| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 182 לקראת ערב שמחת תורה
תל אביב, יום חמישי, ה' דחוהמ"ס, כ' בתשרי תשס"ז, 12 באוקטובר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: בן עזר: פרס נוֹבֶּל לסופר התורכי אוֹרְחַן פַּאמוּק
משה דור: אולמרט האמיתי / ומיהו ליברמן האמיתי? / כשהוודקה זורמת / חלוץ המעשן / אימה וחשכה / חופשה
רוני גרוס: גִּלְגּוּל (שיר)
יעקב זמיר: הצימוקים של טרבלוס מול הזיתים של אל על
רק אם תבכה / סיפור מאת דורית זילברמן
ס. נידח יסד את "מיסדר הגפרור" / "אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות"
פרקי אורנה רב-הון / מכתב, שירים וזיכרונות
ע. עוז יסד את "מיסדר הכפית" / למי שאין בידו טלפון נייד להזעיק מיד כבאים
אהוד בן עזר: החייט בן-ציון לוין עולה עם שתי נשותיו לארץ-ישראל, פרק שמיני, חלק רביעי, מתוך: "והארץ תרעד", רומאן היסטורי שכתיבתו טרם הסתיימה
אהוד בן עזר
בַּנּוֹבֶּל זכה הסופר התורכי אוֹרְחַן פַּאמוּק
שנתבע לדין לפני כשנה על הזכרת הג'נוסייד שעשו התורכים בארמנים, ורק לאחרונה עורר שוב שערורייה כאשר שב והעלה את הנושא – מעשה אמיץ ומוצדק כשלעצמו, מבחינת אישית ומוסרית, אך האם על כך מקבלים פרס נובל לספרות? – פרס שבוודאי יעורר עכשיו שערורייה פוליטית ורדיפות בטורקיה, המתכחשת בעזות מצח כל השנים לאחריותה לרצח הארמנים.
בשנת 1998 יצא בעברית הרומאן "הספר השחור" מאת הסופר התורכי אורחן פאמוק, יליד 1952. תירגם אותו מתורכית המשורר שלמה אביו, והספר יצא לאור בסדרת "כותרים" בעריכת חיים פסח בהוצאת "כתר", ירושלים.
עורך המוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" באותה תקופה היה זיסי סתוי. מדי פעם הייתי כותב אצלו רשימות ביקורת על ספרים, וכך שלח לי את ספרו של פאמוק; לאחר קריאת 493 עמודי הרומאן שלחתי לו את הרשימה, המתפרסמת כאן, אך בגלל צירוף מקרים של חוסר מקום במוסף ותור ממושך מדי – לא נדפסה בשעתה וגם לא שולם לי עד היום שכר-סופרים עבור העבודה הרבה שהשקעתי בקריאת הספר המשעמם. זו היתה, בין השאר, אחת הסיבות לכך שחדלתי להשתתף כמבקר ספרותי במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות", (שגם לפני יותר משנה, וכבר בעריכה אחרת, לא טרח להזכיר אפילו במילה אחת את ספר שיריי האחרון "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", גם כן מחוסר מקום).
תאוות האינוונטאר של איסטנבול
אורחן פאמוק נחשב לסופר הבולט ביותר בספרות התורכית בימינו וקרוב לוודאי שיזכה באחת השנים הקרובות בפרס נובל ולו רק בזכות הרומאן "הספר השחור" אלא אם כן תהיינה סיבות פוליטיות, כגון יחסי תורכיה עם הכורדים, קפריסין ויוון – שתמנענה את הפרס מסופר תורכי.
הרומאן רחב-היריעה, מעין קליידוסקופ ענק של איסטנבול על פני ימים אחדים, ניתן לקורא העברי בנוסח עברי מעולה ומוקפד של שלמה אביו, ברמה מצויינת מכל הבחינות הגראפיות, גם תמונת השער וכותרות הפרקים הציוריות – המחזקות את אווירת העתיקות של העיר ההיסטורית שאין כמעט פינה ברומאן שנוכחותה אינה קיימת בו.
גאליפ, עורך-דין מאיסטנבול, מגלה בבוקר חורפי ומושלג שאשתו האהובה רייה עזבה אותו. הוא משוכנע שברחה אל אחיה-למחצה, העיתונאי ג'לאל, שהוא בעל טור רב יוקרה והשפעה בעיתון הנפוץ "מילייט". גאליפ מחפש את אשתו ואת ג'לאל, שניהם בני-דוד שלו. החיפוש הוא עיקרו של הרומאן. הטור היומי של ג'לאל ב"מילייט" הוא לחם-חוקו של גאליפ מדי בוקר, והרומאן מתקדם בפרק על גאליפ, ובפרק שהוא רשימה בעיתון שפירסם ג'לאל, וחוזר חלילה. תבנית הקיימת כמעט לאורך כל שלושים שלושים-ושישה פרקי הספר.
ג'לאל הוא סופר, הוגה-דיעות ומיסטיקן יותר מאשר עיתונאי. כל "טור" שלו הוא מעין סיפור-לעצמו שמשתלב במירקם הכללי. המסגרת הגמישה איפשרה לאורחן פאמוק לשלב סיפורים שונים ורחוקים זה מזה, שאולי נכתבו קודם, ומוחזרו לצורך הרומאן. אחדים מהטורים הם שיאי הרומאן. כך הפרק השני, "היום שבו יבש הבוספורוס", ציור ענק, אפוקאליפטי, של החפצים והאנשים, השייכים לרבדים היסטוריים בני מאות ואלפי שנים, שעתידים להימצא על קרקעית הבוספורוס ההולך ויבש.
כך הפרק השישי "ילדי אוסטה בדיעי", שמשלים אותו הפרק האחד-עשר "איבדנו את זיכרוננו בסרטים". איסטנבול אינה מוצאת עניין בבובונים התורכיים, אלה בובות-האדם המקומיות שיצר האמן אוסטה בדיעי ובאמצעותן שימר את ההווייה התורכית המקורית. סוחרי איסטנבול רוצים שחנויותיהם תיראנה כמו בפאריס ובלונדון. הם משתמשים בבובות-ראווה מיובאות ובזים לבובונים התורכיים, כלומר למסורתם ולהיסטוריה שלהם:
"התורכים של היום כבר אינם רוצים להיות תורכים אלא משהו אחר, ועל פי הקוד החדש השילו מעליהם את בגדיהם עתיקי הסגנון, גילחו זקנים, תיקנו את שפתם והמירו את כתבם. חנווני אחר, לקוני יותר, אמר לו [לאוסטה בדיעי]: 'למעשה, לקוחותיי קונים חלום ולא בגדים. מה שבאמת הם רוצים לקנות זה החלום להיות כאותם בובונים הלובשים את הבגדים האלה.'" (עמ' 73-72). דבר דומה קורה לסרטי הקולנוע. העם והתרבות התורכית הולכים ומאבדים את זיכרונם ואת שפתם בגלל השפעת הסרטים המעצבים אותם.
סיפור מעולה ומצמרר הוא הפרק השישי בחלק השני, "התליין והפנים הבוכיים". התליין של הסולטן חוזר עם ראשו של אחד הפאשות שאותו ערף בפקודה, כשהראש ארוז בנאד עור וטבול בדבש. ואולם הראש בוכה כל הזמן. הבכי משגע את התליין, הוא מוציא את הראש ומתקן בתפירה את ארשת הבכי שעל פניו, אבל פוגם באיכותו ועל חטא זה הוא עצמו עתיד לעמוד לעריפה.
פאמוק נמנע מכל תיאור אירוטי נועז, כאילו לא במדינה המוסלמית החילונית היחידה בעולם מדובר. אומר גאליפ המתחזה לג'לאל: "אין לך מושג איזה עיסוק מסוכן הוא להפנות את הזרקור למיניותה של עקרת הבית, אשת האיש והאם. לא ידעת שהקורא התורכי לא יסבול זאת? ושאם אתה רוצה לשרוד כבעל טור עליך להיזהר בכל מה שתאמר על נשים נשואות, ובסגנון כתיבתך?" (עמ' 384-383).
"הספר השחור" הוא ספר השתקפויות, מראה בתוך מראה. לא לחינם רבים מפרקיו נושאים מוטו של לואיס קרול. גאליפ משתקף בג'לאל והופך להיות ג'לאל והמספר אף הוא משתקף בשניהם וכמו מתאחד עימם. גם בעלילות האהבה המִשניות מופיעים יחסי קירבה משפחתית, כמעט גילוי-עריות, הקיימים במשולש גאליפ-רייה-ג'לאל. החור השחור, הארובה המפחידה בבית הדירות שבו עברה עליהם ילדותם, הוא מהות האין, הריק, המאיים לשאוב לתוכו כל דבר ולאפסו. והנמשל – למחוק את הזהות התורכית, המאבדת עצמה לדעת במיפגשיה עם המערב ובהתבטלותה בפניו.
כתיבתו של פאמוק היא מסאית, מחקרית, ידענית והגותית – יותר מאשר עלילתית. בארבע מאות תשעים ושלושה העמודים לא מתרחבת העלילה מעבר לחיפוש של גאליפ את רייה. על הרזון מפצה פאמוק בשני אופנים: כמספֵּר יש בו תאוות האינוונטאר, תחילה היא כובשת את הקורא ועד מהרה מעייפת. דומה שפאמוק אינו כותב בעט ובמילים אלא בזכוכית מגדלת או במצלמת וידאו ניידת, וכך אינו חדל למנות ולתאר עוד ועוד דמויות וחפצים כאילו היתה העיר מוזיאון ענק בעיקר לכל הטריווייה של אלפי שנותיה.
"סופרינו עושים שימוש בכל המילונים התורכיים כדי לתאר את שלל הריחות, את מקורם ואת ריבוא תערובותיהם האפשריות," אומר בטלפון גאליפ, המתחזה לג'לאל, לאחד מקוראיו המאוכזבים של ג'לאל, שעתיד כניראה לרוצחו. הקורא עונה: "אתה סופר בן-זונה, אתה!" (עמ' 423).
הפיצוי השני על מיעוט העלילה הוא גודש הפרשנות וההגות, חלקה מיסטית, ואלה מתייחסות למציאות היומיומית כקריאת אותיות בפני האנשים, ולמורשת העבר, לטקסטים עתיקים ולכיתות דתיות. הרומאן הפרשני והמתפלסף הופך הוא-עצמו לטקסט אידיאלי לפרשנים ספרותיים ולמעניקי פרסים חשובים. אפשר ללמוד וללמד אותו ואפשר לכתוב על אודותיו דוקטוראטים רבים תוך התייחסות למקורותיו ההיסטוריים ולשימוש שנעשה בהם.
"הספר השחור" הוא אפוא ספר חשוב מאוד, ייצוגי מאוד, שאפשר להסתמך עליו כשמשוחחים על מה שקרה, קורה ויקרה בתורכיה. אפשר להוציא ממנו מסקנה והיפוכה. רק חסרון קטן אחד יש בו, הוא משעמם. משעמם נורא, זאת חרף התרגום המעולה. ימים ולילות הכרחתי את עצמי לקרוא בו כשאני נירדם ומתעורר חליפות, כמעט כגאליפ גיבורו, ובתום הקריאה הגעתי למסקנה שאלמלא אחריותי כמבקר לא הייתי מסיים את קריאתו, מוטב היה לקצרו למאה עמודים לערך, וגם אז זה לא היה מעט מדי, שהרי עד כמה אפשר למשוך בספר סיטואציה אחת ולומר אותם דברים שוב ושוב?
אפילו תומאס מאן, המתאר בצורה מרתקת את תכולת ארון בגדיו של האנס קאסטורפ בפתיחת "הר הקסמים", לא האריך יותר מעשרים עמודים לערך, וכידוע על כרכי "יוסף ואחיו" שלו אמר בשביס-זינגר שאילו התנ"ך היה מספר את הפרשה הזו באותה אריכות, הוא לא היה הופך לרב-מכר עולמי.
הערה: נהוג לכתוב תורכיה ותורכית כשמדובר בתקופה העות'מנית, וטורקיה וטורקית כאשר מדובר בטורקיה המודרנית מתקופת כאמל אתא-טורק ואילך. ואולם מתרגם הספר השתמש רק בכתיב – תורכיה ותורכית, ולכן הלכתי בעקבותיו בכתיבת הרשימה, שאחרת היו משמשות בה תורכיה וטורקיה גם יחד. המשפחה שלי חיתה וסבלה בארץ תחת שלטון תורכיה, לא טורקיה.
הרשימה הזו הופיעה לראשונה לפני כשנה בגיליון 80 של "חדשות בן עזר" מיום 14.10.05 לאחר שפאמוק היה מועמד לפרס נובל אך לא קיבלו. מסופקני אם מי מהמבקרים והמבקרות, המשבחים והמשבחות, הידענים והידעוניות – קרא או בכלל יקרא אי-פעם את הרומאן המשעמם הזה, מה שוודאי לא יפריע להם לדבר עליו בידענות רבה, כפי שקרה בקריית ספר שלנו גם לגבי ספריו של סלמן רושדי.
לאורה שטרנאו-הורן לבית איזנברג
עימך באבלך על מות אימך היקרה רחל בת ה-101
אחת האחרונות לעלייה השנייה
אליהו הכהן עוד הספיק לראיין אותה בשנת חייה האחרונה –
רחל היתה רעייתו של אברהם יצחק איזנברג, שכתב בפלונסק בשנת תרע"ב, 1912, בהיותו כבן שתים-עשרה, את הנובלה "המתנכרה" שפורסמה לראשונה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי –
ומבטיחים כי בבוא היום נשתדל להמשיך להוציא
את "חדשות בן עזר" גם בשמיים
אם התנאים יאפשרו זאת
משה דור
אולמרט האמיתי
את הכותרת הזאת אני חב לתום שגב, איש "הארץ", שברשימה מבריקה תיאר כיצד אלמרט האמיתי מגיח מחביונו של אולמרט מעמיד-הפנים. ודאי, שגב אינו מחמיא לראש הממשלה, רחוק מזה. אולמרט האמיתי של שגב מתגלה בכל "יפעת" צבעיו הבלתי-מזוייפים – הוא שיסתום את הגולל על כל מהלך מדיני העשוי לפתוח חלון ליוזמת שלום. מעבר לוויכוח על גורל רמת הגולן, אולמרט הוא מי שטבע את המטבע הפאראדוכסאלי, שעל-פיו כל עוד יהיה הוא ראש ממשלה, "לא יוחזר הגולן לנצח". גם האופטימימיסטים המושבעים אינם יכולים להאמין שראש הממשלה הנוכחי יעמוד בראש הממשלה לעדי עד, ואפילו יגלה את מעיין נעורי-הנצח המיסתורי, ויבטיח בכך את עלומיו הבלתי-מסתיימים, מי בתוכנו מוכן לחתום על התחייבות שמר אולמרט לא ימוש מכהונתו הנוכחית בכל הנסיבות?
כך או כך, אפילו יזכה במתת הגורל ויהיה "פלייבוי" צעיר-עד, מין דוריאן גריי שרק בחביון חושך יעיד הפורטרט המזדקן והמתבלה שלו על מניין שנותיו הנכון כמו על חטאיו ושגגותיו הפאטאליים, באה התלהבותו (המעושה או הכנה) להכנסת "ישראל ביתנו" לקואליציה ואביגדור (איווט) ליברמן לממשלה – והציגה את ישראל כלפי האיזור וכלפי העולם בפרצוף מעוות, היסטרי וגזעני ושוחר-מלחמה, שאויביה לא יאחרו להשתמש בו כדי לנגחה על כל הבמות האפשריות.
אוי לממשלה שאהוד אולמרט הוא ראש וראשון בה. אוי לחברה שהוא אמור לטפל בשיברונה ובחלאיה. אוי להן מיצרן ואוי להן מיוצרן. אבל כבר אמרו חז"לינו שהציבור ראוי לפרנסים שהוא מעמיד בראשו, ומה לנו כי נלין על מה שאנחנו, במו ידינו, עוללנו לעצמנו.
ומיהו ליברמן האמיתי?
אין לי תשובה על כך. אודה ולא אבוש, מוצאו של מר ליברמן – על רקע ההיסטוריה של הזמן החדש – תורם, לפחות בעיניי, לתעלומה האופפת אותו מבחינתו של קורא ספרי-מתח מובהק שכמותי. לא אשתומם אם וכאשר יורם סוף סוף המסך, יהיו בינינו כאלה שיפערו את פיהם בבעתה כפיתחו של בנק שנשדד לאור היום, וכאלה שיאמרו בארשת של מנצחים, "אמרנו לכם!"
אבל אולי אין כל יסוד הגיוני לפחדיי החולניים. אולי אביגדור הנמרץ שלנו, בין אם הוא יושב על ספסל הנחקרים ובין אם הוא ניצב על דוכן המוכיחים, הוא אחד מל"ו הצדיקים שבזכותם העולם קיים. כלום אליהו הנביא לא היה מופיע בסיפורי-העם כבעל-עגלה או ככפרי מגושם בבואו לעזור לחלכאים ולנדכאים? אילו היינו מעדכנים את עלילות הפולקלור, יכול היה התשבי להתייצב לפני לקוחותיו כמאפיונר או כמלבין-כספים מקצועי או רוצח שכיר. הלא אין גבולות לדמיון היוצר. גם לה-פן, מנהיג הימין הקיצוני בצרפת, יכול להתגלגל חיש קל במין קדוש מעונה, שחיצי כופרים מסמרים את בשרו, אם איזה מספר יקרא דרור לדמיונו הפורה. ואילו אצלנו... אביגדור ליברמן, הלוחם הבלתי-נלאה בעד ברית הזוגיות, היה אושפיז בסוכתו של הנופש החרדי אלי ישי. משם יכול היה לעלות בסערה, ברכב אש ובסוסי אש, ישר אל חיקו של הרב עובדיה שליט"א ולכרות עימו ברית עולמים הטובה לאין ערוך מברית זוגיות. הייפלא מאלוקים דבר?
כשהוודקה זורמת
ההגירה הרוסית (שמר ליברמן הוא אחד מעמודי התווך שלה) סייעה לבלום במידה לא מבוטלת את מיתקפת הכפייה הדתית, שמנהיגינו "החילוניים" נכנעו לה בנפש חפצה, או לא חפצה, ועל כך היא ראוייה לברכה ולתודה. ויש לה, להגירה זו, בדרך הטבע גם השלכות חיוביות אחרות שלא כאן המקום לפרטן.
אבל אסור לנו לעצום את עינינו מלראות את הצדדים השליליים שבהגירה זו. אין ברצוני למנות היבטים אלה כרוכל ואזכיר רק זאת: ההתפשטות המאיימת של השיכרות, תכונה טיפוסית לאוכלוסי ברית-המועצות לשעבר, המוצאת את ביטוייה בנהיגה פרועה, ולעיתים קרובות מדי קטלנית, בכבישים (כאילו חסרים היינו נהגים חסרי-אחריות בעבר), ובהתגברות האלימות, לעתים קרובות מדי רצחנית, בקרב תושבי ישראל.
על נוח, אבינו הקדמון, מספר המיקרא "ויחל נוח איש האדמה ויטע כרם / וישת מן היין וישכר," ואת שארית הסיפור אנו יודעים היטב והוא אינו מוסיף כבוד לניצול המבול. מידרש מפורסם מערב את השטן בגילופיו של נוח ומתאר להפליא את השלבים השונים בהתדרדרותו של אדם השותה לשוכרה. נוח, ככל הזכור לנו, לא היה יוצא מדינה ממדינות חבר-העמים, אך צריך ללמוד מן הקורות אותו ולנסות לבלום את קללת הוודקה המנוולת את הנזקק לה ללא מעצור ומסכנת את כל הנקלעים לסביבתו.
חלוץ המעשן
בצער קראתי בעיתונות שהרמטכ"ל חזר אל הסיגריות, מהן נגמל בגבורה במשך שנה תמימה בזכות הפצרתו של רופא צבאי בכיר, כדי שישמש דוגמא ומופת לחיילי צה"ל המעשנים.
הפרשנויות למעשה העגום הזה סבבו על ציר הלחץ הנורא שבו שרוי המצביא ויש שרמזו אפילו ליסורי מצפון.
חבל, חבל שרב-אלוף חלוץ יחתור תחת בריאות עצמו ויסתכן, חלילה, בהרעלת ניקוטין, ובה בעת גם ידיח לעישון את לובשי-המדים הצעירים המחפשים דמות אב להיתלות בה, או דמות מפקד אגדי לחקותה.
אני משוכנע שכולנו נגיב באהדה אם הרמטכ"ל יכריז שהוא פורש מתפקידו כדי להתמסר למלחמת חורמה בעישון, משוחרר מלחצים ומועקות, זוהר באור יקרות של מי שהתגבר על מדוחי הטבק וקורא להמוני בית ישראל וגויי הארצות ללכת בעקבותיו בריאות נקיות ובנחיריים טהורים.
אימה חשכה
מה שקרה במוסד הרפואי לקשישים בגדרה מעביר צמרמורת גם במי שאינו מצטיין ברגישות יתרה. מה שפורסם בתקשורת מזכיר סיפורי אימה וסרטים מבעיתים. אם אכן יימצא, כי הרופאים המעורבים בניסויים שנערכו בדייריו הזקנים של אותו מוסד ללא הסכמתם וידיעתם, וללא אישור משפחותיהם, עשו את מה שמיוחס להם, בין אם כדי להשביח את מעמדם האקדמי (עם כל מה שכרוך בשיפור הזה), או מטעמים אחרים, מן ההכרח שייענשו בכל החומרה המותרת בחוק.
את השלכות הסאיינס פיקשן הרפואי הזה על צביונה של החברה הישראלית אין צורך להסביר. הצרה היא שלא סיפורת היא זו אלא מציאות של חיים ומיתה שזוועתה מדברת בעד עצמה.
חופשה
קוראיי היקרים,
מחבר הטור שאתם מואילים – כך אני מקווה בכל נפשי ומאודי – לקרוא פעמיים בשבוע, יוצא לחופשה של שבועות מספר. בבקשה מכם, היו חזקים, רסנו את געגועיכם ומנעו עיניכם מבכי. אם יתאפשר לי, אפקוד אתכם ממרחקים, ואם לאו, הנני ואבטיחכם כי אתם חקוקים על לוח ליבי, ונאמנים עליי דברי ישעיהו נביאנו, "אנוכי עומד תמיד יומם ועל משמרתי אנוכי ניצב כל הלילות," (כ"א, ח'), לא אשכחכם!
רוני גרוס
הָיְתָה לִי נְשָׁמָה שֶׁל יֶלֶד
בְּגוּף שֶׁל יֶלֶד.
אַחַר כָּךְ גָּדַל הַגּוּף
טַבַּעַת-שָׁנִים וְעוֹד טַבַּעַת-שָׁנִים
כִּסּוּ עַל הַנְּשָׁמָה שֶׁל הַיֶּלֶד
וְצִמְּחוּ נְשָׁמָה שֶׁל מְבֻגָּר.
אָז זָקַנְתִּי.
בָּרַח הַסִּידָן,
נָשְׁרוּ הַטַּבָּעוֹת
שָׁנָה אַחַר שָׁנָה...
עַד שֶׁשָּׁבָה וְצָצָה הַנְּשָׁמָה הַיְּשָׁנָה
הַיּוֹם אֲנִי יֶלֶד
בְּגוּף שֶׁל זָקֵן
בְּגֹדֶל שֶׁל יֶלֶד...
יעקב זמיר
הצימוקים של טרבלוס מול הזיתים של אל על
שלום אהוד,
חג שמח ומבורך. אני שוהה בארה"ב, בניו ג'רסי. נסעתי לבקר את בתי שבאה עם משפחתה לרגל עבודתו של בעלה, לזמן קצוב.
כל מי שיצא לו להיות בירושלים הקטנה, זו אשר עדיין היתה חצויה פיזית וממנה ראינו בערגה את הר הבית ואולי פיסה מים המלח ביום בהיר, שומר בליבו מן הסתם פינה חמה למסעדת טרבלוס, שישבה בטבורה של העיר, ממש בצנטרום של הפיילה כדברי הגששים.
נקייה ומסודרת היתה המסעדה, עם אוכל טעים, סבר פנים יפות וגם היטיבה עם הסטודנטים הדלפונים וקשי היום ומכרה לנו תלושים בהנחה. כך ביום חול וכך ביום שבת, שהכנו תלושים מראש למען נוכל לשבוע גם ביום הקדוש עת כל העיר היתה סגורה ומסוגרת ושוממה.
ומשפחת טרבלוס שניהלה את המסעדה במשך עשרות שנים לא העלתה את מחירי הארוחות מדי פעם כפי שעשו במסעדות אחרות מעשי ליסטום.
אלא שבצוק העיתים ועליית מחירי המזון נקטה בדרך סמויה לתיקון התקציב. שם הוגשו שלוש מנות. מנה ראשונה סלט או מרק טעים, לחם טרי חופשי, מנה שנייה היא המנה העיקרית, ולבסוף קינוח של צלוחית פודינג ג'לי ורוד עם שלושה צימוקים מקובעים בתוכו.
במקום להעלות את מחירי הארוחות, החליטה הנהלת המסעדה לקצץ במיספר הצימוקים והורידתהו לשניים.
כמובן שהדבר לא נעלם מעיני הסטודנטים, היה לשיחת היום וגם צויין בחיוך בכתבה בעיתון הסטודנטים "פי האתון" באותם ימים.
בגלל זכויותיהם הרבות סלחנו לטרבלוסים והמשכנו לסעוד שם הרבה אחרי עזבנו את העיר ורדתנו לשפלה. וכך עד שעלה הכורת על המסעדה ובעליה החליטו למכרה וחבל היה לנו מאוד.
בטיסתנו לפני ימים אחדים לניו ג'רסי במטוס אל על, עת קיבלנו את הארוחה הסינטטית, עלתה לנגד עינינו מסעדת טרבלוס הזכורה לנו לטובה ולברכה. שכן נהוג היה במטוסי אל על מימים הרבה להגיש גם מנת סלט זעירה עם שלושה זיתים נלווים. והנה עקב התהפוכות הרבות שעברה החברה וחילופי המנכ"לים למיניהם – הוחלט לסגור את הגרעון ולקצץ בהוצאות. ודבר ראשון – אחרי קירוב הכיסאות במטוסים זה לאחורי זה עד כדי קושי לנשום, ומילוי מעברים במושבים נוספים, הוחלט להוריד גם את מספר הזיתים שבסלט משלושה לאחד.
לשאלתנו, הסביר לנו הכלכל הראשי כי הדבר כבר הוכיח את עצמו, ולפי תחשיבים מדוקדקים פעולה זו בלבד תאזן את תקציב החברה בתוך שנה ומחצה, כך שלא יצטרכו חלילה לגעת בשכרם של המנהלים.
ואנו בבניין ציון ננוחם.
יעקב זמיר
רמת גן עיר הפיג'אמות
סוכות התשס"ז
לא ז. מוזס אלא א. שמורק
למשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים, שלום,
בשירך המעניין "כל החשבון עוד לא נגמר" [גיליון 181] אתה כותב:
ולמבקר המדינה [או הסוכנות] הראשון זיגפריד
מוזס אמר לוי בן דבורה אשכול:"לא תחסום
שור בדישו!" [אם אינני טועה בציטוט]
ובכן, אתה טועה. מדובר במה שאמר לוי אשכול למבקר הסוכנות דאז, ד"ר א. שמורק. בראשית ימיה של המדינה, בסוף 1950, החלה חקירה בסוכנות היהודית ביחס לתשלומים ששילמה גזברות הסוכנות בז'נבה לפקידים בכירים בסוכנות היהודית בירושלים. כמו כן, נטען אז כי במסגרת ציוד שרכשה הסוכנות עבור משרדיה בקפריסין, נכללו גם מוצרים – תנורים חשמליים, בגדים ומגבות! – שהגיעו לידיהם של פקידים בכירים בסוכנות. הסוכנות היהודית מינתה את גרינבוים כבודק בפרשה, ולאחר שהוא לא מצא דבר, החלה בדיקת מבקר הסוכנות ד"ר א. שמורק, בנושא. ד"ר שמורק דווקא הגיע למימצאים חמורים, אך גזבר הסוכנות דאז, לוי אשכול, ניסה למנוע את פירסום דו"ח הביקורת, ואז כנראה השתמש בפסוק: "לא תחסום שור בדישו."
פרטים נוספים אפשר למצוא בעיתוני התקופה, בעיקר בתחילת אוגוסט 1951. [המידע על פי אתר "פוליטיקה עכשיו"].
בכבוד רב
סופר נידח
רק אם תבכה
סיפור מאת דורית זילברמן
אנה נישאה לשחקן. לא לפני שזכה בתואר שחקן השנה בתיאטרון הלאומי והיא היתה יכולה להיות בטוחה שהוא נחשב לשחקן טוב. היא היתה צעירה מרדנית ולא הסכימה שיהיה כתוב על ההזמנה לחתונה: עב"ל. אנה עב"ל השחקן. מה זאת אומרת עב"ל? למה היא "עוברת לידי?" האישה עוברת לידיו של הגבר? הוריה אמרו לה תירגעי, עב"ל זה "עם בחיר לבה". וזה כבר היה נכון. בסופו של דבר הפשרה לה הסכימה הצעירה הרומנטית היא – שיהיה כתוב לא בראשי תיבות כי אם במלים ממש: "עם בחיר לבה".
מרגע שנישאה לשחקן יכלה אנה לביים בשקט את בחיר לבה, כך שיהיה לגבר האידיאלי. הייתה לו בלורית ממשי שנזלה על עיניו, שעה שהתנועע בגופו הרזה, והמשקפיים שיוו לו מראה פילוסופי. היו לה כל כך הרבה חלומות עד שהדרך היחידה מבחינתה להינשא למישהו הייתה להמציא אותו. אנה הייתה ג'פטו ובעלה הטרי היה פינוקיו. היא עיצבה את הבעל שרצתה כראות עיניה.
הם למשל לא היו עשירים אבל הוא שיחק בתפקיד מנהל הכספים של המשפחה כך שהרבה שנים היא לא ראתה את המצב כפי שהוא באמת. הוא גם הצליח מאוד בתפקיד האב, בהצגה הזו הוא היה הגיבור הראשי.
הייתה רק בעייה אחת: הוא לא הצליח להגיד "אני אוהב אותך". הוא התאמן שעות מול הראי ולא מצא את הטון הנכון שיהפוך את הביצוע למקורי ורענן, כמו שהמבקרים אוהבים לכתוב בעיתון למחרת ההצגה. זה יצא מלודרמטי, קיטשי, חבוט, עצוב מדי, מצחיק מדי, לא אמין. לא אמין.
השנים חלפו. הילדים התבגרו. והוא לא הצליח להגיד לה אני אוהב אותך. אנה ניסתה כל טריק שנודע לה עליו והיתה לבמאית יצירתית אך דבר לא עזר. היא למשל ניסתה להתעלף בפומבי. שערה הארוך נמרח על הארץ והתלכלך. ציפורניה הארוכות שרטו את המדרכה. אנשים ניגשו הקיפו אותה ביררו אם היא בסדר. כשהתברר שכן הם איבדו עניין. בעלה אמנם התרשם אבל שער הרחמים לא נפתח לרווחה באופן שיאפשר לו להפיק את המשפט המקווה. כשזה לא הועיל היא החליטה לראיין אותו ראיון נוקב מהסוג שירון לונדון נהג לראיין בעלומיו. הנחת העבודה היתה שכל אדם חובש מסיכה אבל שאלות מביכות, ועוד בשידור חי, עשויות לסדוק את המסכה. היא היתה נוהגת לשאול אותו ברגעים הכי פחות צפויים: אתה אוהב אותי?!
פעם אחת אחר הצהריים הוא ביקש – "תעשי לי קפה?"
היא אמרה – "רק אם תבכה."
הוא התרכז היטב והדמעות ניגרו על פניו. היא אמרה – "יופי, תנצל את האיכות הזו כדי להגיד לי. תגיד לי שאתה אוהב אותי. כן, כן, חמודי שלי, אני אוהבת אותך."
אבל זה לא הצליח. פינוקיו שלה לא הצליח לגדל את האף לאורך הרצוי ולהגיד לה אני אוהב אותך.
מקץ עשרים שנה אנה התעייפה. היא הסתפרה, גזזה את הציפורניים ואמרה לבעלה:
"אני עוזבת." וצעדה מבעד לדלת הבית לעבר הכביש.
הוא קרא אחריה מתוך הבית: "אל תלכי אני אוהב אותך."
אבל המשאית שהגיעה לאסוף את הרהיטים ועצרה ליד הבית במנוע מבעבע, הרעישה כל כך, שאנה לא שמעה.
ס. נידח יסד את "מיסדר הגפרור"
"אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות," חנה סנש
לפני כחודש היה ס. נידח בביקור רגיל במושבה, שם יסד את "מסדר הגפרור": באחד מנאומיו דיבר ס. נידח על המחוייבות לפעול נגד כל פשע, טרור, רצח, צביעות וַשקר. באותו נאום על גדת הירקון הדרומית, לכבודו של הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא, אמר ס. נידח כי אדם חייב לעשות קודם כל למען עצמו ומשפחתו אך לא להעלים עין גם מאחרים: אם הוא רואה פושע, רוצח, טרוריסט, צבוע או שקרן – עליו לנסות לשרוף אותו; אם אין ברשותו להביור, הוא יכול להשתמש בברנר; אם אין לו ברנר, יש לו מצית, ואם אין לו מצית – אז יש לו גפרור (ולא יזיק גם סמרטוט טבול בנפט או בבנזין). אנשי "מסדר הגפרור" – ובהם גם הסוכנת הספרותית של ס. נידח, הלא היא מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ – תולים על דש בגדם גפרור כסף קטן עם ראש זהב, המסמל את הרעיון הזה.
פרקי אורנה רב-הון / מכתב, שירים וזיכרונות
שלום אהוד,
אני חייבת להגיב על תגובתך הנחרצה [גיליון 177]. כל הכבוד ללימודי הקבלה ולגרשם שלום, אך לימוד אקדמי של קבלה אינו דומה ללימוד חוויתי. קיוויתי שעל ידי כך שאתן את דמות סבי ואת השמחה שגרמה לו התפילה אתאר מה אני מרגישה כאשר אני מתרגלת קבלה. במיוחד לא אמרתי לומדת, אלא מתרגלת. יש הבדל בין ללמוד על משהו ובין לעשות אותו ממש, כמו ההבדל בין ללמוד באופן תיאורטי להתעמל או לשחק כדורגל ובין לשחק כדורגל ממש ולחוות את חווית המשחק.
הקבלה היא מדע מיסטי עמוק, ואי אפשר לתת את העקרונות שלה על רגל אחת. ייתכן שלא הייתי צריכה לגלוש לכך, כי אולי זו לא המסגרת המתאימה.
על כל פנים, מה שאני עושה עובד - רואים תוצאות בחיי היום יום, וזו אינדיקציה טובה מאוד. קורים דברים. באשר לזרימת האנרגיה בבית הכנסת, כל היקום שלנו הוא אנרגיה ולא חומר. זה שאנו לא רואים זאת בחמשת החושים, מעיד רק על המוגבלות שלנו. גם המדע מסכים לכך היום, רק שהמקובלים ידעו זאת לפני אלפי שנים. מדובר על האנרגיה הנשית – הנקבית של היקום והיחסים שלה עם האנרגיה הזכרית-גברית של היקום, כפי שהיא מתוארת בצורה היפה ביותר עלי אדמות בשיר השירים.
ברכות ואור
אורנה
נ.ב. שולחת לך שיר לחגים ועוד פרק זיכרונות
שנה טובה ונפלאה מלאת אור ושמחה
אורנה רב-הון
חגיו המטים ליפול של רבי יצחק
לזכר סבי, רבי יצחק שוהם [שוגן], ז"ל
ראש השנה ויום כיפור היו הם חגיו של סבי.
פאפע קראנו לו.
לא, הן איני רוצה להיות מוצפת,
רק לקחת תנועה מעגלית רכה,
שתפיג.
רק איני יכולה לא לזכור איך
היה מטיף בושם
על חליפתו המשומשת
רבת שנים, חגיגית לשעתה
לובש פני יפעה
לכבוד אלוהיו הבלתי ברור,
הכל יודע,
שהפך את ימיו המרים
למדורת תקווה כחולה, ענקית.
חידת איש היה הוא לי –
אהוב בלי די,
ודלותו המפוארת, העיקשת
רוויה הערצות קטנות. רגעים יפים
של חסד שפוך.
יחד, יחד צעדנו רק הוא ואני
אל בית הכנסת, בפאתי העיר.
כולם קידמונו בסבר פנים,
בברכה,
"מה שלומך, רב יצחק, מה שלומך,"
"זה בן אדם חשוב," הוא היה אומר
וממשיך לקרוא בתורה
ומוסיף ומזמר.
זו יפעת סבי הפועמת בתוכי
זוהרת לעצמה
מסמלת אפשרויות
שלא מוצו עד תום.
אורנה רב-הון
עוד פרק זיכרונות מן המושבה
אֵם יְרוּקָה
חַכִּי לִי
אֵי שָׁם.
אוּלַי אוּכַל לְהַגִּיעַ.
אֶתְפֹּס בְּשֹׁבֶל שִׂמְלָתְךָ
הַקְּפוּאָה
כָּל כָּךְ חִכִּיתִי
לְיָד חֲמִימָה
לְלַטֵּף אֶת
הָאֶבֶן, כּוֹאֶבֶת.
אִמִּי,
שֶׁלִּי.
הַיְּרוּקָה
אתמול עשיתי סדר בחדרי, ומבלי משים, כששלפתי חבילת ניירות, נקרעה פיסת נייר מקופלת לשניים. פיסת הנייר היתה מצהיבה ומתפוררת, והיה כתוב עליה:
גימנסיון עברי לבנות "יבנה" / קובנה / תעודה / לשוגן רבקה, תלמידת המחלקה השניה, לשנת הלימוד 1934-1935
השם "שוגן רבקה" היה כתוב בעברית, בכתב מעוגל ויפה, וגם הציונים בתוך התעודה היו בכתב יד. אמנם לא כמו הציונים שלנו, הציון הגבוה ביותר הוא 5, והוא ניתן לבעלת התעודה בהתנהגות, שקידה, הקשבה, עברית וציור.
התעודה הזו היא התעודה של אמא שלי. כשקיבלה את התעודה היא היתה בת 11. מסתבר שאמא היתה ילדה שקדנית וחרוצה, אוהבת עברית ויודעת לצייר. מעניין, מעולם לא ראיתי אותה מציירת.
באותה שנה עלתה ארצה היישר למושבה פתח תקווה, עם משפחתה, סבי, סבתי ושני אחיה.
אני מנסה לדמיין אותה כפי שראיתי אותה בתמונות – בתעודה אין כל תמונה – ילדה עצובה, מסופרת קצר , כמו בן, עם פוני כהה ["היו אז כינים, אז סבתא סיפרה אותי כמו בן…" נהגה לומר לי כששאלתי אותה].
הדלות החומרית ניכרת בכל – גם מהלבוש המשונה בתמונה – ומסתבר שהוא היה עשוי מווילונות. אבל הכואב מכל הוא העצב הנשקף אליי מן התמונה. מין עצב תהומי, קולוסאלי, כאילו אין שום אפשרות אחרת, כאילו דרך העולם היא שילדה כה קטנה היא כל כך עצובה.
אימא גדלה והיתה למורה ידועה בפתח-תקווה. רבקה שוהם-ויסוקר. היא לימדה בבית הספר פיק"א, ולאחר מכן בעין גנים ובגורדון, והעמידה אחריה דורות של תלמידים. זכיתי גם לראות אותה צוחקת, ואז זהר אליי טור שיניה הצחורות, הלבנות והישרות, שמעולם לא נזקקו לשום טיפול רפואי.
אבל תמיד היה דוק של עצב בעיניה, והוא הסתתר מאחורי הירוק הנפלא שזהר בהן. היא היתה שקטה, מסודרת, בעלת שליטה עצמית מופתית, כל התכונות שלא היו בי. ותמיד ידעה לתמרן בין המטלות הבלתי נגמרות של ניקיון וסידור הבית וגידול הילדים והכנת הפלקטים ותיקון המחברות. איני זוכרת אותה עומדת חסרת מעש אפילו רגע אחד, למעט אותן שניות בלתי נשכחות בהן נעצה את עיניה הירוקות המקסימות בחלון, בהפוגה קצרצרה שבין שטיפת הצלחת והכוס, והמבט הזה היה מלא בכל כך הרבה עצב, כל כך הרבה כיסופים, כל כך הרבה תקוות שהתנפצו, וליבי יצא אליה, אל נשמתה המעונה, ולא יכולתי לומר לה דבר, כי ים גדול הפריד בינינו, ים של שתיקה.
ליבי נכמר אליה עכשיו, כשהתעודה המתפוררת על ברכיי, ואני מחפשת פיסת נייר דבק כדי להדביק את הקרעים. היו לנו גם הרבה קרעים בלב. כי אימא שלי נהרגה בתאונה דרכים לפני יותר משלושים שנים, בדרך לירושלים, והותירה אותי פצועה ומדממת. יום לפני שנהרגה רבנו, כדרך אימהות ובנות, אבל לא תיארתי לעצמי כי יום למחרת אימא כבר לא תהיה, ולא יהיה בפני מי להתנצל.
אפשר לומר שהיעלמותה נתנה דחיפה למסע הרוחני שלי, אל עבר הבלתי נודע, אל האינסוף, אל העולם שמעבר. כל כך רציתי לדבר איתה, ובתחילה לא היה אל מי לדבר. לא הצלחתי לשחזר את דמותה, ובתמונות שהשאירה אחריה היא נראתה כה מנוכרת. ניסיתי להצטרף לסיאנסים, כדי לתקשר איתה, אבל מאום לא עזר. לאט-לאט, תוך כדי עבודה רוחנית, ותוך כדי לימודי קבלה, הצלחתי לשחזר את דמותה , ואפילו לדבר אליה. אני משתדלת לתקן את הקרעים. הקבלה מלמדת שמעשינו כאן בעולם הזה משפיעים על העולמות שמעבר, וגם על יקירינו שנמצאים שם. לכן בכל פעם שאני מתפללת, אני מכוונת לעילוי נשמתה בעולמות עליונים, שלא תסבול יותר, ושתצליח לצחוק כל הדרך לגן עדן.
למען האמת, אני מקווה שהיא כבר נמצאת שם.
אני משתדלת לתקן את הרגשות השליליים שחשתי כלפיה, ולהחליף את הכעס באהבה. על פי הקבלה, כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. שנים כעסתי עליה, והייתי בטוחה שאני צודקת בכך ושזכותי לכעוס. לא הבנתי אז ולא ידעתי כי הכעס הורס אותי מבפנים, אט-אט, ביסודיות. האויב מספר אחת שלי בעצם הסתתר בתוכי. עוד מלמדת הקבלה כי רגשות שליליים הם בעצם המפתח לכל מחלה. ידוע גם ברפואה המודרנית כי כעס הוא הגורם העיקרי לדיכאון, ודיכאון הוא הגורם העיקרי למחלת הסרטן. כך, שכאשר אני מתקנת בתוכי את רגשות הכעס, והופכת אותם לאהבה, אני בעצם מבריאה את עצמי מבפנים ממחלות גופניות מסוכנות.
עַל סְפִינַת הַיָּם הַלְּבָנָה
עַל סְפִינַת הַיָּם הַלְּבָנָה
הִשְׂתָּרֵעַ גּוּפֵךְ
עָטוּף תַּכְרִיכִים.
רֹאשֵׁךְ הָיָה מֻפְנֶה אֵלַי
בְּמַבָּט מְשַׁוֵּעַ
וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי אֶת נַפְשִׁי.
רָצִיתִי לְהָקִיץ מֵהַחלוֹם,
אֵבֶל הַיָּם הָיָה חָָזָק מִמֶּנִּי,
סוֹעֵר סְעָרָה שְׁקֵטָה וּמַזְמִינָה אֶל מַעֲמַקָּיו.
עֵינַיִךְ הַיְּרוּקוֹת הָיוּ כֵּהוֹת מִפַּחד וּכְאֵב נוֹרָא
וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי לָתֵת לָךְ אֶת עֶזְרָתִי.
אָנָּא, אִמִּי הַיָּפֶה, הַיְּרוּקָה, הַכֵּהָה, הַכּוֹאֶבֶת,
אָנָּא סִלְחי לִי.
אני מקווה שהחרטה תזכך את ליבי וכי בשלב כלשהו ניפגש ונוכל להתחבק ולהתנשק וליפול אישה על צואר רעותה, דבר שמעולם לא עשינו כאן.
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים, אימא אהובה שלי.
ערב מחווה של אהבה למשה שמיר
בבית לייוויק, רחוב דב הוז 30, תל-אביב, בהפקת בית-לייוויק ובית הסופר
יתקיים ביום שלישי, ב' במרחשוון תשס"ז, 24 באוקטובר 2006, בשעה 20.00 בערב
...הוא הולך בשדות
מחווה של אהבה לסופר משה שמיר
מנחה: פרופ' אורציון ברתנא. משתתפים: רן יגיל: מלך נער – מוטיב הצעיר בפרוזה של משה שמיר. אלחנן ניר: "...ואומר לו גדל" – דברים אישיים על משה שמיר. פרופ' זיוה שמיר: משה שמיר – האמת והתדמית. תמונות מ"הוא הלך בשדות" בביצוע שחקני מכללת הקיבוצים – יעל ליבמן, תמר בן-עמי ודורון עמית. קטעי מוסיקה: דניאל גלאי. וכן קטעי קריאה
ערב זה הוא השני בסדרה. קדם לו ערב שהוקדש ליצירת נתן יונתן
ע. עוז יסד את "מיסדר הכפית"
[למי שאין בידו טלפון נייד להזעיק מיד את הכבאים]
"לפני כחודש היה [עמוס עוז] בביקור נוסף בשוודיה ובדנמרק, שם יסד את 'מסדר הכפית': באחד מנאומיו דיבר עוז על המחוייבות לפעול ולהגיב כשנתקלים בעוולות. באותו נאום אמר כי אדם חייב לעשות למען האחרים ולא להעלים עין: אם הוא רואה שריפה, עליו לנסות ולכבות אותה; אם אין ברשותו דלי מים, הוא יכול להשתמש בכוס; אם אין לו כוס, יש לו כף, ואם אין לו כף – אז יש לו כפית. אנשי 'מסדר הכפית' – ובהם גם הסוכנת הספרותית של עוז, דבורה אואן – תולים על דש בגדם כפית קטנה המסמלת את הרעיון הזה."
(שירי לב-ארי: "עמוס עוז בין המועמדים לפרס נובל", "הארץ", "גלריה", 9.10.06).
ע. קאנט (שממנו שאב כנראה ע. עוז את רעיונו) אומר כי הרעיון לטפטף מים בכפית קטנה מול תבערה גדולה במקום לעשות כל פעולה הגיונית ומועילה אחרת – פירושו שאתה אכן פעלת על פי הכלל המוסרי האומר שחשובה הפעולה ולא התוצאה וכי כל מעשה פרטי שלך אמור להיות גם כלל מוסרי לכולם (בבחינת "ואני את נפשי הִצלתי," ובלבד שיראו כולם עד כמה אתה מוסרי); ע. קאנט אמנם מזהיר כי אם תנהג כך יש חשש למחסור בכפיות אך כל זה לא כל כך נורא כי העולם ממילא כבר יישרף אם ינהג על פי הכלל המוסרי של מטיפי הכפיות.
הטור השמיני
ההיסטוריה על-פי אלתרמן
מאת מרדכי נאור
שלושים ושלוש שנים, מ-1934 עד 1967, כתב המשורר, המחזאי, הפזמונאי והמתרגם נתן אלתרמן טורים אקטואליים בעיתונות העברית בארץ-ישראל. שנים אלה חופפות בדיוק נמרץ את השליש השני של המאה העשרים.
הטורים, למעלה מ-1,000 במספר, ראו אור בשני עיתונים – רובם ב"דבר", במסגרת המדורים "סקיצות תל-אביביות" ובעיקר "הטור השביעי" ומיעוטם ב"הארץ" במדור "רגעים". כמעט כולם היו מחורזים, אם כי בשנותיו האחרונות ככותב וכמגיב על אירועי הזמן נטה אלתרמן יותר לכתיבה בפרוזה.
אלתרמן הפך למוסד ספרותי-פוליטי עוד בחייו, בשל כתיבתו האקטואלית הזו. רבבות המתינו מדי יום שישי לטור שלו, והוא היווה בסיס לשיחות ליל השבת ולשיח הציבורי של השבוע הבא. טורים לא מעטים, כדוגמת "מגש הכסף" ו"נאום תשובה לרב-חובלים איטלקי לאחר ליל הורדה", הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית.
בספר שלפנינו נעשה ניסיון שדומה שטרם נוּסָה: לכתוב את ההיסטוריה של הארץ הזאת, בעשרות השנים הסוערות הללו, באמצעות הטורים האקטואליים, כפי שהופיעו בעיתונים וכונסו ברובם בספרים. ענייני העולם, הארץ, היישוב, מדינת ישראל הצעירה, היחסים עם הערבים, מלחמות רחוקות וקרובות – כל אלה ועוד הרבה תוארו וטופלו על-ידי אלתרמן, והם שהעטו עליו, במידה רבה, את גלימת המשורר הלאומי.
נושאי השירים, אף שנכתבו לפני עשרות שנים, לא נס ליחם, ולא-מעטים מהם נראים כאילו נכתבו אתמול או בשבוע שעבר. רק שעתה אין את אלתרמן שיעלה אותם על הכתב ברעיון המקורי, בחרוז, בהברקה שאין שנייה לה.
בין פרקי הספר: שירי תל-אביב; מוזות בצל התותחים (מלחמת-העולם השנייה); השואה; שירי ההעפלה, המאבק והקמת המדינה; על יהודים וערבים; אלתרמן והתקשורת, ועוד. תשומת-לב רבה ניתנת לסוגיה: האם היה אלתרמן משורר מגויס, ואולי אף "משורר חצר".
בחלקו האחרון של הספר מובאים כמה שירים גנוזים של המשורר, הרואים אור לראשונה. הספר "הטור השמיני" מיועד לאוהביו הרבים של אלתרמן, למתעניינים בעברה הקרוב של הארץ הזאת, ולמבקשים לחבר את שני הפנים האלה. אלתרמן, באמצעותו של נאור, מספק להם חומר בשפע.
הספר הופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף מכון ברונפמן לחקר העיתונות היהודית באוניברסיטת תל-אביב
סופר נידח אהוד בן עזר
והארץ תרעד
רומאן היסטורי שכתיבתו טרם הסתיימה
וראשיתו בעקבות מחזור הסיפורים "אפרת"
[שיצא לאור לראשונה ב"ספריית תרמיל", 1978]
המביט לארץ ותרעד
יִגע בהרים ויֶעשָׁנו
תהילים קד, פסוק לב
( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי.
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן מאת המלביה"ד.
[החלק השלישי של הפרק השמיני התפרסם בגיליון מס' 181, י"ז בתשרי תשס"ז, 9 באוקטובר 2006]
פרק שמיני / חלק רביעי
החייט בן-ציון לוין עולה עם שתי נשותיו לארץ-ישראל
על הסיפון עמד בן-ציון וראה פסגותיו הלבנות, המושלגות, של הר הלבנון – גֶ'בֶּל לוּבְּנַן כפי שהיה עתיד ללמוד את שמו מהערבים, והשתדל להתעלם מכל הסחי והמיאוס שבספינה ורק התבונן לעבר הארץ שבהרריה גדלים הארזים שאותם שלח חירם מלך צור לשלמה המלך לבניין בית המקדש. הוא חשב בליבו שאין זו פעם ראשונה שהמראה – 'מהמידבר והלבנון ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם,' עולה לנגד עיניו, שהרי הדברים כתובים בספר יהושע, ובילדותו כבר טייל בדימיונו באותם מקומות במקרא, ועכשיו הוא מפליג אליהם לא במילים אלא במציאות. ואולי הדברים האלה גדולים מכפי מידתו? וכי מה רצה בחייו? הוא היה בחור-ישיבה שעמד להשתדך עם הקרובת-משפחה בצפת ואולי גם לחזור איתה לווילנה, והיא מתה, ודרכו לארץ-ישראל מתארכת שנים רבות, שבמהלכן נעשה חייט בשתי ערים ובעל לשתי נשים וילד חולה אחד ופגיון יקר-ערך שמשמש רוצחים, והמסע טרם נגמר, ואולי ריבונו-של-עולם מעמיד אותו בניסיונות קשים כדי לחזק אותו לקראת הבאות כי מי יודע מה צופן לו העתיד בארץ-ישראל?
מהספינה לחוף בביירות ירדו בן-ציון ונשותיו כל עוד נפשם בם כי הילד יחזקאל עדיין קדח בחום גבוה. לא הועילו המטליות הרטובות שהניחו על מצחו וגופו לצנן אותו, אף לא חלב העז שגנבה עבורו נג'ימה-מירל'ה. העז הבורחת לא נראתה עוד על הסיפון אלא שביומיים האחרונים לנסיעה עלה בספינה ריח עָז של ששליק שחרכו המלחים על אסכלה במדורם המובדל. הם קיבלו כאב-בטן מזלילת הבשר ואילו הנוסעים, שהסתפקו בריחות – בטניהם כאבו מרעב, ושני הנזירים השמנים גם לא הפסיקו להיאנח ולבכות כי חמקה מהם העילה לנסיעתם לארץ הקודש.
לאחר ימים אחדים ראה אותם בן-ציון גוררים בחבל עז חדשה בעלת אחוריים רחבים, ונושאים ונותנים עם ערבי בעל שיירה של פרדים וחמורים על המשך הנסיעה לארץ הקדושה גם להם. העז אמנם לא דמתה כלל לקודמתה, אבל אם תחזיק מעמד וישובו עימה לאגיון אורוס יוכלו לטעון שנס ההשתנות אירע לעז, וזוהי שעימה יצאו לדרך.
ביירות היתה עיירה קטנה שאינה משתווה בעיני בן-ציון לאודסה ולקונסטנטינופול. במפרץ שלה כבר עגנה ספינת קיטור אחת בעלת שתי ארובות שחורות, שהעלו עשן, וספנים בסירותיהם חתרו להוביל מהספינה ואליה משאות ונוסעים. רצועת ההרים הקרובה היתה אפורה במקצת ולא מיוערת, ורק במרחק התנשאו הפסגות המושלגות של הרי הלבנון, אשר על מדרונותיהם צומחים כניראה הארזים. צריחים בהירים של שלושה מסגדים בלבד הרימו ראש כמשקיפים על המפרץ הכחול. עצי ברוש בצבע ירוק-כהה ואפור היתמרו פה ושם במעלה הגבעה מעל לבתים. עצים אחדים, נמוכים יתר, אולי עצי אורן, צמחו בין הבתים, אבל העיירה עצמה הותירה רושם שהיא מתפרקדת חשופה לשמש בין המפרץ לגבעות, בתיה בוהקים בלובנם, ורק בודדים צבועים בחום-כתום, וככה גם גגות הרעפים. בתים רבים היו בני יותר מקומה אחת ובנויים בצורה אירופית, לא כגגות השטוחים של המזרח.
במפרץ עגנו ספינות מפרש אחדות, ושלל מפרשיות-דיג התרוצצו ברוח במימיו, שצבעם כחול-עמוק, והביאו אווירת יום של חג ושלל דגה לשוק הדגים המקומי, ומעליהם ריחפו שחפים ששלוּ מדי פעם דגים מהים או אפילו התחצפו ועטו לתפוס אותם מפרפרים בתוך הסירות. בסימטאות פסעו ערבים לבושים כאפייה ועקאל ועטופים בעבאיות בהירות, נעולים סנדלים, כשהם מחמרים אחרי חמורים עמוסי זוגות סלים טעונים ירקות ופירות וכל מה שאפשר לעשות בו מקח ומימכר.
לא נותרה ברירה אלא להביא מיד את הילד יחזקאל לבית החולים של המיסיון כדי שיצילו את חייו. סלובה ונג'ימה-מירל'ה עמדו למראשותיו, ליד כל מיטה היה מונח ספר הברית החדשה, על הקירות היו מודבקות סיסמאות מתוך תורת הנצרות ופסוקים מהברית החדשה, והכומר היה עורך תפילה ביום ראשון ולעיתים מזומנות בחדרי מיטות החולים. אבל איש לא הכריח את החולים להמיר דתם, וגם בירושלים כבר פעל זה כמה שנים בית חולים של המיסיון האנגלי בשביל יהודים בלבד.
בן-ציון המודאג פגש בחצר את המיסיונר האמריקאי תומסון, ששאל אותו למקצועו, ואם בא להשתקע בביירות.
כאשר שמע כי בדרכו לירושלים יעבור בן-ציון את צפת, לעלות על קברות בני-משפחתו שנהרגו ברעש, סיפר תומסון כי מיד כאשר הגיעה שמועת האסון לביירות יצא עם משלחת הצלה לצפת, וכאשר הגיעו לצלע ההר שהרובע היהודי עמד עליו, ראו באדמתו ובסלעיו בקיעים ונקעים נוראים ורבים עד שגם היום, אחת-עשרה שנה אחרי הרעש, אין המראות סרים מנגד עיניו:
"מעוף עין אחד על העיר ההפוכה הוכיח לי כי אין כל לשון בעולם אשר תוכל להגזים בחורבן ובהרס הנורא. העיר ההומייה איננה עוד במציאות! איש אחד סיפר לי כי מצא בערמת ביתו את אשתו שוכבת מתה ואוחזת בזרועותיה את בנה היונק האוחז בפיו את שד אימו. ולפי השערתו לא מת היונק מהמפולת, כי אם מרעב אחרי שניסה לשווא למצוא מזונו בשדי אימו המתה. אנשים שונים סיפרו כי שמעו את קול עולליהם המונחים בין הערימות וצועקים 'אבא, אימא...' והקול הלך ורפה, ולבסוף נדם. ראיתי זקן יושב בודד על גבי ערמות ביתו שהיה מלא לפני שמונה-עשרה יום חיים ושלווה. ראיתי ילד קטן משחק במשחק ילדים מבלי לדעת ולהבין כי יחידי הנהו בתבל הגדולה, בלי אב ואם, אח ואחות, ואף לא קרוב וגואל אשר ידאג לעתידו.
"והארץ שבה להתפורר ולהתמוטט, ושבעה עשר יום אחרי הרעש, ביום בואנו, הרגשנו רעידות הרבה, בשעה השלישית אחרי חצות היום רעדה הארץ רעידה נוראה וענן של אבק התרומם מעל החורבות הרבות הנופלות, ופצועים ומוכים שמצאו בהם מקלט נמלטו אז בקול פחדים וזוועות.
"אחד המוצלים, אשר נשברו כל עצמותיו כמעט, סיפר לנו כי יותר מאשר סבל מכאב אבריו הנשברים התענה ממצוקות ליבו בראותו את אשתו ובניו נופלים לרגליו, והוא לבדו נשאר קבור בערימת חול ואבנים עד זרועותיו. ומשפחה אחת נפל עליה הבית ומתו כאיש אחד, לא נשאר מכל בני הבית זולת נערה אחת אשר היתה על-פי מקרה בעת הרעש בחדר הבגדים בקומת הבית התחתונה אשר לא גבר עליה הרעש. והיה חיתה שמה חיי צעיר ומצוקה ימים אחדים, אין יודעים כמה, כי אחרי עשרים וארבעה ימי עבודה, כאשר הוסרו גם גלי הריסות הבית הזה, נמצאה גופת הנערה לבושה בגדי מתים אשר תפרה לנפשה אחרי אשר נואשה להימלט מהמוות. ספרים קדושים סביב לה ומנורה דולקת מראשותיה.
"חמישה חודשים רצופים, עד סוף הקיץ, עסקו המצילים בפתיחת הערמות ובקבורת ההרוגים. אך העבודה לא הסתיימה עד היום, כי רבים ההרוגים אשר לא הובאו לקבורה."
בן-ציון שמע וליבו נזדעזע אף כי לא ידע כי אפרת היא הנערה. לבד מהידיעה על מותם של הבני-משפחה ברעש, והישארותה בחיים של ציפורה, שעזבה לירושלים, לא נתחדש לו דבר על האסון כל השנים שחלפו, לבד מסיפוריהם של סניור עוזיאל בעל שם, ועתה המיסיונר האמריקאי תומסון.
המיסיונר האמריקאי טוב הלב הפציר בבן-ציון להישאר בביירות לא רק למשך ימי מחלתו של יחזקאל הקטן, שוודאי יחלים בקרוב, אלא לפתוח חנות של חייט בסימטת השוק ואף הבטיח לו עבודה, שיתפור בגדים לאנשי המיסיון ולבית הנזירות, אלה המטפלות בחולים ושאר הזמן הולכות שקועות בשרעפים וידיהן משוכלות על החזה לבל ייגע בהן זר.
ליבו של בן-ציון הלם בו, לא די בילד החולה, בטילטולי הדרך ובשתי הנשים, עתה נוסף עליהם גם הפיתוי להישאר בביירות. והלא קול דמם של הבני-משפחה בצפת זועק מבין הסלעים, ועצמותיהם אולי טמונות עדיין במפולת ההרס, ומי יודע אם הביאו אותם לקבר ישראל והניחו מצבות לזכרם.
אלא שמחלתו של יחזקאל הקטן התמשכה, ובן-ציון קיבל את הצעת המיסיונר האמריקאי תומסון והחל לתפור גלימות ושמלות לנזירות. הוא שכר לו ולמשפחתו דירה קטנה הצופה אל הים, לא רחוק מבית-החולים. השמועה על הופעת החייט היהודי מאיסטנבול הבירה הביאה אליו לקוחות רבים, יותר מכפי שהיה באפשרותו לתפור. צפת וירושלים התרחקו, והבדים התרבו. דמותו של החייט בן-ציון עוררה כבוד ואמון בלב רואיו. איש לא תיאר לעצמו שכאשר גובר עליו יצרו הוא זוחל בחשכה אל אשתו הנסתרת, המתראה כאחותו, ונדחק בה מאחור, וכי אלמלא שמרה נג'ימה-מירל'ה הנחשקת בקנאות על בתוליה היה בועל אותה מבלי חשוב הרבה על התוצאות החמורות אם תהרה לו "אחותו" והיא ללא "בעל".
לא היה אפשר להשוות את צורת הבגדים ומדידתם אצל הנזירות במיסיון – לפילגשיו המפונקות של יזיד ביי בהרמון, שעסקו ללא בושה וללא הרף בטיפוח גופן ובסיפוק תאוותיהן. ואולם גם מבעד לחומת הצניעות של השמלות השחורות והשביסים בשחור-לבן, והתפילות, פעמו בנזירות לבבות של נשים, לעיתים צעירות, שהתקשו להסתיר את התרגשותן למראה החייט היהודי הנאה.
והיה מקרה שנזירה אחת כה התרגשה בקרבתו של בן-ציון, שנפלה לְכיסא ואחזה במסעדיו כהולכת להתעלף, אך לא עילפון תקף אותה אלא היא קיפצה בישיבה, רעד בלתי-פוסק אחז בה שלא-לרצונה, וכל אותה עת עיניה היו נטועות בבן-ציון כשואבת אותו אל תוכה, עד שנרגעה המהפכה בקרביה.
יום אחד לחשה לו שהיא יהודייה!
הפעם בן-ציון חש עצמו כהולך להתעלף. האם מפני שבחר במקצוע החייטות עליו להידמות ליוסף בשעתו ולהיתקל בכל עיר ועיר בנקבה אחרת שתופסת בו כאשת פוטיפר וקוראת לו לשכב עימה? ועוד מתברר, יהודייה!
לא חלפו ימים רבים והנזירה בעלת הפנים היפות, רָשֵׁל שמה, החלה מפצירה בבן-ציון להבריחה מהמנזר, לשאת אותה לאישה ולברוח יחדיו לירושלים. שודדי-ים תפסו את ספינתה עם משפחתה ליד סלוניקי, הפרידו אותה מהוריה, אנסו אותה ימים ולילות שניים-שניים על הים ולבסוף מכרו אותה לשפחה בביירות, וכך היה נישאר לנצח גורלה אלמלא גאלו אותה הנזירות והכניסוה תחת כנפי אמונתן, אלא שעד היום מופיעים הפיראטים בחלומותיה...
וכדי לתת תוקף לדבריה חשפה בפניו את חזה הבהיר כשלג בפסגת הר הלבנון, בעודה לבושה בשמלת הנזירות השחורה ובשביס שחור-לבן, ככה פיתתה אותו נג'ימה בשעתה, ככה נסחף גם עתה כי מעודו לא ראה חזה מושלם וצח ופטמותיו אדומות וזקורות כשל רשל! –
מה עוד שמדובר בפידיון שבוייה ובפיקוח נפש, ולאו מילתא זוטרתא היא [ולא עניין פחוּת-ערך הוא. – ממני, המלביה"ד] להציל יהודייה, שהרי יהודייה היא רשל אפילו אם חטאה עם כנופיה של פיראטים – ולהוציא אותה מבית נזירותיו של יושקו! –
כך אמר לעצמו בן-ציון ושעה ארוכה עיסה את תאומי אוצרה המהמם, ומאחור ניראה הדבר כאילו ממשיך הוא במדידתה, עד שמשכה אותו לקיטון סמוך שמשקיף אל הים ומשמש חדר התבודדות לנזירות ובו נרות, דרגש ולידו ספר הברית החדשה, ועל הקירות רקומים פסוקים מדברי יושקו ותלמידיו.
כדי לשכנע אותו ביהדותה, ולבל יחשוש להיכנס, פלטה יריקה קולנית, אך יבשה, לעבר הַבִּיכְל [ספר, לא קדוש, באידיש. – ממני, המלביה"ד] של יושקו ותלמידיו, סגרה אחרי שניהם את הדלת, שכבה בבגדיה הפתוחים פרקדן כשהיא זורקת מעליה רק את מחרוזת הצלב – והניחה לו בבגדיו לבעול אותה פעמיים ושלוש כאילו לא ידע אישה מימיו וכל אותה שעה היתה נצמדת אל צווארו ולוחשת: "בן-ציון חייט אתה תהיה בעלי! בן-ציון חייט אתה תהיה בעלי!"
וכשנמלט ממנה כל עוד נפשו בו – כי רָשֵל תפסה בכנף בגדו ולא מיד הסכימה לשחררו מהקיטון אלא תבעה שיזריע בה עוד, ועוד, ואפילו שמה את הביכל תחת גבה וקרביה הנרגשים נתפערו כלפיו ככפפה שהופשלה – שהרי ספינה של פיראטים עברה עליה וחרשה בתורפתה – היה בעיניו כנחלץ מצרה גדולה. אבל הסכנה טרם חלפה, שהרי אסון עלול לקרות לו ולמשפחתו אם ייוודע דבר משכבו עם הנזירה רשל, שתאוותנית זו כבר מאיימת עליו שתגלה קלונה עימו ברבים אם לא ישא אותה לאישה ויחדיו יברחו לארץ-ישראל!
ובינתיים, תודה לאל, הבריא הילד יחזקאל ולא היתה סיבה להשתהות עוד בביירות. שתי נשותיו של בן-ציון היו אמנם מותשות מן הדאגה לילד החולה, ושמחות להישאר עוד קצת בביירות שהיא עיר לחוף ים ולא נחבאת אי-שם בהרי הטרשים של ארץ-ישראל, אבל הן קיבלו ללא עוררין את החלטתו לצאת בהקדם לצפת ולירושלים.
אלא שבטרם עוזבו את ביירות היה עליו לעמוד בניסיון נוסף. נאלץ היה להבטיח לרשל שיישא אותה לאישה וייקחנה עימו ובלבד שתשמור הדבר בסוד, וגם התאריך נקבע, והיכן תחכה לו כדי שיימלטו יחדיו. ואולם, בבואו עם הבגדים המוכנים, שגם ציפה לתשלום עבור תפירתם אלא שלא גילה שלא יראו אותו יותר – תפסה בו ריימונדה, הנזירה הממונה על התשלום, פנים מכוערות היו לה וגוף מוצק; סחבה אותו עם צרור הכסף לאותו קיטון המשקיף אל הים, עם הַבִּיכְל, הנרות והכתובות על הקירות, גילתה שידוע לה סודה של רשל היהודייה וכי תסגיר את שניהם אם לא...
וכאן השליכה את הצלב מעל חזה, השכיבה עצמה על בטנה על דרגש ההתבוננות והתפילה, הרימה שמלתה מאחור ודרשה מבן-ציון לעשות בה, דבר דָבוּר על אופניו, ככל אשר סיפק לנזירה רשל...
לא עזרו לבן-ציון תחנוניו והשבעותיו. ריימונדה הקשיחה לב ופערה אחוריים, וכשהרגיש שכלו כל הקיצין, והרי גם זה עניין של פיקוח נפש, שאם לא ייצא מכאן וכספו בידו, ובעיקר כשסודו עודנו שמור, לא יוכל למלט את משפחתו מביירות – קרב אל הנקבה, והכעס עליה אפילו גרם לאברו להזדקף, כמבקש לאונסה, אך מה רבה היתה זוועתו כאשר חיפש מתחת לפי-טבעתה הפעור את פי הנקבה – והנה זוג ביצים כהות ושעירות! – ויותר לא רצה לראות אלא פרץ בזעקה חנוקה והיכה על שק הביצים בחבטה שגרמה לריימונדה ההמום להתקפל בכאבים ולקרוא לעזרה את יושקו ואימו הבתולה כשהוא מחבק אל חיקו את הבִּיכְל! – ובן-ציון תפס את צרור הכסף ואת מפְתֵח הקיטון ופתח את הדלת הנעולה וברח כל עוד נפשו בו, ולמזלו לא עמדה הפעם "כלתו" רשל על דרכו.
שעות רבות חלפו למחרת עד שהשיירה יצאה לדרך, כי מפני הדרכים הקשות ואימת השודדים לא יצאו הנוסעים לבד אלא בחבורה גדולה שאסף ראש השיירה, שגם השכיר את הבהמות לרכיבה. את נג'ימה-מירל'ה הושיבו בצד אחד של הפרדה בתוך ארגז, ובצד השני טמנו את יחזקאל הקטן בארגז מלא בדים וכלי-תפירה. בן-ציון וסלובה רכבו כל אחד על פרדה לעצמו, כשסלובה יושבת באוכף-צד הדומה לכיסא, שתי רגליה לצד אחד, ומדי פעם משמיעה קריאת בהלה כי נידמה לה שהיא עומדת ליפול לפי תהום. במחצית המאה התשע-עשרה, התחבורה בארץ-ישראל ובלבנון היתה עדיין כמו בתקופת האבות. [ארץ-ישראל של המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים דמתה לארץ-ישראל של תקופת המקרא יותר מאשר לישראל מימי היווסדה ועד תקופתנו. – ממני, המלביה"ד]. אורחות גמלים ושיירות חמורים ופרדות עברו בשבילים הצרים שהיו פזורים בהרים ובעמקים לאורכה ולרוחבה של הארץ. שבילים אלה, שנוצרו מאליהם במרוצת הזמן, היו צרים והספיקו למעבר רגלי הבהמות בלבד. כאשר נאלצו משפחות מטופלות בילדים לעבור מעיר לעיר, קשרו המחמרים ארגזים משני צידי החמור או הפרדה, לתוך כל ארגז הושיבו ילד אחד, ולשם שיווי משקל היו מכניסים אבנים לארגזו של הילד הקל יותר, ודבר זה הסב לו ייסורים קשים. בהגיע השיירה לאכסניית-דרכים, היא החאן, היו שולפים את הילדים מן הארגזים, משכיבים אותם על מחצלות ומחלצים את עצמותיהם הכואבות ואת אבריהם הנרדמים.
וכך ניטלטלו בשבילים מפותלים וקשים במשך ימים אחדים, עלו הרים וירדו בקעות, חנו באכסניות-דרכים גרועות ופעם אחת גם לנו תחת כיפת השמיים. עברו על פני אגם החולה שבו רבצו תואים במי-ביצה, וערבים רזים ומוכי-רעב מכפר הסוכות חלסה עשו דרכם ברפסודות קטנות בין קנה וסוף. כאשר קרבו לצפת כשלו רגלי הפרדות בעלייה התלולה והיה על המבוגרים לרדת ולעשות את שארית הדרך ברגל, לצד הבהמות. סלובה הצולעת התנהלה בקושי ודמעות עלו בעיניה. נג'ימה-מירל'ה, מוכשרת כשד-משחת אשר דבר אינו נבצר מיכולתו, ירדה מארגזה ומילאה אותו באבנים כדי שיחזקאל הקטן לא יפול מצידו, והניחה על כתפה את זרועה של סלובה מצד אחד, ובן-ציון תמך בה מצד שני, וכך עלו ברגל לצפת.
מרחוק הלבינה העיר כאילו על תילה היא עומדת, אך ככל שקרבו התבררה מלוא הזוועה שאירעה בה לפני כתריסר שנים. בעלותם אל ההר שצפת עומדת עליו עדיין ראו באדמתה ובסלעיה בקיעים ונקעים נוראים ורבים. העיר היתה הפוכה, כְּמָה שאיננו עוד במציאות.
יהודי זקן, ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ'י, שהיה בשעתו סנדלר וכותב קמיעות וכיום מחזיק מלון-אורחים קטן בבית הרוס-למחצה, הנראה שחוח ונדכא כבעליו, קיבל את פניהם, נתן להם אצלו קורת-גג והתנדב לקחתם למפולת ביתה של משפחת הרב ר' שבתאי לוין, אשתו הרבנית רחל ובתם אפרת. הוא סיפר כי היחידים שניצלו מן הרעש אזרו את שארית כוחותיהם והחלו לפנות את הערמות, להציל את החיים ולקבור את המתים. אך בראותם כי ידיהם לבד לא תתגברנה על המפולות, מיהרו לשלוח שליחים להודיע על אסונם לכל הערים הסמוכות, חיפה, עכו, צידון וביירות, אך רק כעבור עשרה ימים מיום האסון נודע הדבר בירושלים, ובשעה שבצפת היו מוטלים אלפי מתים ללא קבורה ופצועים ללא מזור, חנכו בירושלים, בראש חודש שבט, את בית המדרש שבנו, שמכונה בשם "בית המדרש הישן", בשמחה ובתרועה גדולה.
עם היוודע האסון נשלחו אנשי צפת ששהו בירושלים, כעשרים בני אדם, לקבור את המתים ולהציל את החיים ולהביאם ירושלימה, ואולם לא את כל הנספים ברעש הצליחו לחשוף מבין החורבות ויש צפתים שבתיהם היו לקברותיהם עד עצם היום הזה. ואף שאחדים מפליטי צפת, שנמלטו ירושלימה, חזרו בשנים האחרונות, העיר לא חזרה להיות מה שהיתה וכניראה גם לא תחזור עוד לעולם, ובוודאי שלא תהיה גדולה מירושלים.
בן-ציון רצה לומר קדיש על חורבות הבית של הבני-משפחה אבל ר' יוסף רופא אמר שלא כאן המקום אלא הוא יוביל את החבורה לבית הקברות. ושם אמנם היתה אפרת קבורה בין הוריה, והשם שלה על המצבה היה כאילו טרי יותר, ואמר ר' יוסף רופא שכל שנה ביום הרעש מגיע מירושלים רכוב על פרדה הגיס אליקום שפירא ואומר קדיש על קברות הוריו ועל קברות המשפחה לוין, ובוכה ודואג לחדש את האותיות.
עמד גם בן-ציון ואמר קדיש, משפחתו הקטנה מצטופפת מאחוריו, וסביב-סביב הרי הגליל וחורשותיהם הירוקות. הילד יחזקאל ישב על המצבה והתחיל לבכות כי עקצה אותו דבורה, לכן קיצרו את הביקור ועלו חזרה לאכסניה של ר' יוסף רופא, מרחו את העקיצה בדבש של פרחי הגליל, ומחר הם אמורים להמשיך בדרכם לטבריה וממנה לירושלים.
בערב, לאחר שהנשים והילד הלכו לישון, ישב ר' יוסף רופא על המַסְטָבָּה, האצטבה, שהיא ספסל אבן מרופד בפתח הבית, ובן-ציון לידו, ושאל אותו לפרטי-פרטים על קשריו עם הבני-משפחה לוין בצפת ועם אפרת במיוחד. וכאשר הבין שבן-ציון היה חתן-מיועד לאפרת, סיפר לו קצת על חייה הקצרים, חלומותיה, סיוטיה, יפי תוארה וטוּב שכלה, אחר-כך הוציא את הקמיע, שכתב לה להגן עליה, ואמר שכאשר הגיעו לחדר שבו נכלאה בַּרעש ומתה, היה הקמיע על צווארה שלם ללא פגע אלא שאת חייה הקמיע לא שמר. אימה הרבנית רחל, שעוד היתה בחיים, ביקשה ממנו לקחת את הקמיע ולשמור אצלו, כי לא רצתה לענוד אותו לצוואר בתה הצעירה ציפורה מחשש למזל רע. אחרי ימים אחדים מתה גם הרבנית רחל מרוב צער על קבורת בעלה ובתה. את היתומה ציפורה לקחו עם הפליטים לירושלים ושמה נישאה לאוהבה של אחותה אפרת, אליקום שפירא.
"סבור אני שאתה צריך לקחת איתך את הקמיע ולשמור אותו במשפחה, ותהי זו להם גם מזכרת ממני בדורות הבאים. אפרת המסכנה היתה לי כבת. אילו שמעו בקולי ועזבו את העיר כשעוד היה אפשר, היו מצילים לפחות את נפשותיהם."
בן-ציון היסס אם לקחת את הקמיע ביש-המזל, אבל למחשבה שהתנוסס על חלקת צווארה הצח של כלתו הראשונה אפרת, שאותה לא ראה מעולם, וגם ליווה אותה ברגעיה האחרונים – הכריעה אצלו את הכף.
בלילה האחרון בצפת, בעודם שוכבים על מזרנים וכרים שפרושים על הרצפה, סלובה נוחרת עמוקות כדרכה ויחזקאל הקטן ממלמל בשנתו ומבקש דבש – זחלה נג'ימה-מירל'ה אל פינתו של בן-ציון ערומה כולה, כי חם היה הקיץ אפילו בלילה בצפת, ולחשה לו:
"מדוע לא סיפרת לי שאפרת היתה כלה ראשונה שלך?"
"מאיפה את יודעת?"
"שמעתי מה שדיברתם בחוץ כאשר ישבתם במסטבה. סלובה לא יודעת שאפרת היתה כלה שלך לפניה, נכון?"
"אכן כן."
"אז אני אישה שלישית?"
"כביכול."
"תן לי את הקמיע."
"לא."
"יותר טוב שיהיה עליי. אחרת מה סלובה תחשוב עליך?"
"זה לזכר המשפחה."
שלחה את ידה החשופה ותפשה באבר שלו, שהיה עדיין רפוי. "גם זה משפחה! כל מה ששלך, שלי. תן לי את הקמיע של המשפחה..."
"לא אתן."
"אתה חושב שאני לא יודעת איך מדדת גלימה לרשל הנזירה היפה בביירות? לא חשבת על סלובה. לא חשבת עליי. הזרעת נוכרייה! שכבת על אישה עם צֶלֶם בין השדיים שלה!"
"היא יהודייה, כמוך! את הצלב זרקה."
"אשרי המאמין! עוד תוליד לי ממנה בן-חורג, שיגָדלו אותו נוצרים! תן לי את הקמיע של אפרת."
"אסור לך אפילו להזכיר את השם שלה."
"מדוע אסור? גם היא שייכת לנו, לַמשפחה לוין," הרפתה מאברו והידקה את ידה על הביצים שלו עד שאלמלא פחד להעיר את שאר המשפחה היה פורץ בזעקת כאב. ובעוד מבושיו שבויים בידה ולחוצים למטה, עלתה והחליקה בשדיה הזקופים על זקנו הקצר, על פניו הגדולים, על פיו ועיניו, וידה האחרת מפשפשת בצווארו ומתירה את השרוך של הקמיע עד שהשתחרר ונמשך אליה.
"את שֵׂדָה, שדה משחת," מלמל, "את מהרסת את חיי!"
"אני הגורל הטוב שלך, בן-ציון, אתה אינך יודע איזה מזל היה לך שגאלת אותי מההרמון של יזיד ביי ונשאת אותי לאישה שלך. והיום ליל הכלולות שלנו, ואני אפרת!"
"מה?!" הזדעזע כולו, "דברי הבל וחוצפה את מדברת!"
"בוא, בן-ציון, בוא, הלילה של צפת אני גלגול נשמה של אפרת מחכה לך!"
בן-ציון היה נרגז ואולם אברו המגורה מאוד באצבעות של נג'ימה-מירל'ה, משך אותו בכיוון האחר, וכדרכו תפס בה מאחור, הקיף בכפות-ידיו הגדולות את שדיה הזעירים, המחודדים, מכניס את מכחולו בשפופרת שלה, במקום המותר לו.
"לא!" הפעם נג'ימה-מירל'ה היא שהזדעזעה מנגיעתו וכיווצה את פי-טבעתה עד שפלט אנחה כבושה כי צבטה בשרירי העכוז את קצה העטרה של בן-ציון. "היום אני אפרת כלתך בצפת והקמיע שלה מונח בינינו על החזה שלי, בוא בן-ציון, זו לא אני אלא אפרת קוראת לך להקים בה להקים ממך זרע! ליל כלולות לאפרת אני לך!"
בן-ציון לא האמין למתרחש, יותר נכון, לרגע החל גם הוא להאמין שאפרת היא השוכבת תחתיו ומניחה לו לחדור אליה בראשונה מלפנים ולקרוע את בתוליה. הקמיע שרט את שערות חזהו הרחב ופניה נשרטו בזקנו הקצר והוא חדר בה ובהתחלה היה איזה עיכוב קטן שסגר בפניו את הכניסה, או שרק נדמה לו הדבר והיא כיווצה שריריה בפני הזין שלו מלפנים, ועד מהרה היה תקוע כולו בתוך הפתח שנִפלח כפלא בגופה הקטן, הרזה, ולוחש לה: "אפרת, אפרת היפה, כלה ראשונה, הצפתית, האחת היחידה שלי..." והיא לוחשת: "תזריע אותי בן-ציון, תזריע אותי כי החיים חזקים מן המתים והאבר שלך גדול וממלא את כולי..." ובעודם מלחשים התפרץ פרא הצינור של בן-ציון, הלוך-ושוב, ממלא את קרביה של אפרת המדומה במתת זרע שדומה כי אין די מקום בגופה להכיל את השפע, והנערה לא הפסיקה להיאנח בלחישה ולקרוא לעצמה: "אפרת... אפרת.." ועוד פעם: "אפרת..." – כמעלה באוב ליל כלולות שלא היה ולא נברא אלא חלום של שֵׁדים.
"האם שטופה את בדם?" שאל בדאגה בן-ציון לאחר שנרגעה, "כאשר באתי בראשונה על סלובה היה הדבר כמו להבקיע מבצר. ולאחר שנפרצה בה סוף-סוף החומה הבצורה, סלובה המסכנה לא חדלה להיאנח ברוב כאב, והכול היה מלא דם, ואצלך..."
"כל אישה ובתוליה," מיהרה נג'ימה-מירל'ה ללחוש לו, "ואולי בזכות הקמיע וצפת נעשה לנו נס – והבקעת אותי כקרום של משי, וגם בחושך איני מבדילה בין דמי לתנובת זרעך העולה בי על גדותיה..."
"לא שמעתי מעודי שום אישה יהודייה מדברת כמוך..."
"ומה עולה בדעתך, בן-ציון? – שאולי אני מצד הנעמה והלילית, מלכּוֹת השֵׁדים..."
הוא הזדעזע והדף אותה מעליו, והיא קמה ומילאה מהחבית קערה של מים ויצאה לרחוץ עצמה בכריעה כשהיא ערומה לאור הירח בחצר, ואיש לא ראה אותה לבד מר' יוסף רופא קונדרג'י, שהבחין בקמיע המלבין בין שדיה שהזדקרו באור החלבי, וראה אותה שוטפת בידה את מבושיה, וחש באוויר ריח זרע שעולה מגופה, ושמע אותה לוחשת כמו שאומרים כישוף: "אפרת... אפרת..." ועוד פעם "אפרת..." – והבין שהיא אינה אחותו של החייט בן-ציון לוין אלא כניראה אשתו היא גם היא, והוא אמר לעצמו שטוב עשה שהעניק לחייט את הקמיע, "כי אולי השֵׁדה התורכייה הערומה הקטנה היא גלגול נשמתה של אפרת ותהי' לה לתיקון וזה דבר גדול מאוד."
המשך יבוא ולא בקרוב
המעוניינים לקבל בקובץ אחד את כל פרקי "והארץ תרעד" עד כאן יכולים לפנות למערכת ומבוקשם יותן להם מיד
אפשר לקבל כך גם את פרקי הרומאן הלא גמור "ג'ני מלכת הנגב" ואת הקובץ המנוקד של הספר שאזל "50 שירי מתבגרים"
לא רק חני ליבנה באוסף החדש של יוסף הדר
לאהוד שלום,
דבריי בנוגע לאוסף החדש של המלחין יוסף הדר [גיליון 181] הובנו לא נכון. חני ליבנה שרה שירים אחדים באוסף החדש, אך חוץ ממנה משתתפים בו הדודאים, הפרברים, רן ונמה, ועוד אמנים.
מועדים לשמחה, בתודה,
מגל לוטן
נכדתו של יוסף הדר
יהללך זר
שלום אהוד,
החדשות שלך הן הדבר המשמח ביותר בדוא"ל שלי. "והארץ תרעד" – כתוב נפלא ומרגש.
תודה,
בת-עמי
אפרופו ה"רוסים"
סופר נידח מעיר: דבריו של ידידנו משה דור מובאים תמיד בשלמותם בזכות ערכם כמו גם בזכות פתיחותו של המכתב העיתי.
עם זאת אינני יכול שלא לציין שלא מקובלים עליי חלק ניכר מדבריו בגיליון הזה, ובייחוד לא אלה המתארים את העולים מרוסיה ("כשהוודקה זורמת"). הלוואי שיבואו אלינו עוד מיליון עולים מארצות חבר העמים, עם כל "חסרונותיהם". כן, נוכל גם ללמוד מהם לא מעט תכונות חיוביות, כגון חריצות.
עד כמה שידוע לי חלקם היחסי של ה"רוסים" בפשיעה, בביריונות בכבישים, בנהיגה בהשפעת אלכוהול ובשיכרות בכלל – אינו נופל מהממוצע הישראלי ואולי אף קטן ממנו. האם מישהו העז פעם לדבר בהכללה נגד העדה התימנית רק משום שכמה מכרישי העולם התחתון וכן רוצח ראש הממשלה נימנים על בניה?
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,220 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל