| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 176
לקראת ערב ראש השנה תשס"ז
תל אביב, יום חמישי, כ"ח באלול תשס"ו, 21 בספטמבר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: אלישע פורת: ידידים ותיקים (שיר)
משה דור: זה לא אני / מה לא אעשה על סף השנה החדשה / פרג (שיר)
אורי הייטנר: נאום הניצחון של פרץ
אורי אדם: שלמֵי תודה לאנשי קיבוץ סאסא
דודי בן עמי: פַּעַם (שיר)
נורית יובל: מבקשים את עזרת הציבור!
רות ירדני כץ: הרבה יותר קל ללחוץ על מקש מאשר לקרוא ספר
יעקב זמיר: כמה החיים השתפרו בארץ-ישראל
אורנה רב-הון: ימות החגים (סיפור ושיר פתח-תקוואי)
ליאורה בן יצחק: גן (שיר)
עמנואל בן-עזר: הך פטיש עלה וצנח
עדה שלו-ברזילי: שני שירים
עמירה הגני: על "אתם ואנחנו" מאת אילנה גומל
אהוד בן עזר: מתוך "והארץ תרעד", פרק שמיני: החייט בן-ציון לוין עולה עם שתי נשותיו לארץ-ישראל
אלישע פורת
ידידים ותיקים
הַסָּמָר הַקּוֹצָנִי הַזֶּה, שֶׁבִּשְׁבָטָיו
תָּפַרְתִּי אֶת קִרְעֵי נְעוּרַי;
עַרְבַת הַנְּחָלִים הַזּוֹ, שֶׁהָרוּחַ
נִיגְּנָה בָּהּ בְּמִסְתְּרֵי שִׁטּוּטַי;
הַשָּׁנִית הַגְּדוֹלָה הַזּוֹ, שֶׁאֶת
פְּרָחֶיהָ הַוְּרוּדִים הִנַּחְתִּי עַל
שֻׁלְחָן, בַּחֲדַר אֲהוּבָתִי; כֻּלָּם
קוֹרְאִים אֵלַי בַּשְּׁבִיל: בּוֹא,
הִצְטָרֵף אֵלֵינוּ, בּוֹא, הִמּוֹג
אִתָּנוּ בְּאֵדֵי הַבּוֹקֶר הַלַּחִים.
"אַל תְּחַכּוּ לִי," אֲנִי
קוֹרֵא אֲלֵיהֶם מִנַּהֲמַת הַזִּכָּרוֹן,
"אֲנִי בַּדֶּרֶך, אֲנִי כְּבָר
בָּא." וּבְשׁוּבִי מִגְּדַת הַנַּחַל
אֲנִי יוֹדֵעַ: הֵם יְחַכּוּ,
אֲנִי אָבוֹא, לִבִּי הַמִּזְדַּקֵּן
כְּבָר שָׁם, אִתָּם, מַקְדִים
אוֹתִי תָמִיד בְּכַמָּה צְעָדִים.
משה דור
זה לא אני!
מארחי הסופר הנידח סיפר לי שהמוני קוראים של המכתב העיתי צמאים לדעת את קורותיי בשנים האחרונות ואינם נותנים לו, לסופר הנידח, מנוח, בהכבירם עליו שאלות הנוגעות לאישיותי הצנועה אך המיסתורית. הסופר הנידח האיץ בי לכתוב פרק אוטוביוגראפי שיאיר את עיני השואלים ויוסיף נידבך מפואר לתולדות הספרות העברית בת זמננו.
לצערי, לא אוכל להיענות לבקשתו, אם בגלל ענוותי שיצאו לה מוניטין ברחבי עולם היצירה – ובנדון אני הולך בעקבות מי שאני קרוי על שמו, משה בן עמרם, שלא היה עניו כמותו, לא לפניו ולא אחריו – ואם בגלל השקפתי שקורט של תעלומה מוסיף, ולא גורע, לכוח המשיכה של האישיות האנושית. אומר איפוא אך זאת: תקופה מסויימת עשיתי, מסיבות שהזמן גרמן ומטעמי בריאות, מעבר לאוקיינוס. אם יכולתי, דילגתי מעת לעת על פני הימים והיבשות וחזרתי לחונן את עפר המכורה. לפני כמחצית השנה שבתי אל המולדת הדווייה כדי להוציא בה את שארית שנות חיי, וכל אוהביי ומוקיריי יכולים לנשום לרווחה: אני כאן, איתם, וכמאמר נעים זמירות ישראל (תהילים קל"א, א'), "לא גבה ליבי / ולא רמו עיניי / ולא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני."
עד כאן.
ואוסיף שורות ספורות כדי להרגיע לבבות חרדים: שלשום (יום שלישי) נשקפו מעל צג הטלוויזיה, במסגרת חדשות-הבוקר של אחד הערוצים, פניו החבולות להחריד של אזרח ישיש, שבריון היכהו מכות רצח על שום שהעז להפציר בו להזיז את רכבו (של הבריון). הישיש כמעט הלך לעולמו בעטייה של ההתקפה האלימה, החייתית, והרופאים שהצילוהו ראויים לכל הברכות. כיוון שאותו קורבן חף מפשע של ההתפרעות הנוראה, ואנוכי – יש לנו שמות זהים, השתררה בהלה מסויימת בין אלה שאינם מכירים אותי אבל הוגים אלי טובה. אי לכך אני מצהיר בזה, כי אין יסוד לדאגה. זה לא אני. ואין לי אלא לאחל לאותו ישיש החלמה מלאה ושנה טובה, שנת בריאות ושלום וביטחון מפני בריונים משתוללים באשר הם, על הכבישים ועל המדרכות.
מה לא אעשה על סף השנה החדשה?
על סף השנה החדשה אין ברצוני לצקת עוד טיפות מרות לכוס הלענה שאנו נאלצים ללגום ממנה בלי הרף. לפיכך לא אגיב על כשלי המלחמה ועל מחדלי מה שקדם למלחמה, כשלים ומחדלים הנחשפים והולכים עם כל יום עובר, ועל ההתרוצצות הפתטית של האחראים בתחומיהם השונים, המנסים להתחמק מאחריותם, לשפץ את עברם ולזרות חול בעיני הציבור. לא אייחד את הכתיבה לפערים החברתיים המחרידים, לרעבים הצובאים על פתחי בתי-התמחוי ולנזקקים המצטופפים בתחנות החלוקה של העמותות המספקות חבילות מזון לחג, ורבות מהן כבר התרוקנו לגמרי. לא אשא קינה על ההתדרדרות המדהימה באיכות החינוך הישראלי, על הצפון הפגוע שעדיין מחכה בחריקת שיניים להגשמת אפס קצה ההבטחות שהורעפו על תושביו, ועל השחיתות האוכלת כל חלקה טובה בחברה הבעייתית – וזאת בלשון המעטה – שלנו. גם לא איילל כתן מסוגף על התנוונותה של המערכת הדמוקרטית, על הצעות-התיקונים החוקתיים שבעליהן אינם חשודים, חלילה להם, בתום-לב ועל ההחרפה המתמדת והרת-האסון של היחסים האתניים בין מיעוט לרוב בארצנו. גם לא אבטא עכשיו את הגיגיי על התנהגותם של חברי-הכנסת בהווה ולשעבר של סיעת בל"ד, האושפיזים-ביוזמתם בסוכתו הלא-קיימת של נשיא סוריה והלקוחות-מרצונם של מדריכי-התיירים של חיזבאללה בלבנון, כשם שאגזור שתיקה ארעית על עצמי במה שנוגע להתלהמותו של חבר-הכנסת אפי איתם, שבבת-אחת השליך את מסווה "ילד טוב ירושלים" מעל פניו וחזר וניגלה לנו בצבעיו הטבעיים. כל זאת לא אעשה על סף השנה החדשה.
מה כן אעשה על סף השנה החדשה?
אבל דבר אחד כן אעשה על סף השנה החדשה.
לא אמלא את עטי מים לגבי הביזיון הכרוך בהעלאת עצמותיהם של בנו ובתו של בנימין זאב הרצל כדי לטמנן אצל קבר אביהם, חוזה המדינה.
את הביזיון הזה הסבו לנו מנהיגינו "החילוניים", שלא העזו לקיים את צוואתו של מייסד הציונות המדינית עד שלא קיבלו את אישורם של רבנן ומרנן. תיאודור הרצל היה אדם מורכב ומיוסר וצאצאיו סבלו ממדווי נפש אנושים. אך דומה שבסיוטיו הקשים ביותר לא היה הרצל, שבכתביו הזהיר את בני עמו לבל יניחו לרבנים להגיח אל מחוץ לבתי-הכנסת שלהם, משער שמאה ושתיים שנים לאחר פטירתו לא יוכלו ילדיו המנוחים להצטרף אליו אלא אם כן "יוכשרו" על-ידי ראשי האורתודוכסיה של "מדינת היהודים". התיאוקרטיה הישראלית – כי הלא זה טיבה האמיתי של המדינה שבה אנו חיים – הואילה ברוב חסדה, לאחר חקירות ובדיקות ו"חיבוטי קבר", לתת את האישור המיוחל. ודאי, בשביל החרדים גם זה לא הספיק והם אצו-רצו להוסיף חרפה על בזיון בגדפם את הנס "הנוצרי" ואת פאולינה "המתאבדת".
בושה.
פרג
בשדה השלף של הלב צמח
פרג בודד. הביטו בו,
חיקקו את גבורתו על
לוח לבבכם: יחיד, אדום,
זקוף אף כי אינו יודע
אם או מתי יכלה מעולמו
של הצומח. אכן, זו
ארץ ישראל שלי הממאנת
לעבור מן הממש אל
הספרות: פרג בודד
בשדה השלף של הלב.
שנה טובה
קוראיי היקרים, אלה המסכימים איתי ואלה החולקים עליי, הרשו נא לי לאחל לכם מעומק הלב ומנבכי הנשמה שנה טובה, שנת שלום ובריאות ושגשוג ויצירה.
אורי הייטנר
נאום הניצחון של פרץ
מלחמת לבנון השניה הסתיימה בניצחון ישראלי ברור. כל מטרות המלחמה הושגו – ירי הקטיושות הופסק בשלב מוקדם מאוד, חיזבאללה התפרק מנשקו וסולק מדרום לבנון, השבויים הוחזרו ללא תנאי, כושר ההרתעה של ישראל הוחזר – ובגדול.
המוראל הלאומי מרקיע שחקים. הפופולאריות של ראש הממשלה ושר הביטחון שוברת שיאים. בסקרים זוכה עמיר פרץ לתמיכה אדירה, חסרת תקדים. מנהיגותו במפלגתו בלתי מעורערת.
שר הביטחון עולה, חמוש במגפון, לנאום את נאום הניצחון שלו במרכז מפלגתו:
"חברים! אני לא אתן לאף אחד להפיל עליי את ההצלחות של המלחמה הזאת. אני אומר את הדברים בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: האחריות למלחמה כפי שהתנהלה היא של ראשי ממשלה, שרי ביטחון, חברי קבינטים ביטחוניים ובעצם כל מי שניהל את המדינה בשש השנים האחרונות. הם הכינו, אימנו, נערכו, התכוננו וקבעו את הכללים לכל איום. השבחים מגולגלים לפתחי. אני מודה על כך. אבל זה לא מגיע לי. הרי כל בר-דעת מבין שההכנות למלחמה לא החלו היום. הניסיון להניח את כל זרי הדפנה לראשו של שר ביטחון שרק התחיל את כהונתו הוא בלתי צודק. האחריות על הניצחון היא אחריות מתמשכת. הקונספציה לפיה פעלנו ובזכותה ניצחנו נמשכה לאורך שנים. האחריות היא של כל מי שעיצבו את המדיניות הזאת במשך השנים, ולא של אלה שהפעילו אותה. מה שקורה היום זה הדבר האחרון בעולם שצריך לקרות. שהתהילה תיפול בחלקי."
אילו אכן ניצחנו, אין שום סיכוי שדברים כאלה היו יוצאים מפיו של עמיר פרץ. אבל במלחמה הזאת נכשלנו. וכל הדברים שציטטתי כאן, הם האליבי של עמיר פרץ בהסבר אי אחריותו לכישלון, ציטוט כמעט מדוייק של הסבריו בראיון ל"ידיעות אחרונות" בסוף השבוע [מתאריך ה-8.9.06]. מי שלא היה מתחלק בפירות התהילה במקרה של ניצחון, אינו יכול להטיל על אחרים את האחריות לכישלון.
עמיר פרץ אינו אחראי למה שקרה לפני כניסתו לתפקיד. אין הוא אחראי לבריחה המבוהלת של צה"ל מלבנון תוך הפקרת הציוד והרכוש ותוך זניחת בני הברית מצד"ל. הוא אינו אחראי להבלגה על חטיפתם של חיילי צה"ל בהר דב ולא על ההבלגה המתמשכת על כל פרובוקציה בשש השנים האחרונות. אין הוא אחראי לכך שאפשרנו את התעצמות חיזבאללה למימדים המפלצתיים שהתגלו במלחמה.
אולם עמיר פרץ אחראי על כל מה שקרה מיום כניסתו לתפקיד, מהיום שבו נטל את האחריות. הוא אחראי על כל ההחלטות שקיבל ועל האופן שבו הן יצאו לפועל. הוא אחראי לתפקודו של צה"ל מיום היבחרו.
עמיר פרץ, יחד עם ראש הממשלה, אחראים על ההחלטה לצאת למלחמה. החלטה צודקת ונכונה שבדין נהנתה מתמיכה רחבה מאוד של הציבור הישראלי. הוא אחראי על ניהול המלחמה. הוא אחראי על ההתמהמהות בהחלטות, על כך שהמילואים לא גויסו עם פרוץ המלחמה, על כך שלא הופצצו התשתיות בלבנון, על כך שלא היתה פעולה יבשתית בראשית המלחמה שהיה בכוחה לשים קץ לירי הקטיושות. הוא אחראי על כך שאחרי שכבר התקבלה, באחור רב, ההחלטה לצאת לפעולה יבשתית, גם היא לא בוצעה במשך 48 שעות. הוא אחראי לכך שהפעולה יצאה לפועל כאשר כבר לא היה בה טעם כמעט (הטענה שבזכותה שונתה לטובתנו החלטת מועה"ב אינה מסבירה את העובדה שמרבית הפעולה התבצעה אחרי קבלת ההחלטה). הוא אחראי על ההחלטה לא להכריז על מצב חרום, לא להפעיל את מל"ח וכתוצאה מכך לתפקוד הלקוי של העורף.
ברק, שרון ומופז אחראים למחדלים רבים מאוד בנושא הלבנוני, אולם אין הם אחראים על האופן בה נוהלה המערכה. אין הם האחראים העיקריים לכישלון.
במקרה של הצלחה, עמיר פרץ היה מתעקש על אבהותו הבלעדית. אין לאפשר לו להשאיר את הכישלון יתום.
שלמי תודה לאנשי קיבוץ סאסא
בימים אלה של דין וחשבון, של תסכול הבא לידי ביטוי בהטחת האשמות, התחשבנות ונקמנות קיבלתי מספר אימיילים ובהם תיאורים של בעלי אכסניות שדרשו מחירים מופקעים ממילואימניקים, על קיבוצים שלא הרשו לחיילים לישון על הדשא ועוד ועוד.
ברצוני לספר לכם על אנשי קיבוץ סאסא אצלם התארחנו אני וחבריי למילואים במהלך שלושה שבועות במהלך המלחמה האחרונה.
מספר ימים לאחר חטיפת החיילים גוייסנו אני וצוותי למילואים. יומיים לאחר הגיוס התמקמנו באחד הקיבוצים השוכנים לאורך הגזרה המרכזית בצפון אשר התנדב לשכן אותנו. כעבור שבוע נתבקשנו לעזוב מאחר ולקיבוץ היה צורך במבנה בו השתכנו. לאחר בירור קצר דרך "חבר של חבר" קיבוץ סאסא הודיע שישמח לקבל אותנו וזאת על אף שום קשר קודם בין היחידה בה אני משרת ובין הקיבוץ.
בשלושת השבועות בהם שהינו בקיבוץ ועד לתום המלחמה הקיבוץ אירח אותנו באופן מופתי הראוי להערצה ולחיקוי. עם הגעתנו, סיפק לנו חדרים השמורים לאורחים משלמים (ללא כל תמורה או הבטחה לתמורה כמובן). כל יום בא נציג ודרש בשלומנו. אנשי הקיבוץ דאגו לנו לאוכל כשהצבא לא סיפק, דאגו לנו לכביסה, פתחו עבורנו את הבריכה ואת מתקני הספורט, ניקו עבורנו את החדרים, פתחו את הפאב וארחו שם אמנים כדוגמת אהוד בנאי אשר באו להופיע עבור החיילים.
לקראת תום המלחמה אירח הקיבוץ לפחות שש יחידות (אשר אני יודע עליהן) במקביל (יהלו"ם, שלדג, גדוד הנדסה, MLRS, גדס"ר צנחנים ודובר צה"ל). הקיבוץ נראה כמו בסיס צבאי לכל דבר. ובכל זאת, על אף כמות הרעש, הזבל, הרכבים שחסמו את שבילי הקיבוץ והאנשים הזרים שהסתובבו בין מתקני ובתי הקיבוץ, לא נתקלנו בתלונה אחת או באיזושהי בקשה לתגמול. בסך הכול לילה אחד מתוך שלושת השבועות בהם שהינו בקיבוץ, עזרנו בשמירה ההיקפית על הקיבוץ וזאת מאחר שהשומר של הקיבוץ גויס אף הוא – וזהו. לא הורמה אף גבה כאשר חרגנו פי שניים ושלושה ממכסת האנשים אשר הקיבוץ הסכים לארח, עליה הוסכם מראש. אף קול לא הורם כאשר ראינו איך אנשי הקיבוץ קורסים תחת כמויות האשפה שנוצרו על ידי מאות החיילים שאיכלסו הקיבוץ.
בחודש של טירוף מערכות, של לחץ, פחד והמון כפיות תודה, אנשי קיבוץ סאסא זהרו בנתינה שלהם, בשפיות שלהם, בצנעה שלהם, בבגרות ובאחריות שלהם ובעיקר בטוב ליבם.
על כן, במיוחד כעת, כאשר קל יותר לראות נכוחה את מערכת היחסים בין הצבא לתושבי הצפון במהלך המלחמה, אני מלא השתאות והערכה לאנשים הנפלאים של קיבוץ סאסא.
אם אתם מתכננים חופשה בצפון אנא שיקלו להתארח אצלם או אולי לבקר במוזיאון הפסלים שלהם או אולי להעביר שם סדנה [כמשתתף? כמנחה?] – לא תתחרטו.
דעו שעל אף חרושת ההשמצות הנפוצה בימים אלה בענפי התקשורת השונים, יש עוד אנשים ששווה להלחם בשבילם.
על החתום,
אורי אדם (צוות גידי)
לוחם בסיירת יעל
דודי בן עמי
פַּעַם
פַּעַם הָיוּ מְסַתְּתִים סְלָעִים בַּחֹרֶף
בִּימֵי הַשֶּׁמֶשׁ – כְּשֶׁאֶפְשָׁר, בֵּין הָעוֹנוֹת.
לְסַּף-הַבַּיִת, לָאָבִיב,
אַבְנֵי-רֵחַיִם לַקָּצִיר הַבָּא,
מֶמֶל בֵּית-בַּד לִמְסִיק הַסְּתָו.
בַּלַּיְלָה נַעֲרָה תָּבוֹא לָשֶׁבֶת שָׁם בַּאֲבִיבֶיהָ
רַק לְהַקְשִׁיב אִתְּךָ מִנַּיִן הָרוּחוֹת,
גַּב אֶל הַסֶּלַע הַקָּשֶׁה-חָמִים
בַּחֹשֶׁךְ, לְהַרְהֵר
אֵיךְ זֶה נִמְשַׁךְ מֵהַמּוּצָק אֶל הַנֶּחְשָׂף.
בַּזֶּלֶת-בַּיִת-לֶחֶם-שֶׁמֶן,
מְקוֹמוֹת לָאַהֲבָה; תָּמִיד,
בְּכָל עוֹנָה, חָצְבוּ לְמַצֵּבָה שֶׁל קֶבֶר
אִם נָחוּץ.
3.9.06
תגובות בעקבות הגיליון הקודם 175
אהוד יקירי,
תודה, ראשית כל, וסחתיין על המהירות. אתה העורך המהיר בעולם. תודה על התוספת על "הבוקר לילדים", שאותו בכלל שכחתי.
אני רוצה לשאול אם שיר הזעם הנפלא של יוסי גמזו פורסם בעוד מקום כלשהו או רק אצלך. אם זה כך, אז יש לך זכות ראשונים לפירסום פואמת מחאה חזקה ומדהימה במיוחד, שמסכמת את כל מה שאנחנו, האנשים הקטנים שאיכפת להם, חושבים על לאיזו מדמנה התגלגל החלום הציוני.
אני רוצה שתעביר ליוסי את הוקרתי על הפואמה הזאת, שאני נותן לה תפוצת נאט"ו לכל מכותביי. זה חזק, זה נכון, זה נוקב, זה כתוב טוב. הבעייה אצל יוסי היא, שהוא קצת שבוי ביכולת הווירטואוזית שלו למישחקי מילים וללהטוטי לשון, והערפל המילולי הסמיך הזה קצת נראה לפעמים כמו התגנדרות וג'ונגלריות, יעני, שַׁפוּנִי יַא נָאס, איך אני מפליא ללהטט במילים. אילו היה קצת חוסך באלה ומשאיר את התוכן ואת המבע, זה היה ממש השיר המייצג את הבאסה של תקופתנו. שלחתי אותו לעורך הספרותי של הארץ/ספרים, כי חשתי בכך צורך. איפה יוסי עכשיו (אילת?) ומה הוא עושה. מסור לו ד"ש מיודה, אי פעם במחנה גדנ"ע, הרבה אחריו, אבל הוא היה איש מילואים שלי ואפילו ניצלתי את זה.
שלך,
יודה [אטלס]
* * *
...ותודה מיוחדת על רשימתו, שהיא אכן יפהפייה, של יהודה אטלס על העיתונים שהתכוונו באמת לחנך אותנו, על אורי מורי פגע רע מחכה למאורע [ושמא היה זה אורי כדורי?]. ויציב, ונחום גוטמן, וכל האחרים עליהם גדלנו, ועל הפרימוס והפתילייה וכדור-הרגל מסמרטוטים ועל ציונות ואהבת מולדת.
תודה על כל אלו.
רנה ש.
מבקשים את עזרת הציבור!
נורית יובל
לרשימתו של יודה אטלס [גיליון 175] אני מבקשת להוסיף: "הארץ שלנו", שנולד בשנת 1951, לא היה אלא גלגול שני של השבועון לילדים מבית היוצר של עתון "הארץ". בידי מצוי כרך של "הארץ שבועון לילדים" שנה א', משנת תרפ"א, 1921, שאימי הירושלמית היתה חתומה עליו בילדותה. זה היה שבועון לילדים שנערך בידי יעקב פיכמן, בהשתתפות קדיש יהודה סילמן. הוא כלל יצירות לילדים מאת פיכמן, צייטלין, זוטא, ביאליק, טשרניחובסקי, ש. בן ציון, אשר ברש וכל השמות הדגולים שנכנסו לקלסיקה שלנו. היו בו גם תרגומים מספרות העולם המובחרת – מטולסטוי ועד אלף-לילה ולילה, חידות וחידושי מדע, חדשות, מכתבי ילדים למערכת וכל המקובל בעיתונים לילדים לעתיד לבוא. בראש כל גיליון צוין מחיר העיתון: גֶרֶש אחד.
עיתון זה משקף את שאיפתם של יוצרי התקופה לבנות ולהעשיר את ספרות הילדים העברית המתחדשת, ולהביא את תרבות העולם לפינת תבל הקטנה שלנו. בגיליון ח' מיום 24.3.1921 צויין יום השנה הראשון להֵירצחו של יוסף "הגלילי" טרומפלדור, סוּפּר מהלך הקרב בתל-חי ושם תועדו מילותיו המפורסמות האחרונות. עקב המוגבלות הטכנולוגית דאז ומחירה, כמעט שאין בעיתון צילומים ואיורים, בניגוד לפירסומים לילדים בני זמננו, שהם צרחנים וויזואליים בעיקרם. הילדים של אז למדו לראות טקסט! היום, כמעט שני יובלות מאז, הלשון עדיין קריאה ונהירה והנושאים עדיין ראויים. זו הלשון שדיברנו בה בבית אימי, שהיתה חברת גדוד מגיני השפה, וזו הלשון שניתן להשתמש בה גם בשוק, אם יעלה בידינו לְבָעֵר מעט את הבּערוּת... זה גם המבחר הספרותי שתקֵף תמיד ושיני הזמן לא יוכלו לו. בימים שערכתי את עיתון "פילון" מנוחתו עדן (1995-1983), נעזרתי לא אחת גם ביצירות מעיתון זה וברוחו.
כמו כן אני מבקשת את עזרת הציבור בחיפושַיי אחר שמו של אחד היוצרים. כסופר נידח בשעתו גם אנו היינו מנויים בילדותי על עיתון "הבוקר לילדים", שהופיע בשנות הארבעים וגיליונותיו הביאו אלינו את העולם, מאורעותיו וסִפרותו. בשנים אלה טרם הכרתי את אבי אשר התגייס לשורות הצבא הבריטי ביום שנולדתי ושירת בהודו עד שנת 1946. הואיל וגם שמי נורית, לא פלא שעד היום מלווה אותי שיר שנדפס באחד הגיליונות. הנה הוא לפניכם:
"נורִית," כַּךְ אוֹמֵר שְׁמוּאֵלִי,
"כְּשֶאֶגְדַּל אֶהיֶה חַיָּל.
גַּם רוֹבֶה גָּדול יִהְיֶה לִי,
גַּם מַדִּים, לִכְשֶאֶגְדַּל.
לִי תִהְיֶה אָז מְכוֹנִית
בָּהּ אֶסַע לַמֶּרְחָקִים,
תִּשְלְחִי לִי, לֶחָזִית
מִכְתָבִים וּמַמְתָּקִים."
נוּרִית צַחֲקָה בְּקוֹל;
הִיא גְּדוֹלָה וַחֲכָמָה:
"כְּשֶתִהְיֶה אַתָּה גָּדוֹל
תִּגָּמֵר הַמִּלְחָמָה!"
חלומות באספמיה, אך אנא עִזרו לי: שם הכותב נעלם ממני. במשך שנים אני מחפשת אחריו ואם יש בכם מי שיודע מי חיבר את השיר הזה, אודה לו מקרב לב! כידוע, בגילנו מבקשים לסגור מעגלים...
רות ירדני כץ: הרבה יותר קל ללחוץ על מקש מאשר לקרוא ספר
אהוד שלום רב,
תודה ליהודה אטלס על רשימתו על עיתוני הילדים שהלכו לעולמם. אמת גדולה, עיתוני הילדים שהגיעו מדי שבוע הביתה, הביאו הרבה שמחה לקוראים. אלו היו עיתונים מחנכים בעלי תוכן מהעמוד הראשון ועד האחרון, שהשתתפו בהם מיטב סופרי הילדים וכן הקוראים-הילדים, שניתנה להם במה מכובדת להביע דעה, להציע מדור חדש ולכתוב בעצמם. אלה היו עיתונים לילדים, בשביל הילדים אבל היתה יד מכוונת. העורכים שמרו על איכות ורמה.
נפלה בידי זכות גדולה לכתוב לשלושת העיתונים. "הארץ שלנו", "דבר לילדים" ו"משמר לילדים" וכמה מצער שהם נעלמו. אז נכון שהיום ילד בגיל שש מומחה גדול בפתיחת ובסגירת מחשב, בגלישה למשחקים אשר ככל שהם אלימים יותר כך הם יותר מהנים. אז נכון שהיום ילד בן עשר לבוש, מסופר ומדבר כמו בחור בן-שמונה עשרה, וילדה בת אחת-עשרה נראית אישה צעירה. אבל גם נכון שסולם הערכים השתנה בצורה דרמטית וכי הילדים כבר לא ילדים וכי חדוות הילדות והנערוּת היא שונה, ומושתתת היום על מותגים והופעה חיצונית שמותאמת לאופנה הרגעית והעכשווית. נכדתה של חברתי, בת השש, התעקשה לענוד עגילים, ושיקנו לה נעלי עקב.
בעיתון "הארץ שלנו", העורך אוריאל ריינגולד והסגנית אסתר קל, הקצו לי מדור שבועי שנקרא "נפגשנו עם..." – כל שבוע ראיינתי דמות ידועה, ויוסי שטרן ז"ל, הצייר, ליווה אותי לא פעם ואייר את המרואיינים. בין המרואיינים היו יגאל מוסינזון, ימימה טשרנוביץ, יהורם גאון, טדי קולק האגדי, חנוך רוזן שרק התחיל את דרכו, אלכס אנסקי, אפרים סידון, חיים טופול, ועוד ועוד. הילדים הקוראים הגיבו ואפילו הציעו את מי לראיין כי הסקרנות שלהם היתה גדולה – מי האדם מאחורי השם שמוכר ו\ידוע להם. היתה למשל בקשה שנראיין את אורי מלמיליאן ואת דני נוימן, שחקני כדורגל שהיו בשיא תהילתם. כמובן שהבקשה התמלאה ויוסי שטרן אייר אותם.
שלושת העיתונים היו מרתקים מלאי עניין ותוכן, ובמפורש היו עיתונים חינוכיים שהעניקו לקורא הצעיר חומר למחשבה, והראייה היתה התייחסותם הרצינית שבאה לידי ביטוי במדור "קוראים כותבים" או "מכתבים למערכת".
אלה הם החיים, במקום סיפור בהמשכים, שיר, כתבה או מה קורה במדינה ובעולם – התחליף הוא: כוכב נולד, טלנובלות, מחשב, טלפון נייד ומצלמה דיגיטלית. זה בסדר, כי הרבה יותר קל ללחוץ על מקש מאשר לקרוא ספר.
רות ירדני כץ
סופר נידח מעיר: למיטב זיכרוני עורכו הראשון, ובמשך שנים רבות, של "הארץ שלנו" היה בנימין תמוז, ועימו ואחריו אהרן אשמן. ידידם הסופר פנחס שדה התקיים באותן שנים מכתיבתו ל"הארץ שלנו" בשמות שונים שהבולט בהם היה יריב אמציה, ובשם זה יצאו גם כמה ספרי ילדים שכתב בהמשכים, מהם זכור לי השם "מטמון הזהב של ששונקין הזקן", דומני בהוצאת מ. מזרחי. שדה גם ראיין דמויות של אנשים מיוחדים, לאו-דווקא ידועים, לעיתון, אבל התייחס בציניות רבה לכתיבתו לעיתון ולא הסכים לכלול אותה במכלול הספרותי שלו. את ספרו המגובש ביותר, "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו", החל לכתוב כסיפור לילדים. האווירה המיוחדת של מערכת "הארץ שלנו", בבניין מערכת "הארץ" הישן ברחוב מזא"ה 56 [אם איני טועה], כאשר דמותו של "האדון" גרשם שוקן מרחפת במסדרונות – השפיעה על שדה בכתיבת ספרו "על מצבו של האדם". פרטים נוספים הבאתי בספרי הנידח "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" שיצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" (2002) ולא נודע כי בא אל החנויות, וייוותר למעצבה במחסני המו"ל עד בוא יום גריסתו. אם איני טועה החל הסופר יצחק בן-נר את דרכו ככתב צעיר בעיתון. וכמובן המשוררת אסתר קל, שעבדה במערכת העיתון במשך שנים רבות.
דבר נוסף, גם לי קל יותר כיום ללחוץ על מקש מאשר לקרוא ספר. זו גם הסיבה שאני ממעיט לאחרונה בכתיבת ספרים חדשים אבל שולח את המכתב העיתי למאות ולאלפי נמענים, ולעיתים גם את הספרים שלי כך, בצורת קבצי מחשב או בפרסום בהמשכים. יש לי הרגשה שהרגלי הכתיבה והקריאה השתנו, ומה שאנחנו עושים כאן יחד במכתב העיתי זוהי אולי צורת הספרות החדשה של התקופה, זו ולא רבי-המכר הנשכחים כעבור חודשיים או ספרי המקור הנגרסים לאחר שנתיים. אם יש לנו עוד ברנר אחד בדורנו, הוא לא ילך לאיבוד, אבל התרבות והספרות העברית כורעות תחת אלפי כותרים שחלקם מיותרים; חלקם ממוסחרים וחלקם ממומנים על ידי הכותבים, וכל אלה כולם גם אילו היו מחולקים בחנויות חינם – תפוצתם לא היתה גדלה בהרבה ואולי אף נמעטת.
לא אייזק רמבה ערך את "הבוקר" אלא יוסף הפטמן
לאהוד בן-עזר, הסופר הלא כל כך נידח,
אנא צרף את הערתי הצנועה לעיתונך הממוחשב. היא נוגעת לתוספת שלך לרשימתו היפהפיה של יהודה אטלס על עיתוני הילדים, שגם אני הייתי אחד מקוראיהם המסורים (בעיקר של "דבר לילדים").
אני מתייחס לעניין צדדי לכאורה. כתבת על "הבוקר לילדים", ועל עורך "הבוקר" אייזיק רמבה. למיטב ידיעתי, רמבה היה עיתונאי ועורך חשוב, אבל מעולם לא ערך את "הבוקר", אלא את "המשקיף" ו"חרות". עורכי "הבוקר" בתקופה המתוארת ברשימה היו פרץ ברנשטיין ובעיקר יוסף הפטמן.
בברכה,
ד"ר מרדכי נאור
ברכות לכניסת המערכת לבניינה החדש
שלום וברכה,
למרות בקשת המערכת אני מצרפת מכתב לעיתונכם. אם יאבד – אשלח פעם נוספת. נהניתי מדבר העורך בעניין המעבר למשרדים החדשים... אני מאחלת לכם התאקלמות מהירה ודרישת שלום לצוות המשפחה כולו!
נורית י.
יעקב זמיר
כמה החיים השתפרו בארץ-ישראל
שלום אהוד,
צא ולמד כמה החיים והתנאים השתפרו בארץ ישראל. ואיך תשווה מה שיש היום לעומת מה שהיה קודם, נאמר בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת.
כגון שבימים ההם ובאלה שקדמו להם, יצאו שליחים ומתווכים מארץ ישראל לכל מיני ארצות בגולה ועיניֵנוּ יהודים בני עמנו לרכוש אדמות בארץ. אמרו "לגאול" את אדמת הקודש, ולהשקיע בארץ המובטחת, כי מי יודע מה ילד יום. והלא הקונים לא יכלו לראות ולדעת היכן הן אותן אדמות ומגרשים. אלא שהמתווכים ההם היו באים עם כל מיני מפות ושרטוטים, וכמובן עם סיפורים אין סוף שרובם מצוצים מן האצבע.
ואבא היה אומר ששדכנים ומתווכים (בעברית צחה – סרסורים) דרכם שהם "צַבַּעִים", כלומר מורחים ומורחים ומפזרים עשן ובועות ואי אתה יכול לבור מדבריהם את המוץ מן התבן.
בדרך זו הצליחו למכור לבגדאדים כשרים וטובי לב – מגרשים במכתש הקטן בנגב, במידבר יהודה על הסלעים והטרשים ואפילו ליד שפך ים המלח. וגם באמצע שדות בור, שעד אשר יגיע קצה יישוב כלשהוא אליהן, צריכה לחלוף תקופה של אלפי שנים. ולא ידעו אותם הקונים מבני עמנו, שנתפתו לרכוש מן החלקות הללו, שהם שמים את כספם על קרן הצבי של הדואר.
וגם דודַיי שלי רכשו בכסף מלא מגרשים שחשבום להשקעה בעלת ערך, וכאשר באו לארץ בשנת 1951 וחיפשו את מקום רכושם, העלו אותם על הר ואמרו להם שהמגרש מצוי אי שם באופק והוא אדמה חקלאית ומעובד על ידי קיבוץ פלוני פלמוני. לא פרסלאציה ולא תיכנון. לך תעשה פרסלאציה ומדידות ומפות ומהנדסים ותוציא הרבה כסף על מנת לגדר איזה דונם באמצע שדה של תלתן.
והנה שפר חלקו של אהוד בן עזר וזוגתו שתחי' והוא רכש דירה ממשית ואף זכה לקבלה פיזית וגם להעביר אליה את ספריו ויתר מיטלטליו.
יהי רצון שהמלבסי יראה נחת בעמלו ובמעונו החדש, לאושר בריאות ואריכות ימים וגם שיזכה בפרס הגדול של הלוטו, ונאמר אמן.
בברכה חמה
יעקב זמיר
רמת גן, עיר הפיז'אמות
* * *
אהוד, שלום!
יצחק נשרי ז"ל היה מאחרוני המוהיקנים בתנועה הקיבוצית של נאמנות לערך ההתיישבות. לפני 12 שנה, כשקבוצה של אנשי הגולן ואני בתוכם שבתה רעב בגמלא נגד רעיון הנסיגה מהגולן, יצחק הצטרף אלינו ושבת איתנו. יהי זכרו ברוך!
אורי הייטנר
אורנה רב-הון
ימות החגים
כבר בתחילת אלול אפשר היה להרגיש איזו התחדשות סמויה, איזו התרגשות. הייתי נוסעת על אופניי מרחוב וולפסון, שם התגוררו הוריי, אל רחוב שטמפפר, אל מחסן העצים של פאפע, ושם היינו מדברים דברי תורה לקראת החגים. למרות שנסעתי במכנסי התעמלות קצרים ובחולצה קצרה, לא העיר לי פאפע מעולם על לבושי. הוא מעולם גם לא אמר דבר על כך שבחרתי ללכת לסניף של השומר הצעיר וללמוד שם את כתביהם של מרקס ואנגלס. הוא השלים כבר מזמן עם העובדה שצאצאיו לא ילכו בדרך התורה שהאמין בה.
אבל כששהיתי בביתם, וזה התרחש הרבה מאוד פעמים, נהג למלא אחר המצווה שיש לדבר דברי תורה ליד השולחן, ותמיד שאל אותי שאלות שונות שנגעו לפרשת השבוע, ומאוד נהנה אם הייתי עונה בחכמה.
כשהייתי ילדה, נהג לקחת אותי עימו אל בית הכנסת ברחוב נחלת יצחק, ושם ישבתי לידו, כולי שבויה בקסם רחש מלמולי התפילות ואווירת הקודש. כולם היו מריחים טבק, במיוחד ביום כיפור, כנראה כדי להתגבר על הצום. פאפע היה נוהג לבחור את החליפה היפה ביותר שלו, שכנראה גם היא הגיעה מאמריקה עם כל חבילות הבגדים הענקיות שהגיעו פעם בחודש בערך, ובה בגדים מסולסלים מצוייצי תחרה שנלבשו אולי פעם אחת. לסבתא נשארה אחות אחת בחיים, שגם היא השכילה לצאת מן התופת לפני שהתרחשה, אך היא בחרה להגיע לאמריקה ולמצוא לה שם חתן. הם היו אנשים עשירים מאוד, עם שתי בנות, בערך בגילי, ולכן כל המלתחה שלי בשנות עלומיי היתה על טהרת שמלות אמריקאיות משומשות, מיוחדות מאוד, כי בארץ לא ראו דברים כאלה – צבעוניות, חשופות, נועזות, שלעתים נדרש בהן תיקון קל. העדפתי את השמלות המוכנות הללו, למרות שנלבשו כבר, על פני שמלות חדשות שנתפרו במיוחד עבורי על ידי התופרת, שהגיעה ביום מסויים, יום התופרת, יום שכולו בדים וז'ורנלים וזמזום מכונת התפירה.
השמלות החדשות נראו ממש כמו בז'ורנל רק לעיתים רחוקות, כי התופרת היתה כנראה מוסיפה להן יצירתיות משלה, אך מכל מקום, הן כמעט תמיד היו בארון.
גם השמלות האמריקאיות לא נראו עליי הרבה, סבתא ואימא התלוננו תמיד שאני נראית כמו בן, ואף אחד לא ירצה להתחתן איתי, כי אני הולכת תמיד עם מכנסי חאקי וחולצה כחולה [עם שרוך אדום] ואין לי כל סימן של נשיות.
השמלות הללו היו באמת חריג בנוף המושבה, ובמיוחד בסניף השומר הצעיר, שם כל הליכה עם גרבי ניילון וחצאית או נעלי עקב [שומו שמיים] נחשבה לפשע חמור, חמור עד כדי כך שלפעמים הוקדשו לשם כך שיחות שלמות ובירורים , והבטחות מצידי שלא אתלבש כך יותר.
לעתים חשקה נפשי ללבוש בגד מיוחד כשלא היתה פעילות בקן, ואהבתי מאוד ללכת עם גרבי ניילון ונעלי עקב עוד בגיל צעיר מאוד. אך כשמישהו מה"גדוד" שלי בשומר הצעיר היה מבחין בי בבית הקולנוע או ברחוב עם הלבוש ה"סלוני", ידעתי שיהיו לכך השלכות חברתיות חמורות. רוב החברות שלי בכיתה, בתיכון ברנר, היו גם חברותיי לגדוד בַּשומר, והן הקפידו מאוד על לבוש "נכון" – תמיד מכנסיים וחולצה כחולה וסנדלים. לכן ידעתי שתבוא שורה שלמה של הרצאות והטפות על מראי החיצוני הפגום והשחצני ושעליי לשפר את דרכיי.
כשהייתי בתיכון הפסקתי ללכת עם פאפע לבית הכנסת, למרות שמאוד אהבתי את אווירת הקדושה שבו. בגיל שתים-עשרה, לאחר בת-המצווה, אמר לי פאפע שעליי לעלות לעזרת הנשים, מכיוון שאני כבר גדולה, וכי לנשים אסור לשבת עם הגברים. כמובן שלא קיבלתי על כך כל הסבר, ספק אם סבי ידע את ההסבר, ספק אם אנשים דתיים רבים יודעים את ההסבר. רק כשהתחלתי ללמוד קבלה הבנתי שהדבר נעוץ בזרימת האנרגיה הקוסמית, ולא בענייני צניעות. מבנה בית הכנסת אמור להיות כמבנה של נורת חשמל, עם קוטב חיובי, קוטב שלילי ונגד. הגברים מסמלים את הקוטב החיובי, הנשים את הקוטב השלילי, וספר התורה את הנגד.
אבל אני לא קיבלתי כל הסבר. והישיבה עם כל הנשים הדתיות המבוגרות, שרובן חבשו פיאות ולבשו בגדים "צנועים" בעזרת הנשים, ממנה כמעט שלא היה אפשר לראות ולשמוע מאומה, חיסלה בליבי את כל אווירת הקדושה שהרגשתי כאשר ישבתי ליד פאפע.
הודעתי לו כלה ונחרצה שאותי לא יראו יותר בבית הכנסת הזה. וכך היה. פאפע לא אמר לי מאומה, כדרכו בקודש. הסלחנות והחמלה בה התייחס אליי מעלות בעיניי דמעות עד היום, ועדיין אני נזכרת בדרך הנפלאה שהיינו הולכים בה, מרחוב פינסקר, שם התגורר פאפע, ועד רחוב נחלת יצחק, בו שכן בית הכנסת, דרך שכולה אהבה וחמלה וגישור על פערי גישה ודורות.
מראות מבית הכנסת
ושוב נופל עלי הסתיו בפראות.
תאי גופי נפתחים אל אפשרויות חדשות.
ריח ברושים מטרף
והעשב. העשב מדבר.
רוח רכה בעלי אזדרכת מגיעה
אל ימות החגים.
בקצות אצבעותיי דמות סבי, עוטה טלית
ריחו כך על ראשי המורכן,
המנסה להבין מילים.
מעלי דומעות עיניים בעזרת נשים.
מגע הטלית בלחיי כבושם עדין.
אפילו לטוטפות יש ריח.
ידי סבי מגויידות בעדנה, מעבירות
דף ועוד דף
בחרדת קודש.
מפעם לפעם הוא מרעיף מבט
וליבי גאה מהכיל.
סופר נידח מעיר: סיימתי ב"א בלימודי קבלה באוניברסיטה העברית בירושלים אצל פרופ' גרשם שלום, והמשכתי גם למ"א, ומעולם לא שמעתי שטות כזו: "מבנה בית הכנסת אמור להיות כמבנה של נורת חשמל, עם קוטב חיובי, קוטב שלילי ונגד. הגברים מסמלים את הקוטב החיובי, הנשים את הקוטב השלילי, וספר התורה את הנגד." מה שמחזק את טענתי מזה שנים רבות – שמה שנחשב כיום ללימודי "קבלה" במסגרות הפופולאריות שאינן אקדמיות – הוא דברי שטות והבל רוח של מאחזי עיניים, בורים ועמי-ארצות, כאשר מנגד, כרזות "היכונו לביאת המשיח" ודומיהן בלב האזור החרדי בירושלים – מורות על מידה של טימטום שפשתה לא רק בקרב עובדי אלילים מן הקבלה אלא גם באותה "יהדות" חרדית שמקבלת "צלם בהיכל", כלומר: משיחיות שקר – כביטוי יהודי לגיטימי מתנוסס בחוצותיה כראשי חזיר ר"ל.
ליאורה בן יצחק
גן
גַּן אוֹצֵר בְּחֻבּוֹ יֹפִי
מַפְרִיחַ פִּרְחֵי עַד-עַד
צִפּוֹרֵי שִׁיר גוֹמְעוֹת צוּף אַהֲבָתָם
נִישָׂא בֵּין אַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם
אֲפִלּוּ עֲרָפֶל סָמִיךְ
לֹא יְכַסֶּה עָלוּמִים רְכוּנִים מִמָּטַה
שֹׁרֶשֵׁי אֲצִילוּתַם נְטוּעִים
בְּאֲדָמָה סְפוּגָה
הַיּוֹדַעַת נַחֵם רַכּוּתָה אִלֶּמֶת
רוֹצָה לַגַעָת בְּיוֹסִי, רַז וְיָאִיר
חֲלוֹמוֹתֵיהֶם לֹא יִרַאוּ עוֹד
וּבְמֵּיתָרִי הַקָּרוּעַ
חָבוּיָה מַנְגִּינָה אֵינָהּ נִגְמֶרֶת.
גַּן אוֹצֵר בְּחֻבּוֹ יֹפִי.
עָלֵי כּוֹתֶרֶת פְּתוּחִים אֶל שָׁמַיִם גְּדוֹלִים
מַכִּים צְעַרָם
דִּמָעוֹת מַלְאָכִים לוֹטְפוֹת לְבָבוֹת
בִּשְׁבִירוּתַם
מְבַקְּשִׁים לָנוּחַ.
עמנואל בן-עזר
הך פטיש עלה וצנח
המבוגרים שבנו זוכרים את מילות השיר: "הך פטיש עלה וצנח כבישי בטון בחול נמתח..."
עד כמה שאני זוכר מההסתכלות הילדותית שלי, את כבישי הבטון לא בנו בעזרת פטישים. את כבישי הבטון יצקו בקטעים די גדולים לתוך תבניות עץ שתחמו את הקטע, כאשר בתוך התבנית מונחת בשתי וערב רשת הברזל. את המרווח הצר בין הקטעים מילאו ביציקת זפת, דבר שגרם לקפיצה קלה של האופנים בכל פעם שעברנו מקטע לקטע. במיוחד זה היה מורגש כשהיינו טסים על האופניים במורד של רחוב פיק"א בפתח תקווה. בן דודי הסופר הנידח אהוד ודאי יאשר זאת כי הוא גר בילדותו באותו רחוב פיק"א.
השימוש בפטישים היה בסלילת כבישי האספלט. המשורר קצת עירבב את היוצרות. הרבה סיפורים כבר סופרו על קבוצות מגדוד העבודה שעסקו בסלילת הכבישים, כשרוב עבודת היד נעשתה בעזרת פטישים. הטכניקה היתה די פשוטה וגם די עתיקה. גם הכבישים של האימפריה הרומית נסללו בשיטה די דומה. מי שחושב שהוא צריך להרחיק עד לסביבות רומא בכדי לדרוך על הכביש הישן (ויה אפיה אנטיקה) יכול לחסוך הרבה כסף כי כבישים כאלה ישנם גם כאן, ממש מתחת לאף.
דרך הים הרומית, ויה מאריס, עברה ממצרים לאורך שפת הים התיכון עד ליפו. כאן היא פנתה ימינה – מזרחה – לאורך הגדה הדרומית של הירקון, כי הירקון היה בשעתו נחל שהיווה מכשול רציני למעבר. (קשה להאמין, כשרואים היום את חריץ תעלת הביוב שעדיין נקראת נחל הירקון). בצאתה מיפו עברה הדרך למרגלות רכס הכורכר שעליו, הרבה יותר מאוחר, ישבה המושבה הטמפלרית שרונה ובימינו הקריה הממשלתית. מכאן עברה הדרך לא הרחק מכיכר עלית ופנתה בקו ישר מזרחה. אם הנך עומד ברחוב אבא הלל ברמת גן בסביבות חנות הרהיטים "ביתילי" ומביט מזרחה, הכביש הרומי נמצא מתחת לכפות רגלך. ייתכן שהכביש הרומי נסלל על גבי דרך או דרכים עתיקות יותר. משחר ההיסטוריה, צבאות שנעו מכיוון אשור או בבל לכיוון מצרים, או להיפך, עברו כאן. למעשה הדרך הזאת היא רב שכבתית. מעל הכביש הרומי שפכו בזמן השלטון העות'מני שכבות נוספות של חצץ וכורכר ואז קראו לדרך "טריק א שׂולטן" בתרגום חופשי דרך המלך. מתיישביה הראשונים של פתח תקווה השתמשו בדרך זו בדרכם ליפו כי המעבר היותר דרומי, לרגלי גבעות הכורכר של מה שהיום בני ברק ורמת גן, היה שטח ששרץ שודדי דרכים. הפתח-תקוואים קראו לדרך "הכביש התורכי". על גבי הכביש התורכי, בקטע שהיום הוא דרך אבא הלל, סללו הבריטים בתקופת המנדט כביש אספלט צר. עם קום המדינה הורחב הכביש וצופה בשכבות אספלט חדשות.
בתחילת שנות החמישים, כשעזרתי לאבי בעבודה החקלאית שלו, עיבדנו שטחים שהיו המשכו הישר של הכביש התורכי. יום אחד היינו צריכים להעביר קו מים מצידו האחד של הכביש לצידו השני, וכמובן חפרנו תעלה עבור הצנרת, ותוך כדי החפירה נתגלו השכבות ההיסטוריות אחת מתחת לקודמתה. השכבה הרומית עם האבנים המונחות כאילו משובצות זו ליד זו העלתה בזיכרוני את סלילת הכביש ליד ביתנו בראשית שנות השלושים.
את הכביש סללה קבוצה קבלנית שכללה בחורים ובחורות שהניחו בידיהם את אבני ה"דֶבֶּש", כינוי בערבית לאבנים בגודל של חצי ואולי גודל מלא של בלוק של היום. כמובן שהאבנים הגיעו מהמחצבה ללא צורה גיאומטרית מוגדרת. ועל העובדים היה לשבץ אותן זו ליד זו בצורה ההדוקה ביותר. דבר זה הצריך כמובן שבירת פינות וקצוות מיותרים בעזרת פטיש. שיכבה זו נכבשה על ידי מכבש כבד בעל גליל ענק מצידו הקידמי ושני גלגלים בקוטר גדול מאחור. כמובן הכול עשוי ברזל. כל זה הונע על ידי מנוע שדמה למנועים של הבארות בפרדסים. את השכבה הבאה בנו מאבנים שבוקעו במקום מאבני דבש בעזרת פטישי יד. אבנים אלה היו מבוקעות עד לקוטר קצת גדול מאגרוף, הכול בעבודה ידנית. גם שיכבה זו הונחה בצורה הצפופה ביותר שבאפשר, תוך הידוק במכות פטיש יד. כך שיכבה על גבי שיכבה, גודל האבנים קטן משיכבה לשיכבה, כאשר בשכבות העליונות שפכו זפת חמה על השיכבה לפני הנחת השיכבה הבאה. בסופו של דבר המכבש נסע הלוך ושוב על השכבה העליונה והכביש היה מוכן.
קבוצת העבודה היתה נחה בצהריים בצל שיחים שטיפסו על גדר החצר שלנו, וגם אכלו שם את ארוחתם, שהיתה כמובן עטופה בעיתון ישן. כאשר הסתיימה הסלילה, והעובדים והציוד נעלמו מהשטח, ישבתי יום אחד בצל אותם שיחים ליד הגדר והנה אני רואה פטיש יד לביקוע אבן מונח בסבך. כמובן שהפטיש עבר לרשותי והוא נמצא עימדי עד היום. מאז עברו כבר כשבעים שנה, לכלי העבודה הראשון שלי התווספו במשך השנים כלים רבים מסוגים שונים אבל לפטיש הביקוע הזה יש לי חיבה מיוחדת.
הפטיש עשוי כך ששני צדדיו זהים והם קונוס שמתחיל כריבוע ומסתיים בכיפה מעוגלת. על צידו העליון של הפטיש מוטבע שם היצרן: 1917 BRADES
אני משער שהפטיש הגיע לאזורנו לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטיים במלחמת העולם הראשונה, נקנה כעודפים מהצבא (או אולי נקנה במשיכה...) והגיע לקבוצות הסוללים של גדוד העבודה. מעניין היה לדעת מה היו גילגוליו של הפטיש עד שהגיע לרחוב מאובק בפתח תקווה והפך להיות לכלי העבודה הראשון של ילד, שכלים, ועבודה עם כלים, היו משאת נפשו מאז ועד היום.
עדה שלו-ברזילי / שני שירים
א.
אחד, אחת הם בוכים
את נפשם המנוקבת...
מה שוצף שם במחילות גופך, ילדה יפה –
פרח שאף פעם לא רואה את עצמו...
מי חרש בך סופות
והותיר קונכיות עצב וקול עשן...
הישטוף הגשם את השברים
ביקשתי כי הטל יפייס מערות עינייך
יצליל קולך
ב.
רחקתי לנמיביה של המדבריות האדומים
לרדת למערותיה עתיקות הגבישים
מה ביקשתי לראות בעומקן
לשמוע בהדן...
אספתי את האודם אל גבישי ליבי
ועליתי אל נפשי...
מכתבה של איריס שגב
שלום רב,
המלחמה הזאת, האחרונה, גבתה ממני את המחיר הכבד מכל, את חייו של בני, נמרוד שגב.
אהוד שגב, בני הנותר, קיבל את הבשורה המרה במקסיקו.
במשך עשרים שעות טיסתו לארץ, עם הידיעה הקשה, הוא הגה את רעיון הקואליציה לשחרור החופש. באתר שהקים, www.freefreedom.com, ניתן לראות ראיון שלו בערוץ הראשון ובו הסבר על הארגון ומטרותיו. קריאתו, לאזרחי העולם כולו הנה במילים הבאות:
אם אינכם לוקחים את החופש שלכם כמובן מאליו – זה הזמן לפעול: הצטרפו ל-Free Fredom , הקואליציה הבינלאומית לחופש. זוהי חובתו של העולם כולו להגן על החופש של כל אדם, מדינה או אזור, בכל מקום. זהו הכרח כלל עולמי להילחם נגד כל יחיד או קבוצה המנסים לקחת מאתנו את החופש. אבל חשובה מכל היא המחוייבות שלך להפוך לחלק מהקואליציה לחופש של העולם:
אנא, היכנסו לאתר והירשמו לקואליציה העולמית, בזכותכם יהיה הכוח של הקואליציה בלתי ניתן להתעלמות.
תודה מקרב לב,
איריס שגב
עמירה הגני
על "אתם ואנחנו" מאת אילנה גומל
בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן (סידרת "המצב הישראלי" בעריכת גדעון סאמט) הופיע זה לא כבר הספר "אתם ואנחנו" מאת אילנה גומל. למחברת, כפי שמדווחת לנו עטיפת הספר, יש מה להציע: היא ילידת בריה"מ שעלתה ארצה בנערותה, משמשת כמרצה בכירה וראש החוג לאנגלית באוניברסיטת תל אביב, וגם פירסמה מאמרים וספרים בנושאי תרבות. מקריאת הספר אנו לומדים גם, שהיא בתה של מאיה כגנסקי, סופרת ידועה מאוד מיוצאי רוסיה החיים בישראל. גומל מצהירה על עצמה כאזרחית העולם: רבים המקומות בעולם שבהם היא מרגישה בבית, השפה הטבעית לה היא "שפת העולם" (אנגלית), ובה היא מרצה וגם כותבת (הספר עצמו תורגם מאנגלית), בעלה-לשעבר בא ממשפחה שמוצאה בטורקיה, ילדיה הם צברים לכל דבר – בקיצור, כל מה שנכנס לקטגוריות של "תרבות" ו"היסטוריה" אינו זר לה (ולא הייתי טורחת לפרט כל זאת, אלמלא הבליטה זאת גומל עצמה, שוב ושוב, בדפי הספר).
נושא הספר, כמסתבר מכותרתו, הוא היחסים שהתהוו בין "אתם" – ה"צברים" ילידי ישראל, "תוצר" מפוקפק מאוד של חברה שבעבר היתה משימתית ואידיאולוגית מכדי להקדיש מחשבה וזמן להקניית ערכי תרבות לבניה – לבין "אנחנו", שם כולל ליוצאי בריה"מ (תחילה) ורוסיה על חבר מדינותיה (מאוחר יותר), שעזבו את הארץ בה נולדו ובחרו לבנות מחדש את חייהם במדינת ישראל. המיגוון העצום של העולים האלה אינו בא לידי ביטוי מספיק בספר, ואם לצאת מן ההנחה שהמחברת מיטיבה להכירו – שהרי גם היא-עצמה חלק ממנו, והשפה הרוסית היא שפת אמה – נראה שהעדיפה לעשות לעצמה מלאכה קלה במידה רבה. נכון שבישראל השתרשו כמה סטריאוטיפים קשים לגבי העולים מרוסיה, אך גם אם נחליט לפסול אותם מראש, עדיין יהיו ההבדלים בין יוצאי אוקראינה לבין יוצאי גרוזיה, לפחות בדור הראשון, ניכרים גם למי שמוצאו – מה לעשות – בישראל.
הספר אינו מחקר סוציולוגי, למרות שמצורפים אליו כמה נספחים קצרצרים של נתונים סוציאליים ודמוגראפיים. בעיקרו (ובמיטבו) הוא מיקבץ פרקים (מאמרים?) נושאי שמות מפתים, כתובים היטב (גם בלי לקרוא את המקור באנגלית, שטף הקריאה מעיד, נראה לי, על המחברת ועל המתרגמת גם יחד) וברובם גם מרתקים. זהו סוג כתיבה שאינו שכיח אצלנו: ספרותי-אישי, ועם זאת – ניזון ממאגרי תרבות עמוקים, רב-צדדיים, מעורר למחשבה ומגרה להתייחסות. אם יתרום פרסומו של הספר לשגשוגו של ז'אנר הכתיבה הזה בכתבי העת ובספרות המתפרסמים כאן – תהיה זו, ללא ספק, תרומה אמיתית.
כי להבנת הפער העמוק שנפער בחברה הישראלית בין "אנחנו" לבין "אתם" (וכל אחד מוזמן להגדיר עצמו לצד הנראה לו), יש כאן תרומה חלקית בלבד. וזאת, מפני שלצד הבנתה של המחברת את ה"אנחנו" של יוצאי רוסיה (ואני מניחה מראש שיש כאן הבנה עמוקה ויסודית, על אף הסתייגויותיה הרבות, בעיקר מן הגברים שבהם), הרי הבנתה את ה"אנחנו" המאפיין, לדעתה, את ה"צברים", לוקה במידה של הכללה, ומכאן – הלעגה, לעג על סף הביזוי המכליל, שאני, לפחות, כקוראת שברוב עוונותיה נולדה בארץ ישראל, בגרה בישראל, שפת אימה היא עברית וכזה הוא גם בסיס התרבות שבה היא מתיימרת לחיות – אני חשתי במהלך הקריאה את הגדר החוצצת בינינו, גדר שהיום היא אולי שקופה כמעט, אבל קיימת ואטומה.
המושג "תרבות" אינו קל להגדרה, מפני שהוא נתון לשינויים של מקום וזמן, ומעצם טבעו הוא משתנה בהתאם לנקודת השקפתו של המגדיר, שאף היא, כמובן, תוצר של סביבה, תקופה ומקורות חשיבה וספיגה. אפילו לנו, הישראלים מלידה ובעיקר מחינוך, ידוע שתרבות המערב במאה-19 היא עולם שלם שיש לו פנים רבות, שמעוגן בסביבות שונות, נבנה ממקורות אין-ספור והוליד השפעות המגיעות עד ימינו. אפילו אלינו, לפינת הלבאנט שלנו, הגיעה השמועה, שבמאה ה-20 הפכה ההיסטוריה (מושג-יסוד במישנתה של גומל) את העולם – מציאות ותרבות – על פיו: משטרים קמו ונפלו, ציוויליזציות ניבנו ונחרבו, אוכלוסיות שלמות הושמדו. התרבות – בניין-העל, אפילו אנחנו למדנו – משנה בעקבות כל אלה את פניה ללא הרף, לפעמים מהר – אפשר לראות איך כובשת לעצמה ספרות המהגרים באירופה יותר ויותר את מקומה בקידמת חזית התרבות – ולפעמים לאט. מאיר שלו (סופר ישראלי, אני מתנצלת...) שכתב את "יונה ונער" השתנה מאוד, אם גם די לאט, מאז שכתב את "רומן רוסי" (הערכת ההשתנות הזאת היא אישית לגמרי ולא ממש חשובה).
בהנחה שליוצאי רוסיה, גם הדור השני, יש תרבות במלוא מובנו של המושג (הנחה שגומל מניחה מראש כמובנת-מאליה), צריך להציג את השאלה: האם יש לנו, ה"צברים", כאן ועכשיו, תרבות משלנו? על השאלה הזו משיבה גומל ללא היסוס בשלילה גמורה, כולל ביטויים של בוז ושל הלעגה. אם הגברים יוצאי רוסיה, כולם כאחד, מוקצים בעיניה – הגברים הצברים כולם "מיוזעים" (שם-תואר החוזר שוב-ושוב במהלך הספר), עילגי שפה, בורים וגסים. הכללות הן, לעיתים קרובות, התחמקות מירידה-לעומק ומכניסה לפרטים. אינני יודעת באשר לגברים יוצאי רוסיה – אני דווקא היכרתי כמה נחמדים ומעניינים, וגומל ודאי מכירה רבים מהם (את כולם?) – אבל באשר ל"צברים" (עצם השימוש במונח המיושן והמעצבן הזה מאוס בעיני) – אנא קבלו את עדותי: כשהם מזיעים זה מפני שרוב השנה חם פה מאוד (ה"רוסים" לא מזיעים?...) וגם כשהם מיוזעים, יש מהם אנשים שנוכחותם וקשר עימם יעשירו אפילו אישיות רב-תרבותית כאילנה גומל. ברור שיש גם כאלה שעדיף להתרחק מהם, ולא רק בגלל ריח הזיעה הים-תיכונית הבלתי-נמנע (שאינו מבדיל, אגב, בין יוצאי מוסקבה ליוצאי תל אביב). הייתכן שזה מה שהשפיע על קביעותיה של המחברת באשר למידת התרבות שנוצרה פה?
כמה נכון ומעניין היה אילו השכילה המחברת לכתוב ספר זה במשותף עם איש-רוח ישראלי (לאו-דווקא מלידה) בתרבותו, שהיה מציג את נקודת ראותו לגבי השאלות (החשובות בהחלט) שהיא מעלה, מעשיר את הגירויים לחשיבה ולהתייחסות, ותורם את חלקו לשפע התובנות וההרהורים המובאים בספר. הכותרת "אתם ואנחנו" מציגה מעצם ניסוחה דואליות, ודואליות המבוטאת בידי צד אחד בלבד מגיעה, במקרה הטוב, לתובנות רופפות – אם לא שגויות ומטעות.
שלא תהיה טעות: הספר מביא הרבה יותר ממה שנגעתי בו כאן. בצד מושג התרבות מקדישה המחברת הרבה מאוד מחשבה למושג ההיסטוריה, ובו בעצם, היא רואה כמעט חזות-הכול. כניסה לדיון מעמיק בעניין זה מחייבת מאמר ארוך, או מסה, ולא ביקורת קצרה. האם ההיסטוריה היא מה שקורה לנו, או מה שאנו כפויים/בוחרים לעשות? הרי לכם, לדוגמה, שאלת מפתח (ולא חדשה, כמובן) – האם עמוס עוז וחנוך לוין הם סופרים שכתביהם, מראש, מיושנים ומשעממים – כפי שטוענת המחברת בשם יוצאי רוסיה, האמונים כנראה על מיטב הספרות הרוסית החדשנית והמרתקת? מקריאתי הנאמנה את הספרים החדשים המתורגמים מרוסית (ותודה להוצאות-הספרים השוקדות על כך) אני הרבה פחות בטוחה בזה, אבל זה נושא למחקר לקוראי הרוסית שבינינו, המקומיים.
אסיים, על כן, בהערה בעניין אימה של המחברת, הסופרת מאיה כגנסקי (המוארת מאוד בספרה של הבת): שמחתי מאוד לקרוא עליה כל מה שנכתב בספר. הוא מאיר אותה באור חם, כובש, ובעיקר – משכנע מאוד בעמדותיה ובטיעוניה בכל הקשור לנסיבות עלייתה לישראל ובמיוחד בנסיבות הישארותה כאן. כגנסקי האֵם מסבירה את החלטותיה אלה בראייתה האישית את הנסיבות ההיסטוריות וההיסטוריוסופיות של הקמת מדינת ישראל, ומכאן – את החלטתה להיות חלק מהנסיבות האלה. אני מכבדת מאד את העמדה הזאת, ומאחלת לכולנו – "רוסים", "מזרחיים", "אתיופים", "צברים" – להתאחד ולחתור לכלל התמזגות אמיתית תחת הגג ההיסטורי המשותף הזה.
סופר נידח מעיר: לפני שנים נפגשתי עם קבוצה של סופרים עולים צעירים מרוסיה. בין השאר דיברתי בפניהם על אחד מגדולי הספרות היהודית, באידיש, ברוסיה, שכבר עלה אז לישראל – עלי שכטמן, אשר אחדים מספריו כגון "בטרם" ("ערב") כבר תורגמו אז לעברית. להפתעתי איש מהם לא שמע את שמו. לא היה להם שום מושג על ספרות אידיש בכלל ובבריה"מ בפרט, כי הם קראו רק רוסית.
לפני שנים אחדות הוזמנתי לשבוע של מפגשים תרבותיים, בעיקר עם צעירים יהודים, במוסקבה. גייסתי לקראתו את כל ה"פליאדה" שעליה גדלתי: מדוסטוייבסקי, טולסטוי, גוגול, צ'כוב, פושקין, מקרנקו (הפואמה הפדאגוגית"), בליך ופאנטלייב ("רפובליקה שקיד") ועד בולגאקוב וסולז'ניצין – ולהפתעתי רוב השמות לא אמרו להם דבר ואפילו התייחסו אליהם בעוינות. לגבי הראשונים – כחלק ממורשת התרבות הסובייטית הפסולה בעיניהם.
היתה לי הרגשה שאנחנו, בעברית ובתרגומים לעברית, מכירים ספרות יהודית מרוב שפות העולם, וספרות עולמית (שלא לדבר על תנ"ך וספרות עברית מודרנית במקורם) – יותר טוב ממהגרים שגדלו על רוסית-בלבד, ובדי עמל הם רוכשים לעצמם את האנגלית כשפת העולם ואת העברית כשפת המדינה החדשה שלהם, שלוש שפות, שלושה כתיבים שונים. קושי עצום ל"רוסי" המשכיל, גם אם הוא מן הממוצע ומעלה.
הלוואי שהיו באים אלינו מרוסיה ומארצות חבר העמים עוד מיליון עולים. ויום אחד המשכילים שבבניהם יכירו למשל גם את ברנר, עגנון, ביאליק, אלתרמן, פנחס שדה, נתן שחם, סמי מיכאל, אסתר ראב, ויבינו את רוחן של ארץ-ישראל ושל העליות הראשונות כשם שכל מהגר בארה"ב לומד את ההיסטוריה של ארצו החדשה כדי להתאזרח בה, והוא וילדיו כבר מזדהים עם שפתה ותרבותה. אני לא שמעתי עדיין על "ויקטוריה", "קיץ אלכסנדרוני" או "מישל עזרא ספרא ובניו" שכתבו לנו כאן בעברית סופרים עולים מרוסיה. גם לא על תרגום מרוסית של רומאן חשוב על ישראל של ימינו. מצד שני – מהספרות העברית בת-ימינו אני יודע יותר על החיים היהודיים בבגדאד, באלכסנדריה ובחלבּ מאשר על החיים היהודיים במוסקבה ובפטרבורג-לנינגראד. אז שיהיו ה"רוסים" בריאים ותרבותיים, וכולנו מודים להם כפי שהודינו ל"ייקים" בשעתם, אף כי מושפעים מהם פחות מבחינה תרבותית. נכון, גם ל"ייקים", חרף תרומתם העצומה, לא היו כמעט סופרים עבריים אלא בדור שני דוגמת נעמי פרנקל, זך ועמיחי.
ועוד הערה גזענית אחת: מרבית הגברים ה"צברים" (וכמעט כל הנשים) כבר משתמשים בסטיקים ובתרסיסים של דאודוראנט והם כבר לא מסריחים זיעה (שבשעתה היה ריחה גם מעין סמל ציוני), מצד שני לא מסריח להם מהפה וודקה.
ברכות לחנוכת משכנכם החדש
שלום אהוד!
ברכות חמות ואיחולים מקרב לב לראש השנה, לחגים הממשמשים ובאים וגם ברכות מאליפות לרגל חנוכת משכנכם החדש!
הייתי מתגייס בשמחה לגרור במו ידיי את הרהיטים למקומם החדש ובלבד שהמכתב העיתי שלך יחדש במהרה את ימיו כקדם ויופיע כבר בתיבת הדואל שלי.
מסור נא את מיטב איחוליי לכל אנשי הצוות ולמזכירה המתרגזת והמגורה: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ בכלל זה...
שנה טובה!
יואל נץ
להרוס את היכל התרבות המצ'וקמק
כדי שיהיה קל יותר לעשות פיפי
"אני רוצה להודיע לכם חד וחלק, שאם תשביתו את היכל התרבות לצורך ההרס המיותר הזה במסווה של שיפוצים, שלדעתי גם אינם נעשים בתום לב, עובדה שמנסים להגניבם בדלת האחורית – אני לא אשמע את הקונצרטים שלכם בשום אולם אחר אלא אבטל את המנוי שלי וגם אפנה לכל ידידיי ומכריי, גם בפומבי, לעשות כן. ויש לי ולאנשים אחרים כמוני השפעה לא מעטה ואנחנו לא ניתן לכם להרוס את היכל התרבות."
[מתוך מכתב של אהוד בן עזר לתזמורת הפילהרמונית הישראלית מיום 3.9.06 שגם צוטט מאז בכמה עיתונים].
תגובה: בכל הכבוד הנך טועה ומטעה. האקוסטיקה רעה מאוד והאולם כבר די מצ'וקמק והתורים בשירותים בהפסקות ארוכים מדי. נראה אותך עומד בהבטחתך.
אמציה סבר
סופר נידח אהוד בן עזר
והארץ תרעד
רומאן היסטורי שכתיבתו טרם הסתיימה
וראשיתו בעקבות מחזור הסיפורים "אפרת"
[שיצא לאור לראשונה ב"ספריית תרמיל", 1978]
המביט לארץ ותרעד
יִגע בהרים ויֶעשָׁנו
תהילים קד, פסוק לב
( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי.
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן מאת המלביה"ד.
[הפרק הקודם התפרסם בגיליון 146, ערב שבועות, ה' בסיון תשס"ו, 1 ביוני 2006]
פרק שמיני
החייט בן-ציון לוין עולה עם שתי נשותיו לארץ-ישראל
בשנת 1837, לאחר שלמד תורה, מחליט בחור צעיר כבן עשרים מווילנה, בן-ציון בן יצחק-יחזקאל לוין, לעלות לארץ-ישראל כדי להינשא לאפרת, בת בן-דודו המבוגר ממנו, הרב ר' שבתאי לוין, שהתעוור בפרעות בצפת.
רבות תיארו במכתבים ר' שבתאי ואשתו הרבנית רחל בפני הוריו של בן-ציון את יפי תוארה וחריצותה של בתם-בכורתם, ולבסוף כתבו להם מפורשות כי שידוך שלה עם הבחור אליקום, בנם של חיה (אחות ר' שבתאי לוין) ושמואל שפירא – כניראה לא יֵצא לפועל מצד הנערה, והבן-דוד יחכה לאחותה הצעירה ממנה, ציפורה, שעל כן, אם מוכן בן-ציון, ברשות הוריו כמובן, לעלות לארץ-ישראל ולהשתקע בה – לו תהיה אפרת. "אשת חיל מי ימצא," היללוהָ, "רחוק מפנינים מיכרָה," ו"את עלית על כּוּלָנָה," וכתבו שאם תרצה הנערה לנסוע עימו לווילנה ולהשתקע בה, אין מניעה מצד ההורים, "ואולי מוטב דווקא כך," סתמו ולא פירשו, ובלבד שלא יהיה הדבר נגד רצונה. ואין היא-עצמה יודעת עדיין דבר מן השידוך. יעלה הקרוב-משפחה ויבוא צְפתה, והיה אם תמצא חן בעיניו והוא בעיניה, ייאמר לַדבק "כי טוב" גם על דעת ההורים משני הצדדים, שהרי לא זרים הם זה לזה.
הנסיעה ביבשה מווילנה לאודיסה, עיר הנמל על הים השחור, היתה מאמץ גדול עבור בן-ציון, ולכן התמהמה בעיר שבועות אחדים, ודמות כלתו הנערה אפרת מרחפת לנגד עיניו כשהיא מוקפת כפות תמרים ואשכולות ענבים ואלומות חיטה ושעורה ושדיה צחים כִּשְׁדֵי ונדה הליטאית החצופה ירוקת-העיניים העובדת בבית הוריו בווילנה, שהירשתה לו לגעת בחלקם העליון בלבד, והיו לו כמכוות אש בקצות אצבעותיו, ועתה פלשו אליו בחלומות שבהם נתערבבו ונדה ואפרת והיו לנקבה אחת, טומאה וקדושה, שבאה עליו בקרי לילה ויושבת ערומה על דגלו, שמתנוססות בו אותיות ארץ הקודש, ומחליק פנימה ומוליד מזרעו גדודי שֵדים שצועדים בסך עם דגלים של קוזאקים, והתעורר בגועל-נפש על ספסל עלוב באכסניה ליד הנמל...
וגם היה עליו לחכות לספינה, ושם, בנמל – הגיעתהו הבשורה הנוראה על מות הרב שבתאי לוין, אשתו הרבנית רחל, ומי שהיתה אמורה להיות כלתו, אפרת, ברעש בצפת, ונפל מתעלף כי היה סבור שבגלל חלומותיו החטאים נקברו חיים, ודחה הפלגתו לארץ-ישראל.
אבל בן-ציון לא ויתר על חלומו להגיע לארץ-ישראל. בינתיים השתקע באודיסה ונשא לאישה את בתו הצולעת של חייט יהודי מקומי, שאצלו עבד למחייתו כשולייה. שמה היה סָלוֹבָה. הוא לא גילה לסלובה את אהבתו לאפרת, שהיה כבר כמעט משודך לה, ורק אמר שאסון קרה את קרובי-משפחתו אשר בצפת, ונותרה מהם רק יתומה אחת, ציפורה, שאין יודע היכן היא, וכי נשבע לעלות לארץ-ישראל.
בשנת 1841 החל הזוג הצעיר את מסעו מאודיסה לארץ-ישראל. תחילה הפליגו בספינה לעבר איסטנבול היא קושטא. גליו הסוערים של הים השחור טילטלו את ספינתם שבוע ימים – וכששקט הים ביום השמיני עגנה אונייתם שוב בחוף מוצאם!
סלובה ראתה בכך אות משמיים וכבר רצתה לבטל את ההפלגה ולחזור לבית-הוריה, שאותם דימתה לראות עומדים על החוף ובוכים למראה הספינה – אבל בן-ציון התעקש. אחר טילטולים רבים ומחלת-ים שעברה עליהם, אכן נכנסה הספינה למצרי הבוספורוס, עגנה בבירת הממלכה העות'מנית, ובה השתקעו שש שנים.
בן-ציון עבד באיסטנבול בתור חייט וחסך כסף להמשך הדרך כדי להשתקע בארץ-ישראל. בגדים שתפר זכו לשם טוב גם בקרב התורכים. השר יָזִיד בֵּיי החל תופר את בגדיו רק אצל בן-ציון היהודי. והיתה לו כוונה נסתרת בכך, ביודעו שבן-ציון זר בעיר ואינו שייך לקהילת יהודי איסטנבול.
יום אחד הביא את בן-ציון לביתו והכניס אותו בסודי-סודות לאגף הנשים, להרמון, כי עשיר היה יזיד ביי. הוא ביקש מבן-ציון לאמוד בעיניו את הנשים, חלקן נערות עדיין, שהיו עטופות בחלוקים, ולחקוק בזיכרונו את מידותיהן כדי לתפור להן שמלות. ומאחר שבואו להרמון הטיל שם תמיד מהומה בקרב הנשים והנערות, כי כל אחת קיוותה שיבקר אותה הלילה, עזב את בן-ציון היהודי בחברתן, יחד עם הסריס עלי איברהים מגודל השפם ורחב-הלחיים. דבר שהיה מאוד יוצא-דופן וכמעט בל-ייאמן. אולי דווקא זרותו-רוסיותו ויהדותו של בן-ציון הן שעמדו לו, כי שום מוסלמי לא היה עובר את הסף ונותר בחיים.
ההרמון הכיל אולם גדול ובמרכזו מזרקת מים חיים עשוייה שיש ירקרק בתוך בריכת שיש עגולה, בדיוק מתחת לכיפת הגג, וסביב היו ספות שעליהן השתרעו בנות-הבית ובילו את זמנן. המבוגרות עישנו נרגילה. הצעירות לעסו אגוזים, פיסטוקים, פרוסות מלפפונים, חלווה, רחתלוקום וציחקקו. קומקומי תה עמדו על גחלים לוחשות וספלונים עברו מיד ליד. המנגל שימש גם לחימום. בנשים היו כמה צ'רקסיות יפהפיות וגם כושית, ארמנית, נובית, גורג'ית, איטלקייה ובולגרייה. כולן ניקנו מהוריהן או נחטפו, חלקן ממרחקים. ביבר של נקבות אנושיות, אף לא אחת תורכייה.
מן החדר העגול המרכזי, שקירותיו שובצו מראות, הובילו פתחים למסדרון עגול ובו דלתות לתאי הנשים, הכול כמעט כמו במנזר, רק שהריהוט עשיר ובהיר יותר, המיטות רכה, הכרים מצופים משי, והעבודה אינה לשם שמיים אלא לכבוד האדון בשר-ודם, יזיד ביי.
אחת-אחת העביר עלי איברהים את הנשים לפני בן-ציון, ולא הקפיד ביותר על פרטיותן אלא חשף את צפונותיהן בנדיבות וגם הירשה לבן-ציון לקחת מהן מידות בפועל ולא רק באומדן העין מרחוק, ולרשום אותן על דף נייר, שהיה יקר-המציאות.
ראשו של בן-ציון הסתחרר עליו בעת המדידות הממושכות בגלל ריחות הבשמים, שדיהן המבצבצים בחופשיות של הצעירות, והערוות מרוטות-השיער של המבוגרות, כותנות המשי, הסנדלים הרקומים, ויתירה מכך – היתה לו הרגשה שבואו להרמון הטיל בו מעין התעוררות, וחרף טבעת הקידושין הפשוטה שענד, קרצו לו הנקבות, ניסו להתחכך בו שעה שמדד אותן, זקפו פטמותיהן לקראת מעילו הכהה, והוא חש כעומד להתעלף, כמו כאשר נודע לו באודיסה על מותה של אפרת ברעש בצפת.
והמעניין הוא שעלי איברהים כלל לא גער בנשים וכניראה היה רגיל לשתף פעולה עימן נגד בעליו בהעלימו עין ממעשיהן. אחת מהן לחשה לבן-ציון כי עלי איברהים לא איבד את הכוח-גברא שלו, למרות סריסותו, ובחשאי הוא מרשה לפילגשים לשחק באברו וגם לספק את רעבונן הגדול לגבר, כי אברו של עלי איברהים גדול וחזק משל אדונו. אמנם קוצץ הוא מלפפונים לפרוסות, כמצוּוֶה על סריסי ההרמונות ברחבי עות'מניה – כדי למנוע תשמיש מלפפון בערווֹת פילגשים אשר אינן נקראות לאדון, ואולם מלפפונו שלו...
בשוב בן-ציון לביתו בער עליו יצרו כתנור, כאילו בבית-זונות ביקר, והתנפל על סלובה הצולעת ובעל בה את כל נשות ההרמון כאחת. תשעה חודשים לאחר אותה מדידה ראשונה של נשותיו ופילגשיו של יזיד ביי בהרמון, נולד לבן-ציון בנו-בכורו יחזקאל, והוא חשש כל הזמן כי מבולמוס ההרמון שתקף עליו, תיוולד בת, או שיהיו בבן סימנים של אישה.
יום אחד הביא שמלות למדידה, ומשכה את תשומת ליבו נערה שחורת שיער ושחומת פנים במקצת, רזה מאוד, כאילו רעבה ללחם שבועות רבים. על פניה הנאות הבעת ציפור נפחדת כלואה בכלוב. הנערה השתדלה להישאר אחרונה בקירבתו כאשר לקח את מידותיה, ואז לחשה לו בתורכית בלולה באידיש שהיא יהודייה, שמה מירלה ובבית יזיד ביי קוראים לה בשם נג'ימה. אביה נסע לארץ-ישראל ועקבותיו נעלמו. אחרי שנים אחדות החליטה אימה לקחתה איתה ולצאת מאודיסה לארץ-ישראל בעקבות האב. תחילה הפליגו לאיסטנבול. כאן נשדד כספן המועט והן שקעו בעוני ובייאוש. האם מתה מצער ואילו מירלה, שנותרה יתומה ללא קרוב וגואל, מצאה עצמה בהרמונו של יזיד ביי. הנשים אמרו לה כי הביי מחכה שתשמין קצת כדי שיקרא לה אל מיטתו ותיתווסף גם היא על נשותיו-פילגשיו הרבות וגם יכפו עליה להתאסלם, והיא, חרף רזונה שבא ממחסור במזון, משתדלת להערים עליהן ולמעט באכילה כדי שהביי ימאס בה. ואולם מזלה הוא שנמכרה ליזיד ולא לבית-זונות.
דבריה היו מהלומה לבן-ציון. מה עוד שמירלה-נג'ימה הפצירה בו בדמעות ובאידיש שיעזור לה להימלט, והוא ידע היטב שבכך הוא מסכן את חייו וחייה של סלובה אשתו ומי יודע אם בכלל יצליח.
חודשים חלפו. בנו נולד. נג'ימה-מירלה נותרה רזה ובתולה בהרמון של יזיד בי, ומדי ביקור היתה שבה ומפצירה בבן-ציון שיעמוד בהבטחתו להציל אותה. באחת ההזדמנויות, כאשר הסתיר אותם פרגוד עשוי פיתוחי-עץ, נצמדה אליו בגופה הצעיר שהיה כעלה נידף אך חרף רזונו התברך ביופי רב ובתואמות האברים, וגם שדיה נכונו לה כראוי, וביקשה ממנו, והפעם בתורכית שבה שלטה היטב – שיישאנה לאישה, כדרך היהודים החיים במדינות המוסלמים. בן-ציון הזדעזע מקירבתה, בקושי ניתק עצמו ממנה, מה עוד שהפילגש פָרְהוּז הציצה מעבר לפרגוד בקריצה מגונה, כמבקשת להשתתף בשמחתם, וכאשר חזר אל סלובה אשתו הצולעת דש בה ודש בה את ייצורי-גווה של נג'ימה-מירלה, ולולא היתה מניקה עדיין את יחזקאל, היתה מתעברת פעם נוספת.
יום אחד נקרתה לבן-ציון הזדמנות אשר מעודו לא האמין כי תיקרה לו. בעת המדידה נכנס יזיד ביי, ניגש בנוכחותו לנג'ימה, סטר בכוח פעם ופעמיים על לחייה הרזות עד שנפלה לרצפה ואמר:
"בן-ציון ידידי, מה הייתי עושה לאישה סרבנית שאינה מעלה בשר על עצמותיה ואינה רוצה לגרום קורת-רוח לאדוניה."
גם ביודעו את הסכנה לא היסס בן-ציון לומר: "הייתי מגרש אותה. היא אינה ראוייה לך, יזיד ביי."
"ואם אתן לך אותה, תיקח?" בחן אותו יזיד ביי בבמבט ערמומי.
בן-ציון חשש ממלכודת, ולא ידע אם יודע יזיד ביי שנג'ימה יהודייה בשם מירלה. לכן שתק, חרף מבט עיניה המפציר של מירלה, שטרם קמה.
"אתן לה אותה בחינם," אמר יזיד ביי, "ואפילו לא אפחית משכרך על הבגדים שאתה תופר לנשותיי, בתנאי אחד."
"ומהו?"
"שתישא את נג'ימה לאישה ושתהיה תלוייה על צווארך כל ימי חייך!"
"אם אתה עומד על כך, אני מוכן," אמר בן-ציון, שידע כי המצווה של הצלת נפש אחת מישראל היא כאילו הציל עולם ומלואו וכי פיקוח הנפש שבהצלתה דוחה איסורים שברגיל לא יעלה על הדעת לעבור עליהם.
וכך היה. עוד באותה שעה קמה נג'ימה-מירלה, ארזה את מעט מטלטליה במטלית-בד גדולה, עטפה עצמה ברעלה גדולה שרק העיניים מציצות ממנה והיא מכסה גם את מרבית גופה הצנום, ויצאה עם בן-ציון לביתו. הם לא החליפו מילה במשך כל הדרך, וגם השתדלו שלא למשוך תשומת-לב רבה מדי, אולי שלח אחריהם יזיד ביי מרגלים. אולי פרהוז ברוב קינאתה הסיתה את הסריס עלי איברהים?
רק פעם אחת שאלה אותו מירלה-נג'ימה:
"הוא אינו עומד למכור אותי לזנות?"
"לא! חס ושלום! מה זה עלה על דעתך? הלא יהודים אנחנו!"
"והוא יביא אותי לביתו?"
"כן."
"אשתו ודאי תזרוק אותי לרחוב. תאמר שתורכייה אני. ואם לא היום, אז מחר או מחרתיים!"
"בשום אופן לא! הבטחתי ליזיד ביי, ואסכן את ראשי ואת פרנסתי אם לא אעמוד בהבטחתי ואם לא תהיי אישתי."
"ואולי נברח מכאן? כל המשפחה?"
"אין צורך. ממילא אנחנו בדרך לארץ-ישראל, ובעוד זמן לא רב ארבעתנו נפליג אליה בספינה."
"יש לך עוד אישה?"
"לא. זהו בני-בכורי יחזקאל." בדמיינו את יופייה של נג'ימה-מירלה מתחת לרעלה, הרהר בן-ציון שאולי הבן בא לו בזכות ההרמון של יזיד ביי. סלובה היתה אישה גדולה, מסורבלת, צולעת ולא נאה, והוא היה יכול לבוא עליה בכוח גברא שלו רק אם דימיין לעצמו מישהי אחרת תחתיה, כלומר תחתיו, וההרמון של יזיד ביי הצית את דימיונו רבות.
סָלוֹבָה קיבלה את האורחת בפליאה אבל בן-ציון הסביר שמדובר בפידיון שבוייה ובפיקוח נפש, שאחרת היתה בת ישראל כשרה נאנסת לגוי ונשארת בהרמונו על ימי חייה, דבר לא הסתיר מפניה, לבד מאהבתו הגואה למירלה.
סלובה הקצתה לנג'ימה-מירלה מקום במיטבח והירשתה לה לטפל בתינוק יחזקאל. תחילה לא האירה אליה פנים במיוחד, אך גם לא הזעיפה, כי טובת-לב ותמימה היתה. היא פיטמה את ה"כלה" בתבשיליה, כי גופה של נג'ימה-מירלה כמעט נעלם, כאילו שכחה כיצד אוכלים. סלובה היתה אישה פשוטה וחרוצה אך הכול באיסנטנבול עדיין היה זר לה, ובעיקר התורכית. ליד נג'ימה-מירלה היתה כבת-כפר פשוטת-הליכות לעומת עירונית מלידה. עד מהרה למדה להעריך את כישרונותיה וזריזותה של ה"כלה" דלת הגוף וחדת הלשון, ובעיקר בתורכית. כשהיו הולכות עטופות ברעלות כמנהג המוסלמיות לקניות בבאזאר המקורה, קפאליצ'ארסי, שברובע אמינונו ובשוק תבלינים המצרי, מיסיר צ'רסיסי, שמתחתיו, היתה סלובה הצולעת נדהמת כל פעם מחדש כיצד יודעת הצעירה לעמוד בתקיפות על המקח, לגעור היכן שצריך, וגם לחייך ולומר דברים שריככו את שומעיהם עד שהיו מוכנים, כביכול, לתת להן את מרכולתם במתנה.
הימים חלפו. ה"כלה" יצאה מרזונה ויפתה עוד יותר, והיתה מתרפקת על התינוק ועל סלובה ועל בן-ציון ויושבת על ברכיו כאילו היתה בתו וגם למדה מהר את עבודת התפירה והיתה עוזרת להם בעבודתם. נותר רק למצוא רב ספרדי שיסכים לחתן אותה עם בן-ציון בטרם ידרוש יזיד ביי להחזירה אל הרמונו. ולא היה הדבר קל כלל ועיקר כי רבני איסטנבול ובראשם החכם-באשי לא נטו להתיר ריבוי נשים כדרך המוסלמים, וגם חששו ממה יגידו הרבנים האשכנזיים בערי אירופה.
כל פעם שבא בן-ציון לתפור בגדים חדשים ליזיד ביי ולנשות הרמונו, חקר אותו יזיד ביי אם נשא כבר את נג'ימה המוסלמית לאישה או שמבקש הוא להחזירה להרמון. ובעינו קרץ, כיודע שבן-ציון לא היה מסכים לקחתה אליו לולא ידע שיהודייה היא. פעם אף שאל מתי החג שיהודים אוכלים מצות, ואם יוכל החייט להביא לו אחדות כי חפץ הוא לדעת את הטעם.
הזמן דחק, ואז גילה יהודי אחד לבן-ציון שנמצא באיסטנבול רב ספרדי מארץ-ישראל, סניור עוזיאל, משולח בעל שם, בשעת הצורך הוא מעמיד חופה ומסדר קידושין ואומרים שאינו בודק בציציות. אפשר למצוא אותו בסביבות הנמל, שם הוא מקווה לפגוש נוסעים אמידים, גם שלא מבני-דתנו, ולהציע להם את הדרכתו ברחובות העיר, בשווקיה ובאכסניותיה.
הדוכנים ליד הנמל הסריחו מצליית דגים על האש, ישר מהסירות. ספינה באה מביירות. גמלים עלו וירדו בגרון נטוי מסימטאות הבזאר הגדול ועד לנמל. ספינות גדולות וקטנות, ועשרות סירות, שטו על הבוספורוס וקיימו את הקשר בין אירופה לאסיה בממלכה העות'מנית. בן-ציון מצא סניור עוזיאל שחור הזקן, שאותו הוא ודאי צובע כי ניראה כבר כבן יותר משבעים, קבע עימו את מועד החתונה ולא כיסה ממנו כי הוא לוקח אישה נוספת על אשתו. סניור עוזיאל היה עסוק מאוד במשפחה של יהודים שזה עתה ירדו מהאונייה, ודיברו עימו אידיש, והוא רק ביקש לדעת אם לא מוסלמית היא הכלה. בן-ציון הבטיח לו שהאידיש שוטפת בפיה יותר מן התורכית.
"והיא אשכנזייה או ספרדית?"
"והרי האידיש?"
"אין זה סימן. יש גם פְרֵנְקִנְיוֹת מדברות אידיש, כמוני, גם ספניולית, גם איטלקית, גם צרפתית, גם ערבית ותורכית, וכמובן עברית." התפאר והמשיך, "וצריך לדעת אם אינה בתי או נכדתי."
"אינך יודע מי הן בנותיך ונכדותיך?" התפלא בן-ציון.
"רבות זרעתי בִּשְׂדות בּוּר, וגם בְּשָׂדות חרוּשוֹת ביקרתי ועוד כוחי במותניי!" התפאר המשולח כמי שהציל נפשות מישראל ומגיע לו ישר-כוח.
החתונה נערכה בהקדש של קבצנים, כי לא נמצא קהל אחר. הכלה באה עטופה ברעלה שחורה. בן-ציון לבש את חליפתו הטובה. סלובה נותרה לשמור על יחזקאל הקטן בבית, וקרובי-משפחה אחרים לא היו. לקבצנים הוגשו שקדים, רחת-לקום, פרוסות לחם, ותה חריף. במהלך הטקס, כאשר שמע סניור עוזיאל כי שם משפחתו של בן-ציון איננו החייט, אלא לוין, הזכיר כדרך יהודים את הלוִינים שהכיר בנדודיו עד שהגיע לר' שבתאי לוין המנוח מצפת, ומה רבה היתה פליאתו לשמוע שבן-ציון הוא בן-דודו, ומה רבה היתה פליאתו של בן-ציון כאשר התברר לו שלא רק את האב והאם אלא גם את אפרת הכיר סניור עוזיאל, ויותר משהקדיש זמן לטקס הנישואין הירבה בדברים על משפחת לוין האומללה.
יותר משנרגש בן-ציון מכלתו הטרייה, שעכשיו, לאחר שהתחייב לתת לה שארה, כסותה ועונתה, היא מוּתרת לו במגע – היה כנדהם מסיפור חייה של אפרת. סניור עוזיאל, שלא ידע על השידוך הראשון, לא היסס לפרט את מוזרויותיה של הנערה, סבור שבן-ציון אמור לדעת מקצתן, גם מה שאולי אירע לאפרת אצל חסן בן הקאדי בפרעות, ובליל ההדלקה במירון. רק על הצגת צבי"ק לעיניה במיטבח, לא סיפר, כי לא רצה להצטייר כבעל-עבירה זקן, תואר שבהחלט היה ראוי לו.
בן-ציון החל חושד שמא עניין השידוך שהוצע לו לא היה ביושר לב. אולי רצו הקרובי-משפחה לגול את חרפת בתם והעדיפו שיבוא הבן-דוד מרחוק ויקח אותה למקום שאין יודעים עליה דבר? אבל כבר לא היה עם מי לבוא חשבון כי כולם ישני עפר בחוֹרָבוֹת צפת. וכנגד זאת, מדברי סניור עוזיאל התרשם שאפרת היתה נערה בלתי רגילה ביופייה ובחוכמתה.
כזאת ועוד הרהר בפוסעו, ובמרחק שתיים-שלוש פסיעות ממנו נג'ימה-מירלה עטופה ברעלה שחורה וטבעת נישואין פשוטה על אצבעה. הוא-עצמו הסתפק בטבעת אחת לשתי הנשים. גברות מכובדות לא ניראו בסימטאות העיר, וכדי שלא לעורר חשד הביאו עימם סל גדול, שאותו נשאה אחריו הנערה על ראשה, כאילו עם משרתת הבית הוא חוזר מהשוק.
בבית הוחלט שדבר הנישואים יישמר בסוד, וכי מכל בחינה שהיא, גם חיי האישות, נג'ימה-מירלה לוין אינה אשתו אלא אחותו הצעירה של בן-ציון, שנילוותה אליהם בדרכם לארץ-ישראל. אם מחמת הסכנה הסתיר אברהם אבינו מפני פרעה ששרה היא אשתו וקרא לה אחותי, מדוע לא יעשה כן בן-ציון החייט מאודיסה שהציל יהודייה משמד?
לאיסור שחל עליו להתקרב לאשתו הצעירה הסכים בן-ציון בלית-ברירה ובנפש חצוייה. נתערבבו בדימיונותיו דמות אפרת היפה המתה ברעש האבנים בצפת עם נג'ימה-מירלה שבאה לתקן את העוול שנעשה לו בשידוך המקולקל ותפסה מקומה של הנערה הגלילית. וגם אופייה של נג'ימה-מירלה לא הקל עליו. בתולה אולי היתה אך לא תמימה. החיים בהרמון, בחברת נשים ופילגשים ספוגות חושניות ועסוקות כל היום במשחות, בתמרוקים ובשיקויי-אהבה, ובטיפוח אברי גופן, לימדו אותה רבות. ובייחוד היתה מגרה את בן-ציון בדברה איתו תורכית, שפה שסלובה לא הצליחה לרוכשה, לבד משמות ירקות ולחם ודגים ומטבעות תורכיים ובעלי-מלאכה בשוק, ולכן יכלו לדבר בה כשפת-סתרים מפניה גם בגלוי, כזוג נאהבים.
בלילה הראשון שכב בן-ציון שקוע במחשבותיו ליד אשתו הגדולה סלובה. לא כך תיאר לעצמו את ליל נישואיו השני. סלובה היתה שקועה בשינה עמוקה כי עול הטיפול בילד וגם בבית היה כבד עליה, והיום לא היתה לה עזרה מצד הכלה הצעירה, נג'ימה-מירל'ה, שמדבריה הבין כי הנשים בהרמון של יזיד ביי היו מסוֹלְלוֹת זו בזו, כלשון התלמוד במסכת יבמות, ובפירוש רש"י נאמר שאלה הן נשים ששוכבות זו עם זו כדרך תשמיש זכר ונקבה – משפשפות נִקבתן זו לזו. וקובע רש"י כי סילול תשמיש ותאוות אביונה [אורגזם. – ממני, המלביה"ד] זו לזו פוסלת אותן מלהינשא לכוהן גדול, שכן אישה שסוֹלְלָה כבר אינה נחשבת "בתולה שלמה" – אבל הוא, בן-ציון לוין, לוי הוא, לא כוהן, ומה דינו? ומה דינה של נג'ימה-מירל'ה כלפיו, בתולה היא או לא?
לפתע חש דיגדוג באוזנו השעירה. תחילה חשב שזהו זבוב, אך התברר שזו נוצה. ניסה לדחות אותה מעליו בעודו חצי ישן, וחש יד מרימה את שולי שמיכתו, ואצבעות נוגעות קלות במבושיו. הוא נלפת. הייתכן?
כן. נג'ימה-מירלה באה לתבוע ממנו את עונתה, שהרי בסיפוק שארה ובייחוד כסותה, לא היתה שום בעייה במשפחת החייט. הוא ניסה לנער עצמו ממגע אצבעותיה אבל היא תפסה באברו ולא הירפתה ממנו עד שתפח וגדל. וכל זה כמטחווי שמיעה מסלובה הישֵנה לבטח ואינה חושדת במאום.
"הוא התחייב בפני אלוהים ואדם לספק את כל צרכיי," הדגישה את המילה שלפני האחרונה, "ועתה יבוא בבקשה עימי למיטבח, אחרת אצעק ואעיר את אשתו הראשונה."
לא היתה לו ברירה אלא להימשך אחר ידה התופסת באברו אל המטבח הקטן, שבדוחק נפרש בו מזרן סמרטוטים ושיירי בדים מעבודת החייטות – עבורה לשינה. היא נשכבה על צידה, הרימה את שמלתה, חשפה בפניו את אחוריה הרזים, וביקשה ממנו להצטופף עימה מאחור.
"והלא אמרנו שתהיי כאחותי, ובבואנו לארץ אתן לך גט כריתות ואדאג לך כמו אחות, להשיאך לבעל," רעד קולו בפחד, בתחושת חטא ובציפייה לתענוג נעלם.
"מה יהיה בעתיד אינני יודעת," עברה ללחוש לו בתורכית, "ובתוליי אשמור למי שאחליט, ואם יבטיח שאהיה בגלוי אשתו, אתן אותם לו. אבל בלילות זקוקה אישה לגבר שידוש בשרה כמורג ויתקע בה. גם עלי איברהים השחור היה עושה בנו ככה בלילות. בתולות בועל מאחור. פילגשים שיזיד ביי כבר בא עליהן, תוקע מלפנים. שהרי סריס הוא. ואף שכוח-גברא שלו לא נפגע, אין הוא יכול להזריע אישה."
"אבל להפוך שולחן זה אסור ליהודי, מהתורה!"
"ולבייש כלה אינו חטא גדול יותר!"
"ועלי איברהים, מה פתאום שחור?"
"שָׁחור התותח שלו, אילו ראה בן-ציון, היה מתעלף! ועכשיו ייכנס אליי בבקשה מאחור כמו הוד-מלכותו סולטאן איברהים, שהיה אוסף בגני ההרמון את עדר הבתולות שלו, מצווה עליהן להתפשט, לקפץ על ארבעתן כחיות והוא דוהר ביניהן צוהל כסוס אונס בתולה זו או אחרת מצליף בה או מצווה שתתנגד לו כסוסה פראית... ואם מותר לכבודו סולטאן..."
"מניין את יודעת?"
"סיפרו בהרמון של יזיד ביי. יום אחד רצה סולטאן איברהים לחדש את הרמונו, ובמקום לשלוח את הפילגשים הוותיקות לארמון הישן ציווה לקחת מאה ושמונים מהן, להלביש על ראשיהן שקים ולזרוק אותן לבוספורורס!" – ובדברה סכה טיפות אחדות של שמן זית על הכפתור שלה ופערה אותו באצבעותיה –
"והלא 'בתולה שלמה' את כבר לא, והדין, אומר רש"י..."
"ישתוק..."
"שאז מותר..."
"אני לא רֶבֶּה שלו..."
– ועד מהרה היה בן-ציון תקוע בה עד הביצים שלו שהתנדנדו בשיפולי אחוריה, והיא ביקשה ממנו שלא למהר בסיום, שגם זאת למדה מחברותיה המסוללות זו בזו בהרמון, וחנקה את אנחות התענוג שלה, שכמותן לא שמע מימיו אצל סלובה, עד שלא היה יכול להתאפק עוד ועבר על איסור חמור והזריע בחלחולת שלה זרמת תאווה רבה.
ועדיין לא הירפתה ממנו אלא הביאה אצבעותיו שישחקו באותו פתח בגוף האישה דמתקרֵי' ערווה, שמעודו לא העז לגעת בו אצל סלובה הצנועה – עד שהשמיעה קולות כְּיוֹנים הומות וחשב שכישוף בעלי-כנף נכנס בה, ואמרה לו שהמצווה 'נטילת ידיים' לימדו אותה הנשים בהרמונו של יזיד ביי, שהיו מלטפות זו את זו ומבקשות גם מעלי איברהים השחור לטבול אצבע עבה בפִּיצָ'ה [?] שלהן, והסריס מחייך ממלא כל דרישותיהן ברצון, אפילו לשתיים יחד, או בשתי ידיים לאחת, ובלבד שלא תסבולנה מחסור באהבה.
"אתה מורט תרנגולות בשנתך?" שאלה אותו למחרת סלובה.
"לא. מדוע?"
"מצאתי נוצה במיטה שלך!"
בן-ציון לא נזקק פעם נוספת לנוצה באוזנו או לדגדוג במבושיו אלא מעצמו היה נישאר ער עד שהחלו נשמעות ברמה נחרותיה של סלובה, שבעלת חזה גדול היתה, ומיד מתגנב למזרן הסמרטוטים של נג'ימה-מירלה ומענג אותה שעה ארוכה ומשחת זרעו לריק בחלחולת שלה. לא פעם ניסה להפוך אותה ולבוא עליה כדרך גבר באישה, יהא אשר יהא, אפילו תלד לו בן או בת, שהרי על פי דין "בתולה שלמה" היא כבר לא. אבל נג'ימה-מירלה היתה לא רק חושנית ומנוסה בתענוגות כזונה, אלא גם מחושבת מאוד, ובשום אופן לא הניחה לו לבוא עליה כדרכה.
המשך יבוא
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,171 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
לאחר הפסקה של שבוע לצורך ההעברה, זהו הגיליון הראשון הנשלח לקוראים מהבניין החדש של מערכת "חדשות בן עזר"
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל