| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 188
ליום הזיכרון ליצחק רבין, י"א בחשוון לפי התאריך העברי
תל אביב, יום חמישי, י"א בחשוון תשס"ז, 2 בנובמבר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: רקוויאם לרבין / לפני הרצח: אין מציאות אחרת / עוד נתגעגע לרבין / הפגישה עם רבין
קדיש לראש ממשלה שנרצח מאת בְּאֵרִי צימרמן (שיר)
משה דור: ביום השנה // וולט ויטמן: הספינה המפורקת (קינה)
רוני גרוס: נֵשֵׁב דּוּמָם (שיר לזיכרו של רבין)
איליה בר זאב: י"א מַר-חֶשְׁוָן (שיר לזיכרו של רבין)
גִ'ין נוֹרְדְהָאוּס: אֲתוֹנוֹ שֶׁל בִּלְעָם (תירגם את השיר מאנגלית משה דור)
יוסי גמזו: עֲקֵדַת יִצְחָק (שיר במלאת 11 שנה לרצח יצחק רבין)
אהוד בן עזר: רבין לא היה "שלום עכשיו" (נובמבר 2002)
תגובות לרשימה: חסידה ומאיר פעיל, מודי וידנפלד, רון ביברמן
אורי הייטנר: מיתוס הניצחון של יגאל עמיר (נובמבר 2006)
אהוד בן עזר: לא כל הסופרים סהרוריים (אוקטובר 2003)
אהוד בן עזר
רקוויאם לרבין
מִי לֹא הִשְׁתַּלֵּחַ בְּךָ?
מִי לֹא עָלַב בְּךָ?
מִי לֹא בָּא אֵלֶיךָ בִּדְרִישׁוֹת אַבְּסוּרְדִיּוֹת?
מִי לֹא חָשַׁב עַצְמוֹ חָכָם מִמְּךָ, יָעִיל מִמְּךָ, מֵבִיא אֶת הַשָּׁלוֹם מַהֵר מִמְּךָ
מְדַכֵּא סוֹפִית כָּל הִתְנַגְּדוּת עֲרָבִית טוֹב מִמְּךָ
מַדְבִּיר אֶת הַטְּרוֹר טוֹב מִמְּךָ
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם עִם הַסּוּרִים טוֹב מִמְּךָ
כַּמּוּבָן, בְּלִי לְהַחְזִיר שַׁעַל-אֲדָמָה אֶחָד –
הָפַכְתָּ לְאַסְקֻפָּה נִדְרֶסֶת שֶׁאִישׁ אֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדָהּ.
יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נִתְגַּעגֵּעַ אֵלֶיךָ
שֶׁהָיִיתָ אֶחָד מֵרָאשֵׁי-הַמֶּמְשָׁלָה הַמֻּצְלָחִים בְּיוֹתֵר,
מַנְהִיג לְלֹא שֶׁמֶץ שֶׁל פֻּלְחַן אִישִׁיּוּת,
לְלֹא שְׁקָרִים,
לְלֹא זְרִיַּת חוֹל בְּעֵינֵי הַצִּבּוּר, לְלֹא פְרָזֵאוֹלוֹגְיָה,
לְלֹא מְשִׁיחִיּוּת, לְלֹא טִפְּשׁוּת שֶׁנּוֹבַעַת מִבִּטָּחוֹן-עַצְמִי מֻפְרָז,
לְלֹא צַדְקָנוּת, לְלֹא הַעֲדָפַת הַטָּפֵל עַל הָעִקָּר, לְלֹא חֲנֻפָּה לַצִּבּוּר,
לְלֹא פַּחַד מֵהִלְכֵי-רוּחַ שֶׁל שִׂנְאָה וּבוּז מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל כְּאֶחָד.
(זָכִיתִי לוֹמַר לְךָ זֹאת עוֹד בְּחַיֶּיךָ – )
אֵין פִּתְרוֹנוֹת קַלִּים.
מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁאַחֲרֵי יוֹתֵר מִמֵּאָה שְׁנוֹת סִכְסוּךְ דָּמִים עִם הָעֲרָבִים,
עִם הַפַּלֶשְׂתִּינָאִים – אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בְּהֶנֵף-יָד –
הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.
מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁרַק אֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים בְּכָךְ שֶׁתַּהֲלִיךְ אוֹסְלוֹ נִסְחָב לְאִטּוֹ,
וְאִם מָחָר נֵצֵא מִכָּל הַשְּׁטָחִים – נִחְיֶה בְּגַן-עֵדֶן שֶׁל שָׁלוֹם –
הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.
מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה, מֵעֵבֶר לְכָל הַמַּעֲקַשִּׁים וְהַמַּעְצוֹרִים שֶׁבַּדֶּרֶךְ –
אֶת הִתְקַדְמוּתוֹ הָאִטִּית שֶׁל הַתַּהֲלִיךְ, אֶת הַבִּלְתִּי-יֵאָמֵן שֶׁמִּתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכוֹ –
לְעֻמַּת כָּל מָה שֶׁמִּישֶׁהוּ מֵאִתָּנוּ לֹא הֵעֵז אֲפִלּוּ לַחֲלֹם –
אַתָּה נִוַּטְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל בַּדֶּרֶךְ הָאֶפְשָׁרִית, הָאַמִּיצָה וְהַבְּטוּחָה בְּיוֹתֵר שֶׁבָּאֶפְשָׁר,
וְתָבַעְתָּ מֵאִתָּנוּ סַבְלָנוּת, קֹר-רוּחַ, שֵׂכֶל יָשָׁר,
וְיָכֹלְתָּ לְהַעֲרִיךְ נְכוֹנָה אֶת הַמְּצִיאוּת –
לְמַזָּלֵנוּ הַתְּכוּנוֹת הַלָּלוּ,
שֶׁהָיוּ חֲסֵרוֹת לְרַבִּים מֵאִתָּנוּ,
הָיוּ מְצוּיוֹת בְּךָ,
וּבִזְכוּתָן הִנְהַגְתָּ אוֹתָנוּ בְּדֶרֶךְ
שֶׁהַדּוֹרוֹת הַבָּאִים יִרְאוּהָ כְּאַחַת מִשְּׁעוֹתֵינוּ הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר,
הֵרָצְחֵךָ בִּיְדֵי יְהוּדִי מִמַּחֲנֵה הַמַּאֲמִינִים –
כָּמוֹהוּ כִּבְגִידַת שַׁבְּתַאי צְבִי בְּמַאֲמִינָיו, כַּאֲשֶׁר הִתְאַסְלֵם.
אָמְנָם הַסַּהֲרוּרִיִּים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה הַדָּתִי יַמְשִׁיכוּ,
כְּשַׁבְּתַאִים שֶׁיָּרְדוּ לַמַּחְתֶּרֶת,
לְהַאֲמִין בְּצִדְקַת הָרֶצַח הַנּוֹרָא, לְעַוֵּת אֶת הַהֲלָכָה,
לְהַכְפִּיפָהּ לִמְשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר
שֶׁל "רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ",
אֲבָל הָרֹב יִתְפַּכֵּחַ,
כְּפִי שֶׁהִתְפַּכְּחוּ הֲמוֹנֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מִמְּשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר שֶׁל שַׁבְּתַאי צְבִי,
וְזֹאת לֹא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בּוֹ וּבְדוֹמָיו,
אָז וְעַכְשָׁיו,
הֶאֱמִינוּ
וְעוֹד אֵיךְ –
אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁיִּגְאָל עָמִיר, כְּמוֹ שַׁבְּתַאי צְבִי –
אִכְזֵב אוֹתָם וּבְכָךְ גָּאַל אוֹתָם מִן הַגְּאֻלָּה הַכּוֹזֶבֶת,
הִמְחִישׁ לָהֶם אֶת הַמְּחִיר הַנּוֹרָא שֶׁל הַמְּשִׁיחִיּוּת,
וְהֶחֱזִירָם עַל-כָּרְחָם לְקַרְקַע הַמְּצִיאוּת הַהִיסְטוֹרִית.
פִּתְאוֹם עוֹלָה בִּי פִּתְאוֹם מְלוֹא תְּחוּשַׁת הָאָבְדָּן וְהַהַשְׁפָּלָה שֶׁבְּמוֹתְךָ,
הַהַרְגָּשָׁה שֶׁבֶּאֱמֶת, בֶּאֱמֶת שׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא יָכֹל לִהְיוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה –
גִּבּוֹר מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים
נוֹרָה בְּגַבּוֹ עַל יְדֵי חֲתִיכַת חָרָא קָטָן
שֶׁהִשְׁתַּחֵל בְּעָרְמָה בֵּין אַנְשֵׁי הַבִּטָּחוֹן לְאַחַר שֶׁיָּצַר רֹשֶׁם שֶׁהוּא אֶחָד מֵהֶם.
זֶה מַמָּשׁ מַבְחִיל. מְזֹהָם.
זֶה כֶּתֶם עַל הַהִיסְטוֹרְיָה הַיִּשְׂרְאֵלִית שֶׁיִּשָּׁאֵר לָנֶצַח,
כְּמוֹ חֵטְא תַּנָ"כִי.
זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁמְּעוֹרֵר שִׂנְאָה תְּהוֹמִית לְחֵלֶק מְסֻיָּם בָּעָם אֲשֶׁר מִשּׁוּרוֹתָיו בָּא הָרוֹצֵחַ.
מַרְאֵה פְּנֵיהֶם הַמְּתֹעָבִים שֶׁל אֵלֶּה שֶׁיִּחֲלוּ לוֹ
וְאֵלֶּה שֶׁמְּבַרְכִים עָלָיו גַּם כַּיּוֹם
גּוֹרֵם לִי לַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם דְּבָרִים שֶׁשּׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל טָפְלוּ עַל יְהוּדִים בְּמֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת
כַּעֲלִילַת-שָׁוְא.
עֲלִילַת-שָׁוְא.
זְדוֹנִית.
אֲבָל אֶצְלֵנוּ, בְּיִשְׂרָאֵל, בֵּין יְהוּדִים – זוֹ אֵינֶנָּה עֲלִילַת-שָׁוְא וְזוֹ
אֵינֶנָּה עֲלִילַת-דָּם אֶלָּא זוֹהִי שְׁפִיכוּת דָּמִים בַּעֲלִיל.
הַיַּהֲדוּת הַדָּתִית אוּלַי רַק מַתְחִילָה לְהָבִין אֶת
קְצֵה-קָצֵהוּ שֶׁל הַשֶּׁבֶר הַנּוֹרָא שֶׁהִתְחוֹלֵל בָּהּ,
שְׁנֵי הַקְּלִיעִים הַמְּשֻּׁפָּצִים שֶׁנִּפְּצוּ לִרְסִיסִים אֶת עַמּוּד-שִׁדְרָתָהּ הַמּוּסָרִי.
זֶה צַד הַשָׂטָן שֶׁהִתְגַלָּה בִּמְלוֹא כּוֹחוֹ בָּעָם הַיְּהוּדִי הֶחָדָשׁ שֶׁנּוֹצַר בְּיִשְׂרָאֵל.
זוֹהִי יְרִיקָה בְּפַרְצוּפוֹ שֶׁל כָּל יִשְׂרְאֵלִי הָגוּן.
הָרֶצַח הַזֶּה זִהֵם אֶת כֻּלָּנוּ.
אֶת הָעָם, אֶת הָאָרֶץ, אֶת הַמְּדִינָה, אֶת הַתְּקוּפָה שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִים בָּהּ.
רֶבַע מִילְיוֹן הָאֲנָשִׁים,
שֶׁשָּׁרוּ בָּעֲצֶרֶת הָאֵבֶל עִם דּוּדוּ פִישֶׁר אֶת "כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ גֶּשֶׁר צַר מְאוֹד"
וְעִם מִירִי אַלּוֹנִי אֶת "שִׁיר לַשָּׁלוֹם"
וְעִם אָבִיב גֶּפֶן ("רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שִׁכּוֹר") אֶת "לָנֶצַח אָחִי" –
שָׁרוּ צְרוֹר תְּפִלּוֹת נִשְׂגָּב,
שֶׁטֶּרֶם נִשְׁמַע כְּמוֹתָן בְּיִשְׂרָאֵל.
הַשְּׁכִינָה הָיְתָה אִתָּם,
הָיְתָה אִתָּנוּ בְּאוֹתוֹ עֶרֶב.
אֱלֹהִים הָיָה בְּפִינוּ, בְּלִבֵּנוּ, בְּדִמְעוֹתֵינוּ,
אֱלֹהִים הָיָה אִתָּנוּ
וְלֹא עִם הַגִּמְגּוּמִים הָרְפוּיִים שֶׁל הָאֲחֵרִים,
מַעֲשֵׂה רְצִיחָתְךָ שִׁחְרֵר אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִלְפִיתָתָם
וְהֵבִיא אוֹתוֹ אֵלֵינוּ,
כְּשֶׁהוּא נָקִי וְטָהוֹר וּבְלִי כָּל הַסְּחִי וְהַמִּאוּס וְהַטֵּרוּף
וְהַנְּבָלָה שֶׁחֲסִידָיו בַּעֲלֵי "אֹרַח-הַמַּחְשָׁבָה הַפְּרִימִיטִיבִי"
הִדְבִּיקוּ לוֹ בְּשֵׁם הַדַּת.
גַּם אִם יַמְשִׁיכוּ לְדַבֵּר בִּשְׁמוֹ,
אֱלֹהִים נָטַשׁ אֶת מַרְבִּיתָם.
הַפָּארָאדוֹכְּס שֶׁל הָאֱמוּנָה הַיְּהוּדִית לְאַחַר הֵרָצַחְךָ
שֶׁאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל
עָבַר לִשְׁכֹּן בַּמַּחֲנֶה שֶׁלָּנוּ
הַחִלּוֹנִי
וַאֲנַחְנוּ נָגֵן מֵעַתָּה עַל כְּבוֹדוֹ
וְעַל כְּבוֹד הָעָם הַיְּהוּדִי.
29 בנובמבר 1995
רבע מיליון אנשים השתתפו בעצרת האבל הראשונה בכיכר רבין
[נדפס לראשונה בספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", אסטרולוג, 2005]
אהוד בן עזר
אין מציאות אחרת
אני לא שותף למקהלה היללנית שמתגוללת על רבין, בעיקר בעתונות, מקהלה שיש בה קולות שכבר "קברו" את רבין ואת ממשלתו בשנתה הראשונה, לפני הסכם אוסלו, ואחר-כך היתה להם החוצפה להסביר לנו שההסכם היה פרי רוחם ועצותיהם שלהם.
עכשיו הם שוב מתגוללים על רבין – כאילו ישנה מציאות אחרת, אידילית, שבה ניתן ליישם הסכם כה סבוך; וכאילו רק אנחנו, הישראלים, אשמים בכך שהאיסלאם הקיצוני מסרב להשלים עם קיומנו.
טחו עיני האנשים מלראות איזה מהפך אדיר חל במעמדה של ישראל במזרח התיכון. כיצד, לראשונה בהיסטוריה, אנו עומדים בחזית אחת עם מדינות ערביות התומכות בשלום, ואויבנו כבר אינו כל העולם הערבי והמוסלמי ששלל את קיומנו, אלא רק אותו חלק ממנו שמתנגד לתהליך השלום, וחותר גם נגד המישטרים הערביים שמצויים עימנו יחד בחזית השלום.
מעניין לראות כיצד מישהו מהדברנים הגדולים ואוהבי-עצמם, מימין ומשמאל גם יחד, היה עומד במעמסה שרבין עומד בה, וממשיך קדימה, חרף הספקות, ובהתמדה ובזהירות, ומבלי להיות מושפע מתנודות דעת הציבור.
זה הציבור שחולם אולי על ה"גאולה" שתבוא לנו אם יחזור הליכוד לשלטון. אבל למה להמליך את ביבי? הלא אפשר להחזיר את שמיר. שמיר יותר מוכשר בלא לעשות כלום, יותר זהיר וקר-רוח, ואינו עוטף את האינרציה, את המבוי-הסתום שאליו מוליכה אותנו השקפתו הפוליטית – בדיבורים ריקים נוסח נתניהו, כאילו ישנה דרך אחרת לשלום עם הערבים.
[חרף הצער והכאב על קורבנות הטרור – יש לי תחושה, שמרבית אזרחי המדינה שותפים לדיעה זו, ותומכים ברבין ובדרכו.]
[נדפס ב"ידיעות אחרונות", 8 בפברואר 1995, לפני הרצח]
[נדפס במלואו בשם "לתמוך ברבין במאה אחוז" ב"דבר", 8 בפברואר 1995]
*
בתגובה על פירסום דבריי ב"ידיעות אחרונות" קיבלתי מכתב ובו איום אנונימי בסגנון של "הערבים יהרגו אותך ואת בני-משפחתך", עם גזיר-מאמר מודפס מאת חגי סגל, בתוך מעטפה של המחלקה לקשרי חוץ של אוניברסיטת ת"א, ודאי מעטפה גנובה או ממוחזרת. היתה לי הרגשה שהאנשים שעומדים מאחורי משלוח מכתב זה מתפרנסים ברובם על חשבון תקציבים ממלכתיים, אך זה לא מפריע להם לזרוע אווירה של הפחדה וטרור. אמרתי לעצמי כי אם קבוצות אנונימיות כאלה תפחדנה ב"טיפול אישי" אזרחים שמביעים תמיכה פומבית בראש ממשלה נבחר במדינה דימוקראטית – נגיע מהר מאוד למציאות מאוד לא סימפאטית. קיצונים כאלה ניסו בשעתו להצית את דירתו של הסופר חיים באר. את המכתב האנונימי העברתי למוסדות המוסמכים, לטפל בנושא. אני לא שומר אצלי דברים טמאים.
אהוד בן עזר
עוד נתגעגע לרבין
זה לא כבר נעשה ל"בון טון", לא רק מימין אלא גם משמאל – ללגלג על רבין, להספיד את ממשלתו, ולחכות באיזו מין חדווה משונה לעליית ממשלת הליכוד לשלטון, ובראשה הגאון הכל-יכול נתניהו, שכביכול אפילו הוא עדיף על רבין המסכן, ה"סוס המת".
מי לא משתלח ברבין? – מי לא עולב בו? – מי לא בא אליו בדרישות אבסורדיות? – מי לא חושב עצמו חכם ממנו, יעיל ממנו, מביא את השלום מהר ממנו, מדכא סופית כל התנגדות ערבית טוב ממנו, מדביר את הטרור טוב ממנו, עושה שלום עם הסורים טוב ממנו – כמובן, בלי להחזיר שעל-אדמה אחד.
בקיצור – כל אידיוט מעביר ביקורת ונותן עצות לראש-הממשלה, שהפך כבר, לפחות בתקשורת אך גם בשיחות-סלון, למין אסקופה נדרסת שאיש אינו חייב בכבודו. ולא עוד אלא שמי שקם להגן עליו זוכה למנת לגלוג, זאת במקרה הטוב – או למכתבי-איום סהרוריים, זאת במקרה הפחות טוב, איומים אנונימיים, מן הסתם מצד חוגי המיליציות הסהרוריות-משיחיות של המתנחלים, אנשים שעובדים במרץ על חשבון תקציבים ציבוריים כדי לפרק את מדינת ישראל ולעשותה ללבנון שנייה.
ואני רוצה לומר במלוא האחריות [וישפטוני הדורות הבאים]: אנחנו עוד נתגעגע לרבין. הוא אחד מראשי-הממשלה המוצלחים ביותר שישראל זכתה בהם. הוא מנהיג ללא שמץ של פולחן אישיות, ללא שקרים, ללא זריית חול בעיני הציבור, ללא פראזיולוגיה, ללא משיחיות, ללא טיפשות שנובעת מביטחון-עצמי מופרז, ללא צדקנות, ללא העדפת הטפל על העיקר, ללא חנופה לציבור, ללא פחד מהלכי-רוח של שנאה ובוז מימין ומשמאל גם יחד. הוא פראגמאטיסט בעל חזון פנימי, הוא "משרת הציבור" במובן הנעלה והמדוייק של המושג, הוא באמת רואה כך את תפקידו – לשרת את עמו כראש-ממשלה בצורה הטובה ביותר. והוא אינו מאותם מנהיגים שזקוקים לעם רק כדי לעמוד בראשו, כי אחרת האגו שלהם מתרוקן ונמוג.
את רוב הטענות שהטיפשים והנוכלים טוענים כלפי רבין, ויש בהם גם עיתונאים, וסופרים, וזמרים, ואנשי-צבא בכירים לשעבר, ועומדים-על-הדם מקצועיים, ומטורפים מימין ו"יפי נפש" משמאל – את רוב הטענות הללו יש להפנות למציאות שבה אנו נתונים, לא לרבין.
אין פתרונות קלים. מי שחושב שאחרי יותר ממאה שנות סכסוך דמים עם הערבים, עם הפלשתינאים – אפשר לעשות שלום בהינף-יד – הוא טיפש או נוכל. מי שחושב שרק אנחנו אשמים בכך שתהליך אוסלו נסחב לאיטו, ואם מחר נצא מכל השטחים – נחיה בגן-עדן של שלום – הוא טיפש או נוכל. מי שאינו רואה, מעבר לכל המעקשים והמעצורים שבדרך – את התקדמותו האיטית של התהליך, את הבלתי-יאומן שמתרחש בעטיו – לעומת כל מה שמישהו מאיתנו לא העיז אפילו לחלום לפני כשנתיים, הוא כניראה עיוור.
רבין מנווט כיום את ישראל בדרך האפשרית, האמיצה והבטוחה ביותר שבאפשר. מנווט לקראת שלום ששנים תעבורנה עד שתתממש בו נורמאליזאציה מלאה. הוא דורש מאיתנו סבלנות, קור-רוח, שכל ישר, יכולת להעריך נכונה את המציאות, וגם להשוותה ביושר לתקופות קודמות – ולמזלנו התכונות הללו, שחסרות כניראה לרבים מאיתנו, התכונות הללו מצויות בו, ובזכותן הוא מנהיג את מהלכיה של מדינת ישראל בדרך שאני משוכנע ומקווה שהדורות הבאים יראוה כאחת משעותינו היפות ביותר.
[נדפס ב"הארץ", 21 במאי 1995, לפני הרצח]
*
בעקבות פירסום הרשימה ב"הארץ" הוזמנתי לשיחה בת חצי שעה בארבע עיניים עם ראש הממשלה בלשכתו בירושלים.
הפגישה עם רבין
17.7.95. יום שני. בבוקר אני נוסע באוטובוס לירושלים ומגיע לקראת 9.30 מהתחנה המרכזית, במונית, למשרד ראש הממשלה. המקום מאוד צנוע ופונקציונאלי. אין שום גינונים של שלטון ופאר. איתן הבר השמנמן מכניס אותי לחדר-העבודה של ראש-הממשלה, מבלי להציג את עצמו בפניי.
רבין ניראה בדיוק כפי שהוא, בחולצה לבנה ובעניבה. משתדל מאוד להיות חביב. אנחנו יושבים זה מול זה על שתי ספות-הסבה בצורת רי"ש, בפינה. מאחורינו שולחן הכתיבה שלו ועל הכיסא בעל המשענת הגבוהה מונח הז'קט שלו. רבין מתנועע כל הזמן כאילו לא נוח לו לשבת רגע אחד בשקט במקום אחד, מעשן שתי סיגריות במרוצת השיחה, מחטט באפו, מגרד באוזניו ופוכר את ידיו. אבל הוא משדר הגינות, ביטחון וחוכמה. אין הברקות ניסוח, ובעצם כמעט שאין בשיחה גילויים מעבר למה שמתפרסם בשמו בעיתונים, וכמעט גם אין בה הומור. יש גם הרגשה שהוא אינו מסתיר סודות מי-יודע-מה בקשר למצב הפוליטי. היובש הענייני של דבריו עומד בסתירה גמורה לניסוחים המבריקים של פרס, למרות שהם אומרים, לפחות בנושא השלום, כמעט את אותו הדבר.
רבין שואל אותי מה אשתה ומביאים קפה בוץ לשנינו.
בהתחלה אני נותן לו את הכרך "אסתר ראב / כל השירים" עם ההקדשה שכתבתי. אני עושה למרות שאני יודע שהיא היתה בשנותיה האחרונות קרובה יותר להשקפה של "ארץ ישראל השלימה".
ליצחק רבין היקר,
ראש הממשלה הצבר הראשון –
יבול חייה של המשוררת
הצברית הראשונה
אסתר ראב –
וברכה להצלחת דרכך –
אהוד בן עזר
הוא שואל אותי, למקרא ההקדשה, "מה, באמת זה כך?" – ואני מאשר.
עוד קודם הוא מקדים ואומר שנידמה לו שכבר נפגשנו פעם, ושהוא מכיר וקורא את דבריי. אולי הוא מתכוון למאמר שכתבתי עליו ב"הארץ" ב-21.5.95, "עוד נתגעגע לרבין", והוא עילת הפגישה. כי האמת שלא נפגשנו מעולם. פעם אחת טילפן להודות לי כאשר כתבתי ב"דבר" מאמר תמיכה בו בהתמודדותו עם פרס על המועמדות בבחירות לראשות הממשלה, זה היה מזמן, והשתמשתי אז בדברים שכתב בספרו סעדיה עמיאל נגד פרס, וזה דווקא אחד הדברים שאני לא גאה בהם כי במשך השנים למדתי להעריך את פרס, ולכן לא הזכרתי את הנושא לרבין.
בעקבות אסתר אנחנו משוחחים קצת על קורות המשפחה שלי. הוא מספר שהתלווה פעם לבן גוריון לאחד מחגי היובל של פתח תקוה ושמע אותו מדבר בחיוב רב על ראשוני המושבה. אני מספר על הראיון שהיה לי עם בן-גוריון לסידרה "מחיר הציונות" ב"מאזניים", שנדפס מאוחר יותר בספר "אין שאננים בציון". כיצד בן-גוריון שאל אותי מה גרם ליהושע שטמפפר, ממייסדי פתח-תקוה, לעלות לארץ-ישראל ב1869-, ועוד ברגל, וכיצד אמר כי הוא, יהושע שטממפר, היה הראשון, ואיתו מתחיל כל הסיפור של ההתיישבות. ואני מספר לרבין גם על הסיור שעשיתי בהונגריה בסתיו האחרון, בעקבות עליית משפחת ראב משם ב1875-, אבל אני לא מאריך כדי שלא לשעממו בהרצאה היסטורית-משפחתית.
כשאני מזכיר את הפגישה שלי עם בן-גוריון נופל רגע קצר של שתיקה, שבו אני חושב, ונידמה לי שאולי גם רבין חושב, שהנה עכשיו אנחנו נפגשים, ויש בכך איזה שמץ של תיעוד היסטורי.
אחר כך הוא מספר שנשלח ללמוד בגבעת השלושה בשנים 1935-1934, והכיר את רחובותיה של פתח-תקוה, אבל לא הכיר את משפחת שכטמן, בני דודי שגרו על גבול הקיבוץ דאז, היכן שעומד כיום בית האבות. הוא גם אינו מכיר את בן דודי המנוח אהרון בן עזר, שהיה מג"ד במלחמת השחרור. בתקופה שרבין היה בגבעת השלושה, אני טרם נולדתי.
הוא שואל מה אני עושה וממה אני מתפרנס, ואני מספר לו שאני פרי לאנס כל השנים, כותב את הביוגראפיה של דודתי אחות-אבי המשוררת אסתר ראב, עורך ספרים וגם כותב ספרים בהזמנה כמו הביוגראפיה לנוער על משה דיין.
את כתיבת הספר על דיין אני מזכיר בקצת התנצלות, שלא להיראות כמי שמחפש דמויות מפורסמות לכתוב עליהן, וגם כדי שלא לעורר קינאה, שהנה אני עוסק דווקא בדיין.
רבין מרגיע אותי ואומר שזה לא נורא לכתוב על דיין: "לא, לא, הוא בהחלט דמות חינוכית. חשובה. אמנם היו לי כמה פעמים התנגשויות איתו. מה שלא הבנתי אף פעם אצלו זה חוסר ההקפדה שלו על דברים כאלה, כמו לקיחת עתיקות ארכיאולוגיות. בן גוריון קרא אותו פעם אליו ודיבר איתו, ואז דיין ענה לו – אם אתה רוצה להעמיד בראש הצבא מומחה למוסר, תפנה לישראל גורפינקל (גורי) שיהיה רמטכ"ל, אבל אם אתה רוצה איש שמומחיותו היא לנהל נכון את הצבא, זה אני. אני מומחה לצבא, לא למוסריות."
כשאנחנו מזכירים את גורי האב, וגם את חיים גורי, רבין מספר על ילדותו בתל-אביב, ואני אומר ששמעתי על ילדותו מפי חברו הטוב משה נצר, כאשר כתבתי את הביוגראפיה של שרגא נצר. רבין מספר על ידידותו רבת השנים עם משה, עימו למד בתל-אביב מכיתה אל"ף.
אני רואה שעברו כבר כעשר דקות ואין לרבין הרבה מה לומר לי באופן אישי, אבל הוא חפץ להראות שהוא מקדיש לי את מלוא הזמן. מצד שני, גם לא נעים לי להרצות לו על עצמי או על ספריי. ולכן אני מתחיל לשאול אותו, ממש לראיין, בעיקר על תהליך השלום. אני מספר לו את דברי יהושפט הרכבי על שגעון העליונות של הימין הישראלי, שסבור שרק בכוחנו הצבאי לכפות את השלום על כל האיזור, ועל תסביך העליונות של השמאל הישראלי, שסבור שרק בכוח ויתורינו אפשר להביא את השלום לכל האיזור, ולא חשוב מה עוצמת ההתנגדות הערבית לנו. ועוד אני מזכיר לו את אשכול, שטבע את האימרה הידועה – "כל אחד מאוהב בפשרות שלו!" – ולכן אם בעיתונים (בעיקר ב"הארץ") כותבים בימים אלה ביקורת עליו, על רבין, על כך שהוא מנהל את תהליך השלום בזיגזג, הרי שהוא יכול לענות להם שכל אחד מאוהב בזיגזגים שלו. וכי טועה מי שחושב שיש דרך קלה וישרה לשלום, ללא זיגזגים.
אני שואל אם ההתנחלויות יכולות להיות מעין "נייר לקמוס" לתהליך השלום, דווקא בכך שהצד הפלשתיני מוכן להתקדם לשלום כאשר הן עדיין על מקומן.
רבין מתאונן בעיקר על כך שפריסת ההתנחלויות היתה מלכתחילה מכשול לשלום, ושהן אינן יכולות להיות נייר לקמוס לתהליך השלום, כי האנשים היושבים בהן, לפחות בחלק מהן כמו חברון ותפוח – יעשו הכל כדי לטרפד את התהליך ואת היחסים בין יהודים לערבים. הטקטיקה שלהם היא להפחיד מפני שלבים נוספים בתהליך השלום, אך אין להם שום פתרון לטווח ארוך. הוא מאמין שהפתרון פירושו המשך התהליך אבל לא חזרה לגבולות 67'.
לדבריו, כל הקיום של ההתנחלויות הוא מלאכותי. האנשים הגרים בהן עובדים בתוך הקו הירוק ונוסעים כל יום לעבודה מחוץ לאזורם. החינוך בלתי אפשרי כי אלה נקודות קטנות וצריך מערכת של מאות הסעות כל יום. והכל בליווי ביטחוני והכל על חשבון המדינה והציבור.
לגבי אסד, אם אסד מבטיח משהו לאמריקאים, ואינו עומד בו – והכוונה לתחנות אתראה קרקעיות, אין כל סיבה שאנחנו נצעד לקראתו במשהו נוסף בתהליך השלום.
כאשר אני שואל אותו אם עראפת הוא כיום נכס עבורנו, הוא אומר שלא צריך להגזים, עראפת הוא פארטנר למשא-ומתן – אבל לא נכס, כי עראפת רוצה מדינה פלשתינאית ממש כפי שאנחנו רוצים דברים מנוגדים מצידנו.
בחיוך הוא מספר שדו"ח אמנסטי האחרון, שהיה תמיד ביקורתי כלפי ישראל, הוא ביקורתי הפעם כלפי ערפאת, וקובע שאנשי עראפת מענים את אסירי החמאס. כאשר הוא, רבין, שאל על כך את ערפאת, מדוע הוא לא מוסר אנשים אלה למשפט מסודר? – ענה לו עראפת: "כאשר אתם עוצרים מתנחלים, אתם שופטים אותם אחרי ארבע שנים והם יוצאים בלי כלום. כאשר אני מוסר עצור של החמאס לבית משפט מקומי בעזה, הוא יוצא לחופשי לאחר חצי יום. לכן אני קובע את המשפטים, ואני מערב בכך את כל האנשים שלי, כדי שכולם ישאו באחריות לחקירות ולהטלת העונשים, ואין סניגור ואין קטיגור, והאנשים שלי מבצעים בדיוק את מה שצריך. מה אתם רוצים, שאני אנהג אחרת, ואז תטענו נגדי שאני לא נלחם בטירור?"
הזמן מתקרב לקיצו. אני רואה שרבין מעיף מבט לשעון. יש לו איזו שיחת טלפון קצרה, ולאחריה אני ביוזמתי מתחיל לקום ולהיפרד ממנו, וזאת אפילו דקות אחדות לפני שמסתיימת מחצית השעה. אני שואל אותו במה אפשר לעזור לו, לקראת הבחירות, כדי שהוא עם ממשלתו ימשיכו להנהיג את תהליך השלום. ומה ואיך לדעתו צריך להסביר לשם כך לציבור.
"את האמת," הוא אומר, "צריך רק להגיד את האמת."
ואכן, לבד מהסיפור על ערפאת, שאותו הוא מבקש בחיוך שלא אפרסם, אין בשיחה איתו שום דבר שלא ידוע כבר ולא התפרסם בעיתונים ובוודאי כבר נאמר פעמים רבות בראיונות עימו.
אני אומר לו שבוודאי קשה לו מאוד, אין יום בלי פגע. כל יום קורה משהו בלתי-צפוי, הלא גם הפגישה שלנו נידחתה כבר פעמיים, פעם בגלל השריפה בהרי ירושלים. והוא מנחם אותי על תמימותי ואומר בחצי חיוך חמוץ שלו, כדרכו, ובעקימת שפתיים, שזה לא כל כך נורא ויש גם דברים נעימים.
אני מרגיש שאין שום סיבה או הצדקה להזכיר בפניו איזשהו נושא שקשור לבעיות של הסופרים והיוצרים, כגון המו"מ של אקו"ם עם רשות השידור. למה לי להופיע פתאום כמבקש משהו כאשר בעצם אין לי צורך לבקש שום דבר ואני אפילו מרגיש טוב בכך שהוזמנתי לראיון מבלי שביקשתי אותו, וכי אני הוא המנסה לעזור לראש הממשלה, אבל אינני זקוק לעזרתו בשום דבר. בעצם גם לא עלה בשום חלק של השיחה קשר כלשהו לספרות ולסופרים. ובוודאי לא פוליטיקה של הספרות והסופרים.
אני מתרשם מאוד מבריאותו, מיושרו, מנחישותו להמשיך בתהליך השלום, ומביטחונו שיזכה להוליך את המדינה גם אחרי הבחירות הבאות.
זהו, פחות או יותר, מה שקורה בעשרים וחמש הדקות של הפגישה הלבבית הזו, שבה אני מנסה, בכוחותיי הדלים ובצורה קצת מגושמת, לעזור לראש הממשלה שלי, ומודאג מכך שהעובדה שהוא הזמין אותי במחווה כה יוצאת-דופן מראה אולי שמצבו קשה מכפי שאני מתרשם מהופעתו הבטוחה, הצנועה והסמכותית.
רבין מלווה אותי לדלת ולוחץ את ידי, הוא ממש יוצא מגדרו כדי להיות לבבי, ואני יוצא. אני חושב אם להתעכב בלשכתו של הבר, אבל מאחר והבר לא ביקש זאת ממני אני פשוט יוצא, וזהו. אני מניח שאילו הייתי עמוס עוז היו מכרכרים יותר ומזמינים את התקשורת. ואכן, עיתונאים אינם ממתינים בחצר לשמוע הצהרות מפי. אני מעיף עין לעבר החלונות הנמוכים של הלשכה של רבין, בקומה הראשונה, ממש אל החזית, ואומר לעצמי שזה די מסוכן כי מחבלים ערבים היו יכולים לירות מתוך מכונית בכביש טיל ישר לתוך החלון.
אני חוזר באוטובוס לתל-אביב ועוד מספיק להגיע לבנק ולשלם תשלום יתרת חוב למס הכנסה על חשבון שנת 1994. בסך הכל כחמש מאות ש"ח, וזה בהחלט יום טוב לשלם בו מס הכנסה.
[פרק מתוך היומן, יולי 1995]
*
"קיבלתי וקראתי מכתבך אלי מיום 15.6.95. בינתיים, אגב, נפגשתי עם הסופר אהוד בן עזר והתרשמתי עזות מתמיכתו. לא אכחד: מכתבך עורר בי התרגשות. דבריך החמים הם לי מקור עידוד להמשך הדרך."
[מתוך מכתב של יצחק רבין לעמירם גיל, 25 ביולי 1995]
קדיש לראש ממשלה שנרצח
מאת בְּאֵרִי צימרמן
מִדֵּי שָׁנָה מִתְרַחֵק בְּשָׁנָה שְׁלֵמָה הַלַּיְלָה בּוֹ נִרְצַח יִצְחָק רַבִּין
לִפְנֵי שָׁנָה זֶה הָיָה קָרוֹב יוֹתֵר
וּבַשָּׁנָה הַבָּאָה זֶה יִהְיֶה רָחוֹק יוֹתֵר
וְלָכֵן הַכְּאֵב שֶׁל הַשָּׁנָה שׁוֹנֶה מִזֶּה שֶׁל הַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה
וְגַם הַכְּאֵב שֶׁל הַשָּׁנָה הַבָּאָה יִהְיֶה שׁוֹנֶה
וְעַכְשָׁו הַכְּאֵב שֶׁל עַכְשָׁו
מָה הוּא הַכְּאֵב הַזֶּה?
הֲרֵי רַבִּים מֵתוּ וְרַבִּים יָמוּתוּ
מֵהֵם שֶׁהִכַּרְנוּ וּמֵהֵם שֶׁלֹּא הִכַּרְנוּ, שֶׁאָהַבְנוּ וְשֶׁלֹּא אָהַבְנוּ
וְכָל אֶחָד יָקָר לְיָקִירָיו וּזָכוּר לְזוֹכְרָיו
וְכָל אֶחָד הוּא עוֹלָם מָלֵא שֶׁל אָדָם
וּלְכָל אֶחָד נֶפֶשׁ וְגוּף פָּנִים וְדָם
וְהַדָּם שֶׁל רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שֶׁנִּרְצַח הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵק עִם הַשָּׁנִים
וּמִדֵּי שָׁנָה, בַּסְּתָו, אֲנַחְנוּ מַחֲזִירִים אוֹתוֹ אֵלֵינוּ
אֶת אֲחִינוּ יִצְחָק, הָרָצוּחַ, הַמֻּטָּל בְּכִכָּר הַלֵּב
וְאֵין בְּיָדֵינוּ לְהַחֲיוֹתוֹ אֶלָּא לְזוֹכְרוֹ בִּלְבַד
שֶׁעָמַד בְּרָאשֵׁנוּ וְיָצָא בְּרֹאשׁ צִבְאוֹתֵינוּ
וְהָיָה בַּנָּאי גָּדוֹל שֶׁל עַצְמָאוּתֵנוּ
וְאֶחָד מִשֶּׁלָּנוּ רָצַח אֶת רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שֶׁלָּנוּ
קָם עַל אַחֶינוּ יִצְחָק
בְּשִׂנְאָה, בְּרֹעַ, בְּנִימוּקֵי תּוֹעֵבָה
וַאֲנִי, אַנָּה אֲנִי בָא
וְשׁוּב סְתָו, וְשׁוּב אָנוּ זוֹכְרִים אֶת יִצְחָק הַמֵּת
וְכָל עוֹד נִזְכֹּר הוּא לֹא יָמוּת בֶּאֱמֶת.
[פורסם במכתב העיתי לפני שנה, גיליון 86, 4 בנובמבר 2005]
משה דור
ביום השנה
היכרותנו האישית היתה מיזערית. נפגשתי איתו פעמים מספר, אם במסגרת עיתונאית, כשביקשתי לאשש משהו בטור שרציתי לכתוב ונגע בו, ואם בהיותי נשיא פא"ן הישראלי ונצטרכתי לברר פרטים על סופר פלסטיני שנעצר או נאסר באשמת פעילות טרוריסטית או סיוע לה, בטרם אני מגיש מחאה רשמית או אינני מגיש מפני שנשתכנעתי שאין לה מקום. בכל המקרים היה איש שיחי שר ביטחון בממשלת ישראל הקואליציונית, עישן כארובה וחיוכו, כאשר חייך, היה לא נינוח, כאילו הוא מִתקשה להפשיר אפילו כדי המינימום הזה של "יחסי אנוש". כן, הוא לא היה אמן באותו תחום הנתפס עתה כחיוני על-ידי מקצועני – וייסלח לי השימוש בלועזית האהובה כל כך על רבים ממנהיגינו הדגולים – ה"פאבליק ריליישנס".
לא נזדמנתי איתו פנים אל פנים כאשר היה רמטכ"ל או ראש ממשלה.
אבל כתבתי על אודותיו פה ושם, לפעמים בריתוי, לפעמים באהדה. סוף כל סוף, יצחק רבין היה ראש הממשלה הילידי הראשון. בכך רשם לעצמו, לפחות מבחינתי, זכות היסטורית.
לאחר שנרצח בידי בן-עוולה מחוגי הימין הקיצוני – ונוסף על כך גם "שלום אמונים" – השקעתי, עם חברתי המשוררת האמריקנית ברברה גולדברג, מאמצים מתישים כדי לפרסם בארה"ב, בתרגום לאנגלית, אנתולוגיה של שירה ישראלית בנושא מלחמה ושלום, שתהיה מוקדשת לזיכרו. מו"לים אמריקניים ממוצעים אינם נלהבים לפרסם שירה, ובייחוד כשהיא איננה כתובה באנגלית (או אמריקנית), אבל הפעם, בגלל הנסיבות, וגם מפני שראש הממשלה דאז, שמעון פרס, כתב הקדמה יפה ואישית לקובץ, היו מוכנים לעשות זאת בתנאי... שנתקין אנתולוגיה דו-לאומית: ישראלית ופלסטינית. "זה ימשוך את הקהל," טענו.
לא יכולנו לעמוד במשימה, לא מפני שלא רצינו – נהפוך הוא – אלא מפני שהקשיים שנערמו על דרכנו היו בלתי-עבירים. אולי אעסוק בפרשה הזאת בעתיד. היא מאלפת בהחלט. אני זוכר היטב פגישה שהיתה לי עם אלמנתו של ראש הממשלה הרצוח, לאה רבין המנוחה, שבאתי אליה בבקשה שתעזור לנו בתקצוב הספר.
"אנתולוגיה של שירה?" תהתה, "מי צריך אותה? יצחק לא קרא שירה. אני לא קוראת שירה. אנחנו מגייסים עכשיו תרומות למפעלים שינציחו אותו, אבל שירה... מה פתאום? וחוץ מזה..." ולהפתעתי התחילה מאזכרת דברים שפירסמתי בגנותו שנים רבות לפני הרצח משום שלא הסכמתי עם השקפותיו – בימים ההם – הביטחוניות והפוליטיות.
"ומה בעניין הדברים שכתבתי כדי להגן עליו כשהותקף ללא רחמים על סף מלחמת ששת הימים? מדוע נשכחו ממך באורח פלא דווקא הפירסומים האלה, כשהייתי כמעט יחיד בזירה הפובליציסטית, ואנשי רפ"י [ופה נקבתי בשמותיהם של אנשים אחדים] התרוצצו בין העיתונאים והלעיטו אותם ברכילות מרושעת על התמוטטותו הפסיכולוגית של הרמטכ"ל דאז ועל האסון שיומט על מדינת ישראל אם לא יטאטאוהו מיד מכהונתו?"
היא נבוכה מעט, התנצלה בחצי פה אך עמדה בסירובה העקשני לעזור לנו.
יצאתי מעל פניה דואב, נרגז ומאוכזב. הצטערתי שלא רעננתי את זיכרונה בעובדה נוספת, שבעלה התפטר מראשות הממשלה בגלל חשיפת חשבון הדולרים הבלתי-חוקי, שרעייתו החזיקה בארה"ב כשהיה שגריר ישראל בוושינגטון הבירה. מילא, אין בוכים על חלב שנשפך. מכל מקום, למען ההגינות עליי לקבוע, כי דווקא מי שנחשב ליריבו המרכזי הוא שנחלץ לעזרתנו ומצא לנו את מקורות המימון הדרושים. יש לי בלבי הרבה קטרוגים מרים על תחבלנותו הפוליטית של שמעון פרס בעבר ובהווה, אך תמיד אזכור לו לטובה את סיועו לאנתולוגיה שלנו, "לאחר היורה" – זה שמה בתרגומו לעברית – שאלמלא הוא לא היתה רואה את אור היום. אגב, איזו סמיכות פרשיות מוזרה ייתכן למצוא בהיותו של יצחק רבין אחד מ"בני היורה", כפי שכונו חניכי בית-ספר מסויים של זרם העובדים, שמתוכו יצאו אי אילו מטובי הנוער הצברי של השנים הרחוקות ההן!
יש אירוניה בוטה בכך ש-11 שנים לאחר שיצחק רבין, ששינה את עמדותיו הקשוחות כתוצאה מחשיבה אמיצה ומעמיקה, שהביאה בחשבון לא רק את לקחי העבר אלא גם את האפשרויות הטמונות בחיק העתיד, ונרצח על רקע של הסתה נוראה של פעילי המחנה הלאומני, הסתה שקיבלה עידוד פעיל או סביל מצד בכירי הימין הישראלי – אנו עדים להתפתחות הרת-גורל שהפכה את קערת הפוליטיקה שלנו על פיה. הצבועים שהזילו דמעות תנין על גווייתו של קורבן ההסתה, שהואשם ב"בגידה" ודמו הותר על-ידי כלי-קודש מוסמכים, מעולם לא הכירו באחריותם המוסרית לפשע הנתעב. הם הגיעו למרומי השלטון בלא שצעקת הדם השפוך מתדפקת כהוא-זה על אוזניהם. עכשיו פתחה ממשלת ישראל, בהסכמת השריד המנוון של מה שהיתה מפלגתו של הנרצח, את שעריה לרווחה לפני הגזענות משולחת-הרסן, הפאשיזם ההרפתקני והשרלטניות המטורפת, שגליה העכורים פלטו בשנה הארורה ההיא את קין החדש, קוטלו של יצחק רבין.
אני כותב את המילים האלו, בעיניים יבשות ובלב כבד, הרחק מן המולדת שלה הקדיש יצחק רבין את מיטב שנותיו ועל מזבח חייה ושלומה ניגר דמו. בתודעתי צצות שורות של של וולט ויטמן, שנתן לארצות הברית את שירתה האמריקנית האותנטית, המקונן הגדול על רצח הנשיא לינקולן בידי קנאי דרומי. "הספינה המפורקת" נכתב ב-1888 (ארבע שנים לפני מותו של המחבר). אני מוצא בו חרדה מצמררת מפני העתיד לבוא, בצד הערכה עגומה כמעט לבלי שאת של ההווייה שבה הגה וולט ויטמן את חמש שורותיו של השיר, שאני מביאו כאן בתרגום חפוז לזכר האיש, שאת יום השנה לרציחתו אנו מציינים כאן, ואת פיענוח השלכתו לגבינו אני משאיר לכם, הקוראים:
הספינה המפורקת
באיזו לגונה שאין לה שימוש, באיזה מפרץ ללא שם,
במי עצלתיים, גלמודים, עוגנת ליד החוף,
ספינה ישנה, תרניה מוסרים, אפורה וחבולה, יגעה עד קץ,
לאחר הפלגות ללא סייג לכל ימי תבל, לבסוף נגררה הלום ונקשרה בחזקה בכבלים,
מוטלת מחלידה, מרקיבה.
נֵשֵׁב דּוּמָם
לזכרו של יצחק רבין ז"ל, 4.11.1995
נֵשֵׁב דּוּמָם, דִּמְעָה זוֹלְגָה עַל לֶחִי
כְּמוֹ חֵלֶב הַזּוֹרֵם לְאֹרֶךְ נֵר.
וּכְּמוֹ הַנֵּר – הֵן הָעִקָּר הָאֵשׁ וְלֹא הַבֶּכִי,
וּכְמוֹ הָאֵשׁ הָאִישׁ, לָעַד הוּא יִזָּכֵר.
נֵשֵׁב דּוּמָם, רַק הַשִּׁירָה קוֹלַחַת
בֵּין דֶּמַע לִדְמָמָה, בֵּין חִיל לְבֵין חֲלוֹם.
רַק הַיַּחְדָּו יָכוֹל לְהִתְגַּבֵּר עַל פַּחַד,
רַק הַיַּחְדָּו יָבִיא אוֹתָנוּ לַשָּׁלוֹם.
נֵשֵׁב דּוּמָם, כָּל הַכִּכָּר שׁוֹקֶטֶת
וְרִבְבַת אָדָם בּוֹכָה כְּאִישׁ אֶחָד,
יוֹדַעַת אֶת הַמַּר, אֲבָל אֵינָהּ קוֹלֶטֶת
כִּי זֶה אֲשֶׁר הָיָה – אָבַד לָעַד.
אהוד שלום רב,
אני מצרף שיר שנכתב בבוקר שלאחר הרצח של יצחק רבין.
רוני גרוס
איליה בר זאב
י"א מַר-חֶשְׁוָן
יֵשׁ וְעַיִן זוֹ מֵעַל
תִּקְרֹץ אֶל עֵין הָאָרֶץ –
חֲלוֹם חוֹלֵף עִם סַעַר בֹּקֶר.
הֶבֶל פִּיךָ –
כִּקְטֹרֶת הָרוֹעִים
בְּאֹפֶק שְׂדוֹת קָצִיר.
יֵשׁ וְתִּשְׁלַח
קוֹנְכִית שֶׁל אֶצְבָּעוֹת
אֶל זֹהַר יוֹם –
חֶרֶשׁ תְּרַוַּח כַּף נְבוֹכָה
לִקְטוֹף קַרְנֵי זָהָב
פְּנִינִים שֶׁל לֹבֶן-טַל
וּפֶתַע!
הָלוּם אַלּוֹת חַשְׁמַל
חָזִיתָ בְּמִצְמוּץ תַּאֲוָתוֹ
שֶׁל סָב קַר-עֲצָמוֹת.
יֵשׁ וְסַעַר יַעֲבֹר –
יוֹם יֻלַּד
עַד מוֹת
מוצאי שבת, 4.11.1995 – י"א מר-חשון, יצחק רבין נרצח.
גִ'ין נוֹרְדְהָאוּס
אֲתוֹנוֹ שֶׁל בִּלְעָם
גַּם בְּהַכּוֹתוֹ אוֹתָהּ מֵאֲנָה לָמוּשׁ נִכְחָהּ. וּבְשׁוּבוֹ לְהַכּוֹתָהּ
נִלְחֲצָה אֶל הַקִּיר וְלָחֲצָה אֵלָיו אֶת רַגְלוֹ.
לְבַסּוֹף רָבְצָה תַּחְתָּיו וְסֵרְבָה לָזוּז אַף לֹא כְּזֶרֶת –
תּוֹפָעָה שֶׁאֵינֶנָּה חֲרִיגָה בֵּין חֲמוֹרִים, אָתוֹן קְטַנָּה
שֶׁשְּׂעָרָהּ חוּם וּמְאֻבָּק. גַּם אֵין שֶׁמֶץ הַפְתָּעָה
בִּתְלוּנָתָהּ: "מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתָנִי זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים...
הֲהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה?" אוֹ דְּבָרִים
דּוֹמִים – אַף כִּי מִלִּים, קוֹל אֱנוֹשִׁי מִפִּי
חֲמוֹר, זֶה כְּבָר עִנְיָן שׁוֹנֶה. הֶהָיָה זֶה בְּרַק זָהָב
בָּאֲשָׁלִים, רִפְרוּף כְּנָפַיִם כְּכַנְפֵי
יוֹנָה? כְּשֶׁפָּתְחָה אֶת פִּיהָ וְדִבְּרָה,
סוֹף סוֹף רָאָה אֶת הַמַּלְאָךְִ נִצָּב בַּדֶּרֶךְ.
מִכָּאן וְאֵילָךְ הָעֲלִילָה נוֹסֶקֶת לַגְּבָהִים –
לְבָרֵךְ אֶת עַם יִשְׂרָאֵל אוֹ לְאָרְרוֹ וּשְׁאַר
סוּגְיוֹת שֶׁעֲדַיִן לֹא הֻכְרְעוּ – בְּעוד הָאָתוֹן
נֶעֱלֶמֶת מֵעֵין רוֹאֶה, אוֹצַר מִלּוֹתֶיהָ
רֵיק כִּכְלוֹת פֶּרֶץ דִּבּוּר אֶחָד וְאֵין בִּלְתּוֹ,
אִם גַּם אֵין סָפֵק שֶׁנִעֲרָה אֶת הָאָבָק
מִשְּׂעָרָהּ וְטָפְפָה הַלְאָה תַּחַת עַגְבוֹתֶיהָ שֶׁל
הַהִיסְטוֹרְיָה, הִיא שֶׁרוּחוֹת רְפָאִים וּמַלְאָכִים סָרוּ אֵלֶיהָ,
וּפַעַם בְּפַעַם הִתְעַקְּשָׁה לָטַעַת אֶת פַּרְסוֹתֶיהָ בַּקַּרְקַע.
מאנגלית משה דור
כמו מיירה סקלרו, שאת שירה הבאנו בטור שלפני האחרון [גיליון 186], גם ג'ין נורדהאוס היא בת למשפחה יהודית מבולטימור שבמדינת מרילנד. ג'ין סיימה את חוק לימודיה באוניברסיטת ייל וקיבלה תואר דוקטור בספרות גרמנית. אחד מספריה, "הקופים של משה מנדלסון", הופיע בתרגומי בהוצאת "כרמל". היא ביקרה בישראל פעמים אחדות וספר-שיריה החדש עומד להופיע בימים אלה בהוצאת האוניברסיטה של אוהיו. האתון בשירה היפהפה של ג'ין מוכרת לנו היטב מהסיפור על בלעם בן בעור, שמלך מואב שוכר אותו לקלל את בני ישראל החונים על גבולו, ואילו החוזה, היושב בפתור אשר על נהר פרת, אינו יכול אלא לעשות כמצוות אלוהים ולברך במקום לארר. לאתון זו אנו חבים את הפסוק שנשתרש בלשוננו, "ויפתח אדוניי את פי האתון" – שלא תמיד הוא נדרש לשבחו של פלוני – ואילו לבעליה את "מה טובים אוהליך יעקב."
מ"ד
יוסי גמזו
עֲקֵדַת יִצְחָק
במלאות 11 שנה לרצח יצחק רבין
בַּעֲקֵדָה הַזּאֹת כֻּלָּנוּ עֲקוּדִים כָּאן
עַל מִזְבְּחוֹ חֲמוּם-הָרֹאש שֶל הַטֵּרוּף,
בַּאֲבֵדָה הַזֹּאת כֻּלָּנוּ אֲבוּדִים כָּאן
בָּאַלִּימוּת וּבַשִֹּנְאָה וּבַחֵרוּף.
וְזֶהוּ רֶגַע-הָאֱמֶת שֶבּוֹ הַכְּתֹבֶת
כְּתוּבָה בְּדָם עַל קִיר-חַיֵּינוּ הַמֻּכְתָּם,
שֶבּוֹ הַזַּעַם וְהַמְּרִי קוֹרְסִים מִכֹּבֶד
אֲבָל הַלֵּב זוֹכֵר כִּי הַמִּבְחָן לֹא תָם.
קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ אֲשֶר אָהַבְתָּ,
קַח נָא אֶת הָאֹמֶץ לְגַשֵּר עַל כָּל מֶרְחָק,
קַח נָא אֶת זִכְרוֹ, אֶת הַכְּאֵב אֲשֶר כָּאַבְתָּ,
קַח נָא אֶת יִצְחָק.
וְהַעֲלֵהוּ לֹא כְּזֶבַח וְעוֹלָה
כִּי אִם כְּסֵמֶל וּמוֹפֵת לְעֹז וּפֶרֶךְ
בָּהֶם נַמְשִיךְ לִצְעֹד בַּדֶּרֶךְ הַגְּדוֹלָה, הַלֹּא סְלוּלָה
אֶל הַשָּלוֹם שֶהוּא פִּלֵּס לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ.
בְּשֶל שִֹנְאַת-חִנָּם אֵרַע חֻרְבַּן-הַבַּיִת,
בְּשֶל אַחְדוּת נִבְנָה הַבַּיִת הַשְּלִישִי,
אֲבָל אֲנַחְנוּ נֵאָבֵק בְּצִפָּרְנַיִם
עַל דְּמוּת הָעָם הַזֶּה, טָהוֹר וֶאֱנוֹשִי.
וְנַעֲשֶֹה זֹאת מוּל סִכְלוּת הַצִּינִיקָנִים
הַזּוֹמְמִים כְּבָר חֲנִינָה לִמְרַצְּחוֹ
גַם אִם נִהְיֶה אַחֲרוֹנֵי הַמּוֹהִיקָנִים
שֶל זִיק-שְפִיּוּת שֶאֵין טֵרוּף שֶיְּנַצְּחוֹ.
וְנַעֲשֶֹה זֹאת מוּל אֵיבַת-אַחִים מִבַּיִת
וּמוּל צִמְאוֹן-הַדָּם שֶל בְּנֵי-דוֹדִים מִחוּץ
גַּם אִם נִהְיֶה מִעוּט צוֹלֵעַ עַל קַבַּיִם
בִּנְתִיב-קוֹצִים אֶל הַנָּכוֹן וְהַנָּחוּץ.
כִּי רָם הוּא סֶלַע-הַמַּחְלֹקֶת וְרַב-תֹּקֶף
אַךְ הַמְּשֻתָּף בֵּינֵינוּ עַז יוֹתֵר וָרָם
וְזֶה הַסֶּלַע שֶיִּגְבַּר עַל כָּל מַחְלֹקֶת
מוּל מַשְחִיתֵי צֶלֶם הָעָם וְהָאָדָם.
אוֹתָם יַלְדֵי-נֵרוֹת שֶשָּרוּ שִירֵי-אֵבֶל
לִפְנֵי אַחַת-עֶשְֹרֵה שָנִים, בַּכִּכָּרוֹת
וְלֹא שוֹמְעִים אוֹתָם מֵאָז, בְּעַם שְבוּי כֶּבֶל
הָאַלִּימוּת וְהַשְּחִיתוּת הַמֻּפְקָרוֹת.
וְלֹא שוֹמְעִים אוֹתָם בְּדוֹר אֻמְלָל שֶל וַאקוּם
בְּמַנְהִיגוּת שֶלֹּא תַזְנֶה כָּל עִקָּרוֹן,
בּוֹ אִמָּהוֹת שוֹלְחוֹת אֶת בְּנָן הַיּוֹם לְבַּקוּ"ם
וּמְקַבְּלוֹת אוֹתוֹ מָחָר בְּתוֹך אָרוֹן, –
אוֹתָם יַלְדֵי נֵרוֹת שֶחָשוּ לְהַכִּיר בָּהּ
בַּסַּכָּנָה שֶל אָז, בְּטֶרֶם יְאֻחַר
צְרִיכִים לִזְכֹּר הַיּוֹם, כְּשֶהַסֵּאוּב מַפְקִיר בָּהּ
כָּל נוֹרְמַת-יֹשֶר וְכָל קוֹל-שְפִיּוּת נִחָר
כִּי הַמְּדִינָה שֶהֵם הַיּוֹם רַק פֶּרַח-קִיר בָּהּ
הִיא הַמְּדִינָה בָּהּ יַלְדֵיהֶם יִחְיוּ מָחָר.
וּבָהּ בְּלִי צֶדֶק חֶבְרָתִי שֶיְּפַצֵּחַ
אֶת הַנִּצּוּל הַחֲזִירִי וְסִבְּסוּדָיו,
בְּלִי הַצֵּרוּף הַבִּלְעָדִי, הַמְּנַצֵּחַ
שֶבּוֹ הַמֹּחַ וְהַלֵּב חוֹבְרִים יַחְדָּיו
לִכְדֵי מַהוּת אַחַת, סִינְתֶזָה שֶל יָשְרָה-בִּין
שֶיֵּש בָּהּ אֹפֶק מְדִינִי בְּצַד עָצְמַת
צָבָא בְּלִי פַאשְלוֹת, בְּלִי תַרְבּוּת הַ"סְּמוֹךְ" שֶרַבִּין
כָּל-כָּךְ נִלְחַם בָּהּ וְנִגְעָהּ עוֹד לֹא הֻצְמַת –
לֹא יְהֵא חֹסֶן לְאֻמִּי, לֹא עֹז וָכֹּחַ
לָצֵאת חוֹצֵץ מוּל מַסּוֹתָיו שֶל הֶעָתִיד
וּמִשּוּם כָּךְ אָסוּר לָעָם הַזֶּה לִשְכֹּחַ
אֶת עֲקֵדַת יִצְחָק, אֶת מַה שֶּזֶּה מַפְקִיד
כְּצַוָּאָה שֶתְּקֵפוּתָהּ לֹא מְנֻצַּחַת
דַּוְקָא הַיּוֹם, אַחַת עֶשְֹרֵה שְנוֹת בִּלְעָדָיו,
לְמַצְדִּיקֵי דַּרְכּוֹ וּמִתְנַגְּדָיו גַּם יַחַד
אִם חֲפֵצֵי חַיִּים הֵם וְחַיִּים יַחְדָּיו.
קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ אֲשֶר אָהַבְתָּ,
קַח נָא אֶת הָאֹמֶץ לְגַשֵּר עַל כָּל מֶרְחָק,
קַח נָא אֶת זִכְרוֹ, אֶת הַכְּאֵב אֲשֶר כָּאַבְתָּ,
קַח נָא אֶת יִצְחָק.
אהוד בן עזר
רבין לא היה "שלום עכשיו"
במלאת שבע שנים להירצחו של יצחק רבין גברו הקולות השקריים שעשו אותו למין אידיאולוג של "שלום עכשיו", שאלמלא נרצח היינו מצויים היום במצב של שלום עם הפלשתינאים.
רבין הותקף בשנת חייו האחרונה בארסיות רבה מאוד על ידי השמאל על כך שאינו מוסר מהר לפלשתינאים את הכול. אכן, הוא עצמו כבר היה מלא היסוסים ועצר את התהליך, גם עם סוריה, כי התחיל לראות את הסדקים. אילו היה חי וממשיך להיות ראש-ממשלה, הוא לא היה נוהג אחרת משנהגו אהוד ברק ואפילו אריאל שרון. רבין לא היה מפנק במילים טובות את ההתנחלויות, אבל לא היה מפקיר אותן לרצח בידי ערבים ולא מפנה אותן בכוח ללא הסכם שלום חתום עם מדינה פלשתינאית מפורזת ואמינה, שאינה חותרת תחת תהליך השלום. מה שמבין כיום אפילו הנשיא בוש, רבין הבין הרבה שנים קודם לכן. היה זה הוא שהורה "לשבור את הידיים" לאלה שזורקים אבנים על יהודים באינתיפאדה הראשונה.
נדמה לי שמחנכים כאן דור צעיר שלם על מורשת רבין שקרית, כאילו היה חסיד שוטה של "שלום עכשיו". אבל רבין לא היה מפקיר את ביטחון ישראל למען שלום מדומה, ולא היה טיפש לחשוב שרק ההתנחלויות עומדות בינינו לבין תביעות הפלשתינאים. והטרגי ביותר הוא שרבין נרצח לחינם. קורבן חייו לא קירב כהוא זה את השלום, רק יצר אגדה שלפיה תהליך אוסלו לא הושלם רק משום שנרצח.
ערפאת, החוזר שוב ושוב על השקר של "שלום האמיצים" עם רבין, ודאי חייך לעצמו בראותו כיצד מחנה פוליטי שלם קונה ממנו בפעם המי-יודע-כמה את הסחורה הממוחזרת של "שלום עכשיו" ושל הסכמי אוסלו, ומטיל בעיקר על ישראל את האחריות לשנאת הערבים ולהיעדר השלום.
בתומכם בגִרסה זו עוזרים אנשי מפלגת העבודה, ובראשם רמון, מצנע וביילין, לשרון ולליכוד לזכות ברוב מוחץ בבחירות הבאות. כי אם מפלגת העבודה תאבד את קהל בוחרי האמצע שלה, בעל האוריינטאציה הביטחונית של מפא"י ואחדות-העבודה לדורותיהן, היא תיהפך למפלגה השלישית או הרביעית בגודלה בישראל ותיעשה כוח פוליטי שולי לגמרי.
תל-אביב אהוד בן עזר
[נדפס ב"הארץ", 13 בנובמבר 2002]
תרומתו לקידום השלום
יצחק רבין, רמטכ"ל מלחמת "ששת הימים", אכן לא היה "שלומניק" פתולוגי, כפי שכתב אהוד בן עזר, ("רבין לא היה 'שלום עכשיו'", "הארץ", 13.11). מיד לאחר מלחמת ששת הימים הוא לא חשב, ששומה על ממשלותינו להציע בגלוי לפנות לאלתר את השטחים שזכינו לכבוש בחודש יוני 1967 תמורת הסכמי שלום חוזיים עם שכניניו-אויבינו הערבים (כפי שהציעה "שלום עכשיו").
אלא שרבין עשה כברת דרך מאז. לאחר שהצביע בעד הסכם השלום עם מצרים הוא התגלה (בניגוד למפקדו לשעבר יגאל אלון) כמנהיג החותר לשלום עם שכנינו הערבים תמורת ויתורים טריטוריאליים משמעותיים בשטחים שזכינו לכובשם במלחמת "ששת הימים". זו עדות לכך, שרבין החל לבחון את בעיית השלום והמלחמה בין ישראל לשכנותיה הערביות באופן שונה מהנורמות שהיו מקובלות על החלק האקטיוויסטי של תנועת העבודה הציונית ההיסטורית.
לכן, ב-1992, כשרבין נבחר בפעם השנייה לכהן כראש-ממשלה, הוא נתן גיבוי למגעי השלום בין ישראל לרשות הלאומית הפלשתינית המיוצגת על ידי אש"ף. כל זאת בידיעה מפורשת, שמדובר בוויתורים טריטוריאליים משמעותיים של ישראל בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. מכאן נולד הסכם אוסלו ב-1993, שקבע לוח זמנים עקרוני לפינוי ישראלי מדורג מהשטחים תמורת כינון שלום הדרגתי מלא בין ישראל ליישות המדינית הפלשתינית העצמאית שתקום בשטחים אשר יפונו על ידי ישראל.
רבין זכה להגשים רק את שלב הביצוע הראשון של הסכם אוסלו: כינון שלטון פלשתיני ברוב הערבים הערביות ברצועה ובגדה. ב-1995 הוא נרצח ולא זכה לבצע את השלבים הנוספים.
אכן, יצחק רבין לא היה חבר בתנועת "שלום עכשיו", אבל תרומתו לקידום השלום (תמורת פינוי שטחים) היתה אפילו משמעותית יותר מהישגיה של "שלום עכשיו". אנחנו משוכנעים, שאלמלא נרצח, היה סיכוי גדול שהיום היינו חיים בשלום כלשהו עם שכנינו, מרחץ הדמים היה נפסק או מצטמצם מאוד, תיירים היו פוקדים את מדינתנו ומצבנו הכלכלי היה טוב יותר. זאת המשמעות האמיתית של מורשת רבין, שבימים טרופים אלה אסור לנו לשכוח.
חסידה ומאיר פעיל, תל אביב
[נדפס ב"הארץ", 19 בנובמבר 2002]
רבין והשלום
בתגובה על מכתב למערכת "רבין לא היה 'שלום עכשיו'" ("הארץ", 13.11.02)
כמה חבל, שאהוד בן עזר זוכר מיצחק רבין דווקא את ההוראה לשבור ידיים ורגליים, אבל שוכח את כל מה שרבין פעל למענו בשנתיים האחרונות לחייו.
מוזר שהוא טוען שרבין ביקש לעצור את התהליך; האמת היא, שחודש לפני שנרצח העביר רבין בכנסת את הסכם אוסלו השני, שהרחיב את האוטונומיה הפלשתינית.
הכותב גם אינו מציין, שרבין נאם את נאומו האחרון, בזכות אוסלו, מול אנשי תנועות השלום.
בעיית ההתנחלויות אכן אינה הבעייה היחידה בינינו לבין הפלשתינאים, אך היא היחידה שהיא כרגע בשליטתנו המלאה, וברור שבלא פירוקן אין תוחלת לשום הסכם שלום.
מודי וידנפלד
ירושלים
*
בתגובה על מכתב למערכת "תרומתו לקידום השלום" ("הארץ", 19.11)
רבין לא היה אידיאולוג ולא מורה הוראה. הוא היה פטריוט ופרגמטיסט, תכונות יקרות בהחלט. אף אם נוסיף להן תכונות אנושיות נוספות שמוקיריו מונים בו, קשה לדבר על מקוריות או ייחודיות המולידות מורשת.
המושג "מורשת רבין" מתעופף בחללנו, ואין כניראה מי שיכול להגדיר מושג זה באופן מושכל. באחרונה התפטרה מנהלת מרכז רבין, אך הגדרת המורשת שוב מביכה: "צריך להתמקד בהנצחת רבין ומורשתו דרך הרצח. ההסתה שקדמה לרצח ופגיעתו הרעה של הרצח הפוליטי הזה בדמוקרטיה הישראלית." האם הרצח היה דרכו או דרכם? או שדרכו של רצח ליצור מורשת?
הגדרה תמוהה במיוחד מופיעה במכתבם של חסידה ומאיר פעיל – "אנו משוכנעים שאלמלא נרצח, היה סיכוי גדול שהיום היינו חיים בשלום כלשהו עם שכנינו... זאת המשמעות האמיתית של מורשת רבין..." – "אלמלא", "סיכוי", "כלשהו". בקיצור – ספקולציה, גם אם אטרקטיבית.
רון ביברמן
תל אביב
[נדפס ב"הארץ", 21 בנובמבר 2002]
* * *
אורי הייטנר
מיתוס הניצחון של יגאל עמיר
יגאל עמיר יושב בתא כלאו וכולו נחת וסיפוק. הוא מאזין לרדיו, קורא עיתונים, ונוכח כיצד נבנה סביבו מיתוס. הוא האיש שעצר את גלגלי ההיסטוריה. הוא ניצח. דרכו צלחה. ולא רק הוא שומע את הדברים. גם היגאל עמירים של הדור הבא, ולדאבון הלב לא חסרים כאלה בתוכנו, מאזינים ומפנימים. אם הוא הצליח, גם אנו נוכל להצליח. כל אמירה כזו טוענת את מזימותיהם בתחמושת. גם אילו היתה אמת בטענת הניצחון ההיסטורי של יגאל עמיר, ראוי היה להיזהר בדיבורים מסוכנים כאלה. קל וחומר, כשאלה דברי הבל ורעות רוח, חסרי שחר.
על פי המיתוס הנרקם, אלמלא הרצח, יצחק רבין היה מנצח בוודאות בבחירות ומשלים את תהליך אוסלו עד חתימת הסכם הקבע: הסכם שלום סופי בין ישראל ובין הפלשתינאים.
כל מרכיבי המיתוס שגויים.
ראשית, ודאות הניצחון של רבין בבחירות. ערב הרצח, הוביל נתניהו על רבין בסקרים. בעקבות הרצח, חל מהפך אדיר בסקרים ושמעון פרס הוביל על נתניהו בכ-40%(!). ניתן לומר שיגאל עמיר העניק לשמעון פרס את השלטון על מגש של כסף. מי שהפכו את קערת דעת הקהל על פיה וגרמו לניצחונו הדחוק, על חוט השערה, של נתניהו, היו הפלשתינאים, בשרשרת פיגועי התופת במרץ 96'. התגובה האלקטורלית על גל הטרור הצליחה למחוק את הפער לטובת פרס, שיצר יגאל עמיר. אלמלא הרצח, הסחף בדעת הקהל בעקבות הפיגועים היה מתחיל מנקודת התחלה של רוב לנתניהו. קרוב לוודאי, שניצחונו של נתניהו, במקרה זה, היה דומה לניצחונותיו של שרון בבחירות 2001 ו-2003 בעקבות מתקפת הטרור הפלשתינאי, אחרי כישלון פסגת קמפ-דייוויד.
שנית, גם אילו ניצח רבין, הוא לא היה מגיע להסדר קבע. יש המציגים היום את רבין בדמותו של יוסי ביילין. ניתן להזים זאת, בציטוט נאומו המדיני האחרון של רבין בכנסת, חודש לפני הרצח, בדיון בו הציג את הסכם אוסלו ב'. בנאום זה הוא שירטט את מתווה הסדר הקבע אליו הוא חותר: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים, שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."
גם אילו עמדתו זו היתה נשחקת, קרוב לוודאי שהוא לא היה מרחיק לכת כמו ברק. והנה, גם הצעתו של ברק – נסיגה, למעשה, מכל השטחים, נדחתה בידי הפלשתינאים. קל וחומר, שהפלשתינאים היו דוחים במלחמה, באש ובטרור את תוכניות רבין. כיצד רבין היה מגיב על כך? כל אימת שנשאל מה יעשה אם הפלשתינאים יפרו את ההסכם וילחמו בנו, הוא השיב שבמקרה כזה צה"ל יכבוש מחדש את הערים. רבין היה הגון מכדי שימשיך להצדיק בטיעונים מופרכים את הסכמי אוסלו, כפי ששמעון פרס נוהג לעשות. סביר יותר שהוא היה מורה לשבור לפלשתינאים את העצמות.
אירועי השנה האחרונה – התוקפנות הפלשתינאית נגד ישראל ואזרחיה מרצועת עזה אחרי שישראל נסוגה מכל השטח ועקרה את כל היישובים, כמו גם התוקפנות הלבנונית אחרי שישראל נסוגה מכל לבנון, הם עדות לכך שהסכסוך הישראלי ערבי אינו נובע מטענת הכיבוש, ולכן כל נסיגה לא תוביל לשלום. הסכסוך נובע מאי נכונות הערבים לקבל את זכות קיומה של ישראל, ולכן השלום אינו עומד על הפרק היום, ולא עמד על הפרק גם בימי רבין.
יגאל עמיר לא השפיע כהוא זה על המהלכים המדיניים. האיש שהשפיע עליהם יותר מכל, היה יאסר ערפאת. האיש שהוליך את רבין ואת מדינת ישראל שולל. הטענה שרצח רבין הכשיל את התהליך, משחררת את הפלשתינאים מאחריות להפרתם העקבית של כל ההסכמים ומאחריות לגלי הטרור נגד אזרחי ישראל מאז אוסלו, עוד בתקופת שלטון רבין, אחרי הרצח ועד היום.
יגאל עמיר עשה מעשה נבלה. חומרת המעשה אינה נובעת מהצלחתו, כביכול, להשפיע על האירועים, אלא מעצם העובדה שישראלי, יהודי, ניסה להכריע ויכוח פוליטי לגיטימי ברצח ראש ממשלה. הסקרים לפיהם שליש מהציבור תומך בחנינה לרוצח ביום מן הימים, מעוררים פלצות.
יום הזיכרון לרבין נועד להוות חשבון נפש לאומי וחברתי, איך להגן על הדמוקרטיה הישראלית. מי שניסו לעשות מן הרצח הון פוליטי ולהפוך את הטראומה הלאומית מנוף להזדהות עם דרך אוסלו, יצרו ניכור בציבור כלפי זכר רבין. כעת, במקום להודות בכך שהסכם אוסלו היה מקח טעות, הם בונים את מיתוס יגאל עמיר, שרצח את אוסלו, כביכול. בכך הם מעודדים את היגאל עמירים הבאים.
באבל על מותו של ד"ר שמואל (תומי) הופרט
סופר, איש רדיו ומראיין מעולה
שעמד במשך שנים רבות בראש המדור לספרות של
"קול ישראל" ושקד בנאמנות על אוסף ההקלטות
הגדול ביותר של קולות סופרי ישראל ומשורריה
ציבור הסופרים וסופרי הילדים והנוער בישראל שולח תנחומיו למשפחתו ולמקורביו
* * *
אש המוקד נועדה לסוטים מן הדוֹגמה
ולא לכופרים בעיקר
אהוד שלום,
1. ספרו של עוזי וייל "השער האחורי" זה עתה יצא לאור.
2. למה אתה מערבב בכזו התלהבות בין פרץ למר"צ?! [גיליון 187] למעשה ה"למה" מיותר (אתה הרי רוצה לחבוט בנו בכל הזדמנות – שיהיה לך לבריאות), אולם יהיה זה רק הוגן לציין שהוויכוח הגדול ביותר שהיה לנו, אנשי מר"צ, במערכת הבחירות – היה עם אותם מחברינו שאורו של עמיר הכה בהם עד סנוורים. אני האמנתי ועדיין מאמין שמר"צ חזקה יותר היתה ממריצה את הצד החברתי של מפלגת העבודה ומנהיגה.
3. למרות ש"אש המוקד נועדה לסוטים מן הדוגמה ולא לכופרים בעיקר", אנא שמור את מיטב מכותיך לכהניסטים של "ישראל ביתנו" ולא לחולקים עליך משמאל.
בברכה,
דודו אמיתי
גבעת עדה
רק הפסקת אש דו-צדדית תשקיט את האיזור
לעורך שלום,
מאמרו של אורי הייטנר בגיליון 186 רצוף אי דיוקים.
ההינתקות לא היתה תחת אש.
במשך כחודש וחצי (לפני ההינתקות ובמהלכה) לא נורה אף טיל ולא היו פיגועים.
היתה הפסקת אש מוחלטת ברצועת עזה ובגדה המערבית. גם צה"ל לא ביצע מעצרים וחיסולים ממוקדים.
למחרת סיום הפינוי מרצועת עזה, חידש צה"ל את המעצרים והחיסולים בגדה, והג'יהאד האיסלמי חידש את ירי הטילים.
המסקנה שלי היא שרק הפסקת אש דו-צדדית תשקיט את האיזור, כמו שהיה במהלך ההינתקות.
רון וייס
רמת-גן
ס. נידח: האם המסקנה היא שהדרך הנאותה להשיג הפסקת אש מוחלטת היא להמשיך לתת עוד ועוד חלקים של ארץ-ישראל שהם בשליטתנו? ומה יהיה לאחר שניתן את הכול? יהיה שלום עם הרוצחים האלה, שגם רוצחים אלה את אלה?
אהוד בן עזר: לא כל הסופרים סהרוריים
כסופר אני סבור שראוי שהציבור וגם קובעי המדיניות יֵדעו, שלא כל ה"סופרים" בישראל הם סופרי "יש גבול" ו"עצומת הסופרים", אשר בשם צדק, מוסר וסרבנות סהרוריים – מוכנים להצית אש של מלחמת אזרחים, לשפוך שמן על מדורת אויבינו, ולהביא חס-ושלום לאובדנה של ישראל.
אם אינני טועה, רוב הסופרים בישראל, והם לא אלה הזוכים לפרסום יתר ולפינוקי התקשורת, בגלל שנאתם להנהגת המדינה ופרסום דברי שטנתם בחו"ל – אינם כה תמימים או צבועים לחשוב שבסיפור הישראלי-ערבי אנחנו הרשעים והערבים צדיקים, וכי אם רק נפסיק להכות בהם – ייפסק הטרור ויבוא השלום.
לפני 125 שנה חרש סבי יהודה רַאבּ (בן עזר) את התלם הראשון באדמת המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה, והיה גם השומר הראשון שלה. כאשר אני מביט על השנים שעברו מאז, והן טבועות בדמי כאילו חייתי אותן – אינני יכול שלא לראות שמדובר במלחמה נמשכת אחת, עם הפוגות קצרות או ארוכות, שמדובר בסכנות כמעט יומיומיות, וכי כל מי שחושב שהמלחמה החלה ב-1948 או ב-1967 או באינתיפאדה זו או אחרת, אינו יודע את ההיסטוריה של הארץ הזו.
שנים אחדות היינו תמימים, כי חשבנו שהסכם אוסלו מבשר שלא תהיה עוד מלחמה בינינו לבין הפלשתינים – כשם שלא תהיה עוד מלחמה בין גרמניה לצרפת. באוקטובר 2000 הייתי בין המתפכחים מהחלום הקצר כדי לדעת, בצער ובכאב, שמה שהיה ב-125 השנים הקודמות עלול להיות גרוע לא-פחות ב-125 השנים הבאות, ולא באשמתנו.
די בשיגעון הגדלות הישראלי-שמאלני, שפירושו סלחנות לערפאת ולרוצחינו, והסתה מרושעת, הגובלת באידיוטיזם מוסרי – נגד שרון והצמרת הביטחונית. הערבים, ובמיוחד הפלשתינים, אינם רוצים אותנו. נקודה. וללא כוח צבאי חזק הלוחם יום-יום על הגנתנו, לא נתקיים במזרח-התיכון אפילו יום אחד, וסופנו עלול להיות כסופם של הארמנים, המתואר בספרו המרגש של פראנץ וורפל "40 הימים של מוסה דאג".
אהוד בן עזר, תל-אביב
המכתב למערכת "מעריב" פורסם ביום 15 באוקטובר 2003, לאחר שעיתון "הארץ" סירב לפרסמו, ואם איני טועה, הוא נכתב לאחר הראיון שהתפרסם ב"מוסף הארץ" עם האלוף דן חלוץ, מפקד חיל האוויר הישראלי, ראיון שבו נתן גיבוי מלא לטייסיו היוצאים למשימות שיש בהן גם חשש לקורבנות אזרחיים, ולבסוף התבטא, בתשובה לשאלה פרובוקטיבית של המראיינת – שכאשר הוא משחרר פצצה הוא מרגיש רק את רעידת כנפי המטוס.
על כך התנפלו עליו יפי הנפש, ופורסמה נגדו, כאילו בשם הספרות העברית – "עצומת הסופרים", אלה שכה יפה מספידים את רבין ומדברים על מורשתו (אבל חלקם התקיפו אותו קשות בחייו); הם רצו כנראה שחלוץ יגיד בראיון שעם כל הטלת פצצה הוא מתייסר ומתחרט וכי הוא מקווה שכך ינהגו גם כל טייסיו עד כדי סירוב פקודה כי אנחנו הרי אנשים מוסריים אפילו נגד הטרור הרצחני הקם עלינו להרגנו.
דן חלוץ כנראה התרגש אז מקולי הבודד ושלח לי מכתב תודה, ובמקביל סופרים רבים וגם אזרחים-"סתם" התקשרו איתי להביע הזדהות מלאה עם מכתבי, מחוץ לטיפש אחד שטען שהעלייה הראשונה לא החלה עם ייסוד פתח-תקווה.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,238 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל