| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 180 לקראת ערב חג סוכות
תל אביב, יום חמישי, י"ג בתשרי תשס"ז, 5 באוקטובר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: איליה בר-זאב: יֵשׁ מַשֶּׁהוּ בַּשָׁרָב הַזֶּה (שיר)
משה דור: סטטיסטיקה / הדלפות / דיווחים / קיסם וקורה
עזרא דלומי: הערה לדבריו של משה דור על "אדמה משוגעת"
מרים אהרוני: שתי האימהות של יהואש ביבר
יהואש ביבר: ייסוריו של אדם (שיר מספד לאימו האחרונה)
עמנואל בן-עזר: היומן
אִם עוֹד מוּתָר לַחֲלוֹם / הלחן: יוס'קה הדר / המילים: יוסי גמזו
אהוד בן עזר: החייט בן-ציון לוין עולה עם שתי נשותיו לארץ-ישראל, פרק שמיני, חלק שני, מתוך: "והארץ תרעד", רומאן היסטורי שכתיבתו טרם הסתיימה
אורי בית-אור: מילים על תערוכתו "קרעיים של קרטון"
פרופ' פלוץ בן-שחר: מהפכה בנימוסי השיחה סביב השולחן ובחברה
איליה בר-זאב
יֵשׁ מַשֶּׁהוּ בַּשָׁרָב הַזֶּה
יֵשׁ מַשֶּׁהוּ בַּשָׁרָב הַזֶּה,
בַּתְרִיסִים הַמּוּגָפִים
בַּצְּלָלִים הַדַּקִּים
הַזּוֹרְמִים אֵי-מִשָּׁם
בְּחִבּוּק הָרִצְפָּה הַקָּרָה
בְּלִטּוּף רַקּוֹתַיִךְ בְּמַיִם צְלוּלִים
בְּמַנְגִּינוֹת מִשָּׁנִים רְחוֹקוֹת
בְּטַעֲמָן הַיָּשָׁן.
יֵשׁ מַשֶּׁהוּ בַּשָׁרָב הַזֶּה
שֶׁמֵרִיץ אוֹתִי בַּכְּרָמִים
לְהַצִּיל מְעַט לִבְלוּבִים
לִמְעוֹד בֵּין הַשּׁוּרוֹת
לְהִשָּׁעֵן אֶל גְּזָעִים מְפֻתָלִים –
אִישׁ תַּחַת גֶּפֶן סוֹרַחַת
חוֹפֵר בְּכַפּוֹת יָדָיו
שׁוּחָה.
לְיָמִים נוֹרָאִים.
משה דור
סטטיסטיקה
נניח לשם דיון שהסטטיסטיקה שפורסמה ערב יום כיפור נכונה היא מראשיתה ועד סופה. על-פי הסטטיסטיקה הזו, מחצית מהציבור החילוני צמים ביום הכיפורים אף כי יחד עם הצום הם רוכבים על אופניים, מסתכלים בסרטים מוקלטים או גולשים בערוצי הטלוויזיה הזרים במאמץ הירואי לגלות משהו מהנה, בקיצור עושים מה ששומרי-מצוות אינם עושים גם בחלומותיהם הכי רטובים.
ובכן, גם בהניחנו שהסטטיסטיקה נסמכת על יסודות האמת והיושר יוצא ממנה שמחצית מן הציבור החופשי אינם צמים ביום כיפור. עובדה שאין חולקים עליה היא שגם בתיאוקרטיה הישראלית, החילונים עולים הרבה במספרם על הדתיים, אף כי הם רוב המניח למיעוט לגזול ממנו זכויות-יסוד ולהתעלל בו באלף אלפי אופנים. הווה אומר, אותה מחצית שאיננה מקיימת אף לא אחד מחוקי הדת ביום הנורא הזה מונה רבים וגם טובים (או רשעים מנקודת-הראות האורתודוכסית). על הרבים הללו – למרות הניסיון הטראומטי של מלחמת יום כיפור – נגזר שיתוק גמור של אמצעי התקשורת, התחבורה (כי למה יסתכנו בעלי הרכב הפרטי שביניהם בפגיעת אבנים של מזיקים או קונדסים, הממנים את עצמם לשוטריו של הקב"ה?), ההזנה והבידור. ובכך לא די, לנוכח הדממה והחידלון הכפויים הללו הם עוד צריכים לשמוע את בירבורי הצביעות של הפוליטיקאים, המוכרים את עקרונותיהם הפורמאליים בעבור נזיד עדשים של שררה, וההנאות הכרוכות בה, על "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".
כבר פרנץ קפקא "כמעט נחנק מן השעמום הנורא ומחוסר הטעם של השעות הרבות בבית הכנסת" שנכפו עליו על ידי הוריו וכתב שהן "החזרות שביים הגיהינום לקראת המשך חיי כמועסק בביורוקרטיה הציבורית" (ר' מכתביו לפליציה) ואף הרחיק עוד יותר ביומניו שבהם תהה "מה משותף לי וליהודים? כמעט שאין לי דבר משותף עימם, וראוי היה לי שאתייצב בפינה, שקט לגמרי, מרוצה שאני יכול לנשום." כך הסופר הגדול, היהודי הצ'כי-גרמני, שבשנות חייו האחרונות נשא את נפשו לעלות ארצה ולהצטרף לקיבוץ ואף למד עברית במסגרת אותה שאיפה.
אכן, כלום אין גם אנו, החופשים, המבכרים להגדיר עצמם בראש וראשונה כישראלים, צריכים לשאול מה משותף להם-לנו ולאורתודוכסיה היהודית, כלי-הקודש שלה, טפיליה ומערך-הכפייה המחניק והנתעב שלה?
שאלה זו מן הדין שתידון לאורכה, לרוחבה ולעומקה לא רק בהקשר של יום הכיפורים אלא במשך כל ימות השנה. היא מחייבת גבורת רוח שהיישוב החילוני איננו מצטיין בה, אך מורך-לב אינטלקטואלי אינו יכול להצילו, אפילו הדבר נדחה עוד ועוד, מכורח התשובה ומחיוניותה.
הדלפות
מה יכולים אנו לעשות כדי לחסום בעד שיטפון ההדלפות?
אין כמעט יום שבו איננו מתבשרים על פגישה "חשאית", תיכנון "חשאי", נסיעה "חשאית" וביקור "חשאי".
כמו מבעד לחורי כברה נושרים ללא הפוגה פתותי-מידע "חשאי" הנוגעים לנושאים החשובים ביותר של קיומנו. הפטפוט הבלתי פוסק, שבימי המלחמה האחרונה היכה לא פעם בפלצות את כל מי שעדיין נותרו בקודקודו שיירים של שכל ישר, איננו נבלם. לעיתים יש רושם שגורמים מסויימים, לרבות כאלה שמקומם יכירם בצמרת המדינית והביטחונית, מעוניינים בפצפוץ החשאיות האופפת כביכול עניין זה או אחר כדי להכשיל מהלכים הסותרים את השקפת עולמם (אם יש להם כזו) או את שיקוליהם הטקטיים והאסטרטגיים, שלא לדבר על האינטרסים האישיים שלהם. טובת המדינה היא, במקרה כזה, מישנית לחלוטין.
כלום אין שום פקק העשוי לסתום את הברזים הפעורים האלה?
והאם אין המדענים שלנו, שאנו מתפארים בכישרונותיהם המופלגים, מסוגלים להמציא משהו – מכשיר או תרופה – שיבלום את לועותיהם של המדליפים?
זו משימה שחשיבותה אינה נופלת מפיתוח אמצעי לחימה והתגוננות האמורים להצילנו ביום עברה. אומנם כן, היא חלק בלתי-נפרד מן האמצעים הללו.
דיווחים
השם מישהו את ליבו למבול הדיווחים בעיתונות על הפעילות עתירת-ההישגים של נציגינו הדיפלומטיים והקונסולאריים ביבשת ארצות-הברית?
רישתם פרושה מן החוף המזרחי עד החוף המערבי, מן הצפון ועד הדרום, וכל ציוץ שוחר-טובה, כל אנקה ואנחה וגניחה וחוכה ועיטוש ופשפוש בעדנו – שהם משכילים לחלץ מ"אנשי שם" – שחקנים, עסקנים, צירים, סנטורים, מנהיגים קטנים, בינוניים וגדולים, בעלי-הון ויזמים וקבלנים וטפסרים וספסרים ופושטי-רגל – מוצא את מקומו בדיווח המציין את השם והתפקיד של הנציג או הנציגה שחוללו את הישועות והנחמות.
לפני שנים רבות עטיתי גם אני למשך זמן-מה את אדרת הדיפלומט באחת משגרירויותינו בבירה כלשהי. אז למדתי את כלל-הזהב הבא, הנהוג במשרד החוץ שלנו: עשית ולא דיווחת – לא עשית. וחכם אחד שעיניו בראשו הוסיף לאמור: לא עשית אבל דיווחת – עשית. [האימרה מיוחסת לשר אליהו ששון בשעתו: "עשית, דיווחת – עשית. עשית, לא דיווחת – לא עשית." – א.ב.ע.]
אמנות הדיווח הגדילה והעצימה להפליא את שיעור קומתן של בריות, שבדרך-כלל לא היה בהן שום דבר שיש בו כדי לייחדן משאר בשר-ודם.התיקים של אותם אדונים וגבירות, התופחים בהתמדה בזכות הדיווחים השקדניים על מעשיהם למען ארצם ואומתם, בין אם שינו את פני ההיסטוריה ובין אם נמוגו באוויר הכרך והיו כלא היו, היקנו להם מושב בכותל המזרח של הדיפלומטיה הישראלית. תמיהני מדוע לא זכו בסידרה טלוויזיונית כגון "כן, אדוני השר" הבריטית. וכי למה ייגרע חלקם מזה של צאצאי אלביון?
חידה היא ותהי לחידה.
קיסם וקורה
בכל ליבי אני מקווה שיו"ר ועדת הכנסת, ח"כ רוחמה אברהם (קדימה), תצא חפה וטהורה מחקירתה שתיפתח בקרוב על ידי המשטרה, בהוראת היועץ המשפטי לממשלה, בחשד לקבלת שוחד ולהפרת אמונים בפרשת אגרקסקו.
אינני מכיר את הגברת אברהם אך ככל בית ישראל אני מודע למסע הנמרץ שהיא מנהלת באחרונה כדי שנשיא המדינה משה קצב ישעה את עצמו או ייצא לחופשה עד סיום החקירה בעניינו. האם תשעה הח"כית הלוחמת את עצמה עד לסיום חקירתה שלה או שמא תדבק בהצהרה ש"אני משוכנעת שלא נפל שום רבב פלילי בהתנהגותי?"
אודה על האמת, הסיוט שבו כה רבים מראשי העדה עומדים לחקירה פלילית, ואפילו הנשיא וראש הממשלה עונדים לראשיהם את עטרת הקוצים הזו, היה לי לזרא. חרד אני מפני העשרת רשימת החשודים מקרב נכבדי העם בשמות נוספים. רקמת החברה נפרמת והולכת, ודווקא בתקופה קשה והרת בעיות קיומיות.
כלום אנחנו נידונים להיות שרויים במציאות שבה המימרה המפורסמת "טול קיסם מבין שיניך – טול קורה מבין עיניך," תהיה יסוד מוסד של הווייתנו?
אמת נכון, גם הנוסטלגיה היא כבר לא מה שהיתה, אבל אני מתחיל להתגעגע לימים שבהם הבולטים שבין שליחי הציבור היו זהירים בקלה כבחמורה וניקיון כפיהם לא היה מעשיה שמספרים לתינוקות של בית רבן כדי שתערב להם שנתם אלא עובדת-חיים שאין עליה עוררים.
עזרא דלומי
הערה לדבריו של משה דור על "אדמה משוגעת"
ראיתי את הסרט. הוא שייך לז'אנר המעייף, הרווח לאחרונה, שבו הקיבוצים מוצגים כ"מחנות ריכוז" רוויי אנשים מעוותים, וילדים הסובלים מהטרדות מיניות. זה לא שלא היו בקיבוצים עיוותים וסטיות, אלא ש"רוח התקופה" מביאה לכך שהעיסוק הוא רק בדברים הללו ובהעצמתם.
בכוונה השתמשתי בביטוי "מחנות ריכוז" כיוון שבביקורי בתערוכה "לינה משותפת" שהוצגה בשנה שעבר בבית רובינשטיין בתל-אביב, קלטה אוזני את אחד המדריכים מסביר לקבוצת ילדים שביקרה שם, איך בקיבוץ של פעם "נתנו לכל חבר מיספר." הוא התכוון לומר שלכל חבר היה מיספר כביסה במחסן הבגדים, אבל נראה שבלהט הדיסקרדיטציה, זה מה שיצא לו.
לטעמי, ולא רק בגלל שאני חבר קיבוץ שכבר עייף מהחבטות החבוטות, "אדמה משוגעת" הוא הרבה פחות מוצלח ופחות "זורם" מ"אביבה אהובתי".
סופר נידח מעיר: בדרך כלל, כשאני רואה מדריכה או מדריך עומדים ומסבירים בתערוכת אמנות במוזיאון אני סותם את אוזניי ומסתלק ומחכה שיזוזו. אבל יש הרבה גברות תל-אביביות שאינן מבינות כמעט כלום במה שהן רואות (ולא פעם גם אין מה להבין ומה לראות אבל הן לא תעזנה לומר זאת פן תיחשבנה לשוחות מול הזרם התקשורתי) – עד שאיזו מדריכה מפמפמת ומפטמת להם את השכל ואחרי כן הן חוזרות כתוכי על דבריה, ממהרות לחזור בכובד ראש על הדברים בפני בעלים וחברים כאילו הן הגו אותם, ואוי למי שאירע מזלו להיות סדן לפטישן.
והשיא היה בתערוכה של סיגלית לנדאו "הפיתרון האינסופי", (שגם כאן השם הוא התחכמות מגושמת על חשבון השואה), שהובלט בו היעדר יכולת ציור פשוטה, כפי שהיה אפשר להתרשם משתיים-שלוש תמונות מצויירות שהיו תלויות בין המיצגים היקרים, הבזבזניים והחד-פעמיים שלא נותר מהם רושם אלא בתקשורת.
אבל ההסברים!
מרים אהרוני: שתי האימהות של יהואש ביבר
אהוד שלום,
בגיליון האחרון [179] הערת, בצדק, כי לאה ביבר לא היתה אימו של יהואש, אלא אשתו השנייה של אביו. מן הבחינה העובדתית אתה צודק, כמובן, אבל לא הכול ביולוגיה: לאה, שגידלה את יהואש מגיל צעיר מאוד, ראתה בו בן יקר ואהוב וגם הוא מצידו ראה בה אֵם מכל בחינה שהיא.
לאה נפטרה ביסורים גדולים בשבט תשל"ט, 12 שנה אחרי מותו של שלום בעלה, אביו של יהואש. יהואש נשא בהלווייתה הספד מלא רגש, ובסיומו קרא את השיר הרצוף בזה: "יסוריו של אדם".
כל טוב,
מרים אהרוני
ייסוריו של אדם / יהואש ביבר
לזכרה של אימא
יִסּוּרָיו שֶׁל אָדָם כּוֹאֲבִים
לוֹ פָּחוֹת מֵאֲשֶׁר לְאוֹהֲבָיו,
וּכְשֶׁהוּא בּוֹכֶה אֶת כְּאֵבָיו
בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה,
אוֹהֲבָיו מְבַכִּים אוֹתוֹ בִּצְעָקָה,
וְגוֹרְדִים בְּשָׂרָם, וְקוֹרְעִים בִּגְדֵיהֶם
הַטּוֹבִים, מִתְפַּלְּשִׁים בַּעֲפָרוֹ הַטָּרִי,
וּמִתְפַּלְּלִים לִהְיוֹת כַּפָּרָתוֹ
וְכַפָּרַת יִסּוּרָיו, וּתְמוּרָה
לִכְאֵבָיו, שֶׁיֵּלֵךְ לְעוֹלָמוֹ בְּשָׁלוֹם,
וְיָנוּחַ עַל מִשְׁכָּבוֹ בְּשַׁלְוָה,
וְיִשְׁמַע אֵל מָלֵא רַחֲמִים
וְיִתְגַּדַּל וְיִתְקַּדַּשׁ,
וְיַעֲלֶה בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים,
וְיִפָּסְקוּ כְּאֵבָיו,
וְתִמָּלֵא סְאַת יִסּוּרָיו,
וִיכַסּוּ הַחֲרָסִים אֶת עֵינָיו.
וְרַק גְּנִיחוֹת כְּאֵבָיו
וְחִרְחוּר גְּסִיסָתוֹ נִשְׁאָרִים
עִמָּם לְתָמִיד, כְּאִילוּ מְבַשְּׂרִים
בִּילָלוֹת חֲתוּלִים רְעֵבִים,
שֶׁיִּסּוּרָיו שֶׁל אָדָם כּוֹאֲבִים
לוֹ וּלְאוֹהֲבָיו,
וְכִי רַחֲמָיו שֶׁל אֱלֹהִים
מְצֻמְצָמִים, וּשְׁמוּרִים תָּמִיד
לְמִישֶׁהוּ אַחֵר.
מכתב וסיפור של נעמן כהן
אהוד בן עזר שלום רב,
ממכתבה של מרים אהרוני למדתי מדוע מעולם לא שמעתי על יהואש ביבר בגבת. למרות שנולדתי לאחר הפילוג ב"קיבוץ המאוחד", הכרתי את רוב אנשי גבת שהתפלגו ממנה ועברו ליפעת. לא הכרתי את אלו שהצטרפו לעוזבים ממקומות אחרים בארץ. חלק גדול מעוזבי גבת היו חצאי משפחות. על-פי-רוב ההורים עזבו והילדים, או חלקם, נשארו. קשה היום להאמין אבל משפחות נחצו אז לפי ההשתייכות הפוליטית. למשל ההורים למשפחת פרלוב (לימים שהם) עברו ליפעת. הבן הבכור צבי נשאר בגבת והצעיר ראובן, (לימים חוקר שירתה של אסתר ראב) עבר עם ההורים ליפעת. [למיטב זיכרוני אחיו של ראובן היה אורי שהם ז"ל. – א.ב.ע].
לא היה אז בית ספר אזורי לכולם ובכל קיבוץ התקיים בית ספר מקומי. לאחר שנים רבות הוחלט בגבת להצטרף לבית הספר האזורי ביפעת. ההחלטה לשלוח את הילדים ללמוד אצל המפא"יניקים לא היתה קלה כלל ועיקר לחברי גבת, ובאסיפת חברים אחת אף הוחלפו מהלומות, אבל לבסוף בוצע האיחוד ואני עוד זכיתי ללמוד ביפעת שנה אחת תנ"ך אצל ראובן שהם. הסיפור הזה נשמע היום לכולם דמיוני, אבל לחלוצים של אז הכול נראה אחרת.
על הפילוג אני מצרף סיפור שכתבתי:
סוציאליזם (מעשה אמיתי)
"אם היתה מימיו לו שפחה חרופה – אני שפחתו הייתי." נתן אלתרמן
שרה ר. האיצה בנהג המשאית. הלה נתן רוורס והגיע כמעט למפתן החדר. שרה ר. ניהלה את העמסת החפצים והרהיטים הספורים. עזרו בידיה בעלה וארבעת ילדיה. אף חבר משק לא נראה בסביבה. אסיפת המשק החליטה ברוב קולות שעליהם לעזוב. כשנגמרה ההעמסה, עלתה עם בעלה לקבינה. הילדים נשארו מאחור. הנהג נתן זינוק, והמשאית יצאה לדרך. החדר שהתפנה חיכה לדיירים חדשים. "ועדת חֶבְרָה" טרם סיכמה מי ייכנס.
הפרשה החלה לפני הפילוג ב"קיבוץ המאוחד". המצב כבר היה מתוח. למעשה כבר היה ניתוק גמור. הילדים של המפא"יניקים הוצאו מבתי הילדים וגרו בבתים נפרדים. בית הספר חולק לשניים. חדר האוכל נשאר משותף. בקיבוצים שכנים מתחו החברים גדר תיל באמצע חדר האוכל, אך כאן, עדיין יכלו לאכול בצוותא. הוויכוח האידיאולוגי היה חריף וקשה. לחלל נזרקו סיסמאות נגד סטלין ובריה"מ, ומהצד השני – בעד. הללו דיברו על בגידה בסוציאליזם, והללו על בגידה בציונות. המאבק התנהל בקשיחות על כל חבר. כל אחד חשוב. משפחות נקרעו. האב כאן, הבן שם. כל תוספת חבר, משמעותה יתרון בחלוקת הרכוש. לנוכח המצב הוחלט לקבל מספר משפחות עולים. נכון, אין להן את ההכשרה האידיאולוגית, אולם כאימרתו המפורסמת של מרכס: "ההוויה קובעת את ההכרה." כל משפחת עולים כזו תטה את המשקל נגד המפא"יניקים.
שרה ר. אישה פשוטה, הגיעה לקיבוץ עם בעלה. כולם ידעו שהיא ובעלה עברו את המלחמה באירופה. אף אחד לא התעניין כיצד. נוכח המצב התקבלו לחברות.
הפילוג בקיבוץ נהפך לעובדה. סוף סוף עזבו המפא"יניקים. זוגות התגרשו, אב עזב את בנו, אם את בתה. הנוטשים את המקום התמקמו מעבר לגבעה. יוסקה פינסקי רץ בשמחה וצייר כתובת ענקית על בית החליבה: "יום השחרור!"
שרה ר. התמקמה בקיבוץ. בזמן קצר נולדו לה ארבעה ילדים. בזה אחר זה. כאילו כדי לתת פיצוי-מה על אובדן המשפחה.
"סידור עבודה" קבע לה עבודה בבישול. שרה ר. טרחה בין הסירים. המטבח נראה היה כהתגשמות חלום. תמיד אפוף ריחות טובים. הררי תפוחי אדמה, בצלים, שומים, דוודים מלאי בשר רבים ועצומים. הימים ימי הצנע. אבל גם אז רק פעם בשבוע כרובית מטוגנת ופעם בשבוע לביבות מתרד. האוכל היה מגוון בהתאם לזמנים. בפסח גפילטע פיש ומרק עם קניידלך. בשבועות דברי חלב. אטריות עם סוכר וקינמון, לביבות ועוגות. בפורים אוזני המן ממולאים בפרג. ובעונת החגים מרק עם לוקשן ובשר צלי. לקינוח כרוכיות מטובלות בסוכר.
בעלה של שרה ר. עבד כסנדלר. הוא ידע להתקין נעליים אך לא לנהל. שמו עליו את מולוזובסקי, שלא ידע להתקין נעליים אך ידע לנהל.
כוחו של גורל אולי, אך עובדה, הקונפליקט הראשון בין שרה ר. לקולקטיב חל דווקא ב"אחד במאי". הנוהג בחג היה קבוע. מתאספים ליד חדר האוכל. כל חברי המשק. הילדים עם דגלים קטנים אדומים. שרים "כל הארץ דגלים דגלים", ו"להבה עלי להבה, עלי להבה". טקס הנפת הדגלים, דגל הלאום ודגל המעמד, ולסיום שירת ההימנונים, "האינטרנציונל" ו"התקווה". אז נכנסים לחדר האוכל. בפנים מצפה תקרובת ונאום של אישיות מהתנועה על בעיות השעה.
בערבי שבת וחג הייתה שרה ר. נוהגת להקדים לבוא, לאסוף בשקית מעט מן הכיבוד. כך קרה גם ב"אחד במאי". את הדיון הרעיוני לא הבינה ובכן, לפחות ליהנות מן האוכל... דווקא אז, ב"אחד במאי" הבחין רוז'אבסקי בשקית שאספה והפטיר לה בטוב לב "פולני": "שרה, בלי עין הרע! בלי עין הרע! כמה שאת אוכלת! עכשיו אחרי אשר לא השארת כלום, הרי באמת אנו עם עבדים ומזי רעב...'"
שרה ר. נתנה בו מבט מקפיא והפליטה קללה בפולנית. בקול צווחה עמום של כאב השליכה בו את השקית ותכולתה.
הדבר הסב תשומת לב. החברים החלו מרננים: איזו חוצפה היא זו! לקחת "דברים טובים" הביתה? למותר לציין כי מיני אז, החלו גם עובדות המטבח ל"שים עליה עין".
תצפית ישירה וממושכת באדם מביאה להרהורים. האדם מהו? האם פרי הנסיבות בלבד או גם פרי רצונו? האם הכול הכרח או יש בחירה חופשית? בפרשת שרה ר. אין משום פתרון. ההמשך לא היווה הפתעה.
עתה רעשו הרוחות ממקרה חמור בהרבה. הפעם יפה ב. היא שגילתה את הדבר. ובאקראי. מיד חשה וסיפרה זאת לגולדה, "לא תאמיני! איזו חוצפה! היא לקחה הביתה חבילת מרגרינה, חבילה שלימה!"
מיד נודע הדבר במטבח. משם לחדר האוכל ולכל המשק. הרוחות סערו. יהודית ש. ניסתה להרגיע את הרוחות, "מה יש? מה קרה? היא עברה את המלחמה, צריך להבין! מדוע לא לתת לה?"
אתל פודסטרויצה אפתה עוגה. "נו, שוין," אמרה, "כמה אפשר לדבר על מרגרינה?"
"לא!" פסקו כולן "זהו קיבוץ! אף אחד לא ייקח יותר מהשני! השוויון עיקרון מקודש! לא ניתן לסבול זאת יותר!"
פרץ, הקצב, תלה פרה על אנקול. הכין את ארוחת החג. החל להכות בה בסכין. ש. צורף עבר לידו והפטיר "לאן נגיע? מה יהיה על הקיבוץ?" פרץ לא ענה. המשיך בשחיטה. ש. צורף אמר לעצמו, "יש להעביר זאת לדיון במזכירות! על המזכיר לקחת סוף סוף אחריות!"
יהודה א.מ. המזכיר, שייך היה ל-WASP. אברמל'ה גודמן שהיה באמריקה היה נותן בזה סימנין: W – לבן. AS – אשכנזי. P – פינסקאי. בנוסף היו גם "קלצאים". לכולם לא היו הורים. החלוצים ניצלו. ההורים נשארו באירופה. ה"פינסקאים" היו החלוצים המייסדים. ה"קלצאים" הלכו בחלוק ובנעלי בית. משה, שהיה רומני, והרגיש נחות בשל כך, היה נוהג תמיד לומר: "הפינסקאים מנוולים!" היה לועג להם ואומר, "הפינסקאים רצו לשלוט במשק בלעדית אך הנה באה קלצאית אנאלפבתית ובשלוש חתונות של צאצאיה תפשה את השלטון במשק."
מובן כי לסתם פולנים מהשואה לא נמצאה קבוצת התייחסות.
יהודה א.מ., המזכיר, החל בשיחה עם שרה ר. ודיבר במילים פשוטות. אפילו ביידיש. בליבו הרהר על המלחמה הקשה שניהל פעם כנגד "פועלי ציון שמאל". לא לדבר יידיש! אבל פה אין ברירה, צריך להיות מובן! "תראי שרה," פתח, "הקיבוץ זוהי היצירה הגדולה ביותר של המין האנושי." מיד חש כי התחיל גבוהות מדי ודיבר בפשטות. "תראי שרה, בקיבוץ אין עני ועשיר. אין אדם רעב ללא אוכל. או חולה ללא טיפול. הקיבוץ בנוי על חיי שיתוף ושוויון."
"אזוי," ענתה שרה ר., "מה הבעייה?"
יהודה א.מ. ניגש לעניין. "שמעי, אומרים כי את לוקחת אוכל מהמטבח. זה לא ייתכן בקיבוץ! זה לא קיבוצי!"
שרה ר. לקחה אוויר. "מי לוקח? מה לוקח? אק ניט אין טשייניק!" היא המשיכה בדרכה והשאירה את יהודה א. מ. מאחוריה עם פה פעור.
למותר לציין כי הדברים חזרו ונישנו. שרה ר. חזרה לסורה והמשיכה לקחת שקיות הביתה. עובדות המטבח לא היו יכולות להמשיך לסבול זאת. בקיבוץ, טענו, לא ייתכן שאחד ייקח יותר ממשנהו! לכן, או אנחנו או היא! כיוון שכך עבר העניין לוועדת עבודה. פה אחד התקבלה החלטה להעביר את שרה ר. מהמטבח. הפתרון, עבודה במטע לתקופת גיוסי הקיץ.
יום-יום השכימה שרה ר. בארבע בבוקר לעבוד במטע. בסיומו של יום העבודה חזרה עם... שקית פרי. יום אחד אמציה לא חיכה לה בסוף היום והתניע את הטרקטור. שרה ר. לא הספיקה לעלות לעגלה, התנודדה ונפלה.
למחרת כשבא אמציה לתקן את נעליו זרק בעלה הסנדלר את נעליו בפרצופו. "לך? איני עושה דבר!" וכי איך עוד יכול היה להגיב על עלבון אשתו?
ועדת חֶבְרָה דנה זאת בחומרה. בקיבוץ לא ייתכנו חשבונות אישיים! כאן היה ברור לכל, משפחה בעייתית בקיבוץ היא צרה צרורה. שרה ר. המשיכה לעבוד במטע. בגמר עונת הקטיף עלתה השאלה בשנית – מה עושים? תוך זמן מה הגיעה ועדת עבודה להסדר מצוין. עבודה בסניטאריות. שרה ר. הסכימה. עבודה לא נעימה אך שכרה בצידה. יום-יום היה עליה לנקות את שלושת המבנים הגדולים ששימשו כמקלחות וכבתי שימוש ציבוריים. העבודה הסתיימה תוך שעות ספורות והותירה זמן רב לעיסוקים אחרים. בקיבוץ שכן קיבל בשמחה את העבודה עולה חדש שניצל את הזמן לכתיבה, אפרים קישון שמו.
כאן, דומה היה כי הכול מרוצים. החתול שבע והעוגה שלימה. (וכי מה כבר ניתן לקחת מבתי שימוש?)
לא עבר זמן רב. שרה ר. עדיין עובדת קבועה בסניטאריות והנה פרשה חדשה. המאורעות קורים ואין יודע אם באורח דטרמיניסטי או שבאמת יש משקל לחופש הבחירה. אפילו קאנט לא פתר את זאת. בוודאי שלא שרה ר., מסובב הסיבות הוא שסובב את הדבר, הלא היא נעמי ה"פסקודצווה". וכך התגלגלו הדברים:
בסידור העבודה היה רשום, יודקה: "מפלגה". למעשה עבד ב"לוחמי הגיטאות" בהנצחת השואה. יום-יום נסע במכונית ל"לוחמי הגטאות". יום אחר יום עבד ללא ליאות. אוסף חומר, תעודות, מסמכים. במשך שעות העלה על הכתב את העדויות על המרד בגטו ורשה. עדות ישירה מפיו של אנטק, ממפקדי המרד איש "אחדות העבודה". במקומות אחרים העלו את עדויות אנשי מפ"ם. ביום השואה היה יודקה נושא "דרשה" בחדר האוכל על חשיבותו של היום. ותמיד לסיום היתה אנחה פורצת ממעמקי ליבו: "ראו מה יכול היה להיות מצב הקיבוץ והתנועה אלמלי השואה! הרי רק בפולין היו למעלה משישים אלף חברי הכשרות!"
באחד הימים, לאחר משפט מסורתי זה, סנט בו נכדו, "סבא," אמר, "תפסיק לבכות על השואה! תבין, הרי ללא השואה לא היה לך כלל אוטו צמוד!..."
באותו יום לא חזר יודקה הביתה. בעיות רבות התעוררו בארגון "יום השואה והגבורה". אשתו פסטרנק הייתה כעוסה. קרה מקרה ביש. לפני יומיים הגיעה לחיפה, לצרכים רפואיים. עליכם לדעת כי סתם כך ללא סיבה היא לא היתה נוהגת לעזוב את העבודה. ובכן, בלכתה ברחוב והנה, מי מופיעה מולה? מי אם לא נעמי. נעמי, שידועה היתה בכינוייה: נעמי ה"פסקודצווה". את נעמי, הכירה פסטרנק עוד מפינסק. זמן-מה היתה במשק, אך אופייה לא איפשר לה להשתלב ולכן קמה ועזבה. ובכן, הפגישה היתה נרגשת: "מה נשמע? ואיך הבריאות?"
וכמיטב המסורת הפינסקאית: "מה זה שלא רואים אותך? למה שלא תבואי לביקור? תקפצי פעם!" – "שלום!" – "שלום!"
כעבור שלושה ימים, כאשר הדבר נשכח לגמרי מליבה של פסטרנק, בדיוק בערב החג, חוזרת פסטרנק לביתה אחרי העבודה כשהיא עמוסה בשק הכביסה, ומי עומדת בפתח ביתה? שומו שמיים! אותה נעמי!
פסטרנק, החווירו פניה, וגידיה איימו להתפוצץ. ממתי זה באים כשמזמינים?!... אדם רגיל מן היישוב, אם ייתקל בסבר פנים כזה יארוז מיד את מיטלטליו וינוס על נפשו. לא כן נעמי ה"פסקודצווה" (הרי שמה לא בכדי), היא נכנסת לחדר ומסדרת חפציה בהפטירה אנחת תלונה: "שלוש שעות לקח לי להגיע באוטובוס מחיפה!"
כשראתה שכלו הקיצין זנחה פסטרנק את קוד ההתנהגות הפינסקאי (מתוך כורח כמובן) ותינתה בפני נעמי את צרותיה, שהרי הזמינה כבר לחג אורחים כהנה וכהנה. את הקוזין הזה והקוזינה הזו. הגיעו הדברים לידי כך עד כי אפילו נעמי "הבינה" ולמחרת בבוקר ארזה מחדש את חפציה ובחרי-אף התנהלה לכיוון התחנה. מאז, בכל כינוס שנתי של יוצאי פינסק, סיפרה את הסיפור ברוגזה ובהנאה עד כי היה הדבר למשל ולשנינה, ובעיני יוצאי פינסק נהפך הדבר למושג: "ההזמנה של פסטרנק..."
בגלל נעמי קמה פסטרנק באותו היום בשבע בבוקר. זה לא קרה מעולם. פסטרנק קמה לעבודתה יום יום בארבע. למרות גילה המתקדם ראתה בעבודת כפיים שליחות. יום יום היתה מכבה את האורות שחברים בזבזנים היו משאירים דלוקים בכל רחבי "המחנה".
רצה הגורל ובדיוק אז, בשבע וחמש עשרה דקות על השעון, הלכה שרה ר. עם חבילה עטופה. ספק ממהרת ספק מתגנבת מכיוון חדר האוכל. כיוון שבאותו יום קמה פסטרנק בשבע וכיוון שהזדרזה אל הרפת, עמדה ונכנסה בדרך אל השירותים. מיד קלטה את הדבר. (מאוחר נודע כי ראו את הדבר גם חברות נוספות). שרה ר. עושה את אשר לא יעשה! היא מוכרת כמו בשוק! שומו שמיים! האם נדמינו לרחוב נלבקי בוורשה?
הנה, הכול ברור! שרה ר. נתפסה על חם! חבילת סיגריות שטוחות "אל על" שלמה, מ"אספקה קטנה", נמכרה למחמוד הפועל הערבי.
הפעם התכנסה המזכירות כולה. אף לא אחד נעדר. אפילו מי שלא הקפיד תמיד לבוא, הגיע. סביב השולחן הגדול מסובין היו כולם. בראש ישב יהודה א. מ., ששימש כמזכיר.
על יהודה א.מ. המזכיר אמרו כי בקי היה לא פחות מטבנקין ב"דיאלקטיקה ההגליינית". בזמנו היה מראשי המאבק האידיאולוגי נגד המפא"יניקים. בכל שיחה עימו היה ניתן לשמוע את המושגים: "תודעה פרולטרית", "אידיאה קיבוצית", "ציונות", "הגשמה", "מצב סטיכי", "מפא"י". עתה הציג את הבעייה במלוא כובדה: "חברים," אמר, "עלינו להחליט. מה נעלה יותר, לשאת באורח רוח את ההפרות של הרעיון הקיבוצי, או לשים קץ להן ולו גם על חשבון הפרט. מה חשוב יותר – הפרט או הקולקטיב? האם הפרט למען הקיבוץ או שמא הקיבוץ למען הפרט?"
פתיחה הגותית זו היתה מעבר לתחום ההשגה לש. צורף הנגר, והוא היכה בידו על השולחן. פניו מעוותות מטיקים עצבניים. "הדבר חמור!" צעק, "שרה ר. לא עובדת. אני מפרנס אותה. והיא מוכרת מרכוש הקיבוץ. לאן נגיע? יש לזרוק אותה מיד מהמשק!"
מרים ר. לא יראה מפניו והשיבה לו: "אתה לא מפרנס אותה. אילו דיבורים הם אלו!"
הוא לא ענה לה. הטיקים העצבניים בפרצופו התגברו.
חייצ'ה המחנכת קמה והתמתחה במלוא קומתה. "חבֵירים," אמרה, "בקיבוץ אי אפשר להשלים עם הדבר! בעניין שרה ר. כבר מאוחר. אין יכולת לתקן את הדבר! הכול עניין של מנטאליות, של חינוך. שרה ר. לא קיבלה חינוך חלוצי. כל השלילה של הגלותיות דבקה בה. שרה ר. אינה כשירה לחיי קיבוץ! ישנה סכנה שתולעת אחת תרקיב את התפוח כולו. חוסר החינוך הקיבוצי יעבור לילדיה ומשם לכל ילדי המשק! כל המפעל הציוני ירד לטמיון!"
מרים ר. ביקשה את רשות הדיבור. "אין צורך למהר," אמרה. "ניתן לתקן דברים. יש לשוחח, לתבוע התנצלות, הדברים עשויים להשתנות. ומלבד זאת הרי מה שרה ר., אישה פשוטה, תעשה מחוץ למשק? הלא תגיע לפת לחם! האם אין מטרת הקיבוץ לעזור לאדם הפשוט?"
"לא על חשבוני!" הפליט בצעקה ש. צורף כשפניו מעוותות כליל.
הדיון נמשך חמש שעות. כל אחד חזר על דבריו.
יש אומרים כי בין שני יהודים קיימות ארבע דעות, אך כאן סביב שולחן המזכירות נתגלעו רק שתי אסכולות. האחת טוענת כך: למען הקיבוץ יש להוציא את שרה ר. מן הקיבוץ. האסכולה השנייה טוענת כך: הקיבוץ הוא למען האדם לכן יש להתיר לה להישאר.
סוכם כי: 1. על יהודה א.מ. המזכיר לשוחח עם שרה ר. 2. להעמידה על חומרת המצב. 3. לדווח למזכירות.
שרה ר. מצאה פתק בתיבת הדואר שלה. הזמנה לשיחה עם המזכיר. בבוקר אביבי. לאחר העבודה. התייצבה בחדרו של המזכיר.
יהודה א.מ. סידר את חולצתו במכנסיו הביט בה עמוקות ואמר: "שרה, את יודעת כי המזכירות דנה בענייניך. טרם התקבלה החלטה. תראי, בקיבוץ לא תיתכן התנהגות כשלך. האם את מבינה את החומרה שבמכירת רכוש הקיבוץ למישהו?"
"סליחה אדוני," הרימה שרה ר. את אצבעה. "זה מה שאני קיבלתי בהקצבה. זה לא רכוש הקיבוץ!"
"שרה, שרה, תביני," ענה יהודה א.מ., "מי שלא זקוק, לא צריך לקחת. הרי את יודעת שהרעיון הקיבוצי הוא שכל אחד עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו."
"לא נכון אדוני, אל תספר לי!" ענתה. "בקיבוץ כל אחד עובד לפי רצונו ומקבל לפי צריחותיו!..."
יהודה א.מ. הרגיש כי הדם אוזל בעורקיו. "שרה, תפסיקי! כל מה שאת אומרת נוגד את ערכי הקיבוץ! לו היית יכולה לפחות לא להמשיך במעשייך! לקחת ולמכור זה לא קיבוצי! אינך יכולה להבין?!"
שרה ר. הדקה את חגורת שמלתה, הרימה את חפתי שרווליה, מילאה ריאותיה אוויר וזעקה בשקט כלפי יהודה א.מ.: "אזוי? מי אתה שתלמד אותי מה זה קיבוץ? אני לא יודעת מה זה קיבוץ? אני לא מבינה מה זה אידיאולוגיה של קיבוץ? אני יכולה ללמד אותך!" בפתאומיות תפסה את קערית העוגיות שהיתה על השולחן, וקולה הפך לצעקה, "תראה! מי שעובד בלול לוקח ביצים. מי שעובד בפרדס לוקח תפוזים. מי שעובד במטע לוקח תפוחים! נכון? אני עובדת בסניטריות. ומה אני אקח? דרעק? חרה?"
יהודה א.מ. כיסה פניו בכפיו והפטיר, "ריבונו של עולם היא לעולם לא תבין. לא, אין סיכוי!"
המזכירות החליטה פה אחד. האסיפה אישרה את ההחלטה. שרה ר. בעלה וילדיה עברו לעולם הקפיטליסטי.
עמנואל בן-עזר
היומן
זה התחיל כמו הרבה ימים אחרים בבית הספר. אדון גרוס השָמש, היום תפקידו נקרא – שָרת, צילצל בפעמון הברונזה הגדול שבידו כשהוא צועד לאורך המסדרון. תלמידי כל הכיתות התנתקו מההפסקה הגדולה וחזרו לכיתות. היינו אז ב"מחלקה השלישית" מקביל לכיתה "ז" של היום. בגימנסיה שלנו חילקו את 12 שנות הלימוד לארבע "מכינות" ושמונה "מחלקות". לאחר כמה דקות, נכנס אדון גרוס לכיתה והודיע שהמורה חולה ויש לנו שעה חופשית. קמה צהלה גדולה ואז שמנו לב שהמורה מהשיעור שלפני ההפסקה שכח את "היומן" של הכיתה על שולחן המורה. מישהו דחף את השולחן, היומן נפל על הריצפה, ובמהרה התחיל לנוע על הרצפות בעזרת בעיטות מכוונים שונים. היתה מהומה לא קטנה והנה היומן עף דרך החלון ונחת מהקומה השנייה על החול שבמגרש שליד הכיתה. כולם מיהרו החוצה והמשחק ביומן בתור כדור המשיך. מישהו צעק "לשרוף את היומן!" – וכמובן שהרעיון נקלט מהר מאוד. ביומן היו רשומים כל האיחורים והחיסורים שלנו ובעיקר ציונים שקבלנו מהמורים בגין חוסר ידע, חוסר הבנה או סתם הפרעות. למי יש גפרורים? לאף אחד. אבל אין בעייה. נוניק הג'ינג'י גר שני בתים מבית הספר ובמהרה חזר בריצה ובידו קופסת גפרורים. אחד הילדים ניסה להדליק גפרור אבל ידו רעדה והלהבה כבתה מיד. הניה השמנה ניסתה גם היא להצית גפרור אבל ללא הצלחה. "תנו את הגפרורים," צעקתי. לקחתי גפרור יפה וביד שקטה ובשפשוף נכון נתקבלה להבה יציבה, תנועה נוספת לעבר קצה אחד מדפי היומן והנה הוא עולה בלהבות. כל הכיתה, יותר נכון כמעט כל הכיתה, כי תמיד יש כמה צדקנים שלא מוכנים לתרום מנוכחותם למבצע כל כך חם, סובבו את היומן הבוער והחל מחול פרוע כמו של אוכלי אדם סביב הסיר הגדול.
מרוב התלהבות לא שמנו לב שמכל הכיתות מסתכלים על מה שקורה במגרש, כולל המורים. לא עבר הרבה זמן והחלה חקירה, מי שרף את היומן?. כולם שתקו אבל המורה להתעמלות, אדון אקרמן, בחר באחד התלמידים שלדעתו לא יחזיק מעמד בחקירה, הכניס אותו לפינה בחדר המורים ותוך כמה דקות כבר היה ידוע מי שרף את היומן.
הוכנסתי לחדר המורים ומיד החלה החקירה. לא היה טעם להכחיש, אני רק טענתי שכל הכיתה שרפה את היומן. אני בסך הכל הראיתי איך מדליקים גפרור. לא עזר כלום ובו במקום גורשתי מבית הספר.
כמובן שההורים נקראו ל"שיחה רצינית" למנהל בית הספר, אדון גורדון השמן. הסוף היה שישבתי בבית שבוע שלם שבסיומו חזרתי ללימודים עם התואר "זה ששרף את היומן".
סופר נידח מעיר: סדנא דארעא של בני-דודים, כנראה חד היא. שנים לא רבות לאחר הסיפור של עמנואל, זה היה ביום השואה, כ"ז בניסן, שנת 1952, ואני ב"שישית" (יו"ד) באותה גימנסיה "אחד העם" בפתח-תקווה, איתרע מזלי ונקלעתי לקטטה עם מורה, כמסופר בספרי "לשוט בקליפת אבטיח" [אזל] שגם ניתן בגירסתו החדשה בהמשכים מעל דפי "חדשות בן עזר" והוא זמין בקובץ לכל נמען [שום מו"ל לא הסכים להוציאו לאור]. אכן, גורלי שלי האיר לי פנים יותר. גורשתי לא לשבוע אלא בכלל, ורק לאחר לחצים שהפעיל אבי הסכימה הנהלת הגימנסיה שאגש לבחינות סוף השנה ואקבל תעודה. ישבתי בבית ולמדתי באמצעות חבריי, בהם בני-הדוד יגאל ודרור מרכוס, ניגשתי לבחינות, קיבלתי ציונים סבירים, אבל "בלתי מספיק" בהתנהגות. הסיבה – זו היתה גימנסיה פרטית, תלויה בשכר הלימוד, ולא רצו לוותר על שום תלמיד, ומאחר שהמורה המעורב בקטטה לא המשיך ללמד, הסכימו שאני אמשיך למחלקה השביעית גם עם ה"בלתי מספיק" אבל ידעו ששום תיכון אחר לא יקבל אותי עם ציון שכזה.
וכאן נכנס לתמונה אותו אדון גרוס, שבתקופתי כבר לא היה שרת אלא מזכיר הגימנסיה, וגם קרוב משפחה של לני מרגלית, שטיפלה שנים רבות בסבי יהודה ראב לאחר מות אשתו לאה, ואשר עדותה על משפחת ראב בן עזר בשנות ה-30 מופיעה בסיפור חייה של אסתר ראב "ימים של לענה ודבש" [שטרם נגרס]. ובכן, הלך אדון גרוס והחתים על עותק של תעודת גמר ריקה, עם חותמת הגימנסיה, את המנהלים ק.א. ברתיני [לימים ידידי המסור בוועדה המקצועית של אגודת הסופרים] וברוך גורדון (שהיה גם מורה של אימי והיה דומה לצ'רצ'יל ואהב לשבת לאכול נקניקיות עם חרדל ובירה בחנות-מסעדה של אדון ברטֶרֶר ברחוב חובבי ציון, והיה גם גאון בלימוד מתמטיקה), ורק אחר כך רשם אדון גרוס בתעודה את שמי וציוניי, אך את משבצת ההתנהגות השאירה ריקה. הוא עשה כן, לדבריו, מתוך עקרון, משום שלא הסכים לתרגיל הבלתי ראוי בעיניו של ה"בלתי מספיק" בהתנהגות.
כך הגעתי ללמוד בשביעית ובשמינית ספרותית בתיכון חדש בתל-אביב, שנים שעיצבו את חיי מבחינות רבות וחשובות. טוני הלה המנהלת אמנם שאלה מדוע אין לי ציון בהתנהגות, ואני עניתי לה בשפה רפה, "כי לא התנהגתי," ורק לאחר שנים סיפרתי לה את הסיפור האמיתי. אילו התעקשה אז ולא קיבלה אותי, היו חיי מתנהלים אחרת, ספק אם הייתי נעשה סופר, וגם אם כן, נושאי כתיבתי היו בחלקם אחרים לגמרי, בייחוד השירים. אבל באותן שנים סיימו את גימנסיה "אחד העם" בפתח-תקווה יהושע קנז ויפה ברלוביץ, וזה לא הפריע כלל להתפתחותם בשנים הבאות.
ריקה ברקוביץ
חזרנו מהמסע לסין
קודם כל תודות לד"ר מירי ברוך, מנעמי בן גור, ריקה ברקוביץ, ברוך תור רז, נגה מירון, פנינה פרנקל, חברי "סומליון" ומלוויהם, ששבו בימים אלה ממסע מרתק בן 18 יום ברחבי סין ובכנס העולמי לספרות ילדים בעיר מאקאו. מירי ברוך טרחה, במהלך ימי מלחמת לבנון השנייה, לתכנן, לבנות ולהפיח רוח חיים במסע המוצלח שלנו, נציגי ישראל, בכנס העולמי לספרות ילדים.
התרשמות אישית שלי מנציגינו בכנס – גאווה! ד"ר מירי ברוך וד"ר סלינה משיח, שנשאו את הרצאותיהן המרתקות בכנס, זכו לתשואות והצליחו להותיר את חותמה האקדמי של ישראל. שיחות שניהלו חברי סומליו"ן [האירגון הוולונטארי של הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל] במסדרונות הכנס זו עם חוקרים וסופרים מרחבי העולם יצרו קשרים מלאי עניין. בספרייה גדולה, המצוייה במרכז הכנסים במאקאו, הופתענו לגלות מצגות ספרי ילדים מכל העולם וגם מישראל. למדנו שיש ברחבי העולם מרכזים חשובים נוספים, אליהם ניתן לשלוח את ספרינו (לדעתי, רצוי בתוספת דף תקציר של תוכנם באנגלית); את הכתובות ניתן לקבל מחברי ועד אירגון הסופרים העולמי IBBY בארץ ובהם חברת ועד סומליו"ן הסופרת עופרה גלברט. וכדאי היה אולי לפרסם את הכתובות האלה באיגרת לחברי סומליו"ן.
דווקא בימים אלה, בתום מלחמת לבנון השנייה, כשקולות 4,000 הקטיושות שנחתו בצפון הארץ עדיין מהדהדים באוזנינו, טוב לדעת שהמוזות בישראל אינן שותקות. חוויית הביקור בסין והנוכחות הקצרה בכנס העולמי במאקאו, הוכיחו שישראל, מדינתנו הקטנה והבלתי נראית כמעט על מפת העולם, מצליחה להותיר את רישומה וטעמה הטוב גם בתחום ספרות הילדים העולמית.
ד"ר אילנה להמן, חברתנו למסע, שהשתתפה בדיונים של חוקרי ספרות הילדים שהתקיימו במהלך הכנס, סיכמה בקצרה את התרשמותה האישית מיום הדיונים שבו השתתפה. מצד אחד הסתבר לה שישנה אמונה גדולה בעוצמה הרוחנית של ספרות הילדים בכל התרבויות השונות. אך מצד שני הובעה תחושה של ירידת ערך וירידת היקף הקריאה. בכל העולם נעשים היום מאמצים מרוכזים לשנות כיוון זה. הדוברים התמקדו בשעות ספרייה פעִילוֹת, בעבודה בספרייה עם ילדים ועם הורים, בשילוב שפות שונות בספרייה ובהתייחסות לרב-תרבותיות, תופעת העולם הגלובאלי.
מסע חבורת הגוזלים, סופרי וחוקרי ספרות ילדים מישראל, התנהל במשך 18 יום ובהנאה אחר "אימא אווזה", היא נחמה בר סלע, אלופת מדריכי הטיולים; 22 חברינו למסע בלעו בשקיקה ובהנאה שפע מראות מדהימים וגילו את מכמני עריה, כפריה, שווקיה ואתריה ההיסטוריים וגם המודרניים להדהים של ארץ סין ושל תושביה. המראות, הריחות, הטעמים והחוויות הרבות שליקטנו בדרכנו יחד מבייג'ינג דרך שיאן, שנגחאי, סוּג'ואוּ, גווילין, יאנג שואו ועד הונג קונג, מסע שכלל גם ביקור בבית ספר יסודי, הותירו בפי כל אחד מאיתנו רושם מוחשי יותר על מימדינו בעולם, רושם שאולי גם ישפיע על דרכי כתיבתנו.
אִם עוֹד מוּתָר לַחֲלוֹם
הלחן: יוס'קה הדר
המילים: יוסי גמזו
אִם בַּשָּמַיִם יֵש עוֹד תְּכֵלֶת,
אִם עוֹד אוֹמְרִים: "שָלוֹם,"
אִם עוֹד נוֹשְקִים אִשָּה וָיֶלֶד,
אִם עוֹד מוּתָר לַחֲלוֹם, –
אִם לֹא כָּל הַנְּחָלִים אַכְזָב,
אִם יֵש עוֹד תּוֹחֶלֶת, –
בּוֹאִי הָעֶרֶב
וְיַחַד נִתְעֶה בַּדֶּרֶךְ,
בַּדֶּרֶךְ מִמֵּךְ אֵלַי וּבַחֲזָרָה...
אִם הָאָבִיב חוֹזֵר כָּל פַּעַם,
אִם לֹא הַכֹּל נֵכָר,
אִם לְחַיֵּינוּ יֵש עוֹד טַעַם,
אִם עוֹד אוֹמְרִים: "מָחָר," –
אִם לֹא כָּל הָאַגָּדוֹת כָּזָב,
אִם יֵש עוֹד קְצָת פֶּלֶא, –
בּוֹאִי הָעֶרֶב
וְיַחַד נִתְעֶה בַּדֶּרֶךְ,
בַּדֶּרֶךְ מִמֵּךְ אֵלַי וּבַחֲזָרָה...
אִם לֹא צָדְקוּ דִבְרֵי קֹהֶלֶת
כִּי הֲבָלִים הַכֹּל,
אִם לֹא תָמִיד נִנְעֶלֶת דֶּלֶת
מוּל הַקּוֹפְאִים מִקֹּר, –
אִם לֹא כָּל הַלְּבָבוֹת לַשָּוְא
הוֹלְמִים פֹּה בְּאֵלֶם, –
בּוֹאִי הָעֶרֶב
וְיַחַד נִתְעֶה בַּדֶּרֶךְ,
בַּדֶּרֶךְ מִמֵּךְ אֵלַי וּבַחֲזָרָה...
אִם מִלּוֹתֵינוּ כָּאן הוֹעִילוּ
קְצָת לְהַרְעִיף שַלְוָה,
אִם בְּלִי "כָּזֶה" וּבְלִי "כְּאִלּוּ"
יֵש עוֹד עִבְרִית טוֹבָה,
אִם חוּץ מִצְּרִיחוֹת בְּווֹלְיוּם רָב
יֵש גַּם שְקֵטִים כָּאֵלֶּה, –
בּוֹאִי הָעֶרֶב
וְיַחַד נִתְעֶה בַּדֶּרֶךְ,
בַּדֶּרֶךְ מִמֵּךְ אֵלַי וּבַחֲזָרָה...
ניתן לקבל את דף התווים בצרופה נפרדת בעקבות פנייה למערכת
סופר נידח אהוד בן עזר
והארץ תרעד
רומאן היסטורי שכתיבתו טרם הסתיימה
וראשיתו בעקבות מחזור הסיפורים "אפרת"
[שיצא לאור לראשונה ב"ספריית תרמיל", 1978]
המביט לארץ ותרעד
יִגע בהרים ויֶעשָׁנו
תהילים קד, פסוק לב
( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי.
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן מאת המלביה"ד.
[החלק הראשון של הפרק השמיני התפרסם בגיליון מס' 176 לקראת ערב ראש השנה תשס"ז, כ"ח באלול תשס"ו, 21 בספטמבר 2006]
פרק שמיני / חלק שני
החייט בן-ציון לוין עולה עם שתי נשותיו לארץ-ישראל
סקרנות רבה אחזה בבן-ציון לשמוע עוד ועוד מפי סניור עוזיאל על הבני-משפחה לוין מצפת ועל החיים באיסטנבול הבירה. אמנם משולח סניור עוזיאל היה נע-ונד בדרכים ותמיד משאת פניו חזרה לארץ-ישראל, אבל ניראה כי בכל מקום שבו נמצא הוא מצוי בכל פרטי הנעשה בו ואילו חיפש לו הסולטאן עבדול-מג'יד או אחד הווזירים שלו מרגל חרוץ ובקיא בכל הנעשה בממלכתו ובעיר בירתו לא היה מוצא ידען גדול מסניור עוזיאל.
לאחר סידור הקידושין הסכים שבן-ציון יתפור לו בגד חדש אך מבלי שהדבר ייחשב לו כתמורה, שהרי אין גובים שכר על קיום מצווה מה עוד שמדובר בגאולתה של יתומה יהודייה והכנסת הכלה תחת כנפי החייט בן-ציון.
כאשר בא למדידה בפעם הראשונה בחן בשבע עיניים את המצב בין שתי הנשים ובינן לבין הבעל, ענד לילד קמיע קטן עשוי עור נחש ועליו כתובים השמות הקדושים וצירף לו חרוז קטן שמצלצל כפעמונון, לשמוע איפה הילד, בדק את המזוזה, דיבר תורכית עם נג'ימה-מירלה כדי להיווכח אם אינה אחת מבנותיו או נכדותיו, ולא היסס להניח לרגע קט יד על אחוריה, כבודק את צניעותה הרועדת קלות למגעו.
בסיימו לקח עימו את בן-ציון לטיול בעיר, שניהם לבושים בגדים של מוסלמים. הראה לו את ארמון טופאקאפי ואת הרמון הנשים שבראש חומתו, שמשם הן משקיפות על מפרץ קרן הזהב ועל הבוספורוס ומחכות לתורן להיקרא ללילה אצל ירום הודו שולטן עבדול-מג'יד. בן-ציון כבר ראה פעמים רבות את החומות והצריחים וכיפות המסגדים והארמונות אבל לא ידע בדיוק מהם ולא חקר ולא שאל.
השניים עברו על פני מסגד איה סופיה, וסניור עוזיאל לחש כי הגודל של הכנסיה-לשעבר הוא באמת מרשים, וכי התוספות המוסלמיות ניראות גם לאחר מאות שנים כמשהו זר ומלאכותי אבל הס מלדבר על כך. הגודל נותן מושג על עוצמתה של הקיסרות הביזאנטית. הוא הציע שישילו נעליים וייכנסו פנימה.
"האין בכך עבירה? להיכנס לבית-תפילה שלהם?" לחש בן-ציון.
"כאן לפחות לא הופכים שולחנות," חייך סניור עוזיאל בערמומיות, והצביע על שרידי הפסיפסים בקומת היציע, שהיו מרהיבים ומלאי הבעה, למרות שהיו שרידים בלבד. הם יצאו לכיוון סולטן אחמד ג'אמי, המסגד הכחול, הנמצא מול איה סופיה, שבו וחלצו נעליהם בכניסה. פנים המסגד הרשים ביופיו ובטיפוחו. שטיחים פרושים, תקרות מלאות ציורים, קרמיקה ופיתוחים. למרות שניבנה מראשיתו כמסגד, ניראה גם הוא ככנסייה שהפכה למסגד.
הם עברו במבוך של סימטאות מלאות רוכלים, קונים, בטלנים, קבצנים ולכלוך. נשים עטופות בגלימות רחבות, ורעלות מכסות על פניהן, עברו כרוחות-רפאים כשהן נזהרות מצביטות בחורים שובבים שפרח תקוע באוזנם. בבאזאר המקורה הזה, קפאליצ'ארסי, הגדול בעולם, שאותו הקים סולטן מחמד השני זמן קצר לאחר שכבש את קונסטנטינופול בשנת 1453 – עמדו מאות בעלי חנויות שטיחים, עור, בגדים, תכשיטים, עתיקות וכל סוג חפצים שבנמצא ומשכו עוברים ושבים כמעט בכוח לתוך חנויותיהם, אם רק היה לבושם ללא סמרטוטים. אחר-כך ישבו השניים לשתות תה חריף ולשאוף מעשן הנרגילה על מרפסת בבית-קפה שבקצה הבאזאר והשתדלו לדבר תורכית בלבד, שפה שממנה בן-ציון כבר סיגל לעצמו אוצר מילים לא קטן.
סניור עוזיאל לחש על פגישתו עם נפוליאון, על הבטחת המצביא הצרפתי למסור ליהודים את ארץ-ישראל ולסייע להם להישאר לנצח אדוני הארץ ושומריה נגד כל אויביה. לתבוע את החזרת זכויותיהם האזרחיות בתוך עמי העולם, זכויות שנגזלו מהם באופן מחפיר במשך אלפי שנים, ולתבוע את קיומם העצמאי של היהודים כעם בין העמים.
דבריו ניראו קצת מוזרים בעיני בן-ציון, שלא הבין הרבה בתולדות העמים, אבל הנה – מפי סניור עוזיאל עצמו יוצא שפגש את נפוליאון לפני קרוב ליובל שנים, והרי לא היה אז ילד, וגם כיום אינו ניראה כבן יותר משבעים. אולי הוא מאמץ לעצמו סיפור שאירע למישהו אחר?
ואולם סניור עוזיאל לא שם ליבו לפקפוקי החייט והמשיך לטוות את מחשבותיו באומרו שהנה יושבים הם בלב העיר הגדולה, בירת הממלכה העות'מנית, מעליהם ארמון טופאקאפי, ויותר גבוה מעליו המסגד הענק סולימניה ג'אמי, מעבר למפרץ קרן הזהב מתנוסס מגדל גלאטה, ושם למטה ארמון דוֹלְמָבַּאצֶ'ה החדש, שנבנה לפני שנים אחדות על גדת הבוספורוס ובו לא רק אולמות מפוארים אלא, מספרים – חדר-מרחץ עשוי שיש ובו אמבטיה זהב וחור צואה עשוי זהב והכול מבודד בסורג ברזל עם מנעול הנסגר מבפנים כדי שאיש לא יוכל לשחוט את הסולטאן בעודו רוחץ גופו או נפנה לצרכיו. ומעל הדולמאבאצ'ה מתנוסס על הגבעות הירוקות יִלְדִיז קְיוֹסְק, אף הוא ארמון הסולטאן – ואת כל אלה היה יכול לקחת עבורנו כבר לפני שנים רבות צְבִי"ק הידוע, שביקש אפילו ללבוש דמות סולטאן כדי להיכנס אל בית המלך פנימה ולשנות סדרי הממלכה. וגם הרבה מהשרים שלהם אלה הווזירים, הם מכת צבי"ק שלנו וניקראים דֶנְמֶה, "אילו ידענו היהודים לסול מסילות ללב של המאמינים הצבי"קים האלה, היתה הארץ ניתנת לנו מהסולטאן שנים רבות לפני שהבטיח לנו אותה נפוליאון!"
בן-ציון נפעם מכל אשר שמע. גם השתעל מעשן הנרגילה, שאליו טרם הסתגל. כאילו אחז סניור עוזיאל בידו והוליכו בהיכלות סולטאן עבדול-מג'יד וגילה בפניו סודותיו הכמוסים. כדי להדהימו גם סיפר לו סניור עוזיאל כי ראשיהם הכרותים של המוצאים-להורג נשלחים לאיסטנבול הבירה כשהם משומרים בתוך שקי מלח, והמלח הספוג דם קרוש נמכר אחר-כך בזול בשוק הבורסקאים, המעבדים את העורות.
"ואיך נכיר מיהו דנמה?" חזר בן-ציון לנושא הקודם, כאילו גילה את עשרת שבטי ישראל האבודים.
"אל תמהר. יש בצאצאי כת הדנמה גם מתנכרים, ואפילו שונאי יהודים, שמבקשים להיות יותר מוסלמים מסולטאן עבדול-מג'יד וחוששים פן ייחשדו שאינם אדוקים באמונתם. מדוע, לדעתך, נתן לך יזיד ביי את נג'ימה לאישה?"
"גם הוא?"
"ומה חשבת? גבר תורכי ירשה שֶזָיִן שלו יהיה קטן יותר מאשר לסריס המשרת אצלו בהרמון? היה מתאבד אם לא היה דנמה. חוץ מזה אולי יזיד ביי רך הבשר נהנה גם הוא להשתרע לפעמים תחת עלי איברהים השחור. יש אימרה שיותר קל לתורכי לִשְׁפּוֹת צַ'י מאשר לבעול את חברו, לכן הם שותים צַ'י כל היום. אחרת לא היו מפסיקים לבעול זה את זה כחמורים! – לכן רצה להיפטר מן היהודייה הקטנה, ונתן לך אותה במתנה! שיָדע שאתה תדאג לה ולא תמכור אותה לזנות כמו שנמכרה אימה."
"מה??"
"אולי טעות היא בידי. אל תספר מאומה לנג'ימה-מירלה עד שלא יעלה בידי לפענח מה עלה בגורל אימה."
"הרי שאתה מכיר אותה לפניי?"
"אני המלצתי עליך בפני יזיד ביי, כאשר פגשתי אותו בחמאם."
"מה לך ולחמאם תורכי? אולי גם אתה זוֹנֶה בדרכיהם?"
"בגילי? כבר זקנתי מהכיל זרמת סוסים ומהיות מירמס לתאוות חמורים אך לא אכחיש שבדרכֵּי חיי הרבות, ובסכנות שעברתי בארצות המזרח ובים, היה עליי לבחור לא פעם בין התחת לבין החיים, ועיניך הרואות שאני חי!"
"וַי," פלט בן-ציון.
"ועוד דבר עליי לומר לך, ידידי הצעיר, אילו עמדתי בפני הסולטאן וציווה עליי לבחור בין עשרים יאניצ'רים שיכוונו רוביהם ויירו בי כדי להוכיח אם משיח עושה ניסים אני וחסין עופרת, או שאמיר הדת ואהיה למוסלמי – כלום ספק בליבך במה הייתי בוחר? אני חושש שהשם יתברך, שלא מנע מנשים, עוללים וטף להיקבר חיים ברעש בצפת – היה מניח גם לגופי הדל להיחרר ככברה ברובים. וכלום המתים יהללו יה! והרי בהזדמנות ראשונה הייתי חוזר להיות יהודי, עיניך הרואות! – "
"אבל – "
"ואתה בן-ציון, כסבור אתה שאתה שהיית יוצא חי מהרמון יזיד ביי אלמלא חפץ ביקרך? הלא כבר מאות שנים תלוייה לדיראון גופתו המצומקת של התורגמן הוונציאני סניור גְרֵלוֹט מעבר למעקה המרפסת ממנה ניסה לכוון טלסקופ לעבר סולטאן מוחמד הרביעי כשהיה מתנדנד בחברת גבירותיו, ינוחו כולם בשלום על משכבו!"
בן-ציון ראה שככל שהוא ממשיך לשאול, נשמטת הוודאות ומתרבה הספק וכמעט שמגיע עד כדי כפירה והמרה, לכן ביקש מסניור עוזיאל לחזור אל אותו יום מר ונמהר בצפת.
"הלוח הסלוניקאי," החל סניור עוזיאל את סיפורו כאילו מכיוון אחר, "נקרא שמו 'לה חלילה רי סאלוניק' והוא כולל מלבד תאריכים של חגים וראשי חודשים וצומות לכל ימות השנה לשלוש הדתות, גם ידיעות על ליקוי חמה ולבנה, מזג-האוויר, חליפות ותמורות בגויים ובממלכות, וגם ניחושים ונבואות על מאורעות גדולים בטבע ובאוויר העתידים להתרחש בעולם מראשית שנת הלוח ועד לסופה. הלוח נחשב לאורים ולתומים ליהודים, כי הרבה ניחושים ונבואות שלו נתקיימו כמעט במלואם. בלוח הסלוניקאי משנת תקצ"ז נדפסה ידיעה על דבר רעש גדול העתיד להתרחש בגליל.
"מכיוון שכך, אחזה חרדה שלא תתואר בייחוד בתושבי צפת, שרבים מהם זכרו את רעשי הארץ הקודמים מהשנים תקפ"ו [1826. – ממני, המלביה"ד], תקפ"ג, תק"צ ותקצ"ד. משפחות רבות עברו לעין זיתים ולכפרים אחרים בסביבה. אחרים הרחיקו לירושלים, שהיו בה באותה שנה אולי פחות יהודים מאשר בצפת, ואילו הנותרים הכריזו על צום בימי שני וחמישי, ותפילותיהם ותחינותיהם להעביר את רוע הגזירה הבקיעו שחקים.
"אבל אחרי שחלפו ימים ושבועות ודבר לא קרה, חזרו לאט-לאט החיים למסלולם הרגיל עד לאותו יום ראשון לשבוע, כ"ד טבת תקצ"ד, כאשר השמש להטה שלא כרגיל והחום עלה עד למעלות של חודש תמוז. ופתאום, לעת ערב, בין מנחה למעריב, כאשר כל בתי הכנסת היו מלאים מתפללים, הביט אדוניי לארץ ותרעד, ועמודי האדמה התפלצו, ובעוד רגע נהפכה כל העיר לתל אבנים, ונהרגו כמה אלפים נפשות מישראל, קדושים וטהורים, זקנים ונערות, כלות וחתנים, רבנים ותלמידיהם, עוללים ויונקי שדיים שלא חטאו. ולא כפי שמדמיינים האנשים שהארץ התבקעה – אלא היא התנענעה כמו שמניע הסוס את עורו, ורעשה רעש גדול ונורא. מספרים שהחשכה גברה וארובות השמיים נפתחו, וגשמי-זעף ניתכו – לרוע-מזלם של הפצועים ואלה שנותרו עדיין בחיים. באותו לילה רעדה הארץ כמה רעידות נוספות. מכל צד נשמעו נהי וזעקה, מתחת גלי האבנים, ורק מעטים נישארו בחיים והם התקנאו במתים כי לא יכלו לשאת את האסון ואת הצער."
הדברים האלה העבירו קור בעצמותיו של בן-ציון. "ומדוע באה להם כל הרעה הנוראה הזו? במה חטאו?"
"מדוע ועל מה, זאת לא אדע. ואתה, כאשר תעבור שם, בדרכך לירושלים, תחקור ותדע בעצמך. אולי תמצא גם את עצמות קרוביך להביאם לקבורה."
"ואיך היתה אפרת? ואיך היא ארץ-ישראל?"
"שערה האדמוני נדף ריח שמן זית גלילי שבו סכה אותו, פניה היו יפות כאגדה וידיה צחות כשלג החרמון. כל רואיה אהבו אותה. לא היתה עוד נערה כמוה. אבל נפשה היתה מיוסרת. מיוסרת. ואת הארץ עליך לגלות לבדך. שקועה היא כצפת תחת הריסות, שבוייה בידי זרים, יופייה נגלה רק לאוהביה, וגם אליהם יש והיא תתאכזר."
ופתאום נגלתה מתוך הסימטה משפחה יהודית עם סבל תורכי נושא ארגז-נסיעות גדול, והיא מוקפת סוכנים ומתורגמנים, תורכיים ויהודיים, שמנסים למשוך כל אחד לעברו. מיד קם סניור עוזיאל, נפרד מבן-ציון, וחצה את הסימטה בקומתו האצילית ובבגדו הבהיר, החדש, שתפר לו בחינם בן-ציון – להציל את המשפחה מפושטי-העור. והוא הניח לבן-ציון אסיר התודה גם לשלם עבור שתיית ספלוני התה והנרגילה.
לקראת הנסיעה לארץ-ישראל הוכיח יזיד ביי את גודל נפשו שלא עצר אצלו בכוח את החייט היהודי החרוץ ושומר-הסוד מווילנה אלא גם נתן בידיו תעודה גדולה כתובה תורכית באותיות ערביות מסולסלות ועליה חותמות וחתימות רבות, גם חותמת סולטאן עבדול-מג'יד, הנותנת הגנה גמורה לחייט ולבני משפחתו בכל רחבי הממלכה העות'מנית, ואוי לו למי שיפגע בהם ויפיל שערה משערות ראשיהם ארצה, וכל פקידי השלטון וקציניו נדרשים לעזור להם כמיטב יכולתם. ומה שעוד יותר מדהים שגם העניק לו במתנה פגיון ממורט נתון בנדן-עור משובץ אבני-חן ופיתוחי-כסף, כלי-נשק יקר-ערך, "לשמור על החיים שלך ועל הצניעות של נשותיך..." כך אמר.
המשך יבוא
"חדשות בן עזר" מברך את חברתו אורה שטרנאו-הורן לבית אייזנברג במלאת לה שבעים שנה של פעילות, של עוז רוח לצאת חמושה מול ים הייסורים ומול גלי גורל אכזר ולא לאבד את החיוך ואת התקווה, כה לֶחי אורה עוד חמישים שנה עד מאה ועשרים!
קפה רצקי – קפה ספרותי בתל אביב 1935-1932
"בית קפה – מקום קטן כה!
בית קפה – דבר אדיר!"
נ. אלתרמן
ספר חדש יצא בימים אלו לאור – אלבום הזיכרונות של קפה רצקי, בהוצאת מודן. קפה רצקי, ברחוב אלנבי פינת ביאליק, אירח בקביעות את ביאליק, טשרניחובסקי, שלונסקי, אלתרמן, לאה גולדברג, מסקין, זמורה, ראובן, ארוך, ועוד רבים אחרים – אמנים, סופרים, משוררים ושחקנים בתל אביב הקטנה של שנות ה30.
ספר הזיכרונות של קפה רצקי הוא מסמך ייחודי נדיר. בו כתבו, התכתבו והתבדחו באי בית הקפה. האלבום התגלה במקרה בביתה של דינה שוהם, בתם של אידה וצבי רצקי. הוא הודפס כספר מהודר בליווי ביאורים של ההיסטוריון מרדכי נאור. בהקדמה לספר כתבה שולה וידריך כיצד עלה הרעיון להוציא את האלבום לאור ולחשוף טפח מימי תרבות בתי הקפה של תחילת שנות השלושים.
הספר כולל את כל החתימות, ההקדשות, קטעי הפרוזה, האיורים והשירים שרשמו וכתבו האמנים, אישי הציבור והאורחים הקבועים. הספר, שנשמר כל השנים בידי יורשיה של משפחת רצקי, נושא עימו ניחוחות של זמנים אחרים. מלאכת הפיענוח הצריכה טבילה עמוקה בספרים ובעיתונים של אותם ימים.
"בקול אדיר ולא רפה,
בלי כל היסוס אני חורץ, כי...
כי אין קפה כבית קפה
של האדון וגברת רצקי!
א. שלונסקי
אנא עיזרו לנו במוזן [מיזאן] ובבּוקה
שלום אהוד,
אני מודה לך על שהקצית לדברַיי מקום נכבד בעיתונך [גיליון 179], בין גדולים וטובים. בעניין הערתך להיגוי של 'מוזן' והתוספת שלך בסוגריים מרובעות 'מיזאן', עלי לציין כי כבר פגשתי באחד מספריך את המושג הזה [גיליון 104, פרק 33, "לשוט בקליפת אבטיח / ספר הגעגועים"] ושמתי לב אז לַשוני בכתיב, ובכל זאת כתבתי כפי שזכור לי מימי הילדות. כנראה שבכל זאת היה הבדל באופן ההיגוי בראשון ובפתח תקווה. כך או כך המושג בא לציין שחוט המשיכה נקשר בצורת משולש לטייארה או לקיפקה, במקום המיועד לכך, בצורה סימטרית, ויצר איזון הולם למעוף שלהן. רק המיומנים שבינינו ידעו ליצור את החיבור המתאים.
ואם במשחקי ילדות עסקינן – אוסיף שאלה קצרה. אצל אסתר ראב מצאתי משחק בשם בּוֹקָה. המשחק מוזכר פעמיים בספרה "גן שחרב" שהותקן על ידך לדפוס: בסיפור "מגרש טלושקה" (עמוד 11, "על גבעה זו היינו קופצים בּוקָה") ובסיפור ''שנים יפות'' (עמוד 20, "...התקהלות לשם משחק ב'מחניים' ובבּוקָה'').
האם תוכל לתאר לי מהו המשחק הזה? סקרנותי התעוררה, מאחר שאסתר ראב ואמי ז"ל חוו את ימי ילדותן באותה תקופה, כל אחת במושבה אחרת. אימי נולדה בראשון לציון שנתיים לאחר שנולדה בפתח-תקווה אסתר ראב, ויש מקום להניח ששיחקו באותם המשחקים. אמנם לא שמעתי מאימי איזכור למשחק בשם זה, אך אני משערת שגם בראשון שיחקו אותו ואין לי את מי לשאול... אולי גם כאן האשם הוא באופן ההיגוי השונה של שם המשחק בכל אחת משתי המושבות?
בתודה מראש ובברכה,
ניצה וולפנזון
אהוד: אני משער שבוקה הוא המשחק בקפיצות מעל כפיסי עץ או מקלות כאשר כל פעם מרווחים את המרחק ביניהם ומנצח מי שמצליח לדלג עליהם בריצה כשהם נמצאים במרחק הרב ביותר זה מזה.
מהפכה בנימוסי השיחה סביב השולחן ובחברה
באוניברסיטת בת-שלמה רבתי ייפתח השנה קורס הנחייה לדיבור ישראלי שקט ותרבותי. מחקרים שנערכו במשך שנים בחסותו של הדיקן פרופ' פלוץ בן-שחר הראו כי הישראלים הם חסרי תרבות שיחה מינימאלית והם נוטים להיכנס זה לדברי זה;
להשלים זה את דברי זה עוד בטרם נאמרו עד תומם;
שהם תופסים את זכות הדיבור בארוחה או בשיחה-בחברה בצורה ממש אלימה, כך שהצעקנים נשמעים מעבר לכל מידה ואילו מי שיושב בשקט ומחכה להזדמנות להשחיל מילה עלול למצוא את עצמו כאילם בסוף הפגישה;
עוד הוכח כי חלק ניכר מהמדברים נסמכים רק על "ידע אישי" והם חסרי השכלה כללית קבועה ומתעדכנת, בעוד אשר חלק אחר, שמתהדר בידע רחב, משתדל לתקוע שוב ושוב, לעניין ושלא לעניין, את דברי החכמים שהוא זוכר, אך מגיב לעיתים בטיפשות ובחוסר ידע משווע בנושאים די רגילים שמעלים משתתפים אחרים בשיחה;
עוד הוכח ש-77% מן ה"עובדות" המוטחות בשיחה ישראלית ממוצעת הן שגויות וזאת מסיבות שונות כגון – בורות רגילה, זיכרון סלקטיבי או זיכרון מחוק, שקרנות כרונית או שקרנות זמנית, עיוות אינטרסנטי ולא פעם גם אי הבנת הנאמר אצל האומר עצמו;
עוד הוכח כי נשים מופלות לרעה בשיחה כי בדרך-כלל אין הן משתוות לגברים בתוקפנות ובצעקנות;
כמו כן הוכח באופן סופי ומוחלט כי מרבית המשתתפים בשיחה ישראלית טיפוסית, בארוחה או בכל פגישה חברתית אחרת, כלל אינם מקשיבים למה שנאמר אלא רק אורבים עם מה שיש להם לומר כדי לחדור לשיחה הכללית ולירות את דבריהם במדברים האחרים;
מתבררת אפוא תופעה ישראלית מדהימה – אנשים משוחחים-כביכול לא כדי לשמוע דברי אחרים אלא אך ורק כדי להשמיע את דבריהם;
בחינות בקיאות שנעשו לאחר מפגשים חברתיים-כביכול הוכיחו שאנשים זוכרים רק את מה שהם אמרו ולא שום דבר אחר שנשמע בשיחה אלא אם כן היה זה דבר בוטה ומרגיז שפגע בהם או שגרם להם להגיב באלימות מילולית.
קורס ההנחייה מציע לתרגל שיטה תרבותית של שיחה, לפיה בכל מפגש שמשתתפים בו יותר משני אנשים ייקבע מנחה, והוא ייתן את רשות הדיבור לפי סדר מסויים כך שכל משתתף יוכל, אם ירצה, להביע את דעתו מבלי להיות מוגבל ומאויים על ידי תוקפנות מילולית של אלה המדברים בשיטה של כל דאלים גבר. יידרשו ביסוסים ל"שליפות מן השרוול" ומפקידה לפקידה גם תיערכנה בדיקות לגילוי יתר לחץ דם אצל המתווכחים ויושמעו צפצופי אזהרה מהמכשיר.
קרעיים של קרטון
תערוכה של אורי בית-אור
ב"הבית הלבן" בשדות בין נירים לניר עוז
(יהיה שילוט מצומת סעד ומצומת גילת-אופקים)
זו תערוכה אחרת, בעבודות, בעיצוב, במקום, בהשתתפות הצופים
אין דבר שלם כמו קרטון קרוע
במקום אין חשמל. יוסדר אור שמש בשפע ושפע של שדות ועצים
התערוכה תתקיים ביום ו' 20.10.06 משעה 13.30 (הפתיחה) עד השקיעה
ולמחרת, שבת 21.10.06 משעה 10.00 עד השקיעה. ותו לא.
אנשים טובים, בואו להיפגש ולחוות.
מילים על "קרעיים של קרטון" (אוקטובר 2006)
זאת תצוגה שלא כפופה לתבניות. ככל שאפשר, עבודות תונחנה על הרצפה, על התקרה, על הקירות. עבודות קטנות ויותר גדולות. פה ושם, יהיו גם מסגרות. ניתן יהיה לשנות קומפוזיציות על ידי סידור חלקיהן (שכל אחד הוא גם לכשעצמו), ועוד. כשם ש"הבית הלבן" הוא מחוץ לממסד ולמערכות מסודרות, כך גם התצוגה. ונראה מה יהיה.
על הקרטון: כבר טענתי, שקרטון הוא חומר טבעי מעשה אדם. וגם יש לו בשר, עור, שלד, קרביים, נשמה. הוא עמיד וגמיש; הוא מכתיב והוא מוכתב; הוא יפה ומעניין כאמצעי, כרקע, כנושא, כחומר גלם. בזירתו של הקרטון אפשר לפעול בתבניות ואפשר להשתעשע בו ואיתו, איך שבא לו ולי. קרטון אינו "כרעי תרנגולת"; הוא משפיע ושופע. קרעים ושלמויות של קרטון הם כרעיים ראויות. מכאן, השם "קרעיים של קרטון" (להבדיל מ"מחווה לקרטון" שהצגתי בק"ק ירושלים תובב"א). אגב, בתוך מגוון העבודות שבהן עסקתי בשנים אחרונות, קרטון הוא רק גחמה אחת, אבל בכיף.
אני בא אל "הבית הלבן", בלב שדות ובין קיבוצים בנגב (מפעל יפהפה), להציג עבודות, שיש בהן כתימת כתמים, תוויית תוואים, רקמת מרקמים, טביעת טבעים, צביעת צבעים. אני קורע, חותך, מפרק, מרכיב, מצייר, ממחשב ומצלם במכונה משרדית; זאת, ככל שבא לי ולקרטון; הכוונה היא לעניין, לשעשע את הקרטון, אותי, את הבריות – ולעשות אמנות, ככל שאוכל. זאת הזדמנות להתברך ב"בית הלבן" ולברך את רוח המקום, חיים פרי הטוב; איש! תודה לך ולעושים אתך.
אורי בית-אור
"השטן לובש פראדה" – סרט לא מעיק על השכל
עם מריל סטריפ, אן הת'וואי הנפלאה וסטנלי טוסי
מעשייה אמריקאית טרייה בבימויו של דייוויד פרנקל על מחיר התהילה עם מוסר השכל צדקני ביותר. לא צריך לרחם על אף אחד, צוחקים ונהנים מהעושר הוויזואלי ומן המשחק המעולה. היה אפשר לפרק את הסרט גם לסידרה של טלנובלה. אף שנכתב שהוא נעשה לפי רב-מכר, נראה כי ועדה ישבה והחליטה על העלילה הכי רגשנית, מסחרית ופוליטיקלי קורקט שבאפשר. בכל זאת נהנים. מה לעשות, סרט אמריקאי עשיר עם מראות ניו-יורק ופריס וכל הנוצץ שבעולם האופנה. שקספיר זה לא. גם לא וודי אלן. אבל טוב לאנשים עייפים שעברו זה עתה לדירה חדשה. אגב סטריפ, שנראית כבר סבתא, לא משכנעת כאם לתאומות קטנות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,192 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל