| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 161 ביום השלושה-עשר למלחמה באזרחי הצפון,
לחיזוק עמידתם, ולשלומם של לוחמי צה"ל וחיילי מילואים
תל אביב, יום שני, כ"ח בתמוז תשס"ו, 24 ביולי 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: ש.שפרה: אורזי המזוודות (סודות מלחמה)
משה דור: די זה די
בתוכנית "הידברות" ברשת א' של "קול ישראל", דני בלוך ריאיין ביום שישי, 21.7, בשעה 17.00, את אהוד בן עזר / תגובות לראיון
מידד שיף: היחסים של היחס
עמנואל בן-עזר: חמים ודביק
ריקי גושן: בין החדר הכי הפנימי לממ"ד
כמו לכלוך מתוך הלב: גדולי ענקי הרוח של השירה העברית ב"תרבות וספרות"
הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא, חי על גדת הירקון הדרומית: "יַחְרַבּ-בֵּיתְכֹּם יַא מַלְעוּנִים בני-כלבים על כל גולת-מתכת הורגת שטמנתם בטילים!"
מאי-שם בחיפה, עיר הכרמל
יום רביעי 19.7.2006
כתבה: ד.ג.
מחוויות המקלט של ביתנו המשותף,
כשקולות המלחמה ברקע –
טיוטה.
נכתב בשטף ללא סיגנון...
הטילים שוב עפים עם הרוח
ערפילים מכסים רוֹם ההר
כשקטיושה שוּלחה לה "לשוּחַ"
עם רקטה זילזל ופצמ"ר
בּוּם עמום הסביבה מחריד
הד הנפץ את המקלט מרעיד
החיזבאללה שואף לפגוע
ואנחנו
חושקים במרגוע.
ולשם שינוי,
לפתע,
סירנה עולה ויורדת
לשכנה צירים והיא כורעת ללדת
סבתא גאה ובחיקה תינוק
המחפש ללא הרף מציצֶיהָ לינוק
קשיש מעט מבולבל
נחבט בקיר, ראשו נחבל
קולות הרדיו ב"פוּל ווֹליום"
"ניצוֹל" מחפש את ה"וָליוּם"
נוסף מאוורר,
ציור של ילד על לוח,
שחמט, תשבצים, חידות לפיצוח
ההֵד, והרעש, ריבוי הקולות - - -
כמו חָדַר שועל
ללול תרנגולות...
הלוואי שהכול יחלוף במהרה
ואשוב לשרבט
הגיגים למגירה.
ש.שפרה
אורזי המזוודות (סודות מלחמה)
כשמדינה נמצאת במצב מלחמה, וכך מכריזים כמה מראשיה ודבריה, וכך מכריזות כותרות העיתונים, מן הראוי שהאזרחים המתראיינים באמצעי התקשורת ובעיקר התקשורת עצמה יקפידו שלא להעביר סודות מלחמה לאוזני האויב. לא רק ההצלחה הצבאית מעודדת את אירגוני הטרור ואת המדינות שעומדות מאחוריהן להעלות מדרגה את מעשי הטרור, אלא בעיקר הידיעה שכושר העמידה של אזרחי ישראל ניתן לערעור, ואין הם זקוקים למרגלים כדי לגלות את נקודות התורפה של החברה הישראלית. אומנם זכות הציבור לדעת היא אחת מאושיות הדמוקרטיה, אבל נדמה לי שבשעת מלחמה משתנים כללי המשחק. התקשורת ובעיקר מראה עיניים בטלוויזיה, שבה מודיעים כי ערי הצפון הפכו לערי רפאים בלוויית תמונות שמדברות בעד עצמן, תקשורת שבה חוזרים ומראיינים אזרחים מבוהלים, ונראית אם הבית אורזת מזוודות, מספקת לאירגוני הטרור את המידע חינם אין כסף. וכך אפשר היה לשמוע בימים האחרונים מפי אזרחים, תחילה בערי הדרום ואחר כך בערי הצפון, שהם עוזבים מפחד הקאסמים והטילים. ולפעמים לא מדובר בפינוי מחושב, או בעזיבה זמנית מן הדרום לעיר צפונית ומן הצפון למרכז עד יעבור זעם, אלא בעזיבה לחוץ-לארץ מפני שהחיים כאן נעשו קשים מנשוא. בכל אמצעי התקשורת חוזרים ומראיינים עד לעייפה, גברים, נשים וילדים וסוחטים מהם דיווחים על סיוטי לילה, ועל כל התופעות השליליות האחרות הנלוות לפחד מפני הטילים. לשם שינוי שמעתי גם איש אחד ממושב בצפון, שצפה מביתו בקרבות, אומר בקול בוטח כי אין בדעתו לעזוב, כי בחר במקום הנפלא הזה לגור בו ואיש לא יזיז אותו משם. ולא הועילו כל ניסיונותיו של המראיין לחלץ מפיו תשובה אחרת, יותר רדיופונית.
אינני מתכוונת חס וחלילה להטיל ספק בעוצמת החרדה והאימה בצל הקאסמים והטילים, אבל ההכרזה על נכונות לעזוב את הבית באוזני כל מיקרופון מזדמן מפחידה יותר מן הירי עצמו. לא שמעתי אזרח אחד ברצועת עזה או בביירות שמודיע ברבים, למרות הגיהינום שבתוכו הוא חי, כי ברצונו לעזוב; לא שמעתי על מגמה פלשתינאית המונית של הליכה בגלות שניתן לה פתחון-פה בטלוויזיה. יושבי עזה נצמדים אל רצועת החוף הקשה והאכזרית, ובכל ההכרזות והראיונות נשמעת נחישות דעת – אנחנו ניצמד לאדמה ולבית עד עולם, ממש כמו הכפריים היושבים למרגלות הר געש בסיציליה.
ואילו אצלנו אורזים מזוודות בפומבי כפי שנהגו יהודים לעשות מעולם, ולאסונם ולאסוננו לא תמיד במועד, ואף קשרו לעצמם כתרים על נוסחת הקסם הזו, ששומרת על הקיום היהודי משך אלפי שנים – מגרשים אותך ממקום אחד, קח מקל נדודים ועבור למקום אחר. לאן נזוז אם ידרימו הטילים ארוכי הטווח ויגיעו לא רק עד חיפה אלא גם עד חדרה, ואולי גם עד תל-אביב אם יישלחו ממזרח?
עד לאחרונה חשבתי, כמו רבים וטובים, שכל מי שמפחיד אותנו וטוען שאירגוני הטרור הם איום קיומי על ישראל – טועה ומטעה; והלא צה"ל הוא הצבא החזק ביותר במזרח התיכון. אבל עם כל מתקפה נוספת של הטרור מתברר שהעוצמה של צה"ל אינה מבטיחה הצלחה במלחמה בטרור; לכל היותר תשקוט הארץ לזמן קצוב. ואז מיד צצות נוסחות הפותחות במלת הקסם "אילו", שמוכנות להרחיק לכת ובלבד שלא יגוז החלום: אילו דיברנו עם חיזבאללה, אילו דיברנו עם חמאס – היו כל הבעיות נפתרות ושלום על ישראל. כאילו באמת אפשר להגיע להידברות עם תמנון בן אלף זרועות.
נדמה לי שהגיע השעה לחדול מהבטחות ומנוסחאות קסם ולאמר לתושבי ישראל, כי במערכה הזו על חלוקת פיסת הארץ הקטנה ינצח מי שכוח עמידתו יהיה חזק יותר. כל גילוי של חולשת הדעת הוא בבחינת גילוי של סודות מלחמה, של חשיפת נקודות התורפה.
ספרו של חנוך ברטוב "מחוץ לאופק, מעבר לרחוב" שראה אור לאחרונה מתעד את קורותיה של משפחה שנחצתה לשניים: ההורים ואחד הילדים עברו על בשרם את כל מוראות השואה; ושניים מן הבנים הגיעו לארץ לפני המלחמה העולמית, ואחד מהם נהרג במלחמת השחרור.
כאשר נשאלת אֵם המשפחה האִם בימי האבל על הבן שנהרג לא עברו בראשה מחשבות שילדיהם "נמלטו מן הדוב ופגע בהם הארי," היא משיבה תשובה מצמררת וברגע הראשון מעוררת תמיהה ואפילו התנגדות: "ודאי שעברו מחשבות!... אבל אצלי מחשבה אחת חזקה מכולן: יותר טוב פה מאשר שם! כשניומה נפל, אמרתי: 'טוב שפה, עם רימון ביד – ולא שם! הכול – רק לא כמו שם!'"
אחר-כך שאבתי מתשובתה של האם חיזוק וחשבתי שכדאי לזכור שכל מקום יכול להפוך ל"כמו שם". אז מי שאורז מזוודה יעשה זאת במחילה בחדרי חדרים, ואמצעי התקשורת ייטיבו לעשות אם לא יתנו לו במה, כי בסודות מלחמה מדובר.
הכותבת היא משוררת
[נוסח מלא של רשימה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" בתאריך ה-16.7.06]
משה דור
די זה די
א. ראיתי בטלוויזיה את ההפגנה של "השמאל" בכיכר רבין בתל אביב. מדוע אני שם את המלה שמאל במרכאות? מפני שאינני יודע מה מזכה את המפגינים בתואר זה.
אני מבין שהם מתנגדים להמשך המלחמה בלבנון ומגוללים על ישראל את אשמת הפגיעה המכוונת והמתוכננת באזרחים חפים מפשע.
מיום שעמדתי על דעתי החזקתי את עצמי כמי שעומד שמאלה מן המרכז. תמכתי בחתירה לחברה צודקת ושוויונית יותר, בשמירה על זכויות האדם באשר הוא אדם, בלי הבדל גזע, דת ומין, בחופש הביטוי. עקרונות אלה הספיקו לי כדי להתקומם על זוועות המשטר הסובייטי, וזאת כאשר רבים מן "השמאליים" צידדו בו, בהתלהבות של טמטום, והאשימו ב"פאשיזם" וב"השתעבדות לקאפיטאליזם, לאימפריאליזם ולקולוניאליזם" את כל מי שחלק עליהם.
אחדים משיירי "השמאליים" האלה, ששערם כבר הלבין, מצויים בין המפגינים "הטובים" בכיכרות הערים. הם לא למדו כלום ושכחו הכול. אליהם נספחים, כצפוי, השוליים המטורפים של תחומים שונים בישות האנושית שלנו. אין ישות אנושית בלי שוליים כאלה.
אני הקטן סבור שהמלחמה הנוכחית נכפתה על ישראל על-ידי עושי דברו של "ציר הרשע" במזרח התיכון – כן, לדעתי זהו "ציר רשע" לכל דבר – ומשום כך היא מלחמת אין ברירה. אינני רוצה להיכנס בוויכוח עם "השמאליים" דלעיל. מוחם אטום בפני הטיעונים הנכוחים וההגיוניים ביותר. ודאי, זכותם לא להסכים איתי – המימרה המפורסמת של וולטיר מחייבת אותי גם בימים קשים אלה – ואת הזכות הזאת הם מקיימים בעליל בהפגינם בכיכר רבין או בכל כיכר שהיא. על הזכות הזאת יש לגונן.
ולא זנחתי את השקפתי, שבהגיע המלחמה הטראגית הזאת לקיצה, יהיה עלינו לחדש מערכה שאינה נופלת בחשיבותה לגבי קיומנו: המאבק לתיקון העוולות החברתיות, המפוררות את תשתית הווייתנו. "האג'נדה החברתית" (בסוגריים: למה, לכל הרוחות, נזקקים למילה הלועזית הזאת? מה רע בסדר-יום?) צריכה לעמוד בראש דאגותינו. בניהול המאבק הזה ייבחן שמאל ללא מרכאות.
ב. המלחמה הציפה את התקשורת במבול של דברנות. בין הדוברים יש כאלה המצטיינים, לכאן או לכאן, בשיקול דעת, ביכולת חשיבה וניתוח, בכושר ביטוי. אבל יש כאלה המשוללים את כל הסגולות הללו ומנסים לחפות על העדר זה בנחשולים של מלל אווילי, שההתנפחות העצמית היא הקצף התוסס בכרבולותיהם.
וכמובן, האורקלים הנצחיים, שאת פניהם וקולותיהם אנו רואים ושומעים שנים על שנים, ללא שינוי, בכל מצב, בכל אירוע. עמודי תווך הנושאים, כאטלס המיתולוגי, את התבונה העילאית על כתפיהם. ואם האגדה מציינת שאפילו אטלס התייגע מלשאת את העולם על שכמו, בהם אין העייפות נוגעת אפילו בשולי אדרתם. הם מזדקנים לנגד עינינו, אך הזיקנה אינה שולטת בהם. הה, נערי האלמוות של המדיה.
ג. ואם הזכרנו את המדיה. זריזותם של הכתבים והצלמים יש והיא מעוררת חרדה, לא רק התפעלות. הם נדחקים לכל סדק. אפילו כשמפנים פצועים משדה הקרב, הם שם, החשבזים שלנו, ולא איכפת אם הם מפריעים לנושאי האלונקות--- זה נושא מישני בהחלט.
ד. ומעניין לעניין באותו עניין. הסיקור החרוץ, הבלתי נלאה, של כל מה שאפשר לסקר, באמצעים העומדים לרשותם של המסקרים, גם תוך כדי רמיסת התחשבות מינימאלית ברגשותיהם של הורים שכולים, חדירה גסה ליסוריהן של משפחות המומות. והבנאליות הנוראה של השאלות הפולשניות, "אז מה חשבת?" או "אז מה הרגשת?"
די זה די.
בתוכנית "הידברות" ברשת א' של "קול ישראל"
דני בלוך מראיין ביום שישי, 21.7, בשעה 17.00
את אהוד בן עזר
דני בלוך: אורחנו הבא הוא הסופר אהוד בן עזר. שלום וברכה לך.
אהוד בן עזר: שלום.
דני בלוך: אני מקבל ממך מדי כמה ימים מין Newsletter באינטרנט שמופץ למיספר מצומצם של אנשים וב- Newslettersהאלה קראתי לא פעם ולא פעמיים מאמרים שלך על הסכנות הנובעות לנו ממה שעלול להתרחש בלבנון ובעזה, ועכשיו אתה אומר – צדקתי.
אהוד בן עזר: כן. קודם כל זה לא Newsletter אלא מכתב עיתי בשם "חדשות בן עזר", ולא מעט אנשים... כבר עברנו את האלף, וכל הזמן מצטרפים.
דני בלוך: כן ירבו.
אהוד בן עזר: וזה לא אתר, אלא עיתון שאני כותב בעזרת אנשים ששולחים לי גם דברים שלהם, ובארבע לחיצות, חמש לחיצות [על רשימות מרוכזות של כתובות אי-מייל], הוא מופץ [בצרופת קובץ וורד וגם באי-מייל עצמו, בעריכה עברית מוקפדת מאוד] למאות קוראים שרוצים לקבל אותו. ככה שהעיתון בוחר את קוראיו, והקוראים בוחרים את העיתון, ויש גם כאלה שכבר לא רוצים, ואז הם אומרים שלא, ואני מוציא אותם, ומדי יום גם מצטרפים חדשים.
דני בלוך: כמו שנאמר, אין אונס.
אהוד בן עזר: כן. עכשיו, אני כתבתי באחד הגיליונות האחרונים, אחרי פרוץ המלחמה, שאני מבקש שיתנצלו בפניי, כי אני שש שנים אומר, ואני לא חכם גדול בזה, כל מי שעיניו פקוחות... שהשקט בצפון היה מדומה, הוא מדומה, וחברים שלי, כולם חברים טובים, עם כוונות טובות, ועוד, גם לא חברים, אבל כל הזמן [אומרים], "הנה, דוגמה, נסוגונו לגבול הבינלאומי ויש שקט, וכך צריך להיות בכל מקום [לאורך גבולות הקו הירוק] ואתה סתם, אתה פאשיסט, ואתה רואה שחורות ואתה..." וכולי וכולי, ובעצם מתחילת האינתיפאדה האחרונה אני נתקל ביחס כזה, שראייה מפוכחת של המציאות... וגם התחושה, ואני חושב שזה גם מה ששרון הלך לקראתו – אין שום סיכוי לשלום בעתיד הנראה לעין, לכן גם ההתנתקות ששרון החליט עליה, זה לא צעד שמאלני או שמאלי או פאציפיסטי, זה בא מתוך ייאוש גדול – שאין שום סיכוי להסדר, וההסדר החד-צדדי הוא כמין התכנסות [לקראת] כל המלחמות שעוד תבאנה. הגישה היא מאוד פסימית. ואני חייב לומר, זה לא... ידידיי הערבים עזבו אותי מאז שאני רואה כך את המציאות, כי אנשים רוצים לרמות את עצמם והם לא מוכנים לשמוע את האמת.
דני בלוך: אז אתה לא בא מנקודת מבט של המתנחלים, של חסידי ארץ-ישראל השלמה.
אהוד בן עזר: לא. חס ושלום.
דני בלוך: אז אתה בעד פשרה טריטוריאלית.
אהוד בן עזר: אני איש מרצ-לשעבר, אבל באמצע האינתיפאדה הגיעו מים עד נפש, כשיוסי ביילין כבש את מרצ עם התוכנית הגרנדיוזית חסרת הרגליים שלו, תוכנית ג'נבה, אז אני עזבתי אותם סופית כי האנשים האלה מוכים בסנוורים. חלקם. אבל עד היום, זהבה גלאון, תשמע מה שהיא אומרת. הם פשוט לא מוכנים לקרוא את המציאות.
דני בלוך: מה לפי הערכתך התחליף, כלומר, דיברת על יציאה חד-צדדית מלבנון, היתה גם יציאה חד-צדדית מגוש קטיף, האם לא לעזוב או לעזוב, אבל לקבוע כללי משחק אחרים בשטחים שמתפנים?
אהוד בן עזר: תראה, זאת מלחמה בלתי נפסקת, אני מונה אותה מאז ייסוד פתח-תקווה בשנת 1878. לך זה ודאי אומר משהו, העלייה הראשונה.
דני בלוך: בהחלט. בוודאי.
אהוד בן עזר: ממשפחת פיינברג, אתה. [סבא-רבא של דני בלוך, ישראל-לוליק פיינברג, היה ידיד בנפש של סבי יהודה ראב בן עזר]. לדעתי אנחנו נמצאים במלחמה [נמשכת] אחת, עם הפוגות. אני חייב לומר שבגיל צעיר יותר הייתי יותר אופטימי, אפילו הייתי פעם ברשימה של אורי אבנרי לכנסת, עם הכוח החדש. ["העולם הזה, כוח חדש", בראשית שנות ה-60. אמנם הסרתי מהר את מועמדותי אבל הצבעתי עבורם ותמכתי בהם]. ואז חשבתי באמת שזה תלוי בנו, שאם נהיה טובים ונהיה כמלאכים, הערבים יתגמלו אותנו בשלום, ונחיה בגן עדן. זה לא כך, והאיומים רק הולכים וגדלים. מה שקורה כיום בלבנון זה רק הצגה ראשונה לקראת מה שהאיראנים מכינים לנו, ואני משוכנע שאם לאיראנים תהיה... יהיה נשק גרעיני, אני לא רואה סיכוי שאנחנו נמשיך להתקיים. ואני מקווה שהאמריקאים, תהיה להם בעוד מועד ההבנה שמוכרחים לערוך הפצצה אסטרטגית על כל איראן בטרם היא גומרת אותנו ואת סעודיה ואת עיראק, וזה ממש מהפכה עולמית. ואם היו יכולים היו שולחים גם נשק אסטרטגי [הכוונה בעיקר לנשק טאקטי] ללבנון, ומה איכפת להם שבינתיים הלבנונים יסבלו ויילחמו בנו. ככה שזו מלחמה אחת נמשכת, עם הפוגות, ואני לא בעד כיבוש לבנון, ולא בעד חזרה לעזה, אלא פשוט זו התגוננות בלתי-נפסקת, שחלקה [מתבצע] על-ידי התקפות [שלנו], זה ברור. ברגע שלא יהיה לנו כוח הרתעה, אם תהיה להם [לאויבינו] הרגשה שאנחנו הולכים ומתפוררים, תבוא שוב אינתיפאדה שנייה, ששמה ערבים מהגדה עם ערבים מישראל רצו יחד בהפגנות, שכמו שקרא [בהן] מישהו [בכתבה] בטלוויזיה: "חאלאס! לא תהיה עוד אישׂראיל!" אני זוכר את הפנים המשולהבות בוואדי ערה. ברגע שיידמה להם שאנחנו נופלים, אז, צר לי לומר, בתור יונה, יונה פסימית אמנם, ולא אדם שאוהב כל-כך את הצבא ואת השירות במילואים בשעתו – שלולא הצבא [מערכת הביטחון, לוחמיה וכוח מוחותיה, העושים ימים כלילות] היו שוחטים את כולנו. אין לנו שום קיום פה בלי הסתמכות על הכוח.
דני בלוך: בינתיים הערבים סובלים כמונו, הטילים לא מבחינים בין יישוב ערבי ליישוב יהודי...
אהוד בן עזר: כן, אבל תראה את התגובות שלהם. תראה מה עזמי בישארה אומר, ומה הסגן של ראש עיריית נצרת [שאוקי חטיב] אומר – הם מונים את הקורבנות של החיזבאללה עם הקורבנות שאנחנו הבאנו בלבנון [על לבנון] בהתקפות שלנו על החיזבאללה. אנחנו אשמים! ממשלת ישראל!
דני בלוך: אהוד בן עזר, עכשיו, כלומר בסוף שבוע זה שבו אנחנו נמצאים, מה לפי דעתך צריכה הממשלה לעשות בימים הקרובים?
אהוד בן עזר: תראה, אני מקווה, לפי מה שקרה עד השעה שאנחנו מדברים, אם לא התרחשו דברים נוספים, שבכל זאת הצליחו קצת להוריד את רמת הטילים שניחתים על צפון הארץ, ושאין הפתעות נוספות. [השיחה הוקלטה ביום שישי לפני-הצהריים, שהיו שקטים יחסית, אך החל מלפנות-ערב, שאז שודרה השיחה, ובמשך כל השבת למחרת, ירדו יותר ממאתיים קטיושות ביומיים על צפון ישראל, וכן הלאה]. וכואב הלב, אני חשבתי שאפשר בלי פעילות מבצעית [הכוונה, קרקעית]... כואב הלב על חיילים שנלחמים בחזות חשופים לכבוש עוד פעם מקומות שבעצם כבר היינו שם, ולא להישאר שם. צריך פשוט כנראה סבלנות. ספק אם ידענו, אפילו המנהיגים שלנו [אם] ידעו, לפני שבוע ויומיים, לְמה הם נכנסים כשהחלו במלחמה.
דני בלוך: השאלה איך יוצאים?
אהוד בן עזר: תראה, אבל אולי יותר טוב שהם לא יָדעו. כי אם הם היו יודעים ולא פותחים [במלחמה], האיום רק גובר מיום ליום. וזה היה עוד יותר נורא בעוד שנה ובעוד שנתיים, וכולנו בני ערובה בידי המטורפים האלה של האיסלאם הקיצוני. צריך לקוות שתהיה איזושהי הפסקת אש אחרי שהחיזבאללה יותש, יהיו איזה שנתיים-שלוש של שקט, שם, עד ששמה עוד פעם יקום איזה כוח שיהיה נגדנו, וחוזר חלילה. אין שום סיכוי לקיום שלֵו של ישראל במזרח-התיכון, ואנחנו פלא, שאנחנו דמוקראטיה, ותרבות פורחת, אנשים באים לכאן. אנחנו מחזיקים מעמד בלב עולם מטורף כזה, ואירופה בתור אחרינו. ואם הם חושבים שעליהם לא תעבור הכוס הזו, אז הם טועים. כי האיסלאם גם תוקע יותר ויותר שורשים באירופה.
דני בלוך: אכן, פסימיות. נקווה בכל אופן עם קצת אור בקצה המנהרה.
אהוד בן עזר: אבל צריך להיות מפוכחים. יכול להיות שאין אור בקצה המנהרה אבל גם אין אלטרנטיבה. ועדיין, מישהו כתב, ושאל אותי באיזה מישאל: מה אני אומר על המצב המחריד. אמרתי – אחרי השואה, שום מצב שלנו לא מחריד. עדיין זה מצב נפלא לעומת השואה.
דני בלוך: אהוד בן עזר, מה, אם מישהו רוצה לקבל את המכתב העיתי שלך.
אהוד בן עזר: פשוט צריך לכתוב אליי, לשלוח לי אי-מייל, שהוא בנעזר מילה אחת, בי אי אנ אי זת אי אר, שטרודל, ואחר-כך זה נטוויז'ן נט אַי אל. זה אנ אי טי וי אַי אס אַי או אן נקודה אן אִי טי נקודה אַי אל. נטוויז'ן היא רשת מאוד ידועה, אז לזכור לצרף בנעזר מילה אחת עם נטוויז'ן. benezer@netvision.net.il
דני בלוך: אז תספר לנו כמה אנשים פנו אליך בעקבות השידור.
אהוד בן עזר: טוב, אזכור לספר לכם, כי האמת, אני לא עושה פרסומת לדבר [לעיתון] כי זה [מוסיף] עבודה, אני כל הזמן מכניס כתובות ומגדיל את רשימת המנויים, אבל אני רוצה להגיד לך שזו הרגשה נפלאה לי ולאנשים אחרים שמשתתפים [במכתב העיתי], כזה קשר ישיר עם קוראים... בכל הרומאנים שכתבתי לא היה לי כזה קשר, שיותר מאלף קוראים, וכל הזמן זה מיתוסף, ואני גם מפרסם שם סיפורים בהמשכים, שלי ושל אחרים, וזה נורא נחמד. כמה כתבו לי כבר, כמו נורית גוברין, ש"חדשות בן עזר" היום הוא אחד העיתונים הטובים בארץ.
דני בלוך: אז אנחנו בהחלט מצטרפים להערכה למפעל שלך. אהוד בן עזר, תודה רבה לך.
אהוד בן עזר: תודה לך, שלום, כל טוב, שבת שלום.
[קודם לבן עזר רואיין בתוכנית יוסי שריד ואחריו אורי אבנרי. הקורא המשכיל יכול לשער מה אמרו].
תגובות לראיון
אהוד היקר,
הקשבתי, למרות שבאותה שעה בדיוק דיבר מאיר שלו בגלי צה"ל. לא תמיד הסכמתי עם דעתך, כנראה משום שאני מתעקשת להישאר אופטימית. כל כך הרבה דברים בלתי צפויים קרו בהיסטוריה, שאולי בכל זאת יש תקווה שיום אחד יוכלו ילדינו ונכדינו לחיות כאן בשלום.
האומנם אתה שולח את עיתונך ל-1,000 קוראים? כל הכבוד! זה מדהים!
נגה מרון
אהוד יקר,
האזנתי מרותק לראיון שראיין אותך דני בלוך. הדברים שלך נכוחים ומדכאים עד אימה. אתה צודק שרצינו להשלות את עצמנו כי השלום עם שכנינו תלוי בנו. זה מדהים איך מיליארד מוסלמים אין להם שום דבר אחר בראש חוץ מאשר לשנוא את ישראל ואת היהודים ולעשות כל מאמץ למחוק אותם מעל פני האדמה. הנחשלות המבהילה שלהם לא מעסיקה אותם בכלל (גם לא את המשכילים) – יש רק מטרה אחת לנגד עיניהם – השמדת ישראל. כל כך נורא וכל כך מדכא, אך מוטב לשים את הדברים על שולחן, כפי שאתה עשית ברהיטות ובבהירות בראיון הנ"ל. הפעם, לפחות, יש חלק מהעולם הנאור שמצדד בנו – פעם ראשונה אחרי אינספור גינויים נגדנו על כל מה שעשינו, וכל מה שעשו לנו. כואב נורא, אבל אתה כל כך צודק!
שלך,
משה גרנות
שלום,
שמעתי בעניין את השיחה עימך הערב ברשת א' של "קול ישראל". לצערי אני שותפה לדעתך על הסיכסוך הישראלי-ערבי ועל הסיכויים הקלושים לפתרון בעתיד. אשמח לקבל את עיתון האינטרנט שאותו אתה מפרסם.
בתודה,
מרים רוזנברג
Dear Ehud,
Your words were deeply depressing, but probably true, and bravo that you said them, hopefully to a large audience, although an awful lot of people are sleeping at that hour. The truth often hurts, and it hurt.
All the best,
Daniela
ישר כוח אודות תכני כתב-העת האינטרנטי!
גבריאל ביטון
שלום אהוד,
שמעתי את שיחתך היום ברדיו והרגשתי שאתה מדבר ביני לבין עצמי.
בברכה,
יגאל אורבך
הי אהוד,
מברוק על הכול.
היום לפני 72 שנה, הוצא להורג שודד הבנקים הנאצל ג'והן דלינג'ר. חסרים כמוהו היום, שכן הבנקים – כמוהם כערבים. תן להם כוח ויקפצו על ראשך. תפוס אותם בביצים ובצוואר ויתיישרו על פי הפחד. כיום לצערנו הבנקים מכסחים את כולנו ונכנעים רק לפישמנים, המותירים את הבנקים עם חובות מסופקים של עשרות ומאות מיליוני דולרים. יקומו וירבו ג'והן דלינג'רים עד אשר יבינו הבנקים שעליהם להפסיק לשדוד פן יישדדו.
ונקבע יום זה כיום זיכרון לאומי (ואולי גם בינלאומי) לשודד הבנקים המיתולוגי ג'והן דלינג'ר, ואת הדברים בעצרת המרכזית ישא רוני האופנובנק.
אחלה שבת,
אלי
ישר כוח!
חנן
אהוד בן עזר שלום,
שמעתי את דבריך ברדיו. אתה התעלמת מהצורך לקיים מו"מ באזורנו ולהגיע להסכמים. ידוע שהנשק מגיע לחיזבאללה מאירן דרך נ"ת דמשק. לפני כשנה הציע הנשיא אסאד לנהל מו"מ לשלום עם ישראל מהנקודה בה הופסק. אריאל שרון לא נענה להצעה. הסכם עם סוריה היה כולל איסור על העברת נשק לחיזבאללה, ומנטרל אותו צבאית. ב-7.4.2006 דיווח זאב שיף כי החמאס הציע לישראל הפסקת אש בלתי מותנית: שקט תמורת שקט. ההצעה לא נענתה על-ידי ישראל. לסיכום, אין דבר קל מלבוא בטענות (שרובן מוצדקות) אל הצד השני, אבל אנחנו חייבים לקרוא לניהול מו"מ, שרק הוא יכול להביא לשקט לטווח ארוך.
רון וייס
שלום רב,
במקרה שמעתי אותך ברדיו ברשת א' ביום ו' והסכמתי עם הדעות שלך. גם אני הייתי במיעוט קטן בין החברים שלי להתנגד לנסיגה חד-צדדית מלבנון. מעוניין לקרוא ולשמוע יותר ולהיות בקשר עם עוד "יונה פסימי".
בברכה,
נח מוריס
בעקבות השידור והשידור החוזד בשבת, 22.7, לתוכניתו של דני בלוך "הידברות", התקבלו עד כה 18 בקשות חדשות להיכלל ברשימות התפוצה של "חדשות בן עזר". כולן נענו.
הלכו לחפש שידוך כלשהו...
לאהוד בן עזר שלום רב,
בקשר למה שכתב אהוד זמיר ממלבורן [גיליון 159] שיש כעת יותר מעשרת אלפים אוסטרלים בלבנון, והם מן הסתם הלכו לבקר קרוביהם אותם לא ראו כך וכך שנים, ואולי בחלקם הלכו לחפש שידוך כלשהו... נזכרתי במה שכתב הסופר המנוח מידד שיף בספרו "סנצ'ו פנצ'ר".
בברכה,
יעקב זמיר
מידד שיף
היחסים של היחס
עלם היגר מלבנון לאמריקה. אחרי שהתבסס שם רצה לשאת אישה. חשש פן לא יוכל להסתדר עם אחת מבנות המקום, ובכן עמד לנסוע למולדתו כדי להביא לו אישה משם. אמר לו אחד המהגרים מבני ארצו: "ידידי הצעיר, לא כל אדם יסכים שתצא בתו למרחקים, ובייחוד אם נאה היא וחסודה ותוכל למצוא שידוך טוב במולדת. לכן בהגיעך ללבנון, עלה לזחלה ושאל לאבו-עיסא, והוא דודן לאמי. יש לו בת, ורדה שמה, זה אך מלאו לה שש-עשרה, ברה כחמה, צנועה ושקדנית. אולי תשא חן בעיני אבו-עיסא ויתנהּ לך לאישה. ופתחון פה לך: מסור לו שלום ממני."
בא הצעיר ללבנון, עלה לזחלה, ושאל לאבו-עיסא. דפק על דלתו, ומשנכנס פתח ואמר במתק שפתיים:
"האתה, אדוני, אבו-עיסא, המפורסם בחריצותו, בענוותו, בפקחותו וביושרו? שלום לך משארך אנטון, היושב עתה בשיקאגו, וברכותיו לך ולבניך בני החיל ולזוגתך ולבנותיך הכבודות, ובייחוד לוורדה היפהפייה והצנועה, אשר עיניה ככוכבים ושערה כאשד שחור ושפתיה כטרפי הכלניות..."
תפס אבו-עיסא את הצעיר בעורפו והשליכו מהבית ככלבלב שטינף מרבד.
קם הצעיר, מישש את אבריו, ניער את בגדיו והלך משם כסהרורי. והנה לקראתו דודו. אמר דודו: "מה לך, חביבי?" סיפר הצעיר לדודו מה קרה לו. נתכרכמו פני הדוד ואמר: "בוא איתי!"
הלכו לבית אבו-עיסא, הדוד בראש והצעיר נגרר אחריו, מוכן להפנות עורף בבוא הסערה. הלם הדוד בגולת מטהו על דלת אבו-עיסא. פתח להם אחד הבנים. אמר הדוד: "מהר, זב חוטם, וקרא לאביך!"
כהרף עין בא אבו-עיסא. נחר הדוד ואמר: "הוי אתה, שתוקי ועדולמי, בן החרופה ואחי הנשגלת! הנה בא אחייני זה, מטובי בני טובים, ומואיל לדבר נכבדות באותה משתינונת זנונית שלך, המזרון הציבורי, מעוכת הדדים ונלושת הירכיים, ואתה מעז לגרשו מביתך?"
אורו פני אבו-עיסא ואמר: "אה, אם בלשון בני-אדם אתם מדברים אליי, בואו היכנסו, ובתי נתונה לו. חשבתי כי בןיחיל זה לועג לי."
[מתוך "סנצ'ו פנצ'ר" מאת מידד שיף, הוצאת מיכאל מנר תל אביב, דפוס אלישע בע"מ, תל אביב, טלפון: 34254. אין ציון השנה].
עמנואל בן-עזר
חמים ודביק
לקראת סוף הקיץ 1946, ואנחנו משרתים במשטרת הישובים היהודיים (נוטרות), היינו מוצבים על הגזרה המזרחית של הקו מגדיאל-כפר-סבא. גרנו בתחנת הנוטרים "מגד" שהיתה על כביש פתח-תקווה-כפר-סבא, קצת דרומה לרמתיים. הנוכחות בשטח התבטאה בסיורים רגליים, לעיתים על אופניים, כשאנו מצוידים בקרבינות האיטלקיות שסופקו לנו על-ידי הפיקוד הבריטי. המיטרד הגדול ביותר היו הפלחיות הערביות, ששלחו ידן בגניבה של כל מה שלא היה מקובע כהלכה. התירוץ להימצאותן בשטח היה שהן אוספות ירק הגדל בצידי הדרכים להאבסת הצאן, הבהמות ובעלי הכנף.
המנהג אצל הערבים היה שעקרת-הבית, לאחר שמילאה כל חובותיה, והיתה מצליחה לייצר עודפים כמו ביצים, למשל, היתה רשאית למכור את העודפים, והכסף כולו שלה. הן היו יוצאות מהכפר, שתיים-שלוש יחד, מצויידות בּשָֹקָיִים הקשורים לאוכף החמור, כשהאזורים החביבים עליהן היו שבילי-העפר שבין המטעים, הפרדסים והשדות של היהודים. החקלאות היהודית הרבתה להשתמש במים, וכמובן שבפינות מטע ובפאתי פרדס היו גדלים עשבי בר עסיסיים למאכל בהמות. אם מצאו רִיגְ'לֶה, זה היה טוב גם לבני אנוש. את העלים הבשרניים, לאחר רחיצה ותלישה מהגבעול, היו מטגנים במחבת עד לריכוך ואז שוברים ביצה לתוך העיסה ולאחר טיגון נוסף התקבלה מנה טעימה. (ניסיתי וזה מצויין).
הבעייה היתה שבתוך השקיים, בינות לעשב התלוש, היה אפשר להחביא כל מה שהעין חמדה והיה מספיק קטן שלא לבלוט החוצה. כל דבר שניתן היה לעשות בו שימוש כלשהו או להחליפו במזומן, היה מיועד להיעלם. זה היה יכול להיות בורג, מנעול-תלייה משער הפרדס ששכחו לסגור אותו, ואפילו גלגל ה"שִׁיבֶּר", הוא הברז הראשי של צינור ההשקאה.
יום אחד נתקל הסיור שלנו בשתי פלחיות עם שני חמורים עמוסים בירק. שמטנו להן את השקיים מגב החמורים והפכנו את התוכן על אם הדרך. מאחד מהם התגלגל ה"שיבר". קמו צעקות וצווחות, הן מצאו את זה מתגלגל באמצע הדרך... הן לעולם לא תיגענה ברכוש של מישהו... ואנחנו מנסים להפנותן לכיוון כפר-סבא, במטרה להביאן לבניין המשטרה.
לפתע הכניסה אחת הפלחיות את ידה למיפתח החזה שלה, חלצה שד בעל ממדים רציניים ובתנועת סחיטה אחת התיזה זרזיף חלב ארוך וחם ישר אל פניו של אברהם, הנוטר שהיה קרוב ביותר אליה.
ההפתעה היתה מוחלטת. נישארנו המומים לשניות אחדות, שבהן הצליחו שתי הפלחיות לקפוץ על גבי החמורים ולברוח. אנחנו נשארנו עם השקיים, עם ה"שיבר" ועם בחור אחד שפניו וידיו מכוסות נוזל חמים ודביק. הזבובים עטו עליו בלהיטות רבה, והדרך היחידה להיפטר מהם היתה רחיצה טובה במים. אבל מה לעשות שבכל הסביבה לא מצאנו ברז מים? בלית ברירה צעדנו בזריזות לעבר מגדיאל, עד שלבסוף נמצא ברז פעיל בקצה אחד הפרדסים. לקח לו למסכן די הרבה זמן לרחוץ ולהיפטר מהנוזל הדביק שכבר החל להסריח.
ריקי גושן
בין החדר הכי הפנימי לממ"ד
יום ראשון בבוקר. השבוע, שבוע הקטיושות על הצפון וליד ביתנו. אנחנו: אני האימא ושתי בנותיי הקטנות, גרות בבית פרטי בקריות, סמוך למיתקנים האסטרטגיים של מפרץ חיפה, בתוך טווח ירי הקטיושות של החיזבאללה. זהו היום השלישי ברציפות שהילדות בבית. סגרו את הגן של הקטנה בת הארבע וחצי ואת הקייטנה של גדולה בת השש וקצת. בוקר שקט כמו אתמול, כמו יום כיפור שלא נגמר. אנשים לא מטיילים ברחובות, מכוניות לא חולפות בכביש. אפשר לשמוע מדי פעם רק את הציפורים.
אחרי לילה של שינה על מזרונים בחדר הכי פנימי בבית, באמצע ארוחת הבוקר, רעש של בומים מהדהד. חלפו כמה שניות עד שהשכל קולט שהטילים הגיעו אלינו. אחרי שנפל טיל בחיפה, זה היה רק שאלה של זמן, מתי ייפול עוד אחד. אבל עכשיו ששומעים אותם, לוקח כמה זמן עד שההבנה מחלחלת.
"עכשיו, מיד, לרדת למטה, לממ"ד," הוריתי לבנות.
"מה עם האוכל?" שואלת הגדולה בפה מלא חמאת בוטנים.
בממ"ד שמענו את הטילים ממשיכים ליפול.
מקום קטן, הממ"ד, העירייה לא אפשרה לבנות יותר גדול. לא התווכחתי, גם לא ידעתי אז שיהיו לי שתי ילדות. רק שעכשיו, לא היה מזיק עוד מטר מרובע. אבל לפחות טוב שהפכתי אותו למחסן. ספרים וצעצועים ישנים שלי מילדותי. הבנות לא נראות מעוניינות בספרים, משום מה. חיפשתי פאזל. הכי קטן הוא רק חמש מאות חלקים קטנים. הן מתלהבות ומוציאות את החלקים, הן עוזרות לי לחפש את חלקי המסגרת, אחר-כך את השמיים ואת הפרחים, אחרי עשר דקות מצאתי את עצמי ממשיכה לחבר לבד את התמונה הפסטורלית.
מצאתי להן עוד משחק. הכיף שהמשחקים כאן הם אומנם ישנים, אבל בשבילן הם חדשים. במשחק הזה, יש דמויות מפלסטיק. צריך לערום אותן אחת על ובתוך השנייה כדי שייווצר פסל אבסטרקטי הזוי. שקועה בפאזל אני שומעת את הגדולה משתמשת בדמויות השטוחות להצגת תיאטרון. שיא הדרמה נשמע בקריאות חוזרות ונשנות של הגדולה: "הצילו, הצילו!" היא משמיעה בקול צווחני גבוה, כזה שאם דמות הפלסטיק היתה יכולה לדבר, זה הקול שהיתה משמיעה, או לפחות זה מה שהגדולה חושבת. כשהיא שבה וזועקת "הצילו הצילו!" בפעם המי יודע כמה, קלטתי שצריך להפסיק אותה. אם מישהו במקרה יעבור בחוץ וישמע אותה, עוד יחשוב שיש ילדה במצוקה ואולי ינסה לפרוץ אלינו פנימה.
אבא שלהן מתקשר.
"הפסיקו אותי באמצע האוכל," מתלוננת הגדולה.
הקטנה צועקת, "אבא אבא," אחר-כך מושיטה לי את השפופרת ואומרת: "אני לא שומעת."
אני מכבה את הטלוויזיה הקטנה והישנה ומוציאה מאחותה שקית חטיף מרשרשת ופונה אליו. הקול שלו באמת נשמע חלש.
"עשית לה בדיקת שמיעה?" הוא שואל בדאגה, "אולי היא לא שומעת טוב?"
אני מחזירה לה את הטלפון. היא מפטפטת איתו. "אימא, אבא מצחיק אותי, הוא ביקש ממני להחליף אוזן."
"אז תחליפי."
"אמא, הוא עוד פעם מצחיק אותי, הוא רוצה עכשיו את האוזן השמאלית..."
"מה תוצאות בדיקת השמיעה שעשית לה?"
"היא כנראה שומעת טוב," הוא נותן את הדיאגנוזה של הרופא, "אולי תבואו לכאן," הוא מזמין.
אחרי השיחה, צריך למצוא להן כבר משחק אחר, אלא שאז נשמעת עוד אזעקה. הקטנה קופצת עליי, מחבקת אותי ולוחשת לתוך אוזני: "אני מפחדת."
לאמירה הזאת חיכיתי, הגדולה דווקא נראית אדישה, אבל מטה אוזן להסבר.
הן יודעות שבניתי את הבית הזה, ראו את אלבום התמונות של הבית כשהיה שלד, ואימא עם בטן של חודש שביעי בין הקרשים והפיגומים. עכשיו הן מקשיבות להסבר מקוצר ופשוט על ההבדל בין בנייה בבלוקים לבטון, בין חדר רגיל לממ"ד.
הקטנה נרגעת והולכת לחפש משחק אחר. אחרי דקות אחדות היא מפגינה את ההבנה החדשה. כשמישהו התקשר, היא מרימה את השפופרת ומדווחת: "אנחנו בממ"ד, זה מבטון, הטיל לא יוכל להיכנס."
עברו רק שלוש שעות, וכל היום או הימים לפנינו, אצטרך לחפש להן עוד הרבה אתגרים, משחקים... בכל השעות האלה בין החדר הכי פנימי לממ"ד.
מי הרוויח מהמצב?
---- המדינה, שירד מכותרות התקשורת החוקרת וגם פגה בינתיים התעניינות הציבור בהתנהגותו המוסרית. [עד שלא יפנה לרב רפורמי בשם רב לא נכנהו בשם ---- ]
ואולי גם שר הביטחון חסר הניסיון שנראה ונשמע בדרך-כלל ככרוז מדקלם על פעולות של אחרים, ואשר מעורר בכל הופעה פומבית חשש פן יגלוש בהתלהמותו, וקרוב לוודאי כי בבוא היום ינסה לקטוף לעצמו את פירות הניצחון, אם יהיה, כאילו הוא הגה והנהיג אותו למרות שרק רכב עליו, ומה שמדהים הוא שכנראה הוא מאמין בלב שלם בכתרים שהוא קושר לעצמו!
בקשר להערתו של משה דור בנושא העברית המשובשת
אהוד שלום,
בקשר להערתו של משה דור בנושא העברית המשובשת שהפכה מאוד אופנתית כיום. [גיליון 160]. כבר לפני כשלוש שנים פניתי לרשות השנייה של הטלוויזיה במחאה על העברית השגויה בפי שדרנים, מגישים ומראיינים בטלוויזיה. הזכרתי את היות אמצעי התקשורת מטרה לחיקוי בעיקר בקרב הצעירים, וכי מאז ומתמיד אנשים ראו באנשי התקשורת "הוכחה" לנכונות אמירה זו או אחרת. ענו לי שאין זו חוכמה להעיר באופן כללי ומן הדין שאביא דוגמאות.
כאילו לא כל ערב צורמים לנו את האוזן עם טעויות כמו: מֵגיש, מֵביט מֵשיג (צירה במקום פתח).
בכל אופן, אני טרחתי ורשמתי להם כעשרה מקרים בהם מגישים שונים (גם כאלה האהובים עליי) טעו באופן שציינתי. ומה קרה מאז? קיבלתי מכתב שהם העבירו את הדברים ליועצת הלשונית שלהם (כאילו היא לא יודעת) וגם טרחו לציין שצריך להבין שזה די קשה לעקוב אחרי הדברים בשידורים חיים... (כלומר מיהרו לפטור עצמם).
האם חל איזה שיפור מאז? שום שינוי.
גם האקדמיה ללשון עברית קיבלה מכתב ממני ומשם ענו שאכן אני צודקת אבל... קצרה ידם.
וכל זה עוד לפני שדיברנו על דלות השפה בקרב הצעירים ועל אוצר המילים השופע ש"אחלה" ו"סבבה" הם מרכיביו העיקריים (ויסלחו לי אלה שהם בחינת היוצאים מן הכלל).
בברכה,
שׂישׂי מאיר
אהוד: בגלל המלחמה אנו דוחים מגיליון לגיליון את פרסום מסתו החשובה של פרופ' חיים רבין "בעיות הלשון העברית הנכונה מנקודת מבטה של הבלשנות" משנת 1959, אשר השפיעה עלינו רבות. כאשר תתפרסם, אולי תימצאנה בה תשובות לאחדות משאלותייך.
מה התאריך המדוייק לעלייתה של לאה גולדברג לארץ-ישראל?
לאהוד שלום רב,
אנא סייע בידי וגייס לעניין את מכתבך העיתי: אני מחפש את תאריך עלייתה המדוייק של לאה גולדברג לארץ. ידוע לי שזה היה בשנת 1935, אולי לקראת סוף השנה. אני זקוק למידע לצורך מחקר שאני עורך.
בתודה, ד"ר מרדכי נאור
אהוד: את התאריך המדוייק לפי יום וחודש אינני יודע אך ב"ימים של לענה ודבש" ("עם עובד"), סיפור חייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב, הבאתי את רשמיה של אסתר מהופעתה הראשונה של לאה גולדברג בתל-אביב, ואת הרגשתה שגולדברג תפסה את מקומה שלה, של אסתר, בחבורת הסופרים והמשוררים. תמצא לפי מפתח השמות.
הכתבה של אוּרי פז, עורך אתר אומדיה
ברצוני לבשר על פרסום הכתבה עם אינטלקטואלים בולטים, משמאל ומימין, המרחיבים אופקים על המצב בצפון, בעקבות העימות הישראלי הלבנוני:
http://www.notes.co.il/uripaz/21297.asp
אתם מוזמנים לקרוא ולהתרשם, וכמובן להעביר למכותבים. כמו כן, הנה משאל דומה עם אנשי רוח נוספים שפורסם היום ב"תרבות וספרות" של "הארץ":
אורי פז
ממר"י - להכיר את השכנים כדי לעשות שלום
ירושלים, רח' המעלות 4, 02-6244730, www.memri.org.il
מצורף דו"ח מסכם (3 עמ') בנושא:
משבר המזה"ת – מקומי, אזורי וגלובלי, קונבנציונאלי וגרעיני.
לקריאה הקישו:
http://www.memri.org.il/memri/LoadArticlePage.asp?enttype=4&entid=2003&language=Hebrew
כמו לכלוך מתוך הלב
גדולי ענקי הרוח של השירה העברית
במשאל "תרבות וספרות" של מוסף בני ציפר:
המשוררת הלאומית אגי משעול, חביבת "תרבות וספרות", על מלחמת ישראל הנוכחית בחיזבאללה:
"כל ההתפרצות הזאת מזכירה לי ילד שקיבל סטירה ומצית את כל בית-הספר!"
המשורר אהרן שבתאי, חביב "תרבות וספרות", שמתייחד בסגנון של פורנוגרפיה פוליטית:
"אני מקווה שהצבא [הישראלי] ייכשל במלחמה הזאת, ואז אולי ייכנסו לראש שלנו שכל, אנושיות, חמלה, יכולת לחיות עם עמים אחרים ועם אנשים אחרים, והכישלון הזה ישטוף את העגה הצבאית כמו לכלוך מתוך הלב!"
המשוררת אנה הרמן, חביבת "תרבות וספרות", חרוזיה פחותים אפילו משירי הגננות הנלעגים של פעם:
"ג'ורג' בוש מנצח על המלחמה הזאת וזורע הרס ופורענות בעולם. ישראל בעצמה אחראית למצב כי היא לא בוחרת בדרך של שלום ומשא ומתן, אלא לחיות על חרבה ולחזור לעזה וללבנון." [מבחינה צורנית זה השיר הרציני ביותר שהגברת כתבה כי אין בו חרוזים].
("הארץ", 21.7.06)
עד כמה שזה תלוי בי, ההיסטוריה הארצישראלית תזכור אתכם מלכלכים! – אהוד בן עזר
לכולם!!!!!!!!!!!!!
יש סיפור חדש בבלוג. מקווה שתאהבו. שבת טובה.
דודו בוסי
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=269557
עיתון "הארץ" בשירות חיזבאללה?
האם עיתון "הארץ" הצטרף לשאוקי חטיב, סגן ראש העיר נצרת, (בראיון חי למשה נוסבאום ב"קול ישראל") ולח"כ עזמי בישארה (בראיון לבי.בי.סי.) בהאשמת ממשלת ישראל באחריות להריגתם של שני האחים הילדים מחמוד ורביע טלוזה בנצרת ב-19 ביולי?
לא!?
כן. הנה כותרת בעמודו הראשון של "הארץ" מיום 20 ביולי:
"פיקוד העורף לא חיבר את נצרת לאזעקה, וקטיושה הרגה 2 ילדים"
*
ומדוע לא מופעלת האזעקה במגזר הערבי?
מי שבכל זאת מבקש לדעת מדוע לא מפעילים אזעקות במגזר הערבי – אין להם בכלל סירנות! האזעקות בערים השונות מופעלות מרחוק אוטומטית על-ידי פיקוד העורף ברגע שיש חשש לנפילות.
על-פי דרישה של ראש העיר בנצרת, כמו גם בעוד ערים וכפרים מהמגזר הערבי, נותקה נצרת הערבית ממערך האזעקות האוטומטיות!
רוצים לדעת למה? כי הערבים אינם מעוניינים לשמוע את צפירת הדומיה לזכר חללי צה"ל והנופלים במערכות ישראל, כדי שחס וחלילה לא ייאלצו לעמוד דקת דומייה.
בברכה,
סיגל טייב
רכזת לשכה בכירה
לשכת הממונה על מחוז המרכז
טל. 08-9788406
[המכתב נשלח בתפוצת אינטרנט ואין לנו אישור באיזו מידה תוכנו מדוייק כי לא נראה לנו שפקידה ממשלתית מכהנת תגיב כך באופן פומבי].
ממשלת איראן וחסן נסראללה מתנצלים בפני התושבים המוסלמים של רומא, מדריד, לונדון, פריס, בריסל, ברלין, וינה וקופנהגן על שבטעות נפלו גם מביניהם ומבין ילדיהם קורבנות במתקפת הטילים האסטרטגיים ארוכי-הטווח ששלחה איראן לחיזבאללה כדי שישמשו להחרבת תל-אביב עיר השטן אך בגלל תמיכתן של מדינות אירופה במתקפתה הנפשעת של ישראל בלבנון שלח אותן חיזבאללה לבירוֹת אירופה בתור אזהרה ראשונה להסיר תמיכתן מהמדינה היהודית הציונית.
ברחובותיהן של ערי אירופא הגדולות מתנהלות הפגנות ענק של תמיכת הישמעאלים והמוּשׂמאלים [מלשון שמאל] באיראן ובחיזבאללה בחסות שׁוּ-הַאדַא-קוֹלָה. מדינות אירופא מצידן חתמו עם תוקפיהן חוזה לאספקת אש, והן מאוד משתוקקות כבר להיכנע באופן שגם יתקעו להן חָזוּק ברקטום.
הדמוקרטיה הישראלית חזקה. היא מסוגלת כנראה לשאת כל דבר. גם מפגינים ערבים-ישראלים, שמזדהים עם החיזבאללה ועם הטרור הפלסטיני ומגדירים עצמם כפלסטינים, כשהם צועדים בחוצפה ברחובות תל-אביב במוצאי-השבת האחרונה ומפגינים נגד ממשלת ישראל וצבאה, בעוד יותר ממאתיים קטיושות בשישי ושבת נופלות על צפון הארץ, גם על יישוביהם, ועדיין המפגינים מלקקים את התחת לחסן נסראללה, שגם רוצח בנצרת את ילדיהם והופך אותם – לשאהידים נוצריים!
גילויים חדשים ומדהימים!
חסן נסראללה מת...
לקרוא כבר את "חייו הכפולים של אִיבְּרָהִים זוּבִּי" (אבְרם פּוֹץ), הוא סובל מאוד משלפוחית רגיזה ומאמין שהדיווחים הבאים מישראל הם ברמת האמינות של הפרסומות המטומטמות לביטוח איחוד ישיר – וכל זה בא לו מהאזנה רצופה לשידורי הפרסומת הדביליים בגל ב' של "קול ישראל" בניסיונו הסיזיפי להבין מהיכן אנו שואבים את תעצומות הנפש שלנו.
©
כל הזכויות שמורות
כדאי לדפדף ברשימות האלה כי אין זו דומה לזו ויש בהן הפתעות חדשות לבקרים
חינם למשלוח בקבצי וורד
הסופר הנידח מר א. בן עזר יְמֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר" מראשיתן, כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, חינם, וכן:
* "50 שירי מתבגרים" (בקובץ וורד אחד הנוסח השלם והמנוקד של הספר שהופיע בשנת 1987 ואזל, אך ללא האיורים של דני קרמן). חינם.
* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד). חינם.
* "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005). חינם.
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי). חינם.
* "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי-אינפנטילי ההולך ונכתב). חינם.
* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968). חינם.
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות). חינם.
* "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990). חינם.
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו). חינם.
* "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא). חינם.
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"). חינם.
* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר). חינם.
* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה). חינם.
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000. חינם.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית). חינם.
* "הילדה מן הים" (ספר מצוייר לילדים, הקיבוץ המאוחד, 1966, 2005. באי-מייל יישלח רק הטקסט כשהוא בלתי-מנוקד, וללא ציוריה היפים של גיל-לי אלון קוריאל). חינם.
* חיימקה שפינוזה: "ספר השירים של לוטש מילים". חינם.
* שמאי גולן, "פרקי ביוגראפיה" (ונספח ביו-ביבליוגראפי מפורט מתוך כתב-העת "אפיריון"). חינם.
* אברהם יצחק איזנברג, "המתנכרה", חיבור מקורי, פלונסק תרע"ב, 1912. (הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. כתב-היד של סיפורו הגנוז נמצא בידי בתו אורה איזנברג-שטרנאו]. חינם.
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור). חינם.
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר. חינם.
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם. חינם.
* תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד. חינם.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום: ספרים, תקליטורים
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שיישלחו לאהוד בן עזר
תקליטור 102 הגיליונות הראשונים (2005) של "חדשות בן עזר", 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב, עם שקפים
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים, וגם יותר מאחד, חינם או בתשלום, כולל דמי המשלוח בדואר
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן אהבה פיקאנטי, 3 דורות). יישלח חינם לכל דורש.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן ניקנוקים מזעזע ואקטואלי). יישלח חינם לכל דורש
לאחר שהתגלה מלאי חדש בהוצאה ונרכש על-ידי מר סופר נידח למען קוראיו.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים וזיונים במושבות הראשונות). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון פופולארי ביצירתו, בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות שדה). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25". 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (כולל תרגומי שירים ושירי ילדים). 40 ₪.
* "הילדה מן הים", הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ההדפסה החדשה של הספר עם ציוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל. אפשר לקנות ולהזמין את הספר בכל חנויות הספרים או בהוצאה, טל. 03-5785810, במחיר מומלץ של 49 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). הסתיים המבצע ב-20 שקל. מעתה אפשר להזמינו בחנויות או לקנותו אצל המו"ל אסטרולוג, טל.03-9190957. פקס 03-9190958.
* "אלבום נחום גוטמן" בעריכת אהוד בן עזר. ספר מתנה ותיק הנמכר במאות עותקים מדי שנה בהוצאת מודן במחיר 140 ₪ לערך. ניתן להשיגו או להזמינו בכל חנויות הספרים המובחרות בארץ.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
חדשות בן עזר
תוספת למכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 161א' ביום השלושה-עשר למלחמה באזרחי הצפון
באבל על לוחמי צה"ל ההרוגים מהיום
תל אביב, יום שני, כ"ח בתמוז תשס"ו, 24 ביולי 2006
התנצלות בפני סיגל טייב: אסור לפרסם שקרים
הידיעה המקורית מהיום היתה:
מדוע לא מופעלת האזעקה במגזר הערבי?
מי שבכל זאת מבקש לדעת מדוע לא מפעילים אזעקות במגזר הערבי – אין להם בכלל סירנות! האזעקות בערים השונות מופעלות מרחוק אוטומטית על-ידי פיקוד העורף ברגע שיש חשש לנפילות. על-פי דרישה של ראש העיר בנצרת, כמו גם בעוד ערים וכפרים מהמגזר הערבי, נותקה נצרת הערבית ממערך האזעקות האוטומטיות! רוצים לדעת למה? כי הערבים אינם מעוניינים לשמוע את צפירת הדומיה לזכר חללי צה"ל והנופלים במערכות ישראל, כדי שחס וחלילה לא ייאלצו לעמוד דקת דומייה.
בברכה,
סיגל טייב
רכזת לשכה בכירה, לשכת הממונה על מחוז המרכז, טל. 08-9788406
[המכתב נשלח בתפוצת אינטרנט ואין לנו אישור באיזו מידה תוכנו מדוייק כי לא נראה לנו שפקידה ממשלתית מכהנת תגיב כך באופן פומבי].
עד כאן הנוסח שפירסמנו היום בגיליון 161. להלן בירור שתוצאותיו נשלחו אלינו היום. היינו מודים על הבהרה מצד מי שהפיצו ושלחו לנו את המידע השגוי.
לאהוד שלום,
חייגתי לפני 3 דקות למספר הטלפון שבמכתב. דיברתי עם סיגל טייב עצמה, והיא מכחישה מכל וכל את הדברים הללו הנאמרים בשמהּ.
אסור לפרסם שקרים!
צילה דרורי
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל