| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 175 ואחרון מבניין המערכת הישן
תל אביב, יום שני, י"ח באלול תשס"ו, 11 בספטמבר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עד שנתארגן בבניין המערכת החדש ייקח קצת זמן, לא פשוט להעביר את כל המחשבים ואת כל הקישורים האינטרנטיים; כל חברי המערכת עוסקים באריזה ובסבלוּת ולכן אל לכם לדאוג אם הגיליון הבא לא יופיע אור ליום חמישי הקרוב אלא רק לאחר שתהיה בידינו האפשרות להוציאו לאור בנוחיות ונחת, וגם אל תמהרו לשלוח לנו דואר אינטרנטי, ולשאול על החומר ששלחתם לנו – בשבוע-שבועיים הקרובים. ובינתיים שנה טובה וטובה יותר לכל קוראינו ולכל בית ישראל. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה!
עוד בגיליון: משה דור: מות הלוחם
יוסי אחימאיר: סניורה מול אולמרט
יהודה אטלס על עיתוני ילדים
יוסי גמזו: על השחיתה (פואימה)
מזווית אישית: זיכרונות מן המושבה מאת אורנה רב-הון
איציק נשרי ז"ל – קיבוצניק
מאת עדינה בר-אל
התמזל מזלי להיות בגרעין נח"ל שנקשר בעבותות של חיבה והערצה לקיבוץ ארז בדרום. זה התחיל בשישית תיכון. אנחנו – חניכי "קן בורוכוב" בגבעתיים – אהבנו להגיע לקיבוץ ל"יום עבודה" או לכמה ימים של "מחנה עבודה". עבדנו אז במרץ בכל הענפים, והתמורה: לינה, אוכל, הווי של קולקטיב (עליו המליצו לנו ב"פעולות" של "הנוער העובד"); והעיקר: חיבוק חם של "המבוגרים" דאז בקיבוץ, שהיו בשנות השלושים שלהם, מקסימום ארבעים. לחלק מהם, למרות שהיו מבוגרים, כאמור, קראו בשמות כמו של ילדים: אהר'לה, גיד'לה, כצל'ה וגם איציק.
בקיבוץ, כידוע, (ובעצם כמו בכל מקום בעולם), לא חסרים סיפורים ורכילויות. לא חסרים גם אלו שמתנדבים לספר את הדברים לצעירים שהגיעו מן העיר ומתעתדים להיות חברים מן המניין.
ומה סיפרו על איציק נשרי? בחיוכים רחבים (ואולי במעט ציניות) סיפרו על מאבקו למען חיי צניעות ושוויון בקיבוץ. סיפרו איך לא הסכים לקבל מקרר חשמלי ל"חדר" שלו ושל רותי ז"ל. ואחר-כך הוא התפשר והסכים שהמקרר יעמוד מחוץ לחדר, בכניסה. ואיך לבסוף הגיע השלב השלישי – שלב הניצחון של רותי, כאשר המקרר הוכנס כלאחר כבוד פנימה. וסיפור דומה היה עם קומקום חשמלי. הנקל בעיניכם להכניס קומקום חשמלי לחדר בקיבוץ?
איציק נשרי היה גדול תרתי משמע. גבוה, רחב כתפיים; אבל בעל פנים עגולות, עם חיוך מתחטא כשל ילד, שמגלה את רכותו הפנימית, את אהבת האדם שבו.
לפי הסיפורים ידענו שהוא תרם רבות לתנועה, למדינה. אבל על כך יעידו אחרים שהיו עימו, ויעיד כל מה שהוא כתב וכתבו אחרים עליו. אני רוצה לספר על הקשר בינינו שהתחדש בשנים האחרונות, לאחר פטירתה של רות רעייתו. רותי היתה ספרנית בקיבוץ ארז וב"שער הנגב". היא אספה ספרי ילדים ועיתוני ילדים בשפות שונות. איציק תרם לי ולמרכז לספרות הילדים שהקמתי (מס"ד, במכללת "אחווה" בדרום) אוצר לא יסולא בפז של כרכי "דבר לילדים".
הפגישה האחרונה בינינו היתה בקיבוץ ארז, כאשר אני בוחרת "מטוּב הארץ" – ספרים עבור המרכז שלי. שיחת הטלפון האחרונה בינינו, לפני חודשים אחדים, היתה גם היא בענייני ספרים – שלי ושלו – והוא סיפר לי על מחלתו ועל תכניותיו להבריא ממנה.
אבל אני תמיד אזכור את איציק נשרי כסמל לקיבוצניק האמיתי – שהיה רועה צאן בקיבוץ ומנהיג חברתי-אידיאולוגי משכמו ומעלה מחוצה לו. הוא לימד אותנו, הנחלאים שהגיעו מן העיר, מהו קיבוץ. הוא היה כאידיאה בהתגלמותה, שהאחרים שואפים אליה ולא תמיד מגיעים.
בתוך כל ה"יחד" השכילו איציק ורותי לבנות להם קן משפחתי חם עם בניהם ונכדיהם.
כאן המקום לספר שהפגישה הלפני אחרונה שלנו היתה בחג השבועות בקיבוץ ארז, כאשר איציק, מוקף בנכדיו ובנכדותיו, היה גאה להציגם בפניי.
רותי ואיציק נשרי ז"ל – יהי זכרם ברוך.
משה דור
מות הלוחם
לא הכרתי את ישראל טוויטו שלבו בגד בו. כל מה שאני יודע על אודותיו שאוב מן הדיווח התיקשורתי, לרבות הסיום המאקאברי – אבל האופייני כל כך למציאותנו – שבו צוות האמבולנס שבא לאסוף את גופתו החזירה הביתה מפני שלא היה לבנותיו של המנוח הכסף שנתבע כתשלום.
ישראל טוויטו, מראשי המאבק של חסרי הדיור וממקימי מאהל-המחאה בכיכר המדינה בתל-אביב. זו הכיכר שבגללו נודעה בכינוי "כיכר הלחם". זו הכיכר שהיא אולי אחת היקרות ביותר בישראל מבחינת המחירים הנתבעים בעבור המוצרים הנמכרים בה. ובהערת שוליים: זו הכיכר שהתבטלותה בפני "העשירים החדשים" והישנים ניכרת בהיעדרות כמעט מוחלטת של השפה העברית משמות חנויותיה.
היה לו – מספרים חבריו – לב גדול ורגיש. הוא חרש את הארץ במלחמתו בעד חסרי-היכולת ונגד העוולות הסוציאליות. לא ידע מנוח. וגם לבו לא נח ולא שקט עד שפקע.
מה העלה בקרב בו שיקע את כל כוחותיו ואת כל מעייניו?
את התשובה, על רקע הקיצוצים בסעיפים החברתיים, הקיצוצים שהיו והקיצוצים שיהיו, אני משאיר לכם.
ואולי, בהזדמנות עצובה זאת, יחדל השימוש הנלעג בסיסמה השחוקה של "אחדות העם". איזה עם? יש לנו, כמימים ימימה, אבל בייחוד בימים אלה, שני עמים.
אלה שיש להם ואלה שאין להם.
רעידת אדמה
יש המדברים על רעידת אדמה ומתכוונים לשינויים קיצוניים בנוף הפוליטי. כשלעצמי כבר נואשתי מרעידות אדמה כאלו. מלומדי ניסים אנו. קיומה של הממשלה העומדת בראשנו הוא נס. המשך כהונתם של "שלושת המופלאים" הוא נס. חסינותם בפני כל המחאות, שביתות הרעב, העצרות ההמוניות, הלחצים מבית ומחוץ, היא נס.
אבל היתה לנו שלשום, בבוקר יום השבת, גם רעידת אדמה טבעית, 4.4 בסולם ריכטר –כלומר, "בינונית" על-פי חכמי הגיאולוגיה – שהיתה צריכה להזכיר לנו שאנו מצויים באיזור מועד לפורענות מעבר למה שגורמים בני-האדם, היינו זה של השבר הסורי-אפריקני. וגם להזכיר שלטבע יש כוחות אדירים המסוגלים להפגין את הרסנותם האיומה באופן שהמין האנושי עדיין לא הגיע לאפס קצה אגודלו.
רעש כזה כפי שפקד אותנו שלשום היה, כאמור לעיל, "בינוני". הוא הורגש רק במשך שניות אחדות, ולא היה נזק ולא היו נפגעים. התמזל לנו המזל. הרי בארץ התרחשו בעבר רעידות אדמה רציניות, המוגדרות כ"הורסות מיבנים", והאחרונה שבהן, בעוצמה של שש על-פי סולם ריכטר, קרתה ב-1927.
תיאור מרשים ומבעית של רעידת אדמה מצוי, למשל, בפרק כ"ד של ספר ישעיהו: "והיה הנס מקול הפחד יפול אל הפחת והעולה מתוך הפחת יילכד בפח כי ארובות ממרום נפתחו וירעשו מוסדי ארץ / רועה התרועעה הארץ פור התפוררה ארץ מוט התמוטטה ארץ / נוע תנוע ארץ כשיכור והתנודדה כמלונה וכבד עליה פישעה ונפלה ולא תוסיף קום". הזיווג בין החטאים החברתיים והמוסריים, שהנביא מונה בבני עמו, ובין העונש שהושת עליהם בדמות רעש בעוצמה כה גדולה, על-פי כל הסולמות שהיו קיימים או לא קיימים בתקופתו, אינו יכול שלא לעורר הרהורים נוגים בתקופתנו שלנו. אגב, דו"ח ממשלתי, שהוגש לוועדת השרים המתאימה בשבוע שעבר, קובע שכ-1800 בתי-ספר, כ-5400 גני-ילדים וכמיליארד מ"ר בנויים של מוסדות בריאות לא יעמדו, כנראה, ברעש אדמה חזק. חיזוקם יעלה כעשרה מיליארד שקל.
אך דו"ח זה דו"ח. ועדת-שרים היא ועדת-שרים. עלות היא עלות. תקציב הוא תקציב. אג'נדה היא אג'נדה.
נעבור גם את זה.
שיר
אדם קרוב לעצמו. משורר בוודאי שהוא קרוב לעצמו. ברשותכם, קוראים חביבים, אביא כאן שיר שכתבתי לפני שנים אחדות, או נצח בטרם הטילים והרקטות של החיזבאללה, כשפקדה אותנו רעידת אדמה "בינונית" שכזאת וגם התל-אביביים חשו בה עם שחר:
רעש
בהשכמת הבוקר טילטל הרעש את
חלומי. פשטתי את ידי ואספתיה
ריקה מכוכבים נופלים וממֵךְ.
מלאכים עולים ויורדים בסולם
יעקב, לא בסולם ריכטר,
ועל סף הקיץ, תחת עצי
הפיקוס המאובקים, צלע מישהו
על ירכו כאילו נקעה,
או כנכה מן המלחמה הבאה.
("שטח הפקר", ע' 294, הוצאת "קשב לשירה", 2004)
הידלדלות
יש נושא שאינו מרפה ממני, כמו שיגעון לדבר אחד, והוא אומללותה של שפתנו הלאומית, הנרמסת ונמעכת בראש חוצות ובפי קריינים ומגישי-תוכניות וחברי כנסת וחברי ממשלה וקצינים ואמרכלים ופקידים ומוכסים, והיא מתלעזת והולכת ומתרוששת והולכת וסופה מי ישורנו.
בראיון אינטרנטי עם מאיה ערד, סופרת ישראלית היושבת באחרונה בארה"ב עם בעלה הפרופסור באוניברסיטת סטנפורד, לרגל צאת הרומן השלישי שלה, נשאלה על הידלדלות העברית המדוברת והכתובה ואמרה, בין השאר, כי "כמו מהדיבור, גם מהספרות נעלמים רבדים, ולא רק ברמת השפה אלא גם ברמות המשפט, הפיסקה, העיצוב של דיבור ישיר ודיבור עקיף."
אמת ויציב.
אך בתשובה לשאלה אחרת, שעניינה המגע בין חיי יצירה ובין החיים האקדמיים, משיבה הגברת ערד, שככל הנראה שולטת היטב ברבדים השונים של שפת כתיבתה ודיבורה, לאמור: "זה מתבטא בכך שהחלפתי קריירה – מבלשנית במשרה מלאה שגם כותבת קצת ספרות לסופרת במשרה מלאה שמתפרנסת מללמד כמה קורסים". (הדגשה שלי – מ"ד).
השגיאה הנוראה הזאת, שחדרה ללשון הדיבור והכתיבה והעמיקה בה כשורשי יבלית –"מללמד" במקום "מלימוד" או "מהוראת" – מדברת בעד עצמה, או שותקת בעד עצמה. מפי, בכל אופן, נעתקו המלים.
יוסי אחימאיר
סניורה מול אולמרט
שניים הם גיבורי המלחמה מן הצד הלבנוני – המתלהם עם הגלימה והמתבכיין עם החליפה, ראש הטרור וראש הממשלה, חסן נסראללה ופואד סניורה. יש בשניהם כדי לייצג נאמנה את הארץ שמצמיחה ארזים מקרקעה, אבל רחוקה מלהיות דומה בהווייתה, במסכת חייה, מאותו עץ חזק, הארז, שמתנופף בגאון על דגלה.
כל האופי הלבנוני, כל המהות הלבנונית, כל החולשות הלבנוניות התבלטו במיוחד במלחמת לבנון השנייה, שבה לבנון שוב המיטה חורבן והרס על עצמה, בניצוחם של השניים, השקרן והמהוגן, שמתחרים ביניהם מי שונא יותר את השכנה מדרום.
השייח' נסראללה, דומה שכבר אין צורך להכביר מלים עליו. מנהיג "מפלגת האל", מנהיג המיעוט השיעי, הוא תופעה שאין לה אח ורע בשום מדינה בעולם. רק בלבנון רבת העדות והמפוצלת יכול היה איש-דת כמוהו להרים ראש, להשתלט על חלק נכבד מהמדינה ולכונן לעצמו מיליציה לוחמנית שעושה בשטח כבתוך שלה.
דרום לבנון היא מדינה בתוך מדינה. לממשלה בביירות ולצבא הלבנוני לא היתה דריסת רגל במדינת חיזבאללה. ספק אם תהיה גם עכשיו, אחר הפסקת האש של האו"ם. השיח' הכאריזמטי, שידע לשלהב את השיעים שונאי ישראל, פעל לא בשם השלטון המרכזי בלבנון, כי אם בשם שתי מדינות קיצוניות מ"ציר הרשע", איראן וסוריה, שאינן מפסיקות לבחוש בענייניה ולנצלה כדי לנגח את המדינה הציונית.
דרום לבנון נהפכה למה שרמת הגולן היתה בשנות השישים תחת השלטון הסורי – למיתחם צבאי מאיים על צפון ישראל. שש שנים נחפר השטח ונהפך למוצבי לחימה נגד האוייב הישראלי. הכול חיכה להזדמנות, לעיתוי המפתיע, כדי לתקוף צבא ישראלי שאנן. וכמו בגולן – גם על על מיתחמי חיזבאללה הסמוכים לגבול ישראל השתלט צה"ל, למרות כשליו, אבדותיו וגימגומי הממשלה ששלחה אותו. את מחיר השחצנות שהפגין נסראללה משלם העם הלבנוני כולו בעיי החורבות, באלף הקורבנות, בהרס הכלכלה והתשתיות.
חסן נסראללה יכול להתנחם בדבר אחד. הוא עצמו נושם אוויר, ועודנו מחזיק – נכון לעת כתיבת שורות אלה – בשני החיילים החטופים, יכול להוסיף ולהתמקח על מחיר שיחרורם ולמתוח באכזריות ובקשיות-גו את עצבי המשפחות. אבל אותו ראש נחש חיזבאללי כבר איננו מרים ראש. הוא מסתתר באיזה בונקר עלום בשטח, כמוהו כמו ראש טרור אחר, שכל העולם החופשי מחפש אותו – אוסאמה בן-לאדן. עדיין אין הוא מתראיין בשידור חי.
נסראללה הוריד פרופיל, אבל ראו זה פלא: ראש ממשלת לבנון, האיש המתבכיין מוועידת שרי החוץ הערביים על מה שעוללו לארצו ובעיקר לביירות בירתו, שלא נקט אצבע כדי לעצור את מכונת המלחמה הטרוריסטית של חיזבאללה, הוא שזוקף עתה ראש ורוצה לתפוס מנהיגות.
סניורה מנסה להיות בחור כארז. הוא נהנה מרחמי ידידיו הטובים באירופה ובאו"ם ומקווה להיעזר בהם לשיקום ארצו. שום ועדת חקירה איננה מאיימת עליו. איש בלבנון אינו דורש את פיטוריו על מחדלי ההנהגה שלו, שאיפשרו את החורבן בחלקים ניכרים של המדינה. ואם היה מי שציפה, שאולי עכשיו, משהופסקה האש, כשנסראללה מודה למעשה בכישלונו, באחריותו לקטסטרופה, ומסתתר כעכבר באיזה חור לבנוני, יקום ראש הממשלה סניורה בעוז ובגאון כדי לבוא עימו חשבון – טועה גם טועה.
לסניור סניורה יש טענות רק לצד אחד – ישראל, כמובן. מי שציפה – אולי אצלנו – כי משהושגה הפסקת האש, יאזור האיש אומץ, ינסה להשליט מעתה סדר ושלטון בארצו, יזרוק את נסראללה ומתאבדיו לכל הרוחות – מצחיק את אלה שמבינים משהו בערביות, בלבנוניות ובלוונטיניות. האיש שמדבר על שיקום, מכין למעשה את הקרקע והרקע לאסון הבא.
לא צריך להיות מופתע שאת כל האצבע המאשימה מכוון עלוב הנפש, ראש ממשלת לבנון המוכה, לעבר ישראל. לדידו האשמה איננה בחיזבאללה, שפרץ ב-12 ביולי את הגבול שהוכר על-ידי האו"ם וביצע פעולת טרור מתגרה ללא כל סיבה, ולא שש השנים של השתלטות האירגון השיעי על השטח. גם לא נאומיו המתלהמים, רוויי השנאה, של נסראללה נגד ישראל והעם היהודי. אשמים גם לא הבוחשים-בלבנון מדמשק ומאיראן. ישראל היא זו שפתחה במלחמה, היא זו שהרסה, כדבריו, 15 שנה של פיתוח והתקדמות.
סניורה כבר מזמן הפסיק להזיל דמעות. הוא מתוסכל. הוא כועס. הוא מנסה לזקוף גו. הוא מנסה לשקם תדמיתו האישית על-ידי ניסיון לגייס סיוע במערב ותמיכה בערב. והגם שבסתר ליבו יודע הוא ויודעים לבנונים שפויים (לא מן העדה האיסלמיסטית-שיעית, שהוציאה מקרבה את נסראללה וחיזבאללה, ומשתוללת באין-מעצור גם ברחבי עיראק), מי הגורם האמיתי שמחק 15 שנה של פיתוח – הוא מפנה, איך לא, את חיציו לעבר השכן מדרום.
ולא עוד אלא שכדי לתפוס מקום של כבוד בשורת מנהיגי ערב הגאים, וכדי לפזול בתחינת-רחמים לעבר פטרוניה האמיתיים של לבנון – אחמדינג'אד ובשאר אסד – הוא מוסיף "איום" על ישראל: לא יהיה שלום עד שלא תיסוג מירושלים, מלבנון, מרמת הגולן ומכל "השטחים הכבושים". וכדי לתת מישנה תוקף להכרזותיו, הוא מתחייב בגבורה: לבנון תהיה המדינה הערבית האחרונה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל...
חדל אישים? מתבכיין? – הצחקתם את האדון פואד סניורה מודל פוסט-מלחמה. "מנהיג" ערבי חדש, אמיץ ונחוש, צץ לנו לפתע מבין ההריסות. הוא לא אשם בכלום, גם לא נסראללה, רק ישראל וצה"ל. ולכן אל נתפלא, שהוא דוחה את פניותיו הפתטיות של ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, לפתוח דף חדש ביחסים בין ישראל ללבנון. מי כמוהו מבין, שראש ממשלת ישראל נמצא במצוקה פוליטית-אישית בתוך עמו, ולא הוא, אפנדי סניורה, שיושיט לו קצה של חבל הצלה, אפילו במחיר המשך המצב של אי-שלום בין שתי המדינות.
אצלנו כמובן יחקרו – ובצדק – את המלחמה. ימצאו אשמים, יערפו ראשים, יבקשו לדעת מדוע הופתענו, מדוע התקשינו בלחימה, מדוע לא הושגו מטרותיה. לא כן בלבנון. זו תמשיך בדרכה שלה, בלי ועדות וחקירות, עם הסגנון המאפיוזי, עם הצביעות הלוונטינית, עם חוסר-האונים המוכר, עם חוסר הנכונות לפתח מערכת יחסים חדשה ומועילה, לטובת שתי המדינות, שני העמים, לאורך "הקו הכחול".
ובעוד זמן-מה, לאחר שראש הממשלה הנוכחי בביירות יירד מן הבמה, כנראה לא בדרך הטבעית לבשר-ודם רגיל אלא בדרך הלבנונית הטבעית, עלולה לבנון שוב למצוא עצמה – בגלל גורמים בלתי אחראים בתחומה, בגלל היעדר שלטון מרכזי חזק, בגלל איזה "נסראללה" חדש שיצוץ לה – תחת נעלי ושרשראות צה"ל. שוב יימחקו שנים של פיתוח וקידמה בלבנון, וחוזר חלילה. שוב עלול העורף הישראלי להיות יעד למתקפת טילים – בוודאי לא במשך 33 ימים רצופים כפי שהיה ביולי-אוגוסט, באין מענה הולם.
אכן, יש לקוות, שישראל עצמה לא תחזור עוד לעולם-ועד על שגיאות מלחמת לבנון השנייה – לא בחזית הצפונית ולא בשאר החזיתות, גם לא בחזית הגרעינית שענני השחור שלה כבר מתרגשים עלינו ועל תבל כולה. ולסניורה נאמר: גם בלי ועדת חקירה לבנונית, גם אם תמשיך עוד זמן-מה להיות ראש הממשלה ולהסתובב עם חזה מנופח ואצבע מתנוססת בשטוקהולם או בפאריז – אתה, יותר מנסראללה, אשם בנפילתה של ארץ הארזים.
פורסם ב"ג'רוזלם פוסט" ביום 7.9.06
יהודה אטלס על עיתוני ילדים
שלום אודי,
עיתונך הווירטואלי תופח כמו על שמרים, וטוב שכך. הנה הראית לכולם שאפשר לעשות את זה, וקוראי העיתון כן ירבו. הגם שאני מתבאס פה ושם מן הנימות האולטרא-פטריוטיות, שלא לומר ימניות-להנביז, שאתה וחבריך לדיעה מריירים פנימה ביד רחבה, אתה ראוי לכל שבח על ההתמדה ועל החריצות ועל המוכנות להשקיע. זה לוקח ודאי די הרבה זמן ועבודה ותבוא על הברכה.
בגיליון האחרון של "קו רקיע", המגזין שמוציא בחור נפלא בשם יורם ברנע לחברת "ארקיע", כתבתי רשימה קצת נוסטלגית על "דבר לילדים" ועל שאר עיתוני הילדים של ילדותי. דוד פאיאנס, העורך האחרון של "דבר לילדים", ועורך "כולנו" במשך שבע שנים, ראה את הרשימה אגב טיסה לאירופה, וטילפן ותיקן לי כמה פרטים. חשבתי, אולי יהיה עניין לקוראי הסופר הנידח ברשימה (המתוקנת), והריהי מוגשת לכם במצורף באהבה גדולה.
יודה אטלס
העיתונים שהתכוונו באמת לחנך אותנו
על "דבר לילדים", "הארץ שלנו" ו"משמר לילדים"
כחווייה מכוננת של ילדי הדור ההוא
מאת יהודה אטלס
יום אחד בשבוע – נדמה לי שזה היה יום רביעי – היה היום הכי טוב מכולם. ביום זה אלה מבינינו שרכבו לבית-הספר בכרכור על חמור או על אתון היו חובטים בבהמתם בכוונה יתרה, כדי שתזדרז להגיע הביתה, והבודדים המאושרים שכבר היו בעלי אופניים היו "הולכים" הרבה יותר חזק על הפדאלים. כי בבית כבר המתינה להם החוברת שאליה השתוקקו והתגעגעו כל השבוע, שעל שערה היה מודפס באותיות כתב-יד "דבר לילדים".
את החוברת הביאה במו ידיה מַטְלֶע מכרכור, אישה גוצה וידידותית, שמתנהלת בהליכת ברווז (רגליים! רגליים!) ושיודעת הכול על כולם, שהיתה הסוכנת של "דבר" באיזור. היא היתה מתמקמת במחלבת הכפר שלנו, עין-עירון, שאליה הגיעו המושבניקים נושאים את כדי החלב החם של הבוקר, ושם חילקה להם את העיתונים. ביום רביעי הוסיפה למנויים את "דבר לילדים". בשנות מלחמת העולם השנייה ואחריה, כששרר בארץ מחסור וקיצוב בנייר, היית צריך להמתין בסבלנות עד שאיזה ילד גדול יוותר על המנוי שלו, כדי שאתה, הקטן, תוכל להתחיל לחתום עליו.
כמו תרנגולת בלול שמצאה דבר מאכל, היינו חוטפים את החוברת, פורשים איתה לקרן זווית והופכים אותה, כדי למצוא על העמוד האחורי את הסיפור המצוייר, ה"קומיקס" של הימים ההם. ארוחת הצהריים היתה יכולה להצטנן, העולם היה יכול להתהפך ואבא ואימא לכעוס ואפילו לאיים – עד שלא סיימנו את האפיזודה החדשה של "אורי מורי", "אורי כדורי", "מר גוזמאי הבדאי" או "הביבר העליז", לא היינו מתיישבים אל השולחן.
את הסיפורים ההם חיברה לאה גולדברג ואת האיורים צייר אריה נבון. הטקסטים המחורזים, המבדחים והקצביים, באו כשמן בעצמותינו, צללו אל תחתית תיבת הזיכרון ונותרו שם, עד היום. הנה, אני מנסה, ללא שום קושי, להציף מהגניזה קטע מ"מר גוזמאי":
"על העץ ישבה ציפור, / שקודקוד לה מאחור. / לא אבין בשום פנים, / כי זנב לה מלפנים. / כך ישבה וצייצה, / והטילה שם ביצה. / הביצה התפוצצה. / מהביצה יצאה ציפור, / שקודקוד לה מאחור. / לא אבין בשום פנים, / כי זנב לה מלפנים..." וכו' וכו'. חרוזים, זאת היטיבו לדעת כבר אז, נועדו ראשית כל לעזור לנו לזכור את הטקסטים.
כשסיימנו את ארוחת הצהריים התפנינו לעלעל בחוברת. אחרי "במעגל הימים", עמוד האקטואליה שכתב העורך הנערץ יצחק יציב, היו שם תמיד מעשייה או שתיים (אז קראו להן "אגדות" או "סיפורי-עם"), היו כמה שירים (שעליהם תמיד דילגתי), סיפור ילדותו של סופר (נגיד, יהודה בורלא) או מישהו חשוב אחר, משהו על החג הקרב או על השבוע בטבע (חצבים בסתיו, נחליאלים, פריחת השקדייה), רשימה על מדע (השמש מחממת את היקום, ירחיו של צדק, מתי נכחדו הדינוזאורים), מדור של קצרים בשם "הידעת?", חידות ושעשועים, צילום או רשימה מהווי ההתיישבות העובדת (חברי קיבוץ רוקדים הורה), וסיפור בהמשכים.
אלה שהתחילו לקרוא את "דבר לילדים" לפנַי יזכרו תמיד את המשכי "בארץ לובנגולו מלך זולו", שכתב וצייר נחום גוטמן, ואת "הנער העקשני", מאת יאנוש קורצ'אק, על חיי לואי פסטר. אני זוכר במיוחד את "שומרי הגבול" מאת א. אירסק הצ'כי, על מאבקם של החוֹדים הגיבורים, בראשות מנהיגם קוזינה, במדכאיהם הגרמנים. איורי השחור-לבן הנפלאים, ההומוריסטיים, הארץ-ישראליים כל כך, של נחום גוטמן, צייר-הבית של "דבר לילדים", היו לוויית החן הקבועה של כל גיליון וסימן ההיכר שלו.
מי לא כתב שם? החלוקה המובהקת ל"סופרי ילדים" ו"סופרי מבוגרים" לא היתה קיימת אז. כל המי ומה בספרות כתבו גם ב"דבר לילדים", כשהם חשים כי הם נוטלים חלק בעיצובו של דור העתיד. ו"דור העתיד" לא היה אז מליצה נבובה אלא נושא לדאגה אמיתית של כל מי שגורל הארץ והמיפעל הציוני קרוב לליבו.
דוד שמעוני, יעקב כהן, אליעזר שמאלי, אנדה פינקרפלד-עמיר, זאב, יעקב פיכמן, לוין קיפניס, רפאל ספורטה, ימימה טשרנוביץ-אבידר, נתן אלתרמן, פניה ברגשטיין, מרים ילן-שטקליס, אברהם ברוידס, רפאל אליעז, ש. שלום, דבורה אילון סירני, רבקה גורפיין, רבקה דווידית, חנניה רייכמן ורבים אחרים. ולגדולים יאתה צניעות: כל אחד היה חתום בקטן בסוף שירו או רשימתו, לפעמים רק בשם הפרטי, או בשם-עט, או בראשי תיבות: זרובבל, עזריה, אביתר, אנדה, תמר, יוכבד, צ. אמיתי, ב. פישקו, אירה, מתתיהו, פיבוש, ל.ג., א.ל., חד.
"דבר לילדים" נקשר בזיכרוני אל הרהיטים הצנועים, אל אביזרי המטבח, אל הטעמים והריחות של התקופה, שבה גרנו בבתים ולא בווילות, שבה כולם-כולם היו עניים (ידענו רק על עשיר אחד, תבורי מפרדס חנה, שהיה בעל בית-חרושת לגזוז), שבה הכדורגל הראשון שבו שיחקנו היה חיצונית מלאה סמרטוטים, שבה ארון הצעצועים שלי היה תיבת תפוזים ריקה שאימא העמידה בחדר היחיד שהיה לנו, תלתה בחזיתה וילון זעיר, ואני גדשתי אותו בקפיצים, בברגים, בקופסאות ובשאר 'שמונצים' שמצאתי ברחוב.
הוא נקשר לשתי הפתיליות, המפייחות לפעמים, בפינת השיש במיטבח; למחבת ההיא, שהיתה מכוסה ב'פַּטִינָה' של שומנים של עשרים שנות טיגון; לעששית הנפט שעל הקיר; למקרר הקרח, שמזינים בשליש בלוק, ואם תשכח לשפוך מדי פעם את מי ההפשרה מהתא התחתון יהיה לך בבית אגם; לפרימוס שמזמזם בערב שבת מתחת לתנור, שממנו מתפשט ריח נפלא של "פלעצלאך" נאפים זרויי פרג ובצל; לסיר-פלא, שבו אמא היתה קולה בוטנים, מנערת מדי פעם, ואני, הילד, מלקט את אלה שנופלים, לוהטים עדיין ועושים תסססס בפה; למקלחות קרות כל יום (רק ביום שישי מסיקים את הדוּד הקטן ומתקלחים בטיפות, כדי שיספיק לכולם); לגויאבות אדומות; לריח הזבל ניחוח חציר; לתוכנית כבקשתך לשירים עבריים בעריכתה ובהגשתה של רות שפירא; לאבא שחוזר בין הערביים מהעבודה בפרדס בכרכור, רכוב על חמור, שמשני צידיו מתנדנדים שקיים מלאים בתפוזים; לעט כדורי דו-צדדי, אדום וכחול, "בירו", ולתמונת המונה ליזה, שאמא גזרה מה"אוגוניוק" הרוסי, מיסגרה ותלתה על הקיר. אם תרצו, גם לחררה, לזבובים, לברחש, לזחלי פְּרוּדֶנְיָה שמכלים שני דונאם אפונת-בקר בלילה אחד, לפרונקלים, לניתוח שקדים ולשאר מרעין בישין.
אם נזכור שבכל המושב שלנו היה טלפון אחד בלבד, במזכירות, ואוטו-משא אחד, צרכנייה, מחסן ביצים ומחסן אספקה, וכל השאר עבודה-עבודה, הרי בצד הספרים שקראנו – היו בספריית המושב ארבעה ארונות גדושים, שהדיפו ריח נפלא של ספרים – היו גיליונות "דבר לילדים" צינור-הקשר היחידי שלנו אל העולם, אל המידע, אל התרבות, אל האמנות, אל העובדה שמחוץ למושב הקטן והנידח שלנו ישנם עוד אנשים, מקומות, קורים דברים. אין פלא, שלא רק קראנו אותם: ליטפנו אותם, הרחנו אותם, חיבקנו אותם, שמרנו אותם לכריכה בסוף השנה.
כשם ש"דבר" המפא"יניקי, עיתון פועלי ארץ ישראל, היה אז העיתון הדומיננטי והחשוב, כך "דבר לילדים" היה בכיר עיתוני הילדים. הוא נולד כפינה מיוחדת לילדים בעיתון, ובסוף 1931 הפך למוסף חודשי בן 8 עמודים, בגודל חצי גיליון. אחרי 50 גיליונות חודשיים כאלה בא תורו של השבועון, שהתמיד בהופעתו במשך חמישים שנה ועיצב את תמונת עולמם של דורות של ילדים בארץ. מלבד יצחק יציב ערכו אותו ברכה חבס, זאב, שמשון מלצר, דב נוי, אוריאל אופק, אפרים תלמי ודוד פאיאנס.
במקביל, הוציא עיתון "הארץ", החל מ-1951, עיתון ילדים משלו: "הארץ שלנו", שהיתה לו בעינינו תדמית יותר אליטיסטית ופחות עממית, אולי מפני שידענו שאת "הארץ" קוראים ה"בורגנים" ועל כן ודאי ילדיהם המפונקים הם שקוראים את "הארץ שלנו". עורכיו היו, בסדר זה, מיכאל קשטן, בנימין תמוז ויעקב אשמן. בין השאר, התפרסם בו בהמשכים "ציון", סיפורה של סופרת-ילדים צעירה ומוכשרת, גלילה רון-פדר.
ל"על המשמר" של מפ"ם היה באותה תקופה "משמר לילדים", שנערך במשך ארבעים שנה על-ידי שלמה ניצן, גם על-ידי בנימין טנא. ידענו שגם ל"הצופה" יש "הצופה לילדים", שבו שמים דגש על סיפורי צדיקים וכל הילדים שמצויירים בו חובשי כיפה.
לארבעת העיתונים שמורות כמה וכמה זכויות ראשונים.
הראשונה: בכל אחד מהם היתה פינה, לפעמים נרחבת למדי, ליצירות של ילדים. אם היית ילד כותב (או מצייר) בתקופה ההיא, ידעת תמיד שיש לאן לשלוח, שיש סיכוי לראות את יצירתך בדפוס. לפעמים היו מקבלים ומדפיסים, לפעמים היה שמך נכלל בטור ההוא, שבו נאמר: אל תתייאש, נסה שנית! לא מעטים מאלה שכתבו במדורים ההם הפכו לימים לסופרים ולמשוררים.
השנייה: כל העיתונים הללו טיפחו כתבים צעירים, שנבחרו בקפידה והיו פרושׂים בכל הארץ ומדווחים איש איש על הנעשה במקומו ובסביבתו בתחום הילדים והנוער. הכבוד הזה, להיות כ"צ (כתב צעיר) או כ"נ (כתב נוער), ולראות את שמך מופיע בדפוס, היה מפסגות הסלבריטאות של הימים ההם. רבים מהכתבים הצעירים ההם נותרו עם התבגרם בעולם העיתונות.
שלישית: העיתונים פיתחו מדורי הומור, מעולם הילדים. היום נראות הבדיחות הללו ירחמיאליות וחבוטות להנביז אבל אז היו מדורי "צחוק צחוק" או "צחוק בצד" מיטב ההומור הצברי המשוחרר. דוגמה: "יובב: נמתי על מישכבי בלילה ובחלומי והנה אנוכי אוכל עוגת רצפים. יואב: ומה? יובב: וכשהתעוררתי התברר שלעסתי את קצה המזרן..."
ואחרון חביב: העיתונים ההם התכוונו באמת לחנך אותנו, ללמד אותנו, להשכיל אותנו, להעניק לנו ערכים, להתוות בפנינו דרך, לחלוק איתנו תרבות. הם לא היו נגועים במיסחור, בפרסומת סמויה או גלויה, באינטרסים מתחת לשולחן. הם רצו באמת לגדל דור חדש בארץ, יפה בלורית ותואר, אוהב מולדת, אוהב טבע, אוהב את עמו ישראל, אוהב תרבות ומדע ורגיש לכאב הזולת.
ירידת קרנם של כל אלה, כמו גם שקיעתה של העיתונות האידיאולוגית-מיפלגתית, הביאו ב-1985 לאיחוד של "דבר לילדים", "הארץ שלנו" ו"משמר לילדים" לשבועון אחד בשם "כולנו". הוא הופיע במשך שבע שנים בעריכת דוד פאיאנס, וגסס עוד ארבעה חודשים בעריכת קובי ניב. על הבמה השתלטו, עלו וכבו, עיתונים ממוסחרים, עיתוני מתבגרים ברובם, שגיבוריהם היו סַפָּריות צמרת, מנחות טלוויזיה חטובות דמויות ברבי, זמרים וזמרות, מענטזים ומענטזות. את מקום המעשיות, השירים והסיפורים בהמשכים תפשו ה"כתבות", את מקום הערכים תפסו המסחר והרייטינג, ואת מקום מדורי היצירה העצמית תפשו מדורי שאלות ותשובות בענייני אהבה, תשוקה, חצ'קונים ומצעדי הפזמונים.
הדור שידע אז את אורי מורי ואורי כדורי, את סיפורי מזימון השועל ואת קמצנותו של שיגַי ביי שאכל את תחתוניו, כבר עוטה שיבה, קרחות וכרסים, חלקו בבתי-אבות, חלקו בכיסאות גלגלים, חלקו האחר באדמה. כשהוא מסתכל על הדור הנוכחי, אכן נדמה לו לפעמים שהוא דומה למין ציפור, שקודקוד לה מאחור, לא יבין בשום פנים כי זנב לה מלפנים.
סופר נידח מעיר: יפהפייה הרשימה אבל אני גדלתי על שלושה כרכי "הבוקר לילדים" שאותם הייתי מקבל מדי שבוע בפתח-תקווה ואחר כך בקלמניה, אליה עברנו בשנים 1944-1947. הכרכים הם משנת 1943 ואילך ונערכו בידי יעקב חורגין ואם איני טועה כם שלמה סקולסקי. אנחנו קראנו את עיתון "הבוקר" בעריבת אייזק רמבה, ולכן גם קיבלתי את "הבוקר לילדים". קהלו היה בעיקר ילדי המושבות הוותיקות ומשפחות "האזרחים" בערים, ובין הילדים המשתתפים בו אפשר למצוא את דן אלמגור ויורם ארידור ועוד רבים אחרים מתלמידי המושבות והערים באותה תקופה. הוא היה שבועון מצויין ורכו עקבנו אחר מלחמת העולם השנייה. סיפור האהבה הראשון שקראתי בהמשכים היה "מאחורי הצאן" של יעקב חורגין, והייתי ככולם מאוהב באחימעץ היפה בשמלתה הלבנה. בשידוד המערכות של ארכיון המכתב העיתי במעבר לבניין החדש של המערכת גיליתי את שלושת הכרכים ואני מקווה להביא מהם מדי פעם חומר מעניין מאוד.
מלא כל טוב
שלום אהוד,
תודה על העיתון המוקדש לאסתר ראב ומלא כל טוב. הדברים מעניינים מאוד, והתחלתי קוראת אותם בשקיקה. אני שולחת את הגיליון המיוחד הזה גם לחברה ממכללת סמינר הקיבוצים שכתבה דוקטוראט על אסתר ראב והדברים בוודאי יעניינו אותה.
תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה – על כך נברך מעומק ליבנו.
בברכת שנה טובה,
חגית הלפרין
הופיעה חוברת חדשה של "קשת החדשה"
חוברת 17, סתיו 2006
ובה תרגום מוסמך ורהוט למסתו המצויינת של פרופ' חיים הררי
אירופה יקירתי
מערכת "חדשות בן עזר" ממליצה לקרוא את המסה בלבושה המוסמך
מזוית אישית:
זיכרונות מן המושבה
מאת אורנה רב-הון
פתח תקווה היא המושבה, או אולי כבר העיר שלי – שנים הסתובבתי בחו"ל, בניו-יורק, בפאריס, במינכן, ובכל פעם התגעגעתי הביתה.
ופתח תקווה שלי לא השתנתה כמעט – בית סבי וסבתי ברחוב פינסקר, בית הבנוי לתפארה על פי שיטת הבאוהאוס, נשאר עומד על כנו. אמנם צבעו הפך מורוד ללבן, אבל המרפסות נשארו אותן המרפסות – מרפסת אחת ארוכה לאורך כל הקומה, מתעגלת בפינתה, ובמקרה שלנו – מלאה עציצים ירוקים, מרהיבים, פורחים בעונתם בשלל צבעים, בפרחים אדומים, צהובים, סגולים, ורודים וכחולים, שסבתא מאשה היתה מטפחת באהבה כה רבה בפינה המיוחדת לכך, מול המטבח. היא היתה עומדת שעות ומבשלת במטבח קטנטן וצר, כמעט ללא ארונות, מתחת לכיור היו וילונות ניילון לבנים או כחולים, ושם עמדו הסירים. אבל זה לא הפיל את רוחה. בדבקות רבה היתה מתאמצת להכין את ארוחת הצהרים, כדי שכאשר פאפע [כך קראנו לסבי] יגיע מן המחסן, יהיה לו משהו לאכול. וזה לא היה פשוט עבורה. היא היתה אישה חולה, ובערוב ימיה בילתה את רוב שנותיה במיטה. אבל כל צהרים היו על השולחן מרק עוף וצלחת בורשט, על פי מיטב המסורת הרוסית.
היה עליה להתגבר על עצב גדול – מות משפחתה בשואה. לא יכולה היתה להשתחרר מזיכרון בני משפחתה שנספו. היו לה שש אחיות, ורק אחת מהן זכתה להגיע לאמריקה עם משפחתה. כל השאר נעלמו ללא שוב, הן ובעליהן וילדיהן. והיא בשום אופן לא יכולה היתה לשכוח את ליטא. ואת הספרות הרוסית. ואת דוסטוייבסקי. וכך היתה שוכבת לה שעות במיטה, קוראת את ספריו של הגאון הגדול, וחולמת על הימים בהן היתה צעירה בלונדינית. "היא היתה בלונדינית אמיתית! לא צבועה! " היה מתגאה בפניי סבא יצחק, ופניו מלאים אהבה ללא גבול לאשתו, ששערה דהה והלבין כבר מזמן, שיניה נשרו, פניה התקמטו, אבל הוא עדיין ראה בה את אותה יפהפייה שכבשה את ליבו. יום אחד הגיע לעיירה הקטנה בליטא ושם כבש את ליבה למרות שהיה גדול ממנה בשלוש עשרה שנים. אבל היא טיפחה חלומות לעבור לגור בעיר הגדולה, ללכת לנשפים עם אנשים חשובים, להצגות תיאטרון, להתלבש כמיטב המסורת האירופית.
יצחק בעלה התעקש לעלות לפלשתינה, בניגוד לרצונה. הם עלו ארצה על סיפון האונייה "ירושלים", נוטשים מאחור את כל אשר ידעו וראו. פאפע את עסקי סחר העצים שלו בליטא, וסבתא את חלומות הגדולה שלה. הם נחתו פה לארץ קשה ומרה, בה נאלצה סבתא לפתוח מסעדת פועלים ולבשל ולהגיש בה במו ידיה ופאפע היה לטפסן בנין.
כל אחד מהם בחר להסתכל על התמונה במבט שונה. סבתא נשארה שקועה בעבר, מלאת יגון ותוגה, לא מרוצה מן הבחירה שעשתה, מתאבלת כל יום על אלה שנעלמו ואינם, ובסופו של דבר חלתה מאוד ונפטרה בגיל צעיר יחסית. אבל פאפע היה מודע לכך שבזכות הבחירה שבחר לעלות לארץ ישראל ניצלו הוא ובני משפחתו, והם עדיין חיים, שהרי נמלטו כמעט ברגע האחרון מידו של הצורר, "ימח שמו."
לכן היה שמח כל הזמן, מודה לאל על שהציל את משפחתו. ושמחה זו היא שעזרה לו לחיות עד גיל 97, גיל מופלג לכל הדעות. נכון, גם הוא לא שכח את ארצ'י, אחיו, עימו אכל "ימים" בקובנה, שלימים נעשה איש עשיר וחשוב מאוד ברוסיה הצארית, אך משטרו של סטאלין אילץ אותו לתת את כל רכושו והגלה אותו לסיביר, שם מת מות ייסורים.
למרות זכרונו העגום של ארצ'י, לא נתן פאפע לעצב להשתלט עליו.
הוא היה מגיע מן המחסן, (ברבות הימים התבסס בפתח תקווה ואף פתח מחסן עצים גדול ברחוב שטמפפר, ליד המשטרה), איש בעל בלורית לבנה בוהקת, עיניים תכולות זכות ולחיים ורודות בגיל שבעים ומשהו, ואומר לי במין שמחה עילאית שלא פגה:
"מיידינקה, את יודעת כמה טוב שיש מה לאכול? את יודעת כמה שנים הסתובבתי בין בתים של אנשים עשירים, בליטא, הייתי בסך הכול בן עשר, וארצ'י בן אחת-עשרה, וההורים שלנו שלחו אותנו ללמוד בישיבה בעיר הגדולה, בקובנה."
"כל כך קטן היית, פאפע, כמוני עכשיו!" הייתי אומרת לו בהשתאות רבה. "איך יכולת לחיות כל כך רחוק מהבית בגיל כזה? לא התגעגעת הביתה?" ולבי נכמר על שני הילדים הקטנים, שנשלחו הרחק מביתם, בגיל כה צעיר.
"אבי היה טוחן עני באחוזה של פריץ אחד בליטא," המשיך פאפע לספר לי, "ושם לא יכולנו ללמוד תורה, זה היה אזור נידח, כמעט בלי בני אדם. הסידור היה שנלמד בישיבה, ובכל יום נגור ונישן אצל מישהו אחר. זה נקרא היה 'ימים'. וכך כל ערב אכלנו וישנו אצל משפחה אחרת, ובכל יום חזרנו לישיבה ללמוד."
כנראה שתלאות החיים רק היטיבו עם סבי, כי הוא הי אדם שמח ועליז, מלא אופטימיות ואהבת האדם. כל בוקר היה משכים קום, בערך בארבע לפנות בוקר, נזהר לא להעיר אותנו, ומתחיל עם "הטקסים". כך הייתי קוראת לזה בלבי, כי הם נראו לי מוזרים מאוד. הייתי צופה בו כמהופנטת בעיניים מצועפות. טקסי הבוקר היה מרתקים:
קודם כל היה טקס הרחצה. האמבטיה היתה אמבטיה משותפת, לכל דיירי הקומה, והופעלה על ידי עצים בוערים. ממש כבשן. התנור היה גדול ועצום, ועמד באמצע האמבטיה. כך שכל מי שרצה להתרחץ במים חמים, היה עליו להשיג עצים ולהביא אותם אל התנור ולהבעירם. ואז נדרש היה לחכות כמה זמן, עד שיתחממו המים.
בזמן הזה ביצע פאפע טקס נוסף: טקס השחזת התער הרוחש על רצועת העור הענקית. פאפע היה לוקח חגורת עור חומה, פותח אותה באיטיות, ואז בכובד ראש מרובה היה מעביר את הסכין הלוך ושוב, שוב והלוך על פני חגורת העור, כדי שהסכין תהיה חדה יותר. אחר כך היה טקס ערבוב הקצף: במברשת הקטנה היה מקציף את הסבון בתוך קערה קטנה, ואז טובל מברשת גדולה ומורח את כל הקצף הלבן על פניו. כשפניו לבנים כמעט לחלוטין, חוץ מאזור המצח והעיניים, היה מתחיל, לחרדתי הרבה, בטקס ליטוף הפנים עם הסכין הענקית , מעביר את התער המושחז על פניו, בדיוק נמרץ, ומשאיר אחריו פסים ורודים בוהקים של עור רענן ועליז. וכך עוד רצועה, ועוד רצועה, עד שהפנים נשארו נקיים לגמרי.
איני זוכרת כמעט פציעות, ואם היו, היה פוטר אותן כלאחר יד, לוקח פיסת צמר גפן ומנקה מיד.
הטקס הזה נראה לי כטקס של גיבור אמיתי. מי זה יכול לכוון את התער המושחז הזה בדיוק במידה הנכונה ובכיוון הנכון מבעד להררי הקצף שעל הלחיים? רק סבא שלי.
לאחר שני הטקסים המוזרים הללו, הגיע הזמן לטקס המוזר מכולם. פאפע היה מוציא בחרדת קודש תיק מקטיפה כחולה, ושולף משם רצועות עור חומות, המחוברות לשני תיקים קטנטנים, המלאים במשהו שלא רואים. "תיק" אחד כזה הוא לוקח ביד ימין, ושם אותו על יד שמאל. ואז הוא כורך את רצועות העור מסביב ליד, בצורה הדוקה שנראית לי מכאיבה, ומשם הוא מעביר את הרצועות לעבר העיניים, ושם, ממש מעל לאף, על המצח, הוא שם עוד "תיק", וכורך את הרצועות מעל לראש. וכך, עם התחפושת המוזרה הזו, הוא ניגש אל עוד תיק מקטיפה, יותר גדול, ומוציא משם חתיכת בד לבנה, גדולה, מבהיקה, שם אותה על ראשו וכתפיו, וכמעט לא רואים את פאפע. עכשיו הוא כמעט נעלם לי. הוא הולך מהמרפסת הגדולה אל חדר המגורים הגדול, נעמד ממש מול הקיר, מתנועע כלולב כשהוא קורא בלחש מתוך ספר, שפתיו נעות וקולו אינו נשמע. אי אפשר לדבר איתו כשהוא במצב הזה. הוא בכלל לא שומע, הוא בספירות עליונות. עיניו עצומות, פניו נוהרים בשמחה עילאית, והוא מתפלל בדבקות עצומה, באהבת אין קץ.
והוא ממשיך, וממשיך, וזה לוקח שעות. שעות.
סבתא ישנה אותו זמן, וגם אני, עליי לישון עכשיו, אבל איך אפשר לישון כשפאפע עומד באותו החדר, מתנועע מול הקיר, קשור עם כל מיני רצועות, עטוף בבד לבן, וכל כך, כל כך שמח?
גם אני רציתי להיות שמחה כל כך. וכמה פעמים ביקשתי ממנו לשים את הדברים האלה על הראש ועל הידיים, ואת הטלית על הראש והכתפיים, ולעמוד שם ולהתפלל.
אבל לא, פאפע לא הסכים, ולא הסביר לי מדוע. הוא אמר שרק גברים עושים את זה.
לא התווכחתי איתו, אהבתי אותו מכדי להתווכח על דבר כזה, ונראה היה שזה גם לא יעזור. זה היה משהו בינו לבין בוראו, משהו אישי לגמרי, והוא לא דיבר על זה עם איש. לא שמעתי אותו מדבר על כך לא עם סבתי, ולא עם אמי, בתו, וגם לא עם שני בניו האחרים. איני יודעת האם זה מפני שהם בחרו בדרך אחרת, אחרת לגמרי, דרך שאינה מכבדת את דרכו ואינה רואה בה דבר.
אבל הרגשתי את כאבו. כאב של אב שבניו אינם הולכים בדרכו, שהוא יודע ומרגיש כי זו הדרך האמיתית. עד עתה עומדות דמעות בעיניי כשאני נזכרת בו – נראה היה כאילו הוא עומד שם כולו לבדו, אבל בעצם הוא לא היה לבד – הבורא היה איתו, וזה ניכר היה בהליכתו, בעמידתו, בדיבורו, באהבת האדם שבו. בשמחתו. מעולם לא ראיתי אותו עצוב או מודאג. תמיד היתה לו מילה טובה לומר לאנשים, ותמיד כשפגש אנשים בדרך, היה מקדם את פניהם לשלום. בברכה רמה. וכולם היו מחייכים אליו בשמחה, מחזירים לו אהבה.
היופי הזה זרם אליי, מילא אותי שלווה אינסופית וחדווה, מטען רוחני שאיפשר לי לאחר מכן לצלוח את המכשולים העזים בדרך החתחתים של החיים, ולזכור תמיד את דמותו של פאפע האהוב המתחבר אל אלוהיו.
אמנם לא בדיוק הבנתי מה הוא עושה שם. היה זה חסר צורה מוגדרת ושם. אבל עמוק בפנים ידעתי שאם אתחבר אל התחושות האלה, יהיה לי תמיד כוח להמשיך.
זה היה פאפע שלי, וזיכרו אתי תמיד, תמיד.
איש השלג
הולך לאיטו, בהדרת
מלכות הנושאת את עצמה
בלי מקל
בעיניים יקרות
שכמעט שבעו מראות
באהבה אחרונה
כאותו איש שלג
שהושיבני על ברכיו
ומבלוריתו נטפו פתיתי הכסף
שאותי שטפו באהבתם.
איש שלג מיוחד לי
שכיסה לילות חרדתי בנשיקתו
ועדיין אוחזת אני
בטלית אהבתו.
חברים וחברות יקרים
לאחר דחיות רבות יש לנו תאריך לקונצרט הג'אז
אנא סמנו את יום שני, 18 בספטמבר במועדון בלה שלומקינס, רח' נח מוזס 13, תל-אביב. ההופעה מתחילה בשעה 21:00, פתיחת דלתות ב-20:30
מחיר כרטיס 30 ₪
אנא העבירו הזמנה זו לכל המעוניין
מצפה לראותכם
בן בן-עזר
יוסי גמזו
עַל הַשְּחִיתָה
"...הִבִּיט על האשפּה ואמר לעצמו, אוי לו לזה שבּיקש לסלק מִקצת
מן האשפּה שבַּמדינה ומה לַמדינה שעדיין לא נִתנקתה מִפּסולתהּ."
(ש"י עגנון: "פּרקים של ספר המדינה")
שָמַיִם, בַּקְּשוּ רַחֲמִים עַל אַ"י!
אִם יֵש בָּךְ, אֵם, אֵל וְלָאֵל בָּךְ, אֵם, נָתִיב
וְהַנָּתִיב מוּצָף בְּמַדְמֵנוֹת שְחִיתוּת וָרֶפֶש
וְרַעַם שִיר-הַמְּעִילוֹת מוּגָן בִּזְכוּת-שְתִיקָה
וְרַק הַזְּכוּת שֶלֹּא לְהֵרָצַח אֵינָה מוּגֶנֶת
וְלֹא לִפֹּל לְפַח כִּזְבֵי תַּחְמָן קַלְפֵּי קַל-פֶּה
וְלֹא לְהֵעָשֵק חָמָס וְלֹא לִרְעֹב לְלֶחֶם
וְלֹא לְהִזָּרֵק לָרְחוֹב עִם גַּל הַמֻּבְטָלִים
וּזְכוּת-הַצְּעָקָה שְמוּרָה רַק לַנֶחְשָב כִּפְרַאיֶר,
עֲשִֹי שֶיַּעֲלוּ צַחֲנוּנֶיהָ שֶל חֶשְכַת
לִקּוּי-הַמְּאוֹרוֹת הַזֶּה בִּשְעַת שְאַט-הַנֶּפֶש
עַד לְאַפּוֹ שֶל הַשּוֹפֵךְ אַפּוֹ וַחֲמָתוֹ
עַל כָּל נִתְעָב וְכָל נִסְאָב
כִּי נִשְחֲתָה הָאָרֶץ.
עֲשִֹי כִּי יֵאָלְמוּ בָּךְ כָּל חַכְמֵי הַ-"c´est la בִּיב"
וּנְזִיד-הָאֲדִישִים הַסְּטוֹאִי יֵרָתַח כְּגֵיזֶר
כִּי הַמִּישוֹר הָיָה בָּךְ לְעָקֹב וּלְרָקֹב
וְ לֹ א לַ הֲ וָ יָ ה הַ זֹּ א ת קָ רָ א הַ לֵּ ב מ וֹ לֶ דֶ ת
כִּי סוֹרְרַיִךְ בֵּין שָֹרַיִךְ חֶבֶר גַּנָּבִים
וְהַהֶפְקֵר כָּל סְיָג עוֹקֵר וְהַנְּבָלָה חוֹגֶגֶת
וְשַלְמוֹנִים וָשֹחַד בָּךְ עַל כָּל חֶלְקָה טוֹבְעָה
וּמְעַט הַהֲגִינוּת אַף הִיא שוֹבֶקֶת מִסְּדֹם-לֵב.
כִּי הִנֵּה תַחַת יֹשֶר שֹד-עֹשֶק-הָעֹשֶר
וְתַחַת דְּבַר-אֱמֶת מִלְחֶמֶת גּוֹג וְדֵמָגוֹג
וְתַחַת סְאַת הָעֹנֶש הַמֻּבְטַחַת כִּסּוּי-תַּחַת
וְיַד הַתֵּן-וְקַח הַנֶּאֱלָח רוֹחֶצֶת יָד
וְכַנְפֵי הַחֲלוֹם הַתָּמִים שֶעָלָיו קָם הַגּ'וּנְגֶּל הַזֶּה כְּמִין גֹּלֶם
צוֹנְחוֹת רְצוּחוֹת עַל סִפֵּנוּ יוֹם-יוֹם כַּפִּילֶגֶש הַהִיא בַּגִּבְעָה.
לֹא בִּדְקִירוֹת סַכִּין רָצְחוּ לָנוּ אֶת הַחֲלוֹם
כִּי כָּל הַסַּכִּינִים תְּפוּסִים כַּיּוֹם בִּידֵי קוֹמַנְדוֹ-
סַכִּינָאֵי-הַפַּאבִּים בִּקְטָטוֹת הַדִּיסְקוֹטֶקִים
אוֹ בַּעַל הָרוֹצֵחַ לְפָחוֹת אִשָּה בְּיוֹם
אוֹ תַלְמִידֵי בָּתֵּי-הַסֵּפֶר הַבָּאִים כָּל בֹּקֶר
בִּמְקוֹם עִם סֵפֶר וּמַחְבֶּרֶת עִם סַכִּין קְפִיצִי
אוֹ כָּל דְּפוּקֵי-הָרֹאש, אִם בַּסַּמִּים וְאִם בַּכֹּהַל,
שֶחֹד דִּינָם נוֹקֵב לֹא הָר כִּי אִם חַיֵּי אָדָם.
וְלֹא בְּטִילֵי לַאוּ פּוֹצְצוּ אֶת הַחֲלוֹם
כִּי כָּל טִילֵי הַלַּאוּ כְּבָר גֻּיְּסוּ בְּחוּצוֹתֵינוּ
(אֲגַב רִטּוּש עוֹבְרֵי-דְּרָכִים חַפִּים מֵחֵטְא) לִמְלֶאכֶת
חִסּוּל הַחֶשְבּוֹנוֹת בֵּין בָּרוֹנֵי עוֹלָם תַּחְתּוֹן.
וְלֹא בִּדְרִיסוֹת צְמִיג פָּרוּע שֶל מְאוֹת קָמָ"ש
רָצְחוּ לָנוּ אֶת הַחֲלוֹם, כִּי נוֹף שְמוּרוֹת-הַטֶּבַח
הַמְּמֻנָּע הַזֶּה שֶל מַס אוֹבֵד לִקְצִיר-הַמָּוֶת
הוּא זִכְיוֹנוֹ הַבִּלְעָדִי שֶל תֹּפֶת-הָאַסְפַלְט.
וְלֹא בַּחֲבָלִים וְגַרְזִּנִּים רָצְחוּ אוֹתוֹ
כִּי לַשְּפִיּוּת טַבַּעַת-חֶנֶק שֶל חֶבְלֵי-מָשִיחַ
וְחֵרֶף צַו "לֹא תַשְחִית עֵץ גַּרְזֶן עָלָיו לִנְדֹּחַ"
כּוֹרְתִים בְּשֵם הָאֵל עֲצֵי זֵיתָיו שֶל יִשְמָעאֵל.
אֲבָל רָצְחוּ אוֹתוֹ וְהוּא מוֹסִיף לְהֵרָצַח
יוֹם-יוֹם, שָעָה-שָעָה וְרֶגַע-רֶגַע בִּכְלִי-קֶטֶל
נוֹרָא מִכָּל סַכִּין אוֹ טִיל אוֹ צְמִיג, גַּרְזֶן אוֹ חֶבֶל:
בְּ קַ בָּ לַ ת דִּ י נ וֹ שֶ ל הַ לֵּ י ת דִּ י ן וְ לֵ י ת דַּ יָּ ן
שֶבִּזְכוּתוֹ בִּלְבַד עוֹד לֹא כָלְתָה כָּאן כַּד-הַקֶּמַח
וְשוּם צַפַּחַת-שֶמֶן לֹא תֶחְסָר לְמִמּוּנָן
שֶל שִפְעַת מַשְֹכְּרוֹת-הֶעָתֵק הַתּוֹפְחוֹת כִּשְמָרִים שֶל הַבּוֹסִים בַּבַּנְקִים
וְאֶתְנַן תַּשְלוּמֵי הִמָּנְעוּת מִפְלָגוֹת בִּגְרוֹטֶסְק-הַצְבָּעוֹת-הַתַּקְצִיב
עֵת כָּל אָץ בֵּן קוֹצֵץ קִצּוּצִים מְקַצֵּץ בְּתוֹחֶלֶת חַיָּיו שֶל נְגוּעַ
סַרְטַן מְעִי גַס שֶנִּגְזַר לוֹ דִין מָוֶת
בְּאֹטֶם שְרִיר הַלֵּב שֶל מַנְגָּנוֹן שֶהִתְקַרְנֵף.
סוּסוֹ שֶל קָלִיגוּלָה נִתְמַנָּה לְכֵס סֵנָטוֹר
לֹא מֵאַחַר שֶהוֹד סוּסִיּוּתוֹ זָלַל חָצִיר
יוֹתֵר מִשֶּהֵבִיא שָם, אִם הֵבִיא בִּכְלָל, תּוֹעֶלֶת
וְלֹא מִפְּנֵי שֶאָץ לִקְנוֹת בִּשְלַל כַּסְפֵּי צִבּוּר
מֵאֵיזוֹ אוּנִיבֶרְסוּסִיתָא לַטְבִית קְלַף דִּיפְּלוֹמָה
וְלֹא מִשּוּם שֶבַּמְּלִיאָה, כְּמִין מִדְרַש פְּלִיאָה,
הִצְבִּיעַ זְרִיז-טְלָפַיִם בִּמְקוֹם פַּעַם-פַּעֲמַיִם
אֶלָּא כִּי כְּבוֹד בַּהֲמוּתוֹ
הָיָה חֲבֵר מֶרְכָּז...
וְלוּאִי הַשִּשָּה-עָשָֹר שֶהָאֳשַם בְּנֶתֶק
מִמְּצוּקָתָם שֶל נְתִינָיו הָיָה, לְמַעֲשֶֹה,
כְּמוֹ כָּל עַסְקַנְצִ'יק בִּשְעַת דְּחַ"כּ, צָמוּד, צָמוּד עַד רֶתֶק,
מַמָּש מֵאָה עַכּוּז (לֹא אֶל הָעָם – אֶל הַכִּסֵּא).
מַשְמָע: אִם נִקְמָתָהּ שֶל הַהִיסְטוֹרְיָה לֹא הִמְתִּינָה
וְקַו הַהַפְרָדָה עָבַר בֵּין רֹאש וּבֵין צַוָּאר
זֶה לֹא חַיָּב לִהְיוֹת חַד וְחָלָק כְּגִילְיוֹטִינָה
אֲבָל חַיָּב לִהְיוֹת כְּמוֹ עַם שֶדַּי לוֹ וְנִשְבַּר.
כַּמָּה חֲסַר-תִּחְכּוּם וְתָם הָיָה דָוִד הַמֶּלֶךְ
שָעָה שֶגִּלּוּ לוֹ חוֹקְרָיו כִּי אוֹתוֹ הַמ"פּ, אוּרִיָּה הַחִתִּי,
אֵינֶנּוּ יוֹרֵד אֶל בֵּיתוֹ אַךְ יוֹשֵב אוֹיף צוּ לוּכֶעס בִּסְטַיְל נָא בָּאֹזֶן
עִם שְאַר מִלּוּאִימְנִיקִים, חֶבְרֶה כָּמוֹהוּ,
בְּפֶתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ וּבְאֹהֶל-מְחָאָה
וְזַעַם הָעָם מְפַתֵּחַ מוֹמֶנְטוּם בִּגְנוּת הָאִימְפּוֹטֶנְטוּם וְחֶסְרוֹן הַקוֹהֶרֶנְטוּם
שֶל מִי שֶהִתְרַבְרֵב מֵרֹאש "אֲנַחְנוּ נְנַצֵּחַ!"
אֲבָל שָכַח בַּדֶּרֶךְ לְסַפֵּק אֶת הַסְּחוֹרָה
וְהַנָּבִיא נָתָן, הַ-troublemaker הַיָּדוּעַ,
מֵטִיחַ בּוֹ בַּמֶּלֶךְ אֶת מְשַל כִּבְשַֹת הָרָש
כְּמוֹ יֶרִי תְלוּל מַסְלוּל שֶל טִיל "זִילְזָל" אוֹ שֶל קַטְיוּשָה
וְדוּוִיד סָח שָם עַל חוֹמֵס הָרָש: "בֶּן-מָוֶת הוּא!"
והַנָּבִיא זוֹעֵק: "אַ תָּ ה הָאִיש, אַתָּה בָּזִיתָ,
תוּקַם נָא וַעֲדַת הַחֲקִירָה הַמַּמְלַכְתִּית!"
וְאֵיךְ פִּתְאֹם הוּא מִשְתַּפֵן בִּ"תְהִלִּים" נ"א
וְאָץ לָקַחַת עַל עַצְמוֹ (כְּפִי שֶהִכְרִיז בְּקוֹל
בְּפֶתַח מִלְחַמְתּוֹ בִּבְנֵי עַמּוֹן, בִּטְרַאנְס רֵטוֹרִי)
אֶת כָּל הָאַחְרָיוּת לְבִזְיוֹנוֹת פַשְלָנוּתוֹ
גַם אִם הַרְבֵּה יוֹתֵר פָּשוּט לִקְרֹא שָם בְּצַו 8
לְכָל מֻמְחֵי הַשְּמִיר בֵּין טַיָּחֵי הַמַּמְלָכָה,
כָּל אָמָּנֵי הַשְּפְּרִיץ וְהַ- make upוְה-face lifting,
כָּל מִכְבְּסוֹת הַדֶּטֶרְגֶנְטִים הַמּוֹחוֹת כְּתָמִים
וּמַלְבִּינוֹת בְּפּוּץ כָּל שְמוּץ אֲגַב טִהוּר כָּל שֶרֶץ
בְּקַ"ן טְעָמִים – אוֹ פָּשוּט לְמַנּוֹת
וַעֲדַת חֲקִירָה מֶמְשַלְתִּית...
כִּי הָעָוֶל מוֹלֵךְ בַּחוּצוֹת כָּאָטָד עַל עֲצֵי הַשָֹּדֶה וְהַיַּעַר
וְזוֹנוֹת-הַצַּמֶּרֶת יוֹשְבוֹת בַּצַּמֶּרֶת וְלֹא בִּמְכוֹנֵי-הָלִּווּי
וְלֹא קָם בָּנוּ שוּם בֶּן-אָמוֹץ אוֹ בֶּן-תְּקוֹעַ לִקְרֹעַ מַסְווֹת וְלִתְקֹעַ
וּבְלִי חַת לַהֲלֹם בִּפְנֵיהֶם שֶל רוֹצְחֵי הַחֲלוֹם אֶת פְּרוֹגְנוֹז-יוֹם-הַגְּמוּל:
שִמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָן וּצְבוֹעֵי הַקּוֹמְבִּינוֹת,
אִצְטַגְנִינֵי הַשָּוְא שֶל הַ"צְּמִיחָה" הַקַּלְקָלִית
הַנִּגְלֵית בְּלִי רַחֵם רַק בְּקֹטֶר כְּרֵסְכֶם הַצּוֹמַחַת יוֹם-יוֹם כְּסַפַּחַת
עַל חֶשְבּוֹן הַפְּתָאִים שֶבָּטְחוּ בַּפְּלָאִים שֶהִבְטִיחוּ הָרִים וּגְבָעוֹת
וּצְבִיעוּת אַבִּירֵי-סֵדֶר-יוֹם-חֶבְרָתִי שֶיָּרְקוּ לָנוּ כָּאן בְּפָנֵינוּ
וּמִנּוּ מֻכְשַרְלָטָן טִירוֹן לִהְיוֹת שַֹר-בִּטְחוֹנֵנוּ
(וְאָכֵן, הַבִּטָּחוֹן נִרְאֶה מַמָּש כְּכִשּוּרָיו),
וְעוֹשִֹים "הַחְלָפוֹת" בֵּין חַבְרֵי וַעֲדַת הַכְּסָפִים וּבִלְבַד שֶיַּצְבִּיעוּ
בִּזְכוּת הַגֹּעַלִיצְיָה וּבִגְנוּת סִסְמוֹת עַצְמָם,
וְהִטִּיפוּ הָרֵי הַבְטָחוֹת-הַכָּזָב רַק אַכְזָב וְהַטְּרַאסְקוֹ רַק פְיַאסְקוֹ
וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹקַקְנָה מִסַּחַף דִּמְעוֹת יְלָדִים רְעֵבִים
וְהַשֶּקֶר נָבַק וְהָיָה לְאָבָק שֶזָּרוּהוּ נוֹכְלִים בְּעֵינֵינוּ
וַנְקַו לְמִשְפָּט וְהִנֵּה הוּא מִשְֹפָּח, לִצְדָקָה – וְהִנֵּה צְעָקָה.
כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנָמוֹט הַבַּרְדָּק וְקָרְסוּ מוֹסְדֵי אָרֶץ,
finita la comedia, לְמִשְתֵּה בֵּלְטְשַאצַּר בָּא הַקֵּץ,
עַל פּוֹמְפֵּיאָה נִתֶּכֶת הַלָּאבָה, עַל סְדֹם אֵש גָּפְרִית וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת,
הַךְ הַכַּפְתּוֹר וְהַזּוּבּוּר יַחְתֹּר וְתִרְעַשְנָה אַמּוֹת הַסִּפִּים.
בַּיּוֹם הַהוּא יָסִיר אֲדֹנַי אֶת תִּפְאֶרֶת הַוּוֹלְווֹ וְשַחַץ הַוִּילוֹת,
אֶת כַּחַש הַפְּרַיְמֶרִיס, בַּחַש הַדִּילִים,
אֶת כָּל שִכְבוֹת הַשֹּמֶן וְהַדֹּמֶן מִלִּבּוֹ
הַחַף מִכָּל חַפּוּת, הַמְּטֹהָר מִשֶּמֶץ טֹהַר
וְהַנָּקִי מִכָּל נִקְיוֹן-כַּפַּיִם שֶל מִמְסָד
מֻשְחָת וּרְקוּב צִינִיזְם הַמַּרְעִיל אֻמָּה וָאָרֶץ
כְּתַחְמוֹצוֹת שִפְכֵי אֵילֵי-הַהוֹן אֶת הַנְּחָלִים
וְכִפְלֵטַת עֲשַן הַתַּרְעֵלָה הַמְּסַרְטֶנֶת
מֵאֲרֻבּוֹת-הַבֶּצַע אֶת אֲוִיר עָרֵי-הַסְּחִי
בְּמַטְאֲטֵא-הַשְמֵד, מַקֵּל-חוֹבְלִים וּמַטֵּה-זַעַם
כִּי נֶעֱוְתוּ דַרְכֵי צִיּוֹן וַתִּמָּלֵא חָמָס.
וְקָרָא אֲדֹנַי לַמִּשְפָּט, לֹא כְּדִין נִדוֹנִים כִּי כְּדִין קָטֵגוֹרִים
אֶת מִילְיוֹן וּמֶחְצַת יְלָדָיו שֶל הָעֹנִי בְּעַם מִתְיַמֵּר כְּנָאוֹר
הַנּוֹבְרִים בְּאַשְפּוֹת פַּרְוְרֵי הַחֶרְפָּה שֶל חֶבְרָה הַקְּרוּיָה מִתְקַדֶּמֶת
אַחַר בְּדַל פְּרוּסַת לֶחֶם בְּעוֹד מוֹשְלֵיהֶם נִזוֹנִים מִסְּקָרִים וְקַוְיָאר,
אֶת הַחַד-הוֹרִיּוֹת הַזְּרוּקוֹת מִבֵּיתָן עִם טַפָּן בְּשֶל חוֹב עַל מַשְכַּנְתָּא,
אֶת אַלְפֵי הַקְּשִישִים הַצּוֹבְאִים נִכְלָמִים וּבוֹשִים עַל בָּתֵּי-הַתַּמְחוּי,
אֶת כָּל הָרוֹמָנִים, הַפִילִיפִּינִים, הַוְּיֶטְנָאמִים
מִשּוּק-הָעֲבָדִים שֶל הַנִּצּוּל הַחֲזִירִי
גְזוּלֵי דַּרְכּוֹנָם וּגְזוּלֵי כְּבוֹד-אָדָם
בִּמְדִינָה הַמְּיַצֵּאת אוֹר לַגּוֹיִּים פָּטוּר מִמֶּכֶס
וְחֹשֶךְ שֶאֵינוֹ פָּטוּר מֵחִיל חַיָּה נִרְדֶּפֶת
עִם כָּל דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת שֶל שוֹטְרֵי הַהֲגִירָה,
אֶת כָּל הָאִמָּהוֹת הַשַּכּוּלוֹת פְּגוּעוֹת הַהֶלֶם
שֶל רִיק יָמָ"חִים וְשֶל רִיק קְרִיאוֹת הַנִּצָּחוֹן,
אֶת עֲזוּבַת הַמִּקְלָטִים וְהַזְנָחַת הָעֹרֶף
לַעֲמֻתּוֹת הַגְּמַ"ח בִּמְקוֹם חוֹבַת הַמֶּמְשָלָה
וְקָם אֲדֹנַי לַמִּשְפָּט וִימִינוֹ עַל מֹאזְנָיו הַשְּכוּחִים שֶל הַצֶּדֶק
וְרַעַם הַלְמוּת פַּטִּישוֹ עַל כִּסֵּא הַכָּבוֹד סָח: "הִגִּיעַ הַזְּמַן"...
מעשה שתחילתו בזבוב הטְסֵה-טְסֵה
וסופו בספל קקאו ללא משקפיים
ובאמצע גם סקירה על תולעים טפיליות בבני אדם
בין עשרות המקצועות שהיה עלינו ללמוד בבית הספר לרפואה, המשעשע ביותר, אם ניתן לומר כך, היה מקצוע הפרזיטולוגיה הקלינית, כלומר תורת הטפילים והשפעתם בגרימת מחלות באדם. אלה אורגניזמים שחיים על חשבון האחרים, כלומר הם לא מתקיימים ברשות עצמם כי אם חייבים להיות בתוך איזה "מאכסן" ממנו הם נוטלים את מזונם ואת חיותם. תולעים, אמבות, שרשורים למיניהם, ומינים רבים אחרים שגלגולי חייהם מרתקים, וגם המחלות שהם גורמים אצל בני האדם אף הן משונות ביותר.
למשל התולעת "דִיפִילוֹבוֹתרְיוּם לָאטוּם" שחיה בגופם של דגי הנהר, ועוברת למעיה של עקרת הבית היהודייה מפולניה, שמכינה מן הדגים הללו גפילטע פיש, ובתהליך ההכנה טועמת בקצה לשונה את מידת המליחות של המוצר שבהכנה, ובדרך זו מחדירה את התולעת הקטנה למערכת העיכול שלה. שם היא משגשגת וגורמת לבעיות עיכול לא קטנות. וזה עד כדי כך שהמחלה היתה לאופיינית לנשים הללו.
או תולעת האוקְסיאוּרִיס, שחיה במעי הגס של האדם, חייבת לטייל החוצה, אל מחוץ לפי הטבעת שלו, ושם ורק שם היא יכולה להטיל את ביצותיה. אחר כך היא חוזרת למקום מושבה במעי הגס. הטיול הזה "החוצה" גורם לתחושה של גרד והטרדה. ואצל ילדים ותינוקות לבכי ועוד. בדרך כלל הביצים של התולעת נושרות לסדין וכאשר מנערים את הסדין מעל למעקה המרפסת, הן נושרות ומגיעות לסדינים של השכנה מלמטה. אחר כך הן חודרות שוב למערכת העיכול של בעלה של השכנה או של הילדים שלה, כי בזמן שהשכנה מלמטה מקפלת את הסדינים אחרי האוורור עפות בריחוף אותן הביצים לצלחות או למזון כלשהו בבית. וכך הלאה מעגלי חיים נוספים.
המרצה שלנו במקצוע זה, מנהל המחלקה לפרזיטולוגיה בבית הספר לרפואה, פרופ' ויטנברג המנוח, אהב כל כך את המקצוע שלו, ממש חי אותו. זאת ראינו בלהט שלו בעת ההרצאות שבחלקן צחקנו והשתעשענו (ואף צוירו על כך קריקטורות בביטאון הסטודנטים באותם הימים, "פי האתון"). כגון – איך קובעים ממש שיש תולעת מסויימת לחולה? נותנים לו חומר משלשל ורק אחרי השלשול השלישי אוספים את התוצרת ושופכים לדלי עם מים, בוחשים, ממיסים ומדללים. אחר-כך שופכים את הכול על נפה רחבת מימדים, פורשים ופולים ומחפשים את המבוקש: ביצותיה (או ראשה) של אותה תולעת חשודה חייבות להימצא שם.
הוא גם הביא לאולם ההרצאות את הדליים עם המכסה מפח בהם הוא נהג לאסוף את הצואה "המעניינת" ממנה אפשר היה לבודד מיני פרזיטים משונים למעננו אנו, שנלמד ונחכים.
באחת ההרצאות הוא התנצל על שיומיים לאחר מכן הוא ייעדר שכן הוא צריך לנסוע לישוב כלשהו בצפון, הנקרא בשם חצור הגלילית, כדי להביא דגימות צואה מעולים שבאו זה עתה מקוּצ'ין... וציין שבל נשכח "שהקקה זה הלחם שלנו."
אגב, העולים הללו מקוצ'ין לא רצו ללכת לחצור הגלילית, אלא שהם הועמסו משדה התעופה על משאיות שהובילו אותם ליעד הנידח שהוקצה עבורם. בהגיעם למקום ובראותם את השממה והשיממון מסביב, הם סירבו לרדת מן הרכב. ואז האיש אשר ישב ליד הנהג, היה זה ל.א. שעבד בסוכנות היהודית, אמר לנהג: "תרים את ההֵיבֶּר!" – כלומר תרים את הארגז של המשאית ותשפוך אותם, משל היו חצץ או פסולת בניין, וכך היה. והם נשארו שם מאז ועד היום הזה לתפארת מדינת ישראל!
וכן יש תולעת שנקראת אַסְקָארִיס, שאף היא חיה במערכת העיכול של האדם והיא גם מסוגלת לטייל בגוף ולהגיע כך לריאות ומשם למעלה למערכת הנשימה העליונה-יותר ולעיתים יוצאת דרך האף. רואים שמישהו מגרד באף ועוד פעם ועוד פעם ופתאום מציצה משם התולעת ואומרת שלום. תתארו לכם שהבן-אדם יושב לו במסעדה ברחוב רוטשילד בתל-אביב, ובאה אליו הנערה הממלצרת שלא יודעת מן החיים שלה כלום, והיא שולפת מן הכיס האחורי של מכנסיה פנקס קטן ועט ושואלת: "ומה תאכלו מנה ראשונה?" – ואיך שהסועד מרים את ראשו מן התפריט בגודל מַפָּה של אפריקה בקנה מידה 1:30 – מציצה לו התולעת אסקאריס מן הנחיר השמאלי ומביטה הישר לעיניים של הממלצרת (מלצרית היא אשת מקצוע, ממלצרת זו סתם שלומפרית עם כתובת קעקע על זרועה שמביאה את כוס השתייה בלי תחתית ולא מגישה דבר על מגש אבל מציירת עיגול אדום סביב המלים "לא כולל שרות" אשר בחשבון הסופי, ומחכה לטיפ) – וזו מייד פורצת בצעקות היסטריות, כיאה לבנות גילה ומינה, וכל המסעדה כמרקחה, וזוג אחד אף מנצל את ההזדמנות וקורא בקול "מטען חשוד" ובורח מבית האכילה מבלי לשלם, ועוד.
תולעת אחרת נקראת דְרָאקוּנְקוּלוּס מֵדִינֵנְסִיס והיא חיה לה מתחת לעור של השוֹק. וממש רואים אותה שם. וכדי להוציא אותה עושים חתך רוחבי קטן ליד העצם מעל הקרסול, בצד הפנימי של הרגל, לוקחים שני מקלות גפרורים ותופסים בעזרתם את ראשה של הדראקונקולוס הזו ומושכים ומושכים עד שהכול יוצא.
וכך אין סוף סיפורי עלילות בעניין הפרזיטים למיניהם, אלא שלא באתי ללמד כאן פרזיטולוגיה. לעניין שלי, שיפורט להלן, אזכיר עוד שיש באפריקה פרזיט שגורם לאדם הלוקה בו, בין היתר, נמנום ולעיתים ממש שינה פתאומית אפילו באמצע האכילה. הפרזיט הזה מועבר לאדם על ידי עקיצה של זבוב שנקרא זבוב הטְסֵה טְסֵה, הידוע כגורם ל"מחלת השינה".
כל מה שנכתב דלעיל הינו הקדמה.
יום אחד, בצאתי מן הבית לצעדת הבוקר שלי, חשתי מין סחרחרת. עץ המשמש המסורס הנטוע בקדמת החצר, הסתובב מימין לשמאל, והמכונית עלתה למעלה ממקום חנייתה והכול החשיך פתאום. יותר לא זכור לי כלום כי התעוררתי על הספה בסלון של הבית עם כאב קל בכתף ימין. הוסבר לי שפועלי הזבל הם שמצאו אותי מעולף ונוחר בחצר הבית הקדמית.
התנגדותי לא הועילה, הוזמן אמבולנס שהובילני היישר לחדר-המיון בבית החולים תל השומר. רשמה אותי יוכבד הפקידה, והובילתני טטיאנה האחות לתא מספר שש-עשרה מאחורי הפרגוד, ואליזבטה, זו בעלת הלחיים הוורודות-לבנבנות, מדדה את לחץ דמי, ומד חום תקעה לתוך פי, ובא ולדימיר לבצע לי תרשים אלקטרוקרדיוגרם, ועם החלוק המתנפנף והכיסים המלאים במיני מסמכים וסרגלים ניגשה אלי דוקטורית קוזלוביסקאיה ופקדה לדקרני במחטים ולשלוח דגימות מן הנוזל האדום למעבדה, ופקדה עליי לשכב ולחכות.
ואז התקבצו ובאו חלק מיוצאי חלציי סביב אלונקתי לשאול שאלות, איך מרגיש ואיך קרה ולמה כך ואם צריך ומה צריך. ואחר המתנה ובירורים וחיזורים אחרי הדוקטורית קוזלוביסקאיה בעלת החלוק המתנפנף והכיסים הנפוחים, היא חתמה לי על שטר שחרור על תנאי מבית החולים לאמור – שאם יופיעו אצלי כאבים או דבר חריג אחר, אחזור מיד לאחוזתה.
"ומדוע הוא נפל?" שאלה זוגתי.
"התייבשות!" ענתה הדוקטורית. (להזכירכם: חמש בבקר אחרי כוס קפה...)
ימים אחדים אחרי האירוע הזדמן אצלנו אורח נחמד, שבא לעניין כלשהו ויצא שהתעכב עד זמנה של ארוחת הצהריים. אשתי הפצירה בו להישאר ולסעוד איתנו כי זה עתה בישלה קציצות אורז מעולות ואף מרק נהדר מוכן ומזומן.
השולחן נערך כראוי ודבר ראשון הוגש המרק המהביל. כמובן שהושם סכו"ם בהתאם. והאורח, בראותו שהמרק מהביל הוא, החדיר את הכף למרק ובחש מעט, כאילו לראות את התוכן.
"באמת מריח טוב מאוד, נחכה מעט שיתקרר ונטעם," אמר בנימוס.
בינתיים הוא החל לכרסם במחמצים. אחר זמן ניגש אל המרק. הכף הראשונה ששתה הרשימה אותו מאוד והוא הביע התפעלות נלהבת מן הטעם, אלא שמיד אחרי שהכף השלישית באה אל פיו, החל לפלבל בעיניו, ראשו נע מטה מעלה, כשל הנמר בחלק האחורי של מכוניות מרצדס הגדולות, ו..טראך! – ראשו צנח היישר למרק החם.
השינה שנפלה עליו היתה כה חזקה, שגם הכוויות שחטף בפניו ובאפו לא העירוהו. ומזל שנמצאות בארון התרופות שלי גם תחבושות סטריליות עם וזלין לשים על מקום הכוויה. רצתי להביא התכשיר וניסיתי לחבוש אותו. אלא שלא קל לחבוש פנים עם אף מבושל. והנה למרות הגינויים שמקבלת הספה הישנה הרובצת בפינת האוכל שלנו, היא היתה לנו לעזר באותו יום. השכבנוהו עליה, ואחרי שינה של כשעה וחצי הוא הראה סימני ערות וגם החל לגנוח ולהתלונן על הכאב בפניו.
סמיכותם של שני מקרי ההתעלפות במעוננו, תוך ימים אחדים, לא נתנה לזוגתי ולי מנוח. היא, האָמונה על כתביה של אגאתה כריסטי ונמנית עם המעריצות שלה, וגם קראה כל מילה שכתבה, החלה בולשת ומסיקה מסקנות ונואמת אותן בקול רם תוך כדי הילוך במטבחנו הגדול, מעשה בלשית מן העולם הגדול וסרטי הוליווד. השאלות היו בנוסח: "איפה היית ביום ראשון ארבעה עשר במרץ בין השעות שבע שלושים וארבע דקות לשמונה חמישים ושתיים?" וגם – מה פרטי הלבוש שכל אחד מאיתנו, קורבנות הנפילה, לבש בעת האירוע, ואם הוא נשא באותה העת מחבט טניס או גולף ועוד כל כיוצא בזה.
ובין אלה ששמעו את הסיפור המוזר הזה מפי אשתי היה מישהו, רופא צעיר ומבריק מבני משפחתנו, שאמר: "באמת כאילו שיש לנו כאן מקרים של מחלת השינה!"
אם כן, מה, כלום זבוב הַטְסֵה טְסֵה מסתובב לנו בבית ומפיל שינה על קורבנותיו?
לקחה זוגתי את האפשרות הזו בחשבון והמשיכה לעיין בדבר. מה בין בעלה ששתה חצי כוס נס קפה בשחרו של יום ומצאוהו מעולף בחצר הבית, לבין האורח התמים שפלבל בעיניו תוך כדי שתיית המרק של כּוּבָּת האורז וראשו צנח לתוך המרק המהביל? – נכון, שניהם התרחשו באותו הבית ואצל אותה המשפחה. שני הנפגעים שהו באותו המטבח לפני האירוע. ואצל שניהם קרה לאחר ששתו, האחד נס קפה והשני מרק. אולי יש במים משהו מיוחד שמרדים את האנשים? אם כן למה לא נרדמו והתעלפו להם שאר בני הבית, שגם הם שתו מאותו ברז?
ועוד מיני קושיות וחקירות ודרישות.
אני כמובן לא רציתי לפגר אחריה, וגם לא כל כך סומך בדרך כלל על אגאתה כריסטי שלה. יש ברשותי כל כתביו של שרלוק הולמס, ומשחר ילדותי, עוד בבית הספר היסודי, קראתי את הסיפורים הללו והפנמתי את שיטותיו. הוא אוסף ובודק את הפרטים הקטנים ומסיק מהם מסקנות לפי ההיגיון הפשוט. וכך התחלתי לרשום את אותן הפעולות שאני נוהג לעשות כל יום לפני צאתי מן הבית לצעדת הבוקר, וגם בהשוואה למה שעשה האורח שלנו לפני שצנחו פניו למרק, הכל בפרטי פרטים, והדברים סודרו בשתי עמודות להשוואה.
אני, כותב השורות הללו, מתעורר משנתי בשחרו של יום בשעה חמש בבוקר, הולך למטבח ומרתיח מעט מים להכין מהם חצי כוס נס קפה, מוסיף סוכר ובוחש עם הכפית המונחת לפנַיי על השיש. כל זה אני עושה כאשר עוד קורי השינה בין עפעפיי.
כאשר התחלתי במבצע הבילוש והמעקב שמתי אל ליבי בכוונה גמורה וחשדתי ופשפשתי בכל צעד שעשיתי, האם יכול להיות שהוא הגורם לחריגים שקרו בביתנו? בדקתי ורחצתי שוב את הפינג'אן שבו אני מרתיח את המים, מזגתי מים מבקבוק חדש ולא מותחל של מים מינראלים, בדקתי היטב את אבקת הנס קפה, לקחתי סוכר כל יום משקית חדשה, גם חלב הוספתי מבקבוק בתּוּל. ובחנתי היטב את כף הבחישה. לשווא, לא מצאתי דבר.
עד שבוקר אחד, בשלב הזה של בדיקת הכפית, הנה הפתעה! – ומה עיניי רואות אם לא גושון של אבקה ירקרקה דבוק כמאובן לתחתיתה.
ברגע הזה כבר הייתי ער לגמרי וחושיי הושחזו להפליא. הגשתי את הכפית לפי לבדוק את טעם החומר הזה, והנה הוא מר כלשהו. תהיתי כיצד יכול להגיע חומר כזה לכאן. ובהתאם לשיטותיו של שרלוק הולמס, אף אני לקחתי את כל הפרטים שרשמתי, סדורים באותה הרשימה האמורה, וניתחתים אחד לאחד באופן הגיוני, והם שהובילוני לפתרון.
זוגתי שתחיה, היא, כמו שאומרים, אוהבת תרופות. מה שאפשר לקרוא מֵדִיקָאמֵנְטָפִילִית. פעם הומלץ לה על כדור שינה כלשהו שאפשר ליטול אותו מדי פעם בערב כדי שטרדות היום ו"מבט לחדשות" לא ידירו שינה מעיניה. ומאז היא נוטלתו בקביעות.
יום אחד שחה בפני רופא, ידיד המשפחה, שהתכשיר חדל להשפיע עליה ולעזור לה להירדם כמימים ימימה. הוא יעץ לה לפורר את הכדור ולהפכו לאבקה, שזו נספגת לגוף יותר מהר, וכך יעשה הכדור את פעולתו ביתר יעילות. הוא אף פירט לה את השיטה: לשים את הכדור בין שתי כפות או כפיות וללחוץ לשם המיעוך והריסוק.
ומאז, מדי ערב, בהתקרב השעה היעודה לטקס, נוטלת זוגתי שתחי' שתי כפות או כפיות מן הקופסה שעומדת ליד הברז במטבח, ועושה את המלאכה. אחר כך היא מותירה את כפות המיעוך בקופסה על השיש.
פריטי הסכו"ם שעומדים בקופסה האמורה לא תמיד יבשים לגמרי ממים, ותדיר רטיבות דבקה בהם. וכך יוצא שלכפית המועכת, נדבק מדי פעם מן האבקה שנוצרה, לפעמים חלק נכבד. אלא שאשתי לא שמה לב לדבר, וראו הסיבות להלן. ועד למחרת היום האבקה מתייבשת והופכת לחלק מן הכפית. וזו הרי היא על תקן של כפית נקייה הראויה לשימוש.
צירופם של הפרטים לפי סדר התרחשותם הוא שנתן לי את פתרון החידה. לא מחלת השינה היא שפקדה את ביתנו חס וחלילה, כי אם השימוש בכפיותיה/כפותיה של אשתי, שבהן נדבקו שאריות התרופה. וכך יצא ששתיתי למעשה באותו בוקר ההתעלפות נס קפה שלתוכו הומס סם שינה. וכך קרה לחברנו שהזמנוהו לסעודה. הוא פשוט שתה את המרק עם כף שבתחתיתה היה דבוק גוש של אותו חומר, ואחרי הכף השלישית ששתה, הסתחרר ופניו צנחו לצלחת המרק המהביל, כפי שסופר קודם.
ואיך זה שעקרת בית מסודרת כזוגתי לא תשים לב למצב הכפיות שהיא מגישה למי שסועד על שולחנה? אלא שהיא, יחד עם רבות מבנות מינה, דבקה בדיעה שבלי משקפי ראייה הנשים הרבה יותר חושניות ומקסימות ומושכות. וזאת למרות שהן יודעות שבלי משקפיים כאלה נעשים הדברים לעיתים רק "בערך". והאמת שכל עוד מדובר בעניינים הגדולים "הגסים" העניין נסבל איכשהו. אבל כאשר דרושה אבחנה באותיות הרשומות על התוויות הכתובות על הצנצנות, למשל, קורים לעיתים שיבושים.
ומעשה בחבר טוב שלי שבא אלינו לצורך עניין חשוב. מיד עם בואו הוא נשאל על ידה במה אפשר לכבדו, שמא בקפה תורכי שאותו הוא מעדיף בדרך כלל?
"כן תודה רבה."
שופתת היא את הפינג'אן, מרתיחה מים, מוסיפה אבקה וכן סוכר, ומגישה את הספל לאורח. הלה שותה, מסיים ומודה. והיא שואלת, "ואיך היה הקפה?"
"תודה רבה, בסדר, אלא שהיה לו משום-מה טעם של קקאו..."
"אוי ואבוי, שוב טעיתי בצנצנת, אני נורא מצטערת, אכין לך חדש, באמת סליחה."
וכפי שאתם רואים, בלי משקפיים החיים הרבה יותר ורודים וחושניים. ואיפה קקאו ואיפה קפה...
ואל סלאם עלֵיכּוּם
יעקב זמיר
רמת גן עיר הפיג'אמות
"האומה" – הבמה למחשבה לאומית
כתב-העת האיכותי של המחנה הלאומי
בעריכת: יוסי אחימאיר
ראה אור גיליון ראש השנה מס' 165 ובו 144 עמודים
בתוכן – בין השאר:
בקרירות ובאיתנות למערכה הבאה
ד"ר מרדכי קידר – על שנאת האיסלאם לישראל
פרופ' אפרים קארש – על האימפריאליזם הערבי
ד"ר אהרון יפה – על חיזבאללה ואיראן
פרופ' גדעון ביגר – על ה"פלונטר" בחוות שבעא
אביתר בן-צדף – על חוסר המקצועיות בצה"ל
עו"ד מאיר הפלר – חיפה במלחמה
ד"ר נעים עריידי – הדרוזים במלחמה
ד"ר מנפרד גרסטנפלד – מבט מאירופה
שמאי גולן – גינטר גראס וה"פיינגולדים"
ועוד... ועוד...
מחיר הגיליון – 30 ש"ח בלבד, מנוי לשנה (4 גיליונות) – 120 ש"ח בלבד
להשיג: טל: 09-9583949, פקס: 09-9554371,
ת"ד 625, הרצליה 41616
המשורר והסופר אילן שיינפלד פותח שלוש סדנאות כתיבה חדשות
המשורר והסופר אילן שיינפלד, מחבר "הסדנה לשירה" ו"בית ספר למשוררים", פותח שלוש סדנאות כתיבה חדשות. כל הסדנאות תיפתחנה מיד אחרי ראש השנה. הסדנה לפיתוח היצירתיות (מתחילים) תכלול 6 מפגשים בני 3 שעות לפיתוח היצירה, ותתקיים בימי חמישי, בשעות 19.00-22.00; הסדנה לפיתוח היצירתיות (מתקדמים) תכלול 12 מפגשים בני 3 שעות, ותתקיים בימי שלישי באותן שעות; הסדנה לכתיבת שירה תכלול 24 מפגשים בני שלוש שעות, ותתקיים בימי רביעי באותן שעות. כל המפגשים מתקיימים בנווה צדק בתל אביב. מחיר מפגש בכל הסדנאות אחיד: 200 ש"ח למפגש. הנחה למשלמים מראש. יש אפשרות לפיצול תשלומים בכרטיס אשראי.
הסדנה ליצירתיות מיועדת לא/נשים כותבים/ות בכל סוגי הכתיבה ובכל שלב כתיבה. הסדנה לשירה – לכותבי שירה בלבד.
ניתן להירשם גם לשיעורי כתיבה אישיים, בטל' 03-5176364, או במייל:
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,170 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל