| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 189עם הצרופה "הקדמה לרעידת אדמה נוראה", ובה אביחי בקר מראיין את פרופ' עוז אלמוג (מתוך כתב-העת "ארץ אחרת")
תל אביב, יום שני, ט"ו בחשוון תשס"ז, 6 בנובמבר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: מערכת "חדשות בן עזר" תומכת בגילוי הדעת של הפרופסורים: "השופט מיכה לינדנשטראוס פוגע בסדרי השלטון בישראל!"
משה דור: "אנשים שאי אפשר לקנות" / קינוח פיוטי: איילין מאגארֶל, מחשבתם של קשישים (שיר) / ססילי אנגלטון: השליחות (שיר)
יוסי גמזו: מִכְתָּב לְנוֹעָה (שיר אקטואלי)
עמוס גנור (עין גדי): זהירות! סכנה לדמוקרטיה!
דן בן מרים (שם בדוי): על "מלכת אמבטיה" ועל שלי יחימוביץ
אורי הייטנר: זה לא עניינם // נעמן כהן: המיאוס מהאשכנזים
עמנואל בן-עזר, דוד מאיר: על יקב פרידמן בפתח-תקווה
עוז אלמוג: לידיעת "עדת הנידחים" כולה
אהוד בן עזר: נאום דמגוגי מטופש של גרוסמן בעצרת רבין שלשום
ס. נידח: לכבוש זיתים שחורים
"הטור השמיני" של ד"ר מרדכי נאור
על "שירי העת והעיתון" של נתן אלתרמן
הציונות כורעת ברך בפני עולה חדש
"שירי העת והעיתון" של נתן אלתרמן זכו כבר לשם עולם. לא מעטים מהם ידועים ושגורים, כגון "מגש הכסף", "נאום תשובה לרב-חובלים איטלקי לאחר ליל הורדה" ו"מכל העמים". אך בין יותר מאלף הטורים שפירסם המשורר בשנים 1967-1934 נחבאים לא מעטים, שאינם מוכרים ולא זכו לכבוד הראוי להם. עתה בא ד"ר מרדכי נאור, ובספרו החדש "הטור השמיני" – מסע היסטורי בעקבות הטורים האקטואליים של נתן אלתרמן (הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל-אביב, 2006), הוא חושף עשרות שירים כאלה. הדוגמה הבאה תוכל להמחיש זאת.
השיר "פרק ירידה" פורסם בעיתון "דבר" ב-2 באפריל 1954. גיבורו הוא עולה חדש, המתכונן לרדת מהארץ. וכך כותב נאור על השיר ומסביבו:
קיבוץ הגלויות והמעברות נתפסים אצל אלתרמן כ"אחד הפרקים הגדולים". אך האם היו להם רק מעלות והצלחות? ומה עם הכשלונות? הנה מושקו, עולה מרומניה, שמערכת הקליטה הישראלית בשנות המדינה הראשונות שחקה אותו עד דק, ועתה הוא עומד עם אשתו, שתי בנותיו וצרורותיהם הדלים בנמל חיפה, זמן קצר לפני עליית המשפחה על האנייה שתחזיר אותם, שבורים ומאוכזבים, למדינה ממנה באו. וכותב המשורר:
וכך עמד, כנעקד ברשת,
על הרציף, מול הספינה, בטרם גְּזָר,
במלחמתו החשֵכָה והנואשת
אשר ראוי לה להקדיש מלים מספר.
וכך עמד הוא בין צרורות קשורים בחבל,
בין מזְוָדָה מרֻפָּטָה וכר אָדֹם,
וישראל מן העפר הרימה אבן
לידותה בו, ורקיעים צופים בו דֹּם.
והמדינה עושה זאת, ככל הנראה, בשל בגידתו, "ירידתו" ממנה – אחד הפשעים החמורים ביותר, שנים רבות, במילון התקינות הישראלי. אלתרמן מנסה לעמוד על מניעיו של מושקו
העולה-היורד: הוא מזכיר את חייו במעברה, ב"צריפו השחוח", את "עוניו ומרודיו ושחור לילו", ובשל כך דמי לבו קוראים לו: "לפרוץ, לנוס, לברוח".
אך הנה תפנית בסיפור העלילה: ברגע האחרון ממש עוצרות בעדו שתי הבנות בתחינה: "לא, אבא, לא!" –
והן בוכות זאת בעברית והן גם-יחד
מושכות ידיו, תופסות בגדו ביד דקה,
ופני אשתו צופים בו ביאוש ופחד
והוא מָשְפָּל עדי עפר ועד דַּכָּא
וישראל אשר טמנה לו פח וּפַחַת
אוחזת אבן לידות בו… ומחכה.
מושקו מהסס. הוא מקלל את מזלו הרע, את "אפלת המעברה סחופת המים" ואת "שולחנו הריק והאומר כלימה",
את בזיוניו על הפרוטה הלא-מֻשֶגֶת,
ואת כֹחו אשר כָּלֶה הוא וכָבֶה,
את המליצה שתבענית היא וצודקת…
ורק שאין היא מתחלקת בּשָוֶה…
והוא מתקשה להחליט מה עליו לעשות. המשורר מתאר את כל "האיבה והשנאה" הניבטות מעיניו. אבל ההחלטה נופלת. הוא גוחן אל צרורותיו הדלים, מרים אותם וחוזר עם משפחתו אל החוף. תם סיפורו של מושקו הכמעט-יורד. האם זה סוף טוב? לגמרי לא בטוח
ואלתרמן, כדרכו, מסיים את השיר בבית רב-משקל ומשמעות:
הציונות – יש ותוהים אנחנו מהי,
עוד לא קבענו מסמרות בה בפטיש.
אך על בִּרְכֶּיהָ אותו-ערב דֹם כרעה היא
אי שם בחֹשֶך לרגליו של זה האיש.
הנה כי כן, שוני גדול בין שירו של אלתרמן על בני הארץ הנושאים את העולים החדשים המגיעים ארצה "עלי שֶכֶם" לפני קום המדינה לשיר הנוכחי, שגיבורו הוא מושקו, העולה חסר-הכל והדווי, גיבורה של העלייה הגדולה שלאחר קום המדינה. אליו ורק אליו משתחווה הציונות.
ודומה שאין צורך להוסיף מלה.
מערכת "חדשות בן עזר" תומכת במאה אחוז
בגילוי הדעת של הפרופסורים שלמה אבינרי, יואב דותן, יפה זילברשץ אריק כרמון ואמנון רובינשטיין, שכותרתו:
"השופט מיכה לינדנשטראוס פוגע בסדרי השלטון בישראל" –
"אנו בדעה שהתנהלותו של המבקר השופט מיכה לינדנשטראוס, פוגעת באושיותיה של ביקורת תקינה ומערערת את תקפות החוקים."
[מתוך מודעה בעמוד הראשון של עיתון "הארץ", 2.11.06]
[נקווה שלא תתגלינה פתאום פרשיות עכורות מעברם של הנקובים מעלה בידי עיתונאים ומדליפים מוסריים ולגמרי לא אינטרסנטים שמתמחים ב"ניקוי" אורוות לא-מלוכלכות]
משה דור
"אנשים שאי אפשר לקנות"
המביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם. הכותר שלמעלה אינו שלי. הוא ציטטה משיר של קארל סנדברג, משורר אמריקני דגול, שנפטר באותה שנה עצמה שבה התחוללה אצלנו מלחמת ששת הימים והוא בן שמונים ותשע. ליתר דיוק, השורה המלאה היא "יש אנשים שאי אפשר לקנות / יש נשים שהן מעל ומעבר לרכישה." כשהספיד המשורר ארצ'יבולד מקליש את סנדברג אמר עליו שהיה "אדם תם באמונתו.. אדם שהאמין אמונת תום באנושות... יותר משיכול היה להוכיח שהיא ראוייה לאמונתו." סנדברג, משורר אהוב עליי – תירגמתי מיבחר משיריו ("תפילות של פלדה", הוצאת קשב לשירה) – היה מן הסתם נחשב אצלנו לתמהוני. "אנשים שאי אפשר לקנות"? "נשים שהן מעל ומעבר לרכישה"? אצלנו? במציאות חיינו? בבית הנבחרים שלנו?
משוגע, רד מן הגג!
אני מסתכל במה שעדיין מכונה "מפלגת העבודה", בערב-רב הקרוי "קדימה", בעוד מיבנים מתפוררים של ההווייה הפוליטית הישראלית. אנשים ונשים שהכריזו על עקרונות שבשבילם הם בבחינת ייהרג ובל יעבור, וכאשר הגיעה שעת האמת התקזזו, ברחו, נאלמו דום, הצביעו על-פי "דין התנועה", רצו אל דוכן המכירות הפומביות ואל שוק הפשפשים החשאי ונשאו ונתנו על "פיצוי הולם".
מדינה שבה המוניטין של אדם נקבע בהתאם למספר התיקים הפליליים שצבר. מן הנשיא וראש הממשלה ועד אחרון מלביני הכספים וקטלני הכבישים. "איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים / כספך היה לסיגים סבאך מהול במים / שרייך סוררים וחברי גנבים כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם" (ישעיהו, א', כ"א-כ"ג).
אברהם לינקולן, נשיא ארה"ב בימי מלחמת האזרחים הנוראה, נרצח על ידי קנאי דרומי דווקא כשהגיעה זו לקיצה והוא, הנשיא, ביקש לדון את המנוצחים במידת הרחמים ולבנות מחדש את החברה הקרועה והמעונה. אך הוא גם מי שאמר: "תוכל לרמות את כל הבריות חלק מן הזמן וחלק מן הבריות כל הזמן אבל לא תוכל לרמות את כל הבריות כל הזמן."
אני נאחז באמירה זאת כטובע הלופת קנה קש בעודו נגרף במי השיטפון.
וגם בשורות נוספות של סנדברג, אותו "אדם תם באמונתו" שהעריץ את הנשיא הרצוח וכתב עליו ביוגרפיה מופתית. בפואמה האפית "העם, כן" כותב המשורר: "החזקים מנצחים את החלשים./ החזקים מובסים בידי החזקים יותר.../ כלום תמיד יהיה האדם לאדם זאב?" אך בה-בעת הוא חורץ, באותו תום-לב נפלא שלו, כי "מעבר לשנים המרות ולחורפי היללה / החלום בן האלמוות יהיה החזק יותר / חלום הצדק ינחל נצחון."
אמן, לו יהי.
קינוח פיוטי
ברשותכם אני רוצה לחתום את הטור, שהפעם יהיה קצר מכרגיל בתוקף הנסיבות, בדברי שיר. יותר ויותר אני מוצא מיפלט בשירה, מקורית ומתורגמת, אולי מפני שהיא מכילה אמיתות שאינן נפסדות עם הזמן, ויש שהן גדולות הרבה יותר ממחברן, וכל אימת שהן מתקיימות ביצירה יש סיכוי שתשתקפנה גם בחיים שמתוכן צומח הפיוט. וכיוון שעודני שוהה באמריקה – אל דאגה, בסוף החודש אני אמור לחונן שוב את אדמת המולדת – אני מביא כאן, בתרגומי לעברית, שני שירים קצרים של שתי משוררות שהן גם ידידות קרובות שלי.
האחת היא איליין מאגארֶל, בת למשפחה יהודית ממדינת איובה במערב התיכון של ארה"ב, המתגוררת כבר שנים רבות בוושינגטון הבירה. כותרת השיר מדברת בעד עצמה והוא נוגע לליבי לא רק משום שהאוטוביוגרפיה שלי משייכת אותי לגיל הזהב (איזה תואר מטופש!) אלא, בראש וראשונה, בשל אנושיותו העמוקה המפליגה אל מעבר לגבולות המקום שבו נכתב.
אִילֵיין מאגארֶל
מחשבתם של קשישים
מַחֲשַׁבְתָּם שֶׁל קְשִׁישִׁים מִתְפַּתֶּלֶת – הִיא אֵינֶנָּהּ
הַקַּו שֶׁמַּתְוֶה מְעוּף הַצִּפּוֹר. הִיא אֵינֶנָּהּ
הַקַּו עַל-גַּבֵּי כַּף הַיָּד. הִיא גַּל הַמִּצְטַנֵּף
וְנִשְׁבָּר. אִשָּׁה שְׁטוּחָה
עַל הַחוֹל, חִיּוּכָהּ כְּסֶדֶק
בְּצִנְצֶנֶת שֶׁל גַּחְלִילִיּוֹת. מַחֲשַׁבְתָּם שֶׁל קְשִׁישִׁים נוֹתֶנֶת
אֶת דַּעְתָּהּ עַל הָרֹגַע בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁהַטַּל
עַל הַחוֹלִית וְהַדֶּלֶת נִטְרֶקֶת
וְהַזְּכוּכִית רוֹטֶטֶת. הִיא קוֹרֵאת
לִידִידָה בְּדִיּוּק לְאַחַר שֶׁזּוֹ הָלְכָה לְעוֹלָמָהּ.
מַחֲשַׁבְתָּם שֶׁל קְשִׁישִׁים. הִיא עֲשׂוּיָה לְגַלּוֹת אַךְ יֵשׁ
שֶׁהִיא מִתְעַלֶּמֶת. הַאִם הִיא בָּרָק בִּשְׁמֵי
סוֹעָה אוֹ כִּיּוֹר גָּדוּשׁ בְּכַפּוֹת
לִמְדִידָה? מָרְקִי אֶת מַחֲבַת הַטִּגּוּן. שִׁבְרִי
בֵּיצָה לְמַעַן מַחֲשֶׁבֶת הַקְּשִׁישִׁים.
המשוררת השנייה, סֶסִילִי אֶנְגֶלְטוֹן, שכבר חצתה את קו השמונים לחייה – עד מאה ועשרים! – היא אלמנתו של מי שהיה סגן הממונה על שירות המודיעין האמריקני, סי.איי.איי, ג'יימס ג'זוס אנגלטון, בימי המלחמה הקרה. אנגלטון הוא סיפור מרתק בזכות עצמו, מי שבימי שחרותו היה מקורב לחוגי המשוררים הצעירים שצמחו באוניברסיטאות היוקרה של ארה"ב בחוף המזרחי ונמנה עם מייסדי כתב עת ספרותי הנחשב עתה לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה הפיוטית המודרנית. אבל סופו של אנגלטון שזנח את עולם הספרות לטובת עולם הצללים של הביון הצבאי – כשנכנסה אמריקה למלחמת העולם השנייה היה מראשוני אותו כוח-משימה אגדי, או.אס.אס, ששיגר סוכנים חשאיים לתפקידי ריגול וחבלה ביבשת אירופה המנואצת. לימים טיפס בסולם הדרגות של הסי.איי.איי והגיע כמעט לפיסגתו. בביתו היו נועדות כמה וכמה מהדמויות המפורסמות – גם לשימצה – של הביון האנגלו-אמריקני, לרבות פילבי, מקלין, ברג'ס ואחרים, וססילי הכירה אותם מקרוב. אילו רק הסכימה להעלות את זיכרונותיה על הכתב היה בוודאי יוצא מתחת ידיה ספר זיכרונות מרתק אם לא סנסציוני. היא גם התוודעה לאחדים מראשי "המוסד" שלנו – אנגלטון היה תומך נאמן בישראל ולזיכרו ניטעה חורשה בארצנו – ושמרה על קשרי ידידות אמיצים איתם. לפני שנים, כאשר לימדתי סדנאות שירה ב"מרכז הסופרים" שבביתסדה, מרילנד, היתה ססילי אחת התלמידות המבריקות שלי. ודאי, היא כתבה שירה גם לפני שהכרתיה, אך אני גא בעובדה שעמדתי לאלתר על ייחודה. אגב, ססילי היא בעלת תואר דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה הקתולית בוושינגטון הבירה – היא איננה קתולית כל עיקר, אלא מהווה, מבחינה תיאולוגית, ערבוביה נפלאה של פרוטסטנטיות, בודהיזם וחשיבה חופשית – ועבודת הדוקטורט שלה נסבה על תולדות הכופרים הקאתאריים בדרום צרפת, שנרדפו באף ובחימה על ידי הכנסייה הקתולית בימי הביניים, ורובם הושמדו פשוטו כמשמעו.
סֶסִילִי אֶנְגֶלְטוֹן
השליחות
הִזְעַקְתִּי אֶת אוֹהֲבִי-מִשֶּׁכְּבָר שֶׁיּוֹשִׁיעֵנִי
מִסְּקִילָה וְכַרִיבְּדִיס, מִקַּרְחֵי צִיר-הַצָּפוֹן,
וְהוּא אָכֵן עָשָׂה זֹאת, חִישׁ קַל, וּבְיָהֳרָה נִלְהֶבֶת שֶׁכָּזֹאת
שֶׁכָּל הַמַּלְאָכִים דַּקֵּי-הַשִּׂפְתוֹתַיִם הַמְּשׁוֹטְטִים בִּשְׁמֵי עֶלְיוֹן
חָדְלוּ לְרֶגַע לַחֲרֹץ מִשְׁפָּט,
וְאֶת כַּנְפֵיהֶם הִגְבִּיהוּ וְהִשְׁפִּילוּ לְאוֹת כָּבוֹד.
הנה לכם עולם מלא בשש שורות: גם ארמזי מיתולוגיה יוונית, גם איבחות אירוניה מושחזת המרחפת בזמן האישי ובה-בעת מנגחת את עמודי-התווך של התיאולוגיה המערבית המקובלת. בקיצור, אם רצונכם לגלות את שבחי חוכמת הקיצור הפיוטי, אינכם צריכים להרחיק לכת. הם כאן, בהישג עיניכם הקוראות.
הוועדה הממלכתית לביקורת מבקר המדינה קובעת
בניגוד לפרסומים הנלוזים הננו לקבוע כי מבקר המדינה סולד מפרסומת ומכותרות בתקשורת, אינו מדליף מידע על חקירות או על חשדות בראשיתן או בהמשכן, אינו מתיימר לחסל במו עובדיו את נגע השחיתות תוך שימוש בדרכי עבודה שנויות במחלוקת, וכן שהוא איש חכם מאוד, שקול וזהיר, ומעולם לא ליגלגו עליו בחיפה.
יוסי גמזו
מִכְתָּב לְנוֹעָה
"בּלית בּרירה אני נפרדת ממך, גיבּור, וּמבקשת שתנוּח על משכּבך בּשלום
ושתחשוב ותתגעגע אלינוּ, כּי אנחנוּ פֹּה למטה אוהבים אותך המון."
(נועה בּן-ארצי, בּטקס הלוויית יצחק רבּין ז"ל בּהר הרצל, חשוון תשנ"ו)
נוֹעָה,
אַתּ אָמַרְתּ "תִּסְלְחוּ לִי אִם לֹא אֲדַבֵּר עַל הַשָּלוֹם
אֶלָּא עַל סַבָּא שֶלִּי וְכֻלָּנוּ סָלַחְנוּ לָךְ, נוֹעָה,
אַף עַל פִּי שֶאֲפִלּוּ עַכְשָיו הַמִּלִּים בַּגָּרוֹן נֶחְשָלוֹת
בְּעִקְבֵי הַדְּמָעוֹת וְגַם הֵן שוֹאֲלוֹת: מַה כְּבָר יֵש פֹּה לִסְלֹחַ
אִם בְּעֶצֶם דִּבַּרְתּ וְעוֹד אֵיךְ עַל שָלוֹם דַּוְקָא אָז, כְּשֶהִנְצַחְתּ
אֶת הָאִיש הַנִּפְלָא הַזֶּה, זֶה שֶהָיָה שֵם נִרְדָּף, סִינוֹנִימִי
לְאוֹתוֹ הַשָּלוֹם שֶאוֹתָם שֶרָצְחוּ אֶת הַצַּו "לֹא תִרְצַח"
רְצָחוּהוּ בְּשֵם דִּין רוֹדֵף, לֹא נִרְדָּף, וְגִדְּפוּהוּ שָנִים עִם
הַחוּמֵינִים שֶלָּנוּ שֶלֹּא רַק דַּם סַבָּא שֶלָּךְ עַל יָדָם
אֶלָּא דַם הַמֻּשָֹּג "יַהֲדוּת" שֶבִּשְמוֹ הֵם רָצְחוּ, כְּמִין קַיִן
וּמֵאָז הֵם אֵינָם מַפְסִיקִים לְקַרְצֵף מִידֵיהֶם אֶת הַדָּם
בְּסַבּוֹן-תֵּרוּצִים וּבִלְשוֹן-חֲרוּצִים וּבִשְלַל דְּלָיֵי מֶלֶל וּמַיִם
וְזֶה לֹא מִתְנַקֶּה לָהֶם, לֹא הַיָּדַיִם וּבֶטַח שֶלֹּא הַמַּצְפּוּן
חֵרֶף כָּל מִשְֹחֲקֵי הַקּוֹזָק הַנִּגְזָל, אוֹ טַרְטִיף מְגַלְגֵּל הָעֵינַיִם
לַמְּרוֹמִים, שֶבִּשְמָם הֵם תָּמִיד מְדַבְּרִים כְּמִין בַּעַל-הַבַּיִת בִּצְקוּן-
דֶּמָגוֹגְיָה שֶל מִי שֶּמַּחְזִיק בְּקוּשָאן עַל מַלְכוּת הַשָּמַיִם.
נוֹעָה,
הֵם מְדַבְּרִים גְּבוֹהָה עַל אַהֲבַת הָאָרֶץ
אַךְ לוּא הָיָה לָהּ פֶּה לָאָרֶץ, לֹא לָהֶם,
הָיִית שוֹמַעַת מִכָּל פֶּרַח, וַאדִי, הַר, עֵץ
שֶמּוּל הַקּוֹפִּירַיְט הַזֶּה, הַמִּתְלַהֵם
שֶל בַּעֲלֵי הַחֲזָקוֹת וְהַקּוּשָאנִים
עַל כָּל הָאָרֶץ, כָּל הַצֶּדֶק, כָּל הַזְּכוּת
זוֹכֵר כָּל סֶלַע, מִיַּם-סוּף עַד הַחַצְבָּנִי,
זוֹכְרִים כָּל חָאן עָזוּב וְכָל עַרְבַת-בָּכוּת
אֶת הַנַּעַר הַהוּא בִּבְלוֹרִית-הַדָּגָן וְעֵינֵי-הַכִּנֶּרֶת
שֶכָּבַש אֶת שְבִילֵי הַתִּלְתָּן בְּ"כַדּוּרִי", אֶת סְגוֹר לֵיל עַתְלִית,
אֶת לִבּוֹת חֲנִיכָיו בְּג'וּעָרָה וְאֶת דִּמְעָתוֹ הַנִּסְתֶּרֶת
בֵּין קִרְעֵי מְשֻרְיָן שֶרַקְּפוֹת בַּאבּ-אֶל-וַּאד נוֹאֲשוּ לְהַטְלִיא,
אֶת עֶמְדַּת-הַבְּכוֹרָה בַּקְּרָבוֹת עַל מֵימֵי הַיַּרְדֵּן, אֶת הַכֹּתֶל
וְגִבְעַת-הַתַּחְמֹשֶת, וּמְלוֹא אֱמוּנָם שֶל רָאשֵי-מֶמְשָלוֹת,
וְאֶת מַה שֶּנִּרְאָה דִמְיוֹנִי מִכֻּלָּם וְהוֹלִיךְ אֲרֻכּוֹת אֶל
הַקָּשֶה שֶבְּכָל הַקְּרָבוֹת: אֶת נְתִיב-הַתְּלָאוֹת לַשָּלוֹם.
וְהָאָרֶץ הַזֹּאת, שֶעַכְשָיו הוּא טָמוּן בָּהּ כִּגְדוֹל אוֹצְרוֹתֶיהָ
הָיְתָה בֶּטַח אוֹמֶרֶת, סְדוּקָה מִיָּגוֹן וּדְמוּעַת מֶלַח לַח:
"אִם יֵש מִי שֶאָהַב אוֹתִי, מִי שֶאֵין אִיש בָּעוֹלָם הַיּוֹדֵעַ
טוֹב מִמֶּנּוּ כֵּיצַד אוֹהֲבִים בִּכְלָל אָרֶץ – זֶה סַבָּא שֶלָּךְ."
נוֹעָה,
אַתּ יוֹדַעַת יָפֶה, מֵרָחֵל הַמְּשוֹרֶרֶת, שֶ"אִיש וּנְבוֹ לוֹ"
וְגַם סַבָּא שֶלָּךְ, בְּפִסְגַּת הַר נְבוֹ הַטְּרוּשָה שֶל חַיָּיו
עוֹד הִסְפִּיק לִרְאוֹת עַם שֶנָּהַר לַכִּכָּר וּפָרַע אֶת חוֹבוֹ לוֹ
בְּנַחְשוֹל אַהֲבָה שֶאַף הוּא, הַמֻּפְנָם, כְּמוֹ נִצְּתוּ לְחָיָיו
כְּמוֹ שָעָה שֶהָיָה מְחַבֵּק אוֹתָךְ, נוֹעָה. אֲפִלּוּ הָרֶצַח
הַנִּתְעָב הַזֶּה אֵין בּוֹ דֵי כֹּח-מַשְחִית לְחַלֵּל אַהֲבָה,
הִיא דָלְקָה כָּאן מֵאָז בְּאֵינְסְפוֹר כִּכָּרוֹת וּלְבָבוֹת, הִיא הֵנֵצָה
רִבְבוֹת פְּסִיגֵי-אֵש בְּאַלְפֵי עֲרוּגוֹת שֶל נֵרוֹת-שַעֲוָה:
זֶה הָיָה הַמַּנְדָט שֶנָּתַנּוּ לוֹ, נוֹעָה, בְּקַלְפֵּי-הַנֵּצַח
וְזֶה לֹא מְנַחֵם, אַךְ עִם כָּל הַצְּנִיעוּת יֵש בָּזֶה גַאֲוָה.
נוֹעָה,
בִּמְדִינָה מִתְקַרְנֶפֶת כְּמוֹ זֹאת שֶאֲנַחְנוּ עֵדִים בָּהּ לַפַּעַר
הַמַּמְאִיר בֵּין הָרִיש לְשַחְצַת נוּבוֹ-רִיש, בֵּין מַנְהִיג לְתַחְמָן שֶל בְּחִירוֹת,
בֵּין יָשְרָה לִשְחִיתוּת, בֵּין עִבְרִית הֲגוּנָה לְ"כָזֶה" וּ"כְאִלּוּ" שֶל בַּעַר
וּבֵין פַאשְלוֹת בְּעֵת מִלְחָמָה לְסַרְטַן-אַלִּימוּת הַמַּצְמִיחַ גְּרוּרוֹת
כְּבָר הִגִּיעַ מִפְלַס הַסֵּאוּב הַמּוֹרָאלִי לְכָךְ שֶהָרֵיטִינְג מַנְצִיחַ
עַל מִרְקַע-הַחֶרְפָּה אֶת אִשְתּוֹ שֶל רוֹצֵחַ וּשְלִיש מִן הָעָם מְצַדֵּד
בְּמַתַּן חֲנִינָה לַנָּבָל וְהָאָרֶץ אֵינֶנָּה פּוֹעֶרֶת אֶת פִּיהָ
מִבּוּשָה עַל לִקּוּי-מְאוֹרוֹת זֶה וְכָל הַשּוֹתֵק מוּל הַסְּחִי – מְעוֹדֵד
אֶת נִצְּחוֹן הַשִּפְלוּת עַל הַטֹּהַר וְזֶה בְּדִיּוּק מַה שֶּקָּם וּמַפְגִּיעַ
בְּיַלְדֵי-הַנֵּרוֹת לַהֲפֹךְ אֶת נֵרוֹת הָאֶתְמוֹל, נֶחְרָצוֹת וְעַזּוֹת,
לְנוּרוֹת-אַזְעָקָה שֶל הַיּוֹם וְלִגְרֹם לַשְּפִיּוּת שֶתַּחְזֹר וְתַגִּיעַ
לַמָּקוֹם שֶכָּעֵת הִיא יוֹתֵר מִתָּמִיד נְחוּצָה בּוֹ: לָאָרֶץ הַזֹּאת.
כֵּן, רַבִּים יִתְקְעוּ עוֹד מַקְּלוֹת בְּהַרְבֵּה גַלְגַּלִּים שֶל שִנּוּי וְשִנּוּעַ
אַךְ הַ"קְּרֶדוֹ" שֶל סַבָּא שֶלָּךְ לֹא עוֹצֵר בְּאָדֹם, שוּם אִיּוּם וּסְחִיטָה
שֶל שוּם הֶדֶק כָּאן לֹא יִבְלְמוּ שוּם תְּנוּפָה שֶלַּמְרוֹת הַכֹּל נוֹעַ תָנוּעַ
עִם כֹּחוֹ שֶל הַנֹּעַר, הַדּוֹר שֶלָּךְ, נוֹעָה,
וְאָנוּ נָנוּעַ אִתָּהּ.
זהירות! סכנה לדמוקרטיה!
אינני מעורב ברשויות השלטון ואינני קרוב לאף אחד מהקורבנות האחרונים של ה"מבקר" מר מיכה ל. אני פשוט אזרח מודאג (מאוד!)
כמעט מדי יום מפציץ אותנו הלינדנשטראוס הזה בסנסציות שהוא רואה בחזיונותיו, והוא בטוח שהוא חייב לשתף את כולנו בצפייה מבעד למשקפיו השחורות.
אני מוכרח לציין שממרומי גילי המתקדם אני שומע את השם הזה כבר עשרות שנים בכל אמצעי תקשורת שמסכים לפרסם אותו שוב ושוב ושוב...
כמעט בכל מקום שאליו הגיע, מצא משהו סנסציוני כדי שעיתון יסכים לציין את שמו: התובע רס"ן ל... השופט הצבאי ל... השופט המחוזי ל... או "המבקר" מ.ל.
המצב שבו תקועה אישיות כזאת במקום כל כך חשוב ועדין, עלול להביא את כולנו למציאות שבה היתה שרוייה ארה"ב בעת פעילותו המפורסמת של מק-קארתי בשנות ה-50 של המאה העשרים.
אין לנו מספיק צרות אמיתיות?
אין לנו מספיק רוע וחתרנות?
אין לנו מספיק גורמים העלולים לפוצץ את היציבות השבירה של המדינה?
מתי יקום הגבר (או האישה) שיגיד לאיש הזה: לך הביתה!!! – אל תוסיף לפגוע באמון ובאמינות שרוחשים כולנו למוסד מבקר המדינה!!!
עמוס גנור
קיבוץ עין גדי
שמלה לך, קצין לא תהיה לנו!
הבעיות של ה---- קצב עלולות להיפתר בעתיד הקרוב כפי שנפתרו בעיותיהם של עזר ויצמן ואריק שרון. היו תקופות שבהן פוליטיקאים ואנשי ציבור בכירים שהואשמו, התאבדו. היום הם לא צריכים להתאבד כי מערכת המשפט, הביקורת הציבורית, הדלפות המשטרה לתקשורת, התקשורת לגווניה וציבור הקוראים השופט על פיה כל אישיות בכירה – חוסכים לנאשמים ולעומדים בחקירות את הצורך להתאבד, כי הם ממילא מקצרים את ימיהם בכך שהם ממוטטים את בריאותם הגופנית והנפשית גם יחד עד שימותו מעצמם.
אנחנו מתפללים יום-יום לשלומו של ראש הממשלה. אדם אינו עשוי מברזל. גם כך יש עליו אחריות ממלכתית עצומה. אבל בינתיים המערכה להפלילו היא בעיצומה, ועל כל סעיף שנכשל מוצאים סעיף חדש להזין בו את מוֹלֵך התקשורת היומית, וחס ושלום שלא יקרה לאולמרט מה שקרה לשרון. אדם לאדם זאב. זאבים גם לא לומדים את הלקח, אפילו אלה ששמותיהם כתובים בתנ"ך. הם ממשיכים לטרוף.
את המלחמה הבאה ינהלו שופטים, מבקרי מדינה, עיתונאים, פרשנים, שדרנים, בדרנים, גם פנינה רוזנבלום תוכל לתת עצות. את התוצאות לא נראה, כי כבר לא נהיה.
כן, ואנחנו מתפללים גם לשלומו של ---- המדינה (אפילו שהוא מזלזל בכבודם של רבנים רפורמים וקונסרווטיבים, ואפילו שחנן את מרגלית הר-שפי האשכנזייה, שאילו נענתה בשעתה ובעונתה לחיזוריו של הרוצח ממוצא תימני, שכנראה לא התאים לייחוס שלה, אולי הוא לא היה רוצח) – הוא, קצב, עדיין בחזקת בחזקת חשוד, חף מפשע, עדיין לא הוכחה אשמתו במשפט – אבל את העונש הוא כבר מקבל יום יום ושעה שעה – בין אם חטא ובין אם לא,
וגם אם חטא – אין הוא ראוי לסקילה!
לפי הצילומים באינטרנט של א' המיסתורית-לשעבר יכול להיות שאילו אנחנו היינו הבוס שלה והיא היתה גוחנת עלינו מקרוב עם החזה המלא והזקוף שלה שממש מתפוצץ מבעד לחולצתה, גם אנחנו לא היינו מתגברים על יצרנו ומנסים לסחוט חזה. גבר נורמאלי מגורה מסוגל לפעמים שלא להתגבר על יצרו ולשלוח ידיים. זה לא מנומס, אבל לא נורא, כי אפשר מיד להוריד לו סטירה או לפחות לצעוק, אלא אם רוצים לסחוט אותו.
באיזה מיץ תפוחים טרי אבחר?
ואם מדברים על סחיטה – מיץ תפוחים טרי של מושב קשת עולה 21.90 שקל למכל פלסטיק של 2 ליטר בחנות "ניצת הדובדבן" ברחוב אבן-גבירול בתל-אביב. מכל של 1 ליטר אחד עולה שם 12.50 שקל.
כוס מיץ תפוחים סחוט טרי לנגד עיניך מ-7 עד 10 תפוחי סטרקינג חרמון קטנים ובינוניים ברחוב אבן גבירול בתל-אביב עולה 14 שקל.
בקבוק 1 ליטר מיץ תפוחים סחוט טרי תוצרת פריגת בשופרסל עולה 15.85 שקל. (לא מצאנו, לשם השוואה, בקבוק של 2 ליטר). לא קנינו ולא טעמנו כי אין טעם לשלם כל כך הרבה.
העיסקה הזולה ביותר היא אפוא קניית מיץ התפוחים של מושב קשת במכל של 2 ליטר.
אגב, מיץ התפוזים הסחוט טרי של פרימור, ליטר אחד באריזה החדשה, עולה 15.5 שקל בשופרסל (12.90 שקל בשוק הכרמל), בעוד אשר לפני חודשים אחדים היה ניתן להשיגו ב-12.50 שקל לערך גם בשופרסל.
תפוחי העץ סטרקינג חרמון טריים הם לחיכי מן הטובים ביותר בעולם.
דן בן מרים
על "מלכת אמבטיה" ועל שלי יחימוביץ
אהוד שלום רב,
הרשה נא לי להעיר על הכתוב בקשר ל"מלכת אמבטיה". [גיליון 187]. ההצגה לא הוצגה רק שש פעמים, ככתוב, אלא הורדה אחרי 16 פעמים. הנהלת התיאטרון, שהחליטה על הורדת ההצגה , "מתוך התחשבות בדעת הקהל," אפשרה לה להתקיים עוד זמן מה מאחר שכמה הצגות כבר היו מכורות.
שנית, עיתוני הערב, שלא כפי שכתבת, לא ליבו את מה שאתה מכנה אווירת ההיסטריה. הם דיווחו על הקורה באולם ומחוץ לאולם. על דעות מתנגדיה כמו דעות מצדדיה. המושג ליבו הוא מרחיק לכת. ומלא כוונות. על אותו משקל הרי אפשר לומר שמלכת אמבטיה ליבתה זעם ציבורי.
בפתח האולם עמדו בעיקר הורים שכולים (שאחרים הצטרפו אליהם) – אשר חשו בצדק או שלא בצדק – כאילו לוין שם אותם ללעג ולקלס, והם נפגעו מאוד! דם ילדיהם עוד לא יבש. הם מחו בדרך הכי לגיטימית והכי דמוקרטית, שכן חופש הדיבור והצעקה, למיטב ידיעתי, אינו שמור רק לצד אחד. לקרוא להורים שכולים לאומנים – לא הוגן.
מי שטוען לחופש הדיבור והצעקה מעל הבמה אינו יכול להשתיק את צעקתם הנגדית שעל המדרכה או באולם. לצעוק בוז מן האולם לגיטימי כמו לצעוק הידד. ואמנם היו הרבה קוראי הידד כשם שהיו קוראי בוז.
הואשמו בכתבה העיתונים, בליבוי היסטריה. העיתונים דיווחו על הקורה בפתח האולם. האם העיתונים היו צריכים להימנע מדיווח על הקורה? מקריאות הבוז שנשמעו בעת ההצגה? האם הפרסום שלהם היה צריך להיות סלקטיבי, סלקטיביות שלא השתמש בה המחזאי ונושאי כליו?
האם חופש הדיבור והמידע היה נתון בלעדית לחנוך לוין ולשוחריו (ואלה מעטים מאוד היו כי בקושי נמכרו 500 תקליטים של שירי ההצגה) – אבל לא לעיתונים שחובתם כלפי הקוראים היתה לדווח על אירועים – שלא קרו כמותם אף פעם לפני כן ואף פעם לא אחרי כן – בקשר להצגה מקורית בתיאטרון?
ההצגה הועלתה בתקופת מלחמת ההתשה, שגרמה קורבנות רבים וכן לדיכאון כבד. האופוריה שמרבים להיתלות בה מסיבות פוליטיות המבקרים של מבקרי ההצגה, היתה מאיתנו והלאה, ואתה בוודאי זוכר זאת.
"מלכת אמבטיה" הועלתה מאבק -הבוידעם בשל מסע עיתונאי-יח"צני לדיסק חדש של שיריה, כאשר רוב הכותבים על אודות הדיסק מוזנים מן הקומוניקט של מוציאי הדיסק. היו שהרחיבוהו והיו שמסרוהו כמות שהוא.
נראה כי עיתוייה של מלכת אמבטיה – היה כנראה בהחלט לא בזמן. ואל נכון עתה, עם השינוי בזמנים, היתה מתקבלת בפחות ביקורת. ואולי גם באהדה רבה.
ולעניין שני:
קראתי בעניין רב את משה דור, את דבריו על פרץ ודבריו על שלי יחימוביץ. ובייחוד דבריו על יושרתה של האחרונה.
אעיר קודם כי קריאת דור מעניקה לי שמחה והנאה גם כשדבריו אינם משמחים – בשל כתיבתו השירית גם אם בפרוזה.
אבל דור כנראה לא היה בארץ כאשר שלי יחימוביץ, שאת יושרה הוא משבח, ערכה ב"פגוש את העיתונות" ראיון עם עמיר פרץ, שעליו כתבו המבקרים בעיתונים כי "היה זה ראיון בנוסח ג. יפית" או במקום אחר: "היא עשתה לו ג. יפית".
ימים ספורים אחרי-כן, קרוב מאוד מכדי שאפשר יהיה להתעלם מ"צירוף המקרים" – הופיעו יחימוביץ ועמיר פרץ בצילום החיבוק המפורסם, שממנו למדנו כי יחימוביץ הצטרפה למפלגת העבודה, וחברה אל המרואיין שלה מלפני ימים אחדים.
לתשומת לבכם ולתשומת לב מר דור.
ואחרון אך לא הפחות: הנני נהנה מאד מעיתונך האלקטרוני, שאני קורא אצל אחרים. אנא צרף אותי לקבלת עיתונך.
בברכה ובתודה,
דן בן מרים
[שם בדוי]
אורי הייטנר
זה לא עניינם
שני נושאים ציבוריים עומדים על סדר יומו של בית המשפט העליון בימים אלה: א. העתירה נגד הנשיא קצב, התובעת מביהמ"ש להורות לו להשעות את עצמו בשל החקירה נגדו. ב. העתירה לביטול ועדת וינוגרד ומינוי ועדת חקירה ממלכתית.
המשותף לשני הנושאים הללו, הוא ששניהם אינם עניינו של בית המשפט העליון. בשני המקרים, בית המשפט חרג מסמכותו בכך שלא דחה את העתירות על הסף.
על פי החוק, ממשלת ישראל היא הגוף המוסמך להחליט על הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית (ובנסיבות מסויימות, בעקבות דו"ח מבקר המדינה, גם הכנסת). על פי החוק, החלטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית היא סוגייה פוליטית שרק המוסדות הפוליטיים מוסמכים להחליט בנוגע. הממשלה מוסמכת להחליט על הקמת ועדת חקירה בנושא מסויים, אך היא רשאית שלא לעשות כן. היא מוסמכת להקים ועדות בדיקה ממשלתיות, אם בראשות שופט (כמו במקרה של ועדת וינוגרד) או שלא בראשות שופט (כמו בכוונתו המקורית של ראש הממשלה להקים את ועדת אדמוני). אין כאן כל בעייה חוקית.
אם יורה בית המשפט לפרק את ועדת וינוגרד ולהקים ועדה חקירה ממלכתית, ניתן יהיה לראות בכך כמעט פוטש של בית המשפט. בית המשפט, יחליט על ועדת חקירה, שנשיאתו תבחר את הרכבה, והיא המוסמכת "להמליץ" על מסקנות אישיות נגד ראש הממשלה ושרים, ולפי החלטות קודמות של בג"ץ (שניתן להטיל ספק גם בחוקיותן) חובה לאמץ ולבצע את המסקנות הללו. אם בית המשפט יחליט על הקמת ועדה ממלכתית, תהיה זו התנקשות במוסדות הדמוקרטיים הנבחרים של המדינה. אך גם אם יימנע מהחלטה זו, המסר הציבורי של פסיקתו תהיה, שהחלטתה הלגיטימית של הממשלה, על פי סמכותה, התאפשרה בזכות אישור ביהמ"ש.
לכן, גם אם פסק הדין יאשר את החלטת הממשלה, מקרה זה הוא כמעט פוטש. רק החלטה אחת של בית המשפט בעתירה זו ראויה למדינת חוק דמוקרטית – דחייתה על הסף. בית המשפט לא נהג כך, ועל פי מסורת האקטיביזם המשפטי מבית מדרשו של אהרון ברק, איפשר קיום דיון משפטי בנושא שאינו בסמכות בית המשפט.
החלטה של בית המשפט לחייב הקמת ועדת חקירה ממלכתית, תהיה נגועה בניגוד אינטרסים מובהק – מאחר ואת הוועדה ממנה נשיא בית המשפט.
בידי מי שמצדד בהקמת ועדת חקירה ממלכתית יש דרכים ציבוריות רבות להשפיע על הממשלה בנדון. כך, בעקבות מאבק ציבורי, הוקמה ועדת קהאן לחקירת אירועי סברה ושתילה וועדת אור לחקירת התנהגות המשטרה באירועי אוקטובר 2002. אין זה עניין לבית המשפט.
אני רואה במשפטיזציה של החברה הישראלית בשנים האחרונות, פגם חמור בדמוקרטיה. מסיבה זו אני שולל הקמת ועדת חקירה ממלכתית. מה מכשיר שופטים לחקור סוגיות צבאיות? במה הם טובים יותר לכך מכל אזרח אחר?
הסוגייה הפרסונלית – האם יש להדיח מתפקידם את ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, אינה סוגייה ששלושה או ארבעה שופטים רשאים להחליט בה. זוהי סוגיה ציבורית. אני סבור, למשל, שעל מי שעמדו בראש המדינה ומערכת הביטחון, והנהיגו את המדינה לכישלון צורב במבחנם העליון – מלחמה, להתפטר מתפקידם. לשם כך אין צורך בוועדת חקירה. לשם כך יש צורך בנורמות של אחריות אישית. השאלה האם על מנהיגי המדינה להתפטר, היא שאלה פוליטית-ציבורית ולא משפטית, ולכן מן הראוי שהדיון בה יהיה במסגרת הפוליטית, הציבורית והתקשורתית, ולא בבית המשפט. אני סבור שוועדת חקירה אינה צריכה לחפש אשמים, אלא להפיק לקחים כדי לתקן את הדרוש תיקון לקראת המלחמה הבאה. לשם כך יש צורך בוועדת מומחים, מסוגה של ועדת אדמוני, ולא בוועדה משפטית.
גם בסוגיית השעיית הנשיא בית המשפט שגה בכך שלא דחה את העתירה על הסף. אני סבור שעל הנשיא היה להשעות עצמו מזמן. אולם אין זה עניינו של בית המשפט. על פי חוק, רק הנשיא מוסמך להחליט על התפטרות. מי הסמיך את בג"ץ להתערב בנושא?
אם בית המשפט יורה לנשיא להשעות את עצמו, תהיה בכך הפרת כללי המשחק והאיזונים המקובלים בדמוקרטיה ליברלית מערבית. מי שם את בית המשפט לקבל החלטה כזו? בשם איזה חוק?
החלטה הפוכה של בית המשפט, תהיה חמורה לא פחות, שכן היא תוצג ותתפרש כגושפנקא משפטית מן המוסד המשפטי הבכיר ביותר, לאחיזת קצב בקרנות המזבח של השלטון.
גם כאן, עוד בטרם פסק ביהמ"ש את החלטתו, נגרם לנזק מעצם העובדה שהוא לא דחה את העתירה על הסף.
קבוצה קטנה והומוגנית של שופטי בג"ץ, מכובדים כאשר יהיו, שלא נבחרו בידי הציבור, אינה רשאית להעמיד את עצמה בראש ההיררכיה השלטונית במדינה.
אהרון ברק, שניסה להשליט את עקרונות "מלוא כל הארץ משפט" ו"הכול שפיט" על החברה הישראלית, גרם בכך נזק כבד. מן הראוי שהשופטת בייניש, יורשתו, תנהג אחרת.
יוסי גמזו
לאופיר פִּינֶס שלא הפך, למרבּה השֹמחה, לאופיר spinֶס
לַצַּדִּיק הַיָּחִיד בִּסְדוֹם
שֶנִּמְנַע מִלִּקְפֹּץ לְדוֹם
וּוִתֵּר עַל שַֹרוּתוֹ אַךְ לֹא וִתֵּר עַל פְּרִינְצִיפּוֹ
מוּל עֲדַת הַ"מַּרְדָנִים" שֶהִשְתַּפְנוּ בַּסּוֹף - chpeau!
(-)
לחכּימא בִּגמיזא
[הערה מחורזת לשיר שהתפרסם בגיליון 187]
נעמן כהן
המיאוס מהאשכנזים
"בשרי נעשה חידודין-חידודין כשקראתי במכתב העיתי את ההצעה לחזור להברה האשכנזית... כי ההברה הזאת מאוסה עליי," כותב משה דור [גיליון 187] אבל מיד הוא מודה, שבמידה רבה גם הוא מדבר במבטא אשכנזי. למרות שלמד לדבריו להגות אותיות גרוניות, הוא הוגה אותן תמיד במבטא אשכנזי. עדיף היה מבחינתו לבחור, אם כן, במבטא התימני. לו היה בן יהודה בוחר את המבטא התימני, היה יכול משה דור, למרות ההגייה האשכנזית של האותיות הגרוניות שבפיו, להבדיל עדיין בין פתח לקמץ, בין קמץ לחולם, בין סגול לצירה, ובין אות דגושה לאות ללא דגש, ובקלות רבה היה יכול לנקד את שיריו, דבר שנמנע ממנו היום מפני שהוא מדבר עברית ספרדית במבטא אשכנזי.
הבעת המיאוס שמבטא דור כלפי המבטא האשכנזי יש בה אולי להסביר את המיאוס שהוא חש כלפי "המהגרים" מרוסיה. אבל מה לעשות, למען הציונות והשפה העברית עדיפים מיליון "מהגרים" כליברמן על כל ה"יורדים" ילידי הארץ.
בעניין אבדן האותיות הגרוניות
למר אהוד בן עזר, שלום,
בעניין אבדן הגרוניות:
העברית המודרנית אינה בודדת בנושא אבדן הגרוניות א', ע', ח' ועוד. הגרוניות אבדו כבר בשפה השמית העתיקה ביותר, האכדית, שפה בת 2500 שנה. אמנם יש עוד המציינים מין סימן – > (חצי עיגול קטן הפונה ימינה, בכתב עילי), במקום א', אך לא בכל נוהגים כך ומלונים מתעלמים מקיומה. (ראה Huhnegard, A Grammar of Akkadian, עמ' 3).
גם ההגה "ח" אבד כבר בשפה זו כליל. כך love=ramum, שהוא המילה "רחמים" (=אהבה) כשה"ח" נפל ממנה, ועוד הרבה.
ההגה "הא" איננו קיים באכדית. "הלך", ללכת – alakum – וכיו"ב.
אך ודאי כל דיאלקט שֵמי נהג בנדון כדרכו. מכל מקום, אבדן הגרוניות הוא תופעה בכלל השפות השמיות ואינה מיוחדת לשפה העברית או לתקופה החדשה.
בברכה
מ. ג.
ברכות לסופר ברוך תור-רז בהגיעו לגיל 70
אתם מוזמנים לבקר באתר החדש: www.tor-raz.net המציג סיכום ביניים של כתביו.
תוכלו לטעום מפרי יצירתו בקול, במילים, ובתמונות והראו בבקשה לילדים ולנכדים.
אורי הייטנר: תגובה למכתבו של רון וייס
הטענה שהפלשתינאים הפסיקו את האש בזמן עקירת היישובים [גיליון 188], היא שקר מוחלט. נכון שההנהגה הפלשתינאית הורידה את גובה הלהבות, כדי שלא לסכל את הנסיגה, אך האש לא פסקה אף ליום אחד, כולל פצמ"רים על היישובים בעצם ימי העקירה. מיד לאחר מכן, חוּדש מטווח הקסאמים על אזרחי ישראל בדרום, וישראל הבליגה עד חטיפת גלעד שליט, ו"הגיבה" בתגובות משונות כמו ירי לעבר שטחים ריקים (צעד שיכול להרתיע כאשר הוא מבוצע באופן חד פעמי, אבל הוא פאתטי כאשר נוהגים בו חודשים, כדי להHמנע מתגובה אמיתית).
אורי הייטנר
עמנואל בן-עזר
יקב פרידמן בפתח-תקווה
בגיליון 179 ביקש משה ברק מגבת שכל מי שיש לו ידע על יקבי פרידמן בגלגוליהם השונים שיכתוב. אני מביא בזה את תרומתי הצנועה. בחלקו זה ידע אישי, סבי מצד אימי, מרדכי שרייבמן עבד ביקב פרידמן בפתח-תקווה שנים לא מועטות. כילד וכנער הייתי הולך לבקרו ביקב, ומשהו מהביקורים ההם נחרט בזיכרוני. הידע הנוסף לוקט מפירסומים ומספרים שדנים בשנים הראשונות של פתח-תקווה.
ראשית כמה נתונים היסטוריים על גידול גפנים וייצור יין בפ"ת.
כרם הענבים הראשון ניטע בפתח-תקווה על ידי יהודה רַאבּ (בן-עזר), סבי מצד אבי, בשנת 1886. הכרם ניטע מזמורות שקיבל ממכריו הטמפלרים בווילהלמה (היום בני עטרות).
אחריו, נטע הרב אריה ליב פרומקין כרם בשטח של כ-35 דונם באחוזת לחמן. (בהמשך נראה את הקשר שלו למבנה של יקב פרידמן). אחריהם נטעו כרמים האיכרים דוד שפיגל, א.ז. איכלוב, משפחת עמנואל וזאב אריה יטקובסקי. ב-1890 ניטעו בפתח-תקווה שטחים גדולים של כרמי ענבים על ידי נציגי הברון.
חלוץ תעשיית היין היה דוד שפיגל, שבשנת 1895 היו לו כ-200 דונם כרם. הוא הקים צריף, חפר בו בור מדופן ודרך בו את ענביו. שפיגל פתח חנות ביפו ומכר יין עם תוויות משלו. היין היה מאיכות בינונית ולאחר מכן, כשהוקם היקב בראשון לציון, נדחקה תוצרתו של שפיגל מן השוק.
עד שנת 1906 העבירו כורמי פתח-תקווה את ענביהם ליקב בראשון-לציון. הענבים נבצרו ביום, הועמסו בסלים על עגלות ובלילה, כאשר היה יותר קריר, העבירו את העגלות בדרכי עפר לראשון-לציון. גם מסע הלילה לא היטיב עם הענבים וחלק הגון מהיבול היה נפסל בכניסה ליקב. יחס הפקידות של הברון לכורמים המריץ קבוצת פתח-תקוואים להקים יקב במושבתם.
בשנת 1903 נוסד היקב השני בפתח-תקווה על ידי "אגודת כורמי התקווה". מיקומו היה צפונה מתחנת הרכבת של המושבה, ליד חורבות הכפר "אמלבס". טיב היין היה מעולה וליקב היתה הצלחה בארץ ובחו"ל. בספרו "יסודות" משנת 1949 מציין אלעזר טרופה שהשמירה על עקרונות האגודה נמשכת כבר 50 שנה.
היקב השלישי, בשם "נחלת צבי", נוסד בפתח-תקווה על ידי הרב אריה ליב פרומקין באחוזת לחמן, שאותה הקים בעזרת יהודי עשיר מגרמניה בשם צבי לחמן. בניין אחוזת לחמן היה הבית הראשון בפתח-תקווה שנבנה בבנייה קשיחה. חומרי הגלם היו אבני כורכר שנוסרו לריבועים ולמלבנים בגבעות שכיום עומדת עליהם בני-ברק, והובאו לאתר הבנייה בעגלות.
המבנה היה ממוקם לאורך הצלע המזרחית של כיכר המייסדים ובכיוון מיזרח, לאורך רחוב נחלת צבי. (ברור ששם הרחוב נקבע על שם היקב).
[בצלע הצפונית של אחוזת לחמן, עד רחוב שטמפפר, היתה ממוקמת במשך שנים רבות התחנה המרכזית של "איחוד רגב", שאוטובוסיו החומים-אפורים היו מקיימים את התחבורה עם תל-אביב. לימים התאחד עם "המעביר" התל-אביבי וקורא שמו בישראל קואופרטיב "דן"].
הבניין היה בן שתי קומות עם שתי מערכות של מדרגות עץ שהובילו, דרך החצר הפנימית לקומה השנייה. הכניסה מכיוון כיכר המיסדים היתה במרכז המיבנה, דרך פתח מקומר שלמעשה היה השער שדרכו נכנסו לאחוזה. כל השטח מסביב היה גדור בחומה גבוהה.
לא ידוע לי מתי הפך יקב נחלת צבי ליקב פרידמן. בזיכרון האישי שלי זה היה תמיד היקב של פרידמן. לפי מיטב ידיעתי סבי מרדכי שרייבמן עבד ביקב של פרידמן לפחות במשך השנים 1939 עד 1945. כנער התרשמתי במיוחד מההמולה בעונת הבציר, כאשר הענבים הגיעו דרך הפתח המקומר לחצר הגדולה, נסחטו במכשירים ענקיים, וזרם ירקרק של מיץ ענבים טרי זרם בתעלה פתוחה למכלי איסוף ומשם לחביות הענקיות. לכל חבית כזו, שהכילה אלפי ליטרים, היה פתח קדמי בצורת מלבן כשהצלע העליונה מקומרת. משהו כמו חצי מלוחות הברית. לפתח הזה היו נכנסים בזחילה העובדים , כפי הנראה לתחזוקת החבית לפני המילוי בנוזל היקר. לאחר היציאה מהחבית הפתח היה נסגר תוך חבטות הגונות על המכסה ליצירת אטימות.
פרטים על איחוד יקבי פרידמן עם תנובה אין לי. מי שיודע מוזמן להוסיף. כמו הרבה אתרים מראשיתה של המושבה הראשונה, גם אתר זה נהרס ביד גסה. הבו גודל לכרישי הנדל"ן.
יקב פרידמן נוסד בצפת או בחיפה?
שלום לאהוד בן עזר,
רות לפקוביץ (שם נעוריה רבינוביץ) העבירה לנו את פנייתו של משה ברק המבקש לדעת על תולדות יקבי פרידמן.
ברשותך אפריח שמועות ואוסיף עובדות. מייסד היקב בארץ, 1880, היה ר' שמעון פרידמן, שבנה את היקב בחיפה, והוא נמנה על עשרה ראשונים שיסדו את המניין האשכנזי הראשון בחיפה. היקב נקרא יקבי פרידמן שמעון ובניו. היקב הועתק לפתח-תקווה, שם מוקם במרכז המושבה, ובשנות השישים עבר לקריית אריה. תנובה נכנסה לשותפות ולבסוף משפחת פרידמן יצאה הוצאה מהעסק שנמכר לאחר מכן לשטוק, עבר לברקן, ושם "מנוחתו".
המנהל המוכר של היקב, שתמונתו כמוזג וטועם את תוצרתו לוותה ושימשה את פרסומת היקב, היה אלעזר מרדכי פרידמן. רעייתו צפורה לבית קמניץ היא אחות אימה של רות לפקוביץ-רבינוביץ. אלעזר פרידמן ניהל את היקב ועל ידו עזרו בניו: בצלאל הבכור ומשה הצעיר יותר. אף לא אחד מהאחים שימש כמנהל היקב.
משפחת פרידמן היתה שותפה לאגודה "ענבה" שעיסוקה היה גידול גפנים ושקדים. מקבילה לאגודת הכורמים.
צאצאי בצלאל
הם בתו חסידה, היום וינצקי, תושבת אלקנה, ובנו שמעון הגר בפתח-תקווה.
צאצאי משה הם כרמלה, היום מאיר, ובנו זאב, שניהם תושבי אלקנה.
אנקדוטה קטנה. משה ברק מספר כי "הזקן" צייד את אימו בבקבוקי משקה טוב (אצל פרידמן הכול היה טוב) כדי לקנות את ליבם של מלחי האונייה "שמפוליון". על סיפון אונייה זו עלה ארצה ב-1946 חתנו של משה, שלימים נשא את בתו כרמלה. פרט קטן ושולי הקושר סיפור לסיפור.
בברכה
דוד מאיר
אהוד בן עזר: משפחת פרידמן לא היתה שותפה לאגודה השיתופית "ענבה" של איכרי פתח-תקווה אלא יקב פרידמן היה קונה מהם את ענבי היין, לא פעם לאחר ויכוחים קשים. למיטב ידיעתי ב"ענבה" גידלו ענבי יין בלבד ולא מטעי שקדים. למיטב ידיעתי נוסד יקב פרידמן בצפת. למיטב ידיעתי בשנות ה-50 וה-60 ניהל בצלאל פרידמן את יקב פרידמן בפתח-תקווה. עודני זוכר את ריח תסיסת הענבים כשהייתי עובר בנעוריי ברחוב נחלת צבי, ליד הנפחייה הגדולה ממול ליקב, שבה פירזלו פרסות לסוסים.
"חדשות בן עזר" מבקש מרותי לפקוביץ-רבינוביץ, שהיא ידידת-נעורים של המערכת, ליצור קשר עם צאצאי בצלאל פרידמן ולהביא לנו עובדות נוספות ובייחוד בקשר לראשיתו של היקב בצפת. גם כל קורא אחר שיש לו ידע מתבקש לשלוח לנו.
פרופ' עוז אלמוג: לידיעת "עדת הנידחים" כולה
אהוד שלום,
ראשית, כל הכבוד על המכתב העיתי. מעבר לדברים המעניינים המתפרסמים כאן, יש בפורמט הזה משום בשורה דמוקרטית חשובה: הפחתה בעוצמת "שומרי השערים" של התרבות השלטת (עורכי עיתונים, מפיקים בתוכניות רדיו וטלוויזיה וכיוצא באלה) והתהוות צינורות תקשורת ובמות-שיח (הללויה האינטרנט!!!) המשרתים אנשים בעלי מכנה משותף בתחום הטעם, העניין וההשקפה הפוליטית והאידיאולוגית.
בעניין "סופר נידח", הריני להפנות את תשומת ליבך לעובדה (הבלתי בדוקה יש להודות) שבעיני רבים וטובים מעולם לא היית נידח. הרי הספריות לא דיווחו לך כמה אנשים קראו בשנים האחרונות את ספריך ומאמריך החשובים (תתפלא). כך או אחרת, עכשיו, עם הופעת "חדשות בן עזר", בוודאי שאינך "נידח" וכן ירבו קוראיך.
לעניין אחר, מצ"ב שני ראיונות שנערכו איתי לאחרונה. אלה מתקשרים לדברים רבים שפורסמו בבמה זו במהלך המלחמה ואחריה. לידיעתך, ואם תרצה גם לידיעת "עדת הנידחים" כולה.
בברכה ובהוקרה,
עוז אלמוג
אהוד בן עזר
נאום דמגוגי מטופש של גרוסמן בעצרת רבין שלשום
לא הלכתי לעצרת בכיכר ליום השנה האחד-עשר לרצח רבין כי ידעתי שהנואם המרכזי יהיה הסופר דוד גרוסמן. ואכן, שמעתי עוד באותו ערב את נאומו ברדיו וקראתי למחרת בעיתון, ונוכחתי עד כמה צדקתי. זה היה נאום של דמגוגיה מטופשת שבו הוא האשים-למעשה ברצח בנו לא את החיזבאללה (שאותם לא הזכיר אף לא במילה אחת כי הערבים, כידוע, אף פעם לא אשמים!) – אלא את ממשלת ישראל (לשם השוואה – כאילו לא שבע מדינות ערב אשמות בקורבנות מלחמת השחרור אלא דוד בן-גוריון וממשלתו! או רבין אשם בקורבנות 67'!) –
זה היה נאום שחזר על כל הקלישאות אשר לפיהן ידם של הערבים מושטת לשלום. אם נכיר במסכנותם של הפלסטינים ה"כבושים", יהיה שלום. רק האווילות והאטימות של ראש ממשלתנו אהוד אולמרט מונעת את הצעדים לשלום (שלום מבית מדרשו של אסד, שגרוסמן מעדיף לשכוח שאיים כי אם לא נחזור לגבולות 67' יפתח נגדנו במלחמה!) –
איך אפשר, אחרי אוסלו, ואחרי ההתנתקות, ומלחמת לבנון השנייה שטרם הסתיימו איומיה, ועם האיום הגרעיני האיראני על קיומה של ישראל – ובעוד חיילינו נלחמים ונהרגים ברצועת עזה כדי שלא תיהפך למעוז מזויין של חמאס-חיזבאללה כדרום-לבנון – איך אפשר לדבר שטויות כאלה ובקול מתחסד שכזה? (שמחקֶה את ההתנשאויות המוכיחות בשער, הדידקטיות והיודעות יותר טוב מכולם – שאופייניות לעמוס עוז ו-א.ב. יהושע, וממש בדיקציה שלהם!)
זה היה נאום פוליטי מכוער, שפגע בזכר רבין וסילף אותו והציג את מורשתו כנכס של השמאל הקיצוני הישראלי מוכה שיגעון הגדלות הסבור שבידינו להביא את השלום ומתכחש לעצם ההתנגדות של מרבית העולם הערבי והמוסלמי לקיומנו באזור. הקריאה המבזה: "לך אל הפלשתינאים, מר אולמרט," וההאשמה החבוטה שהוא-אנחנו רואים אותם רק מבעד לכוונת הרובה! – איך אפשר ללקות באידיוטיזם מוסרי שכזה? באוטיזם מוסרי?
עם כל הצער על כאבו הפרטי הנורא של גרוסמן, הרי היתה זו בושה וחרפה מצידו ללגלג על ממשלת ישראל, שלדבריו עוסקת כל הימים רק באיומים ובהפחדות. ("חרדות מחד והפחדות מאידך") – כן, החרדות והפחדים הם אמיתיים, ואילו "מנהיגים" ו"נביאים" כמוך, מר גרוסמן, לא קורצו מהחומר של צ'רצ'יל אלא של צ'מברליין – למרות שהקהל הסכל מוחא לך כפיים.
אבל סביר להניח שהנאום יגביר את הפופולאריות שלו ושל ספריו בארץ ובחו"ל, כי הגויים והשמאל הקיצוני בארץ וגם הערבים אוהבים לשמוע אותו – שהרי הוא מדבר על השלום שהוא כביכול בהישג יד, וטחו עיניו, עוד הרבה זמן לפני ששכל את בנו, מלראות את מצבנו הקיומי האמיתי. פשוט אין לו הכלים האינטלקטואליים והרוחניים הדרושים לשם כך, כי דמגוגיה, גם כשהיא מלווה למרבה הצער בכאב אמיתי ונורא, נשארת דמגוגיה.
גרוסמן גם לא יכול מצד אחד לנאום בעצרת, כדבריו – שלא בשם השכול, ומצד שני להיות מוגן מביקורת עליו – בגלל השכול; ובנוסף לכך להסתמך, כדברי אלוהים חיים – על כל כך הרבה דברי כזב שמופצים בתקשורת, שחלקה מגמתית, עויינת, רודפת סנסציות ושמאלנית-סהרורית כמוהו, תקשורת שמזינה ב"סקופים" בני יום או שבוע את הציבור המאמין לה, וקובעת ביוהרה את "תוצאות" המלחמה האחרונה, את מצבה היומי של האומה, כמו גם את מידת "השחיתות" של כל חשוד שנופל לעיתים קורבן עלילת דברים.
[נשלח לפרסום לעיתון "הארץ" כדי שאי-פירסומו ירבץ על מצפונם]
ס. נידח: לכבוש זיתים שחורים
בשוק הכרמל, למטה, בחנות ירקות גדולה בסימטה בצד המערבי, מצאנו שפע זיתים ירוקים בגודל בינוני, שהוא הטוב ביותר, ובייחוד בעונה זו של השנה, כאשר הזיתים מכילים כבר יותר שמן וקטנותם מעידה שגדלו ללא השקאה. קנינו 5 קילו ב-7.5 שקל לקילו ואפילו המיסתורית עזרה לנו בבחירתם ומילאה שקית. זוהי החנות היחידה המביאה זיתים לשוק.
אישה אנרגטית ממוצא מרוקאי הסבירה לנו איך היא כובשת זיתים שחורים, ואכן נמצאו שם למכירה גם זיתים שחורים טריים יפים מאוד וקשים עדיין, לא רקובים. קנינו קילו ב-8 שקלים, ולפי הוראות כובשת השחורים (את הירוקים היא מכינה בדיוק בשיטה שלנו, וזה לה מאבא שלה) – עירבבנו אותם בקערה עם כוס וחצי מלח בישול גס גרגרים, ושמנו עליהם משקולת כבדה. לדברי הכובשת הם עתידים להיות מוכנים בתוך ארבעה ימים עד שבוע אבל יש לבחוש אותם מדי יום כדי שהמלח יכסה במידה שווה את כולם בתהליך ההצטמקות שלהם. נראה. אם יש למישהו מהקוראים דרך הכנה בדוקה יותר לזיתים שחורים, אנא ישלח לנו לטובת כל הנמענים.
קניית הזיתים, וזו לא פעם ראשונה העונה, היתה חווייה מרנינה. שיחות על דרך הכנתם התנהלו סביב לדוכנים, בעוד הקונים בוררים את הזיתים היפים בעיניהם, והקונים המנוסים מדריכים את החדשים בשיטות ההכנה, איש-איש וטעמו. אנחנו כמובן הזהרנו שלא להכניס שום וכן שתמיסת מי-המלח היא שביצה טרייה צפה בהם. על שלושה ימים של החלפת המים בטרם "דפיקת" או "שבירת" הזיתים, הסכימו כולם.
חבל שאין בשוק הכרמל התל-אביבי מכונה רועשת, כמו בשוק מחנה-יהודה הירושלמי – ששוברת את הזיתים הטריים ומונעת טירחה רבה בבית, והערות על כתמים ברצפה ובקירות. אכן, אפשר להשרות שלושה ימים בהחלפת מים גם את הזיתים ה"דפוקים", אם שברו לך אותם בשוק עם קנייתם, אבל קצת מוגזם לנסוע לשם כך במיוחד לירושלים, עיר אבן ושמיים.
הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא אומר: "מוטב לדפוק זיתים בחצר במושבה, אפילו באבן, אבל בשלווה, ליד התרנגולות המנקרות בתולעים אחרי הגשם, והעיזים הלוחכות את העשב הטרי (ורק לא לבלבל בין גלליהן לזיתים השחורים) – מאשר לקבל אבן בראש ברחובות ירושלים!"
על חיפוש הצדק המוחלט
רק מתחת לפנס של החשיפה התקשורתית
אין לי ספק שגם כיום יש בארץ הרבה פשיעה, פושעים, חטאים וחוטאים, אך משום מה מצטברת ההרגשה כי לא הם העומדים בראש מעייניהם של המופקדים על החקירה, המניעה, עשיית הצדק והמשפט בישראל – אלא שיקולים זרים ומוזרים לפיהם ככל שהעבירה-כביכול פחות חמורה, אבל הנחקר יותר מפורסם, והתקשורת המוזנת באינטרסנטים למיניהם – מתמסרת ותתמסר בנקל לניפוח המקרה שלו – מפנים את מירב המשאבים לטיפול בו במקום בפשיעה האמיתית (כמו אלה שגונבים לי את הביצים ולפעמים גם את התרנגולות בחצר, והם לא נמיות) – ולעיתים אפילו כבר לא ברור מאיזה צד של המתרס נמצאים אבירי המלחמה בשחיתות.
הרבה יותר פשוט היה בתקופת התורכים, כאשר הבקשיש פתר הכול חוץ מהבעייה מה קורה אם שני הצדדים נותנים לשוטר, לקצין או לשופט אותו סכום. ולסיכום: פתגם ארמני עתיק אומר כי כאשר העסק מסריח מהראש אז מי שרדף אחרי הכותרות בסוף הכותרות רודפות אחריו.
ובינתיים אני מאחל ל---- קצב ולשר המשפטים לשעבר חיים רמון שצדקתם תצא לאור והם ייהפכו מנאשמים למאשימים.
אלימלך שפירא
חי בצריף דל על הגדה הדרומית של הירקון, בואכה המעיינות.
הודעה על פרס היצירה
לסופרים עבריים לשנת תשס"ז, 2006-2007
הפרס מיועד ל-14 סופרים בכל תחומי הספרות: שירה, סיפורת, מחזאות, מסה וביקורת, עריכה ספרותית. סכום כל פרס הוא 65,000 שקל. תקנון הפרס ניתן להורדה באתר האינטרנט של מינהל התרבות www.most.gov.il
ניתן לקבל את תקנון הפרס ושאלות הגשת המועמדות גם במשרדי המחלקה לספרות, מינהל התרבות, משרד התרבות, כנפי נשרים 22, קומה ד', חדר 495, ירושלים, 02-5601747; וכן במשרדי אגודת הסופרים ברחוב קפלן 6, תל אביב. המעוניינים לקבל את תקנון הפרס ושאלון הגשת המועמדות בדואר, מוזמנים להשאיר שם וכתובת מלאים בתא קולי 03-5299181.
את שאלון המועמדות יש למלא ולהחזיר עד יום חמישי, 30 בנובמבר 2006, לת.ד. 6393 תל-אביב 61063 או לדוא"ל prass2006@gmail.com בציון: פרס היצירה לסופרים עבריים.
אינם רשאים להגיש מועמדות: מועמדים שזכרו בפרס בשבע השנים האחרונות, וכן אנשי אקדמיה הזכאים לשנת שבתון.
ההודעה באה מטעם אהרן ידלין, היו"ר הנאמן של ועד הנאמנים זה שנים רבות.
אנחנו מזכירים ליו"ר ידלין ולחבר הנאמנים שאל להם לקפח גם השנה את סופרי הילדים והנוער, כמו שקרה בשנים קודמות. הסופרים לילדים ולנוער זכאים למִינִי "שנת השבתון" שזו היתה כוונתו המקורית של הפרס – כמו כל סופר, משורר, מחזאי, מסאי, מבקר ועורך ספרותי, והם הסקטור המקופח ביותר בקבלת הפרס.
למיטב ידיעתנו הפרס פטור ממס הכנסה, הן בניכוי במקור והן בהצהרת השומה השנתית.
* * *
אהוד מכובדי,
נגע לליבי סיפור פגישתך עם יצחק רבין בלשכתו.
חיים פילון
[קיבלנו עוד תגובות דומות. תודה. אנחנו רק מילאנו את חובתנו הצנועה בשם ההיסטוריה העברית הארצישראלית]
מערכת "המוסף השבועי" של "הארץ" פישלה בגדול
מתברר שלא נתנה טור שבועי קבוע לסטיריקאי עוזי וייל
אלא היתה זו לו הופעת יחיד בודדה אצלם
בטח נבהלו
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,240 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
חינם למשלוח בקובצי וורד
סופר נידח מר א. בן עזר יְמֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר" מראשיתן, כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, חינם, וכן:
* "50 שירי מתבגרים" (בקובץ וורד אחד הנוסח השלם והמנוקד של הספר שהופיע בשנת 1987 ואזל, אך ללא האיורים של דני קרמן). חינם.
* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד). חינם.
* "והארץ תרעד" (פרקים ראשונים מרומאן היסטורי ארצישראלי שכתיבתו טרם הסתיימה והוא כולל גם את מחזור הסיפורים "אפרת" המתרחש בצפת בשנים 1834 ו-1837. פורסם בהמשכים ב"חדשות בן עזר"). חינם.
* "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005). חינם.
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי). חינם.
* "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי ההולך ונכתב). חינם.
* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968). חינם.
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות). חינם.
* "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990). חינם.
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו). חינם.
* "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא של החוברת). חינם.
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"). חינם.
* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר). חינם.
* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה). חינם.
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000. חינם.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית). חינם.
* "הילדה מן הים" (ספר מצוייר לילדים, הקיבוץ המאוחד, 1966, 2005. באי-מייל יישלח רק הטקסט כשהוא בלתי-מנוקד, וללא ציוריה היפים של גיל-לי אלון קוריאל). חינם.
* חיימקה שפינוזה: "ספר השירים של לוטש מילים". חינם.
* שמאי גולן, "פרקי ביוגראפיה" (ונספח ביו-ביבליוגראפי מפורט מתוך כתב-העת "אפיריון"). חינם.
* אברהם יצחק איזנברג, "המתנכרה", חיבור מקורי, פלונסק תרע"ב, 1912. (הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. כתב-היד של סיפורו הגנוז נמצא בידי בתו אורה איזנברג-שטרנאו]. חינם.
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור). חינם.
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר. חינם.
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם. חינם.
* תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד. חינם.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום: ספרים, תקליטורים
תקליטור 150 הגיליונות הראשונים (2005-2006) של "חדשות בן עזר", כל חמישים גיליונות בקובץ נפרד, 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב, עם שקפים
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
ספרים
ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים, וגם יותר מאחד,
חינם או בתשלום, כולל דמי המשלוח בדואר,
וחלקם בפנייה ישירה להוצאת הספרים או בחנויות
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן על אהבה לסבתא, בת ונכדה). יישלח חינם לכל דורש.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן ניקנוקים מזעזע). יישלח חינם לכל דורש.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים, מכות וזיונים במושבה הראשונה). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון לא-שגרתי ביצירתו, בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25". 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (509 עמ', כולל שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה). 40 ₪.
* "הילדה מן הים", הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ההדפסה החדשה של הספר עם ציוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל. אפשר לקנות ולהזמין את הספר בכל חנויות הספרים או בהוצאה, טל. 03-5785810, במחיר מומלץ של 49 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). אפשר להזמינו בחנויות או לקנותו אצל המו"ל אסטרולוג, טל.03-9190957. פקס 03-9190958.
* "אלבום נחום גוטמן" בעריכת אהוד בן עזר. ספר מתנה ותיק הנמכר במאות עותקים מדי שנה בהוצאת מודן במחיר 140 ₪ לערך. ניתן להשיגו או להזמינו בכל חנויות הספרים המובחרות בארץ.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל