| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 177
תל אביב, יום שני, ג' בתשרי תשס"ז, 25 בספטמבר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: משה דור: דיאלקטיקה / על משמר העברית
אורי הייטנר: אל תקרא לי חילוני
אלישע פורת: עוד לא תמו כל פלאייך... על תרגום "אבוד" שנתגלה מחדש
אפלפלד: הו מי יתנני ילד מטפיסי בהרי הקרפטים!
פרופ' אבינועם דנין: דבר אליי בפרחים
חיימקה שפינוזה: איזון לַאיזון העדין (תשובה לשיר של טאהא מוחמד עלי)
נעמן כהן: פן אחר של פתח תקווה / אבי, חיים כהן (שיר)
יעקב זמיר: בסופו של דבר כולם מסתדרים ועושים פיפי במים
משה דור
דיאלקטיקה
כל ימיי נתפסתי לעצמי כמי שמבחינה פוליטית וחברתית עומד שמאלה מהמרכז. אבל להגדרות ה"שמאל" אין, כידוע, שיעור. למשל, בשנים הרבות שעבדתי במערכת "מעריב" נחשבתי על-ידי מייסדי העיתון, שפעם היה "הנפוץ ביותר במדינה" – כשמאלן אימתני. השקפותיי החרידו והכעיסו את בעלי המאה, שהיו בה-בעת גם בעלי הדעה, והרשימות שפירסמתי, אם לא גרמו להם כיב קיבה, היו עלולות לעולל זאת.
יום אחד, במחצית שנות השישים, הוזמנתי להתייצב בחדרו של העורך הראשי דאז, אריה דיסנצ'יק ("צ'יק") המנוח. לאחר שביקשני לשבת ושאל אם רצוני לשתות קפה או תה, הציג לי את השאלה הבאה:
"משה, תגיד לי, מיהו עורך העיתון, אתה או אני?"
"אתה, כמובן," עניתי.
"אז כיוון שאנחנו מסכימים בנקודה הזאת," הוסיף "צ'יק" ואמר, "למי יש הסמכות המכרעת בעיתון?"
"לך."
"מצויין," אמר דיסנצ'יק, "אז כיוון שאני, העורך, גם בעל הסמכות המכרעת בעיתון, אני מודיע לך שמכאן ואילך אני נותן לך רשות לכתוב אצלי רק בנושאים הבאים: ספרות ומזג אוויר."
והסביר: "ספרות – מפני שאינני מתעניין בה. מזג אוויר – מפני שהוא לא איכפת לי בכלל."
וכך היה. במשך שש שנים כתבתי ב"מעריב" רק על ספרות ועל "מזג אוויר", כלומר על נושאים שהיו נקיים מפוליטיקה, דת, חברה וכלכלה. להן נדרשתי בעיתון אחר, שכבר אינו בין החיים, אבל היה רחוק מאוד מלהתחרות במקור פרנסתי. רק לאחר שש שנות "הגלות" התהפכה פתאום, מטעמים שונים שלא כאן המקום לפרטם, הקערה על פיה. שוב הוזמנתי אל חדרו של העורך הראשי, נתבקשתי לשבת ונשאלתי אם רצוני לשתות קפה או תה, ואז נתבשרתי, כי הגזירה בוטלה וכי אני רשאי לכתוב על כל אשר תאווה נפשי.
סיפור קטן זה בא לאייר הן את דמותי הרעיונית בעיני נותני לחמי – דמות שלא נשתנתה גם כשהותר לי ליהנות מחירות הביטוי – אבל גם כדי לאפשר לי להעיר שה"שמאלנות" היא עניין יחסי. מדוע? מפני שבכל התקופות, גם כששילמתי מחיר כה יקר בעבור שמאליותי, היו אנשים שלהם נראיתי מתון מדי, פשרן מדי, "מעשי" (בהוראה שלילית) מדי. ביניהם מצויים היו, בדרך הטבע, כאלה שבאמת הרחיקו לכת, לטעמי, בעמדות שאימצו לעצמם, אך גם כאלה שהיו חמושים בנשק שבעטיו הייתי כחגב לעומת הענקים שהחזיקו בו (שמו של הנשק אולי הִשתנה במרוצת הזמן, אך העיקרון קיים גם בימינו).
לנשק קראו אז "דיאלקטיקה".
הנה כי כן, במחצית הראשונה של שנות החמישים, ואני אז משורר צעיר תחת כנפי השכינה, נהגתי לפרסם פעם בפעם את ילדי רוחי במוסף לספרות של "הארץ", שנערך אז על-ידי הסופר ד"ר יעקב הורוביץ (אוי למי שנכשל בלשונו והשמיט את הו"ו השנייה משם-משפחתו!). בימים ההם היה ב"הארץ" קריקטוריסטן ובעל-רשומות אחד, חריף ובוטה מאין כמוהו, שהחזיק את עצמו כנושא הדגל של השמאל השמאלי, האותנטי, הבלתי-מהול והבלתי-מזוקק. ערב אחד, בלכתי אל קפה "כסית" המפורסם, נתקלתי באיש-השמאל ההוא, שמן הסתם שם את פניו אל אותו מקום. שאליו התנהלתי גם אני. כיוון שהיכרנו איש את רעהו, אף כי היכרות שטחית בלבד, עצר אותי הברנש ונעץ בי עיניים מזרות אימה.
"איך אתה מסוגל," שאל אותי בקול נוטף תוכחה מרה כלענה, "לפרסם שירים ב'הארץ'?"
פלבלתי בעיניי.
"הלא העיתון הזה," המשיך המוכיח, "הוא מיבצר הבורגנות, שופר הקפיטאליזם, ביטאון הניצול החברתי, משרתם של כוחות החושך, ואתה, אתה שחושב את עצמך לאדם מתקדם, איך זה מתיישב עם ההשקפות שלך?"
חמתי בערה להשחית.
"איך זה מתיישב עם ההשקפות שלי?" התרסתי, "אולי תסביר לי אתה, שמקבל משכורת מן הבורגנים והנצלנים בעלי העתון, איך מסוגל אתה לשרת אותם? כיצד מתיישב הדבר הזה עם ההשקפות שלך?"
הוא תקע בי מבט שכמעט הוציא את מימרת חז"לינו מכלל מטאפורה אל תחום הממש ועשאני גל של עצמות.
"אני יכול לעשות מה שאני עושה מפני שיש לי מה שאין לך – אני יודע דיאלקטיקה!"
נסתתמו טענותיי.
על משמר העברית
מודעה כבירת-ממדים על רומן, "רב-מכר ב-22 מדינות", שתרגומו לעברית עתה זה ראה אור, פותחת בציטטה מתוכו: "...הייתי שקועה עד מעל לראש בלעמוד על המשמר" (ההדגשה שלי – מ"ד).
הטקסט שבמודעה מתאר את גיבורת הרומן כ"בחורה אינטליגנטית ורגישה... המרגישה אאוטסיידרית."
אינני יודע אם גם אני רשאי להגדיר את עצמי כ"אינטליגנטי ורגיש", אבל אין לי ספק שלנוכח העברית הזאת אני מרגיש "אאוטסיידר" מכף רגל ועד ראש.
לא מתיישן
יש משוררת ושמה דליה פלח. אומרים עליה שאין זה שמה האמיתי אלא פסיוודונים. אולי זה נכון ואולי זה לא נכון. לי זה לא משנה, כי אני אוהב את שירתה (יהיה השם החתום עליה אשר יהיה) הממזגת להפליא ליריקה אישית עם ביקורת חברתית מושחזת כתער.
בסיפרה האחרון, "2003", שראה אור לפני שלוש שנים בהוצאת "עם עובד", מצוי השיר הקטן הבא, המוכיח לדידי באיזו מידה לא מתיישנת מציאות חיינו:
שנות ה-60 וה-70 שמעורבבות בשנות ה-90
הפקידה, שדפק אותה האלוף,
שהלכה לקורס טיס, והטיסה ציפור
פלדה,
אך הודחה,
ואולי נדפקה עם האלוף,
או רק התעסקה,
הוא זיין אותה, האלוף –
היא הטיסה ציפור פלדה –
הזדיינו, הודחה.
אורי הייטנר
אל תקרא לי חילוני
הגדרת זהותי האישית, כוללת מרכיבים שונים (לא דווקא על פי סדר חשיבות) – אדם, יהודי, ישראלי, ציוני, איש משפחה – בן זוג ואב, תושב הגולן, קיבוצניק, חבר אורטל, סוציאל-דמוקרט, הומניסט, אוהב ארץ-ישראל, איש קהילה, אדם כותב וקורא, מעורב חברתי ופוליטי ועוד. לא בכדי, בהגדרה זו איני מכליל את המילה "חילוני". יש לי בעייה איתה. איני מסתדר איתה. היא מעוררת בי הסתייגות.
על פי החלוקה הסוציולוגית המקובלת בחברה הישראלית, אני חילוני. איני שומר שבת, איני שומר על כשרות, איני חובש כיפה, איני מכפיף עצמי להלכה, איני שולח את ילדיי למערכת חינוך דתי. בקיצור – כל מה שמגדיר אדם כ"חילוני". מדוע, אם כן, אני נמנע מלהגדיר עצמי כחילוני?
התשובה הבסיסית נעוצה בפיסקה הקודמת. אין בה כל מרכיב המגדיר זהות. הגדרת זהות, על פי השקפתי, היא על דרך החיוב. אני יכול להגדיר על דרך החיוב מה משמעות היותי אדם, יהודי, ישראלי, ציוני, קיבוצניק וכן הלאה, כל אותם מאפיינים שציינתי. כל ההגדרות שהזכרתי לגבי "חילוניותי", אין בהן דבר, אלא רק הגדרות על דרך השלילה, מה אני לא – לא שומר... לא מקפיד... לא חובש... וכו'. בעצם, הגדרת החילוניות היא אי דתיות. בדיוק כפי שאיני מגדיר את עצמי כלא אינדונזי, לא צמחוני, לא עירוני ולא חשמלאי, כך אין לי עניין להגדיר עצמי כ"שאינו דתי".
איני רוצה לקבל על עצמי הגדרה על דרך השלילה, רק כיוון שכך מקובל. עליי זה לא מקובל. מה שמשמעותי בעבורי הוא הגדרתי כיהודי. אני יהודי בכך שאני רואה בהיותי בן לעם היהודי את המרכיב המרכזי בזהותי. אני מחובר להיסטוריה היהודית ומחוייב לעתיד העם היהודי ולקיומו. אין דבר החשוב לי בחיי יותר ממחוייבות זו, שבשמה בחרתי לשרת לאורך שנים בסדיר ובמילואים ביחידה קרבית, מתוך נכונות מלאה להקריב את חיי למען קיום העם היהודי וביטחון מדינתו. אני בן לתרבות היהודית, שואף לדעת ולהכיר אותה ולהנחיל אותה לילדיי ולקהילתי. אני רואה חשיבות עליונה בקיום החגים והטקסים היהודיים ובחיבור לאוקיינוס הבלתי נדלה של היצירה היהודית לאורך הדורות, גם אם איני חושב שהדרך היחידה לקיימם היא הדרך האורתודוכסית. אני מחוייב להתחדשות יהודית, הן כדי להנחיל את מורשת היהדות בקרב החברה ולהשתיתה על ערכי היהדות והן כדי להמשיך את התפתחות היצירה היהודית, לבל תתאבן בשמרנות ותתקבע בגישה צרה ומצמצמת. אני מחוייב לערכי היהדות, על פי הכרתי – הערכים החברתיים של תיקון עולם, של סולידאריות, של צדק חברתי, של משפט צדק, של שוויון ערך האדם, של שוויון בפני החוק, של קהילתיות, של רעות וערבות הדדית וערכים לאומיים כמו סולידריות יהודית, זכותנו על ארץ-ישראל ומחוייבותנו ליישבה, קיומה של מדינה יהודית, שלילת הגולה ועוד.
נכון, השקפתי היהודית אינה מעמידה במרכזה את אלוהים, ומחוייבותי היהודית אינה מתבטאת בכפיפות להלכה, אולם אני מאמין שעתיד היהדות הוא בפלורליזם, בכך שהיא תתפתח לכיוונים שונים, לגישות שונות ולדעות שונות ולאו דווקא לכיוון הדתי האורתודוכסי. נכון, מחוייבותי לתרבות היהודית אינה מתבטאת בדבקות בפולחן הדתי, אך אני רואה בפולחן הזה דבר שולי. לא בכדי אנו קוראים בהפטרה של יום הכיפורים את דברי הנביא:
"ואותי יום יום ידרשון, ודעת דרכי יחפצון, כגוי אשר צדקה עשה, ומשפט אלוהיו לא עזב. ישאלוני משפטי צדק, קרבת אלוהים יחפצון. למה צמנו ולא ראית? עינינו נפשנו ולא תדע? הן ביום צומכם תמצאו חפץ, וכל עצביכם תנגושו. הן לריב ומצה תצומו, ולהכות באגרוף רשע. לא תצומו כיום, להשמיע במרום קולכם. הכזה יהיה צום אבחרהו? יום ענות אדם נפשו... הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע? הלזה תקרא צום ויום רצון לה'? הלוא זה צום אבחרהו: פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה, ישלח רצוצים חופשים, וכל מוטה תנתקו. הלא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית. כי תראה ערום וכיסיתיו, ומבשרך לא תתעלם. אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך" (ישעיהו, נ"ח, ב'-ח').
החלוקה הסוציולוגית הדיכוטומית בין "דתיים" ל"חילונים" היא בעיניי קלקול גדול. היא גורמת ל"חילונים" רבים להתרחקות מן היהדות, כיוון שהיא שייכת ל"דתיים", ובכך נוצר ריק תרבותי, רוחני וערכי גדול בקרב חלק ניכר מהציבור החילוני; נוצרת שממה של בורות. ואילו בקרב חלק ניכר מהציבור הדתי קיימת תופעה של העמדת הפולחן בראש סולם הערכים.
הצגתי קודם את הבעייתיות בהגדרת החילוניות על דרך השלילה. הדתיות מגדירה עצמה על דרך החיוב. אולם במה היא מתבטאת? כיצד מצטיירת הגדרת הדתיות בסוציולוגיה הישראלית? בשמירת שבת וכשרות, בלבוש ובחבישת כיפה וכדומה. בקיצור – במצוות שבין אדם למקום.
ומה באשר למצוות בין אדם לחברו? האם ייתכן מצב שבו אדם דתי ינהג בשבת? לא. אם הוא ינהג בשבת יהיה ברור שהוא הפסיק להיות דתי. לא ייתכן שאדם דתי יאכל טריפה, כיוון שבכך הוא יגדיר עצמו כחילוני.
האם ייתכן שאדם דתי ייקח שוחד? האם ייתכן שאדם דתי יגנוב? האם אדם שייקח שוחד, ויעבור בכך על אחד האיסורים החמורים ביותר ביהדות, ייחשב לדתי? אם הוא ישמור על שבת וכשרות, הוא ייחשב לדתי. למה? למה ברור שמי שיאכל שפן לעולם לא ייחשב לרב בישראל, אבל מי שלקח שוחד (צריך לכתוב "לכאורה", כמעט שכחתי) יכול להיות הרב הראשי ומי שגנב ולקח שוחד יכול להיות מנהיגה הנערץ של מפלגה דתית (כאן כבר לא צריך לכתוב לכאורה, כיוון שהוא הורשע בכל הערכאות האפשריות).
במדד המקובל של הדתיות, אדם דתי הוא יותר יהודי מחילוני, וחרדי – יותר יהודי מדתי. במה חרדי – המתנער ממחוייבותו לעצם הקיום הפיסי של העם היהודי ומדינתו ומשתמט מחובת הסולידאריות היהודית הבסיסית שבשירות בצה"ל – הוא יותר יהודי מחילוני המוסר את נפשו על העם והארץ? והרי הרמב"ם כתב: "הפורש מדרכי ציבור ואף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן, אין לו חלק בעולם הבא."
אני מציע שנקרא תגר על החלוקה הסוציולוגית המעוותת הזאת בין חילונים ודתיים. היהדות היא של כולנו. היהדות אינה מצומצמת לפולחן, אלא היא נושאת ערכי מוסר עילאיים שמן הראוי שכולנו נהיה מכוונים אליהם. את "מדד היהודי הטוב" המקובל הזה יש לעקור מן היסוד, ולהציב מדד חדש שכוכב הצפון שלו הוא: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב? נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו" (תהילים ל"ד, י"ג-ט"ו). מדד שהאידאל שלו הוא: "מי יגור באוהלך, מי ישכון בהר קודשך? הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בליבו. לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא על קרובו. נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד. נשבע להרע ולא ימיר. כספו לא נתן בנשך, ושוחד על נקי לא לקח. עושה אלה לא ימוט לעולם." (תהילים ט"ו).
אלישע פורת
עוד לא תמו כל פלאייך...
על תרגום "אבוד" שנתגלה מחדש
לפני ארבעים וחמש שנים, בשנת 1961, יצא לאור בספריית פועלים, תל אביב, הכרך הראשון של זיכרונותיו של איליה אהרנבורג, או ארנבורג, "אנשים, שנים, החיים". המתרגם היה אליהו פורת ז"ל [1906-1966].
שנה לאחר מכן, בשנת 1962, יצא לאור הכרך השני. הכרך השלישי שכתב אהרנבורג, שהכיל את החלקים החמישי, השישי והשביעי, ונדפס ברוסית ובלשונות העולם הגדולות, לא יצא לאור מעולם בעברית. הוצאת ספריית פועלים ועורכיה דאז, (דוד הנגבי ועזריאל אוכמני), לא הסבירו לקוראים בשום הזדמנות ובשום מקום, מדוע הוחלט שלא להוציא את הכרך השלישי.
אליהו פורת היה ממייסדי קיבוץ עין החורש שבעמק חפר. הוא עלה ארצה בשנת 1930, ונתן מכוחו לענפי המשק: הוא עבד בבניין, בעגלונות ושנים ארוכות במטעי הקיבוץ. בסוף שנות החמישים החמירה מחלת ליבו, והוא נאלץ לפרוש מהחקלאות, ולעבור לעבודה קלה יותר, כביכול, עבודת התרגום. ספר לזכרו, הכולל את כל רשימותיו הרבות, דבריו ההומוריסטיים, וזיכרונות משלו ועליו, "אדם ונוף בקיבוץ", יצא בשנת 1968, בהוצאת קיבוץ עין החורש וספריית פועלים.
בשנותיו האחרונות הוא תירגם ספרים רבים מכמה לשונות. נציין רק את "התפילה על קתרינה הורוביץ", מגרמנית, משל ארנושט לוסטיג; "הרצוג", מאנגלית, מאת סול בלו; "ר' תנחום", מאת יחיאל הופר, מיידיש; "יום בחייו של איוואן דניסוביץ" לסולז'ניצין, מרוסית. ולהנאתו, ולא לשם פרסום, תרגם גם מחזות שונים עבור החוג הדרמאטי של הקיבוץ, ואת ההומורסקות של סטיפן ליקוק האנגלי-קנדי, תרגם תוך כדי כתיבת הפיליטונים שלו עצמו. בין המחזות שתירגם היו משל אלכסנדר קורנייצ'וק, מקסים גורקי, קליפורד אודטס, מולייר ואחרים. הבמאים שעבדו עם החוג על מחזות אלה היו רפאל צבי, ניסן נתיב, אריה להולה ואחרים. ואלה הם רק מקצת עבודותיו בתרגום. הרוצה לקרוא את כלל עבודתו ילך לספריות ויראה בקטלוגים המפורטים.
תרגומיו מרוסית, על פי זיכרונות בניו, נעשו בשתי דרכים: ראשונה, שהיה עובד על פי הספר הרוסי שהגיע אל הוצאת ספריית פועלים. ושנייה, שהיה מתרגם ישירות, מתוך הגיליונות החדשים של ה"נובי מיר", שהיו מגיעים אליו הישר ממוסקבה. את שלושת כרכי זיכרונותיו של איליה אהרנבורג תירגם בסוף שנות החמישים ובראשית שנות הששים. אך בשום מקום לא נזכר ולא נודע שהוא החל גם בתרגום הכרך השלישי של "אנשים, שנים, החיים". הדבר לא נזכר לא בספר לזכרו, שנערך באהבה ובשקידה על ידי יעקב הורביץ ודוד הנגבי, ולא ברשומות שהותיר אחריו. איש במשפחתו לא ידע על תרגומו ה"אבוד".
והנה לאחרונה, ארבעים שנה לאחר מותו, נתגלה בארכיון המרכזי של השומר הצעיר בגבעת חביבה חלק מכתב-היד של תרגום הכרך השלישי. הדפים התגלו לגמרי במקרה, תודות לערנותה של תלמה נשיא, מעובדות הארכיון. בימים אלה הועברו המכלים שבהם מסמכיו של יעקב מאיוס ז"ל, היושב ראש הנצחי של הוועד למען השלום, מספריית גבעת חביבה אל הארכיון, ונערך בהם מיון ראשוני. בין ניירותיו של מאיוס נתגלה פרק זיכרונות שלו: "דרכינו נפרדות בלוד", זהו ציטוט מדברי נתן אלתרמן, כלומר אלתרמן לא הסכים לפעילותו של שלונסקי בוועד למען השלום, ואמר שהוא מסכים בהרבה דברים עם שלונסקי, אך בלוד [כלומר, בנתב"ג], בדרך למטוס למוסקבה, נפרדות דרכיהם. זהו פרק אחד מתוך ספר זיכרונות מתוכנן, שלא יצא לאור. בפרק הזה, המוקדש ליחסיו של אברהם שלונסקי עם תנועת השלום, מוזכר גם איליה אהרנבורג, ויחסיו עם אברהם שלונסקי. אגב, כאן למדתי לראשונה שהם היו קרובי משפחה רחוקים!!
בין הדברים שמאיוס ציין לתומו היו שורות אחדות על החלק השלישי לזיכרונותיו של אהרנבורג, שלא יצא לאור, אך תורגם בידי אליהו פורת. על פי מאיוס, חלק מכתב היד הזה, של הכרך השלישי, היה שמור בארכיון של תנועת השלום, קרי: במסמכיו של יעקב מאיוס עצמו. את הפרק של מאיוס הבאתי לדפוס בגיליון האחרון של עיתון 77, יולי אוגוסט 2006.
תלמה נשיא אכן בדקה ומצאה את חלקו של כתב היד, שני פרקים קצרים בלבד, מתוך החלק החמישי, בתוך הכרך השלישי, מתוקתקים במכונת כתיבה, מוכנים לדפוס, ומתוקנים בידי אליהו פורת. וכך, באיזו גחמה של שר השכחה המיטיב, בדיוק ארבעים שנה לאחר פטירתו של אליהו פורת, נמצא כתב היד "האבוד", של זיכרונותיו המרתקים של איליה אהרנבורג, "קולה של רוסיה" לשעבר, יהודי, סופר ואיש העולם הגדול, שרב הנסתר על הגלוי בפרשיות חייו הצבעוניים. את הפרקים הקצרים הללו נביא בקרוב, לראשונה מאז תורגמו, בכתב העת "מטען", בעריכת יוסי גרנובסקי. אכן ממש כנאמר בשיר: "עוד לא תמו כל פלאייך..."
ועוד אוסיף בעניין איליה אהרנבורג: ב"יד ושם" ישנו חדר מיוחד המכיל את כתביו, ובהם אלה ששימשו אותו ל"ספר השחור", ספר העדות והקינה על יהדות בריה"מ שנשמדה בפלישה הנאצית, שכתבו יחד עם הסופר וסילי גרוסמן. האוסף, משום מה, אינו מפורסם בציבור. והרי כאן הזדמנות לפרסמו. האוסף הועבר לארץ בידי בתו של אהרנבורג, שנפטרה בינתיים. וכך, שוב, באיזו גחמה של שר ההיסטוריה, כתביו של יהודי מתבולל ומתנכר זה, נמצאים היום בירושלים.
ועוד אנקדוטה: מנהל הוצאת ספריית פועלים, אברהם קנטור, מצא בתיקים הישנים של "אנשים, שנים, החיים", בין שאר פתקים וחשבונות, מציאה מפתיעה. מכתב קצר, בצרפתית, מאיליה אהרנבורג אל ספריית פועלים. המכתב, שנדפס במכונת כתיבה, יצא ממוסקבה באוקטובר 1964. איליה אהרנבורג מבקש בו ממנהל ההוצאה שישלח אליו את עותקי המהדורה המתורגמת של ספרו. המכתב חתום בידי אהרנבורג, ונוספו לו הערות משל אנשי ההוצאה, שהעותקים לאהרנבורג נשלחו ב-6 לנובמבר 1964. אהרנבורג הצליח לכתוב מכתב בקשה קצר זה מבלי להזכיר את המילים: עברית, ישראל, תל אביב או ספריית פועלים... מתבולל ואנטי ציוני היה ונשאר עד מותו!
"הכרך שאבד פעמיים..."
בסופם של שני הכרכים של "אנשים, שנים, החיים", כאילו ניחש וידע את גורל הכרך השלישי של המהדורה העברית! – מביא איליה אהרנבורג עצמו את הדברים הבאים: (בעמוד 420, ספר רביעי, אנו קוראים בסוגריים):
"בעשרים ואחד ביוני 1941 סיימתי את הפרק התשיעי של החלק האחרון; היה עליי להוסיף עוד שבעה פרקים קצרים. פרצה המלחמה. בזמן הפינוי ממוסקבה אבד כתב-היד של החלק השלישי. לא יכולתי לחזור לכתיבת הרומאן, וכבר גמרתי בדעתי לא להשלימו. ואולם בדצמבר הודיעו לי כי אחד מעובדי הדפוס, שבו נדפס כתב-העת 'זנאמיה' מצא את ניירות פזורים של כתב-היד. בשלהי ינואר, בעת ההפוגה בחזית, השלמתי את הפרקים האחרונים, והרומן יצא לאור ב-1942. הוא תורגם מיד לאנגלית, ואם לדון לפי רשימה בעיתון, שנשמרה אצלי במקרה, היה אפשר לראות ברכבת התחתית בלונדון, בזמן ההתקפות מן האוויר, בני אדם רבים, גברים ונשים שקועים בקריאת ספרי."
אהרנבורג הוסיף לספרו תוספות שונות במשך השנים. הגירסה שתורגמה כאן לעברית היא עדיין גירסה מצונזרת, משנות השישים הראשונות. בשנות התשעים התפרסמה ברוסיה גירסתו המלאה, הלא מצונזרת, של הספר.
במסגרת המדור: גם סופרים גדולים מדברים שטויות
הו מי יתנני ילד מטפיסי בהרי הקרפטים!
דרור משעני: במה שונה ההתחברות לטבע בקרפטים מההתחברות לטבע אצל יזהר ובקיבוץ?
אהרן אפלפלד: בהתחברות לטבע בקרפטים היה אלמנט מטפיסי, הן אצל הגויים והן אצל היהודים. בכל מקום שאתה הולך בקרפטים יש איזו קפלה, שאדם נכנס ומתפלל בה, וכשהוא יוצא ממנה הוא נראה קצת אחרת ממה שהוא נכנס.
דרור משעני: אז מה שחסר פה [בארץ-ישראל] זה אלוהים?
אהרן אפלפלד: בדיוק. הקיבוץ והמושבה בנויים על רציונליזם הומאני. ושלא תחשוב שיש לי משהו נגדו, גם אני שייך אליו. אבל שם [בקרפטים] היה איזשהו אלמנט מטפיסי חזק שאני מרגיש עד עצם היום הזה.
["הארץ", 22.9.06]
מה אתה מבלבל לנו את המוח, אהרן אפלפלד, עם ס. יזהר, שגם לדבריך "איש לא גמר את הספר הזה ["ימי צקלג"], איש לא היה מסוגל לקרוא את זה." ואת נחום גוטמן קראת? ואת אסתר ראב? ואת ברנר? ונתן שחם? ופנחס שדה? ועגנון? ויהושע קנז? ועוד, ועוד, יש סופרים ומשוררים רבים בתרבות הישראלית שהם לא רק של "פלורה", כדבריך על יזהר כמייצג התרבות הארצישראלית שעליה אתה מלגלג – והם סופרים טובים לא פחות ממך, והם ארץ-ישראל הרבה יותר ממך, ארץ שכנראה לעולם לא תבין אלא תמשיך לפאר את טשרנוביץ' עיר הולדתך כמשקל-שכנגד לכל התרבות והספרות הארצישראלית. הגיע הזמן שתתערה.
אגב, יש מושבה אחת בארץ, שפעם אפילו היתה שייכת לעלייה הראשונה עד שהדירוה ממנה, ואמנם לא נכתב לאחרונה על סופריה ספר חשוב בשפה הגרמנית (כעל סופרי טשרנוביץ', כדבריך), כי במושבה כתבו עברית, אבל אסתכן ואומר שאפילו מושבה אחת זו בארץ-ישראל אינה נופלת ביבולה הספרותי מטשרנוביץ היהודית שלך, שכבודה כמובן במקומה מונח, והכורת עלה עליה.
פרופ' אבינועם דנין
דבר אליי בפרחים
אנחנו בשלהי הקיץ ודומה שאין "פרח" שראוי לתשומת לבנו, למעט החצבים שעליהם כבר דיברנו, ואולי גם ראוי להזכיר את פריחת הציפורן נקוד וציפורן הלבנון. קבוצה נוספת שראוי להזכירה, למרות שפריחתה אינה יפה, היא קבוצת צמחים רב-שנתיים ממשפחת הדגניים, האוהבים חום וגדלים בצדי הדרכים, בשדות מעובדים ובגדות נחלים ומעיינות. לקבוצת צמחים זאת שייכים דורת ארם-צובא ודורה רותמית, (שלפחות החקלאים שבינינו היו שמחים אלמלא היו קיימים כאן).
סיבה חשובה להתייחסות אליהם ניתן למצוא במאמרה של ד"ר כרמלה שמעוני על מחצלת וחפצים נוספים שנמצאו ב"מערת הלוחם" ביריחו (Shimony 1998). גיל הממצאים במערה נקבע בעזרת פחמן 14 ל-5,000 שנה לפני היום. המחצלת עצמה עשויה מקנה מצוי, אך היום נתרכז דווקא בחבל השזור בשולי המחצלת. כרמלה קבעה שהחבל נשזר מצמחי דורת ארם-צובא. (בתמונה מוצגים שולי המחצלת בהם ניכר החבל לתוכו הכניסו את קני הקנה המצוי הרצוצים בעודם ירוקים וכפיפים). לו הייתי במקומם של אלה שהכינו את המחצלת ללוחם הגדול שנקבר במערה ליד יריחו, הייתי קולע אותה מסיבי תמרים המצויים בשפע בנווה המדבר מקדמת דנא. הסברים למניעיהם של הקדמונים לא השתמרו, וייתכן שהיו לכך סיבות של אמונה – אך בזכותם אנו יודעים היום כי דורת ארם-צובא גדלה כבר אז בשדות יריחו או בפלגים של מעיינותיה.
הימצאות הצמח בארץ כבר לפני 5,000 שנה הפתיעה אותי, שכן תמיד ראיתי לעצמי את דורת ארם-צובא כצמח גר שאינו שייך לצמחית הארץ, וזאת מכיוון שהוא מאכלס בתי-גידול מופרעים בהם גדלים צמחים גרים ופולשים רבים. המבחן היחיד שנותר לי לערוך היה לשזור בעצמי חבל מגבעולי דורת ארם-צובא צעירים, והוא מוצג כאן.
ועוד דבר אחד: מדוע נאמר "קנה רצוץ"? כי על מנת להכין מחצלת דרכו יוצריה על קנים שלמים, רצצו אותם והפכום למשטחים צרים וארוכים. הללו נקלעו בדרך המוסברת במאמר של ד"ר תמר שיק באותו עתון (Schick 1998), ובעתיד נרחיב בעניין "משענת הקנה הרצוץ".
לאלו המתעניינים בחבלים וחוטים מצמחים, הנכם מוזמנים ללחוץ על הקישור ולצפות במצגת הבאה:
http://flora.huji.ac.il/browse.asp?action=showfile&fileid=14830:
חבלים וחוטים מצמחי בר
מקורות:
Schick, T. 1998, 4. The platted mat. In: The cave of the Warrior, IAA reports 5: 23-25.
Shimony, C. 1998, 15. Identification of fibers of textiles, basketry and matting. In: The cave of the Warrior, IAA reports 5: 73-96.
מתוך: "דבר אליי בפרחים", גיליון 2, אלול תשס"ו, ספטמבר 2006 בעריכת אודי אורון ואבינעם דנין. לפרטים נוספים וכדי להגיע לאתר עם התמונות אפשר לפנות לכתובת: floraofisrael@gmail.com
טאהא מוחמד עלי
איזון עדין
בשנת 48
היה לנו שוֹר
אציל
ולו קרניים
כשאר השוורים.
להם היה טרקטור
רגיל
עם שרשרת
כשאר הטרקטורים.
מערבית: ששון סומך
[ידיעות אחרונות, ספרות, 15.9.06]
חיימקה שפינוזה
איזון לַאיזון העדין
בשנת 48
היו לנו שש מאות וחמישים אלף
יישוב עברי
עם קרניים
כשאר היהודים.
להם היו שבע מדינות
של צבא רגיל
עם שרשראות וטנקים
כשאר הזורקים את היהודים לים
מה ההבדל?
את טאהא מוחמד עלי
מדפיסים ב"ידיעות אחרונות"
אותנו לא
כי לנו אף אחד לא מלקק את התחת.
גילוי נאות: לקראת צאתו לאור, וכשיצא לאור ספר השירים של סופר נידח אהוד בן עזר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" – לא נמצא אף לא שיר אחד ממנו ראוי להידפס במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות".
לאיסלאם מותר לפגוע בכולם
לאף אחד אסור לפגוע באיסלאם
הידעתם כי הנאנסות גם מצצו לְנָשיא את הזין?
מאת הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא
משאיות הזבל של עיריית ירושלים עובדות יומם וליל בפינוי הבגדים המוכתמים בדם נאנסות ובכתמי זרמת זרע נשיא – ממשכן נשיאי ישראל בירושלים.
מאות מקרי אונס קלים ברחבי הארץ, שנסתיימו רק בחניקה ומוות עם קצת התעללויות, מעשי סדום, חתכים, חניקות וקבורה בזבל, גם לא רחוק ממקום מגוריי על גדת הירקון – טרם פוענחו עד עצם היום הזה –
וכל זה למה?
אולי כי חוקרי המשטרה עסוקים יומם וליל בחקירת נשיא האנסים האנס-נשיא.
* * *
אהוד בן עזר שלום רב,
היות שאתה נמנה על צאצאי מייסדי פתח תקווה ואתה מרבה לכתוב עליהם, חשבתי שמן ראוי להזכיר גם פן אחר של פתח תקווה.
מאחל לך שנה טובה. שנת אושר ובריאות.
נעמן כהן
פן אחר של פתח תקווה
אבי עלה לארץ כנער צעיר, כחלק מ"קבוצת פינסק", קבוצת חלוצים שעלתה לארץ במטרה לייסד קבוצה שתנציח את זכרם של 35 מחברי תנועות הנוער החלוציות ציוניות שהועמדו אל הקיר ונרצחו בדם קר ע"י הצבא הפולני עם כיבושה של פינסק.
הקבוצה עבדה במקומות שונים בארץ. בתחילה כקבוצת פועלים חקלאיים בפתח תקווה אחרי כן חלק מהקבוצה עבר לירושלים ועבדו כקבוצת פועלי בניין בתלפיות בירושלים. לאחר סיום העבודות חזרו בשנית בפתח תקוה.
אני מביא כאן בקיצור שורות אחדות מהספר "גבת מקורות וקורות, 1937":
הקמנו מחנה בעין גנים על מגרש קטן. מצב העבודה היה קשה. הפועלים היהודים סבלו מחוסר עבודה, לשכת העבודה שריכזה את העבודה בפרדסים היתה מחלקת ערב-ערב ימי עבודה ספורים בין הקיבוצים ובין הפועלים הבודדים. בייחוד היה קשה להשיג עבודה לחברות. הן היו מחוסרות כל ניסיון בעבודה ואי אפשר היה להכניסן בזמן הראשון לעבודת ההרכבות, המשתלות וגם לא לקטיף.
החורף היה קשה מאוד האוהלים הבלויים שהובאו מתלפיות לעין גנים לא עמדו במבחן הגשם הראשון. דרך היריעות חדרו מים והחברים נאלצו לעקור מהאוהלים לאוהל המרכזי, אוהל המטבח והמחסן. מאוחר יותר הוקמו צריפים בלי חלונות, רצפה ותקרה. בימי הגשם לא היתה עבודה, וגם בהפסקות העבודה לא היתה מצויה. עבדנו רק בקבלנות, בעבודות כיבוש מפרכות בעידורים, ב"בחר" [עידור עמוק בטורייה לניכוש היבלית, אינג'יל בערבית, שאחריה אדמת החלקה נראית פריכה וגלית כמו ים, בחר ערבית. – א.ב.ע] בשכר זעום ביותר. חלק מהחברים מצאו הכנסה זעומה בקטיף פרחי השיטה בגדרות הפרדסים בפתח תקווה. בית החרושת לבשמים של פיק"א בבנימינה היה קונה את הפרחים האלה במשקל. החברים היו מתפזרים בין הפרדסים, מזויינים במקלות ארוכים וּווים בראשיהם, מכתתים רגליים קילומטרים ובערב שוקלים סלי פרחים קטופים. כל הרווח היה4 עד 6 גרוש ליום. באביב המצב השתפר עם ה"עידור הגדול" בפרדסים. עבודה שהכניסה 17 עד 20 גרוש ליום.
המצב הכלכלי הקשה והרעב-למחצה במשך חודשי החורף לא השפיעו על מצב רוחם של החברים. על הכרת התפקיד החשוב של כיבוש העבודה במושבה המתנכרת לעבודה עברית. ועל הנכונות החלוצית לשאת בסבל.
בפסח תרפ"ו [1926], בגלל המצב, הוחלט להקים משק עזר. לשם כך מכרנו את הצריף בתלפיות וקנינו אדמה בעין גנים. השקענו בקניה 60 לא"י לשטח בן 30 דונם. (מעניין למי שייך השטח עתה?) הבעייה היתה שללא מים לא ניתן היה להתחיל בחקלאות, וקדיחת באר היתה יקרה.
לאור המצב הוחלט בתרפ"ז להתיישב בהתיישבות חקלאית חדשה בגבת.
עם יסוד הישוב "גבת הקבוצה ע"ש קדושי פינסק" בעמק יזרעאל, החל חלק מחברי הקבוצה לעזוב לישוב החדש. בעין גנים נרכשה בינתיים פרה גזעית וזוג פרדות כדי להקל על המחסור. אבל לאט-לאט עזבו החברים והגיעו לגבת. לאחר שלוש שנים חוסלה הפלוגה בעין גנים ובשנת תר"ץ [1930] התכנסו כולם בגבת.
שלוש השנים של הפלוגה בעין גנים היתה אחת מנקודות המשען החזקות של ההסתדרות במושבה, שנטלה חלק אקטיבי במלחמת הפועל העברי לכיבוש העבודה בפתח תקווה. חברינו השתתפו בפעילות מועצת פועלי פתח תקווה, במזכירות הפעילה של המועצה וגם בסניף "אחדות העבודה". במאבק על השלטת העבודה העברית בפרדסי פתח תקווה בשנת 1927, שגרמה למאורעות הידועים במושבה – השתתפו חברינו באקטיביות רבה במשמרות ובכל יתר הפעולות שנדרשו להן.
בפרדס ליד השוקת
כאשר עבדו החברים מקבוצת פינסק בחפירת תעלות השקייה בפרדס בפתח תקווה, החליטו לעבוד על בעל הבית, שישב בצד והסתכל בנחת איך הם עובדים. אמרו לו: "שמע, נודע לנו שיש כאן באזור מתחת לאדמה איזה ארגז קטן עם מטבעות זהב מימי התורכים אבל אנחנו לא מאמינים."
בין רגע פשט בעל הבית את החולצה ותפס טורייה והחל לחפור...
* * *
שמעתי ביקורת על "הבועזים", הבורגנים והנצלנים, על חוסר הסולידריות עם הפועלים היהודים והעדפת העבודה הערבית הזולה. על בני המושבה המפונקים שחלקם ירד מהארץ אבל כמובן גם על הבנות היפות והמטופחות שחלק מהסיפורים עליהן לא עלו על הכתב.
מפתח תקווה נשארו אצל אבא שתי אמרות כנף אחת:
העיקר – זה בת האיכר!
וכמובן שכל עבודה, בין אם בבניין ובין בחקלאות, ואפילו סידור החדר צריך להיות: משקל מים, משקל חוט. (ההגייה במלעיל. משקל מים – פלס, משקל חוט – אנך).
אבי, חיים כהן
סָב סָב סָבִי, רַבִּי מֹשֶׁה מֵקוּבּרִין,
נִשְׁאָל מַדּוּעַ אֵינוֹ כּוֹתֵב סְפָרִים.
"אִלּוּ הָיָה בְּיָדִי," הֵשִׁיב,
"הָיִיתִי גוֹנֵז אֶת כָּל סִפְרֵי הַצַּדִּיִקים,
כִּי מְאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ אָדָם הַרְבֵּה חֲסִידוּת,
הֲרֵי בְּנָקֵל נַעֲשֵׂיתָ חָכְמָתוֹ מְרוּבָּה מִמַּעֲשָׂיו."
לְאַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֹשֶׁה,
שָׁאַל רַבִּי מֶנְדְל מִקוֹצְק אֶת אֶחָד מֵחֲסִידָיו:
"אֵיזֶה דָּבָר הָיָה הָעִקָּר אֵצֶל רַבְּךָ?"
הַתַּלְמִיד הִרְהֵר וְהֵשִׁיב:
"מַה שֶׁנִּתְעַסֵּק בּוֹ אוֹתָה שָׁעָה, הָיָה אֵצְלוֹ הָעִקָּר."
אֲבִי מֵעוֹלָם לֹא כָּתַב סְפָרִים, בְּקֹשִׁי מִכְתָּב.
אֲבִי הָיָה חָלוּץ, פּוֹעֵל פָּשׁוּט שֶׁבָּנָה אֶת הָאֶרֶץ,
וְזֶה הָיָה הָעִקָּר אֵצְלוֹ.
גַאֲוָתוֹ הָיְתָה עַל הַבַּיִת
שֶׁבָּנוּ הוּא וַחָבֵרַיו מִ"קְבוּצָת פִּינְסְק"
לְפְּרוֹפֶסוֹר קְלוֹיזְנֵר בְּתָלְפִּיוֹת
וְעַל הַתְּלָמִים הָרִאשוֹנִים שֶׁחָרַשׁ בְּעֵמֶק יִזְרָעאֵל,
בִּשְׂדּוֹתֶיָה שֶׁל "גְּבַת".
בְּשׁוּם סֵפֶר לֹא הֻזְכַּר שְׁמוֹ.
וְלָכֵן אֲנִי מַזְכִּיר אוֹתוֹ כָּאן.
* * *
לנעמן שלום,
הדברים שאתה כותב ומצטט על פתח תקווה הם כמובן ברובם נכונים אבל אסור לשכוח שאנשי העלייה הראשונה, ראשוני המושבה, עבדו בפרך ונחלו כישלונות גדולים ורק עם התבססות הפרדסים הגיעה פתח תקווה להיות מושבת הפרדסים הגדולה בארץ בדונמים ובתושבים. תל אביב היתה פסיק, יותר נכון, פרבר – לעומתה. מצד שני, רוב מוסדות ומפלגות העלייה השנייה נוסדו בפתח תקווה, ובה שהו גרעיני התיישבות שעלו אחר כך על הקרקע בכל חלקי הארץ. עזיבת הדור הצעיר לא היתה רבה כל כך כמו במושבות הברון המובהקות שבהן פטפטו בצרפתית. החיים בפתח תקווה היו קשים ואנשיה היו קשים, ומי שלא עבד עבודה פיסית ממש נחשב פרזיט. אני ממליץ לך לקורא את כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב ואת הרומאן הנידח "המושבה שלי" שאותו הספרות העברית טרם גילתה.
אצלנו עד היום קוראים לפלס – פלס-מים.
עד היום אני זוכר לטובה יום חורף גשום שבו הגעתי להרצאה בגבת, והחברות הוותיקות התאספו לשמוע אותי בחדר מוסק בתנור נפט וליפפוני באהבה בלתי מסוייגת דווקא בזכות היותי מצאצאי האיכרים בפתח תקווה וגם משום שהייתי חברו של הסופר יהואש ביבר, שלימים עקר עם משפחתו ליפעת, והוא מחבר הרומאן הנפלא והאוטוביוגראפי "חדר משפחה", שאותו הוצאתי במהדורה חדשה לאחר מותו בגיל צעיר-יחסית, בהוצאת "אסטרולוג", שגם הוציאה לאור את שני הספרים הנזכרים לעיל. כולם על סף גריסה כי נכתבו בידי סופרים לא חשובים.
בסופו של דבר כולם מסתדרים ועושים פיפי במים
לאהוד שלום רב,
ועוד על היכל התרבות. מי מהמכובדים כתב שכדאי להרוס את היכל התרבות ואז בבניין החדש יהיה אפשר לעשות פיפי [גיליון 176].
לעשות פיפי זה דבר מאד רציני ואל תפטרו אותו בשתי מילים. בין הפוקדים את היכל התרבות רבים (כמספר הרבות) זקוקים להתרוקן בהפסקות ואף לפני כן. אלא שבזמן בנייתו של ההיכל לא קם עדיין הארגון הצעקני של הפמיניסטיות של היום, ועל כן לא היה מי שידרוש שיוויון. אם שלושים גברים הולכים להשתין בהפסקה, הלא עומדים לרשותם שמונה תאים של בתי-כיסא ועוד שמונה עמדות של פיסואר. יחד זה שש עשרה. כלומר שישה עשר גברים יכולים בה-בעת להשתמש בשירותי הגברים כאשר באותו הזמן רק שמונה נשים יכולות לעשות כן. יען כי בשירותי הנשים ישנם רק שמונה תאים, ומכאן התור הארוך. ויש לי לבשר לכם שגם בבניין חדש, אם יקום, לא יהיה הדבר שונה. כי במשרדי הארכיטקטים, מי שממונה על תיכנון החלק הזה הן ארכיטקטיותי ודבר ידוע הוא שנשים שואפות לדכא את בנות-מינן הנשים ולהשליט עליהן את הדיעות שלהן ושלהן בלבד, ויש גם עניין של נקמה וקנאה. ועל כן תדיר הן יורות לעצמן ברגליים. ויש באמתחתי דוגמאות רציניות למכביר.
ולא רק בהיכל התרבות קיימת בעיית בתי-כיסא כי אם בכל רחבי העיר העברית ללא הפסקה. בעוד שבערי טורקיה, למשל, יש בתי שימוש ציבוריים על כל צעד ושעל, הרי בתל אביב חייב הנזקק לחפש לו חורבה או בית בהקמה, שמאחורי הגדר שם אפשר לעשות המעשה.
עוד מקדמת דנא, מימי מלחמת סיני, באו אנשי הג"א ודרשו מן התל-אביביים להקים מקלטים. מקלטים אי אפשר לבנות בבתים קיימים כמו בשדרות רוטשילד, למשל. על כן הגיעו לידי פשרה, להקים קירות לבנים מול פתחי הבתים. וזה לשמחתם של יושבי הספסלים בשדרות רוטשילד, ביניהם רבים מבני העלייה הבבלית, שקבעו שם את שער הדולר בשוק השחור. כי המגרשים הריקים בהם היה אפשר לעשות את הדבר הזה הלכו והצטמצמו, והקירות האלה מול פתחי הבתים שימשו מקום נוח שמאחוריו אפשר להתרוקן. והשלולית שנעה לכיוון הכביש השאירה על המדרכה סימנים שלא נשטפו עד היום, וזאת לשמחת הארכיאולוגים של ימינו, המתעדים את ההיסטוריה של הישוב. מעין RECENT HISTORY. (קיפוחן של הנשים, ששרר כל ההיסטוריה, נשאר גם בעניין זה, באין חורבה או חצר בית בבניה שיתאימו לצרכיהן).
ולא עזרה שוועתם של בעלי הבתים האלה כלפי העירייה, שתקים בתי-כסא ציבוריים, אך זו העדיפה במקום זה להקים קיוסקים, כי מהם אפשר ליטול ארנונה. ועל כן סגרה גם את אלה שהיו עוד מימי המנדט הבריטי. וראש העיר דאז, כאשר נשאל על ידי העיתונאים למה אין בתי-שימוש בחופי העיר, למשל, ענה שבסופו של דבר כולם מסתדרים ועושים פיפי במים.
בברכה
יעקב זמיר
רמת גן
עיר הפיג'אמות
מהו אינוס ברוטאלי?
מאת הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא
כאשר הבוס במשרד תוחב יד מלמעלה למפשעתה של המזכירה (אם היא לובשת מכנסיים) או משחיל יד מלמטה (אם היא לבושה חצאית או שמלה), שולף במחשכים את דגדגנה וצובט בו ומעסה בו וּמְאנֵס עד שהיא נאנחת בִּכפייה של הנאה מזוכיסטית ואילו הוא משפיך במכנסיו בהתרגשות סדיסטית ושולחם לניקוי על חשבון המשרד.
הזמנה אישית! לילה של סרטים על גג הגלריה
איזו דרך נפלאה להתחיל את השנה החדשה! אנו מזמינים אתכם לאירוע לילי לתחילת השנה החדשה. באווירה קסומה של אמנות ויופי –
ביום שישי, 29 בספטמבר, בשעה 21:00 בגלריה הוראס ריכטר ביפו העתיקה
בתוכנית:
21:00 התכנסות בתערוכת ציורי החיות של אדוין סלומון. דברי פתיחה מנהלת הגלריה סימוני מזרחי. עלייה לגג הבניין , כיבוד ושתייה
10:00 על גג הבנין – הקרנת סרטי אנימציה למבוגרים בנושאי אמנות, מוסיקה ואהבה. מגיש : דודו שליטא
11:30 נפרדים בלב מלא השראה ותקווה לשנה חדשה, טובה מקודמתה
כדאי להביא לבוש נוסף, למקרה של רוח ים קרירה. גלריה הוראס ריכטר-מרכז תרבות, גלריה לאמנות ובית מגוריו של האספן, הנדבן-המיליונר המנוח הוראס ריכטר. סמטת מזל אריה 24 יפו העתיקה. מחיר האירוע 75 ₪ לאדם. מספר המקומות מוגבל אנא אשרו הגעתכם במייל חוזר animaltd@netvision.net.il או richtergallery@bezeqint.net מקומות יישמרו (למי שאישר את בואו) עד 21:15
לימוד אקדמי של קבלה אינו דומה ללימוד חווייתי
שלום אהוד,
אני חייבת להגיב על תגובתך הנחרצה [גיליון 176]. כל הכבוד ללימודי הקבלה ולגרשם שלום, אך לימוד אקדמי של קבלה אינו דומה ללימוד חווייתי. קיוויתי שעל ידי כך שאתן את דמות סבי ואת השמחה שגרמה לו התפילה אתאר מה אני מרגישה כאשר אני מתרגלת קבלה. במיוחד לא אמרתי לומדת, אלא מתרגלת. יש הבדל בין ללמוד על משהו ובין לעשות אותו ממש, כמו ההבדל בין ללמוד באופן תיאורטי להתעמל או לשחק כדורגל ובין לשחק כדורגל ממש ולחוות את חווית המשחק.
הקבלה היא מדע מיסטי עמוק, ואי אפשר לתת את העקרונות שלה על רגל אחת. ייתכן שלא הייתי צריכה לגלוש לכך, כי אולי זו לא המסגרת המתאימה.
על כל פנים, מה שאני עושה עובד – רואים תוצאות בחיי היום יום, וזו אינדיקציה טובה מאוד. קורים דברים.
באשר לזרימת האנרגיה בבית הכנסת, כל היקום שלנו הוא אנרגיה ולא חומר. זה שאנו לא רואים זאת בחמשת החושים, מעיד רק על המוגבלות שלנו. גם המדע מסכים לכך היום, רק שהמקובלים ידעו זאת לפני אלפי שנים. מדובר על האנרגיה הנשית-הנקבית של היקום והיחסים שלה עם האנרגיה הזכרית-גברית של היקום, כפי שהיא מתוארת בצורה היפה ביותר עלי אדמות בשיר השירים.
ברכות ואור,
אורנה רב-הון
שנה טובה ונפלאה מלאת אור ושמחה.
אהוד: המקובלים לא חיו לפני אלפי שנים אלא מאות שנים, ו"שיר השירים" איננו טקסט קבלי במקורו אבל ניתן לפרש אותו בצורה קבלית מרתקת. אולי יחסך הלא-רציני לגרשם שלום ולהבנת המיסטיקה היהודית בהקשריה ההיסטוריים נובע גם מכך שאחד מממשיכיו-כביכול, פרופסור משה אידל, מנסה במשך שנים לעוות את משנתו של גרשם שלום.
בשוב הרחמים לציון והצדק לירושלים
לאהוד בן-עזר, שנה טובה לך, לעיתונך החשוב, ולכל בית ישראל,
יהי רצון שהשנה הבאה תהא טובה מקודמתה, שנה שבה ישובו שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, שנה שבה תעבור ממשלת הזדון מן הארץ וכל הרִשעה כולה כעשן תכלה, שנה שבה תחזינה עינינו בשוב הרחמים לציון והצדק לירושלים.
עופר רגב
אהוד: אני מכיר לא מעט ממשלות זדון בעבר ובהווה, אחת מהן יושבת בטהראן. אחרת ישבה עד לפני כששים ואחת שנים בברלין. אבל להשתמש בביטוי התנ"כי החמור הזה כלפי ממשלת ישראל? אתה השתגעת? – אכן, לצערי גם בין ידידיי יש אנשים קרובים לדעתך, ולא פעם אני מעדיף לשבת לבדי ליד המחשב ולעסוק במכתב העיתי מאשר לשמוע את השטויות שלהם. לכן אני נחשב אדם לא חברותי, ובייחוד שתנאי העבודה בבניין החדש של מערכת "חדשות בן עזר" הוטבו מאוד.
לכל אוהדי קבלות השבת בצוותא שלום רב!!!
אנו עומדים לפתוח את העונה החדשה
ביום שישי, 29 בספטמבר, בשעה 12:30!
איתרע מזלנו להתחיל בפרשת האזינו, ובשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, ומשום כך תהיה קבלת השבת הזאת מיוחדת ומעניינת. האורחים שלנו יהיו:
המשורר ועורך כתב העת "משיב הרוח" – אליעז כהן, שידבר על שירת האזינו ועל הימים הנוראים וביטוייהם בשירה העברית
בלהה בן אליהו, מרצה לספרות, עורכת ומראיינת בקול ישראל, תשוחח עם יואל רפל על שירה ותפילה ביצירותיהם של זלדה ויהודה עמיחי
רבקה אדרת, מרכזת מחלקת הקולנוע בבית התפוצות, תספר על "כל נדרי" בקולנוע, ועל הקולנוע היהודי בכלל, בלוויית דוגמאות מוקרנות
צבי סלטון יקרא משירת האזינו וקטעי שירה נוספים
אורה זיטנר תשיר פיוטים לימים נוראים ותשתף אתכם בשירים של חגי תשרי
אנו קוראים לכם לעזור לנו להרחיב את שורותינו, לבשר לעוד אנשים על קיומה של קבלת שבת תל אביבית ולהביא אותם לצוותא
אנא ספרו לחבריכם
שימו לב לשעה החדשה שקבענו השנה – 12:30.
שנה טובה פורייה ומעניינת לכולנו
מחכים לכם בצוותא
אורה זיטנר, יואל רפל וכל צוות צוותא
העיתונאי יואב יצחק מועמד להיות
הנשיא הבא של ישראל?
מאת מר סופר נידח
לאחר שנשיאי ישראל האחרונים, כמו גם רבים ממנהיגיה, הסתבכו בפרשות שונות ומשונות שספק אם היו מתרחשות ונחשפות אלמלא תפקידם הרם – ואילו העיתונאי המוסרי יואב יצחק עשה עבודה מוסרית חשובה מאין כמותה בחשיפת פגמים מוסריים אצל מנהיגינו הנ"ל – הועלתה הצעה רצינית מאוד להציג את מועמדותו המוסרית של יואב יצחק למשרת נשיאהּ הבא של ישראל, ובכך לצוד שתי ציפורים מוסריות במינוי מוסרי אחד.
ציפור אחת: אין ספק שהעיתונאי המוסרי יואב יצחק הוא נעלה מכל חשד וגם שום רבב לא-מוסרי לא דבק ולא ידבק בו – וכך לא יקרה עוד שמוסד הנשיאות יוכתם מבחינה מוסרית.
ציפור שנייה: ייתכן גם שאם הוא יפרוש מעבודתו העיתונאית המוסרית החשובה מאוד, לטובת משרת הנשיא החשובה לא פחות, לא יהיה עוד מי שימצא רבב לא-מוסרי בנשיא או בראש ממשלה ישראלי.
המדור לחיפוש קרובים של מנחם מנדל מקמיניץ
רות לבקוביץ-רבינוביץ, שלמדה יחד עם מר סופר נידח בבית הספר העממי פיק"א בפתח תקווה, היא אחת מצאצאיו הרבים של ר' מנחם מנדל מקמיניץ, מחבר "ספר קורות העיתים" המתאר את רעש האדמה העז בצפת בשנת 1837, ומהספר לקח מר סופר נידח לא מעט תיאורים לפרקי ספרו "אפרת", שעתידים להיכלל גם ברומאן הלא גמור "והארץ תרעד".
רות מחפשת את צאצאיו של מנחם מנדל מקמיניץ ולדבריה חסרים להשלמת הרשימה רק עוד שניים שטרם איתרה.
כל היודע דבר עליהם או על מקום הימצאם בארץ ובעולם אנא ימייל לרות לפי הכתובת:
נשיא סוריה בשאר אל-אסד סבור שהגיע הזמן לעשות שלום עם ישראל לאור ניצחונו וניצחון החיזבאללה במלחמה האחרונה. אחרת, איים, תפרוץ מלחמה.
לדעתו מצטרפים ישראלים רבים מחוגי האידיוטיזם המוסרי שמצפים בקוצר רוח להיחלשות נוספת של ישראל מבחינה צבאית, אשר תגביר מאוד את כוחה המוסרי ותבטל את הצורך של איראן להצטייד בנשק גרעיני. הוא ממש גאון, אסד הצעיר.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,172 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל