| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 163
ביום ה-20 לַבְּלִיץ החיזבאללי-איראני-נאצי באזרחי ישראל:
כֻּל כַּלְבְּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ!
גם אם כל העולם יהיה נגדנו, דם יהודי לא יהיה הפקר!
תל אביב, יום שני, ו' באב תשס"ו, 31 ביולי 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: משה דור: חזקים וצודקים // אורי הייטנר: טבח בדם קר
ברוך תירוש: מכתב גלוי לסופר [החשוב] יצחק לאור
דודו אמיתי, גבעת חביבה: קול קורא אודות המלחמה בצפון
ריקי גושן: בין החדר הכי הפנימי לממ"ד, פרק ב'
בוקר טוב יהושע סובול, הִמְצֵאת את הגלגל!
סוף-סוף אנחנו יודעים ממה מת ערפאת, ציטוט מאהוד יערי // זה פרופסור זנד?
ישיבת ממשלה מיוחדת נקראה בעקבות תגליתו המהפכנית של א.ב. יהושע: "החמאס אינו כמו החיזבאללה! המפתח למו"מ עימו בידינו!"
הפרלמנט הבריטי נסוג בו מהכוונה לחוקק חוק נגד נישואי נערות בכפייה.
יעקב זמיר: מסיפורי גַ'עְפַר לַקְלַק זָאדָא מבגדאד
אורי הייטנר: בהזדמנות חגיגית זו
רשימת 16 המלחמות שעברו על הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא
קריאה למפ"ם להקים מחדש את המערך עם העבודה
ההופעה השנתית של הרכב הג'אז של בית הספר ימאהה תל-אביב במועדון בלה שלומקינס רחוב נח מוזס 13, תל-אביב, שהיתה אמורה להתקיים היום, יום שני, 31 ביולי בשעה 21:00 – מבוטלת בגלל גיוסו למילואים של המתופף. על המועד החדש תבוא הודעה.
אילן שיינפלד / תחזקנה
בשבת שעברה קמתי עם שורתו של ח.נ.ביאליק מהדהדת בזכרוני, "תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים את עפרנו באשר הם שם." חזרתי אל השיר ההוא, שהיה שיר חיזוק לבניין הארץ, וקראתיו. או-אז נטלתי את השורות הראשונות בכל אחד מבתיו, ועשיתי בהם שינויים, כמתבקש משיר לאומי, המדהד פתאום בנסיבות זמן אחרות.
שבוע ימים המתנתי ומיתנתי את נוסחו הראשוני של השיר הזה, שמקורו ותבניתו הכתיבו מלכתחילה טון זר לי, טון שאינני מורגל בו. אולם, אחרי שבוע נוסף של לחימה קשה, ובצבוץ שירי מחאה ראשונים של משוררים, שנמניתי עליהם במלחמת לבנון הראשונה, החלטתי להוציאו מתחת ידי אל הציבור. הייתי אחד המשוררים הראשונים שכתבו שירי מחאה נגד מלחמת הלבנון הראשונה, ויצאו לקוראם בכל מקום ברחבי הארץ. עכשיו אנחנו שוב בלבנון, במלחמה אחרת. ואסור לנו, המשוררים, לשכפל את קולותינו מן המלחמה ההיא גם במלחמה הזאת.
בניגוד למלחמה הארורה ההיא, זוהי מלחמה צודקת. על כל זוועותיה, היא צודקת. לו המתנו עמה עוד איזה זמן, היה גורלנו מר שבעתיים.
העבירו הלאה את השיר הזה ככל שתחפצו בכך. הגיבו אליי אם תרצו. אבל מינעו ממני דברי צדקנות. גדלתי עליהם כל חיי. זוהי עת אחרת.
תֶּחְזַקְנָה
תַּחְזֵקְנָה יְדֵי כָּל בָּנֵינוּ הַמְּחוֹנְנִים אֶת חַיֵּינוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם.
בַּמְּטוֹסִים, בְּסוֹלְלוֹת הַיֶּרִי, בְּעֶמְדוֹת הַפִּקּוּד, בַּתַּצְפִּיּוֹת, וְאִשַּׁם
בּוֹעֶרֶת בְּחוּצוֹת עָזָה וּבְעָרֵי לְבָנוֹן, בָּרְצוּעָה וּבְבֵּירוּת, עַד תִּשַּׁם.
בַּל תִּפֹּל רוּחֲכֶם וּבַל יִשָּׁמֵט בָּכֶם לִבְּכֶם. הַמְשִׁיכוּ לְהַרְעִישׁ שָׁם.
וְלֹא יִהְיֶה בָּכֶם מוּג לֵב. וְלֹא יָקוּם בָּכֶם סַרְבָן. וְלֹא יֵעוֹר בָּכֶם אָשָׁם.
תַּחְזֵקְנָה יְדֵי כָּל בָּנֵינוּ הַמְּחוֹנָנִים אֶת חַיֵּינוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם.
הֵן סוֹפְרִים אָנוּ אֶת חוֹבְכֶם, וְחָבִים אָנוּ לָכֶם אֶת נִטְפֵי הַדְּמָעוֹת וְזֵעַת הָאַף,
אֶת לֶכְתְּכֶם מֵעִמָּנוּ וּמֵעִם חֵיק הוֹרֵיכֶם אֶל צוּרִים וּנְקָרוֹת, לְהָטִיל אֶת חַיֵּיכֶם בַּכַּף,
אֶת זְחִילַתְכֶם בֶּעָפָר, אֶת לְחִיכַתְכֶם אֶרֶץ דָּמִים, אֶת נִשְׁקְכֶם הַחַף,
בְּחַפֶּשְׂכֶם מְאוּרוֹת אוֹיֵב, מִצְבּוֹרֵי טִילִים וּמַשְׁגְּרֵי טִילִים בַּנּוֹף אֲשֶׁר נָאַף
עִם קַנָּאֵי דָּת וְעִם רַהֲבַּם שֶׁל שַׁלִּיטִים, אֲשֶׁר עָרְצוּ גְּבָרִים, נָשִׁים וָטַף
לִהְיוֹת מַסְוֵה לִמְשַׂנְּאֵינוּ, וְהֵם בָּנוּ תַּחְתֵּיהֶם מַחֲנוֹת, אֲגַף אַחַר אֲגַף.
הֵן סוֹפְרִים אָנוּ אֶת חוֹבְכֶם, וְחָבִים אָנוּ לָכֶם אֶת נִטְפֵי הַדְּמָעוֹת וְאֶת זֵעַת הָאַף.
אִם לֹא אֶת הַטְּפָחוֹת, אֶת הַמַּסָּד הַחֲרִיבוּ. רַב לָכֶם אָחַי, עֲמַלְכֶם לֹא שָׁוְא.
עָלוּ עַל לְבָנוֹן וְגַם עַל עַזָּה בְּמַחְרֵשׁוֹת וָמֶלַח. הַחֲרִיבוּן עַד אֵין תּוֹשָׁב.
הִפְכוּ אוֹתָן מִדְבָּר צָחִיחַ. עִיִּים שֶׁל חֳרָבוֹת. עֵמֶק עָכוּר, לֹא מְיֻשָּׁב.
כִּי כָּמַהְנוּ לַשָּׁלוֹם וּבוֹ רָצִינוּ, וְאֶת בָּתֵּינוּ הֶחְרַבְנוּ קֹדֶם, וְהָיוּ לְמַתָּת לֹא נֶחֱשָׁב
בְּעֵינֵי הַמְּרַצְחִים הָאֵלֶּה, עֲטוּרֵי זָקָן וְסֶרֶט גִ'יהָאד, הַקּוֹרְאִים "טֶבַח עַכְשָׁו!"
וְאֵין בָּהֶם לֹא אַהֲבָה וְלֹא שָׁלוֹם, וְאֵין לָהֶם לֹא אֵל, לֹא אָב.
אִם לֹא אֶת הַטְּפָחוֹת, אֶת הַמַּסָּד הַחֲרִיבוּ. רַב לָכֶם אָחַי, עֲמַלְכֶם לֹא שָׁוְא.
עַם קַו לְקַו אֲנַחְנוּ. מִקַּו לְקַו קוֹמַמְנוּ אֶת שִׁמְמַת עַמֵּנוּ וּבָנִינוּ בִּנְיַן־עַד.
קַו ת"ח ות"ט, קַו קִישִׁינֵב, קַו לֵיל הַבְּדוֹלַח, קַו אוֹשְׁוִיץ, כֻּלָּם קַו אֶחָד.
כֹּחֵנוּ הוּא בְּזִכְרוֹנֵנוּ. בִּידִיעַת הִשְׁתַלְשְׁלוּת הַדָּם. לֹא לַשָּׁוְא נוֹסַד
לָנוּ כָּאן בַּיִת, וְעַתָּה לֹא נְוַתֵּר עָלָיו, גַּם אִם יַעֲלֶה בִּמְחִיר דָּמִים. אִם חֲשָׁד
עוֹלֶה בָּכֶם, אָחַי, צוֹדְדוּ אֶת קְנֵיכֶם וִירוּ. שֶׁלֹּא נֵלֵךְ אֲנַחְנוּ לְפִי חֶרֶב. וְאִם רָצַד
בָּכֶם אוֹר הַתְּבוּנָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל כָּל אָדָם, כַּבּוּהוּ. זֶה זְמַנָּם שֶׁל הַנִּצּוֹד אוֹ שֶׁל הַצָּד.
עַם קַו לְקַו אֲנַחְנוּ. מִקַּו לְקַו קוֹמַמְנוּ אֶת שִׁמְמַת עַמֵּנוּ וּבָנִינוּ בִּנְיַן־עַד.
אַל תֹּאמְרוּ קָטֹנּוּ. הִתְבּוֹנְנוּ בִּפְנֵי רֵעֵיכֶם הַהוֹלְכִים לַקְּרָב.
אִחֲזוּ בִּידֵיהֶם וּלְכוּ, לְכוּ עִמָם אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה שֶׁאָרַב.
אַל תֶּחְרְדוּ. הֵן כֹּל אִישׁ וָאִישׁ אֶת מוֹתוֹ עַל פָּנָיו גָרַב.
הַכְּאֵב עֲלֵיכֶם מְיָרֵא כֹּל לֵב, בְּנֵי עַם נֶחְרָב.
בַּל יִהְיֶה זֶה דַּמְכֶם. יִהְיֶה זֶה דָּמַם הַזָּב.
אַךְ אִם יָסוּף בָּכֶם אִישׁ, הוּא לֹא יִפֹּל לַשְּׁוָא.
אַל תֹּאמְרוּ קָטֹנּוּ. אָחֲזוּ אִישׁ בְּיַד רֵעֵהוּ, הַהוֹלְכִים לַקְּרָב.
מִי בָּז לְיוֹם דָּמִים, בֻּזּוֹ יְבַזֵּהוּ. מַלְּטוּ אֶת עַמְּכֶם וּפְּצָצוֹת עֲשׂוּ,
וְהַמְטִירוּ אוֹתָן עַל כְּפָרִים וְעַל עָרִים וְעַל בָּתִּים עַד יִקְרְסוּ.
הִרְגוּ בָּהֶם, הַקִּיזוּ אֶת דָּמָם, הַחֲרִידוּ חַיֵּיהֶם, לְבַל עוֹד יְנַסּוּ
לְהַחְרִיבֵנוּ, עַד שֶׁנִּשְׁמַע מֵרָאשֵׁי הֵרִים מִתְפּוֹצְצִים, שֶׁנִּדְרְסוּ
בַּעֲקֵבֵיכֶם, קוֹלוֹת תְּחִינָה וָנֶהִי. וַעֲלֵיהֶם בּוֹרוֹתֵיהֶם יְכַסּוּ.
מִי בָּז לְיוֹם דָּמִים, בֻּזּוֹ יְבַזֵּהוּ. מַלְּטוּ אֶת עַמְּכֶם וּמִלְחָמָה עֲשׂוּ.
21-28.7.06
[מצוטט ברשות מהאתר של אורי פז "אומדיה"]
משה דור
חזקים וצודקים
רק לב אבן לא יתחלחל למראה תוצאות ההפצצה בכפר כנא.
אבוי שכך אירע.
אבל גם לנוכח החללים, וביחוד הילדים שביניהם, אסור לשכוח שחיל האוויר הישראלי לא התכוון לטבוח חפים מפשע אלא לפגוע בשופכי דם-נקיים המשגרים את טיליהם אל יישובינו שלנו ממחסה אוכלוסיה אזרחית. שוב ושוב הוזהרו האזרחים הלבנוניים הללו לפנות את מקומות מגוריהם. הם לא עשו זאת אם מפני שלא רצו ואם מפני שרצו אך הדבר נמנע מאיתם על ידי מי שהכוח ברשותו.
וכך קרה מה שקרה.
אל נא נשגה באשליות. ישראל עלולה לשלם מחיר כבד בעבור התקלה, בעולם של דיווחי טלוויזיה המביאים את האימה לכל בית שיש בו מקלט, בעולם של פאנאטיות הנזקקת רק לניצוץ קטנטן כדי להעלות באש את מלוא העיר, בעולם של אינטרסים פוליטיים וכלכליים שאינם שועים למופשטויות כגון צדק, אמת, מצפון, מוסר. זהו, כמאמר המשורר, "עולם של חרב ושל כסף". בעולם כזה חוגגת הצביעות את ניצחונה. עולם בו מבכה המנהיג המסויים את הקורבנות שהוא בוחר כראויים לדמעותיו, אך שותק ומסיט את עיניו מקורבנות אחרים שמהם לא תצמח לו התועלת שהוא מבקש.
וזה העולם שבו הרוצח תובע לא רק את שכר הרצח אלא גם את שכר הנרצח, בעודו מנגב את זרועותיו המרובבות בדם בחולצתו של מי שהוא הרג במו ידיו, הוא מחשב בקול את החשבון שיגיש בעד הכביסה, ועוד בצירוף ריבית, וריבית דריבית.
בעולם הזה אנו חיים, ובו לא נאטום את לבנו לכאב זולתנו ואת אוזנינו לשוועתו, אך לא נפקיר את עצמנו, את ילדינו ואת ילדי ילדינו, לא לצבועים ולא לרוצחים.
חזקים וצודקים נהיה.
טירוף מערכות
אינני מוצא לכך מונח אחר. ארנון סופר הוא פרופסור לגיאו-אסטרטגיה באוניברסיטת חיפה ופרופסור בחוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה, וכפי שמציינים במוסף "תל אביב" של "ידיעות אחרונות" מיום שישי שעבר [28.7] "הוא מרצה מבוקש במוסדות בטחוניים רבים." לפרופ' סופר יש חזון קודר – בלשון המעטה – לגבי התרכזות רוב האוכלוסייה של מדינת ישראל באזור תל אביב רבתי, ועליי להודות, שהחזון הזה, על-פי מה שקראתי בראיון עם הפרופסור, יש בו כדי לשכנע.
אבל בצד ההיגיון, מהלך אימים ככל אשר יהיה, שייתכן למצוא בתפיסת עולמו המדעית של פרופ' סופר, אי אפשר, בשום פנים ואופן, להצדיק – ביחוד בימים אלה – את המלים הבאות שהוא אומר בראיון הנזכר לעיל: "אני רואה בתל אביב אויב. זה יישמע מצחיק, אבל אני מחכה כבר שיעופו עליה טילים ושהיא תיפגע, ואני בטוח שרק אז תהיה תזוזה לאומית."
אכן, כל כמה שתל אביב תהיה התגלמות הרוע בעיני הפרופסור הנכבד, לאחל לה שיפגעו בה טילי החיזבאללה, איננו מדע ואיננו חזון אלא טירוף מערכות. התקפת טילים הכרוכה באופן בלתי נמנע באפשרות של הריגת המוני אזרחים ישראלים חפים מפשע – גברים, נשים וטף הנמנים, במקרה, עם בני עמו של "המרצה המבוקש" – ושל הרס עירם משום שאיתרע מזלם והם מתגוררים במטרופולין השנוא על כבוד הפרופסור, זהו חלום בלהות שרק מי שנפשו מעורערת מסוגל לייחל לו.
למדיניות של פיזור אוכלוסים ברחבי הארץ יש, בלי ספק, נימוקים נכוחים וחיוניים. עוד דוד בן-גוריון הטיף לה בכל מאודו. ממשלה שעיניה בראשה חייבת לפעול בכיוון זה בכל כוחותיה ומשאביה. אבל מה שפרופ' סופר עורג לו חורג מכל קונסנסוס שפוי. לפני שדנים את "האוייב תל אביב" להתקפת טילים, כדאי לזכור שאפילו ריבונו של עולם היה מוכן לחוס על סדום אם יימצאו בה עשרה צדיקים. ודאי, הוא לא היה פרופסור לגיאו-אסטרטגיה, גיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה וגם לא מרצה מבוקש במוסדות ביטחוניים.
ריקודים לשם שמיים
באחד משידורי החדשות בטלוויזיה ראיתי צילומים של טרם יציאה לקרב בגבול הצפון. על הצג הופיעו חיילי צה"ל על סף כניסתם לשטח לבנון, שריון, ציוד, אמבולנסים.
ברור היה שזהו מעמד שבו אין מקום, ולא ייתכן שיהיה מקום, לאזרחים.
תיקון: ברור מבחינתו של השכל הישר.
אך לשכל הישר אין שליטה על שליחיו של הקב"ה.
שליחים אלה, בשחור בגדיהם, ציציותיהם מתבדרות בסערה, דווקא נמצאו בשטח שאזרחים צריכים להעדר ממנו – הם רקדו בהתלהבות, ופעם בפעם גרפו לריקוד גם חיילים שעברו כדי הישג זרוע ולא הצליחו להתחמק בעוד מועד.
ההיו המחוללים נציגיו של נ...נ...נח...נחמן מאומן או של "מלך המשיח"?
אינני יודע.
שאלתי, שאלת תם, היא: מי התיר להם להיכנס לשם? האם פסיכולוגים בשירות צבאי החליטו שזו תרופה מוצלחת להרמת המוראל ולפיכך סידרו אישור כניסה לרקדנים-לשם-שמיים?
ושאלה אחרת, שמתבקשת בהקשר זה (ומן הסתם לא תזכה בתשובה, כשם שספק בליבי אם תימצא תשובה לשאלה הראשונה): האם הרקדנים הנ"ל שירתו מעודם בצבא ההגנה לישראל או שמא גם הם קיבלו את הפטור הגואל כדי שיקדישו את חילם לעבודת השם, ובכלל זה לריקודי מצווה בתחום הסגור בפני הפחותים מהם במעלות הקודש?
שריפת היערות
במלחמה שנכפתה עלינו נשרפים והולכים, בעטיין של פגיעות הטילים והרקטות, אלפי דונמים של יערות טבעיים בהרי הגליל והכרמל.
ונזכרתי, שבאינתיפאדות היתה שריפת החורשים הטבעיים, שרידי היערות שבעבר הרחוק כיסו את פני הארץ, מנהג חביב על "לוחמי החופש".
גם אז לא הבנתי מדוע הם, הנשבעים באהבתם את מולדתם מדורי דורות, כה ששים להשמיד את צמחייתה ולהרחיב כמידת האפשר את גבולות השממה מוכת הצמא.
בקיץ הלוהט הזה שוב חוזרת על עצמה התופעה הזאת של תאוות הרס-הטבע ללא מצרים. מה שעשו לפני שנים רבות העיזים הערביות השחורות לעץ ולצומח הארצישראליים – או הפלסטיניים, כרצונכם – עושים כעת הטילים המשוגרים בידי זדים מן הארץ השכנה.
והוא שנאמר: לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו.
["חדשות בן עזר" עסק לא פעם בנושא ותהה על אהבת המולדת של מציתי יערות הארץ, תוך שהוא נמנע מלנקוב בלאומיותם כדי שלא יואשם בגזענות; וגם היפנה את הקוראים לסיפור מצויין על שריפת יערות, שבוודאי מוכר לך, "מול היערות" מאת אברהם ב. יהושע].
אורי הייטנר
טבח בדם קר
אסון כפר קאנא אינו תאונה. אסון כפר קאנא הוא רצח. רצח בדם קר.
אסון כפר קאנא הוא טבח. טבח בדם קר.
מי שהכניס עשרות ילדים למבנה שממנו הוא הפציץ בטילים ריכוזי אוכלוסיה אזרחיים בישראל, לא עשה כן למרות שהוא ידע שישראל חייבת להשמיד את העמדה, אלא כדי שתשמיד את העמדה. הוא הכניס אותם לשם, כדי להביא למותם.
העובדה שחלפו 8 שעות בין ההפצצה לבין התפוצצות הבית, גורמת ליותר מחשד סביר שגם הביצוע בפועל נעשה בידי חיזבאללה.
אין צורך בדימיון פורה במיוחד, כדי לראות לנגד עינינו את צהלות השמחה בלשכתו של נסראללה, בהוודע הצלחת הטבח. שעה שכולנו התאבלנו על ילדי האויב, אין ספק שהאויב עצמו צהל.
הטבח הזה הוא אינטרס מובהק של נסראללה.
ראשית, הוא נכס הסברתי ממדרגה ראשונה בעבורו.
שנית, הוא נותן לו אמתלה להמשך והחרפת תוקפנותו הרצחנית נגד אזרחי ישראל (רק שלשום ירה טיל לעבר בית חולים).
שלישית, הוא עלול ליצור מפנה בזירה המדינית וללחץ בינלאומי להפסקת אש מיידית.
והעיקר – נסראללה מקווה שממשלת ישראל תלחץ ותסכים להפסקת אש מיידית, הפסקת אש שתציל אותו ותהפוך אותו למנצח הגדול של המלחמה.
ראש הממשלה, בתגובותיו, גילה קור רוח ואומץ מדיני. הוא לא נבהל, כפי שנבהל פרס ב"ענבי זעם". הוא ראוי על כך לכל שבח. יש לקוות שהוא ימשיך לשמור על קור רוח, על נחישות והתמדה, ולא ירפה עד הניצחון המוחלט.
מכתב גלוי לסופר [החשוב] יצחק לאור
בעקבות מאמרו "עדיין לא מאוחר", "הארץ" 18.7.06
מאמריך המגמתיים מציפים את גיליונות 'הארץ' ומגבבים בהם מידע מסולף והרסני אודות עמדות מדינת ישראל, ומהלכי התגוננותה מפני האלימות הרצחנית של יקיריך, ערביי המזרח התיכון. בכל מאמר אתה לועג לנאמנים לערכי הציונות ומכפיש אותם, אך אינך יחיד בשירות מאמצי ההנהגה הערבית להתשת הציבור בישראל. הארץ מלאה חמס ויושבי קרנות, המבינים את מניעי הערבים לאלימות רצחנית, ומטיפים למילוי שאיפותיהם תוך כפיית "ויתורים כואבים" על נאמני הארץ באורח שלא נודע בין האומות. נראה שהננו "עם סגולה" שהרי לא נמצא חתרן בריטי אחד שיטיף להבנת שאיפות האירלנדים ולגירוש הבריטים מצפון אירלנד למחנות זמניים באנגליה, וכך לגבי מיעוטים לאומיים בשאר המדינות. אצלנו מכנים עצמם יושבי הקרנות כ"פעילי שלום" כאשר בדיעבד מגמתם הרס עצמאות המדינה היהודית, ואל מול עשרות מדינות ערב שהוקמו על חורבות האימפריה העות'מנית, הם חותרים לאישוש שלוש מדינות ערביות נוספות במרחב המצומצם שחבר הלאומים הקצה באותה העת לבית הלאומי היהודי.
כך פעלו קודמיך, יושבי הקרנות, מתחילת הציונות במאה ה-19, לערעור מהלכי התקומה, ולא הניחו לתנועה הציונית להתאושש ולשמר את השגיה. כבר בשנות ה-20 וה-30, כאשר היישוב היהודי היה זעיר ושביר, תבעו "פעילי השלום" להפסיק את העלייה וההתיישבות כרצון הערבים; ובארכיון "הארץ" תוכל למצוא את מאמרו של ר' בנימין הרואה ביישוב היהודים ובהגנה עליהם את הסיבה (המוצדקת) לטבח הנוראי בחברון ובמוצא ובירושלים. בדיעבד המיטו "שוחרי השלום" על הערבים נכבא אחר נכבא, כאשר הנהגתם ראתה בחתרנות "פעילי השלום" סימן להתערערות הישוב, והתפתתה לנקוט באלימות ובמלחמה כוללת. וכך בחתירתם לערעור האמונה בערכי הציונות, הניעו יושבי הקרנות את הערבים לאלימות רצחנית, והביאו להקמת מדינת ישראל, לביסוסה ולהרחבתה!
והיום, מעודדים מהפגנות "גוש שלום" והתבטאויות אישים כאילן פפה ובמאמרי "הארץ", שוב מסיתה הנהגת ערביי הארץ לעויינות ולסרבנות גלוייה למעמדם כמיעוט במדינה היהודית; סרבנות שתוביל, כבעבר, לאלימות הרסנית לעתידם. לשמע הסתות ח"כים ואישים ערבים, קבעו כמה מלומדים ישראלים כי ערביי ישראל פועלים בעוינות נגד המדינה, ואיש מהם לא קם לסתור את הדברים; גם לא אבי הילדים שנהרגו בנצרת וכינה אותם קרבנות המאבק עבור חיזבאללה.
לפני כחודש, בעקבות דברים שנאמרו בציבור, כתבתי ברוח זו לבאסם ג'אבר, העורך המתון של "פנורמה", והתרעתי מפני התנהלות הקהילה הערבית לעימות חמור ואלים בישראל, וכי: "באותה העת ראוי להתריע ולהזהיר כי לא לעולם חוסן, ולא תמיד יהיה הממשל הישראלי רכרוכי ומוכן לספיגת מאות טילים ופגיעות בנפש וברכוש ברחבי הארץ. כך אירע בחורף 1948, כאשר היישוב היהודי הפסיק את ההתגוננות והמיגון, ויצא למיתקפה שבמהלכה נהדפו כל צבאות ערב הפולשים, במחיר נוראי לערביי הארץ."
שבועיים לאחר מכן התממש התרחיש ביחס לאלימות מצפון, וד"ל.
והנה, כלורד מוסלי,"האו האו" הבריטי, שתמך בנאצים וחתר נגד התגוננות בריטניה, אתה מרמז כי לא הטרור אלא אנחנו אשמים בגורל החטופים ובקורבנות יישובי הדרום והצפון, ומקווה כי "עדיין לא מאוחר", וכי תחזור תופעת חיילי צה"ל הזועקים "רוצים הביתה" מול מטעני הצד והרכבים הבוערים, ותתעורר "אופוזיציה ישראלית" שתשכיל לרסן את הצבא, ותאלץ את ישראל לכניעה למגמות הערבים, ול"התכנסות" הרסנית נוספת.
בניגוד לשיגיונות אלה, אני מקווה שצה"ל יצליח במהרה להכריע את ליגיונות פלגי אש"פ והחיזבאללה, ויביא לשלום בארץ. גם אתה, נקווה, תתעשת ותתפכח כרבים מעמיתיך, תרפה מהכפשות, ותצרף את כישוריך ליצירה הציונית הגדולה שהחזירה את העם למולדתו, החייתה את השפה העברית ובנתה מערכות חיים, מדע תרבות בריאות וחינוך, תעשיה וחקלאות, שהיו למופת בין העמים. מעל לכל השכילה הציונות לבנות כוח צבאי איתן המגן על האומה, ומהווה מנוף עיקרי להשגת השלום המיוחל.
בברכה להבנה ולשלום,
ברוך תירוש
קול קורא אודות המלחמה בצפון
לכל ידידי גבעת חביבה והמרכז היהודי ערבי לשלום בגבעת חביבה,
בימים קשים אלה, כששוב רועמים התותחים, אנו נשאבים, נרצה או לא נרצה, אל תוך מעגל הדמים והסבל המאיים לפגוע בהמוני האזרחים בשני צידי המערכה.
כאן, בגבעת חביבה, אנו מנסים למרות הכול להמשיך ולקיים את שגרת הפעילות של המרכז היהודי ערבי לשלום (עד כמה שזה נשמע מוזר לדבר כרגע על שלום...) ופעילות סמינר גבעת חביבה בכלל.
מתקיימות פעילויות נוער הלומד ומבלה בחופשת הקיץ, כולל "קייטנת השלום" האזורית וקייטנות התרבות והאמנות הארציות, נמשך פרויקט ההכנה לבחינות הבגרות, הקורסים לערבית נמשכים במרכז לשלום, רכזי המפגשים של נוער יהודי וערבי מכינים את המפגשים הבאים, צוות ימ"י נערכים לקראת המשך הפעילות בבתי הספר, קורסי העצמה לנשים ולמנהיגות ערבית חברתית ממשיכים בפעולתם, תערוכות הסיום של תוכניות אמנות ודיאלוג נפתחות, תחנת הרדיו כל השלום ממשיכה בשידוריה המשותפים לישראלים ולפלסטינים, וכל זאת כאשר ברקע הולך ומתפשט הרעם הנורא של קולות המלחמה בצפון.
בנוסף אנו משקיעים מאמצים להמשיך ולקיים את הקשר עם ידידינו בארץ ובעולם, ואף עם שכנינו הפלסטינים ככל שניתן.
אנו חרדים עם שאר תושבי ואזרחי המדינה, יהודים וערבים, לגורל תושבי הצפון ומתפללים ומייחלים לסיום מלחמה נוראה זו במהרה. כולנו כאן תקווה כי הצדדים המעורבים במלחמה זו ימצאו את הדרך ההולמת לעבור לשלב של דיונים והסכמים מהר ככל שניתן על-מנת להפסיק את הפגיעה באזרחים חפים מפשע ולאפשר חיים נורמאליים ובטוחים משני צידי הגבול בצפון. אנו יודעים כי רק הסכם הנובע מהבנה וקבלה הדדית המושתת על דיאלוג בין ממשלות חוקיות ויציבות יוכל לקדם אותנו לקראת יציבות ושקט באזור כולו.
גבעת חביבה פונה לכל ידידינו ושותפינו להצטרף לקריאה זו על-מנת שכבר מחר נגיע לשלב בו יוכלו נציגי שני הצדדים לשבת זה מול זה, להידבר ולהעלות את האזור כולו על דרך ההבנה והשלום.
דודו אמיתי
דובר גבעת חביבה
25.7.2006
נגה מרון
דמוקרטיה במלחמה
בימים אלה, כאשר כל המאמצים מגוייסים להצלחת מלחמתנו בטרור, אין זכות מוסרית לאפשר לתקשורת, שבימים כתיקונם היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, להמשיך במשימתה כרגיל. הממשלה הנבחרת שלנו קבעה את מטרות המלחמה, הצבא ממלא את פקודותיה, וכתבי השטח בחזית מדווחים ומסכנים את נפשם. אך לעומתם יושבים באולפן שדרי טלוויזיה ורדיו וממשיכים להיות "אובייקטיביים", לראיין מומחים שיש להם ביקורת על דרכי הפעולה שלנו. אין ספק שבשם הדמוקרטיה הם מספקים לאוייב עידוד להמשיך להילחם. ויכוחים "פנימיים" אצלנו משחקים לידי האוייב שאינו מכיר כלל את כללי המשחק של הדמוקרטיה, אשר בעולם המערבי היא מובנת מאליה. מדוע לא יינתן גם לעורכי התכניות בתקשורת צו מילואים שיחייב גם אותם להשתתף כמו כולנו במאמץ המלחמתי, ולא לשדר דברים שמשרתים את אויבינו ומחבלים במטרותינו? ובבוא היום המיוחל, כאשר כולנו נחזור לשיגרה, ימשיכו גם הם לדון ולבקר ולהביא דעות בעד ונגד ככל שיעלה על רוחם, כמצוות הדמוקרטיה המזוקקת.
נגה מרון
[המכתב נדפס בשנית מאחר שבהדפסתו בגיליון הקודם 162 נמחקה בטעות שורה בתוך שתי השורות הראשונות].
ריקי גושן
בין החדר הכי הפנימי לממ"ד, פרק ב'
פרק ראשון פורסם בגיליון 161
אימא של ריקי: "כשכל הגוף סובל משלפוחית שתן מלאה, הוא שולח רק את הקטן בקור החוצה שישחרר אותו מהסבל. כך גם כל העולם המערבי מחפש פתרון לבעיית הטרור הערבי, אבל שולחים את הצבא הישראלי שיתמודד עם המכה."
כבר כמה ימים בבית, כל יום נראה בדיוק כמו קודמו. השיגרה הנורמאלית התרסקה עד כדי כך שקשה לי לזכור מתי היינו אי פעם חופשים לצאת ולחזור כאוות נפשנו. החיים נראים כאילו מאז ומעולם בילינו ליד הממ"ד. קשה להאמין שיש מקומות בארץ שאנשים עושים מה שהם רוצים.
רוב הזמן אנו בחדר פנימי עם מזרונים על הרצפה. כשנשמעת אזעקה או נפילות טילים, הבנות קופצות ראשונות. הן עוזבות הכול ורצות לממ"ד. הגדולה מדליקה את האור, הקטנה את המאוורר. הן מתיישבות על הכריות שלהן ומתחילות לספור את הבומים, כשיש כאלה. כבר למדנו להבחין במרחקים. הן יודעות פחות או יותר עד כמה קרוב, לפי עוצמת המכה. הקטיושה הכי קרובה לכאן היתה במרחק קילומטר, שמעו אותה חזק ותריס המתכת של הממ"ד נחבט קלות מההדף.
כשאין נפילות, הן ממשיכות את המשחק שהחלו בשהות הקודמת שלנו שם. בוקר אחד נשמעה אזעקה בחמש וחצי, הרמתי את הקטנה ורצתי איתה מנומנמת לממ"ד. איך שהנחתי אותה על הכרית, היא החלה את המשחק עם אחותה שהופסק בערב הקודם, כאילו היתה זו רק הפסקה קצרה לצורך ריצה לשירותים, למשל.
הן הסתגלו היטב לשיגרה, רוב הזמן הן משחקות יפה, כשנמאס לי מדיווחי החדשות אני מעבירה להן את השלט והן מזפזפות בין ערוץ הילדים, הופ והחינוכית.
שתי חברות מהגן מתקשרות לגדולה, אחת מבאר שבע, השנייה מים המלח. הן משוחחות על המלחמה.
מעניין אותי מה הן מבינות מכל מה שהולך ומה יזכרו על אודות ימים אלה בעוד שנים? מה תזכור הקטנה? האירועים הכי משמעותיים בחייה היו לידתה בזמן האינתיפדה ועכשיו, בגיל עוד-מעט-ארבע-וחצי, המלחמה הזו. בינתיים היא עושה תוכניות עם אבא שלה בטלפון היכן יבלו כשהמלחמה תסתיים והוא יבוא לבקר. המקומות המועדפים עליה הם חוף הים וגן השעשועים.
ניסיתי להסביר להן מה קורה: "יש איש אחד ערבי בלבנון, קוראים לו נסראללה." הן מביטות בי בתימהון על השם המוזר. אני מנסה להיזכר מה האסוציאציה שהיתה לי כאשר שמעתי את השם לראשונה. "נסראללה מתחרז עם טרלאללה!"
עכשיו הן צוחקות. מה שחסר לי שבעוד שנים הן יזכרו מהמלחמה הזאת שהיה איזה טרלאללה אחד בלבנון שזרק עלינו טילים.
הגדולה כבר מביעה דיעות ימניות קיצוניות. מישהו פעם אמר לי לא לדאוג, כשתהיה בגיל המרד הגדול היא תהפוך לשמאלנית קיצונית כדי לעצבן את אימא, וגם את אבא.
אני מנסה לתאר לה את הסבל של הצד השני. אבל הסבל שם לא ממש מעניין אותה. היא מבהירה לי באמצעיה הדלים שעניי עירך קודמים, קרי: חייה, חי משפחתה ועמה חשובים יותר מכל אמת וצדק אחרים. שוב אני נוכחת לראות עד כמה טבעית ונכונה חשיבה של ילדה בת שש, שאף אחד עוד לא קילקל, ועוד אין לה מושג מה זה להיות יפה נפש, וגם לא מעניין אותה להיות אנטי פוליטיקלי קורקט.
באחד הימים האלה היא רצה לטלפון.
"למי את רוצה לטלפן?"
"לחיילים."
"למה?"
"אני רוצה לעזור להם."
"איך?"
"אני רוצה לעשות להם התעמלות."
"מאמנת כושר?"
"ככה קוראים לזה? כן, אני רוצה להיות מאמנת כושר."
"אבל אמרת שאת רוצה להיות סופרת כמו אמא וגננת כמו הגננת שלך?"
"גם וגם, וגם!"
"אם את רוצה לעזור במלחמה, תחכי שתים-עשרה שנים ואז תתגייסי ותלכי לקורס טיס. רק החכמים והבריאים מגיעים לשם. קטן עליך. כשתהיי טייסת תוכלי לעזור."
"אני מעדיפה להיות מאמנת כושר," היא עונה והולכת לחפש את אחותה. אחרי שניות אחדות אני שומעת אותה: "נריה, כשתהיי גדולה כדאי לך להיות טייסת..."
לאימא שלי יש יציאה לא פחות דרמטית. לה, המצב שלנו בעולם מזכיר את האמירה: כשכל הגוף סובל משלפוחית שתן מלאה, הוא שולח רק את הקטן בקור החוצה שישחרר אותו מהסבל. כך גם כל העולם המערבי מחפש פתרון לבעיית הטרור הערבי, אבל שולחים את הצבא הישראלי שיתמודד עם המכה.
בפעמים שאנו מוזנקות לממ"ד ולא נופל כלום, או נופלים טילים בכל מיני מקומות פתוחים ועל בתים, היא אומרת: "החיילים של חיזבאללה יורים אלינו כמו חמורים מסטולים, שנערף ראשם, ואיזה פולס במערכת העצבית שלהם עוד פועל ומצליח להפעיל את המשגרים."
ימים יגידו אם הדימוי דומה למציאות.
בוקר טוב יהושע!
"המלחמה שמתרחשת עכשיו היא נקודת מפנה גורלית בתודעה ובתמונת המציאות של רבים. משגרי הקסאמים מרצועת עזה אחרי שישראל יצאה משם, ופריצת החיזבאללה אל תוך גבולנו, לא היו סתם תקריות-גבול שוליות. ההתקפות האלה נעשו אחרי שישראל שבה מעצמה לגבולות עצמה. עובדה זו העלתה אותן למדרגה של הכרזה שעצם עצמיותנו אינה זכאית להתקיים." [מתוך מאמר של המחזאי יהושע סובול במוסף "פרומו" של "מעריב" מיום 21.7.06, שהתפרסם גם באתר "אומדיה"]
בוקר טוב יהושע! – סוף-סוף התפכחת וכבר אתה מייסר את חבריך מאתמול מן השמאל ומכנה אותם "קול נחרה של שינה עמוקה מתחת לשמיכת הפוך הישנה והטובה!" – אבל איפה אתה היית כל השנים האלה? במה עסקו מחזותיך האחרונים? אילו דברי-הבל אמרת עלינו בראיונותיך האחרונים, וזאת כאשר אתה היית תמיד "בסדר" עם החבורה הסהרורית של חסידי הפלסטינים במימסד התרבותי התל-אביבי?! איפה מילת ביקורת אחת על עצמך ברשימה שלך? על מה שהטחת בנו, באלה שהיום אתה חוזר בכל מישדר טלוויזיה על דיעותיהם ועל הערכותיהם כאילו אתה המצאת את אבק השריפה! מדוע אתה אינך חוגר שק ושם אפר על ראשך כדי לכפר קודם כל על השטויות והדעות המוטעות שאתה הטפת להם וגם עשית מהם קריירה לא רעה כי היית תמיד בצד הנכון!? ואיך כתבת במהירות שיא (ומתוך דחף יצירתי טהור, כמובן) לפני הבחירות האחרונות את הביוגראפיה של נביא השלום עמיר פרץ? ההיתה אישיותו עבורך בבחינת אתחלתא דגאולה?
ואתה, כבר אתה מטיף לאחרים? והלא אתה לא פחות גרוע מהם, ואולי יותר, כי מהיותך מחזאי "חשוב" (ובצדק, "ליל העשרים" ו"גטו" יעמדו תמיד לזכותך) נעשית לנו פתאום למי שעומד בראש הרואים נכוחה את המציאות, וכאילו כל אלה שאמרו והתריעו על כך שנים רבות לפניך – אינם נחשבים, שהרי אינם "חשובים" כמוך בעיני התקשורת ואינם מוזמנים להמציא את הגלגל לעם ישראל בטלוויזיה, כמוך. וכבר נאמר שבמקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים, וכנראה שיש לצדיקים סיבות טובות לכך.
סוף-סוף אנחנו יודעים ממה מת ערפאת
[כן, היה איש כזה, חבר של "מחנה השלום" הישראלי]
נעמה לנסקי, רז שכניק: על ערפאת הטלת את האחריות כמעט לכל הרעות שקשורות בעם הפלסטיני, ולמרות זאת – אתה מתגעגע אליו?
אהוד יערי: מאוד. חודשיים-שלושה לפני מותו הוא ביקש שאבוא לאכול איתו במוקטעה ברמאללה. אכלתי איתו לבד שתי ארוחות-ערב."
נעמה לנסקי, רז שכניק: והיה טעים?
אהוד יערי: להיפך. אני יודע ממה הוא מת, מזה שהאוכל שם היה בלתי אכיל. אוכל נורא. שומרי הראש שלו היו מבשלים לו ומבשלים גרוע. לדעתי הוא אכל אוכל מקולקל ומת. אוכל פשוט מזוהם. לא היתה אף אישה במוקטעה. חנאן עשראווי היתה באה לפעמים, אבל לא בשביל לעשות כלים ולבשל. אז הביריונים שלו היו מבשלים וככה זה נראה.
נעמה לנסקי, רז שכניק: אתה אכלת את מה שהם הגישו לך?
אהוד יערי: לא היתה לי ברירה, כי עראפת היה מאכיל אותי בידיים שלו. מכניס לי את האוכל ישר לפה. מקלובה, סינייה, חומוס וממתקים. ערפאת נורא אהב ממתקים.
[מתוך: "7 לילות", "ידיעות אחרונות", 28.7.06, ראיון עם אהוד יערי, פרשן ערוץ 2 לענייני ערבים].
זה פרופסור, זנד?
מערכת "חדשות בן עזר": אזרחי ישראל הכובשים, סרבני השלום, עבדי האימפריאליזם האמריקני, שפוטי הרמטכ"ל צמא-המלחמה וסתם פתאים! – שילחו את בניכם ובנותיכם ללמוד בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, שם יראו את האור אצל אנשי מדע כפרופסור להיסטוריה שלמה זנד, שעמקות מחשבתו עומדת כנראה ביחס הפוך לתבונת עמיתיו שזיכוהו בתואר פרופסור, אבל אולי גם הם אנשי מדע באותה מידה שהוא פרופסור, שהרי בחוגים האלה, שום דבר חדש אינו אמיתי ושום דבר אמיתי אינו חדש.
פרופ' שלמה זנד: "והנה התערב חזבאללה בחוצפה וחטף, בדיוק כפי שעשתה ישראל בעבר לאנשי אירגונו (כן, גם כקלפי מיקוח). אבל לאירגון מוסלמי פונדמנטליסטי אסור להתנהג כמו מדינה ריבונית ומכובדת. [שימו לב לאירוניה של הכתבן!] גם צל חיוור של שיוויון אסור שיתקיים במאזן הכוחות הרצחני בין ישראל ושכניה. [בעברית כותבים – לשכניה או לבין שכניה, פרופ' זנד). כבודו של צה"ל, ובייחוד של הרמטכ"ל שלו, נפגע, והעם הלבנוני כולו חייב לשלם על כך.
תגובתה הלא פרופורציונית של ישראל משוועת. סירובה המוחלט להפסקת אש הדדית מלמדת [שוב שגיאה בעברית, פרופ' זנד! – סירוב הוא זכר, אלא אם אתה מושפע מהמינוח הרווח במיגדר העשוקות התלושות של הספרות העברית-פלסטינית שמרבה להשתמש בצורת דקדוק נקבית שהיא גם אנטי-גברית-ישראלית] – שמטרותיה במלחמה זו מעולם לא היו הצלת חיי השבויים והחזרתם במשא ומתן. משני עברי הגבול נהרגים באכזריות לבנונים, פלסטינים וישראלים חפים מפשע, והעולם העשיר והדמוקראטי שבראשו ג'ורג' בוש עומד מנגד.
[בכך הקדים פרופ' זנד בעומק מחשבתו, וגם הזדהה לחלוטין – עם דבריו של חסן נסראללה בשידור ישיר בטלוויזיית אל מנאר למחרת היום, 29.7.06.
היו אלה קטעים נבחרים מתוך המאמר "מה עשית לו שהוא יהרוג אותך? סינדרום הקורבן המתמיד שב וצף למרכז התרבות הפוליטית של ישראל", מאת שלמה זנד, "העיר", 28.7.06]
מערכת "חדשות בן עזר": אזרחי ישראל, שילחו את בניכם ובנותיכם ללמוד היסטוריה בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, החוג שממנו מחרבנים עליכם, ואתם לעולם לא תצליחו לחרבן עליהם בחזרה כי משוּל יהיה מעשכם להטלת גללים מול מאוורר, שהרוחות שהוא מחולל מגיעות עד מערכות כתבי-העת החשובים של שונאי ישראל בחו"ל!
ישיבת ממשלה מיוחדת נקראה בעקבות תגליתו המהפכנית של א.ב. יהושע: "החמאס אינו כמו החיזבאללה! המפתח למו"מ עימו בידינו!"
בראיון משודר ב"קול ישראל" עם עמיקם רוטמן ביום שישי, 28.7.06, פרש הסופר את משנתו האופטימית-כתמיד ואשר על כן גם אינה פוטרת את ישראל מחלקה בסכסוך:
החיזבאללה הוא תופעה חולפת, המלחמה בו מוצדקת אך אינה קשורה כלל לסכסוך בינינו לבין הפלסטינים, ואילו החמאס והפלסטינים-בכלל הם יישות קבועה שתלווה אותנו תמיד, ולכן צריך כבר עכשיו להתחיל במשא-ומתן עימם ולהגיע להסדר זמני שאולי יהפוך גם להסדר קבוע. עכשיו, באמצע המלחמה, זה הזמן המתאים ביותר, כי אחר-כך נתחפר עוד יותר בעמדותינו הפסימיות האומרות שאין סיכוי לשלום – ואילו הציונות, שהיא אופטימית מתחילתה, אינה יכולה להרשות לעצמה פסימיות שאחרת היא לא היתה יכולה להתקיים מראשיתה.
יש שמועות ששרת החוץ ציפי ליבני עומדת להתפטר לאחר שהבינה שהיא אינה מבינה את המצב האמיתי במזרח-התיכון, וכן כי הממשלה כולה עומדת לקיים ישיבה מיוחדת עם מטה החמאס בעזה כדי להגיע עימם להסדר זמני כי אין שעת כושר טובה מזו שא.ב. יהושע קבע.
אפרופו "אופטימיות" של הציונות, בּוּלִי, כדאי לך לקרוא שוב את ברנר, או תוכל גם, בתמצית, לראות את עמדתו בספרי "ברנר והערבים" ("אסטרולוג"), ויהיה לך מושג נכון יותר על ה"אופטימיות" של הציונות. האופטימיסטים בעלי הכוונות הטובות, כמוך, תמיד נכשלו בתחזיותיהם כי לא הסכינו לקרוא נכון את המציאות. רק הפסימיסטים צדקו. כי פסימיזם פירושו ראיית המציאות כהווייתה, אך לא בריחה מן הארץ. אם בן-גוריון, למשל, לא היה פסימי, הוא לא היה מכין את כוח הביטחון העברי לקראת מלחמה עם שבע מדינות ערב. ואילו מייסדי פתח-תקווה ושאר מושבות העלייה הראשונה מ-1878 ואילך לא תיארו לעצמם שבימיהם תקום מדינה עברית עצמאית אלא חיו, בנו ולחמו בתוך מציאות קשה מאוד, גם ביטחונית, כך שה"אופטימיות" שלהם היתה מאוד "פסימית" אבל הם לא היו מפונקים וגם לא חיו בארץ רק על תנאי שהערבים והתורכים יאמצו אותם אל חיקם בדברי שלום ובהכרה בלאומיותם הנפרדת.
לדבריך, בולי, "פסימיזם הוא לוקסוס שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו!" – ואולם ההפך הוא הנכון, אופטימיזם סהרורי כשלך, המוביל בסופו-של-דבר לייאוש ולדפיטיזם מהיותו תלוש מהמציאות ולעולם אינו מגשים את חלומותיו ומטרותיו במזרח התיכון – הוא-הוא הלוקסוס שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו כי אנחנו עברים אבל לא עיוורים!
מסיפורי גַ'עְפַר לַקְלַק זָאדָא מבגדאד
שלום אהוד,
הנה מתנהלת מלחמה עקובה מדם בצפון הארץ. רקטות, טנקים, הפצצות, מרדפים, מארבים, הרוגים, פצועים, חטופים, ועוד. והכול בליווי הטלביזיה והמדיה. מצלמים את הניצים, את הפגיעות, את התגובה ואת התוצאות העגומות. ואלה "כתבינו" לא יודעים שובעה מן החיטוטים, השאלות, התחקירים והנדנודים. שואלים ולא יודעים גבולות. תופסים את מפקד הכח שהסתער וחוקרים אותו קבל עם ועדה למה איגף מצד שמאל ולא מימין כפי שחושב "כתבנו"... ולמה נתן פקודה לירות רימונים על אנשי חיזבאללה במקום, למשל, לשלוח להם מחברות עם שורות כפולות ועטי סטיק ולבקשם לכתוב מאה פעמים כל אחד: "אסור לירות על היהודים!"
והקצין מפקד הכוח, שעושה ימים כלילות במשימתו, לא רואה משפחה, לא אישה ולא ילדים, וכולו דאגה להצלחת המבצע ולשלום חייליו, מוצא עצמו באש צולבת ובתחקיר מקומם של כתבים וצלמי טלוויזיה שדוחקים אותו לפינה "למה ירית לשם ולמה פקדת כך ולא אחרת..."
וזוגתי שתחי' שרואה ושומעת מעשיהם של אנשי המדיה, רוגזת על שכך הדבר והיא תוהה מדוע המפקד הזה לא פושט את מדיו וזורק אותם יחד עם נשקו בפרצופו של העיתונאי הטרדן ואומר לו: "אם אתה כל כך חכם, לך תעשה את המלאכה במקומי, ונראה!"
והיתה זו היא שהזכירה לי את סיפורו של אבי:
תיאטרון היתולי היה בבגדאד העיר, (קומדיָשפיל ביידיש), ובו כיכב שחקן קומיקאי מוכשר, צעיר ובעל חוש הומור עשיר ששמו האמנותי היה גַ'עְפַר לַקְלַק זָאדָא. יום אחד הופיע ג'עפר בהצגה שעניינה שידוכים ושדכניות וכל כיוצא בהם. ובהצגה עליו להתחפש לשדכנית מקצועית ולעשות במלאכה. הלבישו את ג'עפר בלבוש סרסורית שמנה ומסוגננת, קשרו לו כרית לישבן, לעשות לו תחת גדול, הלבישוהו בחזייה מלאה כדורי צמר גפן, כשדיים גדולים, וגם פיאה נוכרית בהתאם. במהלך ההצגה פורץ ויכוח בינו לבין משַלחיו, והוא זועף עליהם. ובזעמו הוא שולף את הכרית מהתחת שלו ומשחרר את החזייה ומשליך הכול לרגליהם לאמר:
"הנה השדיים שלי והנה התחת, תלכו לכם לכל הרוחות, אני לא משחק יותר בעסק שלכם!" – ובמקור: "הַאיְ דְיוּסִי וּהָדָ'א טִיזִי!"
בברכה,
יעקב זמיר
רמת גן עיר הפיז'אמות
הפרלמנט הבריטי נסוג בו מהכוונה לחוקק חוק
נגד נישואי נערות בכפייה. הידד לאונסים במשפחה!
לדברי ד"ר יצחק נוי, המצטט דברים אלה במדורו "שבת עולמית" ב"קול ישראל" (29.7) מתוך ה"טיימס" הלונדוני, מדובר בכפיית נערות מוסלמיות בנות חמש-עשרה, פחות או יותר, להינשא לקרובי-משפחה מבוגרים או למבוגרים אחרים בקהילה המוסלמית, זאת בניגוד גמור לחוקים הנהוגים בבריטניה נגד נישואי קטינות ונישואי כפייה.
הנסיגה של הפרלמנט מלמדת על ההשלמה הבריטית עם האוטונומיה של המיעוט המוסלמי, שאזרחותו תהיה אמנם בריטית, על כל ההטבות הנובעות מכך, כולל זכות בחירה, אבל בתחומים ימי-ביניימים כמו אלה, המוסלמי לא יהיה כפוף לחוק הבריטי, אלא יוכל למכור ו/או לחמוד, להכות ולאנוס נערות מוסלמיות צעירות במשפחתו כאוות נפשו במסווה של נישואים.
ראוי לנו לחקוק בזיכרוננו את הנסיגה הזו, כי היא עוד צעד בדרך כיבושיו של האיסלאם באירופה המערבית, הנעשים בשתי זרועות: האחת היא החדירה האזרחית בהגירה כדי ליצור שינוי דמוגראפי, והשנייה היא השתלטות בדרך של טרור נוסח איראן, אל-קאעידה, חיזבאללה, חמאס ודומיהם, וזאת בהנחה שהאירופאים לעולם לא יגיבו על כך באותה נחישות לוחמנית של ישראל וארה"ב.
גם האישה היהודייה שנרצחה שלשום בידי טרוריסט מוסלמי בסיאטל שבארה"ב היא קורבן במלחמה העולמית של האיסלאם הקיצוני נגד תרבות המערב הפלוראליסטית והדמוקראטית, מלחמה שבה המאבק בישראל, בציונות וביהודים – הוא הקדמה למלחמה הכוללת, כשם שרדיפת הנאצים את היהודים היתה הקדמה למלחמת העולם השנייה.
אנחנו, אזרחי מדינת ישראל, (גם הערבים, למגינת לב חלקם), ועימנו כל יהודֵי העולם, הננו על-כורחנו העמדה הקדמית של העולם החופשי במלחמתו נגד הכיבוש האיסלאמי; כיבוש שנסוג פעמיים במהלך ההיסטוריה, בספרד, ומול שערי וינה, אך עודו מקווה כי בפעם השלישית יצליח להביא את בשורת ההשתלטות וההרס האיסלאמי – על כל עולם התרבות המערבית.
אורי הייטנר
בהזדמנות חגיגית זו
המיתולוגיה הציונית מספרת על אסיפת אבל לאחר מותו של מנחם אוסישקין, מראשוני וממנהיגי הציונות. סמוך לתום האסיפה קם אחד העסקנים, היסה את המשתתפים ואמר: "בהזדמנות חגיגית זו שאוסישקין מת..." והשמיע את דבריו.
נזכרתי בכך בימים האחרונים, כאשר בהזדמנות חגיגית זו שישראל נמצאת במלחמה, מיליון אנשים יושבים במקלטים, מאות טילים נורים מידי יום על העורף הישראלי, אזרחים וחיילים ישראליים נהרגים, יש מי שמעלים באוב את רעיון העוועים של נסיגה מהגולן.
דווקא עכשיו, כאשר המציאות הביטחונית לאחר הנסיגה מלבנון ולאחר הנסיגה מרצועת עזה, מוכיחה שהמוטיבציה למלחמת הערבים נגדנו אינה "הכיבוש", "ההתנחלויות" וכו' – אלא עצם קיומה של המדינה; דווקא היום, כשמוכח שמה שהוא לצנינים בעיניהם ומה שמעורר את תוקפנותם הם התנחלויות נהריה ושדרות, צפת ואשקלון; דווקא כעת, כשברור לכל שהמלחמה היא חלק מגי'האד איסלאמי רחב היקף, שאיראן היא מרכזו, ואת כוונותיה הנאצו-איסלאמיות אחמדינג'אד אינו מסתיר – דווקא כעת יש מי שמנסים להביא למצב שבו תושבי הגליל יהיו מאויימים לא רק מצפון אלא גם ממזרח, מהגולן.
לעתים אני תוהה, מה גורם לתופעה מוזרה כזו? איני פסיכיאטר ואף לא פסיכולוג, ולכן אני מתקשה להסביר זאת. ובכל זאת, אנסה.
ראשית, יש כאן רפלקס חולני של האשמת ישראל בכול. כן, גם במקרה זה, שבו התוקפנות נגד ישראל כל כך מובהקת, ואין אפילו תרוץ או אמתלה שיצדיקו אותה, יש בתוכנו המאשימים את ישראל בתוקפנות. יש לרפלקס הזה הגדרה מקצועית – אוטו-אנטישמיות.
פרשן "הארץ" עקיבא אלדר, למשל, מצדיק את ירי הקסאמים על שדרות בטיעון ש"כל עוד ישראל כובשת את חברון לא יהיה שקט בשדרות." הוא מסביר זאת בכך, שעזה ויהודה ושומרון הם אותה ישות פלשתינאית, ולכן גם כשיצאנו מעזה, הכיבוש נמשך. אך כיצד ניתן להסביר את טענתו המוזרה, על פיה "כל עוד נמשך הכיבוש של קצרין לא יהיה שקט בנהריה?" מה, קצרין היא "שטח לבנוני כבוש"?
לא, אין טעם לנסות להבין את ההיגיון. יש לנסות להבין את המניע. מה מניע אנשים כעקיבא אלדר לפלוט ממקלדותיהם דברי בלע נפסדים כאלה?
כדי להבין זאת, ניסיתי למפות את האנשים שכתבו דברים דומים בימים האחרונים. מי הם, ומה משותף להם? מה משותף לעקיבא אלדר מ"הארץ", לבן כספית מ"מעריב", לעודד ליפשיץ מ"הקיבוץ", למזרחן משה מעוז, לאלוף במיל' אורי שגיא ולשר בנימין בן אליעזר?
פואד קצת חריג ברשימה ולא מתאים לתיאוריה שאציג להלן. בראיון ל"הארץ" הוא האשים את ברק, שכיוון שהתעקש על שלושים מטר במו"מ עם סוריה, הוא גרם למצב הנוכחי. אילו ויתר, כל המזרח התיכון היה נראה אחרת. למה הוא אמר זאת? כי זה מה שיצא באותו רגע מפיו. יתכן, שאילו היה מתראיין יום קודם או שעה אח"כ, היה אומר את ההיפך הגמור.
אך מה משותף לשאר הרשימה? כולם אנשים שהימרו במיטב יוקרתם האישית והמקצועית על הנסיגה מהגולן כחלק מהסכם שלום עם אסד, אשר יצור מזרח תיכון חדש. העובדה שכל תחזיותיהם נכשלו, הפכה אותם לאובססיביים לנושא הסורי ולנסיגה מהגולן. אין הם מחמיצים כל הזדמנות להעלות את כשלון ההימור שלהם כגורם לכל הצרות של ישראל. לא נעים לומר זאת, אבל לאנשים הללו יש איזו שריטה...
בן כספית, העיתונאי הפנטזיונר, פירסם בתקופת המו"מ עם סוריה כמעט מדי שבוע כתבות ענק בהן תיאר איך או-טו-טו המו"מ נגמר "בהצלחה". ה"מידע" שסיפק היה שילוב של רסיסי מידע מטובלים בכמות יתר של wishful thinking. את כל יוקרתו המקצועית הוא השקיע במנייה הזו, ואין הוא יכול להשלים עם נפילתה. הוא הדין בעקיבא אלדר. שניהם מתמידים להעלות באופן אובססיבי את נושא הנסיגה מהגולן, חדשות לבקרים. כל מצמוץ בעיניו של בשאר אסד, מעורר בהם תקווה להחייאת המנייה, הגורמת לתשפוכת נסיגתית בטוריהם.
עודד ליפשיץ פחות מוכר מחוץ לתנועה הקיבוצית, אך הוא אינו פחות גרוע משניים אלה. בתקופת המאבק על הגולן היה לו שיגעון לנושא אחד, להוכיח שבעצם רוב תושבי הגולן רק מחכים לכך שיתנו להם לסגת. כאשר קיבוץ גשור הוציא הודעת גינוי לעמדת "הקיבוץ הארצי" בעד נסיגה מהגולן, הוא השתמש במילה חסרת אחריות שאמר לו אחד מחברי הקיבוץ, כדי לכתוב כתבה שלמה בה האשים אותי, כדובר הוועד, שזייפתי את ההודעה הזאת... הוא שב על האשמה זו שוב ושוב, גם אחרי שהוכח לו שהיא שקרית בעליל.
אם יהיו פעם יחסים דיפלומטיים בין ישראל לסוריה, מן הסתם השגריר הסורי בישראל יהיה פרופ' משה מעוז. מזרחן כושל, פרשן הבית של שושלת אסד, לוקה באובססיה של נסיגה מהגולן. אפילו התקשורת שהתמסרה לו בעבר, מאסה בו, ומעדיפה פרשנים רציניים כפרופ' אייל זיסר וד"ר גיא בכור. את כל יוקרתו המקצועית השקיע מעוז בארמון הנשיאות בדמשק. אין הוא משלים עם כישלון כל תחזיותיו, והוא מנצל כל הזדמנות כדי לנסות להחיות את התיאוריות שלו. אולי תחייתן תחיה גם את מעמדו כפרשן המוביל בתקשורת הישראלית.
השרוט האולטימטיבי הוא אורי שגיא. השריטה שלו היא העמוקה ביותר. האובססיה שלו לנסיגה מהגולן היא הקשה ביותר. שגיא, לוחם וקצין מהולל, הגיע לתפקיד ראש אמ"ן ולפתע מצא צעצוע – הוא טען שחל שינוי אסטרטגי אצל אסד, והוא מעוניין בשלום עם ישראל. לשם כך על ישראל לסגת מהגולן ואז יבוא השלום עם סוריה שהוא המפתח לשלום כולל וסופי במזה"ת. רה"מ שמיר נפנף אותו, אך הוא המשיך להתעקש. רבין קירב אותו. שגיא דחף בכל כוחו לנסיגה מהגולן. תחילה כראש אמ"ן, אחר-כך כפרשן מטעם עצמו בתקשורת, אח"כ כראש צוות המו"מ עם סוריה. הוא דחף את רבין, את פרס, את ברק. הוא נהיה משוגע לדבר אחד – אובססיבי חסר תקנה. הוא לא סולח לברק (אותו ברק שניסה בכל דרך אפשרית להביא את אסד לקבל את הגולן, אך כיוון שהבין שהוא עומד להפסיד במשאל העם, עצר בחוף הכינרת) על שגזל מידיו את הצעצוע
כל כך מעצבן לקרוא את דברי ההבל הללו, אך יש לקוות שהם יישארו בשוליים הביזאריים של חיינו. הגולן נמצא בתנופת פיתוח וקליטה חסרת תקדים ובהתפתחות אדירה של מערכות החינוך והקהילה, וזה הדבר החשוב ביותר.
...והשיירה עוברת.
מוסף "תרבות וספרות" של בני ציפר מיום 28.5.06 תורגם מיד לערבית ולפרסית ומופץ חינם בביירות, דמשק, טהראן, עמאן וקהיר. חגיגות תרבות הומאניות פרצו ברחובות הערים האלה, מלווים בשריפה אמנותית של דגלי ישראל וארה"ב. השיעים בדרום-לבנון חותכים את עצמם עד זוב דם מרוב שמחה. המוני החוגגים המוסלמים הקוראים את "תרבות וספרות", בייחוד את השיר "שנת אדם עליון" שבו המשורר הלאומי החשוב ביותר במדינת עיתון "הארץ", יצחק לאור, מחרף מצביא ישראלי הלוקח חלק במלחמה בלבנון – כל אלה מלאי תקווה לנפילתה הקרובה של ישראל לידיהם כפרי רקוב ובָשֵׁל, אם אלה הם משוררי ישראל המבטאים את רוחה!
יש סיכוי טוב למתן פרס ישראל לספרות ליצחק לאור, כי הקהילייה התרבותית בישראל אוהבת מאוד את המשתינים על המדינה!
רשימת המלחמות שזוכר הסופר העל זמני מר אלימלך שפירא
שגר לבדו על הגדה הדרומית של הירקון, קרוב למעיינותיו
1. מלחמת העולם הראשונה 1914-1917.
2. מאורעות 1920 והקרב על תל חי.
3. מאורעות 1921 והקרב על המושבה ב-5 במאי 1921.
4. מאורעות 1929.
5. מאורעות 1936-1939.
6. מלחמת העולם השנייה, 1939-1945.
7. המאבק בבריטים 1945-1947.
8. מלחמת השחרור 1947-1949.
9. מבצע סיני 1956.
10. מלחמת ששת הימים, יוני 1967.
11. מלחמת ההתשה 1969-1970.
12. מלחמת יום כיפור, אוקטובר 1973.
13. מלחמת לבנון, 1982 ואילך.
14. האינתיפאדה הראשונה, 1986 ואילך.
15. האינתיפאדה השנייה, ספטמבר 2000 ואילך.
16. מלחמת לבנון-חיזבאללה, 2006 ואילך.
ועוד היד נטוייה!
אנשי מפ"ם, הצילו את נפשותיכם – פרקו את מר"צ השוקעת והקימו מחדש את המערך עם העבודה
כמו כן מפנה הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, שהשתתף באסיפות היסוד של מפלגות הפועלים במושבה, קריאה לאנשי מפ"ם וקיבוצי "השומר הצעיר", הכלואים במסגרת מר"צ, לפרק את מה שנשאר מהמפלגה חסרת העתיד ולהקים מחדש את המערך עם מפלגת העבודה. יש בקרב חברי מפ"ם וקיבוצי "השומר הצעיר" במר"צ גם אנשים לא מטומטמים, שיכלו להיות שרים מצויינים, אבל אין ולא יהיה להם שום סיכוי לאחר שהמליכו על עצמם אדם עשיר כיוסי ביילין, שמימן מכיסו הפרטי את כל יוזמת ז'נבה, ולא לקח אפילו יורו אחד מאחרים!
האנטיסמיטיזם נובע מהתחת של האלכוהוליזם
מל גיבסון, הבימאי האנטישמי של "הפסיון של ישו", לאחר שנתפס בנהיגה בשיכרות: "אני נלחם במחלת האלכוהוליזם במשך כל חיי הבוגרים!"
על כך היו אומרים אצלנו בעיירה: "אַ שיכער אַ גוי!"
לאה גולדברג עלתה לארץ בינואר 1935
לאהוד שלום,
טוב עשית שנתת את תמליל השיחה שלך עם דניאל בלוך בעיתונך [גיליון 161], לטובת אלה כמוני, שלא יכלו להאזין לה. שמחתי על שניתן לך סוף-סוף פתחון פה, וחשיפה, ולו גם ברשת א', שלא רבים הם מאזיניה אבל הם מן המיטב.
לשאלתו של מרדכי נאור: לאה גולדברג עלתה לארץ בינואר 1935, כלומר בחודש שבט תרצ"ה. כפי שכתב טוביה ריבנר, במונוגרפיה שלו (עמ' 29), היא עזבה את ליטא, שבה לימדה, ב-6 בינואר 1935. לא כתוב באיזה יום בדיוק הגיעה לארץ-ישראל. אפשר לחשב כמה זמן נמשך מסע כזה [לדעתי לפחות שבוע-שבועיים, ברכבת ובאונייה. א.ב.ע], ולפי זה לקבוע בדיוק באיזה יום בחודש ינואר 1935 הגיעה לארץ ישראל. היא שמחה לעזוב את "ארצה" [ליטא] ולעלות לארץ, ולא כדברי "החוקרים" המדומים של היום שכותבים שהיא "היגרה" לארץ ישראל. כל המקורות מתעלמים, כצפוי מן התאריכים המדוייקים ומתאריכים בפרט. ל"חוקרים" זה ממש לא חשוב! ייתכן שהתאריך המדוייק רשום אצל טוביה ריבנר או א"ב יפה. היא עלתה יחד עם שמעון גנס, מחבורת "פתח"' כמשפחה פיקטיבית.
העברית בפי הקריינים ובמיוחד בפי המרואיינים הולכת ומשתבשת. במיוחד צורם עניין המיספרים, ובתוכם ההגייה של המיספרים: 18; 800 וכו'. אולי הגיע הזמן לתיקון יסודי של ממש?!
יש להצטרף לקריאה להפסיק לפרט בכל אמצעי התקשורת, ועל ידי כל הכתבים, את מהלכי צה"ל לפרטיהם. שוב אין צורך להחזיר מרגלים, די להקשיב לרשתות הטלוויזיה השונות ולדעת מתי? כמה? איך?
אהוד, טוב וחשוב שעיתונך ממשיך להופיע ולהרחיב את מעגל קוראיו.
בברכה,
נורית גוברין
חכה תראה איזה שכנים אני נותן להם!
אודי שלום,
מאחר שלא הצלחתי להאזין לראיון איתך ברדיו, קראתי אותו בעיון ב"חדשות בן עזר" [גיליון 161] ואני מסכים אתך ברוב הדברים.
עובדה היא שאנחנו חיים באיזור מאוכלס בבני אדם שאינם רוצים אותנו ביניהם. ומאחר שכך, נמשיך לחיות על חרבנו עוד שנים ארוכות. שוב ושוב נצטרך להוכיח להם שאנחנו די חזקים כדי להישאר כאן. שוב ושוב ניאלץ להילחם בהם, כדי שאולי נכדי הנכדים שלנו יוכלו לחיות כאן בשלום.
סיפור ישן מספר, שכאשר אלוהים חילק את העולם בין העמים השונים, הוא כינס סביבו את כל המלאכים ואמר להם:
"לאנגלים אני נותן את אנגליה. לצרפתים את צרפת,לרוסים את רוסיה וכו'," אחר כך הוסיף: "וליהודים אני נותן את ארץ ישראל. ארץ זבת חלב ודבש, שבה תקום גם העיר הקדושה ביותר בעולם."
הצביע אחד המלאכים הצעירים ושאל: "למה דווקא ליהודים אתה נותן את הארץ הנבחרת?"
ענה לו אלוהים: "חכה תראה איזה שכנים אני נותן להם."
אז זה מה שקיבלנו, ועם זה נצטרך להמשיך לחיות.
אמנון בי-רב
תושבי המרכז מצדיעים לאנשי הצפון
"לצפון באהבה", יריד יצרני האוכל של הצפון, מתקיים היום, יום שני, 31.7.06, בנמל תל אביב, בהאנגר 11.
היריד נערך ביוזמת המגזין "על השולחן" ובחסות עיריית תל אביב-יפו, והוא ייפתח בשעה 6:00 וימשיך לתוך הלילה.
יצרנים קטנים רבים וכן מגדלים של תוצרת חקלאית, אינם מצליחים לשווק את סחורתם עקב המצב. חמור במיוחד מצבם של יצרני סחורה טרייה, כגון מחלבות ומגדלי פירות וירקות. בין המציגים יצרני גבינות, דבש, ריבות, שמן זית, יין, ליקרים, פירות, ירקות, בשר איכותי ועוד.
כל עבודת הארגון נעשית בהתנדבות על-ידי "על השולחן, מרכז גסטרונומי" והיצרנים ישתתפו ביריד בלי כל תשלום. זאב אייזיק, בנמל תל אביב, העמיד את ההאנגר חינם לרשות היריד, וכך גם כל הבעלים של האנגר 11 והגורמים האחרים המארגנים של היריד.
כולכם מוזמנים להגיע ולתמוך ביצרני האוכל מן הצפון! אנא הפיצו את המייל הלאה.
www.hashulchan.co.il www.chefs.co.il
בגלל מצב המלחמה דוחה המערכת פרסום של דברים שמתאימים לימים שקטים יותר, והיא נותנת בגיליונות אלה מקום נרחב לדברי כותבים שמתייחסים למצב הנוכחי.
שיילוק בתל אביב!
בכיכר מסריק בתל אביב נמצא קפה-בילויים לצעירים בשם "שיילוק". הראו לי עוד מקום אחד בעולם שבו יהודים יעזו לפתוח קפה בשם זה ועוד לעלוז בו?
אילו לא באה כל החיבת ציון אלא לשם כך, דיינו!
[ברנר ב"מכאן ומכאן", 1911]
כל זמן שאזרחי ביירות מפגינים ברחובות בעד החיזבאללה ונגד ישראל וארה"ב, וכל זמן שאינם מפגינים נגד החיזבאללה כשם שהפגינו לפני חודשים לא רבים נגד סוריה – הם לא יחלצו מפי אפילו מילה אחת של השתתפות בצער על מות ילדיהם בכפר קנא.
מנהיגי החיזבאללה מתייחסים לנשים ולילדים הלבנוניים כאל עדר חזירים שמעלים אותו על שדה מוקשים כדי לסוכך בדמו הניגר למוות על חיי הכוחות הלוחמים שמסתתרים מאחוריו.
שיתרגש העולם כולו על "רצח" ילדים לבנוניים שהועלו למוקד בידי החיזבאללה, אנחנו ברצח יהודים קא עסקינן! ואוי ואבוי אם בגלל ההומאניזם המזוייף מבית מדרשם של חבריו-לדיעה-לשעבר של המחזאי יהושע סובול – נצא בתיק"ו מן המלחמה הקשה עם איראן, עם סוריה ועם עושה דבריהן המטורף, המתחזה כשפוי – חסן נסראללה.
אל נא תביעו צער בפני המנוולים האלה ואל תתנצלו – כי בכך אתם רק מחזקים את רצחנותם של שונאי היהודים הללו באזורנו ובעולם כולו! – מה עוד שהבניין בכפר קנא קרס שבע-שמונה שעות לאחר [!] הפצצת חיל האוויר הישראלי, וזאת כנראה בהתפוצצות מיצבור טילי חיזבאללה, שבכוונה מאחסן אותם מעל או מתחת לדירותיהם של אזרחים בלבנון. לכן הזמין חיזבאללה מראש צוותי טלוויזיה ופוצץ את הבניין על יושביו, בהם ילדים נכים שאותם כלא שם מבעוד מועד מאין להם אפשרות להימלט. אכן, יש לגבלס תלמידים טובים בחיזבאללה. ימח שמם וזכרם.
מידע בממר"י על סיוע איראני לחיזבאללה:
http://www.memri.org.il/Memri/LoadArticlePage.asp?enttype=4&entid=2006&Language=Hebrew
הודעה מטעם אמנות לעם
למנהלי מוסדות תרבות ולאמנים שלום רב,
כידוע לכם הוקם מטה חרום באמנות לעם עם פרוץ האירועים בצפון, ועד עתה בוצעו למעלה מ-600 מופעים של אמנים בודדים וחוליות במקלטים, במרחבים מוגנים ובישובים אליהם פונו התושבים.
תודה לכל המתנדבים עד כה. עקב התמשכות האירועים אנו זקוקים לפעילויות נוספות של אמנים, וחוליות אמנים.
מיספר הטלפון במטה החרום באמנות לעם 03-5650419, 03-5650405, פקס 03-5627207.
בברכה,
אלעזר שטרום, יו"ר
גדעון שירין, מנכ"ל
©
כל הזכויות שמורות
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל