילות במקומות שכבר נפגעו? אגב, גם בעצם כתיבת שורות אלו נשמעים הדי-נפילות...
חברים, מכרים ובני משפחה במקומות "בטוחים" מזמינים לבוא אליהם עד יעבור זעם. הצעירים נוטים לקבל את ההצעה, הקשישים מעדיפים להישאר בבית... מה פתאום להתחיל לארוז? הרי רק התרופות ימלאו צ'ימידן...
אנחנו שומרים על מוראל גבוה. לעתים ה"טורים" עולים עם הלחות ועומס החום. (ממעטים להפעיל מזגנים כדי שלא לפספס, חלילה, סירנה...) אתם יודעים, שפעם היתה בתקן גם צפירת ארגעה. במלחמה (*) הזו הכללים שונים. יש כנראה תקציב רק לצפירה מסוג אחד. לשאלתנו, ענו בפיקוד העורף כי לארגעה מופעלת מערכת כריזה. אתם שמעתם "כריזה"? אנחנו לא. אולי המוקדנית התכוונה ל"קריזה"... (במלעיל...)
עד כאן להערב. נקווה שיהיה לילה שקט וחיילינו באשר הם יהיו מוגנים מכל פגע. מי יתן, ויבואו הרגיעה, השלום והשלווה על כולנו.
ד.ג.
(*) יש כבר שם למלחמה הזו?
* * *
תודה על ההתעניינות. באמת שלושה ימים קשים. אתמול ושלשום היו קשים במיוחד. זה לא צחוק. מספר נפילות קרובות אלינו והבומים חזקים מאוד. אנחנו כועסים ועוד לא התרגלנו לזה, שרק אחרי שלוש נפילות האזעקה פועלת... בעלי שמיעה טובה יורדים למקלט לפני האזעקה. אצלנו המקלט הוא לא משהו, אבל קומותיים מתחתינו, רחב מידות, מלא אבק וחומרי ניקוי לחדר המדרגות, אבל מגן עלינו מפני הרקטות, בינתיים... לא בטוח, שנצא בריאים בגלל ריח הטחב (אני קוראת לזה גז ראדון)...
שומרים על מוראל, עם עוד כמה משפחות שכנים ועוברי אורח שמחפשים מקלט. הגילאים – מגיל חודשיים עד 85... הכנסנו רדיו, מאוורר, כסאות ויש מים לשעת חרום. אם זה יתמשך – אולי נבחר יו"ר לדיונים המתקיימים תוך כדי ישיבה במקלט...
זהו לעת הזו.
אני מקווה שאתם מושכים בעול היום-יומי האפור והמתמשך. ד"ש לידידינו.
היו שלום ושוב תודה,
ד.ג.
משה דור / שתי הערות
אין בכוונתי להגיב על נאום ראש הממשלה, לנתחו או לפרשו. במשימה הזאת כבר עסקו, לטוב או לרע, מומחים-לדבר או מומחים בעיני עצמם. ארשה לעצמי רק שתי הערות.
א) מר אולמרט הסתבך בסוגיה "קלאסית" הרודפת אותנו משנות דור ודור: הבלבול המוחלט בהגדרת ישותנו בארץ הזאת. בדברו על אחדות הלבבות השוררת כעת בינינו, הזכיר ראש הממשלה "יהודים, נוצרים, מוסלמים, דרוזים וצ'רקסים" הניצבים עכשיו כ"עם אחד" מול כוחות הרשע.
למה התכוון מר אולמרט? לדתות או ליסודות אתניים?
יהודים, נוצרים, מוסלמים, דרוזים—אלו הן הגדרות דתיות. צ'רקסים – זו הגדרה אתנית. הצ'רקסים הם מוסלמים על-פי דתם אבל מוצאם מן הקווקז. משם הגיעו ארצה במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, ביוזמת הסולטן התורכי עבד אל חמיד השני, שביקש להשתמש בשבט הקווקזי המוסלמי, בעל המסורת הקרבית המרשימה, שהשלטונות הרוסיים הציקו לו מטעמיהם ומנימוקיהם שלהם, כדי לחזק את האחיזה העות'מנית בארץ ישראל.
ובכן, מר אולמרט היקר, אתה מדבר על "דת" או על "עם"?
שהרי אתה ממשיך לערפל את הנושא בהידרשך להתייצבות חמש הישויות הללו כ"עם אחד", לא כ"דת אחת", בפני ההתקפה המרושעת של החיזבאללה.
הה, הגלגול האינסופי של קושיית "מיהו יהודי", שבמידה רבה היא פועל יוצא של מורך לב אינטלקטואלי, הרתיעה מפני ההפרדה בין דת ולאום והפחד מפני ההודאה שאדם עשוי לשייך את עצמו לאומה מסויימת אך לא, בה בעת, לדת כלשהי. אלו אינן חייבות להיות תאומות סיאמיות והן אינן כאלו.
ודאי, ראש הממשלה אינו צריך לחשוב כמוני, הקטן באלפי מנשה, ומן הסתם גם אינו חושב כך, אם מנקודת-ראות פילוסופית-היסטורית ואם בגלל טעמים פוליטיים: אחרי ככלות הכל, הוא איננו דוד בן גוריון, שמעולם לא חבש כיפה לראשו בצטטו בפומבי פסוקים מן התנ"ך ואפילו כשבקואליציה שלו היו שותפים חרדיים.
ב) העברית היא שפתנו הלאומית, אחת משתי השפות הרשמיות של מדינת ישראל. היא גם נרמסת בראש חוצות, שבורה ורצוצה. לא רק מהגרים, המועדים לפורענות לשונית מפני שלא גדלו ולא חונכו בה, מתעללים בה שלא מרצון רע. גם ילידי הארץ וגידוליה מפליאים את מכותיה. ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט הוא יליד הארץ, אבל בנאומו חזר בעקשנות על שיבוש צורם: "ערובה" בפיו, להוציא פעם אחת ויחידה לקראת סיום נאומו, בוטאה בבי"ת רפה.
והוא אינו מן הגרועים. כל המאזין לשפתם של קציני צה"ל בכירים, שבצוק העיתים מופיעים שוב ושוב בתקשורת האלקטרונית, אינו יכול שלא להתחלחל (בתנאי שהעברית יקרה לליבו). אציין רק דוגמה אחת נפוצה – שהרי יכול הייתי להביא כאן אוצר בלום של שגיאות גסות – והיא "זאתי" במקום "זאת".
כמובן, לא רק קצינים בכירים, אלא גם שרים וחברי כנסת ומנכ"לים וסמנכ"לים ואמרכלים וראשי עיריות ומועצות, עיתונאים ושדרים ומראיינים, כולם מפצפצים בחדווה את תחבירה של העברית, מעוותים את דפוסיה, ממלאים אותה באמריקניזמים לאין שיעור, טועים בהיגוייה ומסרסים את מילותיה ומונחיה.
עוד נחזור לנושא זה.
באזור המרכז החיים נמשכים: צהריים לשניים
"אצל הטורקי" באור יהודה ב-109 שקלים
(לא כולל שרות)
"אצל הטורקי" באור-יהודה היא מסעדה גדולה מאוד, חלקה שולחנות חופשיים בצל עצים ענֵפים בחוץ, וגם בפנים – מול דוכן שווארמה ענקית, לא ראיתם כמוה מימיכם. שם חיילים ונוער וקשישים קשי-יום קונים שווארמה בפיתה ב-20 שקל המנה עם קופסיות של תוספות חמוצים, ותמורת עוד 3 שקלים אפשר לקבל גם מנה יפה של צ'יפס טרי. התור גדול, בייחוד בשעת צהריים, ופורסי השווארמה ובוצעי הפיתות עובדים קשה ומזיעים.
אבל אם אתה כבר "בָּלֶבָּיִת" במנהגיך אתה נכנס עם המיסתורית הרעבה שלך פנימה לישב ליד אחד השולחנות, שכולם כבר ערוכים. לא הספקתם לשבת, וכבר קיבלתם את שפע צלוחיות המזה הקרויות סלטי הבית, יחד עם פיתות חמות משני סוגים, העיראקית והרגילה. המנות האלה כוללות גם צלחת גדולה של סלט ירקות חתוך דק עם חצי לימון לסחיטה ובזיך של שמן זית. אפשר לציין מהמנות האלה את הסלט הטורקי, סלט החצילים, רסק העגבניות הטרי, השעועית הלבנה המוחמצת, ועוד (10 שקלים לסועד) – אם כי לא כולן מצטיינות (בהשוואה, למשל, למנות הראשונות אצל שצ'ופק בבן-יהודה בתל-אביב, שהן מגרניטורה אחרת לגמרי, אך עדיין עממיות מאוד). חלק מהצלוחיות לא סיימנו, אולי משום שלקחנו גם מנה חומוס עם טחינה (14 שקל) שניהם מצויינים, ומנצחים בתחרות עם הסלטים.
בינתיים הגיעה גם מנת השווארמה הכפולה (45 שקל, אבל אם אתם לא מאוד רעבים, אפשר בהחלט להסתפק במנה אחת רגילה לשניים, שעולה רק 30 שקל), שווארמה עסיסית ומעולה, לא חרוכה וגם ההפך מיבשה, ומתאים לטבול אותה בחומוס או להיפך, וככל שמרבים לאכול ממנה כן מעריכים יותר את טיב טעם פירוריה, שיש בהם אפילו משהו מטעמו של בשר מבושל ומתובל היטב.
נוספה על השווארמה מנת צ'יפס עשוי היטב (12 שקל), בקבוק קטן של מים מינראליים (6 שקלים) וכוס לימונדה (8 שקלים). בשולחנות אחרים עם יותר סועדים ראינו שהזמינו בקבוקי קולה גדולים וקרים, תופעה שמייחדת מסעדה עממית טובה, מסעדה שמתחשבת בחום ובצמא הישראלי המצוי ואינה מכריחה את הסועדים להסתפק בבקבוקי קולה ומיץ גמדיים, שאין למוצאם אפילו בקיוסקים כי מייצרים אותם במיוחד כדי לפשוט את עורם של הבאים בשערי המסעדות הפלצניות).
אבטיח, כמובטח בתפריט בקיץ, לא היה. הסתפקנו אפוא במנה של קדאיף טורקי חום עם שתי כפיות (4 שקלים) שלא הצטיינה ביותר (אין להשוותה כלל לקדאיף המיתולוגי של קפה "לונדון" בבן-יהודה]. עיגלנו את הסכום ל-125 שקל, כלומר שהשארנו טיפ בסך 16 שקל.
"אצל הטורקי", מסעדת דגים, שיפודים ושווארמה בהנהלת יעקב וישעיה דואניס, רחוב הראשונים 2, פינת יחזקאל קזז, אור-יהודה (כניסה ראשונה ימינה לאור יהודה מצד תל-אביב, כאשר הפנייה שמאלה היא הכניסה למחנה הצבאי). טלפון 03-5331352.
נמרוד גיבור ציד מחזק את ידיו של החרוץ העיתונאי יואב יצחק
שגם בימים טרופים אלה עומד על משמר המוסר הציבורי
נלחם ביושר וללא שום פניות בעיתונאים שכירי עט ומנוולים
אינו חס מהשחית זרעו על מושחתים, ומנגד משרת רק אנשים ישרים
ולכן מומלץ להעניק לו פרס ישראל על מפעל חיים בְּצֵיד ציפורים,
נשיאים בלתי-נסחטים, ראשי-ממשלה בעסקי בתים ואספני עטים
יעקב זמיר
אין לך אדם שאין לו שעה
הכתוב ברשימה "בניית בריכת הבטון הראשונה בארץ-ישראל", גיליון 156] באמת יפה ומרנין ומעלה חיוך על השפתיים. השפה היפה והעשירה והתוכן המלהיב ועתיר הדמיון.
אם כן, אדון דניאל [ליכטנשטיין] היה הראשון שהכניס השימוש בביטון לבריכות ועוד עם קירות דקים. להבדיל מהבנייה הערבית עם קירות עבים מטר עובי על כל מטר גובה. א גרויסע זאך!! האמנם חידוש גדול יש כאן?
צא ולמד מהבנייה ערבית, אשר מחזיקה מעמד מאות בשנים ועומדת על תילה דורות רבים, לעומת הבנייה היהודית המודרנית, שיש אשר תתפורר אחרי זמן קצר מאוד והיה כלא היתה. הנה, בכניסה לירושלים, בואך רחוב יפו מצד שמאל כאשר אתה בא מן השפלה, עומד בית אבן שנבנה בימים ההם וחזיתו מצופה באריחים צבעוניים יפים. גם לא אחת חסרה ולא נפל מהם גרגיר, וזה יען כי האריחים הודבקו כדת וכדין עם מלט וחמרים יציבים אחרים. וזאת לעומת הקירות מצופי הקרמיקה שנעשו על ידי קבלנים יהודיים מאוחר יותר, ורובם נשרו כעלי השלכת. וראה את בית הכנסת המרכזי ברמת-גן, שקירותיו החיצוניים צופו באריחים כאלה, וכבר יותר מתשעים אחוזים מהם נשרו להם והשאירו אחריהם כיעור למכביר. והרי גם לא מתחזקים את בניינינו כראוי ובודאי לא את בתי-הכנסת, ששם לא מתייחסים ליופי ואסתטיקה.
דיברתי על כך עם חבר ארכיטקט וסיכמנו שהבנאים שהדביקו את האריחים על קירות בית-הכנסת הנזכר היו קודם לכן פקידים בטאבו, שם נהגו להדביק על הקושאנים בולים עם הרוק שבלשונם. וכאשר עברו לענף הבנייה המפתה בהכנסתו הרבה, לא שינו את מנהגם להדביק דברים עם רוקם. והרוק כידוע לא מחזיק זמן רב בתור דבק. והלא ידוע שאופיו של המקצוע "נדבק" לו לאדם ומשנה את סגנון דיבורו והליכותיו בהתאם. כגון שהמורות, כל דיבורן מאיים ומצווה ותמיד נדמה לך כאילו הן פונות אל הדרדקים שלהן.
והסביר לי ידיד אחר, קבלן בניין, שבדברים הללו מקיימים הקבלנים מצוות: וזכרתם את חורבן בית המקדש. שמנהג היה אצל אבותינו שלא ליפות את בתיהם עד תום, וחובה היתה להשאיר פינה כעורה ולא מטופחת זכר לחורבן בית המקדש. והקבלנים הישראליים כל כך דבקו בקיום המצווה הזו עד שמשאירים הרבה "זיכרונות" כאלה במבנים שהם בונים כאן.
ונזכרתי בסיפור מסיפורי בגדאד. מחמוד, ששימש תחילה מלצר בבית הקָהְוָה של חָאג' חָמִיד, הוא בית הקפה במרכז בגדאד, היה צועק שם כל העת לטבח שבפנים: "נרגילה אחת מהר," – "אִתְנֵיין שָאאיְי וָאחִד קָהְוָוה סָאדָא," וכל כיוצא בזה. (כלומר שניים תה, אחד קפה חלק מר). נקרתה לו הזדמנות חייו וקיבל ג'וב אחר: שמָּש בבית המשפט. אמנם לא חלם על הזדמנות כזו בחלומותיו הוורודים ביותר, אבל רבותינו אמרו ש"אין לך אדם שאין לו שעה."
ומקרה הוא שקרה ואִיסְמָאעִיל, השמש הקבוע בבית המשפט בבגדאד מזה שנות דור, איש בא בימים וגבו כפוף, הוכה יום בהיר אחד בטיפוס, נפל למשכב ולא קם יותר. משרתו נותרה מיותמת. רצה הגורל ומזכיר בית המשפט היה מִבין באי בית הקהווה של חאג' חמיד, והכיר את מחמוד משנים הרבה כאדם צייתן' שקט ויעיל. וביום שנודע לו שאיסמאעיל השמש עבר לעולם האמת, הראשון שנתקל בו היה מחמוד. ובעת שמחמוד הביא לו את הנרגילה הקבועה שלו והיה מְפַטּמָהּ בטבק החביב עליו, שאל אותו המזכיר אם היה רוצה לעבוד אצלו בבית המשפט.
המזכיר הכיר את מחמוד זה מאז היותו נער קטן שהתייתם זה עתה מאביו, ונאלצה משפחתו להוציאו מבית הספר בכיתה השלישית ולשלחו לעבוד למען יעזור בפרנסת אמו ואחיו הקטנים. כך שמיודענו ידע קרוא וכתוב במידה מספקת לג'וב המוצע.
למשמע ההצעה לא היה קץ לשמחתו של מחמוד. הנה סוף-סוף הוא יהיה מכובד בעיני הבריות, בתור עובד "המַחְכָּמָה" כלומר בית המשפט, וכולם יבואו לבקש ממנו טובות ועזרה. ומובן שתשובתו היתה חיובית והוא התכופף לנשק את ידי המזכיר על נדיבותו.
הוא החל בעבודה החדשה כבר למחרת בבוקר. וכל שהיה עליו לעשות זה לקרוא בשמות המתדיינים שיכנסו לאולם בית המשפט.
והנה אומר לו השופט לקרוא לאחד אִיבְּרָהִים מוּסְטָפָה אִיבְּרָהִים.
(בערבית נהוג לקרוא לאדם בשמו הפרטי, שם אביו ושם סבו. למשל, אני נקראתי יעקב אליהו יחזקאל, וכך כתוב על המזוודה שהבאתי מחו"ל כאשר עליתי ארצה).
ומחמוד, שעדיין לא הספיק להסתגל לתפקידו החדש, יוצא למסדרון וקורא בקול רם: "וָאחִד מוּסְטָפָה, וּתְנֵיין אִיבְּרָהִים..!! (אחד מוסטאפא, ושניים איבראהים...)
יעקב זמיר
רמת גן , עיר הפיג'אמות
14ביולי 2006 (כל גבולות הארץ מופגזים)
אורי הייטנר / עד הניצחון
צודקים הפרשנים הטוענים שתגובת ישראל הפתיעה את חיזבאללה. ההפתעה אינה מהיכולות המבצעיות של צה"ל, אלא מהאומץ ומהמנהיגות של הממשלה, המפעילה את עוצמתו של צה"ל. דרך זו היא היפוכה של הדרך בה נהגו ממשלות ישראל האחרונות, שנתקפו שיתוק מפני אפשרות הפגיעה בעורף הישראלי, הבליגו על כל הפגיעות מלבנון ואיפשרו למפלצת החיזבאללה להגיע למימדיה הנוכחיים.
האם תוכל הממשלה להתמיד בנחישות הנדרשת, גם אם יידרש לכך זמן רב, עד שתושגנה מטרות המבצע? הדבר תלוי במידה רבה בלכידות הציבורית, ובנכונות העורף לספוג, לסבול ולשלם את מחיר הניצחון. עד כה, העורף מגלה נחישות וכושר עמידה ראויים לשבח. האם עמידה זו של הציבור תמשך ככל הנדרש?
רבות דובר בימים האחרונים על גודל חלון ההזדמנויות המדיני. מאחר שהשחקן המשמעותי היחיד בזירה הבינלאומית, ארה"ב, מעוניין בניצחון ישראלי חד-משמעי, אני מעריך שחלון זה פתוח לרווחה, ככל שיידרש. השאלה היא אם חלון ההזדמנויות של כושר העמידה של הציבור, פתוח באותה מידה. אם וכאשר תתקיימנה הפגנות המוניות ויתפתח ויכוח ציבורי על אודות המלחמה, יקשה על הממשלה לגלות את הנחישות הנדרשת.
מלחמה זו, אחרי הנסיגה המוחלטת מכל לבנון על פי שרטוטי המפות של האו"ם, אחרי שש שנות הבלגה של ישראל, כתוצאה מתוקפנות קשה מלבנון ללא כל פרובוקציה – מן הראוי שלא תהיה עליה כל מחלוקת. והנה, כבר מתגלים סימניה הראשונים.
מאות מפגינים צעדו בתל-אביב וקראו קריאות נגד המלחמה. באופן אוטומטי פעל בקרב פעילי השמאל הרדיקלי הרפלקס החולני של ההאשמה האוטומטית של ישראל, בכך ש"בשל הזיקפה הלאומית נהרגים ילדים בישראל ובלבנון" ושאר סיסמאות-הבל ריקות. בחיפה נערכה הפגנת נשים. במוצאי-שבת הקרובה מתוכננת הפגנה גדולה בכיכר רבין. ב. מיכאל כבר כתב על כך שישראל תצא בקרוב לתקוף את קהיר ועמאן, שהרי מדובר בתוקפנות ישראלית הנובעת מתאוות מלחמה.
נכון, מדובר במיעוט מבוטל, בשולי השמאל הקיצוני. בינתיים, "שלום עכשיו" טרם הצטרפה לכך. אך קולות ההתנגדות של ח"כי מרצ – הקולות המתלהמים של זהבה גל-און והקולות המינוריים של חבריה, מבשרים את הכירסום הצפוי.
לכן יש לאמץ את הנחת העבודה שחלון ההזדמנויות הולך ונסגר, לכן יש לזרז את הפעולה, להחריפה ולהסלימה לאלתר ובאופן משמעותי, כדי לקצר את הלחימה. ובכל מקרה, לעמוד איתן מול הכרסום הצפוי מבפנים ולגלות את הנחישות הדרושה ככל שיידרש, עד הניצחון.
ישראל איבדה בעשרות השנים האחרונות את הרצון לנצח. המושג ניצחון היה למושג נלעג. הגיע השעה להחזיר אותו לסל המטרות שלנו. המחיר הכבד שהחברה הישראלית משלמת במלחמה הזו יהיה מחיר שווא, אם המלחמה הזו תסתיים בפחות מניצחון מוחץ. ניצחון מוחץ הוא כזה, שגם האויב לא יוכל שלא להודות בתבוסתו הניצחת. תבוסה שתצמית לשנים רבות את יצר התוקפנות שלו.
שלוש הערות על המצב
מאת הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא
חי בצריף דל בגדה הדרומית של הירקון המזרחי
1. באים בטענה לראש-הממשלה, לרמטכ"ל ולשר-הביטחון, שכאשר החליטו על פתיחת המלחמה בחיזבאללה, לא שיערו לעצמם כי במשך תשעה ימים לא ייפסק גשם הטילים על צפון ישראל, ועדיין אין למטר סוף. אם אכן כך, שומה עלינו להלל ולשבח את קוצר ראיית העתיד של מנהיגינו, שאחרת היו נרתעים מלצאת למערכה, והאיום על חיינו היה תופח פי כמה וכמה.
2. ליבי לחברי הכנסת הערביים ולאותם אזרחים ערביים בצפון ישראל (כמובן, לא כולם!) –אשר לא חדלו לשאת ברמה את דגלי פלסטין בהפגנותיהם ובנאומיהם, ולהזדהות עם הטרור נגד הציבור היהודי, ולהשתין עלינו מגבוה בשם הדמוקראטיה (אשר מכל מדינות האיסלאם והמזרח התיכון קיימת רק אצלנו, ובטורקיה), ולהאשימנו בגזענות, ולהפגין בלב תל-אביב את תמיכתם בפושעי המלחמה המפקדים על החיזבאללה בשרות ובמימון הנהגת הג'נוסייד האיראנית – והנה עכשיו אותם ערביי ישראל (לא כולם) שהם שונאיה – מפללים בסתר-ליבם לניצחונו של חיל האוויר הישראלי על משגרי הקטיושות, כי הם נפגעים ונהרגים מהן יחד עם כל אזרחי ישראל. אמנם, טרם שמענו שמי מהם יצא בהכרזה פומבית בזכות ישראל מדינתו ונגד הטרור האיסלאמי הקיצוני. האם הם יודעים, בנצרת ובשאר יישובי הערבים מוכי הטילים בגליל, שאם איראן תצליח להשמיד את ישראל בהתקפה גרעינית, היא תאייד ללא רחם גם אותם בענן הפטרייה האטומית? (*)
3. כאשר התורכים הפציצו [כיום אומרים הפגיזו] את המושבה מכיוון כפר-סבא המליצו לנו אבותינו לאכול הרבה בצל באומרם שאם לא יועיל, לא יזיק. וזו העצה היעוצה מאיתנו לכל יושבי המקלטים והמרחבים המוגנים בצפון הארץ – איכלו הרבה בצל! אם לא יועיל, לא יזיק, והבצל גם מעודד שתיית מים רבים, וככה מתגברים על הפחד.
(*) אם נזקק מישהו להוכחה לדו-פרצופיותה של הנהגת ערביי ישראל, החולָה כנראה בשנאת יהודים – בא הראיון הטלוויזיוני של משה נוסבאום אתמול בערב עם שאוקי חטיב, סגן ראש העיר נצרת, ברחוב, על רקע הפגיעה הקשה בעיר והריגתם של שני ילדים-אחים. נוסבאום שב ושאל את שאוקי מה יש לו לומר לחסן נאסראללה ולחיזבאללה, ושאוקי התעלם במופגן ובחוצפה מהשאלה שהתייחסה ישירות למי שרצחו זה עתה את הילדים של אזרחי עירו – והיפנה את כל ביקורתו כ"אזרח ישראלי" נגד ממשלת ישראל התוקפנית שיצאה למלחמה! – ומסתבר שכמוהו מגיבים גם רבים מאזרחי עירו, בצרפם את שני הילדים ההרוגים לרשימת הקורבנות שגורמת ישראל בלבנון ולא לרשימת הישראלים שנהרגים בירי החיזבאללה!
סופר נידח ידבר מחר ב"קול ישראל"
בתוכנית "הידברות" ברשת א' של "קול ישראל" יראיין דני בלוך מחר, יום שישי, 21.7, בשעה 17.00, את אהוד בן עזר בנושאים שונים ובהם המכתב העיתי "חדשות בן עזר".
על אודות הרב מרדכי גימפל יפה מיהוד
לאהוד שלום רב,
הרשה לי להוסיף עוד כמה מלים לגבי הקברים ההיסטוריים שבבית הקברות בסגולה, פתח-תקווה. בכניסה לבית הקברות, מצד ימין, מתחת למגדל המים, נמצא קברו של הרב מרדכי גימפל יפה זצ"ל. הרב היה ציוני נלהב ובזמנו אירגן בליטא את קבוצת החלוצים שהקימה את מזכרת בתיה. בערוב ימיו עלה ארצה והקים ישיבה קטנה ביהודיה [הכוונה לא ליהודיה שכיום נקראת יהוד, אלא ליהוד שנוסדה ונתבטלה בראשית שנות ה-80 של המאה ה-19, היכן שכיום נמצאת סביון, והיא שזורה בתולדות המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה. א.ב.ע.] למרות שרבני ירושלים רצו מאוד שיבוא להתגורר בעיר הקודש.
הרב היה בקשר הדוק עם איכרי פתח-תקווה וסייע בהשגת תרומות לאותם האיכרים שסבלו בשנת השמיטה הראשונה של המושבה [יהוד נוסדה אחרי שנת השמיטה הראשונה של פתח-תקווה, 1881. א.ב.ע.]. אני לא יודע בדיוק היכן שכנה אז יהודיה, אבל נדמה לי שזה מה שנקרא היום סביון. בית הראשונים בסביון היה מקום מקלטם של האיכרים בלילות הקיץ החמים שבאו ללון שם מאימת היתושים. לרב מרדכי גימפל היתה משפחה ענפה בארץ, כולל, אם אינני טועה, את בצלאל יפה, ממייסדי תל אביב, ואת הרופא ד"ר הלל יפה שעל שמו נקרא בית החולים בחדרה.
הרב מרדכי גימפל יפה היה כנראה בן דוד שני של סבא-רבא שלי – הרב יוסף יפה זצ"ל, שהיה רב בית הכנסת המרכזי במנצ"סטר שבצפון אנגליה וכמו כן, אחת משתי בנותיו נישאה לרב צבי הירש וולק, מחשובי רבני ליטא, ואח של סבא רבה שלי מצד סבי.
זה אולי לא כל כך סיפור מעניין אבל כל פעם שאני מזדמן לבית הקברות בסגולה, אני מקדיש כמה דקות ועולה לקברו של הרב יפה.
גם לכתוב בגיליון 155 יש לי קרבה משפתית – אחותה של שושנה ישראלית, שרה אפשטין ז"ל, היא דודה שלי מצד אבי. הם גרו ברחוב נחמני בתל אביב, וכמו כל ירושלמי היו שולחים גם אותי בקיץ להתרחץ בים. כמובן שבדרך חזרה היינו אוכלים גלידה של ויטמן ברחוב אלנבי.
דרישת שלום,
יוסי אפשטין
תשובת אהוד בן עזר: אין אור בקצה המנהרה
לסופר אהוד בן עזר שלום רב,
לנוכח המצב בצפון, אני מכין כתבה עיתונאית הסוקרת את פרשנויותיהם של אנשי רוח ואינטלקטואלים על המצב, בשונה מהפטפטת המתוקשרת של גנרלים בדימוס. אני מזמין אותך להשתתף במשאל לכתבה, במטרה לתרום את תרומתך לשיח הציבורי על המצב שנוצר. בינתיים השתתפו א"ב יהושע, סמי מיכאל ונוספים.
בכבוד רב,
אורי פז
שאלה: האם לדעתך יש תפקיד פוליטי לאיש רוח או לאינטלקטואל? האם בשל היותו איש רוח מוטלת עליו אחריות להביע את דעתו על מצב המלחמה בצפון או שבשעה שהתותחים רועמים – על המוזות לשתוק?
אהוד בן עזר: אין שום הבדל בין מצב מלחמה למצב אחר, מה עוד שרוב תולדותינו כאן הם בהפוגות שבין מלחמה למלחמה כאשר מדי פעם המלחמה פושטת ולובשת צורה. איש הרוח או האינטלקטואל הרואים בתגובותיהם "תפקיד פוליטי" הם בדרך-כלל אנשים קיצוניים מכל צד שמשעבדים את ראיית המציאות לדיעותיהם הקדומות. איש רוח ואינטלקטואל שנפשו לא הושחתה מרוב שליקקו לו את התחת או שליקק לאחרים – מגיב כמו כל אזרח אחראי ואין לו שום יתרון לבד אולי מיכולת ניסוח קצת יותר טובה (בעוד אשר חלק ניכר מ"עמיתיו" משתמשים ביכולת הזו לרעה. ר' עיתון "הארץ").
שאלה: כיצד אתה תופס את הריטואל החוזר על עצמו של היעדר הנורמאליות של תושבי ישראל? וכל אימת שנדמה שהגענו אל המנוחה והנחלה, המצב המחריד טורד שוב את שלוות הנפש שלנו.
אהוד בן עזר: אין מדובר ב"ריטואל החוזר על עצמו" וזאת כי מעולם לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה, גם לא אל הנורמאליות אשר בשנים הראשונות לאחר השואה ולאחר קום המדינה חשבנו שהגענו אליה (ראה את ספרי "אנשי סדום"). היישוב העברי נמצא במלחמה נגד שכניו הערביים החל מייסוד המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה בשנת 1878. "היישוב הישן" שקדם לה חי בחסדי הערבים והשלטון התורכי המושחת. המצב שלנו לא "מחריד". הוא פשוט מצב של מדינה שעדיין נלחמת על קיומה ועל שלום אזרחיה, ובפרספקטיבה לא כל כך מרוחקת של השואה, מצבנו כיום הוא "נפלא" ולא "מחריד".
שאלה: אין זו הפעם הראשונה שגבול הצפון וישובים על קו התפר מותקפים ובכל זאת בוחרים להשתמש במונח "מלחמה". האם אתה מסכים עם הטרמינולוגיה?
אהוד בן עזר: כן. קודם לכן ראינו בדאגה נוראה את הצטברות הארסנל הקטלני בידי פושעי המלחמה ומנהיגי הטרור של חיזבאללה בתמיכת איראן וסוריה, התרענו על כך וקראו לנו "ימניים", "פאשיסטים" ועוכרי חזון השלום. אילו יצאה ישראל לפני שנה, ושנתיים ויותר למלחמה נגד החיזבאללה, היה העולם כולו קם נגדנו וטוען שאנחנו תאבי מלחמה וכיבושים. עכשיו באה לידינו הזדמנות כואבת, לא קלה, להשמיד את האיום על יותר ממחצית ישראל, ולכן זו מלחמה.
שאלה: האם להערכתך יש לישראל כוונה לחזור שוב על סיפור לבנון?
אהוד בן עזר: לא.
שאלה: מה לדעתך ישראל צריכה לעשות לפתרון המצב שנכפה עליה?
אהוד בן עזר: להמשיך להילחם עד שצבא לבנון יוכל לשלוט בארצו ללא איומי החיזבאללה, סוריה ואיראן, ולכתוש בעתיד מן האוויר כל בסיס חדש של חיזבאללה על אדמת לבנון, מיד עם הקמתו.
שאלה: האם יש בך פחד שהמצב ייצא מכלל שליטה?
אהוד בן עזר: לא, כל זמן שאין נשק גרעיני בידי איראן.
שאלה: אתה רואה את האור בקצה המנהרה? והאם יש לה בכלל סוף טוב?
אהוד בן עזר: לא. אין אור בקצה המנהרה ואין לסיפור סוף טוב. ישנן רק הפוגות, הפסקות-אש ושביתות-נשק בין מלחמה למלחמה בינינו לבין הערבים והמוסלמים לסוגיהם, ולעיתים הן מסוכנות יותר מהמלחמה עצמה כי במהלכן אוגרים אויבי ישראל עוד אמצעים כדי לנסות להשמיד אותנו פעם אחת ולתמיד. הלוואי שהשלום עם מצרים וירדן יחזיק מעמד. ליותר מכך אינני מקווה. לבעייה הפלסטינית אין פתרון, כי מדינת פלסטין חופשית תהיה מדינת טרור כעזה כיום, ואם לא יהיה בה טרור, היא לא תהיה חופשית אלא תחת שלטוננו הצבאי, וחוזר חלילה.
דורון גיסין
עיתונות "חוקרת", ימין ושמאל, והאמת מה יהא עליה??
על מנת להתרחק ולו במעט מהמועקה העכשווית, יצאתי לשוטט בימים רחוקים ופתחתי את ספרו של דב גניחובסקי הירושלמי "סיפורים ירושלמיים" וניסיתי לדוג שם סיפור פיקנטי, ואכן לא התאכזבתי. מתוך שורותיו היבשות-קמעה עולה עולם של יצרים ודמויות ססגוניות.
תחילת הפרשה בשלהי שנת 1923. המנדט הבריטי מבסס את שלטונו בארץ והחיים שבים פחות או יותר למסלולם. מאורעות מלחמת העולם הראשונה נשכחים לאיטם, והאוכלוסייה היהודית מתפנה לעסוק בריבים הישנים. איתמר, בנו של אליעזר בן-יהודה, פותח בסדרת מאמרים ארסית בעיתונו "דואר-היום" נגד ארתור רופין, מנהל המשרד הארצישראלי, שכאחד מראשי היישוב דאז היה מאלה שהצילו הלכה למעשה את היישוב מכלייה בעת מלחמת העולם. "חטאו" העיקרי היה עידוד תנועת הפועלים והפיכתה למנוף העיקרי בפיתוח ההתיישבות. דבר שהיה לצנינים בעיני איתמר בן-אבי, הבורגני הימני הירושלמי.
רופין הואשם בגזילת כספם של האיכרים בני המושבות. ספסור בכספי הציבור. ספסרות קרקעות תוך גריפת רווחים שנעלמו והוברחו חוצה-לארץ. הקמת בנק פועלים מכספים לא כשרים. הקמת חברת "הכשרת הישוב" המתחרה בקרן הקיימת ודוחקת אותה להתמודדות לא הוגנת על קרקעות. יבוא סחורות זולות ומכירתן ביוקר. ומעל לכל בנטייה לגרמניות ולמנהגי נצרות בביתו הפרטי. היה זה מסע השמצות משולח רסן, ארסי וזדוניף שכותרתו היתה "אנו מאשימים", ממש אמיל זולה ארץ-ישראלי. רק דבר אחד נפקד מן המאמרים הללו – חתימתו של בן-אבי. בכך ניסה לטעון שאין זו רק דעתו הפרטית אלא של ציבור שלם.
מובן שהדבר לא היה יכול להישאר ללא תגובה, וכך הוגשה תלונה על הוצאת דיבה. עם קביעת מועד למשפט, נדם עטו של בן-אבי, שטען כי השיג את מטרתו והאמת תתברר בבית המשפט. "ניפגש בבית המשפט!" – נשמע מוכר?
כאן עלינו להשתמש בקלישאה נוספת – טחנות הצדק טוחנות לאט. ואכן כך היה. רופין לא היה בארץ בזמן הפרסום, ולבן-אבי לא אצה הדרך. רק עם חזרתו של רופין לארץ הוגשה התלונה. בינתיים חגגה העיתונות המקומית, וכל צד הביא פרשנויות לחיזוק טענתו. רק בסתו 1925 נקבע מועד למשפט. אולם המשפט במגרש הרוסים היה מלא מפה לפה והקהל גדש גם את החצר. מאחר שהתלונה התייחסה לתקופת השלטון העות'מני, נוהל הדיון לפי סדר דין זה. הגוף המשפטי שאליו התייחסה התביעה היה בית הדפוס שבו נדפס העיתון, ועורכו. לכן מונה על ידי מערכת "דואר היום" פלוני "ניסים" שישמש כ"עורך לצורך בית-הסוהר". כך חמק איתמר בן-אבי מוג הלב מהגשת תביעה נגדו. ומאחר ש"ניסים" לא הוזכר במפורש בכתב-התביעה, שוחרר גם הוא מלענות עליה.
רופין הזועם, שהיה מוכן להפריך כל טענה נגדו, נותר ללא כתובת ממשית לתביעתו.
זו היתה רק ראשיתה של החגיגה. פחדנותו של בן-אבי גרמה לו שיאבד את שארית אמינותו במחנהו ועד מהרה נותר גם ללא עיתון. רופין חגג את ניצחונו המוסרי מעל דפי העיתונות השמאלית. השלטון הבריטי מנע מעצמו מבוכה מאחר שלא נדרש לתמוך בצד זה או אחר. האירוניה חגגה על עובדת היזדקקותו של איתמר בן-אבי לחוקי האימפריה העות'מנית שנואת נפשו, זאת כדי לחמוק מתביעה על הוצאת דיבה. רק האמת נותרה לה בצד מיותמת, כרגיל, כי מי זקוק לה בכלל. ונותרה רק שאלה אחת – מה נשתנה מאז ועד היום? חלפו להן רק כשמונים שנה, כאז כן עתה.
אהוד בן עזר: בתקופה הקשה של מלחמת העולם הראשונה קיבלו האיכרים בפתח-תקווה עזרה כספית בהלוואות בפתקים או בכסף תורכי – ממוסדות היישוב, דומני מבנק אפ"ק, אנגלו-פלשתינה בנק. לאחר המלחמה נדרשו להחזיר אותן במלוא ערכן הצמוד לזהב. הדבר הביא למשבר חמור, ואיכרים החלו מוכרים או מציעים למכירה את פרדסיהם לאפנדים הערבים, עד שקמה זעקה ציבורית ועניין ההלוואות הוסדר במידת-מה. אני כותב דברים אלה מהזיכרון ואודה למי מהקוראים שיפרט לנו פרשה זו. חשבתי שאולי היא שעמדה ברקע ההתקפה של בן-אבי על רופין והמוסדות הציוניים של אז.
תרומת דם
אזרח יקר!
בעקבות המלחמה בצפון ומספרם הרב של הנפגעים, ישנו מחסור גדול של מנות דם בבנק הדם של מד"א. מי מכם שיכול לתרום דם (מגיל 17 עם אישור הורים), אנא שיבוא לעשות זאת.
פרטים על נקודות התרמה, ניתן לברר בטלפון 1-800-400-101, ובאתר האינטרנט http://www.mdais.org .
כל תורם, מקבל ביטוח דם לעצמו, לבן/בת זוגו, ולילדיהם עד גיל 18, אחים ואחיות עד גיל 18, הורי התורם, לרבות הורי בן/בת הזוג, וכן סבא וסבתא של התורם. הביטוח הוא לשנה אחת. הביטוח מקנה לזכאי לקבל כל כמות דם, ומרכיביו בכל בית חולים במדינת ישראל באמצעות הסדר עם שירותי הדם של מד"א כל עוד הביטוח בתוקף.
נא העבירו הודעה זו לכל מכריכם.
המלחמה בחיזבאללה עדיין נמשכת אבל אל דאגה!
החשוד-באונס, השחקן חנן גולדבלט, עדיין נמצא במעצר בית ללא עבודה זה קרוב לשנה ולכן כל רחובות הערים בישראל בטוחים במאה אחוז והבנות עם אברי ההנקה הבולטים והקורקבנים החשופים והסדקים של התחת בגב יכולות להסתובב ברחובות אפילו ערומות לגמרי ורק שיכסו במטליות קטנות הערווֹת וּשְׁפִּיצֵי הדדָיים!
נ.ב.
סווטלנה הבלונדית היפה והמקסימה, שעל אודותיה נדפסה לפני יותר משנה כתבה נחמדה ב"העיר", כבר אינה עובדת בבית המרקחת של הסופר-פארם בלונדון מיניסטור בתל-אביב. חבל. נמשיך לקחת את התרופות בקופת חולים הכללית ברחוב אמסטרדם אצל מוֹשֶׁה.
ותודה מגיעה לשדרניות ולשדרני רשתות הטלוויזיה העובדים כה קשה ובמיומנות כה רבה בכיסוי החדשותי, ורק שהרשתות לא תתחלנה להעמיס עלינו "תוכניות בידור" סוג זי"ן!
©
כל הזכויות שמורות
כדאי לדפדף ברשימות האלה כי אין זו דומה לזו ויש בהן הפתעות חדשות לבקרים
חינם למשלוח בקבצי וורד
הסופר הנידח מר א. בן עזר יְמֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר" מראשיתן, כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, חינם, וכן:
* "50 שירי מתבגרים" (בקובץ וורד אחד הנוסח השלם והמנוקד של הספר שהופיע בשנת 1987 ואזל, אך ללא האיורים של דני קרמן). חינם.
* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד). חינם.
* "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005). חינם.
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי). חינם.
* "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי-אינפנטילי ההולך ונכתב). חינם.
* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968). חינם.
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות). חינם.
* "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990). חינם.
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו). חינם.
* "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא). חינם.
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"). חינם.
* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר). חינם.
* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה). חינם.
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000. חינם.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית). חינם.
* "הילדה מן הים" (ספר מצוייר לילדים, הקיבוץ המאוחד, 1966, 2005. באי-מייל יישלח רק הטקסט כשהוא בלתי-מנוקד, וללא ציוריה היפים של גיל-לי אלון קוריאל). חינם.
* חיימקה שפינוזה: "ספר השירים של לוטש מילים". חינם.
* שמאי גולן, "פרקי ביוגראפיה" (ונספח ביו-ביבליוגראפי מפורט מתוך כתב-העת "אפיריון"). חינם.
* אברהם יצחק איזנברג, "המתנכרה", חיבור מקורי, פלונסק תרע"ב, 1912. (הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. כתב-היד של סיפורו הגנוז נמצא בידי בתו אורה איזנברג-שטרנאו]. חינם.
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור). חינם.
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר. חינם.
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם. חינם.
* תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד. חינם.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום: ספרים, תקליטורים
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר
תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב, עם שקפים
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים, וגם יותר מאחד, חינם או בתשלום, כולל דמי המשלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן ניקנוקים מזעזע ואקטואלי). יישלח חינם לכל דורש
לאחר שהתגלה מלאי חדש בהוצאה ונרכש על-ידי מר סופר נידח למען קוראיו.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון פופולארי ביצירתו, בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25". 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.
* "הילדה מן הים", הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ההדפסה החדשה של הספר עם ציוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל. אפשר לקנות ולהזמין את הספר בכל חנויות הספרים או בהוצאה, טל. 03-5785810, במחיר מומלץ של 49 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). הסתיים המבצע ב-20 שקל. מעתה אפשר להזמינו בחנויות או לקנותו אצל המו"ל אסטרולוג, טל.03-9190957. פקס 03-9190958.
* "אלבום נחום גוטמן" בעריכת אהוד בן עזר. ספר מתנה ותיק הנמכר במאות עותקים מדי שנה בהוצאת מודן במחיר 140 ₪ לערך. ניתן להשיגו או להזמינו בכל חנויות הספרים המובחרות בארץ.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל