| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 186
תל אביב, יום חמישי, ד' בחשוון תשס"ז, 26 באוקטובר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: משה דור: יום שחור / רעידת אדמה / הה, שוודיה, שוודיה / הצרצר של מיירה // מַיְרָה סְקְלֶרוּ: צְרָצַר בְּבֵית הַסֵּפֶר (שיר)
אש זרה, סיפור מאת שלמה בן-עזר
אורי הייטנר: מחיר האיוולת
יוסי גמזו: הַמְּנַצְּחִים (שיר) // רוני גרוס: קַבָּלַת שַׁבָּת (שיר)
איליה בר-זאב: סִמְטָה וּבַיִת אַחֲרוֹן / …עַל בָּסִיס מָקוֹם פָּנוּי (שני שירים)
דורון גיסין: ועדת סל התרופות – גרסת המקור
מסעדה לבנונית במעיינות הבניאס, בהנהלת מוניר מרהג'
עמנואל בן-עזר: רוחצים את המלפפון לפני או אחרֵי?
רשימת הרצאות ומפגשים של אהוד בן עזר לקראת שנת הלימודים תשס"ז
אחרי שראינו בעיתון את תוכנית הבנייה-מחדש לתיאטרון "הבימה", אנחנו מרימים ידיים. העיר תל-אביב נפלה בידי מטורפים שמבזבזים כספי ציבור כדי להרוס בנייני ציבור היסטוריים ולהפוך אותם לדמויי קניונים חסרי ייחוד. העיר לונדון מלאה תיאטראות ישנים, חלקם באמת לא כל-כך נוחים אך התיאטרון האנגלי פורח ומכל העולם באים להצגותיו. אולם "הבימה" הנוכחי הוא משוכלל מאוד בהשוואה ללונדונים אלה, אבל זה לא יעזור לו ולהיסטוריה המעוגלת של חזית הבניין כולו.
הדירו רגליכם מהמתחם הזה בשנים הקרובות כי כולו יהיה חפירות ופיגומים ובונים בו חניון שישמש בבוא היום רק את הקניון שקרוב לוודאי יצוץ מבין חורבותיהם של היכל התרבות ותיאטרון "הבימה".
ואם מדובר באזהרה סופית של מכבי אש ל"הבימה", הרי שצריך לסגור לא את אולמה הקיים הישן והמרווח אלא את אולם האופרה החדש שאין בו מעבר מרכזי והוא עלול להפוך למלכודת-אש, מחוץ לעובדה שהאקוסטיקה שלו באמת מחורבנת, ורק מוכיחה שקשה לחזור על הישגי העבר של היכל התרבות ז"ל.
ואם מדובר על מלכודת אש, כדאי להיזהר גם ממגדלי עזריאלי, וזו, זיכרו, חוות דעת של הדיוט אך לא אינטרסנט.
משה דור
יום שחור
מודה ועוזב ירוחם. בבחירות האחרונות הצבעתי בעד העבודה, קרי עמיר פרץ. התחרטתי מרה על הצבעתי עוד בטרם מלחמת לבנון השנייה, כאשר מר "אג'נדה חברתית" נפל במלכודת של רב-תחמן אולמרט וקיבל את משרד הביטחון. מאז לא עבר יום, ולא לילה, שבו לא הכיתי על חטא.
היום שבו ייכנס אביגדור (איווט) ליברמן ("קווי היסוד שווים לכפרות") לממשלה יהיה יום שחור לישראל. "יום שחור" הוא מטבע לשון שחוקה. אתה שואל חבר לשלומו והוא נאנח ואומר, "אל תשאל. אתמול היה לי יום שחור" וכו' וכו'. אבל הקלישה קיבלה עכשיו זריקת נעורים מתחדשים. פרצופה של מדינת ישראל, שכבר נשתבש במידה ניכרת מכל מיני טעמים, ייתכער עכשיו עד כדי כך שספק אם הזריז והמוכשר בין המנתחים הפלאסטיים יוכל לתקון מעוות.
אני פטור מלהסביר מדוע. ים של דיו – גם זו מטבע לשון ישנה – כבר נשפך בנושא הזה. ומי שלא תפס עד כה את הסיבות לקינה גם לא יהיה מסוגל לתפוס אותן ביום השחור הממשמש ובא, אם מפני קוצר השגתו ואם מפני שהוא תומך בצירופו של איווט יקירנו ו"ישראל ביתנו" לממשלה וחש עצמו מסוגל "לישון טוב יותר" כשיקרה מה שיקרה.
נחזור לעמיר פרץ. עדיין יש קולות בודדים המבטיחים לו אנדרטה בהיכל הנצח של ההיסטוריה הישראלית אם ישתטח על מסילת הברזל שעליה רצה הרכבת המטורפת של אהוד אולמרט, הציניקן בה"א הידיעה בדברי ימינו המודרניים. אפילו יקרה נס ומר פרץ יקבל במפתיע את מרות מצפונו האבוד, הוא ומפלגתו כבר שייכים למדור החפצים הנשכחים שאיש אינו תובע עליהם בעלות.
אינני יודע מיהו, באמת, אביגדור ליברמן, הכוכב הדורך בשמי ההגירה הרוסית ו"האיום האסטרטגי" הממשי על המדינה שהוא מתיימר להציל (זכות היוצרים שייכת לשר התרבות אופיר פינס) – ובוודאי שאינני יודע מיהו, באמת, יהונתן שלו, ארקדי גיידמאק – אבל אני יודע שעמיר פרץ הוא החזן שנותר לבדו בבית-כנסת נטוש, שמתפלליו פונו על-פי צו הריסה למיבנים מטים לנפול. הוא עומד שם, בודד לחלוטין, מתבונן בעיניים עששות על סביבותיו, מנסה לסלסל בדל ניגון, אך הנעימה נתקעת בגרונו הצרוד.
ועל זה אמרו חכמים: די זה די.
רעידת אדמה
יו"ר ועדת ההיגוי להיערכות לרעידת אדמה, ד"ר אפרים לאור, מזהיר: "רעידת אדמה עלולה להתרחש בישראל בעוד שניות או בעוד עשור. עשרות אלפי בני אדם יכולים ליהרג כתוצאה מרעידת האדמה... רעידת אדמה מסוכנת יותר מפצצה גרעינית."
מדבריו של המומחה יוצא שמדי שמונים שנה עלול לפקוד אותנו רעש הרה-אסון. רעידת האדמה הקטלנית האחרונה התרחשה בארץ ישראל לפני 79 שנים. השנה הבאה יכולה אפוא, חלילה, להיות מה שקורין בלטינית "אנו הוריביליס" ובעברית צחה, שנה נוראה.
כמובן, מדינת ישראל איננה ערוכה כלל לאפשרות כזו. המצב הזה כבר נעשה מעין פזמון חוזר אצלנו, משהו בלתי נפרד מהווייתנו. לא היינו ערוכים למלחמת לבנון השנייה. איננו ערוכים למאבק אמיתי בהתדרדרותנו החברתית. אז למה נהיה ערוכים למקרה שתפגע בנו רעידת אדמה רצינית?
תחמננו הלאומי מר אולמרט – אם אכן ישרוד בראשות הממשלה גם בשנה האזרחית הקרובה – אל נכון ימצא שעיר לעזאזל שעל כתפיו, או על כתפיה, תוטל האחריות לפורענות הגיאולוגית. זה מנחם אתכם, קוראיי הנלבבים? ושמא אתם סבורים שהרעש הצפוי – טפו, טפו, טפו – הוא רק חוליה בשלשלת רעידות האדמה הבלתי פוסקת הפוקדת אותנו למן כינון הממשלה הנוכחית ומשום כך אין צורך להיבהל?
עם טיעון כזה אי אפשר להתווכח. מה כן ייתכן לעשות? ללכת בעקבות שארי-בשרינו האורתודוכסיים ולהתחיל לקרוא פרקי תהילים.
הה, שוודיה, שוודיה
למדנו מהתקשורת הכל-יודעת: בשוודיה, אותה מדינת-רווחה בצפון אירופה, התפטרו באחרונה שרת התרבות מפני שלא שילמה אגרת טלוויזיה במשך שש-עשרה שנים
ושרת המסחר בגלל חשד שלא שילמה מס הכנסה שהיתה צריכה לשלם.
כן, עיניכם אינן מוליכות אתכן שולל: שתי חברות הממשלה השוודית פרשו מן הממשלה בגלל...
לא איכפת בגלל מה (אני שומע את שרינו מתגלגלים מצחוק).
הדבר קרה בסקנדינאביה, רחוק-רחוק מארץ הבחירה.
אפשר להירגע.
רק בשנה
בארה"ב – מדינה שאיננה חשודה באהבת השירה – קיים, בכל זאת, מוסד מכובד ושמו "האקדמיה של המשוררים האמריקנים". עם נגידי המוסד הזה נמנים גדולי הפייטנים שהעמידה ארץ-הענק. גם המשורר הדגול סטנלי קוניץ, מי שהיה "שר השירה" של ארה"ב ונפטר השנה בשנתו המאה ואחת, היה נגיד של האקדמיה. לא ייפלא, אם כן, שכתב-העת הרשמי של המוסד המהולל, "דה ג'ורנאל אוף דה אקאדמי אוף אמריקן פואטס", הקדיש בגיליונו החדש (סתיו 2006) מאמר הספד מעמיק למנוח, פרי עטו של המשורר מייקל ראיין.
במאמר מציין המחבר שבשביל קוניץ היתה השירה "משמעת רוחנית, אמצעי להתקיים ולדעת את עצמו ואת העולם."
משמעת וידיעה, שני ערכים חשובים באמת ובתמים.
אז איך ייתכן שבכותרת המאמר מגלים לנו שסטנלי קוניץ נולד ב-1906 בעוד אשר הפייטן ז"ל ראה את אור העולם ב-29 ביולי 1905?
מילא, הטעות היא רק בשנה, שנה אחת ויחידה, שאולי איננה נחשבת בהשוואה למניין שנות חייו של הנפטר ואיננו נשכח, אך כשהשגגה הזאת נופלת בביטאון הרשמי של האקדמיה של המשוררים האמריקנים, במאמר הערכה שופע הוקרה לאישיותו וליצירתו...
לא נעים.
אבל כמה נעים להיווכח שלא רק כתבי-העת הספרותיים שלנו חוטאים, פה ושם, ב"חוסר דיוק" אלא גם הם, בעלי-בריתנו שמעבר לאוקיינוס.
הצרצר של מיירה
ואם נדרשנו לשירה, הבה נחתום את הטור בשיר יפה של משוררת אמריקנית, שעניינו צרצר, אך צרצר שנודעת לו משמעות המפליגה מעבר לצרצריותו וגם זיקה לארצנו שלנו. זה אומנם איננו "הצרצר משורר הדלות" של ח"נ ביאליק אבל אותו חרק עצמו, הנקרא בלשוננו גם צרצור, שמסכת חולין מעידה עליו ש"יש לו ארבע רגלים וארבע כנפיים", ואין לי אלא לקוות שתרגומי המובא בזה ינעם להקורא ויפתח לפניו שערי צירצור של מזל טוב (כדרך, למשל, שמאמינים הסינים):
מַיְרָה סְקְלֶרוּ
צְרָצַר בְּבֵית הַסֵּפֶר
תירגם משה דור
אֲנִי גּוֹחֶנֶת כְּדֵי לָגַעַת בּוֹ, צְרָצַר בּוֹדֵד הַמּוּטָל עַל גַּבּוֹ
בְּמִסְדְּרוֹן בֵּית-סֵפֶר, מִתְעַלֵּם מֵרַגְלֵיהֶם
וּמִכַּפּוֹת רַגְלֵיהֶם שֶׁל יְלָדִים וִילָדוֹת הַשּׁוֹטְפִים עַל פָּנָיו כְּנָהָר. אֲנִי מְנַסָּה
לַהֲפֹךְ אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַמְשִׁיךְ בְּעִסּוּקָיו, יִהְיוּ מָה
שֶׁיִּהְיוּ, אֲבָל בְּתַקְּנִי אֶת הַמְּעֻוָּת הוּא חוֹזֵר וְנִשְׁמָט פָּצוּעַ
עַל צִדּוֹ, וְכַפּוֹת רַגְלָיו חוֹזְרוֹת וּמְדַוְּשׁוֹת בָּאֲוִיר. בֵּין אִם
הַפְּגִיעָה אֵרְעָה בְּחֶלְקִיקִים מְסֻיָּמִים בְּמֹחוֹ, וּבֵין אִם מַשֶּׁהוּ
נִשְׁבַּר, הַנֶּזֶק נִגְרַם וְאֵין בִּיכָלְתִּי לִפְתֹּר אוֹתוֹ. אֲנִי יוֹדַעַת
שֶׁהַדָּבָר נֶעְדָּר כָּל חֲשִׁיבוּת: הַיּוֹם מְבִיאִים לִקְבוּרוֹת אֶת הַיֶּלֶד הַחֲמִישִׁי
שֶׁנּוֹרָה בִּידֵי שָׁכֵן בְּאֵזוֹר מוֹשָׁבָם שֶׁל חַבְרֵי כַּת הָאֵימִישׁ. הַיּוֹם חוֹזְרִים
וּמְמַלְּאִים אֶת הַמִּנְהָרָה מִמִּצְרַיִם לִרְצוּעַת עַזָּה – כְּמוֹ אֶת קַעְרַת
הַדַּיְסָה בְּסִפּוּר הָאַגָּדָה – בְּחָמְרֵי נֶפֶץ.
דּוֹמֶה שֶׁנִּבְצָר מֵאִתָּנוּ לְהַפְסִיק אֶת עֲשִׂיָּתֵנוּ.
מיירה סקלרו, ילידת בולטימור שבמדינת מרילנד ובת למשפחה יהודית שמוצאה בליטא, היא משוררת אמריקנית נחשבת, פרופסור לספרות באוניברסיטה האמריקנית בוושינגטון הבירה ואחת מראשי המחלקה לכתיבה יוצרת שלה. פגשתי בה לראשונה לפני שלושים ושש שנים, כשהגיעה לישראל לביקור של קריאת שירה בחסות ממשלת ארה"ב. מאז חזרה וביקרה בארץ פעמים מספר ומיבחר משיריה בשם "אוכלי העפר הלבן" ובתרגומי ראה אור בראשית שנות התשעים בהוצאת "תג". זיקתה הנפשית העמוקה של מיירה לישראל מוצאת ביטוי רציף בשירתה.
מחווה לשלמה בן-עזר בן השמונים
בשבועות אלה מלאו שמונים לשלמה בן-עזר בן בלפוריה והמשפחה חגגה אותם במסיבה חגיגית בבלפוריה בחצר בית בנו יריב, הגר לידו, שם בירכוהו בני-משפחתו ובהם בניו יריב ואהוד, אחותו חסיה, נכדו ונכדותיו, וכן בן-דודו של אביו, אהוד בן עזר, שבא עם משלחת של ענף המשפחה הפתח-תקוואי, והרחיב בדבריו על תולדות המשפחה לטובת הצאצאים הצעירים והצאצאיות היפהפיות שהם כבר דור שמיני בארץ. בני-המשפחה גם רשמוהו פעמיים בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל.
שלמה הוא לא רק עובד אדמה מסור כל ימיו אלא כטבע המשפחה גם מושך בעט סופר. עד כה הוציא ספר אחד "בשיפולי גבעה" בשתי מהדורות, השנייה רחבה יותר, ובה גם פרק מרתק שכתב אביו שמעון בן-עזר על תקופת עבודתו אצל סבו יהודה ראב בן-עזר בשלהי מלחמת העולם הראשונה וכיצד טיפל בו, בסב, בעת שנכווה בבית המניע שבפרדס בכל חלקי גופו.
בידי שלמה מצוי כתב-יד ערוך ומוכן לדפוס של ספר נוסף, "בלפוריה, סיפורו של מושב", שהוא רב ערך מאין כמותו לתולדות בלפוריה. הבה נקווה כי ספרו ייצא לאור בקרוב. הפרק הבא לקוח ממנו.
שלמה בן-עזר
אש זרה
עקב המצב הקשה פרצו לעיתים סכסוכים בין חברים, והיו מריבות שחרגו משליטתו של הוועד המקומי ומיכולתו לדון ולפייס בין הצדדים. מהר מדי הגיעו עד לערכאות הממשל הבריטי ואל המשטרה מעשים, שהתחילו מקטנות והלכו והסתבכו עד לידי איומים ומכות.
פרותיהם של שניידר ותתר פרצו ועלו על שדהו של פישמן – יצא פישמן לגרשם ודקר אחדות מהן בקלשון שהחזיק בידו, הגיעו בעלי הבקר וחבטו בו נאמנות.
פישמן הגיש תלונה במשטרת נצרת, והשוטרים באו ואסרו את המכים. עד שנערך המשפט, שכב חולה במיטה ותבע את שתי המשפחות על נזקי מחלה, וביטול מעבודה.
שתי המשפחות פנו אל ד"ר לקטוש שכנם, שיעיד כי כל מחלתו של פישמן מדומה, והוא מתחזה, אך למרות שהציעו לו סכום כסף מסוים תמורת חוות הדעת, הוא סירב. ד"ר לקטוש שימש כרופא בהונגריה, משם עלה. בבלפוריה הקים משק, וחי בעוני עם משפחתו. לעיתים הוזעק אל חברים שנזקקו לשירות רפואי דחוף.
מקרה זה חצה את המושב לשני מחנות תומכים מזה ומזה.
או המעשה בפרד שנחתך בצווארו מחוט תיל, ובעליו התלונן במשטרה על השכן, שאיתו היה מסוכסך בענייני גבול. עקב התלונה הגיעו שוטרים ממשטרת נצרת ואיתם גששים בדואים שעטו על המקרה בשמחה – עד שמצא הגשש כי הפרד חתך את עצמו מחוט תיל שנמתח בחצר. המקרה גרם לבושה רבה ולהתבזות חברי המושב לעיני השוטרים הזרים.
והיתה מריבה גם על רקע אידיאולוגי – בשנים קודמות היה המושב מבחינה זו למופת בהרמוניה שבה חיו החברים ביניהם וידעו לגלות סובלנות האחד כלפי דעותיו השונות של האחר. והנה, ביום הירצחו של חיים ארלוזורוב, בלהט הוויכוח עם ניוטוב הרוויזיוניסט המושבע – הוריד שייקה על ראשו שק סובין שנשא על כתפיו מן המחסן.
חורשת האיקליפטוס המשותפת לכל חברי הכפר, מול בית-החולים, שבה היו לכל חבר דונם וחצי עצים רשומים כחלק מן הנחלה, גרמה גם היא לא מעט סכסוכים. קרה שחבר חיפש לו עמוד מתאים וגלש לחלקתו של השני, ופעם, בהתלקחותו של ויכוח בין שניים, כאשר שניהם היו מצוידים בגרזנים, נראה היה לאחד כי אויים באמצעות הגרזן, והבירורים והמשפטים נמשכו שבועות. הייתה זו אש זרה שעד כה לא ידעוה במושב – שנבעה ללא ספק מן המצב הקשה ללא מוצא שבו היו חברים מצויים.
ד"ר מנדרסהויזן נחשב לרופא בכיר בארץ ובעל שם בקנה מידה עולמי, כאשר עלה לארץ התחיל את עבודתו כרופא משפחה בבלפוריה. כאן לא הצליח לבסס את מעמדו הראוי לו, וחברים אחדים דרשו מקופת החולים להחליפו. היו גם מי שביקשו ללמדו פרקים ברפואה, אולי משום שזכרו עדיין את ד"ר האמר המיתולוגי, שערך את ביקוריו ביישובי העמק, כשהוא רכוב על הפרד ושפע אמרות כנף ובדיחות.
על ד"ר האמר סיפרו כי פעם הוזעק לתל-עדשים אל אישה צעירה שהתקשתה ללדת, ולא הספיקו להביאה לבית-החולים. כאשר הגיע לבית, יצאה לקראתו אם-היולדת כשהיא פוכרת את ידיה ומקוננת: "אוי וֵי דוקטור האמר, איזה ימים חשוכים באו עלינו!" – אמר לה הרופא: "מדוע לא הזעקתם אותי כאשר הלילות היו בהירים?"
וכאן, אולי משום שכבר בגרו בכמה שנים ונעשו מטופלים במשפחות, והמתח לא הרפה מהם – בא אליהם רופא, ד"ר מנדרסהויזן, שגם כאשר דיבר עברית היה זה בהברה גרמנית, שאליה לא הורגלו עדיין.
את סיום עבודתו במושב יש לזקוף לזכותו של סגל שבא למרפאה וחבט בו, בטענה שזלזל בטיפול באשתו.
כך חולפת לה עוד שנה, וכבר עשר שנים עברו מיום עלות המושב על הקרקע, והעניינים כלל אינם זזים. חוות דעת מגיעות מגיאולוגים שונים על מקור מים רבים שנמצאים בשטח הגלריה, ועל כך שאין כל טעם להרחיב ולהעמיק את הבאר הגרמנית הקיימת מחשש פן תתמוטט – אלא להתרחק ממנה צפונה כלפי הגבעה כדי חמישים מטרים ושם לבצע קידוח יותר עמוק שיעלה ממון רב, ותקציב אין לכך – ובכל אסיפה כללית בשנה זו עולים מצוקת המים, וחוסר האפשרות לספק את המעט באמצעי השאיבה המיושנים שקיימים. מאיר מילשטיין, "המכונן", בעל הידע הנרחב בתחום זה, אינו יכול לעבוד בתנאים האלה ומבקש להתפטר מתפקידו – ובמקומו מונה באופן זמני יוסף גוטליב.
משפחת גרשון גוטליב התנחלה תחילה בכפר גדעון, מושב של יהודים יוצאי טרנסילבניה – איכרים מנוסים שבאו באונייה מצוידים בצריפים למגורים, בהמות לעבודה, וכלי חקלאות – אולם כל גוף מיישב לא עמד לצידם בראשית דרכם לתמוך בהם, ועל אף הלהט והידע החקלאי נתקלו גם הם בקשיים ללא דואג ומלווה. משפחת גוטליב – אב, אם, אחים ואחיות, קנו את משק אורנשטיין שעזב את המקום, ובאו להתיישב בבלפוריה.
ר' דוד ברבר, בעל משק בתל עדשים ואיכר למופת – עזב שם את משקו וקנה את משק כהן ועבר עם משפחתו הענפה לבלפוריה. בכל יישובי העמק המצב היה קשה, ודרושה היתה נחישות להיאחז באדמה, ומידה רבה של עקשנות כדי שלא לנטשה. בלפוריה על בתיה ורפתותיה בעלי הגגות האדומים, ואדמתה המרובה והדשנה – קסמה יותר לאיכרי הסביבה, כי ניכר בה סיכוי טוב יותר להתפתחות יישוב חקלאי שיהיה לדוגמה. את הקשיים חזו על בשרם כל המתיישבים בארץ-ישראל, מראשוני פתח-תקווה, ראש-פינה, ראשון-לציון, זיכרון-יעקב, גדרה והביל"וים – ועד לתקופה שבה הברון רוטשילד נחלץ לעזרתם וביסס את המושבות הראשונות. אנשי העלייה השנייה והשלישית פנו בחלקם לדרך הקיבוצית, וכך יכלו להתמודד במשותף עם הקשיים המרובים ביתר קלות. אחרים מבני העליות הללו – זרה הייתה להם הדרך הזו, ואת הדגם לעבודת האדמה ראו באיכרי הכפרים בארצות מוצאם, ובחרו במושב. ר' דוד ברבר עסק בחקלאות עוד בבסרביה, מחוז מוצאו – היגר לארגנטינה עם התיישבות הברון הירש, והעדיף עליה את ארץ-ישראל. בזקנו העבות, ובכל דרך עבודתו – נראה כאיש שדה אוקראיני טיפוסי.
ככל שחלפו השנים הראשונות, המצב הכלכלי לא השתפר ולהפך – הלך והחריף. גם אם לא היתה שנת בצורת מוחלטת, הרי שהיבולים הזעומים בחיטה ובשעורה לא היה בהם כדי כיסוי הוצאות עיבוד השטחים ותשלומים לממשלה ולמוסדות. חובות החברים הלכו ותפחו משנה לשנה, וההבטחה שהייתה מקובלת עד כה בפי החברים "אשלם אחרי הגורן" כבר הלכה ואיבדה את אמינותה. מכתבי הזעקה הדחופים אל המוסדות, לשם קבלת הלוואה כלשהי – נדחו והועברו מרשות אחת לשנייה, ובמצב קשה זה היו חברי ועד המושב, שמנו חמישה חברים נבחרים – מתכנסים פעמיים בשבוע ודנים איך לצאת מן המצוקה הבלתי אפשרית הזו. וגם כאן היו הוויכוחים והקולות בוקעים מהחלונות ומקירות הפח של המזכירות, כשכל חבר מבקש לשכנע, בפתרונות מלומדי ניסיון עוד מעברו בחוץ-לארץ, פתרונות שיקלו את מצבם הנואש של כל יישובי העמק, ובבלפוריה הוא חמור יותר עקב המחסור בתקציב.
חיים טויבר וליבל כהן התעקשו לדרוש מן המוסדות לבנות בית חרושת לעיבוד סוכר בעמק, וזאת מסלק, כפי שהיה קיים באוקראינה ארץ מוצאם, מפעל שפתר בעיית קיום למחוז גדול וגם סיפק מזון לבעלי-חיים מן השאריות. לבסוף הוחלט שהמזכיר עפשטיין ינסח תזכיר אל הסוכנות היהודית, כיד הניסוח הטובה עליו, ובכתיבה תמה, שיביע את דרישות המושב להטבת המצב. לא כל חברי הוועד הסכימו לחתום על המסמך הזה, בטענה שעלינו להתרכז רק בדרישה לעזרה בקידוח הבאר וכשימצאו המים ממילא תיפתרנה רוב הבעיות, ואין לגבב סעיפי דרישות שגם אחת מהן לא תתממש.
אורי הייטנר
מחיר האיוולת
בשנה שעברה, בתקופת ההתנתקות, לקראתה ואחריה, רוב גדול בקרב אזרחי ישראל תמכו בה. כך הוכיחו כל הסקרים. היום, כעבור שנה, באותם סקרים, רוב אזרחי ישראל סבורים שההתנתקות היתה טעות. לא חל מהפך אידיאולוגי וערכי בשנה הזאת. ההבדל בין השנה הזו לקודמתה, הוא שהשנה אזרחי ישראל התעמתו עם המציאות, בעוד אשתקד הם התעמתו עם החלומות. המציאות הוכיחה שמתנגדי ההתנתקות צדקו, ובגדול.
באווירה הציבורית בתקופת ההתנתקות, לא היתה נכונות אמיתית להקשיב לאזהרות. מי שהזהיר, תוייג כמי שמתרץ את התנגדותו האידיאולוגית הגורפת לכל נסיגה בטיעוני ריאל פוליטיק וביטחון. קשה היה לאנשים כמוני, המאמינים שאין מנוס מחלוקת הארץ, כדי להבטיח את צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה, והמבינים שהדרך לכך היא הפרדות יזומה, באין פרטנר לשלום – להשמיע קול האומר שהמלך עירום, שזו תכנית רעה, שזו איוולת שמחירה יהיה כבד.
היום, כשהמציאות פקחה את עיני הציבור, ניתן לקיים דיון אמיתי בשיקול דעת, ולנתח את הגורמים לכישלון.
איוולת, כיניתי את התוכנית. הביטוי הבוטה ביותר לאיוולת, הוא הנסיגה מהתוחמת הצפונית. מדובר בצפון רצועת עזה, מצפון לגדר ההפרדה הישנה, שבו ישבו שלושה יישובים יהודיים – אלי סיני, דוגית וניסנית, ולא היו בו תושבים פלשתינאים. היישובים היהודיים, היו, למעשה, החלק הדרומי של חוף אשקלון, וחיו בשכנות ליישובים כמו נתיב העשרה, יד מרדכי וזיקים.
הנסיגה מאזור זה היתה מנוגדת לעקרונות תוכנית ההתנתקות. התוכנית דיברה על הצורך להיפרד מהפלשתינאים – אזור זה היה מופרד מן הפלשתינאים. התוכנית דיברה על קיצור הגבול בינינו לבין הפלשתינאים כדי להקל על הגנת המדינה – באזור זה הנסיגה דווקא האריכה את הגבול, לעומת המצב הקודם. לא היתה כל סיבה הגיונית לסגת מאזור זה, אך היה ברור שנסיגה ממנו תיצור סיכון ביטחוני – תוחמת זו היא מעין מוצב פלשתינאי חודר, והנזק הפוטנציאלי של ירי טילים ממנו הוא הגדול ביותר, בשל קרבתו לאשקלון ולמתקנים האסטרטגיים שבסביבתו.
מדוע, אם כן, ישראל נסוגה מהתוחמת הצפונית? מדוע ישראל עקרה ללא כל סיבה הגיונית שלושה יישובים? הסיבה לכך, היא הקו הירוק. הרצון של הממשלה היה לסגת נסיגה מלאה, עד הסוף, עד הקו הירוק, עד קווי 4.6.67. אך זו האיוולת הגדולה ביותר. הסיבה העיקרית שבעטיה אסור היה לסגת משטח זה, היא מניעת התקדים הרה האסון של נסיגה לקו הירוק. יתר על כן, ברור שנסיגה חד צדדית יוצרת תחושה של ניצחון הטרור וכתוצאה מכך מעודדת ומסלימה אותו. נסיגה מוחלטת מתפרשת כניצחון מוחלט. לעומת זאת, נסיגה חלקית, שלצדה סיפוח חלק מן השטח, יוצרת אצל הטרוריסטים תחושה של תשלום מחיר, של הפסד. לכן, העיקרון של עיצוב חד צדדי של הגבול, חייב להתבסס על שמירת האינטרסים הטריטוריאליים והביטחוניים שלנו, ולא להתיישר על פי תביעתו של הצד השני.
ומדוע אריק שרון היה נחוש לבצע נסיגה מוחלטת, עד הסוף, עד המילימטר האחרון, עד הבית האחרון של הישראלי האחרון ביישוב האחרון?
ראשית, הוא האמין, שבכך לא תהיה עוד עילה לפלשתינאים לתקוף אותנו. הוא לא רצה להשאיר חוות שבעא אלה או אחרות, כדי שלא יהיה עוד על כל תרוץ שיצדיק ולו ירייה אחת מרצועת עזה לעבר שטח ישראל.
שנית, הוא האמין שאם בכל זאת ישראל תותקף מעזה אחרי נסיגה מוחלטת, העולם כולו יתמוך בישראל, יגנה את הפלשתינאים על תוקפנותם ויתמוך בתגובה ישראלית על התוקפנות, תהיה קשה ככל שתהיה.
שלישית, הוא האמין שרק בנסיגה מוחלטת העולם לא יראה בישראל אחראית למה שקורה מעבר לגבול, בעוד נסיגה חלקית תתפרש כהמשך הכיבוש והקהילה הבינלאומית תדרוש מישראל אחריות על מה שיקרה בעזה.
כל הקונספציה הזאת קרסה כמו מגדל קלפים. שרון הבטיח שלא תהיה התנתקות תחת אש. אולם ההתנתקות היתה תחת אש. אש מוגבלת, כמובן, הפלשתינאים לא רצו לסכן את הנסיגה, אבל האש המוגבלת היתה אות מבשר רע. ואכן, למחרת הנסיגה החל ירי הטילים המאסיבי לעבר היישובים האזרחיים הישראלים, שהלך והתעצם, בעוד ישראל הבליגה לאורך חודשים ארוכים, עד נפילתו בשבי של גלעד שליט.
אף שישראל הותקפה קשות, בירי מאסיבי על אוכלוסיה אזרחית, העולם אינו מקבל את זכותה להתגונן. אמנם ידיה של ישראל חופשיות יותר מכפי שהיו טרם ההתנתקות, אך עדיין העולם אינו מגבה את התגובה הישראלית, הוא תוקף אותה ומגנה אותה.
אף שישראל נסוגה מכל השטח, העולם רואה בה אחראי למה שקורה מעבר לגבול. הפלשתינאים החלו להתבכיין שהנסיגה היא "כליאתם בכלא גדול", והיום אפילו גורמים בישראל מדקלמים את השקר הגס הזה (אם ישראל תיסוג מכל יש"ע, היא תואשם שכלאה את הפלשתינאים בכלא ענק).
וכך, גם גירשנו את עצמנו מן העיר, גם לקינו במלקות ואנו גם אוכלים את התבשיל המסריח שבישלנו במו ידינו.
לנוכח כישלון ההתנתקות, גורמים יוניים, כמו אנשי יוזמת ז'נבה, למשל, תולים את הקולר בחד צדדיות של הנסיגה. אילו היא היתה בהסכם עם הפלשתינאים, הם טוענים, הכל היה אחרת. אלה שטוענים כך, מתעלמים מן העובדה, שמאז הסכם אוסלו א' בספטמבר 1993, ישראל והפלשתינאים חתמו על הסכמים רבים, וכל ההסכמים הופרו לחלוטין בידי הפלשתינאים עוד בטרם יבש עליהם הדיו.
אנו משלמים היום את מחיר האיוולת, את מחיר קלות הראש וקלות הדעת בקבלת ההחלטות, את מחיר היוהרה והשחצנות של מי שיודעים הכול ואינם מוכנים להקשיב לביקורת, את המחיר של סתימת הפיות והעדר דיון ציבורי אמיתי.
...ועוד לא הזכרתי את האיוולת שבהזמנת המצרים לשמור על הגבול – צעד שבו ישראל התפשרה על ההישג היחיד שנותר מהסכם השלום עם מצרים, בו שילמנו מחיר כה כבד – פירוז סיני, כדי לתת לחתול לשמור על השמנת. את התוצאה אנו רואים היום בציר פילדלפי.
השאלה המטרידה ביותר, אינה שאלת העבר אלא שאלת העתיד – האם למדנו את הלקח?
סופר נידח מעיר: כל מה שאתה מתאר היה מתרחש גם לולא ההתנתקות, לכן מזלנו הוא שאין כיום ישראלים ברצועת עזה., והגבול בינינו לבין אויבינו אינו מתפתל בתוכם. שיהיה רע, ועוד יותר רע, על כך אין בינינו ויכוח. זה בגלל המלחמה הנמשכת והולכת בינינו לבין הפלסטינים ולא בגלל ההתנתקות. אין להתנתקות קשר לכך. קילומטר פה קילומטר שם כבר לא עושים הבדל גדול כאשר אמצעי הנשק תלולי המסלול משתכללים והולכים.
יוסי גמזו
הַמְּנַצְּחִים
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם עוֹבְרִים יוֹם-יוֹם בַּגַּן הַצִּבּוּרִי
וְהֵם מִצְעַד-הַנִּצָּחוֹן הֲכִי גָדוֹל,
בְּלִי חֲצוֹצְרוֹת וּבְלִי תֻפִּים וּבְלִי שִלְטֵי הַגִּבּוֹרִים
אֲבָל קְסוּמִים יוֹתֵר מִכָּל הָאַגָּדוֹת.
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם כְּפוּפִים וְאִטִּיִּים וַחֲרוּצֵי
קְמָטִים רַבִּים, כְּמוֹ סְטֶנוֹגְרָמוֹת שֶל הַזְּמַן
וְהֵם כְּמוֹ נַחַל לֹא אַכְזָב הַמְּפַכֶּה בַּעֲרוּצֵי
אֵיזוֹ אֱמֶת שְקֵטָה, צְנוּעָה, שֶלֹּא הוּזְמָה.
וְהֵם אוֹרְחֵי כָּבוֹד בַּחֲתֻנּוֹת הַכֶּסֶף שֶל חֻפּוֹת
עֲצֵי הַזַּיִת הַקְּמוּרִים מֵעַל רֹאשָם
וַחֲתֻנּוֹת זְהַב הָעֶרֶב הַטּוֹרֵח לְיַפּוֹת
אֶת זִקְנָתָם בְּזִכְרוֹנוֹת עָבָר נוֹשָן.
וְהֵם מִין נֶתֶךְ עַז, אַל-חֶלֶד, שֶל בִּינָה וְשֶל מַזָּל
שֶשּוּם קוֹרוֹזְיָה לֹא זָכְתָה לְהַעֲכִיר
וְאֵיזֶה מַשֶּהוּ פַנְטַסְטִי שֶכַּיּוֹם כִּמְעַט אָזַל
שֶיֵּש לוֹ עֶרֶךְ אַךְ אַף פַּעַם לֹא מְחִיר.
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם יוֹם-יוֹם: הִיא – בְּמִשְעֶנֶת הַקָּנֶה
הַדֵּי רָצוּץ שֶל כַּף יָדוֹ, וְהוּא – כְּנֵר
שֶהִבְהוּבוֹ מֻתְנֶה רַק בָּהּ. אֲנִי רוֹאֶה וּמְקַנֵּא
כְּמוֹ הַקַּבְּצָן בְּאוֹצְרוֹתָיו שֶל מִילְיוֹנֶר.
הִיא מְגַלָּה בּוֹ, כְּמוֹ עֲדֶשֶת מִשְקָפַיִם דּוּ-מוֹקְדִית,
אֶת שְנֵי פָּנָיו, זֶה שֶהָיָה וְזֶה שֶיֵּש:
אֶת הַיָּשִיש שֶאִזְמְלֵי שְנוֹתָיו חוֹרְטִים בּוֹ כְּבוֹגְדִים
וְאֶת הָעֶלֶם שֶהִלְהִיט אוֹתָהּ כָּאֵש.
וְהוּא רוֹאֶה בָּהּ כְּשִכּוֹר שֶמַּבָּטוֹ מַכְפִּיל דְּיוֹקָן
בְּסִימוּלְטָנִיּוּת שֶל קֶסֶם שֶלֹּא גָז,
לְצַד הַסַּבְתָּא הַקְּמוּטָה שֶל הָעַכְשָיו וְשֶל הַכָּאן
אֶת הַקְּרָסָבִיצָה שֶל פַּעַם וְשֶל אָז.
הַגָּן הוֹלֵךְ וּמִתְרוֹקֵן, הָאוֹר דּוֹעֵךְ וּמַאֲפִיל
וְהִלּוּכָם מֵאֵט, לֵאֶה, אֶת פְּסִיעוֹתָיו
כְּמוֹ הַסֻּכָּר הַמִּתְעַבֶּה בְּזַג אֶשְכּוֹל אַלְפוֹנְס אָפִיל
בְּסוֹף הַקַּיִץ שֶהוּא כָּבָר תְּחִלַּת הַסְּתָיו.
אֲבָל כְּמוֹ שְנֵי רָצִים אוֹלִימְפִּיִּים, סָמוּךְ לְקַו-הַגְּמָר,
הֵם אוֹחֲזִים עוֹד זֶה בָּזֶה בְּגַאֲוָה
כְּמוֹ בְּלַפִּיד שֶזֶּה שָנִים, בֵּין הַמָּתֹק וּבֵין הַמַּר,
עָבַר סוּפוֹת רַבּוֹת כָּל-כָּךְ
וְלֹא כָּבָה.
נדפס ב"הליקון", גיליון מס' 58
החל מיום 2 בנובמבר 2006 יישלחו התשלומים לסופרים
עבור שאילות ספריהם בספריות הציבוריות בשנת 2005
לאהוד בן עזר, שלום,
בעקבות הפרסום ב"חדשות בן עזר" [גיליון 184] נפגשתי היום [23.10] עם מר ויקטור בן נעים, מנהל המחלקה לספריות במשרד החינוך. הבאתי לפניו את הדברים שהופיעו בגיליון האינטרנטי שלך בשם זוהר אביב ובשם סופרים אחרים. התברר שהעיכוב חל בשל משרד החינוך ולא בשל מרכז ההדרכה לספריות ציבוריות, שמעתה ואילך יהיה אחראי על התשלום לסופרים. מר בן נעים הבטיח לי שהחל מיום 2 בנובמבר 2006 יישלחו התשלומים לסופרים. כל התשלומים יהיו בשנת 2006.
אנא מסור דברים אלה שלי בגיליון הבא שלך.
בברכה,
בלפור חקק
יו"ר אגודת הסופרים העברים
חֲזַרְזוּר – ולא חוֹרזרזור
אודי,
שמו של אחד מהשטחים של פתח תקווה זכור לי עוד מילדותי ומימי נערותי במשק הפרטי שהיה לנו ממערב לאזור אוניברסיטת בר אילן. אני זוכר היטב כי דיברו על איזור חֲזַרְזוּר – ולא על חוֹרזרזור. אינני בטוח לגבי משמעות השם.
שאול ח.
"אומרים כי בני א"י כבר הורגלו במבטא הספרדי"
לאהוד בן עזר שלום וברכה,
בהתייחס להאשמה שהטיח נעמן כהן בבן יהודה שעשה "טעות היסטורית" בבחירת ההגייה הספרדית, והעדיפה על פני האשכנזית, (ברשימתו "הבה נחזור להגייה האשכנזית", גיליון 185), מבלי להביע דעה על סבירותה של ההצעה, יש לציין שבחירת ההגייה העסיקה במשך שנים רבות את טובי הבלשנים, הסופרים והמורים והיא כנראה ממאנת לרדת מעל סדר יומנו.
ובאשר לבן יהודה: בזיכרונותיו הוא ציין שלראשונה שמע יהודי (גציל זליקוביץ) מדבר עברית בהברה ספרדית טרם עלותו ארצה, ובפגישתו בפריס עם אברהם משה לונץ למד לדעת שבארץ ישראל "גם האשכנזים משתמשים בהברה ספרדית" ("החלום ושברו", עמ' יה וכא).
את עמדותיו ביטא בן יהודה בהרצאתו בפני מורי ארץ ישראל בכינוסם הראשון בזכרון יעקב (אלול תרס"ג, 1903), וכך אמר בין השאר: "גם מצד התועלת אין הכרע למבטא הספרדים. אומרים כי בני א"י כבר הורגלו במבטא הספרדי וכבר יש לו זכות חזקה, אך עלינו לזכור שבני א"י הם המעטים לעומת בני הגולה, והם הלא רובם רגילים במבטא האשכנזי, ואם נבוא לגזור עליהם לדבר במבטא הספרדי, אז נשים מעצור גדול על דרך התפשטות הדיבור העברי.
בן יהודה הציע להחליט:
א. אין רע לתחיית הלשון גם אם תהיינה בה הברות שונות,
ב. נביע את דעתנו כי בני הגולה ידברו במבטא שהם רגילים בו.
ג. בני א"י יקבלו את המבטא הספרדי רק מפני היופי שיש בו לפי טעמנו.
ד. לא נקבלנו עם שגיאותיו, כי אם עלינו לצרפו ולטהרו משיבושיו וכו'.
גם אם ראויה הצעתה של כהן, אל לו להטיל דופי בקודמיה ולהאשימם בטעות היסטורית.
בברכה,
יוסי לנג
רוני גרוס
זוּגוֹת וּפְרָטִים
מְקַבְּלִים מִבַּעַד לַזְגוּגִית
שַׁבָּת אֲדֻמָּה נִכְנֶסֶת.
רֹאשׁ אָדֹם מֵאִיר אֵלַי
מִדִּמְדּוּמֵי הַבַּר הָאַפְלוּלִי,
חִיּוּךְ צָחוֹר חוֹדֵר אֶל חִיוּכִי.
נִרְקֹד?
נִרְקֹד!
אָדֹם לָבָן וְכָחֹל
מְשַׁלְּבִים יָדַיִם
בְּרֶגַע שֶׁכֻּלּוֹ שֶׁלָּהֶם...
איליה בר-זאב
סִמְטָה וּבַיִת אַחֲרוֹן
הָיִינוּ עוֹבְרֵי אֹרַח
בִּרְחוֹב "מְבוֹא יוֹרָם"
עֵינַיִךְ שָׁפְעוּ רָעָב וַתֹּם
"הַגְּדוּד הָעִבְרִי" רָחַשׁ
בֵּין מַחֲטֵי-הָאֳרָנִים
מוּל חוֹמַת הַמְּצֹרָעִים,
בַּיִת אַחֲרוֹן, סִמְטָה לְלֹא מוֹצָא,
צְלִילִים חוֹלְמִים
קוֹרְעִים פִּסּוֹת בָּאֲפֵלָה
כַּף הַיָּד רוֹעֶדֶת בְּמִפְתַח הַחֲצוֹצְרָה:
"קוֹמֶה פְּרִימָה
בְּיוּטִי פְּרִימָה..."
נִגּוּן רָחוֹק – קָרֵב, נוּגֶה –
חַלּוֹן קָטָן, אוֹר יְרַקְרַק-חִוֵּר
שָׁם חָלַמְתְּ (אִם אֵינִי טוֹעֶה)
אַדֻּמַת-שֵׂעָר (אִם אֲנִי זוֹכֵר),
שִׂחַקְנוּ מִתְחַבְּאִים,
לֹא יוֹתֵר.
סִמְטָה וּבַיִת אַחֲרוֹן,
"בֵּית-הַיֶּלֶד", גַּן וּפַעֲמוֹן
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה –
לְלֹא מוֹצָא.
פורסם לראשונה בכתב העת "מאזנים" פברואר 2006
…עַל בָּסִיס מָקוֹם פָּנוּי
עֹבֵד אַדְמָתוֹ –
חֲרוּכֵי-צַיִד תְּלָמָיו
חֲרוּשִׁים פָּנָיו
בִּיסוּרֵי הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה
בְּחִבּוּקָה הָרָחוּם
בְּרֵיחָהּ.
עֹבֵד אַדְמָתוֹ – שָׂבֵעַ.
רְעֵבָה אִמִּי לִקְרָאתִי –
מָלְאוּ אֲסָמֶיהָ.
דורון גיסין
ועדת סל התרופות – גרסת המקור
מאז ומעולם לא חסר עם ישראל לדורותיו חולים שצרכיהם מרובים ואין הפרוטה מצויה בכיסם. מאידך, יהודים רחמנים בני רחמנים הם. לפיכך היו פרנסי הקהילות פונים אל אחיהם בני ישראל ומאיצים בם להרים תרומה למען אותם חולים.
כל עוד נעשה הדבר במסגרת המגביות שניהלו בעלי הכוללים, היו אלה מורגלים בחלוקת הכספים לאנשי שלומם, ולעיתים מזומנות נעלמו מן העין חלקים מהממון לתוך כיסם הפרטי, בחינת "לא תחסום שור בדישו." אל החולים העזרה לא הגיעה והם היו מצויים בחוסר גדול – ועלתה שוועתם השמיימה.
משראו זאת ראשי הקהילות שבגולה [המקור העיקרי לתרומות], עמדו והקימו ועד שכל מעשיו טיפול ישיר בעניי וחולי ארץ ישראל ללא תיאום עם ה"שנוררים" מבית. אגודת "למען ציון" נוסדה בגרמניה ב-1888 בידי מנהיגי הקהילות החרדיות. בין המטרות שהיו בראש מעייניהם של מייסדי הוועד היו חינוך צאן קדושים, מתן אפשרות תעסוקה, ומשלוח רופאים לעריה הראשיות של אה"ק למתן טיפול לחולים שאין ידם משגת.
מיד פרץ ויכוח בין נציגי "למען ציון" לבין ראשי הכוללים, שנתקפחו השפעתם ופרנסתם. ראשי הכוללים גייסו למאבקם כמה תותחים כבדים, את רבני הקהילה האשכנזית בארץ, ואלה מיהרו לפרסם פתשגן נגד פעולות "למען ציון":
"רבנים וגדולי ישראל גם הם נתעו אחרי המאשרים ומתעים והינם מאשרים זדים ובאים לעשות חדשות בארץ ללא תורה וללא אמונה! וידוע תדעו כי כל מי שבא לחדש עד כה בשילוח הכסף בכלל ובעניין החזקת ידי ישוב אה"ק בפרט, יהיה מי שיהיה, כוונתו להזיק ולחבל כרם ה' צבאות ושומר נפשו ירחק ממנו."
שנאמר במקומותינו ובמקורותינו – כסף יעוור עיני חכמים, והעיקר שהכיס הפרטי יהא מלא וכל השאר אינו אלא זוטי דברים, או בלשון עם זר: it's the economics dummy
אך נשוב לסיפור המעשה. בין לבין נשלח רופא שקבע את מושבו בעיה"ק ירושלים תובב"א מטעם האגודה והחל בהבאת מזור לחולים שבין עניי העיר. עד מהרה נתגלה צורך דחוף ביותר בבית מרקחת מודרני, שיכין ויעניק תרופות ואינסטרומנטים שונים כפי שהותווה על ידי הרופא. לכן נוסד באחד מבתי שכונת מזכרת משה "בית הסמים אשר לחברת למען ציון", וכנהוג במחוזותינו נתקנו תקנות וניתן להן פרסום פומבי למען ידעו זאת אחינו בני ישראל. כל זאת בשנת תרנ"א, 1901 למניינם.
ישבה ועדת הסל והוציאה תחת ידה מסמך שכל קוראיו היום יכולים רק להוריק מקנאה למקרא הדברים, שעיקרם לא איבד מאקטואליותם גם היום. ומאחר שכלל נקוט בידינו, כל המביא דברים בשם אומרם, מביא גאולה לעולם, הרי שהמובאות הן מספרו של דב גניחובסקי "הגרפיקאית שאפתה עוגיות מרצפן" (הוצאת כרטא 2006).
"אין מביאין אל הבית סמים אלא מן המובחר, וכל שלא מן המובחר אפילו בזול גדול, אין מביאין אל הבית כלל. בבית הסמים תיעשנה הרפואות מכל הרופאים. מחיר כל פתקא בת יומיים שיש בה רפואה אחת – ארבעה מעטליק, ובעד כל רפואה נוספת בפתקא זו – שתי מעטליקות – יהיו הסמים מאיזה מין שיהיו ואפילו היותר יקרים, חוץ מן הרפואות הבאות בבקבוקים, או צרורות מיוחדות להן מבית מלאכתם. שאין מוכרים אותם אלא בשווים, בלי שום רווח. והוא הדין במיני המאכלים והמשקים להבראת הגוף , כגון יין חינא, מים מינרלים, שמן דגים, סמטוזה וכל כיוצא בזה. אין מוציאין רפואה מבית המרקחת אלא רשום, כבקבוק טהור ומפוקק, ומי שאין לו בקבוק טהור נותנים לו בקבוק מבית המרקחת במחיר אחד מעטליק. ובכל שעה שיחזיר את הבקבוק, יחזירו לו את המעטליק. הכלים המשמשים לרפואה כגון הטהערמאמעטאר וחוקנות ומיחמים וכיוצא בזה, משאילים אותם על משכון לנצרכים להם, לארבעה ימים בחינם, ומכאן ואילך אינם באים אלא בשכר – קאבאק בעד כל יום. בבית הסמים יימצא רוקח תמיד, כל היום וכל הלילה , לרבות ימים ולילות של שבתות וימים טובים."
כמה פשוט, כמה יעיל , כמה יפה. הכול כלול ואין חריגים, ואילו אנו תוהים במה הועילו לנו כל אותן זמירות חדשות שכל מומחה מטעם עצמו רק גורם לכך שוועדת הסל של ימינו מכלה את זמנה לריק ובינתיים ממשיכים החולים שלא להירפא, והמומחים מאדירים את שמם ומרחיבים את פתח כיסם הפרטי.
אולי כדאי לקחת מדי פעם אתנחתא, לעצור, להיזכר ולחזור אל העבר ואולי ללמוד ממנו דבר או שניים...
ב"ג הציע הנשיאות לאינשטיין לאחר מותו של ויצמן
משה דור טועה [גיליון 185] בנוגע להצעתו של ב"ג לאינשטיין את תפקיד הנשיא. הוא לא הציע לו את התפקיד כדי למנוע אותו מוויצמן, אלא דווקא אחרי מותו של ויצמן. אינשטיין דחה את ההצעה, ואז ב"ג הציע את התפקיד ליצחק בן צבי.
לאחר קום המדינה, ב"ג הציע לוויצמן את הנשיאות, אך עיצב את התפקיד במתכונתו הנוכחית, חסרת הסמכויות, בשל איבתו אליו. לא בכדי, ויצמן המתוסכל נהג לומר שהמטפחת היא המקום היחיד שעוד מותר לו לדחוף אליו את האף, מאז שהוא נשיא.
אורי הייטנר
בין שני האישים שררה גם הערכה הדדית
שלום אהוד ,
אני כותב אליך הפעם בעניין כתבתו של משה דור [גיליון 185].
ראשית "מברוק" להצטרפותו של המשורר והפובליציסט משה דור ל"מכתב העיתי" שלך – שמחתי להיווכח כי לא נס לחו מאז ימי טורו ב"מעריב", בזמנים שעוד היה "העיתון הנפוץ במדינה". משה דור מטפל בנושאים עליהם הוא כותב מתוך אחריות ומהימנות אלא שהפעם, שלא כמנהגו, בענייני חיים ויצמן ז"ל ודוד ב"ג ז"ל – התבלבלו זמנים ויוצרות.
ברשותך אנסה להעמיד דברים-אירועים על דיוקם:
א. בעת הקמת המדינה לא היתה כל שאלה מי יהיה הנשיא הראשון, השאלה היתה אם המשטר יהיה נשיאותי (כמו בתנועה הציונית) או משטר ממשלתי-פרלמטרי, בדומה לכמה ממדינות אירופה בשעתו, כאשר הנשיא מכהן בצד הסימלי-הטקסי ואילו הממשלה וראש-הממשלה מטפלים במדיניות ובהוצאתה לפועל.
ב. ב"ג, שישב בארץ בתקופת טרום המדינה ועסק בין השאר בהכנות להכרזתה במסגרת קונסטיטוציונית, דאג לסידור הזה של נשיא מול ראש-ממשלה. ויצמן, ששהה באותה עת בארה"ב ועסק בעזרה (ובאותה עת לא היה נשיא התנועה הציונית) למאמצים בהכרזה באו"ם ובעיקר בשיכנוע מימשל הנשיא טרומן (וגם ניפגש עם טרומן עצמו – סיפור שסופר פעמים רבות ועל כן נדלג על הפרטים) על מנת להסיר את אמברגו הנשק, וכן באיסוף כספים בארה"ב למען "היישוב" ובעיקר בפעילות להכרה דה-יורה במדינת ישראל – וכרגיל אצל ויצמן, בפגישות אישיות, הוא הצליח להעביר את הרוב הגדול של בקשותיו.
כאשר קיבל בארה"ב את המברק מ"מִנְהֶלֶת העם" כי נבחר לנשיא המדינה, האמין שהתפקיד והסמכויות הינן לפחות כמו של נשיא התנועה הציונית, אם לא משטר נשיאותי בדומה לארה"ב.
בבואו ארצה, כבר חולה וקרוב לעיוורון, נוכח לדעת מה המציאות הפוליטית, ומכאן אימרתו הידועה: "לנשיא בישראל נותר רק להכניס את אפו למטפחת..."
מכאן ועד איבה, המרחק רב. אמנם היתה יריבות פוליטית על טקטיקה ואסטרטגיה להשגת המטרה המשותפת – הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל בימינו, אך בין שני האישים שררה גם הערכה הדדית, עיין תגובתו של ויצמן להערה בגנותו של ב"ג (ידוע וסופר רבות ע"י מאיר וייסגל).
ג. הצעתו של ב"ג לאינשטיין (1955-1879) הועלתה לאחר מותו של הנשיא הראשון ויצמן (1952-1874) ולפני מועמדותו של יצחק בן-צבי ז"ל, הנשיא השני.
התבנית שקסמה לב"ג הייתה גזורה מהצלחתו של וייצמן בהאדרת שמה של המדינה בעיני אומות העולם , ומהשילוב של מדען , אינטלקטואל, ליברל ובעל שם בינלאומי.
תשובתו של אינשטיין בנידון ידועה, ולבסוף נבחר בן-צבי המנוח, שנפטר בשנת 1963.
(עיין ספרם של בנש הופמן והלן דוקס, מזכירתו של אינשטיין, שיצא לאור באנגלית ב-1973).
כול-טוב וישר-כוח,
מ-דן
מסעדה לבנונית במעיינות הבניאס
בהנהלת מוניר מרהג'
הגענו למסעדה, שני זוגות מטיילים, בדרכנו לגולן, בשעת צהריים, אחרי החגים. למזלנו המקום הקסום הזה, ההומה תמיד קבוצות מטיילים רעשניות, היה ריק לגמרי וזימן לנו חוויה נעימה של סעודה טעימה בשבתנו ממש על המים הזורמים תחתינו ולצידנו. היה יום מעונן וקריר. בבוקר ירד גשם.
מנת חומוס מצויין, 17 שקל. מנת סלט גדול שעיקרו מלפפונים טריים ועגבניות, טעים מאוד, 15 שקל. מנת סלט טורקי אדום, לא חריף ביותר אבל לא בדיוק לקיבות האשכנזיות שלנו, רק טעמנו ממנו, 15 שקל. מנת סלט חצילים בטחינה [חטצלים נכתב בחשבון], טעים מאוד, 18 שקל. הסתפקנו בשלוש מנות עיקריות כי שניים מאיתנו נוהגים לחלוק מנה עיקרית. פורל על הגריל, 65 שקל. 2 מושט מטוגן, 110 שקל. הדגים היו יוצאים מן הכלל ולא ציפינו לאיכות כזו כי כשבאנו היתה המסעדה כאמור ממש נטושה ורק עובדת אחת נראתה בה. כתוספת למושט קיבלנו מג'דרה מדהימה בטעמה אף כי המגישה התנצלה כי היה נדמה לה שהמג'דרה יבשה מדי. רק בשביל הדג והמג'דרה היה כדאי לעשות את כל הדרך מתל-אביב. כד גדול של קוקה קולה, 19 שקל. בקבוק ספרייט [סבריית נכתב בחשבון] קטן, 9 שקלים. פיתות טריות חופשי. קפה שחור על חשבון הבית. לצערה של המלצרית היחידה, תושבת כפר רג'ר, הבאקלאווה היתה חסרה. ס"ה 268 שקל ויחד עם הטיפ, 300, שהם 75 שקל לסועד, או 100 שקל לסועד אם לוקחים בחשבון שהיו רק 3 מנות עיקריות. מומלץ מאוד בשעות שקטות ממטיילים.
חנייה חינם לאורחי המסעדה. טל. 04-6905778. 04-6905778. נייד 050-5254724.
מי מכיר ספר בכריכה ירוקה-כהה של הוצאת שטיבל
על נערה יהודייה ממזרח-אירופה שפותתה לזנות בארגנטינה?
פנה אלינו עמרם לֶזֶר מאפיקים ושאל אם מוכר לנו ספר בעל כריכה ירוקה שיצא בהוצאת שטיבל, כנראה בשנות ה-30, והנושא שלו הוא סיפורה של נערה יהודייה שפותתה להגר מביתה במזרח-אירופה לבואנוס איירס, שם שועבדה לזנות.
אמרנו לו שקראנו לפני שנים אחדות סיפור מרתק של שלום עליכם בתרגום אריה אהרוני, בעיתון, שמסופר בו מעשה שכזה, וכן שברנר מזכיר את התופעה בסיפוריו, אבל איננו מכירים את הספר שהוא מחפש ושאותה קרא בנעוריו, לפני כשישים וחמש שנים.
לכן אנחנו פונים לקהל נמענינו ומבקשים שכל היודע דבר על הספר הזה, מי מחברו ומה היא כותרתו, אנא יכתוב אלינו או ימייל ישירות לעמרם לזר לפי הכתובת:
אם האיראנים פוחדים מאביגדור ליברמן
כמו שאנחנו פוחדים ממנו...
עוד לא אבדה תקוותנו!
קבלת שבת
ביום שישי, י"ט חשון, 10 בנובמבר, בשעה 12:30 בצוותא
פרשת השבוע היא "וירא". הנושא המרכזי של קבלת השבת יהיה סיפור עקידת יצחק והשאלות הרבות שהוא מעורר. האם ייתכן שהאל יציב לאדם דרישות לא מוסריות? מי עומד במוקד הסיפור הזה? שרה,ישמעאל ואולי האיל? כמו כן ננסה לברר מה מקומה של ההקרבה בחברה הישראלית והאנושית של ימינו – ההקרבה העצמית, הקרבת האחר, ולמען מה.
האורחים שלנו יהיו פרופ' אסא כשר, ד"ר גדעון עפרת שישוחח על ביטויי העקידה באמנות בליווי דוגמאות מוקרנות, ואחרון חביב יהורם טהר לב, שיתראיין על ספרו החדש.
מנחה: יואל רפל. משתתפים: אורה זיטנר, פרופ' אסא כשר, ד"ר גדעון עפרת, יהורם טהר לב. עריכה: אורה זיטנר ויואל רפל.
הזמנת כרטיסים בצוותא, ת"א, טל. 6950156.
מחיר כרטיס לקוראי "חדשות בן עזר" 35 שקל, כולל קפה ועוגה בכניסה
עמנואל בן-עזר
רוחצים את המלפפון לפני או אחרֵי?
בעולם המערבי מקנחים בנייר. במזרח, רוחצים. הרחיצה היא כמובן ביד שמאל בלבד כי יד ימין מיועדת להיות מוכנסת לקערה המשותפת של הסועדים. בִּתי הצעירה, איטרת יד ימינה (כמו אחותה ואחיה – תופעה די נדירה של שלושה "שמאליים" להורים "ימניים"), נקלעה למצב לא נעים בשהותה בהודו כאשר שלחה את ידה השמאלית – כמובן – לקערה המשותפת. קמה מהומה וזה לקח די הרבה זמן להסביר להם את הנטייה הטבעית להשתמש ב"יד החזקה" ללקיחת המזון.
לעומת זאת, בני הבכור חזר יום אחד מעבודתו הזמנית בבניין עם חיוך גדול על פניו וסיפור בצידו. הוא היה בתקופה של אחרי שחרור משרות סדיר ולפני תחילת הלימודים באוניברסיטה. אירגנתי לו עבודה זמנית כ"עוזר שפכטליסט" בבניית פרויקט מגדלי פנורמה בחיפה. בעת הבניה פעלה מעלית משא זמנית שהיתה מוצמדת לדופן הבניין מבחוץ, כאשר ההפעלה נעשתה מִפְּנִים תא המעלית על ידי עובד שהועד לכך. "נהג המעלית" היה שמנמן כבן חמישים, עולה חדש מרומניה שאהב להתבדח, בבליל שפות, עם העובדים שנזקקו למעלית.
מספר לנו הבן שלקראת הפסקת האוכל, כשקבוצת פועלים ערבים, מסביבת הכפר אל-יאמון, ירדה במעלית לקומת הקרקע לאכול את הארוחה ליד הבירזייה, הוציא אחד העובדים מצרורו מלפפון ירוק ענק והחל לנגוס בו עוד לפני שהגיעו למטה.
השמנמן פנה אליו ושאל: "למה אתה לא רוחץ אותו?"
הביט העובד לאחוריו, מעבר לכתפו וענה: "נרחץ בָּעָדֶיין..." כלומר, נרחץ אותו אחר כך...
ס. נידח מעיר: באשר לי, יפתה בעיניי דווקא מזיגת מערב ומזרח, היינו, מקנחים בנייר רך ואחר-כך רוחצים. ומי שיוצא לשעות ארוכות מהבית, ובעיקר בתנאי שדה, חייב במישנה זהירות כי שטיפה שלא כהלכה היא פתח לתבערה איומה ולא פעם אנחנו מסתכלים בפני המדינאים היוצאים ממטוסים ומבלים שעות ארוכות בדיונים, ושואלים את עצמנו: לא בוער להם? מתי היתה להם בפעם האחרונה אפשרות לרחוץ היטב את התחת? האם החיוך אמיתי או שהוא בא לכסות על צריבה קשה שמחייבת כבר טיפול ברחצה, משחות ו/או טלק של בֶּבֶּה שופמנ'ס?
ומצאנו בפרק השמיני של רומאן דל ערך ופוגעני, שאינו שייך כלל לספרות העברית, "המושבה שלי" שמו, פרק מאלף לנושא הסיפור של בן-דודנו.
יום אחד יצא בָּשֶׁסְמַן [שמו האמיתי היה חשסמן מפתח-תקווה, איכר ומנצח על התזמורת, אבל ברומאן מעורבבות בדמותו עוד דמויות פתח-תקוואיות] לחרוש במחרשה הגדולה, הרתומה לתריסר זוגות סוסים. לכל זוג היה עגלון נפרד המהלך לצידו ומאיץ בו.
לא רחוק מהחלקה, שהיתה מיועדת לנטיעת פרדס חדש, נמצא קבר של וילי, קדוש ערבי מקומי, ולצידו עץ שקמים עתיק.
העגלונים הערבים הזהירו את החורשים כי בסביבת המקום הקדוש אסור לעשות את צרכי-הגוף. מסורת נאמנה בידם כי מי שעושה כך נדבק לקרקע ומאבד את כוח דיבורו.
במשך השבועות בהם נמשך החריש התנהל על כך ויכוח. אלה מכחישים את הסיפור בטענה שהוא אמונת-הבל, ואלה נשבעים ועומדים בתוקף על דעתם.
פעם, בהפסקת הארוחה, נעלם בשסמן.
לא עבר זמן רב ונשמעו נאקותיו הנוראות מתחת לעץ, ליד קבר הקדוש.
העגלונים נבהלו, אולי הכיש אותו נחש? – מיד הפסיקו לאכול ורצו להחיש לו עזרה.
כאשר התקרבו התגלה לעיניהם בשסמן הענק כשהוא כורע על הארץ, מתחת לשקמה, מכנסיו משולשלות והוא מנפנף אליהם בידיו הגדולות וצווח כאילם:
"אה, אה, אה – – – "
העגלונים נסוגו מעט לאחור והתלחשו בפחד: "מי היה מאמין שכך גדול הוא כוחו של הווילי!"
ובשסמן הכורע צועק, נאנק כעגל, עיניו בולטות כיוצאות מחוריהן והוא מנפנף בידיו אל עגלוניו וזועק לעזרה.
עבר זמן-מה עד ששלושה-ארבעה מהם התמלאו אומץ וקרבו אליו.
תחילה נגעו בו בזהירות, מחשש שיידבקו לקרקע גם הם, אחר תפסו בו בחוזקה, ובכל כוחותיהם משכו והרימו אותו עד שהצליחו להפרידו מהקרקע ולהעמידו על רגליו –
מתנופת המשיכה נפלו הם בערימה על פני האדמה.
ומעשה נס, בו-ברגע חזר אליו גם כוח הדיבור ואז היפנה את אחוריו המגולים כלפי חבורת מציליו, תקע נפיחה, ועוד נפיחה, והכריז בפניהם שעכשיו הם יכולים, במחילה מכבודם, לנשק לו – – –
מוסד הרצל, אוניברסיטת חיפה, מכון ז'בוטינסקי בישראל
מתכבדים להזמינכם ליום עיון:
סוגיות בתולדות התנועה הרוויזיוניסטית בחיפה
מצפור אביבה וסמי עופר, קומה 30, מגדל אשכול, אוניברסיטת חיפה
ביום חמישי, ד' בחשוון תשס"ז, 26 באוקטובר 2006, בשעה 9.30
יו"ר: יעקב מרקוביצקי, אוניברסיטת חיפה
ברכות: מנחם מור, דיקן הפקולטה למדעי הרוח
פלג תמיר, יו"ר מכון ז'בוטינסקי
מושב ראשון
עוזי אלידע, אוניברסיטת חיפה: ארתור קסטלר ועיתון "הצפון"
יוסי קיסטר, מנהל מוזיאון האצ"ל, תל אביב: עיתון "הצפון"
חגי סגל, עיתונאי: פרשת ידידיה סגל
מושב שני
11.45. יו"ר: יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי
יעקב מרקוביצקי, אוניברסיטת חיפה: מבעד לכוונת - הלח"י והבולשת הבריטית
יהודה לפידות, היסטוריון: האצ"ל בחיפה האדומה
אלדד חרובי, מוזיאון הפלמ"ח: הבולשת הבריטית והתנועה הלאומית בחיפה
13.30. סיור – אתרי מאבק התנועה הלאומית בשלהי תקופת המנדט, יעקב שורר, מורה דרך
הרשמה לסיור: טל . 04-8240851 פקס 04-8249010 flimor@univ.haifa.ac.il
הקלֶטֶת: בושלה או לא בושלה?
זאת השאלה
אם בושלה, משמע זוייפה. מדוע אפוא לא נכלל זיופה ברשימת האישומים, כגון אינוס, שאמורים להיות מוגשים נגד קצב? והאם הוא היה טיפש כל-כך לחשוב שהיועץ המשפטי והמשטרה יקנו ממנו קלטת מבושלת מבלי לחוש בזיוף?
ואם הקלטת לא בושלה, מדוע אין א' המיסתורית נאשמת בסחיטה? האם קצב היה טיפש כל כך שהתנדב להגיש ליועץ המשפטי קלטת שאין בה שום רמז לסחיטה?
אצלנו ואצלם
ימח שמם וזיכרם
אצלנו אסור להטיל פצצות מצרר על מטרות של צבא הטרור של החיזבאללה כדי להפסיק את ירי הטילים הנפשע על אזרחינו, ירי שהוא מחוץ לכל חוקי המלחמה וגובל בג'נוסייד.
אצלם מותר לשלח טילים עם אלפי כדוריות מתכת [אלה כפצצות המצרר] כדי לנקב ככברה אזרחים ישראלים בכל צפון הארץ, ולַעולם לא איכפת. כי אויבי ישראל הם תמיד צדיקים וגם מפחידים.
אצלנו הארץ רועשת על כך שאיננו מוכנים לשחרר מיד מאות פושעים ורוצחים של אירגוני טרור שרוצים לחסל אותנו, וזאת על יסוד הבטחה מעורפלת שהשבויים שלנו חיים וגם יוחזרו.
אצלם מותר להחזיק שבויים שלנו במשך שבועות וחודשים מבלי לתת מהם אפילו אות חיים אחד ומבלי שהצלב האדום יבקר אצלם ומבלי שנדע אם הם עדיין חיים, וזאת גם כן בניגוד לכל אמנת מלחמה.
אצלנו אסור, על פי מפקד כוחות האו"ם, לשלוח מטוסים מעל אדמת לבנון כדי לבדוק אם החיזבאללה עומד בהגבלות שהוטלו עליו או (כפי שקרוב לוודאי) ממשיך להזרים טילים ונשק אחר לדרום לבנון ובונה מחדש את כל מאחזיו ועמדותיו לקראת המלחמה הבאה, רק שאסור לנו לחשוף זאת כדי שלא לקלקל את הבלוף הבינלאומי.
אצלם מותר לחיזבאללה לבצע כל פעולה צבאית תחת אפו של כוח האו"ם, שלא ימנע זאת ממנו, אבל מאיים לשלוח טילים נגד מטוסי הביון הישראליים המתעדים פעילות צבאית זו של הארגון ששם לו למטרה להשמידנו.
אצלנו יש סהרוריים מוכי עיוועים שמתפתים לכל "יוזמת שלום" חדשה של הערבים, ומטילים תמיד את מלוא האחריות על היעדר השלום על הנהגות ישראל לדורותיהן, כולל הנוכחית.
אצלם מותר לנשיא סורי צעיר, יהיר וטיפש, לאיים עלינו במלחמה אם לא נקבל את תנאיו לשלום, שפירושם שצבא סוריה ישב שוב על חוף הכנרת, וישראל תחזור לגבולות יוני 67' כאילו היא שפתחה במלחמה שבה התכוננו מצרים בהנהגת נאצר וסוריה בהנהגת אביו – להשמידה.
מה קרה לשרי?
לא ארונסון אלא העגבניות. מילא שהגדולות חסרות טעם כבר שנים, ואבדו לנו לנצח הבלדי והמרימנד, אבל התנחמנו לסלט בשרי החמצמצות-מתוקות.
לא עוד. מגדלים אותן על מים מלוחים? מתוקים? מי תהום רובצת תחת? לא. מגדלים אותן על מי תחת! אתה טועם מקופסה אחר קופסה, בשוק, במרכולים, בחנויות הירקות, תאמינו לי, קל יותר למצוא בצהרי יום צעירה ערומה על חוף הים מאשר עגבניית שרי מתוקה-חמצמצה בקופסתה.
מי לא קוֹרָא רחוב על שמו?
ראינו באחד העיתונים מודעה מלאת שבח עצמי מטעם עיריית תל-אביב ובה נזכרים קרוב לארבעים סופרים ומשוררים, מביצי כינים ועד צפיעי יבחושים – ששמותיהם ניתנו לרחובות בעיר, רובם בחלקה היפואי.
מי לא נכלל ברשימה?
קוראי "חדשות בן עזר" כבר לא יופתעו –
עד היום אין בתל-אביב רחוב על שמה של אסתר ראב, המשוררת, שמחוץ לייחודה כמשוררת וכמשוררת ה"ילידית" הראשונה, היתה חווילתה, "הבית האדום" שבנה עבורה זאב רכטר – מרכז לסופרים ולציירים בסוף שנות ה-20 ובראשית ה-30.
מילא, כשרואים איזה רחובות ניתנו לשמות, מוטב שכבודה של אסתר ראב לא יוּחד בקהלם.
מי כתב את השטות המטופשת הזו?
""שיר כגון זה ["אנגינה פקטוריס" מאת נאזים חיכמת] לא היה כמוהו בעברית. קינאתי כי לצערי לא קם משורר ישראלי חתרן במידה מספקת כדי לשבת בכלא ולהיות מוגלה מארצו כמו שהיה חיכמת בטורקיה. עד היום אני חושב, שהספרות העברית היא קונפורמיסטית במידה שלא תיאמן בעניינים פוליטיים, אף על פי שלא היתה עליה לכאורה מיגבלה והיא יכלה להיות חתרנית יותר. ואילו סופרים טורקיים רבים, שחיו תחת עולם של משטרים המגבילים את חירות הפרט, לא היססו לבחור בכלא ובגלות ובלבד שיאמרו את דברים הפוליטי, כמו חיכמת, וכמו ישר כמאל, ולאחרונה – אורהאן פמוק." ("תרבות וספרות", "הארץ", 20.10.06).
מערכת "חדשות בן עזר" מאחלת לכותב השטויות הללו, החותם בשם ב"צ, שיכתוב סוף-סוף את ספרות המרד החתרנית העברית אשר בגינה – אפילו בדמוקרטיה הישראלית, שחופש הדיבור והביטוי בה הם כמעט ללא גבולות – יגלו אותו באופן רשמי מארצנו וניפטר סוף-סוף מעונשו; או, לחלופין, שיעבור מרצונו לגור בטורקיה אהבת-נעוריו, ושם ייהנה מכל מנעמי הדיקטטורה הטורקית שאינה מניחה לחופש הדיבור והביטוי להשתולל כמו בישראל – ושעל כן בצירה הספרותי משובח וערב לחיכו יותר מכרמינו שלנו.
אכן, אין גבול לטיפשות ולהתבטלות העצמית. יסלח לנו מר ב"צ – אבל בספרות העברית יש לפחות תריסר סופרים ומשוררים ששמים את אורחאן פמוק בכיס הקטן ואינם משעממים וטרחניים כמוהו. חלקם גם מר ב"צ מעריץ, לפחות במה שכתב עליהם, אם לא בעל-פה.
אגב, מדוע אתה כותב אורהאן ולא אורחאן? אתה ממוצא הונגרי?
באותו גיליון כותב רמי סערי ברשימתו "כפילות וקולות מתוך כור ההיתוך": "'הספר השחור' ו'המבצר הלבן' הם שני הספרים היחידים מאת חתן פרס נובל לספרות לשנת 2006, אורהאן פמוק, שתורגמו לעברית. - - - שני הספרים ממחישים את כישורי פמוק ואת כישרונו הנדיר." ובהמשך הוא מזכיר רשימה שפירסם בעקבות תרגום "המבצר הלבן", וסבורים היינו שאחרי כן נשמע משהו על הצדקת התארים שקשר במקביל בפתיח גם ל"הספר השחור" –
אך לא, אין הוא מזכירו יותר אפילו במילה. מדוע, מר סערי? הייתכן כי לא קראת כלל את "הספר השחור", או קראת בו 30 עמודים וכבר צירפת את קולך למקהלה התרבותית החשובה המהללת את הרומאן בן מאות העמודים המשעמם והמשמים הזה מבלי לקוראו כלל?
תוספות להערה של צבי לפר, לטובת הקוראים
לאהוד שלום,
אנא העבר תודתי לצבי לפר. כשהתחלתי להשתמש בבקבוקי הפלסטיק שמחתי על הקטנת הזיהום הסביבתי תוך הכנת הזיתים במיכלים עמידי לחץ הגזים המתפתח. אני מאמין שעד השבוע הבא יגיעו כל בקבוקי הפלסטיק שלי אל מיכלי מיחזור הבקבוקים שבשכונתנו והזיתים ישוכנו במיכלים ראויים.
בברכות,
אבינעם ד.
*
מה שהעיר לפר, נכון בהחלט, וכנ"ל גם לבקבוקי פלסטיק שמכילים שמן. גם שם נמס הפלסטיק לאיטו אל תוך השמן. וגם קופסאות הפלסטיק שמאכסנים בהן מוצרים עם הרבה שומן אפילו במקרר – גורמות להמסת הפלסטיק לתוכן. היצרנים אינם מפרסמים זאת מסיבות מובנות. הרבה יותר זול לאכסן שמן בבקבוק פלסטיק מאשר בבקבוק זכוכית או בקופסת פח. בחנויות טבע לא תמצא שמן בבקבוק פלסטיק.
הידיעה הזאת באה מפי בתי הגדולה שהיא מהנדסת כימית.
בנדלה
סדנת הכתיבה, שנפתחת בנובמבר 2006, מלאה.
במידה שיהיו מספיק נרשמים, תיפתח סדנא נוספת.
המתעניינים, אנא הזדרזו!
בברכה, שֶׁז, משוררת, סופרת, מנחת סדנאות כתיבה. shez@bezeqint.net
מספריה של שז: "ריקוד המשוגעת", הספרייה החדשה לשירה, הקיבוץ המאוחד; "להחזיר את הפיות לארץ ישראל", רומן, הוצאת מודן; "מאולפת", סיפורים, הוצאת שופרא
להשיג בחנויות הספרים או במחיר מיוחד ישירות משז
חושך שבטו שונא בְּנוֹ?
זיכרו! לא רק הדתיים היכו ומכים
ברחוב שלנו היה ילד ביריון אורי אופיר
אבא שלו לא הפסיק להכות אותו ולא על לא דבר
וזעקותיו נשמעו מבי"ס פיק"א ועד לחווילה של ראש העיר יוסף ספיר
רשימת הרצאות ומפגשים של אהוד בן עזר
לשנת תשס"ז, 2006/2007
כיתות א' עד ג'
פגישה עם סופר, נושא כללי וגם בעקבות הספרים:
1. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996, טל. 03-5660335), צייר: אבנר כץ. מומלץ.
2. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996, טל. 03-5785810), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל. יש הדפסה 2. ניתן לתאם רכישת עותקים עם ההוצאה או עם אהוד. מומלץ.
3. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. הוצאת יבנה, 1982, יבנה, טל. 03-6297856), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.
4. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. הוצאת יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.
5. "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005, אסטרולוג, טל. 03-9190957). החלק האחרון כולל שירי ילדים. מומלץ מאוד.
כיתות ד' עד ו'
פגישה עם סופר, נושא כללי וגם בעקבות הספרים:
1. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך, יבנה, טל. 03-6297856), צייר: יעקב קמחי. מומלץ.
2. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982, שוקן, טל. 03-5610130), צייר: דני קרמן.
3. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.
4. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד מוציאים לאור, 1987, רכגולד מוציאים לאור, 03-5180555), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.
5. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991, ר. סירקיס, טל. 03-7510792), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.
6. "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005, אסטרולוג, טל. 03-9190957). החלק האחרון כולל מדור שירים לילדים, שמתאים גם לקבוצת הגילאים הקודמת. מומלץ מאוד.
כיתות ז' עד ט'
פגישה עם סופר, נושא כללי וגם בעקבות הספרים:
1. "המחצבה" (רומאן. 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001, אסטרולוג, טל. 03-9190957). מומלץ מאוד. התלמידים יכולים לראות את הסרט, כ-90 דקות, בברקו מקלטת וידאו שניתן לשאול בספריית סרטים, בימים שלפני המפגשים אבל כדאי שהמורה יראה קודם את הסרט, אף כי אין עליו הגבלת גיל צפייה.
2. "אנשי סדום" (רומאן. 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001, אסטרולוג 03-9190957). מומלץ.
3. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980, הוצאת יבנה, טל. 03-6297856), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. מומלץ מאוד.
4. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" (ביוגראפיה. הוצאת עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993. הדפסה שנייה 2005, הוצאת עם עובד, טל. 03-6291526). בתי-הספר בפתח תקווה יכולים לקבל עותקים אצל נילי חי במחלקת התרבות בעירייה. מומלץ מאוד.
5. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן לבני הנעורים. רכגולד מוציאים לאור, 1987, המנור 7, ת"א, 03-5180555).
כיתות י' עד י"ב
נושא ראשון: פגישה עם סופר
שיחה לפי שאלות שהכינו התלמידים, ובעקבות "המחצבה" (הרומאן והסרט), "אנשי סדום", סיפורים נבחרים מתוך "יצ'ופר הנוער", ושירים נבחרים מתוך "50 שירי מתבגרים" ובעיקר מתוך ספר השירים "יעזרֶהָ אלוהים לפנות בוקר". אפשר לצלם שירים אחדים ולחלקם לתלמידים או גם ללמוד אותם קודם בכיתה.
1. "המחצבה" (רומאן. 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001, אסטרולוג, טל. 03-9190957). התלמידים יכולים לראות את הסרט בברקו, כ-90 דקות, בקלטת וידאו מספריית סרטים בימים שלפני המפגשים. מומלץ מאוד.
2. "אנשי סדום" (רומאן. 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001, אסטרולוג, טל. 03-9190957). מומלץ.
3. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991, ר. סירקיס, טל. 03-7510792), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.
4. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד מוציאים לאור, 1987, 03-5180555), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.
5. "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005, אסטרולוג, טל. 03-9190957). החלק האחרון כולל מדור שירים שמתאים גם לקבוצת הגילאים הקודמת. מומלץ מאוד.
נושא שני: העלייה הראשונה, ובייחוד המושבה הראשונה פתח-תקווה
בעקבות הספרים "פרשים על הירקון" (על ראשיתה של המושבה בשנת 1878), "אוצר הבאר הראשונה", "בעקבות יהודי המדבר", "ג'דע" (סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה), מפגש מיוחד לבתי-ספר בפתח-תקווה עם הצגה בבית אברהם שפירא. הנושא מתאים בשינויים קלים גם לכיתות ז' עד ט'. מתאים גם למבוגרים. יש גם סרט "1913, חיי היהודים בארץ-ישראל", 78 דקות. "עותק עברי אילם עם ליווי מוסיקלי", סינמטק ירושלים, 02-6724131.
1. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993. הדפסה שנייה 2005, בתי-הספר בפתח תקווה יכולים לקבל עותקים אצל נילי חי במחלקת התרבות בעירייה, ולתאם צפייה בהצגה). מומלץ מאוד.
2. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989, שרברק, טל. 03-6293343), צייר: דני קרמן.
3. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982, שוקן, טל. 03-5610130), צייר: דני קרמן.
4. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.
נושא שלישי: חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב במלאת 25 שנה למותה
יכול להיות משולב בהצגת שקפים המתארים דמויות ונופים בחייה. בעקבות הספרים "אסתר ראב, כל השירים" בהוצאת זב"מ, "אסתר ראב, כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, ו"ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה מאת אהוד בן עזר. מומלץ בעיקר לכיתות הגבוהות ומתאים גם למבוגרים.
1. אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998, הוצאת עם עובד, טל. 03-62915269). מומלץ לכיתות הגבוהות בלבד ולמבוגרים.
2. "אסתר ראב / כל השירים" (הוצאת זמורה ביתן, בעריכת אהוד בן עזר, 1988, 1994, 2001. הוצאת זמורה-כינרת 03-6344977, לבקש את חגית. אפשר להתקשר גם באי-מייל: info@kinneret-zmora.co.il) מומלץ מאוד.
3. "אסתר ראב / כל הפרוזה", בעריכת אהוד בן עזר, כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, אסטרולוג, 2001, אסטרולוג, טל. 03-9190957). מומלץ מאוד.
נושא רביעי: חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
משולב בהצגת סרט של כעשרים דקות שעשתה שולי אשל על נחום גוטמן, ואשר מוצג דרך קבע במוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, תל-אביב. הפגישה בעקבות הספרים "בין חולות וכחול שמיים" ו"אלבום נחום גוטמן", סיפורי חייו של נחום גוטמן כפי שכתב אותם מפיו אהוד בן עזר. מתאים גם לכיתות ז' עד ט'. מומלץ למפגש כי יש בו יסוד מאוד ויזואלי. את קלטת הסרט מביא עימו אהוד בן עזר. יש לדאוג למכשיר וידאו קאסטות עם מסך ברקו או מכשיר טלוויזיה גדול. מומלץ מאוד לכיתות ביניים וגבוהות ולמבוגרים.
1. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך, הוצאת יבנה, טל. 03-6297856), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. מומלץ מאוד.
2. אהוד בן עזר, עורך, "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן, 1997 ואילך, מודן, טל. 08-9221821). מומלץ מאוד.
נושא חמישי: דמות הערבי בספרות העברית
בעקבות "במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית" (מבחר סיפורים ומבוא. חלק מהיצירות המצויות במבחר כלולות בתוכנית הלימודים. הספר יכול לשרת את המורה הבוחר בנושא זה ל-5 יחידות), וכן הספר "ברנר והערבים".
1. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992, הוצאת זמורה-כינרת 03-6344977, לבקש את חגית. אפשר להתקשר גם באי-מייל: info@kinneret-zmora.co.il
2. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. הוצאת עם עובד, 1986, הוצאת עם עובד, טל. 03-6291526). מומלץ לכיתות הגבוהות בלבד ולמבוגרים.
3. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001, אסטרולוג, טל. 03-9190957). מומלץ לכיתות הגבוהות בלבד ולמבוגרים.
נושא שישי: סדנת כתיבה
"סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000, אסטרולוג, טל. 03-9190957). מומלץ לכיתות הגבוהות בלבד ולמבוגרים, בקבוצות לא גדולות או גם בסדרת מפגשי סדנה.
להזמנות: אהוד בן עזר, טלפקס 03-5228827 benezer@netvision.net.il
אהוד בן עזר
רשימת הספרים שאפשר לרוכשם ואלה שאזלו
לפי סדר הופעתם
1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001, אסטרולוג, טל. 03-9190957. יש גם סרט "המחצבה").
2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001).
3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).
4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל. אזל.
5. "Unease in Zion", Quadrangle, New York, 1974 – (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות). אזל.
6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977). אזל.
7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך, יבנה, טל. 03-6297856), צייר: יעקב קמחי.
8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1978). אזל.
9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979, זמורה ביתן, טל. 03-6344977).
10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר.
11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.
12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982, שוקן, טל. 03-5610130), צייר: דני קרמן.
13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.
14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן, 1997 ואילך, הוצאת מודן, טלפון – 08-9221821).
15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985, זמורה ביתן, טל. 08-9221821).
16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן. אזל.
17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986, עם עובד, תל-אביב, טל. 03-6291526).
18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד מוציאים לאור, 1987, המנור 7, ת"א, טלפון 03-5180555). אזל.
19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד מוציאים לאור, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן. אזל.
20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.
21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).
22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.
23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989, שרברק, טל. 03-6293343), צייר: דני קרמן.
24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. עידנים / ידיעות אחרונות, 1990, ידיעות אחרונות, ת"א, טלפון 03-5584201).
25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991, רמת-גן, טלפון 03-7510792), עם 40 ציורים מאת דני קרמן. אזל.
26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. אזל.
27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993. הדפסה שנייה 2005, בתי-הספר בפתח תקווה יכולים לקבל עותקים אצל נילי חי במחלקת התרבות בעירייה.
28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994). אזל.
29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל. הדפסה שנייה.
30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996, מטר, טל. 03-5660335), צייר: אבנר כץ.
31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ). אזל.
32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון 1997, פקס 03-7380641).
33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).
34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו ארה"ב, ולונדון, 1999. יש גם מהדורה פיראטית בערבית שהודפבה בביירות).
35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000, אסטרולוג, טל. 03-9190957).
36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).
37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).
38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).
39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001). אזל. להשיג חינם רק אצל אהוד בן עזר.
40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).
41. "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,230 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל