| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 187
תל אביב, יום שני, ח' בחשוון תשס"ז, 30 באוקטובר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: משה דור: לא לפחד מהפחד / אפילו הסִפרות / לחזור להברה אשכנזית? / חווייה בספריית הקונגרס
אהוד בן עזר: האם אלך השנה לעצרת לזכר יצחק רבין?
מה באמת אמר שר הביטחון משה דיין על "מלכת האמבטיה" של חנוך לוין כאשר הוצגה לראשונה בשנת 1970?
יוסי גמזו: כיסאותיזם (פואימה סאטירית)
צהריים לשניים ב"וֶרד הצלע" ב-98 שקל לפני הטיפ
פנינה פרנקל: שַׁיִט עַל הַנָּהָר לִי (5 שירים מארץ סין)
ס. נידח: הרהורים פוליטיים, האם ייתכן שאבישי ברוורמן לא חכם?
אורי הייטנר: תסמונת החוזרים בתשובה, על נזקי ההפרטה בקיבוצים
קיבלנו מידע נוסף על ועדת השמות של עיריית תל-אביב-יפו
מרציפן טרי מכפר תבור // נתגלה יישוב כפרי אחד בישראל בלי יקב!
טעם ענבי מוסקאט שחור ייני // דודי בן עמי: הַמַּסָּע (שיר)
היתה לפני שנה היתנתקות?
היתה?
היתה בקיץ האחרון מלחמה?
היתה?
עם ישראל אתה מטומטם?
לא! אבל יבורך אלוהי השיכחה!
הבורסה עלתה?
כן בטח עלתה דבר שכזה לא שוכחים!
משה דור
לא לפחד מהפחד
שלי יחימוביץ' היא חברת כנסת נדירה בכך שאיננה פוליטיקאית מקצועית אלא עיתונאית ששימרה מצפון ער, רגיש ולוחם ובכוחו של מצפון זה הגיעה לבית המחוקקים. היא צידדה ביו"ר מפלגת העבודה ושמרה לו אמונים גם בשעה שכבר הוברר לכל צופה אובייקטיווי שהוא כישלון חרוץ, אגדה שנתנפצה לרסיסים, ואדם שבניגוד לכל הציפיות שתלו בו בגד בעקרונותיו ובתומכיו ומכר את בכורתו בעבור נזיד עדשים פושר של שררה מיניסטריאלית, שיש בה יותר משמינית של פתטיות ואחיזת עיניים. זו זכותה. אבל עכשיו, כאשר מפלגת העבודה האומללה, המתפוררת וחסרת המנהיגות, עומדת, ככל הנראה, בפני השלב האחרון של קיומה המפוקפק, צריכה גם שלי יחימוביץ' להחליט היכן היא עומדת ולהיכן פניה מועדות.
מישל מונטיין, הוגה-הדעות הצרפתי מן המאה השש-עשרה, אמר ש"הדבר שעליי לפחד ממנו יותר מכל הוא הפחד." מימרה זו תופסת לגבי שלי יחימוביץ', ולגבי אותם חברי-כנסת ספורים של מפלגת העבודה, שעדיין לא ויתרו על אמונתם במינימום של עיקרים פוליטיים, חברתיים, כלכליים ומוסריים. הם חייבים לא לפחד מפני הפחד, ובראש וראשונה פחד מפני נטישה של מה ששימש להם בית, אף כי ברבות הימים נהפך לבית מריבה, שבו אינטרסים חומריים, טובות הנאה ושיקולי הרגע מכריעים כל מחשבה יוצרת, דאגה אמיתית לבוחריהם המקופחים וחרדה בלתי-מזוייפת לגורל ארצם.
שלי יחימוביץ', ואלה הקרובים אליה, צריכים להפנות את עורפם למי שהכשיר אפילו טריפה כ"ישראל ביתנו", וההרפתקן המתלהם והגזעני העומד בראשה, כדי שלא ייאלץ לפרוש מכורסת הממשלה. יש להם אופציה נכוחה וטבעית: לעשות יד אחת עם מרצ-יחד, ולהתחיל לבנות מחדש את הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית, זו שמחוייבת לחזון מדיני וחברתי העשוי להוות תחליף לשלטון התעתועים והשחיתות, שמכאן ואילך תשחק בו גם הלאומנות המטורפת תפקיד מרכזי.
מחר יהיה מאוחר מדי.
אפילו הסִפרות
במערכת הבחירות הנוכחית בארה"ב הכול ראוי לשימוש אם יש בו כדי לפגוע ביריב. ההשמצות כבר חרגו מזמן מתחומי הכלל וחדרו לעניינים אינטימיים שבדרך כלל אין מתהלכים בהם אלא בנעלי-בית. הבכורה בחרושת הזוהמה היא, בלי ספק, של הרפובליקנים, המתגוננים מפני מתקפה דמוקראטית העשוייה להפקיע מידיהם את הרוב בסנאט ובבית-הנבחרים. ככל שהקרקע רופסת יותר מתחת לרגליהם, וככל שסקרי דעת הקהל מנבאים להם מכות מצרים מכל מיני סוגים, כך הם נאחזים כל הבא ליד ואינם בוררים באמצעים, העיקר ללכלך ולשקץ ולטנף את בר-הפלוגתא על מנת שלא יוכל להתייצב בפני בוחריו-בכוח בראש זקוף שמא יראו את קרני השד מבצבצות מקרקפתו.
כך, למשל, כאשר שחקן-הקולנוע הידוע מייקל ג'.פוקס, שמחלת הפארקינסון הקשה שלו כמעט שמה קץ ליכולתו לשחק, תמך על צג הטלוויזיה במועמדים דמוקראטיים הנאבקים למען מחקר מדעי שתכליתו לפתח תרופות נגד פארקינסון ואלצהיימר – הרפובליקנים, ברובם המכריע, התייצבו לימין הנשיא בוש המבקש לאסור מחקר כזה, הנזקק לתאי עוברים, בגלל השקפתו הנוצרית-פונדמנטליסטית – התנפל עליו שדרן הרדיו הימני הקיצוני ראש לימבו, שעשרה מיליוני מאזינים מרותקים לשידוריו התוקפניים, והגחיך את עיוותי גופו של פוקס (פרי מחלתו) כגניבת דעת צינית המכוונת לרכוש את אהדת הצופים. התחוללה סערת רוחות רצינית ולימבו נאלץ להתנצל בחצי פה, אך לאחר זמן קצר חזר ושפך על פוקס קיתון של רפש מסליד.
עכשיו נוספה גם הסִפרות לרשימת כלי-הנשק המותרים בשימוש לצורכי בחירות.
במדינת וירג'יניה מתנהל מאבק חריף בין הסנאטור הרפובליקני ג'ורג' אלן – מי שהיה מושל המדינה – המבקש לשמור על כיסאו, ובין המועמד הדמוקראטי לכהונה זו ג'יימס וֶב, שלא זו בלבד שלחם בגבורה בווייטנאם אלא גם כותב רומאנים על מלחמה זו, שהוציאו לו מוניטין הן בכנותם האכזרית של תיאורי הקרבות והן בציוריהם הריאליסטיים של יחסי מין על רקע המלחמה.
מה עשה אלן? תועמלניו מצטטים פסקות "נבחרות" שעניינן פעילות מינית מתוך הרומאנים של וֶב, בלי לדקדק בהקשריהן הספרותיים, כדי להציג את המחבר כמי שנעדר כל מעצורים מוסריים, אדם הלהוט אחר ניבול פה ומעשי תועבה "מגוונים", בקיצור מי ששום בוחר שפוי בדעתו לא יסייע להכניסו לסנאט הנאצל של ארה"ב.
האם שירת גם אלן בווייטנאם? כמובן שלא. האם שירת במלחמה כלשהי? לא באל"ף רבתי. ומה התמצאותו בספרות? קלושה לכל הדעות. וֶב – אגב, הוא תובע לחלץ את חיילי ארה"ב מביצת עיראק, מעורבות שהוא רואה בה טעות טראגית ואיוולת איומה – לא איחר להטיח כל אלה בפני אלן והוא עושה זאת באומץ לב ובתבונה. יש רק לקוות שטיעוניו ימצאו להם אוזניים קשובות. מכל מקום, שני סופרים מפורסמים, שספריהם מופיעים דרך קבע בראש רשימות רבי-המכר, וכל אמריקני ממוצע יודע מי הם, ג'ון גרישם וסטיוון קינג, נחלצו לעזרת עמיתם ועשו את אלן מטרה לחיציהם. אולי תמיכה זו תהיה הקש שישבור את גב הגמל הרפובליקני.
לחזור להברה האשכנזית?
בשרי נעשה חידודין חידודין כשקראתי במכתב העיתי את ההצעה לחזור להברה האשכנזית.
הבה אקבע חד וחלק, כי ההברה הזאת מאוסה עלי ואינני מוצא כל טעם וכל חפץ ברעיון לשוב אליה "כדי להציל את העברית."
סיפור מעשה אחד על אליעזר בן יהודה והחלטתו ההיסטורית בזכות ההברה הספרדית תולה אותה בפגישה שהתקיימה על סיפון האנייה שבה הפליג בן יהודה לארץ ישראל. לאותה אנייה נקלע גם איזה אציל רוסי שהתעניין בשפות המזרח התיכון, אלו הקדומות ואלו המדוברות בתקופה החדשה. בן יהודה והאציל הלז התיידדו והִרבו לשוחח על סוגיות החייאתה של העברית כשפת דיבור יומיומית. בין השאר שאל בן יהודה לדעת ידידו הרוסי על המִבטא הראוי שהעברית תשתמש בו בתהליך התחדשותה' ואותו בלשן פסק ללא היסוס: "הספרדי – גם משום ששורשיו נטועים בדברי ימי הארץ שבה עתידה העברית לחזור ולתפוס את מקומה וגם משום יופיו בניגוד לכיעורה של ההברה האשכנזית."
לאושרנו, קיבל בן יהודה את הפסיקה הזאת. העובדה שהיגוי האותיות הגרוניות נעלם והולך היא עובדה מצערת – ומי גזר שלא ייתכן להחזירו למקום הנאה לו? בימי לימודיי באוניברסיטה העברית, לאחר מלחמת השחרור למדתי, אני יליד-הארץ ובן למשפחה אשכנזית, ביטוי כהלכתו, בחי"ת ובעי"ן, מפי הפרופסור אירנה גרבל המנוחה, ועל כך אני חב לה תודה עד עצם היום הזה – אבל אין בה די להצדיק הכאה-על-חטא משונה זו שתכליתה ל"אשכנז" את העברית ולהחזירנו אל תחום-המושב היהודי של מזרח אירופה.
בשום פנים ואופן לא.
חווייה בספריית הקונגרס
אחד הבניינים המפוארים של ספריית הקונגרס בוושינגטון הבירה משמש אכסנייה לקריאת שירה. שם, ב"חדר מונפלייה" שבקומה השישית, מועיד "שר השירה של ארצות-הברית" ויעודים, שבהם קוראים פייטנים ידועים יותר וידועים פחות מיצירתם באוזני שוחרי שירה. לא נדייק אם נאמר שאמריקה היא הארץ האידיאלית לטיפוח השירה, אף כי חודש אפריל נקבע לפני שנים מספר כ"חודש השירה" הרשמי שבו מנסים הנוגעים-בדבר להפיץ את אהבת הפיט ברחבי המדינה הענקית, ועל כך יעיד, לא פעם, מספרם הקטן של האוהדים הבאים ל"חדר מונפלייה" כדי להאזין למשוררים המוזמנים לשם. לא פעם, מפני שאין כלל בלי יוצא מן הכלל. תמיד יש הפתעות. וקורה, לפעמים, שהחדר המרווח צר מלהכיל את אורחיו. מזל חשוב לא פחות מתיכנון.
כך או כך, באירוע שאליו נזדמנתי בימים אלה – ובו היה מיספר הנוכחים לא גדול מדי אך גם לא בטל בשישים – קראו משיריהם משוררת צעירה ממוצא בריטי ואחד מגדולי השירה האמריקנית המודרנית ג'ק גילברט. תחילה קראה המשוררת, שלא העלימה את התרגשותה וזכתה בחיבת הקהל. אך "המסמר" היה, כמובן, גילברט בן ה-81 ששערו הלבן ופניו הכחושים, גופו הסגוף וצעדיו המהססים בעלותו אל הדוכן, הדליקו מעין נורת אזהרה. עיניו הכחולות הנוקבות, סימן ההיכר שלו, לא יכלו להעלים את החולשה הגופנית שנתלוותה אליה, כפי שהוברר חיש מהר, גם אי יכולת קשה לקרוא.
ואומנם, ג'ק גילברט – – שספריו המועטים, ארבעה בסך הכול, אם לא נביא בחשבון מחברת שירים אלגיים שיצאה במספר עותקים מצומצם לפני 24 שנה והוקדשה לאשתו השנייה, משוררת יפאנית שנפטרה מסרטן, ומחברת שנייה של שירים על עיר-הולדתו פיטסבורג שבמדינת פנסילווניה, אשר לוקטו מספריו הקודמים, וראתה אור באחרונה – היקנו לו קבוצת מעריצים נאמנים, המכפרת על כמותה באיכותה – – לקה, על-פי גירסה אחת, בשבץ שפגם פגימה חמורה בכושר הקריאה של שיריו. גירסה אחרת ייחסה את הליקוי לפגיעה במערכת העצבים, ודעה נוספת החזיקה באפשרות שהדבר נגרם על-ידי דמנטיה, או הישתטות, של זיקנה. אינני יכול ואינני זכאי להציע הסברים משלי, אך להוציא את קשיי הקריאה לא ניכרו בגילברט שום סימנים של טישטוש בתפיסתו את הנעשה סביבו, ביכולתו לשוחח עם הבריות או בהבנתו את הדוברים אליו או בניסוחו את דבריו אליהם.
גילברט ניהל אפוא מאבק הרואי עם הצרה שפגעה בו, חזר בעמל על מילים ושורות שיצאו משובשות מפיו ולעיתים הכבידו מאוד על הבנת שיריו עזי-הביטוי, ויש שאפילו התבדח בהבטיחו לקהל שהנה, הנה יגיעו ייסוריו (של הקהל) לסופם. אף על פי כן, ברגע מסויים, נדמה היה שגם הסיבולת שלו נקטעה: הוא חדל להיאבק עם הטקסט ופנה אל אישה בגיל העמידה שישבה באחת השורות הקדמיות באומרו: "לינדה, בבקשה ממך, קראי את את השירים, אינני יכול עוד."
בדממה המחושמלת היה אפשר לשמוע את תשובתה: "לא, אתה חייב להמשיך לקרוא, המשך ותתגבר."
אכן, כך עשה, וכשסיים, פרץ רעם של מחיאות כפיים. אני מודה: נשמתי לרווחה.
לינדה היתה המשוררת בעלת-השם לינדה גְרֶג, אשתו הראשונה של גילברט, שבצעירותה נודעה ביופייה הבלונדיני הזוהר, עשתה אHתו בנדודיו ברחבי תבל וחיתה אHתו שנים אחדות באי יווני, ופרשת אהבתם היא מן המפורסמות בתולדות השירה האמריקנית בת זמננו. לאחר שנפרדו נשא לאישה את המשוררת היפאנית מיצ'יקו נוגאמי, שהלכה, כמצויין לעיל, לעולמה בעטייה של מחלה ממארת. שמותיהן של לינדה ומיצ'יקו משובצים בשירי גילברט, עדות לשתי האהבות הגדולות של חייו.
לאחר שסיים את לימודיו בבית-ספר תיכון עבד ג'ק גילברט כמשמיד חרקים ושרצים, מוכר מוצרים מדלת לדלת, ופועל בבית חרושת לפלדה. בסופו של דבר גמר את חוק לימודיו באוניברסיטת פיטסבורג. את רוב שנותיו הוציא מחוץ לגבולות ארה"ב ופירסם שירה לעיתים בלתי מזומנות. ספר שיריו הראשון שיצא לפני 44 שנים זכה בפרס אוניברסיטת ייל למשוררים צעירים, אך עשרים שנה חלפו בטרם הופיע ספרו השני, שכמעט זכה בפרס פוליצר, ו-12 שנים נדרשו לו כדי להוציא את השלישי. קובץ שיריו האחרון, "סירוב לשמי עליון", ראה אור אשתקד וקיבל את פרס "חוג מבקרי הספרות הלאומי". עכשיו הוא מתגורר בנורתהאמפטון שבמדינת מאסאצ'וסטס, בצפון מזרח ארה"ב, עם מטפל צמוד, שהוא גם קורא נלהב של שיריו.
שוחרי חתימתו של גילברט עמדו עם ספריו בשורה ארוכה והמתינו בסבלנות עד שיגיע תורם. הוא חתם לאט, ביגיעה, אך הקפיד למלא את מבוקשו של כל אחד ואחת, כמי שמודע למשימה הנדרשת ממנו וממלא אותה ללא תלונה. בצאתנו החוצה, לאחר שעברנו בידוק בטחוני נוסף על זה שבו עמדנו בבואנו, קידמה אותנו חשיכה צוננת, מיוהלמת באורות "פנסילוואניה אווניו", גשם דקיק, סתווי, ירד ואמריקה הפעלתנית, החומרנית, זרמה באינסוף מכוניותיה לעבר מטלותיה הקטנות והגדולות.
תיקון טעות
תודה לקוראים שהעמידוני על הטעות שנפלה ברשימתי בנוגע למועמדות אלברט אינשטיין לנשיאות ישראל (גליון 185). הם צודקים ואני מתנצל בנמיכות רוח ובכריעת ברך. דויד בן גוריון אכן פנה לפרופ' אינשטיין אחרי מותו של הנשיא ויצמן ולא בטרם נבחר הנשיא הראשון לכהונתו.
זיכרוני ההיסטורי תעתע בי וטוב שישנם בינינו אנשים היודעים את העובדות לאשורן ונחלצים לתקן את טעויותיהם של בשר ודם מסוגי שתאיהם האפורים לא עמדו במיבחן. חן חן לכם, בני חיל.
אבל השגגה שנפלטה מקלידי מחשבי אינה גורעת מטענתי שההצעה לבחור באלי ויזל כיורשו של הנשיא קצב אינה אלא הבל הבלים, גם בתקופה של ליקוי מאורות כתקופתנו, ויפה עשה מר ויזל שדחה את הרעיון מכל וכל וחסך מאתנו את הפולמוס שהיה מתעורר אילו השיב בחיוב.
America and Americans love poetry
America and Americans love poetry. Many bookstores and libraries have clubs and classes for poets and in the big and small cities they have poetry nights. Hence it is wrong to assume that in the US people do not like poetry. Poetry is sold in fancy books and in silly little cards and it is everywhere.
Ayelet
Florida
מעשרת הדברות היה נשאר תרצח בלבד
לאהוד,
לוּ קדמונינו היו משאירים לנו את דברי ההבל, השנאה והרעל, המוקלדים היום בעיתונות הכתובה והאלקטרונית – מעשרת הדברות היה נשאר תרצח בלבד, וכל השאר היה וַריאציה על תחמוד.
משה ב"י
ס. נידח: ושכחת את עדי אשכנזי, שאם לא באה כל תרבות עם ישראל לדורותיו אלא לשם כך שתצטמק לממדי פטפטנית ריקנית ואווילה זו – דיינו.
האם אלך השנה לעצרת לזכר יצחק רבין
שתתקיים בשבת ה-4 בנובמבר בכיכר רבין
מרחק חמש דקות הליכה מביתי?
אני מתלבט, וזאת מפני שהנואם המרכזי בה יהיה דויד גרוסמן, שעם כל הכאב שכל אחד מאיתנו חש לנוכח האסון הנורא שפקד אותו ואת משפחתו בנפול בנו במלחמת לבנון השנייה – אני לא חושב שהוא מתאים להיות הנואם המרכזי בעצרת. דבריו בעבר, בארץ ובחו"ל, לא היטיבו עם מעמדה של ישראל בעולם ועם צִדקתה, זאת בלשון המעטה, ואני משוכנע כי רבין לעולם לא היה מסכים לדיעותיהם ולהשקפת עולמם של גרוסמן והדומים לו.
שלמי תודה לעורכי "המוסף השבועי" של עיתון "הארץ"
שלמי תודה לעורכי "המוסף השבועי" של עיתון "הארץ" [27.10] שנתנו טור לכותב הסאטירות הטוב ביותר בישראל, עוזי וייל, שמאז נתבטל מדורו המופלא "השער האחורי" במקומון "העיר" אין מה לקרוא ב"העיר" ואין איפה לקרוא את וייל כי לא כל קורא משוטט ומגיע לאתר שלו באינטרנט.
הטור על המזדיינת עם רוצח רבין, שבבוא העת היא קוראת לבנה בשם מהתנ"ך, יצחק, הוא מה זה טור מעולה. שפתיים יישק. סוף-סוף יש מה לקרוא בחיוך ב"מוסף השבועי". ואנחנו מתגעגעים לטוקשה, לרב המוטורי, לאפרת הילדה המזדיינת (אם איננו טועים בשמה) ולכל יתר גיבורי הסאטירה של וייל מ"השער האחורי" של "העיר", שמתאימים לחוש ההומור האינפאנטילי שלנו כמו נזלת לאף, כמו שפעת לחורף וכמו כפפה לתחת. רק שלא יתחילו לצנזר אותו בשם "הטעם הטוב" כי לחששנו הוא יברח מהם.
מה באמת אמר שר הביטחון משה דיין על "מלכת האמבטיה" של חנוך לוין כאשר הוצגה לראשונה בשנת 1970?
כאשר הועלתה ההצגה בתיאטרון הקאמרי בתל-אביב הלכנו מיד לראותה. בסך הכול הוצגה כשבע פעמים, אם איננו טועים. והנה, כמו שאנחנו יושבים באולם בדיזינגוף פינת פרישמן, היכן שהיום תיאטרון בית ליסין, נכנס דיין ותפס מקום בשורה הראשונה או השנייה. באולם נשמעו מחיאות כפיים רבות לכבודו כל זמן שפסע לאיטו, עד שתפס את מקומו. מחיאות כפיים דומות נשמעו במהלך ההצגה, ולא היו בה שום הפרעות. דיין ישב וצפה בהצגה עד סיומה. מחיאות הכפיים לדיין ולהצגה גם יחד סימלו היטב את המצב ואת האופי הלאומי הישראלי.
לאחר ימים אחדים הביע דיין את דעתו עליה. הדברים מצוטטים מתוך ראיון עם שולמית אלוני שערך ס. נידח בספרו הנידח "אין שאננים בציון":
התיאטרון הקאמרי בתל-אביב נאלץ החודש (מאי 1970) להוריד מן הבמה את "מלכת האמבטיה", סאטירה פוליטית חריפה ומכאבת, עקב הלחצים, ההפרעות, ואווירת ההיסטריה הלאומנית שיצרו נגדה עיתוני-הערב בציבור הישראלי. שר הביטחון, משה דיין, שהלך לראות את ההצגה, אמר עליה בראיון ב"קול ישראל":
"בזמן ההצגה חשבתי מה בעצם היה מתרחש אילו לקחו את ההצגה הזו כמו שהיא, והיו מראים אותה בצידה המערבי של התעלה [תעלת סואץ, שבאותה עת ישבנו על צידה המזרחי]. איזו הנאה עצומה היתה לצבא המצרי אילו היו מראים להם את התיאטרון הקאמרי של מדינת ישראל, הנתמך על-ידי הממשלה ועל-ידי העירייה ונישא על כפיים על-ידי הציבור... אני יודע שדבריי יכולים להישמע בתור דימגוגיה... אינני מתאר לעצמי איזה שהוא דבר יותר מעודד, עצום, שיכול היה להיות לצבא המצרי לומר: זו מדינת ישראל כפי שמראים אותה, כמובן בתור סאטירה (אבל ההנחה היא שסאטירה יש לה במה להיאחז). זה מה שאני הרגשתי בשעה שישבתי באולם, שלא יכולה להיות הצגה יותר מעודדת לערבים בראייתם העוינת את מדינת ישראל, מאשר ההצגה הזו... כאשר אני נקלע להצגה הזאת של הקאמרי אני חושב שהם חיים בעולם תלוש, אני מקווה שהעם כולו אינו חי את התלישות הזאת."
אהוד בן עזר: "אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות", ספריית אפקים, הוצאת עם עובד, תל-אביב, 1986. עמ' 34-35. הספר נדפס לראשונה בהוצאת הספריםQuadrangle של הניו-יורק טיימס בניו-יורק בשנת 1974 בשםUnease in Zion .
יוסי גמזו
כִּסְּאוֹתִיזְם...
בַּזַּ'רְגּוֹן הַפְּסִיכִיאַטְרִי מְאֻפְיֶנֶת דִּיאַגְנוֹזַת
הָאוֹטִיזְם בַּמִּלִּים "לְקוּת נַפְשִית שֶסִּימָנָהּ
הַבּוֹלֵט הוּא הַפְרָעָה קָשָה (בִּשְֹפַת יָוָן 'פְּסִיכוֹזַת
נִתּוּקוֹ שֶל הָעַצְמִי, הַ-autos, זֶה שֶיִּמָּנַע
עַל כָּרְחוֹ מִכָּל זִיקָה וְכָל קוֹגְנִיצְיָה רֵאַלִיסְטִית
לַמְּצִיאוּת אֲשֶר מִחוּצָה לְאוֹתָהּ בּוּעָה אוֹטִיסְטִית')
בָּהּ שָרוּי מִי שֶלִּפְרֹץ אֶת מִלְכּוּדָהּ אֵינוֹ יָכוֹל
כַּיָּעֵן הַמֶּטָאפוֹרִי שֶרֹאשוֹ טָמוּן בַּחוֹל."
אֲבָל אִם מַרְאֵה הַיֶּלֶד הָאוֹטִיסְטִי וְהוֹרָיו
שֶאֵינָם אוֹמְרִים נוֹאָש וּמֵיטִיבִים אֶת כִּשּוּרָיו
בִּמְסִירוּת וְאַהֲבָה אֵין קֵץ, בְּאֹמֶץ וְאֶמְפַּתְיָה
מְעִירִים בָּנוּ כָּל פַּעַם גַּם כָּבוֹד וְגַם סִימְפַּטְיָה –
מִסְתַּבֵּר כִּי נַהֲפוֹךְ הוּא, יְדִידִי וַעֲמִיתִי,
בִּנְגוּעֵי הַכִּסְּאוֹתִיזְם בַּבֵּיבָר הַמִּפְלַגְתִּי...
אַתָּה שוֹמֵעַ עַל גַּלֵּי הָאֶתֶר אֵיךְ אִיבֶט עִוֵּת
אֶת הָעֻבְדּוֹת בְּהַצְהִירוֹ כִּי מֵעוֹלָם הוּא לֹא פָּסַל
שוּם קוֹאָלִיצְיָה עִם מִפְלֶגֶת עֲבוֹדָה – וּכְבָר חוֹבֵט
בּוֹ הַשַּדְרָן נוֹק-אַאוּט טֶכְנִי בְּשָלְפוֹ מִיָּד מִסַּל-
הַהַקְלָטוֹת דִּיסְק-שַדָּרִים בּוֹ מְזַמֵּר בְּקוֹל חָמוּר
אוֹתוֹ שַלְיַאפִּין לִיבֶּרְמָנִי אֶת הַהֶפֶךְ הַגָּמוּר...
וְזֶה מַזְכִּיר לְךָ (אֵיךְ לֹא?) כֵּיצַד רַק תְּמוֹל-שִלְשוֹם שָלָה
הַבָּרִיא-טוֹן הַזֶּה הַלִּירִי מִתּוֹךְ סְלִיק הַתֵּרוּצִים
סַם-הַרְגָּעָה: "אֲנַחְנוּ כְּלָל לֹא זוֹחֲלִים לַמֶּמְשָלָה"
וּמִסְתַּבֵּר שֶהוּא צָדַק: לֹא זוֹחֲלִים כִּי אִם רָצִים...
וְאַתָּה שָב כָּאן וְתוֹהֶה כְּלוּם קְנַאקֶר זֶה, בְּדַמּוֹתוֹ
כִּי לַצִּבּוּר יֵש זִכָּרוֹן קָצָר וְקַל לְרַמּוֹתוֹ
אֵינוֹ קוֹלֵט, לַמְרוֹת שִֹיאֵי תַּחְמָנוּתוֹ (אוֹ, אַדְרַבָּא,
דַוְקָא בְּ שֶ ל אוֹתָם שִֹיאִים) עַד מַה גָדַל וְנִתְעַבָּה
כְּפַעֲמוֹן-אָמוֹדָאִים סָמוּי סְבִיבוֹ אוֹתוֹ הַנֶּתֶק
שֶפְּסִיכִיאַטְרִים מַגְדִּירִים אוֹתוֹ "אוֹטִיזְם" וְשֶוֶּתֶק
שֶל שְנוֹת קוֹמְבִּינוֹת בַּבִּצָּה הַפּוֹפּוֹלִיטִית כְּמוֹ שֶלּוֹ
לֹא מַצִּילוֹ מִמֶּנּוּ כְּלָל כִּי אִם לְהֶפֶךְ, מַכְשִילוֹ
בְּכָךְ שֶ"נַּאש קוֹנְטְרוֹל" אוֹ קַש-קוֹנְטְרוֹל, כָּל סְפִּין וְכָל דִּבּוּר
רַק מַפְחִיתִים כְּלַפָּיו יוֹם-יוֹם אֶת אֱמוּנוֹ שֶל הַצִּבּוּר
שֶגַּם בְּלִי סְטַאז' בִּפְסִיכִיאַטְרִיָּה מֵבִין בַּמֶּה נִבְדָּל
אוֹתוֹ אוֹטִיזְם מַכְמִיר-לֵב מִכִּסְאוֹתיִזְם גַּס, וְדַ"ל.
וּבָהּ-בָּעֵת אַתָּה צוֹפֶה פֹּה בִּמְנוֹד-רֹאש וּבִסְלִידָה
בְּהַזְנָיַת כָּל עִקָּרוֹן, כָּל הַבְטָחַת-בְּחִירוֹת, כָּל תֶּזִיס
לֹא שֶל מִפְלֶגֶת עֲבוֹדָה, לֹא! שֶל מִפְלֶגֶת אֲבוּדָה
הָאֲכוּלָה אוֹטִיזְם מַר וְאַשְלָיַת טֶלֶקִינֶזִיס
שֶבּוֹ כְּאִלּוּ אֶפְשָרִי עוֹד לְהָנִיעַ מִמֶּרְחָק
(מֶרְחָק בֵּין שְמַאלְץ אִידֵיאוֹלוֹגִי לָאֶתְנָן הַכִּסְּאוֹלוֹגִי,
בֵּין בְּלוֹף "אָגֶ'נְדָּה חֶבְרָתִית" לְתִיק סְגַן-שַֹר אוֹ לִשְכַּת-חַ"כּ)
אֶת לֵב הָעָם הַזֶּה שֶקָּץ בּוֹ, בַּבּוֹרְדֶּל הַפָּתוֹלוֹגִי
שֶבּוֹ הוֹלְכִים כְּאִלּוּ עִם (אֱמֶת פּוֹלִיטִית נְחוּשָה)
אַךְ מִתְבַּזִּים מִזְּמַן כְּבָר בְּלִי (שוּם עַכָּבוֹת וְשוּם בּוּשָה).
אַתָּה רוֹאֶה אֵיךְ מִתְפַּתֵּל מִצְעַד (חֶסְרוֹן) הַגַּאֲוָה
בֵּין מִפְגְּנֵי טְרַנְסְוֶסְטִיטוּצְיָה-פְּרוֹסְטִיטוּצְיָה קְפוֹצְיָאלִיסְטִית
שֶּבָּהּ קוֹפֵץ הַ"גֶּנֶרָל הַחֶבְרָתִי" לְרַאֲוָה
מִמִּכְנְסֵי פּוֹרֵץ גְּבוּלָיו שֶל קַו-הָעֹנִי הַסָּדִיסְטִי
אֶל בֵּין קִפְלֵי שִֹמְלַת-החַ"כִּי (הַגְּדוֹלָה כָּאן אֶל נָכוֹן
בְּמִסְפָּרִים רַבִּים מִמִּדּוֹתָיו) שֶל שַֹר הַבִּטָּחוֹן
מִבְּלִי לָחוּש כִּי הוּא בְּסַךְ הַכֹּל – אָבִיךְ עַד מְעֻנָּן –
שַר בִּטָּחוֹן עַצְמִי מֻפְרָז מְאֹד (עַיֵן קְרָבוֹת לוּבְּנָאן),
כִּי מִשִֹּמְלָה זוֹ לֹא נוֹתָר אֶלָּא "חוּטִינִי" בּוֹ נֶחְשָֹף
אֵיךְ הוּא אָחוּז מֵאָה עַכּוּז בְּכֵס הַסְּטָטוּסֹ הַנִּכְסָף.
וְכָךְ מַמָּש אוֹתוֹ הַסְּנֶה אֲשֶר בָּעַר בִּבְּרֶען לֹא קַל
בִּנְיֶט לָשֵֹאת וְגַם לָתֵת עִם מַר אִיבֶט – עַד שֶאֻכָּל
מִשֶּכִּבְּדוֹ הַ"גֶּנֶרָל הַחֶבְרָתִי" רַם-הַמּוּסָר
בְּהַבְטָחַת הַתַּחְמָנוֹלְמֶרְט לְמִשְֹרַת סְגָנוּת-הַשַֹּר...
וְלֹא פָּחוֹת מִכָּךְ אוֹתוֹ זְהַב אוֹפִיר שֶל חוּט-שִדְרָה
אִידֵאוֹלוֹגִי לֹא נִכְפָּף שֶלֹּא בָּחַל בְּשוּם תִּגְרָה
מוּל חֲבוּרַת אוֹפּוֹרְטוּנִיסְטִים וְסֵרַב לְהֵרָגַע
אַךְ אֵין חֲשָש כִּי יִנָּתֵק מִן הַכִּסֵּא (דֶבֶק-מַגָּע...)
נוּ, וְאַחַר כָּל זֹאת תּוֹהִים הָאָנָלִיסְטִים לְסִבַּת
יְרִידָתָם שֶל אֲחוּזֵי הַבּוֹחֲרִים, בִּפְרָט בַּנֹּעַר,
מִשְּנַת-בְּחִירוֹת לִשְנַת-בְּחִירוֹת, שָעָה שֶדַּי רַק בְּמַבָּט
בִּשְמוּץ בֵּית-בֹּשֶת זֶה שֶל שֹחַד, שַלְמוֹנִים, אֶתְנָן וָמֹהַר
לִתְפֹּס אֵיךְ מְדִינָה שְלֵמָה שְקוּעָה בְּמַיִם עֲכוּרִים
שֶל כִּסְּאוֹתִיזְם הַמַּצְמִיחַ לָהּ מִיּוֹם לְיוֹם טְחוֹרִים...
צהריים לשניים ב"וֶרד הצלע" ב-98 שקל לפני הטיפ
במסגרת הסיורים למציאת לוסטרות לבניין המערכת החדש של "חדשות בן עזר", ואחרי שמיצו את רחוב וולפסון בדרום תל-אביב, הגיעו שני הקניינים לרחוב קיבוץ גלויות, אשר הבניינים במספרי 34 וממול 45 בו הם אוצר בלום של חנויות שמתמחות בלוסטרות.
וכרגיל, ברעוב על המיסתורית הרעב היה הכרח להפסיק את הסיור ולחנות במסעדה הקרובה ביותר וגם מושכת העין, וכך הגיעו השניים ל"ורד הצלע" ולקחו 2 ארוחות עסקיות ב-44 שקל הארוחה, שכללה שני שיפודי בשר לסועד: פרגיות, לבבות וקבאב, עם תוספות של צ'יפס, ירקות מוקפצים, אורז וירקות מוקפצים בטעם ארגנטינאי. חוץ מהצ'יפס הסמרטוטי (שזו מכת מדינה), היו המנות והתוספות טובים וטעימים. שתי כוסות בינוניות של שתייה קרה, קולה ואשכולית אדומה. שש צלוחיות של מנות ראשונות שכללו חמוצים (מלפפונים וזיתים), עיגולי גזר בטעם צפון-אפריקאי. סלט טורקי טעים, סלט מלפפונים טריים ובצל בנוסח הונגרי אך עם קורטוב שמן זית שהיה מעולה, וירקות כבושים, שאליהם צורפה פיתה דרוזית ענקית, טרייה ופריכה, ממש חמה, וכדי שיהיה במה לטבול אותה הוזמנה עוד מנה של מיני-חומוס בתוספת של 10 שקלים. כל סלט שנגמר, הביא המלצר אחר במקומו, וכך לגבי הפיתה. והכול יחד עלה 98 שקלים, ונוספו עליהם 15 שקלים טיפ, יחד 113 שקלים עבור ארוחה משביעה מאוד-מאוד לשני סועדים.
אם איננו טועים, באותו מחיר, 44 שקלים, אפשר לקבל גם ארוחה בת מנה אחת ממבחר הדגים והבשרים האחרים של המסעדה, ואולם אז יש לשלם בנפרד עבור שתייה ומנות ראשונות, אם רוצים בהן.
ורד הצלע, צלע אחת מעל כולם, מסעדת בשרים, שיפודים ודגים, קיבוץ גלויות 34, בית עמיאל, ת"א. טל. 03-5185621, פקס 03-5185622.
פנינה פרנקל
שַׁיִט עַל הַנָּהָר לִי
1
כָּל הַר גָּדוֹל מְגַדֵּל כָּאן
הַר קָטָן בִּדְמוֹתוֹ
כּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אֶת הַשּׁוֹשֶׁלֶת.
צֵל אָפֹר מֵצִיץ לְרֶגַע, נֶעֱלָם
וּמַעֲבִיר אֶת הַקְּלָלוֹת
מִדּוֹר לְדּוֹר.
2
סָבְתָא נוֹשֵׂאת עַל גַּבָּהּ נֶכֶד.
לֹא עֲגָלָה, לֹא מִנְשַׁא רַק גּוּף אֶל גּוּף
יָדַיִם שְׁלוּבוֹת מֵאָחוֹר
מִתְעַגְּלוֹת בְּמִדּוֹת הַיַּשְׁבָן
נוֹשְׁמוֹת חֹם וְכוֹחַ
מִתְּנוּעַת הָהָר.
3.
שנחאי
רוֹכֵב אוֹפַנַּיִם בְּשַׁנְחַאי.
כְּלוּב, עוֹד כְּלוּב
וְצִפּוֹר
לְאָן הֵם נָעִים?
בְּקֶּצֶב שֶׁל פֶּדָל עָיֵף
הֵם לֹא יַגִּיעוּ רָחוֹק
אוּלַי יְגַלּוּ שָׁם גַּן חָדָשׁ
שֶׁיִּפְרַח בִּשְׁבִילָם בָּאָבִיב.
וַאֲנִי טָסָה מֵחֻפְשָׁה לַחֻפְשָׁה
לִפְגֹּשׁ בְּסִין אֶת שְׁכוּנַת הַבָּתִּים הַלְּבָנִים
שֶׁחוֹסְמִים מוּל בֵּיתִי אֶת הַקַּיִץ.
4.
"הַחוֹמָה-הַגְּדוֹלָה" מְחַיֶּכֶת
אֶל אֲנָשִׁים הַמִּתְקַשִּׁים לַעֲלוֹת אֵלֶיהָ.
הִיא מְיַשֶּׁרֶת קְמָטִים
מְנַסֶּה לִהְיוֹת יְדִידוּתִית לַקָּהָל.
שָׁכְחָה כְּבָר מִזְּמַן
מֵאֵיזֶה צַד תָּבוֹא אֵלֶיהָ
הַטּוֹבָה אוֹ הָרָעָה
בְּגִילָה הִיא מְגַנָּה עַל עַצְמָהּ בִּלְבַד –
לְבַד.
5.
שִׂיאַן
חַיָּלֵי טֶרָקוֹטָה מִסְתַּתְּרִים מֵאֲחוֹרֵי גִּבְעָה
הֵם מַשְׁקִיפִים וּמִתְבּוֹנְנִים בְּהִתְפַּעֲלוּת
מִי הֵם כָּל אֲנָשִׁים הָאֵלֶּה?
מִּתְרוֹצְצִים וּמַצְדִּיעִים
לַכְּפִילִים הַדּוֹמְמִים
אוּלַי, נְכַיֵּר אוֹתָם מִבֹּץ
וְנַשְׁאִירֵם לַיִּבּוּשׁ
בְּפֶתַח הַבּוֹר
הַבָּא.
לאהוד בן עזר שלום,
ראשית ברצוני להודות לך על דברים שנכתבו במכתבך העיתי לזכרו של ידידנו פרופ' יואב הורן ז"ל. רק מי שזכה להכירו יודע שרק מעט משבחו של איש יקר זה נאמר וידוע היה ברבים. אורה שטרנאו אשתו (שגם צירפה אותי כמנויה למכתב העיתי), וחברים אחרים איתם נסעתי לכנס ספרות הילדים בסין, עודדו אותי לשלוח אליך לפרסום שירים אחדים מתוך מחזור שכתבתי במהלך המסע.
ד"ר פנינה פרנקל
ס. נידח
הרהורים פוליטיים
האם ייתכן שאבישי ברוורמן לא חכם?
ממש לא חכם, בייחוד כשהוא עוסק בפוליטיקה.
והרי הוא הצליח כל-כך לפני כן באוניברסיטת בן-גוריון בנגב וגם הקים דור של פרופסורים סופרים ומשוררים עד שאין כמעט כיום סופר או משורר חשוב בארץ שאינו פרופסור, לבד מכמה לא-פרופסורים שלדעתנו פרופסורים יכולים לצחצח את נעליהן.
והם ייתכן ששלי יחימוביץ אינה יותר לא-חכמה ממנו?
שלא כרבים אחרים אנחנו לא התנפלנו על ממשלת אולמרט לא לפני המלחמה ולא בימי המלחמה וגם לא כיום לאחר המלחמה. אנחנו תומכים בו בתשעים ותשעה אחוז כי אנחנו יודעים שאם הוא לא יהיה ראש-ממשלה אזיי אנשים ישרים ומדוייקים כנתניהו או כעיתונאי יואב יצחק יהיו ראשי הממשלה שלנו, וכי האחריות המוטלת על כתפי אולמרט כבדה מנשוא, שלא לדבר על כך שכל הזמן מגרדים בו פשפשים חסרי אחריות כדי לשגע אותו.
ועוד אנחנו יודעים כי כל ראש ממשלה או נשיא, אם הוא לא יהיה, למשל – יואב יצחק, יואב יצחק יגלה פרשיות אפלות בעברו, והעיתונות תעוט עליהן כאילו איננו עומדים עדיין במלחמה ובפני איום גרעיני, שזה ממש שום דבר לעומת החדשות החשובות והעושות כותרות שמספק לעיתונות יואב יצחק במטרה לקעקע את ראש-הממשלה המופקד על ביטחוננו.
אנחנו בפרץ לא תמכנו לפני הבחירות כאשר כולם התפעלו ממנו,
לא תמכנו אחרי הבחירות,
לא תמכנו בפיאסקו של התמנותו לשר הביטחון
ולא האמנו לשום סיסמה נבובה שלו –
אולי מפני שאנחנו לא מספיק משכילים כמו אנשי מר"צ והאקדמיה ויוני העבודה והרבה חברים שלנו שיודעים שהבעייה העיקרית של ישראל היא הבעייה החברתית והעוני ולא האיום הגרעיני האיראני ולכן גם האמינו שפרץ יביא את השלום עם הפלשתינאים ובכך כמובן תיפתרנה גם כל בעיותינו החברתיות כאשר נחזור לגבולות 67'. איזה דֶפק שהחיזבאללה קילקלו לנו וליונת השלום פרץ את תיקון העולם.
ראו את גיליונותינו הקודמים. הזהרנו אתכם!!!
פרץ בקושי מתאים להיות פרץ.
אז תבקשו סליחה, לפחות, לפני שהוא יורד מבמת הפוליטיקה גם מבלי לרדת משם.
אתם הצבעתם עבורו במקום לחזק את "קדימה", וקיבלתם עכשיו את "ישראל אחת" עם ליברמן בקואליציה. מגיע לכם. דפקתם אותנו!
ואתם בוודאי תמשיכו להצביע עבור יורש בדמותו, כפי שהצבעתם עבור קודמו מצנע, ממש בחרתם בשושלת של גאונים!
והזהרנו אתכם כבר אז ובמילים מפורשות – גורלו של פרץ יהיה כגורל מצנע!!!
אורי הייטנר
תסמונת החוזרים בתשובה
הכתבה על הפרטת הקיבוצים ביומן ליל שבת בערוץ השני (27.10.06) תיארה סיפור עצוב של התפרקות הקיבוצים מנכסיהם הרעיוניים ומדרך חייהם, ומעבר מהיר לדרך החיים הרכושנית, על כל תחלואיה ופעריה. היא הציגה את המציאות, בה חברי קיבוץ ותיקים, אנשי עבודה ישרי דרך; האנשים הפשוטים שלא היו מן המובילים, לא היו מנהלים, לא פיתחו קריירות מקצועיות, אך היו חברי קיבוץ טובים, שתרמו לאורך שנים כמיטב יכולתם בעבודה ובחברה – הידרדרו לעוני מנוון, איבדו את כבודם האנושי והגיעו כמעט עד פת לחם.
אין זו מציאות מפתיעה. כולנו, חברי התנועה הקיבוצית, נחשפים לה, עדים לה ומכירים אותה. ומדוע בכל זאת גרמה לי הכתבה להטריח שוב את הקוראים לנושא זה?
החידוש בכתבה הוא חשיפת השקר שבמיתוס "רשת הביטחון". איזו רשת ואיזה ביטחון? לא זו בלבד שהכתבה הוכיחה שלמעשה גם היום רשת הביטחון אינה אפקטיבית, היא הוכיחה שגם אותם האיזונים והבלמים שמהווים, לכאורה, את רשת הביטחון, הם זמניים, וקרוב היום בו יחלפו מן העולם. המצליחנים שהתראיינו בכתבה, אלה שהובילו את הפרטת הקיבוץ הרוויחו ומרוויחים ממנה, הוציאו את המרצע מן השק וסיפרו בגילוי לב שימיהם של אותם מנגנונים סוציאליים, כמו מס הקהילה הפרוגרסיבי, ספורים.
חבל. כחבר בקיבוץ שיתופי, רציתי לפרגן לקיבוץ הדיפרנציאלי שיהיו בו הכוחות היצירתיים והערכיים ליצור יצירה חברתית חדשה – שיהיו בה פחות שיתוף ושוויון מאשר בקיבוץ (ולכן היא לא תהיה דרך החיים שלי) אבל תהיה בה דרך חדשה, המהווה אלטרנטיבה של צדק חברתי וסולידריות לעומת החיים מחוץ לקיבוץ. רציתי להאמין, שחברה שהיתה קיבוץ וחיה לאורך שנים באורח חיים שיתופי, תחפש דרך לשמור ולו מקצת עקרונות חייה ותהווה חלופה ערכית יותר לחיים המנוכרים בחברה הרכושנית הסובבת אותנו.
ברעיונות "רשת הביטחון" לא מצאתי אותה יצירתיות המעצבת דרך מקורית וחדשנית, אך הם ניסו, לפחות, לשמר משהו מרעיונות הצדק החברתי של הקיבוץ. והנה, גם רשת הביטחון מגיעה לסוף דרכה.
השלב הבא בהפרטת הקיבוץ, לאחר ביטול רשת הביטחון והמס הפרוגרסיבי, מוחק כל הבדל בין הקבל"ש (קיבוץ לשעבר) לכל חברה קפיטליסטית. למעשה, המציאות בקבל"ש עלולה להיות קשה יותר מאשר בבחברה הסובבת, בשל המצב אליו עלולים להידרדר אנשים שהקדישו את חייהם לעבודה בחקלאות, בתעשייה, בתיירות ובשירותים, וכעת גאוותם האנושית תירמס והם יושלכו חסרי כל לכלבים.
למה? מדוע קיבוצים שהופרטו הולכים לקיצוניות השנייה? למה אין הם מחפשים דרך ביניים? למה, כאשר הם מאמצים את הקפיטליזם, אין הם מנסים ליצור קפיטליזם נאור, אלא מאמצים את הקפיטליזם החזירי ביותר, את הדרוויניזם החברתי המובהק?
זוהי תסמונת החוזרים בתשובה. ניתן היה לצפות מחוזרים בתשובה, אנשים שגדלו בחברה חילונית ובמשפחה חילונית, שימצאו דרך לשלב את עולם הדת עם העולם ממנו הם באו, ויהוו גשר בין העולמות. במציאות, ברבים מן המקרים, החוזרים בתשובה הם הקיצונים שבקיצונים; הם בוחרים לאמץ את הגישה החרדית הקיצונית ביותר. הם גילו את האור, הגיעו למסקנה שבזבזו את חייהם בחטא, והם מכפרים על כך באמצם את הדרך הקיצונית ביותר בדת. ניתן לראות תופעה דומה באנשי ימין ההופכים לאנשי שמאל קיצוני ולהיפך. הוא הדין בקיבוצניקים שהגיעו למסקנה שדרך הקיבוץ שגויה, וכדי לכפר על הזמן שביזבזו הם בוחרים בקפיטליזם הקיצוני ביותר.
מאין אותה אטימות של ה"קיבוצניק" שסיפר על כך שהוא מרוויח 40,000 שקל לחודש, ותוך התעלמות מחבריו לקבל"ש שהידרדרו לעוני של ממש, הוא מבהיר באדישות שמנגנוני רשת הביטחון עומדים להיעלם. איך אדם יכול להפנות כך עורף למי שהיו עד לפני שנים ספורות שותפיו וחבריו? מניין אותו אגואיזם?
לא אחת אני מנסה לברר עם עצמי, מה הסיבה לכך שאורטל, קיבוצי, עומד בפרץ, ואינו בוחר בדרך ההפרטה. אחת התשובות לכך היא שמנהיגות הקיבוץ, המורכבת מהאנשים המכניסים לקיבוץ את השכר הגבוה ביותר, ולכן היא השכבה שתרוויח יותר מכל מהפרטה – היא המתנגדת הראשית להפרטת הקיבוץ; היא השכבה המנהיגה את השיתופיות ואת האידיאולוגיה של השיתוף. כך הדבר גם בקיבוצים שיתופיים אחרים.
ברבים מן הקיבוצים הדיפרנציאליים, תהליך ההפרטה נעשה בידי ההנהגה, שבמסווה של דיבורים על התייעלות ושינוי, בעצם דאגה לעצמה; הנהגה שמאסה ברעיון של התחלקות עם הזולת, והמירה אותו ברדיפת בצע. לאנשי השכבה הזו, שהתראיינו בכתבה בערוץ השני, אצה הדרך להסיר כל מנגנון של התחשבות בזולת, של סולידאריות עם החלש שנשאר מאחור, והם רוצים להפטר לאלתר מאותם עכבות ולהפסיק לבזבז את זמנם במשחקי סולידאריות, שהרי זמן הוא כסף.
חג העשור למשפט קצב בשנת 2016
בשנת 2016 יוחג חג העשור למשפט ההולך ונמשך נגד ה---- לשעבר משה קצב מבלי שהתביעה תצליח להביא להרשעתו באישומים שבגינם הועמד למשפט. לנוכח גלי האהדה הציבורית האופפים אותו, בעיקר בחוגים דתיים ועדתיים, הוא שוקל להגיש פעם נוספת את מועמדותו לכהונת נשיא המדינה. הגילוי המדהים ביותר בשנה החמישית למשפט היה שכל המתלוננות לא היו מתאנות לו אילו היה אשכנזי (וזה גם בגלל שלאשכנזים יש זין קטן)!
קיבלנו מידע נוסף על ועדת השמות
של עיריית תל-אביב-יפו
בקשות להנצחת אישים, אירועים וערכי לאום – בקריאה על שמם רחוב או מבנה ציבורי, או הצבת אנדרטה – יובאו לדיון ועדת השמות והנצחה שמונתה על ידי העירייה.
שמות שהוועדה ממליצה עליהם מובאים לאישור מועצת העיר.
ועדת השמות, בניהולה של חברת המועצה חביבה אבי-גיא, יו"ר ועדת שמות והנצחה, החלה במציאת פתרונות למצוקת ההנצחות – כלומר, ריבוי של בקשות מול חוסר רחובות.
מסתבר כי במשך 15 שנה אישרה הוועדה ביד רחבה עשרות שמות ללא רחובות פנויים. משפחות "המאושרים" המתינו ועדיין ממתינות בתור, מפעילות לחץ במשך שנים להנצחת יקיריהן, ולעיתים הולכים אף הם לעולמם.
בשנת 2004 המתינו 67 שמות שאושרו. ראוי לציין שאסור לבטל שם שאושר על ידי הוועדה הקודמת.
בשכונות החדשות הנבנות בצפון העיר כבר יש שם לכל רחוב.
בחוסר ברירה הוחלט לשנות שמות רחובות קיימים.
רוב חברי הוועדה התנגדו לכך, ופרט לכך, על פי הנוהל, אסור לשנות שמות אישים, שמות מהתנ"ך ואת רחוב אלנבי שהונצח לעולם. (לפי הפרוטוקול). נותרו שמות פרחי ישראל, ושמות מקצועות שסימלו את תחילת התעשייה בעיר, ועוד שמות שלעיתים מעוררים תמיהה.
חשוב לציין שהשמות נתנו על פי שיטת הקבוצות. באזור תעשייה נקבעו שמות הקשורים בתעשייה ומלאכה,ברובע חדש נקבעו שמות של מרכזי תורה קדומים, ובאזור בית חולים נקבעו שמות הקשורים ברפואה וכו'
דווקא שמות מוזרים, שהוחלט פה אחד לבטלם, נידחו על ידי קבוצה של היסטוריונים בוועדה. (הוועדה מורכבת מנציגים שהם חברי מועצת העיר, ונציגי-חוץ, סופרים, היסטוריונים ורופא אחד).
למשל, רחוב "החיזיון"; שם שנלקח מהתנ"ך, בישעיהו כ"ב א', "משא גיא וחיזיון", ובמקום הזה תיכננו להקים בזמנו בניין לתיאטרון בשכונת קריית שלום. או סימטת "בית הבד" בשטח אחוזת בית, הגרעין ההיסטורי של תל-אביב, נקראת כך בשל בית החרושת לשמן שומשום של בן ציון ברסלר. זה היה המפעל התעשייתי הראשון בתל-אביב.
בינתיים גדלה הרשימה כפליים, נפרדנו לאחרונה מכמה גיבורי תרבות, ולמרות שעל פי הנוהל חייבים להמתין שנתיים להנצחה החל לחץ מדהים.
הוגשו גם בקשות אחרות ומוצדקות; למשל, ישעיהו אג'ימן שהקים את חצר היהודים ביפו בשנת 1818. כמובן שלא משפחתו היא שלוחצת.
הוצע למשל לקרוא רחובות על שם אייבי נתן ויונתן פולארד בעודם בחיים, וליצור תקדים, שלא התקבל על ידי רוב חברי הוועדה. יש לנו כמובן תקדים כזה עם אחד העם וחיים נחמן ביאליק.
הוצע למשל לקרוא את רחוב המסגר על שם אנואר סדאת כי בימים אלה נראית תקווה מחודשת להשגת השלום המיוחל. ורחוב המסגר שמקביל לרחוב מנחם בגין וגם מתחבר עימו, מסמל את המנהיגים שלבסוף נפגשים...
ההצעה לא אושרה.
בשלב מסויים ביקשה חביבה אבי-גיא לקבוע תקנה חשובה מאוד, ובעזרת ראש העירייה מר רון חולדאי הוחלט לא לאפשר להגיש בקשות על שמם של פעילי שכונות. כבודם במקומם מונח אבל אפשר להנציח אותם בשכונה בה פעלו בשם של מוסד ציבורי ולא ברחוב. עוד תקנה חשובה התקבלה והיא שלא לאשר שם חדש אם אין רחוב עבורו. לכל שם שמאשרים חייב להיות רחוב פנוי.
במרס 2006 הודיעה היו"ר חביבה אבי-גיא בשמחה כי ניתנו לרחובות השמות שאושרו להנצחה בעבר, וכי יש עכשיו אפשרות לאשר חמישים שמות נוספים. הנצחה בדרך אחרת יכולה להיות גם קריאת מוסדות ציבור ותרבות על שם אמנים. למשל בית ספר על שם נעמי שמר בשכונת האיקליפטוסים בתל ברוך צפון.
ובנושא המשוררת אסתר ראב – במסגרת הנצחה בדרך אחרת, הוחלט לקבוע שילוט ובו שמות אמנים, סופרים, משוררים וציירים על חזית הבית שבו התגוררו. מן הראוי להפנות בקשה לוועדת השמות להנצחת המשוררת בשילוט על הבניין שבו היתה דירתה ברחוב זלמן שניאור (בעבר רחוב דבורה הנביאה).
אהוד בן עזר: בשנים 1948-1955 אכן התגוררה אסתר ראב בדירה ברחוב דבורה הנביאה 8 (כיום רחוב זלמן שניאור), קומה שנייה על עמודים בחזית הרחוב לצד צפון-מערב. מהמרפסת הפתוחה היה אפשר לראות עד רחוב פינסקר. תוגש בקשה לשלט כי נראה שהסיכויים לרחוב מכובד על שמה שואפים לאפס, וגם לא היינו רוצים שבשמה ימחקו שם רחוב קיים.
כתובות נוספות שבהן גרה אסתר בשנותיה בתל-אביב:
1925-1929 – תל-אביב. גרה בבית חד-קומתי בפינת הרחובות שפ"ר-התבור, בשכונת אפ"ק. מול ביתו של אשר ברש. מתואר ב"ימי 'הדים'" שב"כל הפרוזה" ובביוגראפיה.
1929-1938 – תל-אביב. "הבית האדום" ברחוב שבטי ישראל 36 (כיום רחוב רופין), ליד רחוב הגליל (כיום רחוב מאפו), נבנה על-ידי זאב רכטר. חלקו המזרחי של הבית בן שתי הקומות פנה לרחוב בן-יהודה, היכן שניצב כיום בניין השופרסל. הבית הדו-קומתי מתואר ברשימתה על זאב רכטר ב"כל הפרוזה" וכן בביוגראפיה "ימים של לענה ודבש" שכתב מישהו. את הבית, שבו גרה כתשע שנים, מכרה בקיץ 1938, ועד מהרה הוא נהרס לצרכי בנייה חדשה.
1939-1942 – תל-אביב. בדירה שדרות ח"ן 5, כנראה בשכירות. במעבר מ"הבית האדום" לשדרות ח"ן גרה חודשים אחדים בחדר שכור בתל-אביב, לא ברור היכן.
1942-1944 – תל-אביב. בדירה רחוב בן-יהודה 191, קומה שלישית לצד צפון מערב. כניראה בשכירות. מתוארת בביוגראפיה שכתב מישהו.
1944, סתיו – תל-אביב. אצל כצברג, רחוב קינג ג'ורג' 43, כניראה בחדר שכור, באופן זמני.
מרציפן טרי מכפר תבור
חברי מערכת המכתב העיתי, בדרכם לנופש של שלושה ימים ב"רימונים חרמון" בנווה אטי"ב (מומלץ, מחירי החופשה שלא-בעונתה הם ממש אטרקטיביים, עם בריכה מחוממת, ג'קוזי ענק שלושים ושמונה מעלות, בקתות-עץ מחודדות עם רעפים אדומים-כהים וארוחת-בוקר משביעה לכל היום) – עצרו במוזיאון המרציפן בכפר תבור [יסלחו לנו הבן-עזרים של כפר תבור שחלפנו על ביתם ולא עצרנו אצלם כי מיהרנו בדרכנו וגם לא רצינו ליפול עליהם בבת-אחת, כל מערכת המכתב העיתי] – וטעמו מרציפנים וקנו מרציפנים וזנו עיניהם במיבחר העצום ובדוגמאות המפוסלות (לביקור במוזיאון עצמו לא היה להם די זמן).
כאשר המשיכו בדרכם, לועסים לאט את עוגיות המרציפן כדי להשאיר את הטעם מה שיותר בפה, אמר הנהג של טיול המערכת שהוא מתגעגע למרציפנים של פעם ונקב בשם אחת החברות המקומיות הידועות של יצרני המרציפן של פעם.
הם שמרו את דבריו בליבם וכאשר חזרו לעיר דוברי העברית הגדולה ביותר בעולם, בירת גוש דן, קנו במרכול חבילת מרציפן מאותו יצרן אגדי שמתברר שעדיין קיים וגם אינו עוסק בפיצוח סודות האטום אלא בייצור מעדניו. טעמו. מה נאמר לכם – המרציפן של כפר תבור נעשה פתאום הרבה יותר טוב בזיכרון חיכם, והם הצטערו שלא קנו יותר. חשבו, אולי הטריות היא הקובעת. אבל תאריך התפוגה על המוצר במרכול היה מאי 2007, כך שמכל בחינה (הם לא בדקו את המחיר) עולה המרציפן של כפר תבור על הוותיק ממנו המצוי במרכולים, ואם אתם עוברים שם, קנו גם למערכת "חדשות בן עזר" חלת מרציפן קטנה מצופה שוקולד.
נתגלה יישוב כפרי אחד בישראל בלי יקב!
לאחר מחקר ממושך שכלל מאות מושבים, קיבוצים, מושבות וערים בישראל, התגלה יישוב כפרי אחד שאין בו יקב, גם לא יקב בוטיק או יקב בית! תושבי אותו יישוב שומרים בקפדנות על חשאיותם כאילו היו נאנסות שהתלוננו או שהוכרחו להגיש תלונה, והכול כמובן כביכול. ביישוב הזה אין סובלים מצרבות. אין שותים יין חמוץ. אין מייבאים חביות יין מיסתוריות מצרפת ומצ'ילה כדי לבקבקן כאן בתוויות פלצניות שמחיר כל אחת מהן בין שבעים למאה וארבעים שקל התווית על הבקבוק.
תושבי אותו יישוב ישראלי מוזר, שאפילו בעשר שנות היקבנות האחרונות לא נפתח בו שום יקב, שותים רק יין אדום מתוק, יין פטישים ישן נושן או יין פורטו, ובאשר ללבן שותים מוסקט מתוק או יין הוק, לרוב בצורת "שפריץ" עם סודה, והם לא סובלים מצרבת, לא מביאים ולא מקבלים בקבוקי יין יקרים בתור מתנות, נוסעים פעמיים בשנה לחו"ל בכסף שחסכו מאי-קניית יין יבש, חמוץ, פלצני אדום, וגם פטורים ממאות מבקרים מיותרים שפושטים על אלפי היישובים שיש בהם עשרות אלפי יקבים כדי לקנות במחירים מופקעים יינות שרק טיפשים ו"נובו-רישים" שותים.
הקונצרט האמיתי מתקיים חינם בשוק בצלאל
אתם פונים מקינג ג'ורג' ימינה ברחוב בית לחם, ובפינה הראשונה, מולכם מימין, בצד הצפוני, היכן שהשתרעה בשעתה אימפריית הפלאפל ז"ל – תשמעו מרחוק ומיד גם תראו חנות דוכנים גדולה לבגדי נשים וילדים, 20 שקל כל פריט, ובמרכז עומדת מוכרת-זמרת, אישה במיטב שנותיה, שחורת שיער ובעלת מיבטא רוסי, היא לא ילידת הארץ ועגנון לא ביקר אותה כשהיתה בגן-הילדים, והיא שרה בקול אופראי שהיה יכול למלא את היכל התרבות טוב יותר מזמרי המיסה הגדולה של באך שנשכרו כנראה רק כדי להוכיח שהאקוסטיקה גרועה. אותה היו שומעים עד לשורה האחרונה ביציע העליון, והיא שרה בקול רם צלול וברור קטעי דקלמציה, אימפרוביזאציות משל עצמה וגם לחנים של שירים נאפוליטאניים, הכול למילים משלה, וזוכה במחיאות כפיים של הקהל מסביב. אם איננו טועים, שירתה מובנת יותר מחלק ניכר מהשירה העברית החדישה הנגועה בפלסטיניזם קונפורמיסטי:
איפה את היום גברת!
הסריגים שלי נגמרת!
בואי הנה מהר-מהר!
עוד מעט זה ייגמר!
בואי לפה היום גברת!
הסחורה שלי נגמרת!
בואי-בואי גברת!
בואי לפה מהר-מהר!
כל דבר בעשרים!
כל פריט זיל בזול!
ילדים כל ישראל!
בואי תראי מהר גברת!
הסחורה שלי נגמרת!
איפה את היום גברת!
חליפות לילדים!
כל פריט עשרים שקלים!
בואי לפה מהר-מהר!
עוד מעט לא יישאר!
המותר לא לאהוב את ליברמן למרות שהוא רוסי
ולא להיחשד בגזענות?
אהוד, שלום!
שתי הערות:
הראשונה: בתגובת "סופר נידח" על מאמרי "מחיר האיוולת" [גיליון 186] כתבת ש"קילומטר פה קילומטר שם כבר לא עושים הבדל גדול, וכו'" – אם כך, האם לא היה ראוי לסגרת קילומטר פחות פה ושם, ולו כדי להשאיר לפחות עוד שלושה יישובים, עוד שלוש קהילות חיות, לעקור שלושה יישובים פחות? ולו כדי להפגין משמעות להתיישבות, אמפתיה למתיישבים ולא "אודרוב, הולכים עד הסוף, עוקרים את כולם"? ולו כדי לומר: איפה שיכולנו להציל, הצלנו"? ולו כדי לא ליצור תקדים של נסיגה מוחלטת לקו הירוק?
והשנייה: במאמרו של משה דור "יום שחור" הוא דיבר על ליברמן "הכוכב הדורך בשמי ההגירה מרוסיה." במשפט זה יצא המרצע מן השק – הדה לגיטימציה שעושים לליברמן נובעת בעיקר מהיותו עולה מחבר העמים. ומי שמדבר על "הגירה" ולא על "עלייה", משתמש בז'רגון פוסט-ציוני, לפיו מעבר מן הגולה לארץ-ישראל אינו מעשה שיש בו עלייה מן הבחינה הרוחנית והיהודית, אלא סתם מעבר מארץ לארץ.
אורי הייטנר
סופר נידח: המשפט שכתבתי, יחד עם הסיפא שלו, מתייחס רק לכך שהאיומים על ישראל גוברים והולכים ו"אין להתנתקות קשר לכך. קילומטר פה קילומטר שם כבר לא עושים הבדל גדול כאשר אמצעי הנשק תלולי המסלול משתכללים והולכים." מצד שני, אילו השארנו את שלושה היישובים בצפון הרצועה, היו מיד באים אלינו בטענות, גם אנשים שלנו – שבגלל אי-הפינוי נמשכת התקפת הקטיושות.
טעם ענבי מוסקאט שחור ייני
בין הררי אשכולות של ענבי-מאכל יפים, מלאי מים ורובם חסרי מתיקות וטעם, מצאנו פתאום בשוק הכרמל שני ארגזים של מוסקאט שחור בשל מאוד (שריגי האשכול כבר היו ברובם צהובים יבשים) שלדעתנו הגיע לדוכן מכרם ישן של ענבי יין שטרם נעקר (בין שמות זני הגפנים החדשים הניטעים בשנים האחרונות לא ייחד כבודו של המוסקאט השחור ואיננו בטוחים אם יש בכלל יין הנושא את שמו).
טעמנו, זה היפה בקניית ענבים, אפשר לטעום מכל אשכול ולבחור את הטובים ביותר. מה יש לומר, לא בא כטעם המוסקאט הזה לפינו משך כל הקיץ והסתיו. אמנם הוא מלא זגים, וגם הקליפה לא נמסה בפה, ומוטב להכניסו למקרר לא שטוּף כדי שיחזיק מעמד זמן רב יותר – אבל הטעם, לא צריך לשתות יין כאשר אוכלים ענבי מוסקאט שחור שבא מכרמי היין והבשיל ללא תוספת השקייה. היין הזה, שלפני היין, הוא טעים מכל יין.
דודי בן עמי
הַמַּסָּע
חֶמְלָה בְּחַלּוּקֵי הַנַּחַל,
הָיוּ פִּנּוֹת וְזָוִיּוֹת לִפְנֵי הַמֶּשִׁי שֶׁנִּמְרַט.
חָצָץ מַכֶּה וְנָע, מֻכֶּה וְנָע,
הִתְנַגְּשֻׁיּוֹת הַרְבֵּה – קָשׁוּחַ מִבִּפְנִים.
אַחַר-כָּךְ, רַק כְּאִלּוּ מְחַכָּה-
בְּמִקְרִיּוּת; גַּם לְחַכּוֹת שָׁנִים הוּא חֵלֵק מִמַּסָּע,
לֹא כְּמוֹ הַמַּיִם שֶׁתָּמִיד בַּדֶּרֶךְ
לַיָּם, לָעֲנָנִים וְשׁוּב.
אֶבֶן שֶׁלִּי,
הִיא מְלַטֶּפֶת חֲמִימָה וּמִתְמַסֶּרֶת.
הַכֹּל שׁוֹחֵק – גַּם בָּה יֵש זִכְרוֹנוֹת שֶל מְחֻסְפָּס,
מָצוּק, פִּסְקֵי הַמִּקְרִיּוּת הַמְּלַטְּשִׁים בְּחוֹל,
מַפָּל בְּשִּׁטָּפוֹן הַהִתְרַגְּשׁוּת.
אֲנִי רָאִיתִי
אֵיךְ שְׁקִיעָה עוֹשָׂה בַּחֲלוּקִים צִפּוֹר קְטַנָּה מֵאֵשׁ
עַל צֶלַע שֶל לִטּוּף,
הַיֶּתֶר הָיָה חוֹף וַעֲרָבוֹת.
כְּשֶׁהֶחְשִׁיךְ הֵן נִרְטְבוּ בַּגֶּשֶׁם,
חַיֵּי בְּשָׂרִים, זִרְמֵי חֲלַקְלַקּוֹת,
הַרְבֵּה קְשָׁיִים זָרְמוּ לַנַּחַל וְאִתּוֹ
וְכָל אֶחָד אוּלַי יַגִּיעַ אֶל מִקְוֶה סוֹפוֹ –
אֲפִלּוּ אֶבֶן
שֶׁהִיא לוֹחֶצֶת אֶת יָדִי
עָגֹל-עָגֹל, שָׁקֵט-מָתוּן,
בְּהַבְטָחָה רַכָּה
שֶל מִי שֶׁכְּבָר הִפְנִים אֶת הַמַּסָּע
וְעוֹד תּוֹכוֹ מוּצָק.
האם החמיץ מלפפונים? האם דפק זיתים?
קראנו בעיתון ש"ספר התענוגות" של עמוס קינן, שנדפס לראשונה בשנת 1970, שב ויצא עתה לאור במהדורה חדשה בהוצאת זב"מ יחד עם איוריו הצבעוניים המקוריים של קינן, שאחד מהם נמצא במסדרון המערכת שלנו ומתאר מה שרק דימיונו של קינן יכול להעלות: מחוללות ערביות ערומות וערבים חובשי תרבושים ושותי יין מבלים יחדיו על שפת הים וברקע עץ תמר צומח בתוך המים. פנטסיה עליזה.
נזכרנו כי בשעתו קראנו ב"ספר התענוגות" מתכון לפיו להחמצת מלפפונים (או לכבישתם) יש להכין תמיסת מי מלח שביצה צפה בהם. מה שעורר בנו את החשש שעמוס קינן מימיו לא החמיץ מלפפונים ולא דפק זיתים כי אוי למי שייקח ברצינות את המתכון שלו. תמיסת מי-מלח שביצה צפה בהם מכינים לזיתים, ואילו התמיסה להחמצת מלפפונים היא הרבה פחות מלוחה, כפית מלח לכוס מים לערך, וכמובן יחד עם פלפל חריף, שום ושמיר. ואילו בזיתים לא שמים שום ושמיר אבל מוסיפים לפלפל החריף פלחי לימון.
הדרוזית ותפוחי-העץ
כאשר ירדנו מאזור ברכת רם לראות את המסגד של שיח' יעפורי בלב אזור התפוחים העשיר של צפון הגולן, נגלה לעינינו שוק לא גדול ובו דוכנים למכירת תפוחי-עץ, חבושים, ועוד פירות וירקות אחדים, וכן צנצנות ריבת דובדבנים מופלאה בטעמה, במחיר 10 שקלים לצנצנת לא גדולה. הצטערנו שקנינו רק צנצנת אחת.
מולנו באה אישה דרוזית קשישה (ודאי צעירה מאיתנו) לבושה שחורים והיא נושאת קופסת פלסטיק ענקית גלילית בהירה עם ידית, מאלה שמשמשות במקורן מכל לצבע, שהיה הפעם מלא תפוחי עץ. "עכשיו קטפתי," אמרה לנו. היו שם כעשרים קילו, שאותם הציעה לנו בעשרים שקלים.
עוד אנחנו חוככים בדעתנו, והמחיר ירד ל-15 שקלים. נועצנו בנהג של טיול המערכת והחלטנו לקחת יחד את כל הכמות, והדרוזית אכן ארזה לנו את התפוחים בשתי שקיות פלסטיק גדולות וכבדות, 7.5 שקלים כל שקית שמשקלה כ-10 קילו.
בבואנו הביתה נוכחנו שמרוב התלהבות לא שמנו לב שמחצית התפוחים פגומים במקצת, והעוקצים שלהם כלל אינם כשל פרי שנקטף הבוקר. אין דבר, החצי הפגום-מעט הפך למחית נוזלית לשתייה, מה שקרוי "פירה תפוחי-עץ", והיתר למאכל. ואולם, התפוחונים הקטנים שהמיסתורית קטפה בצידי דרכים מעצים נטושים (כי זה חלום ילדות שלה לקטוף תפוחים בצידי הדרכים, וכך היה כשנסענו בכבישי הונגריה) – אלה היו עוד יותר טעימים.
המדהים הוא שכמעט כל המטעים עוטים לרגלי העצים מרבד צהוב של תפוחים נרקבים שנשרו. אחד ההסברים שקיבלנו, מאוחר יותר, הוא שאין כדאיות כלכלית לקטיפים נוספים לאחר הקטיף הראשון.
געגועים לעגבנייה
העגבנייה היתה מאז ומתמיד לב הסלט הארץ-ישראלי. עגבנייה כרסתנית, בשלה, אדומה מבפנים ומבחוץ, בעלת ניחוח, מתוקה-חמצמצה, שניתן לקלף ולחתוך לקוביות זעירות הטבולות בסלט ונמסות בפה.
והנה, זה שנים אחדות אינני מוצא בשום מקום את העגבנייה המקומית (מזן מרימנד דומני), אלא רק עגבניות מלאכותיות, קמחיות, גרגריות, קשות, חסרות-טעם, לא מתוקות ולא חמצמצות, צהובות מבפנים וחיוורות מבחוץ (מזן פקולטה אם אינני טועה). עגבניות אלה טובות אולי למעבדה, אך בסלט טעמן כסבון. דומני שרבים היו מוכנים לשלם כפליים ויותר תמורת העגבניות של פעם, ואולי יהיה בכך תמריץ לחקלאים להפסיק להלעיטנו בתחליפים תפלים
אהוד בן עזר
תל אביב
פורסם לראשונה במדור מכתבים למערכת "הארץ"
16 ביולי 1990
אהוד בן עזר מחווה דיעה ועורך
מקבל לקריאה ולחוות דעת כתובה, תמורת תשלום קבוע מראש; אחרי מסירת חוות הדעת באה פגישת פנים-אל-פנים בבית קפה, לא לפני-כן. מדובר בכתבי יד של קובצי סיפורים, רומאנים וספרי ביוגראפיה ואוטוביוגראפיה עבריים בלבד. העריכה על קובצי וורד או כאלה שניתנים להמרה לוורד.
כמו כן מקבל בן עזר לעריכה כתבי יד [בקובצי וורד עברי, כנ"ל] שלאחר חוות-הדעת ניראים לו ראויים לעריכה ולהתקנה לדפוס. מחיר העריכה כולל גם ליווי הספר עד צאתו לאור בדפוס. עריכתו מקובלת על מרבית הוצאות הספרים בישראל (והוא מצידו מוכן לעבוד עם מרביתן, למעט שתיים או שלוש הוצאות קיקיוניות). התשלום מחציתו לפני תחילת העבודה ומחציתו עם מסירת הקובץ הערוך ומוכן לדפוס לידי המחבר, וזאת ללא קשר למועד צאתו של הספר בדפוס. מאחוריו של בן עזר ותק של עשרות ספרים שערך בתנאים אלה.
לפרטים: טל. 03-5228827 בשעות 10.00-13.00 או 17.00-20.00 או:
שאלת תם: האם בקיץ האחרון נשרפו בצפון הארץ יותר דונמים של יער וחורש טבעי מאשר בשנים קודמות בגלל המלחמה?
או אולי נשרפו פחות דונמים של יער וחורש טבעי כי בתקופת המלחמה היה קשה יותר למציתים הרגילים לבצע את זממם?
יוסף ספיר לא הסגיר
בפרק הראשון של ה"שיחות", הזכיר מרדכי ציפורי, כי בזמנו הונחה על-ידי האצ"ל פצצה בביתו של יוסף ספיר ז"ל [כאשר היה ראש העיר פתח-תקווה בתקופת הבריטים]. אחרי בדיקה הוברר, שהפצצה הונחה לאור התנגדותו של יוסף ספיר למדיניות אצ"ל, להתרים בכוח את אנשי פתח-תקווה. ולא – כפי שסבר בטעות מרדכי ציפורי – בגלל החשד כביכול, שיוסף ספיר מסר אנשי אצ"ל לידי הבריטים. יחד עם מר ציפורי אנו מביעים את צערנו על עגמת הנפש שנגרמה לבני משפחתו ולמוקירי זיכרו של יוסף ספיר ז"ל.
מסגרת בידיעות אחרונות, 4.10.1985
אהוד בן עזר: עודני זוכר מילדותי את רעש הפצצה שהרסה את פנים חדר-עבודתו (הקבינט) של יוסף ספיר, שחווילתו היפה בת שתי הקומות והגן הנאה בחזית נמצאה במורד רחוב פיק"א, מרחק כעשרה בתים מאיתנו (ולא רחוק מביתה של הילדה רות לומפ, כיום אלמוג), וכיצד רץ לשם בלילה אבי, שהיה ידידו של יוסף ספיר.
כולם במושבה ידעו שהסיבה לזריקת הפצצה היתה התנגדותו של יוסף ספיר, שהיה איש משכמו ומעלה וגם אמיץ מאוד, ל"התרמה", שהיתה בעצם שוד כספים מלווה באיומים שניסו אנשי אצ"ל לכפות על איכרי פתח-תקווה שרובם ככולם, יחד עם אנשי השמאל במושבה, היו חברי ארגון ההגנה. "הקש ששבר את גב הגמל" היה האיום של אנשי אצ"ל על האיכר משה דנקנר באם לא ייתן להם כסף, וזאת כאשר חיכו לו בפתח ביתו.
זיכרונו הסלקטיווי של ציפורי (בעצמו בן פתח-תקווה) מלפני יותר מעשרים שנה, אופייני לזיכרונם הסלקטיבי של לא מעט חברי אצ"ל וכותבי תולדותיו, שמבקשים למחוק את התקופה שבה הם נקראו "פורשים" ו"טרוריסטים" בפי מרבית אנשי היישוב העברי המאורגן, שסרו למרות המוסדות הלאומיים. ואגב, ה"סזון" בשעתו לא נעשה על ידי חוגי האיכרים ולא הם שהסגירו אנשי אצ"ל לבריטים.
סופר נידח אחד כתב על כך רומאן נשכח, "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון", ובו מופיע סיפור הפצצה שלא רק "הונחה" אלא ממש התפוצצה וגרמה נזק רב בביתו של ראש העיר, אבל הרומאן אזל מזמן וצלל אל תהום הנשייה.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,234 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל