| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 179 ליום הכיפורים עם הצרופה "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990, בחדר-האוכל במשמר-העמק, (זאת לאחר שמיספר הנמענים הוכפל ויותר מאז פורסמה כאן לראשונה לפני שנה)
תל אביב, אור ליום שני, י' בתשרי תשס"ז, 2 באוקטובר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: משה דור: לא בשקט ולא ברעש / שוק קולטורה
מאי חדד: אף אחד (שיר) // אורי הייטנר: עריקותם – אומנותם
יוסי גמזו: סיפּוּר יום כּיפּוּר
יעקב זמיר: ר' איציק מארח בערב ראש השנה
ליאורה בן יצחק: שלושה שירים // שרית שץ: שיח נשי עם בודלר (שיר)
מרים אהרוני: הסופר יהואש ביבר חי בנעוריו בגבת
ניצה וולפנזון: "פוֹרְפֵרָה" חגה, שיכורה, נוטה על הצד
ונתנֶה תוקף
ונתנה תוקף קדושת היום / כי הוא נורא ואיום / ובו תינשא מלכותך / ויכון בחסד כיסאך / ותשב עליו באמת / אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח / ויודע ועד / וכותב וחותם וסופר ומונה / ותזכור כל הנשכחות / ותפתח ספר הזיכרונות / ומאליו יקרא / וחותם יד כל אדם בו / ובשופר גדול יתקע / וקול דממה דקה ישמע / ומלאכים יחפזון / וחיל ורעדה יאחזון / ויאמרו: הנה יום הדין / לפקוד על צבא מרום בדין / כי לא יזכו בעיניך בדין / וכל באי עולם יעברון לפניך / כבני מרון / כבקרת רועה עדרו / מעביר צאנו תחת שבטו / כן תעביר ותספור / ותמנה ותפקוד נפש כל חי / ותחתוך קצבה לכל בריה / ותכתוב את גזר-דינם / בראש השנה יכתבון / וביום צום כיפור יחתמון / כמה יעברון וכמה יבראון / מי יחיה ומי ימות / מי בקיצו ומי לא בקיצו / מי במים ומי באש / מי בחרב ומי בחיה / מי ברעב ומי בצמא / מי ברעש ומי במגפה / מי בחניקה ומי בסקילה / מי ינוח ומי ינוע / מי ישקֵט ומי יטרף / מי יישלֵו ומי יתייסר / מי יעני, מי ישפל / ומי ירום / ותשובה ותפילה וצדקה / מעבירין את רוע הגזרה / כי כשמך כן תהילתך / קשה לכעוס ונוח לרצות / כי לא תחפוץ במות המת / כי אם בשובו מדרכו וחיה / ועד יום מותו תחכה לו / אם ישוב מיד תקבלו / אמת כי אתה הוא יוצרם / ואתה יודע יצרם / כי הם בשר ודם / אדם יסודו מעפר וסופו לעפר / בנפשו יביא לחמו / משול כחרס הנשבר / כחציר יבש וכציץ נובל / וכצל עובר / וכענן כלה / וכרוח נושבת / וכאבק פורח / וכחלום יעוף / ואתה הוא מלך / אל חי וקיים
משה דור
לא בשקט ולא ברעש
כשנבחר הסרט "אדמה משוגעת" לייצגנו בהתמודדות על פרס האוסקר לסרט הזר, אמרה מנכ"לית האקדמיה הישראלית לקולנוע אילנה שרון: "אני בהחלט מאושרת שהבחירה התקבלה ושכעת נוכל להעביר את הטפסים לאקדמיה האמריקנית וללכת לצום בשקט."
לא ראיתי את הסרט "אדמה משוגעת" אבל אני, כמובן, מאחל לו כל טוב. אינני מכיר את הגברת שרון אבל אני, כמובן, מאחל לה צום קל. על דבר אחד אני מתריע: המנכ"לית הנכבדה יכולה לצום בשקט, או ברעש, על דעת עצמה בלבד – היא איננה רשאית לדבר בשם הכלל בנושא הצום. יש בינינו, כך אני סבור, על-אף תופי הוודו הדתיים הרועמים כל ימות השנה, רבים שאינם צמים ביום כיפור. אני, למשל, נמנה עימם.
על צד האמת, אינני זוכר יום כיפור אחד ויחיד שבו צמתי. הוריי היו חילונים גמורים. בשכונת הפועלים שבצפון תל-אביב הקטנה היו החילונים רוב מוחלט. מכל מקום, לא זכור לי שומר-מצוות כלשהו בסביבתנו הקרובה. לא ציינתי את היותי בר-מצווה. לא הלכתי לבית כנסת בחגי היהודים.
אבל כן היתה לי עונה מסויימת בשחר נעוריי, אל-נכון במרוצת לימודיי בבית-הספר העממי, שבה החילותי תוהה אם יש אלוהים ואם לאו. ויחד עם זאת נתקפתי בהיסוסים שמא צריך אני, בכל זאת, לצום ביום הכיפורים. אבי לא התווכח איתי. מה עשה? בבוקרו של אותו יום כיפור גורלי שאלני אם רצוני לגשת לבית כנסת כדי לראות במו עיניי ולשמוע במו אוזניי במה דברים אמורים. קמנו איפוא והלכנו לאן שהלכנו, וכשהגענו, חבשנו את כובעינו ונכנסנו פנימה.
נשתמר בי, במשך כל השנים הרבות שחלפו מני אז, הרושם של היעדר אסתטיקה. הצפיפות, הנענועים המשונים של גופות המתפללים, ריח הזיעה, אבל אולי יותר מכל אלה, השיחות שניהלו אנשים שונים בינם לבין עצמם, אם גם בקולות מהוסים, בלשון שהעברית והיידיש משמשות בה בערבוביה, בעניינים שגם אני הילד קלטתי מיד שאין להם שום נגיעה ביום הקדוש והנורא, בחשבון הנפש ובזיכוך הנשמה. אינני יודע יידיש, להוציא מילים ספורות שמקורן עברי ושובשו הן בכתיבן והן בביטויין. אבל לא נתקשיתי לתפוס שהדיונים שהם מנהלים אינם נדרשים להכאה על חטאים שחטאו כלפי שמיים או כלפי בני-תמותה, אלא למה שקרוי "געשעפטים". גם כאן, בבית הכנסת שבו נקהלו כדי לטהר את מצפונם ולבקש את סליחתו של בורא עולם, שלטו החולין ביד רמה.
עד מהרה הרגשתי שככל שאקדים להסתלק משם כן ייטב לי. משכתי בידו של אבי ושמנו את פנינו החוצה. הסרנו את כובעינו והנחנו לרוח הים הקלילה ללטף את פנינו. נשמנו מלוא ריאותינו את האוויר המתוק של הסתיו הארצישראלי הקצר והיפהפה. כשנכנסנו הביתה חשתי כמה רעב אני – כי בטרם יצאנו אל בית הכנסת לא טעמתי מאומה, אף לא פירור – וטעמה של פרוסת הלחם בפי היה ערב כטעם המן שאכלו בני ישראל במידבר.
שוק קולטורה
ביום שישי האחרון, בעיצומו של החום הכבד שירד עלינו במישור החוף, לקח אותי חבר אל "שוק קולטורה" (ומדוע צריך להשתמש במונח הלועזי דווקא?) שברחוב ביאליק, ליד בית העירייה הישן.
לא התחרטתי.
תחת שמשיות גדולות הציעו בתי-הוצאה, כמעט כולם קטנים, מהם כבר ידועי-שם ומהם עדיין אלמונים, שספק אם יוציאו את יומם, ספרי שירה ופרוזה לאותם נועזים שלא התייראו מהחמסין.
רוב באי "השוק" היו צעירים וכאלה היו גם רוב הדוכנאים. כמה טוב היה לשוב ולגלות שהתלהבות הנעורים, המכלכלת את עיקר הניסויים הספרותיים וחידושיהם, לא פגה גם בתקופתנו המפוכחת, הצינית והמרירה.
בדוכן של "עמדה" – גם הוצאת-ספרים וגם ביטאון לספרות – רכשנו את החוברת המוקדשת לספרות הרוסית במאתיים השנים האחרונות. חוברת זו, שבתרגומיה המצויינים מעוררת תיאבון לפירסומים נוספים מסוגה ומאיכותה, ראתה אור לפני שלוש שנים. מצאתי בה שיר קטן של אנדריי ווזנסנסקי – לא ייאמן, אוואנגארדיסט בלתי-נלאה זה כבר בן שבעים ושלוש! – בשם "הסב מבט לפנים", בתרגומו של אנטון פפרני. דומני שיש לו משמעות גם כאן ועכשיו. הנה הוא לפניכם:
רצנו לעתיד,
אך מופנה המבט
לתופת העבר!
לעדן שאבד!
אומתי, הזית.
הביטי לחזית.
מאי חדד
אף אחד
ואף אחד לא יודע את הכיוון לעולם שלי
ואף אחד לא שמע כי כולם יודעים שהעולם שלי
נעול בתוכי לעולמים כי כולם פה יודעים
ואף אחד לא יפריע לי ולא יֵדע את הכיוון לאהבה שלי
היא נעולה בתוך העולם שלי והעולם שלי נעול בתוכי
כל כך חזק וזה לא יצא לעולם מתוכי ומתוך העולם שלי
וכל אחד שירצה לדעת צריך למצוא את המפתח
כדי לפתוח את העולם שלי
כי רק אני יודעת איך נראה מה יש בו ומה הוא עושה
ורק אני יודעת ת'כיווּן לאהבה שלי לאהבה שלי לאהבה שלי
בעולם שלי כי זה רק בתוכי רק בתוכי רק בתוכי...
מאי חדד היא תלמידת כיתה ד1 בבית הספר הממלכתי "צמח השדה" במעלה אדומים
אורי הייטנר
עריקותם – אומנותם
קראתי את הכותרת [מודעת עמוד ב"הארץ/ספרים" מיום 27.9.06] והתקשיתי להאמין. תנועת "יש גבול" מזמינה את הציבור לטקס בקשת סליחות.
נהדר! חשבתי בלבי. אולי לקראת יום הכיפורים החליטו אנשי "יש גבול" לחזור בתשובה מדרכם הרעה – מחתירתם תחת הדמוקרטיה הישראלית בהסתה מתמשכת, בת שנות דור, להשתמטות, לסרבנות ולעריקה מצה"ל, מהמלחמה בטרור, מההגנה על מדינת ישראל ומשלום אזרחיה? אולי אנשי "יש גבול" רוצים לבקש סליחה ומחילה מהחברה הישראלית על הרוח הרעה שהחדירו לתוכה ועל הנזק המתמשך שגרמו לה?
לא. עריקי "יש גבול" מזמינים את הקהל לטקס הכאה "על חטא", על חזם של אלה שאינם עורקים מן המערכה, אלה ש"מצייתים לחוקים, לצווים ולפקודות, המשרתים את מנגנוני המלחמה, הכיבוש, הדיכוי והנישול." בלה בלה בלה...
אנשי "יש גבול" קוראים ל"אירוע בו נזכור את חטאי הפגיעה באזרחים בשנת תשס"ו."
אכן, בשנת תשס"ו נפגעו אזרחים. חיזבאללה ירה אלפי טילים במכוון על יישובים ישראליים על מנת לזרוע בהם הרג והרס. שליש מאזרחי ישראל חיו במשך למעלה מחודש במקלטים או נאלצו להפוך לפליטים. אזרחי שדרות אשקלון ויישובי הנגב המערבי הם מטרה יומיומית לירי טילים שנועדו להביא להריגתם של אזרחים רבים ככל הניתן.
אנשי "יש גבול", שלאורך השנים תירצו את עריקתם מצה"ל בטענה שאינם מוכנים להיות חלק מ"צבא הכיבוש" והשליטה על עם אחר, ניצבו בפני אתגר שלא הכירו – דווקא אחרי שישראל נסוגה לחלוטין מלבנון ומרצועת עזה, שטחים אלו הפכו לבסיס הפגיעה באזרחים ישראליים. כיצד התמודדה "יש גבול" עם המציאות החדשה הזאת?
בהמשך ההסתה לסרבנות ולעריקה; עריקה מהגנה על המדינה בגבולותיה הקודמים.
אכן, על אנשי "יש גבול" לבקש סליחה ומחילה. עליהם לבקש סליחה מתושבי קריית שמונה ושדרות, צפת ואשקלון, נהריה ונתיבות, קיבוצי שער הנגב והגליל העליון, מושבי "עוטף עזה" ומבואות חרמון, על ששעה שהותקפו בטילים, הם לא נחלצו למלחמה על הגנתם, אלא הסיתו את חיילי צה"ל לערוק מן המערכה.
עליהם לבקש סליחה ומחילה מחיילי צה"ל בסדיר ובמילואים שחירפו נפשם בהגנה על אזרחי ישראל, בעוד הם השתמטו מהמערכה והסיתו לעריקה ממנה.
עליהם לבקש סליחה ומחילה מהמשפחות השכולות שבניהם נהרגו בהגנה על המדינה ואזרחיה, משימה ממנה הם ערקו.
אולם אין הם מתנצלים. מי שערקו מן המערכה עורקים גם מבקשת המחילה, שהרי עריקותם – אומנותם.
במלחמת לבנון השנייה, לצד כישלונה, כשליה ומחדליה, התגלו גם פניה היפות של החברה הישראלית, בהתנדבות הרבה לעזרת תושבי הצפון, בהתנדבות הנפלאה למילואים, בגילויי ההקרבה, מסירות הנפש, הרעות, אחוות הלוחמים והנכונות של לוחמי צה"ל לסכן את חייהם למען ביטחון המדינה ושלום אזרחיה. היו אלו גילויים מופלאים של סולידאריות לאומית וחברתית, של ערבות הדדית.
הפנים היפות הללו מבליטות את פניהם המכוערות של עריקי "יש גבול" ושאר המשתמטים והסרבנים למיניהם. מבחינה מוסרית, אלה הם תחתית החבית של החברה הישראלית.
יוסי גמזו
סיפּוּר יום כּיפּוּר
"הבּיאוגראפיות שלנוּ עשֹוּיות מִמַּה שהיינוּ רוצים לשכּוח"
(אַנְדְרֶה מַאלְרוֹ)
"הוּא מתעקש לדבּר רק איתךָָ," אמרה שוֹש, שעוּנה על הדלת. תיק-הצד על כּתפה, מפתחות ה"מיצוּבּישי" בּידה, ידה עצמה על הידית, דרוּכה לצאת.
"יש לו איתי ראיון?" נשֹא קלינוֹב מבּט ממוּשקף, פְּזוּר-רוּח. עלי ההגהה על שוּלחנו איוושוּ בּלחש, הלחש המזכּיר לכל עלווה את בּוא הסתיו.
"זה העניין," אמרה שוֹש, מהוּססת.
"שֶמַּה?" שאל קלינוב.
"שאין לו."
"מה זה אומר?"
"לא אומר," אמרה חרש, "שומר על דִממת-אלחוּט גמוּרה, שותק כּמו דג."
"בּכל זאת?"
"שוּם בּכל זאת, לא מוּכן לומר את שמו או בַּמֶה העניין. כּבר מעשֹר."
"מעשֹר?" פּלט העורך בִּפתיעה.
"כּן, כּעת כּמעט שתיים," אמרה.
"רק זה עכשיו חסר לי, איזה נוּדניק," רטן קלינוב, מציץ בּו, בַּשעון, כּמו נאשם בַּקטיגור. "יש לי הרי הגהות על הראש, הם סוגרים את הדפוּס כּבר בּארבּע. למה כּמו עצם תקוּעה בַּגרון הוּא נטפּל אלי דווקא עכשיו?" ערב כּיפּוּר היה. תוך כּשעה אמוּר היה לצאת את מישֹרדֵי המערכת. הוּא רצה כּבר לומר לה לדחות את האיש אך נִטען ווֹלטַאז' גבוה, לא צפוּי, של סקרנוּת. מי זה הפּסיכי הזה? מה בּפיו? למה דווקא עיתוּי מחוּרבּן זה? וּמדוּע סירב להגיד לה את שמו? "הוּא נִראה לָךְ חשוּד?" התלוצץ.
"לא יודעת," אמרה, ונִדמה כּי פּניה עוברים פּתאום, שקוּפים עד להביך, אלקטרוליזה. זרם-המתח, הזר הממתין, כּמו פּירקוּ בּה היסוּס לגורמיו. מִכּאן, החובה לא לנטוש את ה"בּוֹס" עִם טרחן אלמוני, אוּלי קוּקוּ – וּמִכּאן, החשש מִפּקקי-התנוּעה, ערב-חג, בּנתיבי-איילון.
"אוקיי," אמר קלינוב, "תכניסי אותו." והחליק על בּלורית המַרֶנגוֹ. חֶרֶג של אור, אור תִּשְרֵי בּחלון, כּמו הִסגיר את מראה צלקתו. היא הזכּירה, לרוחב מִצחו הגיבֵּעַ, את כּתם-הפּיגמנטאציה (זה, הכּעוּר, אך כּיעוּר אימפּוֹזַאנטי, מרהיב) שֶעל ראש גוֹרבָּצ'וֹב.
"שאני אישאֵר?" שאלה בתקווה שיפטור אותה, כּבר, מן השניים: נקיפת-המצפּוּן והכּורח הלא-מיוּחל ליישֹמה בִּפעוּלה. הוּא נרמז וחייך לה חיוּך מנוּסה של צדיק יודע נפש בּהמתו: "שטוּיות, תלכי כּבר." היא הרגישה עצמה חשֹוּפה כּמין דג בּאקוואריוּם, אך דג משוּחרר.
"שיהיה לךָ צוֹם קל," אמרה, "אִם אתה צם," הוסיפה. היא ידעה שהוּא יודע שהיא יודעת שאין הוּא צם, אך צריכה היתה לומר דבר-מה ו"תודה" נשמעה בּאנאלית.
קלינוב החזיר מבּטו המוּטרד אל עלֵי הגהת החוברת. קול השיעוּל מעֶברהּ של הדלת הזכּיר לה: הזר ממתין.
"תיכּנס," אמרה לזה, האלמוני, כּכפוּאת-שֵד. צליל מפתחות הרֶכֶב נתענבֵּל בּכפּהּ, מתריע. רגע או שניים, אחר שנכנס, עוד חיכּתה בַּפּרוזדור, כּמו בּאַמבּוּש. משהוּ בּו לא עורר בּה אמוּן. כּמין תו קרנפי, אַלִּים. אך זוּלת אותו ג'ינגל קבוּע של קלינוב, כּהד מִפּנימו של החדר ("מה אפשר לעשֹות בשבילךָ, אדוני?") לא נשמע שם שוּם קול. הַס מוּחלט.
"שאלתי אותךָ מה אפשר לעשֹות בּשבילךָ אדוני," דחק קלינוב. הוּא היה מנוּמס, אך כּעת ערב-חג וצריך לגמור כּאן בּוּכטה של דפּים להגהה. בּדרכּו לביתו נתעתד למוסרם, בּפינת המסגר, לדפוּס "להב". או שיפתח זה את פּיהוּ, הירהר, או אני את הדלת. שוֹין...
האיש הוסיף לשתוק, עיניו מוּלחמות אל מִצחו של קלינוב. נחיריו רטטוּ כּדפּי-הגהה אחרים, של חשבּון אחר.
"אִם מֵעשֹר אתה כּאן," נקט קלינוב לפתע איגוּף דיפּלומאטי, "יש להניח שיש לךָ מה להגיד לי. בּמה העניין?"
"מאיפֹה הדפיקה הזאת בַּמצח, אדון קלינוב?" נרכּן עליו האיש כּפחח-רֶכֶב על טַמבּוֹן.
קלינוב הצמיד אינסטינקטיבית ידו אל כּיתמהּ של אותה הצלקת. "זה סיפּוּר משנת 'אֵיכָה'," אמר מילעֵלית. "מִמִזמן. העניין כּבר סגוּר."
"בּטוּח?" שאל האורח.
"בּטוּח שֶמַּה?" שאל קלינוב, תמהָ.
"שסגוּר. העניין זאת אומרת, ולא הצלקת. סגוּר בּאמת?" הוּא טילטל בִּמבוּכה גמלונית את גוּפוֹ על כּיסאו הקל, אנה ואנה. "כּמו שסוגרים הברגות של גלגל אחורי, ימני, בּג'יפּ?..."
עכשיו, בּמין ספּיד קטלני של 200 קמ"ש על פּני כּביש-סֶרפֶּנטינוֹת, ניצת בּו בּקלינוב כּאור פּנסֵי אותו ג'יפּ אימְתני, זיכּרון. זה היה בּאוקטובּר של שנת 50', בּאותה ירידה מן הקאסטל. הוּא חזר מבּניין טֶרָה סַאנטָה (דיוּן על ספרו החדש, "הסליק"), פּניו מוּעדות לכיווּן תל-אביב, לא חשד מה אורב לו בַּלילה.כּבר אז, בּן כּ"ז, נחשב כּכוכב שדָרַךְ בּספרוּת דור תש"ח. את הג'יפּ, משֹרידי "שוּעלי שמשון", העמיד לרשוּתו סיומ'קה אֶרֶז, עסקן, חבר-כּנסת וּמין פּוליטרוּק של מִשמרת הדור הצעיר. סיומ'קה היה פּטרונו הנלהב של עוזב-הקיבּוּץ איש "גבעתי". שלא כּרבּים, לא דוֹרַג אצלו קלינוב על תקן "בּוגד" או עריק". "אהר'לה קלינוב נחוּץ לי בּעיר, בַּמִילְיֶה של ה-IN-טליגנציה, כּמו פּרוז'קטור של איזה עשֹרים אלף וַאט, בַּקיבּוּץ שלי, מֵעל מגדל-המים," סח בּחום. מליצה זו, "בַּקיבּוּץ שלי", היתה חביבה על סיומ'קה. לעצמו של דבר, עשֹה סטאז' חלוּצי זה שנים, בּדירה עירונית. אביזר חיוּני זה היקצה לו מֶרכּז-התנוּעה, וכנ"ל את ה"קרייזלר", מודֶל מיוּשן אך קבוּע, שלא כּקוֹלֶקְצְיַת נשות-חיקו. לעיתים, בּחוּפשות סופשבוּע, בּפרט כּשזכה לביקוּר סוציאליסטי, היה הוּא חוזר, כּיורד אל העם, אל אשתו ואל קיבּוּצו. מִשלחות פּרלמנטאריות, דיפּלומטים מפּראג או מִסוֹפיה, סיפּרוּ נפעמים איך שֵירְתָם בּחדר-האוכל, חגוּר-סינור: "הוּא נִראה כּמו אחד מחברי הקולחוז, ללא שמץ סנובּיזם בּוּרז'וּאִי, מארטיר מתקוּפת הנָרוֹדְנָאיָה ווֹלְיָה, מגיש דייסת-קַאשָה או בּוֹרשט..."
לעוּמת זאת, בּששת ימי החוּלין, הִגיש סיומ'קה שאילתות בַּכּנסת, או שוּרה של פּרוֹגנוֹזוֹת לסדר-היום בִּישיבות המרכּז או הגוּש. כּשדיבּרוּ על רוֹטאציה בּרַף-הצמרת דחה זאת כּמין קטסטרופה. "יש מנהיגוּת היסטורית!" זעק (וזכה בּקידוּם נוסף). עיקרון דמוקראטי תמים-לִכאורה זה נִנקט בּידו רק בּלילה: רוֹטאציה תמידית של פּקידוֹת-המֶרכָּז בּה טיפּל מִפּקידה לִפקידה.
אחת מן הגראציוֹת, עובדת-מרכּז בּשם שֹר'קה סגריר, יוצאת קראקוב, משכה אז זמנית את העין, את סיומ'קה, וּקצת גם בּחרט-סופרים. קלינוב, עורכו של כּתב-עת ספרוּתי שנחשב אז "צעיר", "אוואנגארדי" (וזכה למימוּן מפלגתי מתוך קרן שסיומ'קה היה גיזבּרה) סירב להדפּיס את שיריה ולוּא גם בִּמחיר זעמו של מר ז'דאנוב. "לכל גרפומאניה יש גבוּל," סח בּתוקף, "כּולל גרפומאניה בּלי גבוּל." סיומ'קה היה חכם מכּדי להפעיל מכבּש-לחץ על קלינוב, מרחיק כּל חשד של משֹוא-פּנים ואפילוּ פּנים יפות. אותה עת עוד היוּ הסופרים מתבּיישים בּדברים שהיום הם פּרהסיה. מו"ל לא הֵעֵז לרומם גרפומאנית בּשל היותה גרפו-מין. גם עורכי הוצאות-הספרים האמינוּ (הה, דור מיוּשן ונאיבי) כּי עורך – יד ימין לַסופר הוּא, ולא הסופר ego trip לָעורך. אך היוּ שפּירשוּ את יושרו המוּפלג של חַ"כּ אֶרֶז בּעין קורצת. סיומ'קה קָץ בּסגריר, לחשוּ, והחליף למודֶל מאופנת האביב. שֹר'קה, עִם זאת, עוד הִפציצה את קלינוב בּ"טיפּים" מבּית-החרוזת. קלינוב עמד בִּגבוּרה אבל גם לַגבוּרה, מסתבּר, יש מחיר.
אותה עת, בּלי כּל קשר או פּשר, ממש בַּמידרון התלוּל של הקאסטל, איתרע מזלו של גלגל אחורי-ימני לסחרר שמיניות. קלינוב, השב ממיפגש עם קוראיו וּמדהיר את הג'יפּ תל-אביבה, אימץ זוּג עיניים סמוּקות, יגעות, אל פּיתוּל סֶרפֶּנטינוֹת-הכּביש. אף שקירקוּש הגלגל נתעצם, לא הִלחיץ עצמו קלינוב, צותת לו, הרי רק אותו בּוקר הוציא את הג'יפּ מטיפּוּל בּמוּסך יוקרתי. פירמה נכבּדת, רבּת-מוניטין זו, סמוּכה היתה לבית-המפלגה, שמִשֹרדוֹ בּה. עובדי המרכּז תיחזקוּ בּה ריכבּם בּביטחה ובלב שקט (אך אם שָקֵט – למה מרעיש?) כּשעמד סופסוף לבלום לצד הכּביש, לבדוק מה יש שם, ניחת בּו אגרוף האסון כּנוֹק-אַאוּט, הג'יפּ נתהפּך בּאחת... לוּ אירע הדבר בְּמָקום ששֹפתו של הכּביש משתפּלת תהומה, אל עומק הגיא מדוֹרג-הטֶרַאסות, היה מתרסק לִרסיסים. כּשפּקח את עיניו, שתחבּושת-ענק מצילה עליהן, שְכוּר-נרקוזה, היה זה, הוּברר לו, אחר הניתוּח בּבית-החולים הקרוב. סיומ'קה אֶרֶז, דאוּג קצת, דבוּק לַכּיסא (אמנוּת שהִתמחה בּה גם בַּסקטור הפּוליטי) נרכּן על מיטת החולה וחייך: "הספרוּת העברית ניצלה." לימים הוּנצחה פּרשה זו בּספר אחר, עוד רב-מכר של קלינוב; "אות קין" הנחיל לו את פּרס זלטופּולסקי. המצח נותר מצוּלק.
"שאלתי אותךָ מה אפשר לעשֹות בּשבילך, אדוני," הִפגיע. הצצה חטוּפה בּטבלת שעונו העלתה כּי כּבר שתיים וּקצת.
"אדון קלינוב," הרטיט סנטרו של הזר. הוּא עקר מפּיו כּל הגה כּמו שולף בּמלקחיים, "אתה לא מתאר לךָ כּמה קשה לי... לבוא לכאן... וזֹאתי כּבר הפּעם השביעית..."
"שביעית?" נדהם קלינוב. "אינני זוכר שראיתי אותך כּאן אי פּעם. על כּל פּנים, לא עד הרגע הזה. זה מוּזר, אדוני. לא חושב? אוּלי אתה טועה בּי ואינני אותו קלינוב? דברים שכּאלה קורים כּידוּע. תסלח לי, זמני מצוּמצם."
"טעיתי," הודה האורח מינוֹרית.
"תיארתי לי כּך," אמר קלינוב.
"טעיתי טעוּת נוראה אבל אין לי ספק שאתה הוּא האיש..."
"אני?" נחרד קלינוב.
"אתה בּדיוּק." הוּא חזר וגהר כּמִקודם – מעל השוּלחן, אל צלקת-המצח – כִּ"סְפֶּץ" המזהה את חתימת ה-preuve dartiste. רַעַד בּלתי-רצוני, פּארקינסוני, חישמל את ידו, תזז בּה. כּפּו, שנגעה בַּצלקת של קלינוב, נקשה כּענף בּחלון. "בּתור קְצִין-חבּלה," נתנשם ואמר, "בַּצבא החופשי, הפּוֹלַאקִי של אַנְדֶרְס, הייתי אומר," שוּב הציץ בַּצלקת, "שלוֹיטֶנַאנְט גוֹמְבְּרוֹבִיץ' לא עשֹה מלאכה גרוּעה..."
קלינוב בּהה בּו, מבין שאיננוּ מבין מדבריו אף לא שמץ. "מי אתה?" התמלטוּ מילים מִשֹפתיו שהחווירוּ.
הזר נתחייך. בּלטה אצלו – עכשיו, שֶפָּשֹק את שֹפתיו העבות – שן-זהב מתנוצצת. גם הטבּעת (עבה, מרוּבּעת) על אצבּע-ימינוֹ, אמרה לא רִיש, רק nouveau riche.
"הוֹרְנוּנְג," פּלט מִקץ רגע ארוך וצָמיג, "ירמיהוּ הוֹרנוּנג... ארבּעים שנה גרז'ניק אצל קרסוֹ, עכשיו פּנסיונר."
"ואותו לוֹיטנאנט, הגוֹמבּרוֹביץ' הזה, שהִזכּרתָּ פּה רק לפני רגע?"
"גם כּן אני. לפחות בּמידה שנוגע לַמצח שלךָ..."
"איך זה?"
"לכן אני כּאן, אדון קלינוב. לשטוף את כּל הדרֶעק, לסגור חשבּון, למרוח פַּאקוּנג. כּבר אמרתי לך: מסתובב כּאן כּבר פּעם שביעית, כּמו גלגל בּלי אַקְס... כּל השבוּע, כּמו שֹם לך אַמבּוּש, ולא תופס קיבּינימַאט לא צַ'אנס, לא שווּנג, לא אומץ. וּמה זה כּיפּוּר? ספירת-מלאי בַּגרז' של הבּוֹס-בַּאלַאבּוֹס יתבּרַך... מי שמחתים בַּכּרטיס שלך בּוֹנוּס וּמי שמחתים שם חֶרבּוֹנוּס... מי לחיים וּמי חס וחלילה בּספֵּיישְל, בּאקספּרס, לטֶרמינאל קריית-שאוּל..."
קלינוב לפת את מִצחו נואשות: האפשר שאני משתגע? נַסֵּה להבין, נִתעמֵּר בּעצמו, מה האיש מְשַדֵּר, איזה גל? כּל הצרה כּאן, בִּסְדוֹם יהוּדית זו, שכּלל לא שומעים, מיקרה-אוזן. איש לא מקשיב, רק מגיב וּמשיב, כּמו רב-שֹיח גדול של חירשים... בּעירפּוּל, כִּצללית-קו-רקיע של עיר מטוּשטשת-מיתאר, טרם שחר, עלוּ הדברים, מצטרפים זה לזה כִּפסיפס, כּקאליידוסקופּ. כּך בּדיוּק נתגלתה לו מישטֶרֶת עיראק-סוּאידאן אותו בּוקר, כּשנמוֹגוּ איבכות רימוני-העשן וה"טיגַארט" נחשֹף כּסיוּט... מסתבּר שהקַאקֶער הזה המרעיד כּמין רגל קרוּשה או מין גֶ'לִי, היה פּעם גבר, זִ'ידוֹבְסְק בִּצְבא אַנְדֶרְס, וּבא לפּלשֹתינה וערק, כּמו אחרים. פּעם, בּבית-נאבּאללה, בּתיגרה מתוּדלֶקָת-ווֹדקה, צנח על ריצפּת מועדון-הקצינים מפקדוֹ, אנטישמי מוּעָד. אותו לילה זמם פְּרַייבֶט הוֹרנוּנג לחמוק מגדרו של ה"קֶמפּ" אל החופש. בּלי תעוּדות של חייל שאינו יהוּדי לא היה לו סיכּוּי. ה"אֶמ. פִּי'ז", אותם מ"ם-צד"יקים של צְבָא הוד-מלכוּתו, לא חסכוּ בּסריקות לגילוּי פּולנים (בּיניהם אחד מבּריסק-ליטוֹבסק, בּחוּרצ'יק צנוּם בּשם בֶּגִין). הציץ פּרייבט הורנוּנג לתוך מועדון-הקצינים בּשֹיאו של ה"אֶקשן", ראשו בַּחלון הפּתוּח, עיניו בִּמפקדוֹ המוּטל כּגוויה. זה, פַּאנָה וְלַאדֶק, ארוך כּמקל, הקרוּי לויטנאנט גוֹמבּרוֹביץ', ראשו הבּלונדיני פּתוּח היה לא פּחות מאותו החלון. "מה אתה רואה ירמיהו?" שאל את עצמו פּרייבט הוֹרנוּנג. "מקל שָקֵט אני רואה, שָקֵט וי אַ טוֹיְט (כּמו מת)."
זינק אפוא הורנוּנג לגוב-אריות אוֹפִיצֶרִי זה, אף שהוּא בּד"א, חמק כּגנב בּין אותם מִתכּתשים וגרר את המת אל צריפו. איש לא ראהוּ מפשיט את השלֵיגֶר-הפֵּיגֶר, לובש את מדיו שם. מִגוב-אריות נתחלפה לה הסצינה לגוב-עֲרָיוֹת של סטריפּטיז. "בּרוּך שעשֹני לגוי, ואפילו זמנית," הודה הורנוּנג לְבּוֹז'וּ ("בּוֹז'וּ" הריהוּ הבּוֹס-בּאלאבּוֹס) ונטל מיסמכיו של המת. "פַּאס" לא היה לו, לכן הִשאיר פַּס והגיע בּטרמפּים ל"ראשון". בּ"פוטו זַיֵּפְסקי" הוּדבּק תצלוּמו בְּפּספּורט הז"ל הנ"ל והעניין סוּדַר וד"ל.
כּחודש ימים הסתתר בּמרתף של איכּר יוצא-קראקוב בּעֶקְרוֹן. כּשפּרצה המדינה כּבר תיקן את ריכבּם של פּורצי שיירות "הראל". בּתום הקרבות נתקבּל כּמוּסכניק מוּל בּית מפלגתו של חַ"כּ אֶרֶז. בַּ"קרייזלר" של סיומ'קה ערך לא אחת יום-טיפּוּל, אבל לא בּו בּלבד. עוד טרם מאס בּעליו של ה"קרייזלר" בִּשנת -הייצוּר של מִיס שֹרְ'קָה (וטרם החליף אותה, just for a change, בּמודל אופנתי עוד יותר) התחילה כּבר שֹר'קה סגריר, בּבואה לַמוּסך עם החַ"כּ וה"קרייזלר", עושֹה לו עיניים, להוֹרנוּנג שלנוּ, דואגת ליום-סגריר...
הוֹרנוּנג, גבר-מרבֵּק עז כּבן ל"ו, לא נהג בּענייני-נשים מינהג של למ"ד-ו"וניק. כּשנגמר לה לשֹר'קה הסוּס אצל סיומ'קה קפצה על ה-stud החדש. אצל אֶרֶז עסקן-הצמרת הִפעִילה אמנם הילוּך ראשון בּעליה (אל הפּיסגה). אך דווקא אצל הוֹרנוּנג, בּן עירהּ שלה, מִקראקוב, גילתה כּי גם עִם "עַמְךָ" אין קשיים בּהצתה. אוּלם חוּץ מִספּה משוּתפת היתה, כּצפוּי, גם שֹפה משוּתפת. היא דיבּרה פּולנית לא רעה בּשביל מי שמִצֶשְ'קָה וינטֶרניץ הפכה ל"שֹרקה'לֶה סגריר". כּיוון ששניהם כּאחד הִתחזוּ – היא לְמוּזָה והוּא לגוֹמבּרוֹביץ' – פּוּצָּה, לדידה, חסרונו של ה"סטאטוּס" בּ"הֵיימיש" של "לַאנדסמאַנשַאפט". שוֹין.
יום אחד בּאה אליו מצוּברחת. "תגיד, אתה אוהב אותי?" חקרה בִּשֹפת-שוֹפֶּן.
הוּא השיב לה, כּמוּבן, בּ"טַאק" על "טַאק", לא בּנוקטוּרנו. אך שלומית רצתה, הוּברר לו, את ראשו של יוחנן... הוֹרנוּנג ידע איך עושֹים ניקוּי-ראש אבל לא איך עוקרים ראש מִ"שַיְבָּה". "הפּרוֹסטיַאק הזה," אמרה לו על דוֹחֶה מבּוּל שיריה, "לא מעריך איזה עומק שֶיֵּש בּי," ותיכף פּשטה שֹימלתה.
"אני דווקא כּן," נהם הוֹרנוּנג, רומאנטי, "עוד איך, את כּל העומק," וצלל בִּמצוּלותיה כּמי שיורד לו לעוּמקא דדינא למרות ששמה לא דינה אלא שֹר'קה, אין הבדל.
שֹר'קה, כּמי שלמדה מחַ"כּ אֶרֶז את סוד אמנוּת המיקוּח, ירתה מן המותן: "או זבֶּנג, או גמרנוּ," ותיכף פּתחה בִּסחיטה. היא חזרה וארזה את עצמה (מה שהוֹרנוּנג עלוּל להפסיד, שָד וָשֶבֶר): אם אין המוּסכ'ניק משכּיב לה את קלינוב, מוּבטח לו שישכּח אצלה את שיר-האשכּבה.
מה היה יכול הוֹרנוּנג, מיסכּן, לעשֹות? לערוף? לשֹרוף? לפגום בּמעצור-הג'יפּ של קלינוב? אמנם בּרֶקס משוּחרר קונה סֶקס משוּחרר אך חייל משוּחרר יודע: רק מי שֶרָץ בּין גוויות בִּשֹדות-קטל מבין את אימת מר המוות, רק מי שחי בּזֶהוּת שאוּלה (של גוֹמבּרוֹביץ') חושש כּך מִבְּרוֹךְ.
יומיים-שלושה נתייסר נוראות, מיטלטל כִּביכול בּכף-קלע: שֹר'קה אמנם היא מין פְּיֶנְקָה גְ'יֶבְּצִ'ינְקָה (דְהַינוּ: חתיכה הראוּיה להתכּבּד בּה), אך מה אם יתפּסוּהוּ ויימַק בּאיזו קִישְלֶה בּנוּסח כּלא פַּאוְיַאק הנודע, הוורשאי? רק הדבורים-הזכרים מוּכנים לשלם על סטוּץ רִגעי עם המלכּה בּעונש- מוות. רק דפוּק-בּשֹיכלו יהרוס את חייו בּשעה אחת נִמהרת של מעט חיי-שעה. אך זה שֶעוד יש בּה בְּשֹר'קה סגריר להט-קיץ אפילוּ בַּחורף, אין בּו כּדי לבטל מאסר, וּזנוּנית אחת עוד אין בּה להביא את האביב...
אותה עת – מה עושֹה השֹטן בּלהטיו? – נכנס אליו קליינט ותיק, וּמיהוּ אם לא קלינוב. טופח על שכם, מציע סיגרייה, וכל-כּוּלוֹ מין "דוֹבְּזֶ'ה" חייכני ורוחש-טוב. יש לו מחר מין פּגישה, הוּא אומר, עם קוראיו, בּטֶרָה סנטה, מין חלטוּרה של קוּלטוּרה. כּלוּם יואיל כּאן הוֹרנוּנג אחא להציץ בַּג'יפּ של קלינוב – בּדיקה שיגרתית לאיכוּת הבּטיחוּת – שייצא ויחזור בּשלום?
הוֹרנוּנג נחנק מעשן הסיגריה, אך לא רק מעשן, גם מִמבוּכה ולִבטי-נפש. מבטיח לעשֹות הכּל (בּחוּר נפלא הוּא קלינוב. אז איך שולחים בּחוּר כּמוהוּ להחזיר ציוּד?) הוּא נזכּר בִּנחשית גן-העדן, חמדת תפּוּחיה, דִלמעלה ודִלמטה, וחש בּו לפתע אימה חשֵכה משניהם, מן החטא ועונשו. "נְיֶחְצֶה (אינני רוצה)," הוּא חושב, "שְמִי הוּא הוֹרנוּנג ולא קְרִימִינַאלְסְקִי... אפשר שהז'ידוֹבסקים חרמנים בּני חרמנים הם, אך אין הם נוטלים את חייו של אדם רק משום שמאדאם רוצָה דם. לא, פַּאנִי וינטֶרניץ, הוֹרנוּנג ה-horny, אפילוּ הוּא להוּט מאוד לזלול את פּרי-גַנֵּךְ, לא בּא לו לארגן לָךְ תאוּנת-דרכים ספּונטאנית. אפילוּ לא לשם מִצוַת 'מִפּנֵי זיקפּה תקוּם'..."
בּיום-המחר, בּעודו מְחַזֵּק תיברוגתו של גלגל, צצה שֹר'קה. עברה בּמיקרה בַּסביבה, היא רומזת (רומזת וּמענטזת) וקפצה לומר שלום. אף שתקוּפת השנה היא תקוּפת יום-כּיפּוּר שמורא יום-הדין בּה, חש הוֹרנוּנג יום-כּיפּוּר שלֵם בַּלב גם בַּמוח (אבל בּמיכנסיו, אוי לַבּוּשה, שֹמחת-תורה...) על כּורחו הוּא חדֵל לחַזֵּק תיברוגתן של אוֹמֵי הגלגל הפאטאלי, זה הגלגל הרופף שממנוּ אכן תִפָּתַח הרעה.
תוך יומיים מעת הִתהפּכוֹ של הג'יפּ מגיעים חוקרי משטֶרֶת-התנוּעה אל מיסטר הוֹרנוּנג. הוּא מודה ועוזב אך אינו מרוּחָם ונקרא אחר כּבוד לישיבה של מטה בּכלא שאטה. כּל עת שִבתוֹ בַּ"חד גדיא" אין שֹר'קה סגריר מבקרת בַּכּלא. מי שנודעה כּסלבּריטאית מן ה"שְלַאכְטָה" היפה של התרבּוּת המתקדמת, מה לה פּתאום כּי תתחיל לבקר חוּליגאן לא מהוּגן שרק יכתים את מוֹנִיטֶיהָ. שֹמלת השבּת של חנה'לה אפשר שתהא מוּשחרת בִּשלל גרגרי פּחם, אך לא של שֹר'קה, נְיֶקַאגְדָה...
בּצאתו לחופשי נמצא הוֹרנוּנג לָמֵד כּי ה"דוֹנה" ירדה לה לוֹנדוֹנה. מה שאיבּדה השירה העברית נתבּרך בּו אלמן עתיר-הון. המארקסיזם שלה מצטמצם, כּצפוּי, רק לשוֹפּינג בּ"מארקס אֶנד ספֶּנסֶר". היא תורמת, עם זאת, ל"בְּנֵי בּרידג'", "קרן שנוֹרמן" וּלקמפּיין-ענק של נשות ויצ"ו העליזות.
הוֹרנוּנג חוזר לקרסוֹ, נושֹא לו אשה וּמקים עימה בּית. כּשנולדת עלינה (הלינה) בּתו, כּבר איננוּ גוֹמבּרוֹביץ', שוֹין. מי שפּתח דף חדש בּחייו אין לו צורך בּשוּם אינקוֹגניטוֹ. את קלינוב איננוּ פּוגש אבל שמו כּמו רודף אותו, צל-רפאים. בָּרדיו, בָּעיתון, על לוּחות-הפּירסוּם וּבַטלוויזיה הופך אותו עגל סורר, אוואנגארדי של אז – לפרה קדושה. פּרס אחר פּרס ניתכים על ראשו, כּמו פּרַספֶּריטי, כּמו פְּרַסטיטוּציה, כּל כּיבּוּדי המימסד וּכבר יש צעירים האוכלים בּו קוּרצא... הוֹרנוּנג איננוּ נתקל בּו שנים, אף כּי זה ואף זה תל-אביבים. לוּ נתקל בּו היה ודאי מת מִבּוּשה, אך הוּא חי והבּוּשה, כִּפצצת-זמן, קבוּרה עימו.
אף קלארה אשתו, שעלתה לציוֹן בּתקוּפת "עליית גוֹמוּלקה", איננה יודעת דבר על הג'יפּ, על הכּלא, על שֹר'קה סגריר. מה שקבוּר בּבתי-העלמין של הארץ הזאת הן טרגדיות. הקומדיות, הפארסות, הדְחִילוּ וּרְכִילוּ קבוּרים בּליבּות החיים. עכשיו, מסתבּר מדבריו, ארבּעים שנות שתיקה לאחר אותו רעש, נפתח הבּגאז' של פּנדוֹרה, יוצאת הגווייה מארון-הקיר. "עלינ'קה עושֹה דוקטוראט בּרמת-אביב, בֹּליטֶרטוּרה. על מי, אדוני? חמישה ניחוּשים, כּמו חמֵשֶת בּרגי גלגל ג'יפּ... כּלוּם מבין פַּאנָה קלינוב פּירוּש הדבר בּשביל בּוֹק עם-הארץ כּמוני: גוּרנישט מרחוב יוּזֶפָּה פּינת מְיוֹדוֹבָה, קַזְ'מְיֶזָ'ה, קרַאקוֹב? לא רק שיש לי ילדה צבּרית עם חינוּך כּמו של לֵיידִי, פַּנְיֶנְקָה, אלא פּעם אחת בּאלפּיים שנה יהיה דוקטור בַּמשפּחה..."
הוּא עצר בּדבריו, מתנשם בּכבדוּת, וּמחה זיעתו בּמיטפּחת. פֶּסֶק-הזמן נתארך לשתיקה מביכה, משוּם כּך גם המשיך: "היא חוקרת עליך כּל פּרט, אדון קלינוב. אתמול, עם דמעות בּעיניים, הביאה הבּיתה המון צילוּמי פוטוסטאט של יומן מישטרתי. 'אבּא,' אמרה לי, 'תִראה מה מצאתי פּתאום בּ'גנזים', בִּרחוב קפּלן: חומר ישן מלפני ארבּעים שנות אבק אבל 'סקוּפּ' אמיתי. בּיריון אחד, חלאת-אדם, פּוּשטַאק בּשם וְלַאדֶק גוֹמבּרוֹביץ', תיכנן התנקשוּת בַּסופר הגדול בּשבִיל קוּרְבֶה אחת, פּולנית...'"
הוּא שאף בִּפראוּת גל-אוויר אל חזהוּ ותיכף הוסיף, כּקודח: "ניסיתי, כּמו חְנְיוֹק, להרגיע אותה, אבל היא – אינתיפאדה שלֵמה. 'למה נתנוּ לַגוֹמבּרוֹביץ' הזה רק תקוּפת-הבראה בּבית-סוהר? כּדוּר-הרגעה של תשעה מילימטר הייתי נותנת לו, לינץ'. הלא קלינוב זה לא איש פּרטי, זה תרבּוּת ישֹראל, מונוּמנט, שמוּרת-טבע. לוּ נפל לי אותו מִתנקש לַידיים ספק אם היה יוצא חי...'
"מאז, כּבר שבעה ימים נֶטוֹ אני מסתובב, אדון קלינוב, כּמו כּלב. מוּל המשֹרד המבריק שלךָ, מוּל המצפּוּנצ'יק השְמוּציק שלי. אם היוּ לי כּליות אז הייתי אומר: המוּסר-כּליות עושֹה לי יום-כּיפּוּר, מגיש לי קוֹנטוֹ. רק שאין לי כּליות וגם זמן לא נשאר לי, מצאוּ אצלי, נעבּעך, גידוּל... למה מסריח אצלי מהפֶּה? למה יש לי בַּכּיס בּקבּוּק ויסקי. למה ויסקי? בּשביל שיהיוּ לי בּיצים להגיד לךָ, קלינוב: סליחה... מן ההם, הגרמנים, גֶ'נְקוּיֶה בּוֹז'וּ, לא נבהלתי. וּמִזה: תסלח לי, קלינוב – פּחד-מוות, דֶער טוֹיט שְרֶעק... עכשיו, שהערב נכנס יום-כּיפּוּר, גם אני, זאת אומרת, נכנסתי. לקחתי אוויר ונשבּעתי: היום מנקים את הדרֶעק מהלב. ירמיהוּ הוֹרנוּנג חי אוּלי כּמו פּוֹץ, כּמו וִילְדֶע חַיֶה, אבל מה שתלוּי בּוֹ, בַּשוואַנץ הזקן – הוּא ימוּת, פַּאנָה קלינוב, כּמו מֶענטש. אִם עכשיו אני רועד, ממש עושֹה בַּמיכנסיים, זה לא מהפַּארקינסון-שְמַארקינסון, זה מהפּחד שלא תִסלַח..."
קלינוב שלף ממגירת-שוּלחנו בּקבּוּק "סמירנוֹף", הציג כּוסותיים. "אסלח רק בּתנאי," סח, וקַו-אוּלטימאטוּם הדוּק כּמו נמתח בּין שֹפתיו.
"איזה תנאי?" שאל הוֹרנוּנג, נכון לכל רע, כּנחקר בּמרתף אינקוויזיציה.
"תנאי אחד ויחיד," סינן קלינוב בּשקט, פּותח את פּקק-הבּקבּוּק.
"אוקיי," נהם הוֹרנוּנג, מוּבס, "מה התנאי?"
"שתגיד לי כּמו גבר אל גבר," קלינוב מזג את הדרינק בּאותה דייקנוּת בּה כּתב את ספריו.
"מה להגיד?"
"בּעניין אותה שֹר'קה סגריר," שאל קלינוב, נינוח, "גם בַּמיטה היא היתה דילטאנטית כּזאת, או שֶרַק בַּשירים?"
הוֹרנוּנג ריווח בִּשתי אצבּעות את מיפתח-צווארונו, שאף רוּח, "לא יכול להשווֹת, אדון קלינוב," מילמל, "בִּשביל זה צריך להיות מוּמחה בִּשְנֵי המִקצועות..."
"נקמת לרנר": גילוי נאות
הבאנו בגיליון הקודם [178] את הודעתו של רוני לרנר על שידור הסרט "נקמת לרנר" באותו ערב, 28.9, כנתינתה, ללא ציון שמות המשתתפים האחרים בעשיית הסרט. רק מאוחר יותר נודע לנו מהעיתון ומהצפייה בסרט עצמו כי הבמאי הוא גלעד טוקטלי והמוסיקה של שרון בן עזר [בת משפחתנו]. הסרט הדוקומנטארי היה עשוי במקצועיות רבה, צולם היטב והמחיש הרגשה שהיתה גם לנו במסענו לפולין במאי 2005 – בפולניה בלי יהודים זועק היעדרם מכל פינה אם אתה רק יודע מה היה שם ומה קרה.
על מוסיקת הליווי המצויינת אנחנו מעירים בזהירות מאחר שאיננו אובייקטיבים.
עיתוני הילדים בעברית שנכתבו והופצו בפולין
לאהוד היקר שלום וברכה,
כקוראת "דבר לילדים" בילדותי, אני מצטרפת לכל אלו, שרשימתו של יהודה אטלס [גיליון 175] עוררה בליבם הד של נוסטלגיה והערכה למפעל חשוב זה של עיתוני הילדים העבריים בארץ. כחוקרת אבקש להפנות זרקור אל עיתוני הילדים בעברית שנכתבו והופצו בפולין בין שתי מלחמות העולם.
רשת החינוך "תרבות" הוציאה לאור בוורשה מספר עיתונים. הראשון היה "שיבולים". 21 גיליונותיו ראו אור בשנים 1922-1923 בעריכת א. ל. יעקובוביץ' (הוא אברהם אריה עקביא בשמו העברי). האחרונים יצאו לאור במקביל לגילים שונים: "עולמי" (69 גיליונות), "עולמי הקטן" (59 גיליונות), שניהם ראו אור בין השנים 1936-1939. בשנה האחרונה הצטרף אליהם "עולמי הקטנטן" (8 גיליונות). כל אלו בעריכת שמואל רוזנהק ואלחנן אינדלמן.
פרטים נוספים על עיתונים אלו ניתן למצוא במאמרי "מ'שיבולים' ועד 'עולמי הקטנטן'", שנדפס בכתב-העת קשר, גיליון 23, אוניברסיטת תל-אביב, מאי 1998. וביתר הרחבה (עם איורים מן העיתונים הללו) בספרי: כשאגדל אעלה לארץ ישראל, שיצא לאור בסדרה "דור לדור", כרך כ"א, אוניברסיטת תל-אביב 2003.
בברכת שנה טובה
עדינה בר-אל
יעקב זמיר
ר' איציק מארח בערב ראש השנה
מן השמיים מזווגים זיווגים. בחורנו הנחמד, היודע תורה ותרגום, בנו של ר' איציק מעיר הפרחים שבגוש דן, נתגלגל לעבוד במפעל לפיתוח אמצעי לחימה שקורין אותו רפא"ל. זה אשר ישכון בצפון הארץ כמטחווי קטיושה וטילים של נסראללה ימח שמו.
הנסיעה מבית הוריו לעבודתו כרוכה בקימה מוקדמת עם שחרו של יום, יען כי הדרכים מלאות באוטומובילים גדולים וקטנים והנסיעה סכנה בצידה. מה עשה, קם ושכר דירה סמוך למפעל בעיירה מעלות. והבחור נעים הליכות וישר דרך ובקי במלאכתו, ועל כן מעסיקיו אהבוהו. וירא כי טוב המקום ואווירו נקי וצלול, עד כי אמר להשתקע שם ליד מקום עבודתו. התגבר אביו מולידו והלך ורכש לו דירת גג מפוארה באותה העיירה. ואף הביא מודדים ומהנדסים שיתכננו אותה שתהא משכן נעים כיאה וכנאה לבנו של גביר בעל בעמיו.
והמקום הומה בבחורים ובבחורות, רובם מגלות המגרב, אלה צאצאי אחינו יהודי ספרד שנמלטו ממקומם אחר גזירות איזבל ופרדיננד ימח שמם וזכרם, ונתפזרו בכל צפון אפריקה. ריבה אחת מבנות המקום נתנה בבחורנו את עינה, ולא פסקה משליחת חיוכים וענטוזים לעברו עד שהדבר נסתייע בידה והכניסתהו תחת כנפיה.
שמחו בני משפחתה, יוצאי צפון אפריקה כאמור, לקשר הזה והקיפו את הבחור במעדנים שלא זכה להם בבית אמו הורתו. מן המופלטה ועד החריימה וכל שביניהם לא יחסר דבר.
יום אחד הביא הבחור את הריבה להוריו לאמור: הנה בחירת לבי איתה אקים את ביתי בעיר הצפונית שם ליד כל בני משפחתה. ואף על פי שמוצאם של הוריו מערי פולין תחרב ולא תקום בימינו אמן, ויוצאי צפון אפריקה המלאים בעצצצצצבים אינם בדיוק משאת נפשם, נתנו את הסכמתם ובירכו על העסקה. האם, באין ברירה בידה, בראותה כמה הבחור מאושר בחיקה של המרוקנית, והאב משמחה שהזאטוטים שיבואו לא יטרידוהו בקרבתם ורעשם.
אחרי לחיצת הידיים וקביעת מועד החתונה, התקיים מפגש משותף של שתי המשפחות להכריז על הנישואין בשעה טובה. הוזמנה הכנופיה הצפונית להורי החתן להרמת כוסית. ולא שיערו הוריו של בחורנו שמספרם של בני המשפחה הצפונית כה רב. שכן אלה מילאו את הבית והחצר וכן חדר המדרגות והגג העילי במספרם כי עצום.
נערכה הכירה כדת וכדין המשקאות זרמו כנהר והמאכלים שהפליאה עשותם אם החתן המיועד מילאו את השולחנות. ועוד הוסיף ר' איציק בשיפודיו ובלוקי הבשר שקורין אותם סטייקים. מאלה היו מלוא האגנית היא הקרויה בפי הבריות פאיילה.
בטוב ליבם ביין בבשר ובדגים הביעו רצונם האורחים להישאר ללינת הלילה אצל מארחיהם כדי להאריך את החגיגה והשמחה. כמובן "ברוכים הבאים אנחנו נשמח לכך," אמרה בעלת הבית בחיוך תוך כדי תחושה של מדקרות בצד השמאלי של חזָהּ. הלכה למחסן שלפה משם את כל הכסתות המאוחסנות שבחלקן מלאות פוך עוד מארצו של חמלניצקי הרשע, וכן הסדינים המעומלנים השמורים עימה מיום חתונתה, הפרידה מזרונים קיפלה וטרחה הזיזה ספות ואלונקות והמציאה מקום לרבצם של האורחים.
היה ר' איציק תמה איך עלתה לו כזאת, והלא מרחק הנסיעה עד מעונותיהם בצפון אינו יותר משעה ומחציתה, כלום קיים חשש לליסטים הממלאים את הדרכים? בכל זאת טרח אף הוא בעבודה וגם עמל להכנת ארוחת ערב למסובים.
ובעזרת השם יתברך נתקיימה החתונה ברוב פאר על שפת ימה של קיסריה עיר הרומאים, ובא המון חוגג של מרוקאים ומרוקניות לרוב, והרוח נשאה את שימעה של התזמורת עד קפריסין.
לא חלפו מספר ירחים ונולד לזוג הצעיר בן במזל טוב. וכאן הזמינה כנופיית הצפון את ר' איציק ומשפחתו לחגוג איתם את המאורע בעירם הצפונית.
לא נטעה אם נאמר ששתי המשפחות בקיאות היטב בעשיית חשבונות – מי חייב למי הזמנה לאירוח הבא. נפל הפור ויצא שלערב ראש השנה תורה של משפחת ר' איציק להזמין אליה את הצפוניים. ולא שיער ר' איציק שמספר המוזמנים יהיה כזה אינפלציוני. שכן הוזמנה המשפחה הצעירה והוריה של הכלה, היא האם הטרייה. פנתה זו וסיפרה בשאלה, ואחי ומשפחתו מה יהא עליהם, לאן הם ילכו, איך נשאירם לחוג את החג בבדידות בלי ההורים? – ולמען שלום בית, ועל מנת שלא ייתפס כקמצן, הסכים ר' איציק להזמין גם את האח ומשפחתו וכן את האחות וגרוריה, בסך הכל עשרים ושניים איש ואישה קרניבורים לועסי בשר.
פנה ר' איציק לחברה המשכירה ציוד למסיבות, מה שקורין בלשון עכו"ם קייטרינג, והזמין ערימות של כיסאות ושולחנות בצידם, וכן כלי אוכל צלחות קעריות מזלגות סכינים וכפיות ואף מפות שולחן וכל כיוצא, ציוד רב מאוד שהובל על ידי טנדרים גדולים, שניים ושלושה, והתכונה רבה בערב החג. נקנה הבשר המשובח וכל הנלווה – תפודים ואורז, איטריות וגריסין, וגם דגה למיניה, פירות וירקות, מלוא כל המקפיאים של הבית ואף של השכנים.
ומעט לפני כניסת החג הגיעה בשיירה כל כנופיית הצפון שנאמר בטפינו ובזקננו נלך. הטנדרים ומכוניות השטח חנו על המדרכות ויתר כלי הרכב נתפזרו בכל הרחוב כולל בכניסות לבתים שבסביבה. ואחרי הקידוש עמד בעל הבית כארי ליד המנגל הגדול שבחצרו צלה והגיש עוד ועוד, ומילא מגשים של דברי בשר כשר למהדרין עם כופתאות ונתחי דגים למכביר.
הארוחה היתה כיד המלך ובתום הסעודה והשיחות הבטלות שבעקבותיה פנו האורחים לישון על אותם הכסתות והסדינים כמו בפעם הקודמת. וגם ארוחת בוקר לא תחסר הן לפני והן אחרי גמר התפילה בבית הכנסת שבסביבה.
לא רחקה השעה והגיעה שעת ארוחת הצהריים. וזו לא פיגרה אחרי אחותה מן הערב הקודם. תבשילים מעשי ידיה של בעלת הבית, יין ובירה ומשקאות קלים פרות וקפה לקינוח ופליטת גרפסים לסיום.
רבותינו אמרו שיפה מנוחת הגוף אחרי סעודת חג. וכן זכרו האורחים את שאמר שלמה המלך עליו השלום ששינה בשבת תענוג. וכך נימנמו להם האורחים מעט כדי לאגור כוח לפני הנסיעה צפונה. ועם הופעת כוכב ראשון ניתנה האות והשיירה נוע נעה לכיוון ביתה מעונה, בהשאירה אחריה את ר' איציק ורעייתו עייפים ומרוטים מן העבודה הקשה שהיתה כרוכה בכל המבצע. שכן היה עליהם לרחוץ כל כלי האוכל שהותירו האורחים ולהחזיר הסדר לקדמותו.
ובמוצאי חג ובקול ענות חלושה מרוב תשישות שאלני שכני ר' איציק בטלפון אם יוכל לסור אלינו כדי לאחל לנו שנה ברוכה. כמובן שנקבל אותו כיאה וכנאה לשכן טוב ומסור. בבואו הוא פלט אנחה ארוכה והחל מבטיח בשבועות ובאלות שיותר לא יתארח אצל משפחת כלתו על מנת שלא לצבור שום חובות אירוח. וכי הוא כבר טילפן לבית הארחה, היושב ממש על שפת ימה של הכנרת והזמין מקום לפסח הבא לו ולבני משפחתו בלבד, וכי אמר לפקידה שתשריין לו מקומות כנ"ל בראש השנה ובפסח מעתה ועד שנת 2010.
כאשר פגשתי יותר מאחר את בעלת הבית מדדה עם הכלבון שלה, ושאלתיה איך היה, ענתה גם היא: "זה היה יפה מאוד אך קשה ואיציק אמר שלא יהיה דבר כזה יותר ואנחנו כבר הזמנו מקום לחג פסח הקרוב וגם אחריו במקום ליד הכנרת."
ואנו בבנין ציון ננוחם,
יעקב זמיר
רמת גן עיר הפיג'אמות
איליה בר זאב
בַּקֶּשֶׁר
לזכרו של עוזי דגני
"...אֶתְמוֹל, לְיַד 'בּוּדַפֶּשְׁט' הִתְרַסְּקָה פְּלֻגָּה,"
מְדַוֵּחַ הַפָּקִיד בַּבָּסִיס הָעָרְפִּי,
"18 הֲרוּגִים, כּוֹלֵל הַמ"פּ, 35 פְּצוּעִים,"
מַמְשִׁיךְ הַפָּקִיד בַּבָּסִיס.
"צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לַמִּשְׁפָּחוֹת,"
מוֹסִיף הַפָּקִיד.
"תַּאֲרִיךְ מְדֻיָּק?"
שׁוֹאֵל הַחַיָּל מֵעֵבֶר לַקַּו.
"15.10.1973, בְּאֶמְצַע הַיּוֹם,"
עוֹנֶה הַפָּקִיד.
"אֵיזוֹ פְּלֻגָּה?"
"ל', (גְּדוּד 128), נָא לִיצֹר קֶשֶׁר
עִם קְצִינֵי הָעִיר!"
"הֵם מְאֹד עֲסוּקים כַּרֶגַע,
קֶצֶב הָאֵרוּעִים רַצְחָנִי."
"מִישֶׁהוּ מֻכָּר?"
"כֵּן, הַמ"פ, מִקִּבּוּץ יַד-מָרְדְכַי."
"הַקִּבּוּץ עִם מִגְדַּל הַמַּיִם הַפָּגוּעַ?"
"נָכוֹן, וְעִם הַפֶּסֶל הָהֵרוֹאִי לְיָדוֹ."
"קִבּוּץ נֶחְמָד, עִם הַדְּבַשׁ וְעִם הָעֹקֶץ,"
צוֹחֵק הַפָּקִיד.
"וּבְרֵכוֹת-שְׂחִיָּה.
קַבֵּל תִּקּוּן: בְּרֵכָה
עֲבֹר!"
עקב תקלה נשמט חלק מן השיר בפירסומו בגיליון הקודם [178].
ליאורה בן יצחק / שלושה שירים
מקום שהיה
לקיבוץ העוגן ז"ל
לִכְאוֹרָה דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה
אֲפִלּוּ אוֹתָם עוֹרְבִים
מְכַרְסְמִים פְּחָדִים
חֲלוּצִים רָקְדוּ עַד אוֹר רִאשׁוֹן
הַבְטָחָה לְעוֹלָם טוֹב יוֹתֵר
וּבְאוֹתָהּ תַּפְאוּרָה
חָפְשִׁיָּה,לְלֹא זֶהוּת
רְכוּבָה עַל אוֹפַנַּיִם אֲדֻמִּים
שֶׁקִּבְּלָה עָדָה לֵוִינְגֶר מֵאָמֵרִיקָה
כָּאן הָיָה גַן עֵדֶן
הַיּוֹם
שְׁבִילִים רֵיקִים, סְדָקִים עָבִים
אִישׁ אִישׁ רָכוּן
עַל זִכְרוֹנוֹת דְהוּיִים
בְּהַרְמוֹנְיָה אֵינָה עוֹד
16.5.05
משום מקום
צִפֳּרִים מְנַסְּרוֹת אֶת הָאֲוִיר בְּאוֹתוֹת מְצוּקָה.
הָאֲוִיר סָמִיךְ
אֵינֵךְ מְזַהֶה פְּרָט בּוֹ נִתַּן לְהֵאָחֵז
מֵהֵיכָן בָּאתָ וּלְאָן תֵּלֵךְ.
לִכְאוֹרָה בָּדוּי
רוּחַ מְטַלְטֶלֶת גּוּף עַל אֲדָמָה סְדוּקָה
שֶׁקֶט מִשְׂתָּרֵר –
פַּעֲמוֹן זָהָב עֲטוּר שִׁכְמִיַּת אַרְגָּמָן מִתְנוֹסֵס עַל הַר.
לְמַרְגְּלוֹתָיו, אֲגַם בּוֹהֵק
לַהֲקַת בַּרְבּוּרִים חַגָּה סְבִיב צִירָהּ
וַאֲנִי בַּמֶּרְכָּז עָפָה עִם הַבַּרְבּוּר הַגָּדוֹל
13.4.05
בַּגִּנָּה
לברוך
עַל נַדְנֵדָה –
רוּחַ חֲרִישִׁית מַאְדִּירָה
נוֹכְחוּתֵנוּ
קוֹלְךָ מְלֻטָּשׁ
סוֹפֵג מִלּוֹתֶיךָ
מֻבְלָטוֹת דְּיוֹ שְׁחֹורָה
תַּפְקִידְךָ טֶרֶם תַּם.
שִׁירֶיךָ מְבַקְּשִׁים עוֹד לִבְקֹעַ
מִתּוֹךְ הָאַיִן
רְאֵה, רַגְלַי שׁוּב עַל הָאֲדָמָה
וְאַתָּה לְמוּלִי – מַמְרִיא
לוֹטֵף צַמֶּרֶת מִזְדַּמֶּנֶת
שׁוֹלַחַת עֲנָפֶיהָ חַבֵּק
תִּקְווֹת חֲבוּיוֹת
אנא כתבו לנו על תולדות יקבי פרידמן: בצפת, בחיפה ובפתח-תקווה
שלום אהוד בן עזר ושנה טובה!
כתב העת שלך הגיע אלי דרך נעמן כהן בן קיבוץ גבת, בו אני חבר עד היום. יש לי שאלה נוספת בדבר פרק אחר בקורות פתח-תקווה, הנוגע במעט מן המעט גם בי – מדובר ב"יקבי פרידמן" שעברו בחלקם או כולם מחיפה לפתח-תקווה בסוף שנות ה-20 של המאה שעברה. האם ידוע משהו על עלילותיהם, שכן יקבים אלה היו אז השניים בגודלם לאחר יקבי כרמל מזרחי.
ואיך זה נוגע לי – פשוט מאוד. אבי גדליהו ברקו היה חבתן אומן, שעבד בתיקון ובייצור חביות יקב זה משך חמש שנים, חלקן בפתח-תקווה.
האם יש לך אפשרות להעשיר את ידיעותיי בנושא?
עם חתימה טובה,
משה ברק
גבת
למשה ברק שלום רב,
למיטב ידיעתי יקבי פרידמן נוסדו בצפת ולימים עברו לפתח-תקווה. אבי בנימין בן עזר (ראב) יסד וניהל בשנות ה-50 קואופרטיב של כורמים מאיכרי פתח תקווה בשם עַנָבָּה, שכרמיו קיימים גם כיום בין כפר שמואל לכביש המהיר לירושלים, ואני זוכר שאת ענבי היין היו מוכרים ליקבי פרידמן, שכבר נמצאו אז בבניינם החדש בקריית אריה בפתח-תקווה.
אני זוכר את הבעלים בצלאל פרידמן, וכן שהיקבים ניקנו לימים על ידי תנובה ונקראו בשם "יקבי פרידמן תנובה", וכן שבשעתו הם הוציאו לכבודו של אברהם שפירא סדרת בקבוקי קוניאק "הפטרון" עם דמותו מוטבעת בתווית וזה כיום ודאי פריט יקר מאוד לאספנים.
עורך הדין יעקב שאנן ז"ל מחיפה היה קשור למשפחת פרידמן וגם לקרובי משפחתנו והיה לו ידע רב על הפרידמנים. איתי בכיתה בתיכון חדש למד אקי פרידמן שאף הוא שייך למשפחה.
אני אתן את חליפת המכתבים בינינו במכתב העיתי ואם מי מהקוראים יודע יותר על יקבי פרידמן ועל צאצאיו של בצלאל פרידמן נודה לו מאוד אם יכתוב לנו.
בברכת חתימה טובה,
אהוד בן עזר
משה ברק: רק עוד הערה אחת שלי – ארוכה!! אינני יודע דבר על ייסוד יקבי "פרידמן הזקן" ("דער פרומער מיט דעם בורט" – האדוק עם הזקן – כפי שאבי כינה אותו) אך דבר אחד בטוח, ואני יכול להעיד עליו. יקבי פרידמן היו בחיפה ב-1925 עד שנת 1928 מפני שאבי גדליהו עבד שם במפעל שבחיפה התחתית, אליו הלך ברגל בבוקר ושב ברגל בערב עד צריפו שבאחוזה, כי לא היה יכול להרשות לעצמו תשלום נסיעה בתחבורה הציבורית שכבר היתה אז.
זכור לי אפילו, לקראת נסיעת אימי איתי לביקור הורים ברומניה, נתן "הזקן" כמחווה במתנה כמה בקבוקי יין טוב, כדי לקנות את ליבם של מלחי האניה "שמפוליון". כי כאשתו של חבתן אצל פרידמן יכלה להרשות לעצמה רק נסיעה במחלקה הנמוכה ביותר – עם בנה בן השנה וחצי על הסיפון. אך בקבוקי היין סידרו את בעיית המקלחת והשירותים. רק בסביבות 1928 עבר אבא עם היקב לפתח-תקווה, במקום כלשהו במושבה.
נשים בתקופת טרור
ערב לזכרה של דורה בלוך ז"ל
במלאת 30 שנה למבצע אנטבה
במלאת 30 שנה למבצע אנטבה ולהירצחה של דורה בלוך ז"ל (בת מייסד ראשון לציון יוסף פיינברג) יתקיים בבית יד לבנים בראשון לציון ערב המוקדש לנושא – נשים בתקופת טרור
הערב יתקיים במעמד מר מאיר ניצן, ראש עיריית ראשון-לציון
במוצ"ש, כ"ט בתשרי תשס"ז, 21.10.2006 בבית יד לבנים, אחד העם 20, ראשון-לציון בשעה 20.00
בהשתתפות: גב' תמר אשל – ח"כ לשעבר. מר דניאל בלוך – בנה של דורה בלוך ז"ל. ד"ר נאוה קליין. אהובה זריהאן – ניצולת מבצע אנטבה. נירית מעיין – נכדתה של דורה בלוך ז"ל. חגי יודן – שירה. מנחה – יגאל רביד.
הסופר יהואש ביבר חי בנעוריו בגבת
אהוד שלום.
לעניין יהואש ביבר ז"ל:
בתקופת הפילוג בראשית שנות שחמישים התפרקה קבוצת מחניים ועברה לגבת.
מספר משפחות הצטרפו לפלג המפא"י של גבת שעבר ליפעת [יחד עם קבוצת השרון, שעברה בשלמותה ליפעת מרמת-דוד]. שאר המשפחות הצטרפו לפלג המפ"מי שנשאר בגבת.
בין המשפחות שהצטרפו ל"גבת איחוד" היו גם שלום ולאה ביבר ז"ל ובניהן יהואש ז"ל, אלי ויוסי יבל"א. ביולי 1954 עברו חברי "גבת איחוד" וחברי קבוצת השרון ליפעת, אחרי שהסתיים בניין הנקודה.
תקופת שהייתן של המשפחות של "האיחוד" ממחניים בגבת היתה קצרה, וילדיהן למדו בבית-הספר ברמת-דוד. אני מניחה שזאת הסיבה שנעמן כהן בכלל אינו זוכר אותו וקובע שלא היה בגבת.
יוצא מכך, שאתה כמעט צדקת והוא כמעט שלא טעה.
יהואש סיים את בית הספר ביפעת, התקבל לחברות ביפעת והיה חבר במשך שנים אחדות עד לעזיבתו.
שנה טובה,
מרים אהרוני
למרים שלום ותודה,
אכן זכור לי שיהואש סיפר לי על תקופת היותו בגבת, כאשר למד בבית הספר האזורי וגר בחדר, אולי לעצמו, ושם עברו עליו חוויות התבגרות שעליהן כתב בסיפוריו, כי את יהואש אהבו נשים רבות. אגב, לאה לא היתה אימו אלא אשתו השנייה של אביו. אימו האמיתית זנחה אותו ואת אביו במחניים, הקיבוץ שבו נולד, וספרו הנפלא "חדר משפחה" מספר על הטרגדיה הזו של הילד והאב המתגעגעים לאם שבגדה בהם. לימים נודע ליהואש כי לאימו האמיתית יש קיוסק בנתניה. הוא נסע לשם. קנה כוס סודה (פזרן הוא לא היה), התבונן בה בעת ששתה, ומבלי להתוודע אליה, הסתלק. חוויית ילדות מכוננת שעברה עליו היתה כאשר רוצחים ערבים תקפו את המכונית שבו נסעו הוא ואביו ממחניים לנצרת, או לחיפה, אבל התקיפה היתה ליד נצרת. הרוצחים הרגו את כל הנוסעים, אך אביו שכב עליו והשים עצמו מת וכך ניצלו. יהואש ביבר נודע בעיקר כסופר לבני נוער, אבל כתב גם כמה ספרי פרוזה יפים ומאוד ארצישראליים. חלק ניכר מהם סיפורים בעלי רקע אוטוביוגראפי. הוא לא נזכר בתולדות הספרות העברית כי היה סופר לא חשוב וגם לא מזרחי, פליט שואה, הומוסקסואל, שמאלן או בן למיעוט מקופח-שתלטן אחר. הוא היה חבר שלי ואני מאוד קינאתי בו על הצלחתו אצל נשים. היה לו חדר קטן ובו מקום למיטה אחת בחצר בית ישן מול בניין הסופרמרקט שברחוב אגרון ליד כיכר טרה סנטה בירושלים. אני זוכר שפעם התפאר בפניי ששכב עם שתי בחורות בהפרש זמן קצר ולא הספיק אפילו להתרחץ בין אחת לשנייה. אלה היו ימים עליזים. לא חששנו מאיידס, ומדי ערב היינו הולכים מסטודנטית לסטודנטית בתקווה שמישהי מהן מתחשק לה ונוכל לשכב איתה בחדרה. אני זוכר שהיה אז בירושלים סטודנט לרפואה, מנדוש [לימים ד"ר מנחם וכסלר], שהיה לו טוסטוס, וערב אחד הקדים אותי אצל שתיים או שלוש סטודנטיות כי אני הלכתי ברגל. טלפונים לא היו. לכן היו באים, יושבים, ואם כעבור שעה קלה מתברר שלא, אומרים שלום ומנסים הלאה.
אהוד
שיח נשי עם בודלר
שרית שץ
שַׁארְל – מְשׁוֹרֵר מַרְטִיר – הַרְשֵׁה לִי כָּךְ לִפְנוֹת
אֵינִי שְׁחוֹרַת גָּוֶן גְּמִישָׁה, אַף לֹא מִן הַגְּבִירוֹת
אַתָּה כְּבָר שָׁם, בַּתְּהוֹמוֹת שֶׁדִּמְיוֹנְךָ בָּרָא,
אֲנִי עֲדַיִן גָּרָה כָּאן – אוֹמֶדֶת טוֹב וְרַע.
פּוֹנָה אֵלֶיךָ, כֵּן, אִשָּׁה, יוֹדַעַת לְהַבְחִין
בֵּין הִתְעַלּוּת הַנֶּפֶשׁ לְבֵין תְּשׁוּקוֹת הַמִּין,
בֵּין גֵּיהִנּוֹם לְבֵין עֶדְנָה עֲלֵי הָאֲדָמָה,
בֵּין טֶבַע שֶׁפּוֹרֵחַ שׁוּב לְכִּיב בַּנְּשָׁמָה.
גַּם לִי אֵין מִי שֶׁיַּעֲצֹר אֶת נִיעַ הַשָּׁעוֹן
אוֹ שֶׁיַּרְגִּיעַ בְּאָזְנַי אֶת רַחַשׁ הֶהָמוֹן,
הַסְּפְּלִין שֶׁלִּי רָחוֹק מְאֹד מִסִּמְטְאוֹת פָּרִיז
אַךְ הוּא מוֹצֵא דַּרְכּוֹ לִשְׁכֹּן וְגַם לֹא לְהַפְרִיז.
טִפּוֹת שֶׁל בֹּשֶׂם זַךְ זוֹלְגוֹת, זוֹלְגוֹת מִבֵּין שָׁדַי,
נְהַר הַלֶּתֶה, שַׁארְל יָקָר, יַמְתִּין לִי בְּוַדַּאי,
אַךְ עַד אֲשֶׁר בִּי לֹא תָּמוּת יְכֹלֶת הַבְּחִירָה
הַסְּתָו אֵינֶנּוּ סוֹף – הוּא רַק עוֹנַת הַנְּשִׁירָה.
הוֹ,סְמַרְטוּטָר זָקֵן נִחָר, חֲצִי בַּקְבּוּק לָגוּם,
אַתָּה זוֹעֵק אֱמֶת חֶלְקִית לְאוֹר פָּנָס עָמוּם
כִּי כְּמוֹ הַיֹּפִי, מוֹן אָמִי, כָּךְ גַּם שִׁבְחֵי אָמֵן
נָאִים בִּלְבַד לְדֹק עֵינָיו שֶׁל זֶה הַמִּתְבּוֹנֵן.
מִגֹּבַהּ יָהֳרָה כֻּלָּם, כֻּלָּם נִרְאִים זָרִים,
רִמָּה וְרִקָּבוֹן פּוֹשְׁטִים בִּבְשַׂר הַבַּרְבּוּרִים,
בְּפִתּוּלֵי סִמְטָא שְׁכוּחָה נֶחְבָּא לוֹ הַשָּׂטָן
וּמִזְדַּיֵּן בְּסַבְלָנוּת לִקְצֹר תַּפְקִיד קָטָן.
הָרֵיקָנוּת הִיא מֶרֶד וְהַיֹּפִי – פִּרְחֵי רַע
דָּבָר דָּבוּר וְהִפּוּכוֹ, כְּמוֹ יֵשׁ בּוֹ בְּשׂוֹרָה
כָּךְ בְּמַלְבּוּשׁ שְׁחוֹרִים הָדוּר הָיִיתָ לַתַּלְיָן
שֶׁל יֶלֶד רַךְ וּמְפֻחָד חוֹבֵק נִשְׁמַת אָמָּן.
ניצה וולפנזון
"פוֹרְפֵרָה" חגה, שיכורה, נוטה על הצד
שלום אהוד,
קיבלתי בתודה את הגיליון האחרון ("חדשות בן עזר" 178). מצאתיו מגוון ומעניין כרגיל. אני מעוניינת להביא לידיעתך שכבר נעניתי לפניתו של גדי כפיר, שהובאה מעל "דפי" העיתון העיתי, בעניין "להחזיר משחקי ילדותנו כבראשונה" וציטטתי עבורו קטע מתוך סיפור שלך שפורסם בהמשכים בגיליונות קודמים:
"...רעיון הטלפון היה פשוט למדי והתקנתו הוסברה היטב בחוברת 'הטכנאי הצעיר'... חוט-משיכה, שאורכו כמרחק בין בתינו, יהיה מושחל בכל אחד מקצותיו אל תוך נקב בתחתיתו של גביע עשוי קרטון מְדוּנָג (לא היו עדיין גביעים מחומר פלאסטי), והתחתית תשמש מֶמְבְּרָאנָה... את החוט נמתח לאורך עמודי הגדר, והוא יעביר את שיחותינו מאפרכסת לאפרכסת..." ["לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים", פרק 32, "חדשות בן עזר", גיליון 102].
כמו-כן המלצתי שיקרא בספריך המודפסים, גדושי חוויות ילדות, וימצא גם בהם את מבוקשו. להבדיל, שלחתי לו שיר באותו נושא, שכתבתי ברגע של געגועים נוסטלגיים. אולי תמצא בו עניין למרות שאיני משוררת או סופרת, וכישורַיי דלים.
משחקי ילדות בראשון-לציון
(מתוך "ילדותי בראשון לציון בימי טרום מדינה")
רגליים יחפות,
צמות דקיקות יפות,
מכנסי התעמלות עם גומי וגופיית "אתא"
"החופש הגדול" – סוף-סוף הגעת.
נתגלגל בין חמוקי החולות בפאתי מערב
נרחיק עד "בית השומר" בסיכון רב.
המיית המשאבה תקרא לנו מהפרדס, ממרחק
"בריכת לבונטין" – מים צלולים, שחייה ומשחק.
נשתעשע ב"מגרש המשחקים" ב"גן המושבה"
שדרות הדקלים עדות לצהלה ולמשובה.
בפינה הקרובה, בית צנוע, מקדש מעט:
– "ספרייה", כבר קראנו את כל הספרים כמעט.
במרפסת תעשיית "קיפקות" ו"טייארות" פורחת
דפי-מחברת, "קאנישים" מקני-סוף, דבק (מקמח ומים) בצלחת.
סרגל-עץ, מדידות, דיוק, זוויות, קיפולים וגזירה,
"חוט שפוגט" נכרך על מקל ביד זריזה ומהירה.
מתח, כסיסת צפרניים – הקשר יהיה "מוזן" [מיזאן] ומדוד היטב
רק כך, עם זנב אצילי, במעופם ישמחו את הלב.
בחצר מובילה מדרכה ל"רחוב הכביש"
עליה נצטופף כולנו חיש.
"קלאס" עם "שמיים", "פשטה" ו"חמש אבנים",
גולות "ראסיות" עם "מוֹר" – משחק של בנים.
"פוֹרְפֵרָה" חגה, שיכורה, נוטה על הצד
החוט נותר ביד, נטוש, בדד...
"קופצים על חבל", לבד ובחבורה
רק שלא יקראו לנו הביתה חזרה.
המדרכה נעזבת, נפוצים ומסתתרים ב"מחבואים"
נותרו "תופסת", "מטפחת", "מחניים" ו"עֲמודוּ" לימים הבאים.
"מתי כבר ילכו, יגידו 'פוס', ויעזבוני במנוחה,"
סח השיח המטפס, החבלבל, הכרוך על משוכה.
"מתנכלים, תולשים את ניצניי הסגולים
ולקפיצה – מושכים מתוכי את ה'חבלים'.
ימשיכו, ודאי, ב'אדוני המלך', 'ירק' ו'פרה עיוורת'
ורק המחשבה לחזור הביתה בליבם אינה מתעוררת."
הקורא מילותיי אלה, אנא סלח ואל תטיל בי סרה
אם מילה זו או אחרת נראית לך מוזרה
בשכונה שלי, בראשון, כך דוּבּר ואלה היו המשחקים
זיכרונות נעימים שעם הזמן אינם נשחקים.
*
להשלמת האווירה שניסיתי ליצור הנני מצרפת ברכת "גמר חתימה טובה" שהכנתי בניחוח הימים ההם.
ניצה
וולפנזון, חיפה
חייזר קרא את מאמר המערכת הפטריוטי של "הארץ" של ערב יום כיפור היהודי [1.10.06] ושואל שאלות קשות ולא רק לגבי העברית הצולעת
[להלן יובאו גם קטעים מהמאמר]
מדוע לא נענשו עד היום השוטרים הפורעים היהודים שרצחו בדם קר אזרחים ערבים שלווים והביאו בכך לפרוץ האינתיפאדה היהודית השנייה בשטחים ובגבולות הקו הירוק סימולטנית?
מדוע לא הועמדו לדין המנהיגים היהודים, כמו השר לביטחון פנים דאז, פרופ' שלמה בן-עמי, על חלקם בהסתה ובייזום האינתיפאדה היהודית השנייה על המיעוט הערבי הלויאלי בישראל מדינת כל אזרחיה?
מדוע לא נהרג לפי העיתון אף 'שהיד' יהודי אלא רק אזרחים ערבים צעירים ושלווים שעזבו את הוריהם ויצאו לטייל לתומם ברחובות ארצם, ארץ כל אזרחיה פלסטין?
מדוע אין נותנים למיעוט בחברה דמוקרטית להרוס אותה?
"אתמול [30.9] נערכה ברחבי המשולש והגליל שיירת 'הנאמנות לשהידים', שמארגנים ועדת המעקב העליונה של הערבים בישראל וועד ההורים השכולים, לציון יום השנה השישי לאירועי אוקטובר. עד היום לא הוגשו כתבי אישום נגד מי מאותם שוטרים שהיו מעורבים בהרג 12 אזרחים ערבים ותושב עזה בשנת 2000. [- - -] רבים בציבור היהודי אינם מבינים כי האירועים האלו מעצבים את תחושתם של האזרחים הערבים כלפי המדינה. השאלה המתבקשת היא, כיצד מביאים לשינוי התחושות הקשות. [- - -] ישראל אינה יכולה לקבל גילויי תמיכה של ערבים בישראל כלפי החיזבאללה. ואולם הקריאה להעמדה לדין של האחראים להרג 13 איש בידי המשטרה, כמו הביקורת [של ערביי ישראל] – ברובה – על המלחמה האחרונה, אינן צריכות להיתפש כקריאת תיגר של קיומה של המדינה אלא כהתבטאויות לגיטימיות של מיעוט בחברה דמוקרטית." ["הארץ", 1.10.06].
אגב, יהודי אחד מרשל"צ נסקל אז למוות במכוניתו באבנים שנזרקו מכיוון ג'סר א-זרקא לכביש ת"א-חיפה אבל על רציחתו לא הוקמה ועדת חקירה והאשמים לא הועמדו לדין, כי הוא יהודי ולכן גם מאמר המערכת הפטריוטי של עיתון "הארץ" לא זוכר ולא מזכיר אותו.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,174 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל