| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 171 עם הצרופה "להורתנו הורה" משנת 1948 בפתח-תקווה
תל אביב, יום שני, ד' באלול תשס"ו, 28 באוגוסט 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: משה דור: יוסקה
אורי הייטנר: המפץ ושברו
דודי בן עמי: עֲקֵדַת אַבְרָהָם (שיר)
הרצל חקק: גם מנהיגים אזרחיים הצליחו לנצח בקרב
יוסי גמזו: עם קריאת יומני לאה גולדברג (שיר)
יעקב זמיר / מסיפורי בגדאד שלי: פרק ב. ביתה החדש של דודתי
ליאורה בן יצחק / שני שירים: פיסות מן העבר, מטחי אש מחקו נוריות
טיול "הבוקר לילדים" לפתח-תקווה [נדפס ביום 30.12.1943, ג' טבת תש"ד]
דניאל: מכתב גלוי מחייל עצוב בלבנון
חגיגת הקיץ טרם הסתיימה / מאת סופר נידח בשווקים ובמיטבח
שושנה ויג: הַמִּטְבָּח (שיר) // מסעדת משיח בן דוד הבוכרי
רון דהן: העם לא שומע (שיר)
אהוד בן עזר: המומחים מוחים, הפושעים משפיעים ובכל זאת ניצחנו!
משה דור
יוסקה
זה היה שמו בפי במשך יותר מחמישים שנה. אבל בתולדות המוסיקה הישראלית, באגף השירים המולחנים, ייחקק בשמו המלא: יוסף הדר.
הוא הלך לעולמו בשבת בבוקר. בן שמונים. הסרטן שבו נאבק בגבורה בשנות חייו האחרונות הכריע אותו.
אבל לפחות אחדים מהשירים שהלחין כבר נכנסו לתחומי האלמוות. "ערב של שושנים", שיר-הזמר (כך הגדיר נתן אלתרמן את מה שבאנגלית הוא "סונג", בהבדל מ"פואם" שהוא שיר לכל דבר) הישראלי הידוע ביותר ברחבי תבל, הוא שלו. וגם "תפוח חינני" (המוכר גם בשם "נד אילן") שייך לו. והרבה שירי-זמר אחרים, מ"שיר הנוקדים" ו"אל העין" ו"שובה אלי" ו"שיר המדורה" ו"אביב צוחק" ו"זמר בדרכים".
מתי בדיוק התוודענו? לפני הרבה שנות אור וחושך, שנים מספר לאחר מלחמת השחרור, שבה לחם ונפצע.
ומתי כתבנו את "ערב של שושנים"? למיטב זיכרוני, זמן קצר לפני מלחמת סיני. ואם אינני טועה, הרי השנה נמלא יובל לשיר הזמר הזה, שמבחינה מסויימת "עשה" את הצמד הנפלא "הדודאים", ואז שוטט ברחבי הארץ וחדר לאוזניים וללבבות אין ספור, ואחר כך פרץ ויצא אל מחוץ לגבולות ישראל, מארה"ב עד יפאן, מדרום אמריקה ועד לצפון אירופה. בסקנדינביה פותחת נעימת "ערב של שושנים" את סידור התפילות של הכנסייה הלותרנית, שהיא "כנסיית המדינה" של שוודיה, נורבגיה, דנמארק, פינלנד ואיסלנד. בארה"ב מזמרים את "ערב של שושנים" בבתי הכנסת של התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרוואטיווית וזוגות רבים הולכים לחופה עם השיר הזה ברקע. אני רק יכול לקוות שהוא גורם להם אושר, גם במעמד הכלולות וגם לאחר מכן.
ועם אלה שהקליטוהו נמנים הארי בלאפונטה, מרים מאקבה, לוס פאראגואיוס, נאנה מושקורי ועוד רבים וטובים, שהפיצוהו מקצה העולם ועד קצהו. רבים וטובים – אפילו בארץ מכורתו, שבה גם רוקדים אותו – סבורים שזה "שיר עם ישראלי" ואינם יודעים שעד בוקרה של השבת האחרונה עוד היו גם המלחין וגם התמלילאי בחיים.
"ערב של שושנים" – שעל-פי גירסתם של מוסיקולוגים מכובדים הוא "שיר ימתיכוני" מובהק, שמנקודת-ראות זו שרוי, למשל, בכפיפה אחת עם שירי-זמר יווניים: תמהני אם אז, לפני חמישים שנה, הכיר המלחין את הזמר היווני – בא לעולם בתל-אביב רבתי. יוסקה התגורר ברמת גן (אף כי, כמוני, היה יליד תל-אביב) והיה מורה למוסיקה בבתי-ספר באותה עיר: תלמידיו מספרים שהיה מורה נפלא, יחיד במינו, והם זוכרים באהבה ובהערצה את שיעוריו עד עצם היום הזה. אני, נשוי טרי שפרנסתו על העיתונאות, התגוררתי אז בדירת חדר בקומה העליונה של בית ברחוב בזל בתל-אביב ולשם, בלילות, היה מגיע יוסקה עם הגיטרה שלו. היה לו לחן שלא נתן לו מנוח ותבע לאלתר מילים. ולא היה איכפת לו, ליוסקה, שאני חייב להשכים קום כדי להגיע למערכת שלי. הוא דרש שאאזין ללחן ואכתוב את התמליל המתחייב ממיקצבו ומהאסוציאציות שהוא מעורר בי. הוא היה מנגן שוב ושוב את הלחן על הגיטרה עד שלא יכולתי לשאת עוד, וחטפתי דף נייר, ושירבטתי עליו אנדרלמוסיה של מלים חסרות משמעות אבל תואמות-מיקצב. רק אז היה מניחני לנפשי והולך לדרכו. אך הלחן לא היה פורש מתודעתי המנומנמת עד שלא לקחתי את הדף האנארכי ומן הבליל הממוקצב היה צומח התמליל המתבקש. כך נולדו כמה וכמה משירי-הזמר הידועים שלנו. כך נולד גם "ערב של שושנים".
זהו שיר אהבה. ולא יכול היה להיות אלא שיר אהבה, שכן באופן כזה פרטה המנגינה על נימי התת-מודע שלי. "ימתיכוני"? וכי למה לא? כמו אליק של משה שמיר, וצברים רבים שראו אור עולם על חוף הים התיכון, צמחנו גם אנו, המלחין וכותב-המלים, מן הים.
"הדודאים" היו אז בראשית דרכם. איני זוכר כיצד הגיע יוסקה אליהם או הם, בני אמדורסקי (המנוח) וישראל גוריון (יבל"א), הגיעו אליו. אבל "ערב של שושנים" נועד להם מבראשית והם התאהבו בו מיד כששמעו אותו. עלי, מכל מקום, מקובל הביצוע שלהם כטוב שבביצועיו.
גם "תפוח חינני" זכה לביצועים שונים. אני מחבב במיוחד את זה של להקת "האורגים", אחת הגדולות שבלהקות שירי-העם האמריקניות. כשהגיעה הלהקה לביקור בישראל כבר לא זימר בה אחד ממייסדיה, פיט סיגר, שנרדף עד חורמה על ידי הסנאטור מק-קארתי וחוקרי "הפעילות האנטי-אמריקנית" שלו. מי ששמע את "תפוח חינני" והוקסם ממנו היה פרד הלרמן, היהודי שבחבורה, והוא ש"רכש" את השיר מידינו (בעבור דולאר אחד!) והחתימנו על חוזה, שממילא לא ירדנו לסוף מה שכתוב בו. אבל, כאמור, הביצוע של "האורגים" – הוא מצוי בהקלטה המפורסמת של "האורגים בקארנגי הול" והם שרים אותו בעברית, במיבטא אמריקני שאי אפשר לטעות בו – הוא, לטעמי, צפיחית בדבש.
כשראיתי את יוסקה לאחרונה היה הדבר באירוע מוסיקלי מרגש שהוקדש לו ונערך בפתח תקווה לפני זמן קצר, בחצר ביתה של שרה, מי שהיתה אשתו של עמנואל זמיר, מגדולי המחברים של זמר-העם הישראלי, שגם הוא כבר אינו בין החיים. על האירוע ניצח המלחין נחום (נחצ'ה) היימן, שאף לזכותו רשומים פרקים בלתי-נשכחים במיתוס של שירי-העם שלנו. באירוע הופיעו אי אילו זמרות מהוללות מן העבר, שקולותיהן לא בגדו בהן, ולא ייפלא שעל הכינוס הזה – החצר היתה מלאה מפה לפה, בעיקר בראשי שיבה, ביניהם גם כאלה שהיו תלמידיו של המורה למוסיקה יוסף הדר או חברי מקהלות שיצר והוביל במופעים בארץ ומחוצה לה, אך פה ושם גם בצעירים שידעו בעל פה שירים רבים שלו – היתה שפוכה אווירה כמו-מכושפת, כמעט בלתי-מציאותית. יוסקה היה מוקף בבני משפחתו, והאהבה שזרמה אליו מן הקהל בוודאי הסבה להם נחת רוח. ישבתי בקירבת מקום אליו ולבי נצבט למראהו השברירי. האתנחתה מן המחלה האכזרית, שפקדה אותו למשך זמן מסויים, חלפה לה וכבר לא היה ספק שהקץ ממשמש ובא. אך הוא הגיב בעירנות על המתרחש, נהנה ממהתלותיו של נחצ'ה והיה נרגש מתודותיהן של הזמרות שניגשו אליו כדי לבטא את הוקרתן ליוצר של שירים כה יפים ברפרטואר שלהן. גם זו נחמה.
שירי-הזמר של ימינו רחוקים כרחוק מזרח ממערב מתפיסת-עולמו המוסיקלית של יוסקה. כשקורה לי להקשיב – לעיתים קרובות שלא באשמתי – לאלה או אחרים מן הפופולאריים שב"שירים" אלה, אני נחרד לשימעם. גם הלחנים וגם המלים ניכרים ברדידותם המבעיתה, ולא פחות מזה, בהעדר תכונות שהיו מקבעות אותם באוצר הזמר הישראלי. צרחנותם וזולותם הווקאלית ותמליליהם רצוצי-השפה אכן מתמזגים ל"הרמוניה" בוטה ודורסנית. אך טבעי הוא שב"שוק" הזה, שרוכליו מכריזים על מרכולתם בקולי קולות, אין ביקוש לשיריו של יוסף הדר. אבל להיסטוריה של האמנות, והמוסיקה בכלל זה, יש אמת זמן ובוחן משלה והיא מקצה ליוסקה את המקום הראוי לו, ובכבודו נתכבד כולנו.
זר פרחים ירוק לחסן נסראללה
מהתקשורת הישראלית ההיסטרית הכתובה והמשודרת
שהיתה פותחת בפניך את התחת אילו היתה אישה או גבר
שירתנוך נאמנה בתקופת המלחמה
וממשיכים-נמשיך לשרתך לאחריה
האמנו לרוב שקריך וניצחונותיך וחזרנו עליהם שוב ושוב
תוך ציון נפילות בזמן אמת והבאת נאומיך המוכיחים אותנו על חטאותינו
לא ננוח ולא נשקוט עד שלא נדיח את הנהגתנו הכושלת והמובסת בטיליך
הוֹ סנחריב הוֹ נבוכדנצר שבט זעמו של אדוני אלוהי צבאות על חטאי ישראל
הוֹ מי יתננו מנהיג כמוך חסן להנחותנו בגיא צלמוות
עד בוא יום אובדננו הסופי
נותן במה לדעות המגוונות
שלום אהוד היקר,
קראתי את תוכן הראיון שהיה לך ב"קול ישראל" [גיליון 169] ואני מזדהה בכל לב עם מה שאמרת ומחזק את ידיך בכך. כמו כן אני מברך אותך שוב על כל הטרחה והמאמץ שאתה משקיע בכתיבה וב"לחימה" שלך למען העניין. מה שפירסמת בגיליון 170 יפה מאוד, קולע, וכל הכבוד גם על כך שאתה נותן במה לדעות המגוונות שזורמות למכתבך העיתי.
בברכה,
יעקב זמיר
אורי הייטנר
המפץ ושברו
שנת תשס"ו אמורה היתה להיות שנת המפץ הגדול של הפוליטיקה הישראלית ושל מדינת ישראל. הנה, ביצענו את ההתנתקות. התחלנו לשים קץ לכיבוש. חזרנו לגבול בינלאומי מוכר. אין עוד עילה לפלשתינאים לתקוף אותנו מעזה. כל העולם תומך בנו בהתלהבות. ההתנתקות עברה בשלום, ללא תקלות. צה"ל ומשטרת ישראל הוכיחו את יעילותם ואת כושרם.
מנהיגותו של אריק שרון יציבה ומוצקת. הפוטש בליכוד נכשל. שרון מפלג את הליכוד ומקים את "קדימה" – מפלגת החלומות השואבת את כל המי ומי של הליכוד ומפלגת העבודה ומנפצת את המבנה המסורתי של הפוליטיקה הישראלית. "קדימה" בראשות שרון מרקיעה שחקים בסקרים. סוף סוף לא נהיה תלויים עוד במורדים ועסקנים – המנהיגות של שרון תפעל באין מפריע. "קדימה" מסמלת רוח חדשה בפוליטיקה. לא עוד תלות במרכז הליכוד על השחיתות שבו ובמִפקדים המפוקפקים של "העבודה". לא עוד מרדף מביש אחרי כל חתונה וברית מילה של השכן של החבר של המוסכניק של חבר המרכז. נכון, דבק רבב במנהיגי המפלגה החדשה, אך זאת תוצאה של התלות במרכז הליכוד. מעכשיו – פוליטיקה אחרת, פוליטיקת המפץ.
מפץ משמעותי לא פחות במפלגת העבודה. עמיר פרץ מבשר מהפכה של ממש. מפלגת העבודה חוזרת להיות תנועה סוציאל דמוקרטית. פרץ מעלה את הנושא החברתי לראש סדר היום של מפלגתו ושל המדינה. לראשונה, זה הנושא המוביל בבחירות. רוח רעננה נושבת בחברה הישראלית.
בבחירות – הנושא החברתי מכניס לכנסת את הגימלאים – ובגדול! כנסת חדשה – טובה הרבה יותר מקודמתה, המושחתת. ברית טבעית בין "קדימה" ל"עבודה" שתביא להקמתה של ממשלה שתקדם את האג'נדה החברתית, את האג'נדה האזרחית. רוב משמעותי לתכנית ההתכנסות שתפטור אותנו מהכיבוש ותפתור את כל בעיותינו.
חלפה שנה.
אריק שרון – צמח. מההתנחלויות שנעקרו נורים טילים על שדרות ואשקלון, ונענים בהבלגה. חייל נחטף, ובעקבות זאת – חיילי צה"ל שוב מדשדשים ברצועת עזה. אין שום סימנים לשינוי בדרכה החברתית של הממשלה. אותה הדרך של ביבי, בגושפנקא של פרץ. פרץ, נביא המהפכה החברתית, ממונה בצעד תמוה לתפקיד שולי שאינו דורש כישורים, ידע וניסיון – שר הביטחון. החיזבאללה ממשיך להתעצם וממשיך בפרובוקציות, ששיאן חטיפת שני חיילים ישראלים מלווה במטחי קטיושות לאורך כל הצפון. ממשלת ישראל, בהחלטה מנהיגותית אמיצה ונכונה, שמה קץ להבלגה ויוצאת למלחמה. אולם היא יוצאת למלחמה מתוך אמונת שווא בקונספציה של מלחמת כפתורים ומטוסים.
כשהקונספציה מתנפצת אל מול המציאות, ממשלה תועה ואובדת דרך, מפחדת ממחיר הניצחון, מובילה בגמגום, במצמוץ ובהססנות את ישראל להפסד מול אירגון טרור המונה כמה אלפי לוחמים ושוחקת את כושר ההרתעה הישראלית לשפל חסר תקדים. במהלך המלחמה, הממשלה "החברתית" מפקירה את העורף – החזקים מסתדרים והחלשים מופקרים לגורלם או לחסדי גיידמאק.
תוצאות המלחמה גורמות למשבר אמון חמור מאוד במנהיגות. משבר זה מועצם לנוכח תוצאות "הפוליטיקה החדשה" שאחרי המפץ. ראשי המערכת הפוליטית והשלטונית בישראל נמצאים במצב זה או אחר של בדיקת מבקר המדינה, חקירת משטרה, הליך משפטי, או ערעור בדרך לכלא. ראש הממשלה, קודמו בתפקיד ובני משפחתו, המשנה לראש הממשלה, שר המשפטים, יו"ר הקואליציה, יו"ר ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, ראשי מפלגת העבודה (בנושא המיפקד), מפכ"ל המשטרה, הרב הראשי ומעל כולם – כבוד הנשיא (או שמא... כבוד אנסי) הנחקר בעבירות חסרות תקדים בחומרתן.
שנת המפץ הגדול היתה לשנה של משבר לאומי שספק אם היה כמותו.
ומה ניתן לאחל לשנה הבאה? שנקודת השפל שאליה הגענו כה נמוכה, שממנה ניתן רק לטפס.
דודי בן עמי
עֲקֵדַת אַבְרָהָם
בַּלַּיְלָה, בַּחֶדֶר אֶשְׁמַע, בְּנִי לוֹחֵשׁ:
"הִנֵּנִי... אַחַד הֶהָרִים, נְעָרַי מְחַכִּים... אֲנִי בָּא."
עוֹד לֹא אוֹר וּמוּכָן לְשִׁכְמוֹ הַחֲגוֹר, נֶשֶׁק אֵשׁ,
וַאֲנִי: אֱלֹהַי, אֶת שׁוּבוֹ לֹא נִבָּא.
מֵחֲלוֹם מַר יֵעוֹר וְיִצְחַק
כִּי הַקְּרָב כְּבָר נִמְזַג בּוֹ וְאַיִל, תְּרוּעַת קוֹל שׁוֹפָר.
אֵלִי, עֲקָדְתַּנִי בִּכְנַעַן בִּבְנִי הַלּוֹחֵם כִּי יִרְחַק
אֶצְבָּעוֹת בִּי לוֹפְתוֹת, מַאֲכֶלֶת חַדָּה עַל קִמְטֵי הַצַוָּאר.
אֶרֶץ-עֵבֶר הִבְטַחְתָּ בִּבְרִית, מוֹרָשָׁה לְיִצְחָק
בִּבְתָרִים – אֵיךְ כְּתֵפַי רוֹטְטוֹת – שָׁם הָהָר
וּמַלְאַךְ יְהוָה יִגְזֹר דַּק.
בְּמַדֵּי חַיָּלִים, כִּי יֵצֵא מֹּרִיָּה, עֵת הַשַּׁעַר נִפְתַּח
עֵינֵי אֵם, קָשֶׁה וְרָטֹב – גַּל מַכֶּה סַלְעֵי חוֹף,
הָאֹפֶק עָשֵׁן וְהָרַעַם מוּטָח
מִי נִטְרַף, מִי יִטְרֹף?
מִי יָשׁוּב? אֱלֹהַי, אֶת יָדְךָ אַל תִּשְׁלַח.
הוּא יֵלֵךְ נַעֲרִי, הוּא בָּרֹאשׁ; אֵי הַסּוֹף?
שׁוּב הַשֶּׂה לְעֹלָה,
יַחַד, עַם אַבְרָהָם, עַל מִזְבֵּחַ מֻנָּח.
28.8.06
קול קורא למינוי העיתונאית חסרת הפניות ח"כ שלי יחימוביץ
למשרת נשיאת בית המשפט העליון בישראל
וייחסך בכך כסף רב למשלם המיסים הישראלי
כי היא יודעת לשפוט ולגזור דין ללא צורך במשפט
(רק משיחה עם מתלוננת שקיימה לדבריה יחסי מין עם נשיא)
והיא הרחיבה מאוד את מושג האונס
גם כשמדובר בניסיון סחיטה על רקע יחסי מין בין מבוגרים
כן, יש גם נשים שנטפלות לגברים
ואונס זה אונס זה אונס, מעשה אכזר ואלים
ולא השטויות שהוכנסו להגדרת הפשע המזוהם הזה עד שרוקנו אותו מתוכנו
תקנו אותי אם אני מתרוקן
נ.ב., הייתכן כי גם חברהּ לַרֶכֶש לַ"עבודה", פרופ' א. ברוורמן, אינו כל-כך חכם?
הרצל חקק
גם מנהיגים אזרחיים הצליחו לנצח בקרב
מרבים לומר היום שהיותם של אהוד אולמרט ועמיר פרץ אזרחים היא שגרמה לכישלון במלחמה ולסבל הרב של האוכלוסייה בעורף.
אין קשר בין היותו המנהיג בעל דרגות גנרל או היותו אזרח. הדוגמה המובהקת: הצמד – בנימין נתניהו כראש ממשלה ומשה ארנס כשר ביטחון.
בלילה של ה-24 ביוני 1999 הורו נתניהו וארנס, שניהם ללא דרגות גנרל, לחיל האוויר לתקוף שתי תחנות כוח ומרכזיית טלפון באיזור ביירות בתגובה להנחתת קטיושות בגליל. האור בביירות כבה לחלוטין, ומכת החושך גרמה לשינוי מיידי: מטח הקטיושות נפסק.
אילו היינו פחות יפי נפש, יכולנו לקצר את המלחמה הזו, לחסוך בחיי אדם, לחסוך במשאבים ולהכות את האויב מכה ניצחת. וזו העמדה המוסרית האמיתית: החשכת ביירות הרבה יותר הומאנית מאשר גרימת סבל לאוכלוסייה שלנו לאורך זמן – וכמובן גרימת סבל לחיילינו בקרבות קשים מול בונקרים מבוצרים.
יכולנו ועוד איך, יכולנו לשבור את אורך הנשימה של ממשלת לבנון ושל החיזבאללה. גם היום צריך לחשוב על שינוי קו. אם אכן הממשלה הזו מתכוונת להמשיך באותה דרך – אנו צפויים לסיבוב נוסף. ראוי שאולמרט ופרץ יודיעו שכל מטח קטיושות בעתיד ייתקל בהחשכת ביירות וערי לבנון. אל תרחמו על האכזריים!
סקופ!
המשוררת הלאומית אגי משעול גילתה את החיים
על כך אפשר לקרוא בשירה הנפלא "הכל" המוקדש ליזהר סמילנסקי
שהיה אפשר להמשיך אותו עוד קילומטר בקלי קלות
בגיליון האחרון של חצר הבית שלה "תרבות וספרות" (25.8.06)
תגובה לדברי חושם על חיל האוויר בגיליון 170
חושם, שלום!
איש אינו מזלזל בחיל האוויר, שעשה עבודה נפלאה ורבת הישגים במלחמה. הבעיה היתה הקונספציה, לפיה חיל האוויר לבדו יכול להביא לניצחון. מה לעשות? אי אפשר לנצח ללא חילות היבשה. אי אפשר לנצח בלי לשלם מחיר כבד – מחיר הניצחון. הבעיה המרכזית בניהול המערכה, היתה שהערך המרכזי לא היה דבקות במשימה, אלא הגנה על חיי החיילים. כתוצאה מכך שילמנו מחיר דמים כבד, אך לא השגנו את המטרות. בכך, למעשה, הפסדנו במערכה וקידמנו את הסיבוב הבא.
אורי הייטנר
חושם: אני עדיין חושב שהערך המרכזי שלנו הוא ההגנה על חיי החיילים כי אנחנו מעטים מול רבים ואם ייהרג חייל ישראלי מול כל חייל אוייב, לא נמשיך להתקיים. לכן עלינו להשתמש בחיל האוויר גם אם אינו יכול להביא לניצחון, כי מדובר במלחמת טילים וגרילה, ולכן צריך להתעקש ולכתוש את האוייב עד שיתחנן להפוגה, ולא לשלוח את חיילינו מולו בחזות חשופים חרף אפודי המגן.
יוסי גמזו
עם קריאת יומני לאה גולדברג
"וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת..."
(בּראשית כ"ט, י"ז)
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת
אַךְ עִם כָּל רַכּוּתָן תִּקֹּבְנָה
כְּמוֹ הַדִּין אֶת הָהָר, עֲמֻקּוֹת וּבוֹרְקוֹת
אֶת תּוּגַת הַיַּלְדָּה מִקּוֹבְנָה.
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת
מִצִּמְאוֹן אַהֲבָה וְעֶלְבּוֹן
הָעֶרְגָּה שֶנִּדּוֹנָה עַד בּוֹש לְחַכּוֹת
בִּבְדִידוּת הַסְּטוּדֶנְטִית מִבּוֹן.
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת
אַךְ לוֹטְפוֹת אֶת יַלְדֵּי הַגַּנּוֹן
עִם הַ"דּוֹדָה שֶל שוּםאִיש" פְּצוּעַת הַשְּתִיקוֹת
מִן הַבַּיִת בִּרְחוֹב אַרְנוֹן.
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת
כְּדִמְעוֹת בַּעֲלַת הָאַרְמוֹן
אַךְ יָפְיָן מְסֻתָּר בַּהֲמוֹן צַלָּקוֹת
שֶהֶחְבִּיאָה תֶּרֶזָה דִי-מוֹן.
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת
אַךְ הָרֹךְ הַזֶּה יֵש בּוֹ מִין כֹּחַ
הַכּוֹפֶה עַל הַשִּיר, כְּבָר שָנִים אֲרֻכּוֹת,
אֶת עֵינֵינוּ אֵלֶיהָ לִפְקֹחַ.
וְהַכֹּחַ הַזֶּה שֶלָּאַט
בִּלְחִישָה אֶת עָצְבָּהּ וּנְכָאֶיהָ
עוֹד שוֹבֵר אֶת לִבְּךָ הַזּוֹכֵר מַה מְּעַט
אַהֲבָה הִיא יָדְעָה בְּחַיֶּיהָ.
וְעַד מַה כְּפוּי-טוֹבָה הוּא הַזְּמַן שֶחָטָא
בְּאוֹתָהּ הַצָּתָה מְאֻחֶרֶת
בְּחַלְּקוֹ אַהֲבָה רַק אַחַר שֶכָּבְתָה
הָאַחַת שֶצָּמְאָה לָהּ, נִחֶרֶת.
רַק שָעָה שֶכְּבָר כּוֹס הָאִירוֹנְיָה מְלֵאָה
וּפְגוּעֶיהָ – מִזְּמַן לֹא חַיִּים הֵם.
כֵּן, כַּיּוֹם עֲצוּמוֹת הֵן עֵינַיִךְ, לֵאָה,
אַךְ שִירַיִךְ
תָּמִיד
דּוּדָאִים הֵם…
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק ב. ביתה החדש של דודתי
והנה הגיע זמן חתונתה של אחותה של דודתי זו, היתומה השנייה. ואני זוכר את החגיגה הזו היטב. עם תזמורת נגנים מזרחית גדולה וזמרים חובבים מִבּין חבריו של החתן. היה מאוד שמח. כמובן שהמארגן של כל זה היה דודי, שגם דאג לכסף הנדוניה ולהוצאות החתונה וכל כיוצא בזה. העלמה נישאה לקרוב-משפחתה, איש נחמד מאוד, נעים הליכות וג'נטלמן ובעל חוש הומור, והיא ראתה איתו אושר ונועם עד אשר נפטר בגיל די צעיר ובייסורים של סיבוכי מחלתו.
ואחר כך בא הפוגרום של 1941 [הפרהוד], והבית של סבא נפרץ ונבזז עד תום על כל תכולתו. ודודי נפצע מכדור של פורעים מוסלמים, ובנסותו לברוח קפץ מקומה שלישית, נפל ושבר את רגלו, ואני זוכר אותו בגבס, ומדדה עם מקל הליכה, הרבה חודשים לאחר מכן. ועל מאורעות הפוגרום כתבתי גם במקום אחר בסיפורי בגדאד שלי.
הבוזזים לא היו אחרים מאשר המוסלמים השכנים שישבו ממול: חוּסֵיין אָבּוּ עָאלִי הטוּטוּנְגִ'י הוא מוכר הטבק והסיגריות, והוא אשר הדריך את הפורעים והוביל אותם לבית. כך הוא גמל לנו על יחסי שכנוּת טובה ומסבירה פנים ואוהדת של הרבה מאד שנים. את הרהיטים שנבזזו מבית סבא ראינו בחלקם אחר-כך בחנותו של אותו חוסיין: כורסת קטיפה מפוארת עם קפיצים, רחבת מימדים, שהיה מתפרקד עליה ומרגיש כאדם גדול. ראינו וחרקנו שיניים. דודי סיפר לי לפני מותו, שחוסיין זה, מרוב קללות שקיללנוהו, לקה אחר כך בשיתוק ומת מיתת כלב עזוב. ובנו, יימח שמו וזכרו, הוא עָאלִי, בחור מגודל ובריא בשר כפי שאני זוכר אותו, היה מסתובב כל היום בחנות (לימים מכר גם גלידה), עם גלימה מזרחית (דִישְדָאשָה) מגרד בביצים ומתחרמן כל אימת שעברה יהודייה עם רגליים חשופות ובלי רעלה לכיסוי פנים, שלא כפי מנהגן של המוסלמיות. ואני חושב שגם היה משגל כמה מהן כאשר נקרתה לו ההזדמנות. שכן היה לו וילון-מחיצה בחנות, ולפי האופנה, לבטח היה מנצל גם ילדים ועושה בהם מעשי סדום, תחביב נפוץ ביותר בעולם (פֶּדוֹפִילְיָה).
סבי ובניו עסקו במסחר, ומלחמת העולם השנייה היטיבה כמובן עם הסוחרים, שהסחורה נדירה ומשלמים הרבה. וכך הרוויחו הרבה כסף, ואם יש כסף יש פרוספריטי, ואז קונים דברים יפים ועוברים דירה. וכמובן שדודתי החליטה לעבור דירה לרובע החדש והיוקרתי של העיר.
סבי עצמו כמובן שלא הסכים לעקור מן הבית שבו גר עשרות שנים, ואפילו לא הסכים לתקן ולחדש את דלת הבית שרוסקה, נפרצה ונשברה בזמן הפוגרום. הוא רק הטליא אותה בכמה לווחים מעץ גס ובמסמרים גדולים שהחלידו עם הזמן – שלא ימוש מלבנו ומראשנו מעשה הגזלנים והרוצחים, ובלשונו "אל תשכחו את אשר עשה לנו עמלק".
נהוג מימים ימימה שביום השבת קוראים היהודים בספר התהילים. והמהדרין אף קוראים את כולו. ואני זוכר את דודי האהוב בשבתות של הקיץ הלוהט של בגדאד כשהוא שוכב על מחצלת בפינה קרירה של הבית ובידו ספר התהילים בו הוא קורא בקול נמוך ובמנגינה. ואנו הילדים, שבאנו להשתולל ולהרעיש, הפרענו לו מן הסתם. ואז הוא לא היה חוטא בהפסקת הקריאה בתהילים באמצע, והיה מהסה אותנו בהנפת אצבע ובקריאה: "הממממממ... הממממממ..." ואנו צחקנו על כך הזמן והיינו מחקים אותו בהזדמנויות שונות.
וכך העתיקה הדודה את מגוריה לבית פרטי יפה עם גינה מטופחת, עַמְלה על ריהוטו בטוב טעם ולפי האופנה, וכמובן בסודיות. ומדוע בסודיות? יען כי היא אהבה שהכול יהיה מקורי ומפתיע ובלעדי. הזמינה מערכת לסלון מן היקרות והמשובחות, כורסאות קטיפה שמנות ועבות עם קפיצים, שטיח פרסי ענק ווילונות מפוארים, וכל כיוצא בזה. היו בבית שני סלונים, האחד המצוין לעיל שהיה בדרך כלל סגור ושמור רק לאירועים מיוחדים ולאורחים חשובים מאוד. והשני, פתוח. מעין "דִיוָואן". בו היו ספות עץ ארוכות ומרופדות, ובימות הקיץ היו מכוסות בסדינים רקומים "בְּרוֹיְדרִי". הסדינים וכן הכריות הרבות והיפות היו מתוחים מאוד וישרים ללא קמט או רבב, ותענוג היה לראותם. לנו הילדים היה אסור לשבת עליהם כדי שלא יתקמטו. וכאשר הופענו בביתה של הדודה היא הורתה לנו מיד עם היכנסנו "לשבת על הכיסאות", והוסיפה: "ולא על הספות".
שנים אחר-כך, בהיותי חייל בטירונות בצה"ל, דרשו מאיתנו גם כן למתוח את השמיכה על המיטה, כך ללא רבב. ומעשה באחד הטירונים, צעיר בשם הורן, שהשיג לו לוח דיקט בגודל המיטה, הניחו על המזרן ומתח עליו את השמיכה, והיא אמנם נראתה מתוחה ללא רבב עד שהיה לו חבל לקלקל כל יום את הסדר שלה, ועל כן הוא ישן על רצפת הצריף.
מובן מאליו שדודתי לקחה איתה את העוזרת תמר הכורדייה, שגרה דרך קבע בבית סבתי. היא הגיעה לבגדאד מצפון המדינה, בת לאחת המשפחות העניות שהיו אנוסות למסור את בנותיהן לבתי זרים כעוזרות בית. (כפי שקראנו בספרות האנגלית מהתקופה הוויקטוריאנית על בנות הכפר שהיו מגיעות ללונדון העיר הגדולה וכל הקורות אותן).
דודתי נהגה לבחון מדי פעם את נאמנותה ושתקנותה של תמר זו, שכן השכנות והגיסות אהבו לתחקר את העוזרות כל אימת שנזדמנו אצלן, על מנת לדעת סודות "מן החדר", פרטים פיקנטיים שבעלת הבית דאגה מאוד לשמור מאוזניהן. והתמר הזו תמיד מילאה פיה מים. למשל, בהתקרב מועד חתונה או שמחה כלשהי במשפחה, קנתה דודתי בד מיוחד ברחוב הבדים אשר לשפת הנהר, "שָארִע אִל נַהַר". לא סיפרה לאיש מה קנתה. וגם שמה של התופרת היה חסוי. והתופרת הלא היא רוצה להשתבח ולציין בפני כל הלקוחות שפלונית, העשירה והמכובדה, גם היא בין לקוחותיה. אם כן, אם תספר התופרת על הדגם, הגזרה או הבד בהם בחרה דודתי, תסולק מן העסקה כליל, גם עתה וגם לעתיד לבוא.
והבית הבהיק בניקיונו ובסדר שלו, למגינת ליבנו, אנו הילדים שרצינו לשחק ולהשתולל. ובלית ברירה עשינו את זה בחצר הבית. ואז היתה מתעוררת בעייה של הנעליים, שהיו צריכות להיות בלי שום גרגיר חול בחזרנו פנימה. ולא פעם נשארנו בגינה כדי לא ללכלך או לאבק את המרצפות, לשם גם הובאו לנו הכיבוד והדברים הטובים בהם היתה דודתי מכבדת אותנו בשפע.
וכפי שהיא לא רצתה שהעוזרת תפצה פה אצל גיסותיה וחברותיה הסקרניות, ושמרה על ענייניה לעצמה, כך היא תיחקרה וחקרה אותנו הילדים, כאשר נזדמַנּוּ אליה. והיו לה שיטות מיוחדות לכך, ובדרך כלל הצליחה איתנו, הזאטוטים.
וכל כך היא דקדקה בלבושם ובהופעתם של ילדיה, שהיתה מסדרת את השערה האחת שהעזה להתנפנף מעל מצחו של מי מהם. היום אני חושב שעיסוקה המוגזם אז בשערותיהם של ילדיה החמודים גרם לכך שהיום כולם קרחים, בלי שערות לגמרי...
והיא גם יישרה שוב ושוב את החולצה שמא יסתנן אליה בכל זאת איזה קמט קטן. כך גם הקפידה בלבושו של בעלה, הוא דודי האהוב. צא ולמד כיצד היא הופיעה. כמו נסיכה מארץ החלומות. לבושה הדור ויפה לפי מיטב האופנה, תסרוקתה סדורה למופת וחלילה ששערה אחת תזוז ממקומה. הופעתה תמיד גרמה להתפעלות אצל כולם, שבהזדמנויות שונות היו מצפים במתח לראות כיצד היא תופיע. שלושת ילדיהם של דודי וזוגתו גדלו לתפארת.
סבתי אהבה מאד את בנה הצעיר, הוא בעלה של הדודה הזו. ומאהבתה אליו הרעיפה גם על אשתו וילדיו, כמובן. פינקה אותה בלי סוף והיתה מבשלת לה ומגישה לה ועושה הכול על מנת לרצותה ולהנעים לה את החיים.
עם המעבר לבית החדש הקימה הדודה משק בית עצמאי. היו לה המבשלת שלה והגנן והעוזרת שלה, ועוד. סבי וסבתי נותרו לבדם בבית הגדול, שהפך להיות גם שומם עתה, ועל כן השכיר סבי את האגף שהתפנה לזוג צעיר שנישא עם היכנסו לבית. גם ליל הכלולות של זוג זה נערך בבית סבא. ואני זוכר את החתן, שהיה מורה לשפות לפי מקצועו, כשיצא מחדר ההתייחדות עם כלתו הטרייה, הוא בירך את קהל המוזמנים שהמתינו בחדר סמוך עד שיסיים את מלאכתו. הוא יצא לבוש פיג'מה חדשה (עם פסים כמובן...) ואמר למישהו מן הנוכחים שהוא שמע את צחוקו כאשר אך סיים את המלאכה...
עשרות שנים אחר כך פגשתי את דודי בבית הכנסת שהקים ברמת גן, כשהלכנו לשם להתפלל בימים הנוראים. זכרתי את משפטיו מאז וצחקתי בלבי.
המשך יבוא
חושינו לא הטעו אותנו
בפתיח למכתב (באנגלית) של סטיבן ספילברג למל גיבסון [גיליון 170] כתבנו: "בתקווה שהמכתב אמיתי, כי הוא חתום סטיוון זילברברג בנוסח המתגלגל באינטרנט ואין אנו יודעים מה בדיוק הקשר בין שני השמות."
והנה אכן קיבלנו את המכתב הבא, שמבהיר במקצת את הפרשה:
לאהוד שלום,
המכתב הזה למל גיבסון המנוול – קולע ככל שיהיה – לא נכתב, ככל הנראה, על ידי סטיבן ספילברג יוצר הסרטים. הסגנון אינו סגנונו של ספילברג, המוכר כמי שנמנע מהתעמתויות בוטות.
ממשרדו של סטיבן ספילברג בחברת Dream Works הכחישו שכתב מכתב כזה.
חתום למטה (שים לב!) אחד סטיבן סילברברג מניו-רושל שבמדינת ניו-יורק, בעוד סטיבן ספילברג הבמאי מתגורר בפסיפיק פאליסאד, Pacific Palisades, קליפורניה.
אגב, סטיבן ספילברג "האמיתי" תרם החודש מיליון דולר לפתרון בעיות מצוקה בישראל.
ראה באתר: http://www.snopes.com/politics/soapbox/spielberg.asp
בברכה,
צילה דרורי
ליאורה בן יצחק / שני שירים
פיסות מן העבר
גַּג סוֹכֵך מֵעָלַי.
בְּתוֹךְ קִירוֹת אֶבֶן
קַר לִי וְרֵיק
*
מִכָּל הַתְּמוּנוֹת שֶׁבַּחֶדֶר
פָּרְצוּ הַסּוּסִים בִּדְהָרָה
אֶל הָרִצְפָּה
*
בְּתוֹךְ בְּלִיל קוֹלוֹת
שִׁירַת יוֹנֵק הַדְּבַשׁ
מַרְעִידָה חוּשַׁי לְהִתְעוֹרֵר
*
כְּפַעַם קוֹלְךָ
מַרְעִיד בִּי רִגְעֵי חֶסֶד
נִּפְרָמִים
*
שְׂפָתַי צְמֵאוֹת לָשִׁיר
לִרְקֹם סוֹד עִם הַבְּרִיאָה
*
בְּבֵית קָפֶה לְמוּלִי –
מְכוֶּצֶת כְּקִפּוֹד בֶּן יוֹמוֹ
מְזוֹנָהּ עֶשֶׂב מַר דּוֹקֵר מְנוּחָתִי
מַטְּחֵי אֵשׁ מָחֲקוּ נוּרִיּוֹת
מַטְּחֵי אֵשׁ מָחֲקוּ נוּרִיּוֹת שֶׁבָּקְעוּ
בְּצֶלַע הַר
צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת הִטְבִּיעוּ צִלְלֵיהֶן מֵאָחוֹר
*
בַּמַּרְתֵּף, מִלִּים אִלְּמוֹת נִדְחָסוֹת
עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת
שָׁם אִישׁ לֹא מְבַקֵּר
*
זֶה הָרוּחַ אוֹסֵף אֶל גְּלִימָתוֹ
נְשָׁמוֹת מִתְנַפְּצוֹת
טֶרֶם זְמַנָּן
10.8.06
סיפורים מן העבר של פתח-תקווה
מכתב למערכת
בן פתח-תקווה זוכר את ראשוני מושבתו
["הבוקר לילדים", 11.11.1943, ו' חשון תש"ד]
לאם המושבות ולצעירה בערים, פתח-תקווה, מלאו ביום ז' חשוון תש"ד שישים וחמש שנה למן היום אשר בפעם הראשונה פלח המחרשה את אדמתה [התאריך אינו מדוייק. התלם הראשון נחרש בחנוכה תרל"ט, אחרי הגשמים]. רבות סבלו המתיישבים הראשונים מהקדחת הממארת ומהתנפלויות השכנים. אך הם התעקשו ולא שמו לב לכל זאת. הם יבשו את הביצות, נטעו עצים, בנו בתים והנחילו לנו, לנכדים, את פתח-תקווה, תפארת השרון. מושבתנו שימשה פתח תקווה לשאר המושבות, אשר כבנות נחשבו לה והיא אימן.
חמישה היו מייסדיה, והם: אליעזר ויהודה ראב, יהושע שטמפפר, דוד גוטמן ויואל משה סלומון. הם הניחו את אבן היסוד לאם-המושבות. יואל משה סלומון אמר: "איך ינעם לנו זיו קרני השמש בעוד שארץ חמדתנו לוטה בערפל?" הם התגברו על כל הצרות בעזרת המרץ הרב ואש ההתלהבות אשר היתה בליבם. כיום מונה מושבתנו עשרים אלף נפש, כן ירבו. מושבתנו היא הנזר לשרון. היא אם המושבות.
אזרי כוח, אם המושבות והצעירה בערים! הצליחי. בל תיכשלי לעולם!
אריה שטראוס
משבוע לשבוע
טיול "הבוקר לילדים" לפתח-תקווה
[נדפס ביום 30.12.1943, ג' טבת תש"ד]
הסיור הראשון שלנו, בעקבות חלוצים, היה בפתח-תקווה, למלאת לה שישים וחמש שנה. ביום ד', א' בחנוכה, הוסעה שיירה גדולה של ילדים אל אם-המושבות, בשיירה השתתפו ילדים וילדות מבתי-ספר שונים שבתל-אביב. תחילה תמהו קוראינו הקטנים: מה טיול זה מטיולים? ואולם, לאחר שחזרו הביתה, מלאים רשמים והשראה מן הטיול היוצא מגדר הרגיל, לא היה קץ להתלהבותם.
השיירה הובאה
אל "בית-האיכר", סמלה של פתח-תקווה החקלאית. שם בירכה אותם הגברת שושנה גיסין בשם
המושבה. מעל גג הבית הראה להם מר יוסף קבנצל [לימים ח"כ יוסף תמיר יבדל"א, שהיה
עיתונאי "הבוקר" במושבה] את המושבה ונופה וסיפר בקצרה את תולדותיה: מעשה בביצת-מארה
שנהפכה בעמלם ובדמם של יהודים לגוש נפלא של רחבי שדות, פרדסים, בתי-מידות וכבישים
מטופחים. המורה הוותיק רבי יהודה שפירא נשא את ברכתו בשם בית-הספר פיק"א
שבפתח-תקווה. הילד אריה שטראוס, בן המקום, בירך את הבאים בשם משלחת קוראי "הבוקר
לילדים", שבאה לקדם את פני האורחים. על הברכות השיב אברהם פינגר מתל-אביב, בן
שתים-עשרה.
לאחר שנתכבדו האורחים בפירות הדר – יצאו מסודרים לביתו של ר' יהודה רַאבּ, אחרון הראשונים. היה זה מראה נוגע עד הלב – הפגישה בין החורש הישיש, בן השמונים-וחמש, ובין ניצני הדור החדש. בקול רוטט מהתרגשות של שמחה בירך רבי יהודה את שוחריו הצעירים, שילכו בדרכם של החלוצים הראשונים ויהיו חורשים טובים ושומרים חזקים על כבוד עמם ומולדתם. יצחק דברה מתל-אביב, בן שלוש-עשרה, קרא לפניו ברכה, פרי עטו – והישיש הנרגש חיבקו ונישקו.
במחיאות-כפיים סוערות לכבוד החלוץ הישיש יצאו הילדים אל גלעד, היא האבן שעל-ידה נפל אבשלום גיסין חלל, במאורעות תרפ"א. בנימין שטמפר, שנודע אז באומץ ליבו, בהביאו למגנים, בסכנת נפשות, נשק ומים, והוא אז נער בן ארבע-עשרה. החיה לפני האורחים את פרשת הימים הנוראים ההם: כאשר עמדו עשרות אחדות מגיבורי פתח-תקווה בפני אלפי פורעים – ויכלו להם.
ומכאן, על פני מצבת הארבעה, מצבת זיכרון לארבעת הגיבורים שנפלו באותם הימים [ששכנה בגן קטן דרומית לבית העירייה הישן, בפינת הרחובות מונטיפיורי וחובבי ציון], לביתו של אברהם שפירא. החייל הזקן, עודנו זקוף ורענן, קיבל את פני האורחים בחורש היפה שבחצרו. לאחר שהוצג על ידי העורך – סיפר אברהם שפירא פרקים מפרשת עלילותיו המרתקות.
עוד ביקור בבית-הכנסת – והחבורה הוסעה חזרה תל-אביבה. טיול זה היה לילדים מאורע גדול. עין בעין ראו אחדים מראשוני החלוצים. שמעו מפיהם את פרשת עברם, הצטלמו איתם, עמדו במחיצתם.
הדריכו את המטיילים: מר יוסף קבנצל, מנהל סניף "הבוקר" בפתח-תקוה, המורה רחל איכילוב [ידידתו של הפרדסן הידוע פרץ פסקל], יצחק זיו-אב, ממערכת "הבוקר", והעורך [יעקב חורגין, שוודאי גם כתב את הדברים האלה].
* שבוע לאחר מכן, בגיליון 6.1.1944, י' בטבת תש"ד, הופיעה תמונה רבת משתתפים בטיול, ותחתיה הכיתוב, מנוקד:
טיול "הבוקר לילדים" בפתח-תקוה / בתווך, על הכיסא, ר יהודה רַאבּ, אחרון המייסדים
* בין רגליו של יהודה רַאבּ בן עזר כורע ילד בן שבע שנתבקש אז לבוא לצילום כי ביתו היה סמוך לבית סבו. ילד שקרא מדי שבוע בשקיקה את השבועון "הבוקר לילדים" ובאמצעותו גילה לראשונה מחוזות חדשים ורחוקים, והתפתח, ועד היום הוא שומר את שלושה הכרכים הראשונים של השבועון – אהוד בן עזר (ראב).
* הילד בעל הבלורית הכורע בתמונה לצד ידו הימנית של יהודה ראב, בגובה הזרוע, מתחת לחץ, הוא יורם ארידור, כבן עשר. התצלום כאן הוא רק קטע מרכזי מהתמונה רבת המשתתפים, שנשתמרה במשפחת ראב, ואשר איכות הדפסתה המקורית בעיתון אינה טובה ולכן לא הובאה במלואה –
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא,
חי על גדת הירקון, מודה:
אני אינוּסתי הרבה נשים, גברים וגם ערבים, וַעֵז
כי אם נשיקה חזקה היא מעשה אינוס, אני אינוּסתי נשים רבות במהלך חיי, בייחוד במשפחה ואצל חברים, ואני אינוסתי הרבה גברים חברים, בייחוד מוֹסְקוֹבִּים, צעירי העלייה השנייה שבאו מרוסיה ששמה אינוסים של נשיקות חזקות הם מעשים של יום-יום, ובייחוד אינוסתי הרבה ערבים, פלחים ובדווים, שיח'ים ואפנדים, בפגישות יום-יומיות ובטקסי הסולחה שבהם השתתפתי ולעיתים גם ערכתי, ושפטתי ביניהם. ואני אינוסתי גם את העז שלי, שאני אוהב מאוד לנשקה על צווארה ולדגדגה תחת הזקנקן שבסנטרה, ואני גם הייתי איתה ביחסי מעסיק-נחלבת, מעסה שלוש פעמים ביום את עטיניה לחלב ולגיבון מה שאפילו הנשיא ביל קלינטון לא עשה לעיזה-פזיזה מוניקה לווינסקי תפוחת אברי הנקה, מקסימום תקע את שְׁפִּיצוֹ הערל במעלה דדיה הנרגשים לקראת עירטוּל מזכירתי, וחלב עיזים זה לא מה שמִפרש בודד הלבין שם באופק.
על כך צריך לחזור יום יום ושעה שעה
במקום להסיט את הדיון ולהסית את הציבור נגד אולמרט וחלוץ
איראן מרמה את כל העולם
אם לא יפציצו אותה בעוד מועד יהיה לה נשק גרעיני
ואז זה לא יהיה אותו עולם
אם בכלל יהיה
אנחנו בטח לא
מכתב גלוי מחייל עצוב בלבנון
[המכתב רץ באינטרנט ומצוטט משם]
עם ישראל יקר שלי.
אני דניאל.
אני משרת בסדיר – בצנחנים – וכואב לי.
כואבות לי הרגליים , כואב לי הראש , כואב לי הגב ותפוסים לי כל השרירים.
כואב לי כל הגוף ואני מת לישון.
אני בוכה כל היום על החברים שנהרגו.
רזיתי 5.5 קילו בחודש האחרון ולא הרבצתי מקלחת חמה כבר הרבה-הרבה זמן.
כואב לי הלב, הכאב הכי גדול זה בלב לב הורג אותי.
איך הם לא מתביישים ?
עוד לא קברנו את המתים שלנו – עוד לא סיימנו את הלחימה שלנו – עוד לא יצאנו מלבנון - אנחנו עוד
שם – עוד לא ניקינו את רסיסי הטילים מהמרפסות.
התקשורת – התקשורת...
תפסיקו כבר. למה אתם מחפשים כל הזמן את הרע? במקום לחפש סקופים תתחילו לכבד את אלה שנלחמים בשביל המדינה! תתחילו לכבד את הנופלים והפצועים! תתחילו לכבד את אלו שחוזרים לבתים הרוסים.
תמיד מחפשים את הביקורת והרוע: מחפשים את החיילים שמתלוננים שלא היה מספיק אוכל או שהאפודים לא נוחים והתנאים לא תנאים, תיק ההשקעות של הרמטכ"ל, מינויים לא מתאימים של אנשי צבא, צה"ל לא מצליח להפסיק ירי רקטות, אזרחים שמתלוננים שהפסדנו במלחמה וסתם נהרגים חיילים.
אתם לא הייתם שם – אני הייתי שם. הכול שטויות.
החיילים אומנו להילחם ולשרוד בכל מצב ואנחנו לא יצאנו לטיול שנתי עם תרמילים מלאים במבה על הגב. למדנו לשרוד גם במידבר ללא אוכל ומים. החיילים שהתלוננו וכמובן שחיפשו אותם – אלו מיעוט מפונק שבכו שאין להם מקלחת חמה בסוף יום.
ראינו הורים שקנו לילדים שלהם אפילו אפודים מרופדים (להזכירכם אם איזה אפודים נלחמנו בששת הימים). תיכף ההורים יבקשו לעשות ישיבות בנוגע לתנאי השדה של הילדים שלהם – אהההה... יש כבר יום הורים – שכחתי.
הרמטכ"ל – חיפשו את מי להאשים. בתור איש חיל האוויר יש עליו המון ביקורת על לחימה קרקעית אבל אם תשמעו את מה שמפקדי האוגדות שלנו אומרים עליו תחשבו אחרת – הם פשוט טוענים שהוא עושה להם בית ספר בכל הקשור ללחימה על הקרקע. בן אדם גדול וחכם ולא מגיעה לו הביקורת. תוכנית המלחמה שלו היא שקט לטווח ארוך.
דרך אגב – למה לא מפרסמים את התנועות בתיקי ההשקעות של חברי הכנסת ביום החטיפה של החיילים – אני חושב שהייתם מופתעים מאוד.
לגבי עמידה במטרות – היינו בפנים רק שבועיים וחצי אחרי העבודה של חיל האוויר – למי יש את החוצפה להעביר ביקורת על צה"ל? למה אני לא שומע על תלונות לגבי הטרור הפלסטיני שאנחנו נלחמים בו יותר מעשור ולא מצליחים לעצור פיגועים, קאסמים וחטיפות חיילים – אהה ? כמה רמטכ"לים, שרי ביטחון וראשי ממשלה עברו מאז – אהה? מה אתם מצפים – שצבא חיילים מתאבדים שחוּמש בלא מפריע בציוד לחימה מהחדשים בעולם ואומן והתבצר במשך שש שנים – נוכל לעצור בשעתיים??
אף אחד לא חושב על זה?
לגבי האזרחים המתלוננים שהתקשורת צדה – תגידו לי את האמת – ראיתם פעם ישראלי שלא מתלונן? ראיתם פעם אזרח ישראלי שלא מעביר ביקורת וחושב שהוא הכי חכם בעולם? ראיתם פעם אזרח ישראלי שהוא לא חכם בדיעבד?
אני יכול להמשיך ולהמשיך בלי סוף אבל אני צריך לעלות לתצפית. אני שולח את המכתב לאחי, שיפרסם אותו ברשת – אולי זה יגיע לחלק מהאנשים שיסכימו איתי.
לגבי הלב שכואב...
אתם לא מבינים איך זה לתת את החיים והנשמה בשביל העם הזה ואז לשמוע ביקורות על הצבא, על החיילים ועל המפקדים.
והתקשורת שכיוונה את הרקטות של אנשי החיזבאללה בטלוויזיה לכיוון ישראל מכוונת את הרוע ללב החיילים שנתנו למדינה את הנשמה.
חייל עצוב
מלבנון
חגיגת קיץ 2006 טרם הסתיימה
מאת סופר נידח בשווקים ובמיטבח
עוד בטרם פרצה המלחמה פרצו הדובדבנים האדומים והציפו את השוק במרבדים של סומק עז וטעמם היה נהדר ומחירם זול מאוד. איזה שפע! אפילו באירופה לא ראינו שפע זו וטעים כמו אלה!
המישמשים, כרגיל, איכזבו, וכמותם גם ענבי-המאכל שהם מימיים או חמצמצים עדיין, ורק בסתיו מקבלים את טעמם המתוק. אבל האבטיחים, חרף היותם נטולי גרעינים, היו השנה מצויינים! וזה בהחלט ציון כבוד לממונים על פיתוחם במשרד החקלאות, שהתעקשו להגיע לזן טעים כמעט כמו בעבר ובכל זאת ללא גרעינים.
והתאנים, כמו בעונה שעבר, במקום הראשון! רק לזכור שאין טעם לרנות תאנים שאינן בשלות כי התאנה, שלא כפירות אחרים, אינה מבשילה ואינה מתמתקת לאחר שנקטפה. מה שקנית, ככה תאכל!
והליצ'י – נעשינו בה ממש מעצמה, אין להתבייש לעומת הפירות בתאילנד, למשל. ובייחוד הזן האחרון, הגדול, אדום הקליפה המסוקסת ובכל הגלעין הקטן – איזה תענוג לקלף מחציתו ולהחמיק לפה! ממש כאילו נזכר כבר התנ"ך!
והפסיפלורה, אף היא הפתיעה בזן משופר, גדול יותר, קוטמים ראשו בסכין, מצמידים לשפתיים כמו חיים רמון לקצינה – לוחצים על הפרי כמו שד של חיילת צעירה – ומוצצים את התוך הנשפרץ לפה! טעם גן עדן וריח עז של שבעים בתולותיו לאחר שרחצו ובישמו עצמן בתמציות התאווה.
למלפפונים – בלתי מספיק בריבוע! אי אפשר להחמיץ אותם כי הם מים בקליפה ירוקה ולא מלפפון. בדרך כלל חציים ספוגִי-לבן מגעיל, ובמקרר הם נרקבים לאחר יומיים. מאז שסגרו את השוק הערבי בשכונת עג'אמי ביפו אנחנו לא מוצאים מלפפונים אמיתיים אלא יצורי חממה מימיים שאי אפשר אפילו לקלפם לסלט כי לא נשאר מהם כלום!
גם העגבניות מחורבנות כרגיל. אין בלדי ואין מרימנד. ובאשר לשרי, צריך לטעום מקופסאות רבות ורק לעיתים רחוקות מוצאים את האיזון הנכון בין חמיצות, מתיקות וטריוּת.
שזיפים, זן סנטה רוזה אמיתי, אדומים גם מבפנים, עסיסיים משהו, העונה לא קשה למצוא. תענוג. וגם להוציא סאברס קרים מהמקרר, לקלף אותם בכפפות או שקיות-ניילון קטנות על כפות הידיים, ולזלול בכל פה! פירות המנגו הכתומים צהובים ירוקים של הזן המובחר מאיה – לא רק שהם מעולים אלא גם מזכירים לנו תמיד את השיר של שלום חנוך לבתו.
הפלפלים המתוקים הם תזמורת של צבעים וטעמים: ירוק בהיר דק, עבה, ירוק כהה עבה, שישקה צהוב-ירוק ארוך מתוק, ירוק כהה חריף, אדום חריף, פלפל סגול, אדום, גמבה אדומה, פלפל צהוב, כתום. איזה שפע, איזה גיוון, ואיזה חסד לסלט (רק לא להגזים בהם בסלט ביחס לירקות האחרים).
המלונים, ככה-ככה. הגרלה. פעם מעדן ריחני מתוק ופעם ישר לפח הזבל ואי אפשר אפילו לתקן אותם בצנצנת עם מיץ לימון וסוכר.
רוצו לשווקים ולחנויות הפרי והירק. שומה על כל אחד מאיתנו לאכול כמה שאפשר יותר ירקות ופירות לא רק לשם בריאותנו והנאת חיכנו אלא גם כדי לתמוך בחקלאות הישראלית ובייחוד של צפון הארץ! יש מעט מאוד ארצות בעולם עם שפע ירק ופרי טריים ומקומיים שכאלה.
על הירקות האדישים אין אנו יכולים לקבוע דיעה כי הם כמעט תמיד מה שהם: כרוב, כרובית, גזר, תפוחי אדמה, בצל, צנון, צנונית, קולורבי, לפת, סלק, בצל יבש, בטטה ועוד. משרתים נאמנים, לעיתים רחוקות סוליסטים, ולרוב מגיעים אלינו כשהם כבר מבושלים.
שושנה ויג
הַמִּטְבָּח
שָׁנִים אָבִי מִתְגַּעְגֵּעַ לְמַאֲכָלֶיהָ שֶׁל אִמִּי.
הִיא הָיְתָה עוֹרֶכֶת אֶת שֻׁלְחַן הַשַּׁבָּת
מְנִיחָה עַל הַמַּפָּה הַלְבָנָה אֶת שִׁפְעַת יֶרֶק הָאָרֶץ
מְנִיחָה אֶת הַסֹּלֶת, מְנִיחָה אֶת הַבָּשָׂר
מְנִיחָה אֶת הָעַגְבָנִיּוֹת וְהַשּׁוּם
הִיא יָדְעָה לְבַשֵּׁל.
כָּךְ הָיָה טַעַם הָאֹכֶל בָּא מִמֶּנָּה אֵלֵינוּ
וְכָךְ הָיְתָה קוֹשֶׁרֶת אוֹתָנוּ כְּמוֹ עוּגִיּוֹת יוֹ יוֹ טוּנִיסָאִיּוֹת
עוּגִיּוֹת מְתוּקוֹת טְבוּלוֹת בְּסֻכָּר נוֹזְלִי
מֵי שׁוֹשַׁנִּים הָיְתָה מוֹסִיפָה סָבָתִי אִם הָיוּ מַרְשִׁים לָהּ
אֲבָל כָּאן בָּאָרֶץ הָיְתָה אִמִּי מְכִינָה אֶת הַסָּלָטִים דַּק דַּק
כְּדֵי לִלְכֹּד אוֹתָנוּ לְיַד שֻׁלְחַן הַשַּׁבָּת.
לֹא לָמַדְתִּי מֵהוֹרַי שָׂפָה זָרָה
הוֹרַי דִּבְּרוּ בֵּינֵיהֶם בְּשָׂפָה מְשֻׁנָּה
אֲבִי בִּקֵּשׁ מְתוּקִים בְּפּוֹלָנִית
אִמִּי בִּשְּׁלָה בְּתוּנִיסָאִית
וַאֲנִי לֹא לָמַדְתִּי מֵהֶם שָׂפָה זָרָה
רַק עִבְרִית יָנַקְתִּי מֵאֵם שֶׁלֹּא הָיְתָה זוֹ שְׂפַת אִמָּהּ
הִיא דִּבְּרָה עִם אַחֲיוֹתֶיהָ בְּצָרְפָתִית
בְּעַרְבִית
וּבָעָגָה הַהִיא הַיְּהוּדִית הָרְחוֹקָה.
בַּמִּטְבָּח אֲנִי לֹא לָמַדְתִּי שָׂפָה זָרָה
רַק עִבְרִית.
שערורייה! שערורייה! שערורייה!
חיילי מילואים נאלצו לשתות במהלך הקרבות בלבנון מים ממימיות של הרוגי חיזבאללה
פעם קראו לכך – תושייה, והיו גאים ביכולת האילתור של הלוחם הישראלי
צריך כמובן להשתדל, להשתפר ולפעול בצורה הטובה ביותר
אבל כל המלחמות היו קשות, אכזריות, רבות טעויות ופאשלות
שתינו לראשונה קולה ברמאללה ומיץ מנגו מצרי בסיני
ומי שמעדיף שחייליו יתייבשו בצמא ולא יבזזו חנויות כדי לשתות ולחיות הוא אידיוט
מצב נורמאלי בהחלט
לפאנאטים של חיזבאללה מותר לאיים שישתו את דמם של החיילים הישראליים ואין איש מגנה אותם על כך שהרי הם מה שהם, ובלבנון ובמערב-אירופה גם מפחדים מהם!
בס"ד
מסעדת משיח בן דוד
מאכלים בוכריים ומזרחיים
[ציור מגן דוד] גלאט כשר [ציור מגן דוד]
דושפרה, גושגיג'ה, פלוב, בכש, סירקניז,
ברווז ועוף בגריל, שיפודי כבש על האש, שווארמה.
מקבלים הזמנות לבית / שירותי קייטרינג / בכל חלקי הארץ
רח' ידידיה פרנקל 31 [מקודם עמק יזרעאל] תל אביב
טל. 6821148, פלאפון 054-939910
כן, אנחנו היינו שם, במסגרת נדודינו השיפוציים בחגיגת הקיץ הלוהט של דרום העיר. לא היתה מסעדה קרובה יותר, והרפד (המרוקאי הקירח שנראה כבולגרי ומדבר כפיגארו) סימון, מרחוב אוריאל אקוסטה, שלח אותנו למסעדה הבוכרית הקרובה למרפדייתו.
בגלל החום והדוחק בזמן לא הזמנו מאכלים בוכריים אופייניים אלא הסתפקנו בתפריט רגיל. מנה צלי בשר עם אורז מבושל עם רצועות גזר בנוסח בוכרי, האורז טעים אך הצלי עשוי מבשר קפוא ויש לו טעם של חתונות, 30 שקל. מנה שווארמה טעימה מבשר כבש ובו חתיכות שומן, ועם צ'יפס שמן ועייף, 35 שקל. מרק קרפלאך[מעדן בוכארי ידוע!] שהוא מרק בשר-ירקות טעים עם חתיכות בשר שמן לא אכילות ומנה גדושה של קרפלאך תעשייתיים, 25 שקלים. בקבוק קטן מי עדן, 7 שקלים. בקבוק בירה גולדסטאר חצי ליטר קר (אין בקבוקים קטנים), 10 שקלים [בשום מקום אחר בתל-אביב לא תקבלו חצי ליטר בירה מצויינת במחיר כה זול].
חופשי על הבר – ליד שולחן גדוש ספרי קודש לעיון, בר סלטים חופשי – טחינה טעימה, פלחי מלפפונים חמוצים חריפים טריים, רבעי חצילים מטוגנים בשמן רב, סלט ירקות, עיגולי בצל לבן טעימים במיוחד, פלפלים חריפים וחריפים מטוגנים, סלק בחומץ ולחם לבן אחיד. מכל אלה לבד אפשר לשבוע.
וכמובן נזכרתי בשחקן הנפלא מישה (משיח) אשרוב מהמשפחה הבוכרית בפתח-תקווה, שאביו [דומני ששמו היה לוי] היה משוש ליבנו, הילדים, כי נוסף על עבודתו כנהג במכונית האשפה של העירייה היה נוהג בקיץ גם באוטו-מים הירוק, שהיה עובר ומרביץ בסילוני מים בשני מזלפיו שבצדדים את הרחובות במאובקים והחמים, ואנחנו יושבים יחפים במכנסיים קצרים על הבנקט כדי שירטיד גם אותנו! – חבל שלא שמרו למזכרת את האוטו-מים עם מכלו הגדול מאחור, שהיה דמוי קופסה מלבנית, ושאותו גם תיארתי ב"המושבה שלי" תוך שאני מערבב את דמות אביו של מישה עם דמותו של תבורי, מפקד מכבי האש במושבה ואביו של מי שהיה לתקופה ראש העיר פתח-תקווה דב תבורי, ובצעירותו המדריך שלי בגדנ"ע.
ס"ה 107 שקלים! אין צורך בטיפ כי את המקום מנהלים בס"ד משיח בן דוד המבוגר צולה הבשרים, עם כיפה, ואשתו השמנמנה שבוסת הראש, שמתייחסת לסועדים כאם חסודה. תמונות הלובאביצ'ר (רב בוכרי ידוע משכבר הימים) ודברי תורתו ("אבינו מלכנו, מורנו ורבנו, מלך המשיח, לעולם ועד!" – "היכונו לביאת המשיח!") – מעטרים את קירות המסעדה מכל עבר. בקידמתה דלפק הגריל והשווארמה, הפתוח כלפי הרחוב. ושלט ענק של מסעדת משיח בן דוד. בפנים ממוזג ועממי מאוד. אפשר לאכול רק מנת שווארמה בלאפה עם סלטים חופשי.
לא מוכרחים לנסוע לשֵׁם כך במיוחד לדרום העיר, אבל אם כבר נמצאים, זו חווייה מרנינה של מיזוג גלויות יחד עם תקינות פוליטית עדתית ודתית (כמו "שתרד אל העם ולא תעלה משם!" – דן בן אמוץ מקלל בתוכנית הרדיו ב"קול ישראל", שזוכרים אותה היום רק שוכני בתי אבות, "שלושה בסירה אחת").
רון דהן
העם לא שומע
הָעָם לֹא שׁוֹמֵעַ
כְּמוֹ בֶּטְהוֹבֶן (אוֹ שָׁאוּל מֵהַמָּתְנָ"ס)
צְלִילִים דַּקִּים בִּמְיֻחָד
שְׁרִיקוֹת בּוּז, נְבוּאוֹת זַעַם
בְּכִי שֶׁל יֶלֶד (טוֹב, אֶת זֶה אַף אֶחָד לֹא שׁוֹמֵעַ)
הָעָם לֹא רוֹאֶה
כְּמוֹ מִיכָאֵלְאַנְגֶ'לוֹ (אוֹ הַקַּבְּצָן מֵהָרְחוֹב)
אֶת הַצִּיּוּרִים שֶׁלּוֹ
אֶת הַסְּדָקִים בַּקִּיר
אֶת פָּנָיו שֶׁל הַצּוֹחֵק אַחֲרוֹן
(בֶּאֱמֶת מִדְרָכוֹת יָפוֹת)
הָעָם לֹא יוֹדֵעַ
כְּמוֹ פּוּ הַדֹּב (אוֹ הַהוּא שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ לִשְׁאֹל)
מָה לַעֲשׂוֹת עַכְשָׁו
וְאֵיךְ לַעֲזָאזֵל יוֹצְאִים מֵהַיַּעַר הַזֶּה
בֵּינְתַיִם,
תְּנוּ קְצָת דְּבַשׁ
הָעָם הִשְׁתַּגֵּעַ
כְּמוֹ וָאן גּוֹךְ ( אוֹ כְּמוֹ...)
חוֹתֵךְ לְעַצְמוֹ אֹזֶן,
מַמְתִּין לְמוֹתוֹ
וְלַתְּקוּמָה שֶׁאַחֲרֵי.
נכתב ימים לפני פרוץ מלחמת לבנון האחרונה
א"ב יהושע על "ימי צקלג":
"כל יום צריך לקרוא בו עמוד אחד!"
ברשימתו הקצרה על ס. יזהר "מאוהב ברגבי אדמה" (ידיעות אחרונות, מדור ספרות, 25.8.06) כותב חיים פסח על עבודתו כעורך עם ס. יזהר על הוצאת "ימי צקלג" במהדורה החדשה בהוצאת זמורה ביתן: "יזהר החליט לשנות ולהשמיט מילים, פסקאות וקטעים שלמים שהומרו באחרים. כשהמהדורה החדשה הופיעה, הופתעתי מאוד שבתוך כל המאמרים שנכתבו עליה כמעט שלא הבחינו בשינויים הדרמטיים הללו."
יש לי תשובה על כך. במסיבה שערכה אז ההוצאה למהדורה החדשה דיברו גדולי הספרות שלנו בשבח הספר. א"ב יהושע אמר: "כאשר הגיעו שני הכרכים העבים לשולחני, שאל אותי בני, 'אבא, אתה תקרא את כל הספר הזה?' – ועניתי לו: 'זה לא ספר רגיל. הוא כמו התנ"ך. כל יום צריך לקרוא בו עמוד אחד!'"
אנחנו משערים אפוא שאחרי כשלוש שנים סיים א"ב יהושע את קריאת "ימי צקלג", ואולי זו גם הסיבה שרוב המבקרים לא הבחינו שהנוסח החדש שונה מן הישן כי יזהר היה מאותם סופרים גדולים וחשובים שכותבים עליהם גם בלי לקרוא אותם.
כאשר הופיע "ימי צקלג" בשנות ה-50 הראשונות כתב עליו המבקר הספרותי החשוב ביותר באותה תקופה, ד"ר ברוך קורצווייל, שזהו סיפור קצר שנמתח על פני שני כרכים. אבל לא צריך לקחת את דבריו ברצינות, שהרי בסיכום שנת 1963 הזכיר את "המחצבה" בחצי משפט בלבד: "רפורטאז'ה לשעתה" ומאז לא יסף.
המומחים מוחים, הפושעים משפיעים ובכל זאת ניצחנו!
אנחנו לא יודעים זאת, אבל חסן יודע, וכדאי גם בזאת להקשיב לו
מאת אהוד בן עזר
אמרו לי לפני הבחירות האחרונות כי האג'נדה החברתית חשובה מכול ויש לקצץ בביטחון ועכשיו אותם פוליטיקאים, עיתונאים ומומחים בטוחים בעצמם אומרים לי בלי למצמץ כי הימ"חים של המילואים היו ריקים וצריך עכשיו מיליארדים לביטחון, אז למי עליי להאמין? נכון שבלי חינוך אין עתיד, אבל בלי ביטחון אין עתיד גם לחינוך, ומיספר העניים בישראל עולה ככל שרמת החיים עולה כי העוני בארץ הוא יחסי כמו פירמידת האושר במחזות של חנוך לוין, כל זמן שיש עשיר ומאושר ממני, אני עני ודפוק כמו קרום. אז למי עליי להאמין? אולי שאשאל את חסן נסראללה אם בגלל "קדימה", שאותה הצליח לפרק אחרי שפירקו לו את כל השכונה בביירות – אני לא צריך להצביע "קדימה" בבחירות הבאות אלא לתמוך בביבי ההפכפך לראשות ממשלת ישראל? ומה אומר על כך אחמד טיבי? ואחמדנינג'ד? הלא לכל אחד מאויבינו השואפים להשמידנו יש השפעה רבה יותר על הפוליטיקה הישראלית מאשר יש כיום למנהיגינו!
ולכן אולי גם הנשיא הנוכחי קצב סירב לתת חנינה למישהו, כפי שסירב לתת חנינה קודמו ויצמן, והסירוב עולה גם לו במחיר משרתו בדרך של איום בסחיטה וחשיפה בתקשורת, ויכול להיות שבישראל הכנסת אמנם בוחרת נשיא אבל רק עולם הפשע קובע את סיום כהונתו?!
ואולי מאחורי הפסאדה המצנפתית השקטה כביכול של נסראללה מסתתרת בכל זאת האמת. כך, לפי נאומו האחרון. הוא מלקק את פצעיו, (לדבריו לא היה חוטף את חיילינו אילו ידע שנצא למלחמה), הוא משקיע הון עתק איראני בשיקום, נדהם מעוצם התגובה האווירית, כן, האווירית – שהרסה לו את השכונה העשירה שלו בביירות, וגם יודע היטב שאם יבנה אותה מחדש, ויתחיל שוב לטייל אותנו (בטילים) – יחזרו כל נכסיו ונכסי הבאנדיטים שלו המשופצים להיות עיי חורבות מבלי שייפול אף לא מטוס אחד שלנו. אז מי אומר שלא ניצחנו במלחמה הזו? ודווקא בזכות חיל האוויר? ושאין לנו כוח התרעה? מה, טחו עיניכם מראות? הקונצפציה של חלוץ לא נכשלה! – תגידו לו תודה ובקשו ממנו סליחה!
סן סלוודור בעקבות קוסטה ריקה
שום שגרירות לא תישאר בירושלים
בעיר שנראה כי שום מדינה בעולם אינה מכירה בה כבירת ישראל
כי אנחנו מדינה מצורעת, פרוביזורית, אנחנו סכנה לשלום העולם
("קולוניות ציוניות בצפון פלסטין הכבושה," בלשונו של נסראללה)
אבל תראו לי מדינה אחת בעולם שאינה מוכנה להתייחס ברצינות
לירושלים בירת פלסטין!
א'
היזהרי לא לקיים יחסים כשאת ישנה בדירה אחת עם עו"ד שלך כנרת בראשי
ונא בלי נשיקות ומשחקי אצבעות! זיכרי, את מעסיקה שלה
ועלולה להיאשם באינוסה!
התנצלות בפני הקוראים
בחודשים האחרונים אנחנו מקבלים מכם דואר הולך ורב, בייחוד מאז פרוץ המלחמה, ומיטבו מתפרסם אצלנו אך לא תמיד אנחנו מצליחים להתייחס לכל הפניות. חברי המערכת עובדים יומם ולילה כאיש אחד כדי להוציא בזמן את המכתב העיתי תוך שהם אורזים מאות קרטונים ובהם ספרים, תיקי ארכיון וציוד מחשבים שיעברו עימם בעזרת מנופים משוכללים לבניין המשופץ של מערכת "חדשות בן עזר". לכן, אם מישהו לא קיבל תשובה, הוא מתבקש למחול על כבודו ולפנות אלינו פעם נוספת כדי להזכירנו.
באשר לשירים, אנחנו מעדיפים אותם מנוקדים. לפעמים אנחנו שולחים את המקור המנוקד לתיקון, אם הוא לא נראה לנו תקין. במקרים מיוחדים שולחים את כל השיר לניקוד ואחר כך לביקורת של הכותב. עם הקוראים הדקדקנים הסליחה על השגיאות בניקוד. הכול, גם מלאכת המנקדות, נעשה בהתנדבות.
בשם צוות העורכים,
מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,165 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל