| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 164
ביום ה-23 לַבְּלִיץ החיזבאללי-איראני-נאצי באזרחי ישראל,
בהשתתפות באבלן של משפחות הנהרגים ובכאבם של הנפצעים
מלחמה קָשֶׁה-קָשֶׁה, יותר טוב לוֹבָּה לא מדברת רק מחכָּה יבוא קונה...
תל אביב, יום חמישי, ט' באב תשס"ו, 3 באוגוסט 2006
בצירוף צרופת חג המכבים חנוכה תש"ג בביירות מטעם "מכבי"
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: ד"ר פארוק מואסי: תתפלאו לשמוע!
משה דור: חרפה [ועוד]
אורי הייטנר: מלאך הטיטולים. זרעי המלחמה הבאה
אהוד בן עזר: שונאים בבית, "הארץ", 10 באוקטובר 2000
אהוד בן עזר: השלום מאחורינו, "ידיעות אחרונות", 20 באפריל 2002
יוסי אחימאיר: אל-זָנְד ואבּו-פְּאֵר בערוץ 2
יעקב זמיר: חטיפת הבן (מסיפורי בגדאד)
נצחיות החורבן היא ניצחון לַרוחניות שביהדות, קינה לתשעה באב מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
נורית יובל: אהרון, פרק מתוך ספר בכתובים
לא טעינו בתחזיתנו בגיליון הקודם האומרת שפושעי המלחמה מהחיזבאללה הם שתיכננו את רצח הילדים בלבנון:
אתר לבנוני: חיזבאללה תיכנן להביא להרג בכנא
כתב רועי נחמיאס באתר חדשות Ynet
גורמים נוצרים אנטי-סורים בלבנון אינם חוששים להצביע על חיזבאללה כאשם בהרג עשרות אזרחים כדי לפגוע בתוכנית לפירוק הארגון מנשקו. "האירגון הציב משגר רקטות על גג הבניין והכניס פנימה ילדים נכים לגרור תגובה ישראלית."
האם חיזבאללה אשם בתקרית שאירעה אתמול בכפר כנא, שבמהלכה נהרגו כ-60 בני אדם? כך לפחות טוענים גורמים בלבנון. בשעה שבישראל ממשיכים לבדוק באם תקיפה של חיל האוויר הביאה לקריסת בניין המגורים, יש בלבנון מי שאינו נרתע ומפנה אצבע מאשימה לעבר חיזבאללה.
האתר הלבנוני "LIBANOSCOPIE", המזוהה עם גורמים נוצרים ותומך בזרם האנטי-סורי המכונה "כוחות ה-14 במרס", דיווח שחיזבאללה יישם תוכנית להביא להרג של חפים מפשע בכנא. זאת על מנת להכשיל את תוכנית "שבע הנקודות" של ראש ממשלת לבנון, פואד סניורה, שכללה בין היתר פריסת צבא לבנון בדרום המדינה ופירוק חיזבאללה מנשקו.
"מקור אמין מסר לנו שחיזבאללה נלחץ בשל תוכנית סניורה ולכן רקם תוכנית [מקיאווליסטית, כך במקור הצרפתי, ואילו ב-Ynet אולי אין מבינים את המילה ולכן לא תירגמוה] ליצירת אירוע שיאפשר להכשיל את המשא ומתן. ביודעם היטב שישראל לא תהסס להפציץ יעדים אזרחיים, העמידו פעילי חיזבאללה מתקן לשיגור רקטות על גג הבניין בכנא והכניסו ילדים נכים פנימה. זאת מתוך כוונה לגרור תגובה של חיל האוויר שתיצור מצב חדש: כך ינצלו את טבח החפים מפשע כדי להשתלט על יוזמת המשא-ומתון."
עורכי האתר הגדילו לעשות וכתבו שחיזבאללה לא רק ביים את האירוע אלא גם בחר בכפר מסיבה מסויימת מאוד. "הם השתמשו בכנא משום שהכפר הפך כבר לסמל של טבח חפים מפשע, ולכן אירגנו את 'כנא 2'."
ואכן, "טבח כנא השני" הוא הכינוי לו זכה האירוע כמעט מיד בכלי התקשורת הערביים.
לקריאת האתר המקורי בצרפתית:
http://www.libanoscopie.com/fulldoc.asp?doccode=994&cat=2
[לדברים המובאים כאן לא מצאנו אישור מכל מקור אחר, אף לא בעיתון "הארץ"! מוזר. נודה לקוראים על המשך המעקב בנושא].
ד"ר פארוק מואסי
תתפלאו לשמוע!
שגורל מדינת ישראל חשוב לי – כך גם לערבים בישראל, רובם ככולם – שאין לערער עליו, ודאגתי לשלומה של המדינה לא פחותה מדאגת כל יהודי...
אדגיש זאת, דווקא בימי לחימה שאינה לגיטימית – למיטב ידיעתי – לחלוטין – אינה לגיטימית כל עוד מתאפשר המו"מ; כל עוד חילופי שבויים יביאו את משפחותיהם של שני הצדדים לסיפוקם ההומניטרי, ויפחיתו ולו במקצת מדרגת איבתם...
שאלתי בעיקר: מה תפסיד ישראל אם מחזירים שבויים?! האם המוחזקים הם בעלי כושר צבאי ויכולת אדירה של לוחמה, שיש לשמור עליה בחזקתנו?
ישראל, שחשוב לי שלומה לא פחות מכל אזרח, חייבת לשנות כיוון ולחיות בשלום עם העמים הערביים ועם המוסלמים – חיים של כבוד וכבוד הזולת. חייבת לפתוח דף חדש באזור הסובב אותה, ובטוחני שיום יבוא והשלום ירחף על אפם וחמתם של כל מחרחרי המלחמה וסוחריה.
גורל ישראל הנאורה – למרות הכול – חשוב לי עד מאוד, ישראל זאת שממשלותיה – לצערי – לא עושות דיין למען שלום כן ואמיתי. הטילים והרקטות שנפלו על חיפה והגליל לא היו מבחינים בין ערבי ליהודי, ומזה למדנו לקח-מה, כי גורלנו אכן הוא משותף. אומר זאת ביודעי שאמירתי צורמת אוזני קיצוניים משני צידי המתרס.
כל בוקר אני צופה בטלוויזיה ואני מקבל את מנת כאב הראש וחוסר הישע נגד הטיפשות המתמשכת. הייתי ועודני מאמין שמלחמה זו אינה צודקת... ולא יהיה לה פרי; כי האיבה אינה קשורה באישיותו של מנהיג זה או אחר, וניצחון לא מגשימים על-ידי החלשת צד זה או אחר, אלא יש לטפל בשורש הבעייה... ובישראל ישנם חכמים שפויים שיודעים היטב כיצד להביא ברכת השלום לאזור, ויודעים כיצד לנהל שלומה של ישראל עם העם הפלסטיני בעיקר (לב-ליבה של הבעייה), אבל למרבית הצער אמיצים אלה אינם בהנהגתה.
תתפלאו לשמוע כי אני עדיין אופטימי, וישראל בגדלותה תחיה בשלום ובשלווה ובשיתוף פעולה עם הערבים באזור – שיתוף שאורותיו יום יבוא וינצצו.
מי ייתן!
ד"ר פארוק מואסי הוא סופר, מורה וחוקר מבאקה אל-גרבייה. הוא הוציא כארבעים ספרים בערבית בתחומי השירה, הביקורת והלשון, ביניהם שני ספרי שירה לילדים: إلى الآفاق – "אל האופקים", أغاريد وأناشيد – "זמירות ושירים", ובעברית: "העצבונים שלא הובנו" בהוצאת אלשפק , כפר קרע, 1989. הוא חבר סומליו"ן, סופרים ומשוררים לילדים ולנוער בישראל.
משה דור
א. חרפה
שוב ושוב מדווחת התיקשורת על תנאי-השהייה הבלתי נסבלים במיקלטים שונים בצפון המותקף. שוב ושוב אי אפשר שלא להתחלחל לנוכח התיאורים של קירות טחובים, צחנה (בגלל היעדר שירותים), חושך (כי אין חשמל), חוסר מסלולי-ירידה למיקלט בשביל זקנים ונכים ומוגבלים.
ושוב ושוב אנו שומעים את הבירבורים האינסופיים של "מנהיגים" גדולים וקטנים – שרובם לא טרחו כלל לבקר בישובי הצפון – על חוסן העורף, עמוד-השידרה של המדינה, שבלעדיו לא תוכל ישראל להתגבר על אויביה הרצחניים.
הם, כמובן, אינם נאלצים להוציא חלק כה נכבד של זמנם במיקלטים ובחדרי ביטחון באזורים המשמשים מטרות לקטיושות ולטילים. את הזמן היקר הזה הם מקדישים לקישקושים "פטריוטיים", ואם יבזיקו עליהם באותה שעה גם אורות המצלמות והמסרטות, אין אושר כאושרם.
האם אין רשות ממלכתית כלשהי האמורה לדאוג לתקנתם של יושבי המיקלטים – שבדרך הטבע נמנים ברובם המכריע עם עניי האוכלוסייה הישראלית, אלה שלא היה ביכולתם החומרית להמיר את עריהם וכפריהם המרוקטים במקומות בטוחים יותר – ולהסיר את חרפת ההזנחה הזאת מעלינו ובאופן כזה לחזק באמת ובתמים את העורף, שבלעדי חוסנו לא תהיה לנו תקומה?
איה את, לאן נעלמו עקבותיך, אג'נדה חברתית אהובה שלנו?
ב. "גליה הנוכלת"
נפוליון הוא שטבע את המושג "אלביון הנוכלת". הוא היטיב לדעת כמה התואר הזה מתאים לאלביון – הלא היא אנגליה – שנואת נפשו. ואומנם, במרוצת הדורות הוכיחה אלביון פעמים אין ספור שנפוליון קלע למטרה ולא החטיא. אבל נחטא לאמת ההיסטורית אם נגולל את משא הנוכלות והבוגדנות אך ורק על כתפי אלביון. היו לה, ויש לה, מיתחרים רציניים.
מועמדת ראוייה ביותר לזר-הדפנה המפוקפק הזה היא דווקא ארצו המאומצת של בואונאפארטה-נפוליון.
לפני ימים מספר בא לביירות שר החוץ הצרפתי, מסייה פיליפ דוסט-בלאזי, כדי לחזק את ידיהם של תושבי לבנון, שמכורתו-שלו יזמה את הקמתה. כצפוי נשא השר דברים נשגבים, כמיטב הריתוריקה של נואמי מולדתו, ובשוטטו בעיים רוחו על פני האיזור, הגיע גם למדינה המהווה חוליה מרכזית ב"ציר הרשע" (אבוי, הגדרה אמריקנית גסת רוח!) וכל בר בי רב יודע שהיא התומכת והמחמשת והמאמנת והמכלכלת של ארגון הטרור המרושע, שבעטיו, וקרוב לוודאי בהתאם לפקודותיה של הפרה המיניקה אותו, פרצה המלחמה הנוכחית. "איראן," אמר השר, "היא עם נהדר וציוויליזאציה נהדרת ומכובדת, והיא משחקת תפקיד בייצוב המזרח התיכון."
מילא, עם נהדר וציוויליזאציה נהדרת – שהאיסלאם הקנאי ניסה בכל כוחו למחוק אותה ממפת התרבות העולמית – אבל תפקיד בייצוב המזרח התיכון?
"אלביון הנוכלת"?
לא, כי "גליה הנוכלת". רק תעלת לאמאנש מפרידה בין אלביון ובין גליה, היא צרפת. נפוליון לא הצליח לממש את תוכניתו לחצות את התעלה ולפלוש לאנגליה. בריטניה, כמזומר באותו שיר עממי, אכן חלשה על הגלים. אבל הקיסר המנוח לא צריך היה לטרוח. הצביעות, הנוכלות והבוגדנות זורמות באין מפריע מעיר האורות על פני התעלה, ועל פני ימים ואוקיינוסים, ואין מוחה בעדן.
ג. בַּמלחמה, חיים, במלחמה!
לשר המשפטים יש, מן הסתם, עניינים דוחקים יותר – לאומיים ופרטיים – לעסוק בהם מאשר ייסורי השפה העברית.
אף על פי כן, כאשר שמעתי את מר רמון מבטיח לנו, תמול-שלשום בטלוויזיה, כי אנחנו "מנצחים את המלחמה", עברה בי צמרמורת.
אילו הכרזנו מלחמה על המלחמה, כי אז יכולנו לנצח אותה. אך כשישראל לוחמת באויביה, היא – הלוואי! – תנצח במלחמה.
הבנת את זה, חיים?
[לא, משה, חיים לא מטומטם. בכוונה הוא מדבר כך כדי לשאת חן בעיני קהל ישראלי ברמה שכלית של אוהדי קבוצות כדורגל ושדרני ספורט, שהמציאו את השיבוש. – א.ב.ע].
ד. פירסומות
ואם כבר הזכרנו את הטלוויזיה...
יש ואני צריך לכבוש צריחת מחאה נואשת המחשבת להתפרץ מגרוני לנוכח קטעי פירסומת, המשובצים בין שידורי החדשות. גם בימים רגילים אינני נלהב למראה ולמישמע פירסומות מסויימות, המעוררות בי דחייה – וזו לשון המעטה – במקום המשיכה שהמממנים אותן בוודאי היו רוצים לעורר בי כלפי המוצרים או השירותים המוצעים בהן.
אבל עכשיו, כשהפירסומות הללו (למשל, אחת של "תדיראן" המוגשת בקול צרחני ובמיבטא משונה, שנועדים כנראה להגחיך משהו או מישהו, לא ברור לי מה ומי) מסתערות עליי אחרי דיווחים קשים, ולא פעם מזעזעים, מן החזית ומן העורף, משני עברי המערכה, בא לי, מפרסמים ומפרסמות יקרים – סליחה על הביטוי – להקיא.
והלא לא לכך אתם מתכוונים, נכון?
ה. דרייפוס? אתה בטוח?
חבר הכנסת עזמי בשארה (בל"ד) רגז מעומק ליבו על כינוי הגנאי "גיס חמישי" שהטיחו בו במרוצת הפולמוס הסוער שפרץ בכנסת במרוצת נאומו של שר הביטחון.
"אם אותם אנשים," אמר הח"כ הערבי על מחרפיו הלא-ערבים (אני מצטט את YNET מיום שלשום), "היו מכירים את ההיסטוריה היהודית, הם לא היו מעיזים להשתמש בביטוי 'גיס חמישי'. אם הם היו לומדים, הם היו רואים שהשתמשו בביטוי הזה בגרמניה וצרפת בתקופת מלחמת-העולם הראשונה וכן גם בהקשרים אחרים, כמו זה של דרייפוס!"
היחסים המתערערים בהתמדה בין נציגי המיעוט (האתני) ונציגי הרוב (האתני) בכנסת תובעים דיון כן ומעמיק משל עצמו ולא נידרש לו כאן ועכשיו.
אבל סקרן אני לדעת מהיכן שאב ח"כ בשארה את המידע על מקור המונח "גיס חמישי".
מקובל היה עליי עד כה, שמונח זה צמח בראשית מלחמת האזרחים בספרד. ארבעה טורים של צבא המורדים הפאשיסטיים, בפיקודו העליון של הגנראל פראנקו, עלו על מאדריד, בירת ספרד, שהוחזקה בידי הממשלה הרפובליקנית. אותה שעה השתבחו הפאשיסטים לאמור: "יש לנו ארבעה גייסות המתקדמים לעבר מאדריד, אך בתוך העיר עצמה מחכה הגיס החמישי (של תומכינו הנסתרים) וברגע הנכון ייצא ממחבואו ויצטרף אל ארבעת הטורים מבחוץ ואז תיפול הבירה בידינו."
מכאן בא הכינוי הזה, שעורר חרדה ושאט נפש בקרב הציבור הדמוקראטי, וכוונתו למשתפי-הפעולה החשאיים עם כוחות החושך, והנאצים בכלל זה.
אבל מלחמת העולם הראשונה, שנסתיימה שמונה עשרה שנה לפני פרוץ מלחמת האזרחים הספרדית? ודרייפוס החף מפשע, קורבן האנטישמיות ששררה בפיקוד הצבא הצרפתי, כמו גם בתנועות הימין הלאומני והריאקציוני בצרפת של שלהי המאה התשע עשרה? מה עניינם ל"גיס החמישי"?
אורי הייטנר
א. מלאך הטיטולים
במהלך ביקור של משלחת סיוע מן הגולן לקריית שמונה, הגעתי למקלט באחת משכונות המצוקה של העיר. ניגשה אליי אישה שהחזיקה תינוק עלי הידיים. עיניה כבויות ועל פניה מבט מיואש. "נגמרו לי הטיטולים," היא לחשה לי, "תעזור לי. אני חייבת טיטולים. תדאג לי לטיטולים."
מה היא רוצה ממני? מאיפה, לכל השדים והרוחות, אני אקריץ לה עכשיו טיטולים? "אני אשתדל," הבטחתי לה, מקווה שתרד ממני. "אני אעשה מאמץ," הבטחתי, כשבליבי אני מלקה את עצמי: למה אני משקר לה ולעצמי? במקום להרגיע אותה, לחזק אותה, לחבק אותה, אני מבטיח לה הבטחות חסרות כיסוי, יוצר אצלה ציפיות שווא. ובכל זאת, ניסיתי. הרמתי כמה טלפונים, בניסיון להגיע למי שיוכל למצוא טיטולים ולקחת אותם למקלט שלה.
עברו דקות אחדות, וראיתי רכב מתקרב. עצם העובדה שרכב נסע בכביש היה אירוע מיוחד. הייתי בימים האחרונים במשלחות סיוע בטבריה ובצפת – אבל קריית שמונה זה משהו אחר לגמרי. קריית שמונה נראית כמו עיר רפאים בסרט אפוקליפטי על היום שאחרי הפצצה. העיר ריקה. הרחובות שוממים. השמיים אפורים מעשן. וברקע – ירי בלתי פוסק של סוללות התותחים שלנו, המוצבות סמוך לעיר. אנו, באורטל, שומעים ללא הרף יציאות מהסוללה הנמצאת קילומטרים אחדים לידינו, רעש עמום, קצת מטריד. הם שומעים את היציאות הללו ליד האוזן. כדי שנדע להבחין בין רעש היציאות לרעש הנפילות, תודרכנו שאם האדמה רועדת, זו היתה נפילה... במציאות הזאת, הכבישים ריקים ממכוניות. המכוניות היחידות שהסתובבו בעיר היו המכוניות שלנו.
מי המשוגע שנוסע לו בכביש? המכונית נעצרה לידי והנהג שאל אותי: "סליחה, איפה רחוב הבאבא סאלי?" הבנתי. אין זה אדם מקומי. מן הסתם, גם הוא, כמונו, מתנדב מן החוץ. הצצתי למכוניתו, והיא היתה עמוסה באספקה, כמו מכוניותינו. "אולי יש לך במקרה חבילת טיטולים?" שאלתי אותו בתקווה.
"במקרה, יש לי חבילה אחת," הוא השיב לי, "איזה מספר אתה צריך?"
"אין לי מושג," השבתי. לקחתי את החבילה ורצתי אל האישה במקלט. "איזה מספר טיטולים את צריכה?" שאלתי והושטתי לה את החבילה.
"המספר הזה. זה בדיוק מה שאני צריכה," היא השיבה לי.
גם כעת, שעה שאני כותב את הדברים, ימים אחדים מאוחר יותר, עדיין בשרי נעשה חידודין-חידודין כאשר אני משחזר את פניה של אותה אישה שעה שקיבלה ממני את החבילה. היה זה בעבורה רגע של אושר עילאי בתוך התופת. היא כבר שבועיים במקלט עם ילדיה, תחת מטחי טילים ללא הפסקה, במציאות קשה ביותר, בתנאים קשים מאוד. המציאות הזאת לא השתנתה. אבל באותו רגע עניין אותה רק דבר אחד. שלתינוק שלה יהיו טיטולים. באותו רגע, זה היה כל מבוקשה בחיים. ובאותו רגע, כל מבוקשה ניתן לה. וגם בעבורי היה זה רגע של אושר עילאי. הרי כל המאמץ שאנו עושים וכל תכליתו ממוצה באותו רגע.
"באת אליי מן השמיים. שאלוהים יעזור לך. שיהיה לך רק בריאות. אתם אנשים טובים," אמרה לי.
מלמלתי כמה מילים במבוכה והסתלקתי משם, כאילו אני מאוד עסוק, ובעצם בשל האופי הדפוק שלי, שאינו מאפשר לי להחצין רגשות ליד אנשים. צלצלתי ליעל, לספר לה, כי בכל זאת הייתי צריך לפרוק את החוויה. באוזניי התנגנה שורה משירו של מתי כספי: "מי בכלל אמר לך שאני מלאך?"
בהמשך אותו ערב שוב הגעתי לאותו מקלט. "זה אתה שהבאת לי את הטיטולים. שאלוהים יעזור לך."
ב. זרעי המלחמה הבאה
ב-14.12.81 החילה מדינת ישראל את ריבונותה על הגולן, עם החלטת הכנסת להחיל עליו את החוק, המנהל והמשפט הישראלי. לחוק זה מצורפת מפה, התוחמת את השטח המסופח. מורדותיו המערביים של החרמון, בהם נמצאו אותן מזרעות רועים נטושות, הנקראות היום "חוות שבעא", הם חלק משטח זה. מסירת שטח זה ללבנון הוא פגיעה בריבונות ישראל ונסיגה משטח ישראלי ריבוני (מה שמחייב, על פי חוק סיוג ויתור על שטח, המכונה "שיריון חוק הגולן", תמיכה של 61 ח"כים לפחות ומשאל עם).
החרמון המערבי, הידוע כהר דב, הוא אזור בעל חשיבות ביטחונית רבה, בהיותו שטח שולט הן על יישובים ישראליים כדן, דפנה ושאר ישוב, והן על אזורים עוינים בלבנון.
די בשתי עובדות אלו כדי לשלול על הסף את רעיון הנסיגה ממורדות הלבנון, אפילו אם מדובר היה בהסדר שלום עם לבנון הריבונית. אולם במציאות הנוכחית, הסיבה העיקרית לשלילת רעיון זה שונה. נסיגה היום מ"חוות שבעא", פירושה ניצחון גדול לנסראללה והפיכתו לגיבור האולטימטיבי של העולם הערבי והמוסלמי.
במאי 2000 ישראל נסוגה מלבנון. ההחלטה על הנסיגה היתה חד-צדדית, אולם הגבול לא נקבע בידי ישראל, אלא בידי האו"ם. פקחי האו"ם עברו לאורך הגבול, חמושים במפות ישנות ובסרגל, וקבעו היכן הוא יעבור בדיוק. ישראל קיבלה את פסיקת האו"ם כלשונה, אף שהיו כרוכים בכך ויתורים משמעותיים מצידה, כמו נסיגה משטחי חקלאות של קיבוצים בגליל העליון.
עד הנסיגה, איש לא שמע על "חוות שבעא". נסראללה המציא את הדרישה לקבלן אחרי הנסיגה, כדי לתרץ את המשך תוקפנותו נגד ישראל. את ההתקפות על ישראל, בתקופה שלאחר הנסיגה, מיקדה החיזבאללה באזור זה וממנו גם נחטפו שלושת החיילים הישראליים באוקטובר 2001.
נסיגה משטח זה תצדיק בדיעבד את התוקפנות הזו, ותצרוב בתודעה הערבית את התובנה, שהנה, שוב הטרור השתלם, ונסראללה השיג את מבוקשו והסיג באלימות את ישראל משטח ריבוני שלה. תובנה זו תעודד את המשך התוקפנות והטרור נגד מדינת ישראל.
אחרי נסיגה מ"חוות שבעא" ימצאו אמתלות חדשות להמשך התוקפנות. ללבנונים טענה על כך שישראל יושבת על שטחי כפרים שלה, וחיזבאללה ימנפו בטענה זו את המשך הטרור.
במלחמה הזאת ישראל חייבת לנצח. נסיגה מ"חוות שבעא" היא ניצחון חד-משמעי של חיזבאללה. על פי הקלישאה הישנה, המנצח הגדול של המלחמה הוא זה שהצליח למנוע אותה. ניצחון במלחמה הזו, הוא יצירת תנאים שימנעו את המלחמה הבאה. נסיגה ישראל מהמזרעות בחרמון המערבי, תזרע את הזרעים למלחמה הבאה.
[הכותב, חבר קיבוץ אורטל, הוא מנהל מתנ"ס הגולן].
האתר של אורי הייטנר:
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=272685&catcode=&year=2006&month=7&day=0&pagenum=2
תגובה לאורי הייטנר [גיליון 163]
אורי הייטנר לא מבין שסוריה נלחמת בישראל באמצעות שליחיה: החמאס שמפקדתו בדמשק, והחיזבאללה בלבנון. הנשק האיראני מועבר לחיזבאללה בלבנון דרך נמל התעופה בדמשק. אסאד הציע לישראל לחדש את המו"מ להסדר שלום מהנקודה בה הופסק. ישראל לא נענתה להצעה. הסכם עם סוריה, שיכלול את ניטרול החמאס והחיזבאללה, מחירו יהיה החזר רמת הגולן לסוריה. הסכם עם סוריה ישלים את טבעת השלום סביב ישראל ויבודד את איראן. כמובן שאורי הייטנר מתנגד להסכם כזה, שמחירו הוא החזר רמת הגולן, ולכן הוא לא מבין או לא רוצה להבין את הקשר בין רמת הגולן למלחמה בלבנון.
רון וייס
רמת-גן
אהוד בן עזר: תודה על תגובתך אבל הרשה לי לומר לך שכנראה עדיין לא הבנת באיזה אזור ועם אלו שכנים אתה חי.
התקשורת מלאה פתאום סופרים מתראיינים מהשמאל שמסבירים לנו את המצב במילים שלנו (שאותן לא רצו לשמוע קודם) וגם מסבירים מדוע החלו לתמוך במדינת ישראל וכבר לא בפלסטינים, אך אין צל של חרטה בדבריהם על הטינופת שבה לכלכו אותנו עד כה ועל גילויי הדעת המתועבים שעליהם חתמו. התקשורת מתמסרת להם מיוחמת, ואת מי מעניין (חוץ מדני בלוך ברשת א') לראיין, או אפילו רק להזכיר בשמו – סופר נידח אחד, עצמאי במחשבתו ובכתיבתו, שמיום שפרצה האינתיפאדה לא הפסיק להתריע?
אהוד בן עזר
שונאים בבית
מכתבים למערכת "הארץ", 10 באוקטובר 2000
חשבנו שיש לפחות מקום אחד בעולם שהוא כולו ישראלי, כולו שלנו ועליו אין ויכוח, והוא בית – יחד עם ערביי ישראל שהם חלק בלתי נפרד מן החיים והנוף. ופתאום גם הוא מלא גיס חמישי, שונאים חמומי-מוח שלא איכפת להם שתיהרס מדינת ישראל, ואם לא היה כוח צבאי ומשטרתי לעצור בעדם היו שוטפים גם את תל-אביב ושורפים אותה.
ואם חשבנו שבמלחמות הבאות ישבו ערביי ישראל בשקט, הנה גם תסריט זה עלול לקרות: מלחמה עם מדינות-ערב על הגבולות, טילים שמשגרות למרכזים העירוניים בישראל איראן, עיראק, סוריה ולוב, ובמקביל חלק ניכר מכבישי הארץ סגורים בגלל מהומות והתפרעויות של ערבים ישראלים, שלא לדבר על מה שמתרחש בגדה וברצועה. כלומר, מלחמה מבית ומחוץ בעת ובעונה אחת.
זה תסריט לא בלתי אפשרי, והוא מראה שהתחושה היסודית, שנשקפת עדיין סכנה לעצם קיומנו כאן, היא הנכונה והיא מאפילה על כל הטעויות שלנו, החל מההתנחלויות וכלה בביקור של שרון בהר הבית. אולי צריך "להודות" לו שביקר שם, כי בכך חשף את המציאות האמיתית שבה אנחנו חיים, את הסכנות ואת התחזית הקודרת לעתיד.
ושוב חוזרת אותה תופעה היסטורית, שהפלשתינאים פוגעים קודם כל בעצמם, בתשתיות ובתדמית שלהם, בסיכויים שלהם להיטיב את מצבם כמדינה-בדרך ולזכות בשגשוג, בעזרה כלכלית ובתיירות הודות למדינות מערב אירופה ובעיקר ארה"ב. אהדת העולם למתפרעים אינה מביאה שום השקעות כלכליות.
וערביי ישראל, ככל שהם פוגעים בתשתיתם, וגם בנו, כך הם מפסידים, ומרחיקים את סיכויי השלום בדחותם מעליהם את רצונו הטוב של מרבית הציבור היהודי בישראל. אני לא חושב שאשכח להם אי פעם את הימים האלה שבהם ניסו למשוך לנו את הארץ מתחת לרגליים.
אהוד בן עזר
השלום מאחורינו
מה תגיד ההיסטוריה האמיתית על "אבירי המצפון" שלנו
נדפס במדור הפובליציסטי של "ידיעות אחרונות", 20 באפריל 2002
בשעתו שמעתי הרצאה מפרופסור גרמני, ממקימי השוק המשותף, כי ההישג העיקרי של המפעל הזה לא היה בתחום הכלכלה, אלא בכך שהקנה לכל המדינות החברות בו, ובעיקר גרמניה וצרפת, את הידיעה שאין שום דרך לאחור, שאין לפתור במלחמה סכסוכים וניגודי אינטרסים, יהיו אשר יהיו. תקווה שכזו סיפק לנו בתחילה הסכם אוסלו. שנים אחדות חשבנו שאמנם יש בו הרבה פרצות אבל ברור שאין שום דרך ממנו לאחור. ששוב לא תיעשה מלחמה כדרך לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני.
היו הרבה סימני תקווה. אפילו עצם קיומו של הקזינו ביריחו שיקף את הגישה הפרגמאטית; משקיעים באזור כי אין נסיגה מהשלום. והיו התוכניות של סטף ורטהיימר לפארק תעשייתי משותף על גבול הרצועה, והיו ביקורים מאורגנים של ישראלים בקסבה של שכם, והיתה התחלה של בניית בתי מלון לתיירים ברצועה, והיו הרבה מיזמים משותפים, על קו הגבול העתידי, כדי לספק עבודה לפלשתינאים וללכת קדימה לשלום של שיתוף אינטרסים הדוק, שאין ממנו דרך חזרה.
אני זוכר שחששתי לחייו של ערפאת. התפלאתי כיצד זה אינו נרצח ע"י בני-עמו, כפי שקרה בסופו של דבר לכל מנהיג ערבי ששיתף פעולה עימנו. אחר-כך נרצח רבין, לא ערפאת. ואפילו אז היתה אופוריה משותפת בתוך ההלם הנורא, בתקווה שדווקא הרצח מחזק ומקבע את השלום, כי זוהי צוואתו של רבין.
והנה מתברר שהשלום מאחורינו. השיא של שיתוף הפעולה הפלשתיני-ישראלי כבר נמצא מאחורינו. ערפאת לא התכוון אפילו יום אחד לשלום אמת. דרושים היו לו רק זמן ומסכת שקרים כדי לחזור לכאן ולהתכונן לסיבוב הבא. כשהיה קרוב להסדר אופטימאלי, שלף את זכות השיבה וריסק את מחנה השלום הישראלי. הוא רימה את כל תומכי הסדר אוסלו ושבר אותו ללא תקומה.
בחלקים גדולים של התקשורת נשפכים קיתונות בוז, חרפות ודברי איוולת על אריק שרון וממשלתו, כאילו הם אשמים במצב ובעיקר בכך שאין להם תוכנית לעתיד. מרבים בכך מי שרואים עצמם כצמרת האקדמיה, הספרות והאינטליגנציה הישראלית, וכ"מצפון האומה". חרף העובדה הזאת ברצוני להצהיר, ודומני שאני מכוון בכך לדעתם של שבעים אחוזים מהקהל הישראלי היהודי, שאני תומך במאה אחוז בראש הממשלה ובממשלה. הם מנהיגים את מדינת ישראל, הנלחמת על חייה באחת מתקופותיה הקשות ביותר, בצורה הכי מאוזנת, זהירה וחכמה שבגדר האפשר.
האיומים הממשיים והעתידיים לקיומנו גלויים לעין כל, אפילו לאמריקנים, רק לא ל"אבירי המצפון היהודי בישראל", אשר לדידם רק אנחנו אשמים בסכסוך. אני משוכנע שההיסטוריה היהודית תבוז להם. ההיסטוריה האמיתית, לא זו העקומה, שהומצאה בעזרת היסטוריונים חדשים ועיתונאים חנפי ערפאת הנותנים את הטון הציבורי אצלנו כדי למצוא חן בעיני זרים ואויבים.
מה לעשות? זוהי מלחמה. אי-אפשר לעשות שלום. אפילו שביתת-נשק או הסכם הפסקת-אש מסוכנים עכשיו, כי אחרי אוסלו אנחנו יודעים בדיוק לשם מה הם ינוצלו – להכין נגדנו כלי השמדה משוכללים יותר.
[זה רק חלק מדברי הפובליציסטיקה ברוח זו שפירסם סופר נידח במהלך שש השנים האחרונות בעיתונות הכללית, לבד ממה שכתב ב"חדשות בן עזר"]
יוסי אחימאיר
אל-זָנְד ואבּו-פְּאֵר בערוץ 2
שתי תמונות אקראיות ממסכי הטלוויזיה ביום אחד. הראשונה – תמונה מצור שבדרום לבנון: גבר מוצא מבין ההריסות, מאובק ומיוזע. "מה עם בני משפחתך?" הוא נשאל על-ידי הכתב הזר. "הילדים נהרגו, אבל זה לא חשוב, העיקר זה הכבוד!" – משיב הלבנוני בחיוך של גאווה. לא היתה בפיו מילה רעה אחת על חזבאללה, אנשי הטרור, שלוחי איראן וסוריה, שהשתלטו על עירו והמיטו עליה את ההרס והאבדון.
תמונה שניה – מערוץ 2 של הטלוויזיה הישראלית: מני פאר מנחה דיון על ההפגנות נגד המלחמה. לאולפן נקבצו ארבעה. שלושה מהם מבקרים את ישראל, אחד מגונן עליה. בין השלושה – האחת צעירה ערביה רהוטה, שמדקלמת אחד לאחד את פסוקי התעמולה החיזבאללית. השנייה – גברת מ"ארבע אימהות", אלה שלחצו את צה"ל בשנת 2000 והביאו לבריחה אל הגבול הבינלאומי, לועסת את אותן מנטרות מלפני 24 שנה. השלישי – פרופסור להיסטוריה מאוניברסיטת תל-אביב, מלא חשיבות עצמית, איש היסטרי והזוי, שמאשים את ישראל על "תגובה לא פרופורציונית". בכך חוזר הלה כתוכי על הטענות האנטי-ישראליות של יפי הנפש בסקנדינוויה הרגועה.
אל השלושה מצטרף למעשה המנחה מני פאר, בשאלות-מן האו"ם שהוא מציג לפאנל, כאילו מדובר באיזו מלחמה בקמצ'טקה.
עו"ד יורם שפטל, המשתתף היחיד שזומן לאולפן כדי להציג עמדה הפוכה, כלומר פרו-ישראלית – לשם שינוי, אך לא לשם איזון – היה צריך להפגין הרבה קור רוח ואיפוק מול המיתקפה המילולית שניתכה עליו, על צה"ל וחייליו ועל ישראל בכלל. דבריו נבלעו בשטף המלל הצרחני מצד השלושה.
אני בטוח, שבין הצופים בערוץ 2 באותן דקות מזעזעות, היחס היה לחלוטין הפוך. על כל שישה עד עשרה צופים אולי אחד צידד בעמדות שהביעו השלושה, וגם הוא לא באותה התלהמות אנטי-ישראלית. מילא השלושה – יחזיק כל אחד ואחת מהם בעמדותיו ויאשים את ישראל. אבל מדוע ערוץ 2 צריך לתת להם את הבמה? מדוע יחס המשתתפים באולפן לא היה הפוך, לפחות כמשתקף בדעת הציבור בארץ?
מדוע כאשר מאמרו של הפרופסור זנד, שאולי הוא בקיא בהיסטוריה אבל לא בהווה, נידחק לשולי העיתון השיינקינאי "העיר" – הערוץ הטלוויזיוני המוביל מעניק לו את קידמת הבמה להשמיע מעליה את הגיגיו הסוטים ולהרחיק רבבות צופים אל הערוצים האחרים, למשל רשת "פוקס" המאוזנת?
תמונת המצב התקשורתית בלבנון או בכל מדינה ערבית-מוסלמית לעולם לא תוכל להיות הפוכה. אולי כן, כאשר מדובר בענייני כבוד לאומי. גם אצלנו יש כבוד, כבוד לאומי, אבל לא פנאטי-פאשיסטי כזה שמונע בעיקר משנאת הצד השני. כבוד ותחושת צדק שוררים לשמחתנו )בעיקר בקרב החיילים-הלוחמים, שעל גבם מתנהל מרתון של פרשנויות והצעות של יושבי-אולפנים-ממוזגים.
טוב שהלוחמים יודעים לשם מה יצאו לקרב ועל מה הם מסכנים את חייהם. השאלה היא, אם צריך להילחם, להיהרג, להיפצע, כדי שאותם תימהונים כדוגמת אותו זנד יוכלו לברבר מאחורי גבם את דברי ההבל שלהם?
מה שבאמת לא יכול לקרות בצד הלבנוני הוא דיון טלוויזיוני, בעיצומה של מלחמה, תחת הכותרת – האם מותר להפגין בחוצות ביירות נגד חיזבאללה ונגד איראן? הדיונים היחידים המתנהלים בלבנון האומללה הם סביב הנושא – איך לחזק את הטרוריסטים ואיך לעודדם כדי להמטיר עוד ועוד טילים על חיפה, ומעבר לחיפה, ומעבר-מעבר לחיפה.
לא יתארחו באולפנים שם ובשאר תחנות הטלוויזיה הערביות טיפוסים מהזן של זנד או מנחה מסוגו של פאר, מעין אל-זנד ואבו-פאר משלהם, שיעיזו לקיים, בעת שהחיילים מסתערים על עמדות הטרור ומשגרי הטילים, דיון בשידור חי שבו שלושה יבקרו את החיזבאללה ואחד יגן עליו, והמנחה יישב בחיבוק ידיים, מתמוגג ומתענג על ה"שאו" שמתנהל בניצוחו (האם לגם איזו כוסית טובה בטרם עלה לשידור?...)
אז נכון, כמו במלחמות העבר, גם במערכה הצודקת הנוכחית צצים לנו כברפלקס-מותנה הזנדים, הפפאים, השולמית-אלונים, האורי-אבנרים ושאר תוקעי-מקלות מן השמאל הקיצוני. ואולם ככל שהם שוליים כך הם זוכים לבימות תקשורתיות ללא כל פרופורציה, במטרה להרחיב את מעגל תומכיהם ואת יכולת השפעתם ההרסנית. השיטה שלהם בדוקה: מפרסמים מודעה ב"הארץ" על "פשעי ישראל", מחתימים כמה עשרות שמות, עושים הפגנה עם דגלים אדומים ושחורים – ומובטח להם שדובריהם המוכרים יוזמנו מיד לאולפנים.
אבל אפשר הפעם להתברך בהפתעות נעימות בדמותם של יהושע סובול, יורם קניוק, אמנון רובינשטיין ועוד אנשי שמאל מובהקים כמותם, שלפתע נפקחו עיניהם לראות את האמת המזרח-תיכונית המרה, את השינאה המוסלמית-פונדמנטליסטית המפעפעת נגד ישראל והעם היהודי, וקמו להצדיק במאמרים ובראיונות את המלחמה שנכפתה עלינו. בכך הם מזכירים את משה שמיר ז"ל, את אהרן מגד יבל"א וסופרים נוספים מן השמאל, שדעתם השתנתה מן הקצה אל הקצה בעקבות מלחמת ששת הימים.
הנה כי כן, תוצאה חיובית אחת כבר יש לנו בלחימה הנוכחית בדרום לבנון. אני רק מקווה, שמכאן ואילך – ערוץ 2 ומני פאר לא יטילו עליהם חרם.
יעקב זמיר
חטיפת הבן
מצער ביותר שבעת מלחמת קיום של חיים ומוות באים אנשי השמאל ומדברים כאילו היו סוכניו של האויב (וראה דברים שכותב יצחק לאור בעיתון "הארץ", היוצא במדינת ישראל). וכמוהו רבים מאנשי המדיה, ואותו עיתון מפיץ בין דפיו את הסטיקר שאומר: "לא נסתדר עד שלא נדבר!"
לדבר? הנה מה יכול שר הביטחון לדבר עם בני-דודנו:
"אנחנו סומכים על הכנסת האורחים של שכנינו הטובים והאנושיים, (זוכרים איזו קבלת פנים ערכתם ברמאללה לשני חיילי המילואים שלנו שנקלעו לשם בטעות?) ומשוכנעים שינעימו לחטופים את הזמן וישמרו מכל משמר על בנינו שבידיהם. ברצוננו לשבת ולדבר ולעשות סולחה. והלא בני-דודים אנו... והחיפזון מן השטן, ככתוב בקוראן הקדוש."
ונזכרתי בסיפור של אבא:
ילד קטן בערך כבן חמש יצא מביתו לבקר את חברו ולא מצא את דרכו חזרה. כאשר הרגישה משפחתו בדבר, ואביו היה משועי העיר בגדאד, יצא האב מיד אל כיכר השוק ושכר לו כָּרוֹז. נלווה האב אל הכרוז והלכו לאותן השכונות שעשוי היה הבן להימצא בהן. "צדיקים בני צדיקים, ילד בן חמש הלך לאיבוד וכל הישר המביא אותו למשפחתו יבוא על שכרו עשרה דינרי זהב!"
סיבוב אחד ללא תוצאות. אמר האב לכרוז להכפיל את הפרס. "...והמוצא הישר יבוא על שכרו עשרים דינרי זהב!"
ושוב ללא תוצאות. וכך שלושים דינרי זהב חמישים דינרי זהב – ותוצאות אין.
בינתיים ערב היום והגיע הבן עייף לאן שהגיע באחד הרחובות הסמוכים ונאסף על ידי בעל-בית אחד. וזה, בשומעו את הכרוז מכפיל ומשלש מדי שעה את הפרס, אמר לאשתו: "אלוהים זימן לנו אוצר, בן של עשירים מופלגים. תדאגי לו, תאכילי אותו ותשכיביהו לישון ושמרי עליו. מי יודע, אולי עד מחר יגיע הפרס לחמש מאות דינרים!"
בבוקר למחרת יצא האב לשוק כהרגלו לעשות קניותיו. האיש שהלין את הילד בביתו ראהו מתנהג כתמול שלשום. ניגש בפליאה אל האב ושאל: "שמעתי שאתמול בנך הלך לאיבוד והיה כרוז (והבטיח כך וכך דינרי זהב, וכדומה), האם מצאת את בנך לבסוף?"
ענה האב: "תראה, רציתי מאוד שבני היקר לא יבלה את הלילה בביתם של זרים, והעליתי את הפרס למאה דינרי זהב, ולא מצאתיו. עתה, משעשה את הלילה בכל זאת אצל אחרים, שקט ליבי. כל עוד הוא נשאר שם, הם ודאי שומרים עליו היטב!!"
ענה החמדן: "בוא חביבי, קח את בנך ושלום על ישראל!"
בכבוד רב
יעקב זמיר
רמת גן עיר הפיז'אמות
בין אוסקר מוסלי ללורד האו האו
ברוך תירוש משווה את יצחק לאור [גיליון 163] ללורד מוסלי, "האו האו" הבריטי, שתמך בנאצים. אך מדובר כאן בשני אנשים שונים.
אוסקר מוסלי, חבר פרלמנט, עמד בראש מפלגה בשם "האיחוד של הפשיסטים הבריטים". ב-1940 הוא ואלפי תומכיו נאסרו עד תום המלחמה.
וילאם ג'ויס, הידוע בכינויו "לורד האו האו" היה סגנו ומנהל התעמולה של אוסוואלד מוסלי. ב-1937 יסד מפלגה עצמאית "הליגה הבריטית הנציונל-סוציאליסטית". ערב מלחמת העולם ערק לגרמניה, ועבד כשדרן מטעם שידורי התעמולה של הרדיו הגרמני. לאחר המלחמה, למרות שלא היה בעל אזרחות בריטית, הועמד לדין בגין בגידה והוצא להורג בתלייה.
בית המשפט הבריטי של אם הדמוקרטיות הבין מה שהשופט ברק לא השכיל להבין – כי הדמוקרטיה תשרוד רק אם לא תתיר לאויביה את חופש הפעולה לפגוע בה. על פי המדיניות המשפטית הנוכחית הנהוגה בארץ, לא היו מוזלי ולורד האו האו עומדים לדין. הם היו נתפשים ודאי כ"לוחמי שלום".
אין ספק, הדמוקרטיה האנגלית תשרוד.
נעמן כהן
אין "נסוג בו" רק "חזר בו"
בתחילת הכותרת [גיליון 163] נאמר כי הפרלמנט הבריטי "נסוג בו" מחקיקה מסויימת. והנה מעירים לנו כי "נסוג בו" הוא שיבוש מעצבן שהכליא את "נסוג" עם "חזר בו", וגם מבקשים מאיתנו לחזור בנו מן השימוש השגוי הזה.
אכול ושתה כי מחר נמות?
אהוד היקר,
קראתי בעיון את נבואתך העצובה מלפני שנתיים. ["בעתיד הנראה לעין", "מקור ראשון", 29.9.04, נשלח שלשום לקוראים בנפרד מהמכתב העיתי] באמת מרשים – אבל מה לדעתך אנחנו צריכים להסיק מצפי כל כך נורא? אכול ושתה כי מחר נמות? זה מה שאתה מציע? אני בכל זאת נאחזת בתקווה ומשתדלת להאמין שיהיה אחרת.
לא ייתכן שלא יחול איזשהו מהפך בעולם, אולי כפי שלא צפינו לגבי ברית המועצות, כאשר איש לא פילל שמשהו ישתנה שם.
נגה מרון
אהוד: אני מחזיק בדעתו ברנר, שלימד אותנו לא להתעלם ממרירות המציאות, לא לשגות באוטופיות – וחרף כל זאת, לא להתייאש, ומכאן ה"אף-על-פי-כן" המפורסם שלו. תוכלי לקרוא על כך בהרחבה (סליחה על חוסר הצניעות) בספרי המחתרתי "ברנר והערבים".
ברכות ושאלה לפרופ' חנה נווה
הברכות: לפרופ' חנה נווה להתמנותה לדקאן הפקולטה לאמנויות של שם דוד ויולנדה כץ באוניברסיטת תל-אביב. במוסף "גלריה" של "הארץ" (31.7) נאמר בין השאר על אודותיה שהיא חוקרת של הספרות העברית החדשה, התרבות הישראלית, מגדר, חברה ותרבות וכי בשנת 2000 היא הובילה עם קבוצת חברות סגל מהלך להקמת תוכנית לימודים מלאה לתואר ראשון בתחום לימודי נשים ומגדר, ועמדה בראש התוכנית הזאת עד השנה.
והשאלה: ב-25 בספטמבר הקרוב תימלאנה 25 שנה למותה של המשוררת הארצישראלית הצברית הראשונה אסתר ראב. האם שמעת על כך? האם עסקת בה אי פעם? האם חשבת לציין את התאריך בפקולטה שלך? לא, היא לא אגי משעול. היא אסתר ראב. אמנם נכון שעיסוק אובססיבי במיגדר עלול להיות מסוכן לחשיבה מאוזנת – אך לא חמור עד כדי לקוּת בסימפטום השיכחה (שיכחה ג'נדרית?) – לא. אסתר ראב היא לא אגי משעול. המשותף לשתיהן הוא רק בעובדה שהוריהן נולדו בהונגריה וכן כי לשתיהן היו בעל-יסודי מורים שהיו גם סופרים אלא שאסתר ראב לא דרסה בטוסטוס את המורֶה שלה יעקב רבינוביץ.
בכבוד רב,
אהוד בן עזר
[יש גם סופרת כזה. אמנם הוא לא אישה].
נצחיות החורבן היא ניצחון לַרוחניות שביהדות
קינה לתשעה באב מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
אני מעדיף – קינות תשעה באב
של יהודים חרדים היודעים כי
המקדש והשכינה ישכנו לנצח
רק בירושלים של מעלה ואילו
בַּדלתתא החורבן הוא לעדי עד ותודָה
לאל ההיכל הגשמי לא ייבנה לעולם –
מאשר את ראשית צמיחת גאולתנו
מבית מדרשם של גוש אמונים
משיחיסטים צביקים ופסיכים
המאמינים שהם ניצוצות הקדושה שיש
להעלותה מן הקליפות שהן אנחנו
בני אדם, ציונים, חופשיים, ולא גלגול
גאולה כוזבת של גשמיות אלילית –
אז כבר יותר טוב זכר החורבן מהול
באוויר הרים צלול כיין וריח אורנים
הכותב לא שומע הרצאות בעלמא
ולא מלמד קבלה לִפתאים וּלְרמאים
"האומה" – הבמה למחשבה לאומית
כתב-העת האיכותי של המחנה הלאומי
ראה אור גיליון 164 ובו 144 עמודים
בתוכן, בין השאר: מן הבית הלבן אל אלפי-מנשה / ח"כ ראובן ריבלין: על המהפכה החוקתית שמוביל השופט ברק / ד"ר אשר כהן: על חשבון הנפש של המחנה הלאומי / ד"ר אלכסנדר בליי: על הצבעת הערבים לכנסת / פרופ' שלמה הרמתי: על החינוך העברי-לאומי / מנחם שריד: על פרשת עולה הגרדום שלמה בן-יוסף / אורי צבי גרינברג: על זאב ז'בוטינסקי, נשיא ומשורר / ועוד... ועוד...
מחיר הגיליון 30 ש"ח בלבד, מנוי לשנה (4 גיליונות) 120 ש"ח בלבד
להשיג: טל: 09-9583949, פקס: 09-9554371, ת"ד 625, הרצליה 41616
נורית יובל
אהרון
מתוך ספר בכתובים
כשפרצה מלחמת המפרץ בשנת 1990, כבר עברה מֵאִמי אליי משמורת אי-אילו חפצים שהיטלר לא הספיק לקחת. אחדים החרמתי עוד קודם לכן למרות עינה הפקוחה כדי להוכיח לעצמי שהיה לי סבא, ואחדים ביקשה במו פיה שאקח אליי מכובד האחריות. ידענו את כוח ההרס של הטילים והחלטתי לשכור כספת בבנק ולהניח שם את צלב הברזל שהסבא זכה בו במלחמה הראשונה, בשחר המאה העשרים. כדי שלא ארָאה טפשית בעיני עצמי, הנחתי שם גם דרכון ודולרים למקרה חרום, וכך היתה לגיטימציה מעשית לעניין הכספת. ועוד כתבתי צוואה לילדים, שידעו שיש כספת בבנק ובה שארית הסבא רבא שלהם. אצל שבטים מסויימים טומנים את עצמות הסבא בתוך הקיר, וכך טמון שם גם הסבא שלי עד שנפסיק לסחוב את העבר על גבנו.
התור לפתיחת כספות היה ארוך. רבים חשבו כמוני, הביאו את דרכוניהם ותכשיטיהם והבנק נאלץ להעמיד פקידה מיוחדת לשרות זה. איש מהם לא הפקיד צלב ברזל, כזה שנושא צלובו על כתפו. אפשר שייפלו הטילים גם על הבנק, אבל אני עשיתי כמיטב יכולתי.
הדור ההוא נאסף אל עמו, מלחמות ראשונות ואחרונות הרסו מה שהרסו וגוועו בעשנן וגם אמי זָקנה ועברה לבית האבות. חפצים נוספים שכילתה את חייה בשמירתם, סיפור חייה וחיי, עברו לרשותי. מה לא היה שם, מכתבים מן המלחמה ויומנים מן המחתרת, צווארונים מעומלנים חסרי חולצות, עגילי היהלום מתנת חתונתה, תמונות דיוקנם של סבא וסבתא, כלי הטבק מהודו, בזיך של בדולח והמנורה הסינית.
כשאיימו בעיתונים לפצוח במלחמה חדשה, השביעית או השמינית בקדנציה שלי, כבר לא היה אכפת לי מי נגד מי ולמה, מי מהצדדים צודק ואיזה סוגי מוות חדשים ממנים לנו הפעם. הטרידה אותי רק מחשבה אחת: המנורה הסינית.
המנורה הסינית הקדימה לברוח מפני היטלר, נמלטה מפרעות 1936, הסתתרה בארגזים מפגזי מלחמת העצמאות, ושרדה את תותחי מלחמת 1967 ואת טילי הסקאד של מלחמת המפרץ. חשבתי שראוי לכבד את כוח החיים שלה ולמלט אותה גם הפעם מהטילים העיראקיים, שאפילו לא יכוונו ישירות אל המנורה, הם זורעים הדף שמוחק שכונה שלמה. חיפשתי ארגז מתכת גדול בשביל להצפין אותה בו, עטופה בשמיכה הישנה שהסבא התעטף בה בשרתו בחיל הפרשים הבאווארי במלחמת העולם הראשונה, ובזכות שירותו זה זכה בעיטור צלב הברזל. השמיכה כבר היתה מפוררת ואכולה וחשבתי להעביר אותה למרבץ החתולים, אבל כששמעה זו את חצוצרות הקרב מיהרה אל הדגל.
ארגז מתכת גדול לא נמצא לי והתפשרתי על ארון פח משרדי. ברור היה שיתקמט כמו נייר בנפול עליו גרם המדרגות, אבל נחה רוחי: גם הפעם עשיתי כמיטב יכולתי. הארון, שזכה מייד לשם "אהרון", הורכב בפינת חדר העבודה, מאחורי הדלת, ודחק משם ארגזי ספרים שעברו לשכון מעבר לקיר. הארגזים נערמו כמו שקי החול שמיגנו את דפנות הבית במלחמות הקודמות, הקונבנציונאליות-פרימיטיביות, שבהן פגז רק הרג אדם או חצב חור בקיר.
בעלותו ארצה, שימשו הספרים לאבא מיטה ושולחן בשעה שנדד לאורכה בחוסר כל ולא יכול היה להרשות לעצמו חדר מרוהט. גֶטה ושילר בכריכותיהם הקשות היו מצע מצויין, ואני בטוחה שמחלו על כבודם כשהשתרעו על חול או רצפות, תחת גופו של הצעיר שבא לבנות לעצמו ארץ. עכשיו נערמו על המדרגות יחד עם ספרים דוברי עברית שכתבתי אני ושכתבו עמיתַיי, ועם רִמְשֵי הזנַבזיף שהשתכן בין הדפים במשך השנים. חרק עתיק הוא הזנבזיף, אין לו כנפיים ואינו יכול להסתובב בעולם ולראות את שדות הקטל, אבל הספרים מביאים אליו בכתוביהם את כל העולמות והמלחמות.
שאלתי את השולחן שלי אם הוא שמח על אהרון והשולחן חרק בהסכמה. לב העץ שלו היה חלוק: מצד אחד שנא את גיבוב הרהיטים בחדר, ומצד שני שמח שאני יותר רגועה. הוא העדיף אותי פחות עצבנית בשעה שאני יושבת אליו ומתייעצת איתו בשאלות ניסוח.
המנורה הסינית שנטמנה בחיקו של אהרון שתקה – אחת היא לה איזה מחבוא יימצא לה הפעם, היא רגילה באפלה, עין החשמל שלה כבוייה, ובכל פרק זמן היא נטמנת באיזשהו מסתור. אני תמהה אם היא משעשעת שם את עצמה בזיכרונות על ימי הזוהר בטרקליני ברלין, או על ימי ילדותה בסדנת האמן שנולדה בו. צריך פעם להביא מומחה שיעריך את מקורה ושוויה.
דחקתי פנימה גם את ניירותיי החשובים ואת תיקי הקרטון עם המכתבים והיומנים של אבא. האיגרות היה שקופות מרוב שנים, הדיו כבר דהה, אבל חשיבותם בעיני טרם פגה.
אהרון מיהר להסתגל אל שאר רהיטינו הצנועים. הוא נבלע בפינתו, ומקומו מתחת המדרגות לא היתיר לו להתהדר. גם אפור היה, צבע שקשה להציל ממנו מילים רהוטות. הוא בלע אל כרסו את החפצים שביקשתי להציל והשקיף בדומייה אל אורחותיהם של בני הבית.
כשהודיעו ברדיו נחרצות להכין את המִקלָטים, החלטתי לפַנות את חדר הכביסה הזעיר מכל ציודו ומטאטאיו. קיר אחד שלו היה שקוע באדמה ואפשר שיבטיח אותנו מפני ההֶדף. הגליתי את חמרי הניקוי, היָעים, הסמרטוטים והמברשות אל החצר, ודחפנו החוצה את מכונת הכביסה, לפַנות לנו מקום לדרגש ופנס ומטף כיבוי. נראינו מגוחכים בכרסינו המִתדלדלות ושערותינו הפרועות כמו בסצנה האחרונה של הסרט when the wind blows, בה מסתתרים אחרוני הניצולים, זוג אנגלים קשישים, מאחורי קרטון גדול מפני אדי הרעל של הפצצה האטומית.
כבר לא לפי כוחותינו לדחוף מכונת כביסה, ועל כן הצלחנו אך לחצות עימה את הפרוזדור הצר ולהציב אותה בחדרי, לצידו של אהרון, שלא תחסום את המעבר. ככה טמנה הסבתא הפלסטינאית שלי את הפַּיילה שלה מפני הטורקים, ומה לי להלין – הטכנולוגיה התקדמה ומצבי עדיף ממצבה. כדי להצהיל את ליבי קראתי את שמה של מכונת הכביסה על שם סבתהּ בת הנחושת – פַּיילָה.
בתוהו ובוהו של חדרי לא מצאתי לי מקום. החפצים מגובבים, צנרת המכונה שלוחה על רצפתי, וניירותיי פזורים בין אהרון ובין המכונה והארגזים, מוכנים להיקבר תחת עיי מפולת. הידרתי את רגליי מהמקום וגָליתי אל שאר חלקי הבית שאין לי בהם הרבה עניין. באין חדרִי לי, היו עיתותַי בידי וטעמתי טעם בַּטָלה שאינני רגילה בה. העסקתי את עצמי באריזת בגדים ישנים לצדקה, בחנתי את התריסים השבורים הטעונים תיקון (לא כדאי להשקיע, נחכה עד אחרי המלחמה) והכנתי סיר גדול של מרק. בכל פעם שפורצת מלחמה אני מכינה קדֵרת מרק ענקית, לא מפני שהמרק הוא קל ונייד וניתן לשאתו כשצריך להימלט, אלא מפני שנחוצות לי הוראות פעולה. מלאכת קילוף הירקות יכולה למלא בוקר שלם, הבעבוע של הרתיחה משקיט את העצבים ואולי יֵאספו אל ביתי בורחים אחרים שיזדקקו לו.
כאזרחית צייתנית הלכתי אל תחנת החלוקה להחליף את מסכת הגז שלי. קבלתי מודל משוכלל יותר, שיש לו גם קשית שתייה. אם תהיה פצצה מזוהמת, נוכל לשתות דרכה מן המים, אלא שהמים יזדהמו כשנפתח את פי הבקבוק לשרבב פנימה את הקשית. שמא יש צורך להכין פצירה קטנה כדי לנקב חור זעיר במכסה שלא יותיר מעבר למיקרובים. בתור הארוך פגשתי בכל בני השכונה, שבימים כתיקונם מנוכרים בתוך עצמם, ודרשנו זה בשלומו של זה כי אין מקרב לבבות כמפגש רֵעים לרגל המצב. היו שהתבדחו והיו שדאגו באמת, והיו שנעדרו מן התור וטסו לאילת. אלה וגם אלה ואלה לא ידעו לענות לי בעניין הבקבוק.
המלחמות בימינו מתוקשרות. מי שעומד בדרכן מנסה להציל את נפשו, ובעיני מי שאין לו נגיעה בעניין הן דומות לשאר סרטי הפעולה בטלוויזיה. המקלֵט פתוח והעולם מכרסם חטיפים מול המירקע ובוהה בגיהינום שעוברים חיילים פלוניים, ובשחיטה שנחרצה על אזרחים אלמוניים אי שם באולפן החיים. מי שלא היה שם לעולם לא יבין אותם, ומי שהיה שם לעולם לא יחזור לעצמו. הנותרים מתיישבים לראות טלוויזיה עד הסרט הבא, הפצועים מדדים אל טכסי האזכרה, סופות אבק מכסות את בתי הקברות, והארכיאולוגים מקבלים מענקים בשביל לחפור את השלדים.
אנחנו מפצחים גרעינים והקריין מכריז על פציחת הקרבות, עוד תשע שעות יָא-מָנַאיֶיק. מאז שיש לי שיניים תותבות אינני זריזה בגרעינים. עברו תשע שעות והמלחמה טרם פרצה בגלל סופת אבק ששיבשה את הטכנולוגיה המשוכללת. הנשיאים והפרשנים והגנרלים מעבירים את השידור אל חזאי מזג האוויר, ואני מצאתי לי משימת ביניים: אספתי בפיסת נייר טואלט את צואַת החתולים מתוך ארגז החול שלהם, שנותָב אף הוא מחדר הכביסה אל חדרי. האם בפרוץ הטילים הכימיים נדחוף את החתולים לשק ניילון? חתולים לא ירשו זאת לעולם. רק האדם מוכן לכל ובלבד שלא יאלצו אותו לחשוב בהגיון.
עבר יום ועוד יום ואני גולה מחדרי ורובצת באפס מעשה מול הטלוויזיה. הבטלה מחדדת חושים שכוחים, כגון הכושר לשמוע שיחות של דוממים. ממש כמו בתור למסכות הגז, קֵרַב איום המלחמה את לבבותיהם של פיילה ואהרון והשניים קשרו שיחה. ממקומי בכורסה יכולתי לשמוע את דבריהם.
פיילה, שהַשִיג והשִיח עם המטאטים בחדר הכביסה לא היה מלכתחילה לפי כבודה, שמחה לעלות בדרגה ולהשתכן בחדר העבודה לצידו של הארון המשרדי החדש, שבא ישר מן המפעל. כמוהו היתה עשוייה מתכת ונסתה לברר אם יש ביניהם קרבת משפחה.
"פלדה שבדית?" שאלה ומיששה בצינור עוגב את לוח הדלת שלו, "סבא שלי בא משם."
ארון פשוט היה אהרון ולא ידע בדיוק את הרכב החומרים שמהם נוצר, אבל שמח לחברותא. בדיוק כמו הורַיי שלי, נפגשו המקומי והמהגרת תשע מלחמות קודם לכן, אם כי בהיפוך מינים. אהרון היה יליד המקום ואילו פיילה מתוצרת חוץ, והיה להם המון לספר זה עם זה. הוא התגאה בפס הייצור שלו ובבעלֵי המפעל שעדין לא פשטו את הרגל, והיא התנאתה בהדר של ארץ מוצאה.
אהרון עיין בתיקי התולדות שהסתרתי בתוכו וסיפר לה על ההיסטוריה המקומית, הארץ העתיקה ששבה ונגאלה בידי צאצאי בניה, ותוך חמישים שנה סללו כבישים והקימו ממשלה ובניינים ועסקים ובנו בתי חרושת. הוא קרא בהסתר מן המכתבים של אבא וציטט את דבריו על המלחמה ההיא, ועל החזון והתקומה, ואילו פיילה היללה את הנופים ואת המפעלים והטכנולוגיה המתקדמת בארץ מוצאה, ואת שארי בשרה שלא היגרו לאוריֶינט והשתכנו בוילות על גדות נחלים ונהרות. אחיותיה לפס הייצור מטופלות בידי משרתים ובעלת הבית מצווה עליהם.
כאן כבר לא היה לאהרון פתחון פה. קרוביו עומדים במשרדים עלובים בדרום העיר, לבעלת הבית שלו אין משרתים, וממקומו מאחורי הדלת אין הוא רואה אלא ענף אחד של בוגנוויליה. הוא חיפש טיעון מנצח.
"אני מחזיק את נכסי המשפחה," התפאר אהרון. "אני אוצֵר את המכתבים ואת המנורה הסינית. אני נוצר את היומנים ואת הגיניאלוגיה של המשפחה. אני שומר על המורשת."
"והמומחיות שלי," חלקה עליו פיילה, "היא למחות ולמחוק הכול, את כל סימני העבר. אני משפשפת וממיסה כל עדוּת לאירועי המשפחה עד שלא נותר זכר. החיתולים הצוֹאים יצאו ממני נקיים כאילו לא גדלו ילדים בבית הזה, בממחטות המכובסות לא נותר זכר לַדמעות, וּמִמַדֵי החאקי שכיבסתי נמחתה כל אות של דם ואפר. בערב פסח, כשכל הקרובים התאספו לקיים מצוות 'והגדתָ לבנךָ', שפך מישהו עליי את כוס היין. בסיבוב אחד של התוף שלי מחקתי את כתמי המָרור, את טעם היין ואת הסיפור כולו."
ממקומי בכורסה שמעתי את דבריה של פיילה. לא ידעתי במי משניהם לצדד והחלטתי להחזיר את מכונת הכביסה מיד לחדר המטאטאים, למרות שטרם הודיעו ממטה פיקוד העורף על הסרת אִיוּם הטילים. מלחמה או לא, כבר נגמרו לנו התחתונים הנקיים. תעמוד פיילה במקומה, יעמוד אהרון במקומו ואני אחזור אל חדרי ולא אשפוט.
דצמבר 1942: כאשר ניגנו בביירות את ההימנון הלאומי הלבנוני ואחריו "התקווה"
[ראה צרופה]
שלום לך, אהוד,
בין שלל הפריטים בדוכנו של האספן עוזי מנוסי, מצאתי דף מצהיב ובו תוכנייה של חגיגה שנערכה בחנוכה תש"ג (דצמבר 1942) בעיר ביירות, על ידי אגודת "מכבי" המקומית. אני שולח אותה אליך סרוקה כהלכה ומנוקה מכל הרבבים שנעצו בה שיני הזמן, כדי שתעמוד לנגד עיניהם של קוראי כתב העת האלקטרוני שלך.
הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה. כידוע, עוד לפני שקם החי"ל – החטיבה היהודית הלוחמת (הבריגדה) – התנדבו אלפי צעירים מן הארץ לצאת אל החזית. הם השתלבו במאמץ המלחמה נגד הנאצים באירופה, במידבר המערבי בצפון אפריקה, אך גם במלחמה בלבנון שהיתה אז תחת שלטון וישי הפרו-נאצי. על פרשייה זו מדברים אצלנו רק כשנשאלת השאלה היכן נפגעה עינו של משה דיין.
חודשים אחדים לאחר שהוכנע שלטון וישי בלבנון בידי הבריטים, נערכה חגיגת חנוכה לקהילה היהודית בבירות, ובה הושרו בפעם הראשונה על במה בתוככי ביירות השירים החדשים שנכתבו והולחנו לעידוד הלוחמים היהודים במלחמת העולם השנייה.
לאחר ברכתו של יוסף סנה, יושב ראש "מכבי" סוריה והלבנון, שרה המקהלה את שירם של אהרון אשמן ודניאל סמבורסקי, שהפזמון החוזר שלו נשמע לנו כל כך אקטואלי לאירועי הימים האלה:
עוז, עוז, עוז ואייל
כה לחי בחור חייל !
אחר כך שרה מקהלה את "שיר הגדודנים" של אורלנד וזעירא ("היו ימים של תכלת ברקיע"), ואת "הורה אין דבר" הפותח במילים: "הגבר, הגבר האש," הנשמעות גם הן כאילו לקוחות מכותרות עיתוני היום – למרות שהאש שמכוון אליה השיר היא אש המדורה שמסביבה רוקדים.
לא יאומן – את הערב חתמה נגינת ההימנונים, תחילה הלבנוני ואחריו "התקווה". האם עוד נזכה בימי חלדנו לשוב ולשמוע ערב של זמר עברי בביירות שבסופו יושמעו שני ההמנונים?
בברכה,
אליהו הכהן
היום ט' באב, 1936 שנה לחורבן. אני נולדתי בשנת 1936. בן כמה אני?
בן עזר, אתה ההפרש בין הנוצרי לחורבן – שנת 70.
מָסְכִּין – אללה יָחְרַבְּ בֵּיתוֹ! [פתגם ערבי מִמְלֶבֶּס]
כשהגיעו כתבים למקום נפילת הטיל "חייבר 1" בכפר פקועה, בשטח הרשות הפלסטינית, בין ג'נין לבית-שאן, הריעו תושבים בפקועה למזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה!
"תאמר אהיה מינקת, אין לי דדיים!"
"יָא יַמָּה הָאתִּי אִל בִּיז!"
يا يما هات البز – הו אימא תני לי את השד!
אוניברסיטת בת שלמה רבתי חוגגת
שבוע ההנקה הטבעית בישראל
המבקרים בקמפוס, עברים וערבים, יוכלו לחלוב עיזים ולשתות יוגורט של משק שוורצמן, למצוץ מבעד למסכים אברי הנקה של סטודנטיות דדניות ופיטמניות במיוחד [גברים שמנים לא ישותפו במבצע מצד הנמצצים], לקבל שירות חלבי טבעי ממלצריות הקפטריה של הקמפוס – לתה ולקפה הפוך, לחזות בתחרות נשיכות שדי-אם בשיני ילדים בוגרים שטרם נגמלו, שבה יחולקו בתור פרסים שפופרות חלב משומר. ותהיה גם תחרות התזות משדיים למרחק.
במקביל יתקיים יום עיון בחסותו של הדיקאן פרופ' פלוץ בן שחר, ובו הוא יבשר על תוכנית לימודים מלאה לתואר ראשון בתחום לימודי הנקה ומגדר, מחקר הספרות העברית החדשה, התרבות הישראלית, חברותא המיניקות וחיברותן, והאם מותר לטבול את המוצץ בדבש כדי לחסוך פסיכיאטר לילד בעתיד.
הדגש ביום העיון יהיה על כך שההנקה ייחודית לנשים בלבד ואין הגברים יכולים לקחת חלק בה ולכתוב על אודותיה, ומצד שני תיערך סדנא לגיבון גבינות חלב אם (עז) ועודפים במשק שוורצמן, שהוא גם המחלבה הראשונה בעולם שעז מעדרה זכתה בתואר פרופסור ומלמדת נערי רועים!
הדוקטורנטית אֲגָנָה וַגְנֵר תרצה על רב-המכר ההיסטרי של הסופרת השמנמונת נעמה אם-השדיים: "כיצד דפקתי את הראש של בני?", כותרת מִשנה: "כאשר נשך את פטמתי ומאז הוא צֶמח בחיקי".
יחולק חלב טרי בשקיות-אם והנגעלים מִשתותו חי יכולים להביא מהבית שקיקית אבקת קפה או קקאו עם סוכר, וכפית. חשוב מאוד כפית. לא תורשינה בחישות תוך שימוש באברי הנקה! וכל המתגרה עדיין משדיים יחזור על המנטרה: "חלב, חלב, חלב!" ומיד יירגע היצר.
באדיבות "אוֹמדיה":
אורי פז: ברצוני לבקש לפרסם בכתב העת שאתה מוציא ומפרסם בקרב אנשי רוח וספר על אודות הראיון שערכתי ופירסמתי הבוקר ב"אומדיה". לעניות דעתי, רבים ממכותביך ירוו נחת מדבריו של אחד מגדולי המתרגמים לעברית, חתן פרס ישראל ומי שהפעילות הסולידרית שלו בקרב תושבי לבנון מפליאה ומאלפת. להלן פרטי הראיון:
ישראל צריכה לעקור את הגידול הממאיר מגבולנו
כמי שסייע שנים רבות ללבנונים הנתונים בצרה מתוך סולידריות עם שכנים מאויימים, עוקב כיום המשורר אהרן אמיר בדאגה אחרק הנעשה בלבנון. עם זאת הוא אופטימי: "יש סיכוי לשידוד מערכות חיבוי באיזור כולו, ומימושו תלוי גם במהכלים שלנו."
http://www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=1717&MenuID=668&ThreadID=1014014001&Msg=OK
באדיבות ממר"י:
דיווחים סותרים באיראן לגבי פגישת לאריג'אני עם נצראללה בדמשק ב-27.07.06
http://www.memri.org.il/memri/LoadArticlePage.asp?enttype=4&entid=2007&language=Hebrew :
סוריה תוקפת ההצעה לכוח רב לאומי בלבנון:
http://www.memri.org.il/memri/LoadArticlePage.asp?enttype=4&entid=2008&language=Hebrew
חשוב מאוד למי שטרם שמע! הקשיבו לדברי הפסיכולוגית הערבייה ואפה סולטן:
http://switch5.castup.net/frames/20041020_MemriTV_Popup/video_480x360.asp?ai=214&ar=1050wmv&ak=null
* * *
קישור לקבלת כל תוכנו של ספר סיפורים חדש של אלישע פורת בשפה האנגלית:
http://library.osu.edu/sites/users/galron.1/00353_files/ScarofPride.pdf
"חדשות בן עזר" מודה לגיליון יום אתמול, יום רביעי, 2.8.06, של יומון "הארץ" – שעומד כמעט, כמעט כולו, על מרבית מוספיו – בסימן הנרטיב (הַסִּיפֵּר) האנטי-ישראלי של פלסטין, לבנון, חיזבאללה ושאר שונאינו ואלה החפצים להכחידנו בעולם הערבי והמוסלמי, ובסימן הביקורת על המחדל הצבאי והמדיני הישראלי הנוכחי. אלמלא אתם, איך היינו יודעים מה נעשה אצל האוייב? – ואיך האוייב היה חושב שהוא יודע מה נעשה אצלנו? אתם פעולת ההסחה הטובה ביותר של ממשלת ישראל לדורותיה! אפילו סיר אלן קניגהאם, הנציב העליון הבריטי האחרון לארץ-ישראל, היה גאה בכם! המשיכו, המשיכו לנפח את האגו של שיח' חסן נסראללה עד שיתפוצץ!
©
כל הזכויות שמורות
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל