| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 172
תל אביב, יום חמישי, ז' באלול תשס"ו, 31 באוגוסט 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: פרופ' חיים הררי: אירופה היקרה, // משה דור: תחמן בלתי נלאה
יוסי גמזו: החיילים שלא חזרו על רגליהם משדות הקרב
נגה מרון: הפחד לומר את האמת
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי – פרק ג. סבא חִסְקֵל אָבּוּ אִל סִינְדוּק
גבי ברון: השוטרים הפסידו במירוץ עם המתאבדת ["ידיעות אחרונות" 17.6.79]
ושוב ב"צ'יינה קורט" שאינה מאכזבת אף פעם: ארוחה עסקית משביעה מאוד ב-44 שקל לסועד // ישראל פנחסי: זמן פציעות
Brigitte Gabriel's Speech at Duke University
מכתב תמיכה בחסן נסראללה
חסן נסראללה היקר,
אתה מדוכא? יצאת מהחוֹר שלך ואתה מתחיל להבין את גודל המפלה שהבאת על לבנון, על השיעים וגם על ארגון הבאנדיטים הפאנאטים שלך-עצמך? מבין שדפקת גם את ה"בוס" איראן ובזבזת לו את רוב הנשק ששלח לך למטרה אחרת? אתה גם מתחיל לחשוש לעורך ממתנקש לבנוני בגלל מה שעוללת לארצו ולכן חש צורך להתנצל קצת ולהתמתן?
קרא בגיליון אתמול של עיתון "הארץ" את מאמר המערכת ואת רשימותיהם של זאב שטרנהאל, גדעון סאמט, עוזי בנזימן, אבנר כהן, עמירה הס וגדעון לוי, רובם ממלאים את העמוד הראשון המערכתי – ותתעודד וגם תראה שניצחת, ובגדול! – וכי אולמרט (זה שבינינו – בכל זאת דפק אותך כהוגן באמצעות הצבא הישראלי) – הוא "שקרן," הוא "פוליטיקאי שכל קודמיו מצטיירים בהשוואה אליו כנפילים," הוא "משדר שביעות רצון בלתי מובנת," הוא ממשיך במסע השחץ שלו, מדבר על הישגיו המדומים כחתן בר-מצווה," ועוד, ועוד.
מה אגיד לך, חסן, עֵיבּ! בושה, בעיניי זו בושה לכתוב כך, בושה לכל ישראלי שטרם עטה צֶלֶם קרנף או גָ'מוּס – אבל לך יהיו הדברים האלה ודאי כדבש הזורם בעורקיך וכשמן לעצמותיך. ולכן תפסיק לדבר על כך שלא היית יוצא למלחמה אם היית יודע את תוצאותיה, וגם שאינך חושב שהמלחמה תתחדש בקרוב – כי בכך אתה תוקע סכין בגב הפובליציסטיקה של עיתון "הארץ" ודומיו בתקשורת, העושים ככל אשר לאל ידם לקעקע את מעמד ממשלת ישראל וראשי הצבא הישראלי וזה מקל קצת עליך ועל מחמוד אחמדנינג'אד בסיבוב הבא. ורק תיזהר שלא תשלח טיל לבניין ברחוב זלמן שוקן 21, תל-אביב, כי מכך רק אהוד אולמרט ירוויח.
חסן, לי אתה יכול לנשק בתחת, יא חתיכת נאד נְפוּח-שֶׁקֶר שכמותך!
אלימלך שפירא
סופר עברי על-זמני החי על גדת הירקון הדרומית, לא רחוק מן הביצה והג'מוסים.
פרופ' חיים הררי: אירופה היקרה,
יש ארץ קדושה זעירה במזרח התיכון, אשר היתה לאורך זמן ערש הערכים המוסריים שלך, אתיים ודתיים, ותמיד היתה בעין הסערה. הכתמים השחורים ביותר בהיסטוריה שלך, אבל גם כמה מענקי האינטלקטואלים הגדולים ביותר, מקורם ביבשת זאת. כחבר אמיתי, המכיר את היבשת ותרבותה, בבקשה הרשי לי לפנות אליך בבליל של נסיון, תשוקה ותקווה: ניסיון שנרכש ע"י משפחתי, שחייתה ב"עין הסערה" מאז הימים בהם ג'וזף גריבלדי היה ילד;תשוקה של מי שמאמין שלתרבות המערב יש הרבה מה להציע לעולם ושלישראל יש הרבה מה להציע לשכניה תקווה של אופטימיסט ניצחי, שיודע כי את ואנו ננצח, אבל מעדיף שזה יקרה בקרוב ולא מאוחר יותר.
אירופה יקרה, כשאת חולה, סינדרום הכחשה יכול להיות מסוכן, אפילו קטלני. ההתעלמות מסימפטומים של מחלה קשה, למרות התפשטותה המהירה, עלולה להמית כל אחד. בדיקות מוקדמות וטיפול יכולים להציל את חייך, כמו גם את חיי אחרים שעלולים להידבק. בשם התרבות המערבית – אל תמתיני עוד. פקחי עיניך. התעוררי.
האם את מחכה עד שהטיסות תוכלנה להתבצע רק כשהנוסעים בתחתונים וקשורים לכסאם, בגלל קשר טרוריסטי מחליא? האם ההרגלים החדשים של בדיקות המטען שלך, הסרת נעליך, שלילת תיק יד, איסור על נוזלים והמתנה של שעות בתור לביטחון – לא מספיק? האם את מחכה עד שפנאטים יפוצצו את עצמם באופן סימולטני באזורי בידוק הומים בעשרה שדות תעופה שונים באירופה, בשיא עונת התיירות, רוצחים אלפי אנשים? האם את מחכה לשגרירות אירן שתביא טילים בדואר הדיפלומטי שלה, תחביא אותם, פשוטו כמשמעו מתחת למיטות של כמה מאזרחיך המוסלמיים ותתחיל להפגיז את עריך מהחצר האחורית של שכונות המאוכלסות בעיקר מוסלמים, או ממסגדים, כפי שהם עושים בעזה ובלבנון? האם את מחכה עד שתצטרכי להטיל סגר על שכונות שורצות טרוריסטים בעריך ובארצותיך על-ידי חומות מפרידות גבוהות? מה עוד צריך לקרות כדי שתתעוררי?
ואם את חושבת שאני היסטרי, בבקשה צייני לפניך: כשהספר שלי ניבא רוצחים מתאבדים באירופה, לפני הזוועה בלונדון ביולי 2005, כמה מחברי האירופאים חשבו שהייתי היסטרי. הם טעו. הרציחות בלונדון אכן התקיימו. כשאני תיארתי, בספרי, סיפור היפותטי אודות אדם הלובש מעיל ביום קיץ חם, שנהרג על-ידי אנשי ביטחון כי ייתכן שהוא לובש חגורת נפץ, כמה מקוראיי האמינו שאני משוגע. אבל כמה חודשים מאוחר יותר, ברזילאי תמים נהרג בלונדון בדיוק באירוע כזה. כאשר התלוננתי על תמונות מפוברקות במדיה, תוייגתי כמסית, אבל עכשיו יש לנו הוכחות ברורות אודות התמונות המזויפות של רויטרס ומצעד תיאטרלי בימתי של גוויות של ילדים לפני צלמים בעזה ובלבנון. כשכתבתי שבחירות דמוקרטיות חופשיות בחברה מוסתת ולא מחונכת, ללא עיתונות חופשית או מערכת משפט, יכולה להוביל רק לניצחון של הפנאטים הכי גרועים ושל גורמים רצחניים, נאמר לי "אנו צריכים להאמין בדמוקרטיה" – רק כדי לראות, אחר-כך, את ניצחון החמאס הפלסטינאי וניצחון האחים המוסלמים בבחירות במצרים. כשדיברתי על ירי טילים משכונות מוסלמיות בפאריס לתוך מוזיאון הלובר, היה בזה שמץ של מציאות. נכון שדבר זה עדיין לא קרה. אבל מאות מכוניות נשרפו ברחובות פאריס מאז, והטילים יגיעו, כנראה דרך שגרירות אירן או סוריה. ייתכן שזה יקרה בתחילה בבריסל, אמסטרדם, קופנהגן, רומא או לונדון ולא בהכרח בפאריס, אבל בכל דרך שתביטי בזה, אני לא היסטרי.
אנו צופים בצבא טרור הרוכש יותר מעשרת אלפים טילי-מוות במדינה הריבונית לבנון (האם אמרתי "ריבונית"?) שמתנהגת כאילו הצבא הזה אינו קיים, בעוד שני שרים מייצגים את הצבא הלא קיים הזה, הם חברים בקבינט הלבנוני. קבוצות טרור מהצבא הזה מטיילות חופשי דרך נקודות המעבר בגבול לבנון-סוריה, הלוך וחזור, אל וממחנות האימונים שלהם באירן. כמובן, הממשלה הלבנונית לא משמידה את הצבא הפרטי ואף לא מבקשת עזרה מהקהילה הבינלאומית בביטולו. הצבא הזה ממומן ומחומש כולו על-ידי שתי מדינות ריבוניות אחרות, חברות באו"ם, שעדיין יש להן שיתוף פעולה כלכלי ודיפלומטי עם כל מדינות אירופה. אבל הצבא הפרטי הזה אינו מוכרז על-ידי אירופה כארגון טרור ואירופה טוענת שאין לה הוכחות ברורות שאירן וסוריה מממנות ומציידות את הטרוריסטים. יתכן וידידים מפלנטה אחרת מממנים אותו. יתכן ששוק הסמים הפורח של חיזבאללה מייצר את הטילים כתוצר לוואי. "לאירופה אין הוכחה" אומרים הדוברים של מדיניות החוץ שלה. אירופה יקרה, אינך רואה את הרוע, אינך שומעת את הרוע אך בטוח שאת מדברת רוע. ("see no evil, hear no evil, speak no evil"). מה עוד צריך לקרות לפני שתתעוררי?
עשרת אלפי הטילים ידועים בהיותם כל-כך לא מדויקים עד שבדרך-כלל הם פספסו את כל הערים. לא די שהם לא היו יכולים להיות מכוונים לבניין או מתקן מסויים, הם גם לא היו יכולים להיות מכוונים אפילו אל עיר מסויימת. הם מכוונים אל העיר היהודית כרמיאל בגליל ולעיתים פגעו בעיר הערבית-ישראלית מג'ד-אל-כרום, קילומטרים משם. הם מכוונים לשדות תעופה צבאיים בישראל והורגים ערבים-ישראלים בנצרת. הם מכוונים לעיר הגדולה חיפה וברוב הפעמים פוגעים בים או בשדות ריקים מסביב לעיר. ישראל כל-כך קטנה, שכמה מהטילים חלפו מעל ישראל ונפלו בקצה הצפוני של הגדה המערבית. על כל פנים, 5% מאלפי הטילים הללו פגעו באזורים מיושבים וכמה מהם הרגו ילדים וזקנים, יהודים וערבים. לא יתכן ספק קל שבקלים שבזבוז כזה של מצבור טילים – לא כוון בכוונה רבה להרוג אזרחים ללא הבחנה. אף אחד לא חושב אחרת. אבל אירופה חושבת שאין הוכחות שזה ארגון טרור. האם 100,000 טילים ישכנעו אותך, אירופה יקרה? אולי מיליון? מה עוד צריך לקרות לפני שתתעוררי?
בשבוע הראשון של מלחמת לבנון בקיץ 2006, חיזבאללה רצחה סבתא יהודייה עם נכדה בן החמש, על-ידי אחד הטילים הללו. אחרי הכול, שום דבר יוצא דופן פה, זאת היא המטרה המוצהרת של הגוף הקיים בשם חיזבאללה. זה נקרא "התנגדות" (resistance). נכון, התנגדות פראית לקיום היהודים בעולם. אבל יומיים אחר-כך, טילים של חיזבאללה בטעות הרגו שני בנים קטנים ערבים-ישראלים, כמה קילומטרים מאותו המקום. מנהיגי חיזבאללה באו לטלוויזיה והתנצלו על הריגת ילדים קטנים ערבים, בהכתירם אותם שאהידים. הילדים האחרים היו יהודים, שהם מטרה לגיטימית. ואירופה עדיין טוענת שאין לה הוכחות שהחיזבאללה, שאירן מפקחת עליו, הוא ארגון טרור. ככלות הכול, נשיא אירן הכחיש את השואה והמליץ להשמיד את ישראל, ובריוני החיזבאללה שלו הרסו את המרכז הקהילתי היהודי בבואנוס-איירס. האם הם אנטישמים? כלל לא. "רק אנטי-ישראלים". אירופה יקרה, את הרי יודעת אם השואה אכן התרחשה או לא, לא כך? כיצד את יכולה לקבל כשחברה באו"ם קוראת באופן מיוחד לשואה שנייה? איפה קולך, ובעיקר, אייה פעולותייך? מה עוד צריך לקרות לפני שתתעוררי?
סוכני החיזבאללה והחמאס חופרים ומוציאים גופות מקברן וצועדים אתן בהפקה תיאטרלית מבוימת היטב במרכז הבמה של צלמי הווידאו ותמונות הסטילס של המדיה המערבית. התמונות מופיעות בכל מקום, כמה בוימו וכמה זויפו דיגיטאלית והותאמו בצורה אלקטרונית. צעצועי ילדים, באופן מסתורי תמיד בצבעים עזים בוהקים, ומאוד נקיים, "במקרה" נמצאו במרכז ההריסות המאובקות ומבולגנות של בתי החיזבאללה ומצולמים שוב ושוב באמצעי תקשורת מערביים. מי היה מנחש שבמתקני החיזבאללה ימצאו דובונים חמודים כאלו? אבל יש! CNN, BBC וצוותי טלויזיה אחרים רצו דרך ההריסות של מפקדות החיזבאללה בביירות, מובלים בגלוי על-ידי אנשי יחסי הציבור של החיזבאללה, ותמיד "במקרה" נמצא אותו אלבום תמונות נקי ושלם של אותה משפחה מאושרת עם ילדים, במרכז ההריסות המאובקות. זום-אין. קלוז-אפ. מחיאות כפיים. תודה רבה.
עיתונאי בכיר של ה-CNN הודה מפורשות שהם מראים לציבור רק מה שחיזבאללה רוצה שהם יראו, אבל הווידויים שלהם הוצגו רק ברשת CNN בארצות הברית ולא ב-CNN של אירופה.
מה עוד צריך לקרות כדי שתתעוררי? ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, רק כדי לספוג מטח טילים פרימיטיביים המכוונים לעבר (עכשו כבר את יודעת) – ערים ואוכלוסיה אזרחית בישראל (בהתייחס ל"פלסטין הכבושה" של נשיא אירן ומנהיג החיזבאללה והחמאס).
ישראל נסוגה לחלוטין, בברכת האו"ם, מלבנון, ובמשך שש שנים לסירוגין, הותקפה על-ידי "התנגדות" ארגון החיזבאללה (אכן, התנגדות לכל דבר שהעולם התרבותי מאמין בו). דמשק מארחת את מנהיג החמאס ומספקת שירותי-תעופה ונמל לחיזבאללה. שגרירים אירופאים בשימחה יושבים שם וצופים בכך. וכשהאמריקאים, בדרכם העוצמתית הגמלונית, מנסים לעשות משהו בקשר לזה, לא תמיד בחוכמה, לא תמיד בהצלחה, – השמאל הרדיקלי האירופי והניאו-פשיסטים האירופאים חוברים, כרגיל, במקהלה אנטי-אמריקאית ואנטישמית משותפת.
מה עוד צריך כדי שתתעוררי? אלפי עיראקים נרצחים על-ידי מוסלמים אחרים ומאות אלפי סודנים נשחטים על-ידי ערבים בדארפור, אבל אירופה דרוכה לגבי אלף לבנונים מתים, מחציתם טרוריסטים של החיזבאללה. לא המתים חשובים לאירופה. מי שהרג אותם הוא העיקר פה. לו היו אלו מוסלמים אחרים, שלח את זה לעמוד 10. אבל אם אלו ישראלים, אם זאת הגנה-עצמית, זה בעמוד הראשון – "פשעי מלחמה". קראו לאו"ם לישיבת חרום! – יום אחד, שלושים עיראקים נרצחו בשיית-נאג'אפ על-ידי מחבל מתאבד סוני. למחרת, תריסרי עיראקים נורו ברחובות בשכונות סוניות בבגדד על-ידי שיעים. וכמה אירופאים עדיין מאמינים שזה נעשה נגד אמריקאים או על-ידי אמריקאים, או שיש לזה קשר עם ישראל. האם הם לא ינסו להרוג אמריקאים, אם זאת היתה הכוונה? על כל אמריקאי הרוג, יש מאות עירקים שנרצחו סתם על-ידי עיראקים אחרים. מי מממן אותם? מי מספק להם נשק, חומרי נפץ, סיורים בשטח האוייב ומודיעין? לא העיראקים הרעבים והעניים. מי מממן את הרוצחים השיעים בעיראק, כה קרוב לגבול האירני? מי מממן את הרוצחים הסונים בעיראק? אינני יודע. אבל אין לי ספק ששירותי המודיעין האירופאים יודעים. אני יודע שהג'יהאד האיסלמי הסוני הפלסטינאי, ממומן במלואו על-ידי החיזבאללה השיעי ואני יודע מי משלם לחיזבאללה. אבל שר החוץ הצרפתי מבקר בבירות ואומר שלאירן יש תפקיד בונה ומר פרודי מבקש עזרה מאירן. מה עוד צריך לקרות כדי שתתעוררי?
איטלקי צעיר ואידאליסט, שקיבל מידע מוטעה, מחליט לבלות את חופשתו כך שיארגן מחנה קיץ לילדים פלסטינים במזרח ירושלים. הוא נדקר למוות על-ידי טרוריסט פלסטינאי (או "לוחם בהתנגדות", כפי שאת היית בוחרת את המילים) באמצע הרחוב. מתנדבים בצוות רפואי וסוציאלי, שניסו לעזור לעיראקים, נחטפו ונערפו.
כסף שנתרם באירופה לעזרת הנפגעים ברעש האדמה בפקיסטן, נלקח למימון קשר ההתאבדות האחרון כנגד חיילים מבריטניה וארצות הברית. ישראל נסוגה מעזה ומותירה בשלמות חממות שיכולות לספק תעסוקה לפלסטינאים מובטלים רבים. החממות נהרסו בפיקוח החמאס, וחלקי המתכת שלהן נמכרו כגרוטאות או שהשתמשו בהן כחומר גלם לעוד טילים פרימיטיביים. אזור החממות הפך כן שילוח לטילים לתוך כפרים ישראלים. אחרי הכול, הם מקבלים משכורת גבוהה יותר מניסיון להרוג ישראלים מאשר מגידול תותים ופרחים. והאיחוד האירופי מנסה למצוא דרכים לשלוח כסף לאנשים הללו. מה עוד צריך לקרות לפני שתתעוררי?
ייתכן שמה שנקרא "ארגוני זכויות האדם הבינלאומיים" צריכים לפעול? או, כן, היו צריכים, על-ידי הצהרות חוזרות המגנות את ישראל. המזכיר הכללי של האו"ם הוא מבקר של ישראל, בעזה וגם בלבנון. ואף לא מילה אחת על אלפי הטילים שנשלחו במתכוון משני האזורים לעבר אזרחים ישראלים, בעת שאפילו סנטימטר אחד משטחן אינו כבוש על-ידי ישראל.
המותג החדש "מועצת זכויות האדם", הוורסיה המשופרת של "הוועדה לזכויות האזרח" הישנה של האו"ם (כן, הוורסיה המתוקנת של הגוף הנלעג שקודם לכן ישב בראשה נציג לוב) – קורא לאספת חירום בכוונה לגנות את ישראל בהקשר הלבנוני. "מועצה זאת מייצגת הזדמנות גדולה לאו"ם ולאנושות, לחדש את המאבק עבור זכויות האדם," – אומר מנהיג האו"ם. אבל במשך ההיסטוריה של ששת השבועות הארוכים הללו (אני חוזר: שישה חודשים) של המועצה החדשה הזאת, זאת כבר ישיבת החרום השנייה שמחוץ למניין. הישיבה הראשונה נקראה בכוונה לגנות את ישראל בקשר עם טרור פלסטינאי. האם שמעתי מישהו באירופה מוחה? האם אירופה הודיעה שאין לזה שום קשר עם הפארסה הזאת ב"מועצת זכויות האדם"? מדוע אנו שומעים על אודות העזרה הכספית של האיחוד האירופי ללבנון ולא לאזרחים ישראלים שבתיהם ובתי הספר שלהם נהרסו על-ידי טרוריסטים? ייתכן שאנו עדיין מצפים להוכחה שהם אכן טרוריסטים? אירופה ההוגנת, האם, בבקשה, את יכולה להסביר מדוע אזרחים לבנונים יקרים יותר מישראלים? ייתכן, הוויכוח ממשיך, כי נהרגו יותר לבנונים מישראלים. אה, אבל הרבה יותר גרמנים מתו במלחמת העולם השנייה מאשר בריטים וצרפתים גם יחד. כנראה שהיטלר צדק.
האם את קולטת כי כאשר ממשלת לבנון הודיעה כל יום על מספר האזרחים ההרוגים, הם כללו ביניהם מאות טרוריסטים של החיזבאללה, כי הם לא חיילים? האם את קולטת כי כשקופי ענן מדבר על אבדות של הפלסטינאים בקונפליקט עם ישראל, הוא תמיד כולל בחשבון את הרוצחים המתאבדים? האם מישהו הזכיר זאת באירופה? מה עוד צריך לקרות לפני שתתעוררי?
ראש הממשלה של לבנון, שותף לדבר עבירה של החיזבאללה, על-ידי מחדל או כניעות, אבל לא על-ידי ייפוי כוח, שפך דמעות בפומבי, לפני כל התקשורת העולמית ושרי הליגה הערבית, אודות 40 האזרחים שנרצחו ללא הבחנה על-ידי ישראל, רק כדי להודות, מבוייש, כמה שעות אחר-כך, שלמעשה אדם אחד נהרג בהתקפה זאת, לא 40. אבל כל העולם חזר וצפה בדרמת הדמעות המזוייפת ששיחקו פה, עם שחקנים רבים מכל הרשתות, הרבה אחרי שהאמת התגלתה. מעט אנשים הוטרדו בקריאת אותיות קטנות של הודאה כי זה היה פיברוק טוטאלי.
אבל אנו כבר היינו בסרט הזה, לפני כמה שנים, ב"מחנה הפליטים" בג'נין, שם אנשים הוחזקו במתכוון על-ידי האו"ם והפלסטינאים במשך ארבעה דורות (!) כפליטים, חצי שעה נסיעה בלבד מהמקום בו הסבים שלהם היו גרים לפני שישים שנים. רשתות הלוויין הערביות שידרו שוב ושוב תמונות של הגופות שהושחתו, כמה אמיתיות, כמה הוצגו במתכוון בחזית המצלמים וכמה נחפרו מקברים ישנים. ילדה עם מעיים בחוץ, שנהרגה בעזה כשנפלה מנדנדה, צועדת בחזית של מצלמות החדשות, נראית שוב ושוב בכל העולם כקרבן של הפצצה ישראלית. מניות החיזבאללה, החמאס ואירן עולות ברחוב המוסלמי. מניות של משטר ערבי מתון יורדות. האם אנו שומעים על כך מהמדיה האירופית? מה עוד צריך לקרות לפני שתתעוררי?
איך תגני על עצמך בפני טילים קטלניים, שישוגרו אל מרכזי אוכלוסייה אזרחית, ממרפסת של בית דירות, ללא הרס הבניין ופגיעה בתושביו? ייתכן שפשוט תודיעי: "אין לי רשות להגן על עצמי"? איך תשמידי את הטיל הבא, לפני שהוא משוגר, אם הוא מוחבא בתוך דירה של משפחה עם ילדים, או אם הוא מועבר במכונית משפחתית לא מסומנת? ואם תגני על עצמך באיזושהי צורה, האם זה יהפוך אותך לפושעת מלחמה, כי אזרחים מתו יחד עם הטרוריסטים?
כשהזכרתי בספרי את הצורך לתקן חוק בינלאומי, גם הצדקנים וגם המשפטנים חייכו בציניות לעבר המדען הנאיבי שמבטא את דעתו על עניינים משפטיים. אני הראשון שיודה בבורותי ובאי הבנתי בעניינים של משפט בינלאומי, אבל בבקשה עני על שאלותיי: האם את יכולה להרוס בניין בו מוסתרים טילים בחדרי שינה שמשוגרים מהמרפסת שלו, או שאת מנועה מהגנה עצמית בכלל? האם את יכולה להמליץ על אלטרנטיבה?
האם עלי לקרוא כל יום בעיתוני אירופה האשמות על כך שישראל מפירה את החוק הבינלאומי, בעת שאף אחד לא עונה על השאלות הפשוטות האלו? איך את, אירופה היקרה, תפעלי כשטילים ישוגרו נגדך? בקוסובו, ללא טילים, הזמנת מפציצים אמריקאים לפתור את הבעיה. אזרחים תמימים רבים נהרגו, באחריותך. לא התלוננת הרבה. האם הזמנת את האמריקאים להגן על ערייך, כשהטילים מגיעים? האם תיהני אז מהגנתם ותאשימי אותם בפשעי מלחמה, כשהם מפגיזים בניין מלא טילים וכתוצאה מכך, הורגים אזרחים חפים מפשע? מה עוד צריך לקרות לפני שתתעוררי?
אירופה יקרה, את חיה בתוך בקבוק יפה ונקי, המוקף סביב ברעל קטלני. הבקבוק שקוף. את יכולה לראות בבהירות מה קורה בחוץ, אבל במטרה לעשות זאת, את צריכה לפקוח את עיניך. כרגע, לישראל יש חוסר מזל של היותה הפקק של הבקבוק הזה. עין הסערה הפכה לפקק הבקבוק. המטאפורה השתנתה, אבל לא הכלל. הרעל דולף לתוך הבקבוק ואף אחד מבפנים לא מודה בזה. והפקק מותקף משני הצדדים: בנשק קטלני מבחוץ, ובמלים קטלניות ותמונות מבפנים. אמריקה כבר קיבלה את קריאת ההשכמה ב-11.9.2001. היא עשתה שגיאות נוראיות מאז, אבל התעוררה לחלוטין. כמה חלקים מהחברה האמריקאית, גם הם בהכחשה, אבל אפילו הם התעוררו. בספרי עשיתי הבחנה גיאוגרפית פשוטה: "כשאמריקה מתעוררת, אירופה יוצאת להפסקת צהריים." אירופה יקרה, הפסקת הצהריים שלך ארוכה מדי וכעת את מותחת אותה לסייסטה. יש מלחמה שם בחוץ ואת הולכת להיות חלק ממנה. ככל שתקדימי לפעול, כך יתמעט מספר הקרבנות, גם באירופה וגם בעולם הערבי. פיוס אינו אופציה, וכמוהו גם לא הססנות. ברור שתהיי הצד המנצח, למען שלום התרבות וגם למען מיליוני המוסלמים התמימים והישרים, אשר בסופו של דבר ישלמו את המחיר הגבוה ביותר עבור השיגעון של מנהיגיהם. אבל אינך יכולה לנצח כל עוד את מכחישה, ובוודאי לא לפני שתפקחי את עינייך.
מה עוד צריך לקרות לפני שתתעוררי?
חיים הררי, אירופה, קיץ 2006
תורגם, כנראה מאנגלית, באופן גרוע למדיי, ונשלח לתפוצת קוראים באינטרנט עם מראה מקום:
An introduction, written in August 2006, to the Italian edition of the book "A View from the Eye of the Storm – Terror and Reason in the Middle East" by Haim Harari
The original book was published in English in April 2005, By ReganBooks / HarperCollins (N.Y.).
משה דור
תחמן בלתי נלאה
חבר-הכנסת יוסי ביילין, יו"ר מרצ, פסק ש"ראש הממשלה אהוד אולמרט הפך למגמגם הלאומי מודל 2006." סבורני שהוא טועה. הגמגום איננו תכונה שראש ממשלתנו מתנכר בה. ההיפך הוא הנכון. מר אולמרט הוא חלק לשון מאין כמוהו. הדיבור שופע מגרונו ללא תקלה כלשהי. אם הוא עשוי לשמש מודל בשנה האזרחית הנוכחית, אזיי לתיחמון שבו הוא מציג שיאים בארץ ידועת תחמנים. מר אולמרט, בפאראפראזה על כינוי שהודבק לפוליטיקאי אחר, הוא תחמן בלתי נלאה. תחמן, מר אולמרט, תחמן, וזאת בלי להיכנס לבירור הסוגיות האתיות הנוגעות לך והנבדקות עכשיו על ידי היועץ המשפטי לממשלה, ואלו שאולי עוד תיבדקנה בעתיד הקרוב, וייתכן שתזכינה אותך בשמות-תואר נוספים.
האמינו לי, לא בא לי להיכנס שוב לסוגיית הוועדה שצריכה לחקור את הכשלים והמחדלים המדיניים והביטחוניים והחברתיים הכרוכים במלחמת לבנון השנייה, אך פטור בלי כלום אי אפשר. אחזור ואומר אפוא בקיצור נמרץ: אנוכי הקטן חושב שרק ועדת חקירה ממלכתית תוכל לחשוף את האמת ולהציב יעדים מחייבים לבדיקה ולתיקון. כמוני חושבים כך לא רק פוליטיקאים למיניהם – והם, לצערי, חשודים תמיד בפניות – אלא גם פרופסורים למשפטים, חבר בדימוס של בית המשפט העליון, קצינים בכירים (מיל.) והרבה הרבה אנשים ישרים והגונים ובעלי מצפון ואוהבי מולדתם וחרדים לביטחונה וכואבים את שיברה. ודאי, מר אולמרט, שמכל פסוקי חז"ל אין נאה לו מאשר "אדם קרוב לעצמו", מחזיק בהשקפה אחרת והוא מוכן להקים אלף ואפילו ריבוא ועדות "ממשלתיות", ולא רק השלוש או הארבע שכבר הכריז על כינונן והוא שקבע את הרכבן, ובלבד שיעלה בידו לבלבל את הציבור, להלבין את השחור ולרבע את העיגול. גרטרוד שטיין המנוחה תסלח לי אם אשאל את "הוורד הוא ורד הוא ורד" המפורסם שלה ורק אחליף את שם-העצם ב"תחמן הוא תחמן הוא תחמן." וכל המוסיף גורע.
ורק שתי הערות פעוטות לראש הממשלה שלנו: האחת, נראה ששכחת את דברי הרהב המופרכים שהשפעת עלינו במרוצת המלחמה, כי בסיורך האחרון בצפון חזרת לסורך: "נסראללה בבונקר," הכרזת, "ואני בחוץ, מסתובב בקריית שמונה ובצפת בראש חוצות. מי שלא יוצא החוצה זה מי שיודע שלא נשאר לו כלום מחוץ לבונקר."
אכן, ראש ממשלה יקר, אתה מסתובב בראש חוצות ומברבר בראש חוצות, אך לשוב אל שיטת המיזעור של האויב והגחכתו, זה מוקדם מדי. בעד היוהרה הזאת שילמנו מחיר דמים. דיינו.
והשנייה, עד שאתה תוקף את מבקריך באירוניה, שמן הסתם נתפסת לך כמושחזת: "מי שליבו שתת דם מהמצב בצפון ישב בבתי קפה של תל-אביב ודיבר כמה המצב גרוע, אבל מי שבא לצפון ראה שבאמת היו בעיות, אבל לא היתה התמוטטות" – כלומר, שם, בבתי הקפה התל-אביביים, הסבו מי שלא נקפו אצבע למען ארצם הלוחמת ולמען העורף המיוסר ורק ליהגו עד אין סוף – שמא תהרהר בינך לבינך בעובדה שבנך שלך הגיע רק עכשיו לביקור מולדת מפאריז (צרפת) שבה הוא עושה כבר שנים אחדות בלימוד ספרות צרפתית בסורבון, בלי ששירת בצה"ל בכלל (ר' "ידיעות אחרונות" מיום רביעי זה). אינני טוען, חלילה לי, שאתה אחראי להתנהגות צאצאיך העומדים ברשות עצמם, אך מי שמדבר בלגלוג על "לבבות שותתי דם" של יושבי-קרנות תל-אביביים, חייב, קודם כל, להציץ במזווה של ביתו שלו.
ארבע שורות
את אירווינג לייטון, זכר פייטן קנדי דגול לברכה, הזכרנו בשעתו באתר זה ואף הבאנו תרגומים אחדים משיריו. בהתבונני על סביבותיי ובהקשיבי לקולות הבוקעים פה ושם מן השווקים הציבוריים שלנו, הגעתי לכלל מסקנה, כי קוראיי ראויים לשיר נוסף מפרי עטו, דווקא קצר שבקצרים, ארבע שורות בסך הכול, ושמו "שכניי בגיהינום":
אלוהים ברא את האפעה, הכריש, זבוב הטסה טסה.
הוא ברא את הצבוע, הרחם, הסמור.
עד שהגיעה שעתו של האדם להיברא
כבר הגיעה הנוסחה לידי שיכלול גמור.
דו"ח העוני ובגדי החופה
בדו"ה על העוני בישראל שהתפרסם עתה נקבע, כי מיספר העניים אצלנו עמד אשתקד על 1.6 מיליון איש, שלושת רבעי מיליון ילדים ובני נוער חיו בשנה שעברה מתחת לקו העוני, ואילו העשירים המשיכו להתעשר יותר גם בשנה זו.
אני רק יכול לשער, כי מקצצי התקציבים החברתיים בממשלתנו מחו דמעה בעינם בקוראם את הפרטים הללו, ובעל "האג'נדה החברתית" המהולל – המוכר עכשיו יותר כנפוליון של המזרח התיכון – אף מירר בבכי תמרורים. אילו היה לנו שר רווחה, היה ודאי גם הוא (או היא) מתייפח/ת עד דלא ידע.
בהקשר זה נזכרתי במה שקראתי שלשום (יום שלישי) ב"ידיעות אחרונות" על-אודות נישואיהם, בשעה טובה ובמזל טוב, "באולם מפואר סגור לצד גן גדול," שבו התקבצו אלף המוזמנים – של הח"כית לשעבר (הליכוד) ענבל גבריאלי ושוער הכדורגל לירן שטראובר.
ואני מצטט: "את החתן והכלה הלבישה המעצבת גלית לוי בבגדי חופה נוצצים בעלות של 15 אלף דולר. לענבל נתפרו שלוש שמלות מבדים שניקנו במילאנו. מלאכת התפירה ארכה שלושה חודשים. שמלת החופה עשוייה משמונה-עשר סוגי בדים בלבן, שמלת הריקודים עשוייה בסיגנון סלסה עם שסע. השמלה השלישית היתה נועזת, שקופה. את המחשוף הסתירו חרוזים.
לירן לבש חליפה שחורה של המעצבת לוי עם חולצה לבנה מבד פליסה שאותה החליף לחולצה בצבע זהב בחלק השני של החתונה. לריקודים נתפרה לו חולצת טי שעליה נכתב 'תקעתי גול'."
ואינני רוצה לעורר את קנאתכם בתיאור המזונות שהשביעו את תיאבונם של הקרואים.
העיתון מציין, בין האורחים, את ח"כ אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו) ואת ח"כ גדעון סער (הליכוד), אך מוסיף "בלטו בהיעדרם ח"כים נוספים מהליכוד."
עלי להודות, כי חמתי בערה להשחית לנוכח ההיעדר המעליב הזה, שאינני מסוגל לרדת לחיקרו, אלא אם כן יש איזה קשר סמוי בינו ובין דו"ח העוני. קשרים אחרים שעלולים היו לבצבץ בתודעתי העמומה דחיתי על הסף.
יוסי גמזו
החיילים שלא חזרו על רגליהם משדות הקרב
לחיילי הסדיר, המילוּאים, המשפּחות השכּוּלות וכל מפגיני המחאה
הַחַיָּלִים שֶלֹּא חָזְרוּ עַל רַגְלֵיהֶם מִשְֹּדוֹת הַקְּרָב
כִּי אִם נִשְֹּאוּ בֵּין הַגְּבָעוֹת הַבּוֹעֲרוֹת
צְמוּדֵי חוֹסֵם-עוֹרְקִים בִּידֵי חוֹבֵש שֶהוּא עַצְמוֹ מֻקְרָב
לְצַלָּפָיו שֶל הָאוֹיֵב בְּסַעֲרוֹת-
קְרָבוֹת מָרוּן-אַ-רָאס, בִּינְת גְ'בֵּיל וּשְאַר שְמוֹתָיו וַאֲתָרָיו
שֶל מַר הַמָּוֶת בָּרְכָסִים וּבַמִּדְרוֹן
עִם הַחִלּוּץ הַמְּחָרֵף בָּאֵש אֶת נֶפֶש נְעָרָיו
וְהֻחְזְרוּ בַּאֲלֻנְקָה אוֹ בְּאָרוֹן, –
הַחֲיָּלִים אֲשֶר נָתְנוּ אֶת הַיָּקָר מִכָּל יָקָר
עַל חֵרְשוּתָם שֶל פּוֹקְקֵי אָזְנָם בְּמוֹךְ
שֶשֵּש שָנִים טָמְנוּ רֹאשָם בְּחוֹל הָרַהַב הֶעָקָר
שֶל הֶחָפִיף וְהַבְּסֵדֶר וְהַסְּמוֹךְ, –
הַחֲיָּלִים שֶמִּלְחֲמוֹת הַגֶּנֶרָלִים לֹא מִלְּאוּ
אֶת יָמָ"חָם בְּיוֹם-פְּקוּדָה מַמָּש בִּמְאוּם
וְאַחְ"מֵי חֶלְם שֶיַּכּוּ עַכְשָיו עַל חֵטְא וְלֹא יִלְאוּ
(אִיש עַל חֲזֵה שֹוֹנְאוֹ) לָעַד לֹא יְחַיּוּם, –
הַחֲיָּלִים הַמֻּפְלָאִים הָאֵלֶּה, מֶלַח הַמְּלָחִים
שֶל אֶרֶץ-דָּם זוֹ הָאֹכֶלֶת אֶת יוֹשְבֶיהָ
הֵם הַתַּשְלוּם הֲכִי מֻפְקָע עַל אָבְדָנָם שֶל עֲרָכִים
שֶכְּמוֹ מָצוֹף בַּיָּם – כָּל הַשּוֹמְטָם טוֹבֵעַ.
הֵם הַתַּשְלוּם הַמַּר מִכָּל עַל דִיאַגְנוֹזַת הֵעָדְרָהּ
שֶל מַנְהִיגוּת-אֱמֶת, לֹא דִילִים וְקוֹמְבִּינוֹת,
שֶשּוּם סְלִיחוֹת (גַּם בֶּאֱלוּל) לֹא יְכַפְּרוּ עַל שְֹעָרָהּ
לוּא גַם אַחַת בִּלְבַד, שֶבְּעֶטְיָם תַלְבִּין עוֹד.
וְהֵם כָּעֵת גְּדוֹל צִדּוּקֶיהָ שֶל תְּנוּעַת הַמְּחָאָה
שֶאוֹי לָהּ, אוֹי אִם תִּתְבַּזְבֵּז לָהּ אִימְפּוֹטֶנְטִית
אוֹ תִתְפָּרֵק לָהּ לְגוֹרְמֶיהָ בְּלִי לִתְפֹּס כִּי הַשָּעָה
קוֹרֵאת לְיַחַד, לִתְמוּרַת-אֱמֶת אוֹתֶנְטִית.
כַּמָּה עִלְּגוֹת הֵן הַמִּלִּים שֶבִּשְֹפָתֵנוּ
מוּל אִלְּמוּתָהּ שֶל הַדְּמָמָה הַמַּרְעִימָה
יוֹתֵר מִכָּל מַטְּחֵי-כָּבוֹד בְּחֶלְקוֹתֵינוּ
הַצְּבָאִיּוֹת, בְּהִפָּעֵר הָאֲדָמָה
בְּכָל בָּתֵּי-עָלְמִין שֶלָּנוּ, יוֹם וָלַיְלָה
כְּלֹעוֹתָיו שֶל אֵיזֶה מֹלֶךְ לֹא-יֵדַע-
שָֹבְעָה בְּעֹמֶק מַלְכוּת הַאדֶס שֶלֹּא דַי לָהּ
בְּיִצְחָקֵינוּ הָעוֹלִים לַעֲקֵדָה
מוּל תַּנְחוּמֵינוּ הַכּוֹזְבִים לְאָב וָאֵם, אִשָּה אוֹ בֵּן:
"שֶלֹּא תוֹסִיפוּ דְאָבָה עוֹד לְעוֹלָם"
שָעָה שֶכָּל כְּווּיֵי הַשְּכוֹל, כְּבַבַּרְזֶל הַמִּתְלַבֵּן,
שוּב לֹא יֵדְעוּ דָבָר אַחֵר זוּלַת אֶבְלָם.
כִּי אִם רַבִּים אָנוּ תָּמִיד סְבִיב בּוֹר הַקֶּבֶר
הֲרֵי מִיּוֹם-שָנָה לָזֶה שֶאַחֲרָיו
בָּאִים פָּחוֹת – אֱמֶת מָרָה אֲבָל נוֹקֶבֶת –
כַּעֲרִיקִים הַנִּמְלָטִים מִשְֹּדֵה הַקְּרָב.
וְחֵרֶף כָּל שִירֵי-הָעָם-וְהַמּוֹלֶדֶת
כָּל מִשְפָּחָה, בִּיגוֹן בָּנֶיהָ וּבִכְיָם,
מִיּוֹם לְיוֹם יוֹתֵר פְּצוּעָה, יוֹתֵר בּוֹדֶדֶת
בְּעוֹד אֲנַחְנוּ נוֹהֲרִים לִשְֹפַת הַיָּם.
בְּעוֹד אֲנַחְנוּ, בַּבּוּעָה הַהֵדוֹנִיסְטִית
שֶל פָּאבּ אוֹ בָּאר אוֹ מִזְלָלָה אוֹ דִיסְקוֹטֶק
עוֹצְמִים עֵינֵינוּ בְּפּוֹמְפֵּי סוּמָה, אוֹטִיסְטִית
מוּל פִּצְצַת-זְמַנּוֹ שֶל וֶזוּף מְתַקְתֵּק
אוֹתוֹת-חֵרוּם שֶל סֻלַּם רִיכְטֶר הַמַּפְגִיעַ
וְהַמַּתְרֶה בָּנוּ כִּי אִיש אֵינוֹ חָסִין
מֵעֹנֶש אִי קְרִיאַת הַכְּתֹבֶת שֶהִתְרִיעָה
עַל הַ"מְּנֵא" וְהַ"תְּקֵל" וְהַ"פַּרְסִין".
הַחַיָּלִים שֶלֹּא חָזְרוּ עַל רַגְלֵיהֶם מִשְֹּדוֹת הַקְּרָב
כִּי אִם נִשְֹּאוּ בִּידֵי חוֹבֵש קְרָבִי אוֹ חֶבֶר-
אַחִים-לִגְדוּד-אוֹ-לִפְלוּגָה בֵּין אֵש נ"ט לְמַאֲרָב
אֶל הַמַסּוֹק אֲשֶר הִמְתִּין לָהֶם מֵעֵבֶר
לַגֵּיהִנּוֹם – הֵם שֶנָתְּנוּ אֶת פְּצִיעָתָם אוֹ חַיֵּיהֶם
בִּמְחִיר חַיֵּינוּ הֶחָבִים לָהֶם עַד נֵצַח
(אִם יֵש מִין נֵצַח שֶכָּזֶה בִּשְֹדוֹת הַזְּמַן הַמִּתְלַהֵם
וּמִתְרוֹקֵן כִּשְעוֹן-הַחוֹל אוֹ דָם מִפֶּצַע)
אֶת הַחוֹבָה לִחְיוֹת אַחֶרֶת, לא בַּבֹּץ שֶל עַד עַכְשָיו
שֶל רֹאש קָטָן וּבְּרוֹךְ גָּדוֹל אוּלַי פִּי שְנַיִם
כִּי אִם בִּמְלוֹא אַחְרָיוּתוֹ שֶל עַם עוֹשֶֹה חוֹשְבִים וְשָב
אֶל עַצְמוּתוֹ שֶהִיא דְרִיכוּת פְּקוּחַת עֵינַיִם.
שֶהִיא הַהֶפֶךְ הַגָּמוּר מֵהֲוָיַת לֹא-שָֹם-קָצוּץ
שֶל אַשְלָיוֹת שַאֲנַנּוּת וּזְחִיחוּת-דַּעַת
שֶאִם אוֹבֵד בָּהּ קְנֵה מִדָּה נוֹתָר בָּהּ רַק קָנֶה רָצוּץ
עָלָיו חוֹלֶמֶת יַד אוֹיְבֵינוּ הַגּוֹדַעַת.
הַחַיָּלִים נְכֵי-הַגּוּף הָאֵלֶּה, הֵם אוֹ חַבְרֵיהֶם
שֶלְּעוֹלָם לֹא יִזְדַּקְּנוּ יוֹתֵר מִכְּתֹבֶת
תַּאֲרִיכֵי מוֹתָם הַחֲקוּקִים עַל שֵיש מַצְּבוֹתֵיהֶם
וְשֶזִּכְרָם יַפְרִיךְ תָּמִיד אֶת חֹק-הַכֹּבֶד,–
כָּל הַפְּצוּעִים אוֹ הַגְּדוּעִים שֶאֵין הַלֵּב מַשְֹכִּיל לִקְלֹט
אֶת הֵעָדְרָם שֶלְּעוֹלָם לֹא יֵעָדֵר פֹּה,
שֶאֵין תְּמוּרָה לָהֶם וְאֵין שְוֵה-עֵרֶךְ לֹא בְּמַעֲלוֹת-
קְדוֹשִים וְלֹא בִּתְהוֹם רִגְבָּם הַמִּדַּרְדֵּר פֹּה
בְּאֵת קַבְּרָן, זֶה הַמַּמְצִיא לָהֶם מְנוּחָה לֹא נְכוֹנָה
לֹא בְּעִתָּם, לֹא בְּגִילָם וְלֹא בְּצֶדֶק,
הֵם, שֶמּוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וַחֲרוֹנָהּ
יָצְאוּ בִּשְמָהּ שֶל אַהֲבָה בִּלְתִּי נִמְדֶדֶת
לְאוֹתוֹ עֹרֶף שֶהָפַךְ חֲזִית מֻבְהֶקֶת תּוֹךְ שָעוֹת
וּמְסִירוּתָם לוֹ הִיא גַם אַלְפָא גַם אוֹמֶגָה,
זוֹ שֶעָלֶיהָ מְשַלְּמִים בְּבַּנְק הַדָּם וְהַדְּמָעוֹת
בִּמְזֻמָּנִים שֶל הַנּוֹרָא מִכָּל: הָרֶגַע
בּוֹ מוּרָדִים הֵם לְעֵינֵי אָבוֹת-אוֹמְרֵי-קַדִּיש-עַל-בְּנָם
שֶלֹּא כְּסֵדֶר הַדּוֹרוֹת, אֶל בּוֹר פָּתוּחַ –
אֲנִי שוֹאֵל עַצְמִי אִם אָנוּ רְאוּיִים לְקָרְבָּנָם
וְלֹא תָמִיד, אֲנִי מוֹדֶה,
אֲנִי בָּטוּחַ.
אהוד בן עזר
הדילמה האיראנית: מוות או מוות?
הדילמה האיראנית היא פשוטה אבל הרת אסון.
ייתכן שאין ברירה לאמריקאים ולישראל אלא לאיים על איראן כבר עכשיו בהפצצת כל מתקניה הגרעיניים, ואם יהיה צורך, גם לעשות זאת לא רק בנשק קונוונציונלי אלא אפילו בנשק גרעיני, ובלבד שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני. פעולה הכרחית כזו עלולה לגרוף עימה אסונות נוראים בכל המזרח התיכון, כי מי יודע מה כבר יש בידי האיראנים, ואיך תסתיים מלחמה שכזו, שבעיני רוב העולם תיראה כהירושימה שנייה.
הדרך האחרת היא לפעול בכל הדרכים האחרות לבד מהפצצת הכורים האיראניים, זאת אומרת להרוויח זמן שקט או זמן ושקט, כביכול – כפי שהיה אולי עשוי לקרות אם לא היינו מגיבים על הפרובוקציה של החיזבאללה ולא פותחים במלחמה, אבל, זוהי דרך שסופה כניעה לאיסלאם הקיצוני וזאת בשני אופנים:
הראשון, מלחמת התשה על ישראל מכל גבולותיה כאשר ידיה כבולות בגלל שיווי המשקל הגרעיני עם איראן שמנטרל אותה והיא הולכת ונחלשת, עם פחות כוח הרתעה.
והאופן השני, מכה גרעינית איראנית על מרכזי האוכלוסייה האזרחית של ישראל, בעיקר על גוש דן וחיפה, מתוך הנחה שהשמדת ליבה של ישראל, גם של חלק מאוכלוסייתה הערבית, היא מטרה ששווה להקריב עבורה אפילו את טהרן בהפצצה תגמול שתהיה עדיין בכוח חיל האוויר או הים של ישראל, וזאת משום שאזרחי טהרן יזכו לצורת קיום טובה יותר כי הם יעלו לגן העדן של המוסלמים.
נגה מרון
הפחד לומר את האמת
הצבעתי למפלגת העבודה לא בזכות פרץ, אלא משום שקיוויתי שיחול בה שינוי מהותי לטובה. לדעתי זאת היתה הסיבה להצבעתם של רבים אחרים, שגם הם ראו בחלון הראווה את שמות האישים האיכותיים שהצטרפו למפלגה ועוררו תקווה להתחדשותה. אילו הציגה מפלגת העבודה אחד מהם, למשל את פרופ' אבישי ברוורמן כמועמד לשר אוצר, ניתן להאמין שאולמרט לא היה מעז להתעקש על הירשזון חסר הכישורים לתפקיד. בתנאים אלה מפלגת העבודה יכלה לממש את האג'נדה אשר בשמה הלכה לבחירות, ותיק הביטחון, הכל-כך קריטי, לא היה מופקד בידי אדם שאיש מחבריו לא האמין בכנות שהוא מתאים לתפקיד זה.
עכשיו, שהסקרים מראים שהעבודה בדרך להתרסקות, צריך להודות שהכול התחיל בגלל הפחד של בכירי המפלגה לומר את האמת למי שהם בחרו לעמוד בראשה. הם הסתתרו מאחורי המילים "נאמנות" ו"חברות" ונכנעו לאגו של עמיר פרץ שתבע לעצמו את התיק הנחשק.
לא פרץ אשם, שלא הכיר בחסרונותיו ובחר בחלופה השנייה, של שר ביטחון, ש"הגיעה" לו, לדעתו. השיכרון הזה של מי שהגיע לצמרת הוא אנושי, ולא את פרץ צריך לדון על שהאמין שזכותו לבחור לעצמו כל תפקיד. חבריו בצמרת המפלגה הם שהכירו היטב את מגבלותיו, אך לא העזו להעמיד אותו במקומו. לקבוע שעליו להסתפק בתפקיד אולי פחות בכיר, אך מתאים יותר לכישוריו, ולהציב מועמד מתאים ממנו להיות שר אוצר.
לאחר מלחמה שעלתה לנו בדם יקר ובסבל רב, ולאחר שנותרנו ורק חצי תאוותנו בידינו, מן הראוי לבדוק אם היו בה שגיאות ולתקן את המעוות לקראת המלחמות הבאות. אבל אילו היה לנו שר ביטחון בעל ניסיון, שיש קונצנזוס על כשירותו, לא היתה הביקורת גואה עד כדי כך שהיא הורסת אותנו מבפנים ומזיקה לכולנו.
ואולי עדיין לא מאוחר להסיק את המסקנות הראויות גם בתוך הממשלה הקיימת. במקום להפילה ולהפוך את כל הקערה על פיה, אפשר עדיין לעשות חילופי גברי, ולהציב אנשים מתאימים במקום שבו הם דרושים כיום.
שובר את המוסכמה שכל דבר טוב עולה כסף או מזיק
אהוד היקר,
לא אחדש דבר אם אודה שאני נהנה הנאה רבה מעיתונכם, השובר את המוסכמה שלאורה גדלתי לפיה כל דבר טוב עולה כסף או מזיק.
דווקא מעיתון כזה, שפיו וליבו שווים והוא משוחרר מתעתועים תקשורתיים ("ספינים"), הייתי מצפה ליתר בהירות בכל הנוגע לתוכנן של הכותרות שהוצמדו למאמרים. בגיליון האחרון, הכתרת את מאמרו של אורי הייטנר במילים: "המפץ ושברו". האומנם התכוונת לומר: "המפץ ופתרונו", על משקל "חלום ושברו"? ואולי התכוונת ל"מפץ ושברונו", בבחינת מפץ ומפח (נפש)?
בברכה,
אמנון ז'קונט
אהוד: הכותרת היא של הכותב, אורי הייטנר מקיבוץ אורטל שברמת הגולן, שהעיתונות הכללית אינה נותנת לו את המקום הראוי לדבריו. בדרך כלל אני לא נוהג לשנות כותרות שהכותבים קבעו, ועל כן נראה לי שיש כאן משחק אסוסיאציות לשני הפירושים שהצעת, כאשר הפירוש הראשון הוא החזק יותר.
עיתון מרגש מאוד
שלום אהוד,
רציתי רק לומר לך שהעיתון שלך מאוד מרגש אותי .
תודה
אורנה ר.
[מצאצאי המשפחות הראשונות במושבה]
עוד יש מישמיש מוסתאקאווי בארץ
לאהוד היקר שלום,
כרגיל נהנה לקרוא מפרי עטך – וכן גם תאוריך את פרי הארץ. לגבי טיב המישמישים – אני מזמינך לבוסתננו הלא-קטן בעין כרם, שם אני מגדל בין יתר עצי הפרי גם את המישמיש הלבן – אותו מוסתאקאווי המפורסם. אינני מרסס, עוטף את העץ ברשת עדינת חורים ומקבל פרי בשל ונעים לחיך. כעת גם התאנה הצהובה מתחילה להבשיל, והענבים, מקסימים.
לדאבוני האגסים מבשילים שעה שאנו בירנטון. אולי בשנה הבאה נאחר בנסיעה ונוכל ליהנות גם מהם.
מה דעתך לבקר אי פעם שם – למרגלות בית החולים הדסה?
כל טוב,
יענקלה נ.
שתי פנינים מן הגיליון האחרון
לאהוד היקר,
כל הכבוד למפעלך. אני חייבת לציין שתי פנינים מן הגיליון האחרון – 171. שירו של יוסי גמזו על יומני לאה גולדברג, שאני קוראת בדיוק עכשיו; וההספד של משה דור על יוסף הדר ז"ל, שאת שניהם אני זוכרת כילדה בגבעתיים.
כל טוב,
עדינה בר-אל
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק ג. סבא חִסְקֵל אָבּוּ אִל סִינְדוּק
והנה חלתה אימה של הדודה, היא אחותה של סבתי. ובימים ההם, למרות קיומם של בתי חולים, את החולה סעדו בביתו. והיא רותקה למיטתה הרבה ימים. וכמובן שדודי הציע לה שתבוא אליו לביתו, שם הוקצה לה חדר מיוחד. וסבתי היא שבילתה לידה, בעיקר בלילות, לטפל בה בחוליה. ואני, שהייתי תלמיד תיכון בכיתות הראשונות, נתבקשתי על ידי סבי ללון אצלם כדי להפיג את בדידותו בהיות אשתו מחוץ לבית.
נעניתי ברצון. הוא היה משכים קום בשעה חמש בבוקר ואף לפני כן, על מנת ללכת לבית הכנסת במשמרת הראשונה עם שחר. מיד בקומו היה שופת את הקומקום ומכין לעצמו תה ושותה אותו בקערית גדולה ולא בכוסיות קטנות כפי שנהגו לשתות כולם. (אלא כפי שהצרפתים שותים את התה שלהם, והם קוראים לכך – אינפוזיה). היה בולל לחם בקערית ומזמין גם אותי לסעודת השחרית הזו. ועד זמן בית הספר נותרו לי לפחות שעתיים תמימות אותן הייתי מנצל ללימודים. לא לחינם הייתי הראשון בכיתה... אגב, את תעודות בית הספר כולן מכיתה טרום א' ועד הסיום, שמרתי עימי עד היום הזה.
סבא נהג ללכת בלבוש מסורתי מימי התורכים שלפני מהפכת אתאטורק, שפסל את הגלימה והתרבוש והאבנט לטובת חליפה אירופאית. כך שהיה לסבי התרבוש שלו, האבנט והגלימה וכן החזייה שבה היו שני כיסים צדדיים ובכל אחד שעון-כיס עם שרשרת ומכסה הנפתח בלחיצה ומגלה את לוח המחוגים. בחלקו הפנימי של המכסה היה אפשר לחרוט את השם והקדשה וכל כיוצא בזה. שעון אחד היה מורה שעות "פְרַנְגִ'י", כלומר מורה את הזמן לפי השעון האירופי, והשני היה "שָארְקִי", מזרחי, כלומר הראה את השעות לפי זריחת השמש. שעת הזריחה היא שעת האפס. ובשעה עשר לפני הצהריים למשל, הוא יורה על חמש, כלומר חמש שעות מהזריחה וכל כיוצא בזה.
סבא היה מתגמל אותי קצת מדי פעם בכמה מעות לתוספת דמי הכיס, על טרחתי בבואי אליו ללון. ופעם נעניתי להצעתו ונלוויתי אליו לבית הכנסת עם שחר אבל אחר כך העדפתי להקדיש את השעתיים הללו בפתחו של יום ללימודים ולשינון החומר.
סבי זיכרונו לברכה, "בָּאבָּא סִיידָא" כפי שקראנו לו, היה גבר יפה תואר, איש תקיף ובעל בעמיו. ישר ודקדקן ומקיים מצוות. עצבני ומתלהט ולעתים מאוד עקשן. ועל עקשנותו ומעלליו סופרו סיפורים שונים ומשעשעים. למשל, סופר מפה לאוזן שביום חתונתו גילה שאבי הכלה המיועדת לא קיים את "התנאים" במלואם ולא הביא ארגז לבגדי הכלה בגודל מכובד כמוסכם. הארגז מילא תפקיד של ארון בגדים והיה בדרך כלל מצופה בנחושת ובריקועים ומסמרים מבריקים מסביב (כפי שרואים בסרטי עָאלִי בָּאבָּא ואלף לילה ולילה ודומיהם) ועל כן פקד סבא על הסבלים שהביאוהו לקחתו חזרה לבית אבי הכלה, וגם איים שיבטל את החתונה אם לא יובא, ומיד, ארגז גדול יותר כמוסכם. וכל זה כאשר המוזמנים היו כבר בחלקם בבית השמחה. היה כמובן רעש, אך שום השתדלות לא הועילה והוא לא זז מעמדתו עד שהוחלף הארגז לפי דרישתו. ומכאן שהיו שהדביקו לו את הכינוי "יחזקאל בעל הארגז", (חִסְקֵל אָבּוּ אִל סִינְדוּק).
ועוד סופָּר שפעם התרגז באיזה ענין שבו היה מעורב אחיה של אשתו, וכל כך בערה בו חמתו עד שלקח מסור וניסר את כל "הרימונים" של ספות העץ בבית. שמונה במספר. בימים ההם היו הספות מעץ רחבות וארוכות ומרופדות במזרונים, וכריות ומשענת להן גם כן, אלה שנקראו "תַכְת". לדפנותיהם הצדדיים ובאמצע על הגב היו קבועים מעשי חריטה מין כדורי עץ יפהפים שבלטו לקישוט. את הספות חתוכות הרימונים ראינו כולנו אחר כך בבית, שכן הן לא הוחלפו כאשר ניחם סבי לאחר מכן על מעשיו, והם נשארו עשרות שנים בביתו עד זמננו אנו.
את סבא אני זוכר כמי ש "לא רגל על לשונו ולא עשה לרעהו רעה," ככתוב בספר תהילים. כל שנה היה מזמין צַבָּעִים לחדש את פני הבית. ואלה היו צובעים ומחדשים את הכול בצבעים יפים ושקטים. וכמובן שלא שכח להשאיר קטע קיר מלוכלך ולא צבוע "זכר לחורבן בית המקדש". בבית, שהיה בנוי ארבעה מפלסים, מרתף, קומת קרקע, קומה חורפית ועלית גג, היו גם עמודים שתמכו במרפסות הפנימיות. עמוד כזה נקרא "גִ'דְעָאיִי". העמודים מעץ וצורתם משושה ולראשם כתרים מגולפים מעשי ידי אמן. ובצד שפנה לחצר הבית הפנימית, על כל עמוד בחלקו העליון, מתחת לכתר, היתה מצוירת האות "ה". ועל האחר "שדי" – לשמירה מפני מזיקין ונגד עין הרע.
הוא שמר כמובן על צביון מסורתי יהודי ודאג שמלמד דרדקים יפקוד את בתי בניו וילמד את הנכדים תורה. וכך היה לנו מדי פעם מלמד אחר, חדש מפני ישן: תחילה מוּעָלִם מאיר ואחר כך מועלם הָארוֹן. את הראשון אני זוכר בקושי ולא הספיק ללמדני לפני שפרש לגמלאות, קרי להקדיש את עיתותיו לתפילה וללימודים בבית הכנסת. והשני זכיתי שילמדני תורה וירביץ בי ידע. וכמובן לא פעם על חשבון השעות בהן הייתי רוצה לשחק עם חברי במחבואים, ג'וּלים או סתם להעיף עפיפון יפה בשמי בגדאד, וראה בהמשך.
סבתי, היא "ימְמָּה לוּלוּ" היתה באמת אשת חיל. נמוכת קומה אך מלאת מרץ, תושייה, חוכמה והיגיון. ראשית היא ידעה קרוא וכתוב, דבר לא כל כך שכיח אצל הנשים בנות המחזורים שלה. את השכלתה זו הקנו לה שנות היותה ב"מדרש תורה", אליו היו הולכים הילדים, בעיקר הבנים. מעולם לא שמעו מפיה מילת תלונה על בעלה או כלתה ואף לא על אחרים. תמיד שמרה הכול בליבה ובכבוד. הכירה את שיגעונותיו של בעלה (ואחר כך של בניה, כולל אבי), ונהגה כך שלא ללבות את היצרים. שתיקתה ונועם הליכותיה השקיטו כל ריתחה. מעין "מענה רך משיב חימה." ביתה היה נקי ומסודר להפליא והיא הפעילה היטב את העוזרות, שמטבע הדברים היו מתחלפות מדי פעם. בכל פורים ובכל חג אחר דאגה לשלוח לילדיה ולנכדיה דברים טובים ומשלוח מנות – מרצפן סוכריות חלבה וכל כיוצא בזה בפורים, ותמרים ולֶבֶּן ולחם טרי בצאת הפסח, וחמאה ואורז לחג השבועות, רימונים וביכורי אשכוליות מתוקות בסוכות, תפוזים מארץ-ישראל לחנוכה ועוד.
ביום הראשון של חג הפסח והסוכות נהוג היה ללכת לבית סבא ולברך ב-"תזכו לשנים רבות ומועדים לשמחה," שותים כוס מיץ, יושבים מעט והולכים לבית השני, וכן הלאה. וכך הייתי נלווה לאבי בביקוריו אצל הוריו, ומהם לבתים של דודיו ודודותיו הרבים. בדרך זו גם התוודעתי לענפי המשפחה השונים, עליהם היה אבי מספר לי פרטים אחר כך. ועם חלק מצאצאיהם אני בקשר גם כיום.
אבי היה בין הראשונים שרכש מצלמה, וצילם למזכרת אירועים שונים, שמחות ובני משפחה. ואף ביקש מהם תמונות לאלבום שאירגן לעצמו. גם נתן לבני המשפחה הקרובים תמונות שלנו, ילדיו. מכל תמונה היה מזמין 24 עותקים ושולח לכולם עם הקדשה מפורטת "לבן דודי היקר תמונתי זו מוגשת לך בכל הכבוד למזכרת נצח, שלך בנאמנות י.ז." ותאריך. כמה מתמונות אלה, עם הקדשה, מצויות אצלי היום, מאלה שלא הספיק אבי לשלחן לתעודתן...
לימים הדביק אבי וסידר את כל התמונות הללו באלבומים יפים ומהודרים עם כריכות עור מקושטות, שבחלקם הגדול נשארו בבגדאד, אך אחד שרד לפליטה והוא שמור עימדי לתפארת ולשמחתם של אלה שמופיעים בו מן הקרובים, שהיום הם בני שבעים ומעלה ובאלבום הם מופיעים כזאטוטים זבי חוטם.
המשך יבוא
קטעי עיתונים ישנים
[מודעת נישואין שהתפרסמה בעיתון "הארץ" ביום 30.10.70]
אלי ומשה דורית ואברהם
פיירשטיין אביטל
מודיעים בשמחה על נשואי בניהם
שׂרי עב"ל ציון
החופה נערכה בחוג המשפחה
כ"ז תשרי תשל"א, 27.10.1970
[מודעת אבל שהתפרסמה בעיתון "הארץ" ביום 17.6.79]
בכאב רב וביגון עמוק אנו מודיעים על פטירתה
הטראגית של בתי ואחותי היקרה
שׂרי פיירשטיין
הלוויתה תצא מחר, יום שני, כ"ג סיון תשל"ט (18.6.79) בשעה 3.00 אחה"צ
מבית הלוויות של בית-החולים בילינסון (מצד רחוב קפלן) לבית העלמין סגולה
בפתח-תקוה.
אוטובוסים יעמדו לרשות המלווים.
אמה: אלי פיירשטיין
אחיה: רמי פיירשטיין
ידידיה, מכריה
וכל בני המשפחה
יושבים שבעה ברחוב זכרון משה 4, פתח-תקוה.
[כתבה שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" ביום 17.6.79]
השוטרים הפסידו במירוץ עם המתאבדת
מאמצים להציל אישה בירושלים
שהחליטה לשים קץ לחייה –
עלו בתוהו
– מאת גבי ברון, כתבנו בירושלים –
מאמצים נואשים שעשתה משטרת ירושלים ביום שישי בצהריים כדי להציל ממות צעירה שאיימה להתאבד – עלו בתוהו.
במשך שעתיים וחצי סרקו כוחות משטרה את העיר בחיפושיהם אחר מכונית שתיאורה היה ידוע ואשר האישה נהגה בה. בשעה 2.30 אחר-הצהריים לא נותר לשוטרים אלא לזהות את גופתה של אישה בת 30 שקפצה מעל מגדל הכנסייה הלותרנית בעיר העתיקה.
ההודעה הראשונה על איום ההתאבדות הגיעה למוקד משטרת ירושלים סמוך לשעה 12 בצהריים. עורך-דינה של האישה התקשר והודיע, כי לקוחתו הבהירה לו בשיחה טלפונית שהיא מתכוונת להתאבד.
שוטרים יצאו לכתובתה ומצאו את דלת הדירה פתוחה. מכונית ה"גולף" הבהירה שלה לא חנתה לפני הבית. מיד הופץ בין ניידות המשטרה תיאורה של המכונית ומיספרה, ונמסרה הודעה גם במקום עבודתה של האישה.
נהגים נתבקשו באמצעות תוכנית הרדיו "גלגלי צה"ל" לעזור באיתור המכונית בכבישים. המכונית אותרה כמעט במקביל להודעה כל מציאת הגופה למרגלות הכנסייה הלותרנית. הראה, כי האישה החנתה את המכונית ברחוב שלומציון במרכז העיר ועשתה את דרכה ברגל אל העיר העתיקה
לא נמסר מה הרקע להתאבדות.
ושוב ב"צ'יינה קורט" שאינה מאכזבת אף פעם:
ארוחה עסקית משביעה מאוד ב-44 שקל לסועד
המעבר למערכת החדשה של "חדשות בן עזר" גובה מאיתנו ריצות רבות בחום התל-אביבי שמעל שלושים מעלות, ובפרוייקט שמתאים לזוג צעיר ולא לעורך מכתב-עיתי בן שבעים. בלית ברירה נזקקים יותר למסעדות. "צ'יינה קורט" מסבירת הפנים היא אי של שלווה וקרירות בכרך הסואן. לידה נמצא חניון קטן בפינת שלום-עליהם והירקון, שנכנסים אליו בפנייה ימינה כאשר מצפינים בירקון, ממש לפני השגרירות האמריקאית. 25 שקלים. אין סיכוי למצוא באזור חנייה שלא בחניון.
שתי המנות העסקיות כללו: מרק וון-טון מצויין, בייחוד הלביבה הסינית הפריכה שבפנים, מרק חמוץ-מתוק, ואפשר לבחור גם מרק תירס או מרק חריף. מנת ביניים אגרול לסועד עם רוטב חמוץ-מתוק, טרי ומצויין. 2 מנות עיקריות, צלחת של רצועות-עוף בציפוי פריך ברוטב לימון ממותק קלות, והן ממש נמסות בפה. מנה מצויינת. לא נופלת מזו של אהרוני בשעתו, ואפשר לקבל גם ברווז עשוי באותה צורה. צלחת של בשר לבן חמוץ-מתוק, חתיכות בשר פריך מטוגנות, אף הן בציפוי, ועליהן רוטב אדום עשיר עם קוביות אננס ופלפל ירוק מתוק, ממש מעולה. 2 קעריות אורז עם פתיתי ביצה מטוגנת וירקות. גם כן מעולה. 2 כוסות קולה עם קרח קרות כקרח, חינם. זה התפריט העסקי שעולה 88 שקל לשניים והוא משביע מאוד.
בדרך-כלל אנחנו לוקחים את מנת הדגל של המסעדה, קריספי דאק, חצי ברווז פריך, שזו חווייה לעצמה, ממש טקס, ואם אתם פעם ראשונה ב"צ'יינה קורט", קחו את ה"חצי קריספי דק" שמספיק לשני אנשים, אבל אינו ארוחה שלימה. כדאי קודם מרק ועוד מנה משותפת אחת.
אל שתי העסקיות הוספנו קנקן תה טעים שמתמלא שוב ושוב באותו מחיר, ומנה אחרונה שעולה 20 שקל בלבד – "גלידה מטוגן" בלשון המלצרית, שני כדורים גדולים של גלידת וניל קפואה, מגולגלים בציפוי מוזהב כמו בננה ספליט, שנוצר מטיגון של זמן קצר בשמן עמוק רותח, ומיד מוגשים לשולחן כשעליהם יצוקים מייפל סירופ וסירופ שוקולד. גם זו חווייה לא רגילה, וכאן היא ממש זולה. סך הכול 126 שקלים, שעליהם הוספנו 15 שקל טיפ, יחד 141 שקל.
צ'יינה קורט, מסעדה סינית. שלום עליכם 14, ת"א. 03-5178454.
ישראל פנחסי
זמן פציעות
כלל נקוט הוא, לא שופכים את המים עם התינוק. אם מטרת ההפגנות של לוחמי המילואים בירושלים היא להוציא קיטור, אזיי ניחא, אם למען ועדת חקירה, צודק. אך אם מטרתם היא הפלת השלטון, חובה לעצרם.
להדיח את כולם? איזו מין דרישה היא זו? מי ידיח? ומי בדיוק יומלך? בירידה מסוכנת ועל פי התהום לא מחליפים את הנהג. נכון שהאוטובוס מקולקל ומעצוריו רופפים, אך הוא יכשיל כל נהג. האוטובוס מילואימניקים חביבים, הוא אתם, והנוסעים שבו, אנחנו. וברגע הזה עלינו להגיע לסוף המדרון בביטחה, ורק אז להחליט אם מחליפים את הנהג, או את האוטובוס.
מנקר בי החשש, ולוואי שאתבדה, שבין המוחים ראיתי גם פנים מוכרות. בעבר הלא רחוק, הם היו בכתום. ואם זה נכון, הרי שמטרת המחאה הזו הינה הפיכה ופגיעה גסה בדמוקרטיה. לסגור חשבון פתוח עם מי שרק לפני שנה הובילו את ההתנתקות. וזה עתה, לפני מאה ימים, ניצחו בבחירות דמוקראטיות. זה מה שרק חסר לנו כעת, שינוי השלטון במחטף.
האם כה קצר זיכרוננו? אריק שרון, בתמיכה חסרת תקדים, הוביל מהלך בלתי נמנע, התנתקות מהסרטן ששמו רצועת עזה. לא היינו צריכים להתיישב שם מלכתחילה. העם תמך. בינתיים, לאסוננו הרב, שרון קרס. אולמרט נבחר כברירת מחדל, זו הדמוקרטיה! איך אפשר להאשימו עכשיו בכך שצה"ל לא היה מוכן? צה"ל שעסוק מעל הראש בהתנתקויות, בפינוי מאחזים, ובעימותים עם מתנחלים אלימים. צה"ל שמחזיק ביהודה ושומרון בלבד שלושים גדודים, חציים במלחמה בטרור וחציים בשמירה על אוכלוסייה יהודית מרדנית ועוינת, שמתעמתת איתו.
איזו הגינות יש בדרישה לחקור כל זאת כעת? קצת חשבון נפש, להסתכל המראה! האם עריפת ראשים היא הפתרון? החיזבאלה התעללו בכושר ההרתעה שלנו שנים, וכלום לא נעשה. אולמרט לא היה אז ראש הממשלה, ודן חלוץ היה טייס. הערבים ימשיכו במעלליהם גם כאשר נחזיר להם הכול. לכן עלינו לדאוג קודם כל לקיומנו ולהחליט לאן בדיוק מועדות פנינו. כיצד נגן לאורך ימים על מאות ההתנחלויות מפוזרות? שאפילו הטובים בידידינו אינם מכירים בהן. השקענו בהן כבר כמאה מיליארד, ועוד נשקיע כסכום הזה בפינויין. ומה ייוותר אז לצבא, ולתרופות?
ועדת החקירה שתקום תצטרך לחקור כיצד הגענו למצב הזה. מדוע האוטובוס שלנו אינו ראוי לשימוש. ולבדוק הכול. למה הצבא אינו מתאמן? וכיצד ולמה לא כולם מתגייסים? הייתי יותר מרוצה אם כל אותם מילואימניקים היו עושים שביתת רעב כשהתפרסמו המסקנות של ועדת טל, המפלות בין דם לדם. ייתכן גם שאז היתה אולי נחסכת מהם המחאה הנוכחית. לא ייתכן שחמישה אחוז מהאוכלוסייה הכשרה ישאו בכל הנטל הביטחוני [לא ברור]. לא ייתכן גם שיהיו כאלה שיטיפו בשם האל לסירוב פקודה, וימשיכו לקבל מאיתנו שכר. וזוהי רק דוגמא קטנה למחדלים שהביאו אותנו עד הלום.
אולמרט רק היה במקרה בראש המדינה כשקרתה המלחמה הזו, אבל במה בדיוק הוא חטא? ושוב שאלה של תם, מיהו בדיוק היורש? ובלי בחירות דמוקראטיות? זה הרי קרה בעבר הקרוב ברומניה, זוכרים את צ'אוצ'סקו? זה מה שאנו רוצים? קצת להירגע, חבריא, כי החיפזון הוא מן מהשטן.
"קפצי, הרשת כבר תיפרש לרגלייך!"
נפתחת ההרשמה לסדנת כתיבה בהנחייתי שתיפתח בקרוב בכוכב יאיר. לפרטים נוספים והרשמה – אנא פנו אליי בהקדם: shez@bezeqint.net 03-7313444.
בברכה,
שז
משוררת, סופרת, מנחת סדנאות כתיבה
צַפְיָה – אשתו היהודייה של מוחמד
רומן היסטורי-תיאולוגי-פוליטי. סיפור דרמה מרתק, המבוסס על מאורע היסטורי אמיתי שמעולם לא עסקו בו, המעובד במדויק על פי ההיסטוריונים הערבים. "תהא רק דת אחת בערב," הכריז מוחמד נביא המוסלמים. לאחר חיסול היישוב היהודי באַל-מַדִינָה – רצח הגברים ומכירת הנשים והילדים לעבדות, הותיר לעצמו מוחמד נערה יהודיה יפהפייה בת שבע עשרה בשם צפיה. הביוגרף של מוחמד, איבן הישאם, מספר שיום אחד ראה מוחמד את אחד משומריו, כ'אלד בן זיד, מסתובב סביב חדרה של צפיה:
"מה אתה עושה כאן?" תמה מוחמד.
"שליח אלוהים", ענה לו כ'אלד, "יראתי עליך מפני האישה הזאת – צפיה, שהרי רצחת את אביה ואת בעלה ואת בני עמה, מפחד אני שתתנקם בך."
צפיה שנלקחה כשלל מלחמה לאחר שבעלה ואביה נרצחים, עומדת בפני הדילמה – לנקום ולפגוע במוחמד, לפגוע בעצמה, או להתאסלם ולהינשא לו.
מה היתה דמותו האמיתית של מוחמד לפי ההיסטוריונים הערבים? האם היה מוחמד-מייסד האיסלם, דמות מוסרית? צפיה הקרועה מתלבטת בייסורי נפש וגוף עד שהיא מגיעה בשארית כוחותיה להחלטה שיש בה משום הארה על עתיד הקונפליקט עתיק השנים ורווי הדם שבין האיסלם ליהדות.
ספר חובה לכל אדם הרוצה להבין את המקור ל"התנגשות הציביליזציות" של זמננו.
הספר יצא ב"תמוז הוצאה לאור", ה"א באייר 24, תל-אביב 62998 טל. 6952780, ונמצא בחנויות המובחרות.
[דבר המו"ל]
לפרטים נוספים:
http://www.hgr.co.il/site/detail/detail/detailDetail.asp?detail_id=247028&depart_id=27769
איך הפמיניסטיות דפקו את עצמן בחוק מטומטם?
סח לי חבר, לשעבר בעל משרד עצמאי פרטי פורח, שבוטל לאחר שפרש לפנסיה – כי אילו היה צריך היום להפעיל את המשרד, לא היה מעסיק אף לא עובדת אחת. והסיבה, מדי פעם היה גם מרים קולו וגוער בעובדת, מדי פעם היה נותן בונוס לעובדת שהיתה ראוייה לכך, ולעיתים היה גם נאלץ לפטר עובדת. כל הפעולות הפשוטות האלה, המתחייבות מיחסי עבודה במשרד פרטי, היו יכולות להתגלגל מיד לתלונה על רקע של אינוס וניצול מעמדו כמעסיק. די שעובדת אחת תקנא בזולתה שקיבלה בונוס, וכבר תרחף שמועה על יחסי מין עם הבוס.
זהו. גבר זהיר לא מעסיק נשים. למה לו להסתבך? ואתן, הפמיניסטיות, מחוקקות חוקי האינוס – מרוב להיטותכן דפקתן את הנשים במקומות העבודה וגרמתן שיתייחסו אליהן באופן גזעני, וכל זאת כמובן מבלי שהמעסיקים הזהירים יודו בכך, שהרי אין שום חוק שמחייב להעסיק מיספר דומה של נשים וגברים בעסק פרטי.
ארבעה חמישונים מאזרחי ישראל אומללים!
הסקר השנתי של המוסד לביטוח עממי על מצב האושר בישראל, שהתפרסם אתמול, קבע לפי מדד חנוך לוין ז"ל כי אזרחי ארבעה החמישונים הראשונים בישראל (מלמטה למעלה) אומללים, וזאת מהסיבה הפשוטה שמעל כל חמישון יש חמישון מאושר ממנו – ורק החמישון העליון – אין מאושר ממנו ולכן הוא מאושר כי אין לו במי לקנא.
בניגוד לסברה הרווחת, חמישון האושר העליון אינו מורכב רק מעשירים מופלגים אלא יש בו הרבה חרדים וערבים, כי בכל רחבי תבל אין עוד אזרחים מאושרים מהם – שמולידים ילדים בלי חשבון ומתפרנסים מקצבאותיהם ומתשלומי העברה וחלוקה נוספים – על חשבון משלמי המיסים האומללים. ואיזהו עשיר? השמח בחלקו!
מכתב תמיכה בהחלטות ראש הממשלה
אני תומך במאה אחוז בהחלטתו של אהוד אולמרט להקים שתי ועדות בדיקה לדרגים המדיני והצבאי ולהשאיר למבקר המדינה את הטיפול בביקורת העורף האזרחי, ולצערי בתמיכתי זו אני חש עצמי מאוד בודד בקהל פושקי שפתיים שכולם משימים עצמם חכמים ממני.
החלטתו של אהוד אולמרט היא החלטה אמיצה, נבונה, רואה נכוחה את העתיד ומגינה על הצבא מפני חוקרים, מפני תובעים של אינטרסנטים משמאל ומימין, אשר בשם מוסר וצדק שהם מזוייפים-בעיניי לא איכפת להם להחריב את המדינה.
אני מקווה שההיסטוריה הישראלית תשפוט את אהוד אולמרט טוב יותר מאשר התקשורת המתלהמת בימים אלה, זו שלמרבה המזל אינה מצליחה ללבות את המחאה, בין היתר משום שמרבית תושבי צפון הארץ הם בדיעה הפוכה בתכלית לזו של מלבי המחאה וקרנפי עיתון "הארץ" ועיתונים אחרים. תושבי הצפון היו רוצים בעיקר לדעת כיצד ישוקמו בתיהם במהירות וכיצד יובטחו החיים בצפון אל מול האפשרות לחידושה של המלחמה, ולכך ועדת חקירה ממלכתית לא רק שלא תועיל להם אלא גם תזיק. הם זקוקים לוועדות מקצועיות שבפניהן אפשר להעיד בלי חשש הפללה ורק כך אפשר לתקן ולחזק את נקודות התורפה לקראת העתיד.
עכשיו, שחסן נסראללה פוקח עיניים ורואה את גודל מפלתו, ומתחיל להודות בכך – אולי גם התקשורת הישראלית המשרתת אותו בעקיפין תשנה את הטון ותתחיל לראות את המציאות בעיניים בלתי משוחדות? כדאי לקרוא את מאמרו של יוסי מלמן ב"הארץ" משלשום, 29.8.06, המגלה פתאום את הישגינו במלחמה, ואשר אני, אילו הייתי עורך נאמן לרוח עיתון "הארץ", הייתי מפטר אותו מיד על חוצפתו לומר זאת כי בדבריו הוא ממש מעליב את חסן נסראללה.
סופר נידח אהוד בן עזר
Brigitte Gabriel's Speech at Duke University
Remarks of Brigitte Gabriel delivered at the Duke University Counter Terrorism Speak-Out
I'm proud and honored to stand here today, as a Lebanese speaking for Israel, the only democracy in the Middle East. As someone who was raised in an Arabic country, I want to give you a glimpse into the heart of the Arabic world.
I was raised in Lebanon, where I was taught that the Jews were evil, Israel was the devil, and the only time we will have peace in the Middle East is when we kill all the Jews and drive them into the sea.
When the Moslems and Palestinians declared Jihad on the Christians in 1975, they started massacring the Christians, city after city. I ended up living in a bomb shelter underground from age 10 to 17, without electricity, eating grass to live, and crawling under sniper bullets to a spring to get water.
It was Israel who came to help the Christians in Lebanon My mother was wounded by a Moslem's shell, and was taken into an Israeli hospital for treatment. When we entered the emergency room, I was shocked at what I saw. There were hundreds of people wounded, Moslems, Palestinians, Christians, Lebanese, and Israeli soldiers lying on the floor. The doctors treated everyone according to their injury. They treated my mother before they treated the Israeli soldier lying next to her. They didn't see religion, they didn't see political affiliation, they saw people in need and they helped.
For the first time in my life I experienced a human quality that I know my culture would not have shown to their enemy. I experienced the values of the Israelis, who were able to love their enemy in their most trying moments. I spent 22 days at that hospital. Those days changed my life and the way I believe information, the way I listen to the radio or to television. I realized I was sold a fabricated lie by my government, about the Jews and Israel that was so far from reality. I knew for fact that, if I was a Jew standing in an Arab hospital, I would be lynched and thrown over to the grounds, as shouts of joy of Allah Akbar, God is great, would echo through the hospital and the surrounding streets.
I became friends with the families of the Israeli wounded soldiers: one in particular Rina, her only child was wounded in his eyes.
One day I was visiting with her, and the Israeli army band came to play national songs to lift the spirits of the wounded soldiers. As they surrounded his bed playing a song about Jerusalem, Rina and I started crying. I felt out of place and started waking out of the room, and this mother holds my hand and pulls me back in without even looking at me.
She holds me crying and says: "it is not your fault". We just stood there crying, holding each other's hands.
What a contrast between her, a mother looking at her deformed 19 year old only child, and still able to love me, the enemy, and between a Moslem mother who sends her son to blow himself up to smithereens just to kill a few Jews or Christians.
The difference between the Arabic world and Israel is a difference in values and character. Its barbarism verses civilization. Its democracy verses dictatorship. Its goodness verses evil.
Once upon a time, there was a special place in the lowest depths of hell for anyone who would intentionally murder a child. Now, the intentional murder of Israeli children is legitimized as Palestinian "armed struggle".
However, once such behavior is legitimized against Israel, it is legitimized everywhere in the world, constrained by nothing more than the subjective belief of people who would wrap themselves in dynamite and nails for the purpose of killing children in the name of god.
Because the Palestinians have been encouraged to believe that murdering innocent Israeli civilians is a legitimate tactic for advancing their cause, the whole world now suffers from a plague of terrorism, from Nairobi to New York, from Moscow to Madrid, from Bali to Beslan.
They blame suicide bombing on "desperation of occupation". Let me tell you the truth. The first major terror bombing committed by Arabs against the Jewish state occurred ten weeks before Israel even became independent.
On Sunday morning, February 22, 1948, in anticipation of Israel's independence, a triple truck bomb was detonated by Arab terrorists on Ben Yehuda Street, in what was then the Jewish section of Jerusalem. Fifty-four people were killed, and hundreds were wounded. Thus, it is obvious that Arab terrorism is caused not by the "desperation of occupation", but by the VERY THOUGHT of a Jewish state.
So many times in history in the last 100 years, citizens have stood by and done nothing, allowing evil to prevail. As America stood up against and defeated communism, now it is time to stand up against the terror of religious bigotry and intolerance. It's time to all stand up, and support and defend the state of Israel, which is the front line of the war against terrorism.
הנאום הגיע אלינו באינטרנט. אם איננו טועים, הפיצוץ הקטלני ברחוב בן-יהודה בירושלים לא נעשה בידי ערבים אלא בידי חיילים בריטיים שואפי נקם ביישוב העברי.
מידע לקוראים
* מיספר הנמענים של המכתב העיתי עולה או יורד מגיליון לגיליון והוא מגלם את תוספת מיספר המצטרפים פחות מיספר המבטלים. לאחר כל הודעת ביטול אנו שבים וקוראים את הגיליון לראות מה היה יכול להרגיז ולגרום לביטול. יש לנו השערות לגבי תגובות מכל קצווי המוסר והטעם הטוב והתקין, ומכל נתיבי הקיצוניות המחשבתית – אבל לא יעלה בדעתנו להגביל את סגנונו ואת תוכנו של המכתב העיתי במטרה שימצא חן בעיני קוראים מסויימים. יתירה מזו, עדיף לנו שברבות הזמן יִרבֶּה מיספר הקוראים שהעיתון מתאים להם ויימחקו מרשימותינו מרצונם קוראים שהמכתב העיתי אינו לטעמם.
* מישהו שלח לנו כתובת של ידיד בארה"ב כדי לשלוח לו את המכתב העיתי, והכתובת לא נכונה. אנא התקשרו אלינו כדי לתקנה – levy@brandis.edu
* מישהו שכח במערכת שלנו תיק ובו ביצים קשות וכדברי הפתגם המקסיקאי: "גוויות ואורחים מתחילים להסריח אחרי שלושה ימים," אַלְזוֹ, לכן אני מבקשת לבוא לקחת את הביצים כי אם לא יבואו נזרוק אותן לזבל יחד עם התיק.
* בגלל המעבר הקרב ובא של המערכת לבניינה החדש נארזו כבר כל עותקי הספרים שהצענו בחינם ובתשלום בגיליונות הקודמים, ולכן חדלנו לפרסמם. אנחנו מקווים לחדש את השירות בגיליונות הבאים, ובינתיים תזדיינו בסבלנות ותקראו את רבי המכר לפי הרשימות בעיתונים, ואם אתם חכמים, יותר טוב תקראו איזה ספר טוב מן העבר.
* פנה אלינו בעקיפין פרופ' גמזו בשאלה על אודות גנב שהיה ידוע בתל אביב הקטנה. שם הגנב רזמל והוא היה בוגר הגימנסיה העברית הרצליה, ובכלל הוא גנב מעשירים כדי לתת לעניים. מי ראה? מי שמע?
* הגיליון הבא של הרביעי בספטמבר (גיליון 173) יהיה מורחב מאוד (כשני מגה-בייט) ויוקדש כולו למלאת באותו יום בדיוק 25 שנה למותה של המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב, ויכלול גם שתי תמונות שלה. משתתפים: המשוררת ש. שפרה, המשורר משה דור, עמנואל בן-עזר (בן אחיה אלעזר), לאה שורצמן (לבית ראב בן עזר, בת אחיה בנימין), הסופר חיים באר וחוקר שירתה פרופ' ראובן שהם (בערב למלאת 100 שנים להולדתה ב"יד לבנים" בפתח-תקווה ב-1994), העיתונאית אביבה לורי (בכתבה על אודותיה ב"מוסף הארץ") והסופר אהוד בן עזר (בן אחיה בנימין, בפרקי יומן לא-שיגרתיים על אסתר ראב שטרם פורסמו).
* ב"קול ישראל" עסוקים זה שבועות אחדים בחגיגת שנה למותה של דליה רביקוביץ', המוגשת בעמקות בלתי-רגילה מפי המשוררת אורלי קסטל-בלום (האומרת דַרַפְט במקום דְרַפְט) תבדל"א, ולכן לא ישמיעו כנראה אף שיר אחד של אסתר ראב. ישנן אמנם בארכיון "קול ישראל" הקלטות מופלאות של אסתר ראב קוראת את שיריה בקולה הצעיר וה"צברי" גם בשנות קשישותה, כפי שהקליט אותה שמואל הופרט, אבל מה היא ומה קולה לעומת קסטל-בלום קוראת יום-יום את רביקוביץ'?
בשם צוות העורכים,
מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,165 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל