| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 185 מוקדש לסיום חגיגות הבציר והיין במושבות ישראל
תל אביב, יום שני, א' בחשוון תשס"ז, 23 באוקטובר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: יוסי גמזו: דַּ"ש מִלֵּיל בָּצִיר בְּיִשְֹרָאֵל הַלֹּא נוֹדַעַת
אהוד בן עזר: היינן הצרפתי החרמן מסייה אנרי פסקל [מתוך "המושבה שלי"]
דודי בן עמי: מה מקור השם חורזרזור?
משה דור: הכותרת הראשית / מועדון המתאבדים / כלייה כפולה / יבוא עדיף?
משה גרנות: העברית שלו היתה מדהימה
רון וייס: כל צד בסכסוך רוצה שלום בתנאיו שלו
לאה נאור: "בואי אמא" במהדורה חדשה / תפילה של אדם מבוגר (שיר)
צבי לפר: אל תכבשו זיתים בבקבוקי פלסטיק של משקאות קלים!
יותר מדי מתים מככבים בחלומותיי, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
נעמן כהן: טעותו של בן יהודה ואפשרות תיקונה: הבה נחזור להגייה האשכנזית
המיסה ב-סי מינור הגדולה של באך בהיכל התרבות הגווע
יוסי גמזו
דַּ"ש מִלֵּיל בָּצִיר בְּיִשְֹרָאֵל הַלֹּא נוֹדַעַת
"השירה העברית נקראת אל השֹדה העברי - -
אל היום והלילה החדשים של ארץ זו"
(נתן אלתרמן: "סוד המרכאות הכּפוּלות")
הַרְחֵק מִן הַהוּ-הָא הַתֵּל-אֲבִיבִי הָאוּרְבָּנִי,
הַרְחֵק מִן הַפְּקָקִים שֶבִּנְתִיבֵי הָאַיָּלוֹן,
הַרְחֵק מִן הַפּוֹלִיטִיקָה שֶבָּהּ, בִּשְוִיץ בֵּי-בָּנִי
כִּמְעַט כָּל שַׂר נֶחְשָד בִּ-stink שֶיֵּש עִמּוֹ קָלוֹן, –
הַרְחֵק מִן הַתְּכָכִים וְהַקּוֹמְבִּינוֹת וְהָעֹשֶק,
הַרְחֵק מֵרִקְבוֹנוֹ הַמּוּסָרִי שֶל הַמִּמְסָד,
הַרְחֵק מִזֶּה אַךְ לֹא מֵעֵבֶר לְהָרֵי הַחֹשֶךְ
וְלֹא בִּתְחוּם קְלָאוּסְטְרוֹפוֹבְּיַת הַכְּלוּאִים בְּסַד
אוֹתָהּ בּוּעָה אוֹטִיסְטִית בָּהּ תְקוּעִים רַבִּים כָּמוֹךָ
מִגְּדֵרָה עַד חֲדֵרָה, בֵּין נִגְעֵי זִהוּם-אֲוִיר
לְג'וּנְגֶּל-הַבֶּטוֹן, אָחִי, לָרַעַש וְלַדֹּחַק –
יֵש אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל אַחֶרֶת בָּהּ הַכֹּל מַחְוִיר
לְפֶתַע, כְּמוֹ בְּהֶלֶם, עַל סִפּוֹ שֶל אֵיזֶה יֹפִי
שֶל מַשֶּהוּ שוֹנֶה כָּל-כָּךְ, שֶל אֵיזֶה Déjà vu
קָסוּם שֶל לֵילוֹת-פַּעַם נִשְכָּחִים שֶל תֹּם וָשֹפִי
בָּהֶם הָיִינוּ מַה שֶּאָבוֹתֵינוּ אָהֲבוּ
לִפְנֵי שֶצִּיּוֹנוּת הָפְכָה דְבַר צִינִיּוּת רֵיק-אֹמֶר,
לִפְנֵי שֶהִתְרוֹשַשְנוּ מִן הַיֹּשֶר וְהַחֵן,
לִפְנֵי שֶכְּבָר אִבַּדְנוּ כָּאן בַּעֲיֵפוּת הַחֹמֶר
אֶת כָּל הַ-raison d’être שֶל חַיֵּינו ּ– וְלָכֵן
הַשִּיר הַזֶּה מַזְמִין אוֹתְךָ לְפֶסֶק-זְמַן פּוֹאֶטִי,
לִטְרֶמְפּ בְּרֶכֶב-שֶטַח הַשּוֹעֵט אֶל גְּדוֹת הַסְּתָיו
שֶבּוֹ חוֹבְרִים בְּיַחַד הָאֶסְתֵּטִי וְהָאֵתִי
וְאִיש בְּשֵינְקִין טֶרֶם הֶעֱלָהוּ עַל הַכְּתָב:
כְּמוֹ הַסֻּכָּר בִּסְגוֹר הַזָּג, כְּמוֹ הַשִּירָה בִּמְעֵי הַפְּרוֹזָה,
כְּמוֹ הַפִּתְרוֹן בְּחֶבְיוֹנָן הַסַּרְבָנִי שֶל הַחִידוֹת,
כָּךְ גַּם אָרוֹמַת הַתִּירוֹש, כְּדַת קְדוּמָה שֶלֹא נָגוֹזָּה
בְּכָל יִקְבֵי הַזְּמַן כְּזֵכֶר חַי שֶאֵין לְהַכְחִידוֹ
עוֹד מִן הַסּוּטוּל הַקַּדְמוֹן שֶל לוֹט וְנֹחַ וְשִצְפָּן
שֶל חַאפְלוֹת בַּקְכוֹס וּדְיוֹנִיסוֹס שֶהֵדָן הֲרֵי מֻצְפָּן
גַּם בַּדְּמָמָה כִּבְדַת הַטַּל הַזֹּאת, נוֹטֶפֶת הַמּוּסְקָט
שֶאֶת סוֹדָהּ נִתָּן לִקְלֹט אִם אַךְ יֻקְשַב לָהּ וְיֻסְכַּת
לֹא רַק לָרוּחַ הַקְּרִירָה, הַהֲרָרִית הַזֹּאת סָבִיב
הַמַּרְעִידָה בִּטְרֶמוֹלוֹ אֶת כָּל מֵיתְרֵי הָעֲשָֹבִים
כִּי אִם אוּלַי גַּם, לֹא פָּחוֹת מִכָּךְ, לְעֹמֶק נְבָכָיו
שֶל לַיְלָה זֶה בֵּין אֶשְכּוֹלוֹת עֵנָב לְאֶשְכּוֹלוֹת כּוֹכָב.
וְהָאָרוֹמָה הַבְּשֹוּמָה וְהַקְּסוּמָה הַזֹּאת (אֵלִי,
אֵיךְ מַטְרִיפָה הַפַּרְפוּמֶרְיָה הַנַּרְקוֹטִית שֶל הַלַּיְלָה
עִם הַטַּיוּן, הַזַּעְתָּר וְהַמַּרְוָה פְּלוּס טַל לֵילִי
אֶת כָּל חוּשֶיהָ הַדְּרוּכִים שֶל הַפּוֹאֶזְיָה שֶלֹֹּא דַי לָהּ
בִּצְלִיל דַּרְבּוּקָה שֶל הַיַּאמְבּ וְהִיא זְקוּקָה כְּמוֹ לְחַמְצָן
לְנִיחוֹחָיו שֶל נוֹף הָרִים כָּזֶה, נָדִיב וְלֹא קַמְצָן
שֶלֹּא מוֹצְאִים בְּשוּם דֶּלְפֵּק של duty-free בְּשוּם נַתְבָּ"ג
מִלְּבַד בִּבְצִיר לֵילוֹ שֶל יַיִן עַז, ("חָמָר" בִּלְשוֹן רַשְבָּ"ג),
כֵּן, כֵּן, אָרוֹמָה זוֹ חוֹדֶרֶת לַנְּשָמָה בְּכִסּוּפָהּ
לֹא רַק לְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל אַחֶרֶת, אֶלָּא גַם יָפָה.
לָמָּה בּוֹצְרִים פִּתְאֹם בַּלַּיְלָה, בְּחָסוּת הָעֲלָטָה
וְלָמָּה דַוְקָא בְּשָעָה שֶהִיא עוֹטָה בְּאַדַּרְתָּהּ
אֶת הַגְּפָנִים וְעַלְוָתָן וְהַפָּנִים בְּשַלְוָתָן
בְּאֵיזֶה מַשֶּהוּ אָפֵל כָּזֶה, סוֹדִי, שֶלֹא נִתָּן
לְפַעֲנְחוֹ, כְּמוֹ אֵיזֶה סוֹד קוֹנְסְפִּירָטִיבִי לִמְהַדְרִין
הַמְּצָעֵף אֶת הַמַּרְאוֹת בְּמִין טְמִירִין וּמִסְתּוֹרִין?
אִם שוֹאֲלִים קוּשְיוֹת שֶל טַעַם – חוּש-הַטַּעַם מְשִיבָן
עִם כָּל סִיפְתַּח בַּקְבּוּק נִפְתָּח שֶל יֵין קָנֶלִי הַלָּבָן
אוֹ שֶל אֶחָיו לַדְּרִינְק: הַפּוֹרְט, הַסּוּבִינְיוֹן, הַשַּרְדּוֹנֶה
שֶכָּל gourmet, כְּהֶרֶף-יַיִן, בִּלְשוֹנוֹ אוֹתָם מוֹנֶה
כִּבְנֵי מִשְפַּחַת הַתִּירוֹש הָאֲצִילִי, שֶאִם נִמְזָג
לוּא גַם קֻרְטוֹב מִמֶּנּוּ – אוֹי לוֹ אִם הֻתְסַס בְּעוֹד הַזַּג
אוֹפֵף אֶת מֶתֶק הָעֵנָב, וּמִשּוּם כָּךְ אַתָּה נֵעוֹר
דַּוְקָא עִם לַיְלָה לְבָצְרוֹ בְּעוֹד הַשֶּמֶש וְהָאוֹר
אֵינָם חָלִים עָלָיו וְאֵין בָּהֶם לִפְגֹּם בַּעֲסִיסוֹ
שֶאִם חָלִילָה יֵחָשֵֹף לָהֶם יַרְבּוּ לְהַתְסִיסוֹ
בְּעוֹד הַיֶּקֶב מְצַפֶּה לוֹ טֶרֶם אוֹר וְכָל טִפָּה
מִתִּירוֹשוֹ הַצַּח רָאוּי לָה שֶתִּתְסֹס בְּלִי הַקְּלִפָּה,
כִּי אֵיךְ אוֹמְרִים יוֹדְעֵי-דָּבָר (בְּאַהֲבָה וְגַם בְּמִיץ) :
"מִי שֶמַּקְדִּים מִדַּי לִתְסֹס מַקְדִּים לָרֹב גַּם לְהַחְמִיץ."
אַתָּה נוֹשֵם בּוֹ בַּנּוֹקְטוּרְנוֹ הַיֵּינִי הַזֶּה כָּל תָּו
עַל קַו הַתֶּפֶר הַסָּמוּי שֶבֵּין הַקַּיִץ וְהַסְּתָיו
מִמְּרוֹם שִבְתָּהּ שֶל הַבַּצֶּרֶת, אוֹתוֹ רֶכֶב מְשֻכְלָל
שֶכְּבָר חָשַבְתָּ שֶהִשְלִיךְ סוֹפִית, מִכָּאן וְעַד בִּכְלָל
אֶת כָּל רוֹמַנְטִיקַת בְּצִיר-הַיָּד אֶל גַּל-הַגְּרוּטָאוֹת
שֶל הַנּוֹסְטַלְגִיָּה שֶבָּהּ גִלּוּ עֵינַיִם מֻפְתָּעוֹת
שֶל אֵיזֶה נַעַר בַּיְשָנִי, אֵי-שָם, אֵי-פַּעַם וְאֵי-כָּךְ
בְּאֵיזֶה רֶגַע לֹא צָפוּי, בְּאֵיזֶה סֶדֶק שֶנִּפְקַח
בְּתוֹךְ פַּרְגּוֹד עַלְוַת הַגֶּפֶן הַסּוֹכֵךְ עַל אֶשְכּוֹלוֹת
כָּל הַבָּשֵל-בָּשֵל הַזֶּה וּמְטַלְטֵל אוֹתָם קַלּוֹת
בְּרוּחַ קַיִץ אֱלוּלִית, לִצְלִיל סְטָקָטוֹ דַק, קְצוּב-קוֹל
שֶל מַבְצֵרוֹת קוֹטְמוֹת פַּרְכִּיל נִתָּק, אֶשְכּוֹל אַחַר אֶשְכּוֹל,
גַּם אֶשְכּוֹלוֹת מִזַּן אַחֵר, זֶה שֶנֶּחְשָֹף בִּגְלַאי חָזָהּ
שֶל הַבּוֹצֶרֶת הַסְמוּכָה לְךָ, שֶמִּי שֶלֹא חָזָה
בִּבְשֵלוּתָם הַפַּתְיָנִית בִּזְכוּת כַּפְתּוֹר אֶחָד, מֻתָּר,
שֶאֶת כַּרְמָהּ שֶלָּהּ, תוֹדָה לָאֵל, לְגַמְרֵי לֹא נָטַר,
מִי שֶלֹא זָן בּוֹ אֶת עֵינָיו כְּמִין זַרְקוֹר סוֹבֵב עַל צִיר
פָּשוּט הֶחְמִיץ שָם, שָד וָשֶבֶר,
אֶת שִֹיאוֹ שֶל הַבָּצִיר...
כֵּן, זוֹהִי דַ"ש מִלֵּיל בָּצִירִתְחִלָּתָהּ שֶל שְנַת תַּשְסָ"ז
בְּיִשְֹרָאֵל שֶכִּתְבֵי-עֵת סִפְרוּתִיִּים
אֵינָם יוֹדְעִים עָלֶיהָ כְּלוּם, לֹא בַּמָּתֹק וְלֹא בָּעַז
שֶל יֵינוֹתֶיהָ הַבְּשֹוּמִים-עַקְרוּטִיִּים
וְשֶל נוֹפֶיהָ הַקְּסוּמִים, הַרְחֵק מִזַּהַם תֵל-הַבִּיב
וּצְחוּן עַרְפִּיחַ אֶקוֹלוֹגִי אוֹ פּוֹלִיטִי
כּוֹלֵל הַדְּחִילוּ וְהָרְכִילוּ שֶל שִֹיחוֹת-סָלוֹן סָבִיב
וּשְאַר מוּתְגֵי הַשִּעֲמוּם הַמּוֹנוֹלִיתִי
שֶל הַבָּנַאלְיָה הָאוּרְבָּנִית – מוּל פְּתִיחוּת הַמֶּרְחָבִים
שֶל הֲוָיָה טְלוּלָה, יָפָה עַד צְבִיטַת-לֵב,
שֶל נִיחוֹחוֹת מְסִבַּת trance שֶל טַל וּפְטָל וַעֲשָֹבִים
שֶל מִין רוֹמַנְטִיקָה נִשְכַּחַת עַד כְּאֵב,
שֶל מַה יָּפִים לֵילוֹת בִּכְנַעַן תַּחַת שְמֵי-קְטִיפָה כְּכוּבִים
עַל קַו הַגְּבוּל בֵּין הַצּוֹנֵן וְהַלּוֹהֵב.
וְזוֹ אַרְצִי שֶלִּי, אָחִי, שֶלֵּילוֹתֶיהָ וּכְחוֹלָם
מְמַסְטְלִים יוֹתֵר מִכָּל הַקּוֹנְיַאקטוּרוֹת בָּעוֹלָם...
סופר נידח מעיר: למיטב ידיעתי, כבנו של כורם גפני יין באדמת עָנָבָּה ליד כפר שמואל [כיום מדרום לכביש 1] – התססתם של הענבים באה דווקא בזכות הקליפה והכפור הדק שעליה.
אהוד בן עזר
היינן הצרפתי החרמן מסייה אנרי פסקל.
רצח והתאבדות בבאר הנטושה
פרק שלושים ושישה מ"המושבה שלי" [בהוצאת "אסטרולוג", 2000]
"יקבי הירקון" קם על חורבותיו של יקב הברון והמשיך להתקיים גם לאחר שהפילוקסרה הביאה לעקירת מרבית הכרמים במושבה.
החורבן הכלכלי של יקבי הברון התרחש לאחר שכדי לשפר את טיב היין, המיוצר ביקב הנושא את שמו, שלח הברון יינן מומחה מצרפת, ליתר דיוק מחבל אלזאס, יהודי מתבולל בשם מסייה אנרי פסקל.
האורח הנכבד התארח במלון "חובבי-ציון" וכבר בערב הראשון הפליא את האורחים ואת בני-הבית, משפחת גרישה ירקוני, בסיפוריו על יכולתו לקבוע במדוייק כל יין ויין מאיזה בציר הוא ובאיזה איזור מצויים הכרמים שמענביהם תסס ונוצר.
לפני שהלך לישון שאל מסייה אנרי בתמימותו מדוע טרם הגיעה לחדרו בת-הכורמים הצעירה, הדוברת צרפתית, מ"פרחי-הברון", ששמע ששכמותה משמשות כמלוות לכל אורח חשוב שמתאכסן באחת ממושבות הברון, כדי שיוכל "לרוות נקטר-אלים משפתותיה."
אפרת ירקוני סיפרה לדודתי יעל שכאשר הביאה בערב את כד המים ובקבוק-הלילה לחדרו של מסייה, קירב אותה מסייה אל בין ברכיו וניסה לחבק אותה כשהוא מעביר את אצבעותיו השמנות והקצרות על יצורי גופה ומבקש שתעזור לו למדוד את בקבוק-הלילה כי הוא חושש שקוטרו יהיה קטן עליו.
בקושי נמלטה ממנו בלי להעליבו, בוכה וצוחקת למראה צינורו הגדול שהיה בעיניה בחזקת "ויחסרהו מחמור אך מעט!" – השתיים אהבו מאוד להתבטא בשפת התנ"ך.
למוחרת, כאשר הגיעה שעת הטעימה, הלבישו את שמרל כרמי הממצמץ חלוק לבן וכובע-בד לבן, ופרשו מפה לבנה על שולחן והניחו בקבוקים וכוסיות, וקערית ובה קוביות לחם שחור כדי להרגיע את החך של המומחה בין טעימה לטעימה.
מסייה אנרי פסקל ישב בראש השולחן, משקפי פנסנה לאפו ושערותיו הקלושות, הצבועות שחור, מסורקות לאחור על פדחתו, שביל באמצע, וטבעת-זהב עבה על אצבעו. כל כורמי המושבה, איכרים וחברי הוועד, עמדו סביבו וציפו בחיל וברעדה לפסק-דינו. היקב נמצא ממש על כיכר המייסדים, מול תחנת הדילג'אנסים ליפו, סניף הפוסטה והבאר הראשונה.
השולחן עמד סמוך לשפת הוואדי שבו מצא סבא את גופתה של הבידואית היפה שהתאבדה בבאר הראשונה.
כידוע ניטשה המושבה בשנת השמיטה הראשונה. רבני ירושלים ראו מלכתחילה את קניית החלקות במושבה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, תרומות ומעשרות, או בסידור פרנסה לעניים. הם לא ראו בה מפעל התיישבות לאומי. לכן לקראת השנה הרביעית לקיומה, שהיתה שנת שמיטה, פסקו כי יש להפקיר את השדות ואין רשות לשום איכר עברי לחרוש ולזרוע את אדמתו.
לרוע המזל היה המצב קשה גם מסיבות אחרות, כשלון היבולים, החולים והחללים שהפילה המאלאריה. כך נגזר דינה של המושבה.
סבא וחבריו, שהיו אנשי-כפר עוד בטרם עלותם ארצה, ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות בחסדי ה"חלוקה" – אבל הם היו במיעוט ודעתם לא נשמעה. המצוות שהיה בכוחם של הרבנים ותקיפי ה"כוללים" הירושלמיים לכפות על המתיישבים היו חזקות מחלום התחייה על שיבת העם להיות חופשי על אדמתו. ובכלל, חקלאות היתה לדעת הרבנים עניין ל"עראבערס" ולא ליהודים, אלה צריכים ללמוד בישיבות ולהתפרנס מכספי התרומות הבאות מהגולה.
המושבה הצעירה הלכה ונחרבה. הערבים השכנים עקבו אחר המתרחש בה. עוד קודם לכן עיבדו כאריסים חלקות רבות של קוני-קרקע ירושלמיים שלא באו לגור במושבה, ועירערו בכך את מצב הביטחון. עתה החלו לפשוט בגלוי על השדות, הרכוש, וגם על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן שבה לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים נימחו כמעט כליל. החלקות נותרו להלכה בבעלות המושבה אך למעשה חזרו לרשות הערבים תמורת חלק מהיבול.
שנת השמיטה הבאה חלה כבר לאחר שהברון בנימין אדמונד דה רוטשילד פרש את חסותו הנדיבה על מרבית המושבות החדשות (שכולן נוסדו אחרי המושבה שלנו), והשיג הסכמה של רבנים מחוץ-לארץ, ובראשם הרב יצחק אלחנן, להסדר המכירה הפיקטיבית של האדמות לנוכרי למשך השנה כולה, כדי שיהיה אפשר לעבד אותה.
אבל דווקא הפעם רבים מקרב האיכרים במושבות העלייה הראשונה, שהתרגלו לעבוד כפועלים אצל פקידות הברון, ששלטה במושבות הללו, צידדו ברבנים הירושלמיים משום שאלה המשיכו להתעקש על קיום מצוות שנת שמיטה כהלכתה. האיכרים, שאיבדו את עצמאותם ונעשו עצלים, קיוו לזכות בשנת שבתון ומנוחה "עלא חַשָׂבּ אל-בארון," על חשבון הברון.
באותה שנת שמיטה שנייה, שבה הוכרחו האיכרים שלנו לעבוד, חל הקרע בין סבא לבין חלק מאיכרי המושבה, שגם לאחר עשרות שנים לא אוחה במלואו. אפילו צאצאיהם, דור שלישי, רביעי וחמישי, לא סולחים למשפחה שלנו על השוט שבו סבא, שהיה מדריך העבודות החקלאיות מטעם הברון, היה מצליף (או לפחות מאיים שיצליף) מדי בוקר באבות-אבותיהם הנירפים, כדי להוציאם לעבודה בשדה ובכרם בשנת השמיטה.
סבא שנא פארזיטים, בעיקר את אלה המשתמטים מעבודת-כפיים אבל כותבים ומספרים אחר-כך על עצמם שהם אלה שבנו את הארץ.
בראשית הקיץ של אותה שנת שמיטה ראשונה נשלח סבא מירושלים אל המושבה העזובה כדי לראות מה קורה בה ולעשות את ההכנות לקבלת ה"קיסם", חלק היבול המגיע מן החוכרים הערבים.
הוא יצא רכוב על גבי חמור ועבר לאט-לאט את דרכי הארץ האבלות. הרהר מה עלובה הארץ שבה הפלאחים העניים מנוצלים על-ידי השלטון הגרוע ופקידיו המושחתים. למושלים התורכיים יש רק מטרה אחת: לאסוף חיש-מהר את הסכום ששילמו בעד התמנותם למשרותיהם – ולהוסיף עליו ככל האפשר על-ידי ניצול מעמדם לקבלת שוחד הבקשיש. הכל מבוסס על שחיתות, הפקרות ואוזלת-יד. לולא החסות של הקונסולים הזרים, שמגינים על המתיישבים בתור נתינים אירופיים – לא היו יכולים להתקיים בארץ אפילו יום אחד.
במרחב שהשתרע משפלת לוד ועד לירקון נמצאו רק עצים בודדים. כל עץ והמאורע הקשור בו. על סדריה אחת, על אם הדרך מלוד לרמלה, סופר שצמחה מיתד שתקע צלאח-א-דין לקשירת סוסו. בין עץ לעץ היה מרחק של קילומטרים, וכל השטח גבעות חול עלובות או ביצות רחבות ידיים. רק פה ושם היה אפשר להבחין באוהל דל או בכפר ערבי עלוב.
ככל שקרב למושבה מצא עצמו בערבה שוממה, מירבץ חזירי-בר וקן ממאיר של מאלאריה. הביצה הגדולה השתרעה כאגם מסביבות ראס-אל-עין – ועד לרגלי גבעות באב-אל-האווה. האדמה, שהיתה פורייה בחלקה הגדול, משכה מפעם לפעם פלאחים חדשים מהרי אפרים הצחיחים, עד שנחלו גם הם בקדחת ומתו, ופינו מקומם למסכנים אחרים.
שנת השמיטה, כך התברר לסבא, היתה גרועה-שבגרועות בגלל המאלאריה שתקפה באורח כה קטלני עד שכפרי הערבים בסביבה, שתושביהם לא פסקו להציק למתיישבים עד לנטישת המושבה, היו עתה גם הם ריקים-למחצה ותושביהם ברחו לכפרים רחוקים שבהם האוויר טוב יותר, ורק בשעות היום העיזו לבוא לעבד את אדמותיהם.
רכוב על חמורו הגיע סבא למושבה העזובה ומצא בה את סלים, השומר של הנחלה, את פאטמה אשתו ואת חסן אחיה. מלבדם לא היתה נפש חיה בכל הסביבה, ששימשה עתה מקלט לשודדים ולבורחים קשי-יום.
סלים קיבל את סבא בסבר פנים יפות. סבא ניגש לבאר כי צמא למים, אך החבל והדלי היו חסרים. כאשר שאל את סלים לסיבת הדבר, ענה לו זה במבוכה כי הם חדלו לשתות ממי הבאר המזיקים לבריאותם, והחלו לשתות שוב ממי הירקון. סבא חש כי כאן מתרחש דבר-מה חשוד ומוזר.
הוא עייף מטלטולי-הדרך ולכן שכב על מחצלת בצל הקיר, לנמנם קצת.
מתוך התנומה הוא הבחין קולות מתלחשים מן העבר השני, במקום שישבה משפחת השומר: סלים, פאטמה וחסן. חשדו של סבא התגבר, אף-על-פי-כן הוא נשאר שוכב, כשאוזניו דרוכות לכל רחש קל.
לפנות-ערב הוזמן סבא לארוחה. פאטמה אפתה פיתות טריות ודקות-כנייר על גבי הסאג', תנור ברזל מקומר. סלים וחסן שישבו בקירבתה קלו גרעיני-קפה במחבת-ברזל. חסן קלט את הגרעינים במכתש-עץ מחוטב בקישוטים וכתש את הגרעינים בעלי-עץ בקצב מיוחד. שעת הארוחה עברה בדומייה משונה, ובלילה שוב לא היה סבא יכול לעצום עין בגלל החשדות.
למוחרת, השכם בבוקר, לאחר הארוחה, יצא לתור את הנחלה. חסן קם ללוותו, ולמרות התנגדותו של סבא, הצטרף אליו. בדרכם הרגיש סבא כי חסן רוצה להטותו דווקא לכיוון אחר מזה שהוא רוצה ללכת בו. כיוון שהדבר עורר עוד יותר את חשדו, פנה סבא במהירות לעבר השביל שחסן חשש לו. מיד התגלתה בתוך ערוץ אחד הוואדיות גופת ערביה צעירה, ידיה ורגליה היו מפורדות מגופה ומכורסמות בשיני תנים, ועיניה נוקרו במקוריהן של עופות-טרף.
כאשר שאל סבא את חסן מה הדבר, ענה זה: "אלוהים היודע..."
למוחרת סר סבא לכפר הערבי הסמוך והתארח אצל ידידו השיח', שנישאר בביתו ולא ברח מפני הקדחת.
השניים דיברו על חוכרי-המס שאינם מתחשבים בשנה הרעה המורידה את הפלאחים ביגון שאולה, וחומסים מן היבול כאוות-נפשם. לבסוף הצליח סבא להסב את השיחה לסלים ולבני-משפחתו, ומפי השיח' נודע לו מה קרה בחודשי היעדרם של האיכרים מהמושבה.
בתו של אחד השייח'ים הידועים בנגב סטתה מדרך הישר וברחה עם העבד הכושי של אביה. בהיותם נירדפים על-ידי גואלי כבוד-המשפחה – הגיעו השניים לבסוף לביצת המושבה, התחבאו בה והתארחו זמן-מה אצל סלים ופאטמה. הם התהלכו כל הזמן יחדיו כאילו חשו שזמנם קצר.
חסן, אחי פאטמה, לטש את עיניו לבידואית היפהפיה שחיתה עם העבד השחור.
צחוקה נשמע לאוזניו בלילות כקולה של עופרית, בת השטן צחורת החזה שפיטמותיה אדומות כטיפות דם והיא מופיעה ערומה בחלומותיהם של גברים ומפתה ומשכיבה אותם על גבם ויושבת עליהם ומתעברת מהם. כשהיה עובר ליד האוהל שהקימו להם השניים – היה רואה בדמיונו את הנערה היפה קורסת על אהובה השחור ומתעברת ממנו, וכל יצורי-גופו היו רוטטים מטירוף התאווה לבידואית ומן הקינאה בזכרותו של השחור.
לאחר ימים אחדים נעלם הכושי באורח-פלא, והבידואית הצעירה נישארה מקנת חסן, אשר לא איחר לכבוש לו אותה לאישה. אלא שעתה, בלילות, נשמע בין בתיה החרבים-למחצה של נחלת המושבה קול בכי וצרחה ולא קול צחוק, אלה היו זעקותיה של הבידואית, שנאנסה ועונתה לילה-לילה באכזריות נוראה תחת רוצח-אהובה. האהוב השחור צף אותה שעה חתיכות-חתיכות בין חבצלות הירקון, מפרוכיה בואכה שיח'-מוניס אל הים התיכון, אם לא אכלוהו הדגים בדרך.
לא חלפו ימים רבים ובאופק הופיעה להקת רוכבים בידואים ובהם אחיה בני-שבטה של הצעירה. חסן חמק מיד וברח לשדות כי ידע מה יהיה גורלו על אשר עינה את אחותם, ואילו הבידואית רצה כחץ מקשת, ומותירה אחריה טיפות של דם הפילה עצמה אל הבאר, ומתה. גם היא ידעה בבירור מה יהיה גורלה מיד אחיה בני-שבטה.
לרוכבים לא נותר דבר לעשותו והם פנו לדרכם.
לאחר ימים אחדים חזר חסן הביתה, ובאישון לילה הוציא את גופת הבידואית מן הבאר וזרק אותה הרחק בין השדות, בערוץ הוואדי.
עתה הבין סבא מדוע לא שתו סלים ומשפחתו ממי הבאר. הוא חזר אל סלים ולן אצלו עוד לילה אחד כאילו דבר לא קרה דבר. למוחרת, עם עלות השמש, חבש סבא את חמורו ויצא בדרכו חזרה לירושלים, כדי למסור דין-וחשבון על המצב במושבה.
לפני שהרחיק הסב ראשו לאחור ונזכר באחד המתיישבים שאשתו וילדיו מתו במקום הזה. באחר שחלה מרוב תלאות וסבל, ומבלה שארית ימיו בירושלים. ועוד אחד שהשקיע את כל כספו וכוחותיו במושבה החדשה, ועתה הוא רעב לפת-לחם. היוכלו כל אלה לחזור אי-פעם לנווה החרב, שהפך לקן פושעים?
חזרו גם חזרו. ועתה ישב מסייה פסקל ליד השולחן, כמו בתמונת החלוצים של יוסל ברגנר, הרים כוסית שקופה מלאה ביין אדום, בחן אותה מול האור, הקיש עליה קלות בטבעת הזהב העבה שעל אצבעו, הריח, טעם, לגם, גילגל על לשונו, (ובעוד הכורמים לוחשים סביבו "לחיים זאל זיין!" – שיהיה לחיים!) ירק – אבל בהבעת תיעוב, ופסק:
"לשפוך!"
וכך חרץ את גורל הבקבוק השני, והשלישי, והרביעי – ועם כל יריקה ושפיכה הלכו וקדרו הפנים מסביב, כי כבר היה ברור שאין עתיד ליין ולא יהיה אפשר לשלוח אותו לאלכסנדריה, לטריאסט, למארסיי – ולשאר הנמלים שמהם ישווקוהו למדינות העולם ולתפוצות ישראל.
שמרל כרמי היה שתום-עין, נכון יותר לומר, בגלל הטראכומה, הגרענת, שפגעה בה בילדותו, מיצמץ בתכיפות שכזו עד כי העין ניראתה סגורה-למחצה. כאשר הבחין מסיה פסקל במיצמוצו של שמרל גירה הדבר והגביר את רוגזו, כי היה נידמה לו ששמרל לועג לו, וככה התמרמר יותר ויותר עם כל הכרזה על שפיכה:
"Ce vin est infecte! Bon pour les Vaches! Kvatch!"
היין הזה נאלח, מקולקל! מתאים לפרות! אשפה!
ראה שמרל שכך המצב ואמר למסייה אנרי: "כל מה שהבאתי עד עתה לטעימה לכבודו לא היה אלא מהזיבורית, ומן החביות שבהן היין טרם התיישן דיו – וזאת רק כדי להוכיח לספקנים שנמצאים בקהל עד כמה מסייה כבודו בקיא במלאכתו. יחכה נא מעט וארד למרתף ואביא לו יין אחר מן הישן והמעולה."
וכך היה.
כורמים אחדים נאחזו בשמרל והתנדבו ללוותו מטה אך הוא אסר עליהם להצטרף, ולאחר כרבע שעה עלתה סידרה חדשה של בקבוקים על השולחן בעל המפה הצחורה. צבעיהם כמעט שלא השתנו. האדומים אדומים והלבנים לבנים. היו שם מלגה, אליקנט, פורטו, מדירה, בורדו, פוטנה, מדוק, שמוק והוק. הבעת פניו של מסייה אנרי השתנתה. מטעימה לטעימה אורו פניו, בעורו עלה סומק עז ומפיו נפלטו שבחים גוברים והולכים לעפיצותו של היין, עציותו, הבוקה והבומה, התיישנותו הטובה וחריפות ניחוחו, בקיצור – הצלחה כבירה:
"Ce vin est superieur! Ce vin est unique! Ce vin merite une medaille!"
היין הזה מעולה! היין הזה הוא מיוחד במינו! היין הזה ראוי למדליה!
"אמליץ בפני הברון לשלוח את היין שלכם לתערוכה העולמית בפריס! שם בוודאי יזכה במדליה!"
ניגשו האיכרים אל השולחן הלבן וביקשו אף הם לטעום מן היינות המשובחים – ולא הכירו את יינותיהם. טעם חריף, מר ומקהה-שיניים היה בהם, והם שפכו בחשאי איש-איש את היין מכוסו ארצה, ושתקו.
עזב מסייה אנרי את המושבה, נסע לפריס למסור דין-וחשבון לברון רוטשילד, וזמן לא רב לאחר מכן הגיע משלוח גדול של יין המושבה לפריס. טעמו אותו הפריסאים – ומיד עמדו ושפכו את כל בקבוקיו אל הסינה, הסוחרים דרשו את כספם חזרה, ויקב הברון במושבה פשט את הרגל.
במיצמוץ עיניים, על כוסית יין שינק בצינורית מהחבית, היה שמרל יושב בחנותו מספר: "בכל אשם הייתי אני, שאילו השתנתי גם לתוך הבקבוקים של האכספורט – לא היה היקב נסגר. מצד שני, אלמלא נסגר, לא היה קם על חורבותיו 'יקבי הירקון' ואתם לא הייתם רצים אל חנותי לשתות יין, ושאמלא לכם כל יום שישי בקבוקים לבית."
"ומה בקשר..." היו הלקוחות שואלים בחצי רמז, "להיום..."
"מה אנחנו, פארצאתים? בּאריזאים?" היה שמרל מרגיע אותם, "שישתינו הם ליינות שלהם בשביל לזכות במדליה! יין, אם איננו מקולקל, הוא יין, כמו שספירט – הוא ספירט. אין הבדל חוץ מן המחיר, האטיקטה והטיפשות."
יום אחד עמדה אשתו איטה והביטה בעיניו הממצמצות בשעה שאכל את התבשיל שהכינה לו, והוא שתק, אמרה לו: "נו, שמרל, סוף-סוף תגיד משהו על התבשיל?"
ענה לה: "נפלא. לכן חושבני תמיד להתחתן עם אחת מהעיירה שלך!"
ופעם אחרת, כאשר הרופא שלנו עמד לרשום לו תרופה מרה להקאה, אמר שמרל הממצמץ: "אין צורך. די לי שאתבונן באשתי."
לקראת שבת וחג היו ההורים שולחים אותנו לחנות של שמרל ובידינו בקבוקים ריקים, שטופים היטב. שמרל היה לוקח את צינור הגומי שצבעו כזרג של כלב, תוקע אותו בחבית, ממצמץ ומוצץ ומיד מכופפו וממלא את הבקבוק. אחר-כך שואל לשם המשפחה, רושם בפנקס, וההורים משלמים כאשר הם עוברים על פני חנותו.
מה מקור השם חוֹרְזָרְזוּר?
לאהוד בן עזר היקר,
ברצוני להביא תיקון לדברים שהבאת מאת עמנואל בן-עזר [גיליון 184] בנושא אדמות פתח תקווה – לשם חוֹרזָרזוּר, שכן אדמות אלו לא יכלו להיקרא כך בשל קינון של זרזירים.
ראשית: זרזירים אינם מקננים בארץ, הם חורפים כאן בלהקותיהם הגדולות (סוף אוקטובר עד ראשית מרץ) וחוזרים באביב לאזורי הקינון. הזרזיר המצוי מקנן באירופה, קדמת אסיה ומרכז אסיה. זרזיר הארבה והטריסטרמית, בת משפחת הזרזירים, הם עופות של הנגב ומדבר יהודה.
שנית: זרזירים אינם מקננים בחורים חפורים באדמה, אף אינם בונים קן. הם מעדיפים חללים שנוצרו בעצים, מבנים נטושים וגגות.
אני מניח כי אלו שנקראו זרזירים בפי איכרי פתח-תקווה היו שרקרקים. השרקרקים מקננים בארץ בחורים שחפרו במתלולים או בקירות נמוכים של אדמה קלה – במיוחד חול חמרה, והשרקרק מושך את העין בצבעיו המבהיקים ובקולו. אגב: השרקרקים הם מזיקים גדולים למכוורת בהיותם אוכלי דְּבוֹרִים נמרצים, והם מאזנים רק במעט את הנזק, כשהם טורפים את אויבי המכוורת הגדולים הַדַּבּוּרִים.
ובעניין אחר,
נהניתי במיוחד כשמצאתי את שירי "כאן-שם", ערוך מיד לאחר מאמרו המצוין של של משה שרון. "לא שלום, לא תוכניות שלום ולא 'מחיר השלום'" [גיליון 184].
לדעתי מקבל השיר משמעות מיוחדת. מאד בלתי צפויה והרבה יותר קונקרטית, כשהוא מופיע לאחר מאמר כזה. ואולם: על רקע זה, כשקראתי שנית את השיר, צרם לי מאד הביטוי "לא אנשים", כביכול אני מתכוון בביטוי זה לערבים, אין הדבר כך.
"פּוֹגֵשׁ לֹא-אֲנָשִׁים בַּדֶּרֶךְ
וְהֵם אוֹמְרִים לִי בְּשָׂפָה לֹא יְדוּעָה:
"כֵּן,כֵּן, אַתָּה מִשָׁם
גַּם אֵין לְךָ הַזִּכְרוֹנוֹת הַנְּכוֹנִים."
השיר עוסק בזרות רגשית שבין ה"כאן" המוכר לבין ה"שם" הסטריאוטיפי ואף האקזוטי. לדעתי, כפי שהשתדלתי להביע בשיר, בתוך סביבה מוכרת אנו נוטים לזהות אנשים כפרטים בעלי אופי אישי. לעומת זאת, את הזר מ-שם, אנו נוטים לראות כיחידה מתוך קבוצה אחידה ושונה מאיתנו. מסיבה זו נדרשתי לביטוי "לא-אנשים" שעל רקע המאמר שמעליו אינו מוצלח ביותר.
בתודה
דודי בן עמי
לדודי שלום,
השם חורזרזור לא ניתן למקום על-ידי איכרי פתח-תקווה אלא למיטב ידיעתי הוא השם הערבי המקורי. נשמח כמובן להערות ולהסברים נוספים של קוראים וּותיקים על מקור השם.
אהוד
משה דור
הכותרת הראשית
הרדיו של המכונית, שבה נהגתי ברחובות בתסדה, בית חסדא במקור, פרבר זה של מדינת מרילנד על גבול המחוז הפדראלי של קולומביה, היה מכוון לחדשות העולם של הבי.בי.סי הבריטית נשיאנו משה קצב. ומה היתה הכותרת הראשית של השידור מלונדון? הערתו המבודחת של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין על נשיא ישראל משה קצב שהוא, פוטין, לא שיער כלל שהוא בעל כוח גברא כזה, בהיותו מסוגל "לאנוס עשר נשים בעת ובעונה אחת."
השדרנים הבריטיים פנו אל הנשים המאזינות להם ברחבי תבל וביקשו את תגובותיהן על "השבח" הזה. וכך נקרתה לנו ההזדמנות לשמוע נשים ממדינות שונות ושונות שופכות קיתונות של בוז וחימה ועלבון על ראשו של "גס הרוח הרוסי". מדרום אפריקה ועד דרום אנגליה לא היה קול נשי אחד שלא הביע את סלידתו וכעסו על ה"מאצ'ואיזם הרוסי" הנתעב שכמו בקע ממחשכי ההיסטוריה של אפליית הנשים והיחס המשפיל אליהן כאל כלי-בית שהגבר שולט בהם ללא מצרים.
סליחה, קול אחד אכן נשמע ברדיו, קולה של אשה רוסית ממוסקבה בשם אלכסנדרה, שבמיבטא רוסי דשן ניסתה לגרוע מעוצמת הפגיעה, היינו, שזו היתה בדיחה סרת-טעם של הנשיא פוטין, שנאמרה שלא לפירסום, והוא הלא מעולם לא היה דיפלומט אלא איש הקג"ב לשעבר, ובכלל לא השתמש במונח "אונס" כי אם התכוון, באופן כללי ביותר, לכוח הגברא של נשיא ישראל, היכול לספק את תשוקתן של עשר נשים בעת ובעונה אחת, ובכך הוא נושא קנאתם של כל הגברים, וכך הלאה וכך הלאה – דברים שרק הרתיחו את המגיבות עוד יותר ויצקו שמן על המדורה.
מילא פוטין. אבל היותו של נשיא ישראל, נשיאנו שלנו, נושא לתערובת של מהתלות וגינויים המכפישים אותו (ואותנו) בבוץ של קלסה ותיעוב ברחבי העולם... לא, כבוד אין המצב הזה מוסיף לנו, וכל יועציו המשפטיים של הנשיא, המקבלים אל נכון שכר עתק על שירותיהם המקצועיים, לא יוכלו למחות את אות הקלון הזה ממצחו של מר קצב וממצחה של המדינה שהוא האזרח מספר אחת שלה.
באמת השעה דוחקת להביא לכלל סיום את הסיפור הנתעב הזה.
מועדון המתאבדים
ד"ר יוסי ביילין, ראש וראשון במפלגת מרץ-יחד, איננו "ספל התה" שלי. מפלגתו יכולה להחזיק בו – גם לאחר תוצאות הבחירות האחרונות – או לנפנפו מכס מנהיגותו, שבו הוא נאחז בכל מאמצי כוחו, זה עניינה שלה. אין לו כריזמה אפילו כמלוא האצבעון, וככל שינסה לא יוכל להשכיח את התואר "הפודל של פרס" שדבק בו משכבר הימים. ואף על פי כן עליי להצהיר בזה שהצדק איתו בשלילתו הנחרצת את הרעיון שהעלה עמיתו, ח"כ אבשלום וילן, בדבר איחוד בין מרץ-יחד ומפלגת העבודה.
ד"ר ביילין דחה את מחשבת-ההבל הזאת משום שלדידו זו עלייה על "ספינה טובעת". אכן, מפלגת העבודה המתרסקת והולכת גולשת בהתמדה לטמיון. בראשה עדיין ניצב שר הביטחון עמיר פרץ, אבל אוי לראשותו של מר "אג'נדה חברתית" לשעבר, שכל קלפיו נטרפו, שהאהדה הציבורית שפעם הציפה אותו בגליה החמימים, נגוזה כלא היתה, ואין הצופה בו ומקשיב לנאומיו יודע אם לבכות או לצחוק. להצטרף למפלגת העבודה ולחבור אל ה"ה בנימין בן אליעזר ושלום שמחון, שישיבתם בממשלת העוועים של אהוד אולמרט חשובה להם יותר מעתידה של מדינת ישראל? מי יכול להגות רעיון כזה במוח צלול? ודאי, שר הביטחון קידם את הצעתו של מר וילן בהתעוררות-נפש, אך דווקא התגובה החיובית של סמל השקיעה הפוליטית והאישית חייבת היתה לצפור באוזניו של המציע כצופר של אונייה המגששת את דרכה בערפל ומבקשת למנוע התנגשות בתנאים של ראות לקוייה עד כדי להחריד.
מפלגת העבודה, כמות שהיא עכשיו, היא מועדון של מתאבדים (ומי שהתואר הזה ימריצו לקרוא, או לחזור ולקרוא, את מחרוזת סיפוריו הנחמדים של רוברט לואיס סטיבנסון המנוח תבוא עליו ברכה) ומי שנספח אל המועדון הזה חורץ את דינו במו ידיו. נהפוך הוא: את המיבנה האנאכרוניסטי הזה צריך לנטוש. עדיין יש במפלגת העבודה אנשים טובים ומוכשרים אבל הם חייבים לעזוב אותה ולעשות יד אחת עם מרץ-יחד כדי לנסות, לפני שיהיה מאוחר מדי, להציל את החברה הישראלית מניוון מוחלט ואת מדינת ישראל מאסון שאחריתו מי ישורנה.
כלייה כפולה
נשיא איראן מוסיף להמטיר את חזיזי חזונו המרושע על הכיליון הצפוי לישראל, כיליון שיתרחש "עוד מעט קט." האם האיש פולט את דברי הנבלה האלה משום שהוא קנאי שמוחו סתום בפני כל נצנוץ של הגיון, או מטורף שהרוע הדמוני התוסס בו אין לו שיעור? מי חכם ויידע.
על כל פנים, אם עוד יש באיראן מישהו שדעתו לא נתבלעה לגמרי, עליו להבין שאין ולא יהיה כליון חד-צדדי. אם ישראל תיכלה מן העולם, איראן תיכלה אף היא. בנקודה זו אין לי שום ספק.
לא כבר חלק נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש מחמאות לעושר תרבותו של העם האיראני ולהיסטוריה המפוארת שלו. בוש שכח, ואולי לא ידע, שהתרבות וההיסטוריה הדגולות הללו שימשו מטרה למיתקפת האיסלאם צר-העין וצר-האופק. אילו יכול היה איסלאם זה, היה גוזר כרת גמור על המורשת הפרסית המופלאה, על ספרותה ועל אמנותה ועל הדת בה החזיקו הפרסים בטרם הביסו אותם הערבים וכבשו את ארצם. בוש יצר רושם מוטעה כאילו הערכים התרבותיים האלה טופחו על ידי איראן המוסלמית. מה שקרה היה ההיפך הגמור.
מלכות כורש ושלטון האייאטלות מהווים סתירה בלתי מתיישבת. רוחב היריעה והסובלנות המופתית של כורש יאירו לנצח בדברי ימי האומה שהעריצות הפאנאטית של אחמדינאג'אד ושותפיו רובצת עליה כצל אפל. "אחרית הימים" של הרוצח-בכוח הזה, אם יותר לה להתרחש, תצית אש נוראה כזאת במזרח התיכון שתבקיע גם מעבר לגבולות האיזור שלנו. העובדה, שהוד מעלת צביעותו המזכ"ל היוצא של ארגון האומות המאוחדות לא מצא לנכון להוקיע, אף לא פעם אחת, חברה של האו"ם המאיימת להשמיד חברה אחרת שלו, היא רק "לוויית חן" להשקפת-היסוד המוסרית-כביכול שהוא מִתנאה בה. המאיימים והשותקים נמנים, בסופו של דבר, עם אותה כנופיה שאין לה מקום הולם יותר מגל האשפה של ההיסטוריה.
יבוא עדיף?
תמהני מי המציא את השטות הקרוייה "אלי ויזל לנשיאות ישראל".
דויד בן גוריון, שאיבתו לחיים וייצמן סיכסכה את חשיבתו, הציע לאחר שנוסדה המדינה את נשיאותה לאלברט אינשטיין ובלבד שהכבוד הזה לא יוענק למנהיג הציוני הבכיר ועתיר-הזכויות שהיה גם יריבו רב-השנים. אינשטיין דחה את ההצעה מכל וכל, ובצדק, ואף השכיל להצביע על הצד ההומוריסטי שלה. עכשיו נמצא איזה ליצן או עקום-מוח שהעלה את שמו של סופר-השואה היהודי, חתן פרס נובל לשלום ומי שהיה כתב "ידיעות אחרונות" בניו יורק, כמועד מתאים לרשת את הנשיא קצב.
שאלי ויזל בחר להשתקע – וזאת מרצונו הטוב – בגולת אמריקה ולא בישראל, דבר זה איננו נחשב כלל בעיני המציע. הוא מעדיף מוצר יבוא על התוצרת המקומית, גם זו חשיבה מעוקמת. אלי ויזל יואיל להמשיך להתגורר מעבר לאוקיינוס. אנחנו נסתדר גם בלעדיו, עם תוצרת הארץ, ולהווי ידוע שבחוכמה היינו עושים, לעניות דעתי, אילו מצאנו מועמד ראוי מבני המיעוטים, שיושרו, הגינותו ונאמנותו למדינה שהוא אזרח שלה, היו מרוממים את הכהונה ולא מעוללים את קרנה בעפר כפי שקורה לנגד עינינו באלה הימים. כמובן, הליברמנים הגלויים והלא-כל-כך-גלויים יתנפלו עלי – או על כל מי שיצדד בי – בתאוות השמד, ובאווירה השוררת כעת אולי אין לרעיון הזה אף לא בדל סיכוי. אך אם נחזור אל הקטע הפותח את טורי, כבוד כן היה נופל בחלקנו.
וגם זה משהו.
ציטטות למחשבה
עודני פונה כה וכה והנה נתקלתי בשתי ציטטות שסבורני, כי ראוי לקוראיי לעיין בהן.
בנג'מין פרנקלין, מהאבות המייסדים של ארצות-הברית, הוא שאמר: "מעולם לא היה שלום רע ולא היתה מלחמה טובה."
הוא נולד לפני שלוש מאות שנה. הפסוק שפסק טרי ורענן מאין כמוהו.
הסופר הצרפתי הגדול אנאטול פראנס, שהלך לעולמו לפני 82 שנה, ייזכר לטובה גם בזכות המערכה הבלתי-מתפשרת שניהל בעד דרייפוס. בימים האפלים ההם בתולדות ארצו כתב: "האנוכיות והפחד ישבו ראש בישיבות הממשלה."
למילים האלה יש צלצול מוזר באוזניי, לא משום שיש כמו-דרייפוס בארצנו, כי אם בלי כל קשר לקורבן חף מפשע של עלילת זוועה, ואך ורק בגלל האסוציאציות הכרוכות בישיבותיה של ממשלה מסויימת, ובישיבות הוועדות הצצות ביוזמתה כעשבים אחרי הגשם כדי להימנע מהקמתה של ועדה אחת ויחידה, הנחוצה כאוויר לנשימה.
משה גרנות
העברית שלו היתה מדהימה
לפני ארבעים ושש שנים שמעתי את הרצאותיו של א"מ הברמן ז"ל על שירת ימי הביניים (אוניברסיטת תל אביב שכנה אז במבנים טרומיים באבו-כביר). הברמן נהג לקרוא את הרצאתו מן הכתב בקצב הכתבה, ואנחנו, תלמידי השנה הראשונה, רשמנו כל מילה, כאילו נאמרה מפי הגבורה.
בקצה החדר ישבו יוסי גמזו, משה שקדי (אביו של מפקד חיל האוויר) ועוד שניים שלושה קונדסים, תלמידי שנה שנייה, וחיברו פרודיות על המורה ועל משנתו. מדי פעם היו מתפרצים בצחוק קולני, שהיה גורף גם את "הירוקים". הברמן היה מרים את עיניו מעל דפיו, מביט אל המפריעים, דרך משקפיו העבים, במבט של תוכחה, וממשיך לקרוא.
ביני לבין עצמי חשבתי: איך אלה יעברו את הבחינה, אם הם אינם מקשיבים אפילו למילה אחת מדברי המרצה?
את התשובה קיבלתי כעבור שנה, כאשר השתתפתי עם הנ"ל בסמינר של ראש החוג לספרות עברית של אותם ימים – ש"י פנואלי (האסיסטנט היה דן מירון...)
יוסי גמזו עלה לקרוא קטע מתוך המבוא לעבודה שלו. הייתי המום – העברית היתה מדהימה, הידע שלו בספרות חבק עולם, והטיעונים – כחצובים בסלע. לא רק אני – מרבית התלמידים שהקשיבו לו, חשו תחושת מועקה: הרי אין סיכוי שבעולם שנצליח לכתוב ברמה שלו! אם הוא לומד ספרות – מה אנחנו עושים בחוג הזה?! הרבה זמן לא יכולתי להתאושש מההלם שהקריאה ההיא גרמה לי, ואני חושש שבאיזשהו אופן היא משפיעה עליי עד היום.
בית רוקח – הבית ממנו צמחה העיר תל-אביב, 1887
"שירים הולכים עם אנשים"
מופעים ממיטב הזמר העבר
מוצ"ש 28.10.2006 "קשת לבנה"
אורי הרפז והגיטרה (הפרברים) וגבי ארגוב, בקשת צלילים ומקצבים מלחניהם של: יוסף הדר, סשה ארגוב, מתי כספי, וילנסקי ואחרים ובשירים מתורגמים. בהשתתפות הזמרות אורלי ורדי ורעות לוי. ניהול מוזיקלי וליווי בפסנתר, גבי ארגוב.
מוצ"ש 25.11.2006 אנסמבל קולי קורל
בניהולו המוסיקלי של צבי שרף. 11 זמרים וזמרות ברפרטואר מרתק ומגוון, מלחניהם של מיטב יוצרי הזמר העברי, דרך שירי הביטלס, פול סיימון, קטעי ג'ז וגוספל. עיבודים מפתיעים, יכולת קולית מרשימה, הרבה כייף והומור, בערב שכולו חגיגה מוסיקלית.
מוצ"ש 23.12.2006 "שירים עד כאן"
חני ליבנה וגבי ארגוב, שרות מלחניהם של נחום היימן, יוסף הדר, מרדכי זעירא ואחרים. בהשתתפות הזמרת אביה טרי והאנסמבל הקולי כצנלסון, בניהולו המוסיקלי של דורון בן-עמי. ניהול מוסיקלי וליווי בפסנתר, גבי ארגוב.
מוצ"ש 27.01.2007 אנסמבל קולי מורן
בניהולה המוסיקלי של נעמי פארן. זמרי מורן במופע מרומם לב, מלחניהם של יוסף הדר, נעמי שמר, עידו סתר, סשה ארגוב, גיל-אלדמע וברפרטואר קלאסי מוכר. ערב של שירת מלאכים.
מוצ"ש 24.02.2007 דודו אלהרר מגיש ושר
ממיטב הקלאסיקה העברית: וילנסקי, זעירא, ארגוב, הדר, נעמי שמר, יחזקאל בראון, ועוד, בליווי ושירה של גבי ארגוב ובהשתתפות האנסמבל הקולי טריטונוס, בניהולו המוסיקלי של אבי כהן-טריקה. ניהול מוסיקלי, גבי ארגוב
מוצ"ש 24.03.2007 "קסם בלתי מסויים"
דפנה זהבי וגבי ארגוב בערב מלחניהם של דוד זהבי, סשה ארגוב, נחום היימן, יעקוב הולנדר, יוסף הדר, נורית הירש, יוני רכטר ועוד. בהשתתפות הזמרות אביה טרי ואורלי ורדי. ניהול מוסיקלי וליווי בפסנתר, גבי ארגוב.
מוצ"ש 28.04.2007 "אם הדרך נמשכת"
שלוה ברטי שרה באהבה משירי יוסף הדר ונתן סלור מבצע משיריהם של סבו נתן אלתרמן, אמו תרצה אתר ושירים מפרי עטו. ניהול מוסיקלי, שירה, ליווי בפסנתר, גבי ארגוב.
מוצ"ש 26.05.2007 אחד על אחד
ג'יני רבין, האנסמבל הכל בקול, גבי ארגוב, בדו שיח מוסיקלי, עם שירים מכאן ומשם: שירים עבריים, מחזות זמר, ג'ז, חיפושיות ועוד. ניהול מוסיקלי, ג'יני רבין בשיתוף עם גבי ארגוב.
מוצ"ש 23.06.2007 גדלנו על ז"ע (זמר עברי ועוד)
צמד השני – שרים (אדם הפטר ואלי ארגון) והצמד אדם ואלון (אלון בלפולסקי ואדם הפטר) בליווי גיטרות, במופע משיריהם של המלחינים יוסף הדר, נחום היימן, אריה לבנון, עמנואל זמיר, ובשירים דרום אמריקאים, המושרים בעברית ובספרדית. מופע שמח וסוחף. "השלישייה" יוצאת להקת השריון.
20.30-20.00 אירוח וכיבוד: מאפים משובחים, קפה ויין.
20.30-22.00 מופע.המחיר: 90 שקל לכרטיס
למידע וכרטיסים: בית רוקח, רח' שמעון רוקח 36, נווה צדק, ת"א. טלפון: 03-5168042. פקס 03-5168256. דוא"ל: info@rokach-house.co.il אתר: www.rokach-house.co.il
נשמח לראותכם
כל צד בסכסוך רוצה שלום בתנאיו שלו
למערכת חדשות בן עזר שלום,
האקסיומות של המזרחן משה שרון [גיליון 184] לפיהן הערבים מפרים כל הסכם ואינם רוצים שלום, אינן עומדות במבחן המציאות: הסכם השלום עם מצרים, שלא הופר, והסכם השלום עם ירדן. כל צד בסכסוך רוצה שלום בתנאיו שלו. למשל, ישראל רוצה שלום בתנאי שהפלסטינאים יסכימו לסיפוח שטחים בגדה (גושי התנחלות) לישראל. משה שרון מעניק כמובן בלעדיות לפלסטינים בעניין הפרת הסכמים ואינו מזכיר את הפרות הסכם אוסלו על-ידי ישראל:
א. הכפלת מיספר המתנחלים בגדה מאז שנת 1994.
ב. סירובם של נתניהו וברק לפתור חילוקי דעות על-ידי בוררות, כפי שנקבע בהסכם אוסלו.
ג. סירובם לבצע את הפעימה השלישית, שהיא עיקרו של הסכם אוסלו.
רון וייס
רמת-גן
מהות – כתב עת ליצירה יהודית, ת"ד 383 לוד 71101, טל. 08-9241160 054-4464803
מיפגש "מהות" בעל-פה עם הופעת כרך מס' 30
שלוחה בזה הזמנתנו להשתתף במיפגש יוצרים וקוראים, שייערך אי"ה ביום ראשון ז' חשוון תשס"ז 29.10.06 בשעה 7 בערב, מאחורי הפרגוד, רח' נסים בכר 2 פינת בצלאל 94
בתוכנית: שיח רֵעים עם העורך ד"ר צבי מלאכי
דברי יוצרים ממשתתפי כתב העת: ד"ר נפתלי טוקר וד"ר משה גרנות
הקראת יצירות מפי משתתפי המיפגש: אדלינה קליין, יצחק גנוז, משה גנן ואחרים
מנחה: המשורר וחוקר הפולקלור יונתן גורל
נשמח על השתתפותכם הפעילה,
"מהות" – כתב עת ליצירה יהודית, יוצא לאור ע"י "מכון הברמן למחקרי ספרות" בעריכת ד"ר צבי מלאכי. זהו כתב עת ותיק ורציני, המכיל דברי מחקר ועיון בתרבות העברית לדורותיה, וכן מביא שירה וסיפורת, ראיונות עם סופרים, ביקורת וסקירות ספרים. "מהות" פתוח לחוקרים וליוצרים מזרמים שונים ובעלי דעות מגוונות, והתמדתו היא עדות לחיוניותו ולתרומתו לתרבות עם ישראל ולספרות העברית. בערב המפגש המוקדש להופעת כרך ל' של כתב העת, מתאפשרת הצצה אל עולמו של כתב העת ואל משתתפיו. בימים אלה הצטרפה לעריכה פרופ' יהודית דישון מאוניברסיטת בר אילן, והורחב הסגל האקדמי של מערכת "מהות".
"בואי אמא" במהדורה חדשה
ספרה של המשוררת לאה נאור, "בואי אמא" הופיע בימים אלה במהדורה חדשה ונמצא למכירה בחנויות המובחרות, וכן באמצעות "בית עלים", רח' קרל נטר 3 תל-אביב, 5600360 03 ו-5663959 03, ובהוצאת מילוא, 9574803 09.
הספר עוסק בשיחותיה של לאה עם אימה, אסתר, בעת שהיתה בשנות ה-90 שלה, וכולל סיפור-חיים מרתק ופתגמים, שכבר "רצים" באינטרנט. וכן השיר הזה, המיוחס לקורפורל סואפ (רב"ט סבון) שאיש אינו יודע מיהו. לאה נאור תירגמה את השיר מאנגלית.
תפילה של אדם מבוגר
אלוהים, אתה יודע טוב ממני עצמי שאני מזדקן,
ויום אחד אהיה אדם זקן.
שמור אותי מפני ההרגל ההרסני
לומר משהו על כל נושא בכל הזדמנות.
שחרר אותי מפני התאווה לארגן את ענייניהם של אחרים.
עשה אותי חושב, אך לא מדוכדך, עוזר, אך לא שתלטן.
עם מאגר החכמה הגדול שלי, נראה לי טיפשי שלא להשתמש בכולו.
אך אתה היודע, אלוהים, שאני זקוק לחברים לקראת הסוף.
שמור את מחשבתי חופשייה מידע מיותר של אין קץ פרטים,
ותן לי כנפיים להגיע לעיקר.
נצור את לשוני מלדבר על ייסורי ומכאובי, הם מתרבים מאוד,
והחשק לספר עליהם הופך מתוק יותר ויותר ככל שהשנים חולפות.
איני מעז לבקש את החסד ליהנות מסיפורי כאביהם של אחרים,
אך עזור לי לשאת אותם בסבלנות.
איני מעז לבקש זיכרון טוב יותר, אך אני מתפלל ליתר ענווה,
ולפחות ביטחון גאוותני כאשר זכרוני מתנגש עם זיכרונות של אחרים.
למד אותי את השיעור המפואר שלעתים אני עשוי לטעות.
שמור אותי חביב במידה מתקבלת על הדעת.
איני רוצה להיות קדוש. עם כמה מהם קשה לחיות,
אך אדם זקן מר נפש הוא אחת מיצירות הפאר של השטן.
תן לי את היכולת לראות דברים טובים במקומות בלתי צפויים,
ולגלות כישרון באנשים בלתי צפויים.
והענק לי, אלוהים, את החסד להיות מסוגל לומר להם זאת.
אל תכבשו זיתים בבקבוקי פלסטיק של משקאות קלים!
לאודי שלום,
אודה, גם אני בעל מיספר עצי זית ועוסק בכבישת זיתים, התעניינתי בעצתו של פרופסור אבינועם דנין [גיליון 184] בעניין כבישת הזיתים. העצה לכבוש בבקבוקי משקה קל מוצרים המכילים שומנים, בטעות יסודה והיא אף מסוכנת. החומר ממנו עשויים הבקבוקים נמס, אולי לאט מכדי שנבחין בזה מיד, בהשפעת חומצות הנמצאות בשומנים, כולל בזיתים. זו הסיבה שבקבוקי השמן עשויים מחומר אחר מאשר בקבוקי המשקה הקל. שמן זית מכבישה קרה, המאוחסן בבקבוקי שתייה קלה, נפגם ומכיל חומר מומס בריכוז לא גבוה באם האחסון קצר. למיטב ידיעותיי, האטילנים המומסים בנוזל הכבישה נספגים גם בשומן שבזיתים והדבר אינו מוסיף לבריאות.
בברכה,
צבי לפר
יותר מדי מתים מככבים בחלומותיי
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
יותר מדי מתים מככבים בחלומותיי
חלקם מעניינים, אין מה לומר
אפילו מנסים קצת לעזור
אבל יותר מדי
הם מחזירים אותי אחורה
כאילו החיים סביבי כיום פחותים מהם
פתאום אני הולך ערום ומפחיד
פקידות בשירותִי במשרד צה"לי
ושום מִכנס צבאי אינו עולה עליי
ואני צוחק ומנסה להסתיר
חברי הטוב זאב ק. ז"ל לוקח אותי למשרד
חרב-למחצה ששם אוכל לכתוב
לאור פנס כחלחל בחשכה
ושאימי ז"ל תהיה מרוצה
איזה שטויות למה כל כך מעניין
אצל המתים שמככבים בחלומותיי
למה שאני אתן להם הֶרֶף קט לחְיות
בלילות עתיקים כמו אידיוט
הם כל כך מוחשיים שמעירים אותי
לכתוב עליהם זיכרונות שלא היו
שעליהם ישלמו לי בלירות מארץ רפאים
פטורות ממס
התעוררתי כתבתי וחזרתי לישון
נעמן כהן
טעותו של בן יהודה ואפשרות תיקונה:
הבה נחזור להגייה האשכנזית
תגובה למסה המעניינת מאת פרופ' חיים רבין [גיליון 184]
"המבטא הנהוג כיום בפי עדות המזרח רחוק לא פחות ממה שידוע לנו על המבטא העברי העתיק מאשר המבטא של יוצאי אירופה ובניהם," כתב פרופ' חיים רבין במסתו "בעיות הלשון העברית הנכונה מנקודת מבטה של הבלשנות". קביעתו נכונה היום יותר מזמן כתיבתה. בימינו אפילו יוצאי ארצות ערב הפסיקו להגות ע' וח' גרוניות.
בעיית ההגייה העברית קשה היום עוד יותר. מי למשל יודע היום לנקד? הניקוד הוא תורה קשה שרק יחידי סגולה מחזיקים בה. לא מכבר הועלתה הצעתו של ד"ר מרדכי מישור לבטל למעשה את רוב סימני הניקוד ולהנהיג ניקוד בסיסי בלבד. בעיית ההגייה העברית של ימינו נוצרה עקב טעותו של בן יהודה.
אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית, עשה טעות היסטורית. כאשר עלה בן יהודה מליטא לירושלים, התרשם מהגיית האותיות הגרוניות של העברית הספרדית, והחליט לנטוש את ההגייה האשכנזית בה דיבר, ולאמץ את ההגייה הספרדית. בזמנו זו היתה מהפיכה גדולה, שכן אז מנו היהודים האשכנזים כ-93 אחוזים מיהודי העולם. בניגוד לעברית הספרדית, העברית האשכנזית (גם התימנית) המשיכה לשמור על ההבדל בין פתח, קמץ, וחולם, ובין סגול לצירה. בדיעבד התברר כי נתקבלה התוצאה השלילית מכל הכיוונים, אף אחד בימינו אינו מבטא יותר את האותיות הגרוניות ובד בבד אבד היתרון של ההגייה האשכנזית. כדאי לזכור, כל דובר עברית אשכנזית או תימנית אינו צריך לשנן חוקי ניקוד קשים ומשמימים, כי הניקוד נעשה בדיוק כדיבור. (או-קמץ, אַה-פתח, אוי-חולם, אֵיי צירה אֶ-סגול) לכן הפיתרון לשמירת ההגייה הנכונה אינו נעוץ בשינוי הניקוד אלא בחזרה להגייה האשכנזית.
השינוי אינו בלתי אפשרי כפי שנראה לכאורה. אצל החרדים התפילה עדיין נאמרת בהגייה הנכונה ובשביל הציבור החילוני תספיק מן הסתם קריאת חדשות בערוצים הציבוריים כדי לשחזר לאט את ההגייה שאבדה. השבת ההגייה הנכונה ושמירת הניקוד המלא יבטיחו את שימור התרבות העברית.
המיסה ב-סי מינור הגדולה של באך
בהיכל התרבות הגווע [כשעתיים]
המקהלה הפילהרמונית מפראג חוננת אותנו פעמים אחדות בשנים האחרונות בביצועים קוליים מופלאים, בייחוד חטיבת הקולות הנשיים הדקים והגבוהים, וחטיבת הקולות הגבריים העבים, ויש בה כנראה יותר זמרים מחוננים מאשר בנבחרת הלא מוצלחת שגירדה הפילהרמונית לביצוע המיסה הגדולה של באך: אניישקה טומשבסקה, סופרן; בריטה שוורץ, אלט; דניאל יוהנסן, טנור; אגברט יונגהנס, באס-בריטון. יוהנסן וטומשבסקה נשמעו כאילו נלקחו ממקהלת נוער. יש כנראה אינטרס מיוחד להנהלת הפילהרמונית, המתמסרת להרס ההיכל ולחיסול מפעל המנויים רב-הוותק שלה, להביא זמרים וזמרות שמתקשים למלא בקולם את ההיכל בעל האקוסטיקה המופלאה, וזאת במטרה להוציא את דיבת היכלם רעה.
החתולה הלבנה בעלת הכתמים האפורים והחומים שיצאה לטייל על הבמה משמאל באמצע שירת "הושע-נא במרומים" (אושָׂנה אין אקסלסיס] נראתה כאילו נשכרה גם היא על ידי הנהלת ההיכל, שלא טרחה בקיץ אפילו לרענן את רצפת העץ [הפרקט] השחוקה (אך איתנה) של האולם, ולצחצחה לקראת עונת הקונצרטים החדשה, וכל זאת כדי להוכיח כנראה שהגיע זמנו להיהרס.
כך גם מגרש החנייה בחוץ, המשטח הגדול היחיד שממנו נראית עדיין חזית היכל התרבות, נמצא כבר בשלבי הריסה, וקרוב לוודאי שכרוב החניונים הנחפרים על ככרות בישראל הוא לא יחזור לגובהו הטבעי, גובה הרחוב, אלא יתרומם כמטר או שניים ויהרוס את היכולת להתבונן ממפלס הרחוב אל החזית המונומנטאלית, ההיסטורית (אם תישאר בכלל) של ההיכל.
הקונצרט היה קצת משעמם, לבד מקטעים מצויינים אחדים של המקהלה. התזמורת ניגנה היטב אך לא התעלתה. ניצוחו של הזמר-לשעבר פטר שרייר לא הלהיב. אולי אם הוא עצמו היה שר, היה הערב מוצלח יותר. גם הטקסטים, עיקרי האמונה הנוצרית והכנסייה, לא מלהיבים.
אחדים בקהל פרשו לאחר ההפסקה. מחיאות הכפיים לא היו ממושכות מדי, וכוּונו בעיקר למקהלה המצויינת. מחצית מאלה שעימם שוחחנו על התוכנית לעבור לסינרמה כדי להקל על הריסת ההיכל בשנים הקרובות, לא האמינו למשמע אוזניהם וחשבו שמדובר במתיחה מקאברית. החצי השני, שידע כי גורל ההיכל כנראה נחרץ כבר, הודיע בפסקנות כי יבטל את המנוי וכי לסינרמה לא יגיע אפילו חינם. החוצפה הזו, להציע את ה"אקוסטיקה" של הסינרמה [ולהשקיע גם באולמה ל"שיפוצים"!] – כתחליף להרס האקוסטיקה הנהדרת של היכל התרבות! – אפילו בחלם, אילו היה לה היכל, טמטום שכזה לא היה מתרחש, ויש להתפלא על העיתונות, שמקדישה נחלים של צבעי דפוס למזמוטי קצב (כביכול) ואינה עורכת תחקירים רציניים סביב השערורייה של הזנחת היכל התרבות לקראת הריסתו בתירוץ של שיפוצו והקטנת מימדיו.
אגב, בסביבה כבר נבנה עוד קפה, וממול ביתן הלנה רובינשטיין נפתח מרכול, כי בעלי העסקים כבר מריחים כנראה שכאן עומד לקום קניון חדש של חנויות על חורבות המתחם התרבותי היפה ביותר, ההיסטורי, הטבעי, של תל אביב ואולי גם של הארץ כולה.
זה היה קונצרט פתיחה [19.10] עם שירת "התקווה" בביצוע התזמורת בהרכב מוקטן (כנדרש), המקהלה ומפראג והזמרים, והפעם בלי זובין מהטה (שכבר כמעט שכחנו כיצד הוא נראה) ובלי השתתפות הקהל. אבל באוזנינו הוא צלצל כמו קונצרט פרידה, וככה יהיו כל הבאים אחריו בעונה אחרונה זו של פלא היכל התרבות העומד להיהרס.
אזרחים, כיתבו לפילהרמונית והודיעו לה שאם תפגע בהיכל התרבות ותעקור ממנו [תהליך ההרס והשיפוץ-כביכול יימשך לפחות חמש שנים וגם ישקע בגירעון עצום ללא כיסוי] – אתם לא תמשיכו את המנוי שלכם ולא תגיעו לסינרמה!
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,227 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל