גיליון מס' 173

מוקדש למלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה

אסתר רַאבּ

האזינו השבוע מדי יום בחמש דקות לשתים-עשרה בצהריים ב"קול המוסיקה": אסתר ראב קוראת בקולה משיריה

תל אביב, יום שני, י"א באלול תשס"ו, 4 בספטמבר 2006

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

בגיליון: ש.שפרה: "באחת", אסתר ראב משוררת נבחרת ונבדלת

אסתר ראב: שני קטעי שיר מאוחרים שטרם פורסמו

משה דור: הראשונה // עמנואל בן-עזר: בחירתה של קיקי

לאה שורצמן (ראב בן עזר): דודתי אסתר ראב

ערב ביד לבנים בפתח תקווה במלאת 100 שנה להולדתה של אסתר ראב שנערך ביום 21.4.94 בהשתתפות ש. שפרה, חיים באר, ראובן שהם ואהוד בן עזר

ניצוץ מכוכב אבוד / כתבתה של אביבה לורי, [מוסף הארץ, 20.2.04]

אהוד בן עזר: הדודה אסתר, פרקים מהיומן, על אסתר ראב [קטעים נבחרים מחוברת במהדורה פרטית]

בבית אביה ואימה, יהודה ולאה [לבית שיינברגר] רַאבּ [בן עזר], בית חד-קומתי שעמד ברחוב פינסקר 21, נולדה אסתר ראב ב-25 באפריל 1894, אביב תרנ"ד (יום ד', י"ט בניסן. במקומות אחרים סיפרה שנולדה בפורים ולכן שמה אסתר). אביה של אסתר, יהודה ראב (1948-1858), עלה לארץ-ישראל ב-1875, תרל"ה, ולאחר שהות של שנתיים-שלוש בירושלים, היו יהודה ואביו אליעזר ראב במייסדי המושבה העברית הראשונה, פתח-תקווה, בשנת תרל"ח, 1878. ילדותה ונעוריה עברו עליה בבית האב, איכר חרוץ ואדם משכיל, שאותו העריצה כל ימיה: "הוא היה לא רק אבי הביולוגי אלא גם אבי הרוחני. היינו מבינים זה את זה בשתיקה."

אסתר ראב מתה בטבעון בבוקר יום שישי, ה' אלול תשמ"א, 4.9.1981, ונקברה בעיר-מולדתה פתח-תקווה ביום ראשון ה-6 בספטמבר והיא כבת 87. על מצבתה חקוקות המילים שביקשה, מתוך שירה "נשורת", משנת 1961:

מתקו לי רגבי-עפרך

מולדת – כאשר מתקו לי

ענני-שמייך –

ש.שפרה

"באחת"

אסתר ראב משוררת נבחרת ונבדלת

בשנת 1973 ערכתי עם אסתר ראב ראיון בביתה שבטבעון. מאז שהתוודעתי לשירתה ראיתי בה מעין אחות בכורה, והמפגש אכן היה מרתק. אבל פרסומו של הראיון גרם לי צרות צרורות; עורכת הגיליון של אותו שבוע, נדמה לי שהיתה זו דקלה גולומב שמלאה את מקומו של יצחק בצלאל, השתמשה בציטוט מתוך הראיון ככותרת: "כאשר אני מריחה אהבה אני רוצה שושנים". אסתר ראב טילפנה אליי והכחישה שאמרה את הדברים מכל וכל. ואחר-כך טענה כלפיי: "איך את יכולה לקרוא לראיון איתי בשם כל-כך באנאלי." השם ניראה לה מאוד בלתי הולם את דמותה. ואני ניסיתי להסביר שהשם אינו יוזמה שלי, והעורכת עשתה מה שעשתה בלי לשאול את פי – אך שום דבר לא עזר, היא היתה מאוד כעוסה, ואני יכולתי להבין. נכון שהיא אמרה את המשפט, אבל כשהעורכת הוציאה את הדברים מתוך הקשרם והכתירה בהם את הראיון, ברור שהם זכו להדגשים שלא הלמו את אישיותה של אסתר ראב לא כמשוררת ולא כאישה, וודאי שלא יכלו לשמש כותרת שתקיף את ריבוי פניה.

הרבו לדבר הערב על ידיה של אסתר ראב כפי שהן נראות בדיוקן שצייר חיים גליקסברג ועליהן התנהל כאן ויכוח. אני התרשמתי מאוד משני פרטים לכאורה לא חשובים. לפני הפגישה אתה, כשדיברתי איתה בטלפון, שמעתי קול צעיר מאוד; וידעתי, היכרתי – את תאריכי השירים, והקול לא התחבר לי בשום פנים עם גילה של המשוררת, כי היה לה קול של אישה צעירה.

ואחר-כך, כשפגשתי בה בטבעון, מה שהרשים אותי בדמותה היו הידיים שלה; היו לה ידיים עזות מבע ובעלות כוח, חזקות מאוד, אצילות מאוד; ציפורניה היו עשויות, מטופחות; מצד אחד שימרו את הכוח שיש בה, ויחד עם זה היתה בהן עדינות, איזו רכות נשית, והעיקר הצורך לטפח אותן ולשמור עליהן חרף כתמי הגיל והשמש. לא במקרה אני מזכירה את הפרטים האלה; הם סימלו בעיני את המורכבות של הדמות.

כשאני באה לצייר דיוקן של אסתר ראב, אני יכולה לומר שבעצם מה שאיפיין אותה בכל המישורים – היתה היבדלות, ייחוד, והייתי אומרת, למרבה הפאראדוקס – אפילו זרות. דווקא האישה הזו, המחוברת אל מקומה, חיה בעצם בגלות מפני שהיא היתה מחוברת אל מקומה, אבל הסביבה שבה חיה ובה כתבה – היתה סביבה תלושה ממקומה.

גם לה עצמה, כך הרגשתי בפגישה איתה, היתה תחושה של בדידות גדולה, של זרות כלפי הסביבה שבה היא כותבת, ובה היא בעצם מתקיימת כמשתתף. יחד עם זה היתה לה תחושה של נבחרות.

אחר-כך ניסיתי לבחון את הרושם הזה. נידמה לי כי הפאראדוכס, הסתירה, מאפיינים אותה בשלושה תחומים מרכזיים בחייה, ומהם אולי צומחת ההיבדלות של דמותה והייחוד של שירתה. בואו נתחיל מהמישור הבסיסי ביותר – כאישה. מצד אחד היא אמרה לי באותו ראיון: "השירה היא הצד הגברי שבי. היסודות שלי אינם נשיים. אני כותבת שירים גבריים... אילו נולדתי שנית הייתי רוצה להיוולד גבר. אינני אוהבת להיות ותרנית. בחור יכול להשיב מלחמה. הוא פשוט נותן בוקס בשיניים."

ובאמת ברוח זו היא כותבת את השיר הנפלא: "אני תחת האטד,/ קלה זידונה,/ קוציו צוחקת /לקראתך זקפתי"... אגב, השמעת ההקלטה שבה היא קוראת את השיר – פתרה לי בעייה. אני תמיד קוראת בשיר זה – "צוהֲלה", כי כך נדפס במהדורה שיצאה לאור בהוצאת "מסדה". ועכשיו שמעתי שאסתר ראב קוראת צוהלת, זאת אומרת שהיא הכריעה לטובת "צוהלת", ואני חייבת לקבל את הדין. אם כי באוזניי הנוסח הראשון יפה יותר. ההברה הפתוחה בסוף המילה היא פרועה יותר והולמת יותר את רוחו של השיר. מי יודע אם לא איזה עורך קפדן תיקן כאן את המהדורה הראשונה של השיר.

 "אני תחת האטד" מסתיים ב"את דיננו גזרתי באחת" – דין האהוב וגם דינה של האוהבת נגזר בחדות, בהתאכזרות שבבחירה ובידיעה. מצד שני אותה לצד ההתאכזרות העצמית והכוח מוצאים אצל אותה משוררת בשיר אחר: ... "ראשית חכמה:/ צַיֵּת לך –/ כצית צפור למעופה." שיר שכולו עדנה ורוך וכניעה. ובשיר אחר מאוחר יותר היא כותבת "ברוך שעשני אשה."

באותו ראיון סיפרה לי כי כתבה את השיר כשהיתה בכפר יחזקאל, בשדה, עננים שטו מעליה, והיא הרגישה כמו פסל של ונוס ממילו, אישה נצחית, חסרת תכונות, מגולפת, והאישה הזו הצטיירה לה על רקע הגלבוע והשדות הירוקים.

במישור האחר, המרכזי, כמשוררת – ציטטה באוזניי פתגם ערבי האומר: "אלוהים יצר אותה ושבר את תבניתה כדי שלא תהיה עוד אחת כמוה," והיא התכוונה כמובן לעצמה. ובמידה רבה של צדק כך תפשה את עצמה. אם קוראים את השירים שלה ברתמוס המיוחד לה – וראובן שהם עמד עליו, וניסה להראות עד כמה הפראות הזו היא מאורגנת – על הרקע של צמיחתה, אם רק נזכור מה ואיך נכתבו שירים בימים ההם, אז באמת היתה שירתה תבנית אחת ויחידה על רקע תקופתה.

ובמישור השלישי, החברתי, שוב היתה בעצם זרה. מצד אחד באה מבית אמנם לא בועזי ממש – מכל מקום, כך טענה אסתר ראב. אבל היא היתה שייכת למשפחת איכרים, ורצתה בכל נפשה להשתייך למחנה שכנגד, למחנה הפועלים והלכה לדגניה. כפי שהיא מעידה על עצמה: "הקהל של העלייה השנייה היה לי כאוויר לנשימה. אהבתי אפילו את השפה הרוסית. והם אהבוני וקיבלו אותי. קיימנו את דת העבודה של א.ד. גורדון בגופנו, חיינו בגובה." כמובן, שאין לקבל עדות זו על עצמה כפשוטה; יותר משהיא מתארת עובדות, היא נותנת ביטוי למשאת נפש.

אולי כדי להסביר את הסתירה והפאראדוכס בכל שלושת המישורים, אספר סיפור ששמעתי מפיה, ואשר הרשים אותי במיוחד. אשתדל לספר את הסיפור במילים שלה, כי גם למילים יש צבע מיוחד במינו.

היא סיפרה שאלכסנדר אהרונסון בא עם הצבא כאופיצר. "יום אחד סידר נשף גדול בתל-אביב; הוא אסף את כל הפנינים הן מצד הבורגנים והן מצד הפועלות." בימים ההם עבדה בפרדס גולדברג והתגוררה עם שלוש בנות בחדר אחד. "תל-אביב היתה חצי ריקה בימים ההם; לא כל הארץ שוחררה מידי התורכים." ובאמת החזית היתה על הירקון, פתח-תקווה נמצאה בקו החזית, ותושביה הועברו לתל-אביב, שתושביה הוגלו עוד קודם לכן בידי התורכים, ונישארו תקועים צפונה לירקון.

"הוא שכר לכבוד הנשף דירה, והיית צריכה לראות איזו דירה," אמרה לי אסתר ראב, "איזו רחבות – פה קרועים ובלואים, ופה נשף עם שקדים קלויים." השקדים הקלויים היו בעיניה סמל מובהק לבורגנות.

וכאן היא מתחילה לתאר מה לבשה. היא אומרת: "לבשתי שמלה שחורה צנועה," – מצד אחד היא טורחת להדגיש – "צנועה", אבל זוכרת את עניין השמלה לכל פרטיו. "שמלת קלוש קצרה משני חלקים, עם שרוולים ארוכים צרים, וניראיתי בה כמו גימנזיסטית רוסיה." כמה חשוב היה לה להידמות לגימנזיסטית רוסיה דווקא, להידמות לבנות המחנה שאליו כה רצתה להשתייך; האידאל היה להידמות לגימנזיסטית רוסיה.

ואחרי כל-כך הרבה שנים זכרה כי "תפרה לי אותה אשתו של אליעזר יפה." כמה תשומת-לב ניתנה מצידה לצד הנשי שבהופעתה. זו אותה אישה שטענה באוזניי, כי לו נולדה בשנית היתה רוצה להיוולד גבר. ואז היא מגיעה אל שיא הסיפור: "וכך כאשר אני יושבת בכסאי, בשמלתי השחורה, שופך אלכסנדר אהרונסון לפתע את השקדים הקלויים אל חיקי ושולח יד לקחת שקדים מתוך שמלתי."

 "קמתי באחת ופיזרתי את השקדים הקלויים על הרצפה." – "באחת" – כדאי לזכור את הסיום של השיר "אני תחת האטד" – "את דיננו גזרתי/ באחת!"

ולסיפור הזה יש גם אפילוג. "סמוך לערב הזה אני יושבת לתומי בשדרות רוטשילד וקוראת ספר. באה רחל ינאית, התיישבה על ידי ואמרה: 'את, שבאת מדגניה, הולכת לנשף של אלכסנדר אהרונסון? – את, זה לא מתאים לך! את שלנו!'"

ואסתר היתה מאוד גאה לצטט את דבריה של ינאית – "את שלנו!"

אני מרגישה קרבה גדולה לשירתה של אסתר ראב, וברצון אסכים למי שיטען שאני ושירתי משורש נשמתה של אסתר ראב. היא דיברה בלשון המקום שבו אנו חיים. אני לא הייתי צריכה להתחבר אליה, אני פשוט הייתי בתוך השירים שלה עוד לפני שידעתי מי היא ולפני שקראתי בהם. לדאבוני הרב, לא לימדו בבית-הספר את אסתר ראב, לימדו ביאליק ולימדו טשרניחובסקי, אבל מי ידע, מי הכיר בכלל את אסתר ראב? לכל היותר לימדו אולי רחל, אבל אסתר ראב, מה פתאום?

יש מי שטוען שבבית הספר רק מקלקלים את השירה, ולכן מוטב כך. אבל אני סבורה שאסתר ראב היתה מאוד זקוקה לתחושת ההתקבלות, ההשתייכות למשוררים הנלמדים והמקובלים.

אחד השירים הנותנים ביטוי למקומיות של שירי אסתר ראב הוא השיר "כפרג נישא ברוח". מה שתפס אותי וחיבר אל שירתה של אסתר ראב היתה המחזוריות הארץ-ישראלית, שלדעתי קבעה את הרתמוס של השירים האלה. המילה אביב לא נזכרת בשיר "כפרג נישא ברוח", אבל ברור לגמרי שההתרחשות היא באביב, וזה אביב ארץ-ישראלי, אבל אין זה שיר על אביב ארץ-ישראלי, על שדות הפרג והבבונג, הלא הוא החרצית בפינו היום. הפרג הוא דימוי ואחר-כך מיטונומיה לאישה, הנקטפת, ההולכת בדרכה האחרונה.

לפני שבוע הייתי בגליל, הכל היה עדיין ירוק, בא חמסין אחד, וכל הירוק השמן העסיסי הפך בין יום צהוב. ואת האביב קצר הימים, האכזר הזה, שרה אסתר ראב בשיריה.

אלי בבואך לתולשני

זרה את עליי בכנפי הרוח

ונישארתי כפרג נטול-ראש

ושחותי אלי עפר-ארצי

ואספוני צחיחי-רגבים – – –

יהא אז שחק אפור-כחול

ניבט מעל

ובדל-ענן שכוח מושלך בקצהו,

תהא שרשרת הרים מאזינה

ועיבל וגריזים כבדי שרעפים

ישחירו מעל,

ברושים כהים ינועו ברוח

ושדות כבדי-ירק שטוחים עדיהם,

יהיו פשושים מרשרשים

בגדרות השיטה

ובולבולים מנסרים בחביון-פרדסים,

חרדל ובבונג יפרשו שטיחים

על רחבי חולות –

ורוחי מרחפת עליהם

כפרג דל נישא ברוח – – –

על פי דברים שנאמרו בערב שנאמר למלאת מאה שנה לאסתר ראב בבית "יד לבנים" בפתח תקווה ב-1994.

משה דור

הראשונה

בראיון שעשיתי אתה לפני שלושים וחמש שנים, עשור בטרם נפטרה מן העולם, אמרה לי אסתר ראב: "שאלו אותי פעם: למה אני מבין את ביאליק ואילו אותך אינני מבין? אמרתי לשואל: ראשית, מפני שהוא למד תלמוד ואתה למדת תלמוד. ושנית, הוא כלל-יהודי, ואני –לא."

והוסיפה: "כל מהותי, כצברית, היתה שונה... אני שונאת את הגלות שנאה גדולה... אינני יכולה להשתפך על הנער החיוור הלומד תורה. מוטב לי שירכב על סוס ויפול וישבור את ראשו ויקום שוב... אני גיליתי את הנוף הארצישראלי. מבטן אימי שאבתיו, עם צאתי לאוויר העולם."

אמרה והבריקה בעיניה הירוקות. היו לה עיניים יפהפיות שהברק בהן לא כבה גם אז, כשהיתה קרובה למחצית שנות השבעים של חייה, בת פתח-תקווה זאת, המשוררת ילידת-הארץ הראשונה.

לא פשוט ולא קל להיות ראשונה. ולא קל ולא פשוט להיות אשה-משוררת ילידית ראשונה בספרות העברית. היא לא נהגה לדייק בפרטי ההיסטוריה האישית שלה, אבל יש אמת גדולה במה ששחה לי על שירה "לאב" – אביה היה יהודה ראב, ממייסדי המושבה העברית הראשונה, עובד-אדמה מנעוריו – שלדבריה היה השיר הראשון מפרי עטה שראה אור (ולגירסתה, ב"הארץ" של גליקסון, בשנת 1919: בן-אחיה, הסופר אהוד בן עזר שאני מתארח במכתב העיתי שלו, מחבר ביוגראפיה מקיפה וקפדנית של דודתו ["ימים של לענה ודבש"], קובע שמועד הפירסום היה עשר שנים לאחר מכן). היא תיארה באוזניי כיצד בא אליה במרוצה, לאחר שנדפס השיר, המבקר שלום שטרייט, חיבק אותה ואמר: "אסתר, העלית לנו את ריח הארץ. עוד לא היה שיר כזה בארץ." האמת היא לאו דווקא בתיארוך אלא במהותו של השיר, שיכול היה להיכתב רק על ידי מי שנולד וצמח בתוך הנופים הארצישראליים ולא בא אליהם מבחוץ.

הנה השיר:

לאב

ברוכות הידיים

אשר זרעו

בבוקרי-חורף,

לאיוושת זרזירים עטים—

שדמות-חמרה אדומות;

אשר הבריכו הגפן בענווה

ושתלו אקליפטים כדגלי ניחוח

על מי ירקון;

אשר ריסנו הסוס

והצמידו רובה ללחי

לגרש אויב מעל סוכה דלה,

סוכת-שלומים מולכת

עלי חולות וימבוט;

ובעין ירוקה עזה

יפקח על האפרוחים:

דונמים רכים זרועי כרשינה

ושוורים מיספר רובצים במי-ביצה...

חורש התלם על אף המידבר

בוקע ראשון באדמת-בתולה:

ברוכות הידיים!

כמה מוחשיות וחושניות הן השורות האלו ובה-בעת כמה עדנה ענוגה אצורה בהן!

בסוכה הדלה יש, למרות עונייה, יסוד של מלכות. האקליפטים משולים לדגלי ניחוח – איזה דימוי נהדר, המעלה לאלתר את עצי התפארת הללו, מייבשי הביצות, והריח האהוב הנודף מהם. הכורם מבריך את הגפן בענווה אבל בעת ובעונה אחת הוא המצמיד את הרובה ללחיו כדי לגרש את המתנכלים לגפניו ועל האפרוחים הוא מפקח בעין ירוקה עזה. ואם הכרשינה (צמח מספוא מן הסוג בקיה; גם הימבוט שגור על לשוננו כינבוט – מ"ד) זרועה בדונמים רכים, הרי חורש התלם מתגבר על המידבר ובראשונותו בא על אדמת-הבתולה ומפרה אותה אגב גזילת בתוליה.

אסתר ראב היתה בבחינת יוצרת נידחת שנים רבות עד שחזרה ו"נתגלתה" וזכתה בהכרה כאם השירה העברית הילידית – ואל נא נשכח, כי התפיסה הילידית של ספרותנו עמדה בעצמה במשך זמן רב באש צולבת של יוצרי הקו "הקוסמופוליטי" בשירה הישראלית והמבקרים שסגדו לו – ויכולה היתה לומר ש"יש לי פינה שלי בספרותנו שעכשיו כבר פורצים לתוכה הצברים – הם ש'סחבו' לי את חולות-הזהב ואת הימבוט."

אחרי ככלות הכול, היא שכתבה ראשונה שירים נפלאים האוצרים בתוכם, כמשכיות נדירות, תמונות נוף ארצישראלי שבמקרים רבים הוא כלה והולך:

לבי עם טלליך, מולדת

בלילה על שדות חרולים

ולריחות ברושים וקימוש לח

כנף חבוייה אני אפרוש.

ערימות-חול רכות דרכייך

בין גדרות-השיטה שטוחות

כעל פני משי צח

לעולם בם אנוע

אחוזת קסם לא-נפתר

ורקיעים שקופים רוחשים

על מחשכי ים עצים שקפא.

מי כמוה היטיב ככה לצייר, ביד נשית בוטחת (ואין זו סתירה!), אקווארל נוף מופתי שיישאר לנצח בגנזך השירה העברית הן מבחינתו האסתטית והן מבחינתו ההיסטורית!

אסתר ראב לא זכתה ברוב נחת בחייה הפרטיים. אין ברצוני, במסגרת רשימה זו, להידרש לאותו נושא, אבל הטראגיות שהיתה חלק בלתי נפרד של החיים הללו מוצאת, לטעמי, ביטוי מהמם בשיר "שועלה", כביכול תיאור של בעל-חיים פראי שהיה בשעתו אופייני לפאונה שלנו (ואסתר ראב אהבה אהבת נפש את היסוד הפראי בנופי הארץ), אך מעבר לכך הוא טעון מתח חשמלי של בדידות אנושית, המצליף בקורא ללא רחם:

בשדות ליליים שועלה רעבה

תוקעת בדד.

תקיעה אחת – ודום.

כדם ניגר קולה לתוך הליל.

לא ייחד כבודה בין אורחים ותובעים –

עצובה היא תוקעת,

רק פעם – והס.

עונים לה באלם מרחבי הליל.

חלב אחרון ימוץ הגור,

תוגת-עולם ירווה אז קולה.

גוש אורן זומם, מאיים.

גדרות אצים זעים,

מור החרולים על שדות הבר

עבה בערפל.

עופות ספונים בלול

ועדת כלבים מתנצחת בחלל –

שועלה רעבה נושאת ראש אל כימה.

כוכב קר נשקף בעינה,

אולי זו דמעה באישונה.

ימוץ הגור לשד חיים נוגה –

יללת שועלים בותרת הליל.

בעשרים וחמש השנים שחלפו למן פטירתה של אסתר ראב התחוללו במכורתה תמורות רבות, שלא פסחו גם על הספרות העברית בכלל ועל השירה העברית בפרט, ולא כולן, בלשון המעטה, לטובה. אך קולה של "השועלה הרעבה" עודנו מהדהד בשדות הלילה ושוב לא ייתכן להתעלם ממנו.

אסתר ראב / שני קטעי שיר מאוחרים

עוד לא באת

לחקר עצמך

עוד את מפתיעה

את עצמך

עוד חסרים לך

שבעים שנה

למען הבין

את עצמך

דף בודד, אינו שייך למחברת אך נמצא בתוכה ר.ש. [רשום על דף השיר].

ההערה של ראובן שהם על גבי דף נייר שנמצא בין דפי אחת מ"מחברות קמשונים", ובה הטיוטה של ספר שיריה הראשון של אסתר ראב, "קמשונים", 1930.

תקופת כתיבתו של השיר בין השנים 1973-1978.

איני רחל – אני אשה אחרת

חייתי ועל ילדים חלמתי –

[לא התפללתי בשילה. מחוק]

בשילה כחנה לא התפללתי

הגורל חנני בילד חן

פלא קטן!

כפות-ידיו חמימות

עיניים אבני-חן

וזערוריות הרגליים

גדל הבן ומצלצל קולו

הופיעה אח

שיר לא גמור. לא נכלל בכל כתבי (השירים). א.ב.ע. 1986. השיר הועתק ל"כל הפרוזה", א.ב.ע. [רשום על דף השיר בארכיון אסתר ראב].

תקופת כתיבתו של השיר היא 1969 לערך, שנה שבה כתבה גם את השיר "בני". השיר לא נכלל ב"אסתר ראב / כל השירים" וגם לא ב"אסתר ראב / כל הפרוזה".

המלביה"ד: אהוד בן עזר

עמנואל בן-עזר

בחירתה של קיקי

קיקי היתה החתולה האהובה של דודתי אסתר. בשבילכם היא המשוררת אסתר ראב בשבילנו במשפחה היא היתה "הדודה אסתר". לא ייחסנו חשיבות מיוחדת להיותה משוררת. בשבילנו היא היתה הדודה על כל מעלותיה וחסרונותיה. כילדים לא זכור לי שראינו אותה הרבה. היא חיה לה בעולם הבוהמי של תל אביב של שנות השלושים וכפי הנראה ילדי שלושת אחיה לא תפסו אצלה מקום חשוב. בדרך כלל נזכרו בנו כשהיה צורך בעזרתנו. למשל ב"מלחמת הָפְלִיט".

לצעירים שבכם המושג פליט אינו אומר הרבה. אתם גדלתם בתקופה שהנשק הקטלני נגד זבובים ויתושים כבר היה דחוס בקנקנים וכל מה שנותר לעשות הוא לכוון את פיית המיכל לכוון הרצוי וללחוץ על הכפתור העליון. יצרני התרסיסים דאגו שהריח יהיה "נסבל" ולפעמים אפילו מבושם. בילדותנו נלחמו בזבובים וביתושים בעזרת נוזל בעל ריח מגעיל שנקרא "פליט". לריסוס הנוזל היה צורך במכשיר שנקרא "מכונת פליט". למעשה זאת היתה משאבת יד, דומה למשאבת ניפוח אויר לאופניים, שבקצהָ היה מיכל קטן שלתוכו יצקו את נוזל הפליט. כמה "פימפומים" בידית גרמו ללחץ אויר לפרוץ קדימה שבדרכו סחף כמה טיפות פליט ופיזר את הרסס לכיוון החרקים.

דודתנו אסתר החליטה שהשכנים רוצים להרעיל אותה ולכן הם מרססים פליט בכמויות שחודרות לדירתה וכך יבצעו את זממם. נוספה לזה גם מערכת של רקיעות על הריצפה, שהיתה התקרה שלה, בכדי לא לאפשר לה לישון ולהתאוורר מהפליט.

מה עושה הדודה? מזעיקה את אחיה הצעיר, בנימין, (שהוא אביו של הסופר הנידח אהוד), אבי נותן לי את מפתחות הפז'ו 202 – שנת ייצור 1938 – ואני והדוד נוסעים מפתח-תקווה לתל-אביב. מה אנחנו יכולים לעשות? להקים רעש של הזזת רהיטים ודיבור בקול רם, "שהשכנים ידעו שיש גברים במשפחה!"

ולבקשת הדודה לקחנו מקל של מטאטא, קצהו האחד מוצמד לתקרה ועל קצהו השני דופקים בפטיש. "שידעו שרקיעות יכולות לבוא גם בכיוון הפוך!"

אני לא יודע עד כמה זה עזר. הדודה לא השתקעה במקום אחד להרבה זמן, היא הרבתה לנדוד מבית לבית, מדירה לדירה, מהארץ לחו"ל ובחזרה. אני לא מסוגל לזכור או לעקוב אחרי שביל הנדודים שלה. אבל אני חושב שבן-דודי, הסופר הנידח, יודע את כל הפרטים. הבעייה היתה בתקופת מלחמת העולם השנייה. אירופה היתה סגורה והדודה נאלצה להישאר בארץ כשש שנים רצופות. מיד עם תום המלחמה החליטה הדודה לנסוע לפריז. אבל מה עושים עם תכולת הדירה? מעבירים את הכול, ברובו מפורק, אלינו הביתה לפתח-תקווה.

בביתנו הצנוע היו שלושה חדרים, מטבח קטן וחדר רחצה ושירותים. הרהיטים הוכנסו לחדר אחד ואנו הסתדרנו עם שני החדרים הנותרים. מזל שאחותי הגדולה ממני סיימה באותה תקופה את התיכון ויצאה לשנת שירות בהכשרה מגויסת ברמת דוד. ההורים ישנו בחדר השינה ואני ישנתי על ספה בסלון.

יחד עם הרהיטים הגיעה למשמרת גם החתולה קיקי.

קיקי היתה חתולה גזעית בעלת פרווה שעירה בצבע אפור עם אניצי כסף זרועים לאורך הגב. עיניה היו מלוכסנות בצבע ירוק מעורב בגוון צהוב. חתול הוא לא בעל החיים האהוב עליי אולם אני חייב להודות שקיקי היתה יפיפייה.

כמו שהיתה יפה כך גם היתה מפונקת. היא גדלה על ספות, כמעט ללא מגע עם העולם החיצון. כשבאה לגור אצלנו היא נפלה לעולם שונה בהחלט. ביתנו היה קטן אולם הוא היה ממוקם בקצה המושבה על מגרש גדול שהיו בו עצי איקליפטוס, עצי זית, גוש גדול של קני במבוק סביב הברז הדולף בחצר. בקיצור, משהו שונה בהחלט מספה תל-אביבית. לאט-לאט הרגלתי את קיקי שאפשר לטפס על עצים וגם לרדוף אחרי ציפורים. בהדרגה התעוררו בה היצרים הטבעיים ובמהרה גילתה שאפשר לצוד ציפורים ואפילו לאכול אותן.

הזמן חלף ויום אחד הדודה אסתר חזרה מחו"ל. השמחה היתה גדולה, עם המון חיבוקים וליטופים, כלומר של הדודה על קיקי. והנה נפתח התיק של הדודה, ומשם מופיעה חבילת שוקולד שוויצרית. אנו כילדים לא ראינו שוקולד במשך שש שנות המלחמה, וגם לאחריה שרר בארץ משטר ה"צנע". שוקולד – זה היה משהו לחלום עליו, כשהטעם האמיתי שלו כבר נמחק מזיכרוננו. והנה מופיעה חבילת שוקולד, נחתכת לקוביות ומוגשת לקיקי.

קיקי רחרחה את השוקולד, סובבה ראשה לכיוון עץ הזית שעל יד המרפסת, מתחה את שריריה ובקפיצה אחת עלתה על העץ, שם הטמינה כמה דקות קודם חצי גוף של ציפור.

שוקולד או ציפור? בחירתה של קיקי היתה חד-משמעית.

 אני משאיר לכם לשער איזו מנה קבלתי מהדודה.

הערות סופר נידח: מאחר שחתול אינו מאריך ימים כבן-אדם, היו לדודתנו אסתר ראב במשך חייה הארוכים כמה וכמה חתולים וכולו נקראו בשם קיקי ולא כולן היו גזעיות. אחת מהן, כנראה מתקופה יותר מאוחרת, מופיעה בכרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, בסיפור מתוך העיזבון: "תולדות חתולה אחת".

באשר ליחסה ל"ילדי שלושת אחיה", הסיפור קצת יותר מורכב וגם שונה מתקופה לתקופה בחייה.

לאה שורצמן (לבית ראב בן עזר)

דודתי אסתר ראב

אני הבת שלא הייתה לה מעולם. בנימין – אבי, הצעיר בבניו של יהודה ראב, היה אחיה האהוב של אסתר. היה לה קשר מיוחד עמו ומטבע הדברים, מאחר שהיתה חשוכת ילדים, היינו, אחי אודי ואנוכי – כילדים שלה.

בנערותי הושפעתי רבות מאישיותה המיוחדת. מדי כמה שנים נהגה להחליף את מקום מגוריה. מאז ומתמיד זכורתני שהייתי נוסעת עם הוריי, בג'יפ של אבי, לבקר אותה, כל כמה זמן בעיר אחרת, בבית אחר, אולם תמיד אותם רהיטי עץ וקש קלוע בסלון, אותן יצירות אמנות על הקירות, ואותו סרוויס כלים בצבע לבן מעוטר בשחור וכתום במטבח.

במיוחד כשבגרתי, ובשנים שאסתר חזרה לפתח-תקווה (גם כאן החליפה דירה לפחות פעמיים), הייתי פוקדת אותה לעיתים קרובות ומבלה שעות במחיצתה.

היא היתה יושבת בפינת הסלון בכורסתה הקבועה, רגל על רגל כדי להדגיש את צבע עורה השחום וכפות רגליה החטובות, גם בזקנתה. שתי ידיה שעונות על ידיות הכורסא ודיבורה מלווה בתנועות של אצבעות ידיה המטופחות, גם הן שחומות וארוכות וטבעות מיוחדות מעטרות אותן (היא הורישה לי את טבעותיה ואחת מהן אינני מסירה מידי עד היום).

לקולה היה ניגון מיוחד, קול דק, צעיר, צלול, מלווה בחיוך נעים ועל כן גם נשמע כמתנגן. היא הפליגה בסיפוריה על שנות חייה היפות ביותר, בהן היתה צעירה, נאה במושגים שלה, מאוד מחוזרת. היא נהגה לשלב עבר והווה גם בנושאים אלה. מאוד נשית, מאד קוקטית, ולפעמים עם חיוך ממזרי, כמו ילדה קטנה מתפנקת.

אנסה לשחזר חלק מתוכן שיחותינו, שהמוטיב העיקרי בהן היה: יחסים שבינו לבינה, התעניינותה בי, שהייתי בתחילת דרכי כאישה צעירה, וכמובן זיכרונות מעברה. הרבה סיפרה על הגיחות שלה לחו"ל. בעיקר לפריס, שהייתה מאד אהובה עליה. אין לי מושג באילו תנאים הייתה חיה שם, כי מצבה הכלכלי כבר לא איפשר לה לטייל ברמה גבוהה, אך החלק התרבותי במסעותיה תמיד היה מאד משמעותי, ותנאי המחייה לא היוו משקל.

היא הייתה נעלמת/נאלמת לנו לשבועות מיספר, אי שם באירופה ופתאום חוזרת.

זכור לי במיוחד, בשנת 1966, ביום שאבי בנימין נפטר בגיל 62, היא הייתה באיטליה. לא היה לנו צל של מושג כיצד להשיגה, כדי להודיע לה את הבשורה המרה. אך בתחושות הבטן שלה היא ידעה כשזה קרה, קטעה את טיולה והופיע לפתע בביתנו כעבור יום, היישר משדה התעופה.

בשנת 1968 כתבה את השיר "בשורה" – "לזכר אחי בנימין", אשר מבטא בדיוק את הקשר החזק שהיה ביניהם.

יונת הדם

של האב והאם

לחשה עמוקות:

הקרביים נתכווצו;

היא חגה

סביב ראשי

והגתה נוגות:

בקעים נפתחו בי

וגבהים בכו חרש;

העיר ההומה :

דמיון שווא, הוא –

הזייה רחוקה –

שם במרחק, תק פרסה

מכאן

מישהו מחלל בחליל:

ילד הוא

והגינה פתוחה

לפני הבית:

בקירבי הומה,

עמומות –

"שיר הציפורים" לפבלו קזלס:

נע, ונעלם

וחוזר

והולך ואובד –

בתוגת-עולם:

וחוזר

והולך ואובד –

בתוגת-עולם:

יונת-הדם

מחליקה סביבי:

"שימי ידך על ראשו"

כי הוא הולך למות

"אנא – שימי" –

כי זה הבוקר האחרון;

אור בחוץ –

ואני שומעת אפלה:

"הנשמות קשורות" –

אמרה היונה

והן נפרדות עתה,

שימי לב לקרע –

הוא ישתות רבות

שימי ידך על ראשו –

כי הוא הולך למות

ולו גם מלוא הרחוב

המיית-חיים,

ואת חוזה בו

בעיני-בשר –

בליבך חותך

אחד נעלם –

לאט את החוט –

ושוחט את יונת-האחווה.

היה לדודתי אסתר ולי נושא משותף: האהבה למוסיקה, שבהחלט באה לידי ביטוי ברבים משיריה. היא – כמוני (או אני – כמוה) אהבה לשיר והיה לה קול נעים וחוש מוסיקלי. אין ספק שהיה לזה השפעה עליי, גם ממנה וגם מאבי בנימין.

לא זכור לי שדיברנו על ספרות או על שירה. נושא זה היה שייך לאחי אודי. מה שכן, היא העבירה ביקורת על כתיבתו ובהרבה מקרים לא הייתה תמימות דעים ביניהם. בעודה מעבירה ביקורת על קטעי הסקס הרבים בספריו, הייתה במקביל מספרת לי סיפורים עסיסיים על הגברים בחייה. כן, איתי ניהלה בעיקר שיחות נשים ולמרות גילה המתקדם, עדיין הייתה לה רוח צעירה והיא תמיד ריתקה אותי.

בשנת 1972 עברתי עם בעלי יאיר לגור בלונדון וניהלתי עימה חליפת מכתבים מלאי רגש ודאגה לי ולמשפחתי. כמו אם ובתה. ההתכתבות נמשכה שנים אחדות. היא היתה כל כך כמהה למשפחה ולילדים שמעולם לא היו לה, ועל כן השקיעה את כל הרגש הכרוך בכך באודי ובי.

במכתבה מפברואר 1973 היא כותבת על אודי:

"...אודי קצת מדאיג אותי. למראית-עין הריהו בחור נחמד, שקט ופיקח אבל הספרות שלו כ"כ לא בריאה שלפעמים אני חושבת האם זהו נכדו של יהודה ראב, הוא אוהב להפתיע בדברים פוגמים וגסים, בחולניות, שוב סיפור על מטורף ומאבד עצמו לדעת ["לא לגיבורים המלחמה"] כ"כ חבל! ויש לו כישרון – כיצד הנשים הצליחו לתפוש מקום כ"כ גדול בחייו קשה להבין – טוב האהבה היא אמנם יסוד גדול, אבל יש עוד דברים כמו אמביציה להיות באמת משהו. יצירה, כבוד – פרסום, כסף, כל אלה הם אלמנטים חשובים בחיים ואין להעמידם רק על קלף אחד – כי אם חלילה הוא פושט את הרגל, הרי האדם אבוד. אודי די מורכב וקשה להשפיע עליו, אבל הוא גם קצת אטום ותמים כילד."

לאחר שבישרתי לה על הריוני הראשון, כתבה לי באחד ממכתביה (אותם שמרתי כל השנים) ממרץ 1974:

"...שמחה גדולה הייתה לי בקראי את מכתבך – בשורה נפלאה בישרת לי – היי נבונה וערה, וכל מעייניך בפרי בטנך – אל תעבדי הרבה, עליך להימצא הרבה בחוץ בכדי לתת חמצן לבנך – והלוואי ויהיה זה בן ותקראי לו בנימין – אני מקווה, כך שלא ימחק שם אביך הנחמד שכל כך אהב אותך."

ובמכתב נוסף מיוני 1974 היא כותבת לי:

"...ובכן את ממשיכה את פתיל החיים של המשפחה – תבורכי כפליים על זה. שמרי על עצמך ועל פרייך היקר, כי יסוד לכל: ההמשך, המשך החיים."

ובמכתב לאחר הולדת בתי שרון, ביולי 1974, היא כותבת לי:

"...אני מלאה שמחה ואשר על הולדת בתך הראשונה והלוואי ותהא סימן לבנים."

הנכד לו ציפתה, שייקרא על שם אחיה-אבי בנימין, דווקא הגיע לאוויר העולם כעבור שנה לערך, כשנולד לאודי ויהודית בן זכר, שנקרא בנימין-בן.

את כמיהתה ל"נכד" ביטאה בשיר "הנכד", אותו כתבה בשנת 1970.

לשמוע את המילה "סבתא"

מתנגנת מפי פשוש

כחול-עיניים.

"סבתא"

מילה מחרידה –

את אלה אשר נעורים

עוד בלבבם –

ומרנינה,

גזעים מטים –

מבשרת קץ קרוב,

עולֶה

כפרֶץ חוטר רענן

מתוך גזע-נקוב

מבטיח השארת הנפש

והגוף :

המשך העיניים הכחולות,

האף הסולד

לשושלת:

תבונת הכפיים,

ותמריץ-המוח

הנכד –

השארת הנפש!

בשובנו ארצה, עם שני ילדינו, עוד זכינו לבקרה בערוב ימיה, בבית אבות בטבעון, שם נגדע פתיל חייה בשנת 1981. בעת הביקור הייתה כבר חלשה ובקושי ראתה, אך גרמנו לה אושר רב בראותה את שני ילדינו [שרון ושי], ויאיר בעלי אף הנציח אותה במצלמתו באותו מעמד, ודומני שהיה זה הצילום האחרון שלה [במקורו צבעוני, ומופיע בשחור-לבן ב"ימים של לענה ודבש"].

ומאז מותה, לפני 25 שנה, היא נחה בשלום על משכבה ליד אימי ואבי. כך שמדי שנה אני פוקדת את קברה שלוש פעמים: ביום השנה של אבי, ביום השנה של אימי, וביום השנה של סבי הוא אביה, יהודה ראב, בל"ג בעומר – בו היא זוכה לביקור של כל צאצאי משפחת ראב בן עזר הענפה, המתכנסת למטרה זו בלי להחסיר אף שנה.

סיפרתי על דודתי אסתר המשוררת! – הלוואי שצאצאינו היו קוראים את שיריה על-מנת שיגלו את יופייה ועוצמתה של השפה העברית.

יהי זיכרה ברוך.

דברֵי המשתתפים בערב ב"יד לבנים" בפתח-תקווה

במלאת 100 שנה להולדתה של אסתר ראב

[מתוך היומן של אהוד בן עזר, פרסום ראשון]

21.4.94. יום חמישי. בשבע בערב אני יוצא עם יהודית, ראובן שהם ונורית גוברין לפתח-תקווה, כשאנו אוספים בדרך את חיים באר. נסיעה עליזה. מגיעים לפתיחת התערוכה, שלל אנשים שאני מכיר, משפחה וידידים: ארון ותמר בן עזר, מרים גיסין, רועי וצבי שוחט, אימא ולאה, יהודית ועמנואל בן עזר, צמח וחנה בן עזר. דוד בן עזר. דורון גיסין, ועימם השופט יצחק ברא"ז, ברוך אורן, אליהו הכהן, יפה ברלוביץ ואמנון בלוך, דן ארנון ואשתו, אמנון ועליזה פנחסוביץ, חולדה ספיר, לני מרגלית, שעבדה בשעתו אצל יהודה ראב, שרה פרבותינר, אחותה של רבקה כצנלסון, ציפי פליישר, שלום לינדבאום, חוה וולפברג (לבית סלור), עליזה ופטר וורם. מנהל המוזיאון מרדכי מרמר פותח את התערוכה שאצרה רותי מנור על אסתר ראב.

הערב עצמו נפתח בחמישה שירים קצרים מתוך "קמשונים", שהקלטתי בשעתו את אסתר קוראת. וכן בהשמעת "חלמתי תבל" של שרון בן עזר ו"שני עיטים ותאנה אחת" בהלחנת ציפי פליישר.

אהוד: ברשותכם, מילים אחדות של תודה, לפני שאנחנו ניגשים לרב-השיח עצמו. תודה למוזיאון "יד לבנים", למנהלו מרדכי מרמר, ולאוצרת רות מנור, שביוזמתה התערוכה נערכה.

אתם יודעים שממש לפני יומיים יצאה המהדורה החדשה של "אסתר ראב / כל השירים", ובה כלול קונטרס של "שירים נוספים", שהתגלו בעזבונה מאז יצאה המהדורה הראשונה של הספר, בשנת 1988; ואיני יכול שלא להודות כאן לאנשים שבזכותם הספר יצא, כי היום, גם את אסתר ראב קשה להוציא, אפילו מהדורה חדשה של ספר שירים שכבר קיים.

קודם כל התודה למאיר כהן ולקרן על-שם הוריו יוכבד ואברהם זוסמן כהן זכרונם-לברכה, קרן שהיא מייסודה של חברת כצ"ט, ובתרומתה הראשונה יצאה לאור המהדורה הראשונה של הספר, ומאיר המשיך את דרכם של הוריו בתמיכתו במהדורה הנוכחית. אברהם כהן היה נכד של חנה, אחות יהודה ראב, ואילו חברת כצ"ט היא המשך לחברת "האחים גרין", שאותה יסד יצחק (איזאק) גרין, בעלה הראשון של אסתר, שהיה גם בן דודתה טובה, אף היא אחות של יהודה ראב.

 "מרכז ההדרכה לספריות הציבוריות" קנה – – אני הרגשתי כמו "בעל מחבר" בגולה, כך מספרים – שהיה צריך לרוץ אל גבירים שיקנו מראש עותקים מספרו, וכך היה אפשר לגשת להדפסה – אז הגביר "מרכז הדרכה לספריות הציבוריות" תרם בקנייה מראש של עותקים, שחולקו לספריות הציבוריות ברחבי הארץ.

ושמחתי שיכולתי לכלול ברשימת המסייעים להוצאת הספר גם את חברת א. בן-עזר ובניו – תודה לצמח, שנמצא כאן, וליעקב בן-עזר, שניהם נכדיו של משה-שמואל, שהיה אחיו של יהודה ראב, ודוד של אסתר. גם הם קנו מראש עותקים, וכך הספינה הפליגה, והמהדורה יצאה לדרך.

וכאן אני רוצה להודות גם לאהד זמורה, ולמאיה ולאיילה, מהוצאת זמורה ביתן, על כך שהוציאו בצורה כה יפה את המהדורה החדשה, ובזמן; ואני מקווה – – אתם יודעים, הלא את אסתר ראב מגלים כל שלוש, ארבע, חמש שנים מחדש, אז עכשיו יגלו אותה עוד פעם מחדש, ויש חשש שגם עוד פעם תישכח, אבל בעוד שנים אחדות נוציא את כרך "כל הפרוזה" שלה, ושוב יגלו אותה מחדש, לא נורא – יש איתי עוד די חומר כדי שיגלו אותה, במשך עשרים שנה, כל פעם פן אחר שלה, מחדש –

הדוברת הראשונה, ש. שפרה, היא משוררת וסופרת בזכות עצמה. היא נפגשה עם אסתר לפני שנים – ב-1973 נסעה שפרה לפגישה עימה בטבעון, ובעקבותיה פירסמה ב"משא" ראיון יפהפה עם אסתר, ושמו: "כאשר אני מריחה אהבה אני רוצה שושנים". בספרה האחרון של ש. שפרה, "רחוב החול" יש סיפור, "ליל הגדי", שממש מזכיר את נופי הירקון שאסתר חיתה בהם. שפרה היא ילידת בני-ברק, כך שהמרחק לא כל-כך גדול, וכמו שחנוך ברטוב אומר: "הספרות העברית מתחלקת לשני חלקים: זו שכתבו הסופרים שנולדו מזרחה למוסררה, וזו שנכתבה בידי אלה שנולדו מערבה לה." גם אתה נולדת מזרחה למוסררה, חיים, אמנם ירושלים היא מרכז לעצמו, אבל גם הוא מזרחה למוסררה.

גם בשיריה של שפרה מרגישים את אותם יסודות – – היא עצמה מספרת כי עוד לפני שהכירה את שירת אסתר ראב, היא ביטאה והרגישה בשיריה דברים שרק אחר-כך גילתה אותם גם בשירתה של אסתר. אני חושב ששפרה היא אחת הממשיכות הנאמנות לרוחה המיוחדת של אסתר ראב, ואולי אפילו לאותו משעול, שאני חושב שהוא משעול נצחי, אבל קטן – בשירה העברית, קטן – כי הוא לא בא בתופים גדולים.

שפרה, בבקשה –

[כאן באו דבריה של ש. שפרה, שאותם עיבדה למאמרה הפותח את הגיליון]

אהוד: אני רוצה לקשר בין משתתף למשתתף. השיר האחרון ששפרה קראה, "כפרג נישא ברוח", היה אחד משניים או שלושה שירי ההתחדשות של אסתר ראב, אחרי תקופת שתיקה של כעשר שנים, מ-1936 עד 1947 לערך. השתיקה נבעה גם מאותה טראומה שהיתה לה בגירושין מאלוואיל, ולזה שייך הסיפור על כך שברגע של כעס לקח אלוואיל סכין וחתך את הפורטרט שלה, מעשה ידי גליקסברג, ואני לא יודע אם הדבר נבע מכעס עליה או מכעס על הכישרון של גליקסברג. את התיקון האמנותי של החתך ניתן לראות עד היום בדיוקן, התלוי בתערוכה.

היו לה עשר שנות שתיקה, והיא שבה עם "כפרג נישא ברוח" בשנת 1947, אבל השנה אינה מצויינת במהדורת "שירי אסתר ראב" שבידך. מדוע?

לקראת צאת ספרה השני "שירי אסתר ראב", בשנת 1964, איתרתי והעתקתי מארכיון העתונות שבבית הספרים הלאומי בירושלים את השירים שכתבה אחרי "קמשונים", שיצא ב1930-, כמו שאספתי את החומר לכל ספריה מאז והלאה, וציינתי תאריך ליד כל שיר; היה חשוב לדעת, למשל, כי "כפרג נישא ברוח" הופיע ב1947-, לאחר תקופת השתיקה.

והנה הספר מופיע – ללא שום תאריך ליד איזשהו שיר, והיא גם נתנה בו תמונה, שלא חזרה עליה אחר-כך, ובה היא נראית די צעירה. ואני באתי אליה ואמרתי: "אסתר, איך את עושה דבר כזה? שירים שכתבת ב-1922 – מופיעים כאן בלי תאריך, וחושבים שאת משוררת שכתבה אותם ב-1964!"

אז היא אומרת: "מה רע בכך? הנה, איזה מושבניק, או קיבוצניק אחד, דווקא שלח לי מכתב מאוד נחמד, והוא רוצה להכיר אותי ולהיפגש. הוא כותב: 'התרשמתי משירייך והייתי רוצה שנכיר אחד את השני.'!"

הבחור ראה תמונה של בחורה די נאה, ושיריה מצאו חן בעיניו; ואסתר כאילו מתריסה נגדי ואומרת: "אתה חושב על ההיסטוריה, אבל אני אישה צעירה..." – היא כבר היתה אז, בשישים וארבע – – –

חיים: אהוד, זו אישה צעירה – שישים וארבע.

אהוד: כן, גם אנחנו עוד מעט צעירים. אבל היא היתה כבר כבת שבעים. בקיצור – הסיפור הוא הרבה יותר מורכב. אני הרי אוסף את המכתבים שלה, להתקינם לדפוס, ופתאום אני מוצא – – היא שמרה את המכתב של אותו קיבוצניק, ומיהו? – שכחתי את שמו הפרטי, אבל שם משפחתו רק אות אחת – כ"ף, מקיבוץ בארץ, ומתברר – זאת לא סיפרתי עדיין אפילו לכם, שפרה, חיים וראובן – הבחור שכתב לה הוא בנו הבכור של משה כרמי ינובסקי, שהיה אהוב-נעוריה של אסתר. ואני לא יודע אם הבחור ידע בכלל על הקשר שהיה בשעתו בין אסתר לאביו. התגלגל אליו הספר, והוא כתב לה את המכתב וחתם, כרגע אני לא זוכר את שמו הפרטי. הוא לא כתב לה את שם משפחתו המלא, אלא – כ.

קול מהקהל: מניר-אליהו, קוראים לו אשכול.

אהוד: נכון, אשכול כ. מניר-אליהו. ומפני שהוא לא חתם את שם-משפחתו, גם אסתר לא ידעה שהוא בנו של משה כרמי, שאותו אהבה כל-כך בנעוריה, ושהיה גם הוא בן פתח-תקווה, בן למשפחת ינובסקי.

לאחר שגיליתי את מכתבו, סיפרתי על כך לאחת מאחיותיו, סמדר, והיא דיברה איתו, ולדבריה אמר: "כן כן, השירים מצאו חן בעיניי, וכתבתי לה."

ועכשיו, שאנחנו באסתר ראב והבחורים הצעירים, אנחנו עוברים לראובן שהם, שגם הוא היה בחור צעיר, הכי צעיר, בחייה.

אני חייב רבות לראובן. אמנם, תמיד, כאשר היתה רוצה להרגיז אותי היתה אומרת לי: "שתדע לך, ראובן, הוא ממשפחת ראב. ואתה, יש בך תמהיל של עוד דם, מצדדים אחרים, אתה לא ראבי אמיתי. בנפשו הוא יותר קרוב ממך – למשפחה שלנו!"

והיא מאוד-מאוד התרשמה ממנו, ומהמחקר שכתב על שירתה. בשנת 1971 הוא נפגש איתה לראשונה, הוא היה אז כבן 33, היא בת 77, ובעשר השנים האחרונות לחייה הם היו בקשר, ובקשר מכתבים. היא כתבה לו לבקשתו את תולדות חייה, לצורך מחקרו עליה, עבודת מ"א לפרופ' גרשון שקד, ונוצרה ביניהם פרשת יחסים מאוד מעניינת.

אסתר שמרה על כל מכתביו אליה. ראובן, בנאמנות, שלח לי את כל מכתביה אליו, ובעצם כבר בחייה היא מינתה את שנינו להיות נאמנים על הוצאת כתביה, וראובן עזר לי בכל צעד שעשיתי בהוצאת כתביה. וכאן אני רוצה להגיד, במאמר מוסגר, ש"כל השירים" הוא הכרך הראשון, שהתחדש, במסגרת ההוצאה לאור של כל כתביה. אחריו מונחת בתערוכה מהדורת טיוטה, בהדפסת מחשב, של "כל הפרוזה". אחריה אני מקווה להוציא את "כל המכתבים", ואלה ימלאו אולי שניים או שלושה כרכים, ובמקביל אני מקווה לסיים את "כל החיים", זו הביוגראפיה על אודותיה, שאני שקוע בכתיבתה. וכך יהיו ארבעה כרכים: "כל השירים", "כל הפרוזה", "כל המכתבים" ו"כל החיים".

בתוך "כל המכתבים" כבר הוצאתי ספר, גם הוא במהדורת-מחשב, עדיין, ושמו "כבר פגשתיך פעם". "כבר פגשתיך פעם" הוא שורה משיר שאסתר כתבה לראובן, בתקופת קשריה עימו, והמוטו הוא שראובן מזכיר לה את כל – – או הרבה, מהחיים הקודמים שלה, את הגברים שהיתה לה זיקה אליהם, בתקופות חייה הצעירות יותר.

מי שמכיר את הסרט, המחזה או הספר "צ'רינג-קרוס 84", יכול לדמיין גם כאן פרשה כזו, שהיא ממש רומאן במכתבים, בין שניהם, נוגע ללב. ודמותו של ראובן, כל-כך ג'נטלמנית היתה התנהגותו, אין מילים בפי להודות לו, בשם כל המשפחה, כמה יפה ובעדינות הוא התייחס אל אסתר כל השנים, וכמה האישיות שלו, והעניין שלו בה, השפיעו עליה, על כתיבתה. אני חושב שחלק גדול מהפרוזה שלה, שכתבה בשנותיה האחרונות, נבע מכך שהוא בא לשאול על חייה ועורר אותה לכתוב על עברה, והיא התחילה לכתוב עוד ועוד סיפורים, יותר מכפי שכתבה לפני-כן.

לבד מעבודת המ"א, וממאמרים רבים שכתב עליה ועל שירתה, כתב ראובן את המבוא ל"ילקוט שירים" של אסתר ראב, שיצא בהוצאת "יחדיו" בשיתוף עם אגודת הסופרים ב-1982, ואשר העבודה עליו החלה עוד בשנת חייה האחרונה של אסתר, כאשר היא מייפה את כוחנו, ראובן ואני, לקבוע את המבחר משירתה. לימים פירסם ראובן פרק מקיף על אסתר, "הקול הדובר בשירת אסתר ראב", בספרו "קול ודיוקן" שהופיע ב-1988.

ועכשיו ראובן, אתה לא חייב לספר רק את הדברים האישיים, אלא גם את הראייה שלך לשירתה של אסתר – דמות האב, המולדת, והיחס לאם.

ראובן: האמת היא שיותר נוח היה לי שאהוד ישאל שאלות ואז אני אוכל להתייחס, בדומה למה שעשינו בראיון רדיו שנערך לפני כמה ימים –

אהוד: ראובן, השאלה שלי היא – אסתר ראב ואביה, זה אחד הפרקים שאתה מבהיר בצורה היפה ביותר.

ראובן: טוב. שפרה דיברה על הקול המיוחד של אסתר ראב. הפגישה שלי עם אסתר היתה גם כן דרך הטלפון. לפני שהלכתי אליה – הלכתי לקבל רשות מאהוד. שיתן לי רשות לגשת אל הדודה. לא היכרתי אותה אז אישית, ואת השירים שלה היכרתי לראשונה לא בבית-הספר, כמובן, אלא בשנה ראשונה או שנייה לב"א, ובאקראי, אחד המורים, מתי מגד, הביא כמה שירים שלה, ביניהם "שני עיטים ותאנה אחת", "דברים פשוטים" – – הוא השתדל להראות את ההבדל בינה לבין המשוררים המהגרים שהגיעו לארץ, והיחס שלהם לארץ הזאת, לנופים, וזו היתה ההיכרות הראשונה שלי עם אסתר ראב. אחר-כך, כאשר כבר הגעתי לירושלים, ללמוד למ"א, חיפשתי נושא שעוד לא כתבו עליו, ואפשר לכתוב עליו, והצעתי לפרופ' גרשון שקד לכתוב על אסתר ראב, והוא היתנה – בתנאי שאתה כותב גם פרק ביוגראפי. ולשם כך אתה חייב ללכת אליה.

הפרופיסור אומר, אז עושים, אין ברירה. אבל בכלל לא ידעתי איפה למצוא אותה, כי היא הרי נעלמה בארץ, לא השאירה אחריה עקבות; וכך הגעתי לאהוד, והוא נתן לי את הכתובת שלה, והטלפון, ואני מצפה לאישה בת שבעים עם קול מרוסק, ופתאום שומע קול של עלמה בת עשרים.

כאשר הגעתי אליה, בפעם הראשונה, התייחסה אלי באיזו חשדנות, אני יכול להבין את זה, מה פתאום אדם זר נכנס לתחומה. אבל כניראה שאיזשהו קרח נשבר די מהר, אני לא תיארתי לי כמה מהר, ומן הפגישה השנייה שלי איתה היא כבר התחילה ללחוץ שאני אבוא יותר ויותר.

אהוד שאל אותי על דמות האב אצל אסתר. צריך לציין שהיה לה זיכרון פינומנאלי, ממש פוטוגראפי, בייחוד מתקופות רחוקות. כל מה שקשור לזיכרון קצר-הטווח, היא היתה שוכחת לעיתים ומבלבלת בין ימינה לשמאלה, לא היתה זוכרת, אבל את הביצה של פתח-תקווה, תיאור האקליפטוס, שבו היא שוכבת מתחת לעץ, או בין הענפים, קודחת והוזה ממאלאריה, על כך היתה יכולה לספר לי שעות, וסיפוריה בעל-פה היו ממש כמו שירה, כך היא היתה בונה אותם, המונולוגים שלה היו כאלה שחבל שלא הקליטו אותם, שאני לא הקלטתי אז את הכל, זה היה ממש כמו שירה. ואמנם, חלק מן הסיפורים היא כתבה אחר-כך ופירסמה כזכרונות.

כוכב ראשי במסכת הסיפורים היה אביה. אדיפוס-שמדיפוס, אני לא יודע אם יש בכך אמת, אבל פה זה היה משהו – שלא מן העולם הזה בכלל. האב היה דמות שהיא הפכה למיתוס. בניגוד לאימה. את אימה היא לא אהבה כלל, גם לא לדבר עליה, אפשר לראות זאת בסיפורים שלה, שאהוד הוציא ב"גן שחרב" – אבל האב, זו היתה דמות, שכל הזהות האישית שלה, ואני חושב – גם הנשית שלה, נבעה ממנו. יהודה ראב בשבילה היה אלוהים.

אני, במחקרים שלי – אני לא יודע, אולי זוהי פסיכולוגיזאציה בגרוש – מישהו אמר לי פעם שזה כך, ואני לא כל-כך נעלבתי כי יכול להיות שזה נכון, אני פשוט לא יודע, אני לא פסיכולוג – אבל לפי דעתי מה שהיא עושה לארץ הזאת, ולנוף – הוא שהיא הופכת את הארץ לאם, תמורת האם שהיא דחתה. וכדי שהאב יתאים, זאת אומרת – בשביל ארץ כזאת, בשביל אם כזו, גראנדיוזית – מוכרחים גם אב גדול, כדי שתהיה התאמה בין הדברים. כי אם אין התאמה – אבא גמד לא יכול להתקשר עם ארץ גדולה כזו; כלומר, יש כאן איזושהי מיתולוגיזאציה – הן של האב והן של האם והאדמה והנוף – כדי שיתאימו זה לזה.

אפשר להיווכח בזאת, לדוגמא, בשיר "לאב". פעם היא אמרה לי שזה השיר הראשון שהיא כתבה, היא לא היתה טובה בכרונולוגיה ובפרטים, מזל שאהוד טיפל –

אהוד: זה לא השיר הראשון, אבל הדבר מראה כמה האב היה חשוב לה, שהיא החשיבה את השיר עליו כשיר הראשון שלה.

ראובן: כן, מזל יש לה שיש לה אהוד שטיפל בכל העיזבון שלה, אחרת תשעים אחוז מהשירים שלה לא היו מגיעים לידיעת הציבור. מבחינה זו אהוד עשה מעשה מאוד חשוב של שימור וטיפוח היצירה שלה, שבלעדיו, אני לא יודע כמה, אולי עשרים, שלושים אחוז בלבד – היו מגיעים לידיעת הציבור.

אהוד: כחמישים אחוז מהספר "אסתר ראב / כל השירים" הם מהעיזבון, וכחמישים אחוז שירים שנדפסו בחייה.

ראובן: בכל אופן, חלק ניכר מיצירתה לא היה מגיע לידי הציבור, לולא עבודתך.

וכמובן, השיר "לאב" לא היה השיר הראשון שלה, אבל היה לה מאוד חשוב שהוא ייחשב לשיר הראשון שלה. וכאשר אתם קוראים את השיר – – הוא בנוי לפי שירי המולדת הוותיקים והטובים, ועושה רושם שהוא כאילו באמת משתייך לז'אנר הזה של שירי מולדת, אך עם זאת הוא שיר די חורג מהמתכונת – – אם בודקים אותו לפרטים, ואני לא אעשה זאת כאן, רואים שהוא דומה, ומאוד שונה, מהז'אנר של שירי מולדת שהיה מקובל אז. גם לשלושת השירים הראשונים שלה, שנדפסו ב"הדים" ב-1922, היא קוראת, בכותרת משותפת – "שירי מולדת", והדבר מראה שהיא היתה שייכת לז'אנר, אבל מיד בנתה לעצמה שביל, כי היא אף פעם לא אהבה ללכת בדרך המלך, אלא, דרכה היתה תמיד, כך אמרה לי – בשבילי עיזים.

חשוב לשים לב בשיר לדמות האב, ואיך הוא מטפל באדמה, באמא אדמה –

 לאב

ברוכות הידיים

אשר זרעו

בבוקרי-חורף,

לאיוושת זרזירים עטים –

שדמות-חמרה אדומות;

אשר הבריכו הגפן בענווה

ושתלו אקליפטים כדגלי ניחוח

על מי ירקון;

אשר ריסנו הסוס

והצמידו רובה ללחי

לגרש אוייב מעל סוכה דלה,

סוכת-שלומים מולכת

עלי חולות וימבוט;

ובעין ירוקה עזה

יפקח על האפרוחים:

דונמים רכים זרועי כרשינה

ושוורים מיספר רובצים במי-ביצה...

חורש התלם על אף המידבר

בוקע ראשון באדמת-בתולה:

ברוכות הידיים!

את הצד הסקסואלי אני לא רוצה להדגיש פה, אבל רואים שמערכת היחסים היא מאוד אירוטית, בין האב ובין האם-האדמה, ואין לה שירים על אימה הממשית. יש אצלה סיפור, שמסתייג מאימה. ואיני יודע אם זו פסיכולוגיה בגרוש, או לא, וזה באמת לא כל-כך חשוב –

אהרון בן עזר (מהקהל): יש לזה הסבר פסיכולוגי...

ראובן: מה?

אהרון: יש לזה הסבר פסיכולוגי.

ראובן: נו, נשמע.

אהרון: אבל לא כאן, זה לא המקום...

אהוד: ארון הוא האחיין שלה, בן אחיה ברוך.

מרים גיסין: (אחייניתה, בת אחיה ברוך. מהקהל): יש שיר על סבתות בירושלים –

ראובן: סבתות, כן, אבל לא אמא. ומופיעות אצלה בשיר העיניים הירוקות. תמיד, כל פגישה, היא היתה מתחילה וכמעט גומרת בעיניים הירוקות של אביה, והיא תמיד רצתה שאני אראה שגם לה יש עיניים ירוקות, שאלה הגנים...

והאצבעות – היא כל הזמן היתה מראה את האצבעות היפות והארוכות שלה, והיתה מספרת כמה הבחורים אהבו להסתכל על האצבעות האלה. זה לא סתם שגליקסברג האריך בציור האצבעות האלה, ואני לא יודע אם הן היו סעורות או לא סעורות, כפי שעלה בוויכוח בין רות מנור לבין אהוד, אבל בפירוש היא היתה גאה מאוד על כפות הידיים המיוחדות שלה, ועל היכולת לראות, בכל תפיסת העולם שלה – דרך העיניים של אביה, כאילו היא ממשיכה את האב ואת עולמו הרוחני, שבא לידי ביטוי גם בשיר הזה.

יש עוד שאלות?

אהוד: יש לי עוד שאלה. ספר בכל זאת קצת על היחסים שביניכם, איך היו השנים האלה? אתה לא פעם התלוננת עליה אצלי.

חיים: פה מקליטים. הוא צריך שתישאר מזה קסטה?

ראובן: אאא...

אהוד: איך עמדת בזה? אני אקדים ואומר, אסתר התייחסה לראובן כאל בן, כאל חוקר שמעריך את שירתה, וכאל גבר. והכל היה מעורבב יחד ולעיתים מאוד-מאוד מוזר. ראובן עמד במעמסה גדולה בפרשת היחסים האלה.

ראובן: אאא... קצת לא נוח לי, השאלה הזאת. אבל בפירוש זה עבר את ה... נאמר, בצורה עדינה – היחסים בינינו חרגו מהמישור הרגיל שבו בא חוקר אל משורר או יוצר זה או אחר, ומנסה לתהות על קנקנו ולראות מה אפשר להציל מהקליינט שאותו צריך לחקור – פרטים ביוגראפיים כאלה ואחרים, חוץ-טכסטואליים, שיאירו את הטכסט.

אני חושב שאני הגעתי לאסתר בתקופה – – כמו שגם שפרה ציינה, של בדידות מאוד גדולה, ממש, היה אפשר לראות: דירה קטנה, עלובה, היא חיה לאור הזכרונות של הווילה... הווילה האדומה, שמישהו צבע את תצלומה בכחול, כדי להתאים אותה לאיזשהו ז'אנר ים-תיכוני, אך בפירוש היא תמיד דיברה – – אני לא ראיתי את הווילה הזו, היא היתה כבר הרוסה, אבל אסתר תמיד דיברה על הווילה הוורודה או האדומה, ואני מניח שהצבע היה משהו בין אדום לוורוד. בפירוש לא הכחול שראינו בשקופית.

והיא היתה במצב נפשי מאוד – – ואני חושב שקסם לה העניין שבא מישהו מהאקדמיה והיא זוכה להכרה אקדמית – – היה כאן ויכוח בין היוצרים היושבים לשמאלי – מה שווה יותר, ההכרה האקדמית או ההכרה של מתחת לשולחן? אסתר ראתה את עצמה... היא לא היתה מסכימה בשום פנים עם אהוד, שיקראו אותה מתחת לשולחן...

אהוד: כן, היא הזהירה אותי פעם ואמרה, שתבקש שישגיחו עלי, מאגודת הסופרים, שכאשר אני מוציא את הכתבים שלה – שלא אכניס בהם את הגסויות שלי.

קול מהקהל: שלה?

אהוד: שלי!

ראובן: והיא היתה מלאת הערכה עצמית, אבל לא זכתה להכרה שהיא חשבה שהיא ראויה לה; שלא רק היא חשבה, גם אני חשבתי שהיא ראויה לה, וגם כל אלה שמכירים את שירתה. והיא, אני לא רוצה להיכנס לשאלה למה היא לא הוכרה – – זה סיפור בפני עצמו, ראוי לדיון, בעיית ההתקבלות שלה. אבל אני נפלתי לה בדיוק בתקופה שהיא רצתה כניראה לחזור והיא ראתה בי כאילו את ההכרה של האקדמיה בה. אני לא ראיתי את עצמי שליח האקדמיה. האמינו לי שלא ראיתי את עצמי כשליח האקדמיה, וכך גם לא הבעתי, לא העמדתי את עצמי בצורה כזו, אבל כניראה שהיא ראתה אותי כך, והיא פיתחה רגשות מאוד מעורבים כלפיי, כמו שאהוד ציין, אני לא איכנס ל... רק אני אתן דוגמה, יום אחד היא הופיעה אצלי בטכסי, שהיא שכרה במיוחד...

אהוד: ראובן גר ביפעת, ואסתר גרה אז בטבעון... די קרוב...

ראובן: מופיעה אצלי בטכסי, לראות מה שלומי, כי כבר הרבה זמן לא התראינו, ורואה שאנחנו מחממים את הדירה, זה היה בחורף, בפיירסייד. את הפיירסייד היו ממלאים בנפט, זה הריח לה לא טוב, ומיד למחרת אני מקבל טכסי נוסף – עם תנור חשמלי, שאני חס וחלילה לא אקבל כאבי ראש, ושאני אוכל לכתוב עליה בראש צלול, ולשמור על הבריאות שלי, היא כל הזמן דאגה לבריאות שלי.

וזה מראה – – היא, בכלל, כל הזמן הרגישה כאיזו מין ליידי, שצריכה להמשיך ולחיות את החיים של הווילה האדומה, של הסלון הספרותי, ואני הייתי חלק, נציג של הסלון הספרותי העכשווי, והיתה מערכת יחסים מעניינת...

אהוד: ראובן, תודה רבה. ואני רוצה להוסיף עוד, שהיא התייחסה אליך, ואני יכול להגיד זאת כי גם אלי היא התייחסה כך – שהיא הגברת מהעולם הגדול, ואתה ואני – הפרובינציאלים. היא היתה אומרת לי, וגם לך כתבה: אם רק היה לי כסף, הייתי שולחת אותך לאיזו אוניברסיטה טובה, להוציא אותך מה...

ראובן: היא היתה מוכנה לשלוח אותי לסורבון...

אהוד: כן, אם רק היה לה כסף. כמו שאברהם שפירא אמר, שהוא היה משלם פיצויים, לדב יטקובסקי, פח של זהב – אם רק היה לו. ואת הסיפור הזה זוכר ודאי מי שהיה גם בערב על אברהם שפירא, בראשית השבוע.

האם יושב פה עדיין בקהל יצחק ברא"ז? אני רוצה לומר שיש עוד כמה אנשים, שאנחנו חייבים להם תודות. יצחק, השופט יצחק ברא"ז, היה אז עורך-דין, ואסתר היתה אדם מאוד-מאוד חשדני, ומכל האנשים שטיפלו בה, בשנותיה האחרונות, היא נתנה בו אמון, והוא היה הנאמן על שנותיה האחרונות, והאפוטרופוס על צוואתה, הוא מסר למוזיאון "יד לבנים" את המסכה, וזאת על פי צוואתה של אסתר.

ויושבים פה בני-משפחתה של אסתר, אנחנו, אחיינים, ובני-אחיינים, ואמא שלי שהיא גיסתה, והיא הדודה של כל שאר בני-דודיי. ויש כאן סיפור מעניין. בשנותיה האחרונות של אסתר, אתם יודעים שהיה לה קשה מאוד, והקרן הקיימת, שלה נתנה אסתר בשעתה את כל שארית רכושה, הם המשיכו לקיים אצלם משכורת פיקטיבית של פקיד, שנשחקה במשך השנים, בלי הרה דירוגים – וזאת רק כדי לפגוע בפנסיונרים שלהם, שמסרו להם את רכושם כעיזבון-בחיים. ואז בני-דודי אהרון ומרים, שיושבים כאן, החליטו לתמוך בה. אבל אסתר היתה כל-כך קשה, מבחינות מסויימות, שהם החליטו לתמוך בה בעקיפין, והיא לא ידעה כל ימיה שהם היו התומכים בה...

מרים: גם שמחה...

אהוד: גם שמחה, זכרונה לברכה, שהיתה בתו הבכורה של ברוך, אחי אסתר. ואז השלושה עשו הסדר עם רבקה כצנלסון, שאחותה שרה יושבת כאן – – רבקה סעדה את אסתר בשנותיה האחרונות, ודאגה לה, ופירסמה משיריה ב"דבר הפועלת", שאותו ערכה. ורבקה היתה שולחת לה כל חודש סכום, והיא אמרה לה: "יש לי, השגתי עבורך איזו קרן של תמיכה בך," ואסתר לא ידעה כל ימיה שאלה הם הכספים שאהרון, שמחה ומרים היו מעבירים לרבקה, ורבקה היתה שולחת אותם לאסתר.

ובאשר לפרשת היכרותה עם גוטמן, שיציקת הברונזה של מסכת הפנים שעשה ממנה בגבס היא אחת העילות לתערוכה הערב – – אסתר הכירה את נחום גוטמן עוד כאשר גירשו את תושבי תל-אביב לפתח-תקווה במלחמת העולם הראשונה, היא הכירה אותו בהיותו נער. אחר-כך הם היו בידידות בסוף שנות העשרים ובראשית השלושים, ולפני שחמי גוטמן בנו, שיושב כאן... לפני שחמי ואני נולדנו, ב-1936, נחום ואסתר, ודורה, היו בחבורה אחת, והם לא ידעו שבבוא היום אני אעסוק בשניהם, גם אכתוב מפי נחום את זכרונותיו ואוציא את אלבום ציוריו, וגם אאסוף את השירה והפרוזה של אסתר.

כתבתי מפי נחום גוטמן את זכרונותיו בשנת 1974, ואז התיידדתי עימו. חמי היה אז פצוע, אחרי מלחמת יום כיפור, ונחום היה במצב-רוח רע. ואז נחום ודורה, שכבר כארבעים שנה לא ראו את אסתר, כי מ-1936 לערך היא ניתקה מגע עם החבורה – אמרו שהם היו רוצים לראותה. ויום אחד אסתר באה לתל-אביב, ואני עליתי איתה לדירתם, וישבנו עם נחום ודורה. נחום כבר היה אז לא במיטבו, וזו היתה פגישה מאוד-מאוד פאתטית, ואני לא זוכר ממנה שום דבר מיוחד, כי הם חזרו קצת על דברים שהיו פעם, כשני אנשים שכבר אינם יכולים לומר הרבה זה לזה.

בדירה של נחום ודורה היתה תלוייה על הקיר מסכת גבס של אסתר, זו שאת תאומתה ראיתם כאן היום. עכשיו היא ברשותו של חמי, אבל כל זמן שביתו של נחום היה בית חי, היא היתה תלוייה אצלו על הקיר, חרף השנים הרבות שעברו עליהם מבלי שהתראו. אגב, אצל אסתר המסכה לא היתה תלוייה על הקיר, אלא, כפי שיכולתם לראות ברישום של גוטמן מ-1931, וכן מהצילום של פנים הווילה שבנה לה רכטר – היא ניצבה על כן של עץ, מחוזקת אליו בפס מתכת אלכסוני.

ועכשיו תורו של חיים באר. באר זה היפוך ראב, וזאת הוא עצמו אומר, לא אני. חיים עסק באסתר ב-1971, כשאספנו את השירים לספרה השלישי "תפילה אחרונה", שיצא בהוצאת "עם עובד". חיים עבד אז בהוצאה, עדיין עובד שם, בהפסקות, והוא היה ממונה על הטיפול בספר, ונוצרו קשרים בינו לבין אסתר.

לימים, לאחר מותה, כאשר יצאה המהדורה הראשונה של הספר "אסתר ראב / כל השירים" ב-1988, הקדיש חיים במדורו ב"דבר השבוע" ארבעה המשכים ארוכים לביוגראפיה שלה, והיא הטובה והמקיפה ביותר שמצוייה עד היום על אסתר ראב. אני לא יודע מה אתה מתכוון לומר, וגם איני צריך לשאול אותך על כך, כי כל מה שתגיד – תבורך.

חיים: ערב טוב.

אהוד: רגע, עוד לא הצגתי אותך, מי אתה, מה כתבת, אני מקווה שאתה לא נעלב...

חיים: כאשר התעורר כאן הוויכוח לגבי אצבעותיה של אסתר ראב, אני פתחתי את "אחרית הדבר", שבה מופיעים השירים הנוספים, במהדורה החדשה, וכמו שאומרים בירושלים, אתם יודעים שביתר ירושלים אומרים – יש אלוהים או השופט בן-זונה, אז התברר שיש אלוהים.

ושימו לב לשם של השיר – "הווה".

יבוא יום ואצבעותיך הגדולות

המהוקצעות תהיינה אך זיכרון – – – זיכרון

לו רק אני אראה אותך בדמיוני –

ומכל זמן שאחיה תחיינה איתי –

ואצבעותיי?

מי יחיה איתן כשלא אהיה?

ראו כמה השיר מתאים. התעסקנו פה ערב שלם בדיוקנה, שצייר גליקסברג – אצבעותיה היו ככה, אצבעותיה היו אחרת, והנה בשיר מתוך העיזבון, המאוחר... אתה רוצה להגיד משהו?

אהוד: אני מקווה שלא נעשה כאן פטישיזם של האצבעות של אסתר ראב, אבל באחד השירים הראשונים שלה, "סבתות קדושות בירושלים", היא אומרת: "כפות רגליים רכות כידיים", ובאמת, היו לה גם כפות רגליים בלתי-רגילות, הן היו בעלות אצבעות ארוכות, כמו בידיים...

מרים: הרגליים היו...

אהוד: כן, כפות רגליה ניראו כמו כפות ידיים, משהו בלתי רגיל, והיא היתה מודעת כל הזמן לנושא של האצבעות, ולכן גם אהבה ללכת בסנדלים. כאשר הבן שלנו היה קטן, הוא עוד זכה להכיר אותה – – אז בפעם הראשונה שראתה אותו, היא בדקה לו קודם כל את האצבעות – אם האצבעות לא יפות, אז הוא לא שייך לגזע שלנו, ואם הן יפות – הוא שלנו.

חיים: הערה שנייה קשורה לדברים שאמר ראובן, וגם לדברי שפרה. אחד הדברים, אחד החומרים שהשתמשתי בו הרבה, בארבעה ההמשכים שכתבתי עליה ב"דבר השבוע", היה הראיון שערכה עימה שפרה, השיחה, בעצם שיח, ואם להשתמש במילים של אסתר – שיח הנפשות או הנשמות. היו שם שתי נשמות מאותו מקור. יש לאסתר סיפור על אקליפטוס, שכרתו אותו, ויצאו משני צידיו חוטרים, והיא יושבת בתוך העריסה הזאת – – אז בעצם שפרה ואסתר הן מאותו סדן, הן עולות מאותו גזע, מאותו עולם, ולכן השיחה של שפרה עם אסתר עלתה כל-כך יפה, חוץ מהכותרת.

ושפרה שואלת את אסתר – – היא באה להתחקות אחר סוד הרעננות של השירים שלה – – ושימו לב, שירים שהתפרסמו לפני הרבה שנים – כמה הם רעננים, כאילו נכתבו היום.

ואסתר אומרת לה: "יש לי שורש. שורשיי הם אבי והארץ."

וזה קשור לכך שבעצם האב והארץ הם זוג, וכאשר האב והארץ הם זוג, אז אין מקום לאם. הדבר קשור למיתוסים יהודים עתיקים.

הרומאן שלי עם אסתר – – אם לראובן יש סיפור אהבה, אזי לי היתה אפירה, אפירה קצרה, והאפירה התחילה כאשר היא הביאה ל"עם עובד", או יותר נכון אודי הביא ל"עם עובד" את צרור השירים "תפילה אחרונה" –

ואתם יודעים שאחד הדברים שמו"לים לא אוהבים, בדרך-כלל – הם לא אוהבים סופרים, הדבר שהכי מפריע למו"לים זה סופרים. אם אפשר היה להוציא ספרים בלי סופרים, זה היה הכי טוב.

המו"ל, מילא, מוכרח להשלים עם זה שיש סופרים, אבל הוא רצה שלפחות לא יהיו נודניקים. ואילו אצל סופר, הספר הוא בנפשו, וכל פעם שהוא מוציא ספר, הוא אומר – רגע, אולי זה הספר האחרון שלי, מי יודע מה יקרה לי – – ואסתר, היא קראה לספר שלה "תפילה אחרונה", וזו באמת היתה התפילה האחרונה שלה.

ואסתר, בכל פעם, כמו שאמא שלי היתה אומרת – זי אוצך דרמונט, היא היתה נזכרת – היא היתה כותבת עוד שיר. אם היתה שולחת אותו לאודי, אודי היה מביא את השיר לירוחם לוריא, והוא היה אומר: "אתה יודע מה, תעזוב, כבר סגרנו, אין מקום בספר."

אז היא מצאה מה שנקרא – חתירה חתר לה הקב"ה מתחת כיסא הכבוד – היא מצאה אותי. ולי היה לב חם אל אסתר, כי אני מאוד-מאוד אהבתי את ספר שיריה. אתם יודעים שבדרך-כלל, כשמגיעים למצב כשלי, כבר לא קונים ספרים, מקבלים ספרים. אבל הספר של אסתר, "שירי אסתר ראב", שיצא בהוצאת מסדה ואגודת הסופרים ב-1964– הוא עדיין ספר שאני קניתי אותו, ויש לי יחס לספרים שאני קניתי, ומאוד אהבתי אותה, את הכתיבה שלה. והיא איכשהו גילתה את זה בחושים הנשיים שלה, והתחילה לנהל איתי רומאן, כשהמטרה האמיתית לא היתה – – לא חין ערכי הגברי, כזה או אחר, אלא דרכי היא ניסתה להכניס עוד שירים לספר.

וכך קרה, היה כאן מזל, ואני שמרתי – – למשל, הנה שיר שהיא שלחה לי, ונכנס לספר. שיר בכתב-ידה, אתם רואים, כל פעם הייתי מכניס וממספר, והולך לבית הדפוס, ומפתה. השיר הוא "פארק לילי". ובבית-הדפוס, כל פעם היו עניינים, בגלל התוספת, כך היה הטבע שלי בגיל ההוא, מתי זה היה, בשבעים וארבע?

אהוד: שבעים ואחת. הספר הופיע בשבעים ושתיים.

חיים: וכך התיידדנו. ובשנת שבעים ותשע, או שמונים, ערכתי בירושלים, על פי הזמנתו של ידיד משותף שלנו, יהואש ביבר, שהיה אז מנהל בית הסופר בעיר העתיקה – ערכתי מסע ספרותי בירושלים. הכנתי סיורים ברחבי העיר, בעקבות יצירות של סופרים. בין השאר החלטתי שאני רוצה את אסתר ראב, למרות שהיא מפתח-תקווה – – אבל אתם יודעים שפתח-תקווה היא בעצם מה שנקרא – סניף שלנו, של ירושלים, ולכן אתם סובלים מהכבישים, מבעיות התחבורה – המייסדים הרי לא רצו שיהיו לכם צלבים, כדי שכאשר הקב"ה ישקיף ממרום קודשו על המושבה, שלא יראה בה שתי-וערב – אז התחבורה אצלכם, עד היום אתם אוכלים אותה בגדול.

ואני החלטתי שאת אסתר ראב, אני אחזיר הביתה. בין השירים, או בין המסעות, היה סיור לדויטשר פלאץ, לבתי מחסה בעיר העתיקה, ושם רציתי לקרוא את השיר שלה "סבתות קדושות", שאני רוצה לקרוא אותו כאן:

סבתות קדושות בירושלים,

זכותכן תגן עלי:

ריח סמדר ופרדסים פורחים

עם חלב אם הושקיתי;

כפות רגליים

רכות כידיים

בחול לוהט ממששות;

ואקליפטים פרועים

טעוני צרעות ודבורים

שיר ערש לי דובבו;

שבע אטבול בים תיכון

לקראת דוד אלופי המלך

ואעל אליו בהררי-ירושלים

איומה-הדורה.

ועם דבורה תחת התומר

אשת קהווה ואשוחח

על הגנה ומלחמה.

סבתות קדושות בירושלים,

זכותכן תגן עלי.

עלה ריח בגדיכן באפי,

ריח נרות-שבת ונפטלין.

זו האירוניה המיוחדת, החיבור של נרות שבת ונפטלין, והסבתא שמדובר בה, כפי שאהוד יוכל לאשר, היתה אם-אימה של אסתר, ממשפחת שיינברגר. בן-דוד של אסתר, ר' ישעיה שיינברגר, היה שר החוץ של נטורי קרתא – מי שזוכר אותו. זאת המשפחה, אהוד יש לו, אם אלה יעלו לשלטון – – אז גם לי וגם לו, לנו יש שם אחוזים, אנחנו מסודרים...

אהוד: גם אצל עראפת...

חיים: כן, אנחנו בכל מקום מסודרים. ובכן סבתא זו גרה בבתי מחסה, בדויטשר פלאץ, במיתחם שאנשי כולל הו"ד בנו בירושלים, ושם קראתי את השיר שלה. אבל יהואש, ניצנצה בו, או אולי אפילו בי מחשבה – – כתבנו לה מכתב משותף וביקשנו ממנה – "אסתר, אנחנו רוצים שתבואי ותשתתפי בסיור שלנו ושם תספרי לנו על ירושלים שהיכרת בילדותך." וזו התשובה שקיבלנו ממנה:

"חיים באר יקר!

 "תודה על שכללת אותי בחברת שוחרי-ירושלים. היא תקועה בילדותי כיהלום קשה ומפיץ אור. התקפות-המלריה שהיו נעלמות באוויר ההרים, זרמי-חיים והווי שקלטו חושי הצעירים; תיקון החצות של הזקן השחוח בחצרה של הסבתא, כל מערך החיים העצוב והמיסטי, ביחד עם ההקלה מן המאלאריה – פעלו נפלאות.

 "ההווי הפתח-תקוותי וכן כולו בארץ היה עוד 'אמורף' – חסר צורה כולו, ספוג רעיונות ואידאלים ושירים לאומיים פטטיים. – וכאן היה משהו מגובש עתיק וחזק שתקף אותי."

ארבע ערי קודש – ירושלים, טבריה, צפת וחברון, על אלה היא מדברת כעל משהו "מגובש, עתיק וחזק שתקף אותי."

ואני ממשיך: "הערבים היו שונים מאלה שידענו בפתח-תקווה, הווי שונה, וצורה שונה, ההרריים הענקיים, עם זקניהם, ניראו לי כתנאי ירושלים שלנו,"

שימו לב, זה מתחבר עם המראות שמופיעים אצל אבות ישורון, למשל, החיבור הקלאסי של ערבים עם דמויות התנ"ך –

 "עם ה'עבאיות' הנודפות ריח קורנית-הרים, הבית-לחמיות," כלומר, הנשים מבית-לחם – "בלבושיהן הססגונים, ופרץ הירק והפרחים מצלעות ההרים עם ריח הנענה וה'חנפול' (קרפול שלהם). הנצרות עם מוסיקת-הפעמונים: זו שמפניה היו אנשי העלייה הראשונה והשנייה מחווירים – זו ניתכה עלי כגשם ברכה."

אתם רואים, היא מונה כמעט את כל הגורמים שהשפיעו, שעיצבו את עולמה: הנוף, פתח-תקווה, הערבים, ירושלים. ואני ממשיך במכתב –

 "ה'דויטשר-פלאץ' היה בשבילי כעין 'פנטיאון' של העם, והפעמונים בין הקירות העתיקים מוגני המזוזות עשו בי נפלאות.

 "בדיטשען פלאץ ראיתי מזוזות טליתות וציציות, ושמעתי הד של תורה, ותרבות עתיקה."

היא ניסתה לכתוב עוד משהו, "והתרשמתי מהם" – ופתאום מחקה. ההשראה נסתיימה.

 "מצב-בריאותי הוא כזה – שלא אוכל, לצערי, להשתתף במבצע – ולכן, רב שלום לך בזה וכן גם ליהואש ביבר, שהיכרתי לפני שנים בירושלים, תודה לשניכם ולכל הפמליא הנכבדה של שוחרי-ירושלים. בברכת חברים, אסתר ראב."

ואין לי ספק שכאשר אהוד, אם יסתייע בידו הדבר, ויצא למסעות השנור הגדולים כדי לממן את הוצאת האגרות של אסתר, כי להדפיס אגרות יקר אפילו יותר משירים – – אין לי ספק שהפרוזה, וגם המכתבים, גם הם כמעט כרכי שירה שלה. כי אתם רואים, רק תנקדו את המכתב, ותחלקו אותו לשורות קצרות, ויש לכם שיר אסתר-ראבי נפלא.

אני, האמת, רציתי להתעסק קצת קצת באקליפטים, אבל נעשה זאת בפעם אחרת, במלאת מאה וחמישים שנה להולדתה.

אהוד: חיים, תודה רבה. אנחנו קרבים לסיום הערב. אני רוצה לחלוק אתכם עוד קצת רכילויות, כדי להחיות את דמותה של אסתר, ואחר-כך לתת לשפרה לומר את מילות הסיום.

אני רוצה להודות, אני כל פעם נזכר שלא הודיתי לעוד מישהו – – אני רוצה להודות לברוך אורן, שהיה מנהל "יד לבנים", ובכל אותן שנים שאסתר היתה גם בחזרה בפתח-תקווה, ואחר-כך בטבעון, הוא התכתב איתה, דאג לה, ובזכותו חלק מהתמונות שלה מצוי עד היום ב"יד לבנים". בשנותיה האחרונות הוא היה כמעט היחיד שייצג עבורה את פתח-תקווה הרשמית.

ואני חייב עוד סיפור על ראובן. ראובן – – אני קורא את המכתבים שלו לאסתר – – כואב לו הגב, כואב לו הגב, כואב לו הגב – – עכשיו, גם אסתר כבר לא היתה צעירה, ועברה ניתוח, גם לה כואב הגב, כואב הגב, והם מנהלים במכתבים דיונים שלמים על הגב – כן ניתוח, אל תלך לניתוח –

ואני אומר לו: "ראובן, שמע, אתה היית נורא מסכן, כל הזמן או שאתה במילואים או שכואב לך הגב, מה זה היה?"

אז הוא עונה לי: "אהוד, אתה לא מבין, כשהייתי קצת לחוץ מדי, בגללה, הלכתי לפסיכולוגית ב'אורנים', ששם לימדתי, והתייעצתי איתה, איך אני אצא מזה? אז היא אמרה לי – 'תמשיך לנהוג באסתר בצורה מאוד יפה, אבל תמצא לך תירוצים, מאוד הגונים, ככה, כדי שלא לעבור את הגבול...'"

והוא ממשיך ואומר לי – "אז אני קצת הגזמתי, גם במילואים וגם בגב!"

ועכשיו אני מבין – לכן היא כל הזמן דאגה לו, כמעט כל פעם שהוא צריך לבוא אליה – כואב לו הגב!

עכשיו לסבתא. ירושלים קיימת לא רק במכתב שחיים קרא, ולא רק בשיר "סבתות קדושות בירושלים", יש לאסתר גם סיפור יפה "אצל סבתא", משנת 1971, שמתרחש בילדותה, בירושלים, והוא נכלל בקובץ "גן שחרב".

שם סבתה היה חנה שיינברגר – – הנה עכשיו קמה חנה מרגלית, אחיינית של אסתר, בת אחיה אלעזר, שנקראת, אני חושב, חנה – על שם אותה חנה שיינברגר, סבתא של אסתר מצד אימה. ואילו אסתר עצמה נקראה בשם אסתר, משום שבשנת 1863 עלו מהונגריה לארץ-ישראל שלמה ראב ואשתו אסתר, עלו למות בירושלים, ורק ב-1875, כתריסר שנים לאחר מכן, עלו בנו של שלמה, לאזאר ראב, עם בניו יהודה ומשה-שמואל, שגם מצאצאיו יושבים פה, ועם עוד שתי בנות, וזו היתה העלייה השנייה של משפחת ראב. וכשהם עלו, עדיין אותה אסתר ראב ראשונה חיתה בירושלים, וכניראה שנים אחדות אחרי מותה נולדה אסתר, וככה היא נקראה על שם סבתא של אביה, שקבורה עד היום בהר הזיתים.

ובאותו סיפור "אצל סבתא" אסתר מזכירה את היהודי הזה, שבמכתב, שאותו היא ראתה בלילה, מבעד לאשנב, זאת חווייה שחוזרת אצלה, את המיסטיקה היהודית היא הבינה דרך דמות אותו יהודי, שראתה אותו עושה תיקון חצות, בלילה.

והיא מספרת ב"אצל סבתא" סיפור עוד יותר נפלא, שגם הוא מוזכר במכתב שקראת, חיים. אסתר מעולם לא שמעה פעמונים. בפתח-תקווה לא היו פעמונים של כנסיות, והיא הרי נולדה בארץ. פתאום, אצל סבתא – האוויר מתמלא צלצול של פעמוני ירושלים – – זה קורה בעיר העתיקה, לא בבתי אונגרן, סבתה גרה בעיר העתיקה, בחדר המשקיף על כפר השילוח – – ואסתר שומעת את צלילי הפעמונים של הגויים, של הגלחים, והיא מתחילה לשיר ולהתרונן בקולי קולות, בקצב שלהם, לראשונה בחייה היא שומעת את המוסיקה הזו – – פתאום סבתה באה, ונותנת לה פראסקים כאלה, מפני שאסור לשיר לצלילי הפעמונים של הגויים, ואסתר כלל לא הבינה שאלה הם צלילים של גויים.

ועוד סיפור, אנחנו קרובים לסיום, ואני לא אחזיק אתכם יותר מעוד חמש-שש דקות – – הגיל של אסתר. אפילו את ראובן היא בילבלה. כי בעצם, אם תלכו לפי הלקסיקון של קרסל, אז רק ב-1999 היינו צריכים לחגוג את 100 השנה להולדתה. ויצחק ברא"ז, אחרי מותה של אסתר, בא ואמר לי: "תשמע, יש דבר מאוד מוזר בקשר לדודה שלך. באתי למשרד הפנים בחיפה, להוציא את תעודת הפטירה שלה, והנה כתוב שם שבשנה מסויימת היא הוסיפה עשר שנים לגילה. ראיתי נשים שמורידות שנים מגילן, אבל לא ראיתי אישה שמוסיפה עשר שנים לגילה! מה קרה כאן? גם הפקידה במשרד אמרה שלא קרה להם, בכל הקאריירה של משרד הפנים, דבר שכזה!"

ואז בדקתי וראיתי. אסתר ראב נולדה ב-1894. היא היתה מבוגרת, לדבריה – בעשר שנים מאבא שלי, שנולד בתרס"ד, בשלהי 1903. ומבוגרת בכך וכך שנים מאלעזר, אביהם של חנה ועמנואל. ב-1932 היא נישאה לצייר אריה אלוואיל, שהיה צעיר ממנה. והפרש הגיל לא היה נעים לה, כניראה, ואז היא העלימה חמש שנים מגילה, בתעודת הנישואים, וכניראה גם במסמכים אחרים. וכך ב-1932, במקום להיות בת שלושים ושמונה היא בת שלושים ושלוש. היא תיקנה את גילה.

עברו שנים רבות, וב-1954 היא מסרה את רכושה כעיזבון-בחיים לקרן הקיימת, ושם אמרו לה, כניראה: "עכשיו עושים לך חשבון אקטוארי. היות שאת צעירה, ויש לך עוד הרבה שנים לחיות, אז הפנסום שלך יהיה קטן יותר בחשבון אקטוארי."

ואז היא ודאי השיבה: "אבל אני מבוגרת יותר. אני לא בגיל הזה שרשום בתעודה!"

אז אמרו לה: "גברת, לכי תביאי אישור ממשרד הפנים, על שינוי הגיל שלך."

עכשיו, הדודה טיפשה היא לא היתה. היא ודאי אמרה לעצמה – אם הפנסום יהיה יותר גדול אם אני יותר מבוגרת, אז כאשר תיקנה את גילה במשרד הפנים, היא לא חזרה לגיל המקורי, הנכון, אלא הוסיפה עשר שנים, וכך בתעודת הזהות האחרונה שלה היה כתוב שהיא נולדה ב-1889!

אבל זה לא עזר לה. קרן קיימת אחר-כך דפקה אותה.

ב-1979, בנסיון לאמת סוף-סוף את גילה האמיתי, הסתכנתי וכתבתי לה במכוון ברכה ליום הולדתה ה-90! – זאת בהסתמך על תעודת הזהות שלה; וקיבלתי מכתב זועף של הכחשה, בצירוף פרטים, שעזרו לי לקבוע את הגיל האמיתי שלה.

טוב, שפרה, אתן לך את מילות הסיום.

שפרה: תחילה סיפור קצר אחד שאתה סיפרת לי, אהוד; והייתי רוצה לסיים לאו-דווקא בסיפורים, כי יש לי הרגשה שהדמות שתצטייר מכל הסיפורים שסיפרנו כאן הערב אולי אינה עושה...

אהוד: לא רצינית מספיק?

שפרה: לא, לא שהיא לא רצינית, אבל אולי היא לא כל-כך עושה צדק עם המשוררת, באיזשהו אופן.

סיפור אחד קצר: אסתר ראב סיפרה לי, כאשר רצתה לתאר את קשי החיים בפתח-תקווה בימים ההם, כי יום אחד הלכה לטייל עם חבר לראות את הפריחה לאור הירח, ופתאום התנפלו עליהם ערבים והיכו את החבר מכות רצח, והיא, אסתר, רצה במהירות להזעיק עזרה.

מרים: זה היה אברהם איכר.

אהוד: שפרה, תיכף נספר לך גם על זה משהו.

שפרה: אתה סיפרת לי על זה. כשקראת את הראיון שלי עם אסתר סיפרת לי גירסה אחרת לגמרי. שהאחים והאב...

אהוד: לא האב. האחים...

שפרה: האחים, מאוד לא אהבו את החבר של אסתר, שהיה מאנשי העלייה השנייה, ופשוט התנפלו עליו בלילה והיכו אותו.

אהוד: הם התחפשו לערבים...

שפרה: התחפשו לערבים, כמובן. ולכן היתה אסתר סבורה גם אחרי כל-כך הרבה שנים כי אלה היו ערבים. האישה שרצתה להיוולד גבר, נשלטה בעצם על-ידי גברים. האב הדומיננטי והאחים, שבחרו את ידידיה. ואולי אפילו לא היתה מודעת לכוח השליטה שלהם בחייה.

אהוד: הגירסה שלה מסופרת בסיפורה "כיצד שדדו העזתים את ה'פלרינה' שלי". היא כמובן לא ידעה כל ימיה שאלה היו אחיה, אבל הם בהחלט לא שלטו בחייה ולא בחרו את ידידיה. היא היתה עצמאית.

שפרה: ועכשיו לאסתר עצמה. שלא כראובן, אני סבורה שאסתר ראב לא תפסה את הארץ כאמא אדמה, אלא את עצמה היא תפסה כארץ, כאדמה. היא ראתה את עצמה כמו אישה מיתולוגית, וכך נוצר השילוש, או אולי הזיווג.

ראובן: כאשר יש אבא מיתולוגי, ואמא מיתולוגית, אז היא עצמה גם כן מיתולוגית...

שפרה: בעצם היא לא כתבה שירי מולדת. היא כתבה שירים בתוך מולדת. וזה הבדל עצום. כל אחד משיריה איננו שיר על תאנה, או שיר על אביב, או שיר על קיץ. אין זה הז'אנר שלה. היא לא כתבה שירים מתוך ריחוק, מתוך געגועים, "מעל פסגת הר הצופים שלום לך ירושלים"; כל האובייקטים בנוף היו חומרים אבל לא תכלית לעצמה.

וכאשר כתבה אסתר ראב "אני תחת האטד – – קוציו צוחקת לקראתך זקפתי" – היא היתה האטד. היא השתמשה בחומרים מקומיים באופן טבעי. וכך כשהיא כותבת "שיר קיץ ישן", זה פשוט שיר אהבה; אגב זהו אחד השירים שנכתבו בשנת שישים וחמש, והיא מדברת בו על אהבת קיץ ישנה, ויש לך הרגשה, שהיא חשה אותה רק תמול שלשום.

אבל בסך הכול היא היתה דמות טראגית, בתוך סביבתה הספרותית. היא שילמה מחיר נורא על העובדה שהיא שמרה על ייחודה ולא הלכה במיטב שיריה אלא אחרי קולה שלה. לא תמיד עמדה בכך. לפעמים מעדה. גם היא רצתה "להתקבל".

כאשר אהוד פירסם את "מחברת ה'גיהנום'" שלה, אמרתי לו: "אהוד, אתה שגית לדעתי כאשר פירסמת את ההקדמה שלך למחברת, בה אתה מדבר עליה כעל אישה חולה, פאראנואידית. היא היתה רדופה באמת, מפני שהיתה לבדה, מפני שלא היה גב שתמך בה, לא ספרותית ולא בהכרה הציבורית שלה היתה כה זקוקה."

המחברת הזו היא בעלת ערך ספרותי כשלעצמה. כשם שאין להעלות על הדעת שנתלה את סיפוריו הסוריאליסטים של קאפקא במחלת נפש. אנשים כותבים לעיתים קרובות מתוך המחלה, אבל לא בגללה.

היא לא היתה רוצה שיקראו בה מתחת לשולחן, כמו שאתם אמרתם כאן.

אני חושבת שלפנינו עומדת דמות כמעט מיתולוגית, שנאבקה על ייחודה כמשוררת וכסופרת בתוך סביבה שלא כל-כך רצתה, ואולי אף לא יכלה, לראות בה מה שהיתה. כך, אני רואה אותה. תודה.

אהוד: תודה. תרשי לי עוד שתי מילות סיום, כמה קלעת במה שאמרת. לא פעם אסתר אמרה לי: "סבא שלך היה עדיין גלותי," אותו אבא מיתולוגי, יהודה ראב, הוא בעיניה עדיין היה גלותי. "ואתה," כלומר אני – "כבר גלותי. אני היא ארץ-ישראל!" – זאת על עצמה. "סבא שלך עדיין היה גלותי, אתה כבר גלותי, אני היא ארץ-ישראל!"

הרשו לי לסיים באנקדוטה שאינה שייכת לאסתר ראב. יושבת כאן חולדה ספיר, ומי מכם שיקרא את הרומאן החדש שלי, "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון", כדאי שידע שסצינה מרכזית שמתוארת בו נבעה מכך שלילה אחד האצ"ל פוצץ את הקבינט, חדר-העבודה, בביתו של ספיר, שהיה אז ראש העיר, ואנחנו התעוררנו לקול הפיצוץ הזה. זו היתה אחת מחוויות היסוד שממנה השתלשל הרומאן שלי. אז אתם, חבריי לשולחן, אולי מרגישים קצת מאין באה ההיסטוריה. בעלה של חולדה היה יוסף ספיר.

מרים: הקול של אסתר, שהיא היתה שרה יפה.

אהוד: טוב, לא נספיק לספר הכל, נעשה עוד ערבים נוספים, כשיצא ספר הפרוזה. אני מקווה שלא הגזמנו הערב ברכילות, ולא באנו לעשות צחוק ממשוררת זקנה שהיתה גם דודה של חלק מאיתנו היושבים פה וזוכרים אותה – אלא להחיותה. תודה לשפרה, לחיים ולראובן, ולכל המשתתפים, שלום, שלום.

מספר לי עמנואל בן-דודי סיפור מרתק על הזיידה, סבא יהודה. בשלהי שנת 1947, לאחר כ"ט בנובמבר, כאשר המתיחות והמלחמה כבר הורגשו באוויר, קרא אותו אליו הזיידה וביקש ממנו לחדד וללטש עבורו את אחת משתי החרבות, שלפי דברי עמנואל (אני לא זוכר זאת) היו תלויות במוצלב על קיר חדרו. הוא אמר כי הוא בטוח שהצבא יצליח להתגבר על התקפות הערבים, אבל, אם בכל זאת יקרה הגרוע מכל, והערבים יגיעו עד לביתו – הוא אינו מתכונן למות לבדו! ובדברו, הוא היה אז בן שמונים ותשע – הניף כמה וכמה פעמים החרב עד שאיבחתה חתכה בשריקה שנשמעה באוויר.

עמנואל ליטש עבורו את החרב, הוא עבד אז במגן-צ'טווד, מפעל של עבודות מתכת, וכאשר החזיר לו אותה, הבטיח לו הזיידה את החרב, לאחר מותו.

למעשה אין אלה חרבות אלא פגיונות, באיונטים. האחד מהם אצל עמנואל, והאחר נישאר אצלי, עד היום.

ניצוץ מכוכב אבוד

מאת אביבה לורי

[מוסף הארץ, 20.2.04]

בעידן שבו התרגשו מרחל, התפעלו מאלתרמן והעריצו את לאה גולדברג רק מעטים הבחינו בחדשנות, בחושניות ובמרדנות של אסתר ראב. רק עכשיו, 22 שנה אחרי מותה, מחזירים את הכבוד למשוררת הסוערת שאהבה גברים רבים, שימשה מודל לחשובי הציירים ומתה חשוכת ילדים

בחורף 1920 החליטה אסתר ראב לעבור את טקס ההטבלה שלה למשוררות. היא השתמשה לשם כך בטריק עתיק. הזמינה שני גברים – את הסופרים אשר ברש ויעקב רבינוביץ, ה"זקנים" כדבריה – לטיול במטע השקדים של האחים שטרייט בפתח-תקווה. "הימים ימי שבט ופריחת השקדים במלואה", סיפרה לימים ראב, "אנו יוצאים לדרך. ריחות ושמש רכה, והלבן הבתולי של השקדייה נוסך שיכרון מתוק ושני הזקנים נעשים צעירים, מתחכמים וצוחקים ולבסוף יושבים על גבעה מכוסה סביונים ואני אומרת בצחוק: 'אתם רוצים לשמוע שיר?' ואני שולפת פיסת נייר שהסתרתי מתחת לכף רגלי בתוך הנעל. הם מסתכלים, מלאי תמיהה ואני שואלת: לקרוא? 'כן, כמובן', הם אומרים, ואני קוראת את השיר 'לאב' – ברוכות הידיים... וכן הלאה. גמרתי ומשתררת דומיה. ברש מתעורר הראשון: 'אבל זו שירה אסתר ראב! זהו ריח הארץ, עוד לא נכתב שיר כזה. את צריכה להמשיך. עליך לכתוב'. וכאן נחרץ גורלי בכרמי השקדים הפורחים בפתח-תקווה".

לא ברור אם בזכות הטיול, פריחת השקדיות או יפי השירים, התפרסמו שיריה הראשונים של ראב בכתב העת שערכו ברש ורבינוביץ "הדים", כשנה לאחר ההתגלות בכרם השקדים. מאז שיריה ראו אור בכתבי עת ומוספים ספרותיים והיא עצמה הסתופפה בחברתם של סופרים ("הפמליא החשובה אז בארץ: עגנון, ר' בנימין, קמחי, ברש, רבינוביץ", רשם מפיה אחיינה הסופר אהוד בן עזר, בביוגרפיה שלה שהוציא לאור).

היום מסכימים רבים שראב, המשוררת העבריה הראשונה שנולדה בישראל, היתה משוררת נפלאה ומקורית להפליא. אך כשקובץ שיריה הראשון "קמשונים" יצא לאור ב-1930 הוא לא זכה להצלחה. זה היה עידן שבו התייצבו בקדמת הבמה של השירה העברית עולים חדשים: נתן אלתרמן יליד פולין, שהחל בשנת 34' לפרסם שירים אקטואליים ב"הארץ"; אברהם שלונסקי יליד אוקראינה שייסד ב-33' את השבועון הספרותי "טורים"; רחל ילידת רוסיה, שמתה משחפת ב-31', ושיריה אשר קובצו בספר "שירת רחל" ב-1935 נגעו ללב רבים ולאה גולדברג, ילידת פרוסיה, שעלתה לישראל ב-35' והצטרפה לחוגו של שלונסקי.

ראב, הצברית, נשכחה מלב ונשארה מחוץ לזרם המרכזי, ובסופו של דבר לא נכנסה לקאנון השירה העברית. "היא אף פעם לא נסעה על האוטוסטרדה, על דרך המלך", אומר פרופסור ראובן שהם מאוניברסיטת חיפה, שרשם מפיה של ראב את תולדות חייה בתחילת שנות ה-70 לצורך עבודת מאסטר על שירתה, "אסתר תמיד נסעה בשבילי עיזים ולכן אין לה שום סיכוי כי בתרבות, בדמוקרטיה, הרוב קובע ולה אף פעם לא היה רוב".

וכך מתארת ראב בשירה "אני" את תחושותיה בסוגיית הצדדיות:

בעצם לא הגעתי אף פעם

לדרכי

דרך רחבה זרועת אור ושתולה עצים

בירכתיה

תמיד השתלשלתי ביסורים גדולים

בדרכים צדדיות לא שלמות. טבולה בצער

לא הגעתי לכלל פריחתי הטבוע בי

אולי היו אלה עשרת בני האיתנים כאלונים

שלא יצאו ממעי

אולי אני אם שבט שאבד דרכו במדבר

או צופית נעלה כחלה ואלגנטית

ואולי אני ניצוץ מכוכב אבוד בחלל

ביד של טרומפלדור

אסתר ראב נולדה בפתח-תקווה ב-1894 ללאה ויהודה ראב, ממייסדי אם המושבות, מקומץ המשפחות הראשונות שעלו על הקרקע בבוקר לח בשנת תרל"ח (1878). בשבוע שעבר העניקה לה פתח-תקווה את הכבוד ואת היקר: תערוכה במוזיאון העירוני לאמנות לציון 110 שנים להולדתה. האוצרת הראשית, דרורית גור אריה, גילתה במחסני המוזיאון יצירות אמנות רבות ובהן דיוקנאות של ראב שצוירו בידי אמנים ידועים כמו נחום גוטמן, ציונה תג'ר, חיים גליקסברג ושמואל עובדיהו. היא החלה להתחקות אחר היצירות, רצתה להבין מדוע הם ציירו אותה ומה היה הקשר של ראב למילייה הספרותי של שנות ה-30 וה-40 בתל אביב וקראה לתערוכה: "אסתר לאה ונחום גם".

"גיליתי משוררת מדהימה בעוצמתה שהיתה חריגה בנוף. בכתיבה שלה, בדעותיה הפמיניסטיות, במרדנותה", אומרת גור אריה, "היא לא היתה אינטלקטואלית כמו לאה גולדברג, היא היתה בת איכרים שכתבה בעברית יומיומית, בשפה המדוברת, בלי חרוזים והקצב המלודי כפי שהיה מקובל באותם הימים. היא קראה לעצמה גידול פרא, מי ששייכת לארץ הזאת כדרדר בשדה, וחתמה בשמה המלא. באותה תקופה כמעט רק גברים חתמו בשמם המלא. משוררות נשים חתמו בזלדה, רחל, יוכבד בת מרים, אלישבע".

משפחתה של ראב עלתה לארץ בסביבות 1875 מהכפר ההונגרי סנט אישטוון. סבה, אליעזר ראב, שהוריו כבר חיו בירושלים, היה חקלאי. עם ההתעוררות הלאומית באירופה אחרי אביב העמים ב-1848, ואחרי שהיהודים בקיסרות האוסטרו-הונגרית קיבלו שוויון זכויות, נדבק אליעזר ראב כמו יהודים אחרים בהונגריה בחיידק הכיסופים לציון. הקבוצה שהגיעה לישראל כללה את אליעזר ראב, יהושע שטמפפר (שהיה אחיינו והאידיאולוג של הקבוצה), יהודה ראב (בנו של אליעזר), דוד מאיר גוטמן, הגביר שבחבורה ואחרים. בן עזר, נכדו של יהודה ראב וההיסטוריון של המשפחה, שומר את ספר החשבונות והזיכרונות של המשפחה מ-1867, שם רשומים כל סכומי הכסף שאסף אליעזר ראב מאנשים בהונגריה לעלייה לארץ.

"שטמפפר עלה ראשון, ברגל", אומר בן עזר, "הוא היה מורה של סבי יהודה בכפר סנט אישטוון והוא החדיר בהם את האהבה לארץ ישראל. אחרי שהוא עלה הוא שלח מכתבים ושיכנע אותם להצטרף אליו. סבי היה אז בן 18. יחד אתו עלו אביו אליעזר, אחיו ושתי אחיותיו והתיישבו בירושלים".

בקיץ של שנת תרל"ח רכש גוטמן מסוחר נוצרי ערבי מיפו ששמו סלים קסאר 3,400 דונם אדמה בכפר אומלבס במחיר של אלף ומאה נפוליון זהב. בחנוכה 1878 נחרש התלם הראשון באדמת פתח-תקווה. "בח' חנוכה היה יום הזיכרון לתלם הראשון. 125 שנה", אומר בן עזר, "על גשר של כביש גהה, מעל כביש פתח-תקווה, יש על הבטון ציור של מייסדי פתח-תקווה. נמצאים שם סבי ואחיו ועל ידם שטמפפר, גוטמן וסלומון, ואיש לא ציין את זה חוץ מהמחבל שהתפוצץ באותו יום בתחנת האוטובוס ממש ליד הציור".

בן עזר מזכיר שהעלייה מהונגריה וההתיישבות בפתח-תקווה הקדימו את העלייה הראשונה שהתחילה לפי ספרי ההיסטוריה רק ב-1882. "ההיסטוריונים הוציאו את פתח-תקווה מהעלייה הראשונה. הם לא מבינים כלום".

כשיהודה ראב בא לירושלים השיאו אותו לאלמנה אמידה עם בת. היתה לה תחנת קמח וסוסים והיא חשבה שהוא יהיה בחור ישיבה, אבל הוא קיווה להמשיך לרכב על הסוסים כמו בכפר בהונגריה. הנישואים התפרקו די מהר. נולד להם בן אחד, מנחם שלמה, שבנו יצחק ראב כתב ספרים אחדים. נישואיו השניים של יהודה היו ללאה, ממשפחת שיינברגר מנטורי קרתא. בן עזר אומר כי משום שהיה מחסור בגברים בירושלים הסכימו בלית ברירה להשיא את לאה ליהודה, שהיה קצת פסול בגלל הגירושים. ללאה ויהודה נולדו ארבעה ילדים: ברוך, אסתר, אלעזר (סבה של המוסיקאית שרון בן עזר) ובנימין, אביו של אהוד בן עזר.

ראב היתה, על פי עדותה, ילדה שובבה שהעדיפה לשהות בחברת הבנים ולשחק אתם. בשנת 1909 הנהיג המנהל הצעיר דוד חיון, על פי בקשת יק"א, רפורמה במערכת החינוך של פתח-תקווה ואיחד את שני בתי הספר למוסד מעורב. בנים ובנות ביחד. רבים ראו בכך מרד של הדור הצעיר בהשפעת הרוחות החדשות שהחלו לנשב מהעלייה השנייה. אביה של ראב החליט להוציא אותה מבית הספר בטענה שהוא נגד חינוך משותף. ראב היתה אז בת 15 וחצי. חבריה הבנים המשיכו ללמוד בגימנסיה העברית החדשה "הרצליה", והיא נשארה שנה בבית. בן עזר אומר שאביה הפך את חסרון הכיס לאידיאולוגיה וגם לאחיה של ראב לא נתן ללמוד. "הוא אמר שאם כולם ילמדו וילכו לאוניברסיטה, לא תהיה חקלאות. חוץ מזה הוא ראה שהיא מרדנית, שיש לה דם הונגרי, וקצת פחד מזה".

כעבור שנה נפתח בפתח-תקווה בית ספר חדש, חקלאי מעורב, ואביה של ראב רשם אותה לשם. אחד המורים בבית הספר היה הסופר יעקב רבינוביץ, זה שגילה אותה, לדבריה. כעבור שלוש שנים, ב-1913, עזבה ראב את בית הספר בפתח-תקווה ועברה לדגניה בעקבות חלומות רומנטיים שלא הבשילו. אחד מידידיה בתקופת ההתבגרות היה משה כרמי, בן לאחת המשפחות המיוחסות והוותיקות בפתח-תקווה. בחור בעל בלורית עבותה, עיניים כחולות, הוא ניגן בכינור והיה מאוהב בבנות רבות.

בן עזר, המופקד על עיזבונה של ראב, קיבץ את כל מכתביה ויומניה לביוגרפיה עבה "ימים של לענה ודבש – סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב" שיצאה לאור ב-1998. "האהבה בין אסתר לכרמי היתה אפלטונית", הוא אומר, "היומנים שלה מלאים באהבה הזאת. הוא שיכנע אותה שהחקלאות האמיתית זה ללכת לדגניה והיא היתה מרדנית, תולה כביסה בשבת, נותנת מחלב הפרה לאנשי העלייה השנייה והחליטה לנסוע הגלילה".

אבל היו לה סיבות נוספות. היא היתה מאוהבת בבן דודה, אברהם חיים גרין, שאמו היתה אחותו של יהודה ראב. משפחתו ירדה למצרים וגרין, שלמד רפואה בביירות, היה אז הרופא של צפת. כמו מכן התפתחה ידידות עם שמואל דיין, אביו של משה. הם הכירו ככל הנראה בפתח-תקווה, כאשר דיין עבר כפועל חקלאי אצל משה גיסין לפני שהצטרף לקבוצת דגניה. ביומנה של ראב מוזכר דיין כאהובה הגלילי: "אני הוגה באהובי הגלילי אני כולי שקועה באהובי הגלילי המחכה לי בחופש... אך ייגמרו הלימודים ואני כולי שלו, הוא קורא לי בעיניו (הרציניות, ואני רואה כבר את עצמי בזרועותיו) המלאות הוד".

ראב נשארה בדגניה פחות משנה. אהבותיה לא התממשו, היא חלתה וגם הרעיונות המהפכניים של "החקלאות האמיתית" – גידולי שדה בלבד – לא דיברו אליה יותר. אומר שהם: "אסתר העריצה בנעוריה את בני העלייה השנייה אבל כבר אז נמצאה בקונפליקט. היא לא אוהבת את האידיאולוגיה אלא את האידיאולוגים. זה האנשים שמסעירים אותה, הבלוריות המתנופפות, הרוח החדשה שהם הביאו, הפאתוס. אלה אנשים שמסעירים את הבצה העומדת של פתח-תקווה, והיא מין צבר תלוש; לא יכולה לחזור למקורות האיכריים שלה ולא להשתייך לחברה החדשה".

בן עזר אומר שאחרי שחזרה משם היא נהגה לספר איך טרומפלדור הרים אותה. "הוא היה אז בדגניה והיא עמדה והסתכלה בו איך הוא עם יד אחת הניף ערימה של חציר ואז הוא שם את החציר בצד, תפס אותה ביד אחת מאחור והרים גם אותה. אבל היא חלתה שם והיתה מאושפזת בבית חולים בטבריה ודודי ברוך (אחיה) נסע באונייה לחיפה ומשם לצמח ולקח אותה בחזרה לפתח-תקווה. היא חזרה משם קצוצת שיער ומפוכחת מחלום ההליכה עם אנשי העלייה השנייה, ומצד שני שמרה אתם על קשר כל השנים".

"כבר חזרתי מן המרחקים הכחולים", כותבת ראב ביומנה ב-1914, "מן המרחקים, הם אינם כחולים כל עיקר. נפשי כחולה לרגעים – עכשיו גם היא איננה כחולה כל כך... חסל – לחדול להיות מנוצלת, וצריך פעם לתמיד להחזיק באחת הדרכים תהא איזו שהיא – צריך קרקע תחת הרגליים. אני את האושר, אם יזדמן, לא ארחיקהו, אנצלהו, אבל באופן כזה שאני לא אהיה יותר מנוצלת, לא, זאת לעולם לא יישנה!"

חוגגים בווילה האדומה

בשלהי מלחמת העולם הראשונה הלך משה כרמי ללמד בבן שמן והציע לראב להצטרף אליו. שם התחילה לכתוב את הטיוטות הראשונות של שירי קמשונים, שספוגים באהבתה לכרמי, שבחר לבסוף להתחתן עם מישהי אחרת. "כנראה אסתר לא היתה לטעמו", אומר בן עזר, "היא לא היתה אישה קלה. לא רכה. היתה דעתנית, משכילה, ידעה גרמנית, צרפתית, ערבית ועברית משובחת. גברים לא אוהבים נשים כאלה. היו לה כפות רגליים וידיים מדהימות. אצבעות כף רגלה היו ארוכות במיוחד והיא היתה גאה בזה. הלכה ככה יחפה בחולות. היתה בה אצילות עם תווי פנים די קשים".

ב-1920 היא חזרה לפתח-תקווה. היא כבר היתה אז בת 26. אנשים התחילו לדבר והמשפחה היתה מודאגת. רווקה זקנה, קראו לה. היה לה שם ידיד ששמו אברהם איכר, אומר בן עזר, טיפוס ידוע מהגדודים העבריים שהיו לו שלוש נשים. "בלילה אחד היא יצאה לטייל אתו בכרמי השקדים ואחיה אלעזר וברוך שלא מצא חן בעיניהם שאחות שלהם הולכת עם פועל יחפן מהעלייה השנייה, התחפשו לבדווים והתנפלו עליו והרביצו לו מכות נמרצות. לימים היא כתבה סיפור 'הפלרינה שלי' ושם סיפרה כיצד התנפלו עליה העזתים. כל חייה היתה משוכנעת שאלה באמת בדווים. האחים לא סיפרו לה עד יום מותה את האמת".

אחרי מלחמת העולם הראשונה החליטה משפחת ראב לעברת את שמה לבן עזר על שמו של אליעזר, הסבא הגדול שהביא אותם לארץ. אסתר ראב העדיפה לשמור על שמה המקורי. במאורעות 1921 היא היתה אחות בבית חולים מאולתר בפתח-תקווה ואז, היא מספרת, החליטו למכור אותה למצרים, למשפחת גרין בקהיר. אביה היה חייב למשפחת אחותו כסף, ששלחו להם בתקופת מלחמת העולם הראשונה ממצרים, וראב סיפרה אחר כך לכולם "אבא שלי שלח אותי למצרים במקום החוב למשפחה".

בקהיר היא פגשה את איזאק גרין, אחיו הגדול של אהובה אברהם חיים גרין שנפטר בינתיים בצפת. משפחת גרין היתה משפחה אמידה ביותר. הם ייצגו חברה גרמנית גדולה לייצור תרופות בכל המזרח התיכון. גרין היה מאוהב בראב שנים רבות ואף כתב לה מכתבי אהבה וכשראה אותה בקהיר ביקש ממנה להנשא לו. היא סירבה, אבל בסופו של דבר נעתרה.

אחרי החתונה שלח אותה בעלה לנוח בבאדן, עיירת מרפא ליד וינה, שתוסיף קצת משקל ומצב רוח. ברשותו של בן עזר קופסת מכתבים בצרפתית ששלח לה גרין לאוסטריה ומהם עולה כי הוא העריץ ואהב אותה אהבת אמת ואילו היא הרבה פחות. חמש שנים חיתה ראב בחילואן, פרבר יוקרתי של קהיר, נכנסה להריון אבל לא הצליחה ללדת. אחרי חמש שנים גבר עליה יצר הנדודים והיא ביקשה לחזור לארץ.

גרין, שהיה לו גם סניף של החברה בתל אביב, בנה לה בחולות בית מהחלומות. כל תל אביב דיברה אז על "הווילה האדומה", שתיכנן האדריכל זאב רכטר על שפת הים ברחוב שנקרא בעבר הגליל, אחר כך שבטי ישראל והיום רופין. הבית נבנה על פי עקרונות קוביסטיים מהפכניים, נחנך ב-1929 ונהפך בתוך זמן קצר לסלון הספרותי הראשון בתל אביב. בית ועד לאמנים. היו שם כל המי ומי של הבוהמה התל-אביבית: סופרים, משוררים וציירים. שלונסקי היה מבאי ביתה. לבן עזר יש ספר שירים של שלונסקי עם הקדשה לאסתר ראב. "היא אפילו סיפרה שכשיצא הספר של אלתרמן 'כוכבים בחוץ' היא עזרה לרחל מרכוס וקנתה עותקים רבים ממנו", אומר בן עזר, "כשהבית נחנך, היא כבר היתה ידועה בחוג הזה, השירים שלה התפרסמו בכל המוספים הספרותיים ורבים מהאמנים והסופרים היו חברים שלה".

היו שם הצייר ראובן רובין, הפסלת חנה אורלוף, גוטמן, ציונה תג'ר, גליקסברג, אבא פניכל, עובדיהו. הבית שקק חיים. היתה לראב עוזרת ומבשלת ותמיד היה מה לאכול. החברים היו מבלים בביתה ימים ולילות. בתערוכה בפתח-תקווה אפשר לראות את ההילולה אצל ראב בשני רישומים של גוטמן, שם רואים את כל החבורה שרועה על הריצפה ואחר כך, ברישום שני, כולם הולכים לרחוץ בים.

יחסיה של ראב עם בעלה שחי באותה תקופה בקהיר לא ברורים. מן המכתבים שלו עולה כי הוא עצוב לפעמים מן הבדידות שככל הנראה נכפתה עליו. בינואר 1930 הוא חזר לארץ בגלל כאבים עזים ואושפז בבית חולים "שערי צדק", שם נפטר בגיל 42 אחרי סיבוך מניתוח התוספתן. ראב חזרה מהלוויה על הר הזיתים לתל אביב אלמנה עשירה עד מאוד. הפירמה הגדולה של משפחת גרין, התברר, היתה רשומה על שמו של בעלה בלבד ובמותו ירשה ראב מחצית מכל רכושה הרב של המשפחה, ששילמה לה במקום ובמזומן. בחודש מאי של אותה שנה יצא לאור קמשונים שהוקדש "לזכר ידידי יצחק גרין".

שפה כמו הקוצים

כש"קמשונים" יצא לאור ראב היתה בפאריס, לשם נסעה כדי להתנחם. אך קמשונים כאמור, לא התקבל באהדה רבה. בן עזר מסביר: "הוא הקדים את זמנו. אין שם לא חרוז ולא משקל, ואינו מושפע מאף משורר עברי אחר. היא סיפרה לי ששלונסקי אמר לה פעם: 'אסתר, יש לך רק 300 מלים ובהן את משתמשת לשירים שלך ועל כך אני מקנא בך'. אצלו זו היתה קללת השפע. אצלה העברית היתה שפתה כמו הקוצים, כמו הנופים כמו האהבות, הכל מאוד מינימליסטי. היא היתה כנענית עוד לפני שקראו לזה כך, אבל כאן לא העריכו את הראשוניות שלה. אז פרצה רחל והיא כבר היתה שייכת לתנועת העבודה ולכל החוג של 'דבר', וקמו שלונסקי ואלתרמן שמרדו בשניאור ובביאליק והיא היתה באמצע, לא מרדה באף אחד ולא השתייכה לאף אחד. אחר כך באה לאה גולדברג וכולם קרקרו אחריה".

גם שהם סבור שראב נולדה בטרם זמנה. שהיא לא שייכת לעולמם של המשוררים המהגרים. "עולמם לא היה עולמה", הוא אומר, "הנופים שהם ראו לא היו הנופים שהיא ראתה, למרות שהסתכלו על אותם דברים. היא לא מסוגלת להשתלב, לא בפואטיקה, ולא בתמטיקה שלהם. אם יש שרב בארץ היא כותבת 'על מערומיך חוגג יום לבן'. בשבילה זאת חגיגה. השרב בשבילם זה משהו שנשרפים בו, וכלים, ועולים על המזבח. הם כל הזמן מקריבים קורבנות, היא לא מקריבה קורבנות. והם רבים והיא יחידה ולכן היא במיעוט. אחר כך מתחיל המודרניזם: אלתרמן, שלונסקי, אורי צבי גרינברג, וגם אליהם היא לא שייכת. את לאה גולדברג היא לא אוהבת, אין לה זיקה למודרניזם האוניברסאלי ולא הארצישראלי, היא בסך הכול בת של איכרים מפתח-תקווה הפרובינציאלית והראייה שלה לוקאלית. הם באים מהעולמות הגדולים של אירופה, היא בסך הכל ראתה עד אז את מצרים. הם כותבים במקצבים מופקדים והיא במקצב חופשי".

אז למה הם מתדפקים על דלתות הווילה שלה?

"כולם עולים אליה לרגל כי יש שם מה לאכול ולשתות. בווילה היא מתפקדת כבעלת סלון, לא כמשוררת".

בראיון להלית ישורון בכתב העת "חדרים" אמרה ראב: "אלתרמן התחלק עלי כמו... לא יודעת. הוא לא מדבר אלי, כמו מישהו בחדר שמדבר לאחרים. אני חברה הייתי עם רחל אשתו. היינו קרובות מאוד... הלוז השירי היה חסר בו אז. שלונסקי ואלתרמן שניהם ההשפעות העשירו אותם ודיללו את פנימיותם. לכן ביאליק אמר לשלונסקי 'אתה ז'ונגלר'".

באותה תקופה הכירה ראב את הצייר אריה אלוויאל, צעיר ממנה בכמה שנים ונישאה לו, אך הנישואים לא החזיקו מעמד והם התגרשו. הוא שבר לבבות רבים וגם היא לא טמנה ידה בצלחת. בין מאהביה היה הסופר יצחק (שנברג) שנהר, שערך את הוצאת שוקן והיה נספח תרבות בשוודיה. לבן עזר היא סיפרה שפתאום חנו פג. "היא היתה אומרת לי 'אם אתה הולך לבחורה, תדאג שאפילו הגרביים שלך לא יהיו מגוחכות'. את שנברג יום אחד עקצה דבורה ופתאום הוא לא נראה לה. עם כל היופי שלו, משהו בהתנהגות, אחרי העקיצה, נראה לה מגוחך".

אי התקבלותו של "קמשונים" ופרשת אלוויאל גרמו לה להסתגר. היא המשיכה לכתוב בקצב של שני שירים בשנה, לערך, וקצת פרוזה בסגנון יומני זיכרונות מחייה, אך לא פירסמה דבר. היא מכרה את הווילה ועברה להתגורר בדירות שכורות בתל אביב והתפרנסה מהירושה. היו לה בתים ומגרשים שאותם השכירה, היא נסעה לפאריס, לזלצבורג, וחזרה משם כדי לשוב לארוז ולעבור לכפר סבא. בן עזר זוכר שכנער הוא היה הולך לבקר אותה ברגל מקלמניה בשרון, שם אז גרה משפחתו. הוא צעד דרך החולות עם נבוט גדול ביד. "ואז הופיע הגבר האחרון בחייה", אומר בן עזר, "סרג'נט ישראל שפילר, שבא לכאן עם צבא אנדרס ונפשותיהם נקשרו והם חיו ביחד שנים רבות. הוא השאיר אישה ובת בפולניה, חשב שהן נספו בשואה ושהוא אדם חופשי. כשהיא התחילה לחיות עם ישראל, נתחייתה נפשה והיא לא הפסיקה לכתוב אלא חודשים ספורים לפני מותה. אבל אז פתאום הופיעו כאן אשתו ובתו והוא מתוך נאמנות עזב את אסתר וחזר לאשתו. התקופה הזאת שוב מלווה בשירי געגועים אליו, אבל ככל שיש לה יותר אכזבות מגברים, היא מתגעגעת יותר לאיזאק בעלה. היא חזרה לתל אביב, שכרה בית ליד העירייה, אבל לא חזרה לחבורה התל-אביבית. באותה תקופה גם ישראל עוד היה מבקר אותה. למעשה, פעם אחרונה שראיתי את דוד ישראל הוא היה מעל דודתי אסתר. באתי לבקר אותה והדלת היתה פתוחה, נכנסתי, ואני רואה בסלון הר של שמיכות על המיטה הגדולה ואז ראיתי את הראש שלו מסתכל עלי ואני מתאר לעצמי שהיא היתה למטה, אז מיד הסתלקתי ולא סיפרתי לאף אחד".

דעיכה כמו ציפור גדולה

בן עזר אומר שאחרי הפרידה משפילר התחיל אצל ראב שיגעון הרדיפה שאינו מתבטא בכתיבה אלא בעיקר במכתבים ובסיפורים לאנשים קרובים. היא היתה מתלוננת כל הזמן שהשכנים דופקים לה בלילות עם מטאטא על הראש ומנסים להרעיל אותה. "היא היתה מזעיקה את אבא שלי ואת הדוד שחשבו שבאמת מציקים לה", אומר בן עזר, "אבל ככל שהיא עברה דירות והדבר חזר על עצמו, הבנו שזה היא ולא השכנים".

שרון בן עזר, סולנית "פוליאנה פרנק", מוסיקאית, מלחינה, די-ג'יי ועיתונאית, היא נכדתו של אחיה של ראב, אלעזר. היא זוכרת את אסתר ראב מילדותה. "היא קראה לי 'חבצלת השרון', בגלל שמי, אני מניחה". בן עזר לא מסכימה עם האבחנה שהמשפחה הדביקה לדודתה. היא חושבת שראב היתה משוררת דגולה ואישיות יוצאת דופן: "בזמנו, כמו שקרה להרבה נשים מאוד חזקות ואינדיווידואליסטיות, חשבו שהיא משוגעת, אבל בסופו של דבר מתברר שהיא הקדימה את זמנה. היא אמרה שהשכנים מציקים לה, אמרה שהם מרעילים אותה, אז חשבו שהיא פרנואידית. הם ריססו בפליט והיום כולם יודעים שזה רעל, והיא, כמי שגדלה בטבע, הבינה את זה כבר אז. היא כתבה שירים מדהימים. אני מאוד מעריכה אותה כמשוררת. אני זוכרת שביסודי למדנו במקראה שירים שלה, אבל איפשהו היא הלכה שם בין כל המשוררים האחרים לאיבוד. המורה דיברה עליה כמו על איזה משוררת ארצישראלית ארכאית. אני חושבת שאת השירים שלה אולי לא צריך ללמוד ביסודי כי הם קשים. לא מתאים לילדים ביסודי לקרוא על קץ העולם. גם בהלחנה קשה להתמודד איתם. אני מקווה לתקן את זה. בינתיים הוצאתי שיר אחד שלה, 'חלמתי' באלבום שלנו 'אין לבחור' ב-1990. בעתיד אני בהחלט רוצה לעשות הרבה עם הטקסטים שלה, הם מרתקים וזה אתגר בשבילי".

הקושי להלחין את שיריה של ראב, לא סייע להיקלטותה. חוה אלברשטיין התמודדה עם האתגר כשהלחינה את "הציפורים אינן יודעות" לתקליטה "יונת האהבה" מ-1996, אבל היא היתה היוצא מן הכלל. שלא כמו רחל, אלתרמן וגולדברג, שרבים משיריהם הולחנו והגיעו כך לקהל רחב שאינו בהכרח קורא שירה, ראב נותרה נחלתם של מעטים בלבד.

אחרי קום המדינה היא מסרה את כל רכושה לקרן הקיימת תמורת הכנסה חודשית קבועה שאיפשרה לה קיום מכובד. מאוחר יותר ההכנסה הזאת נשחקה מאוד. כעבור שבע שנים נמאס לה מתל אביב והיא עברה לבית בודד באבן יהודה. שם נכתב אחד משיריה החזקים ביותר, "שועלה". שיר על עצב הבדידות, על קור ועל יגון ורעב. כשהוא התפרסם ושפילר קרא אותו, הוא התקשר אליה, אומר בן עזר, "הוא לא ידע עד כמה היא בודדה ושוב התחדש ביניהם הקשר".

מהמושבה אבן יהודה חזרה ראב לפתח-תקווה וב-1964 הופיע בהוצאת מסדה קובץ שיריה השני: "שירי אסתר ראב". בן עזר קיבץ את השירים ולהפתעת כולם הם זכו להצלחה גדולה. זאת היתה תחייה מאוחרת. הופיעו כתבות במוספים הספרותיים, ראיונות, ביקורות והכול התמוגגו מנחת. כוכב נולד, כתבו. משוררת גדולה קמה לתחייה. משוררת חדשה נגאלת מהשיכחה. אבל ראב המשיכה לנדוד. עברה מפתח-תקווה לכפר יחזקאל, ושוב חזרה לפתח-תקווה ולבסוף בשנת 1968 קנתה דירה בטבעון ומאוחר יותר עברה לבית אבות בטבעון. "כשהיא מסרה את הרכוש לקק"ל, היא שכחה קושאן של בית אחד בצפת על הר כנען ועורך דין טוב, יצחק ברז, שהיה אחר כך שופט, עזר לה לקנות בזה את הדירה בטבעון", אומר בן עזר.

היחסים עם אחיינה בן עזר היו קרובים מאוד אך גם מסובכים. "היא ידעה שאני אכתוב עליה יום אחד ביוגרפיה ולכן כתבה מראש בקשה שלא אכניס מהגסויות שלי לשם. 'בנוגע לענייני הפרטיים, אתה לא צריך להחשיב אותם והעיקר לא לעשות מהם ביוגרפיה פיקנטית', היא כתבה".

ב-1971 בא אל ראב ראובן שהם, בן קיבוץ יפעת, סטודנט לתואר שני אצל גרשון שקד באוניברסיטה העברית. "השירה שלה לקחה אותי שבי, ושקד אמר לי לפגוש ולראיין אותה במסגרת העבודה. וזה מצא חן בעיני כי זה נגד את הניו קריטיציזם שטען שיש להתעניין רק בטקסט. היא גרה בטבעון, התקשרתי אליה, קבעתי פגישה, בטלפון היא נשמעה כמו נערה בת 18, עם עברית אמיתית וקול צלול. חשבתי שזה יהיה בהתחלה ראיון או שניים עד אז לא היה שום חומר אקדמי שעסק בשירתה והיא היתה מאוד מרוצה מזה שסוף סוף היא מקבלת תעודת כושר מהאקדמיה. אחר כך נוצרו בינינו קשרים שנמשכו עד מותה".

בן עזר, על פי המכתבים שנשארו ברשותו, אומר שדודתו התאהבה נואשות בשהם. שהם אומר שבן עזר מגזים: "אהוד מנפח את זה קצת יותר מעבר למה שהיה. לא צריך להפוך את זה לאייטם מרכזי בכתבה".

למה היא לא נכנסה לקאנון?

"אסתר ראב מעולם לא יצרה אסכולה ולא התחברה לאסכולה. ובשנות ה-30 וה-40, זה היה חיסרון גדול. אסתר תמיד היתה בצד, חלק מתוך בחירה וחלק מתוך אישיותה".

ב-1972 יצא לאור קובץ שיריה "תפילה אחרונה" בהוצאת עם עובד, וב-1976 "המיית שורשים", בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בספטמבר 1981 נפטרה ראב בגיל 87. "ממש דעכה כמו צפור גדולה", אומר בן עזר, "לא היתה חולה, הזקנה הרגה אותה. האורגניזם האנושי הגיע לסוף דרכו".

כמה חודשים לפני מותה התראיינה ראב להילית ישורון. לאחר מותה מצא בן עזר את השיר האחרון שהיא כתבה, "נוף שלא מכאן", חרוט בעט ללא דיו על גב הכריכה האחורית של "חדרים", שישורון שלחה אל ראב לבית האבות עם הראיון:

אני והוא – רק

שנינו – ועולם ריק לחלוטין

רק אני והוא

ואין לנו דמות – –

רק הבהוב כחלחל –

ותמצית נשמות רוקדות

מפזזות לרגע מתלהבות

משתלבות ומביטות זו

בזו שתי דמיות ברורות

בכתנות שקופות, תוהות

אחת לזרועות השני –

והזרועות – אותיות, אותיות-אור

נדבקות זו לזו –

שתיהן מחייכות –

בחיוך לא מכאן

והאופקים מאותתים

בכל צבעי הקשת –

ואין איש בא

רק ספיר של עין רחוקה

להובה אש נצח.

אהוד בן עזר

הדודה אסתר

פרקי יומן על אסתר ראב

קטעים נבחרים שטרם פורסמו מחוברת במהדורה פרטית

שנת 1969

תל-אביב. 1.11.69. כ' בחשוון תש"ל. מדברי הדודה אסתר במסיבה שנערכה לכבודה הערב באולם שרת בפתח-תקווה, על ימיה הראשונים של המושבה.

 "הנוף היה אחר לגמרי. היתה הרגשה שהארץ הרבה יותר גדולה ורחבה. אולי מפני שהדרכים היו קשות, ונסעו לאט, והרבה זמן, ולא במהירות כמו היום. הרי יהודה הכחילו במזרח, ומגבעת שטרייט עדיין ראו את הים. ובצפון היו שדות, והביצה, שבאביב היתה מתכסית בשלל פרחים, כמו פארק יפה. והירקון, היתה לו פאונה והיתה לו פלורה מיוחדת. כיום לא נשמרו הדברים, צריך לשם כך כיום 'שמירת טבע'. ואז היה הכל אחרת. הנהר, הצמחייה, הסביבה. והפיגורות שהילכו על אדמה זו. ברנר התהלך כאן. א.ד. גורדון וברל כצנלסון. היתה ראשוניות שאי-אפשר לתאר אותה כיום. צריך היה להיות מאבן כדי שלא להיות משורר, או מנהיג, או צייר. החלוציות של היום, ברמה [רמת הגולן] או בנגב, אינה אותו דבר. כיום אין יישוב חדש בלי נורה (של חשמל) וברז וטרקטור. אז היו תנאי חיים אחרים לגמרי, קשים יותר, ראשוניים יותר, שנתנו נופך אחר לדברים. ראשוניות. אולי רק בהקרבה של הבנים, שנהרגים כיום בגבולות, יש מקבילה לראשוניות ולחלוציות של אותם ימים. ההיסטוריה שלנו קצרה, אבל מלאה תהפוכות. קורים כל כך הרבה דברים. ובסערה – הכל משתנה, עד שקשה לתאר איך ניראתה הארץ פעם. אבל התקופה ההיא, הראשונה, בוודאי שעוד תעלה. לא ייתכן שהיא תישכח ולא תעלה. אולי פעם, כשיהיה יותר שקט בארץ, ולא הלחץ החיצוני ולא השינויים המהירים – אפשר יהיה גם להעלות את כל התקופה ההיא, פתח-תקווה נתנה לי יותר משאני נתתי לה."

לפני כן, בבית, סיפרה הדודה אסתר שהכירה את ברנר ופגשה בו בתל-אביב בחברת צבי שץ. ברנר ואשתו היו שרויים לעיתים קרובות בריב. הוא היה מלוכלך ולא-מסודר. אשתו, שגם אותה הכירה הדודה אסתר, היתה הולכת לביאליק להתלונן על ברנר. ביאליק היה כמין כתובת לנשים של סופרים שבאו להתאונן על בעליהם, ולסופרים שבאו להתאונן על נשותיהם.

 [ניראה לי שאסתר התבלבלה כאן, שהרי אשתו של ברנר עזבה אותו, ולימים ברנר נרצח, וכל זה אירע שנים אחדות בטרם עלה ביאליק לארץ-ישראל. ניראה שהלכה להתלונן אצל סופר אחר שהתגורר אז בארץ, אולי אצל אשר ברש].

שנת 1970

תל-אביב. 15.11.70. ט"ז בחשוון תשל"א. בבוקר שבת, ה13.11.70-, הביאו אותי מהרצאה בכפר-סאלד במונית מיוחדת לנצרת, דרך טבריה. שם אכלתי, קניתי בשוק קפה, זיתים וזעתר, והמשכתי לטבעון. שם, בפנסיון וילקנסקי בקרית עמל, בצהריים, ביקרתי את הדודה אסתר. שעתיים ישבנו ודיברנו בחדרה. היא סיפרה ש"מכבדים אותי, מעריכים אותי, ו... גם אוהבים אותי." ועיניה הירוקות נצצו, כמו עלמה צעירה. "אבל מה יש, זה דווקא נעים." אמרה.

אחר-כך סיפרה ששבועות לפני הירצחו של ברנר לקח אותה צבי שץ לראות את ברנר בבית יצקר. שץ היה נשוי לבת של משפחת יצקר. ברנר ישב בחדרו בקומה העליונה וכתב. רק הרים ראשו להתוודע, וכל הרצפה היתה פזורה דפים לבנים.

שנת 1971

תל-אביב. 23.2.71. כ"ח בשבט תשל"א. יום שלישי. אתמול בבוקר, ה-22.2., נסעתי במונית לטבריה, קצת מצונן מפני מזג-האוויר המתחלף – סערות אבק וטרם גשמים. מטבריה לעין-גב, שם הרציתי אחר-הצהריים על סולז'ניצין. משם נסעתי, לפנות ערב, לדגניה א', להרצאה נוספת. ביקרתי אצל יהושע מנוח, אשר חיבק ונשק לי בפגישתו עימי. בזמנו ביקר בעין-גדי משך כמה ימים, ועבד בין היתר כחצרן, וכשמצא חזייה של אחת החברות שלנו, שכניראה נשכחה לאחר בילוי לילי במעבה אחד השיחים או על הדשא, היינו אז כבני עשרים – תלה את החזייה בכניסה לחדר-האוכל, להוכיח אותנו על בזבזנותנו!. אני טיילתי איתו אז בסביבה, ואף עמדתי איתו אחר-כך בקשר מכתבים. כשעזבתי את הקיבוץ נפסק הקשר.

עתה הוא חירש, לאחר התקפת-לב ושבירת רגל, וניראה עקשן וחוזר על עניין אחד: עם ישראל, היצירה בזמן, השבת והלוח העברי. נתן לי ספרים שלו. בערב הלכנו לאכול – וכל הזמן הקפיד עליי – הוא מארחי: שלא אקח דבר בעצמי אלא אומר לו ויגיש לי. התרעם שלקחתי כפית מבלי להטריחו. בארוחה (בהגשה עצמית) הוציא עלי-סרפד בשקית ניילון מכיסו, וחתך אותם אל תוך הסאלאט. גם אכל בצל גדול. אך אינו נוגע בבשר, בדגים ובדברי מתיקה מסוכר.

בחדר האוכל נמצאו כמה ותיקים, מאחרוני דגניה, הזוכרים את בואה של הדודה אסתר אליהם, כאשר ברחה בשעתו מפתח-תקווה – אהרון ברקוביץ, הזוכר כיצד היה חורש בסוס והיא זורעת פולים אחריו – "אני... הייתי חורש בסוסים... והיא... אסתר... אחריי, בפולים!" כך אמר. הוא משותק, מגמגם, ודיבורו עולה בקושי.

ועוד היתה שם אשתו, מרים זינגר, וכן זקנה חביבה בשם חיה, אשתו של תנחום, אשר ביקרה אצל אסתר בשבת האחרונה.

אשתו של מנוח, רחל, הצעירה ממנו בעשרים שנה (הוא עתה בן שבעים ושמונה) – אישה משכילה ובעלת רגש, ולה מראה אצילי.

לאחר ארוחת הערב נחתי מעט, כי מצונן הייתי, ומאוחר יותר נתתי פעם נוספת את ההרצאה על סולז'ניצין – ולפי ששמעתי הדים, ניהנו מן ההרצאה כפי שנהנו ממנה גם בעין-גב.

קיבל אותי בחור נחמד, את שמו איני יודע, המנהל יומן וכניראה עתיד לחטוא בכתיבה. הוא התעניין ושאל הרבה, אחרי ההרצאה, ואמר לי כי על אודות החדר בו אני ישן, בביתו של אלמן שישן בחדר השני – אפשר לכתוב רומאן. האישה מתה לא מזמן. סתם ולא פירש.

בבוקר כבר הקיש מנוח ב-8.30 על הדלת ומצאני בפיג'מה, יוצא מבית שימוש. הוא קם בארבע בבוקר, עובד כחצרן בבית הילדים, מתקן, צובע, ואחרי ארוחת-הבוקר כבר סיים את עבודת יומו. הוא ואשתו גרים בחדרים נפרדים, ולו ספרייה גדולה. שלושת מוריו הגדולים: א"ד גורדון, ביאליק וברל כצנלסון. את ברנר הוא שונא, מסיבות הדומות להללו של אברהם קריב – שנאתו של ברנר ליהדות. הוא הוציא ספרים רבים מארונו והראה לי ואף צייד אותי בספרים שבמתנה ובהשאלה, ביניהם הספדו של עגנון לברל כצנלסון, שהופיע בהוצרת שוקן תש"ד, 1944.

ובכן, הוא פוגש אותי בפיג'מה ואינו מניח לי – עליי להתלבש מיד ולבוא לאכול כי אורחו אני. נכנס אחריי לחדר, ואני פושט חולצת פיג'מה ומכנסיים, לובש גופייה ותחתונים, ובעיניו כל זה טבעי לגמרי. ובינתיים הוא מספר לי – אשתו של האדם שבדירתו התאכסנתי ובחדרה ועל מיטתה ישנתי – איבדה עצמה לדעת לא מזמן. איפה? – כאן בחדרה תלתה את עצמה, וציוותה את גופתה למדע! ואילו הבחור שקיבל את פניי – אחיו נהרג לפני חודשים אחדים, היה קצין בתעלה. ובארוחת הבוקר ראיתי אדם מבוגר ולו זקן לבן, טולסטויאני או נוסח א"ד גורדון – לבוש בגדי עבודה כחולים – והוא אביו של החלל, אשר גידל זקנו מאז נפל בנו.

המקום, דגניה, בבתיו העתיקים, בנוסח הבנייה התורכית-גרמנית, בדקליו הגבוהים, בזקניו ובקברותיו – ניראה כמונומנט, רוח של בית קברות, אך לא רוח עגומה אלא רוח של כובד ראש של מסורת, שורה על המקום.

ארוחת הבוקר אף היא פרשה לעצמה. מנוח עשה סאלאט – עגבניות, צנון מרוסק, גזר מרוסק, סירפדים שהוציא משקית הניילון, זיתים, בצל, ביצה קשה שכתת אותה, ועל כל זה שפך צלוחית דבש, עירבב ואכל. אכל במתינות ובחרדת קודש. וגם לעבודה יחסו כלעבודת קודש. טען שאני שמן מדי וכדאי לי לכתוב ליד עמוד-כתיבה, וכן להתעמל. אז אזכה להאריך ימים כמוהו. ועוד אמר: "אני יש לי סוס מצויין, הזמן! נצח עם ישראל, בזמן!" והראה לי תכריך מכתביי אליו והעתקי מכתביו אליי.

ירד גשם בבוקר והוא לקח אותי לבית גורדון. שם נפרדתי ממנו, והממונה על הבית ערך עימי סיור בתצוגה הקבועה ובספריה ובחדר המוקדש לגורדון. גם ביקש ממני שאשלח את "התלם הראשון", ספר זכרונותיו של סבי יהודה ראב, שאינו מצוי בספרייתם, וכן הראה לי בכרטיסיה כי בתרצ"ח, 1938, נתפרסם ב"בוסתנאי" מאמר של אבי בנימין בן עזר (ראב) בשם: "שישים שנות פתח-תקווה – שישים שנות חקלאות עברית".

משם יצאתי לכביש, עמדתי בתחנת האוטובוס, מול הכינרת, במוצא הירדן, וחיכיתי בגשם. באה מונית ואספה אותי לטבריה. התגלחתי במספרה במרכז העיר, ועליתי לאוטובוס, בדרך לטבעון.

כל הדרך ירד גשם והרי נצרת וחורשותיה עטופי ערפילים וכמין אד לבן כיסה את הכל, עמק יזרעאל לא ניראה, וגם התבור נעלם כליל, לאחר שמסביבות קרני-חיטין עוד אפשר היה לראות מקצת פסגתו מכוסה עננים לבנים.

בגשם באתי לבקר את הדודה אסתר, בפנסיון וילקנסקי בטבעון. באתי לארוחת הצהריים וישבתי עימה שעה קלה. שוב הפצרתי בה להשלים את כתיבת זיכרונותיה. היא אמרה שנהנתה מפרק הרומאן שלי שפורסם ב"דבר" בשבת, ב-19.2, "ואיש זקן מתעורר מחלומו" – הפרקים הראשונים של הרומאן (שנותר גנוז) "בחצי חייו".

 [על אודות יהושע מנוח סיפרה לי אסתר, איני בטוח אם באותה פגישה, שיום אחד ישבה ודיברה איתו בפנסיון בטבריה, – מדובר בתקופה מאוחרת יותר, לא כשברחה לדגניה, שאז טרם נמצא שם. הוא ישב בכיסא-נוח, ולפתע, בתוך ההתלהבות היתירה של דיבורו, קרס הכיסא תחתיו והוא נפל! – והגיחוך שבמעמד הטיל מאז איזה צל על יחסה אליו].

תל-אביב. 26.7.71. ד' באב תשל"א. יום שני. ביום שני, ה-19.7 היה כאן בחור מיפעת, בגילי לערך, חבר של יהואש ביבר, ושמו ראובן שוהם. הוא עושה עבודת מ"א בספרות אצל גרשון שקד בירושלים על הדודה אסתר. ביקש שאעזור לו. שעה ארוכה ישבנו, ועברנו על כל החומר שברשותי. הוא עשה עבודת מחקר רצינית – עבר על כל אשר כתבה, צילם, סימן תאריכים וערך ביבליוגראפיה. כמה דברים שלא היו לו ונמצאו אצלי – צילם. השתדלתי לעודד אותו ככל האפשר בעבודתו, למען יעשה ממנה פעם ספר.

תל-אביב. 7.8.71. ט"ז באב תשל"א. שבת. בליל שישי, ה-6.8, נסעתי להרצות על סולז'ניצין בקבוצת גבע. באתי לשם לפנות-ערב. קיבלו אותי יפה ולא חדלו מהאכילני.

בעשר בלילה החלה ההרצאה. הירח היה כבר אפל לגמרי, אותו לילה היה ליקוי לבנה. רק בקצהו השמאלי החלה בהרת לבנה. החבר לייבוש הציג אותי בתור החבר אהוד בן עזר. קודם לכן ניגשה אליי אישה אחת, דומני חוה שמה, או בתיה, והציגה עצמה בתור אחותו של שמעון קושניר, ומסרה דרישת שלום לדודה אסתר. גם אלמנתו של יעקב רז, שהיה ידיד לדודה אסתר, מסרה לה דרישת שלום.

לאחר ההרצאה יצאנו החוצה. הירח היה כבר מלא ובהיר לגמרי. חיכינו למכונית. נחמן רז (בנו של יעקב רז) סיפר לי כי ביקר בזמנו את הדודה אסתר. "רק חבל..." אמר, "המחלה שלה..."

 "איזו מחלה?" שאלתי.

הוא נבוך.

 "לא, לא, תאמר," אמרתי.

 "זה, הרדיפה..."

 "נו," אמרתי, "זה לא חדש אצלה."

 "היא כתבה לי, לפני כמה שנים, מכתב מוזר מאוד, שמתנכלים לה ושאבוא להציל אותה," סיפר, "באתי וישבתי אצלה. על המרפסת ממול ישבו שני בחורים. 'אתה רואה!' – היא אמרה לי, 'הם עוקבים אחריי.' – זה מאוד-מאוד לא נעים." סיים דבריו.

הסכמתי עימו, וכן שבכל יתר התחומים נשמתה צעירה וערה.

שנת 1972

תל-אביב. 21.8.72. י"א באלול תשל"ב. יום שני. לפני הצהריים נסעתי לעזור לדודה אסתר לעבור לביתה שקנתה ברחוב הדגניות 15ב' בטבעון. הגעתי בעשר וחצי כאשר רוב החפצים כבר היו על המכונית. נסענו יחד, שנינו בקבינה, ושני פועלים ערבים מאחור, אלה הסבלים. הדודה היתה עצבנית ושלחה אותי להשגיח כל הזמן שלא יגנבו משהו ממיטלטליה. הדירה החדשה ניראית צפופה מדי, קרובה מדי לשכנים אחרים, ואני בטוח שהיא לא תחזיק שם זמן רב. הייתי צריך לשמור שלא יגנבו את התמונות שלה, המרבדים שלה, המזוודה עם כלי הכסף. ארגזיה מלאים שמאטעס. קרוב לעשרים כובעים ישנים וממועכים. כלי מיטה מלוכלכים. פתיליה ("אני עושה עליה חמין בחורף!") – הכול מלוכלך ומוזנח. איכשהו עברה ההעברה בשלום וכל המיטלטלים הוכנסו לדירה.

ישבנו שוחחנו קצת. ואז אמרה הדודה משפט נפלא בערבית על היחס שהיה לי אל ענת [בינתיים התגרשנו]:

 "בשוף אינור מן תזהא!"

שמשמעו – "לראות את האור מבעד לחור עכוזה!" – והכוונה לגבר שמשתעבד לאשתו ורואה הכל מבעדה ודרכה, כאילו הוא מציץ בחלון החוצה רק מבעד לתחת שלה.

הלכנו לאכול במסעדה ואחר כך חזרתי לכאן.

שנת 1973

תל-אביב. 12.1.73. ט' בשבט תשל"ג. יום שישי. אתמול נסעתי לבקר את הדודה אסתר בטבעון. היא טילפנה שלשום ודרשה במפגיע כי אבוא מאחר והיא "הולכת למות".

ברכבת קראתי את התרגום העברי של "סידהארתא" להרמן הסה, ובין עתלית לחיפה כתבתי שיר בשם "לשווא הן מחכות" אשר בא לי לאחר תקופה של שנים ארוכות בהן לא כתבתי שירים.

לשווא הן מחכות

לכל אורך הדרך בננות שרופות בקרה

יושב ומחשב ליבו בקרון רכבת ריק –

העושה דרכו לחיפה. קורא בסידהארתא

סיפור נוסח הודו באותיות עבריות.

 (תקופה ארוכה פחדת מן המילים הרמות).

בריכות המלח של עתלית,

ים רוגש ונסיעה שקטה

לפגוש משוררת זקנה, חולה מאוד.

נזכר כי בבדידות יכיר אדם את עצמו

מהרהר בנשים שמחכות לו בבתיהן

ואינו יודע להחליט.

הדרך קרובה לקיצה.

סידהארתא פגש בפילגש היפה

לומד נשיקות אבל ליבו לא עימו

בבדידותו ישיג את כל מאוויי ליבו –

ונרגע. לשווא הן מחכות.

הדודה ניראתה לא רע. יש לה דימום מהרחם וכניראה צריך לנקות או להוציא אותו. היא קוראת לכך "גרידה" ומתייחסת לזה כאילו הולכים לעשות לה הפלה.

דיברנו על נחום גוטמן והיא סיפרה לי כי היה ביניהם קשר די הדוק, ואת שיריה – "אני תחת האטד, קלה, זידונה... את דיננו חרצתי באחת" ו"ציפור מתה על הזרם" – כתבה לו.

הרגשתי שהיתה מאוהבת בו. ואולי גם הוא בה. ומכאן גם חיבתו הרבה אליי.

היא רצתה לתת לי מאה לירות על שאספתי את שיריה בספר – ואני לא קיבלתי אותן. לא הסכמתי לקחת כסף ממנה. אבל פישפשתי בספרייתה והיא נתנה לי כמה ספרוני שירים ישנים של אצ"ג, לאה גולדברג ויוכבד בת מרים. וגם נתנה לי את המזמרה שלה, אשר בה היתה גוזמת בכרם אביה, הוא סבי יהודה ראב, בצעירותה – כדי שאמסור ל"יד לבנים" ויציגוה במוזיאון.

אמרתי לה כי את המסכה שלה, מסכת פנים מגבס שהתקין לה גוטמן, ואת שולחן הכתיבה – עם תמונות, תמסור ל"יד לבנים" כדי שתהיה פינה על שמה.

שהיתי אצלה כשלוש שעות.

תל-אביב. 27.1.73. כ"ד בשבט תשל"ג. שבת. אתמול בלילה כתבתי את השיר "בפחדך פן הולכת את" המוקדש לדודה אסתר.

היום לפני הצהריים סיימתי ובעצם כתבתי את מרביתו של השיר "מה נישאר ממשפחת בן עזר?" אשר שורתו וחצי הראשונות עלו בי שעה שהלכתי ביום ראשון האחרון, בערב, ליד מקום ביתו-לשעבר של הדוד ברוך בן עזר ראב ברחוב רוטשילד בפתח-תקווה, ליד המרפאה המחוזית של קופת חולים, בדרך לביתם של אמא ובעלה משה.

בפחדך פן הולכת את

בפחדך פן הולכת את למקום אשר כל באיו

לא ישובון הפקדת בידי מזמרה שחורה.

זמרתי בה את הגפנים בכרמו של אבא.

ראוייה היא למשמרת במוזיאון המושבה.

כבוד גדול אעשה לכם במותי. לי תהיה

לווייה מכובדת. אותי גברים עדיין אוהבים. נשים

מקנאות בי. אמרתי לו: "היזהר,

אני טורפת גברים." אמר לי: "אותי לא טורפים

בקלות." אלמלא אויביי לא הלבין שערי.

אינני ישנה בלילות. הנוער מתנכל לי.

אינך רוצה להבין. לך אופי פולני.

שברת את ליבי בשגיאות חייך. מדוע

הלכת בדרכי? תאכל תפוח. מותר לך להקדיש

שעה לדודה זקנה. על מצבתי תחרוט:

 "מתקו לי רגבי עפרך, מולדת –

כאשר מתקו לי ענני-שמייך – "

רצוני במקום ליד אביך. היזהר, האוויר

בטרקליני ספרות סמיך הוא ומורעל.

קח אישה טובה ומא תשוף אנאר מן טיזהא*. אל

תתעצב. צריך לעשות סידורים אחרונים. אני

היא ארץ-ישראל.

 * "ומא תשוף אנאר מן טיזהא" – תרגום: "ואל תיראה את האור (האש) מעכוזה" – אימרה עממית ערבית המזהירה ולועגת למי שרואה את האור (העולם) כביכול רק מבעד לנקב העכוז של אשתו.

בפתח תקווה אחרת

מה נישאר ממשפחת בן עזר? האוויר במקום

שם עמדו בתיהם. ריח פריחה בפרדסים שאינם

שלהם. ירושת מאה שנים של חמסין בעורקי

ניניהם. חופת עננים מדי חורף על תלם ראשון

בפתח תקווה אחרת. רחוב מייסדים בגבעה

קדישא. גרגרי חול שהיו מידרך לפסיעתם

באדמת חורזרזור. בוץ שלשו רגליהם בפרדס

בחריה. קטיף מוקדם שנקטפו בו עם הירקון

שבליבם. פרסות סוסיהם בקרקע מלבס. חלל

הבאר שחפרו באחוזת קאסאר. תרל"ח תפילות

שמילמלו בנחלת טאיאן. הדי יריותיהם

בקרקע אבו-קישק. אופני כרכרתם

באדמת מיר. מזרחם בבית הכנסת הגדול.

נרקיסים שראו בביצה. ריח יסמין בו נגעו ידיהם.

דמם המאדיארי. קמט מצחם שהשחים בחמה. שורשי עצים

שנטעו ושחה צמרתם ברוח. אופיים הרך, ליבם העיקש.

מאלאריה. יושרם. פירורי אהבה במשעולי העפר.

מושבה קטנה של מצבות בצל פרדסים. אל

מלא רחמים של איכרים. משפחת ראב של

זיכרונות. אהוד בן עזר של מילים.

תל-אביב. 10.2.73. ח' באדר א' תשל"ג. שבת. אתמול בערב הייתי אצל אמא ומשה בפתח-תקווה. אמא הכינה ארוחה גדולה ומצויינת. היו אהרון ותמר בן עזר, מרים ואברהם גיסין, יואל ויהודית סימקין, שלמה וחוה וולפברג, אבשלום רוצקין (כרמלי) ולאה אשתו, רחלה ושמחה זילברווסר.

יואל סימקין ואבשלום סיפרו מעשיות ובדיחות, מן הפולקלור של פתח-תקווה.

סיפור של יואל סימקין על פרץ פסקל.

פסקל היה מספר כי לכל אדם קצוב מיספר ימי חייו מראש. כיצד יודעים אותם? למעלה, בשמיים, יש מקום שבו ניצבות צלוחיות זכוכית מלאות שמן ובהן פתילות של צמר-גפן. הפתילות בוערות, והשמן כלה. וככלות השמן – האדם מת.

 "לילה אחד," מספר פסקל, "חלמתי שאני בשמיים ורואה את כל הפתילות הבוערות. והצלוחיות, חלקן מלאות וחלקן הולכות ומתרוקנות. אני מחפש את הצלוחית שלי והנה, מה אני רואה – היא ריקה כמעט לגמרי, ועל ידה הצלוחית של אשתי, ובה השמן רב. מה אני עושה? מסתכל הנה והנה, וכשאני רואה שאף אחד לא רואה אותי, אני טובל את האצבע בצלוחית של אשתי ומעביר טיפת שמן לצלוחית שלי, טובל ומעביר (ויואל מראה באצבעו את תנועת ההטפה, כבסדר פסח), טובל ומעבר, ופתאום אני מתעורר מחלומי ושומע את אשתי אומרת (באידיש): 'לא די שהשתנת בתוכי אתה עוד טובל את האצבע שלך כל פעם בחור שלי!'"

סיפור על הדודה אסתר, גם הוא מפי יואל סימקין.

כשהיתה צעירה אהבה מאוד את אברהם איכר. היתה לו הצלחה רבה אצל נשים והיה נשוי במרוצת חייו לנשים אחדות. כניראה שהדוד ברוך והדוד אלעזר [אחיה] דעתם לא היתה נוחה מכך שהוא, שהיה פועל, מתעסק עם אחותם. מה עשו? לילה אחד התעטפו בעבאיות רחבות והתחפשו לערבים, ארבו לו והתנפלו עליו והיכו אותו מכות נאמנות.

ועוד סיפור מפי יואל:

זוג צעיר אחד מראש פינה נסע לירח הדבש לטבריה. הלכו לראינוע וביקשו את המקום הטוב ביותר – בשורה הראשונה! נכנסו וישבו, ולפתע הם רואים כי פרידמן, פקידו של הברון, יושב באחת השורות האחוריות. "איך אנחנו יכולים לשבת עם הגב אליו?" – אמר הבעל הצעיר, ומיד הסתובבו כדי שלא להעליבו.

תל-אביב. 5.9.73. ח' באלול תשל"ג. יום רביעי. אתמול הופיעה במפתיע הדודה אסתר, בלי להודיע, חיכתה אצל בן-דודי הסופר יצחק ראב, הגר כאן, ברחוב פרופסור שור, מרחק שלושה בתים ממני. כאשר חזרתי מן הבריכה, מצאתי ליד הדלת שקית ריקה של שקדים. אתמול גם התפרסמה מודעת האבל שביקשה מבן-דודי אהרון בן עזר לתת על מות הרצפלד. לקחתי את הדודה לכאן, לדירת הרווקים שלי. הכנתי לשנינו צהריים. היה לי במקרר ריזוטו מעשה ידיי, וסלט חצילים בטחינה. היא התפעלה. גם מרק הכנתי.

הקלטתי כמה שירים נוספים ממנה. לפני כן השמעתי לה את השירים ואת הקטע שקראה ב"יד לבנים" לפני שלוש שנים – "שתי נערות בפרדס עזוב". כששמעה את השיר "בשורה" על אבא ז"ל – בכתה. כששמעה את הקטע עם הנערות – חיתה אותו כמו ילדה קטנה. הניעה ידיה ושלחה לשון.

כשאמרתי לה כי רגליה יפות עדיין, בייחוד כף הרגל, הרימה מעט את שמלתה ואמרה: "גם למעלה יותר. הבשר עוד קשה!"

ליוויתי אותה לאוטובוס.

תל-אביב. 24.10.73. כ"ח בתשרי תשל"ד. יום רביעי. הבוקר נכנסה הפסקת האש באופן סופי לתוקפה, משעה שבע בבוקר, לפי החלטה נוספת של מועצת הביטחון. וכך נסתיימה בינתיים המלחמה. מה יהיה הלאה? אם לא יבואו בדרך נס הסדר סופי ועימו שלום – ייעשה המצב רק גרוע יותר. וצפויות לנו שנים ארוכות של מלחמת התשה בכל הגבולות החדשים.

אתמול בבוקר נסעתי לבקר את הדודה אסתר, הרגשתי צורך בכך לאחר שנודע לה על נפילתו של רן שוחט, נכדו של אחיה ברוך. היא סיפרה לי שני חלומות שהיו לה לפני שבוע.

בחלום הראשון היא יושבת על שפת נהר שחור ומאיים מאוד, ומעליה עומד אביה, הסבא (שלי) יהודה, והוא צוחק אליה ומבטיח לה כי לא יאונה לה כל רע, והיא מתפלאה כיצד זה אינה מפחדת מן הנהר המאיים. בהקיצה הרגישה ביטחון רב. ובחלום השני ראתה אותו פצוע בבטנו, מעיו שפוכים ומכנסיו פתוחות, ונחרדה. ואז הקיצה וידעה כי מישהו מצאצאיו נפל במלחמה הזאת.

לפני שבוע היה גם לי חלום מוזר. עמדתי בפינה הדרומית של גן המייסדים במרכז פתח-תקווה, אשר ניראה כמו בטרם נחרב ונעשה לכיכר מרוצפת. בצד מערב, היכן שניצב הבניין של יואל מוישה סלומון, היכן שמצוי קפה "קורסו" – היתה תנועה של חיילים עיראקיים או ירדניים. והשמועה עברה כי המקום נכבש, ועימו כניראה כל המערב, תל-אביב. סביבי היו עוד כמה אנשים שאינני מכיר, ניראו כחיילים מצבא ישראלי לא מאורגן. ואנו טיפסנו על מדרון תלול ובקושי נאחזנו בו, פנינו צפונה, והשמועה עברה כי בגליל, צפונה, עדיין נותרו כיסי התנגדות של ישראל, ואך קשה להגיע לשם, אולי דרך הירדן. והכיסים הללו ממשיכים ללחום ולעמוד על נפשם. התעוררתי בבהלה רבה.

תל-אביב. 8.12.73. י"ג בכסלו תשל"ד. שבת. אתמול באה לבקר הדודה אסתר ויחד הלכנו לפנות-ערב לבקר אצל נחום גוטמן. הם לא נפגשו מזה שנים רבות. זו היתה פגישה די מרגשת, אף כי מגומגמת. נחום שכחן, והדודה אסתר בשיגיונותיה. אף כי ניראתה מצויין – היה יום גשום והיא באה במכנסיים ובדאפלקוט, כשהברדס על ראשה. ממש כנערה צעירה.

נחום שאל אותה שוב ושוב מדוע התרחקה מתל-אביב. והיא ענתה כי מצאה אנשים בקיבוצים ובמושבים, מהעלייה השנייה – שאוהבים אותה. כל זה היה נוגע ללב. איש-איש מהם חי בעולם דמיונו וקשה לומר שהיה ביניהם קשר ברור בשיחה. קצת כמו שני ילדים קאפריזיים.

נחום הראה לי את הספר "כאור זרוע" שצייר ליעקב הורוביץ, וכן נתן לי לקרוא את ספרו "עיר קטנה ואנשים בה מעט", לצורך הראיון ל"מאזניים" ליובלו ה-75 של גוטמן.

התחלתי לקרוא בספר והוקסמתי. החלטתי לתת לנחום טופס של "המחצבה" עם הקדשה: "לנחום, אתה – / שורשה של תל אביב / רושם אגדותיה / קוסם בצבעים / ואמן באהבת אדם / יחיד במינו – / אוהבך / אהוד בן עזר."

שנת 1974

תל-אביב. 23.3.74. כ"ט באדר תשל"ד. שבת. ביום רביעי, ה-21.3, נסעתי לבקר את הדודה בטבעון, לאחר שדחיתי את הביקור בכמה שבועות. כבר בדרך ידעתי מה יהיה – בינתיים נדפס מכתבי אל [נגד] גולדה בעיתון, ואם הגיע לידיעתה של אסתר – תצפה לי מנת השיגעון הרגיל.

וכך אמנם היה.

במקום להיות אסירת תודה על כך שאני, היחיד מכל המשפחה, שומר על קשר עימה ונוסע מדי פעם לבקרה – סטתה עד מהרה לעניין המכתב, ברשעות המטורפת האופיינית לה:

 "מי אתה בכלל, פשפש אחד, שתכתוב כך נגד גולדה מאיר? מה עשית בכלל למען המדינה, אפילו לא נלחמת. אני נלחמתי. אני יש לי זכות לדבר. גם לדעתי עליה להתפטר כבר. אך לא אתה האדם שיאמר לה זאת. רק בשביל להתפרסם אתה עושה את הכול. אני סובלת בגללך. אליי מגיעות התגובות. אני לא ישינה בלילות בגללך. מכים אותי. אתה כלום בשבילי. רק חתיכת חיים שנותרה מאחי הצעיר. שום דבר לא יצא ממך. במיטב שנותיך אתה מבזבז את ימיך, עצלן, וכל מה שכתבת עד עכשיו לא שווה כלום. אם אתה רוצה לעסוק בפוליטיקה – תיכנס למפלגה. תהיה עסקן! איך אתה מעז בכלל לכתוב מכתבים כאלה. אין לך שום חוש קיום, אפילו לא של זבוב. אתה לא מכיר אותם. הם עוד יתנקמו בך. יגזלו את הפרנסה שלך."

וכך המשיכה לחרף ולגדף ולשפוך מררתה. גם כשאמרתי לה שאולי אסע לארה"ב בקיץ, בעקבות צאת ספר הראיונות [הנוסח האנגלי של "אין שאננים בציון"], אמרה – "מה פתאום שתיסע בכלל? מי אתה בכלל שתרצה בפניהם? למה לך לבזבז את הזמן שלך?" – וכן הלאה וכן הלאה. וכשאמרתי לה שאולי יכירו אותי גם מחוץ לארץ, ואולי תתעורר התעניינות וירצו לתרגם איזה ספר שלי – זה הרגיז אותה עוד יותר. לבסוף אמרתי לה שאין לי מה לדבר איתה בנושא הזה. רק הקינאה מדברת מגרונה, ואני מצטער שבכלל באתי לבקרה כי ידעתי שכך יהיה.

על כך התפרצה עוד יותר – "מי אתה שאקנא בך? שוטה! (ועוד שמות גנאי) – הלא אתה רק חתיכת חיים שנישארה מאחי הקטן! וכו'..."

בכל זאת לא קמתי ויצאתי. ריחמתי עליה. הכינה ארוחת-צהריים וכה ציפתה לבואי. ולבסוף אף הצטערה ואמרה שהחליטה לא לדבר איתי על כך, כדי שלא לקלקל את הפגישה, אך לא יכלה להתאפק. גם הראתה לי מכתב שקיבלה מאישה אחת, כניראה מוותיקות מפא"י, ידידה שלה, ובו קטע העיתון ובו מכתבי, ודברי תמיהה – האם בן-אחיך הצטרף לליכוד: וכו'.

הארוחה היתה לא רעה לאישה בגילה [ממש באותם ימים מלאו לה שמונים, אלא שלא גילתה זאת לאיש] – מרק ירקות ותפוחי אדמה, סלט חסה ברוטב, תורמוס (או פול) ירוק מבושל ברוטב טעים, בטעם קצת מזרחי. אורז בפטריות וחצילים מטוגנים באופן עדין. ומנה אחרונה – פירות, קפה ועוגה.

כאשר סיפרתי לה על יהודית – האיצה בי להתחתן. וביציאה השביעה אותי שאשלח לה כל דבר שאני כותב, לביקורת, קודם (!) – ואמרתי לה בפירוש שלא אעשה כן אלא אמשיך לכתוב מה שיעלה על דעתי ואינני יכול להתחשב בשגעונות שלה.

עוד קודם לכן אמרה שתכתוב מכתב התנצלות לגולדה, על דבריי. אמרתי לה שהיא יכולה לכתוב מה שהיא רוצה ואינני מפריע לה. הטענה שלה – היא קיבלה לפני שנתיים את פרס ראש הממשלה מדי גולדה – וכיצד אני מעיז עתה לפגוע באישה חשובה זאת, שזכויותיה למדינה גדולות פי אלף משלי.

מתברר שהדודה אסתר אינה מקבלת כלל קצבת זיקנה מן הביטוח הלאומי. ביקשתי ממנה את תעודת הזהות [לאחר זמן-מה אכן הצלחתי לסדר שתקבל את הקיצבה], ושם רשום שנולדה בשנת 1889 (!), היא אמרה שזוהי טעות. שנולדה ב-1899. אף זו כמובן הגזמה, לצד אחר. כניראה נולדה בשנת 1894 או בסביבתה, ב-25 באפריל.

תל-אביב. 28.3.74. ה' בניסן תשל"ד. יום חמישי. את שני החלומות הללו חלמתי זה עתה, בלילה. התעוררתי וישבתי לכתוב:

אני נמצא בטבעון, אצל הדודה אסתר. ערב. באתי במיוחד מתל-אביב. היא גרה בבית גדול ובו כשלושה חדרים, מרוהטים בסגנון עתיק ולא מפואר. שטיחים. אנחנו מתכוננים לצאת באותו ערב לחגיגה בבית-הספר המקומי, לשם היא הוזמנה בתור משוררת.

 "חבל שלא ידעתי," אני אומר. אני מרגיש כי לבושי אינו מתאים – סנדלים. מכנסי ג'ינס. חולצת ג'רסי לבנה ועליה סוודר אפור, גדול.

אני נזכר שהיא טילפנה ואמרה שאני מוכרח להיות עימה בערב הזה, מפני סיבה כלשהי היא אינה יכולה להיות בערב זה, ה28- במארס (את תאריך היום אני זוכר גם בחלום) – לבדה.

אני אומר לה שלא התכוונתי להישאר. אני רוצה לחזור לתל-אביב עוד באותו ערב. דרך חיפה. אני שואל אם יש תחבורה בשעה כה מאוחרת.

 "יש אוטובוס פעמיים בשבוע," היא מיתממת.

 "לא. בערב." אני מתעקש.

 "יש פעמיים ביום," היא עונה.

 "ובערב?"

 "אולי. אני לא יודעת."

אני רוצה לקחת עימי את כל חפציי כדי ללכת מהמסיבה ישר לאוטובוס. היא מתעקשת שאישאר לישון אצלה. ובאה מולי, בשמלת ערב דקה, שחורה, הדוקה לגופה הצעיר, הרזה. ניראית כמו יהודית. היא שואלת אם השמלה יפה. אני אומר שכן. אבל לבושי שלי אינו הולם.

 "אין דבר." היא אומרת.

ואני פושט את הסוודר האפור ונישאר בחולצה הלבנה.

בחדר מתרוצץ כלבלב. אני משחק עימו ומנסה להתחבב עליו. בינתיים הופך את פאת המרבד. הדודה אסתר מתרעמת שאני מבזבז את הזמן. היא מספרת כי הכלבלב ניתן לה מידי שכנים בטבעון.

אנחנו יוצאים. טבעון ניראית ירוקה, בגוון אחר מהרגיל, ואדמתה שטוחה, כמו מושבה בראש הרים, אך ללא עצי אורנים.

בדרך אני נזכר: "את יודעת, היום, ה-28 במארס, הוא יום החתונה של..."

כאן אני מתבלבל ואומר שם אחר, לא זכור לי איזה.

היא אינה מבינה.

 "של חווה'לה, הבת של שמחה [הן אחותו ואימו של רן שוחט, שנפל במלחמה]." אני מתקן. (ובאמת, היום נישאה, בבאר-שבע).

היא משתתקת, מבטה עצוב וגא. היא חושבת על מותו של רן. פניה רכונות מעט קדימה. ואז היא אומרת:

 "חשבו שיש לה סרטן השד."

 "למי?"

 "לשמחה. אחרי הלידה (של אחד הילדים) – לקחו אותה לבדיקה, וגילו. נידמה לי שניתחו אותה אז."

אני חש שהסיפור אינו נכון.

ולפתע אני לבד בפתח מרפאה, נכנס מכיוון צפון, מתוך גן גדול, ועומד בדלת זכוכית. מצד שמאל, כמעט מולי, בפינה, יושב יהודי דתי, חבוש מגבעת, כהה, לא צעיר ולא מבוגר, בעל פני לבלר כהים. נכנסת י. חזה ערום והיא יושבת לפני הלבלר ומניחה לו לבדוק את החזה שלה.

הוא שולח יד פשוטת אצבעות וממשש קודם בשדה השמאלי, אחר כך בימני. ומה שמפליא אותי הוא שבמשך כל שעת הבדיקה הוא אינו מתבונן בה כלל, מחמת הצניעות, אלא מסב פניו הצידה ואני רואה רק את צדודיתו. ואני חושב לעצמי: מי יודע מה מתרחש בקירבו בהשפעת המישוש. הוא יושב מאחורי שולחן. אולי הוא פולט אותה שעה בחשאי את זרעו במכנסיו?

הבדיקה ניראית מהימנה ביותר. האצבעות מתגלגלות אחת לאחת על פני השד, בבקיאות רבה, גדולות מאוד בקצותיהן, כאילו התבוננתי בהן ממרחק מועט ביותר. הן מתופפות על החזה. מגלות דבר-מה. רואים שהן חשות ומגלות דבר-מה.

ולפתע י. מפורקדת על גבה על השולחן. רגליה מורמות כלפי הקיר שעליו נשען קודם לכן הלבלר. היא לבושה ורק חזה עודנו חשוף. והלבלר עומד עתה לצידה, ולידו רופא צעיר.

הוא לוחש דבר-מה לרופא, בבקיאות מדהימה, כמי שמומחיותו הכרת המחלה באמצעות המישוש בלבד. רואים את אישוניהם המחליפים מבט ביניהם. רואים את המבינות הרבה המשותפת לשניהם, ורואים את המחלה משתקפת באישוניהם בצבע עור חיוור, לא בריא, עם נימי דם, כמו בצילום רנטגן.

הלבלר יוצא.

י. עושה תנועה לוליינית, יורדת באלגנטיות מעל השולחן, עומדת על רגליה, שערה הצהוב מתבדר בתנועה קוקטית, והיא מחייכת במבינות של אחות ותיקה במקצועה, של אישה הרוצה לשאת חן בביטחונה העצמי, כאומרת, אני יודעת שכל הבדיקה הזאת אינה אלא טירחה לבטלה.

 "מה את צוחקת?" אומר לה הרופא הצעיר בחומרה. "יש לך זיפטוריאס ליסיס. אינך יודעת? תאכלי שמרים. הרבה שמרים."

ואומר לה גם שם של עוד רפואה.

ואני מרגיש שהוא אומר לה שיש לה סרטן הדם (כחשש שיש לי מפני מחלתו של ידידי א').

הגשם מתגבר. טיפות כבדות דופקות על תריסי המרפסת בחוץ. ואני מתעורר. גשם כבד פרץ לפתע לאחר יום חמסין. נשמעים רעמים. וריח טיפות כבדות, מלקושיות, כמו ניטהר האוויר מן האבק.

תל-אביב. 1.12.74. י"ז בכסלו תשל"ה. יום ראשון. ביום רביעי, ה-27.11, באה לתל-אביב הדודה אסתר ונסעתי עימה לאוניברסיטה, שם הוזמנה להרצות בסמינריון של נורית גוברין על הנוף הארץ-ישראלי בספרות העברית. את הרצאתה כתבה, ואת כתב-היד השאירה אצלי. אך הדברים המעניינים של הרצאתה היו אותם מקומות בהם סטתה מהכתוב והעלתה תמונות מן הזיכרון. מראה חצר אביה בפתח-תקווה ביום חורף, לאחר הגשמים, עם ראשית הנביטה. הנוף שצבעו היה ירוק-אפור, צבע המלריה והביצות ופני האנשים. על כך שלא היה חסר לה הגוון הירוק בנוף. חבל שלא הקלטתי את דבריה.

בקהל ישב סטודנט ערבי. והיא, מבלי דעת זאת, נסחפה אל דבריה הרגילים על אודות הערבים – שכולם רוצחים ושואפים להשמידנו. דין מוחמד בסייף. בצורה בוטה וגלוייה.

הערבי שאל אחר-כך – מה המיוחד שהיא מוצאת בנוף הארץ שאין למוצאו בשום מקום אחר בעולם – והיא חזרה על דבריה בדבר היות ארץ זו ארצם של האבות, של היהודים ולא של הערבים, שאימצו לעצמם גם את אבותינו המקראיים.

אני הרגשתי מתחילה כי לסוף כזה צפוייה הפגישה – ולא יכולתי להושיע ממקום מושבי. בסך הכל היתה זו הרצאה די גרועה, מחוץ לרגעי ההארה שהיו לה בתארה נופים ומראות מן העבר. ניסיונותיה להיראות "מדעית" היו מגוחכים, והזכירו לי את דיבוריהם המשכיליים של אבא ודוד ברוך ז"ל, שלא נשתחררו כל ימיהם מדילטאנטיות כלשהי של בני מושבה שלא זכו בחינוך מדעי ומשום כך העריצו כל כך את המושג המרוחק של המדע, ותמיד היתה בדבריהם כמין נעימת ביטול עצמי בפני האמת המדעית אליה הם לעולם לא יגיעו. וכך הפסידו הרבה מן האותנטיות שלהם, ואותו דבר בדברי הדודה.

חזרנו לכאן. יהודית הכינה ארוחת-ערב ואסתר היתה מאושרת בנו. כאשר ישבנו ודיברנו, הערתי: "דודה אסתר, אני מקווה כי כאשר האווירון חג שוב ושוב והרעיש בשעה שהרצית, לא חשבת שזה משהו המכוון נגדך אישית. אלה הם פשוט מטוסים העומדים לנחות בשדה דב."

 "מה איתך?" ענתה. "אתה חושב שיש לי שיגעון רדיפה? כלל לא חשבתי על כך."

ואחר רגע, כשיהודית יצאה מן החדר: "לא נותנים לי לישון בלילות. ושתי דקות לפני שבאת לקחת אותי מבית המלון [להרצאה] קיבלתי מנה כפולה, הקרנות. עכשיו גם עדות המזרח נגדי."

בעצם, דומני שאמרה גלים ולא הקרנות.

שנת 1975

תל-אביב. 21.10.75. ט"ז בחשון תשל"ו. יום שלישי. מכתב לדודה אסתר (מועתק ליומן):

אני כותב לך שעות אחדות לאחר הברית של בנימין הקטן (הוא נולד אור ליום ה-14.10), בן אהוד בן עזר. הכול עבר בשלום. התינוק שכב בעיניים עצומות עם מוצץ בפיו ואפילו לא בכה כשחתכו לו. אחר-כך הטבילו את המוצץ ביין ונתנו לו לטעום אך הוא לא נלהב מכך, עיווה רגע את פניו והאדים, ודומה שחירבן. ואחר-כך שקע שוב בתנומת פתאים כאילו כל העניין לא נגע בו כלל. פעם ראשונה שאני רואה ברית מילה מבלי שהתינוק יוציא קול בכי מפיו. ומאחר וגם צרות הלידה נחסכו ממנו משום שהוצא בניתוח קיסרי – יש לקוות כי יגדל אופטימיסט.

היתה כמעט כל המשפחה והצטערתי שלא יכולת לבוא. אני מקווה כי יום אחד תוכלי להגיע אלינו לתל-אביב. ורק יהיה מותר לנסוע עימו לקריית-חיים – נבוא גם להראותו לך.

עוד הערב אני חופשי לנפשי בבית ומחר אני נוסע להביא את יהודית עם התינוק. הכול מוכן בחדרו ועשיתי זאת בעצמי ללא עזרת אימהות ודודות כי לא רציתי בלבול מוח. יהודית מיניקה את התינוק וזה מראה נהדר. והוא רעב ותאוותן וחזה שופע חלב, ועליי מדי כמה ימים לקנות לה חזייה גדולה בשני מיספרים כל פעם. יהודית מרגישה טוב אם כי חלשה קצת ואני מקווה לבקר אותך אולי בשבוע הבא, רק אראה שיהודית מסתדרת ויכולה להישאר לבד למשך כמה שעות.

צדוק [ראב] אמר לי שאת מרגישה לא טוב ומצב-רוחך ירד. אנא, אל תיכנעי. כל כוחך ברוחך החזקה ואם תיכנעי לא תוכלי להחזיק מעמד. והרי עכשיו יש לך גם נכדה [שרון, בתה של אחותי לאה] וגם נכד. ועלייך לשמור עצמך גם למענם. שלך, אודי.

שנת 1976

תל-אביב. 4.2.76. ג' באדר א', תשל"ו. יום רביעי. אתמול בערב, ה-3.2, נסעתי לירושלים במונית מיוחדת עם שמעון קושניר ואשתו להנחות ערב של אנשי העלייה השנייה ביד יצחק בן צבי. בדרך שוחחתי רבות עם שמעון קושניר. סיפרתי לו על מצבה של הדודה אסתר, שפנתה אליו לא פעם במכתבים על מצוקותיה, והוא סיפר לי כי גם הרצפלד, שנתיים לפני מותו, שקע במשבר נפשי קשה שהתבטא במחלת רדיפה, וזו היתה תוצאה מהיווכחו לדעת כי בבקשו לעשות כדרכו חסדים לבני-אדם – משיבים פניו ריקם אלה שבידם ההשפעה והכסף, ומתעלמים ממנו. הוא אושפז בבית חולי-רוח ובקושי רב יצא מכך. ועוד סיפר לי כי משכן ברנר ברחוב קיבוץ גלויות נהרס לגמרי ונהפך למאורת פריצים.

תל-אביב. 21.12.76. כ"ט בכסלו תשל"ז. יום שלישי. ביום ה-10.11 טילפנה שכנה של הדודה אסתר מטבעון, להן קיר משותף, והתאוננה על אסתר. אמרה שהיא מסתובבת בלילה ומכה במטאטא על הקירות, במיוחד היכן שילדי השכנה מצויים. אמרה שהגברת ראב משוגעת ויש לאשפז אותה. אמרתי לשכנה שאני מאמין לסיפורה, אך אינני יכול להשפיע במשהו על הדודה, ואין איש יכול לאשפזה ללא הסכמתה. השכנה אמרה שהיא תפנה למשטרה. אמרתי שאולי טוב שכך תעשה, וישלחו שוטר להרגיע את הדודה ולומר לה שהכול בסדר ואין איש רודף אותה ומתנכל לה.

בביקורי אצל אסתר, ב-12.12, היה הסיפור הרגיל על כך שמכים אותה במקום השבר בירך. עורכים מיפקד כל בוקר. חיברו מכשיר האזנה לטלפון שלה. אין מניחים לה לישון בלילות. אך חוץ מזה היתה ערה וניראתה לא רע, והכינה ארוחה לא רעה, והביקור עבר בהצלחה. לא השמיעה מילות חירוף וגידוף כלפיי. אפילו שיבחה את השיר "חסד אבותיך" שנדפס בחוברת האחרונה של "קשת", והוקדש לבני בנימין.

*

בשנים 1978-1987 לא ניהלתי יומן. השלמות והארות לדברים שנכתבו ביומן מצויות בסיפור חייה של אסתר ראב, "ימים של לענה ודבש" – כמו פרשות המכתב לגולדה והפגישה עם אסתר באוניברסיטת תל-אביב ביוזמתה של פרופ' נורית גוברין. כאן נבחר לפרסום רק חלק מהקטעים על אסתר ביומניי, המקובצים גם בחוברת הפרטית "הדודה אסתר".

גיליון זה הוא הציון היחיד למלאת 25 שנה למותה של אסתר ראב (למעט שידור שיריה ב"קול ישראל" במשך השבוע). איש גם לא פנה אלינו מהתקשורת בקשר לציון התאריך, ולא בגלל המלחמה, כי ההתעלמות מתחילה עוד קודם לכן. אבל, אין דבר, שמה של אסתר ראב ינון לעד.

 א.ב.ע.

אסתר ראב, ביבליוגרפיה וקורות חיים

ספרי אסתר ראב

"קמשונים" [שירים], הדים, תר"ץ, [1930].

"שירי אסתר ראב" [כולל "קמשונים"], מסדה, [ללא ציון תאריך. תשכ"ד, נובמבר 1963].

"תפילה אחרונה" [שירים], עם עובד, 1972.

"המיית שורשים", מיבחר שירים, הקיבוץ המאוחד, 1976.

"אסתר ראב, ילקוט שירים", מיבחר, עריכה ומקורות, אהוד בן עזר וראובן שהם; "אסתר ראב ושירתה", מבוא, ראובן שהם; מיבחר ספרותנו לעם, הוצאת "יחדיו", ואגודת הסופרים העברים, 1982.

"גן שחרב", מיבחר סיפורים ושבעה שירים, התקין לדפוס: אהוד בן עזר, תרמיל, משרד הביטחון, הוצאה לאור, 1983.

"כל השירים", המהדיר: אהוד בן עזר, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, בשנת ה-100 להולדתה של המשוררת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1994. הדפסה שנייה ממהדורה שנייה, 2001.

"כל הפרוזה", המהדיר: אהוד בן עזר, כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, במלאת 20 שנה למותה של המשוררת, אסטרולוג, 2001.

מיבחר ספרים על אסתר ראב

בן עזר, אהוד, "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", עם עובד, תל-אביב, 1998.

לוז, צבי, "גילוי המציאות החדשה, שירי אסתר ראב", בתוך: "מציאות ואדם בספרות הארץ-ישראלית", דביר, תל-אביב, 1970.

לוז, צבי, "שירת אסתר ראב", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1998.

מירון, דן, [בספרו]: "אימהות מייסדות, אחיות חורגות", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1991.

שהם, ראובן, "בת הארץ – הקול הדובר בשירת אסתר ראב", בתוך ספרו: "קול ודיוקן", 1988, אוניברסיטת חיפה, חיפה.

אסתר ראב, קיצור תולדות חייה

1894

אסתר ראב נולדה בפתח-תקווה ב-25 בחודש אפריל 1894, אביב תרנ"ד (יום ד', י"ט בניסן. במקומות אחרים סיפרה שנולדה בפורים ולכן שמה אסתר), להוריה יהודה ולאה ראב. אביה של אסתר, יהודה (1948-1858), עלה לארץ-ישראל ב-1875, תרל"ה, ולאחר שהות של שנתיים-שלוש בירושלים, היו יהודה ואביו אליעזר ראב במייסדי המושבה העברית הראשונה, פתח-תקווה, בשנת תרל"ח, 1878. ילדותה ונעוריה עברו עליה בבית האב, איכר חרוץ ואדם משכיל, שאותו העריצה כל ימיה: "הוא היה לא רק אבי הביולוגי אלא גם אבי הרוחני. היינו מבינים זה את זה בשתיקה."

1909-1901

אסתר לומדת בגן ובבית-הספר יק"א בפתח-תקווה. בסוף 1909, אביה מוציא אותה מבית הספר משום שבאותה שנה, כנראה, הופך בית-הספר יק"א למעורב לבנים ולבנות. זוהי גם השנה בה מתרחשת מלחמת הזקנים והצעירים במושבה. אסתר מתחילה לכתוב יומן, וחותמת בשם "אסתר הירדנית", בהשפעת בן-מושבתה משה כרמי (ינובסקי), הנוטע בה את חלום ההליכה לגליל.

1913-1912

מתחילה ללמוד בבית-הספר החקלאי בפתח-תקווה, שנוסד על-ידי האגרונום ד"ר חמיאל פיקהולץ.

1913–1914

עוזבת את בית-הוריה בפתח-תקווה והולכת לדגניה, עם חלוצי העלייה השנייה, שהשפעתם עליה גדולה, והיא מכירה רבים מהם.

1915-1914

שבה מדגניה לפתח-תקווה. בקיץ 1915 הולכת עם עוד שניים מחבריה לגור ולעבוד ב"קומונה" בפרדס הברון בנס-ציונה.

1918-1916

בחזרה לפתח-תקווה, גם בתקופה שבה הבריטים משחררים את המושבה מעול התורכים. (לימים היא מתארת תקופות אלה בפרוזה שלה, המקובצת בספר "גן שחרב", שיוצא לאור בספריית "תרמיל" ב-1983, כבר לאחר מותה).

קיץ 1918

המשפחה עוברת להתגורר בתל-אביב, כאשר הבריטים מפנים לשם את תושבי פתח-תקווה, שנישארה בקו החזית. הולכת לעבוד כפועלת בבן-שמן לתקופה קצרה, ושבה לפתח-תקווה.

1920-1919

במשך שנה משמשת כמורה בבן-שמן. שם היא מתחילה לכתוב את הטיוטות של ראשוני שיריה.

1921-1920

ושוב בפתח-תקווה. באביב 1921, ניסן תרפ"א, בעת ההתנפלות על המושבה היא עוזרת לטפל בפצועים. בסוף 1921, המשפחה שולחת אותה לטיול במצרים, לקהיר, שם נמצאת דודתה, אחות- אביה, טובה גרין. אסתר נישאת בקהיר לבן-דודתה, יצחק גרין.

1925-1922

גרה עם בעלה בקהיר. בשנה הראשונה לנישואיהם, בקיץ 1922, הוא נוסעת לבדה לווינה ולבאדן, כניראה מסיבות רפואיות, ומאוחר יותר כניראה גם לפאריס, להרחיב את אופקיה ולשמוע הרצאות בסורבון. ב-1922 מתפרסמים בכתב-העת הספרותי "הדים", שבעריכת אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שיריה הראשונים של אסתר ראב: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

1929-1925

אסתר משתקעת בתל-אביב. בעלה בא מדי פעם לבקרה מקהיר, ומעביר עסקיו לארץ. הם מתקשרים עם האדריכל הצעיר זאב רכטר, המתכנן להם חווילת-פאר מודרנית בת שבעה חדרים, ברחוב שבטי-ישראל 36 (כיום – רופין). בנייתה מסתיימת ב-1929 לערך. עד להשלמת הבית החדש גרה אסתר בבית שכור בשכונת אפ"ק, פינת הרחובות שפ"ר-התבור. ממשיכה לפרסם משיריה ב"הדים" ובבמות אחרות.

1930

יצחק גרין נפטר בגיל 42 ב-30.1.1930, בירושלים, מדלקת תוספתן. מופיע ספר שיריה הראשון של אסתר, "קמשונים", בהוצאת "הדים", והוא מוקדש "לזכר ידידי יצחק גרין". ביתה בשכנות אפ"ק, והחווילה שלה – נעשים בית-ועד לאמנים ולסופרים בתל-אביב, אשר ברש, יעקב רבינוביץ, יצחק שנברג-שנהר, למדן, שלונסקי, שטיינמן, נחום גוטמן ודורה אשתו, מאיר ציזלינג, אחיו של אהרון ציזלינג, יעקב הורביץ, גבריאל טלפיר, שמואל עובדיהו, משה סטבסקי (סתוי), ציונה תג'ר, ורבים אחרים.

1935-1932

אסתר נישאת לצייר אריה אלואיל, הצעיר ממנה. נישואיהם נמשכים כארבע שנים לערך. בשנים אלה היא מתחילה לכתוב ולפרסם את ראשוני סיפוריה בפרוזה.

1944-1936

מ-1936 מתחילה תקופת השתיקה בכתיבתה, בשירה וגם בפרוזה – שנמשכת עד 1947. בקיץ 1938, שנים אחדות לאחר גירושיה, היא מוכרת את הווילה שלה, ועוברת לגור בדירה בתל אביב. בשנות מלחמת העולם, בהיעדר ספרים בגרמנית ובצרפתית, לומדת אסתר מעצמה אנגלית ומרבה לקרוא בשפה זו.

1948-1945

בתחילת 1945 היא נוטשת את תל-אביב וקונה לה, בשכונה ב' בכפר-סבא, בית בן קומה אחת עם חצר ובה עצי-פרי אחדים.

1955-1948

אסתר חוזרת לגור בתל-אביב, בדירה ברחוב דבורה הנביאה (היום רחוב זלמן שניאור). מ-1947 היא חוזרת לכתוב שירים, המתפרסמים רובם ב"תרבות וספרות" של "הארץ", בעריכת יעקב הורביץ, ומפרסמת גם סיפורים. היא מוסרת את רוב הרכוש שנותר בידיה לקרן הקיימת-לישראל, כעיזבון-בחיים, ומוקצבת לה פנסיה חודשית שיש בה קיום מכובד באותן שנים, אך לימים מאבדת ערכה.

1960-1955

באבן-יהודה, שם קונה לעצמה אסתר בית בודד ובו היא מתגוררת שנים אחדות. השיר "שועלה" הוא מאותה תקופה, 1955.

1964-1960

אסתר חוזרת, לאחר כארבעים שנות היעדרות, לגור בפתח-תקווה, בדירה קטנה ברחוב אלתר מיהוד. ב-1964, מופיע בהוצאת "מסדה" קובץ שיריה, "שירי אסתר ראב", הכולל את "קמשונים", וכן שירים חדשים. על קובץ זה היא זוכה בפרס חולון לספרות לשנת 1964. בשנים אלה מתחילים להתפרסם על אודותיה מאמרי הערכה וביקורת, המחזירים אותה אל מפת השירה העברית.

1967-1964

בשלהי 1964 היא מקבלת בית במצב רעוע בכפר-יחזקאל, ועוברת לגור בו, מול הגלבוע.

1968

חוזרת לתקופת-זמן לא ארוכה מכפר-יחזקאל לגור לפתח-תקווה, בדירה שכורה ברחוב שפירא.

1981-1968

בקיץ 1968, והיא בת 74, עוברת אסתר לגור דרך-קבע בטבעון, תחילה בדירה פרטית, ואחר כך בבית-הורים. ב-1969, פרס ואלנרוד מטעם "מאזניים" על הפואימה "בבתא". ב-1972 מופיע ספר שיריה "תפילה אחרונה" בהוצאת "עם עובד". באותה שנה היא זוכה גם בפרס היצירה מטעם ראש-הממשלה. ב-1975 – הפרס לספרות בשנת יובל ה-40 של אקו"ם. ב-1976 יוצא מיבחר משיריה, "המיית שורשים", בהוצאת הקיבוץ-המאוחד. אסתר ראב מתה בטבעון בבוקר יום שישי, ה' אלול תשמ"א, 4.9.1981, ונקברת בעיר-מולדתה פתח-תקווה ביום ראשון ה-6 בספטמבר והיא כבת 87. על מצבתה חקוקות המילים שביקשה, מתוך שירה "נשורת", משנת 1961:

מתקו לי רגבי-עפרך

מולדת – כאשר מתקו לי

ענני-שמייך –

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,172 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

הופיעה חוברת חדשה של "קשת החדשה"

חוברת 17, סתיו 2006

ובה תרגום מוסמך ורהוט למסתו המצויינת של פרופ' חיים הררי

אירופה יקירתי

מערכת "חדשות בן עזר" ממליצה מאוד לקרוא את המסה ב"קשת"