| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 165 עם צרופת צילום נריה (בתה של ריקי) בפיקניק
תל אביב, יום שני, י"ג באב תשס"ו, 7 באוגוסט 2006
ביום ה-27 לַבְּלִיץ החיזבאללי-איראני-נאצי הרוצח בישראל יום ולילה.
באבל על נהרגינו ובכאב על נפצעינו אתמול בצהריים בכפר גלעדי ובערב בחיפה. אין סמלי מכך שפגעו גם בטיילת השלטים בוואדי ליצירות סמי מיכאל ואמיל חביבי, מה שמוכיח כי השינאה המוסלמית שוקדת להשמיד אותנו גם אם יהיה עליה להרוג לשם כך את אזרחינו הערבים!!!
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: חלק ניכר מהעיתונות העברית מתפקד על תקן של לורד האו האו
ריקי גושן: בין החדר הכי הפנימי לממ"ד, פרק ג'
פוצ'ו: למי יש כבוד? שיר ילדים פוליטי
משה דור: הכול ישנו בתנ"ך [ועוד] // אורי אבנרי: סכין בגב
הַאדַא בּוֹיַארְגִ'י מַסְכִּין מִן סַאיְדַא, שיר אנטי-מלחמתי מאת חיימקה שפינוזה
שנשמע רק בשורות טובות! ברוך שפטרנו מריינהרט ומשבתאי
אורי פז: הברסלבים והחב"דניקים משרתים בצבא
אורי הייטנר: פסולים לכל קואליציה
צהריים קלים אצל אלימלך ב-125 שקל לשניים
Hezbollah’s Triumph Alan M. Dershowitz
דבר המחבלים בכוח עמידתה של ישראל: ד. גרוסמן, א.ב. יהושע, ע. עוז
אלישע פורת
חֵרשות חלקית
לדודו פלמה
בַּקְּרָב הַהוּא, לִפְנֵי שָׁנִים, בְּגַ'בְּל
אֶל כַּבִּיר, לָקִיתִי בְּאָזְנַי וּשְׁמִיעָתִי
חַלָּשָׁה: צְלִילִים גְּבוֹהִים בִּשְׁבִילִי
כְּבָר לֹא מְצַלְצְלִים, וּפַעֲמוֹנֵי
הַחַיִּים אוֹתִי לֹא מַזְעִיקִים מֵאָז.
עַל שֻׁלְחָנִי, עָטוּף בְּתוֹךְ הַשֶּׁקֶט,
אֲנִי כּוֹתֵב: בְּחַדְרִי מִתְנַקְּזִים קוֹלוֹת
הַלַּיְלָה, מְדֻיָּקִים הוֹמִים וּמְאַיְּמִים.
וְלִפְעָמִים, בְּאֶמצַע הַדְּמָמָה, אֲנִי שׁוֹמֵעַ
אֵיךְ נָעִים תַּחְתַּי מוֹסָדֵי הָאָרֶץ הַכְּבֵדִים.
אַךְ יֵשׁ בְּחֵרְשׁוּתִי גַּם יִתְרוֹן מַפְתִּיעַ:
כְּשֶׁבֶּחָצֵר הַיְלָדִים עוֹדָם מְשַׂחֲקִים
וְקוֹל הַצּוֹפָרִים עוֹד לֹא נִשְׁמַע,
הָאֹזֶן הַפְּגוּעָה שֶׁלִּי כְּבָר מַתְרִיעָה:
אֲנִי אָז קָם בְּשֶׁקֶט, לוֹקֵחַ אֶת
הַמַּסֵּכָה וְיוֹרֵד בַּמַּדְרֵגוֹת לִפְנֵי
כֻּלָּם, יָשָׁר אֶל הַמִקְלָט.
שלום אהוד,
לפי הרשומות שבידי, השיר נכתב בשלהי שנת 1996, ונדפס בחוברת "שדמות", אביב 1997. העורך היה אז דודו פלמה, איש כפר הנשיא, והוא היה מאוד נדיב ונחמד אליי ואל שיריי. משום כך הקדשתי לו את השיר, כאשר כונס בשנת 1999 לראשונה בספר. תראה איך הדברים חוזרים. שבת שלום,
אלישע פורת
אהוד בן עזר
חלק ניכר מהעיתונות העברית מתפקד
על תקן של לורד האו האו
ישראל נמצאת באחת משעותיה הקשות ביותר. לא פעולת תגמול קצרה נגד ארגון טרור או גרילה על הגבול, אלא נגד שלוחת החזית של איראן, שראש ממשלתה הבטיח לשרוף את ישראל, ובמשך שנים ארוכות סיפק ועדיין מספק לחיזבאללה ולאויביה האחרים של ישראל את הנשק הדרוש לשם כך. מאוד ייתכן שהארסנל שסיפקו האיראנים ללבנון הוכן לתגובה של ירי מאות טילים מכל הגדלים ובבת אחת לעבר ישראל, לאחר שארה"ב או ישראל יתקפו את מתקני הגרעין האיראניים.
זוהי מלחמה ששום מודיעין לא היה יכול לשער את מידותיה המדוייקות ואת התפתחותה, וגם אילו שיער – לא היו ממשלת ישראל וצה"ל יכולים לעשות דבר בפרקי זמן קודמים כי העולם המערבי, ואפילו ארה"ב, לא היו מאמינים לנו שאנו יוצאים למלחמה על עצם קיומנו, וכי זוהי רק התחלה למימוש האיום של האיסלאם הקיצוני, ובחודו תוכנית הגרעין של איראן – להשתלט על העולם המערבי כולו או לפחות להגיע למאזן אימה עימו לאחר חיסול ישראל. בשעות האחרונות לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, כאשר נשקלה בישראל מכת-מנע אווירית כמו בששת הימים, הטילו על כך האמריקאים וטו וחייבו אותנו לספוג את המכה הראשונה שאחרת היה העולם מאשים אותנו בפרוץ אותה מלחמה שהיתה יזומה נגדנו. יש דימיון לזה גם הפעם.
אבל מעיון בעיתונות סוף השבוע, מאמרים וכתבות, בעיקר ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות", עולה תמונה בל תאומן של חזית תקשורתית כמעט אחידה נגד הממשלה, נגד מפקדי צה"ל, נגד מרבית מוסדות השלטון, ולמעשה נרמז שכמעט כל מפקד בכיר בצה"ל חייב כבר עכשיו עו"ד צמוד ואיסוף מסמכים ועדויות לקראת ועדת החקירה שלאחר המלחמה, וכי הדרג הפוליטי הוא כבר בבחינת מחוסל מבחינת אחריותו למחדל. כן, משתדלים להכניס לציבור הקוראים לראש שמדובר במחדל! וכי האשם אינו באויבינו אלא בהנהגתנו האזרחית והצבאית!
זוהי תמונה של טירוף מערכות. של עיתונאים הנחשבים חכמים בעיני עצמם וזולתם ובעצם קשה למצוא מילים כדי לתאר את היוהרה, הטמטום העיוורון וגם החוצפה שלהם. הם אינם מבינים כלל את המציאות המסוכנת שבה אנו חיים כל הזמן, וזאת חרף הנורמאליות המפליאה של חיינו התרבותיים והדמוקראטיים. עיתונאים אלה דורשים מההנהגה ומהצבא דברים בלתי-אפשריים: היו צריכים לדעת מראש שמהאוויר אי אפשר לחסל את החיזבאללה. היו צריכים להיכנס קרקעית קודם. לגייס מילואים קודם. לצאת למלחמה קודם. להפציץ יותר קודם. להביא להפסקת אש קודם. ובלה בלה בלה קודם ועכשיו ניתך מבול העצות המטומטמות והביקורת השחצנית של יושבי הקרנות חסרי האחריות שאם אינם במקרה בצפון, הסכנה היחידה האורבת להם היא חשיפת יתר למחשב ולטלוויזיה.
האם ניתן היה למגן כל בית עד חדרה? האם ניתן היה לצאת למלחמה קודם? נדמה שדיין הוא שאמר שרק חמור (בהמה עיקשת) אינו משנה את דעתו. מלחמה היא סיפור מתגלגל. היא כמשחק שחמט. אתה יודע עם אלו כלים אתה יוצא לדרך ומה הצעדים הראשונים אך לא כיצד יהיו כל מהלכיה ומה יהיו מהלכי האוייב. צריך להתעדכן מדי יום ומדי שעה. צריך גמישות מחשבה בתיכנון, צריך תבונה והעזה.
האיוּם הוא הרבה יותר רציני מכפי מה שבמציאות הגיאו-פוליטית היה ניתן לשער. וזה עוד לא הכול. הסורים והאיראנים עלולים להתגרות בנו ישירות, לא רק בחזית הקשה והאכזרית שפתחו נגדנו בלבנון. איראן עלולה לרצות לגרור באמצעותנו את ארה"ב והמערב כולו למלחמה כוללת במזרח התיכון שתיצור כאן מציאות מפוררת וקטלנית יום-יומית כמו בעיראק הנשלטת חלקית בידי ארה"ב, מציאות שתחסל את המשטרים המתונים-יחסית והפרו-מערביים במצרים, ערב הסעודית וירדן.
עומדת מול כל אלה הנהגה ישראלית צנועה-יחסית, כמעט לא מתלהמת, אולי קצת נאיבית, אבל חרוצה ומסורה מאוד ובעלת אמצעים צבאיים מאוד משוכללים, ויכולת צבאית מוכנה מראש שרק היא עומדת בינינו לבין ההשמדה בידי אויבינו. מצבנו דומה מבחינות מסויימות לזה של אנגליה בימי ה"בליץ" בשנת 1941, בעומדה יחידה מול מכונת המלחמה האדירה של גרמניה הנאצית. בוש מבין זאת. טוני בלייר מבין זאת. אפילו עמיר פרץ, שנבחר בשם תוכנית השלום שלו, מבין זאת. רק מרבית העיתונות העברית אינה מבינה זאת והיא ממשיכה להסית מתוך טמטום וגבהות לב את אזרחי ישראל נגד צבאם ונגד ממשלתם, ממשיכה לזרוע דכדוך ואי אמון, וכך לשרת בנאמנות את מטרותיהם של חסן נסראללה (שמסתתר כנראה בסוריה או בשגרירות איראן בביירות) ושל אחמדינג'אד ("שורף" ישראל ומכחיש השואה) – לפורר את המוראל של אזרחי ישראל ואת האמון שלהם בהנהגתם עד שירצו להגר מכאן כולם חזרה לארצות מוצאם באושוויץ ובבירקנאו שכידוע לא אירע בהם שום דבר רע ליהודים.
נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם.
דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלִַם, וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ –
כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ:
כִּי לָקְחָה מִיַּד ה', כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ.
ישעיהו, פרק מ', פסוקים א'-ב'
הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי,
וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ;
הֵן אִיִּים, כַּדַּק יִטּוֹל.
וּלְבָנוֹן, אֵין דֵּי בָּעֵר;
וְחַיָּתוֹ – אֵין דֵּי עוֹלָה.
שם, שם, פסוקים ט"ו-ט"ז
אתה שומע בשבת האחרונה ב"קול ישראל" ראיון של כרמלה מנשה עם אלוף פיקוד הצפון, אלוף אודי אדם (אגב, בניגוד למרבית העיתונות הכתובה, שדרני הרדיו, כתביו וקשביו ראויים לשבח כי מטבע המדיום הם מסתפקים בעיקר בדיווח ואינם עוסקים בביקורת-סרק ובערעור המוראל הישראלי). אדם העייף משדר ביטחון, תבונה, יעילות, ענווה וגם רצינות רבה שמהול בה עצב על הקורבנות. שום יהירות או רצון לנקמה. והלא אביו, אלוף קותי אדם, נהרג במלחמת לבנון הקודמת. אתה מרגיש שאפשר לסמוך עליו וכי המערכה מתנהלת במתכונת הראוייה.
אבל מה אודי אדם יכול לקרוא בעיתוני סוף השבוע? ספקולציות על כך שעומדים להדיח אותו בגלל כישלונותיו בניהול המלחמה בצפון! ומי כותב זאת? עכברי מחשבים שכוח דימיונם גם בימי שלום אינו מרקיע בהרבה מעבר לאינטריגות מפלגתיות וכמאמר העממי: מרוב עצים (שבעיניהם מסוכסכים תמיד זה עם זה בשאלה מי יהיה ראש הממשלה הבא) אינם רואים את היער (שזוהי מציאות חיינו הגיאופוליטית והביטחונית, "מרירות המציאות" בלשונו המפוכחת של גדול סופרינו יוסף חיים ברנר, שנרצח באכזריות בידי ערבים מקומיים במאורעות מאי 1921).
המאמר נשלח למדור הפובליציסטי של עיתון "הארץ"במוצ"ש 5.8 בצירוף המכתב הבא:
אודה לכם אם תתנו את רשימתי זו במדורכם עם מה שפחות קיצורים ועיוותים. היא עולה בניסוחה וברמתה על מרבית המאמרים שאתם מפרסמים, ואם לא תפרסמו אותה, הסיבה הברורה היא פוליטית ולא שום תירוץ אחר. אלפים מקוראיכם הם בדעתי, ומיום ליום העיתון שלכם נמאס עליהם יותר ויותר משום שאינם מוצאים בו ביטוי לדברים כשלי.
בברכה,
ריקי גושן
בין החדר הכי הפנימי לממ"ד, פרק ג'
הממ"ד שלנו הפך להיות חדר משחקים. במקום הקטן מפוזרות ברביות, קוביות, קלפים מכמה משחקים, צבעים ניירות, ספרים, פאזלים ועוד כמה צעצועים שהעדפתי לעצום עיניים ולהתעלם בינתיים מהבלגן, הגם שפלש אל מקום מושבי המצומק. בזמן אזעקה, כולם רצים לממ"ד אבל נכנסים לאט-לאט, על קצות האצבעות, כדי שאיזו פטריית משחק לא תכנס לתוך כף הרגל היחפה.
הבנות מגיבות עדיין יפה לתנאי ההסגר שנכפו עלינו, אבל האוכל הולך ואוזל, התחלנו לאכול את השאריות והיה ברור שצריך לצאת ולהצטייד. ביום שהבנות סיימו לאכול את הביסקוויט האחרון ולא נותר שום ממתק, נפלה ההכרעה לצאת מחיפה ולהיענות להזמנה הנדיבה של נטע. כשנטע עובדת בניו-יורק, הדירה שלה בצפון תל-אביב ריקה. בתחילת המלחמה היא התקשרה נסערת והזמינה אותי ואת הילדות לדירתה השוממה. וכך, אחרי כמעט שלושה שבועות של מעצר בית מרצון, החלטתי לצאת לדרך.
ארזנו חצי בית, הגדולה הכינה לפחות שלושה תיקים עם כל הצעצועים שעוד נותרו בחדרה וגם נתנה לאחותה תיק נוסף ושקית ממולאים כל טוב בברביות, תכשיטים, כדורים קטנים וגם כמה אבנים שבעיניה הן מיוחדות. חיכינו לחושך, מפני ששמנו לב שבחושך לא יורים עלינו טילים. וחוץ מזה היה לנו טרמפ רק בערב.
כשהגענו לתל-אביב, התקרבנו לבית, צמחיה עבותה קידמה את פנינו וגם שומר. הקטנה שהתעוררה משינה עמוקה דקה לפני כן התפעלה: "יו, הבית של נטע הוא כמו ארמון."
"גם ליד הבית שלנו יש הרבה צמחים."
"אבל אין לנו שומר..."
נכנסנו לבית ודבר ראשון ניסיתי לפתוח את הטלוויזיה, כדי לשמוע מה חדש, אבל הטלוויזיה לא נדלקה.
התקשרתי לנותני השירות. התברר שהשלט דפוק והחבילה קפואה. שאלתי אם אפשר לשחרר לנו ערוץ ילדים, לפחות אחד, בתשלום מלא כמובן, אבל האישה החביבה והמנומסת היתה נחושה בהחלטתה להשאיר לנו רק את ערוץ 1, 2, ו-10. הודעתי לה שאנו פליטי מלחמה מהצפון ויש כאן שתי ילדות קטנות, אבל היה ברור שהבקשות שלי נופלות על אוזניים תל-אביביות שאין להן מושג קטיושות מה הן.
לאחר מאמצים לא מבוטלים הצלחתי להפעיל את הטלוויזיה ידנית ובעזרת הממיר. הקשבנו לחדשות ואז שמענו... בום. קפצנו שלושתנו.
"שמעתי קטיושה נופלת, איפוא כאן הממ"ד?" שאלה הגדולה. חלפו כמה שניות עד שקלטתי את פשר הרעש: "זו רק דלת שנטרקה."
ובכל זאת ביומיים הראשונים, קפצנו כל פעם כשדלת באחת הקומות נטרקה.
למחרת בבוקר אחרי החדשות והפרשנויות, ושוב חדשות ושוב פרשנויות, יצאנו לסיור בסביבה. גילינו גן שעשועים גדול, הרבה יותר שווה מזה שיש לנו בקריה. מתקנים בצל, הרבה דשא וכביש רחוק. הודעתי להן שהן יכולות לשחק כאן עד שיימאס והלכתי לקרוא בשקט בצד. השקט שלי הופר כששמעתי את הגדולה מדברת מהר בקול רם, אך בהרחבה, על כל תולדות חייה הקצרים. הרמתי עיניים למקום וגיליתי אישה יושבת על ספסל עם תינוק, מקשיבה הקשבה פעילה, ובנותיי השתיים לידה, הקטנה עושה פרצופים מצחיקים לתינוק והגדולה מציגה. סוף סוף אחרי הרבה ימים בין קירות ביטון, יש לה קהל אוהד.
כשחזרנו לדירה, התעדכנו בחדשות ותוך כמה דקות התחלתי להרגיש בחסרונם של ערוצי הילדים.
אחר הצהרים אנו עושים דרכנו לליאורה ומשה שגרים ברמת גן. ליאורה ורדי, שחוץ מלכתוב רומנים קריאים היא גם מתמחה בבישול בריא וטעים, החליטה שעלינו לאכול ארוחה אחת נורמלית ביום, על שולחנם. בביתם שני חתולים סומסום ועוד אחד שנראה כמו שטיח וגם מתנהג כך, עד לרגע שהפגין אישיות כלשהי, הגם מעוותת משהו כששרט את הקטנה. הקטנה מצידה לא נטרה לו, בעיקר לאחר שקיבלה טיפול רפואי מסור ממשה, שרגיל לראות בחדר הניתוחים פציעות ונגעים מדי יום. לאחר שטיפה ומשחה, יצאה לחפש את השטיח המתחבא ברחבי הדירה.
ביום השני שלנו בתל-אביב, אחרי יותר מדי שעות של צפייה בחדשות ובכל הפרשנים, בילוי בלתי מוגבל בגני שעשועים, וארוחות בריאות אצל ליאורה, הגעתי למסקנה שאפשר להוציא אותי מהמלחמה, אבל אי אפשר להוציא את המלחמה הזאת ממני. חזרנו הביתה.
בצילום: [נריה] מתי נוכל לעשות שוב פיקניק?
פוצ'ו: שיר ילדים פוליטי
לאהוד שלום,
קראתי את "חדשות בן עזר" הדן בענייני מלחמת לבנון השנייה. חשבתי שאם נסראללה עדיין טוען שלעולם לא יוותר על הכבוד שלו, אז אולי כדאי לשלוח לו את שיר הילדים המצורף:
לְמִי יֵשׁ כָּבוֹד
(שיר ילדים פוליטי)
אֶתְמוֹל
כְּשֶׁעָמַדְתִּי וְהִטַּלְתִּי שֶׁתֶן
אִמָּא נִכְנְסָה וְאָמְרָה:
אֵיךְ אַתָּה עוֹמֵד?
תַּכְנִיס אֶת הַבֶּטֶן
תָּרִים אֶת הָרֹאשׁ
זְקֹף אֶת הַקּוֹמָה
וְתֵן אֶת מְלוֹא הַכָּבוֹד
לַמּוֹלֶדֶת, לָאֻמָּה.
עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיהָ
נֶעֱמַדְתִּי גֵא וְזָקוּף
הֵרַמְתִּי רֹאשׁ וּמָתַחְתִּי צַוָּאר
אֲבָל אָז לֹא יָצָא לִי
שׁוּם דָּבָר.
משה דור
א. הכל ישנו בתנ"ך
ברשימה של ירון לונדון ב"ידיעות אחרונות" מאתמול (יום ראשון) הוא מצטט את הסיפור מ"בראשית" על אברהם (יותר נכון: אברם, כי זה היה לפני שינוי שמו על ידי תוספת הה"א המפורסמת) שחילץ בכוח הזרוע את אחיינו לוט מן השבי ששבוהו פליטי הקרב בין חמשת המלכים נגד ארבעת המלכים (ר' פרק י"ד). לקיחת לוט בשבי היתה פעולה תוקפנית, בלתי חוקית בעליל (אם נשתמש בלשון ימינו), ואברם הגיב עליה כדרך שהגיב צה"ל על חדירת חזבאללה לשטח ישראל, חטיפת שני חיילינו ורצח שמונה מהם. אבל ירון לונדון מרחיב את הסיפור המיקראי על ידי ציטוט מידרש שבו מתוארים ייסורי המצפון של אברם המשחרר, שמא היו בין חללי פעולת-התגמול המוצדקת שלו גם חפים מפשע ואולי אפילו "צדיקים" ו"יראי אלוהים". דומה שאין קושי להבין את זיקת המדרש למתרחש עתה במלחמת לבנון השנייה.
הכל ישנו בתנ"ך. בפרק הקודם ב"בראשית" אנו מוצאים סיפור מאלף אחר, שגם אותו אפשר לפרש בהקשר מודרני. גם אברם וגם לוט בן-אחיו מתפרנסים בכבוד מגידול צאן ובקר באותו שטח מחייה בארץ כנען, אך "לא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדיו / ויהיה ריב בין רועי מיקנה אברם ובין רועי מיקנה לוט... / ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך כי אנשים אחים אנחנו / הלא כל הארץ לפניך היפרד נא מעלי אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה." ואכן, "ויסע לוט מקדם וייפרדו איש מעל אחיו/ אברם ישב בארץ כנען ולוט ישב בערי הכיכר ויאהל עד סדום." (פסוקים ו'-י"ב).
איך נכנה את הפיתרון הזה במונחי זמננו?
התנתקות? התכנסות?
הוא שאמרנו: הכול ישנו בתנ"ך.
ב. "אַיי דוֹנְט קייר"
הרמטכ"ל רב-אלוף דן חלוץ נשאל על ידי מי שנשאל באחד מערוצי-החדשות הטלוויזיוניים בדבר האפשרות של הקמת ועדת חקירה שתבדוק את המחדלים והשגיאות מצידנו, אם היו כאלה, במלחמת לבנון.
ענה הרמטכ"ל חד וחלק: "איי דונט קייר. איי רִיֵלי דונט קייר."
למי שאינו מבין את השפה האנגלית, הרי תרגום: "לא איכפת לי. באמת לא איכפת לי."
רגע, יתהה התוהה, אם אפשר לענות על הקושיה בעברית, שהיא אחרי ככלות הכל שפתו של רב-אלוף חלוץ וגם, אם נרצה ואם נמאן, שפתנו שלנו, שלפחות במקרה הזה אוצר-המלים שלה מספיק בהחלט, מדוע נזקק הרמטכ"ל לשפת עם לועז, ואפילו זו הלשון הכובשת כל חלקה טובה ורעה בארצנו? כלום לא צריך הקצין הבכיר ביותר בצבאנו לשמש דוגמה גם בלשון התבטאותו הפומבית?
כבר נמצא מבקר-טלוויזיה חריף שהישווה את תשובתו של רב-אלוף חלוץ לזו של השחקן המהולל קלארק גייבל, בתפקידו כְּרֵט באטלר, בתמונה המפורסמת על גרם-המדרגות ב"חלף עם הרוח". רבים וגם טובים בינינו, שנזדמן להם לחזות במרוצת השנים בסרט-האלמוות הזה, בוודאי יזכרו אותו מענה קצר וחותך שמטיח רט בפניה של סקארלט: "פרנקלי, מַיי דיר, איי דונט גיב אֵיי דֵם," כלומר (בתרגום קצת מחוספס), "בכנות, יקירתי, אני לא שם קצוץ."
אולי, באמת, ריצד קלארק גייבל בתודעתו של רב-אלוף חלוץ. קרו, וקורים, למפקדינו הבכירים דברים גרועים יותר. ואם מותר לי, אזי סבורני שבשעה שש אחרי המלחמה יהיה בהחלט מקום לשקול הקמת ועדת חקירה שאולי תלמדנו בחקירתה הבלתי-תלוייה והמעמיקה מה כן צריך היה לעשות ומה לא. בנפשנו הוא הדבר.
נחזור לעניין השפה. אם יגיד מישהו, למי זה משנה לאיזו שפה נדרש הרמטכ"ל כשיש ברצונו להביע, על דרך הקיצור הבוטה, את רחשי ליבו – העיקר שאנחנו מבינים אותו – אומר, לי זה משנה, ועוד איך.
כשם שמשנה לי כאשר מגישה נחמדה בטלוויזיה מזכירה את ה"פוינט אוֹף וְיּו" של פלוני או אלמוני (שהרי "נקודת ההשקפה" או "נקודת הראות" העבריות אינן מספיקות לה), או את ה"דֵדלַיין" (שעת האפס) לפעולה זו או אחרת, וזו רק דוגמה אחת מאלף.
עם אובד שפה משמיט מידו את אחד האמצעים החיוניים ביותר להתגבשותו כאומה. האם כל כך קשה להבין זאת? ובייחוד בימים אלה?
אולי, באמת, הגיעה השעה להקים מחדש את "גדוד מגיני השפה".
ג. לפני שנים רבות
לפני שנים רבות, בין מלחמת ששת הימים ובין מלחמת יום כיפור, נגזר עלינו להתנסות בטראומה הממושכת של "מלחמת ההתשה".
מי שזוכר, זוכר.
באקראי נתקלתי בשיר שכתבתי אז, לפני קרוב לארבעים שנה, ושמו "בני שמונה-עשרה ובני תשע-עשרה". עכשיו, כשאנו עומדים בפני מבול של שירי-זמר "על המלחמה" שמייצרים – לפי הזמנה ובלעדיה – זמרינו ומלחינינו הפופולאריים, אני מבקש לנצל את מסגרת הטור הזה כדי להביא בו את השורות הבאות:
בני-שמונה-עשרה ובני-תשע-עשרה ובני-עשרים
נהיים לנייר-עיתונים שבו מצהיבים
גם שולי המודעות השחורות.
אבן בחזי, נופלת
שמונה-עשרה ותשע-עשרה ועשרים פעמים
ולבסוף נעצרת, שהיא אבן.
בשפת המדרכה קווצת עשב יבשה
כשער שמשון שנערף מראשו.
הייתי מונה את הגידים שצמקו, אסירי אבנים, בשמש
שמונה-עשר-תשעה-עשר-עשרים
ופתאום נחתמו שפתיי כי נעלם
ממני מניין ברוח שהתחיל לרשרש
נייר-עיתונים מצהיב כמו
עצמות יבשות אצל שולי הכביש
או בשפת המדרכה.
עונשי מאסר נגזרו על חברי פרלמנט ירדניים
שהביעו צער על מות אל-זרקאווי
בית משפט בירדן גזר אתמול בבוקר עונשי מאסר על שני חברי פרלמנט שהביעו תנחומים לאחר הריגתו של מנהיג אל-קעאידה בעיראק, אבו-מוסעב אל-זרקאווי – כך דיווחה רשת הטלוויזיה "אל ג'זירה". [על פי מהדורת האינטרנט של "מעריב", וכן בחדשות "קול ישראל"].
זה היה צפוי:
דְבר המחבלים בכוח עמידתה ובמלחמתה של ישראל עד הסרת האיום הקיומי עליה מצד חיזבאללה (בתמיכת סוריה ואיראן), דְבר מגישי הניצחון לחסן נסראללה,
"קול קורא" מצד האסטרטגים של הטירוף המוסרי:
"...בשלב הזה של המלחמה אנו קוראים לממשלת ישראל להסכים להפסקת אש הדדית. וזאת מתוך הנחה שמטרותיה הסבירות והאפשריות של הפעולה הצבאית הזו כבר הושגו, ואין הצדקה לגרום סבל ושפיכות דמים נוספים לשני הצדדים עבור מטרות שאינן אפשריות ואינן ראויות לסבל הזה... עם כל התמיכה העקרונית שלנו בפעולתה הצבאית של ישראל, אנו קוראים להסכים מיידית להפסקת אש הדדית."
חתומים: דויד גרוסמן. א.ב. יהושע. עמוס עוז
[מתוך מודעה ענקית בעמוד הראשון ב"הארץ" מאתמול שעלותה עשרות אלפי שקלים ולא ייתכן, מבחינה מוסרית, שלא מומנה מכיסם הפרטי של השלושה, למרות שלא ציינו זאת].
אורי אבנרי
סכין בגב
היום שלאחר המלחמה יהיה יום הסכינים הארוכים.
כולם יאשימו את כולם. האלופים יאשימו זה את זה. הפוליטיקאים יאשימו זה את זה. הפוליטיקאים יאשימו את הגנרלים. ובעיקר: הגנרלים יאשימו את הפוליטיקאים. תמיד, בכל ארץ ובכל מלחמה, כאשר נכשלים הגנרלים, נוצרת האגדה של "תקיעת סכין בגב": אלמלא עצר הדרג המדיני את הצבא, היה הצבא נוחל או-טו-טו ניצחון גדול, אדיר, היסטורי. כך זה היה בגרמניה אחרי מלחמת-העולם הראשונה, והאגדה הזאת הולידה את המפלגה הנאצית. כך זה היה בוויאט-נאם. כך זה יהיה אצלנו. הרחשים הראשונים כבר נשמעים.
האמת הפשוטה היא שעד היום, היום ה-22 של המלחמה, לא הושג אף אחד מיעדיה הצבאיים. אותו הצבא שהביס שלושה צבאות ערביים גדולים ב-1967 בשישה ימים, לא הצליח להביס "ארגון-טרור" בזמן העולה כבר עכשיו על משך מלחמת יום-הכיפורים. אז הצליח צה"ל בשלושה שבועות להפוך את המפלה האדירה בראשית המלחמה לניצחון צבאי ברור בסופה. כדי ליצור תדמית של הישג, טענו אתמול דוברי הצבא ש"הצלחנו להרוג 200 (או 300, או 400, מי סופר) מתוך 1000 לוחמי חיזזבאללה". הקביעה, שכל חיזבאללה האימתני לא מנה אלא 1000 לוחמים אמיתיים, מעידה על עצמה.
כתבים מספרים שהנשיא בוש "מתוסכל". צה"ל "לא סיפק את הסחורה". בוש שלח אותו למלחמה מתוך אמונה שהצבא האדיר הזה, המצויד בנשק האמריקאי המתקדם ביותר, "ישלים את המלאכה" תוך כמה ימים. הוא היה אמור לחסל את החיזבאללה, למסור את לבנון לידי תומכי ארצות-הברית, להחליש את איראן, אולי גם לפתוח את הדרך להפלת המשטר בסוריה. לא פלא שבוש כועס. אהוד אולמרט כועס עוד יותר. הוא יצא למלחמה ברוח עליזה ובלב קל, מפני שאלופי חיל-האוויר הבטיחו לו לחסל את חיזבאללה והרקטות תוך כמה ימים. עכשיו הוא תקוע בבוץ, ושום הכרעה צבאית אינה נראית לעין.
כרגיל אצלנו, עם סיום המלחמה בחזית (ואולי עוד לפני כן) תתחיל "מלחמת הגנרלים". החזיתות כבר מתבהרות. אנשי הקרקע יאשימו את הרמטכ"ל ואת שיכרון-הכוח של חיל-האוויר, שהבטיח להשיג את הניצחון כמעט לבדו. להפציץ, להפציץ, להפציץ, לחסל כבישים וגשרים, שכונות וכפרים, וחסל. חסידי הרמטכ"ל ושאר אלופי חיל-האוויר יאשימו את כוחות-הקרקע, ובעיקר את פיקוד הצפון. דובריהם בתקשורת כבר טוענים שהפיקוד הזה מלא בקצינים בלתי-מוכשרים, שנשלחו לשם מפני שהצפון נחשב לבלתי-חשוב, בשעה שהפעולה האמיתית הייתה בדרום (עזה) ובמרכז (הגדה המערבית). יש כבר רמזים שאלוף פיקוד הצפון, אודי אדם, התמנה לתפקיד זה רק כמחווה לזכר אביו, האלוף קותי אדם, שנהרג במלחמת-לבנון הראשונה. ובאמת – האם לא תורגלה המלחמה הזאת במשך שנים? האם לא נערך תרגיל מושלם כמה שבועות בלבד לפני המלחמה, שהוכיח כי ננצח בלי בעיות?
הטענות ההדדיות די צודקות. המלחמה הזאת רצופה בפאשלות צבאיות – באוויר, ביבשה ובים. מקורן בשחצנות הנוראה שחונכנו עליה ושהיא חלק מהאופי הלאומי שלנו. היא אופיינית עוד יותר לצה"ל, ועוד יותר לחיל-האוויר. במשך שנים סיפרנו זה לזה שיש לנו הצבא הכי-הכי-הכי בעולם. לא רק את עצמנו שיכנענו, אלא גם את בוש והעולם כולו. הרי נחלנו ניצחון מדהים בשישה ימים ב-1967. לכן, כשלא השגנו הפעם ניצחון מוחץ בשישה ימים, כולם התפלאו. מה קרה?
אחת המטרות המוצהרות של המלחמה היא שיקום כוח-ההרתעה של צה"ל. וזה לא כל-כך הצליח לנו. כי הצד השני של מטבע השחצנות הוא הבוז העמוק לערבים, שכבר הוביל את צה"ל לכישלונות חמורים בעבר. די להזכיר את יום-כיפור. עכשיו לומדים חיילי צה"ל בדרך הקשה שה"מחבלים" הם לוחמים קשוחים, ולא נרקומנים שהבטיחו להם בתולות בגן-עדן. אך מעבר לשחצנות ולזלזול ביריב, יש בעייה צבאית יסודית: פשוט אי-אפשר לנצח במלחמת-גרילה. למדנו זאת ב-18 שנות שהותנו בדרום-לבנון. אז הסקנו את המסקנה והסתלקנו. בלי שכל, בלי הסכם, בלי הידברות עם הצד השני. הרי איננו מדברים עם "מחבלים" – גם אם הם התנועה השלטת בשטח. אבל הסתלקנו.
השד יודע מה נתן לאלופים של היום את הביטחון העצמי חסר-הבסיס, שאמר להם שהם ינצחו במקום שקודמיהם נכשלו כישלון חרוץ. ובעיקר: גם הצבא הכי טוב בעולם אינו יכול לנצח במלחמה שאין לה מטרות ברורות. קארל פון-קלאוזביץ, האורים-ותומים של תורת-המלחמה, קבע שהמלחמה אינה אלא "המשך המדיניות באמצעים אחרים." אולמרט ופרץ, שני חובבים גמורים, הפכו את הקערה על פיה: "המלחמה היא חוסר-המדיניות באמצעים אחרים."
המומחים קבעו שכדי להצליח במלחמה דרוש (א) שתהיה מטרה ברורה, (ב) שהמטרה תהיה בת-השגה, ו(ג) שיהיו הכלים הדרושים להשגתה. כל שלושת הדברים האלה חסרים במלחמה זו. זוהי אשמת הדרג המדיני. לכן תוטל האחריות העיקרית למלחמה כושלת זו על הזוג אולמרט-פרץ. הם נכנעו לפיתוי של הרגע, והכניסו את המדינה למלחמה בהחלטה נחפזת, בלי מחשבה, בלי תכנון. כפי שכתב נחמיה שטרסלר ב"הארץ": הם יכלו להפסיק אחרי יומיים-שלושה, כאשר כל העולם הסכים שהפרובוקציה של חיזבאללה מצדיקה תגובה ישראלית, וכאשר איש לא פיקפק עדיין ביכולות של צה"ל. המבצע היה נראה סביר, שפוי ומידתי.
אבל אולמרט ופרץ לא יכלו להפסיק. כטירונים בענייני מלחמה, לא ידעו שאסור לסמוך על דברי הרהב של גנרלים, שהתוכניות הצבאיות הטובות ביותר לא שוות את הנייר שהן כתובות עליו, שבמלחמה צפויים דברים בלתי-צפויים, שאין דבר בן-חלוף יותר מתהילת המלחמה. הפופולאריות של המלחמה שיכרה אותם, עדה של כתבלבים חנפנים הסיתה אותם, ההילה של מנהיגי-מלחמה העבירה אותם על דעתם.
אולמרט הלהיב את עצמו בנאומים של קיטש ושמאלץ שתירגל עם עוזריו. פרץ עמד כנראה לפני הראי וכבר ראה את עצמו כראש-הממשלה הבא, מר ביטחון, בן-גוריון השני. וכך, כמו שני שוטי-הכפר, לצלילי התופים והחצוצרות, הם צעדו בראש מצעד-האיוולת, ישר לעבר הכישלון המדיני והצבאי. סביר להניח שאחרי המלחמה הם ישלמו את המחיר.
מה ייצא מכל העניין? אין עוד דיבורים על חיסול חיזבאללה, על פירוק הארגון מנשקו, על השמדת כל הטילים. זה נשכח מזמן. בראשית המלחמה התנגדה הממשלה בשצף-קצף לרעיון של הצבת כוח בינלאומי, מכל סוג שהוא, לאורך הגבול. צה"ל סבר שכוח כזה לא יגן על ישראל, אלא רק יגביל את כושר הפעולה שלה. עכשיו פתאום הפכה הקמת הכוח הזה למטרה העליונה של המלחמה. צה"ל ממשיך במלחמה כדי "להכשיר את השטח למען הכוח הבינלאומי," ואולמרט מכריז שהוא ימשיך להילחם עד שהכוח יופיע בשטח. זהו, כמובן, תירוץ עלוב, סולם כדי לרדת מהעץ. הכוח הבינלאומי יכול לקום רק בהסכמת חיזבאללה. שום מדינה לא תשלח את חייליה למקום שבו יצטרך להילחם בבני-הארץ. ולכל מקום שבו יישב הכוח הבינלאומי הזה תחזור האוכלוסייה השיעית, ואיתה אנשי-המחתרת של חיזבאללה, שישתלבו בה. גם בהמשך, הכוח יהיה תלוי יום-יום בהסכמת חיזבאללה. אם יתפוצץ מטען תחת אוטובוס מלא חיילים צרפתיים, תקום בפאריס צעקה אדירה להחזרת החיילים הביתה. זה כבר קרה פעם למארינס האמריקאיים בביירות.
הגרמנים, שזיעזעו השבוע את העולם כאשר התנגדו לקריאה להפסקת-אש מיידית, בוודאי לא ישלחו חיילים. עוד חסר להם שיצטרכו לירות על צה"ל. ובעיקר – שום דבר לא יפריע לחיזבאללה לשגר רקטות מעל לראשי הכוח הבינלאומי, אם ירצו בכך. מה יעשה הכוח אז? יכבוש את השטח עד ביירות? ואיך תגיב ישראל? רוצים להטיל על הכוח לפקח על הגבול הלבנוני-סורי. גם זוהי אשלייה. הגבול ארוך, לכל אורך המזרח והצפון של לבנון. מי שירצה להגניב אמל"ח לא יעבור בכבישים הראשיים, אם יעמדו שם החיילים הבינלאומיים. הוא ימצא אלף מקומות כדי לעשות זאת. ובעזרת שוחד אפשר להשיג בלבנון כל דבר.
לכן, נעמוד אחרי המלחמה פחות או יותר במקום שעמדנו בו לפני תחילת ההרפתקה האומללה הזאת, לפני הריגת קרוב לאלף ישראלים ולבנונים, לפני גירוש יותר ממיליון לבנונים וישראלים מבתיהם, לפני הריסת יותר מאלף בתים בשני הצדדים.
אחרי המלחמה, כאשר ההתלהמות תשכך, המוחות יתקררו, התקשורת תחזור לשפיות-הדעת, תושבי-הצפון ילקקו את פצעיהם וצה"ל יערוך בדק-בית, וכולם יטענו שהיו נגד המלחמה מהיום הראשון, יבוא יום הדין. המסקנה המתבקשת היא, על כן: להדיח את אולמרט, לסלק את פרץ, לפטר את חלוץ. כדי לעלות על דרך חדשה, זו שרק היא תפתור את הבעיה: משא-ומתן ושלום, עם הפלסטינים, עם הלבנונים, עם הסורים. וכן: עם חמאס וחיזבאללה. ואל נשכח את השבויים.
כי שלום עושים עם אויבים.
2.8.06
נעמן כהן
תשובה לד"ר פארוק מואסי
ד"ר פארוק מואסי כותב [גיליון 164]:
"גורל מדינת ישראל חשוב לי... ככל יהודי", ומיד אחר כך הוא מגנה את ישראל: "מלחמה זו אינה צודקת." ובכן, אליבא דמואסי, המלחמה של ישראל אינה צודקת ואילו המלחמה של החמאס והחיזבאללה בישראל כן צודקת. "ישראל צריכה לשנות כיוון," הוא אומר, אבל לא אומר זאת לאויביה. ובכן ד"ר מואסי, נזכיר לך על מה המלחמה, המלחמה היא על חיסול מדינת ישראל והשמדת היהודים. עיין בבקשה במצע החמאס (ביסודות אלו יש זהות למצע החיזבאללה):
אמנת תנועת ההתנגדות האסלאמית – פלסטין (חמאס)
פלסטין, 1 במחרם 1409 להג'רה, 18 באוגוסט 1988
בשם אללה הרחמן והרחום,
"ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה," [דברי] האימאם החלל הקדוש [במקור שהיד] חסן אלבנא, רחמי אללה עליו.
שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו."
מר מואסי, לא יעלה על הדעת שערביי ישראל יצעקו בכל הפגנה: "כ'יבר כ'יבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב!" בעוד הם מריעים לטילי כ'יבר של חיזבאללה.
מר מואסי לא יעלה על הדעת שרצח יהודֵי ערב בידי מוחמד והפיכתה ל"יודן ריין", ייתפסו אצל הערבים כמופת מוסרי.
מר מואסי אם אינך צבוע, וגורל ישראל באמת חשוב לך, עליך להכריז בריש גלי כי המלחמה של החמאס והחיזבאללה למען חיסול מדינת ישראל והשמדת היהודים אינה צודקת! ואילו מלחמת ישראל למניעת השמדתה - צודקת היא!
בִּיבִּי כַּמסביר הַלְּאומי
הקטע הבא רץ באינטרנט: גם מי שלא תומך של ביבי מוזמן לקרוא את החלק המבריק של הראיון איתו הבוקר [3.8.] לטלוויזיה הבריטית.
המראיין שאל כיצד הוא מסביר שיותר אזרחים לבנונים נהרגו מאזרחים ישראלים (שאלה נבזית בפני עצמה).
ביבי אמר לו: "אתה באמת רוצה רוצה ללכת בכיוון הזה?"
המראיין נפל בפח ושאל: "למה לא?"
וביבי ענה: "כי יותר אזרחים גרמנים נהרגו במלחמת העולם [השנייה] מאשר אנגלים ואמריקאים ביחד, ואין ויכוח שהדבר נבע בגלל התוקפנות של גרמניה. בנוסף, אנגליה בתגובה אחרי ה"בליץ"* הפציצה ומחקה את העיר הגרמנית האזרחית דרזדן לחלוטין. ואני רוצה להזכיר לך שבשנת 1944, כשהבריטים רצו להפציץ את מטה הגסטאפו בקופנהאגן, הטייסים שלכם החטיאו ושרפו בית חולים לילידים עם 83 ילדים דניים בתוכו..."
המראיין נדם.
כמה חבל שלא מנצלים יותר את הכישרון של ביבי יותר בשירות ההסברה המחורבנת שלנו, ושהטלוויזיה שלנו לא מראה את זה יותר.
סופר נידח מעיר: אנחנו מחכים שאוראטורים ישראליים נוספים באנגלית כפרופ' שלמה אבינרי ועמוס עוז (אין רבים כאלה בין ילידי הארץ, בגלל האנגלית) יירתמו לשירות ההסברה שלנו כמו שעושה ביבי. עם כל הביקורת שלנו עליו, אין ספק שמגיעה לו תודה רבה בשם מרבית אזרחי ישראל [ואתם גם יודעים בשם מי לא].
* הכוונה אינה מיד אחרי ה"בליץ" אלא אחר ההתקפות של הרקטות וי-1 (שהיו דמויות מטוס עם כנפיים), ולאחריהן וי-2 (שהיו כבר בצורת טילים, ומסוכנות הרבה יותר) הגרמניות –שנחתו על בריטניה בשנת 1944 – 1,300 רקטות שהרגו 2,724 אזרחים. ה"בליץ" על בריטניה החל ב-7 בספטמבר 1940 והסתיים במאי 1941 כאשר במהלכו נהרגו בהפצצות אוויריות 43,000 אזרחים, נפצעו 139,000 ונהרסו למעלה ממיליון בתים. ההפצצה על דרזדן התרחשה רק לקראת סוף המלחמה, בין ה-13 ל-15 בפברואר 1945 אך בהחלט אפשר לראות בה תגובה מאוחרת לזעם הבריטי על ה"בליץ" שהרג ללא רחם באזרחיהם והרס חלקים ניכרים מעריהם ובהן לונדון וקובנטרי.
סימן שקיבלתם את הצרופה
שלום אהוד,
תודה על דבריו המעניינים של אליהו הכהן על נסיבות כתיבתו של מסמך אגודת "מכבי" הלבנונית שפורסמו בעיתונך.
בתקווה לימים יפים מאלה,
חגית הלפרין
מעין מכתב
שמאי גולן – לאהוד בן עזר
האוהב רואה את המציאות מבעד לעיניה של האהובה
ואם זוהי "האמת" לגביו, אין לגנותו על כך
פורסם בגיליון החדש, גיליון 63 של "פסיפס", כתב-עת לשירה בהוצאת "עקד", אביב 2006, תשס"ו. עורך: איתמר יעוז-קסט, עורכת-משנה ומנהלת המערכת: פרופ' חנה יעוז. סגן-עורך ד"ר שלום רצבי. www.eked.co.il מבין המשתתפים בחוברת: אורציון ברתנא, עודד פלד, מירון ח. איזקסון, רמי דיצני, דליס, משה גנן, רפי וייכרט, ציפי שחרור, ועוד. "מעין מכתב" נדפס לראשונה בגיליון 77 של "חדשות בן עזר" מיום 3.10.05.
* * *
Udi, shalom,
This is a very interesting and important article to understand what is going on, and the perspectives of the Middle East. Open
www.matthiaskuentzel.de/contents/ahmadinejads-world
Noah
אורי פז
הברסלבים והחב"דניקים משרתים בצבא
בתגובה למאמרו של משה דור, "ריקודים לשם שמים", גיליון 163
אמנם אין ביכולתי להשיב על השאלה הראשונה – מי התיר ל"דוסים" להיכנס לשם ולשמח את רוח החיילים היוצאים לקרב, או תחת איזה נימוק פסיכולוגי של העלאת המוראל הקרבי הותרה כניסתם – אולם לא נבצר מבעדי להרכיב משקפיים ולאפיין על נקל את "החסידים השוטים" האלה; כפי שגם דור מצליח לאפיין (אבל רחוק מלהבין ולהכיר) – מדובר באחת משתי כתות החסידות הרוקדות בשמחה – חב"ד או ברסלב. להווה ידוע שרובם ככולם של הברסלבים החיים כיום בישראל הם בעלי תשובה, שחלקם הגדול שירתו שרות צה"לי מלא, אם לא קרבי. מן העבר השני, רוב החב"דניקים שיצא לי לפגוש, ופגשתי רבים מהם בימי חיי, "עושים צבא" כמו הנוער החילוני, וילדיהם יעשו צבא, מאחר שמדובר בחרדים לאומיים על-פי תורת רבם הרבי מלובאוויטש המנוח. רבים מהם שירתו איתי בפלוגה. הם אולי ידחו את השירות שלהם למיספר שנים, מתוך נימוקים של לימוד תורה, אבל בסוף ישרתו כמו שצריך.
בכלל, אין צורך להכליל בהכללה גסת רוח את כל לובשי השחורים כפרזיטים מולדים, גם אם הדבר משרת את עליונות האידיאולוגיה החילונית המשרתת בצה"ל ומגינה פיזית גם על לומדי התורה. ניתן ללחום מלחמתה של חילוניות מבלי להידרש להכללות גורפות שמוטלות בסימן שאלה אחד גדול.
מסיאטל עד סידני
בכל מקום בעולם מסוכן להיות יהודי
הַאדַא בּוֹיַארְגִ'י מַסְכִּין מִן סַאיְדַא
שיר אנטי-מלחמתי מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
בויארג'י מצידון או מצור
על חמור או אופניים מדי יום
משרך דרכו לפרדס הירוק
קושר תחת עץ חמורו אופניו חוצה
חופת הדרים סוככה עליו מגיע
לעצי קטיושות פזורות לעשרות בְּעשב
ליד גזעים לוקח קטיושה לחה
מרכיבה על חצובה מפעילה דרומה
לפעמים יש מנגנון השהייה
מה טוב חוצה שוב את
הפרדס ויוצא על חמור
או אופניים חזרה לצור או צידון
רואים למעלה במזל"ט אידיליה כפרית
לפעמים מתיישב ואוכל פיתה
ממולאה באורז לפעמים מחרבן
מטוס ישראלי מפציץ מקום יציאה
ריק נפלו כמה תפוזים ירוקים
חוזר חלילה מה קרה מה קרה
אללה אַכְּבַּר חיזבאללה
יום אחד עשה טעות אותו
בויארג'י מצידון או צור קשר
את החמור ליד קטיושה אולי
על גבו נשא בולט גם כַּן שיגור או
חצובה ולאור יום נקלט הוא במזל"ט
בּוּם נרצח בּוֹיַארְגִ'י מִן לוּבְּנַאן
אחד ממאות תמימי דרך עמלים
קשֵׁי יום קטיושאים פרדסאים
נשארה פיתה עם אורז בלי פֶּה
פשע מלחמה פשע מלחמה
פשע מלחמה פשע מלחמה
יִמְכֵּן הַאדַא זָאלָמֶה מִן אִלְקַטְיוּשָׁה?
לַא! הַאדַא כּוּלוּ כִּיזֶבּ מִן אִישְׂרַאִיל!
הַאדַא בּוֹיַארְגִ'י הוּוֶ מַסְכִּין מִן סַאיְדַא
אַלְלָה יִרְחָמוֹ
* בּוֹיַארָה, פרדס בערבית. בּוֹיַארְגִ'י הוא הפועל הראשי בפרדס, אך לא בעליו. בדרך-כלל גם היה גר עם משפחתו ליד הַבַּיְקֶה, בית-האריזה שבפרדס, והיה אחראי על העבודות העונתיות. הסיומת היא תורכית (למרות שנקודת הגִ'י אינה בתחת, וחניית שתי מכוניות זו אחר זו בחניון בבניין קומות כבר מכוּנה בטבעיות: חנייה תורכית!), כמו קוּנדַארְגִ'י – סנדלר, עֲרַבָּנְגִ'י – עגלון, מִגְדַרְגִ'י – חוקר ספרות נשים, שָׁבְּתַיְגִ'י – משורר עברי פרו-פלסטיני שנוטה להגר. קַארַאחַנְגִ'י – עוסק בלתי מורשה. מִיקִיאֲגִּי, (מיקי הירשמן) – זמר ישראלי בלי ג'י. פַּפַּרַאנְגִ'י – צלם עיתונות נועז. קַאמִיקַאנְגִ'י – מחבל מתאבד. קַרְנָפַאנְגִ'י – כותב קבוע בַּעיתון לְאנשים חושבים.
שנשמע רק בשורות טובות!
ברוך שפטרנו
קטעים מהכתבה "אוניברסיטת תל אביב מיררה לי את החיים" מאת שגיא אלבז,
מקומון "תל אביב", 4.8.06
את הכתבה הבאה פרופ' טניה ריינהרט לא תקרא בישראל. הראיון עימה, במוצאי השבת האחרונה [הלפני אחרונה], התקיים יומיים בלבד לפני שעזבה את ישראל לצמיתות יחד עם בעלה, המשורר ד"ר אהרן שבתאי, אחרי ארבע שנים לא פשוטות.
עד לא מזמן נמנתה פרופ' ריינהרט, מרצה לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב ואחת המרצות המובילות בעולם לבלשנות [את הדוקטוראט עשתה בארה"ב תחת הדרכתו של אוהב-ישראל הנודע, פרופ' נועם חומסקי. – אב"ע], עם סגל המרצים המיוחס באוניברסיטת תל אביב, שנהנה מיחס של כבוד. אולם לדבריה הכול השתנה לפני ארבע שנים כאשר צירפה חתימתה לעצומה בריטית שתמכה במאבק הפלסטיני ושקראה לפתוח בסנקציות על האקדמיה בישראל.
ריינהרט: "ב-2002 חתמתי על עצומה של המרצים הבריטים שקראה להפסקת התמיכה של הארגון האירופי באוניברסיטאות ישראליות. גם במסגרות אחרות הבעתי תמיכה בחרם אקדמי – כלכלי-מוסרי, לא אישי. זה היה אחרי אירועי ג'נין."
לאורך השנים תמכה פרופ' ריינהרט באירגוני שמאל רבים, בעיקר בקואליציית נשים לשלום. פרט לכך היא היתה שותפה לחתימה על עצומות המזוהות עם השמאל הרדיקלי, בהן גילוי דעת של חברי סגל מאוניברסיטאות ומכללות הקורא לחיילים לסרב בשטחים. לפני כשנתיים צירפה את חתימתה לעצומה שקראה לשחרור טלי פחימה, ובשבוע שעבר חתמה יחד עם שורה של אנשי רוח, על רקע האירועים האחרונים בלבנון, על מכתב שכותרתו "ישראל מבצעת פשעי מלחמה נרחבים."
ורק שאלה אחת מעסיקה אותנו – איפה נולדה הפרופסור? מי היו הוריה? מה שורשיה בארץ? מה היא יודעת למשל על ברנר, עגנון, העלייה הראשונה? והאם גם אצלה איבחנו אי-פעם את המחלה הקרוייה בשם אידיוטיזם מוסרי?
יש לנו הרגשה שאילו היתה ריינהרט נבחנת לקבל אזרחות אמריקאית והיה לה ידע היסטורי אמריקאי מקביל לידע שיש לה כנראה בתולדות ארץ-ישראל ובתרבות העברית, היו מגרשים אותה בבושה החוצה.
אנו משוכנעים כי כל אלה שליקקו לה ולבעלה את התחת כל זמן שישבו כאן, ושהדפיסו כל דבר חירוף, גידוף וטמטום שאמרו ושכתבו על ישראל – ידידים בעלי השפעה אלה ימשיכו לשמור על הקשרים עם השניים גם מעבר לים, וכמו שלא מהר ניפטר מהחיזבאללה כך גם ניאלץ לסבול עוד שנים רבות אם לא את נוכחותם הפיסית [שאגב אינה מפריעה לנו כלל] – אזיי למצער את פרי עטם המוכיחנו מרחוק על חטאותינו כי רבו.
המכתב העיתי גורם אי-נוחות לאלקטרונים
אהוד,
קראתי בכיף את "חדשות בן עזר" גליון 164 ואשמח להמשיך לקרוא את הבאים אחריו. אני מניח שכל אשר "פיספסתי" בגיליונות הקודמים, אוכל לקרוא כאשר ייצאו בספר כרוך כהלכה.
אהוד, אתה משתמש בכיתוב האומר ש"לא כורתים עצים להדפיסו..." המקבילה בלע"ז היא:
No trees were harmed in the sending of this E-mail. However, a
great number of electrons were terribly inconvenienced.
ובתרגום חפשי: "לא כורתים עצים להדפיסו, אינו מצטבר כפסולת, על אף שמיספר רב של אלקטרונים נקלעו למצב של אי נוחות עקב כתיבתו."
העברתי הבוקר את הדוא"ל לכמה חברים, מניח שלפחות חלקם יבקש לקבל באופן שוטף. אהבתי את שטף המילים, את מיומנות העריכה במחשב וכמובן את הכתובים עצמם.
להתראות בשמחות,
א. שרון
אהוד: לא יֵצאו בספר אבל אוכל לשלוח לך חינם את כל הגיליונות הקודמים בקבצים של 50 גיליונות כל אחד.
אורי הייטנר
פסולים לכל קואליציה
לנוכח ההתנהגות המקוממת של הח"כים הערביים, שהתייצבו לצד חיזבאללה במלחמה בצורה בוטה ופרובוקטיבית, נשמעת בציבוריות הישראלית טענה, שאין הם מייצגים באמת את הציבור שלהם. האמנם? העובדה שהמפלגות הללו זוכות שוב ושוב לתמיכה גורפת ברחוב הערבי בישראל, מפריכה את הטענה הזאת. העובדה שערב בחירות, המפלגות הערביות מתחרות ביניהן בקיצוניות התבטאויותיהן האנטי ישראליות מעידה שזה הבון-טון בציבור הערבי בישראל. העובדה שהח"כים הערביים לא בוחלים באף פרובוקציה כדי להצטלם מוצאים מן הכנסת או מתעמתים עם חיילים בגדר הביטחון או במחסום, מעידה שהם רואים בתמונות כאלו נכס אלקטורלי.
רק מי שמתעלם מהמציאות, מופתע בכל פעם מחדש, מעמדת הערבים ונציגיהם. הסכסוך במזה"ת הוא סכסוך לאומי, בין העם היהודי והאומה הערבית בכלל, והעם הפלשתינאי בפרט. הלאום של ערביי ישראל הוא ערבי פלשתינאי. אך טבעי, שהזדהותם תהיה עם הלאום שלהם, ולא עם הלאום שעמו הוא נלחם. אמנם הם אזרחי מדינת ישראל, אך האזרחות הזאת אינה בחירה שלהם אלא ברירת מחדל. כיוון שהם הפסידו במלחמה בה ניסו למנוע את הקמת המדינה, הם "נתקעו" כמיעוט במדינת הלאום של העם שניצח אותם במלחמה. יום העצמאות של מדינת ישראל אינו חגם, אלא הוא יום ה"נכבה", יום האסון שלהם. עלינו להבין זאת.
האם מדינה יכולה להשלים עם מצב שבו בפרלמנט שלה יש ייצוג כה גדול למי שתומך באויביה? אין לי ספק שאף מדינה לא היתה מסכינה עם מצב כזה, בוודאי לא מדינה במלחמה. ואף על פי כן, אני סבור שהדמוקרטיה הישראלית חסונה דיה כדי להכיל ולסבול תופעה זאת. הדרת חמישית האוכלוסיה מביטוי פוליטי פרלמנטרי, תהיה שגיאה חמורה, שנזקיה גדולים לאין ערוך מהנזק שגורמים הח"כים הערביים.
יש למפלגות הללו מקום בכנסת, אך הן פסולות מכל וכל לשותפות קואליציונית כלשהי. עקרון הייצוגיות בא לידי ביטוי בייצוג הפרלמנטרי. הקואליציה אינה חייבת לבטא את כל העמדות, אלא היא מבטאת הסכמות. חזקה על כל ממשלה ישראלית, שמה שיעמוד לנגד עיניה הוא אך ורק טובת מדינת ישראל. מהי טובת ישראל? על כך חלוקות הדעות. אין מקום בממשלה ובקואליציה, למי שרעת מדינת ישראל עומדת לנגד עיניו; מי שיתמוך תמיד, אוטומטית, באויבי המדינה.
אין המדובר בפסילה אתנית, אלא פוליטית. יש מקום בקואליציה לח"כ ערבי, אם הוא חבר במפלגה שהאינטרס הישראלי עומד לנגד עיניה (מפלגת העבודה, מרץ, קדימה, הליכוד וכו'). יש מקום גם לשרים ערביים, מטעם אותן מפלגות. מצד שני, גם ח"כ כמו דב חנין, יהודי המחמד המקשט את חד"ש, פסול מכל וכל לשותפות קואליציונית, כיוון שהוא מייצג מפלגה אנטי ישראלית מובהקת.
כן, ישראל שוברת את כל שיאי הסובלנות, כאשר היא מכילה ייצוג פרלמנטרי של מפלגות המזדהות עם אויביה, וטוב שכך. אולם ייצוגם בקואליציה כלשהי או אפילו בבלוק חוסם פרלמנטרי, היא חציית קו אדום.
אני מקווה שכעת, לנוכח התנהגות הח"כים הערבים במלחמה, יובן שהדרישה ל"רוב יהודי" אינה גזענית, אלא היא נועדה להבטיח, שהחלטות קרדינליות בשאלות לאומיות הרות גורל וארוכות טווח, לא תתקבלנה אם אין להן רוב בקרב מי שטובת המדינה לנגד עיניו.
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=272685&year=2006&month=8
צהריים קלים אצל אלימלך ב-125 שקל לשניים
לאחר שיטוט מתיש בדרום העיר בחנויות למיטות שינה עם מנגנון ובלי, לפירזולים ולגופי תאורה – (אי אפשר למצוא שום דבר כפי שהיה פעם, בימי "פרצוף צנע, גוף לכל", אפילו בלטות בטון-מוזאיקה כפי שהיו בעבר, היום זאת בושה, מרצפים רק בציפוי קרמיקה או גרניט-פורצלן שזה חזק יותר, מאיטליה, מסין, מטורקיה ורק לא תוצרת הארץ – שיתאימו למערכת החדשה של "חדשות בן עזר" שאליה אנו עומדים לעבור בקרוב) –
נחתנו במסעדה היהודית הוותיקה של אלימלך ברחוב וולפסון 35 בדרום תל-אביב. ישבנו מתחת לצילום קבוצתי שבו מככב המשורר המנוח יבי (יונה בן יהודה), שתמיד היה עלינו לטורח, ועל חסידיו לא נמנינו, אבל השתמשנו בדמותו הפאתטית ובדמות מנוח פאתטי אחר, דן עומר – לדמותו של אחד מגיבורי הרומאן שלנו "השקט הנפשי" (זב"מ, 1979). ידידנו שלמה שבא, עימו ביקרנו במסעדה הזו לא פעם במרוצת השנים, אומר שמרגיש בה תמיד את חדוות החיים של "חגיגת קיץ" של אלתרמן, שלדבריו מתרחשת באזור הזה.
רגל קרושה שלקחה המיסתורית ולא התפעלה ממנה באומרה שבישולה-שלה טוב יותר, עם לימון וחזרת, 20 שקל. כבד קצוץ ביתי טעים מאוד עם פתיתי בצל ירוק למעלה וחזרת, 20 שקל. לחם אחיד לבן 3.5 שקלים. מרק עוף צח עם קניידאלאך וטבעות גזר, בינוני, המרק קלוש ורזה, ואילו 2 הקנידאלאך הקטנים עשויים בפטרוזיליה והם קמחיים מדי. (אינם מגיעים אפילו לשולֵי טעמם של הקנידאלאך שמכינה אחותי לאה בפסח) 17 שקל. 1 כרוב ממולא טעים מאוד ברוטב עגבניות חמצמץ וסמיך, 20 שקל. קראף מים קרים עם קרח, חינם. מנה אחרונה תבנית עגולה קטנה של קיגל [כך קוראים כאן לקוגל) ועליו ריבה חמוצה, גם היא מעשה-בית. הקיגל קצת רטוב מדי אם כי טעים. 16 שקל.
כמעט שלא היה כדאי לבוא לאכול לולא היהלום שבכתר – בירת גולדסטאר מהחבית של אלימלך. כוס גדולה של חצי ליטר, רק 14 שקל, קרה מאוד, ולוקח זמן למלא אותה כי הקצף ממש סמיך, והטעם – אני אמנם מאלה הסוברים כל השנים כי גולדסטאר היא אחת הבירות הטובות ביותר בעולם והיא הערבה לחיכי מכולן (יסלחו לי הפלצנים למיניהם) – אבל זו של אלימלך התעלתה על סוגה. בחיים לא שתיתי בירה כה טעימה. כה קלה. כה מרעננת. כה נשפכת בקלות פנימה לגרון. פתאום הבנתי אנשים שמסוגלים לשבת ולשתות כוס אחר כוס, מה שאני מעודי לא עשיתי. תאמרו: היית צמא! אבל שתינו קודם קראף מים קרים עם קרח! – ואני אומר לכם, המסעדה פתוחה עד 12 בלילה, עכשיו קיץ, ואם אתם רוצים לבלות ערב על כוס בירה גדולה קרה ומקציפה, מהטובות ביותר שיש, שזה לדוגמא, ברמה מקבילה של קונצרט עם הפסנתרן הטורקי פאזיל סאי או המנצח הוונצואלני גוסטאבו דודמל בהיכל התרבות – סעו לדרום העיר ושבו שם על כמה בירות גולדסטאר מהחבית של אלימלך, וקחו גם מנות של דג מלוח, כרוב כבוש, קישקע, כבד קצוץ ועוד מטעמים שאין כמותם ללוות את השתייה. ואם אתם עדיין בצפון הארץ, הבטיחו לעצמכם לשתות בירה אצל אלימלך בקרוב.
החשבון – 110.50 שקל, השלמנו עם הטיפ ל-125 שקל.
"אלימלך", וולפסון 35, דרום תל-אביב. נוסד בשנה בה נולדנו, המלך חוסין אבן טלאל הטראלאלאל ז"ל, זובין מהטה ואנוכי – 1936. טל. 03-6814545 או לטלפן ישירות, הלינקה, 050-454008. פתוח שבעה ימים בשבוע עד חצות הלילה.
Hezbollah’s Triumph
August 1, 2006
Sunday was a day of great triumph for Hezbollah. Its tactics had worked. By launching rockets at Israeli civilians within yards of a building filled with refugees, Hezbollah had induced Israel to make a terrible mistake. Its defensive rocket had missed the Hezbollah launchers and hit the civilian building. That was Hezbollah’s plan all along. As Israelis wept in grief over the deaths of the Lebanese children, Hezbollah leaders celebrated its propaganda victory.
Yes, Hezbollah was happy that an Israeli rocket had killed Lebanese children. The children were now in paradise, martyrs to Hezbollah’s cause. Israel was being condemned throughout the world for “killing” children—“massacre” was the most common word used in the Arab media. The Israelis apologized, but that was not enough to put out the flames of anger or to quiet the shrill calls for revenge.
Israel produced evidence proving that it was largely Hezbollah’s fault. Hezbollah was using Lebanese children as involuntary human shields—surely a war crime. Hezbollah was preventing civilians—who had been repeatedly warned by Israel to leave the battle zone—from moving out of harm’s way. Hezbollah sympathizers were shown on TV defiantly tearing up the Israeli leaflets, as if to say “we’re staying” Hezbollah had refused to build bomb shelters for ordinary civilians—only for their own leaders. Hezbollah knew (and Israel didn’t) that children were in the so-called safe house. That is why it deliberately used the safe house as a shield behind which to five rockets at Israel. Hezbollah used its rocket launchers as “bait” to induce Israel to fire at them in order to increase the chances that Israel’s rocket would misfire and hit the “safe house”. It was a perfect plan. Leaders of Hezbollah knew it could count on the international community to finish its dirty work by condemning Israel, rather than Hezbollah for the deaths caused deliberately by Hezbollah. Israel has, of course, rightly apologized for the deaths caused by its rocket. Hezbollah never apologizes for deliberately causing civilian deaths, except when the deaths are of Arab children, as was the case in Nazareth.
When it comes to Israel, a lot of usually smart people stop thinking with their heads, and start thinking with their guts. Most smart people know that when an armed criminal takes a hostage and fires from behind him, it is the criminal, not the policeman, who is guilty of murder, if the policeman, in a reasonable effort to stop the criminal from firing, accidentally kills the innocent hostage. The same should be true during wartime. But you wouldn’t know it if you listened only to the singular condemnations of Israel by so many in the international community.
But not all. Just days before this Hezbollah orchestrated tragedy, Jan Egeland, the UN Undersecretary General for Humanitarian Affairs, had essential predicted it. He chided Hezbollah for being “a bunch of cowards hiding behind women and children.” He said that he “cannot understand how someone could be proud that there were more women and children hurt than armed militants.” And he “call[ed] for the Hezbollah to immediately stop mixing with the civilian population.” But Hezbollah did not listen to Egeland. Instead they fired their Katyusha from behind the apartment in Qana knowing that it was filled with civilians.
The President of Lebanon praised Hezbollah. For what? For using its children as shields? When was the last time a leader thanked the criminal for taking a hostage who was then killed in the shootout? The Arab world, the Islamic world and the rest of the Israel-haters have now rallied behind Hezbollah. Hatred of Israel has even managed to heal the millennium long divisions between Shias and Sunnis.
Every day more Arabs and the Muslims kill other Arabs and Muslims in the Sudan, Iraq, Afghanistan, and other parts of the world than the Israelis have killed in three weeks of combat. But the international community—and the Arab world—turns a blind eye. Indeed, in the Sudan, where thousands have died, many Arab governments actually support the Sudanese government and its genocidal policies. Even “peaceful” nations, such as Egypt and Jordan, have killed more Muslim and Arab dissidents, extremists, and terrorists than Israel has—and without much protest.
The real victory for Hezbollah is that it has caused grief and dissent in Israel over the death of the children. This will cause Israel to show more “restraint”, as it has already done by declaring a 48 hour cessation of air attacks. This will give the terrorists a freer hand at launching rockets. The end result will be more Israel civilian casualties. The sad truth is that the Israelis care more about the lives of innocent Lebanese children than Hezbollah does. As Golda Meir once said about her Arab enemies: “We can perhaps forgive them for killing our children, but we can never forgive them for making us kill their children.” How prescient.
תקלה חמורה במערכת "הארץ"
העיתונאי יוסי מלמן קיבל הערת אזהרה ממערכת העיתון לאחר פרסום מאמר חיובי יוצא דופן על מלחמת לבנון השנייה: "צודקת, חכמה ומוצלחת" בגיליון יום שישי, 4.8.06.
אם יחזור על משוגתו יישלח לחודש עבודה במכלוא הקרנפים בסאפארי רמת-גן לשם חינוך מחדש.
זאת ועוד:
מה היתה כותרת העמוד הראשון של "הארץ" ביום שישי, 4.8.06, באותיות "קידוש לבנה"?
נסראללה: דין ת"א כדין ביירות
ורק למעלה, באותיות קטנות של דם, גם כן על יום אתמול:
היום הקטלני ביותר מתחילת המלחמה בצפון: שמונה אזרחים וארבעה חיילים נהרגו
דבר המערכת
קוראים יקרים,
אם בראשיתו היה "חדשות בן עזר" נכתב כמעט כולו בידי חברי המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה, מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ וכן – פרופ' פלוץ בן-שחר מאוניברסיטת בת-שלמה רבתי, המשורר חיימקה שפינוזה לוטש מילים, הקוראת אֲגָנָה וַגְנֵר, וגם ד"ר יפתח הגלעדי – הנה בחודשים האחרונים, ובייחוד מאז פרצה מלחמת לבנון השנייה, אנחנו מוצפים מדי שעה, יום ולילה, בחומר חדש, מקורי ומגוון ולרוב איכותי (בייחוד ממה שעיתון "הארץ" מסרב לפרסם), שנשלח אלינו ישירות ובעקיפין; לצערנו לא נוכל להביא את כל החומר במכתב העיתי למרות שאנחנו בוחרים לכלול בו את המיטב שבמיטב. יש לנו כבר יותר מאלף קוראים המוצאים פעמיים בשבוע לפנות בוקר את הגיליון במחשביהם, ומדי יום מצטרפים חדשים.
בקשה אחת לנו, והיא למגינת ליבנו:
כיתבו קצר!
נ.ב.
ואם לא ענינו לדוא"ל או לא פירסמנו את דבריכם במכתב העיתי, עמכם, הסליחה, ואל נא תהססו לאחר זמן לשלוח שנית את המכתב כי קורה שדוא"ל נמחק בטעות או גם נשכח בתוך ים החומר.
תיקון לתיקון טעות בגיליון 164: איך לא שמנו לב? כמובן שהמנוול הנאצי הבריטי הוא אוסוואלד מוסלי ולא אוסקר!
אנא, הפיצו את "חדשות בן עזר" לכל ידידיכם בארץ ובעולם!
המכון לחקר תקשורת המזרח-התיכון
לצפייה בקליפים חדשים מטלוויזיות העולם הערבי גילשו: www.memritv.org
מכון ממר"י (מלכ"ר) מתרגם ומפיץ, מאמרים ודוחות בנושאים מרכזיים הנמצאים על סדר יומה של התקשורת הערבית והמוסלמית.
מצורף המסמך (2 עמ'): ליברל לובי תוקף את פעילות החזבאללה בלבנון. לקריאה הקישו:
http://www.memri.org.il/memri/LoadArticlePage.asp?enttype=4&entid=2013&language=Hebrew
מצורף המסמך (3 עמ'): החרפה בהצהרות בכירים איראנים וסורים למשבר. לקריאה הקישו:
http://www.memri.org.il/memri/LoadArticlePage.asp?enttype=4&entid=2012&language=Hebrew
מצורף המסמך (3 עמ'): תגובות באיראן ובסוריה להתפתחות המשבר. לקריאה הקישו:
http://www.memri.org.il/memri/LoadArticlePage.asp?enttype=4&entid=2014&language=Hebrew
ממר"י, להכיר את השכנים כדי לעשות שלום
ירושלים, רח' המעלות 4, 02-6244730
אתמול: עשן אופף את קריית שמונה ואצבע הגליל. עשן מיתמר משכונות ורחובות בחיפה. דומה שמעולם לא הושפלה ישראל ולא הושמה ללעג עד כדי כך, ואם לא תבוא במהרה מצידה מכת נגד משפילה שתזעזע את כל העולם המוסלמי ותיצרב בתודעתו לשנים ארוכות, לא תהיה לנו תקומה. יתנפלו עלינו מכל צד כמו תרנגולות בלול על תרנגולת מדממת.
אגב, אין אפשרות שתהיה בקרוב הפסקת אש. והיה אם בכל זאת תהיה, היא מסוכנת לקיומנו יותר ממצב המלחמה שבו אנו שרויים.
©
כל הזכויות שמורות
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל