| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 178
תל אביב, יום חמישי, ו' בתשרי תשס"ז, 28 בספטמבר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: משה דור: זוועה / נחדש ימינו כקדם / לשנה היוצאת
מוטי בן-חורין: נהנה לקרוא את גדעון לוי ועמירה הס ב"הארץ"
אליהו הכהן: במיוחד יצא ליבי אל הישיש אלימלך שפירא
רוני לרנר: "רוחות ושדים" החלו לתקוף את משפחת אוזדובסקי
שולמית ד.: עוד על ההתבטאות המופרעת בעניין האונס [גיליון 177]
נעמן כהן: אבי, חיים כהן (שיר) // איליה בר זאב: בַּקֶּשֶׁר (שיר)
עמנואל בן-עזר: סוף העולם // אורי הייטנר: סקופ!
גדי כפיר: להחזיר משחקי ילדותנו כבראשונה // שישי מאיר: גשם ראשון (שיר)
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי: פרק ד. סבתא, גרגיר חומוס באף, והעקרבים
אלישע פורת: עוד בעניין "הנביא מהקרפטים"
באבל על מותה של גבריאלה יששכרי-ספריאל (פִּיצִי)
אהבת נעוריו של העורך
ימים אחדים בטרם מלאו לה שבעים שנה
אהוד בן עזר
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ.
גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה
אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה
עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע
בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ
סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה.
מִדַּעְתָּהּ צָנְחָה וְנִשְׁאֲרָה נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת.
אֶת שְׁבָרֶיהָ צָדָה בְּמִלִּים וּסְחַרְחֲרָה שָׁקְדָה עַל נִסּוּחֶיהָ
אַךְ רֵיק הָיָה לִבָּהּ מִבְּעָלֶיהָ. נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת
הִיא חִכְּתָה, לֵילוֹת חִכְּתָה, דּוֹרוֹת חִכְּתָה –
לִמְצֹא קוֹרֵא לְתַעֲרוֹבֶת הַגְּזָעִים שֶׁלִּכְסְנוּ פָּנֶיהָ
לְפִעְנוּחַ כְּתַב הַחַרְטֻמִּים הַדַּק בּוֹ נִצְטַיְּרוּ יָגוֹן שֶׁלָּהּ
עִם שְׂפַת צְחוֹקֶיהָ. כִּי בְּעֵינָיו יָפְתָה.
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. גַּם צִפּוֹר
מָצְאָה בַּיִת וְהִיא לֹא קֵן לֹא אֶפְרוֹחַ.
בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ.
לְחַבְּקָם רָצְתָה אֲבָל הַסִּיד בָּרַח מֵעַצְמוֹתֶיהָ.
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.
נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת אֶת חַסְדוֹ.
פברואר 1973
מתוך קובץ השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", 2005
גבריאלה
תשליך
יָרַד הוּא אֵלַי לִשְׁמֹעַ אֶת הָעֶרֶב הַנִּמְתָּח
בֵּין מַיִם לְמַיִם,
אֶת אִוְשַׁת סוּף הַנְּחָלִים, רִשְׁרוּש דַיָּרָיו הַקְּטַנִּים.
בַּהֲרוֹת-אַדְמוּמִית צָנְחוּ אָז לִפְגֹש בְּאֵד יְרַקְרַק
מִתַּמֵּר,
וְעָלוּ חֲלוֹמוֹת לַחֲבֹק אֶת הָרֹחַב.
יָדַעְתִּי, כִּי הָיָה עִמִּי בִּשְׁתִיקָתִי.
הָרְגָעִים שֶׁהָיוּ, הָרְגָעִים שֶׁיָּבֹאוּ. הַזְּמַן נִגָּר טִפּוֹת-
טִפּוֹת
מַחֲלִיק עַל חַמוּקֵי כּוּכִים קְמוּרִים וַחֲשּׁוּכִים, וְשׁוֹזֵר
דּוּ-שִׂיחַ הָאֵזוֹב וְהָאֶבֶן. גַּעְגּוּעִים אֲרֻכֵּי מֵיתָר
נִטְוִים, נִפְרָטִים תָּו-תָּו, חוֹמְקִים אֶל הַחוּץ
וּפוֹשְׁטִים מַעְגָּלִים-מַעְגָּלִים וְנוֹשְׁקִים לָחַי.
כָּךְ נֶחֱרָז בִּתְפִלָּה אָדָם אֶל אָדָם.
לַחְלוּחִית שֶׁל חוֹפִים, אוֹרוֹת נִפְקָחִים בִּסְפִינוֹת
רְחוֹקוֹת. הֲמוֹן אָדָם גּוֹלֵשׁ וְנִפְרָשׁ לְאָרְכֵי הַגָּדוֹת
בִּדְמָמָה,
מִתְרַפֶּקֶת צְלָלִיתָם הַכֵּהָה עַל הַיְּרֹקֶת
לִרְאוֹת אֵיךְ פּוֹרֵשׂ אֱלֹהִים אֶת עֲנָק הַדְּמָעוֹת
עַל הַמַּיִם.
וְעָמְדָה הַתְּפִילָּה (בַּאֲוִיר) כָּל הַלַּיְלָה –
זהו כנראה השיר היחיד שפירסמה בחייה, מבלי שצויין שם-משפחתה, בחוברת "אמות", כ', תשרי-חשוון תשכ"ו, אוקטובר-נובמבר 1965, בעריכת שלמה גרודזנסקי ואברהם יבין, וזוהי גם החוברת האחרונה של הדו-ירחון המעולה, שנפסק בטרם עת.
משה דור
זוועה
פרשת האם הגוססת ממחלת הסרטן – בינתיים הלכה לעולמה – בצד תינוקה הרעב, הבוכה ללא הפוגה, צריכה להדיד שינה מעיני כל מי שנשתמר בו קורט של רגישות אנושית, מוסרית וחברתית. קרה מה שקרה מפני שהאם, אוקראינית שנישאה לישראלי יליד אוקראינה, קיבלה אזרחות ישראלית, התגרשה מבעלה שביקש להגר לגרמניה משום שרצתה להוסיף לחיות בארץ, אך הגירושים עלו לה באזרחותה – שנקנתה לה רק בתוקף נישואיה ליהודי – וכך אירע שלאישה האומללה לא היו אמצעים להבטיח טיפול רפואי לעצמה, והסוף ידוע לכל המתעניין.
אודה ולא אבוש: מזמן נמאסו עליי כל הכירכורים של המימסד הרבני האורתודוכסי הקובע, הודות לחולשת-הדעת ולשחיתות הפוליטית של המפלגות ה"חילוניות", מיהו יהודי ומי איננו יהודי, וכיוצא בזה גוזר על בישי-המזל מעמד נחות בארץ שבה הם מנסים לבנות את חייהם. כל אימת שאני רואה את מנהיגינו ה"החופשיים" חובשים כיפה לראשם, מגלגלים עיניים חסודות, ממלמלים שברי פסוקים לכבוד החגים, או סתם באירועים מתאימים להחניף לשלומי-האמונים, קדים ומשתחווים לרבנן ולמרנן, לצדיקים ולחסידים ולעושי הנפלאות ולמחוללי הניסים, תוקף אותי קבס, או בלשון העם, בא לי להקיא. אז מה? מעיי שלי מתהפכים, אבל "שומרי הגחלת" מוסיפים לחלוב את עטיני המדינה, רוב מכריע של הגברים החרדים אינם עובדים אלא חיים חיי טפילות, והאברכים הנחמדים ממשיכים להשתמט, ברשות, משירות צבאי ואפילו חרב חדה מונחת על צוואר הכלל.
הנה, בחודש הבא נהיה עדים לעלייתם של 216 בני שבט מנשה מהודו לישראל. כאלף מבני השבט כבר הגיעו אלינו במרוצת חמש-עשרה השנים האחרונות. לפי הערכות שונות – אני מצטט את "ידיעות אחרונות" – נותרו בהודו עוד ששת אלפים מבני השבט "אשר לא ניתן לגיירם במקום בשל התנגדות ההודים." וכי מדוע מתנגדים ההודים לגיור הזה? מה איכפת להם להיפטר מצאצאי השבט המסויים? שמא נחמץ לבם בהרהרם על יוצאי תשעת השבטים הנותרים שייאלצו להתגורר גם להבא במאניפור ובמיזוראם? "216 העולים עברו בשנה שעברה גיור על ידי הרכב מיוחד של בית הדין לגיור שנשלח להודו בהוראת הרב הראשי לישראל שלמה עמאר," – ולמה ייגרע חלקם של ששת האלפים הנשארים? הרי לכם תעלומה לעסוק בה, שהרי – אני מצטט – גורמים במשרד הקליטה הכריזו ש"מדובר בהחלטה חד-פעמית. אין כוונה להמשיך בעלייה של בני מנשה."
קצרה בינתי מלרדת לחקר המיסתורין. התלהבותם של פקידי משרד הקליטה להחזרת בנים אובדים לגבולם – הם תומכים את יתדותיהם בהחלטה שקיבלו ראש הממשלה אהוד אולמרט (נפלא להיווכח כיצד הוא מתגבר כארי על מצוקת הדיור שלו, בירושלים ובתל-אביב, כדי לשקוד על שיכונם כאן של אחינו שבעבר הרחוק, הלוט בערפל, התגוררו בממלכת ישראל בטרם הסתבכה, בגלל מדיניותם השגוייה של מלכיה, בקריאת תיגר על האימפריה האשורית?) – ושר הקליטה זאב בוים – ראוייה לכל שבח. אך מה טעם ההחלטה ההיסטורית הזאת היא "חד פעמית"? על מה ולמה? האם זו חזרה על חציית יהודי אתיופיה למי שנמצאו כשרים על ידי רבנינו ומוהלינו – ולמי שלא נמצאו ראויים לחונן את אדמת ארצנו הקדושה?
והרי הרב הראשי לישראל שלמה עמאר הוא מורה הנבוכים הדגול – הראוי שיתלו גם בו את המימרה המשופצת "משלמה עד שלמה לא קם כשלמה" – שהגשים מה שנתפס כהזייה לכל דבר ואיפשר את העלאת עצמותיהם של ילדי הרצל וקבורתם בירושלים בצד אביהם. אילמלא רבנו עמאר היתה צוואת חוזה המדינה נשארת בבחינת אותיות פורחות באוויר עוד שנים רבות שכן ראש ממשלתנו אולמרט, חוטר מגזע הציונות ההרצליאנית, לא היה מרהיב עוז בנפשו לממש את צוואת מקור השראתו גם עתה, כמעט שישים שנה לאחר קום מדינת ישראל, בלי ההנהון החיובי של הרב הראשי. מדוע אפוא ייבצר מרבנו שליט"א לחזור ולהבקיע את מי ההלכה למען יעברו שארית בני מנשה בחרבה בואכה הארץ המובטחת, ואחריהם גם צאצאי זבולון ואשר ואפרים וגד ונפתלי וראובן ויששכר ודן ובנימין?
זאת אף זאת: מדוע נסתפק בגילויי הודו? ואולי גם בארצות אחרות, רחוקות וקרובות, מעבר לנהר סמבטיון או על גדות נהר פישון, מצויים יוצאי עשרת השבטים?
זה, בהחלט, חומר למחשבה.
נחזור נא לראשית הרשימה. הזוועה המחלחלת בסיפור שהבאנו אסור לה להימוג ולהישכח עד שיתרחש משהו דומה בחברה החולה שלנו. שיוויון הנפש כלפי הטרגדיות האנושיות, אפילו הן מנת חלקם של "לא יהודים", מתגלגל בסופו של דבר באדישות לגבי מר גורלן של שכבות-מצוקה "יהודיות". העוני אינו מבחין בין מוצא אתני למוצא אתני, בין זיקה דתית לזיקה דתית או לחוסר-זיקה עקרוני. דווקא עכשיו מקבלים מישנה תוקף דברי התוכחה המהדהדים של הנביא בפרק הראשון של ספר ישעיהו:
"חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עליי לטורח; נלאיתי נשוא / ובפרשכם כפיכם אעלים עיניי מכם – גם כי תרבו תפילה, אינני שומע: ידיכם דמים מלאו / רחצו, היזַּכּוּ – הסירו רוע מעלליכם מנגד עיניי: חידלו הָרֵע / לימדו היטב דירשו משפט אשרו, חמוֹץ; שיפטו יתום ריבו אלמנה. // איכה היתה לזונה, קרייה נאמנה; מְלֵאֲתִי משפט, צדק ילין בה – ועתה מרצחים. / כספֵּך היה לסיגים; סָבאֵך מהול במים / שרייך סוררים וחברי גנבים – כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים; יתום לא ישפֹּטו, וריב אלמנה לא יבוא אליהם. // ציון במשפט תיפדה, ושָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה."
אמן סלה.
נחדש ימינו כקדם
במסגרת הריסת אתרים עתיקים – כך נתבשרנו באחרונה – כדי לפנות מקום לבניינים חדשים על משקל "ישן מפני חדש תוציאו", נגזרה כלייה גם על מיבנה בק"ק צפת, שמורשת-העם מייחסת אותו לאר"י הקדוש, הלא הוא המקובל הגדול ר' יצחק לוריא, שחי ופעל בבירת הגליל במאה השש עשרה למניינם.
עודנו פונים כה וכה עלה דחפור על המיבנה ההיסטורי והחריבו עד היסוד.
מי נתן רשות לפעולה הברברית הזאת? ושמא נעשתה בלא היתר ובלא ידיעת הרשות העירונית? לשאלות הללו חייבת להימצא תשובה גם אם את הנעשה אין להשיב.
יש לי בלבי נקודת תורפה בנוגע לאר"י הקדוש. מסורת משפחתית גורסת, כי מצד אם-אבי המנוחה אני נמנה עם בית לוריא, ואילו אפשר היה לערוך מחקר גניאולוגי היה מתברר ששורשיי מגיעים עד לאיש הדגול הזה – ליתר דיוק, לאחיו של האר"י, שהרי הוא עצמו חשוך ילדים היה.
האר"י הקדוש ראה עצמו, כידוע לכל בר בי רב, כצאצא של דוד המלך. ואני, שדמוקרט בן דמוקרט אני, דווקא אינני מוכן לוותר על הייחוס המופלא הזה. אינני מוכן, על אף ידיעתי שיש עוד אנשים הגונים המתפארים במסורת משפחתית כזאת המשייכת אותם לבית דוד. בסוף שנות המנדט הבריטי בארץ ישראל, ככל הזכור לי, היה אפילו רופא שיניים מנתניה שתבע את המלוכה בהסתמך על אילן היוחסין הזה, והתמיד בתביעתו גם בשנות המדינה הראשונות עד ש"פרש" לטובת בנו.
זאת ועוד: בהתבונני על סביבותיי ובראותי את המהומה והמבוכה, את הבוקה והמבולקה, של הווייתנו הפוליטית, אני מוצא עצמי מהרהר לא פעם שאולי... אולי... היה מצבנו טוב יותר אילו היינו מכוננים מישטר מונארכי בארצנו. כלום לא ייתכן שאם היינו הולכים בעקבות מדינות מתוקנות כבריטניה, הולנד, בלגיה, ספרד, שוודיה, נורווגיה, דנמארק ויפאן – אני מהסס להזכיר את תאילנד ונפאל בגלל ההתפתחויות האחרונות, ובכוונת מכוון מתעלם מהראשים המוכתרים במזרח התיכון בגלל הזעזועים האופייניים לאזורנו – ומחדשים את ימינו כקדם, היינו זוכים ליציבות גדולה יותר, לנינוחות פסיכולוגית רחבה יותר, למתינות נפוצה יותר בגלל עצם ההמשכיות השושלתית, שאיננה מושפעת מתנודות קואליציוניות ואופוזיציוניות, והטבועה כיסוד מוסד בישות המלוכנית?
כדאי לכם לתת את דעתכם על הרעיון שאני מעלה פה. והאמינו לי, אני נקי מכל פניות אישיות בהציעי מה שאני מציע. כלומר, אם יבקשוני יפה...
עד כאן.
לשנה היוצאת
זה שם שירו של וו. ס. מרווין, מגדולי השירה האמריקנית המודרנית, שאני מביא לפניכם בתרגומי כפרפרת לטורי. מרווין בן ה-79 נולד בניו יורק לאב שהיה כהן-דת פרוטסטנטי, וראשית כתיבתו היתה שירי-קודש שחיבר בשביל אביו. שנים לאחר שגמר את חוק לימודיו באוניברסיטת פרינסטון, עשה בצרפת ובבריטניה והשתלם בצרפתית, בספרדית ובלטינית. יצירתו, שתחילה היתה פורמליסטית נוקשה, ועברה ברבות השנים לחרוז חופשי כשהיא משמרת את ברק הדימוי האופייני לה – זכתה לפרסי-ספרות חשובים, לרבות פרס הספר הלאומי ופרס פוליצר. הוא מתגורר באיי הוואי.
אז את עוזבת הכול
כפי שהיה
לוקחת רק את יומך אתך
כבר את מעבר להשגה
אינך מכירה אותנו או שומעת אותנו
כמעט שאינך זוכרת אותנו
כבר איננו יכולים לדמיין
היכן את
מה שזכור לנו מאהבה הוא אור כוכב
* * *
ברכות חמות ואוהבות מכל משפחות בן-עזר ראב והנילווים עליהן
ליקירנו שלמה בן-עזר איש בלפוריה
נינו של יהודה בן-עזר ראב
במלאת לו שמונים שנה
שלמה בן שמעון בן-עזר, בן מנחם-שלמה ראב, בן יהודה ראב בן-עזר, בן אלעזר ראב, בן שלמה ראב, כולם בארץ-ישראל
איש העמק והחקלאות כל ימיו
כתב ופירסם ספרים וסיפורים על תולדות בלפוריה
ולא נס ליחו ועוד כוחו במותניו
כה לחי!
הערה: המשוררת אסתר ראב היתה דודתו של שמעון בן-עזר, אביו של שלמה. הסופר יצחק ראב, אחיו של שמעון, היה דודו של שלמה. הסופר אהוד בן עזר [בלי מקף] הוא בן-דוד של שמעון בן-עזר, אביו של שלמה, ולשלמה בן ושמו אהוד בן-עזר.
מוטי בן-חורין
נהנה לקרוא את גדעון לוי ועמירה הס ב"הארץ"
קראתי ב"חדשות בן-עזר: בבניין קולנוע מוגרבי בתל אביב נערך כנס קוראים של "הארץ" שהפעם האחרונה שקראו בעיתון מאמר או כתבה של גדעון לוי ועמירה הס היתה לפני חמש עשרה שנה. כאשר נשאל אחד המשתתפים מדוע אינו עובר לקרוא עיתון אחר, ענה: "שום עיתון עברי אחר לא יעניק לו את ההנאה היומיומית-כמעט שבאי-קריאתם של השניים!"
– אני דווקא כן נהנה לקרוא את השניים על סבלם של הפלסטינאים המתנכלים לנו במשך 150 שנה. חוששני, שאחד מהשניים (הלוחש כנחש), לעתים, משקר... אבל אני בכל זאת נהנה.
מוטי בן חורין
סביון
אליהו הכהן
במיוחד יצא ליבי אל הישיש אלימלך שפירא
אהוד שלום,
בגיליון 176 של עיתונך ציטטה נורית יובל שיר ילדים שפורסם בימי מלחמת העולם השנייה ב"הבוקר לילדים", וביקשה את עזרת הציבור בזיהוי שם המחבר.
השם המבוקש הוא דרור גוריון, ואם זיכרוני אינו מטעני, זו היתה בחורה כבת עשרים, בתו של יצחק גוריון, שכתבה חרוזי שיר לילדים בימי ההתנדבות לבריגאדה.
קראתי את האלגיה של יהודה אטלס על עיתוני הילדים, ואת השלמותיך ומה שהוסיפו נורית יובל ומרדכי נאור בעניין זה.
לא רציתי להעמיס עליך את ההשלמות והתיקונים שלי, שכן הערכתי שהמערכת שלך כולה היתה עסוקה באריזה ובהעברה. את האמת לא אכחד ממך – ליבי נשבר בקרבי כשדמיינתי כיצד פרופ' אודי ראב אורז את הספרים, ומר אהוד האופה עוזר בידו, ומר סופר נידח אוגד את החבילות וקושרן. במיוחד יצא ליבי אל הישיש אלימלך שפירא, שקורותיו היו מזמן לאגדה, ונכמרו רחמיי על כך שבגילו המופלג צריך היה להיטלטל אל המשכן החדש של המערכת עם שולחן הכתיבה העתיק שלו שעליו מונח משטח השיש המלבני בצבע שנהב, שממנו מזדקף כניצב עטו-קולמוסו שאותו הוא נוהג להטביל מדי פעם בקנקן הדיו הפעור, ולצידו מעגילת נייר הסופג המהוהה, שאותה קנה בשני בישליקים לפני מלחמת העולם הראשונה בחנותו של קרוגליאקוב ביפו. הרי הוא היוזם, הכותב, העורך, המגיה, והוא הוא הנושא העיקרי בעול ההוצאה של כתב העת הייחודי הזה. דמותו היא שעמדה לנגד עיניו של אברהם בן יצחק, כשכתב את שירו "אשרי הזורעים ולא יקצורו", וכאילו אליו נתכוון ביאליק בשירו "יהי חלקי עמכם עינוי עולם". הוא, שכל ימיו הסתפק בקב חרובים, אחיעזר ואחיסמך לכל דל ומך – הוא שעמד על כך שהעיתון יופץ חינם לשוחריו מבלי שיזדכה בטובת הנאה חומרית כלשהי ומבלי שיפוגל במודעות של פרקמטיא. קולמוסו של אלימלך שבע הימים, הוא המשיב אלינו את ניחוח הפרדסים ואת טללי נעורינו כשהיינו פוסעים בין ברושים בדרכי עפר, והרחש היחיד שהגיע אל אוזנינו היה שאון פעימת משאבות המים. שמור נא מכל משמר על בריאותו של אדם יקר זה וראה כי יוסיף להעניק לנו מהשראתו גם ממשכנה החדש של המערכת.
שנה טובה,
אליהו הכהן
רוני לרנר
"רוחות ושדים" החלו לתקוף את משפחת אוזדובסקי
חברי ומכרי שלום,
בימים אלו השלמנו את עריכת סרט התעודה על הקורות את משפחת לרנר בתקופת מלחמת העולם השנייה. הסרט יוקרן ביום חמישי השבוע (28.9) בערוץ 2, בשעה 22.20 בלילה. אשמח אם תיצפו בסרט ובמקביל, אם תעדכנו מראש את חבריכם ברשימת התפוצה שלכם, על מועד הקרנתו.
הניצוץ הוצת כשמצאתי את עדויותיו של אבי – יצחק לרנר ז"ל – בארכיון היהודי בוורשה, באוגוסט 2003, במסגרת "מסע בעקבות השואה" שאליו הצטרפתי עם רעות, בתי הצעירה, תלמידת גימנסיה הרצליה בת"א. הרעיון המקורי היה להפיק סרט הנצחה למטרה פנים משפחתית, על מנת לאפשר לבני הדור השני ואילך, של ניצולי השואה מהמשפחה, להכיר את השושלת המשפחתית שלא שרדה את השואה, ולספר את הסיפור. במהלך התחקיר לסרט איתרנו את השכנים הפולנים שרצחו את מרבית בני המשפחה, לאחר שהתחייבו להסתירם ולגונן עליהם מפני הנאצים. השכנים הפולנים מעלו באמונם, שדדו, אנסו ולבסוף גם רצחו את המשפחה. אחד הרוצחים ובנו של רוצח אחר שבביתם בוצע הרצח, מופיעים בסרט ומספרים את סיפורם. תושבי העיירה הפולנית מספרים על חלק מהזוועות מזווית הראייה שלהם, במקביל לסיפור זיכרונותיו של אבי ז"ל.
אבי נקם בחלק מהרוצחים, אך בסופו של דבר הנקמה האמיתית היתה בתקומה של שרידי המשפחה לאחר המלחמה הנוראה ההיא.
עד היום טרם עלה בידי לאתר את שרידי גופות בני המשפחה, שנקברו תחילה לצד דיר החזירים בחצרו של אוזדובסקי. לאחר ש"רוחות ושדים" החלו לתקוף את משפחת אוזדובסקי (לדבריהם), הועברו 8 הגופות בחשאי לקבורה בבית הקברות הנוצרי קתולי של הכפר הסמוך פשגליני מתישהו בין השנים 1948-1952. הקבר לא סומן, לא הועמדה מעליו מצבה ועבודת האיתור הינה קשה ומעוררת עוינות והתנגדות רבה של המקומיים.
בהכנת הסרט הושקעה עבודה רבה והמון רגש, על ידי מספר אנשים טובים.
בתודה מראש,
רוני לרנר
ההתבטאות המופרעת בעניין האונס [גיליון 177]
לכ' מר בן עזר
שלום לך,
אני מודה לך על עיתונך.
הפעם הזדעזעתי לקרוא טקסטים הנוגעים לאונס, הם חסרי טעם, אפילו מופרעים. התכוונתי לטקסט תחת הכותרת: "מהו אינוס ברוטאלי? – מאת הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא".
שנה טובה,
שולמית ד.
מענה: התכוונתי לכך שאם מה שהנשיא עשה-כביכול למזכירתו זה אונס, אז אונס זה כבר לא אונס. ואילו אני סבור שאונס זה דבר איום ונורא, כרוך באלימות קשה ומסתיים לא פעם ברצח או בגילוי עריות בתוך המשפחה, ואסור להפוך אונס לבדיחה.
מר בן עזר
שלום לך,
אתה איש של מילים ויודע להבחין בין אמירות. אמירתך גסה ולא במקומה. אם ברצונך להגן על הנשיא מפני אשמת אונס ולטעון שהדבר נעשה מתוך הסכמה (דבר היכול להתקבל על הדעת, בהתאם לנסיבות) אמור זאת. אשר לנשיא, גם אם שכבו איתו מרצון (כטענתך) הרי שאין הדבר פוטר אותו מאחריותו כמעביד, ולא כבעל. אם שכבו כדי לזכות בקידום, הרי הדבר בבחינת מתן טובת הנאה והוא בבחינת מקבלה, דבר האסור על פי החוק. כבעל, הרי שזה עניינו ועניין משפחתו.
כל טוב,
שולמית ד.
מענה: שוב לא הבנת את דבריי. כל מה שאני טוען הוא שמה שקרה או לא קרה בין הנשיא למזכירתו – לא ייתכן שייכלל תחת הכותרת אונס או אינוס, כי זוהי זילות הפשע הנורא של אונס – שלפתע הוא אינו אלא מזמוז מזכירה. אם מה שאחרון האנסים האלימים בארץ עשה ועושה נושא מעתה אותה הגדרה משפטית של מה שעשה-כביכול נשיאה של ישראל – אזיי אונס שוב איננו המעשה הברוטאלי הקרוי אונס אלא לכאורה מזמוזים בלשכת הנשיא, בהסכמה או שלא בהסכמה.
מר בן עזר
נעמן כהן
אבי, חיים כהן
סַב סַב סָבִי, רַבִּי מֹשֶה מֵקּוּבְּרִין,
נִשְׁאַל מַדּוּעַ אֵינוֹ כּוֹתֵב סְפָרִים.
"אִלּוּ הָיָה בְּיָדִי," הֵשִׁיב,
"הָיִיתִי גּוֹנֵז אֶת כָּל סִפְרֵי הַצַּדִּיקִים,
כִּי מֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ אָדָם הַרְבֵּה חֲסִידוּת,
הֲרֵי בְּנָקֵל נַעֲשֵׂית חָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו."
לְאַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֹשֶה,
שָׁאַל רַבִּי מֶנְדְל מִקּוֹצְק אֶת אֶחָד מֵחֲסִידָיו:
"אֵיזֶה דָּבָר הָיָה הָעִקָּר אֵצֶל רַבְּךָ?"
הַתַּלְמִיד הִרְהֵר וְהֵשִׁיב:
"מָה שֶׁנִּתְעַסֵּק בּוֹ אוֹתָהּ שָׁעָה, הָיָה אֶצְלוֹ הָעִקָּר."
אָבִי מֵעוֹלָם לֹא כָּתַב סְפָרִים, בְּקֹשִי מִכְתָּב.
אָבִי הָיָה חָלוּץ, פּוֹעֵל פָּשׁוּט שֶׁבָּנָה אֶת הָאֶרֶץ,
וְזֶה הָיָה הָעִקָּר אֶצְלוֹ.
גַּאֲוָתוֹ הָיְתָה עַל הַבַּיִת
שֶׁבָּנוּ הוּא וַחֲבֵרָיו מִ"קְּבוּצַת פִּינְסְק"
לְפְּרוֹפֶסוֹר קְלוֹיזְנֵר בְּתַלְפִּיּוֹת
וְעַל הַתְּלָמִים הָרִאשוֹנִים שֶׁחָרַשׁ בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל,
בִּשְׂדוֹתֶיהָ שֶׁל "גְּבַת".
בְּשׁוּם סֵפֶר לֹא הֻזְכַּר שְׁמוֹ.
וְלָכֵן אֲנִי מַזְכִּיר אוֹתוֹ כָּאן.
אנו מביאים שוב את שירו של נעמן כהן מאחר שלא הספקנו לתיתו להגהת ניקוד לפני צאת הגיליון הקודם [177] לאור.
איליה בר זאב
בַּקֶּשֶׁר
לזכרו של עוזי דגני
"...אֶתְמוֹל, לְיַד 'בּוּדַפֶּשְׁט' הִתְרַסְּקָה פְּלֻגָּה,"
מְדַוֵּחַ הַפָּקִיד בַּבָּסִיס הָעָרְפִּי,
"18 הֲרוּגִים, כּוֹלֵל הַמ"פּ, 35 פְּצוּעִים,"
מַמְשִׁיךְ הַפָּקִיד בַּבָּסִיס.
"צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לַמִּשְׁפָּחוֹת,"
מוֹסִיף הַפָּקִיד.
"תַּאֲרִיךְ מְדֻיָּק?"
שׁוֹאֵל הַחַיָּל מֵעֵבֶר לַקַּו.
"15.10.1973, בְּאֶמְצַע הַיּוֹם,"
"כֵּן, הַמ"פ, מִקִּבּוּץ יַד-מָרְדְכַי."
"הַקִּבּוּץ עִם מִגְדַּל הַמַּיִם הַפָּגוּעַ?"
"נָכוֹן, וְעִם הַפֶּסֶל הָהֵרוֹאִי לְיָדוֹ."
"קִבּוּץ נֶחְמָד, עִם הַדְּבַשׁ וְעִם הָעֹקֶץ,"
צוֹחֵק הַפָּקִיד.
"וּבְרֵכוֹת-שְׂחִיָּה.
קַבֵּל תִּקּוּן: בְּרֵכָה
עֲבֹר!"
עמנואל בן-עזר
סוף העולם
כשהיינו ילדים, אלכס גר מצידו השני של הרחוב, שני בתים ימינה. הוא היה גדול ממני כמעט בשנה אבל זה לא הפריע לנו להיות חברים טובים. כל אחד מאיתנו היה שובב לא קטן וביחד היינו שובבים די גדולים.
עוד כשהיינו בגיל הגן, עמדנו בפינת הרחוב וראינו מרחוק את שרשרת הגבעות של הרי יהודה והחלטנו שהמקום בו הארץ והשמיים נפגשים זה בוודאי "סוף העולם". פנינו לכיוון הנכון והתחלנו ללכת. הערב החל לרדת וההורים הבחינו ששני הילדים נעלמו. כמובן שהתחילו לחפש אותנו בסביבה במעגלים הולכים וגדלים עד שלבסוף מצאו אותנו בקצה הרחוק של הרחוב, כמעט בסופו, היכן שמתחילות החלקות החקלאיות, ופנינו עדיין בכיוון הנכון. לשאלה לאן הלכתם? ענינו: "לחפש את סוף העולם."
היינו גם שובבים כלפי עצמנו כשהתפלשנו בגומה של עצי ההדר שבחצר, לאחר ההשקאה, עם הבגדים הנקיים שהאימהות טרחו להלביש לנו.
יום אחד החליטו השכנים שגרו על יד אלכס להקים בית נוסף על מיגרשם הגדול. הזמינו את אדון פָּיֵיס, קבלן הבניין שגר במורד הרחוב, ופועליו החלו להכין בלוקים לבנייה. באותה תקופה יצרו את הבלוקים ידנית באתר הבנייה. את התערובת הלחה של מלט-חול-חצץ הכניסו לתבנית שהיתה מונחת על לוחית עץ, דחסו והדקו אותה במוט כבישה עשוי ברזל, ולאחר מכן פירקו את דפנות התבנית. על לוחית העץ עמד בלוק כבוש. כמובן שהיה צריך להמתין ימים אחדים עד שהבלוק יתקשה. בכל יום היו מרטיבים את הבלוקים שיצרו ביום הקודם. הבלוקים היו מונחים בשורות ישרות על המגרש.
ערב אחד אלכס ואני החלטנו לנסות לרוץ על הבלוקים הטריים, לאורך השורה, מבלי לגעת באדמה. התוצאה היתה הרס כמעט מוחלט של חלק גדול מהבלוקים הטריים. חטפנו מנה טובה אבל זה לא מנע מאיתנו לחפש הרפתקאות חדשות.
כשהגיעה לרחוב שלנו פלחית ערבייה שמכרה ביצים, "חָמסִין בּשיִלים" כלומר חמישים ביצה בשילינג, שזה היה חמישה גרוש מנדטורי, היינו מנסים להתגנב מאחורי החמור שלה, שעל גבו היתה הסחורה, בניסיון לקרב לאחוריו ענף שבקצהו קשרנו פילפל חריף. אם זה הצליח היה החמור מרביץ בעיטה בשתי רגליו האחוריות ופורץ בשעטה קדימה. הפלחית היתה רצה אחריו בניסיון להציל את הביצים מריסוק מלא. די אכזרי, אבל כבר אמרתי – היינו שובבים.
באמצע שנות השלושים החלו להופיע בסביבה שלנו העולים החדשים מגרמניה, ה"יקים". אחד מהם, ד"ר נוסבאום, השתקע בקרבתנו. לרופא הנכבד היה בן, יוחנן, בן גילנו. יוחנן קיבל כמובן "חינוך אוֹיִרוֹפֵּאִי" טוב, כולל שעורי נגינה בכינור. כשיוחנן היה מתרגל את הצירצורים שלו על הכינור, אלכס ואני היינו עומדים מתחת לחלון שלו ויחד עם נגינתו היינו שרים את המנגינה שחזרה על עצמה הרבה פעמים. היום אני יודע שזה היה קטע של ויולדי, אז, זה נשמע לנו כמו "טרה-טה-טה-טה-טה, טי-טי-טה, טי-טי-טה..." וכן הלאה שוב ושוב. לא היה עובר הרבה זמן והיינו מגורשים משם בגערות על "התנהגותנו האָזִיאָתית".
גם למורֶה, אדון גוזני, שגר על ידנו, היינו מנעימים מתחת לחלון בצעקות "גוּזנִיקוּקוּ – גוזניקוקו!" – אצלי זה עבר רק בגערה מההורים, אצל אלכס זה היה חמור יותר. אדון גוזני היה המורה שלו בבית-הספר וזה עלה לאלכס במריטה הגונה של האוזניים.
לקראת גיל הבר-מצווה, החלו דרכינו נפרדות. אנחנו עברנו לגור באזור אחר של המושבה, אני הייתי פעיל בתנועת הנוער "המכבי הצעיר" ומשם כמובן ל"הגנה". אלכס הגיע לאצ"ל ומאז כמעט שלא נפגשנו. יותר מאוחר אלכס נתפס על ידי הבריטיים במכונית שהובילה נשק של האצ"ל, נשפט לכמה שנים טובות בכלא וישב בבית הסוהר הידוע לשמצה בירושלים עד מלחמת השחרור. עברו שלושים שנה של נתק כמעט מוחלט.
בתחילת שנות השבעים, אישתי ואני רכשנו מגרש בשכונת מגורים באזור המרכז והתחלנו לבנות את ביתנו. עד מהרה התברר לנו שאלכס ומשפחתו גרים מצידו השני של הרחוב, שלושה בתים שמאלה...
כנראה שבכל זאת אלכס ואני הצלחנו למצוא את סוף העולם.
אורי הייטנר
סקופ!
סקופ! ראש הממשלה אהוד אולמרט העניק ראיון לעיתון גרמני, ובו הוא הצהיר שאין בכוונתו להשמיד את סוריה.
דבריו המפתיעים של אולמרט היכו גלים בעולם ובעיקר בסוריה. שרים סורים קראו לוותר על הדרישה לנסיגה ישראלית מן הגולן.
נשמע הגיוני? מה פתאום שהאפשרות של השמדת סוריה בכלל תעלה על הפרק? מה מיוחד בהצהרה שישראל אינה מתכוונת להשמיד את סוריה? מדוע זו הצהרה אמורה להניב פירות מדיניים? הרי זה מובן מאליו!
אבל כאשר בשאר אסד מואיל להודיע שאין הוא רוצה להשמיד את ישראל, אנו נופלים לרגליו. מדוע? מה קרה? למה אנחנו צריכים להתפעל מכך ששליט ערבי מצהיר שאינו מתכוון להשמיד אותנו? למה 58 שנים לאחר קיום המדינה אנו מתפעלים עדיין מדברים כאלה?
זכות קיומה של מדינת ישראל היא זכות טבעית, שאינה דורשת אישורו של איש. אין כל סיבה שנתלהב מכך שמכירים בזכות קיומנו. זכות קיומנו אינה נופלת במאומה מזכות קיומה של סוריה, וכפי שאיננו מעלים על דעתנו השמדתה של סוריה, ובאף ראיון איש לא ישאל מנהיג ישראלי שאלה כזו, כך אין כל סיבה שנחגוג אמירה מובנה מאליה זו כאשר היא מתייחסת אלינו ובוודאי שאין להעלות על הדעת תשלום מחיר מדיני בעקבותיה.
ואגב, אסד לא הכיר בדבריו בזכות קיומה של המדינה היהודית. הוא בסך הכול מודע למגבלות כוחו. ובכלל, "ראיון השלום" של אסד היה גילוי בוטה וקיצוני של תוקפנות. מה אמר אסד? הוא אמר שארצו רוצה שלום בתנאים שלה, ואיים שאם לא יהיה שלום, לא יהיה מנוס ממלחמה.
משמעות הדברים, היא שסוריה אינה מעוניינת בשלום, אלא מוכנה להסכם שלום כאמצעי להכתיב לישראל את דרישותיה. במקביל, היא מאיימת במלחמה. אלה דברים חמורים ביותר. ושוב, כדי להבין את חומרתם, עלינו לדמות ראיון דומה של ראש ממשלת ישראל. האם מישהו היה מעלה על דעתו שראש ממשלה ישראלי יאמר בראיון שפני ישראל לשלום, אולם אם הסורים לא יקבלו את תביעותיה, היא תפתח במלחמה? עצם האיום במלחמה, הוא עדות חותכת לחוסר כנותו של המאיים, כאשר הוא מדבר על שלום. מי שמעוניין בשלום, צריך קודם כל להסיר מן הפרק לחלוטין את אופציית המלחמה. כפי שישראל אינה מעלה על דעתה לתקוף את סוריה, כך אין לקבל אפשרות הפוכה ובוודאי שאין לשלם מחיר כדי לפייס את התוקפן.
התוקפנות הלבנונית אחרי הנסיגה הישראלית המוחלטת מלבנון והתוקפנות הפלשתינאית אחרי הנסיגה הישראלית המוחלטת מעזה, מעידים מה צפוי במקרה של נסיגה ישראלית מהגולן, חלילה. העובדה שישראל יושבת על הגולן והחרמון בטווח תותחים מדמשק, היא הגורם לכך שהגבול עם סוריה הוא השקט ביותר זה 32 שנים. ויתור על נכס זה הוא הזמנת מלחמה ותוקפנות.
איומיו של אסד נובעים מחולשתה של ישראל. אסד מאמין שבאמצעותם הוא יסיג את ישראל מהגולן. אסד מאיים ואולי אף עלול לממש את איומיו, אם יאמין שתוקפנות מצדו תקדם נסיגה ישראלית מהגולן. על ישראל להבהיר שגם אם תותקף לא תזוז מהגולן. יתר על כן, עליה להבהיר שאם תותקף, תעביר את המלחמה לשטח האויב וכל שטח שתכבוש, ישאר בידיה לצמיתות. הבהרה אמינה וחד משמעית של מסר זה, היא ההרתעה הטובה ביותר מפני המלחמה הבאה.
גדי כפיר: להחזיר משחקי ילדותנו כבראשונה
לאהוד שלום,
תקופת החגים היא גם תקופה טובה לעשות חשבון נפש ולחזור ולהחזיר אותנו לילדותנו ולמשחקי הילדות. להעלות חיוך ולהיזכר... ומי אני שאציע לכם במה להיזכר? הדבר הוא אישי ופרטי לגמרי, ואני רק על עצמי לספר ידעתי וזאת אעשה.
ובכן אני בוגר טכניון בעל תואר שני בהנדסת תעשייה, ש"סטה" ממסלולו ועושה דוקטורט במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה בנושא: משחקים, צעצועים וציונות בתקופת המנדט הבריטי 1920-1948. אני חוקר בנושא באופן עצמאי זה כחמש שנים, ורק בשנה האחרונה מיסדתי את קשריי עם אוניברסיטת חיפה. אני מחפש כל סוג חומר מצוי בתחום הזה כמו: משחקי קופסה, משחקי חוץ, עשה זאת עצמך, צעצועים וכדומה, כל זאת בצורה של המשחקים עצמם, סיפורים עליהם, ספרים, הוראות-משחק ושאר ירקות.
זה אולי גם הזמן לעשות סדר בכל מיני בוידעמים ופינות שכוחות שמזמן לא חיפשנו בהם, ולמצוא אוצרות...
להשלמת התמונה ברצוני לספר לכם כי יזמתי להחזיר משחקים של פעם לילדי ישראל של היום. זאת אני עושה בהתנדבות בעזרת ארגון המתנ"סים והקרן הקיימת לישראל.
אשמח לשמע מכם,
גדי כפיר
חטיבת אלכסנדרוני 9, רמת השרון 47307
נייד: 0524-740898, בית: 03-5495516, פקס: 077-6640028. kfireng@zahaz.net.il
מחווה ליעקב בסר עם צאת ספרו "הנה נושבת רוח"
יתקיים בצוותא 2, ב-6 באוקטובר 2006, יום ו', בשעה 12:00 בצהריים
לפרטים: צוותא 03-6950156, "עיתון 77" 03-5618271. יקראו משיריו: רחל פורמן-אלבז, אורית אילן, שמעון בלס, משה בן-שאול, גדליה בסר, עמוס לויתן, נילי מילוא, צבי עצמון, מירי פז, דורית פלג, עודד פלד, יאיר צבן, נינה קוטלר, לאורה ריבלין, שלום רצבי. מוסיקה: שפי ישי.
הכניסה חופשית
לקט קטעי עיתונות שהגיעו באיחור לסופר נידח
זה המקום להזכיר קטע שהתפרסם בעיתון הדוא"ל של אהוד בן עזר (גיליון 137, מתאריך 1.5.06) שבו אלעזר בן-עזר (ראב) מספר על יחסי יהודים וערבים מתחילת ההתיישבות היהודית החדשה ב-1878 ועד הקמת מדינת ישראל, ובין השאר נאמר שם:
"יש לציין שלא כל העניינים [...] נשאו צביון פוליטי מובהק מצד הפלחים תושבי הארץ הערבים. אדרבא, בהדרגה – ובראותם את ההתנגדות לכל מעשה עוול – החלו הערבים להסתכל על היהודים בכבוד ובדרך-ארץ. משפחות רבות התיידדו ביניהן והיו מבקרות אחת אצל רעותה. כמו כן נתקיימו מרוצי סוסים משותפים, כרות, חתונות, שיתופיות-מסחר, אסיפות מוכתרים, התייעצויות חקלאיות ומתן הדרכה ועצה שמקרבים את הלבבות ויוצרים יחסים משותפים."
[דינה קטן בן-ציון: "בעודה מייאשת היא מפיחה בנו גם תקווה מחודשת", על ספרה של יעל מדיני "גן עדן על הגבול", "עיתון 77", 1.6.06]
* * *
הספד אישי מרגש גם כתב ראש עיריית ראשון לציון, מאיר ניצן: "שירים רבים יכולתי להשמיע באוזנייך: כולם נאים, כולם יפים ומתקרבים על יופייך ואישיותך הנעימה – כשמך נעמי, ומאחר ואי אפשר להשמיע לך אין סוף שירים, אביא כאן את שירה של אסתר ראב ושמו "אישה".
בסיום השיר, שמתחיל במילים – "ברוך שעשאני אישה – שאני אדמה ואדם וצלע רכה," כותב עוד ניצן: "נעמי אישה ברמ"ח איבריה ובשס"ה גידיה."
[משה כהן: "זוכרים את נעמי", הספד לעיתונאית נעמי פרסול, עורכת "המקומון", בתוך: "המקומון, רמת-גן וגבעתיים", 6.7.06]
* * *
"ספר מגעיל," כתב איזה קורא מזועזע על העטיפה הפנימית של "הנאהבים והנעימים", ספרו של אהוד בן עזר ששאלתי בספרייה. אז כן, הגיבורה, לילך הרמוטק, באמת מזדיינת שם עם כל מה שזז (וגם עם כמה דברים שיצאו מכלל פעולה והיא החזירה אותם לשם), וגם משתמשת בכל נקב אפשרי בגופה כדי לספק את עצמה ואת העם היושב בציון. וכן בהחלט, גם פה יש שני מוטיבים שבלעדיהם לא תידפס אף אמת ארוטית אחת בספרות העברית – המשגל האנאלי והמשגל הלסבי – אבל יש בו גם דברים נוספים.
קודם כל, הוא מכיר לנו את חבר הכנסת וגינור, וחוץ מזה הוא מספר לנו את עלילותיה של הגיבורה עם חמיאל גילרמן התעשיין (כן, כן, זה שאתם חושבים), שלא לדבר על הרומן שלה עם המשורר ההומו חיים תוגתי, שמת בסוף מאיידס (מחלה שבשנות ה-80 שבהן יצא הספר לאור, רק מעטים מגיבורי הספרות מתו ממנה במקום בקרב, שלא לדבר על הקטיושות). בסיומו של הספר היא גם חוזרת בתשובה ומשתדכת לאברך שזקוק באופן דחוף לסומך לנופל שלו. פורנוגרפיה, במקרה הזה, היא לא רק עניין של גיאוגרפיה, אלא גם של יחסים בינלאומיים, פוליטיקה, סוציולוגיה ומבט מפוכח על החברה הישראלית.
[עלית קרפ: "בלילות הקיץ החמים", "לאשה", 28.8.06]
* * *
"האקוסטיקה של היכל התרבות היא מהטובות בעולם," כותב ל"הארץ" אהוד בן עזר, "מנוי של התזמורת הנמנה עם חוג ידידיה, "אם תשביתו את היכל התרבות לצורך הרס מיותר במסווה של שיפוצים, שלדעתי לא נעשים בתום לב, אבטל את המנוי."
[ציפי שוחט: "מה שומעים משורה 40", ציטוט ב"הארץ", 5.9.06]
שׂישׂי מאיר
גֶּשֶׁם רִאשׁוֹן
גֶּשֶׁם רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא בְּעִתּוֹ
כְּמוֹ מֵיתָר שֶׁהִתְחִיל
לְנַגֵּן
מֵעַצְמוֹ.
מַעֲלֶה רְחָשִׁים שֶׁל
אֶתְמוֹל
הַלְמֻיּוֹת מוּזָרוֹת,
דַּקֻּיּוֹת
תִּקְווֹת אֲבוּדוֹת
רְטָטִים שֶׁגָּוְעוּ.
מתוך ספר השירים שיֵצא לאור בהוצאת "תמוז".
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק ד. סבתא, גרגיר חומוס באף, והעקרבים
בביתה לבשה סבתי לבוש מסורתי של נשים: שמלה רחבה עם כיסים בצד. כיסים עמוקים עם שכבות רבות, תמיד מסתוריים, כי את המפתחות של כל מיני ארונות שמה בכיסים שונים. לראשה מטפחת שלא כיסתה את כל הראש (כדרך הנשים הדתיות בישראל) כי אם נקשרה סביב המצח ("שַקְסָה"). בימי חג ושבת, בלכתה לבית הכנסת עם הסידור הפרטי שלה, היתה לובשת שמלה הדורה מקטיפה או דבר דומה ומתעטפת בגלימה ("אִיזָאג'"), ולראשה שביס חגיגי שעליו ריקמה עם פנינים. הגלימה של החג היתה רקומה בחוטי כסף ("קָלָבְּדוּן"), שבדרך-כלל קיבלו הנשים כחלק מן הנדוניה, וכך שימשה אותן לשנים רבות. וכאשר התיישנה הגלימה ולא היה ניתן להשתמש בה יותר בגלל היושן, היו שורפים אותה בתוך גיגית מנחושת (ששימשה לכביסה בדרך-כלל). הבד היה נשרף ומתכלה כליל, וחוטי הכסף היו משתיירים. רחצו את הכול משאריות האפר והשריפה, ואת גוש חוטי הכסף מכרו לצורף. לא היתה דרך אחרת להוציא את חוטי הכסף הללו מן הבד. ואני עשיתי את המלאכה הזו בעצמי פעמים אחדות בביתנו אנו, וגם אצל סבתי.
בבואנו לבקר ב"בית סבתא" (בֵּית יּמָּה), היא היתה מברכת אותנו לשלום ומיד אחר כך לוקחת אותנו לארון, בו היו תמיד דברים טובים ופירות מיובשים. אחר כך, אם סבי לא ישן באותה העת (כי אז היינו מצטווים לשתוק כליל ולהיות בשקט מוחלט, או בכלל להסתלק חזרה לבתינו) היתה מוצאת לנו איזו שליחות לבצע: להחזיר סיר לשכנה או לקחת חבילה לכלתה זו או אחרת וכדומה. וכילדים כמובן שהיינו רבים אחד עם השני בעת המשחקים והיא היתה באה להפריד בין הניצים ולומר בעברית: "אל תִתְגוֹדָדוּ ואל תשפכו דם."
פעם אחת היה הכיבוד, שסבתא נתנה לנו, חופן של חומוסים מצופים סוכר. "חוּמוּס אִל קְעוּד" (הוא ה"תָאקִינָה מָקָאם" מהבוסתן הספרדי של יצחק נבון), כלומר חומוס של ישיבה. את הילד הקטן והטרדן היתה האם שולחת לבית אחר, על מנת לבקש את ה"חומוס של ישיבה" וכשהילד היה בא לבית השני עם הבקשה הזו בפיו, הבינה הנמענת את הכוונה: לרתק אותו לזמן מה על מנת שלא יחזור לביתו, בו היו עסוקים, נאמר בהכנת ריבות או תרכיז מיץ עגבניות או שימור גבינות וכל כיוצא באלה, עבודות עונתיות שכל בית היה מטופל בהן, ובמהלכן היתה המהומה גדולה ורבה, והתרוצצותו של ילד היתה כמובן מיותרת.
באותו יום היינו חמישה או שישה דודנים בני אותו גיל, פחות או יותר, ובן דודי הגדול הציע שנפזר את החומוסים על השטיח ונזחל ונאכל אותם, משל היינו עִזים. הוא פיזר את החומוסים מצופי הסוכר ואני הייתי ראשון הגועים ללקט מעל השטיח את הממתק בפי. הגרגיר השני או השלישי נשאף לאף שלי. לא הרגשתי רע בגלל זה אך הבנתי שיש כאן מאורע מיוחד. הלכתי לסבתא עם הסיפור והיא פקדה מייד על כולם לאסוף את הסחורה המפוזרת כל אחד לכיסו שלו. אחר כך היא הביאה אבקת פלפל שחור ונתנה לי להריח אותו ומיד החלתי מתעטש בשרשרת. כך היא קיוותה שהחומוס ייפלט החוצה מן הנחיר.
לשווא.
בן דודי ננזף על התעלול וסבתא הודיעה לאבא על כך והוא לקח אותי בשעה מאוחרת של אותו ערב לד"ר רוזנפלד שישב בשכונת הנוצרים במרכז בגדאד, לטיפול. הדוקטור הושיב אותי על שולחן הטיפולים ונתן לי להחזיק קערית גדולה מצופה אמָאִיל לבן, הביא צינור דק מזכוכית, החדירו לנחיר השני ונפח. וטראך! – והחומוס התקוע עף לקערה עם בום מרשים... כי בינתיים הוא תפח לפי שניים או יותר מגודלו הטבעי.
ד"ר רוזנפלד, יליד צ'כיה, נישא, איני יודע איך, לדודתה של סבתי, והוא בא לבגדאד לחיות ולהיבנות בה. היו לו כמה ילדים, ששניים מהם למדו רפואה ועבדו כרופאים כאן בישראל. כתובתו של האחד היתה עימי, שוכבת בתוך ערימת הניירות והפתקאות שעליהן רשומות כל מיני "משימות" לטיפול, שמחכות בתור לשעת מצוא. נוסטאלגי מאוד להיפגש עם מישהו בן שמונים, רופא גימלאי, ולספר לו איך אביו חילץ מן האף שלי חומוס בהיותי בן חמש שנים...
פעם אחרת לקחה סבתי את שמלתה, שהיתה תלויה על וו בקיר המרתף, ורק אחרי ששמה אותה על גופה הרגישה שבפנים מהלך לו כנראה עקרב. עקרבים ארסיים היו נפוצים למכביר בבגדאד בגלל תנאי האקלים שם, והם נמצאו בכל פינות הבית. די היה להזיז ארון שעוּן על הקיר על מנת למצוא על גבו עקרב או שניים. והדבר אמור בקומת הקרקע עם הלחות והקרירות. סבתא לא איבדה את העשתונות. היא הלכה והביאה שרוך וקשרה את חלק השמלה שם היה העקרב ועשתה מין "שק טבק". אחרי כן הורידה השמלה וטיפלה בניצוֹד בהתאם.
וכל כך היו העקרבים מרובים בבתינו, שפעם אף פיתחנו "ספורט" של תפיסתם במלקחיים מיוחדים וכלאנו אותם בתוך צנצנת גדולה בעלת פה צר, והיו בפנים קרוב לעשרים מהם, חלקם צהובים ארסיים יותר, ומהם שחורים ממזרים גם כן. כל ניסיונותיהם לטפס על דופן הצנצנת ולצאת עלו בתוהו כי לא יכלו להיאחז במשטח החלק. האמיצים שבנו היו תופסים עקרב עם המלקחיים ותוקעים לו מקל של גפרורים בגבו מציתים את הגפרור ומשחררים את העקרב וחוזים בו בגיל כשהוא בורח ונשרף...
העקרבים היו מתחבאים להם בכל מיני מקומות, כגון בתוך הנעליים, ולא פעם כאשר בא מישהו לנעול את נעליו בבוקר, הופתע בעקיצת העקרב...
ופעם גם סוּפּר שמישהי מן הגברות הלכה לתופרת להזמין ולמדוד ולקשקש ולהתעדכן בחדשות היום. וכמנהג פקדה התופרת על הנערה ששימשה לה לשולייה-מתלמדת, ללכת ולהכין כיבוד: כוס קַהְוָה לאורחת הנכבדה. וזה כדרכם של כל בעלי המלאכה אשר שוליות להם. הם אמורים ללמדם מקצוע, אך מנצלים אותם בעבודות שחורות ובשליחויות שונות. וזה רוב הזמן. ובמיעוטו ילמדו אותם משהו מן המלאכה. דבר זה הוא מקדמת דנא ולא פסח על אף אחד מן המקצועות, החל בשוליות הציירים והפסלים, הנגרים והסנדלרים, וכלה ברופאים הצעירים המתמחים בימינו במחלקות השונות בבתי-החולים. מאריכים ומאריכים את תקופת ההתמחות ועל ידי כך נהנה המוסד המעסיק מעבדוּת חינם כמעט... הסַפָּר לא ייתן לשולייתו לאחוז במספריים לפני שישמש אותו כמטאטא החנות משערות במשך חודשים, וכן בשליחויות שונות, בקניות ובכל כיוצא בזה. ועורכי-הדין מנצלים את הסטאג'רים שלהם בשליחויות ובעבודות שחורות, כגון לעמוד בתור הארוך בלשכה לרישום מקרקעין, הוא הטאבו המפורסם.
וכך הלכה הנערה שוליית התופרת למטבח, לקחה את הפִ'ינְגָ'ן, (הוא הכלי הקטן בו מבשלים את הקפה, לפי סיפורי אבו ליש מילקוט הכזבים) ובלי לבדקו אם ריק הוא מחרק או זוחל כלשהו, שמה בו מים סוכר וקפה ושפתה אותו על האש. ועם הקפה הורתח כמובן גם העקרב עם הרעל שלו. והאורחת שהורעלה הובהלה לבית החולים.
המשך יבוא
אלישע פורת: עוד בעניין "הנביא מהקרפטים"
שלום אהוד ותודה לך על הבאת הדברים בעניין ארנבורג [גיליון 177].
ובאשר לדבריך הצודקים בעניין "הנביא מהקרפטים", והראיון האומלל שנערך איתו, הרשה לי להוסיף: בביקור קרובים בגדרה, בחג, קפצנו לבית העלמין של גדרות. התלולית הטרייה של קברו של יזהר קידמתנו מיד בכניסה. עמדנו והצדענו לו, וכיוון שטרם הוקמה המצבה, לא הטלנו אבן עליה, כמקובל, אלא נטלנו – ברשותו של הצופה ממרומים – כמה פרחים ממשכני הנצח הסמוכים, והסמכנו אותם אל תלולית העפר שלו.
וכמו להוסיף צער על כאב, הופיע ב"הארץ" הראיון המעציב והמעצבן עם אפלפלד המתבכיין, ה"נעבעך" הנצחי, הסופר העברי העלוב והשעממן, שיש לו פחות מ-500 מילים עבריות באוצרו, והמעז פניו כלפי יזהר נערצנו, מחציף את בורותו, ומתייהר מול המראיין – דרור משעני – שהוא לא כותב עם מגדיר צמחים בידו!...
לפעמים אני מצר על כמה מסופרינו, שלא הצליחו לפרוץ בלשון הולדתם, ובשל כך סובלת הספרות העברית מיצירתם. ואפלפלד הוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר. מאז קראתי – בקושי רב – את ספרו הראשון, לא טרחתי ולא אטרח לקרוא את הטכסט המוגבל והעלוב, החוזר על עצמו בלי סוף – שלו. והוא עוד משתחצן ואומר שמימיו לא הצליח לסיים את קריאת "ימי צקלג"! – לעניות דעתי, זו פשוט חרפה ליהדות טשרנוביץ השרופה, שאחד כמוהו מדבר משמה ובשמה. במשך שנים הטיל לפתחנו את הטיעון הנעבעכי הכוזב שלו, שהוא הוטל, כביכול, אל חוף הארץ "נטול לשון". אילם, רחמנא ליצלן. והנה לאחרונה הוא מפתח מיתוס כוזב חדש, שהוא כביכול הוטל אל חופנו "ממסורת של רב-תרבותיות." רב תרבותיות הלא היא גם רב-לשוניות, והוא ודאי יודע זאת, איך זה מתיישב אם כן, עם "נטול הלשון", האילם הנעבעך, ש"הוטל" לחוף פלשתינה?
סופר נידח מעיר: אבל אפלפלד הוא סופר חשוב.
יהואש ביבר לא היה בגבת?
אהוד, לגבי ביקורך בגבת [גיליון 177], אולי זיכרונך מטעה אותך. מכל מקום, יהואש ביבר מעולם לא היה בגבת, הוא כנראה היה ברמת דוד.
נעמן כהן
לצחוק עם "סדנת הפרוזה"
לאהוד שלום ושנה טובה,
אני מבלה לי כל היום עם "סדנת הפרוזה" שלך, וצוחק עד בלי די. זה ספר מחכים ומשעשע.
תודה,
אילן שיינפלד
"סדנת הפרוזה" המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ, הוצאת "אסטרולוג" 2000, טרם נגרס, ניתן להשיגו בהוצאה, רחוב אפעל 23, בית פריזמה, קריית אריה, פתח-תקווה. טל. 03-9190957. פקס 03-9190958.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,175 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל