| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 168 (עם 4 צרופות של תמונות מהבונקרים של החיזבאללה)
יום 4 ל"הפסקת האש" לאחר הַבְּלִיץ החיזבאללי-איראני-נאצי-סורי, הפוגה זמנית בין מערכה למערכה במלחמה להכחדת ישראל, וזאת כל זמן שארה"ב אינה הורסת את כוחה הגרעיני של איראן, עכשיו
תל אביב, יום חמישי, כ"ג באב תשס"ו, 17 באוגוסט 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: ש.שפרה: "בינת הארץ אבדה" / חובת ההגנה העצמית
משה דור: אבן מקיר תזעק
ישראל פנחסי: ריחות ריקבון
ממשלת ישראל כ"ארגון טרור" בעיני היסטוריון יהודי-בריטי שרק בנס ניצל מדריסה מכוונת בידי פרופסור יהודי אמריקאי
250 מילים על מידתיות, מאת ברנאר אנרי לוי
אורי הייטנר: למה הפסדנו?
בלפור חקק ושושנה ויג: חזון העברית הרזה (תגובה למשה דור)
גרמניה כבר אינה מיללת על "פליטיה" מתקופת הנאצים אך הערבים, שניסו להשמיד את ישראל ב-48', עדיין מייללים
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, א. תרבוש ואבטיח
במשפחת עצירוּתִי בּוּקָה וּמְבוּלָקָה, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
פרשת חלוץ: "אתם בנק אתם? אתם ---!" מאת אהוד בן עזר
אהוד בן עזר: ישראלים בשירות החיזבאללה
חיזבאללה הפסיד כשמונים אחוז מכוחו ומנכסיו ואולם חסן נסראללה ועימו רוב העולם הערבי והמוסלמי, כולל הפלסטינים משני צידי הקו הירוק – חוגגים "ניצחון" על ישראל!
ישראל עמדה בגבורה במשך שלושים ושלושה ימים במלחמה שנכפתה עליה, וצה"ל השמיד כשמונים אחוז מכוחו הצבאי ומנכסיו של החיזבאללה, ובכל זאת ישראל חוגגת תבוסה, מחדל וכישלון (אף לא תיק"ו) – בעזרת פוליטיקאים, פרשנים, עיתונים, רשתות טלוויזיה ורדיו, וגם ראיונות עם חיילי מילואים, שאפילו טענותיהם צודקות, הם אינם מבינים כנראה בפני איזה איום עמדו הם ועמדה ועדיין עומדת ישראל.
יש רק לקוות כי העם בישראל, שחלקו סבל הרבה יותר משסבלו פוליטיקאים נרגנים ומסיתים, ועימם עיתונאים נוטפי ביקורת ארסית ומגלומנית – שהעם בישראל מבין את המצב, גם את הסכנות הכבדות העומדות לפתחנו, ולא באשמתנו – שהעם הזה ייתן גיבוי להנהגתו ולא ייסחף ל"מחאה ציבורית" שאינה אלא פרס נוסף לחיזבאללה, שמצליח לטמטם כה רבים מבין האנשים הנחשבים משום-מה למשפיעים בישראל.
זאת ועוד, כדאי לזכור כי במשך שש השנים שקדמו למלחמת לבנון השנייה, מעט מאוד ישראלים העזו לומר שהנושא החברתי נופח מעבר לכל מידה וכי האיום הביטחוני וחיזוקו של הצבא הם עדיין הדבר החשוב ביותר לעצם קיומנו, ולכן אין לקצץ בתקציב הביטחון; לזכור שרוב הישראלים המשיכו בחיים טובים ואפילו חיים דה לוקס וטיילו בכל העולם, וטוב שכך, כי אלה היו שנים קשות וקטלניות של אינתיפאדה שלא שברה את רוחנו, אבל האווירה הכללית היתה שלא תהיינה עוד מלחמות רגילות, ובהתאם לכך מידת הנכונות לשרת במילואים וגם האימונים של אוגדות המילואים; ואילו הצבא הסדיר נשחק באינתיפאדה ובפינוי גוש קטיף ובמלחמה ברצועת עזה, וכל אלה לא בדיוק הכינו אותו למלחמה האחרונה בלבנון.
ויש להגיד דבר שנשמע נורא: גם אם היינו מפסידים במלחמה היה עלינו לשקר בראש חוצות ולומר שניצחנו ושהרתענו, כי גם זה חלק ממלחמת התעמולה בשקרי החיזבאללה, האופייניים לאוכלוסיית האזור שבו אנו חיים, ואשר רוב-רובם של תושביו שואפים להשמידנו!
יתירה מזאת: גם אם מתגלות שערוריות או כמו-שערוריות, מוטב לעצור קצת את פירסומן כדי שלא להגביר עוד יותר את הביטחון העצמי של חסן נסראללה ב"ניצחונו" עלינו ולדרדר עוד יותר את ביטחון ישראל! הגיע הזמן שהישראלי הסכל יבין שאין כל קשר בין פעולותינו הטובות וה"רעות" – לבין שנאת הערבים אלינו ורצונם להכחידנו. (זו היתה מסקנת מסתי הפסימית "פורצים ונצורים", על תחושות המלחמה והמצור בספרות העברית, שפורסמה בחוברת "קשת", קיץ 1968).
גם אם כל מנהיגינו יהיו חכמים כבן גוריון, ישרים כקדיש לוז ומוסריים כליובה אליאב יבדל"א, עדיין אנחנו עומדים מול איום קיומי, וכל גילוי של אידיוטיזם מוסרי שמתבטא קודם כל בהטחות אשמה בהנהגתנו המדינית והצבאית (כאילו יש דרך פלאים שהכול יהיה "בסדר" ושננצח באפס מחיר!) – כל גילוי שכזה משלהב עוד יותר את אויבינו, כפי שכבר שמענו בנאומי הדור הצעיר של מנהיגי השינאה: הקרימינאל-הטרוריסט-השקרן-הפרחח הגמד מחמוד אחמדנינג'ד, והטמבל בשאר אל-אסד, שניהם היסטוריונים חובבים של זדון וַרצח.
באין ברירה, אני אולי מעדיף להיות אדם ועַם שעושה פאשלות וטעויות, כזה מנוול, אבל מצליח לחיות ולשרוד בעולם אכזר – מאשר להיות צדיק נשרף באש הגיהינום, שזה מה שעלול לקרות לנו אם נמשיך במחול השדים הצדקני הפנים-ישראלי בעוד אשר השטן בכבודו ובעצמו רוקד על קברותינו העתידיים בחוץ! (ושיהיה ברור, מטבעי אני שונא מלחמות).
נכון, צריך להפיק לקחים, אבל הם מסתכמים במשפט האחד הבא:
מה עוד צריך להכין, ומהר, לקראת חידוש המלחמה!
ש.שפרה
"בינת הארץ אבדה" / חובת ההגנה העצמית
פורסם ב"ידיעות אחרונות" מיום 14.8.06 תחת הכותרת "סדק בחלום"
מדינת ישראל מעולם לא הבטיחה ביטחון לאזרחיה. מי שביקש לחיות בשלווה יכול היה לעשות זאת, גם אחרי אסון מגדל התאומים, בניו-יורק, למשל, או להרחיק עד אוסטרליה. אבל מדינת ישראל הבטיחה לאזרחיה את האופציה של ההגנה העצמית, אחת מזכויות האדם שנשללה מיהודים שחיו ועדיין חיים מחוץ לגבולותיה.
גדלתי במשפחה ענפה. אימי זכתה לריבעים ולחימשים בחייה, ונהגה להתפאר שלמעט שניים מהם שהלכו לחו"ל אחרי אהבתם, כולם חיים בישראל. והוסיפה סיפור ישן: איך אחרי מלחמת העולם הראשונה היגרו הוריה וכל בני משפחתה לארצות הברית בגלל קשיי פרנסה. והיא קרעה את הפספורט שהכין אביה למענה, ונשארה לבדה ובזרועותיה תינוקת, אחותי הבכורה, וכמובן אבי. לטענות משפחתה השיבה: זו ארצי ומולדתי ואני נשארת.
לעיתים קרובות בשנים האחרונות, בארוחת ערב שבת סביב השולחן, כאשר צעירי המשפחה העלו טענות ומענות נגד המציאות הישראלית הקשה שלא מימשה את חלומם של סבא וסבתא, ושאלו: למה דווקא כאן? לא סיפק אותם הנימוק הרגשי של סבתם, אימי, שממנו השתמע הצורך והרצון להשתייך. ובאמתחתי נשאר נימוק כמעט יתום – רק כאן אנחנו יכולים להיות אדונים לגורלנו, ולהגן על עצמנו.
הסדק במסד ריבונותנו נפער כבר במלחמת הטילים הראשונה, כאשר איש כמו קלוד לנצמן חש עצמו נבגד, ומתוך דבריו השתמע שאם באמת ובתמים אין לישראל תשובה מוחצת למשגרים מ-H2 – מי זוכר היום את המונח – או אז באמת לא הצליחה ישראל לפרוע את שטר ההתחייבות לתושביה. ומאז נראה לי התחילה ספירה חדשה בחיינו.
הרגשת אין-האונים שפקדה אותנו אז ב"כאילו" מלחמה, התחושה ש"בינת הארץ אבדה", כלשונה של קינה עתיקה, היא עכשיו קשה שבעתיים. בעיניי מטרת המלחמה היום בלבנון היא אחת ויחידה – להגן על יושבי הארץ מפני הטילים למיניהם המתעופפים מעלינו כמו בגזרת גורל נחרצת. ההגנה העצמית היא עכשיו חובה; אין זו רק שאלה של הצלת חיים, אלא היא מאושיות הצידוק של ישראל כמדינה בארץ הקטנה והמיוסרת, שהביטחון ממנה והלאה היום, ואולי לשנים רבות.
משה דור
אבן מקיר תזעק
ידידי אהוד בן עזר, דווקא הוא, שניסיונו כה עשיר – על פי עדותו שלו – בסתימת פיו כל אימת שרצה לבטא דעה שאינה מקובלת על פלוני או אלמוני בעלי השררה בבמה זו או אחרת, צריך היה להיזהר בבואו לקטרג על אלה שאינם רואים איתו עין בעין את התקופה המתחילה ב"שש אחרי המלחמה". הוא, כמובן, רשאי לאחוז בהשקפה שאהוד אולמרט ודן חלוץ חוללו גדולות ונצורות, זה בתחום המדיני וזה בתחום הצבאי, ומי שמתנגד לתפיסתו (של בן עזר) ותובע חקירה של הדרך שבה התנהלה המערכה הישראלית מן הראוי שיידון ברותחין. אבל להתלהם עד כדי כך שהוא תולה בבני הפלוגתא שלו "טמטום הגובל בשגעון גדלות" (ר' המכתב העיתי מיום שני השבוע, גיליון 167) וחורץ ש"ההיסטוריה העברית תבוא חשבון עם המשטינים מבית"?
לא, אהוד יקירי, הגזמת, הגזמת מאוד.
הנה אנוכי הקטן באלפי מנשה, שבאתר זה שלך הביע לא פעם ולא פעמיים את הכרתו שהמלחמה שעתה זה נסתיימה בהפסקת אש היא מלחמת אין ברירה שנכפתה על ישראל, מלא ספיקות כרימון לגבי היבטים שונים שלה. מעודי לא הייתי חייל קרבי – גם את שירותי הסדיר וגם את שירות המילואים רב-השנים שלי עשיתי ככתב צבאי המספר על פעילותם של אחרים – ואני מכבד, מוקיר ומעריץ את גבורתם של לוחמינו, הן בסדיר והן במילואים, ויודע שאלמלא הם לא היה לנו קיום. אך דווקא משום כך אני נמנה עם אלה הסבורים, כי מן ההכרח שייבדק לא רק מה שאירע במרוצת שלושים ושלושת ימי המלחמה, אלא גם במשך שש השנים שקדמו לה. חושב אני כך מפני שמוכרחים אנו לרדת לשורש הדברים כדי למנוע אסון לאומי העלול להיגרם על ידי התעלמות מן השגיאות, קוצר הראות, יוהרת השוטים והחכמים-בעיני-עצמם ועכברי הפוליטיקה, המבקשים להפיק טובות הנאה לעצמם ולמעמדם בטייחם את הפגמים שעלו בקורבנות חינם. אבן מקיר תזעק. ואת הזעקה הזאת אסור לחנוק ולוּ גם בגלל הטובות שבכוונות.
האם היה צבא ההגנה לישראל מוכן למלחמה נגד החיזבאללה? האם שנות השיטור בשטחים נשו ממנו מחיר כבד לאין ערוך בהיעדר האימון הנחוץ ובמחסור בציוד ובאספקה הדרושים בשעת האפס? האם המודיעין היה לקוי? האם דיווחיהם של אנשי-הצבא הבכירים היו מטעים? האם חובבנותם של מי שנטלו סמכות בידיהם בעודם בלתי מוכשרים ובלתי מסוגלים לעמוד במשימה היתה בעוכרינו? האם שיפוטם של מפקדים מקצועיים היה שגוי וגרם להקזת דם מיותרת? האם נאומי גבוהה-גבוהה הציבו מטרות בלתי אפשריות ויצרו עולם של אשליות, שבהתפוגגן חתרו תחת המוראל הציבורי? האם העורף, שאותם דברנים קיטרו לחוסנו בקווי העימות, הופקר למעשה למטר הרקטות והטילים ההרסני והרצחני בעוד אשר ההמלצות משנים עברו לבנות בעוד מועד מיקלטים ראויים-לשמם הושלכו לקרן זווית? האם בגלל קיצוצים לא-נכונים בתקציבים חיוניים נחשפו חיילינו לכלי נשקם המשוכללים של אויבינו-בנפש? האם תפיסותינו המדיניות, הלוקות בחסר ובאי הבנה הן של האיזור והן של הכוחות הפועלים מחוצה לו, הוסיפו שבר על שבר?
כלום עלינו לאטום את פינו, לכסות את עינינו ולפקוק את אוזנינו מפני שאין זה "פטריוטי" למתוח ביקורת ולקרוא לסדר את האחראים, וככה להמתין עד שיתרגש עלינו הסיבוב הבא?
הלך-הרוח שאתה מבטא, ידידי אהוד, מזכיר לי את הגנראלים של המטה הכללי הצרפתי בימי משפט דרייפוס שתבעו בלימת כל ביקורת על הסילוף הנורא של הצדק מפני – ואני מתמצת את נימוקיהם – ש"ההטחות הפומביות נגד מפקדי הצבא משרתות את האוייב (הגרמני) וחותרות תחת האמון של האזרחים בלובשי-המדים העומדים כחומה בינם ובין צוררי המולדת." אבל הסופר אמיל זולא, ב"אני מאשים" המהולל שלו, מאס בטיעוני הכזב האלה וקבע, ביודעו שהוא מסתכן בעמדת מיעוט העלולה לגזול ממנו את הפופולאריות הספרותית העצומה שלו ואולי גם לסכן את חייו, ש"האמת, אפילו תיטמן במעמקי האדמה, סופה שתפרוץ החוצה ודבר לא יוכל לעמוד בדרכה."
יש לנו מדינה אחת ואין בילתה. קיומה יובטח רק על ידי שמירת יתרונה האיכותי על מבקשי נפשה. האיכות הזאת לא תושג על-ידי קונצנזוס מזוייף של אומרי הן אלא דווקא על ידי דרישתם העקשנית של "המשטינים מבית" לחשוף את הבקיעים האמיתיים ולבנות מחדש את חומת ציון הנופלת.
אהוד: ל"מבקשי נפשה" של ישראל יש כבר היום יתרון איכותי עליה: כולם כאחד מוכנים להילחם בה עד מוות בנשק מאוד מתוחכם ולעלות לשמיים בתור "שאהידים" בהרגם יהודים רבים ככל האפשר. נכון, אולמרט וחלוץ לא מצאו פתרון פלאים לאייד אותם בעודם באיבם. על כך אולי מגיעות לשניים מכות בכיכר העיר, וגם לגלגלם בעטרן ובנוצות. אגב, היום אולמרט וחלוץ הם על תקן של דרייפוס, וגם הם כמוהו לא נחמדים, רק שאין אמיל זולא שיגן עליהם, כי האמיל זולא שלנו משתינים עליהם.
ישראל פנחסי
ריחות ריקבון
במלחמת "שלום הגליל" בלבנון, 1982, במחנות הפליטים של סברה ושתילה שבבירות, [אחרי רצח נשיא לבנון הנוצרי באשיר ג'ומייל בהתפוצצות מכונית תופת], נשחטו בלילה אחד בברוטאליות איומה מאות ערבים בידי ערבים, נשים זקנים וטף. הרצח הברברי, שאכזריותו עלתה על כל דימיון, גרם לתדהמה בינלאומית. צה"ל, ששלט אז באזור, נמנע מסיבות השמורות עימו מלהתערב. העולם מיהר כמובן מאליו להסתער על ישראל כאשמה וכאחראית הבלעדית לשחיטה הגדולה. קשה מאוד לנחש מה היה קורה אילו כן התערב צה"ל בנעשה. אך אין ויכוח על כך שבכל מקרה היו דנים אותנו לחובה. הציבור בבית נחרד מהתועבה, כי כל המבצע נערך בסימן של מחלוקת עזה בין השמאל לימין. השמאל, שראה את המבצע כמלחמה מיותרת, התארגן מיידית למחאה ולהפגנת ענק בכיכר מלכי ישראל ("כיכר רבין" של היום). הייתי בין מאות אלפי המפגינים, הסיסמאות היו קשות (קשות מידי במבט לאחור), הבולטת שבהן היתה "שרון רוצח". איני זוכר שמי מהמפגינים מחה על כך. אני בכל אופן לא מחשיב את תמיכתי בסיסמא המגעילה ההיא כרגע של שיא בחיי. למרות הוויכוח שקיים על המלחמה ההיא, מדובר היה בהגזמה ובהתלהמות מיותרת.
היתה ועדת חקירה, ואריק שרון שילם את המחיר. הערבים שחטו בחדווה ערבים, ואנחנו מצאנו לכך את האחראי. הערבים זו תופעה בפני עצמה, על כך אין כבר שום ויכוח בקהילה האנתרופולוגית. כבר שנים הינם שוחטים זה את זה מבלי לדקדק בחוקי הכשרות. איתרע מזלו של העולם, וברשותם של הברברים האלו נמצא רובו של מאגר הנפט העולמי. ואיתרע גם מזלנו, בכך שאנו מאחדים את העולם הנכה הזה בשנאתו אלינו. זה לא הפריע לנאצר לרצוח אלפים בפצצות גז בתימן. לאסד לרצוח עשרות אלפים מבני עמו בסוריה. לסאדם חוסיין להשמיד כפרים שלמים בטילי גז באיראן, ואחר כך מאות אלפים מבני עמו כחינוך מחדש. סונים ושיעים רוצחים זה את זה בעיראק בפצצות ומתאבדים, אלפים רבים. אריתריאה וסודן כבר ציינתי? הסרחון שעולה מהאזור הרקוב הזה מפחיד אולי, אך לא מספיק כדי לכנס את מועצת הביטחון אפילו לישיבה אחת. ואילו כאן, ניסתה ישראל להגיב על תוקפנות בוגדנית ממדינה שכנה ו"שוחרת שלום" שתקפה וחטפה חיילים ללא סיבה, והמשיכה להמטיר רקטות רצחניות על אזרחים. וראו זה פלא, התקשורת העולמית עטה על הנעשה כאן כמוצאת שלל רב, מנצלת בציניות את חופש הפעולה והפתיחות הדמוקראטית שלנו כדי להראות דם. האשימו אותנו בתגובה בלתי פרופורציונאלית! האשמה דבילית לכל הדעות. לא רחוק היה שגם יסבירו לנו שלא חוכמה לפגוע בחלשים. הפעמים היחידות שבה זכינו ל"אהבה" היו כשניתן להם לצלם פגיעות ישירות עם הרוגים בנהריה או חיפה. בייחוד נהנו השדרים עת יכלו להראות את עשרות הנפגעים במנחת של רמב"ם. לסודן קשה להם להיכנס, גם בתי המלון שם הם לא מי יודע מה. ואילו כאן, בתנאים של חמישה כוכבים, הם קיבלו את כל הדם שביקשו. צריך היה ללמוד מהאמריקאים במלחמת עיראק. הם בחרו עיתונאים והצמידו אותם ליחידות הלוחמות. כי גם שם יש גבול לדמוקרטיה.
לא ניצחנו, כל מלחמה היא הפסד, היו לנו פליטים ונזקים ואבידות איומות בנפש. אבל את התוצאות יש לבדוק בפרספקטיבה של זמן. לבנון חטפה מנה אחת אפיים, מנה קשה ומתועדת. תחת אפם ללא פיקוח מתאים השתוללה מגיפת הכלבת. ולכלבת כידוע ישנו רק פתרון אחד. השמד לנגועים וסגר מוחלט לבאים במגע. אנחנו כאן בשפיץ של מלחמת העולם השלישית. בארה"ב כבר הבינו זאת. זה יקרה בקרוב גם באירופה. הם תמיד לומדים הכול בדרך הקשה. הסרחון, שמקורו בחלקים הפאנאטים של העולם המוסלמי, הרווי בפיגור ובבערות, מתפשט במהירות. ראשונים לסבול מכך יהיו המשטרים הערביים המתונים: ירדן מצרים וסעודיה. משם הדרך לאינדונזיה ולתורכיה אינה ארוכה.
אל לנו כאן בישראל להיות הפראיירים. כדאי תמיד להקדים תרופה. עלינו לגרום למיעוט הערבי שבתוכנו לעבור חשבון נפש, ומיד. אנחנו במצב חירום, ולא ייתכן לכן שחברי כנסת מתוכם ייפגשו או יתמכו בחיזבאללה. כי מדובר בקוויזלינגים של ממש. יש לחוקק חוק שמי שלא נשבע אמונים למדינה ולדגלה, לא יכהן כחבר כנסת. גם כהנא הוצא מחוץ לחוק. אולי אסור לנו להפלות בין האזרחים, אך את הנאמנים אפשר לתגמל במיוחד. למשל לימודים ומשכנתא על חשבון המדינה לכל יוצאי הצבא. ולכל מי שיטענו אז לקיפוח יש לאפשר חזרה בתשובה. תתנו תקבלו, לא תתנו, הדלת בפניכם פתוחה. הבעת אמון ונכונות לשרת מצד אחד, וכמובן אפשרות לעזוב. הרי אין מדובר פה בבית סוהר. עלינו ללמוד לחיות עם הסרחון הזה, ולהבין שמחובתנו לדעת גם כיצד להתגונן מפניו.
ממשלת ישראל כ"ארגון טרור" בעיני היסטוריון יהודי-בריטי
שרק בנס ניצל מדריסה מכוונת בידי פרופסור יהודי אמריקאי
ההיסטוריון היהודי הבריטי פרופ' אבי שליים, איש מורעל בשנאת ישראל חולנית המבוססת על עובדות שקריות וחנופה לגויים, הוא עמית מחקר בסנט אנתוני קולג' באוקספורד, שפירסם ב"הראלד טריביון" מאמר על מלחמת לבנון השנייה. קטעים ממנו מופיעים במאמר של אברהם טל ("הארץ", 15.8.08), שהוא מאמר קצת יוצא דופן בקו הכללי של מאמרי אותו עיתון שאינו חדל לרדת לחייהם ולמחדליהם של מנהיגי ישראל וראשי צבאה ומצד שני מעצים בכותרותיו ההיסטריות את "ניצחונו" של חסן נסראללה.
בכל המאמר אין שום מילה על רצח חפים מפשע בידי מתאבדים פלסטינים ולא על הפגזות שיטתיות של יישובים אזרחיים על ידי חיבאללה במטרה להרוג יהודים רבים ככל האפשר. בכל המאמר – 1,200 מילה – אין מופיעות אף לא פעם אחת המילים: קטיושה, רקטה או טיל. שליים קובע, ש"שום רווח אסטרטגי לא מצדיק במונחים מוסריים את ההרג וההרס שישראל הנחיתה על שכנתה חסרת הישע... הרג ילדים הוא רע. נקודה. ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי לא יכול לנצח ב'מלחמה בטרור' אם היא פועלת כארגון טרור."
"בעולם המושגים המעוות של שליים," מסיים אברהם טל את מאמרו, "ממשלת ישראל פועלת כאירגון טרור, ואילו חיזבאללה הוא תנועת התנגדות איסלאמית לגיטימית."
בתקופה בה שהינו במרכז ללימודים עבריים ויהודיים באחוזת ירנטון שליד אוקספורד (בתקופת האינתיפאדה האחרונה) היה שליים מופיע לעיתים לכנסים בנושאים שעסקו בדרך-כלל בהיסטוריה יהודית. סטודנטים שביקרו בהרצאותיו של שליים באוקספורד סיפרו שחלק ניכר מהשיעור היה מקדיש להשמצות על ישראל עד שנתמלאו בחילה והפסיקו לבוא לשמוע אותו.
היה עימנו חבר, לא ננקוב בשמו, פרופסור יהודי אמריקאי ידען ומבריק ובעל לב חם מאוד בכל הקשור לישראל ולהתנגדות לאויביה. הוא היה טיפוס. בתקופת ההפגנות נגד כניסתה של בריטניה למלחמת עיראק היה נוסע מאוקספורד ללונדון במחיר אפסי באוטובוסים שהועמדו לרשות המפגינים, ובינתיים שומע שיח מפגינות קשישות, שאחת מהן אמרה לרעותה שמאז ההפגנות נגד מלחמת האמריקאים בוויטנאם לא הרגישה רעד של הנאה שכזו חולף בעצמותיה! ומהן גם שמע על אחד הפאבים המקסימים ביותר, הנמצא צפונה לעיירה וודסטוק, בכפר קטן בשם "גרֵיט טְיוּ", שכולו בתים עתיקים מכוסים גגות קש.
לאותו חבר היתה מכונית שכורה קטנה שבה היה נוסע מירנטון לאוקספורד, מרחק של כעשרה קילומטר, כדי לעבוד על מחקריו בספריות ולא להיות תלוי במועדי ה"שאטל" של המרכז, וגם כדי לצאת בערב לבלות איתנו בפאבים בעיירות שבסביבה, דוגמת ה"גריט טיו" או ה"טראוט אין" שעל התמזה. בנסיעותיו בבוקר ברחובות אוקספורד היה בא מולו לא פעם פרופסור אבי שליים, רכוב על אופניו, והחבר שלנו אמר כי כל פעם שראה את שונא ישראל הזה – היה חולף בידיו רעד כמעט בלתי נשלט לסובב מעט את ההגה כדי לעלות עליו ולדרוס אותו!
מחווה לחלוצת התיאטרון העברי מרים ברנשטיין
כהן לציון 15 שנה למותה
מרים ברנשטיין כהן, שחקנית תיאטרון הקאמרי, במאית, סופרת, משוררת, מתרגמת, מרצה, מורה למשחק ולהיגוי, כלת פרס ישראל 1976 ויקירת העיר תל אביב.
משתתפים: גבי ארגוב, יעקב הכהן, דפנה זהבי, זהרירה חריפאי, אלי כהן, שמעון לב ארי, חנה מרון, נתן סלור, אורנה פורת, פרופ' בן-עמי פיינגולד, עודד תאומי, ליאה קניג, יצחק שילה, תמר שילה.
יום שישי, 15.9, בשעה 11.00 בבוקר בצוותא
מחיר מיוחד לקוראי עיתון בן עזר 50 שקל. הזמנת כרטיסים בקופת צוותא טל. 03-6950156
אהוד בן עזר: אני שמח לתקן את טעותי,
לא ראיתי את דבריו הנכוחים של ברנאר אנרי לוי
לאהוד בן עזר שלום רב,
ההתקפה המיותרת בגיליון מס' 167 על שתיקתם כביכול של הפילוסופים היהודים-צרפתים של ימינו, אלן פינקלקראוט וברנרד הנרי לוי – אינה במקומה. וכי למה? משום שלפחות לוי פרסם מאמר מבריק בעיניי על מידתיות במלחמה, שאפילו תורגם בידי "הארץ" ופורסם בסוף השבוע השני למלחמה. הייתי מפרסם את המאמר המצ"ב ב"חדשות בן עזר" הקרוב, כתיקון לקובלנה המיותרת כלפיו.
ורק להזכירך, פינקלקראוט התייחס בזמנו למהומות שהחלו בפרברי פאריז והתרחבו לערים נוספות בצרפת: "בצרפת היו רוצים מאוד לצמצם את המהומות האלה לממד הסוציאלי שלהן, לראות בהן מרד של צעירים מהפרברים נגד המצב שבו הם נמצאים, נגד האפלייה. אך הבעייה היא שרוב הצעירים האלה הם שחורים או ערבים בעלי הזדהות מוסלמית. יש הרי בצרפת גם מהגרים אחרים שמצבם קשה... והם לא לוקחים חלק במהומות. ברור אם כן כי מדובר במרד בעל אופי אתנו-דתי." הוא הוסיף כי "אומרים לנו שנבחרת צרפת נערצת על כולם מפני שהיא בל-בלאן-בר (שחורה-לבנה-ערבית, פראפראזה לשלושת צבעי הדגל הצרפתי וסמל לרב-תרבותיות של החברה הצרפתית). למעשה, כיום הנבחרת היא בלק-בלק-בלק, מה שמעורר גיחוך בכל אירופה."
אלא שהוא נאלץ מהר מאוד לחזור בו מדבריו אלה. דברי החרטה של הפילוסוף, ימים אחדים בלבד אחרי שפרש את תורתו בראיון ל"הארץ", איכזבו רבים. תומכיו סברו שהוא נאלץ להתקפל כי חשש שאמצעי התקשורת יחרימו אותו כפי שעשו לרבים לפניו. "אם אתה אומר משהו שפוגע בחשיבה של השמאל, אתה נחשב למת מבחינה תקשורתית," הסביר ויליאם גולדנאדל, עורך דין יהודי ששותף לדעותיו של פינקלקראוט, "העיתונים כבר לא מתייחסים אליך ומתעלמים מקיומך. אני חושב שאלן פחד שיתעלמו מקיומו." כל הארגונים שאיימו לתבוע אותו לדין או להגיש נגדו תלונה על גזענות, חזרו בהם. הם התרשמו מדברי החרטה הנוגעים ללב שפרסם ב"לה מונד", שבהם גינה את עצמו ואמר שהוא "מתעב את האיש שמצטייר מהכתבה. הוא אפילו מעורר בי סלידה. הוא זה הוא ואני זה אני. לתדהמתי הרבה התברר שאנו נושאים אותו שם."
מאז פינקלקראוט כנראה שומר על שתיקה, רועמת יש להודות, סביב הסוגיות האקטואליות שעל סדר היום. אך לא יצא לי לעבור כמוך על כל העיתונות הצרפתית מהחודש האחרון כדי לאפשר בידי לדון אותו בשבט הביקורת על מילוי פיו במים... והרי לא שמעתי – זה עוד לא ראייה שבאמת אין. אבל אני נוטה להאמין שפינקלקראוט יסכים עם דבריו המצורפים כאן של ברנרד הנרי לוי.
בכבוד רב,
אורי פז
250 מילים על מידתיות
מאת ברנאר אנרי לוי
חיילים בצפון. היכן שוכנת רוח המתינות?
תצלומים: ירון קמינסקי ואי-פי
מילה אחת שבה ועולה, למרבה התמיהה, בפי פרשנים אירופים הדנים בתגובת ישראל להכרזת המלחמה של חיזבאללה: "דיספרופורציה". איני מומחה גדול בעניינים צבאיים, ואני סבור כמובן שכל קורבן אזרחי הוא טרגדיה. אבל משזה נאמר, יש לי בכל זאת חשק לשאול את המתבטאים כך כיצד היו מגיבים אילו חוליות של טרוריסטים היו נכנסות לשטחנו, מתוך זלזול מוחלט בגבולנו ואף התעלמות ממנו, כדי לחטוף חיילים צרפתיים. אילו ערים כמו שטרסבורג, ליל או ליון, היו נתונות, כמו שדרות, אשקלון וכיום גם חיפה, למטר קטיושות הגורמות עשרות – ובקנה מידה צרפתי, מאות – קורבנות אזרחיים, שקורבנם אינו נופל בעיני מזה של הלבנונים.
אילו עיר הבירה שלנו היתה בטווח של טילי זילזאל 1 ואילו אמרו לנו, כפי שאמר מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, על תל אביב, שהפגיעה בפאריס כבר אינה בגדר רעיון בעלמא, אלא יעד מלחמתי מועדף ומלאכה מקודשת... מתחשק לי לשאול מהי תגובה "פרופורציונית" כאשר האדם היוצא בהכרזות כאלה ובהתקפות המלוות אותן, ידוע כמי שקיבל השראה, מימון ונשק ממדינה שנשיאה אינו מסתיר את נחישותו להצטייד בנשק גרעיני ולמחות ממפת העולם את המדינה העברית המעוותת והנפשעת, לדידו.
...ואם כבר מדברים על "דיספרופורציה", כיצד אפשר להימנע לבסוף מהשאלה האמיתית והיחידה שיש לשאול, והיא – היכן שוכנת היום רוח המתינות והמידתיות שכה יקרה לכל: אצל הישראלים, שגם אם אינם מלאכים, נסוגו מלבנון לפני שש שנים ומרצועת עזה לפני שישה חודשים, ושמוכנים, גם במחיר של מבול פצצות על כפריהם ועריהם, כפי שקורה היום, לסגת מהגדה המערבית כדי שתתהווה בה מדינה פלשתינית – או אולי אצל שוטי האלוהים, המצפצפים על המדינה הפלשתינית המתהווה וכל מעייניהם נתונים רק לחיסולה של מדינת ישראל?
התפרסם במקור ב"לה פואן", ובעברית ב"הארץ", 28.7.06
אהוד שלום,
בקשר לברנארד אנרי-לוי, יש לך טעות. בשבוע הראשון למלחמה הוא הגיע לארץ ושהה בגבול הצפון עם החיילים ולאחר מכן הוא פירסם מאמר על "המידתיות" שדורשים מישראל. וכמו כן יש סרטון וידאו קצר בו הוא משדר מסוללת תותחנים ישראליים. לא ידוע לי על סופר או פילוסוף ישראלי שהסתובב ודיבר עם חיילי התותחנים על גבול לבנון.
בברכה,
דינה גונה
אורי הייטנר
למה הפסדנו?
חיזבאללה חטף מכות קשות במלחמה הזאת. קשות מאוד. לבנון, עליה הוא מגן, כביכול, נפגעה קשות. ראשי הארגון יחשבו היטב בטרם יבצעו שוב פעולה תוקפנית נגד ישראל.
אבל גם ישראל חטפה מכות קשות. אלפי טילים נורו לעברה במשך למעלה מחודש. שליש מהמדינה היה כמעט משותק. הרוגים רבים. גם ישראל תתלבט מאוד, בטרם תפעיל שוב את כוחה; בטרם תגיב בעוצמה על תוקפנות כלפיה.
לכאורה, מאזן אימה. מאזן אימה שעשוי להיות המחסום בפני המלחמה הבאה. במקרה הטוב מדובר במאזן אימה. במקרה הגרוע, האימה היא חד-צדדית.
מאזן אימה בין חיזבאללה לישראל, הוא ניצחון גדול לחיזבאללה, בשל עצם העובדה שהוא ארגון טרור וגרילה קטן, ואילו ישראל מדינה ריבונית בעלת צבא חזק. אך אין זו הסיבה העיקרית לכך, שמאזן אימה הוא ניצחון לחיזבאללה.
אין המדובר בתהליך גישור שרצוי לסיימו בתוצאה שלwin/win . זו מלחמה בין טוב ורע. מלחמה כזו – אסור שתסתיים בתוצאה שהיא פחות מתבוסה מוחלטת של הרע, כמו תבוסתה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השניה.
אך האמת היא שאין כאן מאזן אימה. מבחינת נסראללה, המחיר ששילמו העם הלבנוני ואירגונו, הוא סביר בהחלט. הוא יודע, שישראל לא תמהר לצאת שוב למלחמה שתסב לה נזק כה כבד. לכן, אין כמעט ספק שחיזבאללה יתקפו אותנו שוב. זה יתחיל בירי כדור על חיילים בדרום לבנון. בגלל זה נצית שוב את המלחמה? יימשך בפצמ"ר לתוך ישראל. אחר-כך – קטיושה לקריית שמונה. בגלל קטיושה אחת נחזור למציאות של מאות קטיושות ביום? וכך בתהליך של כירסום נשוב להיות בני ערובה של חיזבאללה.
לכן, אף שמבחינה אובייקטיבית הנזק שגרמנו לאוייב גדול לאין שעור מהנזק שהוא גרם לנו, במלחמה הזאת הפסדנו.
למה הפסדנו בה? כיוון שלא ניצחנו בה.
למה לא ניצחנו בה? כי לא רצינו לנצח בה. ליתר דיוק, כיוון שמנהיגי המדינה לא רצו לנצח בה. הם לא נתנו הוראה לצה"ל לנצח, כיוון שהם פחדו ממחיר הדמים של הניצחון. ואכן, מדובר במחיר כבד. אבל מחיר הדמים של הפסד יהיה גדול שבעתיים.
נ.ב.
אהוד, שלום!
[בתגובה למאמרך בגיליון הקודם] ניתן לסלוח על כישלונות במלחמה, אך לא על כישלון הנובע מהפחד לנצח במלחמה!
אורי
גרמניה כבר אינה מיללת על "פליטיה" מימי הנאצים
אך הערבים, שניסו להשמיד את ישראל ב-48', עדיין מייללים
12.5 מיליון גרמנים (פולקס-דויטשה) שישבו מדורי-דורות בארצות מזרח אירופה, ובבוא היום עזרו רבות לצבא הנאצי הכובש, גורשו לגרמניה בתום מלחמת העולם השנייה והפכו לפליטים בארץ-מולדתם המקורית – ועדיין זה נראה עונש קל מדי לגרמניה הנאצית. אמנם, גרמניה המתחדשת שיקמה אותם ולמן הרגע הראשון הם היו לאזרחיה שווי הזכויות לכל דבר.
שבע מדינות ערב (וערביי ארץ-ישראל), שקמו על היישוב העברי להשליכו לים בשנים 1947-1948 (כותב שורות אלה זוכר זאת מידע אישי) – לא שילמו עד היום את מחיר תוקפנותן, הן אינן משלימות עם ניצחונה של מדינת ישראל באותה מלחמה, ועוד יש להן (למעט אולי ירדן) החוצפה לטפח את ה"פליטים", את אלה שאבותיהם ואבות-אבותיהם לא הצליחו לרצוח אותנו – ולהציגם כבעייה מוסרית של ישראל וכאיום על קיומה ("זכות השיבה"!)
כדאי להן (ול"פלסטינים") ללמוד לפחות דבר אחד מגרמניה – כיצד לכפר על פשעי הנאצים וכיצד לטפל במיליוני הפליטים שנוצרו בגלל מדיניותה התוקפנית של גרמניה-עצמה – ולא להחזיק אותם עשרות שנים על חשבון האו"ם במחנות מזויינים ורוויי שינאה, בתקווה לפתוח יום אחד מחדש את חזית המזרח ולהחזירם למקומות יישובם ההיסטוריים כדי לייסד יישות מדינית ולאומית "פלסטינית" שמעולם לא היתה קיימת.
בלפור חקק ושושנה ויג
חזון העברית הרזה
אליעזר בן-יהודה, חלוץ המאבק על החייאת השפה העברית, הגיע לחופה של יפו בשנת תרמ"ב , 1881. אילו היה מגיע היום לאותו חוף, הוא היה רואה שהשלטים סביבו הם בעברית לועזת. גם השפה שהיה שומע סביבו לא היתה קרובה לשפת המקורות ששאף להחיות. הוא היה ודאי צובט את לחייו כדי להיות בטוח שאכן הגיע למקום הנכון ולשפה הנכונה, ואולי יוצא שוב למאבק על הגנת השפה.
חזונו של אליעזר בן-יהודה קרם עור וגידים לפני כמאה ועשרים שנה בלבד, ואולם כיום אין אנו שומרים את צוואתו, ולפעמים אף רומסים אותה ברגל גסה. אכן החיינו את השפה העברית, ולא פעם חוזרים ומזכירים לנו שהעברית ניצחה במאבק השפות, ואין איוּם עוד מצד השפות שהבאנו עִמנו מן הגלויות השונות. רוב העם בציון דובר עברית, העיתונים המרכזיים בארץ הם בעברית, יש לנו ספרות עברית תוססת וחיה וגם תיאטרון וקולנוע בעברית. לכאורה, הכול כה טוב. ואם הכול טוב, למה כל כך רע?
מתברר שהעברית, לשוננו הלאומית, שהחייאתה הייתה משאת נפשנו במשך שנות הגלות, הולכת ומידלדלת, וכבר יש סופרים ועיתונאים אשר הפכו את חזון העברית הרזה ליעד נכסף ואולי אפילו למשאת נפש. איך אומרים החבר'ה: "אנחנו מדברים בעברית סחבקית, מתפננים על המילים, ולא אכפת לנו אם אברהם אבינו לא יבין אותנו." דווקא אותם יוצרים ועיתונאים הכותבים בעברית שורשית ששפת הדורות מתנגנת בה, מוצגים כאנשים מיושנים ונלעגים שאינם יודעים לזרום עם השינויים.
אם נקשיב לשיחות ברדיו ובטלוויזיה, אם נטה אוזן לשיח הציבורי בכל מקום, נבחין שאוצר המילים הולך ומצטמצם. לא פעם אנחנו נדהמים להיווכח שדווקא אלה שנולדו כאן והתחנכו על העברית כלשון אם, מנותקים מחלב האם שלהם, מן העברית הדשנה בת דורות. במקרה כזה ניתן לומר שהכמות אכן מעידה על האיכות. בשעה שהתרנו את הרסן והרשינו לסלנג לחלחל לשורות השפה, פלשו צירופי הסלנג כמו מרגלים שבאו לתור את הארץ, והם החלו להשחית כל חלקה טובה.
מקובל על כולנו שבכל שפה ובכל ארץ יש סלנג. אך כל הדוברים מודעים לכך שהסלנג הוא עגת דיבור בלבד, ובצדו חייבת לתפוס מקום של כבוד הלשון התקנית, והיא זו המחייבת בכתיבה הספרותית והעיתונאית, בשידורי הרדיו, במכתבים הרשמיים, בנאומים בציבור וכיוצא בזה. הסלנג כפוף במידה מוגבלת לכללי השפה ולתקינותה, ולכן חדירת הלעז לתוכו פשוטה ונוחה יותר. כמחצית מביטויי הסלנג בעברית חדרו משפות לועזיות.
הלעז הולך וכובש אפוא נתח אַחַר נתח בחיינו, ולא רק בסלנג: אנו הולכים למספרת "אדם אנד איב" ולא "אדם וחוה", וערוצי זהב האמונים על טלוויזיה מקורית ישראלית נקראים היום "הוט". כל בעל עסק שרוצה להתהדר בעסקו בוחר לו שם לועזי, כאילו הייתה העברית שפחה חרופה ללא כבוד. נמצא שמילים לועזיות "דורסות" מילים עבריות, ואין פוצה פה ומצפצף. מדי פעם נשמעים קולות נרגשים התובעים את עלבון השפה העברית ועלבון דורות של יוצרים אשר מסרו נפשם עליה. סופרים, אמנים ושוחרי השפה קוראים מתוך אחריות ואכפתיות להשיב לשפה העברית את כבודה האבוד.
נשאלת השאלה מי נתן יד למחדל התרבותי הזה? האם המחדל התרבותי הזה צמח בִּן לילה, בלא שידענו, כמו סרטן שמכלה את תאי הגוף הבריאים? אנו נוטשים את מחצבי השפה ונותרים עלובי שפה. כיצד הגענו למעמד עצוב זה של השפלת הלשון העברית, והאם אכן זהו תהליך בלתי הפיך?
אחת התופעות התמוהות בעינינו היא הפקרת השפה והשארתה בידי המכוֹנים ללימוד פסיכומטרי. מתברר שלמכונים הללו מערכות משומנות ללימוד אוצר השפה העברית. הם מפיצים כרטיסיות ושפע תרגילים, שמקומם האמיתי הוא במערכת החינוך. נוצר מצב מגוחך שהתלמיד נחשף לעושרה של השפה ולרבדיה השונים בדרך כלל רק כאשר הוא רוצה להתקבל ללימודים גבוהים.
לאן נעלם לימוד השפה במערכת החינוך אם הורים וילדיהם מגלים שרק במכונים הפרטיים לומדים צירופי מילים ופתגמים? וגם כשבוחנים את יחס התלמידים לשפתם, אנו תמהים לא פעם: מדוע אין התלמיד מתגאה בשפתו? מדוע אין התלמיד מקדיש עִתותיו ללימוד השפה? מתברר שעַם הספר רחוק היום מתרבות הספר, ואין תרבות קריאה. לעם הספר אין יחס לתרבות הכתובה, ובמקרה הטוב הוא הפך ל"עַם העיתון".
אנו קוראים למורים, למחנכים ולאנשי הרוח לראות נכוחה את מצבה של העברית ולטכס עצה איך להשיב את הגלגל אחורנית. האם נעצום עינינו ונניח לעגלה להידרדר במדרון עד לתהום? כל מי שחש אחריות לעברית כלשון לאומית וכלשון אם, צריך לקום ולהגן עליה. הגיעה העת להשיב לשפה את כבודה ולהכיר אותה על רבדיה ועל נדבכיה. אם נכיר את נכסינו הרוחניים, נדע גם להוקיר אותם ולהנחיל אותם לדור הבא.
בלפור חקק הוא משורר ומפקח מטעם המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך. הוא משמש גם כיו"ר אגודת הסופרים העברים. שושנה ויג היא סופרת ומורה לספרות ולהבעה בתיכון בנתניה.
סופר נידח מעיר: אני לא מודאג ממצב העברית שהיא שפה חיה ומתפתחת. בימינו מרבית דוברי שפות שמיספר המשתמשים בהן אינו גדול – חייבים לדעת עוד שפה עולמית אחת, בעיקר אנגלית. ואם הם במקרה עולים מרוסיה לישראל, הם יודעים רוסית כשפת אם, למדו עברית כדי להיות מעורים בישראל, ומדברים אנגלית כדי לתקשר עם העולם. לבניהם ולנכדיהם העברית כבר תהיה שפת-אם ובה יכתבו את שיריהם, ומן הסתם יזנחו בבוא היום את הרוסית ויתרכזו באנגלית, כמו שצאצאי יוצאי ארצות-ערב אצלנו, מרביתם כבר אינם דוברי ערבית, חוץ מפרופסור אחד שהוא "יהודי-ערבי" על פי הגדרתו, וכנראה מדבר ערבית גם עם ילדיו בבית.
הופיע הספר "רצח לא מושלם" מאת אמנון בי-רב
ירייה במצח שמה קץ לחייו של חבר כנסת מושחת ובוגדני, שחתר בכל האמצעים העומדים לרשותו כדי להשיג את מטרתו העיקרית – קידום מהיר ככל האפשר בצמרת הפוליטיקה הישראלית. מיליונר ערמומי, שעומד בראש ארגון פשע אכזרי ומתוחכם, מנסה להשתלב בחברה הישראלית באמצעות קשרים אישיים עם אנשי מפתח ומתן תרומות נדיבות למטרות הומניטאריות. עיתונאית של עיתון נפוץ מוצאת את עצמה מעורבת במשחקי כוח של עבריינים חסרי מצפון ובתככים אפלים של ראשי העולם התחתון. ובתוך כל אלה – סיפור אהבה מעודן וקסום של שני אנשים צעירים, החוברים יחד בניסיון לפענח את התעלומה המסתורית.
"רצח לא מושלם" הוא רומן מתח מצמרר, המתאר בסגנון קולח פרשייה סבוכה, שסוחפת את הקורא מפרק לפרק, עד סופה המפתיע.
"רצח לא מושלם" הוא סיפור מרתק על שחיתות שלטונית ומאבק לשמירת החוק, על רדיפת בצע ותאוות בשרים, על חקירה משטרתית מסועפת ומבצע הטעייה מבריק.
"רצח לא מושלם" הוא ספרו הארבעה-עשר של אמנון בי-רב, סופר, עורך ועיתונאי, שספריו זכו לשבחי הביקורת.
[דבר המו"ל]
הודעת הממונה על המוסר הציבורי המוניטרי
מאחר שבימים ובשבועות הקרובים עומדת לפרוץ מלחמה חדשה בצפון או לפחות מלחמת התשה, הנני אוסר בזאת על כל בעל תפקיד בכיר בממשלה, בכנסת, בצבא, במשטרה ובכל מערכות הביטחון והחילוץ, שיש לו מידע ביטחוני, לעשות פעולות מכירה כלשהן בתיק השקעותיו בכל בנק שהוא. אותה הוראה חלה גם על מידע פנימי על בוא השלום (ועימו כצפוי גיאות הבורסה), שאז אסור באיסור חמור לכל אחד מהנ"ל לבצע פעולות קנייה כלשהן בתיק השקעותיו בכל בנק שהוא. פקידי בנק שידליפו לבורסה ולתקשורת יקבלו חיסיון גורף ביבים.
הזמנה
האודיטוריום בסנטר, דיזנגוף סנטר
בקומה השלישית, ליד סוהו – מרכז העיצוב
אירוע השקה לכבוד צאת ספרה החדש של המשוררת
ציפי שחרור
'עונה שנייה לאהבה' – מבחר שירים וחדשים, הוצ' עקד, תשס"ו
ישוחחו על הספר: פרופ' נורית גוברין
עורך הספר: איתמר יעוז קסט
המשוררת: יערה בן דוד
יקראו משיריה של המשוררת, המשוררים:
רוני סומק, אפרת מישורי, דקל שחרור, רן יגיל, משה בן שאול,
ישראל בר כוכב, עמליה ארגמן ברנע, יחזקאל נפשי.
על כתב הנפש בראי השירה – הגרפולוגית/המשוררת מיכל דורון
יום שלישי, ה' באלול תשס"ו (29.8.2006), בשעה 20:00
יוגש כיבוד קל
לטרוריסטים של חיזבאללה השבים בהשקט ובביטחה דרומה
על תקן "פליטים" עם הקטיושה בתא המטען
ברוכים הבאים!
בסיבוב הבא יש למחוק את כולכם מעל פני האדמה
כי לצערנו הסיפור פשוט – אנחנו או אתם
ואפשרות שלישית בינתיים אַיִן
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
א. תרבוש ואבטיח
"החיים הם לא מה שחיית אלא מה שאתה זוכר מהם
ואיך שאתה מספר את מה שאתה זוכר."
גבריאל גארסיה מארקס
דודתי זיכרונה לברכה, יותר נכון איך שהיא נקראה בפינו, "אשת דודי אחי אבי" (מְרָאת עַמִּי), נפטרה אתמול, והיום השתתפתי בהלווייתה. בקהל המלווים היו לא הרבה אנשים, ובעיקר באו בני משפחה קרובים ומעט מאוד חברים של בניה. וכמובן היתה כל משפחתה של כלתה, אשת בנה הצעיר.
עלו בי זיכרונות ילדות בהם היא פורחת וגברת הבית. בעלה, הוא דודי הצעיר אחי אבי, היה אחד מל"ו הצדיקים עוד בהיותו בחור צעיר ורווק. תמיד דאג לאחרים ואהב להגיש עזרה מכל הלב. נעים הליכות וסובלני. והלא הסובלנות תכונה נדירה. למי יש סובלנות כזו? למי שיש, כותבים עליו ספרים. וכמובן שכולם אהבו אותו.
קרובת משפחתו, שלימים היתה לאישתו, התייתמה מאביה בצעירותה יחד עם ארבעת אחיה ואחיותיה, ונותרה האלמנה עם הילדים הקטנים. ובימים ההם משפחה כזו, שלא היתה בעלת אמצעים, נדונה לחרפת רעב. האלמנה כמובן שלא ידעה לעשות מלאכה כלשהי, והילדים היו זאטוטים. מן המקובל היה שהתמיכה בה היא חובת המשפחה הקרובה. ובן-אחותה של האלמנה, הלא הוא דודי עליו השלום, נחלץ גם הוא למשימה ואף נישא לאחת הבנות שהגיעה לפרקה. הוא מאוד אהב אותה, וכולם קינאו בה על שכך עלתה לה וזכתה לבעל אוהב מסור ומקובל על הבריות.
את החתונה איני זוכר שכן היא התקיימה לפני בואי לעולם, אבל אני זוכר את הבית בו הם גרו, כמובן יחד עם ההורים, עם סבא וסבתא שלי. באותו בית היו הרבה חדרים וסבי הקצה להם אגף שכלל חדר שינה וחדר אורחים ועוד.
את מלאכות הבית עשתה העוזרת, ובבישול עסקה סבתי שגם פיקחה על הכול. ולדודה נותר רק להתפנק, לעשות קניות אישיות, לארגן את החדר כמו מוזיאון ולסדר את השיער וללכת לתופרת וכל כיוצא עיסוקים של נשים. היא דאגה לבית ושהכול יהיה על הצד הטוב ביותר, נקי ומסודר יותר ממוזיאון, ובאמת היה תענוג לבקר בביתה. וגם היא נראתה תמיד יפהפיה לבושה היטב ומטופחת כנסיכה ממש.
בזיכרוני ישנה רק חגיגה אחת אצלם, כנראה של הולדת הבן השני. אז כמובן הייתי זאטוט אבל מספיק גדול כדי לקבל סוכריות ובמבה של הימים ההם (היא השָאשָּה, הפופקורן) וכן לשמוע את הנגנים והמשוררים שבאו להנעים את הערב החגיגי ב"תשבחות".
בנם הגדול היה מבוגר ממני בשנה אחת או משהו, והיינו מטבע הדברים חברים למשחקים ולמעשי קונדס. כשהלכתי לבקר את סבתי, היא תמיד נתנה לי דברים טובים ופירות יבשים וקַמְרַדִין (עלי מישמש, לֶדֶר בלע"ז) מהארון אשר בחדר העילי שלה. סבי נהג לתת לי בדרך כלל כמה מעות לשמח את ליבי (לא לפני שקראתי בפניו ב"ארבעה ועשרים" הוא ספר התנ"ך העבות עם האותיות הגדולות, והוכחתי לו שלא לשווא הוא משלם למלמד שבא לכל נכדיו ללמדם תורה ומנהגים). בנסיבות הללו, נהגה הדודה בדרך כלל לשמור על בנה מפניי, ומפני כולם בעצם. מפני כל הילדים, גם מפני אלה של דודי האחר וגם מילדי השכנים, שמא נלכלך אותו, שמא נלמד אותו משחקים המקמטים את הבגדים, או מעשים רעים, או מלים לא יפות, ושמא יתאבק, ועוד. והוא, בהתאם, תמיד נראה כמו נסיך. באלבום התמונות המשפחתי מאז הימים ישנן תמונות שלו ושל הוריו בהם הם נראים כמשפחת המלוכה. כמובן שבהסתר הוא היה בא ומצטרף אלינו ועושה כל מיני מעשי קונדס. אלא שכאשר היה מתגלה הדבר וסבי היה תופס אותנו וגוער בנו על שעשינו רעש או הפכנו איזה עציץ, כי אז היתה באה הדודה להגן על ילדיה שלה, ומצביעה תמיד-תמיד על הילדים הזרים שהם-הם אשר עוללו כביכול את המעשה והם שצריכים להיענש. גם אם זה היה בנה שהגה את הרעיון ואירגן את הביצוע.
בדרך כלל העונש שלי היה גירוש. "לך הביתה מיד!!" היה סבא פוקד עליי בקול תקיף ומצווה. ואני, כמובן שכל מחאוֹתיי לא הועילו, והייתי מסולק לביתי בחריקת שיניים ואף עם דמעה בזווית העין.
סבא אהב לבחון אותנו, הילדים, ב"הארבעה ועשרים" שלו, הוא התנ"ך שמכיל כידוע עשרים וארבע ספרים. ואם קראנו לשביעות רצונו היה מכניס את ידו לאמתחתו ומוציא מכיסו כמה מעות ונותנן לנו לשמחתנו, ואף נשיקה קיבלנו.
הוא גם אהב מדי פעם להטיל עלינו הילדים מטלות שונות. לך קח את התרבוש (הוא הכובע העותומני, ה"פֵס") שלי לניקוי יבש אצל אברהם הגהצן, שחנותו במקום זה וזה ליד שוק הירקות. ובשמחה רבה היינו הולכים לאותו בעל המלאכה, ואגב כך עומדים ומסתכלים איך הוא עושה את עבודתו. רוחץ באדים חמים את הכובע האדום, ואחר, מלביש אותו על תבנית מתכת כגודלו, ועליה עוד תבנית בהתאם, סוגר מבריג ומהדק ולבסוף שם לחימום על מין "מנגל", ואחרי זמן קצוב מוציא את הכובע לאיוורור וליבוש, והנה הוא מוכן כחדש.
ובמיוחד זוכרים את השליחות המיוחדת של "רד לסִרְדָאבּ (הוא המרתף התחתון) והבא אבטיח בגודל בינוני.." את האבטיחים נהגו לקנות בעלי הבתים בכמויות של עשרה או עשרים בבת אחת ואיחסנו אותם במרתף לקירור.
ואז סבא היה לוקח סכין, מפלח את האבטיח לשניים, חותך ואוכל את ליבו העסיסי וחסר הגרעינים, ונותן לנו את היתר לקחת למטבח. בימים ההם עדיין לא פשתה המכה של ההנדסה הגנטית שמוציאה מן האדמה אבטיחים בגדלים ובצבעים שונים, וגם סריסים ללא גלעינים. אז עדיין לכל האבטיחים היו גלעינים. וסבא לא אהב לטרוח בהם.
והסיפור הקלאסי בעניין הזה אומר שאורח בא לביתו של פלוני, ובעל הבית רצה לכבדו באבטיח צונן. קרא לבנו הצעיר ופקד עליו לרדת לסירדאב ולהביא אבטיח טוב. יורד הבן למרתף ומביא את האבטיח היחידי שהיה שם. נוטל בעל הבית את הפרי טופח עליו פעם ופעמיים כדרך בוררי האבטיחים ופוקד על הבן שלו להחזירו ולהחליפו באחר, שכן כביכול זה לא מספיק טוב...
הבן החכם יבין את הרמז, שאביו רוצה להרשים את האורח, יֵרד ויביא את אותו האבטיח (מה שנקרא בימינו ישחק אותה...) שוב ושוב. וכך הלאה פעמים אחדות עד שהאב יאמר" "או, זה טוב יותר..."
ולעומתו הבן הטיפש והלא-ערני יענה לאביו עוד בפעם הראשונה משהו כמו: "אבל אבא, זה האבטיח היחיד שיש לנו..."
המשך יבוא
סוד צבאי כמוס, תהליך שהתגבר במרוצת המלחמה האחרונה:
מרבית התקשורת הישראלית, המשודרת והכתובה
יצאה מדעתה!
חדשות אתר אומדיה
לאהוד בן עזר שלום רב,
בהמשך להמלצה שפורסמה בגיליון 167 של "חדשות בן עזר" לצפות בראיון המרתק עם ואפה סולטן ברשת "אל ג'זירה" – אבקש להביא לידיעתכם את מאמרו של ד"ר יוחאי סלע על סולטן באתר "אומדיה":
* ד"ר וואפה סולטן – קול אמיץ בים של עוינות.
ד"ר יוחאי סלע מספר על ד"ר וואפה סולטן, שלא זוכה למרגוע אחרי דבריה בעימות המפורסם באל-ג'אזירה: "לא ראינו יהודי אחד שמפוצץ עצמו במסעדה גרמנית. לא ראינו יהודי אחד שמוחה באמצעות הרג של אנשים. רק המוסלמים מגינים כך על דעותיהם."
http://www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=1187&MenuID=726
כמו כן, ישנן רשימות נוספות ברוח דומה של ד"ר סלע באתר "אומדיה":
* מאי שידיאק: "אותי אף אחד לא ישתיק."
מדוע השדרנית הלבנונית הבכירה מאי שידיאק, כלת פרס אונסק"ו, היתה יעד לחיסול סורי מחריד ומה הסורים רצו להשיג בחיסולה? מהם האינטרסים הסורים במדינה הלבנונית? ומה מסתתר מאחורי רצח ראש ממשלת לבנון רפיק אל-חרירי?
http://www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=1518&MenuID=726
* נוני דרוויש וערבים למען ישראל.
סיפורה של נוני דרוויש, בתו של הגנרל מוסטפה חאפז שלמדה באקדמיה המצרית והיגרה עם משפחתה לארה"ב, הנלחמת מאז ה-11 בספטמבר בפאנאטיזם האנטי-ישראלי והאנטי-מערבי – מדליק שביב של תקווה לשפיות אזורית.
http://www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=1615&MenuID=726
* ואליד ג'ונבלט – משל לפרדוקס הלבנוני .
"אנו נהפוך לארץ חרבה שנספחת לסוריה ואיראן הרוצות לנהל משא ומתן עם ארה"ב על שרידי המולדת הלבנונית", אמר בראיון מרעיש המנהיג הדרוזי ואליד ג'ונבלט. מה באמת מניע אותו להצהיר הצהרה כזו ומדוע בישראל מתבשמים מאמירותיו?
http://www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=1764&MenuID=726
מאמרים נוספים על דמויות שפויות הפועלות בים הזדון האיסלאמי הקיצוני נמצאים בשלבי כתיבה ועריכה.
בכבוד רב,
אורי פז
עורך אתר "אומדיה"
במשפחת עצירוּתִי בּוּקָה וּמְבוּלָקָה
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
במשפחת עצירותִי בוקה ומבולקה
בתור לעשות קקה יש דחיפוּת וּצעקה
לכן הם עברו לדירת עשירים
שמה בית כיסא יש לכל אחד ההורים
בית כיסא של אבא
אמר לבית כיסא של אימא
אנחנו צריכים להוליד גם בית כיסא של ילד
אחרת איפה יחרבן
עלה בית כיסא של אבא
על בית כיסא של אימא
וכעבור תשעה חודשים
נולד בית כיסא של ילד
ואחרי כשנה לעצירוּתִים נולדה
גם בית כיסא של אסלה מתאימה לַילדה
ועכשיו במשפחה כולם מאושרים
יושבים ארבעתם בו-בזמן על חורים
העולם מתקדם המחרבנים עשירים
יש מִקדשים כבר גם לִטחורים
כמו שהיו בתקופת התנ"ך
ובתי הכיסא מתרבים והולכים
שגם הנכדים יתפנו לצרכים
והאסלה היא תלוייה והתחת הוא נח
הבה נזרוקה ספרינו לַחוץ
יען עוד בית כיסא פה אצלנו נחוץ
לטובת השיפוץ
צימס: ביקור חוזר אצל אלימלך בדרום תל אביב
מאחר שטרם סיימנו את קניית הידיות והמנורות לשיפוץ הבניין החדש שאליו עומדת לעבור בקרוב מאוד מערכת "חדשות בן עזר", נחתנו שוב לצהריים אצל אלימלך. בירה גולדסטאר, מצויינת כרגיל, 14 שקל. מים מינרלים מבקבוק, 8 שקלים. דג מלוח עם לימון, הולך טוב עם הבירה, 15 שקל. דג ממולא (גפילטע פיש) טעים (אך המיסתורית מכינה אותו טוב יותר), 18 שקל. כבד קצוץ, סביר, 20 שקל. מנה גדולה גולש סביר עם פלפל אנגלי ועלי דפנה ורוטב טעים רק הבשר היה קצת קשה + 3 תוספות: צימס[!!!], חמוצים ולחם, 40 שקל. ס"ה 115 שקל + טיפ ס"ה 135 שקל.
כן, צימס!!! ותאכלו אפילו שתיים-שלוש מנות ממנו! כמעדן הזה מזמן לא בא אל פינו. מה אפשר לתאר אותו? חום-כתום עשוי היטב, מתוק, חמצמוץ, עשיר בשמן, בפלחי גזר אפויים ובהפתעות של צימוקים תְפוחים, והכול נמס בפה כמו באידיליה של טשרניחובסקי או ב"שור אבוס" של ביאליק – לא, כל תיאור יעשה לו עוול, לצימס – צריך פשוט לבוא ולאכול אותו!
"אלימלך", וולפסון 35, דרום תל-אביב. נוסד 1936. טל. 03-6814545 או לטלפן ישירות, הלינקה, 050-454008. פתוח שבעה ימים בשבוע עד חצות הלילה.
התמודדות עם המלחמה באמצעות כתיבה
סדנא חד-פעמית בהנחיית שז
הסדנא תינתן ללא תשלום כמחווה לתושבי/ות הצפון ו/או לכל מי שמרגיש/ה שייתרם ממנה. בסדנא: מרחב מכיל ותומך ותרגילי כתיבה. הסדנא תתקיים בגבעתיים, ביום שבת, 18 באוגוסט 06, 14.00-16.30. ההשתתפות, כאמור, ללא תשלום. עדיפות תינתן לתושבות/י הצפון. לפרטים נוספים ולהרשמה רצוי לפנות למירב, טל. 052-5219011. אפשר גם ישירות אלי, שז, טל 03-7313444. פתיחת הסדנא מותנית במינימום חמישה משתתפים/ות. מיספר המקומות מוגבל (עד 12), על כן אנא צרו קשר בהקדם האפשרי.
תודה, שז, משוררת, סופרת, מנחת סדנאות כתיבה. shez@bezeqint.net
"ריקוד המשוגעת", הספרייה החדשה לשירה, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
"להחזיר את הפיות לארץ ישראל", רומן, הוצאת מודן.
"מאולפת", סיפורים, הוצאת שופרא.
להשיג בחנויות הספרים, או במחיר מיוחד ישירות משז
המשוררת והסופרת ציפי שחרור
אהוד יקר,
כמו תמיד אני נהניתי לקבל ממך את "חדשות בן עזר" וקטעי הספרות, ובימים אלה אף יותר, בשל התגובות לרוח המצב בארץ ובגבולות, וזאת למול דעות אחרות ורוחות אחרות המתפרסמות באתרים אחרים ובעיתונות. "חדשות בן עזר" יוצרים את לשון המאזניים וזה חשוב.
ציפי שחרור
בקשר לזיהויו של העיתונאי הנוצרי-לבנוני מישל בֶּהה
אולי המידע הרצוף יעזור לכם, או שאת כל זה כבר בדקתם,
דודי
מילות חיפוש: Hizballah "Michael Behe" Lebanon
http://www.google.com/search?q=Hizballah+%22Michael+Behe+%22+Lebanon&hl=iw&lr=&start=20&sa=N
אהוד: חיפשנו חיפשנו וכלום לא מצאנו על אותו עיתונאי. אולי תוכל לעזור לנו בשיגור פרטים על אודותיו.
חדשות בן עזר
ביום ראשון האחרון בלילה, וביום שני אחר-הצהריים, שודר בערוץ הסרטים של "הוט" הסרט "המחצבה" על פי הרומאן של אהוד בן עזר. הסרט בויים בשנת 1990 בידי רוני ניניו, את התסריט כתב עירא דביר, ובתפקידים הראשיים הופיעו חנה אזולאי-הספרי, אהובה בץ, ששון גבאי, סלים דאו ואורי גבריאל. הסרט התקבל בשעתו בביקורת שלילית מקצה אל קצה, ירד אחר שבועות ספורים מהאקרנים, והיה כישלון מסחרי למפיקיו, סרטי "רול", שבגללו לא המשיכו לעשות סרטים ישראליים. הוא גם היה הסרט הקולנוע האחרון שצילם ניסים ניצ'ו ליאון.
מאחר שהטלוויזיה אינה נוהגת להודיע למחבר הספר על שידור הסרט שנעשה על פיו, לא יכולנו להודיע לכם מבעוד מועד, ועמכם הסליחה.
מחר, יום שישי, 18.8, בשעה 17.00, ירואיין אהוד בן עזר פעם נוספת בתוכניתו של דני בלוך "הידברות" בגל א' של "קול ישראל". דני בלוך הוא מקוראיו הנאמנים של המכתב העיתי.
הפורום של חנה גולדברג
חנה גולדברג: פתחתי פורום חדש באתר שלי להחלפת דעות ורגשות על השירים, הספרים, המוזיקה, היצירה והחיים. ברוכים הבאים!
http://www.tapuz.co.il/Communa/usercommuna.asp?CommunaId=21009
אהוד בן עזר: "אתם בנק אתם? אתם ---!"
* בקשה דחופה לתקשורת הישראלית, הכתובה והמשודרת: כשאתם מטפלים בחדווה בלתי מרוסנת ברמטכ"ל דן חלוץ, נסו שלא להגדיל את המינון הביקורתי-הארסי שלכם כלפיו מעבר למידת היחס העדין והמתחשב שבו זכה אצלכם חברכם הפוטוגני חסן נסראללה, וזאת למרות העובדה שחלוץ אינו חובש צניף לראשו.
* עם ישראל צריך להיות גאה ברמטכ"ל צנוע וישר, שהוא גם בעל משק במושב, אדם שכל "תיק ההשקעות" שלו אינו אלא 120,000 שקל (פחות מ-27,000 דולר!) – פחות ממשכורת חודשית אחת או שתיים של מנהלי לאומי, שהם-הם הצריכים לעמוד לדין בפרשה זו בשל אחריותם לפגיעה בחיסיון בנק-לקוח.
* אני למשל רוצה לדעת מי בדיוק מימן את "הסכם ג'נבה"? האם לאומי או בנק אחר יפתחו עבורי את החשבונות הקשורים לכך? או שהתקינות הפוליטית אומרת שרק רמטכ"ל מותר לזרוק לכלבים?
* ואולי דן חלוץ, דווקא ערב ההסתבכות בלבנון, כאשר ידע כי לא יהיה לו זמן וראש פנוי לתת הוראות ולהפשיר השקעות, ביקש לדאוג לכך שיהיה די כסף בחשבון עובר ושב לחובות ולהתחייבויות פרטיות של משפחתו ומשקו, פרטים אשר לאיש מאיתנו אין זכות לחקור אחריהם, זולתי פקידי מס הכנסה? ואולי אף היתה לו חרדה מסויימת שגם הוא יכול להיפגע... ורצה להבטיח שבכל מקרה יעמדו החסכונות לרשות בני-משפחתו ומשקו מבלי לחכות לצו ירושה?
* זכותו של דן חלוץ להגיש תביעה משפטית על סכום עתק נגד לאומי, הבנק האחראי להדלפה שגרמה לו כלקוח נזק כה רב ואולי גם בלתי הפיך – ושגרמה לכולנו, לקוחות הבנק, לחשוב פעמיים, אולי כדאי לעבור לבנק אחר, דיסקרטי?
* חומר למחשבה לעיתונאי המקצועי יאיר לפיד, המככב גם בפרסומות המסחריות של אותו בנק:
"חינם! חינם! זקוק לפרסום יומיומי? עשה השקעות בלאומי!"
* נדמה לי שאפשר לומר על מנהלי לאומי, אחרי המעילה של אחד מעובדיהם באמון ציבור המפקידים, את מה שאמר אברהם שפירא האגדי על הנוער: "אתם בנק אתם? אתם ---!"
ממר"י, המכון לחקר תקשורת המזרח-התיכון
לצפייה בקליפים חדשים מטלוויזיות העולם הערבי גילשו:
www.memritv.org <http://www.memritv.org
מכון ממר"י (מלכ"ר) מתרגם ומפיץ, בארץ ובחו"ל, מאמרים ודוחות בנושאים מרכזיים הנמצאים על סדר יומה של התקשורת הערבית והמוסלמית.
* מצורף מאמר בעיתון החמאס: הניצחון בלבנון פותח את הדלת לאינתיפאדה שלישית. לקריאה הקישו:
http://www.memri.org.il/memri/LoadArticlePage.asp?enttype=4&entid=2019&language=Hebrew http://www.memri.org.il/memri/LoadArticlePage.asp?enttype=4&entid=2019&language=Hebrew
* מצורף: התקשורת הערבית מאשימה את איראן וסוריה במעורבות ישירה במלחמה. בלבנון. לקריאה הקישו:
http://www.memri.org.il/memri/LoadArticlePage.asp?enttype=4&entid=2020&language=Hebrew http://www.memri.org.il/memri/LoadArticlePage.asp?enttype=4&entid=2020&language=Hebrew
ממר"י, להכיר את השכנים כדי לעשות שלום. ירושלים, רח' המעלות 4, 02-6244730
אני מתערב איתכם על כוס בירה קרה ב"אלימלך" שאילו הרמטכ"ל דן חלוץ היה שועה לְהמלצות של פקידי לאומי באותו יום "גורלי" ולוקח אצלם הלוואה-בריבית בסך 120,000 שקל במקום למכור את תיק השקעותיו באותו סכום – שום מידע על אודותיו לא היה מודלף!
הערת הבהרה: כל הנאמר על לאומי בגיליון זה נאמר מתוך הנחה שההדלפה באה מבין כתלי הבנק. אם יתברר שלא, וכי ההדלפה היא פרי האזנה טלפונית כלשהי או פטפוט של פקידה במטכ"ל, למשל, או חדירה חיצונית של האקרים בולגרים או איראנים למחשבי הבנק או איזו סבתא שישבה מול הפקידה בבנק ששוחחה עם הרמטכ"ל ושמעה את דבריה – אזיי אנחנו חוזרים בנו מכל דברינו על אודותיו. א.ב.ע.
כמה נחת אנו רווים
מהפילוסופים היהודים המבריקים של העולם המערבי
כמו דבריו של פילוסוף היהודי-הבריטי ממוצא מצרי אלן דה-בוטון, שביקר בישראל בפעם האחרונה בשנת 1997 והיום הוא: "מרגיש עצוב מכדי לחזור. זה מדכא מדי."
ומה הסיבה?
"בהרבה חברות חושבים שחברה הישראלית נחטפה על-ידי פלח צבאי של אנשים פחדנים, פרנואידים ואגרסיוויים. ובאמת אלה האנשים שמעצבים כיום את כיוון החברה והם במידה רבה לא נבונים במובן העמוק ביותר."
מתוך הראיון "אני יהודי חרד" שערכה עימו שלומציון קינן בלונדון. נדפס ב"מוסף הארץ", 11.8.06.
אדם פשוט כמוני מתרשם מהראיון שהאיש מבולבל ומדבר שטויות מתוך חוסר הבנה גמור בנושאים ההיסטוריים שבהם הוא עוסק "במובן העמוק ביותר." מוטב לו שימשיך לחיות בבועה הלונדונית העשירה שלו. כמה נחמד להיות מוסרי מרחוק. כן, אידיוט מוסרי.
ברגע האחרון: חדשות "הקרקע"
העיתונאי העצמאי יואב יצחק, אחד מסמלי ההגינות הישראלית בתקשורת, אביר העיתונות החפה מכל אינטרס זר ונושא דגל המאבק בשחיתות של אחרים – הצטרף לממשלת העיתון לאנשים חושבים "הקרקע" על תקן של שר המוסר כדי להחליף את ממשלת אולמרט הכושלת ולהראות לה איך מנהלים מדינה. גאי דאמאק, שניצח את מלחמת לבנון, יהיה שר האוצר והוולוטה. אהוד אולמרט יגיש תה ושר הביטחון לשעבר פרץ יעשה ספונג'ה. האימא הערבייה של שמעון פרס תהיה הנשיאה הבאה. הקצינה המשוחררת שחיים רמון נשק תהיה ראש החוג לספרות המיגדר באוניברסיטת בת-שלמה רבתי וכל המנשקה כאילו נישק את חיים או את שפתותיה של מוניקה. דן חלוץ יעבוד במשק וזהבה גל-און תהיה שר הביטחון.
©
כל הזכויות שמורות
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל