| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 183 לתחילת המסיק, עם הצרופה להכנת זיתים "דפוקים"
תל אביב, יום שני, כ' בתשרי תשס"ז, 16 באוקטובר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון:
דיווח נוסף על הכנס העולמי לספרות ילדים בסין ומידע על ארבעה ימי הכנס מפי ד"ר מירי ברוך // אהוד בן עזר: דבֵּר אל עקרבים
המשורר הערבי-ישראלי סמיח אל-קאסם: חסרה רוח ההקרבה ומסירת הנפש בתרבות הערבית [באדיבות ממר"י]
יוסי גמזו: הַטַּיָּחִים // אורי הייטנר: למה הם מתנגדים?
נגה מרון: להחליף את העובדים הזרים בחקלאות
תורנות שמירה, סיפור מאת יואל נץ
ארוחה איכותית ב"כרמלה בנחלה" בת"א
משה דור: "ידידי היקר, הלא עוול אתה עושה לי!"
הכנת זיתים ירוקים כתושים (דפוקים)
בטעם פתח-תקוואי, ארצישראלי וערבי מקורי
מוסקים את הזיתים בסתיו כשהם רוויי-שמן אך בטרם השחירו (או קונים בשוק זיתים ירוקים). זיתים קטנים עדיפים.
משרים את הזיתים בכלי גדול מלא מי-ברז כדי להפיג את מרירותם, ומחליפים את המים פעם ביממה במשך שלושה ימים.
לאחר שלושה ימים דופקים (שוברים) אחד-אחד את הזיתים בפטיש-עץ על קרש. אם רוצים לשמור את הזיתים לתקופה ממושכת יותר, אפשר לוותר על השבירה. אם רוצים להפיג יותר את טעם המרירות (לא מומלץ), אפשר לשבור את הזיתים תחילה, ואחר-כך להשרותם במי ברז רגילים ולהחליף מים כנ"ל במשך שלושה ימים. אם רוצים אותם במלוא מרירותם, אפשר לוותר על ימי ההשרייה ולשוברם מיד.
ממיסים במים גרגירי מלח גס ומערבבים את התמיסה עד שביצה טרייה צפה בה.
מניחים את הזיתים בצנצנת גדולה או בפח, שכבה אחר שכבה. בין השכבות טומנים רבעי לימון טרי ופלפלים חריפים ירוקים או אדומים, טריים, ובסוף יוצקים עליהם את מי-המלח. אפשר גם לזרוק את הזיתים תוך כדי שבירתם לצנצנת שבה יש כבר מי-המלח, כדי שלא ישחירו. המידה הממוצעת לצנצנת גדולה היא רבעי לימון אחד, ושניים עד שלושה פלפלים חריפים. משאירים פתוח את הכלי ובו הזיתים, כשהמים מכסים עד למעלה. אם הכלי שקוף, כדאי להניח אותו במקום חשוך או לכסותו כדי שהזיתים לא ישחירו.
מי שאוהב מאוד זיתים מתחיל לאכול אותם כבר למחרת היום, בעודם ירוקים ומרירים. זה בעיניי זה הטעם האמיתי של ארץ-ישראל.
הצנצנת או הפח נותרים פתוחים שבוע עד שבועיים לערך. במשך הזמן נוצר למעלה קרום לבן דק שהופך לפטרייה די מגעילה, כמין עובש ירוק-אפור. המים מצהיבים מעט, וצבע הזיתים משתנה מירוק לחאקי.
לאחר כשבוע או יותר מסירים בזהירות את הפטרייה, כדי שלא להעכיר את מי-המלח השקופים, (אם חסרים מי-מלח, מוסיפים קצת), וסוגרים היטב את הכלי כדי שלא יהיה לזיתים מגע עם האוויר.
בימים הראשונים שלאחר הסגירה כדאי לפתוח את הכלי מדי פעם, בזהירות, ועדיין עולות בועות של התסיסה, כמי-סודה. מחכים שהן תימוגנה וסוגרים שוב.
לאחר שנסתיימה התסיסה, ובועות כבר אינן עולות לאחר הפתיחה, אפשר לצקת מעט שמן זית טרי למעלה. השמן מיטיב את טעמם של הזיתים ומונע מן השיכבה העליונה של הזיתים להשחיר ולהתקלקל.
יש בני-אדם שדומים לבני-אדם אבל אלה – שׂמים שׁיני שׁוּם בזיתים. ככה אפשר להבחין בין מי ששייך לארץ-ישראל, שהוא וַאטַאנִי, מקומי – לבין מי שאינו שייך לה. דודי אלכס היה אומר: "אני יכול לסלוח למי שדפק את בתי אבל לעולם לא אסלח למי שׁשׂם שׁוּם בזיתים הדפוקים!"
* * *
לפני כשנה [גיליון 87 מיום 7 בנובמבר 2005], לאחר שפירסמנו לראשונה את המתכון, קיבלנו בין היתר את המכתב הבא ומיד ענינו עליו:
לאהוד שלום רב,
איך ידעת להעביר אליי את מתכון הזיתים "הדפוקים" בעיתוי של המסיק הפרטי בגני בקיסריה. משני עצי זית אספנו כשש צנצנות גדולות. מניסיוני הדל – חלקן "דפקנו" ובחלקן השארנו את הזיתים שלמים. הטעם זהה והשלמים שורדים יותר טוב. אני "מכורה" לזיתים ואוכלת אותם כמעט מוכנים. המרירות, המרתיעה לעיתים, מזכירה לי שהחיים אינם רק מתוק ויש להתמודד גם עם המר.
בתודה,
ראומה ויצמן
לראומה שלום רב,
השלמים זה בסדר גמור אם רוצים להתחיל לאכול מהם חודשים אחדים לאחר הכנתם, וכך גם היינו נוהגים בפתח-תקווה, בתוך פחי-נפט גדולים רחוצים היטב ופקוקים לאחר מכן בשעוות נר מותכת סביב פתח עגול קטן. אבל אם הזיתים ה"דפוקים" הם מטיב טוב, ועשויים היטב, ובכמות מלח נכונה – שומרים גם הם על טעמם וקשיותם לאחר חודשים רבים.
אני דופק את כולם למשך כל השנה. וכשמתחיל מסיק חדש, ונותר מהישנים, אני כותת אותם לסלט יחד עם גבינה לבנה קשה מאוד. גם עבורי ארץ-ישראל היא טעם זיתים מריר.
אהוד
דיווח נוסף על הכנס העולמי לספרות ילדים שהתקיים בסין
ועידכון של ד"ר מירי ברוך בנושא
בארבעה ימי הכנס העולמי, שנערך לאחרונה במאקאו, הצליחו שלוש נציגות ישראל: ד"ר מירי ברוך, ד"ר סלינה משיח והגב' נורית כהן-שילה ממוזיאון ישראל, לרתק ולכבוש בהרצאותיהן לבבות של רבים מבאי הכנס, נציגי מדינות מרחבי העולם.
מנגד, ההתרשמות כללית מן האווירה האנטי-ישראלית ששרתה בכנס חייבת להעיר אותנו מהתרדמת. נציגינו בארבעה ימי הכנס מעידים שבמהלכו נציגים ממדינות ערב ואירגונים מוסלמיים הצליחו לכבוש את אולמי ההרצאות ואת המסדרונות וניצלו כל במה או מפגש עם באי הכנס כדי לשלֵח בישראל את חיציהם הארסיים. הם הפיצו תמונות, איגרות, מינשרים וספרים, כל דבר ששימש את מטרתם.
חבל מאוד שלקומץ הנציגות שלנו מישראל, שייצגו אותנו בכבוד בהרצאותיהן, לא היה הגיבוי המערכתי והתקציב הנחוץ לקיום מערכת ההסברה שלנו בכנס כזה. עובדה היא שהופעתן המכובדת של נציגותינו בכנס הצליחה להטות את הרוח האנטי-ישראלית ששרתה במקום, והיא מוכיחה, ללא ספק, שיש לנו תשובה למתקפות בזירות ההסברה הישראלית.
חשוב שכל חברינו בסומליון, סופרי הילדים והנוער, יָפנו קריאה לממשלתנו, וגם לספונסרים פרטיים, לסייע בחיזוק הסניף הישראלי של אירגון הספרות העולמי הקיים בארץ, שחבריו פועלים על בסיס התנדבותי. כל הצלחה שלנו בתחום הזה תאפשר למספר גדול יותר של חוקרים וסופרי ילדים ישראלים לצאת ולייצג את ישראל בכנסים העולמיים. אולי במערכת ההסברה של משרד החוץ אין מבינים עדיין כי בארץ שלנו קיים פוטנציאל של טילים בליסטיים מומחים לספרות ילדים, של סופרי ילדים שיכולים לתרום רבות להסברה המקרטעת שלנו.
הכנס הוכיח לי ולחברינו שנכחו בו כי נציגינו, העוסקים במחקר ובכתיבה לילדים, יכולים לשנות כיווני רוח וחשיבה בקרב חוקרים וכותבי ספרות ילדים ונוער בעולם. עובדה: שלוש התותחיות, נציגות ישראל שהִרצו בכנס, היו רק ראשי החץ של טילי הספרות בארצנו.
אנו קוראים בזאת לחברינו לעשות הכל, כדי לתגבר את שורות חברי הסניף הישראלי של האירגון העולמי, שקיים גם בארץ, אירגון ה-IBBY
בברכת מועדים לשמחה,
ריקה ברקוביץ
מידע על ארבעה ימי הכנס מפי ד"ר מירי ברוך
ביום הראשון של הכנס הוענקו פרסים ועיטורי אנדרסן גם לזוכים מישראל: עמי גדליה כסופרת, אורה איתן כמאיירת ויונתן נרעד כמתרגם.
לאורך ימי הכנס סופרו סיפורי עמים, היתה תערוכת ספרים שייצגה את כל המדינות שלקחו חלק בכנס, וכפי שניתן היה לראות – הוצאות הספרים בישראל, יחד עם תרומתו המבורכת של דן אוריין העומד בראש המדור לספרות במשרד החוץ – איפשרו את הצגת 20 הספרים שנשלחו לתצוגה וכן שלושת הספרים שזכו בעיטור אנדרסן.
עד כאן הכל יפה וטוב, נהנינו מפגישת הרעים עם מיודעינו משכבר הכנסים, ומכמה משתתפים חדשים, מן ההרצאות של הקולגות שהתקיימו במהלך ארבעת ימי הכנס, ובעיקר מן התערוכה שזיכתה אותנו באפשרות להציץ במיטב הספרים, לא כאלה שהמולי"ם מעוניינים ביקרם אלא כאלה שאנשי ספרות ילדים מצביעים על איכויותיהם.
אבל מאחרי הקלעים של הכנס, התרחשו הרבה דברים שכדאי לתת עליהם את הדעת ובהקדם:
א. בכל הכנסים הקודמים ישראל יוצגה ב-6-12 משתתפים בפועל, ותמיד שמחו לקראתנו מאוד, כי בעוד שמן הארצות האחרות משתתפים בדרך-כלל ספרנים ומורים, הרי מכוחותינו הופיעו תמיד סופרים (ויעיד על כך יהודה אטלס, המשתתף לאורך שנים בכנסים אלה) וכן חוקרי ספרות ילדים לדורותיהם (ד"ר אוריאל אופק, הרצליה רז, נורית יובל[?], ירדנה הדס, ובעשורים האחרונים גם אני , וכן ד"ר אילנה אלקד, עשי ווישטיין, ורבים-רבים אחרים).
לקראת הכנס האחרון, שהיה הפעם קשה במיוחד לאירגון גם בגלל המלחמה וגם בגלל העלות היקרה של הנסיעה, פנו כ-12 משתתפים בבקשה להשתתף בכנס בפועל. כלומר להרצות, לספר סיפורים ולהשתתף בפאנל של עידוד הקריאה. מתוכם קיבלו הסינים רק 3 משתתפים בפועל, וזאת למרות שהם ידעו שהם יכולים להעלות את רמת הכנס, אך הם בחרו שלא לשתף את ישראל במינונים גדולים כמקובל.
מאידך, אירגון ברמאללה, המספק חומר עויין לישראל בספרות ילדים, בפוסטרים ובמניפסטים – השתלט על הכנסים, ומאז שהוכנס הגוף הפלסטינאי כחלק מן האירגון הכללי – ישראל נדחקת החוצה, כאשר לנו אין שום משאבים כלכליים ושום אפשרויות להשיב ולהראות את יכולתנו, פרט לטיפות הקטנות הנעשות על ידי "המתנדבים בעם"; אלה שהגיעו לכנס הפעם לראשונה – יכלו להתרשם [לטובה?] ממה שראו – אבל אנחנו, המשתתפים בכנסים לאורך כשני עשורים – ראינו היטב את ההבדל ביחס לישראלים, בהשוואה לכנסים הקודמים.
ב. כאן המקום לספר מעט על הסניף הישראלי של האירגון הנ"ל, הפועל במכללת לווינסקי מאז 1982, מאז העביר ד"ר אוריאל אופק את השרביט לידינו. הסניף הישראלי, הפועל כולו בהתנדבות, מופעל על ידי שרה בוני, עופרה גלברט, ד"ר רבקה גירון ואנוכי. אנחנו מקבלות חומרים, בקשות ופניות מארצות העולם השונות, מייצגים את ישראל בתערוכות שונות בעולם, כמו, למשל, תערוכה על ספרים המתמקדים בנכויות של ילדים, ועוד. עופרה ושרה עורכות את עיתון האירגון, המספק מידע על פעילויות בספרות ילדים בארץ ובעולם, ומנהלי מכללת לווינסקי, בטובם, מסייעים לנו במימון המינימאלי הנדרש להפקת כל אלה, לאחר שכל העבודה, כאמור, נעשית בהתנדבות. החומרים הנשלחים על ידי האירגון מצויים במרכז לוין קיפניס, וסופרים רבים, כמו גם חוקרים ובעלי עניין שונים – זוכים לקבל, על פי פנייה, מאמרים שרואים אור בעיתון, פרוספקטים של תערוכות, של חגי ספר בעולם,ועוד.
מאד נשמח אם פנייה נכונה לסופרי ילדים ולכל העוסקים בתחום, תגדיל את המספר בפועל של חברי האירגון. (אפשר לפנות בימי חמישי לטלפון 03-6902456). כדאי לחשוב על שינוס מותניים לקראת הכנס הבא בדנמרק, זאת לפני שיעיפו אותנו החוצה. לקבוצה גדולה, כך אני מאמינה, יש כוח רב יותר מאשר לששת המשתתפים בכנס האחרון. אני קוראת גם לכול חברי סומליו"ן להצטרף ולחזק את נציגי הנהלת האירגון העולמי בארץ.
אהוד בן עזר: דבֵּר אל עקרבים
דבריה של ד"ר מירי ברוך מציירים מגמה אנטי-ישראלית עיקשת וקשה שבה נתקלים להוותם סופרים ישראליים כמעט בכל פורום בינלאומי, אלא אם כן הם עצמם נמנים על שונאי ישראל ומצרפים קולם למקהלה. נוכחתי בכך כאשר נשלחתי כנציג רשמי יחיד של ארגון פא"ן הישראלי לקונגרס שנערך בעיר גוואדאלאחארה במקסיקו, וכשנה לאחר מכן דיווחה על התרשמות דומה המשוררת אגי משעול ששבה מזועזעת מכנס בינלאומי בטורקיה. הפלשתינים מפעילים מנגנון תעמולה משוכלל וממומן היטב אשר מולו מופיעים סופרי ישראל פעם אחר פעם כחובבנים חסרי אמצעים ולעיתים גם כטיפשים גמורים.
בחודש נובמבר 1996, בעיצומם של ימי הסכם אוסלו העליזים, שבו האמנו – ובאותו קונגרס במקסיקו, עלתה לדיון החלטה המבקשת לשנות את השם "מרכז פא"ן לסופרים פלשתינאים" – ל"מרכז פא"ן הפלשתינאי". בעצה אחת עם המשורר סנדו דוד ז"ל, שעמד אז בראש הסניף הישראלי, הופעתי כמציע של שינוי השם, כך גם ניתנו לי שש דקות. חילקתי את דבריי לשלושה חלקים:
אמרתי שמרכז פא"ן בישראל הסכים פה-אחד להצעתו של המזכיר הכללי של פא"ן אלכסנדר בלוך [יהודי] לשנות את השם מ"מרכז פא"ן לסופרים פלשתינאים" ל"מרכז פא"ן הפלשתינאי", וזאת מתוך תמיכה בתהליך השלום ובהסכמי אוסלו ובהידברות בין סופרים פלשתינאים וישראלים, ומתוך תקווה לעתיד.
אבל, וכאן שלפתי עט בצבע כחול-לבן שנתן לי 'ידידי' אדיב חטיב [אחד משני בני הלווייה הפלשתינאים של חנאן עוואד] וקראתי את החרות עליה באנגלית: "פא"ן סנטר, ג'רוזלם, פלשתיין", ופניתי ישירות אל המשלחת הפלשתינית: "מדוע אתם בוגדים בנו? מדוע אי אפשר לסמוך עליכם? מדוע אתם משתמשים בשיטות כל כך לא נקיות? מדוע אתם מנצלים לרעה את הרצון הטוב שלנו כלפיכם? האם אתם באמת מרכז פא"ן של סופרים עצמאיים או אתם מרכז-בּוּבָּה המשמש את מכונת התעמולה של הפת"ח? הלא אם חבריי במרכז פא"ן בישראל היו יודעים את מעשיכם, איש לא היה מאשר את שינוי השם שביקשתם.
"ועכשיו, הפורום הנכבד היושב כאן ודאי סבור שלאור ההתנהגות של מרכז פא"ן לסופרים פלשתינאים ודאי אציע שלא לקבל את שינוי השם, אבל לא! – אני שב ומבקש לקבל את ההצעה לשינוי השם, ואני אצביע עבורה אפילו אם הקולות יהיו מאוזנים ורק קולי היחיד הוא שיכריע למען שינוי השם.
"ומדוע אני נוהג כך?
"משלוש סיבות. הראשונה שלילית, והשתיים האחרות, חיוביות.
"הסיבה השלילית היא," שוב פניתי ישירות לפלשתינאים, "מדוע אתם בכלל מבקשים שינוי השם אם ממילא אתם משתמשים בכל מקום בשם 'פא"ן סנטר, ג'רוזלם, פלשתין'? – מה זה משנה לכם השם? אני בטוח שבחליפת המכתבים שלכם, במיוחד בערבית, אתם משתמשים ממילא בשם 'ג'רוזלם, פלשתיין', ואתם ודאי חייבים זאת למי שמממן אתכם.
"ועכשיו לשתי הסיבות החיוביות: האחת – מרכז פא"ן בישראל, ואני יכול לומר גם באופן כללי – ישראל, אנחנו לא מתפעלים מכיתובים על עטים ולא משנים בגללם את החלטותינו. זה לא עושה עלינו רושם, ואני רוצה להגיד לכם שמוטב שעוד שנים רבות אתם תחלקו עטים עם הכיתוב 'ג'רוזלם, פלשתיין' בקונגרסים של פא"ן, וירושלים תהיה ישראלית, מאשר שההיפך יקרה!
"והסיבה השלישית והאחרונה – חרף חוסר האמון שיש לנו בכם, והידיעה שאתם משתמשים לרעה בשם של פא"ן, הרי הנסיון המוצלח שלנו בקשרים עם סופרים ערבים ישראליים במרכז פא"ן בישראל מעורר בנו את התקווה שישנם סופרים פלשתינאים הגונים שרוצים באמת בשלום וביחסים הוגנים ובדיאלוג איתנו, ולמענם, למען השלום, הדמוקרטיה והעתיד – אנחנו תומכים בהחלטה, למענם – ולא למענכם!
"עם זאת אני רוצה שיהיה ברור ששום מרכז פא"ן, גם לא המרכז הבינלאומי בלונדון, אינו רשאי להכיר, לקבל או להשתמש בחליפת המכתבים בשם אחר זולת השם שעליו יוחלט עתה.
"ומילה אחרונה – עתיד השלום, עתיד היחסים בין הפלשתינאים וישראל, ייקבע במשא-ומתן בין מנהיגי הפלשתינאים לבין ממשלת ישראל, ולא כאן בקונגרס פא"ן. אנחנו לא מעצבים את המציאות הפוליטית ולא מחליטים עליה. אבל אם יבוא יום ומדינה בשם פלשתין תתקיים בשכנות טובה לצד ישראל – ובהסכמת ישראל, אהיה הראשון שיבוא לפורום הזה ויבקש את שינוי השם, אבל כיום – עדיין לא!"
סיימתי את דבריי [באנגלית הצולעת שלי, שבזכות הנושא קצת נשתבחה] באקורד חזק. כאשר ירדתי מדוכן הנואמים שררה דממה בקרב עשרות חברי המשלחות שישבו איש-איש מאחורי השלט עם שם מדינתו או עמו. ניתן היה לחתוך את האוויר בסכין. איש לא מחא כף לדבריי.
אחריי עלתה לדבר חנאן עוואד, העומדת שנים רבות בראש סניף פא"ן הפלשתיני במזרח-ירשולים, המשמש כזרוע תעמולה של הרשות הפלשתינאית. היא קראה מהכתב אותם דברים כלליים על מסכנות הפלשתינאים ועל השלום, לא התייחסה אף לא במילה אחת לדבריי, וקצרה מחיאות כפיים רבות.
כאשר ניתנה רשות הדיבור לנציגים, אמרה הנציגה הנורווגית כי היא פגשה כמה וכמה סופרים פלשתינאים בולטים ולהפתעתה איש מהם אינו חבר מרכז פא"ן הפלשתיני וגם אינו נמצא בקונגרס. הנציג האמריקאי הזכיר את עניין העטים אך אמר שהוא תומך בהצעה. גם נציגת פינלנד הביעה את תמיכתה.
חנאן לא השיבה לדבריהם.
בהצבעה היה רוב גדול בעד שינוי השם. נגד הצביעה רק הנציגה האוסטרית, ונמנעו שלושה: נציגי יפן, קניה, ועוד מדינה אחת שלא הספקתי לרשום את שמה.
לאחר תום המושב ניגשו אליי כמה וכמה נציגים לברך אותי על דבריי האמיצים, ואחדים מהם גם אמרו שזרקו ישר לפח הזבל את העטים שקיבלו מהפלשתינאים. עניתי שחבל שעשו כך כי לעטים האלה יהיה יום אחד ערך אספני רב. היו שאמרו שהגברים במשלחת הפלשתינית ממש מפחידים אותם, ולא בפעם הראשונה, כך היה גם בפעמים הקודמות [לדעתי אדיב וג'בראן לא היו סופרים אלא בעקיפין זוג אנשי מנגנון הרשות הפלשתינאית, בלשון המעטה].
יואכים ואלטר, הנציג הגרמני, שישב ליד המשלחת הפלשתינאית, אמר לי כי ג'בראן [אחד משני הגברים הפלשתינאים], שישב מאחורי חנאן עוואד, העביר לה כל הזמן הוראות והוא שפקד עליה שוב ושוב: "נו קומנט!"
שאלתי את יואכים, "אם אתה כה תומך בישראל, מדוע לא השתתפת בדיון?"
"אנחנו מעדיפים שלא לקבוע עמדה בוויכוח ביניכם לבין הפלשתינאים." ענה.
בהפסקה ניגשתי ליו"ר הקונגרס, המחזאי היהודי-הבריטי רונלד הארווד, ושאלתי אותו איך הוא מסביר את הדממה שבה נתקבלו דבריי.
"אהוד," הוא ענה, "שמעת פעם על אנטישמיות?"
"שמעתי," עניתי, "אבל כישראלי לא יצא לי מעולם לפגוש באנטישמיות או באפלייה כלשהי. הפעם היחידה שחשתי עצמי מופלה היתה שכאשר בהיותי סטודנט בירושלים הצעתי לבחורה דתית לצאת איתי (שולה נבנצל היפה), והיא ענתה שאינה יוצאת עם בחורים שאינם דתיים!"
"אז הגיע הזמן שתדע מה זו אנטישמיות!" חייך רונלד. "אנשים חוששים, למרות שיש כאן הרבה נציגים יהודים של משלחות אחרות."
*
אם האשמים במחדל הביטחוני של מלחמת לבנון השנייה יבואו על עונשם ויודחו מתפקידיהם, ותוקם בישראל ממשלה של אנשים ישרים ומוכשרים אשר מימיהם לא רימו את נשותיהם ולא העלימו מאומה ממס הכנסה – שוב לא ירבץ שום איום קיומי על ישראל כי האויבים לא יוכלו להתמודד עם החוסן המוסרי שלנו, ובוודאי שלא יוכלו להשמידנו; רק המושחתים, כממשלת ישראל, בסכנת השמדה.
ד"ר יפתח הגלעדי, היסטוריון של אבולוציה מזורגגת.
המשורר הערבי-ישראלי סמיח אל-קאסם:
חסרה רוח ההקרבה ומסירת הנפש בתרבות הערבית
אתר האינטרנט התוניסאי www.alefyaa.com פרסם כי בערב שירה שנערך בפסטיבל לילות רמדאן בתוניס ב-10 באוקטובר 2006 אמר המשורר הערבי-ישראל סמיח אל-קאסם כי בתרבות הערבית חסרה רוח "הקרבה ומסירות נפש" ואילו עמדו בראש צבאות ערב משוררים הם היו מנצחים.
לדבריו, יש באומה הערבית מספר רב של [אנשים] המתנדבים למסור את נפשם באמצעות חגורות נפץ, אך היכן המשכיל המוכן למסור את נפשו באמצעות תרבות הנפץ? הקצידות [שירה ערבית] חזקות מן המטוסים. הגיעה העת "לאזור אומץ רוחני ולהסתמך על מעשים ולא רק על דיבורים. המשמעות של קריסת השוחה[?] התרבותית היא קריסה כללית."
בקצידה "סנדבאד", שאותה קרא אל-קאסם בפני הקהל, הוא מתח ביקורת נוקבת על מי שהוא מכנה הנבערים החדשים "הגרועים יותר מג'ורג' בוש." החברה הערבית זקוקה היום למפעל לאומי פן-ערבי מתקדם והומאני, המכבד את הדת ואת החדשנות, כדי להתמודד עם ההתפזרות לקבוצות שונות.
אל-קאסם קרא להפוך את מה שביצעה ההתנגדות הלבנונית בעת האחרונה למפעל לאומי פן-ערבי ולצאת מן הבערות החדשה "כלומר, ממעגל [החלוקה] לאזורים, לאסכולות ולשבטים."
אתר האינטרנט של המפלגה הקומוניסטית בסוריה Kassioun.org פירסם כי בערב שירה אחר, שנערך אף הוא בתוניס, ב-7 באוגוסט 2006, בהשתתפות שר התרבות של תוניס, מוחמד עזיז בן עאשור, ושגריר פלסטין בתוניס, אמר אל-קאסם כי "האומה הערבית אינה עומדת בפני אבדון... גורלנו אינו מוות. אולי יגיע היום שבו [תושבי] כדור הארץ ידברו ערבית."
הציטוט באדיבות ממר"י http://www.memri.org.il
צרפת, הלא תשאלי לשלום בנייך-מענייך
והמה פזורים על פני כל ההיסטוריה שלך?
מה, אתם לא מבינים? החלטת הפרלמנט הצרפתי, הרואה בהכחשת רצח העם הארמני עבירה פלילית, היא רק הכנה לכך שכל מי שיכחיש בעתיד הקרוב את שואת ערביי פלסטין (ה"נכבה") צפוי אף הוא לעמוד לדין פלילי בצרפת – זו אשר לא היכתה על חטא שלטון וישי, זו אשר משטרתה הסגירה ללא נקיפות מצפון את יהודיה למחנות ההשמדה הנאציים זו אשר חוללה זוועות באלג'יר שנים רבות לאחר רצח הארמנים בידי התורכים, רצח-עם שהתרחש בתקופה בה צרפת שלטה עדיין במושבותיה הרבות בדרך לא פחות אכזרית. צרפתים, אם אינכם רוצים את הטורקים באיחוד האירופי, הגידו זאת ברורות ואל תעלו באוב את השואה הארמנית. כבר עשה זאת הסופר היהודי פרנץ וֵרפל ברומאן "40 הימים של מוסה דאג", שניצחיותו מגכיחה כל החלטה פרלמנטארית שלכם. שתו יין, איכלו באגט, ז'מבון וגבינות, נצלו כל רגע כל עוד ארצכם אינה מוסלמית וכל עוד היין והחזירים אינם אסורים.
אורנה רב-הון במחזור יום הכיפורים של קיבוץ אורטל
אהוד, שלום!
את שירה של אורנה רב הון "חגיו המטים ליפול של ר' יצחק" הכנסתי למחזור "כל נדרינו" – מחזור יום הכיפורים של קיבוץ אורטל, ואנו קוראים אותו כבר שנתיים בהתכנסות יום הכיפורים שלנו. קראתי את השיר לראשונה לפני כשנה וחצי ב"משיב הרוח".
אורי הייטנר
*
לקראת שנת הלימודים 2006/7 אנחנו מנפיקים פרופסורה לכל בוגר תיכון או אוטודידאקט עם רְזוּמֶה תקשורתי, שילמֵד אצלנו, אבל לא משיגים אינסטלאטור טוב לבתי השימוש הסתומים בטמפונים כי שום אינסטלאטור לא מוכן לעבוד במשכורת של פרופסור ישראלי.
פרופ' פלוץ בן-שחר, דיקאן אוניברסיטת בת-שלמה רבתי, ליד כביש שש.
*
אזרחים, הסתכלו לאחור והֱיו שקועים אך בחקר העבר ואז לא תראו את הנוראות האורבות לכם בעתיד ותהיו שקטים.
מדברי הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא, חי בצריף דל על גדת הירקון הדרומית לא רחוק ממעיינות ראס-אל-עין שגם הם יעד קטיושאי מובהק בשנה הבעל"ט.
טיול ספרותי בראשון לציון בהדרכת מימי חסקין
ספרות, תככים וסודות מימיה הראשונים של ראשון
בעקבות נחמה פוחצ'בסקי ויוצרים אחרים
היא הייתה גדולה: הסופרת הארץ- ישראלית הראשונה,האישה הראשונה שנבחרה לראשות ועד המושבה, היוזמת, המייסדת... אבל נפשה היתה כלואה במקום בו לא רצתה להיות, ולא ניתן היה להסתיר את המר ואת החמוץ
מסע במנהרת הזמן, הספרות והנפש
שבת, 25.11.06, 09:30. משך הסיור שלוש שעות. המחיר 70 שקל
הרשמה- haskin1@012.net.il או בטלפון 0544562009
יוסי גמזו
הַטַּיָּחִים
"יַעַן וּבְיַעַן הִטְעוּ אֶת עַמִּי... וְהִנָּם טָחִים אֹתוֹ תָפֵל:
וְהִנֵּה נָפַל הַקִּיר הֲלוֹא יֵאָמֵר אֲלֵיכֶם אַיֵּה הַטִּיחַ אֲשֶר טַחְתֶּם..."
(יחזקאל י"ג, י'-י"ב)
אֲנַחְנוּ מוֹיְשֶה שְפַּכְטְל, יַענְקְל שְמִיר וּשְמִיל רֶמוֹנְט,
הַטַּיָּחִים הֲכִי טוֹבִים מִיַּבְנֶה עַד תֵּל-מוֹנְד.
עַל כָּל דְּלִיפָה קְטַנָּה בַּקִּיר אוֹ חוֹרצִ'יק אוֹ פְּגִימָה
אֲנַחְנוּ כְּמוֹ רוֹפְאֵי-שִנַּיִם,
טְרַאח,
תּוֹקְעִים סְתִימָה.
אִם יֵש בַּכֹּתֶל חוֹר אוֹ הַתִּקְרָה זְקוּקָה לְבֶדֶק
וְיֵש אֶת הַבַּרְדָּק הַזֶּה לִבְלֹם וְלַהֲדֹף
אֲנַחְנוּ, כְּמֻמְחִים לַחֲסִימַת כָּל חוֹר וָסֶדֶק
עָטִים עַל הַמִּצְוָה שֶל "סֶדֶק סֶדֶק כָּאן תִּרְדֹּף".
כִּי אִם שְלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, חֲבֵרוֹת וַחֲבֵרִים,
בַּ"קַמָא סוּטְרָא" הָעִבְרִית שֶשְּמָהּ "שִיר-הַשִּירִים"
שָלַח יָדוֹ אֶל שוּלַמִּית מִתּוֹךְ הַחוֹר, רֵעַי,
סִימָן שֶהַטִּיּוּחַ לֹא הָיָה שָם אַי-אַי-אַי.
וְאִם כְּבָר מֻזְכָּרִים בִּישַעְיָה (פֶּרֶק כ"ב)
בְּקִיעִים בְּעִיר דָּוִד כְּקָטַסְטְרוֹפָה לֹא נֶחְבֵּאת,
סִימָן שֶשְּלוּמִיאֵלִיּוּת מִמְסָד נִפְסָד הִצְרִיכָה
כְּבָר אָז
כַּף-טַיָּחִים
שֶתְּכַסֶּה עַל כָּל פָדִיחָה...
כִּי טִיחַ, רַבּוֹתַי, זוֹ הַתְּרוּפָה הֲכִי טוֹבָה
לְכָל הִתְפּוֹרְרוּת אוֹ הֵחָשְֹפוּת לְרַאֲוָה
שֶל כָּל מַה שֶמּוֹסָד אוֹ אִיש-צִבּוּר שֶל פַאשְלוֹת כְּתִיר
מַרְגִּיש בּוֹ לֹא בְּנוֹחַ וְטוֹרֵחַ לְהַסְתִּיר.
וּכְמוֹ שֶיֵּש זְקֵנוֹת, שֶכְּמוֹ סוּסוֹת-מֵרוֹץ בָּאוּֽרְוֶעס
גֵּרוּ גְבָרִים כְּמוֹ קוּרְבֶעס אַךְ הַיּוֹם הֵן, נֶעבֶּעךְ, חֻרְבֶעס
וּלְשִנּוּי מַרְאֶה דָּחוּף זְקוּקוֹת הֵן (כְּלוֹמֶר: shifting)
אֲנַחְנוּ גַם לְקִיר קְלוּף-טִיחַ כָּאן עוֹשִֹים face lifting
בִּפְרָט שֶכָּל פִּרְצָה קַלָּה, אִם רַק אֵינָה נִשְלֶטֶת,
קוֹרֵאת כָּאן לֹא רַק לַגַּנָּב, גַּם לִקְרִיסָה מֻחְלֶטֶת
וְאִם עַל כָּל פְּשָעִים כָּאן תְּכַסֶּה הָאַהֲבָה
אָז מְרִיחָה בִּשְפַּכְטְל טוֹב הַרְבֵּה יוֹתֵר שָוָה.
הָיוּ יָמִים שֶהַבְּנִיָּה בָּאָרֶץ שִֹגְשְֹגָה
וְלֹא יָדַעְנוּ מַה הֵן אַבְטָלָה אוֹ דְאָגָה
וְשוּם טַיָּח לֹא הִתְיַבֵּש לוֹ עַל הַבַּרְזְלִּים
בְּשֵינְקִין פִּנַּת אָלֶנְבִּי בֵּין כָּל הַמֻּבְטָלִים
לִרְאוֹת אִם אֵיזֶה סְנוֹבּ יַצִּיעַ ג'וֹבּ, כְּמַעֲבִיד,
בְּשוּק-הָעֲבָדִים שֶבְּכִכַּר מָגֵן דָּוִד.
אֲבָל מֵאָז שֶקַּלְקָלַת-הַשּוֹק שֶנָּתַן yahoo
בְּתַ'אצֶ'רִיזְם גַּס לַעֲשוּקִים וְלַדְּפוּקִים
זִמְּנָה לָנוּ חָתוּל שָחוֹר שֶלֹּא הִשְמִיעַ מְיַאוּ
אֲבָל הִשְמִיע צִפְצוּפֵי קֵבָה וְכִיס רֵיקִים
כְּבָר לֹא יָדַעּ שוּם אִיש, עַל הַפִּגּוּם אוֹ בַּסַּדְנָה
אִם אַחֲרֵי הַבְּלוֹטֶע עוֹד תְּהֵא לָנוּ עֶדְנָה.
וְאָז, כְּהִלָּקַח גְּדִי רַךְ מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן
(מַשְמָע: הָעֵדֶר שֶרוֹעָיו אֵינָם לוֹ לְרָצוֹן)
נִקְרֵאנוּ בְּמַפְתִּיעַ אֶל הַדֶּגֶל שְחוּק-הַבְּלַאי
שֶל מֶמְשָלָה כּוֹשֶלֶת, מְפַשֶּלֶת, טְלַאי עַל טְלַאי
כְּיוֹעֲצִים קוֹסְמֶטִיִּים זְרִיזִים, תּוֹעַלְתִּיִּים
וְנִתְמַנֵּינוּ – בִּינְגּוֹ! – כְּדוֹבְרִים מֶמְשַלְתִּיִּים,
כִּי כְּמוֹ שֶכָּל גָּרוֹן וְאַף סְתוּמִים צְרִיכִים כִּיּוּחַ
כָּךְ כָּל מִמְסָד פַּרְטַאצִ'י
יֵש לוֹ צֹרֶךְ
בְּטִיּוּחַ.
צָרִיךְ עָרְמָה רֶטוֹרִית לַהֲפֹךְ כָּאן לְקַרְדֹּם
לַחְפֹּר בּוֹ וְלִכְפֹּר בּוֹ בַּנִּירְוָאנָה שֶהִרְדִּימָה
אֻמָּה שְלֵמָה, צָרִיךְ לִדְחֹס עֻבְדּוֹת לְמִטַּת-סְדוֹם
וְאִם צָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ אוֹ לְקַצֵּר– "קָדִימָה"!
צָרִיךְ לִקְרֹא אֱמֶת לַבְּלוֹף וְרַק לֹא לְהוֹדוֹת
שֶיֵּש לָנוּ תֵרוּץ לְכָל מַפֹּלֶת-הַר אַלְפִּינִית:
הִבְטַחְנוּ לְנַצֵּחַ? – אָז נִצַּחְנוּ בִּנְקֻדּוֹת,
אִם לֹא נְקֻדּוֹת-זְכוּת אָז נְקֻדּוֹת-מִשְעָן לַסְּפִּינִים.
צָרִיךְ לוֹמַר עַל הֶעָקֹב שֶהוּא יָשָר כְּפֶלֶס
וְעַל בְּגָדָיו הַוִירְטוּאָלִיִּים שֶל מֶלֶךְ כְּסִיל
שֶעֵירֻמּוֹ הוּא כְּסוּת-פְּאֵר וְלֹא סְטְרִיפְּטִיז רַב-קֶלֶס
כִּי אִם דִּיוֹר, וֶרְסַאצֶ'ה, קֶלְוִין קְלַיְן, facile beau et.
צָרִיךְ לוֹמַר שְקָרִים יָפִים בִּמְקוֹם אֱמֶת מֻכְפֶּשֶת
(אֵיךְ הַפִּתְגָּם הַבֶּדוּאִי אוֹמֵר עַל הַגָּמָל:
"חֲזֹר דֵּי פְּעָמִים עַל כָּךְ שֶאֵין לוֹ שוּם דַּבֶּשֶת
וְהוּא עַצְמוֹ יַתְחִיל לְהַאֲמִין בַּשְּטוּת הַנָּ"ל...")
אוֹ, בְּקִצּוּר: כְּשֶפְּנֵי מִמְשָל נִכְשָל מְפֻיָּחִים
כִּי תַבְשִילוֹ הֻקְדַּח –
לְמִי קוֹרְאִים?
לַטַּיָּחִים...
וְתִתְפַּלְּאוּ: הַכֹּל עָבַר בְּשֶטֶף וּבְשֶפֶךְ,
חָלָק כְּמוֹ plaque,
כְּמוֹ שְמִיר שֶל לַק,
מַמָּש a piece of cake,
שוּם הֲסָבוֹת מִקְצוֹעִיּוֹת לֹא נִדְרְשוּ, לְהֶפֶךְ –
כָּל כִּשּוּרֵינוּ (פִיקְס) שָם נִתְקַבְּלוּ בְּלֵב שוֹקֵק.
כִּי אִם רֹאהַ"מ פִּתְאֹם נָהַם שְטוּת שֶעוֹד אֵין כָּמוֹהָ
וְהַצִּבּוּר נִסְעָר כְּסוּפַת-חוֹל בְּיוֹם שָרָב
מִיָּד דִּבְרַרְנוּ, כִּמְרִיחָה שֶל טִיחַ (קַל לִבְלֹעַ)
בְּשֶקֶט רָב כִּי כָּל דְּבָרָיו "הוּצְאוּ מֵהֶקְשֵרָם..."
וְאִם לְאֵיזֶה שַֹר מִשְפַּטְפְּטָן מִן הַסִּיעָה
הָיְתָה, כְּמוֹ לְמַשְגֵּר-קַטְיוּשוֹת, שוּב פַּ'ם "יְצִיאָה"
(מַה שֶּהִגְדִּיר רוֹפֵא-קֵבָה נוֹדָע, בְּפָּרַפְרָזָה,
כַּ"עֲצִירוּת שִקּוּל-הַדַּעַת וְשִלְשוּל הַפְרָאזָה")
מִיָּד, בִּשְמִיר, מִהַרְנוּ לְפַבְּרֵק קוֹמוּנִיקָט
שֶכְּבוֹד הַשַֹּר מָסַר שֶהַצִּטּוּט אֲשֶר נִנְקַט
בִּידֵי הָעִתּוֹנוּת מִתּוֹךְ דְּבָרָיו שֶמֵּעוֹלָם
הוּא כְּלָל לֹא אֲמָרָם (אַף כִּי שָמְעוּ אוֹתָם כֻּלָּם!)
הָיָה "מְגָמָתִי וְסֶלֶקְטִיבִי עַד זָרָא"
וּמַה שֶּכְּלָל לֹא נֶאֱמַר הוּבַן לֹא כַּשּוּרָה
וּכְבוֹד הַשַֹּר שוֹקֵל תְּבִיעָה עַל הוֹצָאַת דִּבָּה
(שֶלֹּא הֻגְּשָה אַף פַּעַם, נַחֲשוּ מַה הַסִבָּה...)
כָּךְ הִתְאַקְלַמְנוּ חִיש בְּמִקְצוֹעֵנוּ הֶחָדָש
שֶכָּל טַיָּח אֵלָיו שֻיַּךְ וְכָל דְּדָש בּוֹ דָּש
בִּשְפַּכְטְל לְשוֹנוֹ וְטִיחַ מִכְבְּסוֹת מִלָּיו:
מוֹרֵחַ, מְטַיֵּחַ, אוֹטוֹמָטִית, מֵאֵלָיו
וּמְטַהֵר שְרָצִים בְּלִי לַעֲשֹוֹת מִזֶּה עִנְיָן
(מֶחְדָּלצִ'יקִים שְכִיחִים וּבִזְיוֹנוֹת מִן הַמִּנְיָן)
עַד שֶפָּרַץ הַקְּרַיְזִיס הַלוּבְּנַנִי אוֹפּוּס 2
וְיֻקְרָתֵנוּ בַּמִּמְסָד נָסְקָה עַד לֵב שָמַיִם.
כִּי פֶּתַע, זְרִיזוּתֵנוּ בְּאִטּוּם בְּקִיעֵי נַסְרַאללָה
בָּאֶבֶן שֶמִקִּיר תִּזְעַק עַד הֵאָלְצָהּ לִצְרֹד
אֶת הֵעָדְרָהּ שֶל מַנְהִיגוּת-אֱמֶת שֶחוּט-שִדְרָה לָהּ
(וְלֹא אוֹפּוֹרְטוּנִיסְטִים שֶעִקָּר חֶפְצָם לִשְֹרֹד)
הָיְתָה כָּאן לְמִין קֶרֶש-הַצָּלָה מִן הַסִּיּוּט
שֶמִּכְּתָמָיו מִלַּטְּנוּ כָּל נוֹטֵל-אִי-אַחְרָיוּת.
וְשֶפַע נִסְיוֹנֵנוּ גַם בַּטִּיחַ, גַּם בַּטִּיט,
בָּהֶם מָרַחְנוּ וְטִיַּחְנוּ כָּל מֶחְדָּל בְּמֶרֶץ
הָיָה – לְוַעֲדַת הַחֲקִירָה הַמֶּמְשַלְתִּית –
הָאֲמוּרָה לִהְיוֹת חָלוּץ שֶיַּעֲמֹד בַּפֶּרֶץ
כְּמוֹ אֶלֶף כַּבָּאִים שֶזַּרְנוּקָם אֵינוֹ קוֹבֵר
אֶת מְדוּרַת הַלַּ"ג בָּאוֹלְמֶרְט שֶחֻמָּהּ גוֹבֵר...
אורי הייטנר
למה הם מתנגדים?
כשאני בוחן את הרעיונות לחילופי שטחים הכוללים נסיגה מאזורים ריבוניים של מדינת ישראל והעברתם לריבונות פלשתינאית, על אוכלוסייתם הערבית – פלשתינאית, כפי שמציעים גורמים שונים, שהבולט בהם הוא אביגדור ליברמן, אני מעמיד את עצמי במקומם של הנוגעים בדבר – הערבים הפלשתינאים החיים באותם אזורים.
באופן טבעי, הייתי רואה ברעיון זה את הטוב ביותר בעבורי ובעבור קהילתי [ברמת הגולן]. מהי, בעצם, אותה הצעה? אנו נמשיך לחיות על אדמתנו, בבתינו, ביישובינו, אבל במקום להיות מיעוט לאומי במדינת לאום של עם אחר, במקום להיות מיעוט במדינה שהנה האויב של העם שלנו, אנו נהיה חלק מהרוב במדינה הלאומית שלנו. יש הצעה טובה יותר, הוגנת יותר?
לצורך השוואה – אם תוצע לתושבי אריאל הצעה להמשיך ולחיות בעירם, ולהחיל עליה את ריבונות ישראל, האם מישהו מהם היה מעלה על דעתו להתנגד? ודאי שלא. תושבי אריאל היו יוצאים באותו יום לחגוג ברחובות כפי שחגג היישוב היהודי בא"י בליל כ"ט בנובמבר.
באופן טבעי, ניתן היה לצפות מתושבי אום אל-פאחם וואדי ערה לנהוג בדיוק כפי שהיו נוהגים תושבי אריאל אילו הוצעה להם הצעה כזאת. מדוע, אם כן, הם מתנגדים? מדוע אין הם קופצים על ההצעה כמוצאי שלל רב?
את ההתנגדות התמוהה הזאת, הם מנמקים בטענות דמגוגיות, שאין לייחס להן ולו קורטוב של אמינות. טענות המפומפמות בתקשורת הישראלית, ללא כל ביקורת. הטענה הראשונה היא שמדובר בטרנספר. ליברמן מוזכר כממשיכם של כהנא או של גנדי, כמי שמציע טרנספר לערביי ואדי ערה.
טרנספר?! הרי אין בהצעה זו קריאה לגרש ולו אדם אחד מביתו או להרוס את ביתו ואת קהילתו, לא בנחישות ולא ברגישות. הרי מדובר בהשארת כל היישובים הערביים על מכונם. זהו פשוט שקר.
הטענה השנייה היא שמדובר בשלילה המונית של אזרחות מאותם אנשים. טענה זו דמגוגית, שהרי אין הכוונה להשאיר אותם אנשים משוללי זכויות אזרח תחת ריבונות ישראלית, אלא להחיל עליהם את הריבונות הלאומית שלהם, הריבונות הפלשתינאית, ולאפשר להם להיות אזרחים במדינתם הלאומית.
אז למה הם מתנגדים? למה הם פוסלים את הרעיונות הללו?
אני מוצא שתי תשובות אפשריות לשאלה הזאת. האחת, היא שפשוט טוב להם במדינת ישראל. כל כך טוב להם, עד כדי כך שהם מעדיפים להיות מיעוט במדינה היהודית, מאשר חלק מן הרוב במדינתם הלאומית. הם יודעים שהנם הערבים היחידים במזה"ת הנהנים מדמוקרטיה, מחופש הביטוי, מחופש ההתארגנות, מעיתונות חופשית, מזכויות אדם, מזכויות אזרח. הם יודעים שהם הערבים היחידים במזה"ת שיש להם יכולת אמיתית לבחור נציגות שתבטא ותייצג אותם בפרלמנט. הם אמנם מיעוט במדינת לאום של עם אחר, אולם יכולתם לממש את אזרחותם משמעותית הרבה יותר משל אזרח בכל מדינה ערבית שהיא, ומכפי שתהיה אם יהיו אזרחים במדינה הפלשתינאית.
התשובה האפשרית האחרת, היא שבתכנית השלבים הפלשתינאית לחיסול ישראל, תפקידם של ערביי ישראל הוא לקעקע את יהדותה של המדינה, ויחד עם מיליוני הפלשתינאים שיציפו את המדינה במסגרת מימוש "זכות" השיבה, להיאבק לביטול צביונה היהודי, תחת הסיסמה "מדינת כל אזרחיה". במסגרת תכנית זו, על ישראל לסגת לקווי 4.6.67 ולמסור את השטחים הללו כשהם "נקיים מיהודים", כפי שהיה ברצועת עזה. מאחר וההצעות של ליברמן ואחרים מדברים על חילופי שטחים, שיכללו סיפוח אזורים מיו"ש למדינת ישראל והשארת היישובים היהודיים בהם על מכונם, הם רואים בכך פגיעה בתכניתם הלאומית ארוכת הטווח.
איזו משתי התשובות האפשריות הללו היא המסבירה את התנגדותם המפתיעה של ערביי ישראל להצעות לחילופי שטחים? מן הסתם, מדובר בשילוב בין שתיהן.
ספק רב האם התכניות הללו משרתות את האינטרס הישראלי. היתרון שלהן ברור – חיזוק צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה, באמצעות יצירת רוב יהודי ברור. למען מטרה זו ישראל מוכנה לחלוקת הארץ, לוויתור על חלקי ארץ-ישראל ואפילו לצעד אכזרי של עקירת יישובים יהודיים (ולא רק בדיבורים, רק בשנה שעברה הדבר נעשה בפועל, ואלמלא ישראל הותקפה מהשטח ממנה נסוגה, מן הסתם היינו היום בעיצומו של תהליך לנסיגה דומה ביו"ש). אם עיצוב מדינה בעלת רוב יהודי ברור מחייבת נסיגה משטחים, הגיוני יותר שהנסיגה תהיה מאזורים שהאוכלוסיה בהם פלשתינאית, גם אם הם בשטח הריבוני של ישראל, מאשר מגושי התיישבות יהודית ביש"ע.
מצד שני, יש ברעיון הזה סכנות של ממש. ויתור על שטח ריבוני של המדינה, הוא שבירת טאבו וחציית קו אדום. מדינה שסביבתה לא השלימה עם קיומה ונלחמת להשמדתה, צריכה להיות זהירה מאוד בשבירת טאבו, שעלולה לשדר חולשה והתקפלות ובכך להזמין תוקפנות.
שנית, הניסיון מלמד שכל אזור ממנו ישראל נסוגה הופך בסיס לתוקפנות נגד מדינת ישראל ואזרחיה. אין זה מן הנמנע, שמהלך כזה יוביל לירי קסאמים וקטיושות מוואדי ערה לעבר עפולה וחדרה, ויגרום בכך לנזק ביטחוני חמור ביותר.
אולם מבחינת ההגינות כלפי ערביי אותם אזורים, מבחינה מוסרית ואנושית, זוהי הצעה הוגנת לחלוטין.
הקמפיין שנועד ליצור דה-לגיטימציה לרעיון הזה ולהציגו כגזעני, מבטא צביעות וציניות, במיוחד לנוכח העובדה שמובילים אותו גורמים המטיפים לטרנספר של רבע מיליון יהודים. הפסילה הגורפת של ליברמן לשותפות בקואליציה בשל תמיכתו בחילופי השטחים, אף שאין הוא מעלה אותה כלל על סדר היום הקואליציוני ואף שהוא מוכן להצטרף לממשלה על בסיס קווי היסוד שלה, מעלה חשד של פסילה על רקע גזעני, בשל מוצאו של ליברמן, כיליד בריה"מ לשעבר.
נגה מרון
להחליף את העובדים הזרים בחקלאות
בתגובה לדברי ח"כ מרינה סולדקין בדיון על צמצום מספר העובדים הזרים בחקלאות והחלפתם בעולים מאתיופיה.
בתוך מלל דברי הצביעות המציף אותנו, שמחתי לקרוא דברים נכוחים של חברת כנסת אמיצה, המציעה להפנות עולים מאתיופיה לעבודה בחקלאות, במקום העובדים הזרים מתאילנד. ח"כ מרינה סולודקין ביטאה מה שלא העזו לבצע עד כה כל מי שהנושא היה באחריותם. ובאמת, מדוע לא היפנו לעבודה בחקלאות אזרחים המסוגלים לכך, ואשר אין להם מקצוע נדרש אחר? וכאלה יש אצלנו לאו דווקא מעולי אתיופיה בלבד.
מדהים לשמוע היום את המתחסדים התוקפים את הרעיון הפשוט הזה, בעוד אבותיהם ראו כבוד לעצמם לעבד את אדמת הארץ בזיעת אפיהם. לאן הגענו אם בכנסת ישראל יושבים כיום צאצאי החלוצים ההם, ומגדירים את העוסקים בעבודת אדמה בשם המשפיל "חוטבי עצים ושואבי מים"?
הצעתה של ח"כ סולודקין אינה חדשה. פתרון זה הועלה בעבר בפני שרים שתפקידם היה לעצב את מדיניות התעסוקה בארץ, אך להם היה קל יותר להתנער ממנו, ולנקות את מצפונם על ידי תשלום דמי אבטלה, ויד קלה באישורים להעסקת עובדים זרים. רק מדינת חלם מתמודדת מצד אחד עם אבטלה ומצד שני עם המחסור בעובדים, ואינה מיישבת עולים באזורים שבהם יוכלו להתפרנס מעבודה שהם מסוגלים לבצע. במקום זה שיכנו אותם במקומות שבהם היה ברור מראש שלא תימצא שם עבודה בשבילם, ובכך דנו אותם לעוני, לניוון, לרגשות קיפוח ולייאוש מר.
ראוי וגם כדאי לאמץ את עצתה של סולודקין בהקדם. ולאיכרים, שהורגלו לשלם שכר זעום לעובדים זרים, יינתן פיצוי ממשלתי אשר יכסה את ההפרש בינו לבין השכר ההוגן כפי שמגיע לעובד ישראלי. זה יעלה פחות מדמי אבטלה ויעניק לעובדים תחושת ערך, כראוי למי שמרוויח את לחמו בכבוד.
הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא עונה: גם אילו היו מוצאים זהב בנגב הוא לא היה כדאי בכרייה אם זו היתה נעשית בעבודה עברית שאז העבודה היתה יקרה יותר מהזהב. יתר על כן – לשלוח רק את עולי אתיופיה לעבוד בחקלאות זוהי גזענות. רק אם ישלחו לעבוד בחקלאות את אנשי העשירון העליון, שישתזפו עד כי ידמו לעולי אתיופיה – זו לא תהיה גזענות.
"מענית הלב – מנחת דברים למוקי צור"
אהוד הנכבד שלום רב,
אנא העבר לקהל קוראיך את הדברים הבאים. באלה הימים רואה אור הספר "מענית הלב – מנחת דברים למוקי צור", והוא מעין ספר יובל המוקדש למוקי צור. חברים וידידים של מוקי, עמיתים ותלמידים, תרמו מפרי רוחם, מסה, מאמר עיון, מחקר ודבר ספרות, ואפילו ציורים ורישומים, לכבודו של מוקי צור. הספר נערך בידי אברהם-פצ'י שפירא, הובא לדפוס בידי שלומית אביאסף, ויצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בשיתוף אפעל ובינ"ה. יוזם המנחה, והאיש שהביא למימושה, הוא בודה – אריה בודנהיימר – איש קיבוץ צרעה. בין המשתתפים: עמוס עוז, יריב בן אהרון, עלי אלון, יורם ורטה, בארי צימרמן, הצייר מיכאל קובנר ורבים אחרים.
אירוע חגיגי, לציון השקת הספר החדש, ייערך בסמינר אפעל בסוף החודש, בהשתתפות מגישי המנחה. במקום גם יימכרו הספרים.
לבירור פרטים בבקשה להתקשר לטלפון 03-5342997.
אלישע
* * *
שלום אהוד, שנה טובה ומועדים לשמחה!
שנות צעירותי הרחוקות עברו עליי בחדווה ובהתרוממות רוח בקיבוץ כרמיה וכעבור זמן מה, בקיבוץ שובל... עלה בדעתי שאולי תמצא עניין, ואיתך גם קוראי המכתב העיתי שלך, בקטע קצר מן הימים ההם, אשר מובא להלן בשינויים קלים מן הרומן האוטוביוגרפי "שלושה חיים".
בידידות,
יואל
תורנות שמירה / יואל נץ
השמירה בקיבוץ שובל שונה תכלית שינוי מזו שבכרמיה. בראש ובראשונה בולט לעין היעדרו של מגדל השמירה, ובאשר להבדלים האחרים – השתיקה כנראה עדיין יפה להם מטעמי הביטחון. עם זאת, לא אחטא בוודאי לציוויי ביטחון שדה אם אומר שהמתח במידת כוננותה של השמירה בקיבוץ שובל נמוך כמה מונים לעומת זה שבכרמיה. קיבוץ שובל הוא אחד הישובים המרוחקים מכל גבולות המדינה בעוד כרמיה שוכנת על גבול עזה.
לא אגולל כאן את הסיבות שבגללן נפרדתי בכאב לב מן החברים של ימי נעוריי ועקרתי לקיבוץ שובל בשלהי שנות ה-50 של המאה העשרים...
דווקא שמחתי לקראת שבוע השמירה הראשון שלי בשובל, בבוא תורי. נחמד לפוש מעט מעבודות השדה ולהתנער משגרת היום-יום אחת לכמה חודשים. הקושי טמון רק בהיפוך שעות הערות והשינה – ועל כך הלוא נאמר ש"אין ארוחות חינם".
אני מדקלם בליבי שירים ופואמות ברוסית ובעברית שרבים מהם נחרתו על-פה בזיכרוני; אני מתבונן לי בשמי הצפון כפעם בפעם ומשנן את מציאתה של שעת הלילה על פי הכוכבים, בעזרת הנוסחה החשבונית שמתייחסת אל השבוע הסידורי בשנה ואל לוח השעון הדמיוני שאת מרכזו מהווה כוכב הצפון ואשר יצולה של העגלה הגדולה משמש בו כמחוג השעות. אבל ראש לכל אלה – אני מציב לנגד עיני רוחי לוח שחמט ועליו העמדה מן המשחק המרתק אותי מבין משחקי התחרות הארצית של "הפועל" בכתב. אני בוחן בדימיוני מסעים, תוכניות ונוסחים אפשריים שייווצרו בעקבות מסע כזה או אחר... רבים מתאוננים על שהשעמום תוקף אותם בשעות השמירה הארוכות. אני לעומתם אינני משתעמם בהן כלל ועיקר.
לבד מתפקיד השמירה ובנוסף לו, שומה על השומר למלא אחר כמה וכמה מטלות במשך הלילה. בשעה היעודה צריך להסיט מתג חשמלי פלוני; להעביר כד חלב מן המטבח לבית הילדים; על גבי לוח המודעות תלויה "הרשימה להעיר". בשעות הקטנות אני מעיר את הרפתן התורן לחליבת לילה ונזכר בטוּרְקוֹ, שהיה רפתן בכרמיה. השומרים היו מתלוצצים ואומרים כי בעתיד לבוא ידרשו מטורקו שיחתום בכתב ידו ויאשר שאכן העירו אותו... בשעה הקרובה לזריחת השמש אני מעיר את נהג המשאית. הרשימה ארוכה, תדירות זמני ההערה גוברת ככל שקרב מועד הנץ השחר.
הערתי את פלמוני. אני שב אל חדר האוכל לעיין ברשימה ומוצא כי עליי להמתין רבע שעה עד שיגיע המועד להעיר את החבר הבא בתור. אין כל הגיון שאשוב לפרק זמן של דקות ספורות אל מסלול השמירה. אני עט על ההזדמנות, נכנס לאטריום, מסדר את כלי השחמט על הלוח בעמדת המשחק המסקרן, תאב להיווכח בעיניים גשמיות שלא החמצתי משהו בניתוח אשר ערכתי בעיני רוחי משך שעות הלילה. בעודי עומד ליד השולחן, שולח מבט אל עבר הלוח וכלי השחמט שעליו, על כתף שמאל תלוי לי ברצועתו הרובה הצ'כי, ימיני מזיזה כלי שחמט והנה, מבעד לזכוכית החלון החוצץ בין האטריום לבין חדר האוכל אני רואה את בניוּמין, נהג המשאית, אשר מזג לעצמו מן הקפה של בוקר ועכשיו הוא יושב ללגום ממנו בטרם צאתו לדרך.
אני מנופף לבניומין לשלום, מסתכל בשעוני, יוצא את האטריום ושם את פעמיי להעיר את מי שהגיע זמנו להתעורר...
בעלון השבועי, המודפס בדפוס סטנסיל ומחולק בתאי המכתבים, הובא בין השאר לתשומת לב החברים, כי מן הראוי שחבר היוצא לשמירת הלילה יזכור, כי ביטחונם של חברי הקיבוץ מופקד בידיו ואל לו לעסוק בעת השמירה בעיסוקים שאינם ממין העניין. ההערה מתייחסת אל חבר בעלמא היוצא לשמירה ולאו דווקא מפנה אצבע מאשימה כלפיי. אבל כרגיל בקיבוץ, התפשטה הידיעה בקרב החברים כמו אש בשדה קוצים. כולם יודעים במי ובמה מדובר ו"המה" תפח אל מעבר לעובדות כהווייתן.
קיבלתי את רשות הדיבור בשיחת הקיבוץ:
"אני מבקש להסב את תשומת לב החברים אל מציאות החיים שלנו בקיבוץ. חיים אנו בחברה צפופה ובוחנים את זולתנו כמו מבעד לזכוכית מגדלת; אנו עוקבים אחר כל צעד ושעל שעושה החבר, ופוסקים ברוב המקרים את משפטו לכף חובה. מנקרים סטיגמה בעורו של מי שרק נחשד לדעתנו בעבירה ולא טורחים לבדוק אם הוא אכן אשם בה! אין בכוחו של החשוד להסיר מעליו את הסטיגמה, אפילו שיהא צועק 'חי וקיים' עד צאת נשמתו... מן הפסקה שנדפסה בעלון הקיבוץ נובעת התרשלות כביכול בעת שמירת הלילה – וכעת אין עוד מי מבין החברים שאיננו יודע בביטחון גמור שאני החבר החדש, תחת לשמור, מבלה את שעות השמירה במשחק השחמט. אבל הפסיקה הזו רחוקה ת"ק פרסה מן האמת ומן הצדק! בניומין ראה אותי בוחן עמדה בשחמט, בעת שלא עסקתי בכך אלא דקות ספורות, ברווח הזמן שנוצר בין הערה משנתו של חבר אחד, לבין הערתו של הבא בתור אחריו. אף לא בר דעת אחד היה יוצא אל מסלול השמירה למשך דקותיים! יש לי מודעות עמוקה בענייני הביטחון. באתי לשובל מיישוב ספר ומאחוריי שירות בחיל הצנחנים. לא איש כמוני יזלזל בשמירה! חברים, הבה וניתן לכל חבר סיכוי סביר לגונן על שמו הטוב ונקשיב לו בטרם נחרוץ את דינו!.."
הנאום שלי היה בנוי לתלפיות. הוא לקה רק בחסרון אחד: איש לא התייחס אליו מטוב ועד רע, משום שהוא מעולם לא הושמע בקול רם, לא בשיחת קיבוץ ולא בכל פורום אחר, אלא נאמר שוב ושוב ובנוסחים שונים – כנהמת לב כבושה ודוממת... אילו השתדלתי, היה עולה בידי להביא את הנושא אל סדר יומה של שיחת הקיבוץ, אבל עד לאותו מועד חולפים היו שבועות רבים, הנושא היה כבר נשכח מלב והחברים היו באים אלי בטרוניות על כי על חשבון נושאים חשובים הרבה יותר משחית אני את זמן שיחת הקיבוץ לשווא בעניינים פעוטי ערך, כאלה שעבר זמנם ובטל קורבנם. יהיו בוודאי גם מי שיתרעמו, על שבמצח נחושה מעז אני עוד לבוא בטרוניות – כפוי טובה שכמותי – למרות שאפילו לא ננזפתי על הזלזול שמזלזל אני בתפקידי השמירה...
אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי.
במשך כל הסיפור חיכיתי שהנה-הנה יקרה כאן משהו נורא, ולא קרה. האם לכך התכוונת, יואל?
ס. נידח
נניח שהמלך יתנהג בצורה
המוגדרת כיום על פי החוק אצלנו "הטרדה מינית"
למשה דור שלום,
באחד הגיליונות האחרונים של "חדשות בן עזר" כתבת: "אולי היה מצבנו טוב יותר אילו היינו מכוננים מישטר מונארכי בארצנו," וביקשת שנהרהר בהצעתך וניתן עליה את דעתנו.
ובכן, נניח שהמלך יתנהג בצורה המוגדרת כיום על פי החוק אצלנו "הטרדה מינית", ואחת הפקידות או אחדות מהן יתלוננו על כך במשטרה, האם למשטרה תהיינה סמכויות לחקור את מלך ישראל על הדבר? והרי לא המשטרה באה אל דוד המלך בשעתו. ומאחר שאין עימנו כיום נביאים דוגמת נתן הנביא שהוכיח את דוד על מעשה בת שבע ואוריה החתי, האם אתה חושב לתת סמכויות למלך בשר ודם שלא יהיה כפוף לשלטון החוק במדינה דמוקרטית? מעניין מה קורה בבריטניה, הולנד, בלגיה, ספרד, שוודיה, נורווגיה, דנמרק ויפן כאשר דברים דומים מתחוללים שם בחצרות המלכות והציבור שומע על כך? צריך לעיין בחוקי המדינות הללו ולראות מה להעתיק אלינו, אם כבר נותנים לדבר הזה את הדעת.
אסי דגני
אֲגָנָה וַגְנֵר: "מה אתה משחק בקקה?"
לסופר נידח אבי בתי המתעלם ממנה מר אהוד בן עזר שלום מסוייג,
לא הייתי כותבת אליך כי טרדות הפרנסה לא מותירות לי כמעט זמן פנוי לעצמי, ועליי לדאוג גם לצאצאית הזנוחה שלך, שמתבגרת, מתברגת ואינה בוגרת, אבל אינני יכולה שלא להגיב על דבריך בסיום הפרק האחרון-לא-אחרון [גיליון 182]: "המשך יבוא ולא בקרוב. המעוניינים לקבל בקובץ אחד את כל פרקי 'והארץ תרעד' עד כאן יכולים לפנות למערכת ומבוקשם יותן להם מיד." מה אתה משחק בקקה, תסלח לי, עם העיתון שלך, במקום לזרוק את כל המטלות שלקחת על עצמך, חינם – ולשבת מעתה יום ולילה ולסיים את הרומאן שלך "והארץ תרעד", שאני משוכנעת שגם אם לא תהיה רעידת אדמה קשה בשנים הקרובות עדיין הוא רעידת האדמה העזה ביותר של הספרות העברית, וכל היתר אינם מגיעים לקרסוליך ואינם מסוגלים להוציא מתחת ידיהם יצירה מדהימה ומיוחדת שכזו, שבאה מדורות רחוקים כל-כך ועם זאת קרובים אליך כאילו חיית בהם, יצירה שאמנם לעולם לא תְּזכה אותך בפרס נובל, ואפילו לא בפרס ישראל, כי אתה לא מספיק משעמם, ולמרות שאתה פּוֹץ רציני אתה לא נאד נפוח מהסוג שמזבֵּל לקוראים את השכל, ואין אצלך אף לא משפט אחד שאין בו משהו חדש ולרוב פיקנטי, ולכן אני נהנית לקרוא אותך למרות שאתה מעורר בי סלידה.
באי-כבוד רב,
אם בתך הזנוחה,
אֲגָנָה וַגְנֵר
מזכירת-המערכת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ מבקשת להעיר: נקעה נפשנו ממכתבייך, גברת וגנר. אין, לא היה וגם לא תהיה למרשי מר סופר נידח שום בת מחוץ לנישואים, ובוודאי של ממך, ואת רק מבלבלת לו את המוח וגם גורמת לכך שקרובי משפחתו כבר העירו לו בתמיהה מדוע הוא מזניח את הבת שנולדה לו בקיבוץ!
ארוחה איכותית ב"כרמלה בנחלה" בת"א
הוזמנו לרגל אירוע משפחתי חגיגי בשבת האחרונה למסעדה בשם "כרמלה בנחלה" ברחוב התבור פינת רמב"ם, המוגדרת בכרטיס הביקור גם כ"כרמלה ביסטרו, מיטבח עונתי טרי מהשוק" – ואכן שוק הכרמל [הסגור בשבת] שוכן לא רחוק מפתחה מצד רחוב התבור, ואילו רחוב אלנבי קרוב מאוד אליה מצד רחוב רמב"ם אם כי אין כניסה מאלנבי לרכב.
אולם הסועדים מעוצב יפה וכך גם הכיסאות והשולחנות הנוחים, והתקרה הגבוהה, אם כי קולות הסועדים נשמעים היטב ואינם נבלעים בקירות. יש להזמין מקום מראש, בייחוד בשבת בצהריים, ולייחד לפחות שעה וחצי לארוחה מוקפדת שבה כמעט כל מנה מוכנה בו-במקום באופן אישי.
מנות ראשונות לשלושה סועדים: קרפצ'יו פילה בקר, מעולה פלוס, 39 שקל. טרטר דגי ים, מעולה לאוהבים אותו, 52 שקל. חצי ביסק (מרק) סרטנים, גם כן מעולה, 29 שקל.
מנות עיקריות: סְפֵּר רִיבְּס טעימים אם כי קצת שמנים מדי (לטעמי הם עדיפים בסגנון ברבקיו שאז השומן כמעט נעלם) על מצע של פירה תפוחי-אדמה עם טבעות צ'יפס דק מעל הצלעות, 98 שקל. קערת מולים (צדפות שחורות) שטעמו מאוד לאוכלת אותם, 79 שקל. מדליוני פילה ברוטב עשיר של בצל מעושן (אפשר גם ברוטב שמנת ופלפל שחור), במחבת ברזל לוהט ובתוספת קערית קוביות תפוחי-אדמה צלויים קלות ומתובלים היטב, טעים מאוד והמנה גדולה, טוב שהשניים האחרים עזרו לכלותה, 99 שקל.
שתייה: סיידר קלבדוס חם בכוס עגולה גדולה. מעולה. 27 שקל. קייפרינייה פירות יער (על בסיס של ליקר קינשאסה, המופק מקני סוכר), מעולה אם כי לא הרבה בכמות, 35 שקל. מים פשוטים עם קרח, לימון ונענע, חופשי. לחם לבן פריך, טרי וטעים במיוחד עם חמאה, חופשי ללא הגבלה.
מנה אחרונה אחת: טעימות קינוחים: מינִי קרם ברולה, טורט גבינה, טורט קרמבו ועוגת שקדים, טעים מאוד אך לא יותר מטעימתי כשמדובר בשלושה סועדים, 55 שקל.
סך הכול לתשלום 513 שקל פלוס 70 שקל טיפ למלצרית הנחמדה והיעילה אסתי – 583 שקל. האיכות מצדיקה את המחיר, קרוב ל-200 שקל לסועד. לא זול, בהתחשב למשל בעובדה שיומיים קודם לכן אכלנו, שני סועדים, בפלאפל "הקוסם" הפופולארי, פינת שלמה המלך וקינג-ג'ורג' בתל-אביב – מנת שווארמה ענקית מעולה אחת עם פלאפל ותוספות חופשיות בשפע, פיתות ושתי כוסות מיץ לימון-רימונים – ולא הצלחנו לעבור את ה-45 שקל לארוחה כולה והיינו מה זה שבעים. (ואלמלא ניגשנו מיוזמתנו לשלם אפילו לא היו יודעים שטרם שילמנו).
כרמלה בנחלה, התבור 46, פינת רמב"ם, ת"א 65254.. 03-5161417. פקס 03-5161368.
משה דור: "ידידי היקר, הלא עוול אתה עושה לי"
אהוד ידידי,
עוד לא היה סיפק בידי להתאושש מטיסתי הממושכת ולהתבונן בשלכת הצבעונית של הסתיו דכאן והנה נפלה עיני על אי הסכמתך למה שכתבתי על אודות יוצאי רוסיה שבאו לחונן את עפר ארצנו. [גיליון 182].
אבל, ידידי היקר, הלא עוול אתה עושה לי: ציינתי אף ציינתי, שלמהגרים אלינו מרוסיה ובנותיה יש תכונות טובות בצד רעות, ורעות בצד טובות, כמו לכל בשר ודם האחרים, וכי אחת מתכונותיהם הרעות, לעניות דעתי, היא חיבתם היתרה לטיפה המרה. אם תעקוב אחר התוצאות של חיבה זו, כשם שהן מוצאות את ביטויין בתקשורת, תיאלץ להסכים שלא שווא כתבתי. אגב, ולכך אין קשר לצריכת הוודקה, מתוך שלושת הרופאים החשודים בזוועות גדרה שניים יש להם שמות רוסיים, והלוואי שאתבדה.
אנא, הבא את שורותיי אלו במכתב העיתי הבא למען ירוצו בהן הקוראים, ואם יוברר לבסוף שחטאתי בלזות עט כלפי יוצאי ברית המועצות לשעבר, אני מתנצל מראש ומוכן, כדי לכפר על חטאיי, לקרוא באוזניהם את "יבגני אונייגין" של פושקין בתרגומו העברי הנפלא של אברהם שלונסקי המנוח, התרגום הפותח ב"דודי מן המהדרין הנהו / ואך נפל אלי משכב / אכף עליי כי אכבדהו / וגם עשה בשכל רב." אני מצטט מן הזכרון ואם שגיתי ימחלו לי המוסות של סנקט פטרבורג, כי שנים רבות חלפו מאז עיינתי לאחרונה ביצירה גדולה זו.
משה דור
למשה היקר,
"חדשות בן עזר" בוחר את קוראיו וקוראיו בוחרים בו. עליהם לדעת שיש בו גם דברים מרגיזים והמערכת מקפידה שיהיו בו כדי לנפנף מרשימת התפוצה את מי שאינם מוכנים לקרוא או לפחות לדלג על דברים שמרגיזים אותם. דברים אחדים ברשימתך האחרונה לא היו לרוחי אבל הבאתי אותם בשלמותם, גם את הקטע על העולים מרוסיה, מהגרים בלשונך, שממנו חשתי צורך להסתייג כי היה בהם לדעתי מידה של הכללה ושל עלבון והרגשתי שאני חייב הסתייגות זו לקוראים שיכלו להיפגע מקביעותיך, שאותן הבאתי בשלמותן.
אהוד בן עזר
קשת החדשה
בעקבות הופעת חוברת 17 של "קשת החדשה", מערכת הרבעון שמחה להזמינכם לערב "קשת בעל-פה" מס' 9 שיתקיים ביום ה', 19 באוקטובר 2006, באודיטוריום מרכז-ברודט, רחוב צייטלין 22, תל-אביב
בתוכנית: פרופ' יעקב גולומב (האוניברסיטה העברית) – זרתוסטרא בירושלים, או – ניטשה בספרות העברית. * ד"ר אבשלום אליצור (מכון וייצמן) – אידיאל היופי והתפתחות המדע, או – האם ה"יפה" וה"אמיתי" אחד הם? * גונן נשר והשחקן גבריאל הדר קוראים מסיפורי גונן נשר. * הסופר אלכס אפשטיין קורא מיצירותיו. * משוררים אומרים שירה: אהרן אמיר, עיינה ארדל, רות לורנד. * פותח ומנחה: פרופ' יקיר פלסנר, יו"ר עמותה עברית לתקשורת. *
19.30: התכנסות וכיבוד קל; 20.00: פתיחת הערב. דמי כניסה: 30 שקל. בכניסה תוכלו לחתום על "קשת החדשה" במחיר מוזל או לרכוש עותקים מחוברת 17 ומחוברות קודמות. המשלם דמי-כניסה ומבקש לחתום על הרבעון יהיה זכאי להנחה של 40 שקל מדמי החתימה (160 שקל במקום 200 שקל)
"קשתות" אתר תרבות ואקטואליה – WWW.KESHATOT.ORG
הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא ממליץ
על מיץ התפוחים הטבעי של מושב קשת בגולן
ידידי הסופר הצעיר אהוד בן עזר הביא לי מתנה לחג שמחת תורה קנקן מיץ תפוחים טבעי של מושב קשת מרמת הגולן בג'ריקן פלסטיק לא-גדול (עם ידית שהיא חלק מהמכל) המכיל שני ליטר ועולה רק 21.90 שקל שזה יוצא זול יותר מכל מיץ סחוט טרי.
הנחתי את ג'ריקן הפלסטיק לא במקרר אלא ממש למעלה בתא הקרח בין שני שלישים של בלוק שהכנתי לחג, ואני שותה ממנו בזהירות כי הוא בעיניי אחד המשקאות הטובים ביותר שבהם נתברכה ארצנו, ואני כבר שתיתי כאן סוס ותמר-הינדי ובירה האקרברוי אצל הגרמנים בווילהלמה ובשרונה ותסס וצוף וגזוז למינהו, עוד בבקבוקים עם פקק זכוכית אצל התורכים, ואין, אני אומר לכם אין משקה טעים כמו מיץ התפוחים הטבעי של מושב קשת. ואסור לשכוח לנער אותו לפני שיוצקים לכוס; כי מיץ תפוחי-עץ טרי שקוף, שלא צריך לנערו, אין טעם גם לשתותו כי יש בו טעם מלאכותי. כמה שנאמר: "נעֵרוֹס נעֵרוס פן טיפתרוֹס על האֱרִי תישארוֹס!" – וגם הבקבוק שימושי מאוד אחרי שמתרוקן, ואני מחזיק בו מים קרים ואם צריך גם שמן זית לחורף הממשמש ובא ואם קר מאוד גם משתין בו בלילות.
כיצד מסרסרים "ספרות חשובה"?
"גם בספרו הידוע 'הספר השחור' מ-1995," כותבת שירי לב-ארי בכתבתה על הסופר הטורקי אורחאן פאמוק, זוכה פרס נובל, ("צעד קדימה, שניים אחורה", "גלריה", "הארץ", 15.10.06), "יש יסוד של חילופי זהויות. הגיבור, עורך-דין צעיר, יוצא לחפש אחר אשתו שנעלמה בסימטאות איסטנבול ואחר אחיה-למחצה. בסופו של דבר הגיבור מחליף זהות עם האח. רבים זיהו בספר מוטיווים מיסטיים מהמסורת הסוּפית. ספרו זה של פאמוק מייצג את שבירתה של מסורת הכתיבה בסגנון הריאליזם החברתי, שאיפיין עד אז את הספרות הטורקית. הספר גם עובד לסרט בטורקיה."
האם קראת את הספר? האם את באמת יודעת משהו עליו, למשל – שהוא ארוך, מייגע ומשעמם, וכמעט אי אפשר לקרוא אותו בלי להירדם? לא. הלא זה "ספר חשוב". והסופר נעשה עכשיו עוד יותר חשוב (אנחנו כבר ברשימה משנת 1998 ניבאנו, לפי הכובד היומרני של ספרו, שהוא עשוי לזכות בפרס נובל), וככה מסרסרים חשיבות במסווה של ידענות גם אם היה מדובר במטען של מלפפונים רקובים בארגז אטום אשר לא ייפתח לעולם. קשה להאמין ששופטי פרס נובל אכן קראו את "הספר השחור" כולו. ודאי הסתפקו בהערכות עיתונאיות כלליות נוסח כתבתה של שירי לב-ארי, שאינה יחידה בסוג זה של שטחיות ספרותית ואחיזת עיניים תרבותית. שהרי על סופרים חשובים אפשר לא רק לכתוב אלא גם להרצות מבלי לקרוא בעיון את ספריהם, מספיק להתייחס לראיונות עימם ולעמדותיהם הפוליטיות, שהן כמעט תמיד "מוסריות". מנגד, סופרים לא חשובים אפשר לקטול או להתעלם מהם ומספריהם גם כן בלי לקרוא אותם כלל.
ס. נידח
* * *
מומלץ. אתר החדשות (כולל מאמרים מעניינים) של הוצאת כנרת זמורה ביתן:
חדשות מעולם החקירה
ספק רב אם החומר שאספה המשטרה בחקירותיה יאפשר לפרקליטות הגשת כתב אישום נגד קצב מבלי חשש שהתביעה תתבזה, תסתבך ולבסוף גם תפסיד במשפט.
והיה אם בכל זאת יועמד קצב למשפט, ספק רב אם תוכח אשמתו ואם יורשע. ובכל מקרה יימשך המשפט תקופת זמן ארוכה יותר מתקופת סיום כהונתו.
עורכי-דינו של קצב, לא עשו אותם באצבע. עוד עלולות להתגלות במשפט, אם בכלל יתקיים, פרשיות מאוד פיקאנטיות ולא מחמיאות על אודות "נאנסות קצב" ואולי גם על א' אשר לדעת המשטרה כלל לא סחטה את קצב (בהבדל ממוניקה לווינסקי, שסחטה במו-פיה את הזין של הנשיא קלינטון).
אבל אנחנו אין בליבנו שמץ של רחמים על קצב ועל הזין שלו כי לדעתנו הכול החל מאותה נקודה שבה סירב לכנות את הרבנים הרפורמים והקונסרבטיבים בתואר רב, (וזאת בהצדקת מורו ורבו ה-- הראשי הספרדי שלמה משה עמר, שמשפחתו מתמחה במכות) – ומאז אנחנו במכתב העיתי לא מכנים את ה---- קצב בתואר שלו, מה שמוכיח שיש אלוהים בשמיים וקצב בא על עונשו לא בגלל אינוסיו-כביכול אלא מפני סיכלותו, שהלבין ברבים פני רבנים נכבדים ויהודים ממנו פי כמה וכמה. כי זאת לדעת, מי שמעליב רבנים, הקב"ה נפרע ממנו.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,222 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל