| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 170
תל אביב, יום חמישי, ל' באב תשס"ו, 24 באוגוסט 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
סומליו"ן
הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל
אבלים על מות הסופר ס. יזהר [יזהר סמילנסקי]
בן לאחת המשפחות המפוארות של ארץ-ישראל והמושבה רחובות
נפשותיהן צרורות בצרור הספרים שכתב
והוא עצמו סמל היה לדורו בארץ
עוד בגיליון: אלישע פורת: נרקיס מתבונן בשלולית, עם הסתלקותו של ס. יזהר
משה דור: ללכת, שפת עירך // יוסי גמזו: בָּלָדָה עַל יוֹשְבֵי הַמִּקְלָטִים
אורי הייטנר: מוכים בסנוורים // צהריים ב"אָמוֹרֶה מִיו"ֹ, איטלקית
נורית גוברין: עוד בעניין גינתר גראס [בעקבות דברי שמאי גולן, גיליון 169]
אבי שמואלביץ: ליגת בתי-ספר לחינוך מיוחד // עודד פלד: אֵיכָה
המלחמה הבאה תוכרע בנפיחות של עורכי דין, שיר מאת חיימקה שפינוזה
דור האספרסו איכזב את מקטרגו
רון דהן: זה היה באלאגן אמיתי / עדות לוחם במלחמת לבנון
A Letter from Steven Spielberg to Mel Gibson
למי שחסר גיליון 169 – שיתקשר!
ברצוני להביע תמיכה מלאה בראש הממשלה אהוד אולמרט וברמטכ"ל דן חלוץ
שהנהיגו מערכה ראשונה קשה של מלחמה שטרם הסתיימה ועתה הם עומדים מול דעת קהל היסטרית שמוסתת על ידי תקשורת שמשחקת לידי חסן נסראללה ומבקשת לעשותם שעיר לעזאזל וזאת להנאת איראן והחיזבאללה!
אהוד בן עזר
סופר, נין ונכד למייסדי פתח-תקווה ב-1878
אלישע פורת
נרקיס מתבונן בשלולית
עם הסתלקותו של ס. יזהר
חורף אחד, בסוף שנות ה-70, השכם בבוקר, המתנתי לאוטובוס ליד שער הכניסה לאוניברסיטה העברית בגבעת רם. בוקר צונן ובהיר, כמו פעמון של זכוכית, היה שפוך על ירושלים, ובשלוליות הקטנות עדיין לא נמסה שכבת הקרח הדקה.
לפתע הגיע אל פשפש הכניסה הפרופסור לחינוך ס. יזהר. אף על פי שחדרו המשולט נחנך לא מזמן בבית הספר לחינוך, שזה אך נפתח, בהר הצופים, בקמפוס החדש. הוא כנראה נצרך בדחיפות לאיזה ספר מספרי בית הספרים הלאומי, ונשא בידו האחת תיק של ספרים.
הוא עצר לפני השער, אך לא נשא את מבטו אל המראה הגדולה שהיתה קבועה שם על אחד העמודים. "סטודנט, שפר הופעתך...". לא, הוא דווקא השפיל את מבטו אל השלולית הקפואה שמתחתיו. ובעוד אני ניצב לבדי בתחנה, המום ולא מאמין, ראיתי במו עיניי מראה שהיה נראה אז בעיני חזיון תעתועים: הוא רכן אל השלולית, ניער את בלוריתו המפוארת, פעם ופעמיים, העביר עליה את ידו הפנויה מתיק הספרים שנשא, סקר את דמותו בקרח הדק והנוצץ, ובבת ראש הזדקף, והישיר צעדיו אל שער הכניסה.
אני, שהייתי מנעוריי מעריץ מושבע של סיפוריו, הייתי דהום לגמרי. הפניתי ראשי מסביב, לראות אם היו צופים ועדים נוספים למעשה ההתגלות שזכיתי לראות. אך איש לא היה ברחבת הכניסה הקפואה.
לרגע חשבתי לזנק אחריו: לרוץ במדרכה הרחבה, לדלוק אחריו ולבטוש בפירורי הקרח הלבנבן שכיסו את המדשאה. לוודא, ללא שום שיור של ספק, שהאיש הוא ס. יזהר נערצי. אך רק לרגע היססתי, במשנהו ידעתי שאין שום טעם בריצה אחריו. אין בכל העולם מראה פנים מחורץ כשלו! ואין בכל העולם בלורית נערית ומרשימה כשלו!
הייתי מעוטף ב"דובון" הצבאי שלי, שנותר אצלי לאחר החזרת הציוד, בסיומה של מלחמת יום הכיפורים. על ראשי חבשתי את כובע הצמר, שקיבלתי במתנה מהוועד למען החייל, ולידי היו הכפפות החמות שהמשפחה קנתה לי בחורף הארור ההוא של שנת שבעים-ושלוש. אני חוזר על כך, כי כל פרט זכור לי, כאילו הצטלם אצלי על איזה לוח פנימי: חולצת הגולף החמה והכהה שלו, הז'אקט המשובץ שלו, תנועותיו הגמישות ברכנו מעל שלולית הקרח. ואפילו מבטו, המתחטא-בגניבה, כשהציץ מסביבו, לראות אם היו עדים למעשה הפולחן שלו.
התרגשתי באמת. היתה לי לפתע הרגשה שהורשיתי להציץ בטקס מאד אינטימי, מאד פנימי. כאילו הבחין, ממרחקי הזמן, בהערצתי הגדולה אליו. היתה לי הרגשה משונה, ששותפתי בטקס סודי וחבוי, לא כיוון שעמדתי במקרה והמתנתי לאוטובוס בתחנה, בבוקר הירושלמי הקרחי. ולא כיוון שדמיוני הקודח העלה מראות שניטלו מעולמות אחרים. לא, אלא כיוון שהייתי ראוי למראה! ראוי להשתאות! ראוי להתגלות! וכך באמת נחרת ס. יזהר בזכרוני מאז: נרקיס גמיש, הרוכן אל השלולית הקפואה, בשער של גבעת רם, בחורף הקר והדוקר ההוא, של סוף שנות ה-70.
מאותו הרגע נדרתי לעצמי, שאם יבוא היום, ואני אזכה לספר את הסיפור המופלא הזה בציבור, יהא זה רק לאחר הסתלקותו. ואני לא אהין בשום אופן לדבר בנרקיס ובקרח, כל עוד האיש חי. כעת אני פטור משבועתי, האיש הלך לעולמו כבד שנים ושבע מעשים וימים. והנה אני מספר את סיפורי שלא ייאמן. אדרבא, יבואו מכיריו האינטימיים ביותר, מכל החוגים שהקיפוהו, ויכחישו בפומבי מה שסיפרתי כאן.
משה דור
ללכת!
דומה שלפחות בנקודה אחת אין חילוקי דעות: בפסק-הזמן שבין סיבוב לסיבוב הוברר לנו מעבר לכל ספק שהאיום האיראני מהווה, מבחינתנו, סכנה קיומית. וכדי להיערך לקראתו יש לאזור את כל הכוחות, לגייס את מיטב המוחות, לתקן במהירות האפשרית את כל התקלות ולארגן את התשובה המשכנעת ביותר לזוועה שטהראן מכינה בשבילנו.
אבל לשם כך נחוצה לנו הנהגה שונה בתכלית מזו הנוכחית, הן במישור הביטחוני והן במישור המדיני. הנהגה שהציבור מאמין בה, באיכותה, בתבונתה, ביושרתה, ביעילותה, בדמיונה היוצר.
"המשולש", שעל כתפיו רובצת האחריות העיקרית לכישלונות ולתקלות ולמחדלים – ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל – חייב ללכת. יחד איתו צריכים לתת את הדין הבכירים מן הדרג המישני, הן אזרחים והן לובשי מדים, שהיתה להם מעורבות במה שקרה, גם בחזית וגם בעורף. ובד בבד עם שידוד המערכות הזה צריכות להיבדק בדוק היטב התפיסות השגויות של שש השנים האחרונות, ויחד אתן אישי השלטון, על היבטיו השונים, שדבקו בהן להוותנו. הם האחרונים שיש להם זכות להטיף ליורשיהם ולהוכיחם על פניהם.
וזו גם ההזדמנות להידרש, סוף סוף, ל"סדר-היום החברתי" שבלעדי תיקונו המהותי לא תהיה לנו תקומה.
אם נחזור אחורה, אל נבכי ההיסטוריה העתיקה, לתקופת המלחמות בין רומא לקרתגו, ניתקל במדינאי הרומאי קאטו "הזקן" שנתפרסם בכך שכל נאום מנאומיו בסנאט היה מסיים במשפט "קרתגו חייבת להיחרב". הבה נאמץ ונשנן פרפראזה של הפסוק: "ישראל חייבת להיבנות".
כך, בפשטות, על כל המשתמע משלוש המלים הללו.
שפת עירך
במוחם הפורה של אי אילו מומחים במשרד החינוך צץ רעיון מופלא: כדי לשפר את ידיעת האנגלית בקרב תלמידינו יש להורות מקצועות כגון היסטוריה, אזרחות וגיאוגרפיה – אולי גם אמנויות וחינוך גופני – בשפה זו ולא בעברית המקורית.
המשורר הגרמני הגדול גיתה (נפטר ב-1832) סבור היה, שאת ההוראה בבתי הספר יש להשתית על המוסיקה. כלומר, המורים צריכים לזמר לתלמידיהם את מה שברצונם ללמדם. לדעת הפייטן הדגול היתה הזימרה משפרת את הקליטה, מעדנת את הנימוסים ומחדדת את פתיחותם של תינוקות לבית רבן לצד האמנותי של החיים.
כיוון שאיש לא טרח – על אף ההערצה המופלגת שהגו קוראי גיתה ליוצר הבכיר של ספרות גרמניה – לתרגם את הצעתו הלכה למעשה, איננו יודעים מה היו תוצאות מימושה אילו אכן הלכו מוקיריו בעקבותיו. אבל כל מי שמתחלחל כמוני לנוכח מצבה הנחות של העברית במדינה, שבה היא השפה הרשמית (בצד הערבית), רמיסתה ושיבושה בפיות הדוברים בה כביכול ושלא כביכול, ולנוכח ההשתלטות התוקפנית של האנגלית – נכון יותר, האמריקנית – על תחומי החיים והפעילות בישראל, לעיתים קרובות עד כדי גרוטסקה, כל מי שאינו מסוגל להישאר שווה נפש למראה החיזיון המעליב והמבזה הזה, לא יוכל שלא להשתאות, בלשון המעטה, לשמע הרעיון המהפכני שנהגה בחוגי משרד החינוך.
עניי עירך קודמים, אמרו חז"לינו.
עניי עירך? שפת עירך! בטרם נפנים לטפח שפה לועזית, חשובה ככל שתהיה, יש לשקוד על הגנתה, טיפוחה וקידומה של לשוננו אנו בטרם תתקלקל ותושחת עד כדי כך, שתחדל להיות לא רק שפה לאומית אלא גם שפה הנושאת את עצמה בכבוד, והעבר וההווה משמשים בה בהרמוניה ומזינים זה את זה, ותהפוך לאיבר מדולדל ומתנוון שכל שומר נפשו ירחק ממנו.
ומעניין לעניין באותו עניין:
בלשנות קולוניאלית
ישראל: מושבה אמריקנית על חופו המזרחי של הים התיכון, שחלק גדול מתושביה דובר רוסית.
מהגדרותיו של כתבן שנון.
1.
ברוכה תהיי, אקוסטיקה נהדרה של ליל קיץ
ישראלי! על אף החום ההביל וזמזום
המזגנים משייטים הקולות הרוסיים הדשנים
באוויר חצות של שכונתנו ככף עץ במרק כרוב
טרי: גבר ואישה, אישה וגבר, מתכתשים בשפתו
של פושקין – חן חן לך, יקיר תל-אביב אלכסנדר
סרגייביץ'! – בן הכלבה ובת הזונה מצמררים את
הדם הילידי הַלֵּאֶה כאיבחת כפור מלילות הלובן
של סנקט פטרסבורג, מעשירים באוקטבות גבוהות
את הנופים המקומיים, תורמים לארץ הגירתם
גוון של תרבותם האנינה.
2.
הבוקר, בסיור חטוף לאורך כבישי השרון
הישנים, נפעמים לנוכח שגשוג הווילות
והקניונים על אדמת הפרדסים-לשעבר,
התרחבו אופקינו בכיוון מערבי מובהק.
מבסט באיי אל בורגר ראנץ', מדיינינג אין
לדיינינג אאוט, מקרדיט קאר אל ביג
סטור – אם בטהרת שפת המקור ואם
בתעתיק עברי של המלים והשמות הלועזיים –
חשנו כיצד תסביך בידודנו חורק, נסדק, נשבר.
אמריקה, כך שר לך ווּדִי גֶטרִי הנפלא, "זו ארצי,
זו ארצך, מקליפורניה עד ניו יורק איילנד."
מה שם ייקרא אפוא למדור טיפולי השיניים
של שירותי בריאות כללית? "סמייל" שפירושו
"חיוך" בלשוננו החלכאה, העתיקה, המחזרת
בעולם אמיץ חדש על פתחי שפת-הניכר האדירה
כקבצנית זקנה עם קערת פלסטיק משומשת.
"סמייל" – ואנחנו מחייכים, הו בעלת בריתנו
היחידה, הנאמנה, אנחנו מחייכים, שינינו
מבהיקות בצחור נעוריהן הנצחיים.
השיר נכתב לפני מלחמת לבנון השנייה
יוסי גמזו
בָּלָדָה עַל יוֹשְבֵי הַמִּקְלָטִים
גְּבוּרָה אֵינֶנָּה הֶעְדֵּרוֹ שֶל כְּפוֹר הַפַּחַד כִּי אִם הָאֹמֶץ לְהוֹדוֹת בּוֹ בְּלִי לַחְדֹּל
מֵהֲנָקַת תִּינוֹק בּוֹכֶה בִּרְעֹם הַבּוּמִים, אוֹ אִשּוּשָם שֶל נִפְגְּעֵי הַחֲרָדָה
בְּוָלֶרְיָאן, אוֹ הַצְמָדַת יָשִיש אַסְתְּמָטִי לִקְצֵה מַשְאֵף גּוֹאֵל עַל סַף הַהִשָּנְקוּת,
אוֹ פִבְּרוּקוֹ שֶל שְבִיב חִיּוּךְ כּוֹזֵב לַיֶּלֶד
בִּרְעֹד בְּפַּרְקִינְסוֹן כָּתְלֵי הַמִּקְלָטִים.
גְּבוּרָה אֵינֶנָּה רַק מַסַּע-הָאֲלֻנְקוֹת הָאֵימְתָנִי הַהוּא, הַכְּלָל לֹא וִירְטוּאָלִי
בּוֹ מְעֻמֶּתֶת פְּלוּגָה ג' מִגּוֹלָנִי עִם הַמָּרָה בְּמַסּוֹתֶיהָ – פִּנּוּיָן
שֶל אֲלֻנְקוֹת שְמוֹנַת מֵתֶיהָ הַטְּרִיִּים מֵאוֹתוֹ בַּיִת בְּבִּינְת גְ'בֵּיל בִּכְסוּת הַחֹשֶךְ
כִּי אִם גַּם זֹאת שֶל מִי שֶבְּנָהּ נִשְלַח לְבָּקוּ"ם
בְּאוֹטוֹבּוּס, אֲבָל מֻחְזָר לָהּ בְּאָרוֹן.
הַנְּעָרִים הַמְּטַוְּחִים בְּאַרְטִילֶרְיָה מוּל מַשְגְּרֵי מָרוּן אָ-רָאס אֶת זַעֲמָם
וּבְנֵי-גִּילָם הַמַּפְצִיצִים יוֹמָם וָלַיְלָה מִמְּטוֹסֵיהֶם בִּשְמֵי הַקַּיִץ הָרוֹתְחִים
בְּבַעַל-בֶּכּ, בְּצוֹר וְדַאחְיָה אֶת קִנֶּיהָ שֶל מַשְֹטֵמַת-הַסַּנְוֵרִים צְמֵאַת-הַדָּם
וְהַחוֹבְשִים הַמְּחַלְּצִים תַּחַת אֵש-תֹּפֶת אֶת רֵעֵיהֶם וְנִפְגָּעִים בָּהּ הֵם עַצְמָם,
לֹא מִן הַיָּם נוֹלְדוּ כִּי אִם מֵאוֹתוֹ עֹרֶף שֶהוּא כַּיּוֹם זִירַת-חָזִית לְכָל דָּבָר
וּמִתָּקְפָּה וּקְשִי-עָרְפָּהּ שֶל אוֹתָהּ אִמָּא שֶבְּצַלְמָהּ וְכִדְמוּתָהּ בָּרְאָה אוֹתָם.
כִּי שוּם גְּבוּרָה אֵינָהּ נוֹלֶדֶת יֵש מֵאַיִן וְשוּם עָנָף אֵינוֹ מֵנֵץ בְּלִי שֳרָשָיו
וְאוֹתוֹ זֶרֶם-חִלּוּפִין שֶל חֹם הַיַּחַד הַמִּתְגַּלֶּה בְּעִתּוֹתֶיהָ הַקָּשוֹת
שֶל הָאֻמָּה הַזֹּאת הַקָּמָה מִשְּסָעֶיהָ כְּאִיש אֶחָד פִּתְאֹם נֶחְשָֹף בְּכָל יָפְיָהּ
שֶל אַהֲבַת-אָדָם גּוֹלֶשֶת עַל גְּדוֹתֶיהָ
הַחֲזָקָה מִכָּל קַטְיוּשָה וְקָסָאם.
פִּתְאֹם שוֹמְעִים אֶת מַנְגְּנוֹן-הָאַזְעָקָה הַמִּצְטַלְצֵל כְּמִין רֶפְלֶכְּס-כְּרִיזָה פַּבְלוֹבִי
בּוֹ מְנַתֵּץ אֶת כָּל מָמַ"ד-קַטְנוּת-הַנֶּפֶש אוֹתוֹ אִזְכּוּר שִבְטִי שֶל שֻתָּפוּת-גּוֹרָל.
פִּתְאֹם הָעֹרֶף קְשֵה-הָעֹרֶף הַזֶּה יֵש בּוֹ, כְּמוֹ אֵיזֶה "דַוְקָא" עַז מִכָּל צְפִירַת סִירֶנוֹת,
אֵיזוֹ אַלְכִּימְיָה, נֵס פִּלְאִי, מֶטָמוֹרְפוֹזָה
בָּהּ עַם שָלֵם הוֹפֵךְ לְמִשְפָּחָה אַחַת.
פִּתְאֹם כְּמוֹ עוֹר צָפוּד מִקֶּרַע וּמַחְלֹקֶת מִתְגַּהֲצִים קִמְטֵי הָרִיב וְהַמָּדוֹן
בִּלְטִיפָתָן שֶל אֶצְבְּעוֹת אוֹתוֹ שִיאָצוּ הַמַּעֲלֶה בְּאוֹב מֵעֹמֶק הָאֵימָה
אֶת הַיָּפִים שֶבִּנְדִירֵי פִּרְחֵי הַטּוֹב שֶשּוּם בּוֹדְלֶר לֹא יַעֲלֶה עַל קְצֵה הַדַּעַת
אֶת לִבְלוּבָם הַלֹּא-צָפוּי כְּמוֹ גִשְמֵי-קַיִץ
שֶל הָעַרְבוּת
וְהַנְּדִיבוּת
וְהָאִכְפָּת.
גְּבוּרָה אֵינֶנָּה הֶעְדֵּרוֹ שֶל כְּפוֹר הַפַּחַד. הִיא כִּבּוּשוֹ וְחִבּוּשוֹ, כְּמוֹ שֶטֶף-דָּם
לְפוּף חוֹסֵם-עוֹרְקִים מֻפְלָא שֶשְּמוֹ תוֹחֶלֶת, שֶתִּינוֹקוֹת בַּאֲפֵלַת הַמִּקְלָטִים
יוֹנְקִים אוֹתָהּ, כְּבָר מֵעַתָּה, בֵּין בּוּם לְבוּם, כַּחֲלֵב-אֵם, כְּמִין זְרִיקַת-חִסּוּן מוּרֶשֶת
שֶבָּהּ מַכְתִיב הַ-A.N.D שֶשְּמוֹ עֹז-רוּחַ
אֶת הַחֻצְפָּה לִהְיוֹת, לִהְיוֹת וְלֹא לַחְדֹּל...
אורי הייטנר
מוכים בסנוורים
האופן המגמגם, הממצמץ וההססני בו נוהלה המלחמה, מנע מצה"ל את הניצחון שהיה בהישג יד. עובדה זו פגעה בכושר ההרתעה של ישראל יותר מאי פעם בעבר. אחד הביטויים הבולטים לכך הוא איומי המלחמה של בשאר אסד. התגובה הפייסנית, הצ'מברליינית של שרים בממשלת ישראל כמו שר הביטחון (!) והשר לביטחון (!) פנים, לאיומים אלה – עלולים לשחוק עד דק את כושר ההרתעה של ישראל. אם בתגובה לאיומים במלחמה, שרים בישראל רצים למיקרופון הקרוב כדי להציע למאיים נכס לאומי כמו הגולן – אזור ריבוני של המדינה, שטח התיישבות פורח ומשגשג, אזור בעל חשיבות אסטרטגית עליונה, הם מעבירים מסר חמור ביותר לעולם הערבי כולו ולאיראן. מסר תבוסתני של פיוס התוקפן, מסר שעלול לקרב את המלחמה הבאה, מלחמה קשה מכל קודמותיה, כאשר הנהגה כושלת מנסה להסות את מחאת דעת הקהל באמצעות הסחת דעתו לספינים של הרפתקנות מדינית מופקרת, המסכנת את ביטחון ישראל, אין זאת, אלא שמדובר בהנהגה מוכה בסנוורים, שאיבדה את התוקף המוסרי של שלטונה.
האמירות חסרות האחריות של השרים פרץ ודיכטר, כמו גם מינוי פרוייקטור למו"מ עם סוריה בידי השרה לבני, מנוגדים בתכלית הניגוד ללקחי המלחמה ולמציאות שהמלחמה חשפה.
מלחמת לבנון השנייה חשפה מספר אמיתות יסוד, הנוגעות למציאות חיינו:
א. התוקפנות כלפינו מלבנון, אחרי שנסוגונו מכל שטחה עד הסנטימטר האחרון, ומרצועת עזה, אחרי שנסוגונו מכולה ועקרנו מתוכה את כל היישובים הישראליים עד היהודי האחרון – מעידה שמהות הסכסוך הישראלי-ערבי אינה ויכוח על מיקומו של הגבול, אלא ההתנגדות הבסיסית לעצם קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון.
ב. כל שטח ממנו אנו נסוגים, הופך לבסיס תוקפנות נגד ישראל. נסיגה לא תקדם את השלום, לא תצמצם את השנאה כלפינו, לא תביא להשלמה עם קיומנו, לא תתפרש אלא כביטוי לחולשה שתחזק את התוקפנות נגדנו.
ג. התפיסה לפיה המלחמה של המאה ה-21 היא מלחמה של כפתורים ומטוסים ואין עוד משמעות למלחמה הקונבנציונאלית המסורתית, ולפיכך אין חשיבות לקרב היבשה, אין חשיבות לשטח וכו' – קרסה והתרסקה במלחמה הזאת.
הוכח שחיל האוויר בלבד אינו מסוגל להתמודד אפילו עם איום של אירגון קטן כחיזבאללה, שלא לדבר על איום של צבא. הוכח, שבלי לשלוט על שטח, אין אפשרות למנוע מהאויב לפעול נגדנו, גם כשאנו מפעילים את מלוא עוצמתנו האווירית. עוצמה זאת הופעלה בהצלחה, הביאה להישגים גדולים וגרמה לאויב נזק כבד, אולם אי אפשר להכריע באמצעותה, אלא רק באמצעות השתלטות על שטח.
הוכחה שוב החשיבות חסרת התחליף של העומק האסטרטגי.
ד. סוריה היא אויב קיצוני וקשה, שותף אידיאולוגי מלא של כל אוייב המעמיד את השמדת מדינת ישראל כמטרתו האסטרטגית. אין המדובר במדינה עימה יש לנו סכסוך גבול שפתרונו יביא לסיום העימות בין המדינות, אלא במדינה שחתירתה לקבל את הגולן לא נועדה לסיים את הסכסוך אלא להחליש את ישראל כשלב בדרך להשגת המטרה היחידה – חיסול ישראל.
ה. חרף קיצוניותה של סוריה, גם במבחן הזה, כמו בכל המבחנים ב-32 השנים האחרונות, סוריה לא העזה לפתוח במלחמה ישירה נגד ישראל. שוב הוכח, שההרתעה הנובעת מישיבת ישראל על הגולן ועל החרמון, בטווח יריקה מארמון הנשיאות בדמשק, עדיין עובדת, והיא המחסום העיקרי מפני מלחמה.
אסור להיות שאננים ולסמוך על כך שההרתעה הזו תעבוד לנצח. הסורים עלולים לתקוף אם יזהו חולשה בנחישות וכושר העמידה שלנו, דוגמת התגובות ההיסטריות של פרץ ודיכטר לאיומי אסד. אולם אין ספק, שכל עוד אנו יושבים על הגולן, סכנת המלחמה קטנה בהרבה ממצב שבו הסורים ישבו על הגולן, חלילה.
חשיפתן של האמיתות הללו מחזקת את החשיבות בשמירה על הגולן בריבונות ישראל. לא צריך הרבה דמיון כדי להבין מה עלול היה לקרות, אילו יישובי אצבע הגליל ועמק הירדן היו מותקפים בעת ובעונה אחת מצפון וממזרח, אם הסורים היו יושבים, חלילה, על הגולן.
השיקול הביטחוני אינו המרכזי בדרישה לשמור על הגולן. השיקול המרכזי הוא השיקול הציוני – מימוש זכותנו על הארץ באזור שלא קיימת בו בעיה דמוגרפית המסכנת את צביונה היהודי והדמוגראפי של המדינה, יישוב הארץ, קיומה של ההתיישבות וכיבוד הריבונות. אולם המציאות מוכיחה שגם השיקול הביטחוני תקף, ודי בו כדי לטאטא לחלוטין מסדר היום הלאומי את רעיון העוועים של הנסיגה. ואם למישהו הדבר לא היה ברור, באה המלחמה והוכיחה זאת.
עד כאן – ההיגיון. יתכן שהציפייה משרי ממשלת ישראל לשיקול דעת הגיוני... קצת מוגזמת.
*
משוגעים, רדו מן הגג!
איראן החליטה להשמיד אותנו
(תחילה בתמיכה במלחמת התשה
אחר-כך בנשק גרעיני)
ואתם זורקים קקה על מנהיגיכם
כאילו בהם כל האשם!
צהריים בְּ"אָמוֹרֶה מִיוֹ", איטלקית
מסעות הפירזול, החיפוי, המינעול, הציבוע, הקיבוע, המיסגור, הזיגוג, הריצוף, החישמול, הבירזול והתאורה בלחות של שבעים מעלות ובטמפרטורה של שלושים וחמש מעלות צלסיוס, שלא לדבר על אי-הנעימות שכל המתוכנן מראש קורה דווקא על רקע ההרוגים והטילים שנפלו בצפון הארץ – שדווקא עכשיו מערכת "חדשות בן עזר" עומדת לעבור למישכנה החדש (לאחר שלושים ושתיים שנים בקומה רביעית ללא מעלית, והמלחמה תפסה אותה באמצע השיפוץ) – גרמו לצוות להזדקק פעמים רבות יותר לאכילה במסעדות, ולא שמישהו זכה בפיס. (אגב, במשך 32 השנים של עלֹה ורדת במדרגות נוספו למשקלו של מר סופר נידח כ-32 קילו!)
וכך הגענו מותשים ל"אמורה מיו" שברחוב אבן גבירול 100, ליד גן העיר. ארוחה עסקית אחת כללה צלחת אנטיפסטי טעימה שמספיקה לשניים, קערה גדולה של צ'יו ג'יובאני – חונק כמרים ברוטב עגבניות, חזה אווז מעושן, נקניק, מעט פסטו ועשבי תיבול (פיקאנטי), טעימה מאוד, 49 שקל (ועוד נותרה כמחצית לקחת הביתה), ובתוספת 5 שקלים מקבלים גם פוקצ'ה בשום אפוייה בתנור, והמחיר כולל גם שתייה קלה או כוס יין, בחרנו בדיאט קולה, הכול יחד 54 שקלים, ועוד נותרה בצלחת מנה שנארזה לקחתה הביתה.
ארוחה רגילה אחת כללה מָנְזוֹנִי – מנה גדולה של נתחי פילה בקר דקים מעוטרים בשקדים ומוגשים עם בצל, עגבנייה ורצועות בטטה קלויים בגריל, בתוספת רוטב ויניגרט, 82 שקלים. הפילה מצויין, בייחוד למי שאינו אוהב אותו אדום ונא. כך גם הבצל בגריל, השקדים הקלויים והרוטב. באשר לפלחי הבטטה בגריל, היינו מעדיפים, וגם המלצנו לבעלים – מחית בטטה בעלת טעם נימוח וניטראלי יותר, ולא גריל של רצועות בטטה שרופות-במקצת. אם לא, מומלץ לבקש תוספת אחרת.
מים עם קוביות קרח, חופשי. חצי ליטר גולדסטאר, 15 שקל ו-4 שקלים דמי אבטחה לשני סועדים, ס"ה 155 שקלים או 170 שקלים בתוספת הטיפ.
אמורו מיו, אבן גבירול 100, ת"א. 03-5244040, עמוס בשעות הצהריים או מאוחר בערב, אך לא נורא, כמעט תמיד אפשר למצוא מקום.
לאויבינו מותר הכול, אבל אנחנו אשמים
בשעתו השתתפתי בדיון באוניברסיטה בעקבות מחקר אקדמי ישראלי-פלסטיני על השפעת ספרי הלימוד ומערכת החינוך על הדימוי של האחר (ובשפה פשוטה, "גזענות") אצל התלמידים היהודים בישראל ופלסטינים בגדה. התוצאות היו צפויות. הילדים בישראל מתחנכים מגיל צעיר מאוד ובעקבות ספרי הלימוד – לראות בערבי משהו רע ומאיים, ולכן החינוך הגזעני הישראלי הוא אחת הסיבות שעד היום אין שלום עם הערבים. זו אגב מסקנה מדעית אהודה מאוד בחוגי האקדמיה באירופה המערבית שחלקם גם מממן ומפרסם "מחקרים" שמספקים תוצאות כאלה.
אחד המשתתפים שאל את הפרופסורית, עורכת המחקר, "מה קורה בצד השני? במערכת החינוך הפלסטיני בגדה, ששם חקרו את המצב הקולגים שלך?"
היא גימגמה מעט ולבסוף אמרה שאמנם גם בספרי הלימוד שם יש דימויים לא מחמיאים ליהודים ולישראל, "אבל צריך להבין אותם, הם תחת כיבוש!"
נזכרתי בדברים המטומטמים האלה כאשר בשבת האחרונה, בעקבות פעולת הקומנדו של צה"ל באזור בעל-בק, פגשתי כמה נשמות יפות שמיהרו להאשים את ישראל בהפרה של הפסקת האש, ואמרו שעכשיו יש סיבה מוצדקת לחיבאללה לחדש את שיגור הרקיטות, ואנחנו אשמים.
"אבל החיזבאללה מפר מראשיתה את הפסקת האש וחוזר דרומה עם הקטיושות שלו!" העזתי לומר.
"טוב," אמרה הנשמה הטובה, "אבל מה אתה רוצה מהם? הם חיזבאללה, הם כאלה, וחוץ מזה ממשלת לבנון הרשתה להם!"
חושם אומר: עדיין מוקדם להספיד את חיל האוויר
כי אם לא היינו מכניסים אפילו חייל ישראלי אחד ללבנון ומניחים לחיל האוויר להמשיך לכתוש את החיזבאללה נקודתית פי כמה וכמה – היתה התוצאה עד ליום האחרון אולי לא פחות מאותו תיק"ו שהושג בדם חיילינו הקרקעיים.
[המודעה מומנה בכספו של חושם]
נורית גוברין
עוד בעניין גינתר גראס
באדר תשכ"ז (מרץ 1967) ביקר גינטר גראס בישראל על פי הזמנת ממשלת ישראל. ועד אגודת הסופרים החליט להימנע מלערוך קבלת פנים רשמית לגינטר גראס בגלל חילוקי דעות בין חברי הוועד. החלטה זו עוררה פולמוס סוער בעיתונות, שחרג מגבולות הספרות. הפולמוס כלל בעיקר "גלים של זעם ומחאות" כנגד אגודת הסופרים ("מאזנים", כרך כ"ד, חוב' ה-ו, ניסן-אייר תשכ"ז / אפריל-מאי 1967, עמ' 355). ב"דבר", ב"הארץ" ובמיוחד ב"על המשמר" האשימו את אגודת הסופרים ב"גזענות". עזריאל אוכמני, כתב בסיום דבריו ( בחתימת ע"א), כנגד המגַנים, שלא היה להם אפילו משפט אחד של הבנה להחלטתה זו של אגודת הסופרים, וכנגד גינתר גראס עצמו, שבדבריו "טישטש [לא רק את] ייחודם של המשמידים מבין עמו," אלא גם את ייחודם של הקורבנות היהודיים (שם, עמ' 356).
סיומה של אותה חוברת "מאזנים", הוקדש ל"פרשת גינתר גראס" (עמ' 476-477) ובו גינו יצחק עקביהו ונלי זק"ש (במכתב לש. שלום) את החלטתה זו של אגודת הסופרים, שלא לערוך קבלת-פנים רשמית לגינתר גראס. האחרונה ראתה בהחלטה זו "אי-הבנה".
לעומתם ישראל כהן (אבי), ועמנואל בן-גריון (ברדיצ'בסקי) הגנו על ההחלטה. בין השאר כתב עמנואל בן-גריון: "קראתי אפוא בשעתו גם את הרומן הפיקארסקי 'תוף הפח' לגינתר גראס, על מאות עמודיו. ובכן: זהו ספר מעניין, אך דוחה; שחצני ומאוד לא סימפאטי. אם גם כתוב בכוח רב ובכשרון בלתי מבוטל. [ - - - ] גראס אינו מפלה את יהודיו לרעה, ואולי אפילו להיפך. אפס, ב'נקודה היהודית' שבספרו נמדדת גישתו. – ומוכחת כפסולה. עדיין המשרפות עשנות, ואין לגרמנים כל זכות לסאטירה. הקינה יאה להם, הקיטרוג העצמי, ה'אשמנו'."
בברכה,
נורית גוברין
תל-אביב כ"ז באב תשס"ו, 21.8.2006
סופר נידח מעיר: אם איני טועה, דווקא ביוצרות עבריות גראס לא בחל באותו ביקור, ושמא היה זה בביקור אחר שלו בארץ.
השלום עם סוריה
אהוד בן-עזר שלום,
אני מסכים שצריך ללמוד וליישם לקחים ולהתכונן למלחמה, אבל במקביל צריך להקדיש מאמצים גדולים כדי לנהל מו"מ לשלום עם סוריה, שהמשטר שלה חילוני. אני מזכיר לקוראים שב-1982 דיכא הנשיא חאפז אסד את המרד הדתי-סוני בעיר חמה והרג כ-20,000 סונים. הגיע גם הזמן לפתוח סוף-סוף במו"מ עם אבו-מאזן ואף עם החמאס, כדי להגיע לפחות להסכם הפסקת אש. לא מדובר בחלומות ובדמיונות. להזכירך, באפריל 2006 הציע החמאס לישראל הפסקת אש – שקט תמורת שקט. (זאב שיף, "הארץ", 7.4.06). מספיק להתבכיין ולקטר. צריך ליזום ולפעול.
רון וייס
רמת-גן
עידוד לדבורה
השיר של דבורה קוזווינר "היום, בשחר הזה" [גיליון 169] יפה ומרגש.
שׂישׂי מאיר
לחזק את ידיך
לאהוד,
כמי שעוקבת בעניין אחר המתפרסם בעיתונך זה כמה חודשים, אני מבקשת לחזק את ידיך. הדברים שאמרת בראיון ברדיו (18.8.06) הם דברי אמת הקולעים למציאות המרה שלנו, מציאות המזכירה לי כל פעם את "משל קטן" של קפקא.
בברכה,
יערה בן-דוד
היכונו היכונו
כנס סופרים, משוררים, אמנים, אינטלקטואלים, סוציומטים ואנשי רוח
שתמכו בכל זאת במלחמה בחודש הראשון כי חשבו שננצח מיד ובלא קורבנות
ועכשיו דורשים את התפטרות הממשלה וצמרת צה"ל על שגררו אותנו למלחמה
עידודים
מעל בית אבות "אחוזת בית" ברעננה מתנוסס שלט ענק:
אין לך זמן להזדקן
נכון שהתארכות תוחלת החיים אינה עולה בקנה אחד עם הצפי המחזורי של בתי האבות, אבל עד כדי כך?
זק"א שולח לך אוכל
על הסטיקר "מזון לצפון" של "מטה ישראל ביחד", המופץ בסניפי הדואר ברחבי הארץ, מתנוסס גם הלוגו של עמותת זק"א.
עצוב לומר, בתיאבון!
גברים, היזהרו מנשים!
לא רק אנסים יש בעולם,
יש גם פְּרִיקְטִיזֶרְס וקוּרְבֵעס!
אתה מזיין אותן
בסוף מתברר שהן זיינו אותך!
ליגת בתי-ספר לחינוך מיוחד
מאת אבי שמואלביץ
לאהוד שלום,
קיבלתי את הכתבות שלך מאת בן-דודי מוטי שמואלי, וכנראה אנחנו בני פתח-תקווה דור שישי בארץ שרוצים לעשות דברים ולא תמיד זה מתאפשר.
אני אחד מאלה שמפשיל שרוולים ועושה. והעשייה שלי בהקמת עמותה למען אוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים, ושמה "סופר ספיישל ספורט". קרי, ספורט עממי לכל אחד בלי הבדל גזע מין ודת. אנחנו יוצאים כל חצי שנה לאילת או למטולה לעשות שלושה או ארבעה ימי כיף, נופש, ספורט ותרבות. העמותה מוכרת על ידי משרד החינוך, האגף לחינוך מיוחד, וכן משרד הבריאות, בריאות הנפש, ומשרד הרווחה על כל אגפיו. והכול בהתנדבות. או יותר נכון לנו זה עולה.
בשנה האחרונה החלטתי לנפץ עוד מוסכמה, והיא הקמת ליגה לבתי-ספר לחינוך מיוחד, בדומה מאד לליגה של הילדים הרגילים.
לפני כשלוש שנים החלטתי לעשות פיילוט עם כחמישה בתי ספר לחינוך מיוחד והבאתי את התלמידים לשחק בספורטק בתל-אביב, מעין יום ספורט. שותפה נאמנה היתה לי מחלקת הספורט של עיריית תל-אביב, מנהלה מוטי אמברם, העוזרת שלו לאירועים עממים מזי מנדלאווי ומנהל הספורטק בצפון תל אביב, אנוש.
בתחילת שנה זו שראיתי "כי טוב" והילדים מאושרים, ו"אילצתי" את מחלקת הפיקוח של מחוז תל אביב במשרד החינוך לשתף פעולה, ואכן השידוך עם המפקחת טלי קשתי מימון היה נהדר וביחד עם המורה איילת שעשוע הצלחנו לארגן במהלך השנה ארבעה מפגשים לילדים הסובלים מבעיות קשב וריכוז ובעיות שמיעה.
לאחרונה, ב-6 ביולי, ערכתי "סופר ספיישל מונדיאל" לילדים האוטיסטים.
הדברים אינם כה פשוטים אך אין לי כל ספק שבקצת רצון ותושייה אפשר לפעול רבות. לידי עוזר לי גדוד חיל הקשר "אמירים", המביא את חייליו והם נותנים לי את המעטה הארגוני, וכן מחלקת הספורט של בנק דיסקונט, אשר הופכים לשופטים, ומדריכים את הילדים שאמנם מעולם לא פגשו אך אני תידרכתי אותם וסיפרתי מהו הילד האוטיסט. ההתאחדות לכדורגל תורמת כדורי רגל. איגוד הכדורסל נותן לנו כדורים, ומשה אשכנזי מחברת "אביר"-ספורט תורם גביעים ומדליות.
אני בטוח שתוך שנים אחדות יוכר המפעל על ידי משרד החינוך, ומקווה שדיווחי יעזור לקדם את הפרויקט.
עודד פלד
אֵיכָה
אֲשֶׁר צִוּוּ יְשַׂחֲקוּ הַנְּעָרִים לְפָנֵינוּ שָׁאֹל לֹא יִשְׁאֲלוּ אֵיכָה נָפְלוּ אֱלֵי פַּח יָקוֹשׁ
אֵיכָה יָצְאוֹ גְּבָרִים צָפוֹנָה לַצַּיִד פּוֹסְעִים בַּמַּחְשָׁךְ עֶבְרֵי פִּי פַּחַת וּבוֹרוֹת שַׁחַת
יִצְחָק-יִצְחָק אֶל עֲקֵדָה עַל גַּב מִזְבֵּחַ יוּלַךְ. אֵיכָה הָלְכוּ בָּדָד נְעָרִים גֵּיא צַלְמָוֶת
תְּהוֹמוֹת לִצְנוֹח מְצוֹדָה וָרֶשֶׁת. הֲלוֹא תִּשְׁאֲלִי שְׁלוֹם בָּנַיִךְ, אֶרֶץ עֵבֶר,
שֹׁד וָשֶׁבֶר זַעֲקִי אֶרֶץ אֲהוּבָה, שַׂק וָאֵפֶר לִבְשִׁי פֶּן יִרְגְּזוּן שָׁמַיִם
מוֹסְדֵי אָרֶץ יַרְעִידוּ בְּעַנְנֵי עֲלָטָה, כִּי שָׁמַן יְשֻׁרוּן כָּבְדוּ עַפְעַפָּיו
כְּסוּמָא בַּאֲרֻבַּת שְׂרָרָה וּמָמוֹן יִתְהַלַּךְ.
אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הוֹ אָב רָחוֹק בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם, לוּ תַּאֲזִין שַׁוְעָתֵנוּ
לוּ נָסִיר עָרְלַת לְבָבֵנוּ, יִפָּתַּח בָּנוֹ צֹהַר לְקַדֵּם אוֹר פָּנֶיךָ בּוֹ תִּפַּח
נִשְׁמַת אַפֵּנוּ עֲנָוָה וָחֶסֶד יִרְאָה וְחֶמְלָה, כִּי דַּל מֵאַשְׁפַּתּוֹת תָּרִים
וְטוֹב-לֵבָב יְהֵא שְׁפַל-רוּחַ בְּחֶלְקוֹ יִשְׂמַח.
הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְאוֹר בְּאוֹר נוֹגֵעַ. לֹא עוֹד עֲקֵדָה,
לֹא אַיִל בַּסְּבַךְ נֶאֱחָז, לֹא עֲצֵי עוֹלָה וּמִזְבֵּחַ לֹא אֵשׁ
וְהֶנֵּף מַאֲכֶלֶת. הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְשָׁבוּ בָּנִים
חֵיק שְׁכִינָה.
דור האספרסו הכזיב את מקטרגו
שנים אחדות לפני מלחמת יוני 1967, שהיתה ללא ספק מן המפוארות (אם כי גם כואבות) בתולדותינו, יצא הסופר ס. יזהר בקיטרוג קשה נגד הנוער הישראלי השטחי והשטוף בבידור, וכינה אותו בלעג מתנשא "דור האספרסו", ועל כך חזרו שוב ושוב כמוצאי שלל רב חסידיו השוטים של הסופר הגדול, בהם אלה שמעולם לא קראו את ספריו, לבד אולי מ"השבוי" ו"חרבת חיזעה" בתקופת היותם בתנועת הנוער. אנחנו, תלמידי יעקב בהט ב"תיכון חדש" בתל-אביב, היינו דומני היחידים בכל הארץ שלמדנו אז את היצירות הללו.
באותה אמירה אומללה חטא ס. יזהר כמה וכמה חטאים.
קודם כל, גם בדור תש"ח, דור "מגש הכסף" שהקיז דמו יותר מכל דור אחר בארץ – היו משתמטים, עריקים מסוגים שונים, כמו אלה שלא טרחו לחזור ארצה, ועוד. שלא לדבר על נטיות פוליטיות מסוכנות, שבגללן נתן בן גוריון פקודה לירות על "אלטלנה" ואחר כך פירק את מטה הפלמ"ח. והרי יזהר עצמו הוקיע את דור תש"ח בשני סיפוריו דלעיל, וגרם לישראל נזק מתמשך מתוך התייפיפות מוסרית-כביכול, שלעיתים גובלת באידיוטיזם מוסרי. יפה ההזדהות האנושית עם האדם הערבי הסובל, אבל אלה האנשים שרצו בתש"ח לשחוט את כולנו!
החטא השני של ס. יזהר היה שהשמיץ את האספרסו. עד שלא בא האספרסו האיטלקי לארץ, וגם כבש את העולם, שתו כאן קפה די מחורבן, "קפה בוץ", "קפה הפוך", "קפה תורכי" ועוד, לא באיכות בישול מי-יודע-מה, זאת לעומת המיצוי המירבי של מכונת האספרסו.
למיטב ידיעתנו ספל אספרסו עוזר יותר לעירנות ולצלילות המחשבה, גם לכתיבת סיפורים בלשון צלולה ונקייה – מאשר הקפה התורכי שבישלו ב"פינג'אן" [שיבוש לשוני מהערבית] במדורות הפלמ"ח לצד בישול תרנגולות ש"נסחבו" מלולים בקיבוצים. מי ששונא אספרסו או לועג לו, לא מעורר אמון רב. אספרסו הוא אחד הדברים החיוביים ביותר שתרמו האיטלקים לתפריט העולמי, אחרי הפיצה, הספגטי והלזניה. עוד לפני המצאת האספרסו עזרה שתיית הקפה ללא מעט סופרים לכתוב יצירות טובות וחשובות, וחבל שסופרים אחרים לא שתו יותר קפה, גם אספרסו, שאז אולי ספריהם היו פחות מעורפלים.
והחטא השלישי של ס. יזהר הוא שהשמיץ את הנוער הישראלי מתוך קוצר ראות וללא שום סיבה – אותו נוער שמצד אחד המשיך להשליך נפשו מנגד בכל אחת ממלחמות ישראל הבאות וגם במלחמות ההתשה שביניהן, ומצד שני הפך את ישראל למעצמת הי-טק בקנה מידה עולמי, שלא לדבר על הישגי הספרות, האמנות, המחקר, החקלאות – כמעט בכל תחום חוץ מאשר גילוי בארות נפט במידבר הישראלי.
אריאל שרון אחרי 11.9.01:
"ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה שנייה!"
על ביצועיו העלובים של צה"ל
מתוך ה"ניו יורק טיימס"
מאת אברהם פז, וושינגטון
העיתון האמריקני "ניו-יורק טיימס" דיווח אתמול בהרחבה על המגעים שהובילו להסכם 1701 על ידי מועצת הביטחון. בדיווח התחקיר נחשף כי בממשל קיימת אכזבה גדולה מאופן התנהלותה של שרת החוץ קונדוליסה רייס, שנכנעה ללחצי שרי החוץ האירופיים והסכימה להחלטה שהיא רעה מאוד מבחינתה של ישראל.
העיתון קובע כי רייס לחצה על אולמרט לקבל את הנוסח המרוכך והגרוע, כיוון שחששה לחזור ללא הסכם כלל ולא רצתה להגיע למצב של הטלת וטו על הצעות החלטה שעמדו להגיש צרפת ורוסיה בנפרד. עוד דיווח העיתון החשוב בעולם, כי ארצות הברית נואשה מהסיכוי להישג צבאי משמעותי של ישראל, ועל כן פנתה לסיכום מהיר ולקבלת החלטה שיש בה שני אלמנטים גרועים: אי-פירוק החיזבאללה מנשקו ואי-החזרת החיילים החטופים. בנוסף, תיאלץ ישראל להחזיר את חוות שבעא.
חוגים שמרניים בבית הלבן, המקורבים לסגן הנשיא צ'ייני, זועמים וטוענים שההחלטה פוגעת באינטרסים הביטחוניים והאסטרטגיים של ארה"ב. לדעת גורמים אלה אסור היה להגיע להחלטה גרועה כזו ועדיף היה לאפשר לישראל להמשיך ולהילחם עוד שבוע שבועיים לפחות, בתקווה שהצבא יצליח בכל זאת להגיע להישגים כלשהם. חוגים מקצועיים בצבא ארה"ב עודם מתקשים לעכל את הביזיונות של צה"ל במערכה הזו. בעקבות התוצאות העלובות של הצבא הישראלי ישנה מחשבה מחודשת, האם נכון לשים את כל הביצים של הברית הצבאית באגן הים התיכון על צבא זה, "המוכיח יכולות של גדנ"עים", על פי הגדרת חוגים בארה"ב, כפי שהם נאמרו לחוגים יהודיים וישראליים בשגרירות בוושינגטון.
בניגוד לסחבקיות הישראלית ולספינים התקשורתיים הפנים-ישראליים של הפוליטיקאים כאן, גורמים מקצועיים בצבא ארה"ב ובנאט"ו "ממש המומים" מן היכולת הדלה של צה"ל, כפי שנחשפה בחודש האחרון. בארה"ב מדווחים על מידעים שהגיעו בדבר אי-סדרים כביכול בניהול הלחימה, על מקצועיות ירודה, על כושר לקוי של אנשי המילואים, על תבונת ניהול קרב תמוהה ועל מקרים לא מעטים של מרד, סירוב פקודה, אי-ציות ותופעות אחרות שלא היו מוכרות בעבר בצבא הישראלי. מידע זה טרם נחשף בפני אזרחי ישראל, אך הוא כבר מדיר שינה מעיני גורמי ביטחון במדינות ידידותיות. החשש הגדול הוא מפני תופעה חברתית-תרבותית שזלגה לצבא מתחומי ניהול ציבורי קלוקל המאפיין את ישראל בדרך כלל. בארה"ב אומרים, בעקבות ניתוח מידע שהגיע אליהם, כי הצבא הישראלי סובל מדמוקרטיוּת-יתר, ממרדנות, אי-ציות ואי-יכולתם של מפקדים להשליט את מרותם על פקודיהם. מדובר בתופעה שאינה ייחודית רק כלפי אנשי מילואים, אלא לא פחות מכך עם חיילי חובה.
מעיני גורמים בפנטגון לא נעלמים הדיווחים על תופעה גוברת והולכת של בריחה מאחריות, בריחה משירות והסתלקות מהמחנה בגין מחלוקות שוליות, שבעבר לא היה עולה על דעתו של חייל להרים ראש נגד מפקדיו בגינן. במהלך המלחמה האחרונה היו מקרים לא מעטים, כך טוענים בארה"ב, של חוסר משמעת, סירוב למלא פקודה והפרת הוראות של הפיקוד המרכזי על ידי דרגים זוטרים בשטח. נודע על מקרים שבהם דרגות הקצונה איבדו כל ערך ולפני כל פעולה היו החיילים מנהלים דיונים קולניים באשר למבצע. אם הוא לא מצא חן בעיניהם, הם לא היו מבצעים אותו, עד כדי כך אבד האמון בפיקוד הצפון מצד אחד, והשתרשה המרדנות ומגמת הדמוקרטיזציה המופרזת, מצד שני.
בארה"ב ובנאט"ו אומרים, שמדובר בתהליכים המאפיינים את החברה הישראלית, והללו זולגים לצבא. אם לא יחול שינוי מהותי, עלול צבא ההגנה לישראל לאבד את המוניטין שנרכשו בעמל רב משך עשרות בשנים. מי שחשב שההפקרות המקצועית של גופי הביטחון בישראל התבטאה רק בביצועים עלובים של המחלקה לאבטחת אישים בשב"כ, שאפשרה את רציחתו ללא קושי של יצחק רבין, ואת סדרת הפאשלות שלא תיאמן שאפיינה את המוסד הישראלי בשנים האחרונות, מקבל עתה את הסרח העודף בצה"ל.
בניגוד לסיפורי "הגבורה העילאית", מונח שבו השתמש אתמול אהוד אולמרט בנאומו בכנסת כדי לבטא את הערכתו לצבא, בעיקר ממניעי ספין פוליטי, בארה"ב אומרים שהצמרת הפוליטית בישראל מודעת היטב לכרסום הנורא שחל ביכולות המקצועיות של צה"ל. ההערכה היא גם, שאין זה מקרה שהגנרלים, ברק, מופז, שרון ואחרים, בהגיעם לפוליטיקה אינם מזדרזים לסמוך על צה"ל. הדבר נובע מכך שהם יודעים את האמת, המוסתרת מהישראלים ובעיקר מן האויב: הצבא הישראלי מצוי בהידרדרות מקצועית חמורה. אלמלא הייתה לו עליונות טכנולוגית של הציוד הטוב בעולם, ישראל הייתה סופגת מפלות קשות, אומרים בארה"ב.
מפאת רגישויות מובנות בישראל, אין מאמר זה מביא פרטים נוספים, העלולים להתקבל בבעתה אצל הקורא הישראלי, ואולם חשוב לדעת כי כל החומר המתפרסם כאן והרבה הרבה מעבר לכך מונח לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות בקרב אויבינו.
הפרסומים על ההידרדרות ביכולתו של הצבא מאפיינים פרסומים רבים בתחום המקצועי, ובעיקר הם נחלת הכלל בקרב הגנרלים והאדמירלים, שבהם סנט להנאתו עמיר פרץ. הבעיה היא רק שפרץ, כמו כל אזרח ישראלי מצוי אחר, איננו יודע את האמת, האמת שמתחוורת רק למי שמגיעים לעמדת אלופי פיקודים, חילות וזירות. פרץ נדהם לגלות על איזה צבא הוא בעצם מופקד. כשגילה זאת, זה כבר היה מאוחר עבורו, כי הצבא הזה חיבל לו בקריירה הפוליטית.
הגורמים האמריקניים שעקבו אחרי התנהלות הקרבות ותיעדו ללא הרף כמעט כל קרב אפשרי, אומרים מאחורי הקלעים כי אחוז הפאשלות הישראליות של הרג חיילים על ידי אש דו-צדדית עולה בהרבה לעומת מה שהיה מקובל בצה"ל וגרוע פי כמה לעומת סיכויי ההיפגעות העצמית הנלקחת בחשבון בתכנון מערכי מלחמה בקרב צבאות ארה"ב ונאט"ו.
חוסר התיכנון, המשמעת הלקויה, התחזוקה הירודה של חלק מהציוד והניהול האופרטיבי הכושל חשפו את צה"ל לבלגן חסר תקדים עד כדי כך, שגורמי צבא אמריקניים ואירופיים אומרים שגם אילו לא הייתה כלל התנגדות של חיזבאללה וחיילי צה"ל היו נתקלים רק בקולות ירי מפחידים היוצרים אשליית קרב, כמחצית מן הנזקים והאסונות, אם לא יותר, היו מתרחשים בכל מקרה. כלומר, חלק ניכר מהאבדות ומאובדן ציוד הלחימה נובע בעיקר מכשלים טכניים, ייעודיים, פיקודיים ואנושיים, המהווים מחדלים ישראליים בלי קשר לחיזבאללה. זו גם הסיבה, מן הסתם, שהכול מסכימים גם בישראל, שיש צורך בשידוד מערכות, וזו כנראה גם הסיבה לכך שאף אחד לא ממש רוצה באמת ועדת חקירה ממלכתית:
"הישראלים מומחים בלרצות לא לדעת את האמת, כשהיא לא נעימה להם," אומרים בפנטגון, "הבעייה היחידה היא, שאגב כך הם מטאטאים לעצמם את הזבל מתחת לשטיח, אותו שטיח שבקרוב עלול דווקא הפרסי למשוך להם מתחת לרגליים."
[את הכתבה מצאנו באינטרנט ונאמר שם שהתפרסמה בעיתונות בארץ והיא מבוססת על כתבה ב"ניו-יורק טיימס". לדעתנו היא מציירת תמונה מגמתית אנטי-צה"לית אנטי-ישראלית, ומזכירה לנו את דברי אריאל שרון לג'ורג' בוש אחרי 11.9.01, כאשר האחרון ביקש לבדל את הטרור נגד ישראל מן הטרור העולמי וגם לחזר אחר האיסלאם המתון – "ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה שנייה!" – דברים שעוררו על שרון כעס רב למרות שצדק במאה אחוז ואזהרתו היתה בהחלט במקומה ותרמה לכך שג'ורג' בוש החל לדבר יותר ויותר על ציר הרשע הכולל גם את האיום על ישראל].
הישגים שטרם מומשו בתקופת כהונתו הנוכחית
של ראש העיר תל אביב
רון חולדאי
לא הצליח למחוק את שמו של מוזיאון תל אביב לאמנות ולקראו על שם משפחת המיליארדר עופר תוך מתן זכויות קרקעיות מסויימות במתחם ל"תורם".
לא הצליח בינתיים להרוס את היכל התרבות.
לא הצליח בינתיים להרוס את בריכת גורדון.
לא הצליח בינתיים להפוך את כיכר ביאליק ברחוב ביאליק לחניון תת-קרקעי.
לא הצליח בינתיים להפוך את כיכר רבין לחניון תת-קרקעי.
תקנו אותנו אם טעינו והוסיפו אתרים מועדים להריסה אם השמטנו.
המלחמה הבאה תוכרע בנפיחות של עורכי דין
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
מיפנה דרמטי בפיקוד הישראלי חל
במהלך המלחמה הבאה
היא לא תנוהל בידי רמטכ"ל וראש הממשלה
בסיוע סביל של שר ביטחון
היא לא תנוהל בידי עיתון "הארץ"
והעיתונאי המוסרי יואב יצחק
לא, אלא היא תנוהל
בידי עורכי דין בכירים
מבקר המדינה והיועץ המשפטי
יקבעו את האסטרטגיה
שופטים בדימוס יהיו בוררים
מטרות לגיטימיות להתקפה
ואילו על קציני ומפקדי צה"ל
שחירפו נפשם להגנת המדינה
ייגזר לצעוד ולהלקות עצמם בפומבי
עד זוב דם בנוסח השִׁיעָה
ואם לא יהיו די קוּרְבָּאצִ'ים מזיבי דם
להלקאה עצמית בצבא
תוקם מיד עוד ועדת חקירה
ועוד ועדת חקירה
ועוד ועדת חקירה
ועוד ועדת חקירה
עד לא די לה!
ומי יצא זכאי מכל אלה ללא רבב?
השיח' חסן נסראללה!
ארגון אמנסטי מאשים את ישראל בפשעי מלחמה בלבנון
הדו"ח על פשעי המלחמה של החיזבאללה בישראל יופץ במועד מאוחר יותר
בואו נתערב שלא יוזכרו בו "פשעי מלחמה"
כי לא כדאי להתעסק עם החיזבאללה, הם רוצחים מועדים, גם באירופה
יודעים שיותר טוב להכות ביהודים
פנחס שדה: "העולם הנוצרי אולי טרם ויתר על שאיפתו להיפטר אחת ולתמיד מהיהודים אך לא תיאר לעצמו שמלאכה זו תיעשה עבורו בידי מוסלמים!"
חיילי צבא לבנון יֵעקדו במוצבי דרום לבנון להיות
בשר אווירונים לתקשורת חיזבאללה, אירופה וישראל
לכתבנו נודע על סעיף מיוחד שהוכנס למכרז לבנייה מחדש של מוצבי חיזבאללה על גבול הצפון (במסווה של מוצבי צבא לבנון), בנייה מאסיבית המתחילה ממש בימים אלה.
בחדרי הבונקרים ובעמדות יותקנו טבעות ברזל גדולות בקירות הבטון ואמצעי שרשור כדי שכאשר הרוצחים השיעים שיכורי הדם והניצחון-כביכול של חיזבאללה יחדשו את התקפותיהם על ישראל, יוכלו לכבול את חיילי צבא לבנון שבמוצבים כדי שמטוסי חיל האוויר הישראלי יהרגו אותם בהתקפות הנגד.
* * *
לעורך שלום רב,
שמי רון דהן ואני סופר ותסריטאי. במלחמת לבנון השנייה גוייסתי ונלחמתי בעומק השטח. הייתי עד למחדלים כמו גם להצלחות. ידיד הפנה אותי אליכם וביקש לשלוח קטע קצר שכתבתי מיד עם סיום הלחימה. לטענתו, קטעים כאלה יעניינו את עיתונכם וייתרמו רבות. אני שולח אליכם את הקטע הקצרצר בתקווה שתתעניינו. יש ביכולתי לכתוב עוד ועוד.
בתודה,
רון דהן
זה היה באלאגן אמיתי
הכפר מרכבּה נראה כמו קוסובו. רצינו לשתות קולה מהמכונה שעמדה מחוץ לאחד הבתים. לא הצלחנו, היא הייתה נעולה, גם לבנת חבלה לא עשתה את העבודה.
האימון האחרון שעשיתי בשטח בנוי היה לפני שנים.
המשימה היתה לכבוש את הכפר.
מסביב היו הרים, יופי עוצר נשימה. מה להם ולשריפה שאחזה בהם.
המ"פ שלי נפצע, אחר כך הוא הפך לכוכב טלוויזיה, הוא לא הספיק לראות את הלומי הקרב, ואת ההוא שנקטעה לו הרגל מפצ"מר.
הוא נפטר בבית החולים יומיים אחר כך. לא המ"פ, ההוא בלי הרגל.
הביאו לנו תצ"א של כפר, ארבעה בתים בסך הכול. בפועל היו בערך מאה.
זה לא הטקסט האחרון שאכתוב על המלחמה הזו.
בסוף הגדרנו משימה: לשמור על החיים שלנו. הצלחנו. במזל. באימא שלי, מזל אחושרמוטה. לא האמנתי שנצליח.
היה חם. שכפ"ץ הוא מכשיר עינויים סטייל האינקוויזיציה.
ביום האחרון, הטנקים כמעט דרסו לנו מחלקה שלמה.
היה גיהינום.
אם יקראו לי שוב, אחזור.
רון דהן
כשם שלא היה המשך לווארשה היהודית כך לא יהיה בשום מקום בעולם המשך לתל-אביב העברית כי חיי הגוף בלי הנפש אינם קרויים חיים!
יצחק בשביס-זינגר היגר בסוף שנות השלושים שלפני השואה מווארשה לארה"ב בעזרת אחיו המבוגר הסופר י.י. זינגר ["בית קרנובסקי", "יושה עגל"]. קוראי הרומאן "שושא" של בשביס-זינגר זוכרים ודאי את חבורת הסופרים, העיתונאים והאמנים היהודיים היושבים בבית הקפה בווארשה ויודעים היטב כי עוד מעט יעלה עליהם הכורת הנאצי ולא יישאר שריד ופליט לווארשה היהודית אבל איש מהם לא עוזב את וארשה כי אפשר אולי להציל את הגוף אך לא את הנפש ואת הנשמה, הם יודעים שבשום מקום בעולם לא תהיה עוד וארשה יהודית, ומעדיפים להישאר בה עד הסוף הנורא!
הסכנות שבפניהן עומדת כיום ישראל הן מן החמורות ביותר שאי-פעם איימו על קיומה ואין טעם לחזור עליהן כי כל מי שעיניו בראשו רואה ויודע בפני כמה וכמה מערכות אנחנו עומדים בו-זמנית, כאשר העיקרית שבהן היא האיום הגרעיני מצד איראן על תל-אביב וגוש דן ועל חיפה, שאינו נופל מן האיום הנאצי על פולין ועל וארשה בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה.
לכאורה צריך לקום ולברוח מכאן בעוד מועד, כפי שנהג יצחק בשביס-זינגר, שהפך לסופר גדול וקיבל פרס נובל בשפה שרוב קוראיה נשמדו ואשר העולם הכיר את יצירתו בעיקר באמצעות תרגומיה לאנגלית. יהיו אולי סופרים ואנשי רוח עבריים, בייחוד מקרב רודפי השלום, שמקום להם גם באוניברסיטאות בחו"ל – שינהגו כך.
מה לעשות, אני ושכמותי חשים כאותם יהודים שלא ברחו מווארשה מבעוד מועד גם בצל השואה המתקרבת – כי אנחנו יודעים שלא תהיה תל-אביב עברית אחרת בעולם, ואם לא נחיה כאן – אין לנו שום מקום אחר שבו נחיה – לא כפליטים עקורי שפה – אלא בתרבות העברית האחת והיחידה שיש לנו! העברית היא המֶלט המלכד את חיינו, ומבלעדיה אנחנו חשובים כמתים.
אהוד בן עזר
הזמנה לִ צְפִיָה
תכניתו של יואב גינאי: "משב רוח" תוקדש לס. יזהר ז"ל
משתתפים: פרופ' נורית גוברין, רם לוי, ברוך דרור, פרופ' נסים קלדרון
יום חמישי ל' באב תשס"ו, 24.8.06, בשעה 23.00, בערוץ 1
ממר"י המכון לחקר תקשורת המזרח-התיכון
לצפייה בקליפים חדשים מטלוויזיות העולם הערבי גילשו: www.memritv.org. מכון ממר"י (מלכ"ר) מתרגם ומפיץ, בארץ ובחו"ל, מאמרים ודוחות בנושאים מרכזיים הנמצאים על סדר יומה של התקשורת הערבית והמוסלמית. מצורף דו"ח: אינטלקטואלים מצרים מביעים תמיכה בחזבאללה. לקריאה הקישו:
http://www.memri.org.il/memri/LoadArticlePage.asp?enttype=4&entid=2022&language=Hebrew
ממר"י – להכיר את השכנים כדי לעשות שלום. ירושלים, רח' המעלות 4, 02-6244730, www.memri.org.il
הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא שחי על גדת הירקון
אומר שעל ישראל להבהיר לעולם המוסלמי והערבי
שאם ישראל תושמד בהתקפה גרעינית איראנית
לא רק טהראן – גם קהיר, ריאד, בגדאד, עמאן, דמשק וביירות
לא תישארנה על תילן!
זו אינה רק בעייה שלנו אלא של כולן!
כי אחרינו – המבול.
בתקווה שהמכתב אמיתי, כי הוא חתום סטיוון זילברברג בנוסח המתגלגל באינטרנט ואין אנו יודעים מה בדיוק הקשר בין שני השמות:
A Letter from Steven Spielberg to Mel Gibson
Dear Mr. Gibson,
I am one Jew who doesn't accept your apology today.
I don't accept it,
because you have spit on the graves of the Goldwyns, the Warners, the Mayers,
the Cohns, the Foxes, the Thalbergs, the Selznicks, the Zukors and the thousands
of other Jews both living and dead who have made your questionable career
possible.
When you do get out of "rehab" and recount your millions, please consider how
much of your fortune you would have if you had made your true feelings known,
when you were starting out in the film industry.
You are a
despicable human being, one that doesn't even have the sense to realize that he
has repeatedly bitten the hand that fed him. Whatever you (or your publicity
agents) say today, does not even begin to redress your long standing theories
about the Jewish
people. Apparently the apple does not fall far from the tree. If you haven't yet
distanced yourself from your father's views of the Holocaust, why should the
Jewish community meet with you, or believe anything you have to say now.
Your words are a thinly veiled attempt to admit that you really messed up this time, and you want to cover yourself, so that you can continue to be adored and further your revenue stream.
The truth is, you are an unreformed, unrepentant anti semite of the worst kind, and your hollow outreach is worth less than the price of your next drink, which will surely find itself in your hands before long. I'm buying.
Of course, if I am wrong, you could start by donating $1,000,000 today to the State of Israel in her time of need.
Surely that is a small public relations price to pay for a man of your stature who "honors all of God's children".
Steven Silberberg
New Rochelle, NY
כת טהראן, המטורפת לא פחות מהיטלר –
אשרי מי שירוצץ גֻלגלות מנהיגייך אל הסלע!
למי שחסר גיליון 169 – שיתקשר!
דברי בלע רבים ומרושעים מופצים שוב ושוב באינטרנט במטרה ללכלך את הנהגת המדינה והצבא, ואילו הצרופה ובה תמונות מצמררות מהנשק ומהציוד המודרני של חיזבאללה [גיליון 169] הגיעה אלינו רק ממקור אחד, וראינו חשיבות רבה להפיץ אותה ברבים כדי להזכיר לאזרחים מתלהמים שהבעייה האקוטית של ישראל היא איראן והחיזבאללה – ולא הנהגתם של אולמרט וחלוץ, מה עוד שגם לא מסתובבים בשטח גאונים גדולים מהם.
דא עקא, שהצרופה שקלה 4 מגהבייט, פי כמה וכמה מכל גיליון רגיל, ועל כן היו נמענים שלא יכלו לקלוט אותה, וגם אחרים לא רוו נחת מקליטתה הממושכת. שעל כן, כל מי שלא הצליח לקבל את גיליון 169 מוזמן להודיע לנו במייל ונשלח לו מיד את הגיליון נטו, ללא הצרופה המכבידה. הלקח לעתיד הוא שצרופות כבדות תוצענה לנמענים בגיליון, ורק מי שחפץ בהן יוכל לקבלן בפנייה ישירה.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח ישירות ל-1,160 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל