| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 184 בתוספת צרופה של מפת אדמות פתח-תקווה ההיסטורית
תל אביב, יום חמישי, כ' בתשרי תשס"ז, 19 באוקטובר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: עמנואל בן-עזר: שמות האדמות החקלאיות בפתח-תקווה
"לא היה שום דבר פוליטי בעשייה שלי, המחאה היחידה שלי היתה נגד מחלת הסרטן." לזכרו של פרופ' יואב הורן, רופא, חוקר, אדם (1935-2006)
ליאורה בן יצחק: חדר שכור (שיר)
פרופ' חיים רבין: בעיות הלשון העברית הנכונה מנקודת מבטה של הבלשנות
משה דור: תלוי איזה מלך / צרת רבים / והלא רציתי לנוח...
יוסי גמזו: שְתֵּי קַרְדִּיוֹגְרָמוֹת עַל לִבָּהּ שֶל הַשִּירָה
דודי בן עמי: כָּאן – שָׁם (שיר)
משה שרון: משא ומתן בבזאר של המזרח התיכון – מורה דרך
עמנואל בן-עזר
שמות האדמות החקלאיות בפתח-תקווה
כפי שהיו שגורים בפי בני המקום
בתוספת סוג קרקע, גבולות, ומפה בצרופה
נָזְלֶה
אדמת סחף שחורה, מאד בוצית ואינה ניתנת לעיבוד בחורף.
גבול צפוני הכביש שבין צומת גנים וראש העין.
גבול מערבי הכביש מצומת גנים דרומה לכיוון צומת סירקין.
גבול מזרחי מסילת הברזל ראש העין – לוד.
גבול דרומי הכביש מצומת סירקין עד לכפר סירקין והמסילה.
בפינה הצפונית מזרחית נמצאים מקורות הירקון.
מִיר
אדמת סחף שחורה עד צהובה. השטח נקרא על שם הכפר הערבי מיר ששכן שם ומנה בזמנו מספר קטן של משפחות. מיר היא למעשה הפינה הצפונית מזרחית של ה"חמרה".
גבול צפוני נחל הירקון.
גבול מזרחי אפק ושטח המעינות.
גבול מערבי ודרומי ה"חמרה".
חָמְרַה
בערבית, האדומה. סוג הקרקע נע בין סחף הרים נוטה לאדום-צהוב בצפון מערב, אדמת "טוּחִייה" במזרח, ליד אדמות מיר, אדמה כהה וכבדה בלי סחף, נסדקת ומלאה בקיעים בקיץ, ואינה פוריה ביותר. אדמת "טיון" (על שם צמחי הטיון הגדלים בה) בדרום מערב. צבעה כהה והיא אדמה כבדה ומתקרבת לאדמת בִּיצָה.
גבול צפוני נחל הירקון.
גבול מזרחי מיר
גבול דרומי הכביש בין צומת גנים לראש העין.
גבול מערבי נחל "אָבּוּלִיגָ'ה" (נזכר בתנ"ך בשם הרקון) קצת מערבית לכפר הבפטיסטים.
בָּסַה
בערבית בִּיצָה. אדמה כהה כבדה שהיתה עד בוא המתיישבים היהודים ממש ביצה שורצת ג'מוסים, חזירי בר, זאבים, תנים, צבועים, נמיות וחתולי בר. הגרועים ביותר היו יתושי האנופולס נושאי הקדחת. לאחר פעולות ניקוז רבות, האדמה יבשה, ורוב החיות שנזכרו כאן, נעלמו.
גבול מזרחי ואדי אבוליג'ה,
גבול צפוני נחל הירקון.
גבול מערבי גביש גהה.
גבול דרומי דרך ז'בוטינסקי וקריית אריה.
חוֹרזָרזוּר
מערבית, על שם קיני הזרזירים החפורים באדמה. הקרקע היא חול-חמרה, אדמה קלה, עם שטחים קטנים של חול בלבד בגבול המערבי היכן שדיונות החוף פלשו וכיסו את החמרה.
גבול מזרחי רכס גבעות כפר גנים.
גבול צפוני קרית אריה וקרית מטלון.
גבול מערבי כביש גהה.
גבול דרומי טאריק שוואקת (דרך השווקים) דרך עתיקה דרומית לפתח-תקווה שחברה את הכפרים המזרחיים ליפו. היום סוללים מעל דרך זו את "כביש המכבית" שיחבר את כביש גהה, ליד בר אילן בכיוון מזרח עד כביש 6.
"לא היה שום דבר פוליטי בעשייה שלי, המחאה היחידה שלי היתה נגד מחלת הסרטן."
פרופ' יואב הורן, רופא, חוקר, אדם (1935-2006)
בקיץ 1967, בתום קרבות מלחמת ששת הימים, מחליט רופא צעיר וקצין צה"ל במילואים לבקר בבית החולים אלחוסייני אשר בבית ג'אלה הסמוכה לירושלים ולהציע עזרה לרופאים ולחולים במקום. הוא מגלה כי אין שירות אונקולוגי בגדה, כי אין מודעות לחשיבות הטיפול, וכי רק עשירים זוכים לטיפול רפואי במדינות השכנות. עבור רוב החולים, סרטן פירושו פשוט גזר דין מוות. כך מתחילה מערכת יחסים הנמשכת למעלה מ-25 שנה של רפואה חוצת גבולות, עמים, דתות ופוליטיקה.
יואב הורן נולד בירושלים בקיץ 1935 להורים ילידי גרמניה שעלו לישראל שנתיים קודם לכן. הוא גדל בירושלים שלפני קום המדינה ולומד בגימנסיה רחביה. אביו הרופא נוטע בו את האהבה למקצוע והרצון לעסוק בו. עם סיום לימודיו בבית הספר לרפואה בירושלים, מתמחה ד"ר יואב הורן באונקולוגיה בבית החולים הדסה בירושלים. בטיפול במחלת הסרטן הוא עתיד לעסוק כל חייו.
בשנת 1958 נושא יואב הורן לאישה את הדסה, רעייתו ואם ילדיו יורם ושירלי, מדענית בזכות עצמה.
לאחר אחת-עשרה שנות עבודה במחלקה האונקולוגית בבית החולים הדסה מתמנה ד"ר הורן לאחראי על קשרי החוץ ולאחר מכן לראש שירותי האשפוז במשרד הבריאות. ב-1977, לאחר שנתיים בתפקיד בכיר זה, הוא מקים את המחלקה האונקולוגית בבית החולים אסף הרופא, מקדם, מפתח ומנהל אותה עד לפרישתו בשנת 2000.
בסוף שנות השבעים מקים ד"ר הורן שתי מרפאות אונקולוגיות במסגרת בתי החולים הממשלתיים ביהודה ובשומרון, האחת בבית החולים "אלחוסייני" בבית-ג'אלה והשניה בבית החולים "אלווטאני" בשכם. מרפאות אלה מנקזות אליהן חולים מ-17 בתי חולים שונים בגדה המערבית, ומתופעלות על-ידי רופאים פלסטינאים מקומיים, מודרכים על ידי פרופ' הורן, המבקר במרפאות מדי שבוע. הרופאים משתלמים באופן קבוע במחלקה האונקולוגית באסף הרופא, והחולים זוכים למיטב הטיפולים והתרופות הקיימים. פעילות זו נמשכת באופן רציף וללא הפסקה גם בתקופות קשות מבחינה ביטחונית, לרבות במהלך תקופת האינתיפאדה הראשונה, כשהפן ההומאניטרי הוא המכתיב באורח קבע את פעילותו של פרופ' הורן.
פעילותו זו של פרופ' הורן נקטעת, לצערו, עם העברתם של שירותי הבריאות ביהודה ושומרון לידי הרשות הפלסטינית בשנת 1995, אולם הקשר האישי עם עמיתיו הפלסטינאיים נשמר עד יומו האחרון.
במהלך שנות עבודתו משתלם פרופ' הורן באוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, וב-1981 מתמנה שם לפרופסור מן המניין. פעילותו במסגרת זו מקדמת הן את הרופאים הישראלים והן את הרופאים הפלסטינאים עימם הוא עובד. הוא עורך מחקרים משותפים ומשתתף בכתיבת מאמרים בכתבי עת מקצועיים מובילים.
עם חדירת המחשב לתחומי החיים השונים, משכיל פרופ' הורן לרתום את הטכנולוגיות המתפתחות גם לטובתו של הטיפול האונקולוגי. כבר במחצית שנות השמונים מטמיע פרופ' הורן במחלקתו תוכנה ייחודית לרישום ומעקב אחר חולי סרטן, המשמשת הן את החולים הישראלים והן את החולים הפלסטינאים תושבי יהודה ושומרון. כמה שנים לאחר מכן פרופ' הורן הינו אחד מראשוני המשתמשים באינטרנט בעולם הרפואי בארץ, לשם שמירה על קשר מקצועי עם עמיתיו בחו"ל במקביל לחיפוש מידע עדכני בתחום ושיתופו.
בדרך מקאברית ובלתי מתחשבת, מחלת הסרטן אינה פוסחת על טובי חבריו של פרופ' הורן ואף על רעייתו הדסה. לאחר טיפול מסור ואוהב, מוכנעת הדסה בידי המחלה בשנת 1992. בהמשך בונה פרופ' הורן את חייו מחדש עם אורה, אלמנתו של מיכה שטרנאו, חברו מילדות.
בשנת 2000 מחליט ארגון הבריאות העולמי להעניק לפרופ' יואב הורן את פרסSasakawa היוקרתי, פרס הניתן לאדם או למוסד שתרם לקידום משמעותי בשטח הבריאות. פרס זה מוענק לו עבור יוזמתו ופעילותו בהקמת מערך אונקולוגי לחולי הסרטן הפלסטינאים. הפרס ניתן לפרופ' הורן במהלך העצרת הכללית של ארגון הבריאות העולמי בג'נבה, בנוכחות ילדיו ובת זוגו. פרופ' הורן היה לישראלי היחיד עד היום לו הוענק פרס בינלאומי יוקרתי זה.
גם לאחר יציאתו לגמלאות ממשיך פרופ' הורן לעסוק באונקולוגיה וברפואה במסגרות שונות. למרבה האירוניה מחלת הסרטן מתגלה אצלו במפתיע בקיץ 2006, ומכניעה את הרופא, החוקר והאדם בספטמבר 2006, והוא בן 71. "לא היה שום דבר פוליטי בעשייה שלי," אמר פעם בראיון, "המחאה היחידה שלי היתה נגד מחלת הסרטן."
ליאורה בן יצחק
חדר שכור
לְיָד הַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית
שִׁלַּמְתִּי לְבַעֲלַת הַבַּיִת שְׂכָר דִּירָה מֵרֹאשׁ.
עַל שְׁכָבוֹת שֻׁמָּן
עוֹמֵד מְקָרֵר חָדָשׁ, רֵיק.
בַּחֶדֶר הַקָּטָן
זְקֵנָּה מְשׁוּתֶקֶת בַּמִּטָּה
מְמַלְמֶלֶת בְּפּוֹלַנִית
שָׁם רָאִיתִי אֶת הַמָּוֶת חוֹרֵשׁ קְמָטִים עַל פָּנֶיהָ
כִּסְדָקִים בְּקִירוֹת בֵּיתָהּ
מַט לִפֹּל.
אָרַזְתִּי בֵּיתִי בְּמִזְוָדָה קְטַנָּה
מְמַהֶרֶת אֶל גִינַת הַחַיִּים
וְשׁוּב,
חַיָּה לְלֹא פְּרוּטָה בַּכִּיס.
27.1.91
פרופ' חיים רבין
בעיות הלשון העברית הנכונה מנקודת מבטה של הבלשנות
א.
הבלשנות שואפת לחשוף את העובדות הקשורות בלשון. בכך היא נבדלת מן הגישה של המדקדק, הקובע את הכללים שלפיהם יש לנהוג בשימוש בלשון. בשביל המדקדק כל צורה לשונית היא או צורה נכונה או שגיאה. בשביל הבלשן מענינות השגיאות לא פחות מן הצורות הנכונות. לגישתו של המדקדק אנחנו קוראים נורמטיבית, לגישתו של הבלשן – מתארת.
על סמך העובדות שהיא מגלה, חותרת הבלשנות למצוא חוקים, ז"א נוסחאות המתארות את התנהגותן של צורות הלשון, יחסן זו לזו, והדרכים השונות בהן משתנות הצורות האלו במשך הזמן. מן החוקים של לשונות יחידות מנסה הבלשנות להסיק חוקים לגבי כל הלשונות; לצד זה קוראים בלשנות כללית. תגליות הבלשנות הכללית שוב עוזרות בניתוח הלשונות היחידות.
גם הכללים של המדקדק מבוססים על ניתוח הלשון, והדקדוק המודרני מפיק תועלת רבה מן השיטות שפיתחה אותן הבלשנות. בלשנים מסוימים גם עבדו בהצלחה כמדקדקים. ואולם המדקדק מחפש רק את אותם החוקים המגדירים את הלשון הנכונה או הלשון הטובה.
מהי לשון נכונה זו, ומי קובע אותה? מה מקומה בתוך תמונת הלשון הכללית? האם אפשר להכניס שינויים באופיה של לשון זו, ובידי מי הרשות לכך? שאלות אלו, המזדקרות דוקא במצב לשוננו העברית המחודשת והמתחדשת, מעסיקות גם את הבלשן. בעמודים אלה ייעשה נסיון צנוע להתוות את התרומה הבלשנית לפיתרונן וכן להבהרת הדרכים בהן יכולה הגישה הבלשנית לעזור למורה שמתפקידו ללמד את הלשון העברית.
ב.
שלושה שטחים של הבלשנות נוגעים בשאלות שהעלינו כאן. אחת היא הבלשנות התיאורית, שמטרתה לעמוד על חוקיותה של לשון אחת בזמן אחד, או כפי שמתבטאים כיום, של מצב-לשון מסויים; השניה היא הבלשנות ההיסטורית, העוקבת אחרי השינויים שחלו בלשון במשך תקופת חייה, או במלים אחרות, בין מצב לשון קדום יותר ומצב לשון מאוחר יותר. מצבי-לשון אלה יכולים להיות מרוחקים בזמן או קרובים זה לזה. למשל, אפשר להשוות את לשון המקרא עם לשוננו כיום, אך אפשר גם להשוות את לשון דורנו עם לשון דורו של ביאליק. הענף השלישי היא הבלשנות החברתית, זו חוקרת את התנאים החברתיים בהם שימש כל מצב לשון, ואת החלוקה החברתית של מצבי לשון הקיימים בעת ובעונה אחת. לענף זה קוראים גם תולדות הלשון.
בתוך כל אחד מענפי הבלשנות האלה עוסקים בחומר לשוני השייך למבטא, או תורת ההגה, ולהשתקפות המבטא בכתיב; לצורות המלים, או תורת הצורות; לשימוש הצורות במשפט, או תורת התחביר; ולהרכב אוצר המלים, או הסמנטיקה (תורת המשמעות).
בכל אחת מן ה"תורות" האלה אפשר לעסוק מבחינה תיאורית, מבחינה היסטורית ומבחינה חברתית. הראשונה תענה על השאלה: מה פני הדברים? השניה תענה על השאלה: איך התהווה המצב הלשוני המתואר? השלישית תענה על השאלה: מה מקום העובדות האלה בחיי הלשון?
ברור, שהשאלה, מהי הלשון הנכונה, שייכת לסוג השלישי של הבלשנות, לגישה החברתית. בשלב זה נוכל לומר, שהלשון הנכונה היא מצב-לשון או טיפוס-לשון אשר בזמן מסויים ובחברה מסויימת יש לו תפקיד מיוחד בין טיפוסי הלשון האחרים המשמשים בזמן זה בחברה הזאת. הוא טיפוס-לשון שהחברה מעריכה אותו במיוחד. ההערכה או ה"ערכיות" הזאת היא אחת העובדות שבהן עוסקת הבלשנות החברתית. מובן מאליו שהבלשן, שעיסוקו בעובדות, שואל איזו צורת לשון היא למעשה בעלת ערכיות מיוחדת זו, ואינו מנסה בעצמו, לפי שיקול דעתו להחליט איזו צורת לשון צריכה החברה להעריך.
כלל גדול של הבלשנות החדישה, שלעולם אסור לערבב את שלוש הגישות. בעיקר זאת אומרת שבשעה שהבלשן עוסק בתיאור של מצב לשון, אסור לו לנקוט באותו הזמן בשיקולים היסטוריים, ועל אחת כמה וכמה בשיקולים ערכיים. מאידך, עליו להקפיד על כך שכל תופעה לשונית שהוא דן בה שייכת באמת לאותו מצב לשון, זאת אומרת שהיא בשימוש חי בתוכו. באותו רגע שהוא בטוח בכך שתופעה מסויימת מהווה חלק של מצב-הלשון בו הוא עוסק, הוא חייב לדון בה, אף אם רגשותיו האסתטיים או הערכיים נפגמים על ידה. כמו כן, כשהבלשן עוסק בשאלות של חקירה חברתית, אסור לו להכניס לדיון שיקולים היסטוריים או תיאוריים. לא המעמד ההיסטורי של תופעה קובע את מקומה בחיי הלשון בתקופה מסויימת, וגם לא השאלה אם היא הולמת את המערכת הדקדוקית כפי שהבלשן קובע את מקומה בחיי הלשון בתקופה מסויימת, וגם לא השאלה אם היא הולמת את המערכת הדקדוקית כפי שהבלשן קבע אותה, אלא מעמדה או ערכיותה של תופעה כלשהי נבדקים אך ורק על פי הממצא העובדתי. בודאי ובודאי אסור לבלשן לדון על פי השקפותיו הערכיות הוא, או על פי ההשקפות אל המעמד החברתי שאליו הוא משתייך.
ג.
הגבלה זו לעובדות מציינת את הבלשן באשר הוא איש מדע. בזה הוא שונה מטיפוס אחר של מומחה העוסק בלשון. לטיפוס זה אין שם כולל אבל לפעילותו קוראים לפעמים בשם מדיניות לשונית. במדיניות לשונית עוסקים מתקני הלשון ומשפריה, ושאר אנשים הכותבים על בעיות חיי הלשון. כמו כן עוסקים בה חברי האקדמיה ללשון העברית, ומוסדות דומים בכמה ארצות אחרות. בארצות רבות יש במשרד החינוך והתרבות מדור מיוחד העוסק במדיניות לשונית. מקרה קיצוני הם מחיי הלשונות, כמו אליעזר בן יהודה, או אנשים הפועלים כדי להציל לשונות מסכנת הטמיעה. העוסקים במדיניות הלשונית יכולים להיות בלשנים או מדקדקים, ואין ספק שמיומנויות אלו עשויות לעזור בפעילות זו, אך גם סופרים עסקו במקצוע זה בהצלחה רבה, וכמה מאלה שחוללו בה גדולות היו אנשים בלי כל הכנה טכנית מיוחדת.
בניגוד לבלשנות ולדקדוק, המגלים עובדות, משימתה של המדיניות הלשונית היא ליצור עובדות. יצירה זו יכולה להול במישורים שונים. המקרה הפשוט ביותר הוא קביעת אורתוגרפיה, פעילות רגילה מאד בארצות התרבות. במישור אחר מכריעה המדיניות הלשונית בין האפשרויות הקיימות זו בצד זו בלי הבדל ערכיות ניכר (אם כי נדיר מאד שאין הבדלי ערכיות כלל). למשל ההחלטה איזו מכמה מילים מוצעות למושג חדש תתקבל רשמית, מהו המבטא הנכון של מלה מסויימת, אם להעדיף, דרך משל, את הצורה "הקימונו" על "הקמנו", או ללמד את שתיהן כשוות, וכו'. במישור זה פועל כותב "מדור לשון" בנסותו להוכיח כי צורה מסויימת מתאימה יותר למקורות שלנו.
סיפור נוסף כולל את הנסיונות לשנות את מצב הערכיות הקיים, או את העובדות הקיימות. בשטח זה יש להזכיר את מאמצי "הליגה לתרבות הדיבור" להנהיג בציבור את המבטא ה"שמי", או אלה הרוצים להשיג ללשון המדוברת בעברית מעמד של לשון "נכונה" (להבדיל ממחקר העברית המדוברת שהוא פעילות בלשנית גרידא). כמובן גם כל מאמץ לשמור על הקיים שייך למישור זה. ברי, שחלק זה של המדיניות הלשונית יש לו מקום מרכזי במכלול הבעיות שמסביב ללשון הנכונה. איש המדיניות הלשונית משתדל, כחלק מפעילותו, לקבוע מה יהיה שייך ללשון הנכונה, או איזה טיפוס לשון ייחשב כנכון.
ד.
בכל פעילותו נתקל איש המדיניות הלשונית בכוחות הפועלים בלשון ומחוללים בה שינויים תמידיים, כגון ההיקש, הנטיות הפוניטיות למיניהן, וחיקוי מעמד חברתי מועדף. ברוב המקרים איש המדיניות הלשונית הוא שמרן. ז"א רוצה לבלום או להאיט כוחות אלו; אך יש גם שהוא רואה תוצאות מאותו הסוג. וכמו בכלכלה, כן גם בלשון, קיימת מדיניות של "תן לפעול".
הדבר החשוב בשבילנו הוא להבדיל בכל מקרה הבדלה ברורה ופסקנית בין מדיניות לשונית ובין עיסוקי הבלשן והמדקדק, ובפרט להבחין בין משמעויות הביטוי "לשון נכונה" בפי כל אחד מהם: בפי איש המדיניות הלשונית "נכונה" הלשון שהוא רוצה להנהיג או לקיים אותה; בעיני הבלשן "נכונה" הלשון שהחברה רואה אותה כנכונה ברגע מסויים של תולדות הלשון. הבלשן מעוניין בלשון הנכונה רק כאחת מצורותיה של הלשון באותו רגע: התוית "נכונה" אינה חשובה לו יותר מאשר התוית "מקומית" או "מעמדית" או "סלנג". בעיני המדקדק גם כן מכריעה החברה בלבד מהי לשון נכונה, אלא שבניגוד לבלשן, המדקדק מסתייג בתוך ד' אמותיה של לשון זו וגבולותיה הם גבולותיו. אמנם קיימים ספרי-דקדוק שאינם אלא חוברות תעמולה בזירת המדיניות הלשונית, אך מחבריהם לא פעלו כמדקדקים אלא כתעמלנים. מאידך קורה במצבים חברתיים מסויימים שהמדקדק מקבל את הגדרת הלשון הנכונה לא משימוש החברה כולה, אלא מאיזה מוסד העוסק במדיניות לשונית. כזה, למשל, "דקדוק האקדמיה הצרפתית". במקרים כאלה מכירה החברה (כלומר העם) בסמכות המוסד, ומוכנה להתייחס מראש אל קביעותיו העתידות של המוסד בהעדפה ערכית. לגבי שיטת עבודתו של המדקדק אין כאן הבדל ממשי, כי הוא מקבל את הוראותיו בנידון מן החוץ.
ה.
לצורות הלשון, שדוברי הלשון בכללותם באים במגע אתן בתקופה מסויימת, אני מציע לקרוא עולמם הלשוני של דוברי הלשון ההיא. אותו עולם לשוני של האדם מורכב מצורות הלשון שהוא עצמו מדבר או כותב בהן והן בשימוש אקטיבי, וצורות לשון שהוא רק שומע או קורא אותן, אבל מבין אותן במידה מספקת, והן בשימושו הפסיבי. ברי שחלוקת הצורות האלה לאקטיביות ופסיביות שונה באופן אינדיבידואלי, מקומי ומעמדי. ואולם אפשר לומר בודאות שאין אף אחד מדוברי הלשון שאינו משתמש ביותר מצורה אחת. למשל, ישראלי ותיק בעל חינוך ממוצע מדבר על פי רוב באחת מצורות העברית המדוברת, כלומר בסטיות ניכרות מן הדקדוק הנורמטיבי. הוא מבין גם צורות יותר קיצוניות של עברית מדוברת, כגון סלנג (שעצמו אינו משתמש בו) או לשונם של עולים חדשים. הוא כותב, ולפעמים משתדל לדבר, עברית אחרת, הכפופה לכללי הדקדוק הנורמטיבי. הוא מבין, אבל אינו יודע לכתוב, כמה גוונים של עברית ספרותית. כן הוא מבין את לשון המקרא, ועל פי רוב גם את לשון המשנה והמדרשים. יחסו אל שני הסוגים האחרונים שונה מיחסו אל הסוגים הספרותיים של הלשון. המקרא וספרות החכמים בשבילו "מקורות" לשוניים, שאין להרהר אחריהם. מאידך אין לשונם ניתנת לשימוש אקטיבי בזמננו. אלה – לגבי זמננו – צורות לשון פסיביות גמורות. יש מיעוט בין העוסקים במדיניות לשונית הרוצה להחזיר את לשון ספרות החכמים לשימוש אקטיבי, ויש ספרים שסוגננו בהתאם למדיניות זו, אך רוב דוברי העברית מכירים בסמכותם של מקורות אלה רק כמודד כללי ל"נכונות" בעברית החדשה. זאת אומרת, צורות המנוגדות באופן ברור ללשון המקורות אינן נכונות; צורות שאפשר איך שהוא ליישב עם לשון המקורות – שאפשר "להצדיק" אותן – כשרות בעיניהם, ובעיקר, הציבור בכללותו מודה שיש בשני המקורות צורות רבות שאין להן שימוש בלשוננו החיה. שימוש נוסף ב"מקורות" ובספרות הקודמת לתחיה בכלל, הוא כמכרה למונחים טכניים הנחוצים לנו ולצרופי לשון ופתגמים העשויים להעשיר בעיקר את לשוננו הספרותית.
ו.
כבר רמזנו בסעיפים הקודמים לתפקידו של הדקדוק הנורמטיבי בתוך עולמנו הלשוני. לגבי הקהל הישראלי בכללו קובעת ההתאמה לדקדוק זה אם צורת הלשון נכונה או לא. על סמך קריטריון זה נחשבת הלשון המדוברת על כל צורותיה כבלתי נכונה. אין הכרה זו מונעת, כמובן, את דוברי העברית מלהשתמש בה. אותו דקדוק נורמטיבי, הוא הדקדוק המופיע בספרי הלימוד לבתי הספר, אין אצלנו עדיין דקדוק נורמטיבי בעל סמכות מוחלטת, כדוגמת "דקדוק האקדמיה" בצרפת, אבל יש התאמה גמורה בדקדוקים לבתיה"ס בכל אשר נוגע לתורת הצורות. הכללים האלה מבוססים ברובם על נוהג לשון המקרא, בהשמטות מסויימות ובתוספות מלשון חכמים. בחירה זו היא תוצאה מדיונים שהתנהלו בתקופת ייסוד בתיה"ס העבריים הראשונים בארץ. לגבי התחביר יש רק התחלות, ומסופקני אם אפשר לדבר על תחביר נורמטיבי בעברית החדשה בכלל. העדר כללים נורמטיביים המקובלים על כל הציבור גרם לכך שאנחנו מרגישים פחות בסטיות הגדולות של תחבירנו מתחביר כל המקורות מאשר בסטיות הקטנות שסוטה לשוננו מן המקורות בתורת הצורות.
ביחס לתורת ההגה, אין לדבר על יחס למקורות. המבטא הנהוג כיום בפי עדות המזרח רחוק לא פחות ממה שידוע לנו על המבטא העברי העתיק מאשר המבטא של יוצאי אירופה ובניהם. הדעה שהמבטא המזרחי יותר נכון, מתבססת על קרבתו לכתיב בלבד. יש נטיה כללית ביישוב לראות את המבטא המזרחי כנורמטיבי, אך הרצון לנהוג על פי נורמה זו חלש הרבה יותר מאשר בשטח הדקדוק.
ז.
יש שני טיפוסי לשון שהם "נכונים" על פי קריטריון הדקדוק הנורמטיבי. האחד הוא לשון הספרות, השני הוא מה שנקרא אצלנו לשון העתונות, אך למעשה כולל גם את לשון הספרות הלא-אמנותית, את לשון המשרדים, ואת לשון המכתבים המקובלת. (יש, כמובן, בינינו כאלה הכותבים את מכתביהם בלשון מדוברת.) שני טיפוסי הלשון שונים למדי, וכל אחד מאתנו מרגיש בכך, אך איזו מהן "נכונה"?
רוב קוראי הספרות יאמרו, שאין "לשון העתונות" יכולה להיקרא לשון נכונה. בדרך כלל דעתנו עליה שלילית. אך אם נסיק מכך, שבשבילנו לשון הספרות היא הלשון הנכונה, נטעה, אי אין לנו לשון-ספרות אחרת: יש אצלנו מספר ניכר של דיאלקטים ספרותיים, השונים זה מזה במידה כזאת שבלשן היה נלאה לתאר אותם תיאור משותף. כולם, או רובם, "טובים" יותר מלשון העתונות, בפרט בזה שהם יותר קרובים לאחד המקורות או למקורות בכלל, אבל הפרופורציה של השפעת המקורות שונה מכדי להצדיק את המושג לשון ספרותית כמונח מדעי. עד כמה שהדבר נראה פרדוכסאלי, יש לנו רק לשון אחת שהיא אחידה ומגובשת בכל הופעותיה – פרט להבדלי סגנון אינדיבידואליים מקובלים – והיא לשון העתונות והכתיבה הלא-אמנותית.
הפתרון לפרדוכס הוא שעלינו להבחין בין לשון "נכונה" ולשון "טובה". לשון העתונות אינה "טובה" במובן זה, שאינה נותנת לנו סיפוק אסתטי; אבל היא "נכונה" בזה שהיא מספיקה את דרישות המינימום של נכונות, דהיינו העדר סטיות מן הדקדוק הנורמטיבי. לשון זו למעשה משמשת את כולנו שעה שאנחנו רוצים לנהוג על פי כללי העברית הנכונה, זאת אומרת שהיא העברית הנכונה. אני מציע לקרוא לה בהמשך דיוננו "עברת בינונית", כי היא מצב ביניים בין העברית המדוברת והסגנונות הספרותיים למיניהם.
העברית הבינונית מקבילה במעמדה החברתי, וגם בעצם באופיה כלשון ביניים, ל"אנגלית של המלך" ול"גרמנית הכתובה" ל"הולנדית המחונכת" ולשאר הדיאלקטים הכתובים ע"י המעמד התרבותי ברוב השפות. מבחינה זו מצבנו הלשוני "נורמלי" לגמרי. אינו נורמלי בזה, שאצלנו חסרה צורה מדוברת המקבילה לצורה הכתובה המקובלת, אך שונה ממנה בהיותה מותאמת יותר לצרכי הדיבור היומיומי, יותר חפשית וגמישה. דומני שהסיבה להעדר טיפוס לשון כזה אצלנו היא באי-הכרתנו במעמד הלשון הבינונית. הלשון המדוברת הסטנדרטית קרובה בכל מקום ללשון הכתיבה הבינונית, ומושפעת מאד ממנה, אך עינינו אנו נעוצות בלשון הספרותית, שבטבעה ומחמת ריבוי גוניה אינה עשויה להשפיע על הדיבור. מלבד זה אנחנו רגילים לראות בכל סטיה מן הדקדוק הנורמטיבי מעוות אשר לא יוכל לתקון, ועל כן אין אנחנו יכולים לתאר לעצמנו לשון דיבור מקובלת שאינה תואמת את הדקדוק בכל דבר. אמת, נעשו בזמן האחרון כמה ויתורים ללשון הדיבור בספרי לימוד לדוברי לועזית, כגון הכנסת הצורה "אני לא הולך", אבל הקהל הישראלי אינו נוטה לראות צורה זו כ"נכונה" גם בדיבור. לבסוף גם חסר אצלנו מעמד שהשפעתו החברתית היא כזאת שאחרים ירצו לחקות את שפת דיבורו.
ח.
את העברית הבינונית אי אפשר ללמד, כי אין לנו הכלים לכך. חסר לנו כל תיאור דקדוקי ותחבירי של צורת לשון זו. נסיונות התיאור המועטים של העברית החדשה נעשו דווקא לגבי העברית המדוברת. הדקדוק הנורמטיבי של בית הספר כולל צורות שאינן נמצאו בלשון הבינונית, ובעיקר הוא חסר צורות ושימושי-צורות שחשיבותם רבה להבנתה המלאה. גם המלון העברי מותאם הרבה יותר למקורות ולסגנונות הספרותיים מאשר לעברית הבינונית השימושית. אף ספרי הלימוד למתחילים בחלקם הגדול משתמשים בשפה הקרובה יותר לשפה הספרותית. נסיוני בקריאת דברים הכתובים ע"י סטודנטים מרמז לכך, שביה"ס התיכון מעודד חיקוי סגנונות ספרותיים ואינו מלמד את תלמידיו את השימוש היעיל בלשון הבינונית, אותה לשון שבה כתובים כל ספרי הלימוד שלהם, ושבה לבד ישתמש רוב רובם בחיים. שליטה בלשון הבינונית נקנית – במידה שהיא נקנית – אחרי גמר ביה"ס.
תיאור של עברית זו, לכשייעשה, יצטרך להספיק דרישות מדעיות מסויימות. עליו להימנע מכל ראיה היסטורית. יש בעברית הבינונית יסודות שמבחינה היסטורית שייכים לשכבות שונות במקורות. חוקר העברית הבינונית מוכרח לראות יסודות אלה כשווי מעמד, ולחפש רק את התפקידים שהם ממלאים בתוך מבנה העברית הבינונית. תפקיד זה לפעמים שונה מאד מתפקידם המקורי בשכבת המקורות שממנה הם נובעים.
כן יצטרך החוקר להיות בעל אבחנה דקה כדי לגלות מה באמת חי בעברית הבינונית ומה נמצא בה רק כחלק מצירופי לשון קבועים שהיא ירשה מן המקורות, אך לא פיתחה.
התפקיד הקשה ביותר יהיה אולי לגלות את הערכיות הגלומה בה, את המניעים המביאים לידי כך שאנחנו משתמשים במלים ובצורות מסויימות ולא באחרות. הנימוקים להעדפה זו טמונים באיזו תת-תודעה לשונית, ורוב המשתמשים בעברית הבינונית לא יוכלו לבטא אותם. למה, למשל, אנחנו מעדיפים היום את הצורה "האנשים אותם ראיתי", "הנושאים עליהם דיברנו" על הצורה "האנשים ש(אותם) ראיתי", "הנושאים שדיברנו עליהם", שהיא לא פחות נכונה והיחידה הנהוגה בלשון הדיבור? למה כה רבים אומרים "במידה ש-" אבל כותבים "במידה ו-"?
יש להדגיש, שתיאור בלשני-מדעי שכזה עדיין אינו "דקדוק". ממנו יצטרך המדקדק לבחור את התופעות שהן בשימוש על המשתמשים בעברית הבינונית, בניגוד לתופעות שהן בגדר אפשרויות של גיוון אינדיבידואלי, טיפוסיות לסוגים מוגבלים של סגנון בינוני (למשל לשון המדע) או ניצנים של התפתחויות חדשות שעדיין אין לעמוד על סיכויי קיומן לעתיד לבוא. תופעות כאלה עשויות לתפוס מקום רחב בדקדוק מדעי, גם מפני הקשיים המיוחדים בחישופן ותיאורן וגם מפני עניינן לגבי הבלשן. את סיכומי התופעות שבחר, יצטרך המדקדק לנסח מחדש בצורה כזאת שהם הופכים לכללי שימוש הניתנים לביצוע ע"י מי שאינו איש מקצוע.
אין כל ספר שתיאור יעיל של העברית הבינונית היה מקל מאוד על עבודת מורה הלשון, גם בביה"ס הישראלי וגם בין העולים. הוא היה מבטיח שהעולה יוכל ללמוד לכל הפחות צורה אחת של העברית הניתנת לשימוש כמות שהיא. מאידך, נכון גם שתיאור כזה, בפרט אם ייעשה בצורה פופולארית, היה מהווה מעשה של מדיניות לשונית, כי לא מן הנמנע שהיה מביא לידי הכרה בלשון זו כלשון "נכונה".
ואולם ברי, כי תיאור שלם של אחת הצורות של העברת הכתובה עשוי להביא לידי הפיכת צורה זו ללשון-מופת. במצבנו הנוכחי, בהעדר צורה המוכרת כסטנדרד, אין המדקדק יכול לגשת לעבודתו, קביעת כלליה של הלשון הנכונה, אלא אם הוא עושה עצמו פעיל במדיניות לשונית, ומחליט קודם מהי הלשון הנכונה. כרגע עוד לא עשו מדקדקינו את הצעד הזה, ועודם מסתפקים בחזרות על הדקדוק הנורמטיבי המקובל זה דורות, ושקשרו עם הלשון המציאותית, כאמור, רופף. נוכל רק לקוות כי שעה שהמדקדק ייגש לכתיבת דקדוק עברי מלא וממשי, תהיה בחירתו נבונה.
*
אהוד בן עזר: מסתו של פרופ' חיים רבין מובאת מתוך "לקט מאמרים בבעיות חינוך מבוגרים ובדרכי הנחלת הלשון" [חוברת סטנסיל] בהוצאת בית הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, המחלקה להשתלמות. הוצא בשיתוף עם המחלקה להנחלת הלשון ולהשכלה של משרד החינוך והתרבות, תמוז – תשי"ט – 1959. נכתב ופורסם לפני עידן הטלוויזיה בישראל (שהחל בשנת 1967).
פרופ' חיים רבין לא היה מורה שלי בשנים 1959-1966 שבהן למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, אבל מאמרו המובא כאן, שנשמר בארכיוני 45 שנים, הוא שעיצב ואישש מאז ועד היום את השקפת העולם הלשונית העברית שלי והשפיע על סגנוני ובייחוד על השפה (ה"מדוברת") שבה כתבתי את ספרי הראשון "המחצבה" (1963) ואשר היתה שונה כמעט לחלוטין משפת כתיבתם של מרבית בני-דורי והקודמים לי מבחינת אי-היותה עברית "ספרותית", "עגנונית" ומקובלת בתור "ספרות עברית". וכמובן היתה עליי אז השפעת העברית של תלמידיי המבוגרים-ממני בשיעורי הערב במעוז-ציון, שאותם יסד ברוך עובדיה (שהיה מפקדי בגדנ"ע) במסגרת המחלקה להנחלת הלשון. אני מניח שאם ייכתבו יום אחד גם תולדות הספרות העברית הטריוויאלית, זו הלא-חשובה, ימצא החוקר העתידי עניין-מה בחומרים אוטוביוגראפיים אלה.
המאמר של פרופ' רבין מובא כאן בכתיב המקורי שלו, ללא שינויים.
כשאני מסתכל לאחור אזיי השפעה דומה עליי למשך כל ימי חיי היתה גם מצד מורתי ד"ר פפיטה האזרחי, בתורת האסתטיקה, ומצד מורי פרופ' גרשם שלום – בתפיסתי את ההיסטוריוגרפיה היהודית, כפי שגם באה לימים לידי ביטוי בראיוני עימו בספרי "אין שאננים בציון". אכן, בר-מזל הייתי באותם ימים לפגוש בירושלים וגם ללמוד מענקי רוח אלה ואחרים, שעדיין פסעו ברחובותיה ובמשעולי קריית האוניברסיטה החדשה בגבעת רם ולעיתים נדמה לי כי לא רק המורים אלא גם אנחנו, התלמידים, היינו דור מיוחד במינו.
"תלמידיו" של פרופ' גרשם שלום
לאחרונה גונבה לאוזנינו שמועה, מקווים אנו שאינה נכונה, שיש סופרים המתהדרים בכך שהיו תלמידיו של פרופ' גרשם שלום בירושלים, ולא היו.
החל משנת 1959 נכחנו כמעט בכל שיעור וסמינר של פרופ' גרשם שלום באוניברסיטה העברית בגבעת רם וזאת במשך מחזור שש שנות הוראתו האחרונות בטרם יצא לפנסיה – ולא ראינו בהרצאותיו ובסמינריו איש מן הטוענים בעוז-רוח שלמדו אצלו וגם עמסו על עצמם את כובד משנתו. אגב, טוענים אלה, אם נכונה השמועה – הגיעו ללמוד בירושלים רק באותה תקופת שש השנים האחרונות להרצאותיו של פרופ' שלום.
חידה היא ותהי לחידה.
מבין הסופרים שכן למדו אצלו, למיטב זיכרוננו: המשוררים ש. שפרה ושלמה צוקר, והסופרים מתי מגד ויוסף בר-יוסף. כן למדו אצלו או לפחות שמעו את הרצאותיו פרופ' הוגו ברגמן (בנעלי-בית. נשא בשעתו לאישה את אָשָׂה, אשתו הראשונה של גרשם שלום, והוליד ממנה שתי בנות), ח"כ אליעזר שוסטק, רבקה כצנלסון, יוסף בן-שלמה, אברהם נוריאל, דן מירון, דבורה דימאנט, גרשון שקד, אפריים גוטליב, חנה קודש, צבי מינצר, מיכל גרי, ועוד.
משה דור
תלוי איזה מלך
הערעור על הצעתי לכונן משטר מלוכני בישראל [אסי דגני, גיליון 181] נובע, לעניות דעתי, קודם כל מהיעדר מדאיג של חוש הומור. אבל עדיין נשקפת תקווה שהמערער היה חוזר בו אילו ידע מי הם המועמדים שלי לשבת על כס המלוכה.
ובכן, שניים הם המועמדים הללו: ארקדי גיידמאק ואביגדור (איווט) ליברמן.
נכון, בהעלותי את שני השמות המפוארים האלה אני חותר תחת המסורת העתיקה שהמלך חייב להיות צאצא של דויד בן ישי, אך בימים טרופים אלה אין ברירה אלא לסטות מן המסורת.
המישטר הקיים מתפורר והולך ואפילו אהוד אולמרט, גדול תחמני הדור, לא יוכל לבלום את התהליך. שימו לב: אינני מציע שמר אולמרט יהיה מלכנו. תחמנותו אינה מסוגלת לשמש תחליף ראוי להדרת הכבוד הנדרשת במקרה כזה. זו תכונה החופפת את ארקדי ואביגדור. גם השפה הרוסית שהיא שפת אימם – ואצל ארקדי היא, כמדומני, השפה הבכורה שהרי העברית אינה שגורה על פיו – תורמת למלכותיות בהזכירה לנו את הצארים של אימא רוסיה ובראש וראשונה את איבן האיום.
ודאי, מעולם לא התכוונתי למלכים בחסד שמיים, שסמכויותיהם אינן מוגבלות. משום כך השאלות ההיפותטיות מה יקרה אם מלך ישראל יחטא בתחום האישות ולא יימצא נתן הנביא להוכיחו על פניו, שאלות אלו אין להן במה להיאחז. המלך שלנו יהיה מלך קונסטיטוציוני ואם, חלילה, יחפוז עליו יצרו ויגזים בתשמיש המיטה, ייקרא לסדר. נא לא להיתפס לבהלה כשאין מקום להיסטריה.
חוץ מזה, המיליונים של ארקדי יוכלו תמיד לתקון מעוות. ועל הקסם האישי של איווט לא צריך להרחיב את הכתיבה.
הואיל ושני המועמדים שלי מגלים באחרונה ידידות מופלגת זה לזה הם יגיעו, מן הסתם, חיש קל להבנה מי יישב על הכס. אם ארקדי יהיה בר-המזל, יוכל איווט לקבל תואר, נאמר, של נסיך שומרון או הדוכס הגדול של יהודה. ואם איווט יזכה בפור, יהיה ארקדי לרוזן בית"ר או למרקיז דל באנקו.
כך או כך, כדי להקל על שניהם ועל צאן מרעיתם, ייתכן לבטל את המעמד הממלכתי שהוענק לעברית בהיווסד מדינתנו – ממילא היא שוקעת בתהום נשייה של עילגות והתלעזות – ולממלך [ולהמליך?] תחתיה את הרוסית, שפתם של פושקין וטולסטוי ומאיה קאגאנסקאיה.
ובכן, ארקדי הראשון או איווט הראשון, תהא דרככם צלחה. אורה, אורה, אורה!!!
צרת רבים
אדם מגיע לעולם החדש שהוא כבר ישן מאוד. התקשורת מלאה בחדשות ובידיעות על הבחירות הממשמשות ובאות לקונגרס. וכמובן, ולכך צריך לצפות, ישנם הגילויים על שחיתותם של פוליטיקאים.
במקרה שלפנינו הגילוי נוגע לציר בית הנבחרים מהמפלגה הרפובליקנית, שהיא מפלגת השלטון, המנהלת מלחמה נואשה לא לאבדו. וזו רק חולייה בשלשלת של שחיתויות, שברובן המכריע חתומות בסימנו של הפיל – סמל הרפובליקנים – ולא של החמור, סימלם של הדמוקרטים. אין זאת אומרת שמפלגת האופוזיציה חפה מכל נגע, אך כיוון שאופוזיציה רחוקה ממקורות ההתעשרות לאין ערוך יותר מאשר המפלגה השלטת, קוצרים הרפובליקנים את יבול השחיתות בתנופות חרמש רחבות.
וכל זה אין בו כדי לגרוע מההסתאבות בתחומי הכלכלה והחברה. במדינת-הענק הזאת, מיבצר הקפיטאליזם, משוש היוזמה החופשית, השחיתות היא חלק בלתי נפרד מהיישות הלאומית, מהקורפוראציות האדירות ועד למינהלים העירוניים. אבל יש לומר את האמת, פעם בפעם אנחנו עדים לחשיפה בוטה של הקלוקל והרקוב, וראשי החברות הגדולות נגררים בשער ראשם או בקפלטיהם אל בית-המשפט, והוא הדין בממלאי התפקידים הציבוריים שסרחו, והעם רואים את הקולות ויודעים, כי לא אפסה תקוותה של אמריקה.
מבחינתו של הישראלי, כשהוא נתקל בסיפורי השחיתות הללו בעיתונות וברדיו ובטלוויזיה, זה מקור של נחת רוח. הרי כבר נאמר שצרת רבים היא חצי נחמה. איזו אמת שגיאה מקופלת במימרה הזאת.
אנחנו למדנו מהאמריקנים את תכונותיהם הרעות ועל הטובות ויתרנו. משום כך, כתלמידים נאמנים, אנחנו מצביעים על רבותינו וממלמלים, שגם הם עושים את הרע בעיני אדוניי. ואשר לחשיפת הרע – כלום אצלנו אין מעמידים למשפט את מי שנתפסו בכף? מבקר המדינה והיועץ המשפטי לממשלה שלנו אינם חסים על חברי ממשלה ועל העומד בראשה ובוודאי לא על נשיאנו, שהעלילות המיוחסות לו זוכות כאן לסיקור לא-מבוטל ומביאות לנו "כבוד" בלתי-מפוקפק.
אשרינו, ישראלים אנחנו.
והלא רציתי לנוח...
בעצם, מדוע אני כותב את אשר אני כותב?
הלא רציתי לנוח מרוגזי ולשכוח את הנושאים ממררי-החיים ועוכרי-הנשמה. לפחות לזמן קצר, כך אמרתי לעצמי, תהיה לי רווחה.
אז מה אני עושה?
ישבתי לתומי ליד המחשב והשתעשעתי בקלידיו, והנה, בלי משים נמצאתי מטייט בשביל המכתב העיתי.
מילא, לו יהי כן.
יוסי גמזו
שְתֵּי קַרְדִּיוֹגְרָמוֹת עַל לִבָּהּ שֶל הַשִּירָה
א. Ars poetica
שִירָה הִיא הַמִּשְגָּל הֲכִי עָמֹק:
הָעֵט, הַמְּנַקֵּז אֵלָיו כְּמוֹ זֶרַע
אֶת כָּל הָאִלְּמֻיּוֹת הַהֵן, עַזּוֹת הַדֶּצִיבֶּלִים,
אֶת כָּל הַמְּגֹרֶה וְהַסָּמוּר,
רוֹדֵף אַחַר מִּלָּה אַחַת, הֲכִי זְרִיזָה לַחְמֹק,
הֲכִי פָאטָה מוֹרְגָּאנִית, כְּמוֹ סוּסָה שוֹעֶטֶת פֶּרַע,
הֲכִי לֹא נַעֲנֵית, כְּמוֹ casus belli,
הֲכִי דוֹמָה לְמַה
שֶּלֹא אָמוּר.
הִיא מְזֹהָה, כְּמוֹ בְּגַלַּאי שֶל מַתָּכוֹת, בֵּין הַתָּהוּי
וְהַטָּעוּי, בְּמִין מִשְֹחָק שֶל חַם וְקַר, כְּמוֹ כְּשֶהַחֹשֶךְ
מְתַעֲתֵּעַ בְּךָ שָם, בְּלַבִּירִינְתּ הַקָּטָקוֹמְבּוֹת
עִם אֵיזוֹ פִיקְצְיָה סַרְבָנִית לְכָל תִּיּוּק –
עַד שֶתִּמְצָא אוֹתָהּ בְּמִין מִסְדַּר-זִהוּי
כְּמוֹ אֶת הֶכְרַח הָאֵינְבְּרֵרָה שֶל אוֹ שֶ, אוֹ שֶ,
שֶבּוֹ תִגְרֹר אוֹתָהּ, שְבוּיָה, אֶל הַמָּקוֹם בּוֹ
פּוֹגֵש הַיֹּפִי אֶת אָחִיו,
אֶת הַדִּיּוּק.
וְדַוְקָא אָז, כְּשֶהִיא כְּאִלּוּ מִתְמַסֶּרֶת
לוֹ, לַחוֹדֵר אוֹתָהּ כְּמוֹ יָם אֶת הַמִּפְרָץ
עִם כָּל הַחַם שֶבּוֹ, עִם כָּל הַלֹא-נֻחַם שֶבּוֹ, עִם פֶּרֶץ
גַּעְגּוּעִים לֹא הֲגוּיִים שֶל דָּם וּדְמִי,
הִיא מַתִּיכָה אוֹתוֹ אֵלֶיהָ בּוֹ-בַּלַּהַט
שֶרְעָבוֹ מַתִּיךְ אוֹתָהּ – וּגְבוּל נִפְרָץ
בֵּין הַמּוּשָר וּבֵין הַשָּר
וְאֵין לָדַעַת
מִי מִשְנֵיהֶם בְּעֶצֶם מִתְמַסֵּר לְמִי…
ב. הַכְּאֵב הָעוֹשֶֹה אֶת הַשִּיר
הַכְּאֵב הָעוֹשֶה אֶת הַשִּיר
הוּא אַף פַּעַם לֹא זֶה שֶל הָעַיִן
שֶחָדַר בָּה רְסִיס שֶל אָבָק הַמֻּדָּח בִּמְלִיחוּת הַדִּמְעָה,
אֶלָּא זֶה שֶל צִדְפָּה שֶבַּיָּם שֶעוֹד אִיש לֹא שָמַע אֶת שִמְעָהּ
חוּץ מִגַּל שֶפָּרַץ אֶל קִרְבָּהּ וְהִשִּיר
גַּרְגֵּר-חוֹל
כְּמִין יֵש
אֶל מִין אַיִן.
הָעַיִן מַרְחִיקָה אֶת זֶה, הַזְּמַן הוּא חֲסִידָן
שֶל כָּל הַהַחְלָמוֹת, גַּם הַדַּלֶּקֶת בַּת-חֲלוֹף הִיא –
מַה שֶּאֵין כֵּן כְּאֵב הַצִּדְפָּה, הַדִּמּוּם הַפְּנִימִי שֶל דִּמְעוֹת הַסִּידָן
הָאוֹפֵף אֶת פְּלִישַת הַגַּרְגֵּר בְּשִלְיָה
בָּהּ הַסֵּבֶל מוֹלִיד אֶת הַיֹּפִי.
כָּךְ נִבְרֵאת הַפְּנִינָה בְּעֻמְקוֹ שֶל הַיָּם
וְהַשִּיר בְּעֻמְקוֹ שֶל הַפֶּצַע.
פִּתְאֹם, מִמֶּרְחָק, הַשָּבוּר הוּא שָלֵם
וַחֲשֹוּף-הַפְּגִיעוּת הוּא עָמִיד.
הַנֵּצַח אֵינֶנּוּ נִקְנֶה בְּכַרְטִיס-אַשְרַאי, אִם בִּכְלָל יֵש נֵצַח,
רַק בִּמְזֻמָּן שֶל כְּאֵב וּתְמִימוּת שֶהַזְּמַן עַל כְּזָבֶיהָ מֵמִיט
אֱמֶת לַאֲמִתָּהּ, לַהֲמִיתָהּ. בִּינָה הִיא רֶצַח
שֶל תֹּם, שֶל מְתֹם. אֲבָל מַה שֶּנֶּחְתָּךְ וְאֵינֶנּוּ מַגְלִיד עוֹלָמִית
הוּא, דַוְקָא הוּא שֶמַּטְבִּיעַ חוֹתָם בַּדְּבָרִים, לֹא אָבָק וְלֹא קֶצֶף:
דְּמָעוֹת נִמְחוֹת תּוֹךְ רֶגַע קַל,
פְּנִינִים נוֹגְהוֹת תָּמִיד.
משה שרון
לא שלום, לא תוכניות שלום ולא "מחיר השלום" משא ומתן בבזאר של המזרח התיכון – מורה דרך
ביום 25 בדצמבר 1977, מיד בתחילת המו"מ לשלום בין ישראל למצרים באיסמעיליה, ניתנה לי ההזדמנות לנהל שיחה קצרה עם נשיא מצרים, מחמד אנואר סאדאת. "אמור לראש הממשלה שלך," הוא אמר, "שכאן זה באזאר והסחורה יקרה."
סיפרתי זאת לראש ממשלתי (מנחם בגין ז"ל) ואולם הוא וכל מנהלי המו"מ שבאו אחריו (ואלה שלפניו), נכשלו בציות לחוקי הבאזאר. אך לא רק הם; הכישלון היה מנת חלקן של כל ממשלות ישראל, ושל התקשורת כולה. בכל פעם מחדש, מצאו כולם את עצמם מופתעים מכך, שהערבים אינם מקיימים הסכמים שהם חתמו עליהם. פעם ועוד פעם סירבו מנהלי המו"מ הישראלים ללמוד מהניסיון, וחזרו על אותן השגיאות, ששִיעבדו את ישראל לחוקי משחק שנקבעו על ידי הערבים.
ב-4 במרץ 1994 פירסמתי בעיתון "ג'רוסלם פוסט" מאמר בשם "טירונים בניהול מו"מ", שאפשר להדפיסו היום מחדש בשינויים מזעריים של שמות אחדים. האירוע שהביא אותי לכתוב את המאמר היה חתימת "הסכם קהיר" עם יאסר ערפאת, שכבר הוכיח, אחרי "הסכם אוסלו", שחתימתו אינה שווה לא רק את הנייר שעליו חתם אלא גם את הדיו בעט הכדורי שלו, ועוד פחות מכך שווה המילה שלו; ואז, כפי שקרה בכל הסכם, ישראל מצאה עצמה מופתעת, שההסכמות שהיא חתמה עליהן נעשו בסיס לדרישות ערביות חדשות. זה לא רק מראה שהערבים הם אמנים בדיפלומטיה של באזאר, אלא גם שלישראלים אין שום מושג איך לנהל דיפלומטיה כזאת.
בדיפלומטיה של באזאר מזרח תיכוני מקיימים הסכמים לא מפני שחותמים עליהם אלא מפני שקיימים תנאים הכופים אותם. יתר על כן, קיימת בעיית יסוד שאינה מאפשרת עסקה כלל, שכן הישראלים מצד אחד והערבים מצד שני אינם מדברים על אותה סחורה. הישראלים שואפים להשיג שלום המבוסס על הכרה ערבית-מוסלמית בישראל כמדינה יהודית עצמאית הזכאית להתקיים במזרח-התיכון; ומנגד, יעדם של הערבים הוא להשמיד את המדינה היהודית, להמיר אותה במדינה ערבית ולהיפטר מיהודיה. הערבים מעולם לא עשו סוד מהיעד הזה. הוא מופיע בסדר היום הרשמי של כל המדינות הערביות, מעוגן במסמכים החוקתיים של הפלשתינאים ומקבל ביטוי יומיומי בכלי התקשורת הערבים, והוא המניע של כל המלחמות של הערבים נגד ישראל.
כדי להגשים את שאיפתם, בד בבד עם יציאתם לשדה הקרב, הערבים מקיימים בפעילותם המדינית את חוקי הבאזאר, שבהם הם מומחים גדולים. החוק החשוב ביותר אומר, שאם אתה מפגין את רצונך לרכוש סחורה מסוימת, הסוחר יעלה מיד את מחירה פי כמה וכמה.
הסחורה שמדובר בה היא "שלום". ישראל יוצאת מגדרה להראות כי רצונה העליון הוא לקנות אותה. הערבים, בהתאם לכך, עושים את הרושם שהם למעשה מחזיקים במפתחות המחסנים של אותה סחורה נחשקת, בעוד שלמען האמת, מחסנים אלה ריקים לחלוטין.
זו היא החוכמה של הבאזאר, שאם אתה פיקח למדי, אתה יכול למכור לא כלום ולקבל תמורה גבוהה. הערבים מוכרים מילים, הם חותמים הסכמים, הם משתמשים בכל הדרכים להציג עצמם כסוחרים בהבטחות מעורפלות, ובינתיים מקבלים דמי קדימה נדיבים במזומנים. הפלסטינים זכו בשטחים, בכסף, ובמעמד בינלאומי תמורת לא כלום, אך לפי כללי השוק הם ממשיכים לתבוע תשלומים נוספים.
בבאזאר לא תמצא אחד שיהיה טיפש עד כדי כך שישלם תמורת משהו שאיש לא ראה מעולם, אבל הישראלים כל כך נלהבים לקנות את "סחורת השלום", עד שאפילו אינם רוצים לדעת משהו על חוקי השוק הערבי.
אחד החוקים החשובים בשוק הזה ידוע לכל סוחר מתלמד: במיקח וממכר, האדם שמציג ראשון את תנאיו יהיה הצד המפסיד. זה נכון לכל מו"מ אם זה בשוק או ליד שולחן המו"מ.
בהיסטוריה האסלאמית ישנו סיפור ידוע מאד מאמצע המאה השביעית לספירה. שני מתמודדים על הח'ליפות הסכימו למסור את חילוקי הדעות ביניהם לבוררים, אחד מכל צד. הנציג שהיה ראשון לספר על פרטי ההסכם שגובש בשיחות, הפסיד, שכן יריבו הכחיש בו במקום את כל הפרטים שחייבו אותו. סיפור מפורסם זה נעשה חוק זהב של ניהול מו"מ: לעולם אל תציג תוכנית, לעולם אל תהיה הראשון להציע דבר כלשהו.
בעקבות דוגמה זו הבה נזכיר שוב לעצמנו את "הסכם קהיר" משנת 1994 (התאריך והמאורע אינם חשובים לצורך העניין. משגים הרי גורל מן הסוג הזה חוזרים על עצמם מאז פעמים רבות). אחרי שההסכם "הושג" הופתעה ישראל לגלות שהוא נעשה מיד בסיס לתביעות ערביות נוספות. שר החוץ של ישראל חזר ארצה ונופף בשמחה בנייר שעליו "הוסכם" לפי הבנתו, אך הפלשתינים הודיעו מיד לכל, שהסכם לא הושג כלל ומה ששר החוץ הישראלי דיבר עליו היה בסך הכל "רעיונות" ישראליים, שהצד הפלשתיני דחה, כמובן.
מפתיעה ביותר היא התגובה הישראלית במקרים כאלה. בגלל הלהיטות להיאחז בכל דבר שמדיף ריח כמו "שלום" מגיב הצד הישראלי בכך שהוא תורם "הסברים" להתנהגות הערבים, ומוכיח קבל עם בורות ביחס לתרבות האחרת וטיפול בלתי מקצועי ביריב.
אחד ההסברים הפופולאריים הוא שהתגובה הערבית היא "לשימוש פנימי", כאילו "שימוש פנימי" אינו נחשב במשהו, בעוד שלמען האמת ה"שימוש הפנימי" הוא האמיתי, ו"השימוש החיצוני" הוא נשק טקטי בלבד.
הסברים אחרים הם "הרגישות של הערבים לסמלים", "כבוד", "עניינים של רגשות" ועוד אמירות טיפשיות כאלה, אפילו מתנשאות, הנובעות בראש וראשונה מבערות ומהעלמת עין מן המציאות. האם לישראל אין "רגישויות" האם אין לה "כבוד". מה לכל זה ולמאבק הפוליטי המכריע את גורלה של אומה לדורות.
אם יש מישהו בישראל שעדיין מקשיב, זה מה שצריך סוף-סוף לעשות:
קודם כל, להפסיק לדבר על "שלום". במשך 100 שנים השתמשנו במילה זאת, מתחננים לערבים למכור לנו "שלום", והיינו מוכנים לשלם עבורו כל מחיר. קיבלנו לא כלום, משום שלערבים אין שלום למכור, אבל אנחנו שילמנו ועדיין אנו משלמים ביוקר. על כן אומר שוב: מהיום והלאה הפסיקו לדבר על שלום ויותר מכך, אִמרו שישראל החליטה לסרב לקנות את השלום תוצרת ערב, משום שהוא אינו קיים כאופציה במדיניות הערבית כלפי ישראל.
במקום זאת ישראל קיבלה החלטה אסטרטגית להשמיד את אויביה כל אימת שהיא חשה שאלה מאיימים עליה. ישראל החליטה ליצור מציאות חדשה במזרח-התיכון, שתכפה על הצד הערבי לבקש שלום. וכאשר הצד הערבי יבקש שלום הוא גם יהיה חייב לשלם תמורתו.
ישראל חייבת למחוק מהמילון שלה לא רק את המילה "שלום" אלא גם את הביטויים כגון "מחיר השלום" או "שטחים תמורת שלום". והואיל שכבר אין אנחנו רוצים שלום, הרי על פי חוקי הבזאר – סחורת השלום אינה שווה דבר. להלן, כאשר ידובר ב"שטחים תמורת שלום" – אלה יהיו שטחים שהערבים יצטרכו לשלם באמצעותם עבור השלום ולא ההיפך.
על כן, מהיום והלאה כל אימת שנגיע לדיון עם הערבים נדרוש תשלום עבור השלום. אנו יותר לא נשלם, משום שאיננו רוצים לקנות. אם הם רוצים שלום אנחנו נקבע את המחיר. הם ישלמו אם יגיעו למסקנה שישראל חזקה עד כדי כך שאינם יכולים לעקור או להשמיד אותה. אם הערבים ישלמו יקבלו שלום מטיב מעולה, אם אנו נשלם נקבל לא כלום במקרה הטוב ומלחמות לבטח.
מרגע זה ואילך, אם מישהו יבקש מממשלת ישראל לבוא עם "רעיונות", "תוכניות" ו"הצעות" – התשובה צריכה להיות: "אין לנו תוכניות אין לנו הצעות." אין יותר "צעדים בוני אמון" מפני שעל סמך ניסיון ארוך אין אנו נותנים אמון בערבים, ועל כן עליהם החובה להציע "צעדים" כאלה. ולמעשה איננו רוצים לנהל מו"מ בכלל. אם הצד הערבי רוצה לנהל מו"מ שיציג הוא את "תוכניותיו" ו"רעיונותיו". יתרה מכך, יהיו "רעיונות" אלה אשר יהיו התגובה הישראלית המיידית תמיד צריכה להיות "בלתי קבילים".
ישראל! הנה זהו הדבר שהערבים יכולים ללמד אותך, לִמְדִי מהם!
אם יגיע הזמן שישראל תסכים לנהל מו"מ הנה הם עשרת הכללים למנהלי המו"מ בדיוק כפי שהגדרתי אותם בשנת 1994.
* קְנה מידע – לעולם אל תמכור. לעולם אל תציע דבר לצד השני.
* תמיד תדחה; אל תסכים. לעולם השתמש באמירה: "זה לא מתקרב למינימום" והסתלק אפילו אלף פעמים משולחן המו"מ. לקוח קשוח משיג מחירים טובים. (זכור כיצד ברוב בורותה רדפה מדלין אולברייט, שרת המדינה של הגדולה במעצמות תבל, ודמעות בעיניה אחרי יאסר ערפאת, שעזב את שולחן המשא ומתן "בזעף").
* אל תהיה נחפז לבוא עם הצעות-נגד. תמיד יהיה הזמן לכך, תן לצד האחר לעשות תיקונים כתוצאה מלחץ "האכזבה" המוחלטת שלך. "סבלנות" הוא שם המשחק. אינך ממהר לשום מקום: "החיפזון מן השטן".
* הכן מראש תוכנית פעולה מלאה, מפורטת ביותר, עם קווים אדומים מוגדרים לחלוטין. יחד עם זאת, לעולם אל תראה את התוכנית שלך לגורם שלישי. היא תגיע ליריבך מהר יותר משאתה יכול להעלות בדעתך. שקול את הצעות הצד השני מול תוכנית זאת.
* לעולם אל תשנה את תוכניתך המפורטת כדי לפגוש את הצד האחר "באמצע הדרך". זכור, אין "אמצע הדרך". גם לצד האחר יש תוכנית אב מפורטת. היה נכון לנטוש את המו"מ בכל רגע שאתה נתקל בעקשנות של הצד האחר.
* לעולם אל תשאיר משהו לא ברור. הימנע תמיד מ"ניסוחים יצירתיים" ומ"רעיונות יצירתיים", שזהו בדיוק מה שיריביך הערבים רוצים. זכור שהערבים הם אומני השפה ולולייניה. מילים שמאחריהן לא כלום הם הספורט הלאומי הערבי. כפי שנהוג בשוק כך גם סביב שולחן המו"מ: דבר בשקלים ואגורות.
* לעולם תן דעתך, שהצד האחר ינסה להערים עליך על ידי הצגת העניינים העיקריים כאילו הם פרטים חסרי חשיבות. אל תיפול למלכודת. ראה בכל פרט כאילו הוא העניין החשוב ביותר. לעולם אל תדחה שום בעייה "למועד מאוחר יותר". אין מועד כזה. אם כך תנהג – תפסיד. בכל יש לעסוק "כאן ועכשיו"; ותמיד זכור שיריבך מחפש כל העת סיבה לא לכבד הסכמים.
* אין מקום לרגשנות לא בשוק ולא סביב שולחן הדיונים. במזה"ת "אינך משלם מכס על מילים". מילים ידידותיות כמו גם התפרצויות של זעם, מגע פיזי כגון החזקת ידיים, נשיקות, הצמדת לחיים וחיבוקים – כולם תכסיסים מקובלים, ואין לפרשם כמייצגים מדיניות.
* היזהר מאמונות עממיות בקשר לערבים ולמזה"ת – "הכבוד הערבי" למשל. זכור! כבוד יש גם לך, והוא איננו פחות מן "הכבוד הערבי"; אך אין לכך ולא כלום עם העניינים הנידונים במו"מ. לעולם אל תעשה או תאמר דברים משום שמישהו אמר לך שזה "המנהג". אם הצד הערבי יגלה שאתה משחק את האנתרופולוג הוא ינצל זאת.
* זכור תמיד שמטרת המו"מ היא לצבור רווחים. עליך לשים לב שהמטרה היא לצבור את הרווחים הגדולים ביותר במושגים ריאליים: נכסים פיזיים, בטחונות, דמי קדימה וכן הלאה. זכור שכל הישג הוא נכס לעתיד, משום שתמיד יהיה "סיבוב נוסף".
הערבים לומדים ומיישמים טקטיקות של מו"מ לפחות אלפיים שנה, עוד לפני הופעת האסלאם. הם אשפי המילים, והם מאגר של סבלנות שאין לה קץ. בניגוד לכך, לא קיים בישראל, ולו מוסד אחד המלמד את אומנות המו"מ המזרח תיכוני. אף כי במקומות שונים בעולם קיימים מוסדות המקדישים מקום חשוב ללימוד אמנות המשא ומתן בכלל, גם בהם לא ניתנת תשומת לב מיוחדת ללימוד אמנות המשא ומתן בבאזאר של המזרח התיכון.
הערה: נוסח ההרצאה מסתובב ברחבי האינטרנט ולא נכתב במיוחד עבורנו.
דודי בן עמי
כָּאן – שָׁם
בְּכָאן, תָּמִיד אֲנִי אוֹגֵר פְּלִיאָה
מִפּוּי לָבָן, גָּבִישׁ בִּלְתִּי מֻגְדָּר,
עוֹטֵף וּמְשַׁמֵּר
לַ-שָׁם.
אוּלַי מָקוֹם הוּא בּוֹ שׁוֹנֶה הָאוֹר?
מַה מְשַׁקֶּפֶת עַיִן?
אֵיךְ מַד הַזְּמַן
בִּנְטִיפִים לַחִים בַּמְּעָרוֹת?
כֵּיצַד שִׁירִים שָׁם יֻלְחֲנוּ
לְסִפּוּרִים שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי מֵעוֹדִי?
כִּי זֶה פָּשׁוּט אַחֶרֶת,
גַּם מַחְשָׁבוֹת מִשָׁם
נֶעֱצָמוֹת לִי עַל מִצְחִי.
בַּיַּעַר הַלֵילִי קוֹלוֹת אֵינָם עוֹנִים
לְצַעֲדֵי הִסּוּס
עַל סֶלַע שאֵינִי יוֹדֵע שְׁמוֹ אֲפִלּוּ.
פּוֹגֵשׁ לֹא-אֲנָשִׁים בַּדֶּרֶךְ
וְהֵם אוֹמְרִים לִי בְּשָׂפָה לֹא יְדוּעָה:
"כֵּן,כֵּן, אַתָּה מִשָׁם
גַּם אֵין לְךָ הַזִּכְרוֹנוֹת הַנְּכוֹנִים."
זֶה מְשֻׁנֶּה.
פֹּה שֶׁלָּהֶם
הוּא שָׁם שֶׁלִי מִיּוֹם אֶתְמוֹל,
אֲבָל הָיָה זֶה פַּעַם.
הַיּוֹם, מַבִּיט מִן הַפִּסְגָּה בְּכָאן
אֶל אוֹפֶק מְרֻחָק וְלֹא הִגַּעְתִּי.
הַ-שָׁם הַמִּתְבַּדֵּר סְבִיבִי
עוֹדוֹ תָּכֹלעָדִין כְּמִשְׁאָלוֹת
תּוֹלְדוֹת שָׁמַיִם וַאֲגַם.
אֲפִלּוּ אֶבֶן תִּהְיֶה
עֲדַיִן עֲתִידוֹת.
"עיתון ספרותי חי" חוזר!
מחר, יום שישי, 20.10.06, ב-12 בצהריים, תתקיים ב"קפה תיאטרון" בבניין הקאמרי החדש (שדרות שאול המלך, ת"א) התוכנית הראשונה בעונה החדשה של "עיתון ספרותי חי". ה"עיתון" מוגש על ידי איגוד כללי של סופרים בישראל והתיאטרון הקאמרי, העורך הוא זיסי סתוי והמנחה הפעם: מולי שפירא (גלי צה"ל).
נושא האירוע הוא "מילים וצלילים – שירי משוררים מולחנים", בהשתתפות: המשורר מירון איזקסון, שתקליטור משיריו, בהלחנת אלי מגן ובביצועו, הופיע באחרונה; יצחק לבני, שבהיותו מפקד גלי צה"ל בשנות השבעים הגה את רעיון שירי משוררים מולחנים; פרופ' נסים קלדרון, החוקר וכותב ספר על נושא זה; והמלחינה אלה שריף, שכתבה אופרה על פי הספר 'צחוק של עכברוש' מאת נאוה סמל. אלי מגן, בליווי עדי רנרט בפסנתר, ישמיע משירי מירון איזקסון.
כרטיסים: 40 שקל. למנויי הקאמרי ולגימלאים: הנחה 25%. הזמנת כרטיסים מראש: רק בקופת הקאמרי, טל. 03-6060960.
תוספת קלה לעניין הזיתים
לאהוד שלום,
בתוספת קלה לעניין הזיתים [גיליון 183]: הכלים בהם אני כובש את הזיתים הם בקבוקים של 1.5 ליטר של משקאות תוססים. הללו מותאמים על ידי היצרן לעמוד בפני לחץ גזים גבוה. התהליך הביולוגי המתרחש בעת התסיסה (המשחררת בועות גזים) הוא פירוק סוכרים שבפרי והפיכתם, בהעדר חמצן, לחומצה חלשה. על כן סגירה טובה של הבקבוק מסייעת לתהליך להמשיך בכיוון הרצוי. כמות המלח המדודה משפיעה על כך שתהליך התסיסה יגיע עד שלב מסויים הרצוי לנו. על ידי שימוש בבקבוקים אלה אני מאפשר תסיסת הזיתים ובאותו זמן דואג להפחתת זיהום הארץ בבקבוקים. בבוא זמן הבקבוקים להיפתח – סכין מטבח חדה תסייע לגזירת ראש הבקבוק. או אז נעביר את הזיתים למקומם בדרך להיאכל ואת שיירי הבקבוק למיכל המיחזור.
בברכות,
אבינעם
[פרופ' אבינעם דנין]
תשובת דופק הזיתים: לעיתים הלחץ בכלי ההתססה הוא כה עז עד שבהיפתחו ניתזים מי התסיסה לכל צד כמו בקבוק סודה תוסס מדי. חוץ מזה, לדעתי אטימה מוקדמת של הזיתים, מיד עם הכנסתם למי המלח, מפריעה לתהליך התסיסה ולהופעת ה"פטריה", ולכן רק לאחר הסרתה יש לאטום את הכלי, וגם אז כדאי מדי פעם לפותחו בזהירות כדי לשחרר קצת מן הגז הנאצר בו.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,222 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל