| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 169 עם צרופה של תמונות מהנשק והציוד המודרני של חיזבאללה
אשר על זיונו שוקדים, ישירות ובעקיפין, רוסיה, צפון-קוריאה, איראן וסוריה
תל אביב, יום שני, כ"ז באב תשס"ו, 21 באוגוסט 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: משה דור: שני שירים – בשבח השינאה, בכי
בתוכנית "הידברות" ברשת א' של "קול ישראל", דני בלוך ריאיין ביום שישי, 18.8, את אהוד בן עזר // עודד פלד: ממעמקים (שיר)
שערוריית מין ואונס מסעירה את מערכת "חדשות בן עזר"
הָרַעַשׁ, שיר מאת דודי בן עמי // אורי הייטנר: שני משברים, שני כישלונות
פרופ' עוז אלמוג: במדינת הטוקבקיסטים (מתוך "ידיעות אחרונות")
ארי שביט: הבית ברחוב כרמייה 8 (פורסם ב "הארץ" ורץ באינטרנט)
יעקב זמיר: סיפורה של הפיז'אמה העיראקית לחוף תל-אביב
מילים כדורבנות בפרלמנט הרוסי
דבורה קוזווינר: ביום ראשון האחרון חזרנו הביתה לראש-פינה
שמאי גולן
גינטר גראס האנטישמי
קוראי "הארץ" (13.8.06), כמו שאר קוראי העיתונות העברית הופתעו, ביניהם כנראה גם פרופ' משה צימרמן, מנהל המרכז להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית, מווידויו הסנסציוני של הסופר הגרמני חתן פרס נובל לספרות גינטר גראס. בווידוי הוא מגלה, זו פעם ראשונה, שהוא היה "מאנשי הכוח הלוחם של הס. ס." ובסוף המלחמה שירת ב"וואפן אס-אס". יתר על כן, בגיל 15 ניסה להתגייס לצבא הנאצי, נדחה מפאת גילו הצעיר, ובגיל 17, לקראת סוף המלחמה, אכן גוייס, כאמור, ל"יחידת העילית של האס-אס".
ואולם גינטר גראס, שהצטרף אחרי מלחמת העולם השנייה ל"קבוצת 47" של סופרים גרמנים שאחרי המלחמה, מעולם לא סיפר עובדות אלו, והפך לפעיל פוליטי, סופר שמאלני המתנגד למלחמות, ללא הבחנה. אף זכה בפרס נובל לספרות בשנת 1999 והיה ל"אורים ותומים" בחוגי השמאל.
עתה, עם וידויו על עברו הנאצי, לקראת הופעת ספר הביוגרפיה שלו, הזדעזעו רבים מקוראיו, כך נכתב בעיתונות – ואולם מי שקרא בעיון את ספרו בעל המוניטין "תוף הפח", שראה אור בגרמניה בשנת 1959, והפך את גינטר גראס לסופר הבולט ביותר בגרמניה לצידו של היינריך בל, ודאי הבחין בנימה האנטישמית הנודפת מן הספר. ואין ספק שהאידיאולוגיה הנאצית בה חונך הנער גינטר גראס השפיעה על אופן ראייתו את היהודים. והאידיאולוגיה הזו, וראיית היהודים דרך משקפיה – פורצת דרך התת-מודע של הסופר אל המודע כתיבתו.
במאמרי על הספר (לאחר הופעתו בעברית בתרגומו של חיים איזאק, בהוצאת זמורה-ביתן מודן, תשל"ה, 1975), אשר פורסם במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "היהודי של גינטר גראס", אני מנתח את דמותו של היהודי ביצירה, ומגיע למסקנה שרק סופר אנטישמי יכול לתאר דמות-קריקטורה כפיינגולד, כפי שהיא מופיעה ב"תוף הפח". (המאמר מופיע גם בספרי "מסעותיי עם ספרים", אסטרולוג, 2005). והרי קיצור הניתוח שבמאמרי:
ייחוס תכונות שליליות ליהודי
בדבריי להלן אין בדעתי לעמוד על כל ההשקפות המובעות בספר, כי אם ברצוני להתייחס לגישתו של גינטר גראס ב"תוף הפח" אל שני אספקטים, המעניינים במיוחד אותנו כיהודים: דרך תיאורו של היהודי; ומכאן – האופן בו מבקש המחבר שהקורא יתרשם, ואספקט שני – באיזו מידה באה לביטוי בספר תחושת האשמה של הגרמנים לגבי מה שאירע במלחמת-העולם השנייה.
פיינגולד הוא היהודי היחיד המופיע בספר. הוא מגיע לדאנציג בתום המלחמה, בעקבות חילות הכיבוש הרוסיים. והנה, להפתעתנו, תיאור דמותו של יהודי זה לא היה מבייש שום אנטישמי. כל התכונות הרעות, שייחסו דורות של אנטישמים ליהודים, באות לביטוי בדמותו של פיינגולד ב"תוף הפח", בפרקים "לעשות או לא לעשות" וב"אמצעי חיטוי".
לכאורה אין גראס מזכיר את המילה "יהודי" בהקשר הופעתו של פיינגולד, ואולם די לנו בהזכרת שמותיהם של בני משפחתו שנהרגו, כדי לדעת את מוצאו: לובה אשתו, "לב, יעקב, באראק, ליאון, מנדל וזוניה". פיינגולד מצטייר כיהודי רודף בצע ואנוכי: הדבר ניכר אף בשמו, פיינגולד, שפירושו "זהב נאה". לכאורה שם זה נפוץ בין יהודים, אך כאשר שם זה מתקיים בכפיפה אחת עם רדיפת-בצע של היהודי, הננו מניחים שהשם נבחר על-ידי המחבר לא במיקרה.
היהודי הערמומי
פיינגולד, ניצול מחנה ההשמדה טרבלינקה, הגיע לדאנציג אחרי הניצחון על הנאצים, והנה, בבואו לעיר הוא מיד משתלט על ביתם של גיבורי הספר החיוביים: מאריה ואוסקאר, ומשתלט אף על מקור פרנסתם – חנות המכולת, והמרתף בו שמור מלאי המזון. והמספר אומר לנו: "ראוי היה לו לאוסקאר שיקבל לידו את החנות. אבל בינתיים קיבל אותה לידו מר פיינגולד, בעל המשפחה הגדולה הסמוייה מן העין." ( מפני שכולם נרצחו על ידי הנאצים. – ש. ג.)
היהודי גם ערמומי. בבואו מעמיד הוא, לכאורה, פני מטורף, אך הטירוף מופיע, מעשה פלא, רק כאשר העמדת-פנים זו עשויה לסייע לו במעשי השוד והגזל מן הגרמנים, ובמימוש יצר החמדנות. אשתו המתה לובה, "הולכת" עימו, כביכול, לכל מקום, ומצווה עליו מה עליו לעשות. ערמומיות זו מסייעת לו לחמוס את רכושם של הגרמנים: "אלינו בא אדון אחד, שהתקרא פיינגולד. הוא היה בודד, ובכל זאת העמיד פנים תמיד, כאילו מקיפה אותו משפחה גדולה, שעליו לתת לה הוראות. מר פיינגולד קיבל לידיו תיכף את חנות המכולת, הראה ללובה אשתו, שהוסיפה להיות בל-תיראה, ולא השיבה על דבריו… ובשמחה רבה (קיבל) את המלאי שבמרתף."
אף זאת, לפי התיאור ב"תוף הפח" אין פיינגולד דמות בפני עצמה, חד-פעמית בהופעתה, כי אם סמל ליהודים בעלי תכונות משותפות. לדוגמה: כאשר פיינגולד מגלה במרתף את גווייתו של מאצאראט, בעלה ההרוג של מאריה, הרי תגובתו היא כמתואר להלן – "ספק כפיו מעל ראשו באותה צורה רבת-ההבעה שכמוה ראה אוסקאר לפני שנים בסוחר צעצועים זיגיזמונד מארקוס" (שהיה יהודי מומר – ש.ג.). והנה פיינגולד, במקום לסייע ברחיצת הגווייה לקראת הבאתה לקבורה, שוב מעמיד פני מטורף, כי כך נוח לו במיקרה זה: "והוא ביקש מלובה אשתו (שכאמור, נרצחה בטרבלינקה – ש.ג.), שתעזור קצת למאריה ברחיצת הגוויה." לובה, כמובן אינה עוזרת, אך פיינגולד אינו שם ליבו לכך משום "שהיה טרוד בהעברת המלאי מן המרתף אל החנות."
אגב, היהודי מביע את שמחתו הגלוייה במותו של הגרמני, וקורא לכל בני-ביתו ההרוגים לחזות במוות זה. כלומר, לא די בעצם מותו של הגרמני, גם הצגתו לראווה היא בבחינת נקמה.
חוסר איזון
פיינגולד אף מתואר ככובש זר, החומס את העיר דאנציג בדומה לכובשים האחרים בדברי-ימי-העיר. כביכול, אף מאחורי היהודי עומדים צבא גדול, ונשק רב. ואין הוא יהודי בודד, ניצול שואה, פליט המחפש מקום מחסה, אוד יחיד שנותר לפליטה מכל בני ביתו.
לכאורה, הרוסים הם שכבשו את העיר דאנציג, וגראס ממשיך: "משום מה לא באו אחרי הרוסים שוודים, סקסואנים או צרפתים (כמו בעבר הרחוק – ש.ג.), באו אחריהם פולנים." ומי הם פולנים אלה? היהודי פיינגולד! ומהי מטרתו? לרשת, כמובן, את הגרמנים החיים, לקחת רכוש של אחרים, שלא הוא עמל עליו. ואותו יהודי אינו מסתפק ברכושה של מאריה, אלא משעבד אף אותה גופה והופכה למשרתת שלו. יתר-על-כן, הוא אף מעז ולובש את הבגדים שגזל: "אדרת שחורה ארוכה מחופה בפרוות ארנבת אפורה," כלומר בגדים יקרים, שחמס מידי הגרמנים המסכנים, וחובש על ראשו את "הצילינדר של מאצאראט בעלה ההרוג של מאריה."
למען האובייקטיביות, ולפחות עבור הקורא הגרמני, מן הדין היה שגראס יתאר במקצת את סבלו של פיינגולד עד לרגע בואו לדאנציג, כביכול מתוך מגמה לחמוס את רכושם של הגרמנים, "לכבוש" את העיר למען עצמו, ולשעבד את תושביה הגרמנים לצרכיו הפרטיים. מן הדין היה שאוסקאר, הגיבור-המספר, יגיע בנדודיו (הוא מגיע עד לנורמנדיה), ולו פעם אחת גם למחנה-ריכוז ויתאר שם את "חייו" של ה'קצטניק' פיינגולד במחנה טרבלינקה, או יתאר את חייו של יהודי כמו פיינגולד לפני פרוץ המלחמה. בכך היה נוצר שיווי-משקל כלשהו בעיני הקורא, ואולי אף היה מבין יותר לליבו של פיינגולד ולמעשיו.
הגרמנים אינם אשמים
בשיא נוולותו מתגלה פיינגולד כאשר הוא חומד את מאריה, בת הגזע הארי. כלומר, היהודי אינו מסתפק בגזילת הרכוש אלא מבקש לגזול אף את הגוף. מאז ומתמיד תוארו היהודים על-ידי האנטישמים כחומדי הנשים האריות, המתאווים אליהן לא רק כדי לכובשן לעצמם, אלא גם כדי להרעיל את דמן הטהור. ואומנם, מיד בבואו ביקש פיינגולד להועיד את הטרקלין לעצמו ולמאריה. כלומר, ששניהם יחיו כבעל ואישה. מאריה, כמובן, מסרבת. פיינגולד מוותר על סיפוק תאוותו, ולא בגלל סירובה של מאריה, אלא מפחד רעייתו לובה "רבת המרץ", כפי שהיא מכונה, שאף אחרי מותה שלטת בו. אף-על-פי-כן אין פיינגולד נכנע. בסתר ליבו מצפה הוא להזדמנות להשתחרר לחלוטין מזיכרה של אשתו. הוא מתכנן את מעשיו בשלבים: תחילה מפריד בין מאריה לבין אוסקאר, מועיד לה לבדה את המרתף, ובכך מכשיר את הקרקע להתבודדות עימה. ואומנם, מזימתו מתגלה עד מהרה, כאשר הוא מציע למאריה לשאתה לאישה. חישובים תועלתיים נוספים כמוסים בהצעתו, שהרי אם נישואים אלה ייצאו לפועל, יעברו לרשותו של פיינגולד גם חנות המכולת, גם מרתף המזון – והבית כולו.
כל המעיין היטב בשני פרקים אלה שבספר, יגלה שעניינם לא רק תיאור יחסי יהודים-גרמנים אחרי המלחמה, אלא גם תיאור הרגשתם של הגרמנים ביחס להאשמה שהם אחראים למלחמה ולמוראות שבאו בעיקבותיה. הקורא יגלה, להפתעתו, שמאחורי התיאורים הספרותיים מסתתרת אידיאולוגיה שעיקרה: אין הגרמנים אשמים במלחמה. מלחמת-העולם השנייה פרצה, והגרמנים סבלו בה לא פחות מעמים אחרים שהיו מעורבים במלחמה זו, ומכאן שמצפונם של הגרמנים יכול להיות שקט. הנה, אף דמם של החיילים הגרמנים נשפך, אף הם נפצעו, נהרגו, בדיוק כמו חיילי עמים אחרים. ואין חשיבות לדבר מי פתח במלחמה, ומי אשם בזוועותיה, ומי ביצע את מעשי הזוועה הנוראים ביותר בתולדות האנושות.
המספר מרמז לנו, בעקיפין, שאוכלוסיות כל העמים סבלו במידה שווה: הנה, החיילים הרוסיים לא משחררים היו בדאנציג כי אם כובשים אכזרים, הם הורגים את מאצאראט, בעלה של מאריה, ואינם טורחים בקבורתו, הם אונסים נשים גרמניות, שודדים את בגדיהן, ואף לובשים אותם כהגנה מפני צינת החורף: "אחדים, שהיו להם לבני נשים מעל מדיהם עזרו לנו לדחוף (את עגלת המת – ש.ג.), גם שלחו ידיהם אל מאריה."
אגב, מן הראוי לציין, שבספרות הרוסית המתארת את הכיבוש הגרמני, מופיעים לעיתים קרובות הגרמנים כאונסי נשים רוסיות, אך גם כנלעגים בבגדי הנשים שהם מתעטפים בהם כהגנה בפני הכפור הרוסי: מעילי פרווה, כובעי פרווה, פוזמקאות, בתי-ידיים וכיו"ב. כאן גומל גראס לספרות הרוסית משנות המלחמה באותה מוסכמה, בבחינת מידה כנגד מידה.
הרודפים והנרדפים
יתר-על-כן, על-פי "תוף הפח" משתמע שהגרמנים כיפרו על מעשיהם מפני שאף מהם מתו רבים. כך מתואר מותם של ארבעת אלפים ילדים גרמנים בעת הפצצת בנות הברית, כאשר הילדים ניסו לעבור במעבורת כדי להימלט מפרוסיה המערבית המופצצת. הרופאה הגרמנייה מספרת על מותם של ילדים אלה, ואוסקאר, האני-המספר בעל המצפון הרגיש, חולם בשנתו וחוזה מחדש, מתוך הזדהות ורחמים, את מותם של הילדים הגרמנים. אותה שעה מגיע פיינגולד היהודי, ומעיר את אוסקאר מתוך הזייתו. "הניח לארבעת אלפים פעוטות מסוחררים להתעופף להם, לקאזמאר על פני הוויסלה אל מלכות השמים – והרים את אוסקאר ממיטת קדחתו, הרכיב אותו על ענן ליזול, רוצה לומר חיטא אותי."
לא במיקרה מביא המספר את תיאור מותם של ילדים גרמנים בהקשר יהודי. כביכול מותם של הילדים הגרמנים מכפר על רציחתם של הילדים היהודים בידי הנאצים הגרמנים. שהרי פיינגולד מופיע עם הליזול שלו ומחטא את אוסקאר ואת כל סביבותיו כשם שעשה במחנה טרבלינקה: "בימים שעדיין היה חטאן במחנה טרבלינקה והיה מזליף בצהרי כל יום, סמוך לשעה שתיים, על שבילי המחנה, על הצריפים… על הממתינים בתור, שלא התקלחו עדיין, על השוכבים, שכבר התקלחו, על כל מה שרצה להיכנס לתנורים."
וכך מתרשם הקורא, שאין הבדל בין מותם של ילדים יהודים לבין מותם של ילדים גרמנים. המספר מתעלם מכל אותה זוועה שעוללו הנאצים לעמנו. הוא שם בפיה של הסבתא אנה קוליאיצ'ק דברים, מהם משתמע שמותם של יאן בן אחיה, ובתה אגנס, דומים למותה של לובה, רעייתו של פיינגולד, ובני משפחתה במחנה ההשמדה טרבלינקה:
"גם אני צועקת תמיד: אגנס, בתי, אז בואי ותעזרי לאימא הזקנה שלך לסחוט את הכביסה. וגם היא לא באה, בדיוק כמו שלובה שלך לא תבוא… ווינצנט שהוא האח שלי… קורא בקול לבנו יאן, שנהרג בדואר."
בסיכומו של
דבר, אין אנו מתווכחים על איכותה הספרותית של יצירתו של גינתר גראס "תוף הפח".
ההיפך הוא הנכון. יצירה זו – יצירת מופת היא. אך היא הנותנת. תוהים אנו, כיצד זה
סופר גרמני אינו מצליח להשתחרר מן התעמולה האנטישמית הנאצית. זאת ועוד, אין אנו
אומרים, שלא תיתכן דמות יהודי כמו פיינגולד, בעל כל אותן תכונות שליליות.
ואולם הסופר בוחר במודע את גיבוריו ומייחס להם תכונות כרצונו, ודרכן אף מוסר לנו,
הקוראים, את המסר שלו, על כן בחירתו של פיינגולד על-ידי גינתר גראס איננה מיקרית.
ה"פיינגולדים" הם עלוקות מוצצות דמם של הגרמנים, אגואיסטים חומדי רכושם, נשותיהם
וילדיהם.
יצירה זו, "תוף הפח", אף מרמזת – ודיעות דומות הושמעו בעת האחרונה בעולם – שהרודפים, מרגע שהופכים לנרדפים, דינם הופך, כביכול, דין קורבנות, ולא דין פושעים הראויים לעונש.
זוהי, כמדומני, בשורתו של גינטר גראס ועמדתו ביחס לסיבלם של היהודים במלחמה שהנאצים הגרמנים הציתוה. והשאלה הנשאלת היא: האומנם נובעת עמדה זו מן העובדה שגינטר גראס בעצמו שירת כקצין ב"וורמאכט", בימי מלחמת-העולם השנייה?
עתה, כאמור, מסתבר שהוא שרת בוואפן אס-אס!
אגב, יום אחד, סמוך להופעתו של המאמר, הוזמנתי לארוחת צהריים מטעם משרד החוץ, שנערכה לכבודו של שגריר גרמניה בישראל. בין השאר סיפרתי לשגריר על מאמרי זה. הוא התייחס באי-אמון לדרך בה הצגתי את תיאורו של היהודי ב"תוף הפח", ולייחוס דיעות אנטישמיות לגינטר גראס על סמך "תוף הפח". הוא אמר שהדבר בלתי אפשרי. אמרתי לו, שאשמח לשלוח אליו את המאמר, בתנאי שידאג לתרגמו לגרמנית ולשלוח עותק לסופר עצמו, כדי לשמוע ממנו את התייחסותו לדברים. השגריר הסכים. כמובן שאני את חלקי מילאתי, אך מענה לא קיבלתי מעולם.
המקרה השני בו נוכחתי לדעת, שאכן ג. גראס הוא אנטישמי, ואם כי בגלוי אינו מדבר נגד היהודים, הרי לפעמים התעלמות מהם וגורלם מעידה לא פחות על היחס האמיתי. היה זה בקונגרס פא"ן – כנס סופרים בינלאומי, שהתקיים במוסקבה בשנת 2000. גינטר גראס הוזמן לשם כאורח הכבוד. אף אני הוזמנתי כאורח הקונגרס ובאתי לשם מישראל. (באותה שנה כבר לא שימשתי בתפקיד יועץ לתרבות בשגרירות ישראל במוסקבה). כמובן שהסופר הגרמני, החתן הטרי של פרס נובל לספרות, נשא את הנאום המרכזי. הנושא היה: "השמדת עמים ורדיפות מיעוטים בארצות שונות". לכאורה, אי-אפשר כיום לדבר על נושא זה מבלי להזכיר את מעשי-הרצח של הגרמנים בעם היהודי, מתוך מגמה לא להשאיר לו זכר עלי אדמות.
וכך כתבתי בעקבות הנאום ( בספרי "מסעותיי עם ספרים" הנ"ל):
גינטר גראס ועמדתו כלפי השמדת עמים
אורח הכבוד המבוקש ביותר על ידי העיתונאים היה, כמובן, גינטר גראס, חתן פרס נובל לספרות. בנאומו המרכזי בעת פתיחת הקונגרס, בהתייחסו לרדיפות מיעוטים בארצות שונות, כלל גראס גם את "הנרדפים שנכלאו במחנה אושוויץ," מבלי להזכיר שנרצחו שם כמיליון וחצי יהודים מתוך כמיליון ושש מאות אלף איש שחוסלו שם. כביכול היה זה עוד מחנה ריכוז, כמו הגולאגים בבריה"מ. מפאת חשיבותו של הנואם, הנני מביא חלק מדבריו (מן הנוסח האנגלי. גראס נאם בגרמנית, והתרגום האנגלי הופץ בין באי הכנס יחד עם הנוסח הגרמני):
"וכך אציג את המאה שחלפה נגד עינינו לאורך השביל הספרותי. הדבר אפשרי רק בדילוגים של זמן. יותר מדי אירועים לחצו בבת אחת שדרשו להופיע על קדמת הבמה. עליי להצטמצם. דוגמאות אחדות יספיקו למלא את צרכינו.
זה קרה בימי מלחמת העולם הראשונה בתורכיה. מאות אלפי גברים, נשים וילדים ארמנים נרצחו, גורשו למדבר, כלומר גורשו אל המוות. אך לא היינו יודעים על כך הרבה, או לא היינו יודעים במידה מספקת על אודות השמדת העם הארמני, המוכחשת על ידי הממשל התורכי עד עצם היום הזה, לולא הסופר האוסטרי פראנץ וורפל, ברומן שלו "ארבעים הימים של מוסא דאג", בו הוא מסר דו"ח על ההשמדה השיטתית של העם הארמני. ספרו גבר על הניסיון להסתיר. כאשר הספר הופיע בשנת 1933, דבר לא יכול היה לעצור עוד את הדרך לאמת, וזאת למרות תפיסת השלטון על ידי הנאצים. השמדת הארמנים הזכירה את ההשמדה הנרחבת של היהודים. ( זוהי ההתייחסות היחידה לעם היהודי בשואה מצד ג. גראס. – ש. ג.) הסופר וורפל, אשר נאלץ מספר שנים מאוחר יותר לצאת מאוסטריה לגלות, ראה את הברבריות העתידה לעלות."
בהמשך מביא גראס דוגמאות ספרותיות נוספות – את שני ספריו של ג'ורג' אורוול "הומאג' לקטלוניה" בו גילה לעולם, בעקבות מלחמת האזרחים בספרד, את הטרור שהמשטרה החשאית הקומוניסטית, ג. פ. או. – הטילה על האנרכיסטים והסוציאליסטים, והרומאן "1984", שבו כוונה הביקורת, לדעתו של גראס, הן נגד המשטר הפאשיסטי והן נגד המשטר הקומוניסטי.
ואולם, באשר לרצח השיטתי שרצחו הנאצים הגרמנים בעם היהודי, והשמדתו הפיזית במחנות המוות, אין לו לגינטר גראס מה לומר, ואינו מביא דוגמאות ספרותיות, אף כי נכתבו על נושא השואה מאות ספרים ואלפי סיפורים, ואף אינו מפרט ולוּ כמו שפירט את רצח העם הארמני, אלא אומר את הדברים הבאים:
"בכל הזמנים – לרוב כאילו פיזרו את דבריהם לרוח – הסופרים היו אלה שהביאו את העדויות. ובצורה יותר חיה ומשכנעת מכל סטאטיסטיקה, ובוודאי יותר רציני ומשכנע הודות לעט שלהם, כך הסופר האיטלקי פרימו לוי (ההדגשה שלי – ש.ג.), ושל הסופר ההונגרי אימרה קרטש , אשר הביאו את חיי היום-יום במחנה הריכוז אושוויץ (ההדגשה שלי, מבלי להזכיר שהיה זה מחנה-השמדה לעם היהודי, ושני הסופרים הושלכו לשם בגלל יהדותם – ש.ג.), כדי לגלותם לנגד עינינו. בספריהם 'אם זהו האדם' ו'ללא גורל', שני ניצולים, אחד מהם גבר בוגר, ואילו השני נער, פורקים את משא זיכרונותיהם, בדיוק כמו אלכסנדר סולז'ניצין בסיפורו הראשון 'יום אחד בחייו של איוון דניסוביץ', ואחר-כך, בהמשך, מספר לספר, הוא מגלה בפני העולם כולו את הגולאגים ב'ארכיפלאג'."
וזה כל מה שיש לסופר הגרמני לומר על רצח העם היהודי בימינו על ידי בני עמו. ובהמשך מזכיר לנו הנואם, שלא רק באירופה, אלא גם ביבשות אחרות כתבו הסופרים כנגד הרדיפות, כגון פאבלו נרודה בצ'ילה, ואנאנטה טואר (TOER) באינדונזיה, וצ'סלב מילוש הפולני שיצירתו השפיעה מאוד על ג. גראס, כפי שהוא מעיד בנאומו. אחר-כך מזכיר הסופר הדגול את רדיפות הצ'צנים ברוסיה, ושתיקתן של הממשלות במזרח ובמערב, כפי ששתקו בעת "רדיפות המיעוטים על ידי הסרבים והקרואטים". ולבסוף מבטיח גינטר גראס כי יום אחד תיכתב עוד היצירה שתגלה את האמת על המלחמה בצ'צניה, על ידי סופר צ'צני או רוסי. כי הספרות שוברת את השתיקה.
עליי לציין בצער שהתייחסותו של גינתר גראס כלפי רצח העם היהודי בשואה על ידי בני עמו, לא באה לביטוי בעוצמה, כפי שהיינו מצפים מסופר בעל שיעור קומה כמוהו. ואמנם, יחסו האמביוולנטי, ואף האנטישמי, של חתן פרס נובל לספרות, כלפי היהודי, קראנו כאמור כבר ביצירתו הגדולה "תוף הפח", בה הוא מתאר יהודים ניצולים מן השואה, המנסים לנשל את הגרמנים מרכושם ולכבוש את נשותיהם לעצמם.
והיתה גם הזדמנות שלישית להזכיר את יחסו של גינטר גראס כלפי קורבנות השואה, וחללי מלחמת העולם השנייה, אותה מלחמה שהגרמנים פתחו בה על מנת לכבוש את העולם. היה זה בעקבות הופעת ספרו "בהילוך של סרטן" בגרמניה, העוסק בסבל שסבלו תושבי גרמניה לקראת סיום מלחמת העולם השנייה ואחריה. המקרה הקונקרטי מתואר, כאשר צוללת רוסית מטביעה אניית פליטים גרמנית.
וכך כתבתי לעורך "7 ימים", בו התפרסם ראיון עם גינטר גראס, עם הופעת ספרו החדש "בהילוך של סרטן" ( פברואר 2005):
ברצוני להודות לך על פרסום הראיון עם גינטר גראס, שערך אלדד בק במוסף השבועי שבעריכתך ("גם אנחנו סבלנו" 24.12.04 ), מפני שנחשפו בו עמדותיו של סופר גרמני נודע זה, שבמשך שנים ניסו רבים להתעלם מהן.
למעשה, אידיאולוגיה זו של ג. גראס איננה חדשה אצלו, ולא התעוררה דווקא בעקבות התחקיר שהוא ערך בדבר הטבעתה של האונייה "וילהלם גוסטלוף" וספרו "בהילוך של סרטן". כבר לפני כעשרים וחמש שנה, לאחר הופעת הרומאן "תוף הפח" בתרגום עברי, עמדתי על מגמות אידיאולוגיות אלו שלו במאמר שפרסמתי במוסף לספרות של עתונכם, תחת הכותרת "היהודי של גינטר גראס". כבר אז טענתי כי ב"תוף הפח" מסתתרת אידיאולוגיה שעיקרה: מלחמת העולם השניה פרצה (מעצמה!) והגרמנים סבלו בה לא פחות מעמים אחרים. הרי חייליהם אף הם נהרגו במלחמה, וכן סבלה האוכלוסייה האזרחית הגרמנית וילדיה מהפצצות של בנות-הברית, ומן הכיבוש הרוסי. מוות זה, כביכול, מכפר על רצח מיליוני היהודים בידי הגרמנים, ועל מותם של בני-עמים אחרים.
יתר על כן, תיאור דמותו היחידה של היהודי ב"תוף הפח", פיינגולד, מתרכז בחמדנותו לבצע כסף, וכבר שמו מעיד על תכונתו זו. הוא לכאורה ניצול מחנה טרבלינקה, שם אף בני משפחתו כולם נספו, אך הסופר מדווח לנו על כך בשורות ספורות בלבד. עיקר התיאור מתרכז בהשתלטותו של פיינגולד, המגיע לדאנציג בעקבות שיחרור העיר בידי הרוסים (ולדעת ג. גראס, ודאי "כיבוש" העיר), על ביתם של הגיבורים הגרמנים החיוביים מאריה ואוסקר, על חנות המכולת שלהם, ואף על מרתף המזונות. היהודי מעמיד פני-מטורף כדי לעשות את מעשיו השפלים, והוא אף מנסה להשתלט על גופה של מאריה בת הגזע הארי הטהור.
אין ספק, כבר אז, ולא רק היום דומה ג. גראס לאותו נער שרצח את הוריו, ומבקש שירחמו עליו מפני שנותר יתום.
אכן, וידויו של גינטר גראס בדבר שירותו בוואפן אס-אס רק מחזק את טיעוניי ביחס להשקפותיו האידיאולוגיות בכלל, ושנאתו ליהודים בפרט.
המכרז הבינלאומי לשיקום חיזבאללה בדרום לבנון
מתנהלת תחרות עזה בין איראן לבין מדינות מערב אירופה וארה"ב, מי יציע תרומות גבוהות יותר לשיקום מערך החיזבאללה בדרום לבנון. תנאי המפרט: בנייתם מחדש של כל הבתים שנהרסו בהפצצות ובהפגזות צה"ל, כאשר בכל בית ייבנה או ישוקם הבונקר במרתף, עם מערכת מנהרות מבוטנות המקשרות בין הבתים, וכן יזוודו מחדש כל אמצעי הלחימה שאוחסנו בהם לפני פרוץ המלחמה, לקראת המלחמה הקרובה, בתנאי שהכול יהיה ממוסתר בהתאם להחלטתה של ממשלת לבנון החופשית (ללקק את התחת לאסאד, לנסראללה ולאחמדנינג'אד גם).
לכל באנדיט פאנאטי של חיזבאללה יממנו חמור, מחרוזת תפילה, כאפיה ועקאל, שעימם יסתובב מעל פני הקרקע באופן האזרחי ביותר וימלמל בשקט תפילות להשמדת ישראל וארה"ב.
חלק מהכספים שתתרומנה מדינות אירופה יושקע מחדש במימון פעולות טרור במערכות הרכבות והתעופה האווירית שלהן כדי לקיים מצוות הנושך את יד מיטיבו הוא שאהיד.
ובינתיים הגליל עלול להתרוקן מיהודים, שיהססו לקנות דירות חדשות או להישאר בדירות שבאזור מועד לפורענות שטרם הסתיימה, בעוד אשר קרוב לוודאי שאזרחי ישראל הלא-יהודים יישארו כולם במקומם. אך אל דאגה, כל הדירות בישראל בסכנה, אין איזור מיוחס!
משה דור / שני שירים
בשבח השינאה
ידידתי, אישה טובת שכל, אומרת לי
ש"השנאה היא הרגש הדמוקרטי ביותר".
אני מהרהר בדבר ומוצא שקלעה אל המטרה
ולא החטיאה ומבחינה זו הריני דמוקרט
לפני ולפנים: הה, שונא אני תכלית השנאה,
ללא משוא פנים, את שופכי דמם של
נקיים, יהיו עמם ודתם אשר יהיו, ואת עושקי
החלכאים ויונקי חלבם ולשדם, המתעשרים
הקלים, ספסרי המצוקה, את רבי השחיתות
ואת רבני הכפייה, טפילי הקדושה המזוייפת
החיים על המתים, את מחרחרי המצה
והמריבה מטעמם ולביצעם, רודפי השררה
מגלגלי העיניים החסודות ומפזרי הבטחות
הסרק, את גונבי הדעת ומנצלי התמימות,
כוהני הכזב ואמרכלי התועבה ולבלרי הרקב,
את מוכרי בכורתם בעד נזיד עדשים
או שאר קטניות, שגר השטן המסווים
את קרניהם וטלפיהם, את משווקי הרגש
שדעך מלפני עידן ועידנים ואת עובדי
הסלף הערטילאי המתעטף במחלצות
האמנות הגבוהה או הנביבות השטוחה
המתלהמת בשם חברת ההמונים,
וכמובן אותך, חמדת ליבי, את שנשבעת
לאהבני נצח, שנוא אשנא את כולכם,
את כולכם, אחד לא יינקה סלה.
בכי
באשמורת הלילה התיכונה תינוק בוכה
בכי תמרורים. אני שומע את הבכי צלול
ולא מהול מן הדירה שבבניין הסמוך, זו
שמול מטבחי, ויודע שלא הוא לבדו
בוכה כי אם הארץ כולה: ארצי בוכה
על שיברה ואין לה מנחם שיקיף את
כתפיה בזרועו הטובה, יישק לעיניה
הלחות, יחליק בכף ידו האחרת על פרעות
שערה, ימלמל "די, די" בקול חנוק. התינוק
בוכה ואמו אינה נחפזת אל ערשו. הארץ
בוכה ובניה אינם חשים לצידה, והזמן
נוקף ועוד מעט יאדים המזרח כפצע
טרי ואנה אנו באים,
אנה אנו באים.
שני השירים נכתבו לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה.
בתוכנית "הידברות" ברשת א' של "קול ישראל"
דני בלוך מראיין ביום שישי, 18.8, בשעה 17.00
את אהוד בן עזר
דני בלוך: אורחנו הבא הוא הסופר אהוד בן עזר, המפרסם באינטרנט מאמרים, גם של אחרים. אנחנו בעצם כבר ריאיינו אותו [ב-21.7.06]. שלום לך אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר: שלום שלום.
דני בלוך: אתה בסך הכול הבעת דיעה מאוד נחרצת בעד המלחמה ומטרותיה. האם אתה סבור שניהולה היה נכון? האם יש בכל אופן צורך בחקירה ובבדיקה?
אהוד בן עזר: אני רוצה להתייחס קודם לקטע שקראת [דברי ההספד של הסופר דויד גרוסמן על בנו אורי, שנפל בלבנון] משום שזוהי טרגדיה נוראה, לא רק של משפחת גרוסמן אלא בעצם זה קורה לכל אחד מאיתנו בשלבי חייו. כשאתה צעיר ואתה חייל, או איש מילואים, אתה מוכן להיות איש שלום ופאציפיסט ומה שלא יהיה, רק שלא תהיה מלחמה כי אתה תשלם את המחיר. ואחר-כך הבן שלך ישלם את המחיר. ואנשים מבוגרים יותר, שרואים את הסיטואציה האזורית הכללית, ושאומרים שאי אפשר להימנע מהעימות הזה שנכפה עלינו, נחשבים לשואפי דם. אני זוכר כיצד הסתכלנו על פעולות התגמול, כשהיינו צעירים, היינו בטוחים שהכת של בן-גוריון ודיין ועוד מי שהיה שם, הם אנשים צמאי דם שיוצרים פרובוקציות לשכנינו הערבים התמימים או פחות תמימים. אבל מה לעשות, אתה נמצא לפעמים... וצריך שגם יהיו אנשים כאלה, בעמדה יותר מרוחקת... כי אם אני הייתי צריך להילחם היום בלבנון, יכול להיות שהייתי בורח או שהייתי מוצא נימוקים למה לא. אבל אם אני יכול לשפוט, בכל זאת, ממבט רחב יותר, ולראות שבעצם המלחמה הזאת נגמרה בתיק"ו, שהמלחמה הבאה תהיה קשה פי כמה כי על יד כל איש חיזבאללה, שחוזר לשם בלבוש אזרחי עם הטיל בבאגאז' שלו, יעמוד חייל יוניפי"ל, חייל צבא לבנון, חייל כוח בינלאומי, אפילו לא נוכל להגיב, כל דבר שנשלח לשם יהרוג חיילים של מדינות ידידותיות לנו, אבל הצפון יעמוד שוב באותו מצב רע. אנחנו בבוץ עמוק של איראן, שמנסָה להכחיד אותנו. אז זה לא שהייתי בעד מלחמה, אמרתי שהיא בלתי-נמנעת, ויכול להיות שלא היתה אפשרות קודם, כי שרון לא היה יכול להיכנס שוב ללבנון, ויכול להיות, מישהו יגיד, שגם עכשיו זה היה מוקדם מדי, כי אם לא היה נכנס כוח בינלאומי גדול יותר, וצבא לבנוני –לדרום, מוטב שעוד שנתיים היתה לנו יד חופשית להשמיד את כל מה שהספקנו להשמיד וגם להגיע לקו כזה שנוכל לכאורה למסור שטחים לצבא דרום לבנון. הלוואי וזה אמיתי. לי זה נראה פארסה.
דני בלוך: כדאי להיות מוכנים, להכין אוכל וציוד מספיקים.
אהוד בן עזר: תראה, אתה לא יכול למיליון איש לבנות לכל אדם ממ"ד בבית, גם בבתים ישנים, גם להכין מקלטים דה לוקס... אין לנו מנהרות של הרכבת התחתית בלונדון, שחיו בהן אנשים בבליץ [1941], ובבליץ נפלו עשרות אלפי אנשים, פינו מאות אלפי אנשים, מיליון בתים נהרסו בבליץ, לא שאני חוגג את זה אבל אני אומר: אין אפשרות מוחלטת... עד שלא ימציאו משהו שמאייד את חסן נסראללה, ואת כל הטילים, מאייד בנשק סודי של צה"ל, וקיר סודי שמונע כל טיל על גבול הצפון מלחדור הלאה. עד שלא ימציאו כל מיני שטויות כאלה, שזה כאילו דורשים מההנהגה שלנו – אנחנו נבוסס בבוץ הזה... ובמידת יכולתנו ובמיטב כספנו, הרי אם נתנו יותר לביטחון, פחות לביטחון, אם ניצלו יותר טוב... כמות מסויימת של ברדק גדול היתה גם ערב מלחמת ששת הימים, התלוננו נגד ההמתנה, בסוף התברר שההמתנה דווקא היתה לברכה, לקראת ההתארגנות לאותה מלחמה. אין מה לעשות, זה המצב, זה מה שיש לנו, אנחנו חיים בכל זאת חיים לא רעים, חיים דמוקראטיים ולא תחת דיקטטורה, יש תרבות פורחת, אנשים נוסעים לחוץ-לארץ כל הזמן. אנחנו ארץ חופשית. ומשלמים מחיר נורא. הרי כל הזמן מנסים להחדיר פה מחבלים מתאבדים, בדרום שום דבר לא נפתר, ברצועת עזה. זה גורלנו. צריך להכיר בזה. זו לא האשמה של אולמרט ושל חלוץ. אף אחד אחר לא היה עושה אחוז אחד יותר טוב או חמישה אחוז פחות טוב.
דני בלוך: אז אתה מרוצה מן ההנהגה הנוכחית?
אהוד בן עזר: אני לא – מרוצה. אני אומר – זאת ההנהגה שיש לנו. שום הנהגה אחרת לא יכלה לנהוג טוב יותר או טוב פחות, ואני גם לא רואה את הגאונים הגדולים שיבואו אחריהם, שיתמודדו עם האיומים הנוראים שעומדים בפנינו! אני למשל חושב שעכשיו זה הזמן לאמריקאים להשמיד את המערכת הגרעינית של איראן, כי המכת-נגד בלבנון עכשיו הוכתה, ולא תיכף איראן יכולה להחזיר לנו כפי שהיא איימה. מצד שני, מי יודע, הם יכו שם באיראן, ותפרוץ [כאן] מין תבערה כזו, שתל-אביב תותקף מצדדים אחרים, אני אומר תל-אביב במובן לב הארץ, כי אז... תל-אביב.. כל הארץ תהיה תחת התקפה. מי חכם ויידע אם צריך לחכות עם האיום האיראני או עכשיו לשבור אותו, אבל זה ברור שאם לאיראן יהיה נשק גרעיני, אנחנו גמורים. אסור לנו להשלים עם זה.
דני בלוך: מה צריך, מבחינת ישראל, להיות עכשיו סדר העדיפויות הלאומי?
אהוד בן עזר: להתכונן לקראת המלחמה הבאה. להתכונן, גם בצד האזרחי, גם בצד הצבאי, פשוט כל הזמן להתכונן במיטב המשאבים, וזה נס שהכלכלה לא קרסה, והחיים נמשכים, וכנראה שאנחנו בכל זאת מדינה די חזקה. אני חושב שחלק גדול בציבור מרגיש כמוני. נקעה נפשו ממחול השדים של העיתונות והתקשורת [הכתובה והמשודרת], שכל שאלה מתחילה: אז איך אתה מסביר את הכישלון? או – מה דעתך על הכישלון? – אני אגיד לך דבר חריף יותר: נסראללה הוא שקרן כרוני, לפי הנוסח של המזרח, זה נשמע לא נעים לומר – שזה נוסח די ערבי, כי זה נשמע גזעני, אבל ככה זה הדימיון המזרחי. אז הוא "ניצח", ואצלנו הכול מכים על כישלון. אני אומר – היינו צריכים להכות כולנו בתופי הניצחון על מה שכן הישגנו, ורק לא ליצור את ההרגשה שאנחנו נחלשים ומתפוררים. הרי עכשיו כל אחד יחליט – אם זה הספיק לישראלים למוטט אותם, נעשה עוד כמה מחזורים כאלה, והלכה ישראל! אנשים פשוט יצאו מדעתם! – ובראש ובראשונה התקשורת יצאה מדעתה! ואותם פוליטיקאים חסרי אחריות, שכבר חושבים איך זה יקדם אותם ואיך להעיף את אהוד אולמרט ואת חלוץ. אני תומך בהם לא מפני שהם מה שהם, אם כי אין לי שום טענות אליהם, אני תומך בהם משום שהם ראש הממשלה והרמטכ"ל שלנו עכשיו, ואם בדךר דמוקראטית זו או אחרת יבואו אחרים במקומם, אני אתמוך גם בהם כי קודם כל צריך להגן על המדינה. אין פתרון פלאים!
דני בלוך: את שר הביטחון עמיר פרץ לא הזכרת, זה מקרי או מכוון?
אהוד בן עזר: כן, אני לא רוצה להיכנס לזה עכשיו, כי לולא המלחמה, היה לי הרבה מה להגיד עליו, אבל, באמת, לא נעים. לא נעים. עליו אני לא מגן, אבל מסיבות אחרות, שאני מראש חושב שהוא לא התאים לתפקידו, אבל אני לא חושב שבגללו המלחמה נעשתה פחות או יותר טוב. אני חושב שעקפו אותו. שהיה שֶׁלט או כרוז כזה. עיקר המלחמה התנהלה בלי מעורבותו הגדולה.
דני בלוך: אהוד בן עזר, תודה רבה.
אהוד בן עזר: תודה לך. ביי.
[שלא כמו אחרי השידור הקודם, הפעם כמעט שלא הגיעו אליי תגובות, ואני חש כאילו הגנתי בדבריי על שני מצורעים ופגעתי בקודשי האומה התקשורתיים].
עודד פלד
ממעמקים
כִּי מִמַּעֲמַקִּים קְרָאנוּךָ יָהּ
צַמֶּרֶת הַר בֶּטֶן דָּג
מֹרִיָּה סִינַי גְּרִיזִים כַּרְמֶל
נְקִיק וּמָצוֹק וְגֹב אֲרָיוֹת
מִגֵּיא צַלְמָוֶת קְרָאנוּךָ
אֶרֶץ רְפָאִים, בּוֹרוֹת
טֶבַח שֶׂה וְטָלֶה
בְּמַעֲמַקֵּי יַעַר פְּעָמֶיךָ שִׁחַרְנוּ,
יוֹשְׁבִים חַגְוֵי עֵץ; שָׁם
בְּהֵחָבֵא אֹזֶן כָּרִינוּ
לְאִוְשַׁת רוּחַ מְעַרְסֵל
עַלְוָה, זִמְזוּם זְבוּב
וּדְבוֹרָה, רַחַשׁ קוֹץ
וְדַרְדַּר, מָקוֹם בּוֹ
דֶּרֶךְ הַר לָמַדְנוּ
עֲלֵי עֵשֶׂב פֶּרֶא
יְלֵל תַּן
שׁוּעָל מִתְגַּנֵּב
כִּי שָׁם הוֹרָתֵנוּ
רֹאשׁ שִׂמְחָתֵנוּ
מִמַּעֲמַקִּים קְרָאנוּךָ
בֶּסֵתֶר סְבַךְ
איזהו חכם, הכובש את יצרו
שערוריית מין ואונס מסעירה את מערכת "חדשות בן עזר"
ומאיימת על מצב מניותיו של המכתב העיתי
בבורסת המוסריות של התקשורת הישראלית
מזכירת-המערכת המגורה והמתרגזת של המכתב העיתי "חדשות בן עזר", ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ שהיא כבת בלי-גיל ליופי, הגישה תובענה פלילית נגד מעסיקה, עורך המכתב העיתי, בחשד לעבירת אינוס, משום שעל פי החוק, קיום יחסי מין עם אישה המנועה מלתת את הסכמתה החופשית לביצוע המעשה – מוגדר כאונס.
גם אם לא, ניתן יהיה לחקור את העורך, מר סופר נידח תחת (ופיפי) עבירת "בעילה אסורה בהסכמה," שכן עבירה זו אוסרת על קיום יחסי מין תוך ניצול מרות ביחסי עבודה, גם אם הקשר המיני בוצע בהסכמתה המלאה של הנאנסת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ שעה שהתכופפה לשרוך נעלה ולא התרוממה עד שנבעלה באביונה קשישית של בהלה, כך התרשמו מאוד החוקרים מעדותה האמינה.
השופט הוציא צו ביניים המחייב אותה לבוא לעבודתה במערכת כשהיא נעולה כפכפים בלבד, שאין צורך להתכופף כדי לשרוך אותם כי אין להם מראית דגדגן.
מר סופר נידח מצידו טוען שמזכירתו היתה לבושה בחצאית מיני בלי תחתונים וכי התכופפה לעומתו בתנוחה שעירית ומגרה עד שלא עמד בפיתוי וברגע שקצה אברו הרָפֶה נגע בה היא נפערה כלפיו כדלת חשמלית של בית אבות מודרני ומרוב התרגשות כמעט שלא ביצע בה חדירה ועל כך הוא מאוד מתנצל כי בימי בחרותו היה זיין גדול.
הוא מאוד מתנצל אם לא הצליח לספק כדבעי את מזכירתו ומפציר בה לחזור מיד לעבודה ולנסוע איתו לחופשת השתלמות מוכרת לצרכי מס במיקונוס, בחוף פאראדייז, שם גם נשים מבוגרות ממנה חושפת תחת מקומט ושדיים נפולים, וגברים זקנים הולכים עם בין רגליהם מה שכבר שכחו בשביל מה והעיקר לא לשכוח להביא קבלות לפקיד השומה.
הָרַעַשׁ
שיר מאת דודי בן עמי
מַעֲמַקִּים,
הַמֶּתַח נֶעֱרַם, יֵשׁ נְקֻדַּת מֶרְכָּז.
יֵשׁ קַו מוּעָד לְהֵעָתֵק, צָפוּי
לָרַעַשׁ.
מִכְשׁוּר מַרְתֵּף הַסֵּיסְמוֹלוֹגְיָה מִתְעַדְכֵּן
תְּזוּזַת קְרָעִים,
שֶׁדֶר-גִּמְגּוּם-סָפֵק
חָרוּט בְּקַּו-אוֹר, סַכָּנָה,
חוֹתֵךְ קַוִּים,
חָטוּף, אוֹמֵר, זָח, מִשְׁתַּתֵּק.
סִיעוֹת עוֹרְבִים הִרְחִיקוּ אֶל אִיֵּי תִּקְוָה,
תַּנִּים מְשֻׁגְּעֵי אֵימָה, סִחְרוּר מֻשְׁפָּל זָנָב.
שִׁכְבָה דַּקָּה, סַלְעֵי תַּשְׁתִּית מְנֻוָּנִים
רַק מַשְׁלִימָה בִּרְעָדָה, כִּי כָּכָה זֶה
בְּהִגָּזֵר מַאֲמַצֵּי הַמְּאֻבָּן,
קְרִיסַת מָצוּק, מַפֶּלֶת הַר.
בְּעֶרֶב קְדַם-נִתּוּק יוֹצֵא יָרֵא לְנֶשֶׁף הַבְּשָׂרִים,
נִזְהַר לִנְעֹל, לַחְנוֹת, פֶּרַח, צְרָכִים קְטַנִּים,
– שִׁוְיוֹן הוֹצָאוֹתָיו לַהַכְנָסָה בְּצֶפִי מְסֻדָּר –
מַתְעֶה מַבָּט בֵּין יְרֵכַיִם וּמֵעַל. מוֹזֵג כּוֹסוֹ
אָטוּם חוּשִׁים.
שָׁבוּעַ?
לְמָחָר?
בְּעוֹד שָׁעָה?
עַכְשָׁו.
בֶּטוֹן – מֵעַיִם, גַּג – גֻּלְגֹּלֶת, עוֹר נִקְלַף,
אַסְפַלְט בַּחַלּוֹנוֹת לְחֶנֶק מַרְתְּפִים.
מֵי צִנּוֹרוֹת לְהַטְבָּעַת תִּינוֹק עַל גּוּףְ אִמּוֹ הַקַּר.
סִירֶנוֹת, יְלָלָה בְּלַעַג מִתְמַשֵּׁךְ.
עִוּוּת רִגְעִי בְּקַּו הַשֶּׁבֶר הַוָּתִיק,
אֵרוּעַ צְפוּי-הֱיוֹת שֶׁלֹא נִכְלַל בַּסֶּקֶר,
חֲסַר עִנְיָן וְלֹא נָדוֹן בְּוַעֲדַת תֵּאוּם.
הָיָה גַּם אִישׁ שֶׁמֵּת – רֹאשׁוֹ לְסוּרְיָה וּפָנָיו לִשְׂמֹאל,
אוּלַי נִרְצָץ מוֹחוֹ כְּנֶגֶד,
עֵת הִזְהִיר בִּימִינו,ֹ מִסַּכָּנוֹת אִירָאן
אֵינִי זוֹכֵר
אֶלָּא הֵד זְעָקָה
בְּהִסְתַּמֵּן הַקַּו, הַבֶּקַע, בְּאֶמְצַע הַמֵּצַח.
אורי הייטנר
שני משברים, שני כישלונות
לפני שנה בדיוק, נעקרו יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. הוויכוח הפוליטי על תוכנית ההתנתקות לא תם. אולם עקירת היישובים העלתה סוגיה נוספת – העוול שנעשה לעקורים אחרי עקירתם. זריקתם לרחוב ללא פתרון – שיסתדרו בעצמם.
ניתן לצפות מכל אדם הגון, תהיה דעתו הפוליטית על ההתנתקות אשר תהיה, שיתקומם ויזעק חמס על העוול הזה. אולם מה שקרה אחרי ההתנתקות נבלע בתוך השיח הציבורי על העקירה עצמה. תומכי העקירה, ברובם המכריע – גס ליבם כלפי מצוקתם של העקורים. מתנגדי העקירה כאבו את העוול, אך לא ידעו להבחין בינו לבין עצם העקירה, ולכן לא הבינו את משמעות הפקרת העקורים. הם האשימו את הממשלה בהתנכלות מכוונת לעקורים מסיבות פוליטיות, כמו הרצון לשבור את המגזר הדתי לאומי ועוד. אלה ואלה מנעו את חשבון הנפש החברתי – כיצד בשעת משבר לאומי, קורבנות המשבר מופקרים לגורלם. כיצד פתאום המדינה נעלמה.
חלפה שנה ומדינת ישראל שוב מצויה במשבר – מלחמת לבנון השנייה. ושוב, בדיוק אותה תופעה – העורף הופקר, המדינה נעלמה, כל אדם דואג לעצמו, מי שיש לו ויכול להרשות לעצמו בורח ומשאיר מאחוריו את החלשים, את הקשישים, את החולים, את העולים, את העניים, את מי שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם, ואין מדינה שתדאג להם, ואין קהילה שתדאג להם. האם הפעם תשמע הזעקה החברתית?
טבעם של משברים, שהם מחריפים, לטוב ולרע, את תמונת המציאות. המשבר הביטחוני הבליט תופעות יפות של התנדבות, של חברות, של סולידאריות, ובקרב לוחמי צה"ל – של הקרבה, של רעות, של אחוות לוחמים, של מסירות נפש. אולם המשבר הביטחוני, כמו משבר ההתנתקות אשתקד, הבליט את המחלה החברתית הקיימת לא רק בשעת המשבר אלא משך כל השנה. התפוררות מדינת הרווחה ועמה – שבירת אתוס הסולידאריות החברתית והלאומית.
התפוררות מדינת הרווחה היא מדיניות מכוונת, היא המדיניות השלטת במדינת ישראל זה למעלה מ-25 שנה והגיעה לשפל המוסרי בשנות כהונתו של נתניהו כשר האוצר. זוהי מדיניות שנועדה להגשים אידיאולוגיה מסויימת.
מחריבי מדינת הרווחה לא עשו זאת מתוך מטרה לראות זקנים חולים יושבים לבד בבתיהם ללא אוכל ולא תרופות כשסביבם מתפוצצות קטיושות והם אינם מסוגלים אפילו לרדת למקלט. הם גם לא עשו כן מתוך מטרה שהעניים יהיו קרבנות המצב הביטחוני ושחייהם יהיו בסכנה. הם לא עשו כן כדי לראות איך משאירים את החלשים מאחור. אני בטוח שגם לבם דואב, כשהם רואים את המציאות הזאת.
האידאולוגיה שלהם – תורת האינדיווידואליזם הקיצוני, מבוססת על סברה לפיה מדינת הרווחה והסולידאריות החברתית מנוונת את הפרט והופכת אותו לתלותי. אם רק ננתק את האנשים מעטיני המדינה והקהילה, הם ידאגו לעצמם ויהיו אנשים בריאים יותר, פרודוקטיביים יותר. הנה, אנו רואים את התוצאה.
המציאות החברתית שהשתקפה לעינינו במלחמה, היא פרי הבאושים של אידיאולוגיה המתייחסת לעולם כאל מסלול תחרות, שבו כל אדם דואג לעצמו, מנסה להגיע מעלה-מעלה מהר-מהר, בלי להביט הצידה ולצדדים; שבו כל אדם דואג לרווח הפרטי שלו, להתעשרות האישית שלו. חברה שאלה הם ערכיה היא חברה רקובה.
מול עולם הערכים הזה, יש להציב עולם המבוסס על ערכים של סולידאריות, של חברות, של ערבות הדדית, של איכפתיות, של צדק חברתי, של אנושיות. על בסיס הערכים הללו יש להשתית את היחסים בין אדם לאדם, את היחסים בקהילה, ואת היחסים במדינה. בנייתה מחדש של החברה הישראלית על בסיס ערכים אלה, היא התרופה למצב החברתי שהמלחמה חשפה. את מקום חברת ההפרטה, האגואיזם, ה"אני, כאן עכשיו", יש להחליף בחידוש ערכי הקולקטיב, היחד, האחריות המשותפת, הרעות, הצדק. במקום "אדם לאדם – זאב" יש לבנות חברה על "אדם לאדם – אדם". את התופעות החיוביות שראינו במלחמה, יש להפוך למופת בבנייתה מחדש של החברה. זו המשמעות האמיתית של מדינה יהודית. היהדות נתנה לעולם את המוסר החברתי, שבסיסו הוא הדאגה לאלמנה, ליתום ולגר, כלומר לחלשים בתוכה. מדינת שאורחותיה הן הפקרת החלש לנפשו – היא אולי מדינה של יהודים, אך אין היא מדינה יהודית.
בימים האחרונים, שמעתי דיבורים על כך שהמלחמה הוכיחה שהאג'נדה החברתית היתה מנותקת מן המציאות, והיא לוקסוס שעם במלחמה אינו יכול להרשות לעצמו. אולם המלחמה הוכיחה את ההיפך הגמור. ביטחון לאומי אינו רק יחסי כוחות צבאיים, אלא גם חוסנה של החברה. מדינה שאינה מבוססת על סולידאריות חברתית – בסופו של דבר אינה דואגת אפילו לאוכל ללוחמיה. מדינה המפריטה כל מה שזז – בסופו של דבר חייליה נאלצים לקנות מכספם ציוד רפואי ותכולת אפוד חובש. חברה המעמידה את ההתעשרות והבצע במרכז חייה – מפקד צבאה עסוק בטיפול במניותיו בשעת מלחמה. בסופו של דבר – חברה מפוררת היא בסיס למדינה חלשה. מדינה חלשה אינה מסוגלת לגבור אפילו על ארגון טרור המונה כמה אלפי לוחמים.
בפרשת השבוע, רשת "עקב", אומר משה לעם טרם כניסתו לארץ: "כי ה' אלוהיכם... לא ישא פנים ולא יקח שוחד. עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה" (דברים י' י"ז-י"ח). זה המודל לחיקוי לעם ישראל, ואלה הערכים עליהם עליו לבסס את חברתו. ורק מתוך התבססות על הערכים הללו "ושמרתם את כל המצווה אשר אנוכי מצווך היום, למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה. ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם ולזרעם, ארץ זבת חלב ודבש" (שם, י"א ח'-ט') --- יתייצב איש בפניכם , פחדכם ומוראכם ייתן ה' אלוהיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה, כאשר דיבר לכם" (שם, שם, כ"ה).
מעוללות העריכה של העיתון לאנשים חושבים "הארץ"
"הקוזאקים הם קבוצה אתנית מאזור מזרח אירופה, שרבים מבניה שירתו בצבאות הצאר בבריה"מ." (18.8.06, כותרת: "נשיא ארגון הקוזאקים ביקר ביד ושם"). זה כמו לומר – סבתא שלי נאנסה בתקופת השלטון התורכי במדינת ישראל!
התקשורת הישראלית ממשיכה לכרות את עץ האמינות הדק מן הדק שעליו היא עדיין יושבת
*
מודעה: לשכת עורכי הערכאות מודיעה על ביטוח סיכוני מלחמה וייעוץ ערכאות און-ליין לכל קצין מדרגת רב"ט ומעלה, כסת"ח צמוד לכל פעולה וסירוב פעולה, תיעוד מלא בזמן אמת לפי דיווחי המבוטח, ללא צורך בשמאי מעריך, ייצוג על ידי טובי עורכי הערכאות בוועדת החקירה, ביקורים גם בכלא 4 ובכלא 6, וכל זה תמורת סכום סמלי של 500 דולר לחודש מרגע קבלת צו 8, קציני סדיר וקבע מדרגת רב"ט ומעלה, הנחה 50% בגלל משך השירות. אל תצא למלחמה בלי ייעוץ ותיעוד צמוד של עורך ערכאות מוסמך!
פרופ' עוז אלמוג
במדינת הטוקבקיסטים
החיים כאן תמיד "במיץ של הזבל" או "טוב שחבל על הזמן". עם כאלה עיתונים, מי צריך נסראללה?
עוד לפני שריח השריפה התפוגג, כאשר הפצעים עוד לא התאחו והקברים עדיין חמים, ובעוד כוחותינו שוהים מעבר לגבול, כבר נפתח, כמו על פי תסריט ידוע מראש, פרק ההתלהמות. "אולמרט צריך ללכת," פסקו כותרות העיתונים, "לבני לא תיפקדה," "חלוץ שחצן ואטום," "הצבא נכשל" ו"הממשלה הפנתה עורף לעורף." כתבים נחפזו להביא קובלנות מפי חיילים טרוטי עיניים, והמצלמות והמיקרופונים נפתחו בפני כל טוראי נרגן, שפסק בנחרצות ובהכללה: "הייתה כאן פאשלה אחת גדולה." בתנופת ההיסטריה מונתה כהרף עין ועדת חקירה או ועדת בדיקה, ועוד לפני שנשלחו כתבי המינוי כבר נשמעה הביקורת על טיוח ואימפוטנטיות. קול המריבה וההשמצה נשמע בארצנו, ואין רגע דל. הישראלי המצוי עלה שוב על "טורים" גבוהים, ושיחות היום הפכו לפופוליטיקה גועשת ורועשת.
אומרים, "אין אדם נתפס בשעת צערו." טעות. לא אחת, דווקא בשעת צערו נמדדת ונחשפת גדלותו או קטנותו, מתגלות תכונותיו המהותיות. כך גם חברה – לעת משבר היא מגלה את פרצופה הערכי והתרבותי, מסירה מסכות ונעשית שקופה מתמיד. בדומה למלחמות שקדמו לה, גם המלחמה הזאת חשפה כמה מתכונות הלאום הנאצלות שלנו – תכונות שעליהן דובר ונכתב רבות. למשל, ההתלכדות העממית, הסולידאריות החברית, הרגישות לחיי אדם בכלל ולחיילנו בפרט, השיח הציבורי הער, אי הסתרת האמת והיכולת להסתגל למצבים קשים ולנהל חיים בשגרת חירום. מנגד, הפער שהתגלע בין תוצאות המלחמה לבין הציפיות (אולי המוגזמות) שנוצרו עם פתיחתה יצר מצב משברי, החושף כמה מתכונות היסוד השליליות שלנו. מי אנחנו? אנחנו חסרי סבלנות – ממהרים לסכם, לחרוץ דין, להוקיע. אנחנו עצבניים – מתרגזים בקלות, רוטנים על כל דבר, "רוצים עודף" גם על טובות שעליהן לא שילמנו.
השחצנות, גם היא בקוד הגנטי שלנו. מהחייל ועד לגנרל, מהפועלת ועד לחברת הכנסת – כולם קוטלים, מזלזלים ומשוכנעים מעבר לכל ספק שהם יודעים הכי טוב. אם רק היו שם, הכול היה נראה אחרת ובא לציון גואל. בעברית אין תרגום טוב למושג האנגלי understatement, כי בישראל אין לכך כל חשיבות תרבותית. "כולם חכמים כולם" (בעיקר בחוכמה שבדיעבד), פסקנים ונחרצים עם שלושה סימני קריאה. וכמובן גם צדקנים גדולים, מטיפים ומרבים לדבר בשם "עם ישראל", המוסר, הצדק האוניברסאלי, ההיסטוריה ומה לא.
אבל הידענות והביקורתיות הישראלית היא מדומה, חלולה. כי רובנו "שלפנים" – נוטים לשיח שטחי וסטריאוטיפי. כל-כך הרבה דיונים ציבוריים צומחים כאן וכל-כך הרבה רוחות מתלהטות מבלי שהמתדיינים והמתווכחים טורחים לבדוק, ולו שמץ, מהעובדות שעומדות בבסיס המחלוקת. האמירות הגורפות והקשות ביותר (גם של כתבים בכירים) משוגרות כלאחר יד לחלל התקשורתי, ללא הוכחה, ללא אימות.
השטחיות שלנו מתבטאת גם בהיעדר חוש מידה ובנטייה להפרזה. החיים כאן הם או "במיץ של הזבל" או "מדהימים שחבל על הזמן." גם המשכילים שבנו מרבים להוציא דברים מפרופורציות ואינם מסוגלים לשפוט אירועים בפרספקטיבה רחבה של זמן ומקום. ולמרות שאנחנו כל-כך הרבה פעמים לא צודקים, ואולי בדיוק בשל כך, אנחנו צעקנים ואגרסיביים. הצעקות (כולל "צעקנות בדפוס") כל-כך מחרישות אוזניים, עד שקשה לשמוע קול צלול. זאת מדינת טוקבקיסטים, ללא כפפות, ללא עידונים וללא טקט. כי לישראלי חשוב מה הוא אומר ולא איך נשמעים דבריו לסביבתו, גם כאשר המלים פוגעות וזורות מלח על פצעים.
וכמובן גם מניה-דיפרסיים. לפעמים נדמה שכל חיינו מתנהלים על פסי רכבת שדים – נעים במהירות מטורפת מרגעי שיא לרגעי שפל, מסקנדל לפסטיבל, באיזו בועת לונה-פארק הזוייה. הכול כל-כך מעורבב וקיצוני, עד שכבר קשה להבחין בין צעקת שמחה לפחד. וכשכבר קורה משהו חיובי, וכשמישהו מצליח, זה תמיד לפרק זמן קצר. כי אנחנו כפויי טובה וקמצנים במחמאות. כמעט כל בכיר ומנהיג מסיימים כאן את הקריירה בטקס מחזורי (תקשורתי) של גינוי וביזוי, כמעט כל גיבור הופך בסופו של דבר לנבל, למצהלות השמחה לאד. ואחרי שמגנים את אלה שזכו רק יום קודם להערצה, מגלגלים עיניים ושואלים בהתפלצות: מדוע הנוער בורח מאחריות חברתית ומדיר עצמו מעמדות הנהגה?
בקיצור, לא צריך את נסראללה ולא את הכתבים הזרים כדי להכפיש את הישראלים. מספיק לקרוא עיתון בעברית ולצפות בטלוויזיה המקומית.
[פורסם ב"ידיעות אחרונות", 18.8.06]
איפה ידידותינו הטובות ביותר ממקמות את שגרירויותיהן?
בתל-אביב על המים!
החלטתה של המעצמה העולמית קוסטה ריקה להעביר את שגרירותה מירושלים לתל-אביב, ודאי בהשפעת נשיא ונצאולה צ'באס ומנוולים אחרים בעולם שהם חבריו הטובים, שופכת אור על כך ששתי ידידותינו הטובות ביותר, ארה"ב ואנגליה, ממקמות עד היום את שגרירויותיהן בתל-אביב ולא בירושלים, ואם איני טועה גם לא הכירו עד היום, לפחות ארה"ב – במעמדה של ירושלים כבירת ישראל.
יתירה מזו, שתי השגרירויות הללו, ברחוב הירקון בתל-אביב, ממוקמות בקירבה מירבית לשפת הים, לזו האמריקאית יכולה לגשת נחתת מרחק מטרים ספורים מהחוף. איני יודע אם יש להן גם מנְחתים למסוקים למטרות פינוי ימי, אבל יש לי הרגשה שהמיקום החוף-תל-אביבי והלא-ירושלמי אינו מקרי. הוא מבטא את חהשש העמוק מפני הפרוביזוריות של מדינת ישראל, ואת הצורך למלט ממנה, ערב חורבנה, את צוותי השגרירויות הללו.
ארץ אוכלת מנהיגיה
עד היכן מגיעות היהירות, השינאה והחוצפה כלפי ראש הממשלה שלך
ובייחוד כשהן מתבססות על המידע המוּסרי של העיתונאי יואב יצחק
האם תעבור הנהגת המדינה לידיהם של עיתון "הארץ" ויצחק?
מה יגידו על הסגנון ההיסטוריונים של הדורות הבאים?
ציטוט:
הבית ברחוב כרמייה 8
מאת ארי שביט
פורסם בעיתון "הארץ", 17.8.06, מצוטט מהאינטרנט
והרי החדשות: בימים הבאים יוזמנו עליזה ואהוד אולמרט לחקירה במשרד מבקר המדינה. החקירה תיערך בתוך כשבועיים, ויוצגו בה לראש הממשלה ורעייתו הממצאים האלה: הסכום ששילמו תמורת ביתם החדש ברחוב כרמייה 8 בירושלים נמוך במאות אלפי דולרים מערך השוק שלו. את הפער בין המחיר ששולם תמורת הבית, כ-1.2 מיליון דולר, לבין ערך הבית –1.6-1.8 מיליון דולר – קשה לתרץ. הוא מעורר חשד, שראש הממשלה ואשתו קיבלו שלא כדין כחצי מיליון דולר.
לחשד הראשוני הזה מצטרף חשד נוסף: הבית שקנו בני הזוג אולמרט היה במקורו בית לשימור. כדי להפוך בית לשימור לבית של פירוק, הרחבה והרכבה יש לקבל אישורים מיוחדים וחריגים מעיריית ירושלים. קיימות ראיות התומכות בחשד, שמקורבי אולמרט סייעו לקבלן שממנו נקנה הבית להשיג את האישורים החריגים הללו. אם אמנם כך, הרי שעסקת הנדל"ן שנעשתה היתה כנראה עסקת שוחד, ובחשד זה ייחקרו ראש ממשלת ישראל ורעייתו.
יש להניח, שלאחר חקירתם של בני הזוג אולמרט בידי צוות החוקרים של מבקר המדינה, מיכאל לינדנשטראוס, וניצב בדימוס יעקב בורובסקי, המשמש כיועץ המבקר למלחמה בשחיתות – חקירת המבקר תושלם. המסמך שיועבר ליועץ המשפטי לממשלה לא יהיה עב כרס, אך יהיה כבד משקל. קרוב לוודאי, שהמסמך לא ישאיר למני מזוז שום ברירה ויהיה עליו להורות על פתיחת חקירה משטרתית פלילית נגד ראש הממשלה ורעייתו.
ספק רב, אם באווירה הציבורית הנוכחית יוכל אהוד אולמרט לשרוד בחקירה משטרתית כזאת, ולו באופן זמני. רבים הסיכויים, שבתוך כחודשיים הוא לא יכהן עוד כראש ממשלת ישראל.
כאשר יואב יצחק חשף את פרשת מכירת הבית לפני הבחירות האחרונות היו מי שהצליחו לגונן עליו בעיתונות. התחקירן המוכח הוצג כתמהוני, וכך נסללה דרכו של אולמרט ללשכת ראש הממשלה. ואולם מרגע שנכנסו לתמונה עובדי מדינה מקצועיים וישרי דרך, הוביל הכל לחקירה של אולמרט.
משמעות הדברים ברורה: מבחינה פוליטית, אולמרט הוא איש מת מהלך. את מה שלא עשה יואב יצחק יעשו אנשי מבקר המדינה. את מה שלא יעשו אנשי מבקר המדינה תעשה, יש להניח, המשטרה. את מה שלא תעשה המשטרה יעשה, יש לקוות, הציבור הרחב. בפעם הזאת הציבור לא יולך שולל ולא ישתוק. זעקת הזעם שלו תרעיד את אמות הסיפים.
אפשר להמר, כי עד פתיחת מושב החורף אולמרט לא יכהן עוד כראש הממשלה. אבל עד אז עלול המשך שלטונו לגרום נזק בל ישוער. לא יהיה אפשר להתחיל את התהליך החיוני של שידוד מערכות לאומיות כשבראש המערכות הללו עומד אדם החשוד בפלילים. לא יהיה אפשר להיערך לקראת הסכנה הממשית של מלחמה קרובה כשבראש המדינה עומד אדם, אשר יש ספק ביחס ליושרו, יושרתו ואישיותו.
על כן טובת המדינה דורשת כעת את זירוז תהליכי החקירה, ולא את השעייתם. שאלת אולמרט דורשת בירור יסודי ומהיר. אין היא יכולה להמשיך לרחף כצל מעל מדינה הנמצאת במצב חירום. מדינה המחויבת לצאת עוד היום לעידן חדש אינה יכולה להשלים עם כך, שבראשה עומד אדם המגלם את הנגע של העידן הישן.
אדם קפץ מגג מגדל שלום בגלל הארי פוטר!
שלשום אדם אחד קשר אבן כבדה לצווארו, עלה על גג מגדל שלום, ובטרם קפץ למטה הכריז בקול רם:
"אני לא מסוגל יותר לקרוא את השטויות של הגברת ג'יי. קיי. רולינג. ספרי הארי פוטר משעממים! הם לא שווים אפילו את הנייר שעליו הם מודפסים!"
וקפץ.
לרגל מלאת 25 שנה למותה של המשוררת הארצישראלית הראשונה
אסתר ראב
מציינות העיתונות והאקדמיה את מלאת שנה למותה של המשוררת
דליה רביקוביץ
בשורה לפירומאנים ולמציתים בזדון הלא-משוגעים מכל העמים
עוד נותרו יערות לשרוף בישראל
חרף המלחמה האחרונה, שגרמה לפירומאנים ולמציתים בזדון שאינם משוגעים להסתתר במרחבים מוגנים או לחשוש מפעילות יתר אווירית בכל שמי הארץ, שהיתה מגלה אותם, ובהתחשב בעובדה שהפירומאן נסראללה הצית בשיטתיות את יערות הצפון ועשה את מלאכתם נאמנה, רק ללא התענוג והסיפוק של ההצתה במו ידיהם, יש עימנו בשורה עבורם:
עדיין נותרו יערות רבים לשריפה בישראל, לא רק בגליל אלא גם בכרמל, באזור ירושלים ובדרום הארץ, ועדיין צפויים חמסינים כבדים ורוחות חזקות בסתיו. והיה אם לא ייוותרו די יערות לשריפה, הרי שזה באמת מחדל בלתי נסבל שעליו צריך לבוא חשבון עם ההנהגה הביטחונית והמדינית של ישראל, שלא רק שלא הכינו די עצים לבעֵר אלא בסוף גם יתחילו לשלם משכורות לכבאים?
המלחמה הבאה תהיה קשה פי כמה וכמה
גם אם המלחמה הבאה תתרחש רק בין דרום-לבנון לצפון ישראל (ולא תסריט גרוע יותר שבו גם מרכז הארץ סופג מכות טילים מכיוון עזה, סוריה והגדה המערבית, שגם משתקים את נתב"ג) – כבר עתה ברור שהמלחמה תהיה קשה לישראל פי כמה וכמה וזאת משום שלצד כל חייל ב"צבא לבנון" וכל חייל של יוניפי"ל או כוח בינלאומי אחר – יסתתר פושע טרוריסט חסר מעצורים של חיזבאללה, אשר ישלח בנו קטיושות כחפצו ואנו נהיה מנועים להגיב אווירית וגם קרקעית כי כל פעולה שלנו תפגע קודם כל בחיילי לבנון, האו"ם והכוח הבינלאומי, ותעורר עלינו את זעם העולם כולו. גם נספוג אבדות, גם ניחלש וגם לא נהיה צודקים בעיני רוב העולם כולל העיתון העברי לאנשים חושבים "הקרקע" (אל-ארד), וכל האחרים המתלהמים כיום על ניהול המלחמה ועל כך שלא ניתן לאייד בנשק פלאים את חסן נסראללה ואת החיזבאללה ואת איראן העומדת מאחוריהם ונלחמת בנו דרכם על גבם של אותם אזרחי לבנון שהם באמת קורבנות החיזבאללה ולא באנדיטים של חיזבאללה מחופשים לאזרחים תמימים.
מה לעשות? בלוחמה קרקעית ובשטח בנוי יש חשש שייהרג חייל ישראלי מול כל הרוג של חיזבאללה. על כך צריך לתת תשובה מבצעית, שייתכן שהיא כתישה עוד יותר חזקה מן האוויר, כתישה ששמה יצא משום-מה לשמצה כאילו אין בה תועלת!
בינתיים תהיה הפוגה מתוחה של תקופת זמן לא מוגדרת, עם תקריות אש, כי שני הצדדים זקוקים להתאוששות ולהתארגנות לאחר המכות שספגו. לא תהיה שום ביקורת על חסן נסראללה כי הוא הרי לא מעל ולא נכשל בתפקידו להרוג אותנו, רק שטרם הצליח לעשות זאת טוב יותר. עיקר הביקורת יופנה כלפי אולמרט וחלוץ כי הם אשמים במלחמה, שיותר טוב שהיו מנהלים אותה אישים כיואב יצחק, תום שגב, ארי שביט, זהבה גל-און, גדעון לוי, שולמית אלוני, עמוס עוז, בנימין נתניהו, יוסי ביילין, מממני "הסכם ז'נווה", אהרן שבתאי, א.ב. יהושע, אורי אבנרי, טניה ריינהרט ועוד אסטרטגים דגולים אחרים שהם גם ממעצבי דעת הקהל ההיסטרית שלנו, אישים שכבר הוכיחו את ניסיונם בהולכת ניצחונות צבאיים של ישראל.
וכן, אני תומך באולמרט ובחלוץ. לא מפני שהם גאונים. לא מפני שהצליחו במאה אחוז. אלא מפני שאינני רואה שום גאונים אחרים שהיו משיגים בסיטואציה זו קצת או יותר מהם. וזו גם לא בושה לומר – הופתענו. לא ידענו שעל גבולנו הצפוני קיים מצבור כה מסוכן של שינאה דתית פאנאטית רצחנית ופרימיטיבית, המחזיקה בידיה נשק מודרני ביותר ופשוט להפעלה.
מצבנו מסוכן מאוד. מדינות אירופה, ובייחוד צרפת הפושקת רגליה מפחד, ואפילו ארה"ב –מתחילות להתכופף בפני האיראנים, ואילו מנהיגי מדינות ערב המתונים-יחסית מתחילים להתכופף בפני חדוות הניצחון של החיזבאללה ולתמוך באירגון הפשע האיסלאמי השואף לרצוח גם אותם ולהשמיד את משטריהם!
ומה קורה בישראל? חלק ניכר מהעיתונות והתקשורת המשודרת מסית בכל כוחו את הציבור ואת חיילי המילואים החוזרים מלבנון לצאת בהפגנות נוסח סברה ושתילה בכיכר כדי להפיל את אולמרט וחלוץ, וגם קוראים להם בגסות להתפטר מיד! – עיתונאים ופושקי שפתיים בציבור, כמו גם אנשים ששכלו ונפגעו (ואין לבוא בטענות על מר ליבם ודבריהם הקשים בצער ובאבל, אך אין זאת אומרת שהם הרואים נכוחה את המציאות) – כל אלה רוכבים על שיגעון הגדלות הישראלי המטומטם שאינו מוכן להודות שלא מחדלי הנהגתנו גרמו לתוצאות התיק"ו – אלא המלחמה הקשה והאכזרית על קיומנו הניטשת בינינו לבין חיזבאללה, סוריה, איראן, ובעקיפין גם צפון קוריאה ורוסיה המספקות נשק שמטרתו אינה אלא השמדת ישראל, זה המצב!
ובמקום לשנס את כל הכוחות ולערוך בדיקה מעמיקה של מוכנות והפעלה בכל תחום ותחום, גם תחום התקשורת הפרוע, לקראת המשך המלחמה – דורשים את ראשיהם של שניים-שלושה אישים, כאילו בהם כל האשם, ולעזאזל המציאות ועימה המלחמה שטרם הסתיימה.
במקום להוקיע שוב ושוב את שקרי החיזבאללה, המפר את הפסקת האש בראש חוצות, יוצאת התקשורת הישראלית ברובה נגד כל פעולה של צה"ל, שרואה, ובצדק – באספקת נשק חדש מסוריה לחיזבאללה – הפרה מסוכנת של הפסקת האש, הפרה שתחזיר אותנו במהרה למצב שבו עמדנו ערב המלחמה.
מבקר המדינה: החיפזון מהשטן אלא אם הוא חלוץ
דומה כי מבקר המדינה נסחף, ומתנהג בצורה כמו-פופוליסטית, כאילו כדי למצוא חן בעיני התקשורת, זאת בלשון המעטה. עוד בטרם בוּרר דבר וחצי דבר בפרשת "תיק ההשקעות" הענק של דן חלוץ (כ-27,000 דולר!), וכבר מיהר לשחרר הודעה לציבור על כיצד לדעתו צריך רמטכ"ל לנהוג בחסכונותיו. החיפזון מהשטן. זו אינה ביקורת רצינית ומכובדת. ומדוע לא ראינו בכותרת את דעת המבקר על מנהלי בנק לאומי? רופא יבגוד בחולה? עו"ד יבגוד בלקוחו? מדוע לבנק מותר?
יעקב זמיר
סיפורה של הפיז'אמה העיראקית לחוף תל-אביב
דיר באלאק יא מלָאבסי!
ושלא יישמע חס וחלילה, בדברים שאתה כותב [גיליון 167], שום צליל קל שבקלים של זלזול בפיז'אמה העיראקית, שהיא סמל עירנו רמת גן תיבנה ותקום.
וזה סיפורה:
עד לסוף מלחמת העולם הראשונה והסתלקות האימפריה העותומאנית מעל במת ההיסטוריה, היה הלבוש הלאומי הרגיל של כל הגברים במזרח, כולל היהודים, הגלימה (דומה לחלוק, שרואים בכל התמונות מימי הטורקים) וכן הג'לאבייה, שבעיראקית היא נקראת דִישְדָאשָה. מין שמלה רחבה לגבר, שמתאימה יפה מאוד לאקלים החם והמידברי שם. בהשתלט האינגליז על ארץ שגי הנהרות, והקמת הממלכה העיראקית, החלו יותר ויותר גברים להתלבש "פראנז'י", כלומר בחליפות כדרך בני אירופה.
וכפי שחדרו החליפות לאופנה כך חדרה הפיז'אמה אף היא למלתחה. אצל המכובדים היא החליפה במידה מסויימת את הדישדאשה, היתה מעין בגד החג של הבית, ואיתה אפשר היה לקבל אורחים וגם לצאת לרחוב, כפי שאפשר היה עם קודמתה הדישדאשה, והיא אף תפסה מקום כבוד מעליה. וזה בעיקר אצל היהודים בני עמנו.
אחרי הקמת מדינת ישראל, עת צלצלו פעמוני הגאולה, והממשלה העיראקית התירה ליהודיה לצאת אם יותירו אחריהם את כל רכושם, רבתה התכונה אצל היהודים שהכינו את עצמם לעלייה לארץ הקודש. ובין היתר הם הזמינו חליפות חדשות חולצות עניבות ואפילו ממחטות. עסקי הקונפקציה היו אמנם קיימים, אך כל אדם שכיבד את עצמו הזמין את מלבושיו לפי מידה אצל החייט, כפי שהזמין את מנעליו לפי סרגל ואימום אצל הקונדארצ'י, הוא הסנדלר.
יום אחד שלח אותי אבא לחייט שלו כדי להביא את ההזמנה של החולצות שנמסרה לו קודם לכן. וכידוע משחר ההיסטוריה, אין בעל מלאכה שיעמוד בדיבורו לגבי מועד מסירת העבודה שהוזמנה אצלו, כך שבהגיעי לחייט, אומר הלה, "כן כן, המתן נא מעט ותקבל את החולצות, הן נמצאות בשלבי סיום." והוא קורץ לשולייתו שהזדרז אל מאחורי הפרגוד והביא ערימה של חולצות בשלבים שונים של תפירה והחל עובד עליהן.
ובעוד אני ממתין, הגיע אדון יחזקאל לחנות ובידו פיז'אמה יפה, עם דוגמת פסים, כמובן, וכולו מלא טענות. הוא הזמין אותה קודם לכן אצל אותו החייט, אך משהלך לביתו נתברר לו שבחולצה יש רק כיס אחד ולא שניים.
"ולשם מה לך שני כיסים בחולצת הפיז'אמה?" שואל החייט.
ועונה הבחור: "ואם אני אלך על שפת הים בתל אביב, איפה אשים את הידיים?"
והוא לא ידע שהוא כלל לא יגיע לתל-אביב, כי אם למעברה בכרכור (לא עלינו), ושהוא עתיד לקלל את יומו ואת ימה של תל אביב ערב בקר וצהריים – מחוסר עבודה, מקיצוב במזון, מאי ידיעת השפה, מהאפלייה הצורבת, מהיחס המזלזל, מחוסר מקלחת במעברה, ומהמעבר הפתאומי, החד והטראומטי מאוד, שהיה כרוך בעלייה ההמונית.
לומר את האמת, ועם יד על הלב, הרי במבט לאחור, בגלגול שני, זה היה יכול להתרחש באותו התסריט עצמו, וכולנו היינו מקבלים הכול באהבה, ולא מלינים, חוץ מאשר על המעללים של המערכת המפא"ית.
בברכה,
יעקב זמיר
רמת גן עיר הפיז'אמות
מילים כדרבנות בפרלמנט הרוסי
[רץ באינטרנט, איננו אחראים למקור]
מנהיגת מפלגת האיחוד הדמוקרטי ברוסיה, ולריה נובודבורסקאיה, פירסמה באתר שלה פרשנות בהקשר למלחמת לבנון-ישראל. להלן נוסח הפרשנות של ו. נובודבורסקאיה על מלחמת לבנון הנוכחית ועל המזרח התיכון:
"אני חושבת שלגנות את ישראל זה פשוט מעשה מגעיל. כאשר יהודים הלכו בצייתנות למישרפות, זה התאים לעולם. וכאשר יהודים מנסים להגן על עצמם ולשרוד, מתחילות זעקות, הפגנות נגד, והאשמות על אובדן פרופורציות.
"אני חושבת שהגיע זמן שאנשים הגונים, שיש להם הכנה צבאית, יתחילו להתארגן לבריגאדות בינלאומיות כדי לנסוע ולהגן על ישראל, מכיוון שישראל היום נלחמת לא רק להגנתה. ישראל נלחמת על ערכים אירופיים, על מדינה עם ערכים, על המערב, ונגד משטרים חשוכים ונגד פנאטיות דתית. חבל שאירופה לא מבינה, שעם תבוסת ישראל , תובס אירופה.
"לבנון אשמה ללא ספק, הרי חיזבאללה לא יושב בשיחים, אלא בפרלמנט של לבנון. ומי שמרחם על אזרחים לבנונים, שייזכר במלחמת העולם השנייה, שייזכר איך הטייסות של כוחות הברית הפציצו את אזרחי גרמניה הנאצית. גם אז נהרגו אזרחים חפים מפשע – נשים וילדים. אבל לא אמריקאים ולא אנגלים היו אשמים בזה. היו אשמים בזה הגרמנים שהצביעו עבור היטלר והצליחו לכבוש מוחות ושטחים. היום חמאס, חיזבאללה, אירן הפונדמנטליסטית – הם אותו איום, כמו היטלר בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים.
"ישראל נאבקת כיום גם למעננו, ולא צריך להשוות את לבנון עם צ'צ'ניה. אלה דברים שונים לחלוטין. לא צריך להציג את הטיפשות ומוגות הלב כהומאניוּת וקורקטיות פוליטית. מי שלא יכול להילחם נגד טרור בעצמו, שלא יפריע לישראל.
"דרך אגב, מאין השיג חיזבאללה טילים? על זה פוטין גם ייתן את הדין בבוא היום."
דבורה קוזווינר
ביום ראשון האחרון חזרנו הביתה לאחר היעדרות של כשלושה שבועות
חזרנו הביתה להלוויה של נמרוד שגב ז"ל, נין למשפחת גולדשטיין, מוותיקות המושבה ראש-פינה, הנכד של אביבה ודב, החברים שלנו, הבן של איריס, חברתה הטובה ביותר של בתנו, וחזי, בעל לאיריס הקטנה ואב לעומר בן השלוש. שתי שורות מעליו, במעלה ההר, טמון בננו. לבנון 82.
אני מתחילה לחשוב שיש לנו בקופסה העלומה מאחורי העורף מאגר גדול ומגוון של מחשבות, מוכנות מראש, לכל זמן ועת וחפץ, והן צצות ומתפרצות במועד שנקבע להן מראש, בלי שנתכונן ונתכנן ונשאל ונבין.
כי אחרת, איך אפשר להסביר שאחרי צעקת ההלם, חשבתי: איריס, איריס המסכנה, איך היא תקרא עכשיו את הקטעים שלה, בטקס של יום הזיכרון הבא – דווקא מחשבה כזאת? ברגע הזה? ומיד אחר-כך: רק עכשיו, לפני שלושה חודשים, לקראת יום הזיכרון האחרון, גמרנו לערוך את המצגת המרגשת של הנופלים, ועכשיו צריך להוסיף את נמרוד. ומיד אחר-כך: יפתחו שורה חדשה בבית הקברות. את השורה האחרונה סגר בארי עובד ז"ל. פיגוע קו 37 בחיפה, 2003. ואז, הכואבת מכולן: איבדנו ילדים ותלמידים, עכשיו אנו מאבדים את הדור הבא.
חזרנו הביתה אחרי כשלושה שבועות. כשבוע ימים היינו פה. בהתחלה. למזלנו, הנפילות היו מסביב למושבה, ופעמיים בין הבתים. זה היה בהחלט בלתי נעים, בלשון המעטה. בלשון פשוטה זה היה ממש מפחיד. האזעקות, הבומים, השריפות מסביב והריח שחנק את הריאות, והרעש ברקע של מטוסי הכיבוי שטסו כל הזמן לכבות את השריפות. מפחיד.
ואנחנו הלא כבר עברנו כמה וכמה מלחמות, כולל מלחמת העולם השנייה, כולל זיכרונות של ילדה קטנה מ-36 ו-39 בתל-אביב, כולל זיכרונות המשפחה בראש-פינה, את שריפת החווה המשפחתית הגדולה, בגבול המושבה, (במקום שהיום הוא שדה התעופה) ב-36, כולל זיכרונות של פינוי הנשים והילדים במאורעות תרפ"ט. והזיכרונות הולכים אחורנית עד לזמנים הראשונים של המושבה, והלא הם כתובים ומתועדים בארכיון המקומי. כ-125 שנים. ואחרי כל זה – חשבנו שאנחנו מחוסנים. והיה מפחיד. והמפחיד מכל הוא שאנחנו יודעים, שלא כמו בשיר, זאת לא תהיה המלחמה האחרונה.
חזרנו הביתה אחרי כשלושה שבועות, אבל אצלי התחיל כל הקטע הזה כשבוע קודם. ירדתי בלילה, כרגיל, השעה היתה לפני-הלפנות-בוקר. יצאתי למרפסת. הנוף המוכר והאהוב היה כל כך יפה וצח וזך. כמעט טהור. רגע לפני הזריחה. רגע של התפעמות. בריאת העולם.
ואז נתקפתי חרדה: יותר מדי יפה. יותר מדי טוב ושאנן. נוסעים לחו"ל, צימרים מלאים הגליל שוקק, בורסה עולה, צמיחה. יותר מדי טוב. עד כדי חשש. אני הלא יודעת, למודת נסיון, כשהכול בסדר – משהו לא בסדר. כשמגיעים אל המנוחה והנחלה וכבר יש קצת נחת – מגיעה המכה.
הסתכלתי סביב, נרגעתי. מיופי נהדר כזה לא יכול לצאת משהו רע. נרגעתי.
כעבור שבוע היו החטיפות. התחיל הסיפור הלבנוני, גרסת 2006.
ראש-פינה, 18.8.06.
דבורה קוזוינר
היום, בשחר הזה
גָּח הַיּוֹם הַנּוֹלָד מֵרֶחֶם לֵילוֹ
לִהְיוֹת מוּפָז, כָּחוֹל וְצוֹחֵק.
עַל מִרְפֶּסֶת הַשַּׁחַר, בְּראש הָהָר, עָמַדְתִּי
פְּשוּטַת זְרוֹעוֹת וַלֵב, לְהַקְבִּיל
אֶת פָּנָיו, לְחַבְּקוֹ, לִצְלוֹל בַּכָּחוֹל, לִצְחוֹק אִתּוֹ
בְּכָל פֶּה, לְחַתְּלוֹ אֶל אַהֲבָתִי.
בַּמִּזְרָח, מֵעֵבֶר לֶהָרִים, עָלָה הַזָהָב
מִן הָאָרֶץ, כְּאֵד בְּרֵאשִיתִי.
הַזָּהוּב הַזֶה לא יְפַתֶּה אוֹתִי לִשְקוֹט, לִשְגוֹת
בַּחֲלוֹמוֹת פָּז, מְלַטְפִים בְּעֵינַי כִּקְטִיפָה רַכָּה.
מֵעֵבֶר לַעִקוּלִים מֵצִיץ הַבִּלְתִּי צָפוּי הַזֶה,
הַמְּסוּתָּר בְּכָל סִדְקֵי הַדֶּרֶך, אוֹרֵב לַהֲלוֹם
בְּרֶגַע-רוֹגַע תָּמִים, רֶגַע-רוֹגַע שָבִיר, לְהַחְשִיך
אֶת תְּהוֹמִי וּלְעַרְבֵּל בִּי
תּוֹהוּ – בּוֹהוּ.
אֲבָל עַכְשָיו – הַיּוֹם, בַּשַּחַר הַזֶּה,
הַזָּהוּב עוֹטֵף אֶת רֵאשִית הָעוֹלָם,
מוֹלֵך עַל אֶרֶץ רַּבָּה
וַיְהִי אוֹר.
ראש-פינה, 3.7.06
על העברית הרזה
לאהוד שלום,
לנושא המאמר על העברית הרזה [גיליון 168]. אני שואל מדוע אין תושבי תל-אביב מוחים על הלעז המשקיף אלינו מעל כל חנות ובית קפה?
מדוע "הירוקים", המבקשים למנוע את זיהום הסביבה, אינם מוחים? מדוע אין מפגינים מול משרדו של ראש העיר חולדאי?
האם גם הדור של ימינו צריך להיאבק על עצם קיומה של השפה העברית?
אביעזר שלוש
פסטיבל האנימציה, קומיקס וקריקטורה
אנא, העבירו לכל מכריכם, שוחרי תרבות אחרת, ובעלי סקרנות לחידושים וריגושים של איכות. פסטיבל תל אביב לאנימציה קומיקס וקריקטורה
יתקיים בסינמטק תל אביב בין 26-29 לאוגוסט 2006
אם החיבה לקומיקס היא בעיקר נחלת הנוער, אנו מזמינים אתכם להתנסות בהקרנות האנימציה למבוגרים שתוקרנה בפסטיבל כל יום משעות הצהריים עד השעות הקטנות של הלילה. האנימציה האמנותית היא אמנות מתחדשת בקצב מסחרר, ומפגינה את היצירתיות הרעננה והמתפרצת ביותר של יוצרים בכל הגילים – מהארץ ומהעולם. אין היום מקום אחר לראות סרטים אלה. הטלוויזיות אינן מקרינות אותם מפאת תיחכומם, ובתי הקולנוע אינם מקרינים אותם כי אינם מסחריים דיים, כך שגם אם אתם הולכים קבוע לאירועי תרבות, קונצרטים או תערוכות, סביר להניח שלא ראיתם בשנה החולפת אף סרט אנימציה למבוגרים.
הפסטיבל מתקיים זו השנה השישית, והקהל הגדל שלו ממחיש את הרעב לסרטים העוסקים בלב הסוגיות האנושיות – בעושר חזותי שלא ייאמן, כנות ללא התחסדות, והומור מעודן – עד משולח כל רסן.
מצורף לינק לאתר הפסטיבל. היכנסו, עיינו בתוכניות השונות ובואו להתנסות. המחירים נוחים והחווייה מובטחת. אנא, הפיצו לכל מי שאתם סבורים שיהיה מעוניין בחווייה .
דודו שליטא /אוצר האנימציה לפסטיבל
http://www.anicomfestival.co.il/
ניצוצות מכוכבים אבודים
סיור ספרותי בתל אביב בהדרכת מימי חסקין
משוררות שנות ה-20 בת"א:
רחל, אסתר ראב, יוכבד בת מרים, אלישבע.
ב-1925 כתבה המשוררת רחל מכתב לאחותה שושנה ובו דירגה את ארבע המשוררות הבולטות בתל אביב. נלך בעקבות הדירוג ובעקבות ארבע נשים סוערות, פורצות גדר וחד פעמיות.
הסיור יתקיים ביום ו' ה-15.9 בשעה 09:00. משך הסיור כשלוש שעות וחצי
נפגשים ב"גן לונדון" שברחוב הירקון מול רחוב בוגרשוב
הרשמה ותשלום במדור הטיולים של תנועת המושבים (אפשר להשאיר הודעה)
טל. 03-6091427
הבהרה והתנצלות
בגיליון הקודם כתבנו: "חומר למחשבה לעיתונאי המקצועי יאיר לפיד, המככב גם בפרסומות המסחריות של אותו בנק [לאומי]."
טעינו. הוא מככב בפרסומות ובסרטונים של בנק פועלים. אנחנו לקוחות בשני הבנקים ולכן התבלבלנו באיזה סניף משניהם ראינו את פניו על מרקע הפרסומת.
אהוד בן עזר
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח ל-1,156 נמענים בישראל ובחו"ל
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל