| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 181
תל אביב, יום שני, י"ז בתשרי תשס"ז, 9 באוקטובר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: אילן שיינפלד: קדיש
אהוד בן עזר: השערורייה של דחיית התשלומים לסופרים על שאילת ספריהם בספריות הציבוריות
משה דור: ז'וליבה ובלאונט / פתרון בחלל / זה הקטן גדול יהיה
הרצל חקק: וְזָכַרְתִּי, וְהִזְכַּרְתִּי (מחזור שירים)
ליאורה בן יצחק: ארבעה שירים
ברוך תירוש: מסע לגליפולי
יוסי גמזו: שִיר-עֶרֶשֹ לְיַלְדָּה קְטַנָּה אַחַר הַמִּלְחָמָה // כל החשבון עוד לא נגמר,
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
עדינה בר-אל: לאה גולדברג: "ההליכה בארמיטאז' היתה הדבר המעייף ביותר"
גדי כפיר: תוספת ל"ספר המשחקים של ילדותנו" של בן עזר
אהוד בן עזר: החייט בן-ציון לוין עולה עם שתי נשותיו לארץ-ישראל, פרק שמיני, חלק שלישי, מתוך: "והארץ תרעד", רומאן היסטורי שכתיבתו טרם הסתיימה
אילן שיינפלד
קדיש
אֵל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים,
הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה לְנִשְׁמוֹת הַבָּנִים
שֶׁחֵרְפוּ אֶת נַפְשָׁם, קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים,
בֵּין עָרִים וּכְפָרִים, עֲמָקִים וְהָרִים,
וְהָלְכוּ לְעוֹלָמָם צְעִירִים וּבָרִים
וְחָלָב יַנְקוּתָם עַל פִּיהֶם כְּמֵי מָרִים.
בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתָם, נְאוֹרִים,
וְתִזְהַר נִשְׁמָתָם בְּאַלְפֵי זְהוֹרִים,
וְתִשְׁמְרֵם בְּסֵתֶר כְּנָפֶיךָ לְעוֹלָמִים
וְתִצְרֹר נִשְׁמָתָם בִּצְרוֹר הַחַיִּים.
חַיָּלֵי גּוֹלָנִי, חֵיל הָאֲוִיר, הַשִּׁרְיוֹן, גִּבְעָתִי והַצַּנְחָנִים,
שֶׁנֶּהֶרְגוּ בְּאֶרֶץ עֵיטִים וּפְתָנִים,
וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת הַחַיִּים,
וְאָנוּ נוֹתַרְנוּ וְלֹא נֵדַע אֵי אָנָה אָנוּ בָּאִים.
נָאִים, נֶהֱדָרִים, נָעֲמוּ נְעוּרֵיהֶם.
שָׁתְקָה שֶׁמֶשׁ. שְׁמוֹתֵיהֶם שָׁקְעוּ.
מָגִנִּים, מְדַמְּמִים, מָלְאוּ מָוֶת.
הִנֵּה הִלּוּלֵינוּ, הֲרוּגִים.
נְצֹר נִשְׁמַת נִפְלְאֵי נְדִיבוֹתֶיךָ,
שְׁמֹר שְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל שׁוֹבָבֶיךָ,
מֵתוּ מְבָרְכֵינוּ, מֻבְחֲרֵי מוֹלֶדֶת,
הֵמָּה הֲרוּגֵי הֲווֹתֶיךָ.
נִפְלְאוּ נְתִיבוֹתֶיךָ, נִפְלְאוֹתֶיךָ נִפְלוּ.
שַׁמָּה שָׁתַלְתָּ, שַׁדַּי, שֶׁתֵּדַע.
מִיּוֹם מוֹתָם מְנוּחָתֶנוּ מָרְרָה.
הַנְּעָרִים הַלָּלוּ, הוֹדָם הוּא הוֹדֶךָ.
אֵל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים,
הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה לְנִשְׁמוֹת הַבָּנִים
שֶׁחֵרְפוּ אֶת נַפְשָׁם, קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים,
בֵּין עָרִים וּכְפָרִים, עֲמָקִים וְהָרִים,
וְהָלְכוּ לְעוֹלָמָם צְעִירִים וּבָרִים
וְחָלָב יַנְקוּתָם עַל פִּיהֶם כְּמֵי מָרִים.
* מתוך כתב-היד "שירים חדשים – 2005-2006"
אהוד בן עזר
השערורייה של דחיית התשלומים לסופרים
על שאילת ספריהם בספריות הציבוריות
כותבת לנו סופרת הילדים והנוער, חברת סומליו"ן, זוהר אביב: "בכל שנה בתאריך זה היינו אמורים לקבל תזכורת מוויקטור בן נעים, מנהל המחלקה לספריות, מינהל התרבות, משרד המדע, התרבות והספורט, ובו פירוט התשלומים המגיעים לנו עבור השימוש, כלומר שאילת עותקי ספרינו בספריות הציבוריות ברחבי הארץ בשנת 2005. מכיוון שהשנה לא הגיע דבר, הרמתי טלפון למשרדו, ומשם הודיעו לי שהטיפול בתשלומים על פי השאילות בספריות עבר למחלקת [או למרכז] ההדרכה לספריות הציבוריות. התקשרתי גם לשם ואמרו לי שהתשלום יהיה רק בדצמבר 2006 וגם זה מוטל בספק בשל ההתארגנות הקשה. לדעתי חשוב מאוד שנצא בקריאה משותפת להפסיק לזלזל בנו ולא לדחות עוד את התשלומים המגיעים לנו וזאת מבלי להודיע לנו, או לעדכן אותנו. ובכלל, מדוע לעכב תשלומים שמגיעים לסופרים על השימוש בספריהם, שהם פרי עמלם?"
בשנים 1984/1985, כאשר שמעון פרס היה ראש הממשלה ברוטציה עם יצחק שמיר, היתה הסופרת שולמית לפיד יושבת-ראש אגודת הסופרים, עו"ד אלי זוהר היועץ המשפטי, בהתנדבות, ואני יו"ר הוועדה המקצועית של האגודה. בסיועה של בקי פריישטאט, עוזרתו של פרס לנושאי תרבות ואמנות (מטעם "העבודה"), הצלחנו להשפיע על ראש ממשלה לכונן ועדת מנכ"לים לבדיקת מעמד הסופר בישראל. לאחר דיונים והופעות שלנו ושל אחרים בפני הוועדה, הגישה זו את המלצותיה, שכללו הגדלת מיספר הסופרים הזוכים מדי שנה בפרס ההתפנות ליצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל (הסכומים נשחקו מאוד מאז), הגדלה משמעותית של הסכום השנתי לקניית ספרי מקור לספריות הציבוריות (סכום אשר בתוך שנים מעטות נבלע כליל בתקציב העלוב השנתי הרגיל), והחשוב ביותר – כינון הסדר תשלומים לסופרים על שאילת ספריהם בספריות הציבוריות לפי מידגם, כנהוג במדינות מערב-אירופה כאנגליה, (פבליק לנדינג רייט), גרמניה וסקנדינביה. לפי הדוגמה האירופית לא דובר על תמלוגים וזכויות, אלא על תשלומים ישירים לסופרים, מבלי שהמו"לים יוכלו לתבוע חלק כלשהו. לכן נקרא ההסדר "תשלומים לסופרים לעידוד היצירה המקורית" ולא "תמלוגים".
בשלב זה פרץ ריב גדול ביני לבין אבנר שלו, שעמד אז בראש המינהל לתרבות. אני דרשתי שאקו"ם תקבל לידה את ייצוג הסופרים מול מינהל התרבות, המשלם, וכך יובטח האינטרס של כלל הסופרים, (וכמובן לא רק חברי אגודת הסופרים ואקו"ם) – כמו כל איגוד מקצועי הנאבק מול המעסיק. ואילו אבנר שלו לא הסכים להוציא מידיו את חלוקת הסכומים, ויצר מעין "אקו"ם" בתוך המחלקה לספריות, שתפקידו היה לבצע מידגם של שאילות ספרים באחוז מסויים של ספריות ציבוריות מדי שנה, לקבוע סכומי מינימום אך גם "גג", כדי שסופרים רבי-מכר אחדים לא ייקחו את כל הקופה. כך בדיוק נהוג בדוגמה האנגלית, ונקבעה ועדה פריטטית לסופרים ולמינהל התרבות, המחלקה לספריות, להקפיד על ביצוע ההסדר ולטפל בתלונות.
על הביצוע הופקד משנת 1985 והלאה מנהל המחלקה לספריות, ויקטור בן-נעים, והיו לי לא מעט ריבים וויכוחים עימו, שהגיעו עד לוועדת החינוך של הכנסת, אך בסופו של דבר התיידדנו, תוך אמון הדדי מלא ובמטרה משותפת לטובת הסופרים; וכך במשך השנים, גם כשלא הייתי בתפקיד ציבורי, היה מוסר לי מידע על החלוקות וכיצד הוא משתדל לשמור על הסכום הריאלי העומד לחלוקה, מול כל הקיצוצים גם בצוות של משרדו הממונה על המידגם וביצוע התשלום.
כאן המקום להעיר שבמפתח החלוקה היה וישנו כל הזמן ויכוח בין הסקטורים השונים של הסופרים: פרוזאיקנים, משוררים, מחזאים, מסאים ספרותיים וסופרי הילדים והנוער בכל התחומים, כולל ביוגראפיות. כל סקטור ביקש ומבקש נתח יחסי גדול יותר מתוך הסכום הכללי, לחלוקה בין חבריו. מה עוד שספרי שירה ועיון אינם נישאלים בספריות, ואילו ספרי ילדים ונוער, שהם עיקר היקף ההשאלות, הם דקים מאוד בדרך כלל לעומת הרומאנים למבוגרים.
והנה מתברר שהטיפול בחלוקת התשלומים יצא מידיו של ויקטור בן נעים ועבר למחלקה אחרת, שלא טרחה כלל להודיע על כך לסופרים או לגופים המייצגים את הסופרים, ועכשיו החוצפה שלהם לומר לסופרים שבסוף 2006 – כלומר, באיחור של שנתיים! – אולי ישלמו להם את התשלומים לשנת 2005 ואולי גם זה לא! – והסכומים, אגב, לבד מרבי-מכר אחדים, הם בין אלף לשלושת אלפים שקלים ברוטו לסופר בשנה!
משה דור
ז'וליבה ובלאונט
בימי נעוריי היה "מיכאל סטרוגוב" של ז'ול ורן אחד הספרים החביבים ביותר עליי. עד מה הזדהיתי עם שליחו של הצאר, המחרף את נפשו כדי להגיע לאחיו של השליט, הנצור בסיביר על ידי הטטרים המתמרדים, ולהזהירו מפני בוגד הזומם להרגו ולהסגיר את העיר לצרים עליה!
באותו ספר בלתי-נשכח, שראה אור בצרפתית המקורית לפני מאה ושלושים שנה ותרגומו העברי פורסם, אם אינני טועה, בהוצאת "אמנות" רבת-הזכויות, משרטט וֶרן דמויות של שני עיתונאים, האחד צרפתי והשני בריטי, שבראש מעייניהם עומדת התשוקה לספק לקוראיהם את החדשות העדכניות ביותר מזירות-העולם ולפיכך הם עושים כל מה שביכולתם כדי להקדים איש את רעהו בדיווח על המתרחש במלחמה בין הרוסים ובין הטטרים.
באחד הקטעים המשעשעים ביותר נוסעים השניים, ז'וליבה הצרפתי ובלאונט האנגלי, יחדיו ברכבת לאזור הקרבות, כשזה יושב ליד החלון הימני ומישנהו ליד החלון השמאלי, איש-איש ופנקסו בידו. האחד משקיף על רכס הרים והשני על מישור רחב-ידיים, וכך קורה שהאחד מתאר לקוראיו את ההרים המתנשאים אל על והשני משרטט את המישור האינסופי, שני הצדדים של אותו נוף עצמו שמסילת הברזל נמתחת דרכו, וכל אחד מהם נאמן למה שרואות עיניו ואינו, חלילה, מוליך את קוראיו שולל.
נזכרתי באפיזודה הזו כשקראתי תמול-שלשום באתר האינטרנט של "ידיעות אחרונות" שני מאמרים, אחד של עיתונאי ותיק ואחד של מזכיר "שלום עכשיו". שני האדונים מכובדים עליי והשקפות שניהם אינן רחוקות כל עיקר אלו מאלו. אך בעוד העיתונאי סבור שבמצב הקיים אין טוב מחילופים בראשות הממשלה, אהוד אולמרט צריך לפרוש מהר ככל האפשר ותחתיו יבוא שמעון פרס עתיר הניסיון, שהוא "איש שלום ובעל חזון," הנה המזכיר מותח ביקורת חריפה על הרחבת המאחזים הבלתי-חוקיים והבנייה בהתנחלויות "המאושרות" ומציין כי תופעה זו, הסותרת את התחייבויות ישראל לארה"ב וכיוצא בזה, תערים מכשולים בנתיבו של משא-ומתן אפשרי לשלום – זוכה לתמיכתו של המישנה לראש הממשלה, הלא הוא שמעון פרס...
על צד האמת, הרהרתי בז'וליבה ובלאונט הזכורים לטוב כאשר נתקלתי לא מכבר בתיאורי הופעה מסויימת של הרמטכ"ל רב-אלוף דן חלוץ. כתב פלוני ציין את פניו הנפולים של מצביאנו הראשי ואת העוגמה השפוכה עליהם, ממש כאותו אביר בן-דמות-היגון, דון קיחוטה של סרוואנטס, ואילו עמיתו הרחיב את הדיבור על קלסתרו הבוטח, המאושש והאופטימי. הנה כי כן, לא רק הזמן הוא יחסי, אלא גם האמת כשם שהיא נתפסת על ידי בעלי אותו מקצוע, הנשלחים לסקר אותו אירוע שבמרכזו עומד אותו אדם.
כמעט ספקתי כף אל כף במבוכתי כשנזכרתי במה שאמר איל-העיתונות הבריטי לורד נורתקליף (כדי להביא גאולה לעולם אציין, כי מצאתי זאת ב"ספר הציטטות הגדול" שליקט וערך פרופ' אדיר כהן): "עיתונאות היא משלח-יד שעניינו להסביר לאחרים מה שאתה בעצמך אינך מבין."
ונחה דעתי.
פתרון בחלל
ואם הזכרנו את ארה"ב, הנה רשת כל-בו אמריקנית – כך מדווח כתב "ידיעות אחרונות" בניו יורק – שפירסמה את קטלוג המתנות שלה לקראת תקופת החגים באותה מדינה, כללה בו גם שי מקורי בהחלט: טיסה לחלל.
מסתבר שהרשת תציע ללקוחותיה לרכוש טיול בחלל לשישה אנשים תמורת סכום סמלי של מיליון ו-760 אלף דולר, והחבילה משופעת בכל טוב, מבדיקות רפואיות לנוסעים ועד לריחוף בחלל, ואפילו חגיגה לאחר הנחיתה בביתו של מנכ"ל החברה המשווקת את החבילה.
עלה בדעתי שההצעה המרתקת הזו יש בה כדי לפתור את הבעייה האישית הקשה שאנו מתחבטים בה בלי שינצנץ אור כלשהו בקצה המינהרה: מה לעשות ב"שלושת המופלאים" הנאחזים בעיקשות יוצאת דופן בכיסאותיהם. אולי הטיסה בחלל – על חשבון הציבור, כמובן – תפתה אותם לפנות את לשכותיהם. וכיוון שההצעה, שתאפשר ללקוחותיה להתבונן מגבוה אל הנמושות, במדים או בלעדיהם, המתרוצצות עלי אדמות, מכוונת לשישה אנשים, הבה נצרף לה"ה אולמרט, פרץ וחלוץ את נשיא המדינה, את יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ואת שר המשפטים לשעבר, שאל נכון לא יחמיצו את ההזדמנות להיספח אל בני העלייה האחרים.
על צד האמת, ייתכן להרכיב עוד שישיות מקרב טובי העם – היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה ישמחו לסייע בבחירה – שישתתפו בטיסת הבכורה, או באלו שתבאנה אחריה, ואנו משוכנעים שהיזמים יעניקו למדינת ישראל את ההנחות המתבקשות מהיענותה הנלהבת, וככה נצא כולנו נשכרים.
זה הקטן גדול יהיה
אנו אסירי תודה ל"ידיעות אחרונות" גם בשל הידיעה המאלפת הבאה שעניינה סקר שהקיף ארבעים אלף גולשים באתר האינטרנט של העיתון ובו הוצגו שאלות נוקבות ומעמיקות בנושאי דת ופילוסופיה (איננו מוצאים מונח טוב יותר לכך) העומדים על סדר יומם המתמיד של הישראלים.
בסקר נמצא, כי שבעים אחוז מהנשאלים (הללו סווגו לדתיים, מסורתיים וחילונים) מאמינים שיש אלוהים בהגדרתו הדתית, וכמחצית מהחילונים שותפים לאמונה הזאת. עודנו, אתאיסטים עלובים שכמונו, פוערים פה ופנינו משחירים כשולי הקדרה מעוצמת ההפתעה האיומה, והנה גילינו ש-60 (שישים) אחוז מאמינים שאלוהים ברא את העולם, והללו כוללים בתוכם 29 אחוז מן החילונים.
כאן תקפה אותנו סחרחורת, עינינו כהו, איברינו שקשקו, הדם צף ועלה לראשנו – פרצופו של צ'ארלס דארווין התמזג חליפות בזה של משה רבנו – ואילמלא חברים טובים שהחזיקו בנו והושיבונו בזהירות על כיסא, היינו קורסים תחתינו בעילפון חושים. נודה ולא נבוש, איננו יודעים אם היינו נחלצים מן הסקר הזה בעוד נשמה באפנו אלמלא מימצא נוסף ששובב מעט את נפשנו הנהלאה: חמישים ושבעה אחוזים ממשתתפי הסקר אינם מאמינים בביאת המשיח, וכופרים-בעיקר אלה (אנא הרהרו בשלושה-עשר העיקרים של הרמב"ם!) כוללים 87 אחוזים מהחילונים, 46 אחוזים מהמסורתיים ושני אחוזים מהדתיים.
כיצד יכולות הבריות להאמין בריבונו של עולם בהגדרתו הדתית, לייחס לו את בריאת העולם ותוך כדי כך לדרוס ברגל גאווה את האבולוציה ולעולל בעפר את קרנו של המדע – ובה בעת לא להאמין בביאת המשיח? הדבר נעלה מהשגתנו. משהו רקוב בממלכת דנמרק הסטטיסטית, או משהו משובש בתאים האפורים של הישראלי הממוצע, התאים האפורים שארקיל פוארו, הבלש המהולל של אגאתה כריסטי (נתעלם לרגע קל מהעובדה שלא היתה מבנות העם הנבחר) זימר להם מזמורי שבח שכאלה!
זאת אף זאת, התשובות בעניין ביאת המשיח מכילות מימצא מהמם ומחריד בהשלכותיו: מילא המסורתיים, שכמעט מחציתם אינה מאמינה שמשיח צידקנו עתיד לבוא, שני אחוזים מן הדתיים גם הם אינם מאמינים בכך...
ואל תהיו סבורים, בבקשה מכם, שמספר זה בטל ומבוטל הוא. זה הקטן גדול יהיה. זרע הספק הוא זרע השטן והוא מתפשט ומתחזק בחשאי וכל הרבנים והאדמו"רים, המקובלים והחסידים, הצדיקים והפרושים, קובעי המזוזות ורוכשי בקבוקי המים הקדושים ועובדי נ..נ..נ...נח...נחמן..מאומן, כולם כאחד וכל אחד מהם לחוד, לא יעצרו כוח לבלום את הנחש הקדמוני הזה.
שני אחוזים? זה אחוז החסימה בבחירות לכנסת!!!
הרצל חקק
וְזָכַרְתִּי, וְהִזְכַּרְתִּי
מחזור שירים לשכונת בתי סיידוף, שיבה מאוחרת לשכונת הילדות, פרקים מפואמה
פצעי אוהב
הַכֹּל מְדַמֵּם. אֶת הַכֹּל רָאִיתִי
עַתָּה, שׁוּב, וְהֵבֵאתִי אֶל לִבִּי, וְהֵבֵאתִי
אֲלֵיכֶם, מְקוֹמוֹת וְשָׁנִים,
פָּנִים בְּפָנִים, אֵשׁ וַעֲנָנִים, וְהַכֹּל
עוֹד פּוֹעֵם
אַתֶּם רְאִיתֶם
הָאֲבָנִים הָיוּ שָׁם מְחַכּוֹת
כְּמוֹ הִתְחַבְּרוּ זוֹ לַזּוֹ, בַּכְּאֵב, כְּמוֹ הָיוּ יַחַד
לְהַר, וְאוֹתִיּוֹת
עֲלֵיהֶן מֵאוֹתָם יָמִים, סְפוּגוֹת בְּדָם שֶׁיָּבַשׁ, בַּדְּבַשׁ,
שֶׁעֲדַיִן נִגָּר, וּבָאתִי אֲלֵיהֶן, הִגַּעְתִּי עַד לִבָּן, עַד לְכָאן.
לְשׁוֹנִי דָּבְקָה לְחִכָּן.
וְשָׁמַעְתִּי אֶת הַנְּגִינָה הַיְּשָׁנָה, עַל הַפַּחִים, הַבַּרְזִלִּים, בֶּכִי
הָרוּחוֹת.
אֵלֶּה הָאֲבָנִים שֶׁלִּי וְאֵלֶּה הַמַּכְאוֹבִים שֶׁלָּכֶם:
רָאִיתִי אֶת הַלּוּחוֹת
מַשִּׁיב הָרוּחַ
הֵיכָן הַשֶּׁמֶשׁ, הֵיכָן הַשָּׁמַיִם.
הַחֲלוּדָה בַּגְּזוּזְטְרָאוֹת הָיְתָה אֲדֻמָּה יוֹתֵר. כְּמוֹ שְׁקִיעָה.
מְלֵאָה הוֹד. מְלֵאָה דְּמָעוֹת.
בָּאֲוִיר אוֹתוֹ שֶׁקֶט קָפוּא, מַחְנִיק בַּגָּרוֹן.
זֶה הַלַּחַן
שֶׁל הַצִּמָּאוֹן.
תורת הזמן
דּוֹר אָבוּד שָׁלַח אוֹתִי לְכָאן, דּוֹר שֶׁלֹּא רוֹצֶה
לָמוּת. שֶׁמְּחַפֵּשׂ בַּמְּעָרוֹת, בַּלְּבָבוֹת, לָתוּר אַחַר מְגִלָּה
עַתִּיקָה, אַחַר מְגִלַּת הַמֶּלַח
שֶׁנּוֹתְרָה, שֶׁצּוֹרֶבֶת, מְצִיקָה,
וְחַיַּי שֶׁנּוֹדְדִים וְעֵדִים
בְּאַלְפֵי הֵדִים שֶׁרוֹעֲדִים:
אַל תִּפֹּל רוּחֲכֶם
זֶה אוֹתוֹ לַחַן
אוֹתוֹ בְּכִי שׁוֹתֵת
נֶאֱמָן, בְּכִי שֶׁל יֶלֶד קָטָן,
שֶׁצּוֹעֵק בְּשֶׁקֶט,
שֶׁיֵּשׁ לוֹ לַחַשׁ גָּנוּז
מִימוֹת עוֹלָם, שִׁיר בְּרֵאשִׁית
עִם מוּבָן
זוֹ תּוֹרַת הַזְּמַן
ליאורה בן יצחק / ארבעה שירים
איש לא רואה
אִישׁ לֹא רוֹאֶה
רַחֲשָׁהּ
בֵּין קִפְלֵי מַחְשַׁבְתָהּ
כִּכְנַף פַּרְפַּר מְרַפְרֵף
וְנֶעֱלַם
וּלְרֶגַע שׁוּב צָף
נֶאֱחָז בְּשׁוּלֵי חֲלוֹם
כְּמֵיתָר מִפְּנִימִיוּתוֹ מִתְפַּקֵּעַ.
3.6.96
מול חלוני
עַל חַלּוֹנָהּ פּוֹרְחוֹת פֵּטוּנְיוֹת.
בְּיָדָהּ מַזְלֵף קָטָן מְרַחֵף
כִּמְנַצַּחַת עַל תִּזְמֹרֶת
מַזְלִיפָה רְסִיסֵי אוֹר
"בּוֹאוּ פַּרְפָּרִים לְבָנִים," שָׁרָה בְּרוֹנְיָה
נִדְמֶה יְלָדֶיהָ
מִתְעוֹפְפִים אֶל חֵיקָהּ
וּבְּחֵיקִי הַצֶּ'לוֹ נָח.
אֶצְבְּעוֹתַי רוֹטְטוֹת בַּאךְ
מוּל חַלּוֹנָה
חֲלָלִי
21.8.90
על אותו השביל
גְּבָרוֹת מְדַדּוֹת
יוֹדְעוֹת הֵיכָן נִגְמֶרֶת הַדֶּרֶךְ
בֵּין פְּרָחִים מַנְבִּיטוֹת צַעֲרָן
אַף רְעָמִים מוֹחִים בְּקוֹל
עַל גְזֵרַת הַמֵּת.
במפת הדרכים
בְּמַפַּת הַדְּרָכִים הַבַּיִת מָחוּק.
רַק מִלִּים אִלְּמוֹת
מִתְהַפְּכוֹת
בְּנִבְכֵי לָשׁוֹן כְּבוּיָה
ברוך תירוש: מסע לגליפולי
לאהוד בן עזר, גמר חתימה טובה וחג שמח,
הפירוט בגיליון 180, בתיאור החיים באיסטנבול בימי שלטון העות'מנים, ריגש אותי והעלה בזיכרוני את הימים הרבים בהם שוטטתי בכל סימטאות העיר וצפיתי בשכיות החמדה, באתרי הארכיאולוגיה, התרבות וההיסטוריה, במסגדיה ובבתי כנסיותיה, בנופיה ובשווקיה, ונהניתי מתבשיליה.
בסיוריי היכרתי את צאצאי כת ה"דנמה", אלה שנאלצו בשעתם להתאסלם, ושמרו בסתר מסורות יהודיות וקיוו לתחייה ולתקומת עם ישראל. בשיחות איתם נאמר בפירוש כי אתא טורק היה אחד מהם, וכי הוא קירב לידו בצמרת אישים מכת ה"דנמה". לאחרונה קיבל התרחיש אישור במאמר שטנה שהתפרסם בטורקיה, וכן נטען כי צמרת הצבא הטורקי עדיין מלאה באותם חוגים, וזאת הסיבה למאבקם בהתחזקות האיסלם הממסדי, ולקשר ההדוק בינם לבין צה"ל.
אגב, בארכיון "הארץ" ניתן למצוא העתק מאמר גדול מאת איתמר בן אבי המספר על ביקוריו התכופים של הקולונל מוסטפא קמאל, הוא אתא טורק, בירושלים, על שהותו בקרב הקהילה היהודית, ועל היצמדותו לאוכל המסורתי.
יודעי דבר באיסטנבול אף לחשו לי כי סינאן, האדריכל האגדי של סולימאן המפואר, היה אף הוא מזרע היהודים שאולץ להתאסלם בצעירותו. באמצעות אותם "יודעי דבר" זכיתי לחווייה נדירה והייתי אולי הישראלי הראשון שסייר במשך שבוע ימים באתרי הקרבות בגליפולי, שהיו איזור צבאי סגור, וזאת כאשר התמניתי מלווה למשלחת האוסטראלית לאירועי 60 שנה לקרבות הדמים במלחמת העולם הראשונה. במשלחת היו 80 משתתפים, ובהם ראש-הממשלה והמושל מטעם המלכה, הרמטכ"ל ופמלייתו, ואיתם קרובי משפחה של החללים, ושישה אנז"קים ישישים, שזכרו כולם את טרומפלדור ואת פיקודיו, נהגי הפרדות ה"פלשתינאים", שהעלו ציוד ותחמושת, מים ומזון, מספינות הצי אל החיילים בחפירות במעלה ההר.
במשך שבעה ימים סיירנו בכל אתרי הקרבות הנוראים, בחסות הצבא הטורקי, שם קויימו טקסים מרשימים באתרים, שאגב נושאים שמות כאילו מלכסיקון צה"ל – "העץ הבודד", "המשתלה", "חוות צימרמן" ועוד. מצאתי גם את האנדרטה המנציחה את "גדוד ציון ZION CORP של נהגי הפרדות" ואת איזור פעילותם.
ברחבי גבעות גליפולי הוקמו בתי-קברות צבאיים מפוארים למאות אלפי החללים מצבאות הברית והטורקים. לתדהמת קרובי משפחות החללים, ירדתי לחפירות הנטושות ומצאתי בהן שלדי חיילים ושרידי כלי נשק וציוד אישי שעדיין היו מצויים בהן, וחברי המשלחת זיהו את שמות יחידות האנז"ק על כלים ובעיקר על מימיות אמאיל כחולות ומיכלי גרוג מקרמיקה.
הרפתקה מיוחדת נזדמנה לי לאחר טקס צבאי ליד "חוות צימרמן" לזכר שלושים אלף חיילי צרפת שנהרגו בקרבות, חלקם באורח מביש, לפי התיאורים. לאחר הטקס קלטתי את דברי השגריר הצרפתי, שהתבטא בפני עמיתיו ברוגזה על העובדה ש"שלושים אלף חיילים צרפתיים 'טובים' הקריבו את חייהם להגנת חווה של איזה יהודי מחורבן."
ללא כחל ושרק השבתי לו בקול ובשפתו כי החווה לא הייתה שייכת ליהודי אלא לדיפלומט גרמני, אולי שר החוץ; והזכרתי לו את העובדה שהצרפתים נהרגו עקב שגיאות ועצלות מפקדיהם.
הסובבים שם לא היו רחוקים ממחיאות כפיים.
שנים אחדות לאחר מכן, ולאחר פניות לשלטונות והרגעות המתח והחשש מ"פלישה" יוונית, נפתח מרחב גליפולי לביקורי תיירים, ויזמתי ביקור מרתק של כארבעים ותיקי פלמ"ח. שהינו בעיירה צ'אנאקאלה המקסימה, ליד מיצרי הדרדנלים, ונהנינו שם מבישולים וממטעמי המנגל, כשמכל חלון נשמע בשירה קולה הצלול של עופרה חזה ז"ל. משם חצינו את המיצר המרשים במעבורת, לעבר חפירות גליפולי ועלילותיה, ואני ממליץ לכל מטייל להגיע לשם. המקום מרוחק אמנם כ-270 קילומטר מאיסטנבול, אך הטיול בסביבה מהנה, ובו גם עתיקות טרוייה, ועיירות חוף ציוריות שהיו חלק מיוון העתיקה והן מצויות לא הרחק. ההיסטוריון גרשון שיינמן מעין-חרוד (איחוד) הוא מדריך מעולה לסיורים, וגם אני מוכן לייעץ למעוניינים בטיול מהנה.
ברוך תירוש
יוסי גמזו
שִיר-עֶרֶשֹ לְיַלְדָּה קְטַנָּה אַחַר הַמִּלְחָמָה
"גַעֲגוּעִים אֶל מַשֶּהוּ אַחֵר"
(אברהם חלפי: "מזוית אל זוית")
יַלְדָּה שֶלִּי, בִּקַּשְתּ אוֹתִי לָשִיר לָךְ כָּאן שִיר-עֶרֶשֹ
וּכְמוֹ רַקֶּפֶת רֹאש הִרְכַּנְתּ לַלַּיְלָה הַקָּרֵב,
אָז אֵיךְ אֶפְשָר, יָפָה שֶלִּי, אַחַת וְאֵין אַחֶרֶת,
לִשְמוֹעַ מַה בְּפִיךְ הַיַּלְדוּתִי – וּלְסָרֵב?
יַלְדָּה שֶלִּי, יָדַי עוֹבְרוֹת כְּמוֹ גַל בְּתַלְתַּלַּיִךְ,
יָפָה שֶלִּי, צְחוֹקֵךְ עוֹבֵר כְּמוֹ טַל בְּעַצְבוּתִי
וְשָר אֲנִי כְּמוֹ פְרַאיֶר אֲבָל פְרַאיֶר פְּקוּחַ-עַיִן
אֶת אֶרֶץ-יִשְֹרָאֵל הַיַּחְפָנִית שֶל יַלְדוּתִי.
כִּי הָיֹה הָיְתָה פַּעַם כָּאן אֶרֶץ קְטַנָּה
שֶגְּדוֹלוֹת לֹא הָיוּ עוֹד כָּמוֹהָ
בְּרֵעוּת אֵיתָנָה, בְּחֶדְוַת נְתִינָה,
בְּלָשִיר, וְלִצְחוֹק, וְלִדְמוֹעַ.
כִּי הָיִינוּ דַלִּים אָז, יַלְדָּה, בִּנְכָסִים
אֲבָל מַה? מִּילְיוֹנֶרִים בְּרוּחַ
וְאִם מִישֶּהוּ לֹא מַאֲמִין בְּנִסִּים
אָז הוּא לֹא רֵיאָלִיסְט, זֶה בָּטוּחַ...
יַלְדָּה שֶלִּי, הָיוּ יָמִים בָּהֶם עוֹד לֹא הָיִינוּ
לֹא עַם עַל אַדְמָתוֹ וְלֹא צָבָא בִּלְתִּי-נִכְחָד,
רַק מִשְפָּחָה גְּדוֹלָה אַחַת, חַמָּה, שֶבָּהּ חָיִינוּ
אֶחָד בִּשְבִיל כֻּלָּם כָּאן וְכֻלָּם בִּשְבִיל אֶחָד.
אֲבָל כִּסַּחְנוּ אָז קוֹצִים, אוֹיְבִים וְגִדְרֵי-תַּיִל
וְלֹא אִיש אֶת אָחִיו, וְלֹא עַל הוֹן וְעַל שִלְטוֹן,
וּפִרְחֵי-בָּר פָּרְחוּ בַּיּוֹם (וְאַהֲבוֹת עִם לַיִל)
בִּשְֹדוֹת אַרְצִי שֶלֹּא כֻּסּוּ עוֹד פִּיחַ וּבֶטוֹן.
כִּי הָיֹה הָיְתָה פַּעַם כָּאן אֶרֶץ קְטַנָּה
לֹא מֻפְרֶטֶת וְלֹא מְקֻרְנֶפֶת
שֶכָּל בֹּקֶר חָדָש בָּהּ הָיָה מַתָּנָה
וְכָל זֶמֶר – אוּטוֹפְּיָה נִכְנֶפֶת
וְאוֹתָהּ הַמִּלָּה הַגַּסָּה, צִיּוֹנוּת,
עוֹד כָּרְעָה לָהּ הַצִּינִיּוּת בֶּרֶךְ
כִּי הוּבַן לְכֻלָּנוּ, בִּמְלֹא הַכֵּנוּת,
הַהֶבְדֵּל בֵּין מְחִיר וּבֵין עֵרֶךְ.
יַלְדָּה שֶלִּי, הָיָה לָנוּ חֲלוֹם יָשָן, שָכוּחַ
שֶל דּוֹר פַנְטַזְיוֹנֶרִים שֶלִבּוֹ פְּלָאִים בָּדָה,
אַךְ רַק בִּזְכוּת הַפְרַאיֶרִים הָהֵם, רוֹעֵי-הָרוּחַ
יָדַעְנוּ שֶהַכֹּל אֶפְשָר וְאֵין זוֹ אַגָּדָה.
וּמִשּוּם כָּךְ, יַלְדֹּנֶת, גַּם אֲנִי עַקְשָן-לְאַלְלָה
וּמִשּוּם כָּךְ תְּמִימִים כָּמוֹנִי עוֹד מַאֲמִינִים
שֶגַּם אִם הַחֲלוֹם נִסְדַּק הוּא עוֹד יַמְרִיא לְמַעְלָה
וְאֶרֶץ-יִשְֹרָאֵל יָפָה הִיא לֹא בָּעֲנָנִים.
כִּי לֹא צָרִיךְ הַיּוֹם לֹא בְּפָנָס וְלֹא בִּקְצֵה-נֵר
לָתוּר כְּמוֹ דְיוֹגֶנֶס אֶת הָאֱמֶת בָּעֲלָטָה,
"כָּל הַחֶשְבּוֹן עוֹד לֹא נִגְמַר" אָמַר כְּבָר פַּעַם בְּרֶנֶר
וּבַחֶשְבּוֹן הַזֶּה צָרִיךְ לִפְתֹּחַ כְּבָר עַתָּה.
כִּי אִם אֶת אֻרְווֹת אוֹגֵיאַס נַשְֹכִּיל לִמְחוֹת מֵרֶפֶש
וְאִם נַחְזֹר בְּאֹמֶץ אֶל עַצְמֵנוּ, אֶל שָרְשָהּ
שֶל אֶרֶץ-יִשְֹרָאֵל יְפַת-הַנּוֹף וִיפַת-הַנֶּפֶש
תִּצְמַח אֱמֶת מֵאֶרֶץ כְּתוֹחֶלֶת חֲדָשָה.
וְאוּלַי עוֹד נִזְכֶּה שוּב לְאֶרֶץ קְטַנָּה
שֶגְּדוֹלוֹת לֹא יִהְיוּ עוֹד כָּמוֹהָ
בְּרֵעוּת אֵיתָנָה, בְּחֶדְוַת נְתִינָה,
בְּלָשִיר, וְלִצְחוֹק, וְלִדְמוֹעַ.
כִּי אָמְנָם לֹא נִהְיֶה עוֹד דַּלִּים בִּנְכָסִים
אַךְ נִהְיֶה מִילְיוֹנֶרִים בְּרוּחַ
וְאִם מִישֶּהוּ לֹא מַאֲמִין בְּנִסִּים
אָז הוּא לֹא רֵיאָלִיסְט, זֶה בָּטוּחַ...
כל החשבון עוד לא נגמר
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
"כל החשבון עוד לא נגמר," כתב ברנר
כי היה מאוד חרא כאן בארץ
עוד לפני שהוא נרצח ב-21'
וגם הרבה אחר כך
חיים אנחנו היום בגן עדן
לעומת החיים שהיו אז
ואם אתם מתגעגעים למשהו
אז היו אז גם הרבה שנאת אחים
הלשנות וויכוחים מרים בצל הבריטים
"שוק שחור" בצנע ועוד קודם
במלחמת השחרור הרבה משתמטים
לא אין אל מה להתגעגע
כי הפערים אז היו לא פחות גדולים
וכאשר האוהלים במעברות דלפו
היו בוץ וגם רפש שאפשר להשתגע
ותראו לי אחד שכיום מתגעגע
לשנאה בין יריבים פוליטיים
"בלי חרות ומק"י," ושיטת הפתקים
וחושיסטאן ורצח קסטנר ו"עסק הביש"
ו"הפרשה" והוצאת בן-גוריון ממפא"י
ו"סמארקץ'!" בכנסת ושביתת הימאים
תאמינו לי היו כאן ימים נוראים
אפלייה על גבי אפלייה ולא אהבת אחים
וכלכלה דפוקה שנושעה מאמריקה ובשילומים
ולמבקר המדינה [או הסוכנות] הראשון זיגפריד
מוזס אמר לוי בן דבורה אשכול:"לא תחסום
שור בדישו!" [אם אינני טועה בציטוט]
הכול היה כמעט אותו דבר רק שבקרֶב מיליון אזרחים
היו הרבה פחות תאונות דרכים, גניבות, מקרי רצח
ושחיתות מאשר במדינה שמתקרבת לשבעה מיליונים
והיתה פחות תקשורת כתובה ומשודרת וגם סוּפֶּר ממוסחרת
אבל יותר עיתונים מפלגתיים כיתתיים ויותר מוספים ספרותיים
ולסופר צעיר היה היכן לפרסם סיפורים
אורנים, המכללה האקדמית לחינוך
היחידה למחקר והערכה
אוקטובר 2006
העברית שפה חיה: קול קורא לכינוס השישי
כינוס אורנים השישי בנושא העברית שפה חיה ייערך במכללת אורנים שבקרית טבעון ויימשך יומיים: בימים שני ושלישי, 6-5 בפברואר 2007, י"ז-י"ח בשבט תשס"ז. במוקד ההרצאות והדיונים תעמוד העברית בת-זמננו בהקשריה החברתיים-תרבותיים. דגש מיוחד יושם על מחקרים העוסקים בסגנון ז'אנרים, יוצרים ויצירות בספרות, בסגנון ז'אנרים בתקשורת, בסגנון קבוצות חברתיות שונות, או בסגנונות בהקשרי סיטואציה שונים.
ואלה התחומים שאנו מבקשים להקיף במסגרת הכינוס: לשון הספרות ולשון התיאטרון. לשון התרגום לסוגיו. לשון תקשורת ההמונים (עיתונות, רדיו, טלוויזיה, אינטרנט). לשון החוק והמשפט. רטוריקה, לרבות תקינות פוליטית. לשון הילדים. אוריינות בית-ספר. אוריינות אקדמית.
כל ההצעות להרצאות יעברו שיפוט. המעוניינים בהשתתפות פעילה בכינוס ישלחו תקציר בן כ-400 מילה בדואר האלקטרוני, לכתובת: research1@oranim.ac.il. ראוי לצרף לתקציר רשימה ביבליוגראפית קצרה (4-3 פריטים). על התקצירים להגיע עד 20 בדצמבר 2006. עם תום הליכי השיפוט, ולא יאוחר מאמצע ינואר 2007, יקבלו הפונים תשובה.
בכוונת המארגנים להכין גם בעקבות הכינוס הזה קובץ מאמרים ממוקד, ולא "דברי כינוס" בעלמא. מוקד הקובץ ותוכנו ייקבעו על-יסוד ההרצאות שיוגשו לכינוס, וקבלת מאמר לדפוס תהיה כרוכה בהליכי שיפוט נוספים.
הוועדה המארגנת: רינה בן-שחר, גדעון טורי, דורית רביד, שולה בירגר, עירית זאבי
לאה גולדברג:
"ההליכה בארמיטאז' היתה אולי הדבר המעייף ביותר"
לאהוד היקר שלום,
בהמשך להערותיכם על הדרכות במוזיאונים (גיליון 180), אבקש להסב את תשומת הלב אל יומניה של לאה גולדברג. ביומנים אלו מתגלה המשוררת והסופרת הנפלאה, למבוגרים ולילדים, כאדם משכיל ורגיש, כאשת תרבות וכחובבת אמנות לתחומיה השונים (יומני לאה גולדברג, ערכו והכשירו לדפוס רחל ואריה אהרוני, ספריית פועלים, תשס"ו 2005).
בשנת 1954 היא ביקרה ברוסיה כחברה במשלחת. בין שאר המקומות נלקחו האורחים למוזיאון הארמיטאז' המיוחד במינו בסנט-פטרבורג [אז לנינגרד]. באחד בספטמבר היא כותבת ביומנה:
"ההליכה בארמיטאז' הייתה אולי הדבר המעייף ביותר מכל מה שעשיתי בדרך. המדריכה היא לקהל הבלתי-משכיל ביותר. התעכבה ליד העתק גרוע של 'הסעודה הקדושה' ופסחה על תמונות מצויינות. אצל הספרדים הראתה כמובן את מוריליו, אך פסחה על אל גרקו." (עמ' 497).
ראוי לציון פרק רשמֵי המסע שכותרתו: "סיור בארמיטאז'" (החל מעמ' 538, נכתב בתאריך 28.1.1955). יש בו תובנות לגבי סיור במוזיאונים בכלל ובארמיטאז' בפרט. ועל נושא ההדרכה היא כותבת באירוניה:
"אם מונה לי עונש על עוונותיי הרבים [...] שהביאוני אל הארמיטאז', המוזיאון הנפלא שבלנינגרד, והוכרחתי ללכת בו ארבע שעות ויותר מאולם לאולם ולהקשיב להסברותיה של המדריכה, המשכלת, ההגונה, היודעת להסביר, אבל... המפריעה לראות תמונות למי שאוהב תמונות, ככל המדריכים ומורי הדרך בעולם כולו." (עמ' 538).
גולדברג מלגלגת גם על קהל במוזיאונים, שמתרשם מהסברים על כמויות ומספרים במקום על איכויות אמנותיות: "תמיד מהלך קהל עם מורי דרך ורושם בפנקסים דווקא את הדברים האלה: 'לפסל זה וקישוטו היה צריך לצקת 10 קילו זהב... תמונה פלונית תופסת כך וכך מטרים על הקיר... משקל זרועו של אפולון הוא...'." (עמ' 540).
ברור שיש בדברים אלו הכללה, שפוגעת במדריכים ובמורי-דרך טובים. גולדברג עצמה מסתייגת מדבריה וכותבת: "מורי הדרך הרוסיים, הסובייטיים, בדרך כלל עולים על ה'גיידים' לתיירים באירופה." באשר הם ברובם בוגרי אוניברסיטה, אוהבים את מקצועם ומומחים בתחום אותו הם מציגים, "אבל בהדרכת קבוצות במוזיאון הם נתפסים לשגרה יתרה." (עמ' 538).
ולסיום, נחטא לנושא אם לא נצטט את סיכום התרשמותה: "אבל על אף כל ההרפתקאות שסיפרתי לעיל, ומחוץ לכל האישי, היו אלו שעות של הנאה גדולה מאוד. הארמיטאז' הוא אחד המוזיאונים הגדולים בעולם ואין ספור לאוצרות הטמונים בו ומוצגים בו לראווה." (עמ' 540). ובהמשך היא מתארת בפירוט את המבנה, "ארמון החורף" של מלכי רוסיה, ואת אוצרותיו. הווה אומר: גם מדריך גרוע לא יכול לקלקל יצירת אמנות טובה.
ושוב, הסליחה עם כל המדריכים ומורי הדרך המעולים – ויש כאלו בכל מקום ובכל תחום – מהם ידידים טובים מאוד שלי.
בברכת חג שמח,
עדינה בר-אל
סופר נידח מעיר: גם אנחנו חלמנו על הארמיטאז' ולמען הביקור בו נסענו לפטרבורג (ומשם בספינה בתעלות, באגמים ועל הוולגה למוסקבה), והתאכזבנו. יש להניח שלפני חמישים ואחת שנים עדיין היה אפשר לעמוד מול תמונות מצויינות בארמיטאז', ובייחוד בינואר כאשר יש פחות תיירים. כיום זוהי משימה בלתי אפשרית בין אלפי תיירים וקבוצות תיירים מכל העולם שגודשים את הכניסה למוזיאון ואת אולמי החל משעות הבוקר. אבל התופעה הזו של עודף צפיפות במוזיאונים קיימת גם במקומות אחרים בעולם, והדרך היחידה לווסת אותה היא כפי שנוהגים בתערוכות חשובות ומושכות קבל במוזיאונים הגדולים, לאפשר כניסה מווסתת לפי שעות בהזמנה מראש. כך גם נוהגים למשל במוזיאון השואה בוואשינגטון, אך לא ב"יד ושם" החדש בירושלים, שחבל שמייסדיו לא למדו עוד כמה דברים מהמוזיאון בוואשינגטון, שאז היו נמנעים ממגלומניה אדריכלית יקרה ובזבזנית, ושמים יותר לב לתוכן ולדרך הצגתו.
אנחנו היינו מותשים לאחר כשעתיים ולא הצלחנו לראות הרבה ואלמלא המדריכים שלקחו אותנו בדרכי עקיפין בתוך המבוך הגדול של המוזיאון, גם את המעט לא היינו מצליחים לראות. הרבה יותר התרשמנו, ובנחת, בגלריה טרטיאקוב במוסקבה, זאת בביקור קודם שערכנו במוסקבה בלבד.
לידידי דני קרמן שיטה משלו בביקור במוזיאון: נכנס ומתחיל לרוץ, עוצר רק על יד תמונה שמושכת את תשומת-ליבו, וממשיך לרוץ.
ספר חדש בהוצאת "קרפד"
תל אביב 100 – אלבום מהודר ובו כל נפלאות תל אביב
מאת הילה טוב
לאחרונה ראה אור בהוצאת "קרפד" הספר "תל אביב 100" שכתבה הילה טוב, מחברת רב המכר "129 סיבות טובות לצאת מהבית". הספר עוסק בתל אביב ומספק 24 מסלולי טיול אלטרנטיביים בעיר, שעוברים גם דרך אטרקציות מוכרות (בית בן גוריון, שדרות רוטשילד, נמל יפו וכדומה), אבל גם דרך אין-ספור פינות לא מוכרות כמו מנהרת הטמפלרים הסודית העוברת מתחת לקריה, מספרה אלטרנטיבית שבה ישזרו לך יהלומים ושברי צדפים לתוך הראסטות, חנות המתמחה בתרמוסים ובאקדחים (כן!), הספסל הסודי בגינת ביתו של יצחק שדה ביפו, האוצרות הגנוזים (שאינם חשופים לציבור) במוזיאון נחום גוטמן, מכונית הכיבוי הראשונה של העיר תל אביב ששוחזרה ממצב של גרוטאה למצב של יצירת אמנות ועוד אטרקציות רבות – הכול, כמובן, מצולם בצבע (על-ידי נתן דביר ומיכל רביבו) ומלווה בהסברים מאת הילה טוב.
בנוסף, הספר מציג מסמכים היסטוריים ייחודיים כמו הודעות דרמטיות של עיריית תל אביב על מצב בריאותו של מאיר דיזנגוף, דף הנחיות לתושבים (מצחיק עד דמעות) שפירסמה העירייה עם הצבת הרמזור הראשון בעיר, תוכניות שיחזור יפהפיות וצבעוניות של בתים היסטוריים בעיר (כמו למשל בית חרושת לודז'יה ברחוב נחמני, היכן שפעם היתה גלריה "ארטיפקט" ואין תל אביבי שלא חולם לקנות שם לופט) ועוד ועוד.
לצד כל אלה מופיעות בספר עבודות ייחודיות של אמנים תל אביביים ממגוון תחומים כמו המשורר רוני סומק, הצלמים רלי אברהמי ואלכס ליבק, הציירים נחום גוטמן ואיוואן שוובל, המאייר זאב אנגלמאיר ועוד – עבודות שהן בבחינת "תל אביב שלי".
מעקב אחרי מסלולי הספר ומכמניו, הן באופן מעשי והן בטיולי-כורסה, יספק לקוראים אינספור שעות של נחת, עניין והנאה משפע תגליות גדולות וסודות קטנים.
מחיר הספר לצרכן בחנויות: 110 ₪.
ההקדמה לספר
הרבה שנים אספתי את תל אביב בתוכי. מקומות, אנשים, שעות קסומות, כל פעם נאסף בי רגע מיוחד חדש. מסוג האהבות שמחלחלות לאט, מתחפרות בנימי הנשמה, עד שיום אחד את קמה בבוקר ומגלה שאת מאוהבת.
להתאהב בעיר זו תחושה מוזרה. כשאוהבים חתול, לוקחים אותו הביתה, עם גבר מתחתנים, ונעליים שמסנוורות את העיניים, קונים ומחליפים כעבור עונה. אבל עיר, איך אפשר לקיים איתה סיפור אהבה?
שלא כמו בשאר האהבות היא תמיד בשבילך. בכל מצב רוח, בכל מזג אוויר, בייחד או לחוד. תמיד. אף פעם לא נגמרת, לא מתעייפת. כל הזמן קורים בה דברים חדשים, בכל פעם נחשף בה שריד של עולם ישן. קסם מיוחד, יופי אין סופי.
תקופה ארוכה רציתי לגמול לה על החסד שהיא נוהגת בי. לשמח אותה בחזרה. חיפשתי במדריך הטלפון חנות מתנות לערים, ולא מצאתי בשום מקום. גם לא מעבר לים. אחר כך חשבתי על ארוחת ערב זוגית. מסעדה אינטימית, חוף ים פרוץ. את כולם היא מכירה, בכולם כבר היתה. כך נולד הרעיון לכתוב לכבודה ספר. לקשור לה כתרים קבל עם ועדה.
הספר "תל אביב 100" הוא מתנה לעיר שלא מפסיקה. חגיגה של צבעים וקולות, ושל טעמים. שיר הלל לאהבה.
[שני הקטעים מתוך הפרסום של המו"ל]
נשים בתקופת טרור
ערב לזכרה של דורה בלוך ז"ל
במלאת 30 שנה למבצע אנטבה
במלאת 30 שנה למבצע אנטבה ולהירצחה של דורה בלוך ז"ל (בת מייסד ראשון לציון יוסף פיינברג) יתקיים בבית יד לבנים בראשון לציון ערב המוקדש לנושא – נשים בתקופת טרור
הערב יתקיים במעמד מר מאיר ניצן, ראש עיריית ראשון-לציון
במוצ"ש, כ"ט בתשרי תשס"ז, 21.10.2006 בבית יד לבנים, אחד העם 20, ראשון-לציון בשעה 20.00
בהשתתפות: גב' תמר אשל – ח"כ לשעבר. מר דניאל בלוך – בנה של דורה בלוך ז"ל. ד"ר נאוה קליין. אהובה זריהאן – ניצולת מבצע אנטבה. נירית מעיין – נכדתה של דורה בלוך ז"ל. חגי יודן – שירה. מנחה – יגאל רביד.
גדי כפיר
תוספת ל"ספר המשחקים של ילדותנו" של בן עזר
אהוד שלום,
לספר המשחקים הנחמד והחביב שלך [ששלחת לי בקובץ מחשב] ברצוני להוסיף עוד שניים שלא ראיתי אותם, ואולי נשמטו ממני.
משחקי חורף
א. ארצות – משחקים בחורף במקום שיש אדמה רטובה שיכולה להחזיק סכין חד או אולר שנתקע בה. (רצוי באדמה כבדה). מסמנים מעגל ומחלקים אותו כמיספר הילדים המשתתפים. מושכים קווים מממרכז המעגל אל ההיקף: ארבעה ילדים – ארבעהרבעים, שלושה ילדים – שלושה שלישים וכן הלאה. לצורך קביעת סדר המשחק מסמנים בצד קו ישר וכל אחד זורק אולר אל הקו, לפי מידת הקרבה לקו קובעים את סדר הילדים במשחק. (ראשון הקרוב ביותר לקו). אז זורקים את האולר לשטח של שחקן אשר יש לו גבול משותף עם הזורק, ומושכים קו בכיוון שבו ננעץ האולר, ומספחים את השטח "הנכבש" על-ידי הסרת הגבול ויצירת רצף עם שטחו של הזורק. כך משחקים עד אשר המשחקים אחד כובש את כל הארצות.
ב. משחק חימום – שני ילדים עומדים זה מול זה, הם קופצים וכאשר הם באוויר האחד מפשק רגליו וסוגר אותן והשני מבצע תנועת פסיעה באוויר שני הילדים מתאמים את קפיצתם ומחליפים את כיוון תנועת הרגליים בכל קפיצה לאוויר. כל שאר הילדים מעודדים את הקופצים במחיאות כפיים לפי קצב הקפיצות.
ג. משחק חימום – כנ"ל, בהבדל שבשעת הקפיצה למעלה נפגשים הילדים בחזותיהם, וחוזר חלילה.
ד. משחק חימום – שני ילדים עומדים זה מול זה ומשלבים את אצבעות יד ימין בשמאלו של חברו ולהפך – יד שמאל בימינו של חברו, מצמידים את הידיים ומשפשפים אותן עד שחם מאוד.
ה. מי הנוגע – ילד עומד כשגבו אל שאר הילדים, ידיו משולבות כאשר גבות כפותיו נשענים על כתפיו, פנים כפות ידיו – כלפי חוץ, הילדים נוגעים או מכים בעוצמה שונה ובצורות שונות, והוא צריך לגלות את המכה. אחרי שאחד מהם היכה, וה"עומד" הסתובב אליהם, כולם מרימים ידיהם,מעמידים פנים תמימות ומשמיעים קולות זמזום.
משחקי חוץ
א. אחת, שתיים, שלוש – דג מלוח – באזורים מסוימים נקרא גם "אחת שתים שלום אדוני המלך" – אחד הילדים עומד כשפניו לקיר (או לעץ) וגבו מופנה אל שאר הילדים, שנמצאים במרחק של כעשרה מטר מאחור. הילדים שמאחוריו צריכים להתקדם אל הילד שליד הקיר. הילד קורא את ה"אחת, שתיים, שלש דג מלוח" או "אדוני המלך" – ולילדים מותר להתקרב אליו רק בזמן שהוא אומר את המשפט, כאשר בסיומו הוא מסתובב אל הילדים ורואה מי מהם עדיין זז, וזה צריך להחליפו בעמידה ליד הקיר. המשחק נמשך עד שנמאס...
ב. כדור הקפות – שתי קבוצות משחקים, האחת קבוצת חובטים בכדור טניס במקל, השנייה מפוזרת בשדה ותופסת כדורים ומשליכה אותם חזרה אל החובט. החובט צריך לרוץ בין ארבע תחנות בסיבוב בזמן שהכדור נמצא בשדה. לכל חובט שלוש מכות.
דיסק כפול לשירי יוסף הדר בביצוע חני ליבנה
אהוד שלום, רציתי להודות לך על פרסום שירו של יוסי גמזו "אם מותר לחלום?" [גיליון 180] ללחן של יוסף (יוסק'ה) הדר ז"ל. השיר כלול בדיסק הכפול החדש של שירי יוסף הדר שיצא בחודש שעבר בביצועה הנפלא של חני ליבנה. דרך אגב, ביום שישי, 6.10, בין השעות 17:00-19:00, תשודר ברשת ג' תוכנית מיוחדת המוקדשת לשירי יוסף הדר בהגשת נחום (נחצ'ה) היימן.
בברכת חג שמח,
מגל לוטן
[לצערנו הגיעה אלינו ההודעה אחרי צאת הגיליון של ה-5.10 אבל אולי יהיה שידור חוזר?]
סופר נידח אהוד בן עזר
והארץ תרעד
רומאן היסטורי שכתיבתו טרם הסתיימה
וראשיתו בעקבות מחזור הסיפורים "אפרת"
[שיצא לאור לראשונה ב"ספריית תרמיל", 1978]
המביט לארץ ותרעד
יִגע בהרים ויֶעשָׁנו
תהילים קד, פסוק לב
( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי.
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן מאת המלביה"ד.
[החלק השני של הפרק השמיני התפרסם בגיליון מס' 180לקראת ערב חג סוכות, י"ג בתשרי תשס"ז, 5 באוקטובר 2006]
פרק שמיני / חלק שלישי
החייט בן-ציון לוין עולה עם שתי נשותיו לארץ-ישראל
בשנת תר"ח, 1848, הפליגה בספינה מאיסטנבול לנמל ביירות משפחת לוין: בן-ציון, אשתו סלובה, אשתו-כאחותו מירלה-נג'ימה, והבן הקטן יחזקאל. הם לא לקחו עימם הרבה חפצים כי ידעו שהדרכים תהיינה בחזקת סכנה מפני שודדים וכי יהיה עליהם להיטלטל על גבי חמורים ופרדים בשבילים צרים וגבוהים. בן-ציון העדיף להשקיע את מעט הונו בבדים כי אמר לעצמו שאלה לא ימשכו את לב השודדים, שהרי מה יעשו בהם, ומצד שני ניתן לגלגל ולארוז אותם שיתפסו מקום מועט וגם ירפדו בדרך את הסל שבו יישב יחזקאל ובו תשב נג'ימה-מירלה הרזה, כנגד סל החפצים הכבד מהעבר השני של גב הבהמה. גם קנה חוטים, כפתורים, סרטי-בד, מחטים וסיכות בצבעים ובגדלים שונים, וכמובן לקח גם את כלי-עבודתו שאותם הביא מאודיסה, ובהם המספריים, הסרגל והמגהץ, ואת הפגיון שקיבל מיזיד ביי.
הספינה היטלטלה בגלים הגבוהים ונוסעיה עמדו על סיפונה והקיאו. מי שלא הקיא ממחלת-הים הקיא מריח ההקאה שהקיאו האחרים. אוויר-הים המלוח והטרי – הוא הסריח קיא שתן וצואה בנושבו על סיפון הספינה. ריח האוכל שלקחו עימם לדרך נעשה אחרי יום לריח פיגולים מעורר בחילה ורבים חלו, ויש שהיו כורעים על הסיפון ושתם חשוף לים כדי להחריא, ונס נעשה להם שלא נפלו. והרוח פיזרה את רסיסי הצואה הנוזלית על פני הסיפון והנוסעים. והמלחים מכרו לנוסעים מים רותחים ומסריחים במחיר מופקע. אפילו השחפים בחלו בספינה ולא ליוו אותה אל מעבר למצרי הדרדנלים.
בן-ציון רחב-הכתפיים דאג כמיטב יכולתו למשפחתו הקטנה ואף חלט להם תה מאבקה שמסר לו סניור עוזיאל לפני צאתם לדרך, סגולה נגד טלטלת המפליגים בגלי ים ורוכבי על בהמות במשעולי ארץ. סלובה והילד סבלו מאוד. רק נג'ימה-מירלה הצנומה פסעה כחוגגת במדור התחתי ועל הסיפון, כאילו כוחות נעלמים מדריכים אותה והם אינם חלים על בני תמותה רגילים. בוקר אחד, כאשר מי-הרותחים היו מסריחים וחומים ביותר, הלכה אל הקברניט ואיימה עליו בתורכית עסיסית שאם לא יתנו מלחיו לנוסעים מים טובים יותר, תיעצר הרוח במפרשיו! היה זיק מאיים והחלטי בעיניה הירוקות שהפחיד אותו מאוד, כאילו קשר יש לה לַגִ'ינים, השֵׁדים, ויכולה היא להביא מזל רע לספינה. מיד קיבל דרישתה, ולא למים למשפחת לוין בלבד אלא לכל היהודים המפליגים בספינה.
שבועות היטלטלה הספינה מאיסטנבול על מיצרי הבוספורוס דרך ים השיש ומיצרי הדרדנלים עד לסלוניקי, יומיים עגנה באיזמיר היא סמירנה, ודרומה בים התיכון לעבר ביירות. בדרכם עמדה הספינה בים האגאי ליד חצי האי אתוס המכונה ביוונית אגיון אורוס, ההר הקדוש, לא רחוק מסלוניקי, והעלתה בסירה זוג נזירים יווניים שמנים עם עז ושק עשב טרי אחד ושק חציר אחד. שני הנזירים לא חדלו לריב ולהתווכח ביניהם, וממה שסיפר עליהם גוי רוסי אחד מהנוסעים, ומדברי הריב שלהם עצמם, התברר לבן-ציון שהם באים ממקום הררי שעומד כולו ברשות הנזירים עצמם. על פסגת ההר היה עומד בימי קדם פסלו של האל היווני זיאוס, שליט האולימפוס. ומראש פסגה זו הודיעו היוונים על כיבושה של טרוֹיה. אל ההר השתברו ספינותיהם של הפרסים שהלכו לכבוש את יוון. כיום הוא מלא מנזרים. מאות נזירים, בעיקר רוסים ויוונים, שוכנים בו ואינם מרשים לנשים להיכנס לתחומם, לא רק נקבות מן המין האנושי אלא אפילו מבעלי החיים, כדי שלא לבוא לידי חטא! מראה הדבר על חסידותם וצדיקותם, שהקימו ממלכת גברים שאי אפשר לחטוא בה, אך מצד שני יש שמספרים שחוששים הם פן הנשים תגרומנה לנזירים הצעירים לרצות לנהוג כדרך גבר באישה ויחדלו לשמש פילגשים-ממין-זכר לנזירים המבוגרים הבאים עליהם בלילות. ומדוע גזרו אפילו על עיזים וכבשים ואווזות? שנזירים צעירים, שעדיין חולמים על נקבות ומשוגעים ממצוקת יצרם, תופסים בעז או באווזה ומדמים אותה שהיא אישה... ועל כך כבר נאמר שאישה, עז ונזירון חשופים באגיון אורוס לאותה סכנה.
והעז שהועלתה לספינה? – זו הובאה בחשאי להר הקדוש והוסתרה באחת ממערותיו ולא היה פרח-כמורה או נזיר צעיר שלא בא עליה עד שנתגלתה השערורייה ועלו חשד שהרתה וחשש שתמליט תינוק ולא גדי. לפיכך שולחים אותה לנצרת, עירו של יוֹשׁקוֹ [כינוי יהודי לישו. – ממני, המלביה"ד] ואימו, שאחרי הסתלקותו, כשיצאו תלמידיו לכל הארצות להפיץ את תורתו, בחרה אימו בהר הקדוש ובעזרת לאזארוס שקם מן המתים היתה עוסקת בפרסומה של האמונה בבנה. ומפני שהנשים מכשילות את בני האדם, גזרה עליהן לבל תדרוך כף רגלן על קרקע ההר הקדוש. ולכן אין טוב משלוח את העז לעירה של מרי' או לבית-לחם שבה נולד יושקו באבוס, ושם יידעו מה לעשות בעז ובוולדותיה והיה אם יקרה נס.
ומדוע רבים הנזירים השמנים השניים? האחד טוען שקיץ עכשיו, וכל עז וכבשה שנתעברו בסתיו כבר המליטו באביב ואין סיכוי שהעז מעוברת, שאחרת לא היו עטיניה מלאים חלב, ואילו השני מייצג עמדת אבות המנזרים הסבורים שזרע אנושי אינו תלוי בחילופי עונות ויכול לעבר נקבה במשך השנה כולה והחלב אינו חלב ואסור הוא בשתייה כי הוא זרעם של החוטאים בעז! [מוזר בעיניי שגם בספריו האחרים של המחבר הופיעו עיזים בתנוחות אירוטיות משונות. אולי קשור הדבר להיותו הוא-עצמו בילדותו במושבה בעל עז שאותה כניראה אהב מאוד והיה מחבק ומנשק אותה ומתרפק עליה ביגונותיו. – ממני, המלביה"ד]
בין הנוסעים היו בחור יהודי צעיר ואימו, מוֹיְשֶה ובֵּיילֶה לוֹזוֹבִיק, שהתיידדו עם משפחת לוין, ובייחוד מצאה חן בעיני מוישה אחותו של בן-ציון, נג'ימה-מירלה, שהיה מבוגר ממנה אולי בשנה-שנתיים ואפילו דומה לה במקצת, וכאשר ראו אותם יחדיו היו שטעו לחשוב שהוא האח ולא בן-ציון.
כאשר שאל בן-ציון את ביילה לסיבת נסיעתם פרצה בבכי ואמרה שבעלה גירש אותה לפני שנים רבות ועזב אותה באודיסה עם הילד הקטן, והרי היא חשה עצמה יותר כעגונה מאשר כגרושה שגם אינה יודעת אם הגירושין תפסו, ורק לפני כשנה באו אליה שמועות שראו את לוזוביק בביירות והריהי נוסעת לשם כדי שמוישה יכיר את אביו, והאב, אם יימצא, לא עוד יתנכר לו. כי מי יבחר חתן לבתו בחור שאימו גרושה ואביו ברח לקצווי ארץ?
"אני הייתי לוקחת אותו לחתן!" אמרה נג'ימה-מירלה על הסיפון המסריח כאילו נגעה בה רוח נבואה, והכול פרצו בצחוק, גם יחזקאל הקטן הצטרף, וזאת חרף מצבם הנדכא להחריד, כי ראו בכך מעין בדיחה לעודד את עצמם.
במשך כל ההפלגה לא קרב אליה בן-ציון אפילו פעם אחת. ואילו נג'ימה-מירלה לא גילתה לאיש שגם אימה-שלה לקחה אותה לארץ-ישראל למצוא את אביה, שהרי בחזקת "אחותו" של בן-ציון היא, ולא ייתכן שיצאו האם והאחות לבדן לדרך, והיכן האם!
ים התיכון השתרע בזכוכית-מימיו לרגלי העומדים על הסיפון. בן-ציון נרגע במקצת כאשר הים שקט, שטף במנוחה בספינה החוצה אותו, ורק לפרקים היה קופץ גל קטנטן מתוכו, ותיכף לקפיצתו טובל ונעלם בתוך התהום כמפנה דרך לחבריו. ולעיתים היה שר הים הזקן ולבן הגלים מתקצף וזועף ומכה משברים על משברים, גלים עולים וגלים יורדים, ובתוכם מרקדת לה הספינה ריקוד מתוך שמחה משונה של פירוק אברים, שמחת התהום! וצר היה לי רק על הנוסעים החלשים ובהם הבני-משפחה שלו, שהתחיל ראשם מסתובב עליהם מחמת תנודת-מחול זו ונחלשו עוד יותר מחמת רפיונם, ואילו בן-ציון, לאחר שדאג להם, היה מחפש פינה בספינה שממנה יוכל להסתכל במראה האין-סוף המשתרע לפניו.
ועוד היה עימם בספינה אלמן בשם ר' קלמן גוטמן, שזכה ללמוד אצל החת"ם סופר בישיבה הגדולה בפרשבורג [היא ברטיסלבה, בירת סלובקיה כיום. – ממני, המלביה"ד]. ר' קלמן הושפע מרבו ז"ל, שנפטר בשנת 1839, והחליט לעלות לירושלים. הוא הסתובב ובידו קומקום גדול של מים רותחים וקמצוץ תה והיה מוזג לכל נצרך וצמא מבלי לבקש תמורה. בן-ציון ישב עימו על הסיפון בשמש החמה. ספינות מפרש הפליגו רק בקיץ לביירות, ולכן גם הסריחו כל-כך, ואילו ההפלגה בספינות החדישות, ספינות הקיטור, המתגברות על הגלים הגבוהים ושטות גם בחורף, היתה נדירה עדיין אם כי עד מהרה היתה עתידה לתפוס כמעט כליל את תנועת הנוסעים על הים.
בין קומקום לקומקום סיפר ר' קלמן לבן-ציון על הרב משה סופר הוא החת"ם סופר, שבשנת 1806 עבר לפרשבורג ויסד בה את הישיבה הגדולה, שנעשתה לחשובה ולמפורסמת ביותר באירופה. חייו עמדו בסימן המלחמה בתנועת הרפורמה ובהשכלה, שטען שהן מביאות בסופו של דבר להמרת הדת. כאשר עוקרים מהיהדות את הגעגועים לארץ-ישראל ולשיבת ציון, והיהודים מתראים כ"גרמנים בני דת משה", מתרוקנת היהדות מעיקריה, ואפילו כך אינה מביאה ליהודים שיוויון זכויות מלא. ולכן הצעד הבא של כניסה לעולם הגויים הוא המרה.
החת"ם סופר אומר שכל מה שהקמנו בגולה – "אינו אלא בבחינת אמצעי זמני, או הכרח מיידי, כי אנו נמצאים בגולה נגד רצוננו, אבל עינינו וליבנו מכוונים כל הימים אל הארץ הקדושה אשר אין לה תמורה. קרקע ארץ-ישראל קדושה יותר מהשמיים של חוץ-לארץ. מצוות חידוש יישובה של ארץ ישראל היה ראש מאווייו של החת"ם סופר שכן היא שקולה כנגד כל המצוות, והוא הסכים לתוכניתו של הרב צבי הירש קאלישער מטהורן בדבר חידוש היישוב היהודי בארץ-ישראל על ידי התיישבות רחבה. [הוא הרב קאלישער ששלח בשנת 1867, תרכ"ז, כתב גבאות של "חברת ישוב ארץ-ישראל" לר' אליעזר ראב שהיה חוכר אחוזה בכפר סנט אישטוואן שבהונגריה, ולימים ממייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה. – ממני, המלביה"ד]
"ביום שהגיע לפרשבורג המכתב על האסון בצפת, הספיד החת"ם סופר מרה את הרוגי הרעש בבית הכנסת שבעיר, ועורר את השומעים לתמוך באלה המוטלים ערומים ברחובות, עטופים רעב ומעונים, ולתרום עבורם בעין יפה. אבל אספר לך סוד גלוי," המשיך ר' קלמן, "והוא ממה שאומרים אלה שרואים בחורבן צפת את קנאת ירושלים השכוחה. החת"ם סופר התרעם מאוד על הרבנים ותלמידי החכמים שהעדיפו את צפת על ירושלים, וברעידת האדמה שהיתה בצפת ראה עונש משמיים על שהעדיפו את צפת והזניחו את ירושלים. במשך שנים רבות שימשה צפת אבן שואבת ליהודים. מלאה היא קברי מקובלים וצדיקים שהם יסוד העולם, ולכן הלהיבה העיר את העולים ארצה. אבל בדרוש ההספד על הרוגי הרעש הסביר החת"ם סופר שרעידת הארץ היתה מקנאת ירושלים, שזה כבר מאה שנים בקירוב שמים היהודים פניהם לצפת כי שם קבר רשב"י במירון והאר"י בצפת, וכל העולים לארץ-ישראל לא שמים פניהם אלא לצפת ולטבריה, ולכן ירושלים שהיא עיר אדוניי נשכחה לגמרי ונשכח גם שמצווה לעלות לרגל אליה. ולכן אמר: צדיק אדוניי המביט לארץ ותרעד. וצדיק מי שיקבץ את פליטי צפת להעלותם ירושלים, והיו שם לאחדים עד שתיבנה ותיכונן ירושלים."
נאמנח האלמן, וחתם דבריו: "חרבה צפת על כי נתקנאה באחותה ירושלים…"
בן-ציון היה כנדהם. האסון הנורא שבא על אפרת ארוסתו והבני-משפחה האחרים יסודו בחטא גאוותה של צפת על ירושלים? הייתכן? ובל יחטא במחשבותיו – אולי נענש החת"ם סופר על דבריו ולכן נפטר שנתיים אחרי הרעש?
אבל האלמן ר' קלמן לא הניח לו לחשוב הרבה. משום-מה דבקה נפשו בבן-ציון וכבר הזמין שיתפור עבורו בגד חדש לאחר שיגיעו בעזרת השם לירושלים. "והאם ידעת," אמר, "שהיו לו לחת"ם סופר שתי תבניות גופיות [אנטומיות. – ממני, המלביה"ד] מדוייקות עשויות שעווה, של גבר ושל אישה, שהוכנו כדי להסביר באמצעותן לנו, תלמידיו, דיני טהרה לנשים והלכות טומאה. החת"ם סופר האמין כי דרך הניסיון היא האמצעי הטוב ביותר להגיע אל המסקנה הנכונה, והניסיון המעשי עדיף על דרכי הפלפול והסברה."
"ומדוע אתה מספר לי?"
"כי מיד תראה. תאומי דמויות הזכר והנקבה, השעֲוְ והשעווה, הציתו את דימיון הבחורי ישיבה והיו שהתפארו כי ביכולת הרב, אם ירצה, להפיח בהם חיים כמעשה המהר"ל מפראג בגולם, ויוכל הזוג השעווה לרקוד בלילות ערומים על מעמדי הלומדים בישיבה הגדולה, טרא-טא-טא... טרא-טא-טא... והבחורי ישיבה רכי האופי, אחדים חולמים השעו והשעווה מבקרים אצלם בשנתם ומצפצפים בהם, ודי לחכימא ברמיזא..."
"נו?"
"כשראיתי לראשונה על הסיפון את אחותך מירל'ה הנאה בחברת הבחור מוישה לוזוביק ספקתי כפות אצבעותיי למצח ואמרתי לעצמי: 'שכה תחיה, קלמן, הלא בדמות שעו ושעווה תאומי הדמויות של רבנו זצוק"ל ר' משה נוצרו השניים, זוג מִשָׁעֲוַיִם..."
"נו, די להתלוצץ..."
"לאו מילתא דבדיחותא היא... [לא דברי התבדחות הם אלה. – ממני, המלביה"ד] הלא ייתכן שר' משה, באהבתו הגדולה לארץ-ישראל, וכשראה ששעתו קרובה והוא לארץ כבר לא יגיע, נפח נפש רוח ונשמה בשעוַיִם השניים על מנת שבבוא היום יעלו הם לארץ-ישראל ויקימו בה בית, והמצווה הגדולה הזו מתקיימת בספינתנו הקדושה..."
"איך אפשר לומר דברים חסרי שחר כאלה? והלא מירלה אחותי היא!"
"במחילה ממנו בן-ציון, כל מי שעיניים בראשו רואה שאינה אחותו וכי ליבה נתון כולו לבחור מוישה לוזוביק!"
"ואם אינה אחותי, מי היא?"
"הלא אמרתי לך, רַב משה יצר אותה ואת בן-זוגה התאום משעווה..."
"אצלו, רֵבּ קלמן, הראש בשמש נמס, הים המליח את דעתו והוא כהולך ומקשקש בקומקום. את השטויות שלו לא ארצה יותר לשמוע," קם בן-ציון והלך לצד אחר של הסיפון. אבל שמר את הדברים היטב בליבו.
מה עוד שנג'ימה-מירל'ה התנהגה יותר כאחות צעירה וקלת דעת מאשר כאישה נשואה בחשאי. היא רפרפה ממקום למקום על הסיפון, הרבתה לצחוק ולדבר, ולא פעם היתה לוקחת בידה קומקום או סיר ומתופפת עליו באצבעותיה ושרה שירי עגבים תורכיים שלמדה בהרמון של יזיד ביי. מפתלת גופה בריקוד לשמחת כל הנוסעים. מביאה קצת אור ושמחה לסיפון מטלטוליהם על פני הגלים. גם המלחים התורכיים התלהבו מהופעתה והיו מסתכלים בהערצה על כפות רגליה העדינות והמטופחות בטופפן על פני הסיפון המזוהם, כאילו מעולם אחר של עושר ועידון היא ירדה אליהם, ומשליכים לעברן פרוטות של כסף הקרויות פארה, ורק בעיני מלח אחד שהיה מתפלל חמש פעמים ביום על הסיפון לא מצאה נג'ימה-מירל'ה חן וכשהייתה עוברת במקרה לידו היה יורק הצידה ולוחש: "אמר מוחמד שכל אישה ששׂמה בושם ועברה ליד אנשים כדי שיריחו אותה היא זונה..."
ומה שלא ידע בן-ציון, שהבחור מוישה לוזוביק הולך כצל אחרי נג'ימה-מירל'ה, ואם הם מזדמנים למקום שאין עין רואה הוא מנסה לתפוס את ידה ולשלב בשלו והיא מצחקקת וממאנת.
ופעם אחת, במקום לשמוט כף-ידו תפסה בה וטמנה אותה בכתונתה. האצבעות שלו נגעו לראשונה בחייו בשדי נערה זקופים, זקורי פטמות. היא הדריכה אותו ללוש בהם, וידה האחרת טמנה בסתר חיקה והחלה להיאנח מעצמה. ומוישה התם לש, לש, עד שפלש [צ"ל שפלט. – ממני, המלביה"ד] מלוא הבגד זרע נעורים שופע וברח מסמיק ורוטט ככלי מלא בושה. גם הכול הסריח סביב על הסיפון.
בטרם הגיעו לביירות חלה הילד יחזקאל ומצחו להט מאוד. הגרושה-העגונה מרת ביילה לוזוביק, אימו של מוישה, אמרה שאין כחלב עיזים טרי לרפא קדחת ילדים. אולם שני הנזירים השמנים מההר הקדוש אגיון אורוס סירבו בכל תוקף למכור למי מהנוסעים מחלבה של העז באומרם שבהמה-דקה קדושה היא שחֲטאה ועושה עתה מסע צליינות וכפרה למקום הולדתו של המושיע.
נג'ימה-מירל'ה לא השלימה עם רוע הגזירה. הלא יחזקאל הקטן יכול לגדול להיות מושיע ישראל. וכשירד לילה זחלה בחשאי קרוב למקום משכב הנזירים, זה על שק העשב שהיה ריק-למחצה וזה על שק החציר. היא חיכתה עד שקולות המריבה שככו, זה שעל החציר התגלגל לזה שעל העשב ודבק בו מאחור, השמיעו ציוצי תפילה חנוקים, התהפכו השניים על צידם וחזרו על עבודת השכיבה והציוצים וכה התעייפו שעד מהרה פלחו נחרותיהם את המפרשים ממעל ואת הגלים למטה.
מיד זחלה קרוב לעטיניה של העז וחלבה את הפטמות הגדושות היישר אל פיה, ולאחר שרוותה צמאה והשביעה רעבונה המשיכה ומשכה בהן וגנבה מלוא הקדרה ליחזקאל הקטן, לסלובה אשת-בעלה ולבן-ציון בעלה. ולאחר שהביאה את החלב החם והמקציף למקום מיבטחים, וראתה את הקטן שותה ממנו, שבה בחשאי לזוג הנזירים וקשרה אותם ברגליהם זה לזה וכרעה בחצי-עמידה והטילה מימיה על כפות רגליהם ומשלא התעוררו משכה קרוב להם את העז וחלבה עליהם את שארית תנובת עטיניה.
נקל לשער איזו מהומה הקימו השניים בהתעוררם בבוקר והנה העז ריקה, רגליהם ספוגות [המחבר כתב תחילה טבולות, ומחק. – ממני, המלביה"ד] בחלב ובשתן, והם נופלים בקומם בגלל קשירותם. פה אחד החליטו שהשטן נכנס בעז, לכן עשתה להם כל זאת, התירו עצמם ותפסו – זה ברגליה הקדמיות וזה באחוריות, ודִשדשו על הסיפון בכוונה להניף אותה מהמעקה לים. אלא שהעז ניחנה ברוח נבואה (אמנם קצרת ימים), או התגעגעה לנזירים צעירים, יותר מאשר לגלים גבוהים שטובעים בהם, והיא התקפלה והתמתחה בבת-אחת, זורקת את שני האוחזים בה – אפרקדן לצדדיה, ונעלמה אי-שם בבטן הספינה. שני הנזירים השמנים קמו, בכו, החלו לריב ועברו עד מהרה לשריטות ולמכות ממש.
המשך יבוא
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,219 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל