| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 167
ביום ה-34 לַבְּלִיץ החיזבאללי-איראני-נאצי-סורי על ישראל. "הפסקת האש" היא רק הפוגה זמנית בין מלחמה למלחמה באותה מלחמה
תל אביב, יום שני, כ' באב תשס"ו, 14 באוגוסט 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
כי המכתב העיתי נועד גם למען ההיסטוריה של העם העברי
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
אם נראה לך שדילגנו על משלוח גיליון, מַיֵל לנו את מיספרו ומיד נשלח
באבל על נהרגינו ובכאב על נפצעינו במערכת הלחימה האכזרית להבטחת שלום ישראל וקיומה, בחזית ובעורף. חלק ניכר מהציבור הישראלי, מהפוליטיקאים ומהעיתונאים, סובל מטמטום הגובל בשיגעון גדלות: הם אינם מתחשבנים עם איראן, סוריה וחיזבאללה, השואפים להשמידנו בשלבים עד "הפתרון הסופי" (כאשר יהיה בידי איראן נשק גרעיני, ותחת מטריית האיזון האסטרטגי יעופו עלינו בינתיים מכל עבר טילים קונבנציונאליים) – אלא מאשימים בעיקר את ההנהגה המדינית והצבאית של ישראל, שבעיניהם מחדליה הביאו עלינו את מלחמת לבנון השנייה ואת כישלונה (כביכול).
לכן אנו מחזקים את ידי ההנהגה המדינית והצבאית שלנו, ובעיקר את אולמרט וחלוץ, נוכח הלינץ' התקשורתי שנעשה בהם ואשר מציג אותם כאשמים העיקריים בהתמשכות המלחמה ובהיעדר הכרעה – הם ולא איראן, סוריה וחיזבאללה! – גם לרוזוולט, לצ'רצ'יל ולבן-גוריון היו כישלונות בדרך לניצחון!
תבוא ההיסטוריה העברית חשבון עם המשׂטינים מבית!
עוד בגיליון: שני שירים של יחיאל קטן בתרגום דינה קטן בן-ציון
משה דור: "נו קומנט"
אורי הייטנר: בין גולדה לאולמרט
כנס המתנצלים בתא הטלפון של קמפוס אוניברסיטת בת שלמה רבתי
הרצל חקק: שמישהו יסביר לי
אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל, גילוי דעת
"האנשים הצבועים ביותר שעל פני כדור הארץ" מאמר (שייתכן שהוא פיברוק שרץ באינטרנט) מאת מיכאל בהה, עיתונאי נוצרי לבנוני מביירות
The civilian casualties are awful but Israel is fighting for its existence, by Richard Littlejohn of the Daily Mail
סומליו"ן
הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל
משתתפים באבלו הכבד והנורא של חברם
הסופר דויד גרוסמן
על נפילת בנו אורי בן העשרים בקרב בלבנון
שני שירים של יחיאל קטן
לאהוד שלום רב,
אני מודה לך על פרסום מאמרו של עוז אלמוג, שעד כה לא הגיע אליי בדרך אחרת. ברוח הדברים שאלמוג כותב, גם אני, מן הסתם כרבים בקרבנו, אינני משתחררת מן המועקה שמעלה בי האנלוגיה לימי טרום מלחמת העולם השנייה, כשהאינטליגנציה היהודית נאבקה מעל דפי העיתונות היהודית ביוגוסלביה בתעמולת השטנה הנאצית (ראה מאמרי "פולמוס נגד הנאציזם בעיתונים 'ז'ידוב' ו'יברייסקי גלאס' ביוגוסלביה 1941-1935", יד ושם, קובץ מחקרים, כרך כ"א, תשנ"א), וחוזר אליי הביטוי הנוקב שנתן לתכנים אלה המשורר הצעיר יחיאל קטן מסראייבו (יליד 1911, אין קרבה משפחתית), שנספה בשואה לפני שזכה לפרסם ספר ראשון. אני מעתיקה [בתרגומי] את השירים למענך, אהוד, גם אם לא תוכל לפרסמם. תוכנם ורוחם חוזרים ומתחיים בי בימים אלה.
דינה קטן בן-ציון
"יהודי, שתתפגר"
ארץ דרום, ארץ שמש רחוקה,
גנים עתירי חרציות וורדים
תפוזים ואפרסמונים מזהיבים, בשלים.
עלמים וסניוריטות, מנדולינות, סרנדות.
חצות הליל, שכרון הנשיקות, שירי האהבים
ומליצות למכביר, כיסופים טורפים.
בארץ הדרום הרחוקה ההיא
בניחוחות מאור חמה, בימים רוויי שירים
הוצתו הלהבות הראשונות,
ראשוני הפצעים בחיק הזה נפערים,
פצעי שנאה סוחפת, בהמית, מטורפת.
– יהודי, שתתפגר!...
באצבעותיך דם קדושים נקרש
יען בנשמתך שוכן חטא לא-יכופר,
שיתפתל גופך בעינויים כתולעת סביב הקש,
יהודי, שתתפגר!
באש הלהבות העלה אדם על המוקד
מסיירה מאדרה עד גבהי האלפים והרי אורל,
לבת השנאה שוצפת
והדם ניגר דואב,
סמיך, כבד,
הפצעים נפערים
והכאב צורב.
שנה לשנה הנצח חורז.
ההיסטוריה שנים כפנינים תענוד
על צחור צווארה הנשגב.
ואת היהודי הרגו הרוג
היהודי תמיד צווארו לסכין הושיט,
אין הוא אלא שרץ נתעב.
שנאת זלעפות עד היום מנשבת
ובלא-משפט ביהודי היום צולפת.
מדוע ולמה?
בגלל הגזע
בגלל הדם
בגלל יצר ההרס.
הוא לא אדם
הוא תולעת.
יהודי, העם רעב
אתה אשם.
יהודי,
העם סובל
אתה מחר לא תתקיים!
והיהודי כילד מחשה, מחריש, נושא בדומיה את ייסוריו.
באשר תכרע הבהמה, הוא מחזיק מעמד.
בעבר היה זה הגטו, היום הכתם הצהוב.
זה לא אכפת לאיש.
היהודי איננו אדם,
אותו כבהמה מותר להכפיש.
לעיתים יתעורר בלב האנושות
מה שמכונה בפינו מצפון האדם.
אזי מכנסים קונגרסים,
רושמים החלטות נאורות.
אחר כך, שוב הכול נרדם.
להבות חדשות ניצתות
ושוב מחלקים כפרות.
אך עד מתי?...
עד מתי יסתפק מצפון האנושות במחאה שבכתובים
והיהודי כאחרון השרצים יהי למרמס על אם-דרכים?
אימתי, יהודי, בעצמך תשים קץ ליסוריך,
אימתי במו ידך תביא לנפילת אויביך
צמאי הדם?...
בן אדם, מספיק ודי,
אם לא עכשיו, אימתי?...
סראייבו, 1939
קשה בעלות השחר ליפול
הו מה קשה להביט בכם, מתים מהלכים,
מה דוממים הנכם ושוקטים.
מה קשה להיות מסמר אחרון
בארון המתים
וקורה ראשונה בספינת המחר.
הו, יודע אני גם יודע
כי מסמר אחרון וקורה ראשונה הכרחיים
כדי שיום יבוא ורעבים יהיו שבעים.
תמיד מוכרחים להיות גיבורים אלמונים.
יש מי שהחושך מוכרח לבלוע
וקבר-אחים ענק, אימתני.
על אף זאת, מכאיב הדבר
מכאיב עד ייאוש
צורב ואכזר.
לעולם קשה המוות לאדם
והדם לעד במכאובים ניגר.
נקל היות נס מאיר בראש-תורן
ומפרש לבן ברוח מתבדר,
היות סימן ואות למעגן
ופסוק שירה בפי חלוץ-ספן.
אך קשה ומר להיות הקורה הראשונה
ובתחתית הים להירקב, להימס.
לדעת כי השמש אותנו לא תחמם,
כי אותנו לעולם ועד האפלה תכס.
על אף זאת, ספינת המחר על כתפינו נישאת
ואנחנו את המת נקבור.
כולנו ניפול חלל על סף יום אחר,
נחדל מחלומות הארגמן.
נשמש רק לבנים ומלט לבניין,
יהי זה חלקנו בפעמי מבשר.
קשה בעלות השחר ליפול
כי לעולם קשה לאדם המוות.
אך אנו מחרישים דומה נרד, נעלם,
ואיתנו ייעלם צלמוות.
פורסם ב"אמנות" (בעריכת הינקו גוטליב), גיליון מארס-אפריל 1940.
דינה קטן בן-ציון: במשך שנים עסקתי בתרגום יצירותיהם של טובי הסופרים ביוגוסלביה לאחר מלחמת העולם השנייה, רובם ככולם ממוצא יהודי, ששואת בני עמם לא נתנה להם מנוח והיתה מרכיב כבד משקל בתודעת זהותם. סופרים אלה הצביעו ביצירותיהם על סכנות הלאומנות, השנאה, הבורות, ההכללה, האכזריות והעיוורון. איזו אירוניה, במחשבה על ארצם, פחות מחמישים שנה לאחר הניצחון על הנאצים.
אחד מהם, דויד אלבחרי, כתב בספרו עז הביטוי, המעמיק והמקורי, "גץ ומאייר" (כרמל, 2003), ספר שגיבוריו הם יהודי בלגרד שהיו קורבנות משאית ההמתה בגז שהגרמנים הפעילו בעיר זו – את אחד המשפטים שאסור כי ירד מסדר יומנו, הן במחשבה על העבר, הן בהתדיינות עם "אומות העולם" ובמחשבה על העתיד:
"יש דברים שאינם נתפשים בדעת בשום אופן, ואולי מוטב שיישארו כאלה, שפשרם היחיד יהיה חוסר הפשר. נניח שקבוצת אנשים מתיישבת לשולחן ומקבלת החלטה להשמיד עם שלם. יש בכך כמה וכמה בעיות, אם כי הן בעלות אופי טכני טהור: צריך לענות על שאלות הפותחות במילים מתי, איך והיכן, אך איש אינו מטיל ספק בהנחה עצמה. בחוסר הפשר שלה היא מציבה פשר חדש, בהיר בתכלית הבהירות, והוא אשר נקבע כאמת המידה לכל פשר אחר." (עמ' 73).
זה האתגר שעימו, להבנתי, חייבת להתמודד ההסברה שלנו בכל החזיתות, וכיום גם בהקשר רחב יותר מאשר "רק" גורל היהודים, (כפי שעולה ממאמרו של גי מילייר, בטקסט שבתרגומה של מרים יחיל-ווקס) – בד בבד עם המאמצים למצות את דרכי המשא ומתן.
אהוד בן עזר: ספרו הדק של הינקו גוטליב "המפתח לשער הגדול" שפורסם תחילה בהמשכים בעיתון "הדור" ואחר כך בספרון בסדרת "קשת" של "עם עובד" (ואחרי שנים רבות שב ונכלל באחד משני הכרכים של כל כתבי הינקו גוטליב בהוצאת "עקד") – הוא בעיניי אחד הסיפורים הגדולים שקראתי בחיי והוא השפיע עליי רבות ודומני שקניתי בשעתו כמעט את כל העותקים שנותרו מאותה מהדורה כדי לתיתם מתנה לכל מי שחשבתי למתאים ואפילו ניסיתי פעם לכתוב תסריט טלוויזיה על פי הספר, שראוי לדעתי לסרט לעצמו.
אני מקווה לחזור באחד הגיליונות הקרובים אל הינקו גוטליב, לתת כאן את רשימתי עליו במדורי "ספרי דורות קודמים" ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" [כן, היו זמנים שהמוסף הזה לא היה מלא שונאי ישראל] ולספר כיצד גיבורו, המהנדס היהודי מווארשה דב טרנופולסקי, הוא גם גיבור שני ספרי מדע בידיוני-היסטורי לנוער "אוצר הבאר הראשונה" ו"בעקבות יהודי המידבר" שהוצאתי בשעתו בהוצאת "שוקן", וכבר אזלו כליל.
משה דור
"נו קומנט"
על סף הפסקת האש, כאשר נשאל הרמטכ"ל רב-אלוף דן חלוץ (בראיון בערוץ עשר של הטלוויזיה, במוצ"ש), אם יש בליבו דאגה לגבי ועדת החקירה שתוקם, מן הסתם, לאחר המלחמה, כדי לבדוק את המחדלים והתקלות הצבאיים, השיב, כי איננו נבהל מוועדות חקירה. כשהוסיפו ושאלו אותו אם בסביבתו המיידית יש כאלה שכן מודאגים מוועדות כאלו, ענה –כמובן באנגלית, בגלל מיגבלות שפתנו הלאומית הדלה – לאמור: "נו קומנט"; היינו, "אין תגובה".
ואפשר, אולי, לפרש זאת כהודאה שאכן יש אי אילו קצינים בכירים שמשקשקים בצדק למחשבה על חקירת פעולותיהם במרוצת המלחמה, אבל לא הוא, הבכיר מכל הבכירים. לו, למפקד העליון של צבאנו, אין כל סיבה לדאגה או לחרטה, שכן לא נכשל בשום שגגה והוא חף וטהור כשלגי אשתקד.
אינני רוצה להיכנס להערכת ההחלטה של מועצת הביטחון על הפסקת אש בלבנון, אם הטוב שבה מכריע את הרע שבה או שמא הרע שבה משקלו גדול יותר מזה של הטוב שבה. גם עכשיו אני מחזיק בדעה שלא היתה לנו ברירה אלא להגיב בכוח הזרוע על הפרובוקציה של הארגון הרצחני, המשרת אינטרסים של מדינה שאיננה מדינתו. אשר להיבט הצבאי של המערכה, אין לי הכישורים הדרושים לפסוק הלכות להוציא את השכל הישר המצומצם שעדיין נותר לי, והוא דוחק בי לפתוח את פי ולצעוק בקול גדול, אבל אינני בטוח אם די בו לצורך זה. ואשר להיבט המדיני, הו, כאן הפיתויים גדולים אפילו יותר, אבל גזרתי על עצמי איפוק עד שתסתיים המלחמה הלכה למעשה (אם גם ברי לי שהסכינים כבר מושחזות ולאו דווקא בסתר המדרגה). גם בתחום זה זקוק אדם, קודם כל, לשכל ישר, שלא לדבר על כך ששני ההיבטים, הצבאי והמדיני, כרוכים זה בזה ובאופן כזה מכבידים על הבדיקה והוצאת המסקנות.
אם נחזור לרגע אל הראיון עם הרמטכ"ל, דבר אחד בהחלט ברור לי: ועדות שיחקרו את הנהלת המלחמה וביצועי הזרוע הצבאית של ישראל חייבות להתכונן מהר ככל האפשר לאחר תום הקרבות ועליהן להיות מאויישות במומחים חסרי פניות שמשפטם איננו מושפע על ידי זיקות אלו או אחרות. אין ערוך לחקירה אובייקטיבית כזאת שתשפוך אור על מה שאירע ותציע תיקונים, מרחיקי לכת ככל שיהיו, במידה שיידרשו. דמי החללים והפצועים תובעים זאת, שאם לא כן יהיה קורבנם לשווא. עתידנו תובע זאת, שאם לא כן לא יהיה לנו עתיד.
"נו קומנט"? לא, כי "קומנט" שייקוב עד שורשי השורשים, עם כל התוצאות הכרוכות בו.
הוויכוח על הצד המדיני – שכאמור לעיל, קשור בחבל טבורו עם הצד הביטחוני – ייערך בדרך הטבע בערוצים פוליטיים ומפלגתיים. כאן לא ייתכן לצפות לאובייקטיביות מצד הפוליטיקאים, משני עברי השולחן, שישכשכו במים הדלוחים. האם יגאה מקרב הציבור הישראלי, כשם שאירע לאחר מלחמת יום הכיפורים, גל של מחאה שבראשו יעמדו לוחמים לשעבר, שחוו על בשרם את מוראות המערכה? מחאה כזאת עשוייה לצנוף בתוכה לא רק את התוכחה על העדר ציוד בסיסי או אי אספקת מזון לחיילי המילואים בשדה הקרב, אלא לתבוע הסבר להתעלמות במשך שש שנים גורליות מהתעצמותו של האויב לאורך גבולנו עם לבנון. לתבוע הסבר אך גם לקבוע אחריות.
זאת אף זאת: מלחמת לבנון השנייה שפכה אור חרדות על נגעי החברה הישראלית. מעולם לא נתחדדו כדי כך הפערים בין מי שיש לו ובין מי שאין לו. בראש וראשונה, בקו העימות. אך, כמובן, לא רק בו אלא על פני הארץ כולה. אג'נדה החברתית לא נגוזה בגלל המלחמה אלא רק נדחקה לקרן זווית, והעוול הסוציאלי, המכרסם את יסודות החברה, אף כי בתוקף הנסיבות נסוג לשולי הבמה, בעינו עומד ואף החריף. הייתכן שבין השרים בלי תיק, המצדיקים את השכר המשולם להם מכיסי הציבור על-ידי בירבור טלוויזיוני שופע שביעות-רצון עצמית ב"ענייני השעה", לא נמצא אפילו מועמד אחד לאייש את משרד הרווחה?
זעקי, ארץ אהובה: הכותר איננו מקורי, אך אין אמיתי ממנו.
באוניברסיטת תל אביב לא אוהבים את "חדשות בן עזר"
מאז החל להופיע "חדשות בן עזר", בפברואר 2005, הוכפל ויותר מִשׁוּלש מיספר קוראיו הישירים. מטבע הדברים היו גם ביטולים, שתמיד כובדו, והם היו פחותים במיספרם משיעור המצטרפים החדשים. הסיבות לביטולים היו לא פעם הסגנון הבוטה, המחוספס והאירוטי של המכתב העיתי, מה שהעיד על טעמם המעודן של קוראים לא פחות מאשר על המכתב העיתי.
בחודשים האחרונים, בייחוד מאז פרוץ מלחמת לבנון השנייה, לא היה אפילו ביטול אחד. להפך, כל הזמן טפטוף של קוראים חדשים שמאיימלים את שמם המלא וכתובתם למערכת.
עד שהגיעה אלינו, אחרי הגיליון האחרון, הודעת ביטול, אמנם רק אחת בלבד, והדוא"ל הוא של אוניברסיטת תל אביב.
מה הפריע לקורא/ת מהאוניברסיטה? השיר על שני האבאים? ההערות של העורך לציבור הערבי-ישראלי או – הפגיעה בכבודם של שני מרצים מכובדים שנטשו לאחרונה את המוסד היוקרתי שלה לטובת הגולה: טנייה ריינהרט ואהרן שבתאי! – ואשר מנוסחת בתגובתו של זמיר בגדאדי עיקש שמצפצף ללא פחד ממקום מושבו ברמת גן עיר הפיג'אמות?
או אולי פשוט הפריעה לה/לו האמת, שהיא מצרך נדיר בחוגים מסויימים של אוניברסיטת תל אביב, הצועדים תמיד עם רוח הזמן הלא-ישראלי ומשתינים עלינו מגבוה?
אורי הייטנר
בין גולדה לאולמרט
ההפגנה הראשונה בה השתתפתי היתה באפריל 74' בהיותי בן אחת-עשרה. ההפגנה התקיימה בגן הוורדים מול הכנסת, שהתכנסה לדון במסקנות דו"ח ועדת אגרנט על מחדלי מלחמת יום הכיפורים, שהתפרסם ימים אחדים קודם לכן. בראש ההפגנה עמד אסא קדמוני ז"ל, בעל עיטור הגבורה וממנהיגי תנועות המחאה אחרי מלחמת יום כיפור. תביעת ההפגנה היתה – על ראש הממשלה גולדה מאיר לשאת באחריות למחדל יום הכיפורים ולהתפטר. ועדת אגרנט הטילה את מלוא האחריות למחדל על הדרג הצבאי. אנו, המפגינים, טענו שאי אפשר לשחרר את הדרג שמעליו, הדרג המדיני, מאחריות למחדל כל כך חמור, ועל ראש הממשלה להתפטר מתפקידה. ואכן, באותו ערב התפטרה גולדה מאיר.
גולדה מאיר התפטרה בשל אחריותה להפתעה, שבעטיה ישראל נחלה מכה קשה ביותר בראשית המלחמה. בשל אחריותה לכך שצה"ל לא היה מוכן ולא היה ערוך לקדם פני ההתקפה. אבל גולדה היתה אחראית גם לכך שחרף תנאי הפתיחה הנוראים, ישראל נחלה במלחמה הזאת את הגדול בניצחונותיה הצבאיים. המלחמה הסתיימה כאשר צבאות סוריה ומצרים הובסו, וצה"ל ישב 101 ק"מ מקהיר ו-40 ק"מ מדמשק. למרות הלם הפתיחה, גולדה ניהלה את המערכה בקור רוח, ברוח איתנה, בגילוי של כושר מנהיגות עילאי, בחכמה ובאומץ, להבדיל מכמה מן הדרגים שמתחתיה, ובראשם שר הביטחון משה דיין. היא ניהלה בתבונה ובקור רוח את התהליך המדיני, סירבה להפסקת אש בטרם עת ובתנאים גרועים לישראל, ולאחר מכן הפגינה עמידה איתנה בלחצים האמריקאיים בעת המו"מ על הפרדת הכוחות עם מצרים וסוריה והשיגה בהם הישגים משמעותיים. הניצחון הישראלי במלחמת יום הכיפורים, הביא את הנשיא סאדאת להבנה שאי אפשר להשמיד את מדינת ישראל ולכן הוא פנה לדרך השלום. הניצחון הביא את מדינות ערב להכרה שאין ביכולתן לנצח את צה"ל במלחמה קונבנציונאלית כוללת, ולכן מאז, במשך 33 שנים, לא היתה מלחמה כזאת. ואף על פי כן, וחרף מסקנות ועדת אגרנט, גולדה הבינה שאין מנוס מהתפטרותה, ושעליה לשלם את המחיר הפוליטי על המחדל.
אם כך נהגה גולדה, על אחת כמה וכמה שכך ראוי שינהג אולמרט. בניגוד לגולדה, הוא החל את המלחמה בתנאי פתיחה מצויינים. בניגוד לגולדה, המלחמה שהוא ניהל עומדת להסתיים בתבוסה. תבוסה של מדינת ישראל במלחמה נגד ארגון טרור המונה כמה אלפי לוחמים.
אהוד אולמרט גילה נחישות, אומץ ומנהיגות בהחלטתו על פתיחת המלחמה. הוא שינה את אופי הפעולה של ממשלות ישראל בשש השנים האחרונות, שהבליגו על תוקפנות חיזבאללה ואיפשרו את התעצמותה המפלצתית. הוא החליט לא להיכנע עוד לסחטנות החטיפות. הוא החליט להלחם בטרור, מתוך ידיעה שלמלחמה יהיה מחיר כבד של ספיגת מתקפות טילים קשות על העורף הישראלי. הוא היטיב להגדיר את לבנון כמדינה ריבונית שממנה אנו תובעים את האחריות ולא לאפשר לה להסתתר מאחוריה החיזבאללה. הוא הבהיר באופן חד משמעי שישראל לא תתפשר על פחות ממימוש החלטת מועה"ב 1559, כלומר פירוק החיזבאללה מנשקו. הוא הבהיר שלא יאפשר עוד לחיזבאללה להסתתר מאחורי אזרחים וצה"ל יפגע בחיזבאללה גם במחיר פגיעה באזרחים. הוא הפתיע את החיזבאללה בתגובה קשה ביותר – מתקפה אדירה של חיל האוויר.
כל העם הלך אחריו בהתלהבות. הוא ביטא את תחושות הלב של הציבור הישראלי כולו כאשר הצהיר: "עד כאן!" הוא זכה לתמיכה של למעלה מ-90% בסקרים. הציבור היה מוכן לשלם מחיר כבד, בדרך לניצחון. העורף הפגין עמידה איתנה, במשך חודש קשה מאוד. אחוז הגיוס למילואים עלה בהרבה על 100%. מעולם לא קיבל מנהיג בישראל אשראי כה גדול, גדול ובלתי מוגבל בזמן.
...ומעולם לא ביזבז ראש ממשלה במהירות כזאת ובצורה כה מבישה את האשראי שקיבל. הוא החליט על מלחמה, אולם פחד ממשמעות החלטתו. הוא פחד לאשר לצה"ל להלחם. ובמלחמה, אי אפשר לנצח בלי להילחם. אי אפשר להילחם בלי לשלם מחיר כואב. ומי שאינו מוכן לשלם את המחיר, לא ינצח.
תחילה הוא הלך שבי אחרי הקונספציה החלומית אודות ניצחון אינסטנט במלחמה אווירית, ללא פעולה קרקעית. משהסתבר, אחרי ימים ספורים, שזה בלתי אפשרי, הוא עשה כל טעות אפשרית. הוא דחה ודחה את הפעילות הקרקעית, ואנו ספגנו עוד ועוד קטיושות. כשכבר הסכים לפעילות קרקעית, הכניס כוחות זעירים לשניים-שלושה כפרים, וביזבז עוד ימים בהם המשכנו לספוג. כשנפלו 8 חיילים ישראלים בבינת ג'בייל הוא נבהל ועצר גם את הפעילות הזאת. הוא היסס במשך שבועות עד שהחליט על גיוס המילואים, שהיה צורך לגייסם ביום הראשון. אחרי גיוס המילואים, הוא דחה ודחה ודחה ודחה את הפעלתם, שחק את הכוחות והוריד את המוראל שלהם. לאחר אירוע כפר קנא הוא נבהל ועצר את המתקפה האווירית ליומיים. וכאשר סוף סוף הבין שאין מנוס מפעולה צבאית משמעותית וקיבל גיבוי לכך בהחלטת הקבינט, הוא דחה אותה ב-48 שעות. שעה שהתהליך המדיני היה בעיצומו – במקום לזרז את הפעולה ולקבוע עובדות שתחזקנה את עמדת ישראל בתהליך – הוא המתין עד שמועצת הביטחון קיבלה החלטות שמשמעותן כניעה של ישראל וניצחון ברור לחיזבאללה. להחלטה הזאת היה על ישראל להשיב בשתי מילים: לא, תודה. אולמרט קיבל את ההחלטה, ורק אז נתן סוף סוף את הפקודה לצאת למבצע, כאשר רק מעטים מאמינים שהוא אכן יאפשר את מיצוי הפעולה ויתן לצה"ל לנצח (הלוואי ואתבדה. אהיה מאושר להודות בטעותי).
במקביל, הממשלה ניהלה את העורף בצורה שערורייתית, שפגעה קשות בעיקר בשכבות החלשות באזורי העימות. הממשלה נמנעה מקבלת ההחלטות המתחייבות משעת החירום, וסמכה על כך שעמותות צדקה וגיידמאק יחליפו את המדינה.
לאחר שישראל שילמה מחיר דמים כבד, יישובי הצפון ספגו אלפי טילים, שליש ממדינת ישראל היה כמעט משותק – המלחמה מסתיימת כאשר החיזבאללה קיים ככוח צבאי, ממשיך לשגר מאות טילים ביום, נסראללה חי והוא בעל המילה האחרונה בלבנון ומושא הערצה של המוני העולם הערבי והמוסלמי. הפסקת האש עלולה לתת לחיזבאללה את גדול הישגיו – נסיגה ישראלית משטח ריבוני שלה, בעל חשיבות אסטרטגית רבה, המורדות המערביים של החרמון ("חווֹת שבעא"). והחיילים השבויים... ספק רב אם ישוחררו בעתיד הנראה לעין.
מציאות זו, עלולה להפוך את ישראל מרמס לכל זב ומצורע במזרח התיכון, והיא תביא להתגברות הטרור האסלאמי נגדה. קבלת הפסקת האש היא כניעה ישראלית שעלולה לשחוק עד דק את כושר ההרתעה שלנו. החלטה זו עלולה להיות המבוא למלחמה הבאה, שעלולה להיות קשה הרבה יותר.
מי שאחראי לתבוסה הזאת, המציבה את ישראל במצב הגרוע ביותר בתולדותיה, הוא ראש הממשלה, אהוד אולמרט. אין הוא ראוי להנהיג את המדינה. עליו להתפטר לאלתר.
את כל שכתבתי לעיל לאני מסייג בהסתייגות אחת. יתכן, שההחלטה לצאת בכל זאת לפעולה הקרקעית – אם תנוהל בנחישות, תוך הפעלת עוצמתו של צה"ל, ובלי לעצור בטרם ירוסק כוחו הצבאי של חיזבאללה, תשנה את המגמה, תהפוך את הקערה על פיה ותביא לניצחון.
אני מודה, קשה לי מאוד להאמין שזה מה שיקרה.
הקיצו ורננו, הפגינו וטמטמו (בתל אביב):
סוף-סוף בא חיזוק גדול לשמאל הישראלי:
מיספר אבידותינו הרב יחסית
ו"כישלון" צה"ל לספק ניצחון מהיר ומוחץ –
(אגב, ה"המתנה" לפני מלחמת ששת הימים הוכח שהיתה רק לברכה, להכנת הכוחות למלחמה!)
מיספר המנויים של עיתון "הארץ"
פחת באחת
לכבוד
הוצאת עיתון "הארץ"
מחלקת המנויים
הנדון: הפסקת מנוי על העיתון
אנו מבקשים בזאת הפסקת המנוי שלנו על עיתונכם באופן מיידי, וזאת אחרי שאנו ומשפחתנו היינו בין קוראי עיתונכם מזה יותר מחמישים שנים.
מזה זמן רב, ולאחרונה ביתר שאת, העיתון מדבר בגנות המדינה והממשלה והצבא וזורע דמורליזציה בעם ובחייליו. כתביכם רובם מן השמאל הקיצוני ונדמה לעיתים קרובות שאתם שליחיו של אש"ף ולאחרונה נדמה שאתם שליחיו של נסראללה. והיה מי שהתרשם שלא יתקבל כתב לעיתון "הארץ" בלי שיישבע שבועת אימונים קודם כל לאש"ף ולצוררים.
כתביכם לא חדלים מלזרוע שינאה וביקרות על הממשלה על המפקדים בצה"ל ודורשים ועדות חקירה והתפטרות הממשלה, וזאת כאשר הלוחמה בעיצומה ודמם של הקרבנות עוד נשפך וגופותיהם עוד לא הספיקו להתקרר.
אפילו אלה שכותבים על בניינים וארכיטקטורה מצאו לנחוץ לאחרונה לנגח ולהשמיץ את המהנדסים הישראליים "שנותנים יד לבנות בשטחים הכבושים." כלומר, מהנדסי ישראל חייבים ללכת לפי רצונה של ממשלתו של ערפאת ויורשיו, לדעת העיתון. כבר מזמן חדלתם להיות ביקורתיים. אתם הרסניים במאמרים שלכם, אפילו הספרותיים והכלכליים, וכולם בלי יוצא מן הכלל. הכול אנטי. וכל פוליטיקאי פליט, שהרס כל מה שנקרה בדרכו ובגד בכל מי שיכול והיה מחסידי ערפאת והתאכזב ושוב שינה כיוון פעם ופעמיים ושלוש, מצא אצלכם פינה וטור קבוע להביע את דיעותיו שגם הוא לא יודע מה הן.
עמודים שלמים אתם ממלאים בהסברים על "מה נסראללה רוצה." אנו יודעים מה נסראללה רוצה. אבל אתם שואפים להמליך אותו עלינו מלך. קשה שלא להתרשם שאתם עובדים מטעמם של צוררי ישראל תחת חסות המילה "חופש עיתונות". לבולשביקים היה מושג של "אוייב העם", אותו נתנו לאלה שלא הלכו לפי הקו שלהם או מטעמים אחרים. אנשי המדיה ואתם במיוחד ממש אוייבי העם הזה, שאת חירותו קנה וקונה ומְתחזק בדם. קצנו בכל מה שאתם כותבים, דברים הרסניים שגורמים לדמורליזציה. עוד לא נגמר הקרב ואתם כבר מראיינים את החיילים ומשמיעים להם באוזן את דעתכם שהמפקד אשם ושהאלוף לא יודע מהחיים שלו ומפיצים שהשמיכות לא היו טובות והדובון לא היה טוב והנשק לא היה טוב והמזון לא היה טוב.
חוסר מצפון כזה עוד לא נשמע.
יאמר לי עורך עיתון "הארץ" באלו מדינות יכול היה לעשות כדבר הזה והיה יוצא נקי? האם בזמנה של מרגרט תאצ'ר היה מעז עיתונאי לכתוב מה שקרה באירלנד אם היא לא רצתה? כי טובת מדינתה קדמה שם לטובת העיתון וללהג כתביו. ושם אין חופש עיתונות? אבל דומה שמכרתם את נשמתכם לשטן ודומה שאתם רוקדים על דמם של הקרבנות. אתם לבטח רוצים לספר לנו על איזון. שאתם נותנים ביטוי ובמה לדעות שונות ואף קוטביות. נוכחנו שזה לא נכון. מה שלא תואם את הקו של עיתונכם, קו שהוא אשפ"יסטי בעיקרו – בדרך-כלל לא יפורסם, אף לא במדור "מכתבים למערכת", ויש לנו קבלות על כך. הרבה יש בליבנו עליכם אבל לא נאריך.
אנו מודיעים בזאת על הפסקת המנוי על עיתונכם מרגע זה ומבקשים לשלוח לנו בדואר חוזר המחאה על הסכום שמגיע לנו שכן שילמנו עד יום 21.8.06. מספר מנוי 140135.
בכבוד רב,
שירלי זמיר
רחוב ד"ר אליהו 20 , רמת גן 52621
כנס המתנצלים בתא הטלפון
של קמפוס אוניברסיטת בת שלמה רבתי
אירוע רב-משתתפים יתקיים השבוע בתא הטלפון הציבורי של קמפוס אוניברסיטת בת שלמה רבתי, ליד כביש שש.
כל אלה שבמשך שש שנים הצביעו על הנסיגה מלבנון כעל דפוס פיתרון אידיאלי של הסכסוך וכעל דוגמא של השגת שלווה וביטחון לאחר "שהחזרנו הכול" – יבואו להתנצל בפני אלה שבפניהם ירקו ואת שמם הכפישו משום שהנכפשים מצידם טענו שהשקט הוא מדומה וכי שום שלום אמיתי לא הושג אלא רק הכנות של האוייב מתחת לאפינו למהלומה הבאה.
מבין המתנצלים ידברו גם עשרות הסופרים, אנשי הרוח והאינטלקטואלים שזוהו קודם עם השמאל ועתה, במשך החודש הראשון למלחמה, הם תמכו בה בפומבי וראו בה מלחמת קיום של ישראל.
אחרי נאומי המתנצלים הם יעברו לאודיטוריום הגדול של אוניברסיטת בת שלמה רבתי, ושם ידברו מאות מהם נגד החודש השני של המלחמה ויתבעו הפסקת אש מיידית בשם האסטרטגיה הספרותית של האידיוטיזם המוסרי.
בדרך מתא הטלפון לאודיטוריום הענקי הם יירשמו בדוכן של קשתו"ם, קשרי תרבות ומדע של משרד החוץ, המארגן משלחת הסברתית של סופרים, אנשי רוח ואינטלקטואלים ישראליים, וכמובן מעדיף את אלה שנמנו קודם על כוחות השמאל והשתינו על המדינה מבפנים ומבחוץ-לארץ אבל עכשיו הם הואילו לתמוך במשך חודש בצדקת המלחמה של ישראל על חייה ועל חיי אזרחיה.
הנרשמים למשלחת הודיעו מצידם ששום פקיד ממשלתי צנזוריאלי לא יגיד להם מה לומר ומה לא לומר בחוצה לארץ וכי מיד אחר שוך הקרבות הם יחזרו להיות לאור גויים ולומר להם את האמיתות הערבות לאוזניהם גם על פשעי ישראל אפילו שכרטיסי הטיסה ותיאומי המפגשים ייעשו על חשבון המדינה.
חלקם ביקשו דחייה עד לצאת תרגום ספרם הבא העוסק בין השאר בדיכוי הפלסטינים בידי הצבא הישראלי הכובש ומתן רהביליטאציה לנאצים.
סופרים ואינטלקטואלים שכן הכירו בסכנה האורבת למדינת ישראל במשך כל השנים וגם השתדלו לכתוב על כך במידה שהעיתונים נתנו להם פתחון-פה – יישלחו לסדנת התרעננות בחוג ללימודֵי אידיוטיזם מוסרי שנפתח באוניברסיטת בת שלמה רבתי בשיתוף החוגים להיסטוריה ולמדעי החברה של אוניברסיטת שיח' מוניס על גבעה בקולוניה הציונית תַּל-אָבִּיבּ המתנחלת במרכז פלסטין הכבושה. בתוכנית הלימודים ישולבו פגישות אורח עם אידיוטים מוסריים מפורסמים מתחומי הספרות והעולם התחתון.
"הנער מתל-עדשים" נבחר ל"מצעד הספרים"
הרומן של משה גרנות לבני הנעורים "הנער מתל-עדשים" (פרקי חיים של רפאל איתן, שכל חייו היו קודש לביטחון ישראל), נמצא ראוי על ידי חבר שופטים של התאחדות הוצאות הספרים ושל משרד החינוך להיכלל ב"מצעד הספרים לילדים ולנוער", תשס"ז.
המבקשים להצטרף למנויים המכתב העיתי: שמעון מור ותיה (מפורום היוצרים סימן כתיבה) שלחו לנו כתובות אי-מייל לא מדוייקות והם מתבקשים לפנות אלינו שנית כדי להיכנס לרשימת הנמענים. כל המכיר אותם מתבקש להעביר להם הודעה זו שאותה לא יוכלו לקבל ישירות.
נעמן כהן
השקרים של ד"ר פארוק מואסי
תגובה לדבריו: "המלחמה הזו אינה צודקת אני מריע נגדה."
אהוד בן עזר שלום,
תודה על פרסום השיר "גבריות" [גיליון 166] למרות שאיני בטוח שעתה הוא המועד המתאים. שכן, הוא נשלח לפני המלחמה והתאים לדברים שפורסמו אז.
אודה לך מאד אם תוכל לפרסם את תגובתי למר מואסי.
אני מודע לכך שבדרך כלל עורכים אינם אוהבים פולמוס מתגלגל אבל במקרה דנן אני סבור שיש חשיבות רבה, לאור המלחמה בה אנו נתונים, לפרסום התגובה שבה יש תשתית עובדתית הסותרת את דבריו (המשקפים את הצביעות של ערבים רבים). להלן תגובתי לכל משפט של ד"ר מואסי [גיליון 166]:
* "נעמן דן את עצמו ואת ישראל וידע שאכן ישראל התחילה [במלחמה]."
ד"ר מואסי, ישראל לא התחילה את המלחמה, אלא חיזבאללה. המלחמה החלה כאשר חיזבאללה פתח בהפגזת קטיושות על יישובי הצפון ובחסות ההפגזה הרג וחטף שני חיילים.
* "המלחמה היא אינה לחלוטין על עצם קיומה של מדינת ישראל ועל 'השמדת היהודים'. חמאס לפי מיטב ידיעתי לא מאמץ סעיפים כאלה."
ד"ר מואסי, קל מאד לקרא ולדעת. עשה מאמץ קטן:
http://www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=1067&MenuID=608
* "אפילו הדברים שנכתבו בשמו של הנביא (השמדת היהודים) אינם אותנטיים בספרי ה'חדית'."
ד"ר מואסי, השאלה אינה אם דברי מוחמד בזכות השמדת היהודים, (המופיעים באמנת החמאס) הינם אותנטיים, אלא אם אתה, מר מואסי, רואה אותם כגזענות רצחנית, או מופת מוסרי? האם אתה, ד"ר מואסי, (בערכיך היום) רואה את חיסול היהודים ע"י מוחמד בערב, מופת מוסרי, או פשע מלחמה?
* "מר כהן, אתה חי באשליות כשאתה קובע שערביי ישראל יצעקו בכל הפגנה: 'כ'יבר כ'יבר יא יהוד, צבא מוחמד עוד ישוב!' אימתי? והיכן?"
* ד"ר מואסי, לא קבעתי שהערבים "יצעקו" (כ'יבר כ'יבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב) קבעתי שהם צועקים. מספיק לראות טלביזיה. למשל, בעצרות ההמונית של כל המפלגות הערביות לזכרם של "השאהידים" יאסין ורנטיסי, שאגו ההמונים את הפסוק. אפילו במהלך הריסת מבנה בלתי חוקי בצ'קפוסט בחיפה צעקו המפגינים את הפסוק.
* "היהדות היא דת שהמוסלמים חייבים לרחוש לה ולנצרות מלוא הכבוד. כך כתוב בקוראן".
ד"ר מואסי, אנחנו לא בתקופת הג'האליה, הפסק עם השקרים. צטט נכון את הקוראן:
1. היהודים הם קופים וחזירים שקיללם אללה. סורה 5 פסוק 60. עונשם הוא להיות מפוזרים על פני כל הארץ עד תחיית המתים, ויש ללחוץ עליהם ולענותם. סורה 7 פסוק 163.
2. "נימחק להם (ליהודים) את צורת הפרצוף ונסובבם לאחור" סורה 4 פסוק 47.
3. כל רכוש היהודים – אדמות, בתים, נשים - שייך למוחמד ולערבים. סורה 59 פסוק 7. סורה 33 פסוק 27.
4. היהודים אינם מבינים את תורתם כי הם "חמור נושא ספרים שהמוות ישיג אותם". סורה 62 פסוקים 8-5.
5. בניגוד למוסלמים שמקבלים בגן העדן אוכל, שתייה, נשים ונערים, כל יהודי (ונוצרי) מקבל גיהינום. וניצלה באש. מיד אחר כך מוציאים אותו מהאש עד שירפא עורו. כשיצמיח עור חדש מיד ייזרק בחזרה אל תוך האש, והחוצה... וכך לנצח. סורת הנשים 4 פסוק 56.
6. היהודים הם שדים, כופרים, הראויים לאבדון והשמדה. סורה 46 פסוקים 35- 29.
7. אסור להתיידד עם היהודים והנוצרים. סורה 5 פסוק 56.
8. "והיו שפלים". סורה 9 פסוק 29. הפסוק הזה שימש בסיס לחוקי "בני החסות". על היהודים, הנוצרים, והשומרונים להיות מושפלים תחת שלטון כיבוש מוסלמי. עליהם לשלם מס גולגולת, "ג'יזיה". נאסר עליהם לרכב על סוס או גמל. הם חייבים ללבוש לבוש בצבע מסוים, יהודים-צהוב, שומרונים-אדום, ונוצרים-כחול. וחלים עליהם שאר חוקי ההשפלה.
* ד"ר מואסי על התביעה: "אם אינך צבוע, וגורל ישראל באמת חשוב לך, עליך להכריז בריש גלי כי המלחמה של החמאס והחיזבאללה למען חיסול מדינת ישראל והשמדת היהודים אינה צודקת! ואילו מלחמת ישראל למניעת השמדתה – צודקת היא!" תשובתך היא: "המלחמה הזו אינה צודקת. אני מריע נגדה."
ובכן, ד"ר מואסי, מתוך מה שאמרת ובמיוחד ממה שלא אמרת, הבנו את עמדתך...
אהוד בן עזר: רציתי להעיר שגם בתנ"ך, ואפילו בהגדה של פסח, נאמרים כמה דברים מאוד לא מחמיאים על הגויים, ובייחוד על המצרים שעימם יש לנו הכבוד לקיים יחסי שלום זה שנים רבות, ולא שמעתי ששינינו לשם כך את הטקסטים המסורתיים שלנו או שאנחנו מתכחשים להם או שאנחנו חושבים שיש ליישמם ככתבם וכלשונם בימינו אלה.
כתבה מגוחכת
לכבוד העורך,
נכשלת בכתבה המגוחכת [גיליון 164] על הפצצת הבית בכפר כנא. לדוגמא, הבית התמוטט מיד וקבר את כל אלה ששהו בו. רק בבוקר, לאחר 7 שעות, העזו אנשים וצוותי חילוץ להגיע לבניין ההרוס וחילצו את המתים. על צה"ל להודות בטעות ולא להמציא ספינים מגוחכים.
רון וייס
רמת-גן
מות אבימלך
מותו של אבימלך היה לו לגאולה משום שבחר ברע וחי באורח על-אנושי. מותם של כל האחרים אינו מעניין כלל את פנחס שדה, משום שהם חיו ב"הבנה מזוייפת". גם בספרים אין כל תשועה. קצין צעיר בשכם, ההולך למות, פצוע, מבקש בספרים שבביתו פסוק אחד אשר יבאר לו את טעם מותו, ואולם "כל המגילות הללו, אשר רשומים היו בהן דברי חוכמה ופיוט מהוללים, ניראו לו עתה, למרבה-הייאוש, רק כעורות כבשים מתים." (שם, עמ' 94), ומפני כך – מותו שלו, של הקצין – "היה רק כמות כבש בעדר נטרף, באין טעם וערך, רק אימה ואובדן." (שם, עמ' 94).
התשועה היחידה שיכול שדה להציע לאותו קצין אומלל בשכם היא לקרוא לפני מותו את פרשת אבימלך, למען יבין כי חייו עד כה היו חסרי משמעות, וגם מותו חסר-טעם הוא, וכי כל שיישאר מן המלחמה ומחייו שכלו בה – הוא מפעלו הגאוני של אבימלך, שבחר ברע וגאל את בני-עירו מחייהם המושחתים והריקים באמצעות הכלייה הנחרצת שהביא עליהם. אין למלחמה שום משמעות לאומית, חברתית או דתית (במובן של כפיית אמונה). ודווקא חוסר הטעם הגמור שבמלחמה הוא ש"מטהר" אותה, הוא הנותן לה את צידוקה המוחלט – לגאול את האדם מריקנות חייו על ידי השמדתם.
המשורר אף הוא אינו יכול להיחלץ ממוות חסר-טעם. משורר אחד בשכם, הנחשב למשוגע, עוזב את העיר בהיפרש עליה צל המלחמה, באומרו: "משורר אני, ורצוני לשבת בדמי-הלילה, להתבונן אל הכוכבים החורשים את שדות-השמיים בתלמים של אור, לשמוע את הצרצר, להגות בנפשי, בחלומותיי, בזיכרונותיי, באלוהים, במוות הצפוי לי, ולרשום כל זאת בפסוקי-שיר... ומה לי אפוא ולחומות העיר ומקדשיה, או לשלומם, לקניינם ולכבודם של אזרחיה?" (שם, עמ' 74) – והוא נודד אל בקעת הירדן, מקים לו אוהל בין הסבכים ומתקיים על דגים ודבש. "ושם ביער דוב אחד, ובראותו את האיש יצא וטרפו." (שם, שם).
"עולם זה אין לו תקומה." (שם, עמ' 89). אלוהיו של שדה אוהב את הרוצחים הגדולים ואת הגאונים, כי בחייהם ובמותם הם מגשימים עלי-אדמות את הדוגמה העל-אנושית, בבחרם בחיים שמעבר לטוב ולרע. ההיסטוריה מוכיחה, לדעת שדה – כי רק אלה המפעלים ואלה האנשים המטביעים חותמם ורושמם על האנושות ועל תולדות הרוח בעולם. סיפורו של אבימלך יפה מבחינת עיצובו האמנותי, ייתכן וצודק – אם מסתכלים על העולם מנקודת הראות הנצחית והעל-אנושית – אך ככל שהסיפור שלם יותר כך הוא גם נואש יותר וחסר משמעות ותקווה לאותם אנשים שלא קורצו משורש נשמתו של אלימלך, והחיים עדיין בעולם זה, אשר "אין לו תקומה."
קטע הסיום מהרשימה "מות אבימלך" מאת אהוד בן עזר על ספרו של פנחס שדה "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו" שנדפסה בירחון "מאזניים" בחודש יוני 1970. הרשימה שבה ונדפסה במלואה בספר "להסביר לדגים", עדות על פנחס שדה, בהוצאת "אסטרולוג", 2002.
הרצל חקק
שמישהו יסביר לי
אני יודע, שסופרים ואנשי רוח רצים בלהקות בשם מוסר טהור, וקריאתם נשמעת מצפונית: "אל תפגעו באזרחי לבנון בשום פנים ואופן, חוסו על ילדי לבנון."
וקשה לי, קשה לי להבין זאת. המלחמה הזו אינה מלחמה בין מדינה לבין אירגון טרור. ממשלת לבנון נתנה במוצהר גיבוי לטרור של החיזבאללה , לחטיפה, לפגיעה באזרחינו – וכך גם להמשך מהלכי נסראללה. סניורא וממשלתו מעולם לא גינו הפצצה מכוונת כנגד אוכלוסייה אזרחית ושיגור טילים כנגד בתי חולים וכנגד יעדים שעלולים להיות הרי אסון (בתי זיקוק, מפעלים פטרוכימיים).
שמישהו יסביר לי: אחרי שהודענו לאזרחי לבנון לנטוש, מדוע עלינו להימנע מכתישה חריפה יותר והרס משגרי הטילים, גם כשהם בתוך מבנים "אזרחיים"? מדוע הארכת המלחמה והמשך ההרג של אזרחינו וילדינו היא מוסרית? מדוע סיכון חיילינו בקרבות פנים אל פנים הוא מוסרי? מדוע הרס המשק שלנו ושבירת המוראל של העם היא מוסרית? מדוע זה מוסרי לשדר לכל האויבים האורבים מסביב, שמותר להכות באזרחינו ללא הפסקה? האם דמם של אזרחי ישראל אדום פחות מדמם של הלבנונים? על אלו רחמים מדובר כאן?
שמישהו יסביר לי כיצד כל זה מתיישב עם התפיסה שמוסר חייב להיות כוללני: שהרי אם הצדקנות שלנו נכונה, היא טובה גם במקרה שכל אויבינו, בכל החזיתות, יכו בנו בטילים מתוך מבנים אזרחיים, מכל הכיוונים. וכולנו יודעים, שרק אז ייפול האסימון... האם אנו משדרים ש"מוסריותנו" שווה יותר מקיומנו? האם אותו "מוסר כליות" משמעו שעלינו להיות מוסריים עד כלייה ועד מוות? האם רק הרס בית חולים שלם או מאות הרוגים אחרי הפגזת בתי הזיקוק יעירו אותנו?
שמישהו יסביר לי: האם לא הגיע הזמן להישמע לצו הפשוט "הבא להרגך השכם להרגו"?
הרצל חקק
על רס"ן רועי קליין ז"ל
המעט שאנו יכולים לעשות עבור מי שהקריב את חייו באופן הירואי כל כך, הוא לספר את סיפורו. לא ברור למה התקשורת הדחיקה-עד-העלימה את הסיפור הזה. אולי זוהי התנהגות לא פופולארית, אולי אינה עולה בקנה אחד עם תדמית החייל הסובל, הרגיש והחששן, אותה מישהו מנסה לטפח. אולי מאחר וגיבור הסיפור, הוא, לא עלינא, מתנחל, אולי –
אין שום הסבר ראוי להעלמת סיפור גבורה מדהים כזה – מדוע לא מספרים אותו בכל מקום בצעקה רמה, בהתפעלות רבתי, בגאווה מבצבצת, בתודה בהערצה, בדמעות.
אז נספר אותו אנו, מאי מייל לאי מייל.
רב סרן רועי קליין ז"ל, סמג"ד 51 של גולני, מהיישוב עלי (כן, כן התנחלות), היה בעל הדרגה הבכירה בין לוחמיו בבינת ג'בל. בשעת הקרב הבחין ברימון שהושלך לעבר אנשיו. מאחר וכבר לא היה ניתן להתגונן ולמנוע את פגיעתו הרעה של הרימון, הוא זינק עליו כך שגופו יחסום את מרבית ההדף, ואנשיו ינצלו. קורבנו נשא את הפרי המיוחל. חייליו שניצלו סיפרו כי זעק " שמע ישראל" שעה שקפץ על הרימון.
רועי קליין, גיבור מיתי בעידן של הערצת האנטי-גיבור, נקבר ביום הולדתו ה-31. מספרים עליו שהיה נגן סקסופון מצטיין ואיש רוח מבריק, שסיים לימודי הנדסה בהצטיינות. שטייל עם חברים באפריקה, שהיה לו צחוק מתגלגל, שכל מכריו מתארים אותו כאדם עדין ושלוו, שמשאלתה של אלמנתו היא כי ילדיה יהיו דומים לאביהם.
.
יהי זיכרו ברוך!
במקום להדליק נר, העבירו את סיפורו הלאה. מגיע לו הרבה יותר, אבל זה כל שנוכל לעשות.
[סיפור הגבורה רץ באינטרנט ללא הפסק מכתובת לכתובת והחלטנו להביאו גם כאן למען אלה שטרם קיבלוהו באופנים אחרים]
אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל
גילוי דעת
חברי ועד אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל חשים מחוייבות לאומית ואנושית להשמיע קריאת הזדהות כדי לחזק את הלוחמים על קיומה של מדינת ישראל ואת ידי ממשלת ישראל במאבקה מול אויבינו.
כולנו שותפים לאחריות לגורל העם והמדינה בארץ הזאת. שבנו אליה והקמנו אותה בשאיפה ליצור את הבית הלאומי לעם היהודי לאחר אלפיים שנות גולה. איש לא רצה במלחמה הזו, אבל מרגע שנכפתה עלינו, עלינו לשלב ידיים לאורך כל המערכה.
אין פסול בביקורת, אבל אלה שמשמיעים אותה כדאי שיבדקו ם נשמע קולם כאשר התפוצצו אוטובוסים בערי ישראל, כאשר טילים וקטיושות פגעו באוכלוסיה אזרחית במכוון, בהסכמה של ממשלת לבנון הריבונית.
הביקורות באות מצד אלה שאמרו כי לאחר נסיגה לגבול הבינלאומי, כל התקפה עלינו תיתן לנו זכות לצאת למלחמת מגן צודקת. ישראל נסוגה בשנת 2000 לגבול הבינלאומי, וחשוב לומר לכל העולם: זו מלחמת מגן והיא צודקת – ויש לסלק את החיזבאללה ולפרק אותו מנשקו.
תושבי הצפון וחיילינו בצפון נמצאים במערכה קשה, ואנו מתפללים לשלומם ומחזקים את ידיהם.
אנו קוראים לסופרי ישראל ולכל אזרחי ישראל, לסייע כמידת יכולתם בחיזוק הרוח בעורף, ובחיזוק המוראל של הלוחמים בחזית.
בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים, וחברי ועד אגודת הסופרים
יום רביעי ט"ו באב תשס"ו, 9 במאי 2006
לזכרו של החייל תום פרקש
זהו שיר שנכתב לזכרו של החייל תום פרקש שנפל ב- 24.07.06. השיר הוקלט על ידי אחותו בת ה-17, עמית, ביום הלוויתו. מאוד חשוב למשפחה להנציח את תום, ולכן נשמח אם תעזרו לנו בהפצת השיר מיליון כוכבים. מילים ולחן: יפתח קרזנר .
http://www.myspace.com/tomfarkash
*
באוניברסיטת תל אביב קלטו משפחות רבות מהצפון למעונות. לא היתה שום הכנה מוקדמת ועכשיו הם במצוקה גדולה של דברים. כל מי שיכול לעזור לתרום דברים כגון כלי מטבח, מאווררים ושאר מכשירי חשמל (מיקרו וכדומה), מזרונים, משחקי ילדים ועוד כל מיני דברים שאפשר, מוזמן להתקשר אל:
אפרת 054-4373700
בבקשה העבירו את המייל הזה הלאה לעוד אנשים.
תודה רבה
להביא ל"קפה וסימפטיה" רחוב אינשטיין, מעונות אינשטיין, בכניסה הראשית.
זקוקים בעיקר: למכשירי חשמל קטנים, קומקומים, טוסטרים, מיקרו. כלי אוכל, סכו"ם, סירים, מחבתות, וצעצועי ילדים.
*
היום לפני 40 שנה
בתאריך כ' באב תשכ"ו, 6 באוגוסט 1966
נפטר בגיל 63 ונקבר בפתח תקווה בן המושבה
בנימין בן עזר ראב
צעיר בניו של יהודה ראב בן עזר
אחיה הצעיר של אסתר ראב
ואביהם של לאה שורצמן ואהוד בן עזר
יהי זיכרו ברוך
אחת לשנה, בל"ג בעומר, יום מותו של יהודה ראב (1858-1948), נערכת האזכרה הכללית לכל נפטרי המשפחה בבית הקברות סגולה בפתח תקווה
"האנשים הצבועים ביותר שעל פני כדור הארץ"
מאמר מאת מיכאל בהה: E- Michael Beh
עיתונאי נוצרי לבנוני מביירות, 30.7.06
הפוליטיקאים, העיתונאים והאינטלקטואלים של לבנון קיבלו בימים אלה את שוק חייהם. הם ידעו היטב שחיזבאללה הקימה מדינה עצמאית בתוך ארצנו. מדינה שכוללת מיניסטריונים ומוסדות מקבילים, בכפילות לאלה של לבנון. מה שלא ידעו – והם מגלים הודות למלחמה זו (דבר שמשתק אותם בגלל ההפתעה והפחד) אלה מידות ההרס העצמי.
למעשה ארצנו הפכה להיות שלוחה של איראן, וכוחנו הפוליטי, כביכול, משמש מגן פוליטי וצבאי לאיסלאמיסטים מטהרן. פתאום גילינו שטהרן מאחסנת מעל 12,000 טילים מכל הסוגים והמידות, הכול על השטח שלנו. ושהם אירגנו בסבלנות ובשיטתיות כוח משלים, אשר בעזרת הסורים משתלט יותר ויותר, כל יום על כל חדרי הבית – לבנון. תארו לעצמכם שאנו מאחסנים טילי קרקע-קרקע על שטח ארצנו, טילי זילזל, וכי הירי ממכשירים אלו יכול לגרום, בלי שנדע, למאבק אסטרטגי אזורי שבכוחו לחסל את לבנון.
אנו ידענו שאיראן – באמצעות החיזבאללה, בנה קו מג'ינו אמיתי בדרום. אך רק התמונות של מרון אל-רס ובינת-ג'ביל גילו לנו את היקף העבודות שמידותיהן מאפשרות לנו להבין מספר דברים בבת אחת: שלא היינו יותר שולטים על גורלנו, שאין לנו האמצעים הנחוצים כדי להפוך את המצב. הבנו גם שאלה אשר עשו מארצנו בסיס קדמי למאבק התורה האיסלמית נגד ישראל, לא הייתה להם כל כוונה לוותר מרצונם על מעשיהם.
חוסר החלטיות, פחדנות, מחלוקות וחוסר אחריות איפיינו את מנהיגינו. לכן לא היו מסוגלים להתמודד מול כוחות פוליטיים אחרים בארץ הארזים. צבאנו בוודאי שוּנה במשך שנות הכיבוש הסורי כך שלא יהיה מסוגל למלא את תפקידו כמגן האומה. אף לא היה מסוגל להתמודד עם המיליציות של חיזבאללה. צבאנו הוא כוח שעדיין תלוי בבעליו הזרים ואיננו ניתן לביקורת. למשל, הוא שיתף פעולה עם האיראנים כדי להעמיד את הראדאר שלנו על שפת הים לרשות הטילים שלהם, טילים שכמעט הטביעו אונייה ישראלית במימי ביירות. חברי המימשל שאינם אנשי חיזבאללה אפילו לא ידעו על קיום טילי קרקע-ים על שטחנו... זה עלה בהרס מוצדק של כל תחנות הראדר שלנו על ידי צבא היהודים. ועדיין אנו יוצאים בזול מכל התסבוכת הזאת. וכעת אנו בוכים ומשחקים בצביעות את תפקיד הקורבנות.
אנו יודעים להתלונן ולטעון כי אנו אף פעם לא אחראיים על הזוועות שמתרחשות, בהפרשי זמן קבועים, על שטחינו. החלטת מועצת הביטחון 1559, התובעת מממשלתנו להציב את צבאנו על השטח העצמאי שלנו, לאורך הגבול הבינלאומי שלנו עם ישראל, ודורשת פירוק כל המיליציות הנמצאות על השטח שלנו, התקבלה ב-2.9.2004 והיו לרשותנו שנתיים כדי לבצע החלטה זו ולהבטיח עתיד של שלום לילדינו, ואנו לא עשינו כלום לביצועה. וזו היא טעותם של הפוליטיקאים פחותי-ערך הלבנוניים, ולא של אף אחד אחר!
גם אחרי יציאת
הכובש הסורי, הממשלה שלנו נתנה לאוניות ולמשאיות עם כלי נשק לפרוק
את
המטען אצלנו, מבלי להיות מוטרדים מהמשא שלהן. היא סיכנה את סיכויי התחייה של הארץ
הזאת כאשר המירה את "האביב של ביירות" עם "השחרור של ביירות". למעשה, אנו קיבלנו אז
הזדמנות – כחנינה שלא קיווינו לה – כדי לאפשר לנו לקחת את עתידנו לידינו.
כעת אפשר בהחלט לומר כי לא היינו מסוגלים להגיע להסכמה כדי להרחיק את אמיל לחוד הבובה של אסאד, ושהוא עדיין נשיא של מי שאחדים מתעקשים לקרוא הרפובליקה שלנו... אין צורך לחפש רחוק: אנחנו מה שאנחנו, כלומר, לא מי יודע מה.
כל האישים הנושאים באחריות ציבורית ותקשורתית בארץ זו, הם האחראיים לאסון. פרט לקולגות שלי, עיתונאים ומוציאים לאור, אשר מתו, נרצחו, על-ידי הקלגסים הסוריים, בגלל זה שהיו פחות פחדנים מאלה אשר נותרו חיים. ואילו לחוד נשאר בבעבדה (ארמון הנשיא).
וכאשר אני מדבר על אסון, אינני מתכוון לפעולה של ישראל כתשובה לתקיפת אזרחיה וצבאה, אשר נעשתה משטחנו ושאנו לא עשינו כלום בכדי למנוע אותה... ולכן אנו אחראיים לה. כל בריחה מאחריות זו (אחדים כאן לא מכירים את המונחים המינימאליים של המשפט הבינלאומי כדי להבין זאת) פירושה שלבנון, כמדינה, איננה קיימת.
הצביעות נמשכת: אפילו כמה עיתונאים של L'ORIENT LE JOUR המכובד מעמידים, זה מול זה, את הפראות של החיזבאללה ושל הישראליים. בושה! חוסר יושר! ומי אנחנו בתוך הסיפור הזה? הקורבנות "המסכנים לעולם" של שאיפות האחרים ?
הפוליטיקאים תומכים בתיזה חסרת-שחר זו, או שהם שותקים. ואלה שציפו מהם שידברו, כדי להציל את התדמית שלנו, גם הם שותקים כמו האחרים. ואני מתכוון בדיוק לגנרל און Aoun)) אשר יכול היה לדחוף כתף ולצעוק את האמת. אפילו האוייב שלו – ואליד ג'ומבלט [ג'ונבלט?], מנהיג הדרוזים, הראה את עצמו פחות... מעורפל.
קורבן? לבנון? איזו בדיחה!
לפני ההתקפה הישראלית, לבנון כבר לא הייתה קיימת. היא הייתה רק הולוגרמה. בביירות, לאזרחים תמימים כמוני נאסרה הכניסה באזורים מסויימים של עיר הבירה שלהם. אף המשטרה שלנו, הצבא שלנו והשופטים שלנו, היו בין אלה שנאסר עליהם להיכנס. למשל, המקרה של אזור המפקדה של חיזבאלה ושל הסורים בשכונת חארת חרייק. ריבוע של קילומטר מכל צד, בירה בתוך בירה, נשמרת ללא הפסקה על-ידי צבאו של הורלה[*], לרשותה מוסדות משלה בתי ספר, גני ילדים, בתי משפט, רדיו משלה, טלוויזיה ובעיקר... מימשל משלה.
"מימשל" אשר החליט לבדו (במקום "הבובות" שבממשלת לבנון – בה לחיזבאלה יש גם שרים) – החליט לתקוף מדינה שכנה אשר אין לנו איתה כל סיכסוך מהותי או מבוסס, ולהטביע אותנו בסיכסוך דמים. ואם תקיפת מדינה ריבונית על שטחה, אם רצח 8 מחייליה, אם חטיפת שניים נוספים ובמקביל שיגור טילים על תשע ערים, אם זה איננו מהווה סיבת-מלחמה (CASUS BELLI) אז, צריך לבדוק מחדש את ההגדרה של עקרון היורידי הזה.
והנה הם, הפוליטיקאים השפלים, כמעט כולם, כולל מנהיגים רבים ואנשי דת שיעים, מברכים כל פצצה אשר נוחתת מ-16F יהודי ואשר באה להקטין את העלבון לריבונות שלנו שחארת חרייק מהווה בלב ליבה של ביירות [לא ברור. א.ב.ע]. בלי הישראלים, מה היינו עושים כדי לקבל הזדמנות נוספת (אשר לא מגיעה לנו בכלל!) לבנות מחדש את ארצנו?
כל מבצר איראני-סורי אשר ירושלים הורסת, כל לוחם איסלאמי שסולק, מאפשר ללבנון לשוב על רגליה באופן יחסי ולקום מחדש! החיילים של ישראל עושים פעם נוספת את עבודתנו. מחדש, כמו ב-82', אנו צופים – שפלים, מפוחדים ותוך כדי העלבתם – לקורבנם ההירואי המאפשר לנו לשמור על התקווה לא להיבלע במעמקי האדמה. בהיותנו מוטרדים בדרום לבנון כמו משלג של אשתקד, נתנו לזרים להשתלט על זכויותינו מבלי שיהיה לנו הכוח להחזיר לעצמנו את העצמאות והריבונות. והיה בגמר המלחמה, והצבא הלבנוני יחזיר לעצמו את השליטה על השטח שלו, והתפטר מהמדינה אשר בתוך המדינה הפועלת לחנק העיר (הבירה) זה יהיה רק הודות לצה"ל. זאת, הכול יודעים היטב, כל הפוליטיקאים הפחדנים – מהרמאי פואד סיניורא, אל סעד חרירי בנו של שודד לבנון, ועד הגנרל און – הישר.
ובעניין ההרס הנגרם על-ידי הישראלים... הנה לכם עוד מעשה מרמה: לכו אל המפה. אני ציינתי פחות או יותר, אך בקנה מידה נכון, את החלקים של הבירה שלי אשר נהרסו על-ידי ישראל. מדובר על חארת חרייק – בשלמותה – ועל שכונות מנהיגי חיזבאלה הנמצאים בפרבר השיעי בשם דאייה.
בנוסף לשני אזורים אלה, צה"ל פוצץ את בניין מפקדת החיזבאלה בן תשע הקומות, בתוך הסיטי של ביירות (זה היה "מוט" של נסראללה בתוך העיר, באמצעותו הוא הוכיח את נוכחותו ושליטתו עלינו), – מחסן נשק סורי בנמל, שתי תחנות רדאר של הצבא, אשר קצינים שיעיים העמידו לרשות החיזבאללה, ומשאית אשר נחשדה בהעברת נשק בתוך הרובע הנוצרי של אשרפיה. בנוסף לזה, הוצאו מכלל שימוש דרכים ושדות תעופה, אשר שימשו לצייד את החיזבאלה בנשק ובתחמושת.
מחוץ לזה, צה"ל לא נגע ולא הרס שום דבר! וכל אלה המדברים על "הריסת ביירות", הם – או שקרנים או איראנים, או אנטישמים, או לא נוכחים. אפילו הבתים הנמצאים במרחק סימטה מהמטרות שצוינו, לא נפגעו, אפילו לא קיבלו שריטה. כאשר רואים את העבודה הזאת, מבינים את פירוש המושג "ניתוח כירורגי" ויכולים להתפעל על מיומנות הטייסים היהודים.
הרובע שנמחק
הוא זה שהבניינים שנהרסו בו היו שייכים למנהיגי הארגון הטרוריסטי. ביירות, כל השאר
של ביירות, 95% של ביירות, חי ונושם טוב יותר מאשר לפני שבועיים.
כל אלה
אשר לא היו שותפים לטרור, יודעים שאין להם מה לפחד מאווירוני ישראל,
אלא
נהפוך הוא! לדוגמה, המסעדה שאליה הלכתי אמש לאכול היתה מלאה לגמרי
והייתי
צריך לחכות עד 21.30 כדי לקבל שולחן. האנשים מחייכים, רגועים, אך אין איש שיצלם
אותם. משונה "הריסת ביירות", לא כן
בוודאי, ישנם כ-500,000 פליטים מהדרום והם עוברים טרגדיה אמיתית והם לא מחייכים. אך ג'אן צדיק אשר עיניו לכפר קילה (לכל מילה שלו אפשר להאמין), מבטיח לי כי כמעט כל בתי הפליטים האלה הם שלמים. זאת אומרת שיוכלו לחזור אליהם, בדרום לבנון, כאשר חיזבאללה ינוצח.
תבוסת הקיצוניים השיעיים אשר נשמעים לאיראן, היא בלתי נמנעת. הדו"חות אשר פורסמו על-ידי אנשי נסראללה ועל-ידי הצלב האדום הלבנוני הם שקריים: מתוך 400 נפטרים שהוכרזו ע"י לבנון, רק 150 הם קורבנות אזרחים אמיתיים של מלחמה. היתר הם אנשי מליציה ללא מדים בשירות איראן. הכתבה המצולמת של סטפן יופה: "האזרחים מתוך הדו"חות הלבנוניים..." עבור הסוכנות שלנו, מהווה הוכחה מיוחדת במינה למידת "פיברוק" חולני. וזה עושה את המסמך הזה לחשוב ביותר.
כמו כן, האירגון של חסן נסראללה לא איבד 200 לוחמים, כפי שצה"ל טוען. המיספר הזה מתייחס לקרבות אשר התחוללו ליד הגבול. ואף הוא מופחת על ידי הישראלים (מתוך סיבה שאינני מכיר) במאה אנשי מליציה נוספים. הסך הכול של אבדות חיזבאללה בבסיסי שילוח הטילים ובמחסני הנשק והתחמושת (בביירות, בבקעה ובבעל-בק) מגיע לכ-1,100 אנשי חיזבאללה נוספים אשר פסקו מלהטיל טרור ולהעליב את ארצי.
כמו הרוב
העצום של אנשי לבנון אני מתפלל שאף אחד לא יפסיק את ההתקפה הישראלית לפני שתפסיק
לשבור את הטרוריסטים. אני מתפלל שהחיילים היהודים העברים יחדרו לכל פינה של
דרום-לבנון ויגרשו, במקום שאנו נעשה זאת, את כל התולעים שמתחפרים שם.
כמו
רוב הלבנונים, שמתי בקבוק שמפניה לקירור כדי לחגוג את ניצחון הישראלים.
אך אני
מסכים למשפטו של מישל סרדו: שהם לוחמים גם עבור החופש שלנו, קרב
נוסף,
"אשר בו לא היתה"! [לא ברור. א.ב.ע.]
ובשם העם שלי, אני רוצה להביע את הוקרתי האין-סופית למשפחות הקורבנות הישראליים, אזרחים וצבאיים, אשר קרוביהם נפלו כדי שגם אני אוכל לחיות לפי זהותי. שיידעו שאני בוכה יחד איתם.
ובאשר לחבורת העלובים אשר פורחים בראש ארצי, הגיע הזמן שיבינו כי אחרי המלחמה הזאת, אחרי שבני הברית הטבעיים יפטרו אותנו מאלה שמונעים מאיתנו להקים מחדש את המדינה, הפסקת אש לא תספיק. כדי להבטיח את עתיד לבנון, עליהם להבין שהגיע הזמן לעשות שלום עם אלה שאין לנו כל סיבה להלחם נגדם. רק השלום יכול להבטיח את השלום. מישהו אמור להגיד להם שבארץ הזאת עדיין לא למדו מה היא "אמת ודאית"...
תרגום מצרפתית: אלעזר שפר הדפסה בעברית: דינה מצליח
[המאמר המעניין הגיע אלינו באינטרנט מהרבה מאוד כתובות, ובצורות ובשפות שונות, ובשיבושים, ואין אנו אחראים על מידת אמינותו אבל מצאנו חשיבות להביאו כאן. עם זאת, הוא עומד בניגוד גמור לדיווחים אחרים מביירות, איוּת שם כותבו מוזר ואין איזכור לפירסום המאמר בעיתון או באתר כלשהו, וכך גם בכל נוסחיו שמועברים אלינו, וזה קצת חשוד, כאילו מישהו המציא אותו לצורכי לוחמה פסיכולוגית. "חיפשתי באינטרנט את שם כותב המאמר ולא מצאתי כלום. האם יש למישהו את המקור– או שזו סתם תעמולה?" כותב לנו יוסי זיו].
[*] Michael B?h? is alluding to the book Le Horla, by Guy de Maupassant [Editor’s note].
למי שטרם ראה מומלץ לצפות בראיון המרתק עם ואפה סולטן ברשת "אל ג'זירה":
http://www.youtube.com/watch?v=ZdhRpyhhgfs&mode=related&search =
The civilian casualties are awful but Israel is fighting for its existence
August 4th 06 – Richard Littlejohn of the Daily Mail
There's no doubt Israel is losing the propaganda war. You don't have to be a paid-up peacenik to find some of the pictures coming out of the Middle East distressing. No one with an iota of humanity wants to see the corpses of women and children caught up in the conflict.
But you don't have to be a conspiracy theorist, either, to wonder how many of the male 'civilians' killed by the Israelis are actually Hezbollah terrorists or whether everything we're being shown from Lebanon is for real.
Islamonazis are sophisticated propagandists and they know they'll find a gullible audience in the civilized world for their carefully-strewn teddy bears, strategically-placed 'Baby Milk Factory' signs (in English) and wailing widows from central casting.
Have you ever noticed how every time a coalition air strike goes astray in Iraq, it always manages to hit a 'wedding party'?
Why is there only ever one child's shoe in the rubble, never a pair? There always seems to be a broken medicine box, too, with a handy red cross – never a red crescent, mind you – on the lid, just in case we haven't got the message.
Credulous CNN correspondents and hand wringing BBC reporters fall over themselves to sign up for the Hezbollah guided tour of the ruins.
I use a rough rule of thumb whenever I watch television coverage of the Middle East. Anyone who pronounces Hezbollah as 'Hiz-bull-arrrgh' and Israeli as 'Izza-ra-ay-lee' is almost certainly telling lies.
The bien-pensant buzzword used to describe Israel's bombing is 'disproportionate'. But what's 'proportionate'? Are the thousands of rockets fired at genuine civilian targets in Israel 'proportionate'?
It is only because Israelis are hunkered down in underground shelters built out of necessity and bitter experience, or have fled out of range of Hezbollah's salvoes, that there haven't been piles of bodies on their side of the border.
What would 'world opinion' consider an acceptable death toll before acknowledging Israel's right to retaliation and self-defence – 1,000? 10,000? 100,000? 1,000,000?
Hezbollah has started a war it knows it can't win in the certain knowledge that there will be civilian casualties. Its stated aim is to kill as many Israelis as possible and if innocent Lebanese get caught in the crossfire, tough.
These fanatics have little or no regard for human life. Their tactic is to hide among civilians; to use terrified women and children as human shields; to deploy school playgrounds as rocket launch sites; hotels and apartment blocks as command centers; homes as weapons dumps; mosques as air-raid shelters.
I've heard reporters referring to Hezbollah as a 'resistance' movement. They love it, don't they? Just as they insist on calling terrorist murderers 'radicals' or 'militants' – as if there's no difference between Al Qaeda and Aslef train drivers on unofficial strike.
What they never point out is that if Hezbollah didn't exist, there would be nothing to resist. Israel is the Tony Martin of the Middle East, lashing out in fear and frustration after enduring years of provocation.
Just as Tony Martin was abandoned by the police to endure burglary after burglary at his remote farmhouse, so the 'international community' has done nothing to disarm and disband Hezbollah or prevent it and Hamas repeatedly attacking Israel.
The United Nations hasn't lifted a finger to stop Iran and Syria supporting and supplying a standing terrorist army in Lebanon. There are no sanctions against the barking mad president of Iran when he constantly threatens to wipe Israel off the face of the earth and is hell-bent on obtaining nuclear weapons.
Iran has put Lebanese civilians in the front line of its lunatic war against Israel and the U.S. in particular and Western civilization in general. So where's the international condemnation?
Hezbollah is the provisional wing of Iran. Would it be 'proportionate' if Israel attacked the paymasters and ringleaders of Hezbollah in Tehran?
It may yet come to that. But first Israel has to remove the immediate threat to its security.
The United Nations isn't going to do that. The UN is a busted flush, led by the laughable Kofi Annan – the Chauncey Gardiner of world diplomacy. When it left the U.S.-led coalition to go it alone in Iraq, it sent a clear message to other tyrants and rogue states that they had nothing to fear from the UN.
Listening to 'world opinion' has got Israel nowhere. It was told it should trade land for peace. So it did. It got war. Israel pulled out of southern Lebanon six years ago. Hezbollah boasts that it has spent that time preparing for this fresh assault, building tunnels and bunkers and stockpiling a deadly arsenal of 13,000 weapons, which it is now raining down on Israeli civilians.
There are hourly calls for a ceasefire, but when Tel Aviv suspended bombing for 48 hours the response was a record number of Katyusha rockets fired into Israel in return.
I saw a BBC reporter standing on a hillside trying to convince us that because missiles were still being fired from Lebanon despite three weeks of fighting, it was evidence that Israel's tactics weren't working and it couldn't win.
Hezbollah has spent six years building up its arsenal in preparation for this war. Who said an Israeli victory would only take three weeks?
If there is a ceasefire, Hezbollah will simply regroup. There's talk of a negotiated settlement, but how do you cut a deal when one side says it will not be satisfied until the other is totally eradicated?
Lasting peace has only ever followed total victory in war. Even if Israel and Hezbollah/Iran agree to walk away tomorrow, we'll be back here again in a few years.
Then there's the Palestinian question. Again, even though Israel ceded territory in pursuit of peace, terror attacks and kidnappings on Israeli soil have continued.
There's talk about dusting off the old 'road map'. Israel accepts there will have to be a two-state solution, but the only 'road map' of the Middle East its enemies will accept is one without Israel on it at all.
Meanwhile, spare a thought for the Jewish community in Britain. They're as distressed by the carnage as the rest of us and there are divisions over Israel's actions. No one wallows in the death of innocents – except, of course, Hezbollah and its Iranian puppet-masters.
THIS time of year, there are 15,000 British Jewish teenagers in Israel on the traditional summer rite of passage. And there are 30,000 British passport holders living in Israel.
Although we had wall-to-wall coverage of grumbling British passport holders being evacuated from Beirut, there doesn't seem to have been equal concern about our fellow citizens under bombardment on the other side of the border.
What struck me about the recent pro-Israel demonstration in London was the number of Union flags in the crowd. These are our people.
I didn't notice any Union flags at the Stop The War rally, though there were plenty of 'We Are All Hezbollah Now' banners. It doesn't seem to dawn on them that if you want to stop the war you've got to stop Hezbollah.
But what drives most of these 'peace campaigners' is not so much a desire for peace as a hatred of Israel.
Every time something goes off in Iraq we're told it will radicalize young Muslims back in Britain. We hear that Tony Blair's failure to call for an immediate halt to the Israeli offensive has put us at imminent risk of another Islamist homicide attack on our streets.
Despite the Hezbollah war on Israel and the mounting casualties – and the widespread condemnation of Israel in this country – I've yet to hear anyone warn that young British Jews are queueing to blow up themselves and hundreds of others at Brent Cross shopping centre.
I repeat, this war is awful. The civilian deaths are a tragedy. But there won't be peace in the Middle East until the likes of Iran, Hezbollah and Hamas recognize Israel's right to exist.
And, I'm afraid, this side of kingdom come, that just ain't gonna happen.
Israel may be losing the propaganda war, but it isn't fighting a propaganda war – it's fighting a real war for its very existence.
Find this story at:
This is an Israeli Citizens Action Network (ICAN) newsletter. If this message has been forwarded to you, and you wish to subscribe, send a request to:
מדוע לא נשמע קולם של ה"פילוסופים" היהודים-צרפתים ההומאניסטים עזי-הנפש והפוטוגניים דוגמת ברנאר אנרי-לוי ואלן פינקלקראוט, שכל אחד מהם המציא בתחומו את הגלגל, ומכולם כאחד לא קראנו מילה של גינוי מאז החלה ההתקפה הנפשעת של חיזבאללה על ישראל? מפחדים, מה?
ועד הנפטרים של העלייה הראשונה
מבקש להודות לסופר נידח מר א. בן עזר (רַאבּ) על מכתבו העיתי: "שהוא העיתון העברי היחיד שבימים אלה אינו מעלה סומק של בושה בלחיי העפר שלנו כי אתה ממשיכנו הנאמן למרות שמימיך לא דהרת על סוס ובמחרשה לא חרשת מעודך!"
©
כל הזכויות שמורות
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל