| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 190
תל אביב, יום חמישי, י"ח בחשוון תשס"ז, 9 בנובמבר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: יוסי גמזו: שְתֵּי קָדֶנְצוֹת קְטַנּוֹת לַמָּאֶסְטְרוֹ סְתָוִינְסְקִי...
יהודה אטלס: לאור הריאקציה המשתוללת ברוב שורות מדורך, צר לי לבקש אותך למחוק אותי מרשימת התפוצה שלך
משה גרנות: "דיפורמציה 'מקצועית' של מפקח במשרד החינוך..."
ריקה ברקוביץ: זיכרון קצר ולב סלחן עד טמטום
דני יערי: כתוב משהו מעשי משהו שייפול על אוזניים קשובות אצל מי שמכין לנו את המלחמה הבאה
רון וייס: כיצד החמיצה ישראל את השלום בפעם המי יודע כמה
יורם קניוק: מה שהוא נידח היום לא יהיה נידח מחר
אורי הייטנר: שלטון החוק במבחן
משה דור: לפני שנים, עם מקלות / אשר נשיא יחטא / ויפתח אלוהים את פי האתון / ברברה גולדברג: טוב-לב (שיר מתורגם)
איליה בר זאב: עִיר-לֹא-עִיר (שיר)
האם יהיו ביקורים נוספים של טרימבולבר אצל החרא (שלא הביע אפילו חרטה)
לצורך זיון מָפְרֶה?
עמוס כרמל: כותר הוא כותר ולא כותרת
אלישע פורת: עלבונה של השירה העברית
שימני כחותם על ליבך, שיר אהבה קבלי מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
ס. נידח: ביטנו המקרקרת של המנוח שמואל
ההיסטוריון ד"ר יפתח הגלעדי: יש פתרון לבעיית הקסאמים בדרום הנגב!
אזהרה: תל-אביב תיהרס לקראת יובלה המאה בשנת 2009!
ברגע האחרון: ד"ר יפתח הגלעדי יקבל את פרס ההיסטוריון המדייק בטקס רב רושם שייערך באוניברסיטת בת-שלמה רבתי – מידי הרקטור פרופ' פלוץ בן-שחר, ומנבאים לו בקרוב גם זכייה בפרס ע.מ.ת
יוסי גמזו
שְתֵּי קָדֶנְצוֹת קְטַנּוֹת לַמָּאֶסְטְרוֹ סְתָוִינְסְקִי...
1.
גַּנֵּי הַנְּשִירִים בִּסְטְרִיפְּטִיז שֶל שַלֶּכֶת
מְדַגְמְנִים לְצַד הַדֶּרֶךְ אֶת אָפְנַת הַסְּתָו.
כְּמוֹ יְלָדִים קְטַנִּים שֶרַק עַכְשָיו לָמְדוּ לָלֶכֶת
פּוֹסְעִים הָעֲנָנִים עַל פְּנֵי הַתְּכֵלֶת שֶכֻּסְתָה.
וְעַל חוּטֵי חַשְמַל דַּקִּים, כְּמוֹ בֵּין שוּרוֹת מַחְמֹשֶת –
תַּוִּים שֶל זַרְזִירִים וְנַחְלִיאֵלִים, תַּו מוּל תַּו.
זֶה שֶטַח-הַהֶפְקֵר בֵּין אוֹר לְצֵל, בֵּין בְּכִי לְאֹשֶר,
זֶה יַיִן אַחֲרוֹן שֶל קַיִץ וְרִאשוֹן שֶל סְתָו.
סְתָו הוּא לֹא רַק עוֹנָה בַּשָּנָה,
הוּא עוֹנָה שֶבַּלֵּב אוֹ בַּדָּם:
הוּא דוֹקֵר בָּנוּ פֶּתַע דְקִירָה מְשֻנָּה
כְּמוֹ קוֹצֵי וֶרֶד-בַּר, כְּמוֹ כְּמִיהָה נוֹשָנָה
בְּאוֹתוֹ עֲרָפֶל
בַּמַּרְתֵּף הָאָפֵל
שֶקּוֹרְאִים לוֹ לִבּוֹ שֶל אָדָם...
*
בְּדֹאַר-אֲוִיר, אֶל אַרְצוֹת חֹם-הַשֶּמֶש,
דּוֹאִים גַּעְגּוּעֵינוּ עַל כַּנְפֵי הַחֲסִידוֹת
וְיֵש אֵיזֶה מֵיתָר דָּרוּךְ, יֵש צִפִּיָּה נוֹשֶמֶת
בַּמֵּצַח הֶחָרוּש תְּלָמִים-תְּלָמִים שֶל הַשָֹּדוֹת.
כִּי אֵין כְּבָר עוֹלְלוֹת שֶל צוּף בְּמַחְבּוֹאֵי הַגֶּפֶן
אַךְ שוּעָלִים קְטַנִּים כְּבָר מְחַבְּלִים כְּרָמִים בַּלֵּב
וּכְמוֹ הִצְטַנְּנוּת, גַּם הָרוֹמַנְטִיקָה תוֹקֶפֶת
אֶת כָּל מִי שֶאַלֶּרְגִי וְעָלוּל לְהִתְאַהֵב...
סְתָיו הוּא לֹא רַק עוֹנָה בַּשָּנָה,
הוּא אָפֹר הַהוֹפֵךְ לְזָהָב
בָּאַלְכִּימְיָה הַהִיא שֶתָּמִיד מְשַנָּה
נְשִירָה – לְשִירָה, וּמְגִנָּה – לִנְגִינָה
בָּהּ פּוֹל וֶרְלֶן כָּתַב
עַל כִּנּוֹרוֹת הַסְּתָו
וּבְּיַאלִיק עַל יְמֵי סַגְרִיר וָעָב.
*
תִּזְמֹרֶת הַסְּתָיו מְכַוֶּנֶת כֵּלֶיהָ
וְכָל הַפַּרְדֵסִים הַלַּיְלָה הֵם "שָנֶל 5".
יָרֵחַ עֲנָקִי מַדְלִיק בְּלֹבֶן מְשַגֵּעַ
נֵרוֹת שֶל חֲצָבִים בַּוַּאדִי בִּנְשִיקוֹת שֶל אֵש.
גַּלֵּי הַיָּם פּוֹרְטִים בְּאֶצְבָּעוֹת לַחוֹת שֶל קֶצֶף
עַל חֲמוּקֵי הַדְּיוּנוֹת רֶסִיטָאלִים לִפְסַנְתֵּר
וַחֲלִילֵי-הָרוּחַ כָּאן הוֹמִים כָּזֶה מִין עֶצֶב
שֶמַּשֶּהוּ בִּפְנוֹכוֹ מִתְמַסְטֵל, אִם לֹא יוֹתֵר...
סְתָיו הוּא לֹא רַק עוֹנָה בַּשָּנָה,
הוּא יוֹרֶה הַמַּנְבִּיט אֶת הַזֶּרַע
אִם אֶת זֶה שֶבַּפַלְחָה, אוֹ זֶה הַמֻּצְנָע
בַּפְּרֶלְיוּד הַמּוֹלִיד כְּמוֹ רֶפְלֶקְס לֹא נִמְנָע
אַהֲבוֹת בַּלְּבָבוֹת
אוֹ נִיצוֹץ בַּבָּבוֹת
כְּמוֹ שֶל יוּלְיָה בְּעֶרֶב פְּרֶמְיֶרָה...
2.
מַה שֶּיֵּש לִי לוֹמַר לָךְ הוּא סְתָו,
לֹא יוֹתֵר – וְעוֹד מַשֶּהוּ רַךְ
שֶאֵינֶנּוּ עוֹלֶה עַל הַכְּתָב
אַךְ עוֹלֶה עַל הַדַּעַת כָּל-כָּךְ.
כְּמוֹ הַתְּכֵלֶת הַזּוֹ בָּרְקִיעִים
וְהָאוֹר הַסְּתָוִי מִסָּבִיב
שֶאֵינֶנּוּ, בְּעֶצֶם, כִּי אִם
מִקְדָּמָה עַל חֶשְבּוֹן הָאָבִיב.
*
מַה שֶּיֵּש לִי לוֹמַר לָךְ הוּא זֶה
שֶהֲמוֹן מִצְעֲדֵי חֲצוֹצְרוֹת
נֶחְנָקִים בִּי בְּתֹף הֶחָזֶה
כְּמוֹ הַנֵּפֶץ בִּשְבִי הַנְּצָרוֹת.
כְּמוֹ אִלְּמוּת אֲשֶר אֵין לָהּ סוֹפִים
וּכְמוֹ בְּכִי אֲשֶר אֵין לוֹ שָֹפוֹת
וּכְמוֹ יָם הַמְּגַמְגֵּם לַחוֹפִים
אֶסְפֶּרַנְטוֹ נִצְחִי שֶל סוּפוֹת.
*
מַה שֶּיֵּש לִי לוֹמַר לָךְ בְּקוֹל
הוּא שֶכָּל שֶשָּמַעְתּ אוֹ רָאִית
עוֹד אֵינֶנּוּ גַם רֶבַע מִכָּל
מַה שֶּיֵּש לִי לוֹמַר לָךְ, פְּרָאִית.
כְּמוֹ הַשֶּקֶט הָרָם, הָעוֹלֶה
עַל פִּסְגוֹת הַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים
וְיוֹדֵעַ תָמִיד לְמָלֵא
אֶת הָרֶוַח שֶבֵּין הַמִּלִּים.
לאור הריאקציה המשתוללת ברוב שורות מדורך,
צר לי לבקש אותך למחוק אותי מרשימת התפוצה שלך
אהוד לא יקירי,
ההשתלחות הטפושה ונמוכת המצח שלך בדבריו הצלולים, הנכונים והראויים ליהפך לנוסח מכונן שיילמד בבתי-ספר, של דוד גרוסמן בעצרת לזכר יצחק רבין, עלתה לי הפעם על העצבים [גיליון 189]. אתה כמו שור נגח, שחוזר על נוסחים מתלהמים, מוכנים מראש, לאומניים עד כדי בחילה. לא הקשבת בכלל למה שאמר גרוסמן. הוא בסך הכול חזר על מה שחוזר ואומר במדורך הנכבד יוסי גמזו מדי שבוע: שמנהיגי הארץ הזאת רקובים לגמרי, חלולים ממוסר ומרעיונות מקוריים, דורכים במקום, עוסקים בתגובה אוטומטית במקום לעסוק ביוזמה, דנים את בניהם ובני בניהם למות בעד המולדת, זנחו מאחור את הזקנים, העניים והחלשים ועסוקים כל הזמן באינטריגות ובשמירת ישבניהם הדבוקים לכיסאות. באין חזון ייפרע עם.
לאור הריאקציה המשתוללת ברוב שורות מדורך, צר לי לבקש אותך למחוק אותי מרשימת התפוצה שלך לאיך-קוראים-לזה: סופר נידח. כמו שאמר הסנדלר ההוא ברוסיה הצארית, כשאסרו לדבר במילים גסות, לגברת שנידנדה לו חצי יום: "את יודעת מה, את תישארי פה ואני אלך קיביני מאט."
שלום למדור. חבל שגמזו כותב רק בו, הוא ראוי למקום הרבה יותר טוב.
יהודה אטלס
דיפורמציה "מקצועית" של מפקח במשרד החינוך...
לאהוד, שלום רב!
בעקבות מאמרך ב"חדשות בן-עזר" 189 – "נאום דמגוגי מטופש של גרוסמן בעצרת רבין", אני מבקש לציין כי גרוסמן ניחן, כנראה, בראייה מוזרה לא רק בהיבט המזרח-תיכוני, אלא גם בפרוזה שהוא כותב.
ראיינתי אותו ב 16.2.2003 (הראיון ראה אור ב"מאסף ירושלים", רק בשנת 2005 – שם, עמ' 56-61), ושאלתי איזה ערך מוסף יש לאבסורדים שהוא מגבב בנושא השואה ברומן "עיין ערך אהבה", כגון – מומיק שמגדל במחסן את "החיה הנאצית", ברונו שולץ, הסופר והצייר שנרצח בידי הגסטאפו, שהופך לדג סלמון, אנשל שמספר למפקד מחנה ההשמדה שלו את סיפור "ילדי הלב" כדי שזה יירה בו כל יום מחדש, קאזיק שחי רק 24 שעות. והשיא – ידידיה מונין, בעל הקילע, שמתאפק מינית ומקווה שבכוח הדחף של הזרע הנפלט הוא יוכל להימלט ממחנות המוות.
שאלתי את גרוסמן אם אין גבול למה שמותר לכתוב בנושא השואה, ואם לדעתו זה מוצדק לשבץ "משלים" וסיטואציות אבסורדיות כאלו בעניין שזיכרו מעורר כאב כל כך תהומי. ועל זה הוא ענה, בין השאר: "...ארשה לעצמי לעקוץ אותך: אני רואה כאן דיפורמציה 'מקצועית' של מפקח במשרד החינוך..."
כלומר, הראייה "המעוותת" שלי ("דיפורמציה") כלפי יצירתו נובעת מכך, שבעוונותיי, שימשתי כמפקח במשרד החינוך – מקצוע חסר תקנה!
אני מניח, אהוד יקר, שגם לך יש איזו "דיפורמציה", אחרת היית רואה עד כמה חיזבאללה, חמאס ואל-קאעידה רוצים שלום, ועד כמה ממשלת ישראל "חלולה".
משה גרנות
זיכרון קצר ולב סלחן עד טמטום
לאהוד היקר,
מה לעשות שלעמנו היהודי יש זיכרון קצר ולב סלחן עד טמטום, המסוגל להפוך את אויבו הרוצח המסוכן – למסכן [גיליון 189]. נביאי זעם יהודים חייבים לקום, לשאת דברם ולהתריע... כדי להשיב ליהודים, ששכחו מאין באו, את הרוח הציונית שרק – רק בזכותה יהודים חיים היום בארצם ובמולדתם.
ריקה ברקוביץ
כתוב משהו מעשי משהו שייפול על אוזניים קשובות אצל מי שמכין לנו את המלחמה הבאה
לאהוד ידידי משכבר הימים,
לא מלאני ליבי להחריש אל מול תגובתך הבלתי מרוסנת לנאומו "המטופש" (עד כדי כך עיניך טחו לראות את המציאות האיומה – בלשון המעטה – בה אנו חיים?) של הסופר דויד גרוסמן בעצרת לזכרו של יצחק רבין ז"ל.
הייתי שם, מבינות לרבבות שגדשו את הכיכר הארורה שבגין המעשה הבלתי אנושי שנעשה בה לפני אחת-עשרה שנים, עמד גרוסמן וזעק את זעקתם, ואני בטוח – של עוד מאות רבבות בארץ הזו, שהיתה למאכלת החרב.
הייתי בין מאזיניו בשקיקה של גרוסמן, שבתמימותו כה רבה ,ידע – כאותם נביאים בשער – להצליף בפנינו, עוד ועוד, על כי נותנים אנו את צווארינו לאותה מאכלת.
בוקה ומבולקה אוחזות היום את עמנו, כאן בארץ חמדת האבות. בני אדם נהרגים מכאן ומשם ואתה, אהוד ידידי, נאחז בקרנות הסמנטיקה. אוי לו, לסופר, שלא הזכיר בנאומו את החיזבאללה שקם עלינו לכלותנו ואנו – במלחמת "אין ברירה שאין צודקת ממנה" הקדמנו והכינו באויב. והוא הושמד?!? והנה אנו קוראים היום (6.11.06) בעיתון "הארץ" בכותרת ראשית ש"הנחת העבודה של צהל היא: מלחמה בקיץ!" כמה בעלים ואבות וילדים ונכדים (יש לך , אהוד, גם כאלה?) ואחים וחברים נצטרך עוד להקריב כדי לפרנס עוד ועוד וועדות חקירה?
ומה עם הפצועים שעולמם נחרב באחת?
עזוב, אתה אומר, את הצד השני. הם אויבים. ולכן – שם הבעלים, האבות, הנכדים, האחים והחברים, מלכתחילה, לא היו חפצים בחיים (כי הם הרי "אשמים" בקורבנם).
דויד גרוסמן דיבר (כי הרי לו לא הציעו להיכנס לממשלה), כי לשם כך הוזמן לעצרת. מלאכתו בכתיבה (ממש כשלך – אהוד), היוצאת מפיו ומליבו. הוא דיבר שלום, במקום בו אירע הרצח הנורא והאיום של האיש שגם הוא דיבר שלום. כן – שלום עם הלוחמים נגדנו. שלום עם החפצים בחיים. שלום עם בני אדם. כמונו.
קראתי באיזשהו מקום שזו היתה העצרת האחרונה במתכונת הזו. חבל, כי הייתי מציע למארגנים להזמינך לשאת דברים בעצרת הבאה (לאחר המלחמה בקיץ הבא עלינו לטובה), מעניין ביותר היה לשמוע את דבריך החכמים. איך הורגים ונהרגים מבלי צער איום ונורא, מבלי עצב שאי אפשר לתארו, מבלי דאגה המוציאה מהדעת. שמא תכתוב את תמצית נאומך כבר עתה, בעיתונך הנפלא (באמת!)
אבל – כתוב משהו מעשי, משהו שייפול על אוזניים קשובות אצל מי שמכין לנו את המלחמה הבאה. כתוב משהו שדויד גרוסמן יתחרט על הרגע בו הוא הסכים לשאת את נאומו "המטופש". כתוב – כי ילדינו ונכדינו חפצי חיים המה.
שלך, הזוכרך תמיד לטוב,
דני יערי
דני יקירי,
מציאות איומה היתה לעם היהודי בתקופת השואה והיא תהיה כך אם מרבית העם היהודי היושב בישראל תושמד חס ושלום בהתקפה גרעינית – אז חשוב היטב בטרם אתה משתמש בביטוי "מציאות איומה" – כי בינתיים הישראלים חיים ברמת החיים הטובה ביותר שהיתה להם אי פעם, מיספר המובטלים הוא כמיספר העובדים הזרים, המסעדות מלאות, נתב"ג צפוף ובניינים וכבישים ניבנים בארץ בקצב משוגע. במקרה או שלא במקרה, גם מלחמת לבנון השנייה לא הסתיימה במפלה אלא שהומחשו בה הגודל וההיקף של אמצעי הלחימה והלוחמים חסרי המעצורים המאיימים על כל אוכלוסיית ישראל, לא רק על צבאה – בהווה ובעתיד.
אני באמת אשתדל לכתוב משהו מעשי שייפול על אוזניהם הקשובות של מחמוד אחמדינג'ד, חסן נסראללה, בשאר אל-אסד וכל שאר מנהיגי הטרור הערבי והמוסלמי – כדי שלא יכינו לנו את המלחמה הבאה בקיץ. אבל נראה לי שאתה (ומן הסתם גם גרוסמן) מתכוונים לכך שאת המלחמה בקיץ הקרוב, כמו גם בקיץ שעבר, מתכננים ותיכננו לנו צה"ל וממשלת ישראל – ולראייה הפשטנית והאווילית הזו אינני מוכן להסכים!
שלך,
אהוד
כיצד החמיצה ישראל את השלום בפעם המי יודע כמה
לכ' ס. נידח,
הפסקת אש דו-צדדית אינה מחייבת נסיגות נוספות. [גיליון 188]. ב-7 באפריל 2006 כתב זאב שיף ב"הארץ":"הצעת החמאס לישראל: שקט תמורת שקט... ואולם בשונה מההצעות הקודמות, כעת לא מציב החמאס כתנאי להפסקת אש את התביעה שישראל תיסוג לגבולות 1967 ותשחרר את כל האסירים הפלשתינאים הכלואים בתחומה."
ישראל לא הגיבה להצעה.
רון וייס
רמת-גן
ס. נידח: האם עלינו לחכות בשקט עד שעזה תזדיין דרך ציר פילדלפי כמו שדרום-לבנון מזדיינת בנשק האיראני מגבול סוריה ומנמל התעופה בביירות? – לחכות עד אשר יום בהיר אחד החמאס ימטיר טילים על גוש דן ועד ביתך ברמת-גן? – ובינתיים גם להשתתף בצערו העמוק של החמאס על שלא הצליח אתמול לחסל בקסאם גן ילדים בשדרות?
יורם קניוק: מה שהוא נידח היום לא יהיה נידח מחר
שלום אהוד,
קורא את איגרותיך בעניין. משהו טרי ורענן. לא אוהב את המונח נידח. מה שהוא נידח היום לא יהיה נידח מחר. אני חזרתי מהמוות ואני יודע משהו שלא ידעתי מעולם. תודה על העיתון הזה שבוודאי מצריך עבודה רבה. שמח לקרוא את יוסי גמזו. לא שמעתי עליו שנים. היכרתי אותו כשהיינו קטנים במלחמת העולם הראשונה. שמח שהוא חזר מאיפה שהוא היה וכותב יפה וחזק ואני מברך אותו, תודה על משה דור המבריק העצוב וכמובן עליך, טוב שיש אינטרנט בארץ הקטנה הזאת.
יורם קניוק
היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?
אהוד שלום רב,
העברנו את מאמרך ["נאום דמגוגי מטופש של גרוסמן בעצרת רבין שלשום"] למדור "מכתבים למערכת". לגבי פרסום אנא דבֵּר עם עורכת המדור, גב' יוספה וינר. 5121207.
זהו. אפילו לא חתום. כמובן שלא דיברנו עם וינר. היו שנים שבהן מאמרינו נדפסו ב"הארץ" ללא דחייה וללא צנזורה ולא כ"מכתבים למערכת". אבל כיום המשחק הזה מכור מלכתחילה כי העיתון התקרנף. במשך כל השבוע העיתון לא חדל לתת גיבוי ולהתרפס בפני נאומו המתחסד של גרוסמן, כאילו היו אלה דברי אלוהים חיים – ולא נתן שום אפשרות לחלוק עליו ולהוכיח את איוולתו ואת ליקוי המאורות ואת רוח העיוועים שמאפיינת את דברי גרוסמן ואת מרבית הכותבים בעיתון, המתיישרים על פי הקו שלו.
אבל את "חדשות בן עזר" קוראים ויקראו גם הדורות הבאים, והם לא יאמינו שנוכח הסכנות הנוראות שבפניהן עמדה ישראל – חל בה טירוף מערכות שכזה, שאותו הובילו עיתונים כ"הארץ" ו"מנהיגים" ונביאי שקר כגרוסמן.
ואין בכל אלה כדי להפחית מעוצמת הכאב הזעזוע שעבר על כולנו בנפול בנו במלחמה. ימח שמם של נסראללה והחיזבאללה, בהם צריך לנקום! ולא להבין אותם, כדברי גרוסמן בלונדון!
אהוד בן עזר
כדאי לכל אזרח ישראלי לזכור יום ולילה שהוא חי בזכות אנשים אחרים, רובם צעירים, שנהרגו כדי להגן על חייו, ובזכות אנשים אחרים, ששוקדים ימים ולילות, ובתנאים קשים ומסוכנים, על הבטחת שלומו וחייו.
אורי הייטנר
שלטון החוק במבחן
את עמדתי בנושא מצעד הגאווה בירושלים הבעתי לא מכבר במאמרי "שני מצעדים בירושלים". אני רואה במצעד פרובוקציה מיותרת. הקהילה ההומו-לסבית אינה מיעוט נרדף הנלחם על הלגיטימיות שלו. גם האינטרס של הקהילה עצמה הוא לנורמאליות, ומצעדי גאווה למיניהם אינם ביטוי לנורמאליות. ניתן לצפות מהקהילה להתחשב ברגשות התושבים המסורתיים והדתיים בירושלים, בני כל הדתות, להכיר בייחודה של ירושלים ובצביונה המיוחד, ולהימנע מההתגרות המתריסה הזאת. אדרבא, שיערכו מצעדי גאווה בתל-אביב, ולא יתעקשו דווקא על ירושלים. אף שאין ספק בזכותם של ההומואים להפגין, יש להעדיף את טובת הציבור על מימוש הזכות. לפיכך, קראתי למארגני האירוע לבטלו.
עמדתי העקרונית נותרה כשהיתה, ואף על פי כן, במצב שנוצר היום, יש לקיים את המצעד, וחובתה של המשטרה להבטיח זאת.
מה שקרה בימים האחרונים הוא אחד האיומים הקשים ביותר על הדמוקרטיה הישראלית מאז רצח רבין וגל הסרבנות בראשית האינתיפאדה השנייה. קבוצות בציבור איימו ומאיימות לסכל באלימות ובשפיכות דמים את "מצעד הגאווה". כל מי שהדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל יקרים לו, תהיה דעתו על מצעד הגאווה אשר תהיה, חייב להתייצב נגד הרמת היד הגסה הזאת על הדמוקרטיה. זהו מבחן לשלטון החוק במדינת ישראל – האם הוא יתכופף וייכנע לאלימות או יעמוד נגדה בתקיפות.
אין המדובר רק באיומים, שהם עצמם מעשה אלים, אלא באלימות בפועל. מדי לילה בימים האחרונים מתפרעים ומשתוללים המוני חרדים שלוחי רסן ברחובות ירושלים ומפעילים אלימות קשה ביותר כלפי שוטרי משטרת ישראל. ציבור המשתמט בהמוניו מהגנה על המדינה ומשירות בצה"ל, בטענה ש"תורתו אומנותו", אינו מהסס לבטל תורה כדי לצאת לג'יהאד נגד אזרחים ישראליים אחרים.
כניעה לאלימות ולטרור, תזמין עוד אלימות ועוד טרור. מי שייכנע להם היום בנושא זה, יזמין מהם אלימות בנושאים נוספים בעתיד.
הוויכוח על מצעד הגאווה הוא ויכוח לגיטימי, אך אין הוא עוד רלוונטי. הנושא העומד על סדר היום הוא היכולת לקיים מדינה דמוקראטית ושלטון חוק. מי שחפץ בקיומה של ישראל כמדינת חוק דמוקראטית, תהיה דעתו העקרונית על מצעד הגאווה אשר תהיה, מחוייב לתמיכה במימוש זכותם של ההומואים לקיים את מצעדם, על אפם וחמתם של המתפרעים האלימים.
שלא תגידו שלא אמרנו לכם
אם יתאמת החשד שהנשיא ויצמן הועמד במצב שבו היה עליו לבחור בין כניעה לשתדלנות שגובלת בסחיטה לבין האיום על המשך כהונתו, ואם אכן מומש האיום וכתוצאה מכך מעמד הנשיא נמצא בסכנת קריסה – הרי שהמסקנה המתבקשת אינה זו של עדת הצבועים והמתחסדים התוקפים אותו ודורשים את התפטרותו. המסקנה היא שאם אדם אמיץ כוויצמן יתפטר, יאותת הצעד שלו לכל נבחר ציבור בארץ כי מרגע שמופעלת עליו סחיטה עליו להיכנע לה ולשתף פעולה עם הסוחטים, או לוותר על מעמדו הציבורי ולהיהרס – וברירה אחרת אין.
הנשיא קלינטון נתן דוגמה מופתית לכך שאיש ציבור אינו צריך להיכנע להכפשות ולהטרדות. רק עמידתו האיתנה של קלינטון הוכיחה לבסוף את איוולתם ורשעותם של מתנגדיו.
לכן, כל מי שדמותה של ישראל ותקינותה הפוליטית חשובות לו חייב לחזק את ידיו של הנשיא ויצמן ולקרוא לו להמשיך בכהונתו, וזאת כדי ששום נבחר ציבור בעתיד לא ייכנע לאיומים ולסחיטות בגלל החרדה למעמדו.
אהוד בן עזר
תל אביב
פורסם במדור מכתבים למערכת "הארץ" מיום 23 בינואר 2000
משה דור
לפני שנים, עם מקלות
כשיראה הטור הזה אור במכתב העיתי, אהיה מחוץ למחוזות התרבות שבהם אפשר להתקשר באמצעות הדוא"ל, לסרוק את האינטרנט ולעקוב אחר המתרחש בארץ קודשנו. אבקש לא להגזים במשמעות המילים הללו: אין בדעתי לשוט במעלה נהר האמאזונאס או במורדו, להעפיל אל פיסגות ההימאלאיה, ואפילו לא לצאת לאחד מפסטיוואלי השירה האינסופיים אי שם ביפה נוף זה או אחר, שבה ההמונים צמאים לשירתי בת האלמוות.
אני מקדים כל זה כדי לסבר את אוזניכם שלא יהיה לי מושג אם "מצעד הגאווה" יתקיים בירושלים בירתנו הנצחית או יועתק לעיר-שדה חטאה כגון תל-אביב. כבר הצהרתי חזור והצהר, כי אינני הומוסקסואל, לא הייתי כזה מעודי ואין לי שום תוכנית להצטרף אל שורות סדומאינו הגלויים או הנסתרים, אפילו אם כמה וכמה מגדולי הספרות והאמנות בעמק הבכא שלנו היו שייכים לאגף הזה של האנושות הדווייה. אני פשוט מצדד בהשקפה שהומוסקסואלים ו/או לסביות זכאים ליהנות משוויון זכויות אזרחי כמונו ואם יש ברצונם לצעוד בחוצות כרך, עיירה או כפר כלשהם, הם רשאים לעשות זאת בלי שיתנכלו להם ובוודאי בלי שיאיימו עליהם או יפגעו בהם גופנית. אין זה מענייני אם התשוקה אל בני אותו מין או בנותיו נובעת מדחפים נפשיים, או כפי שמדענים דגולים טוענים כיום, מקורה בתאי-מוח מסויימים או בהיעדרם. נכון, התנ"ך העברי קובע במפורש: "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אישה תועבה עשו שניהם מות יומתו דמיהם בם" (ויקרא, כ', י"ג), אבל אם היינו מקיימים כפשוטם את כל הגזירות והאיסורים התנ"כיים היינו עסוקים עד למעלה ראש בהוצאות להורג ולא היינו יכולים להתפנות לאיזה משחק כדורגל משיב-נפש או להשתאות לנוכח כושר השרידה המהמם של ראש ממשלתנו, שר ביטחוננו ורמטכ"לנו ושאר אנשי שלומם הקטנים והגדולים.
הבעייה היא, שעם כל האזהרות והנבואות המקאבריות בעניין "מצעד הגאווה", היורדות כמטרות עוז על ראשינו השחוחים, גילויי האלימות הבלעדיים שייכים למחנה החרדי והדתי-הלאומני. האלימות איננה רק מילולית. היא בהחלט פיסית, ועיקר קורבנותיה באים מקרב כוחות המשטרה ושומרי-הסדר. וכאן אינני יכול שלא להיזכר במה שאירע לפני שנים רבות, בהיותי עול ימים תחת כנפי השכינה הירושלמית. אז, כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית לאחר מלחמת השחרור, הייתי חבר בארגון שעד היום אני מצר שחלף מן העולם, "הליגה נגד כפייה דתית", שבראשה עמד הבלשן המופלא עוזי אורנן – אחיו של המשורר יונתן רטוש ולימים פרופסור בטכניון – ובמועצותיו שימש ערי ז'בוטינסקי (בנו של זאב) המנוח, שאם איני טועה היה חבר-כנסת וסופו שגם הוא נעשה פרופסור בטכניון.
ערי ז'בוטינסקי נהג לספר לי, הצעיר, סיפורים מעניינים על אביו הדגול ולהטעים, שעל אף ההסכמה שהשיג המנהיג הרוויזיוניסטי עם הדתיים של "המזרחי" במחצית שנות השלושים, נשאר בפרטיותו חילוני גמור, והעדות החותכת לכך היא צוואתו הידועה המסתיימת במלים "ישרפוני או יקברוני אחת היא לי" – שהנהגת "חירות" גזרה מן הטקסט כאשר פורסם בעיתונה.
כך או כך, גם בימים הרחוקים ההם של ראשית המדינה היו החרדים מתפרעים בירושלים בימי שבת ומועדי ישראל, מקללים ומאררים את "הציונים מחללי הקודש", משליכים אבנים על מכוניות ומתנכלים בגסות למשטרה בבואה להשליט סדר (וגם אז, כך נדמה לי, לא ביד קשה מדי). בין חברי ואוהדי "הליגה" היו, בדרך הטבע, בחורים שלא כבר השתחררו מהצבא ועלו ירושלימה לרכוש השכלה ודעת באוניברסיטה, והם לא היו חשודים, בלשון המעטה, באורך-רוח כלפי השתוללותם של ה"אולטרא" לובשי-השחורים. עוזי אורנן היה אדם נעים הליכות מאין כמוהו, אבל לזכותו ייאמר שהחזיק בעקביות בהשקפותיו לגבי אופייה החופשי הרצוי של מדינת ישראל ובוודאי שלא האמין בתפיסה הנוצרית הקלאסית, שאם סוטר לך פלוני על לחייך האחת, עליך להפנות אליו את לחייך השנייה. הנוצרים עצמם לא הגשימו מעודם את העיקר הנשגב הזה, ואנחנו, שדם המכבים רתח בעורקינו, בוודאי שלא היינו מאמצים אותו.
נהפוך הוא, הצטיידנו במקלות-חובלים – בתקופת חברותי ב"הגנה" אימנו מדריכינו אותי ואת חבריי-לכיתה במה שקורין קפ"פ [קרב פנים אל פנים] והנשק ששימש באומנות הלחימה הזאת היו מקלות מוצקים – ומעת לעת, בשבתות ובמועדים, היינו יוצאים חוצץ אל השכונות החרדיות, וכאשר נתקלנו בהתפרעות ראוייה לשמה, שאלימותה איננה מוטלת בספק, היינו...
עד כאן. די לחכימא ברמיזא. בנקודה זו אני פורש שטיח אדום לפני דמיונכם היוצר.
האם הגיחות הללו הועילו, בחשיבה לטווח רחוק, לבלום את התוקפנות החרדית, כאשר התגובות "הרשמיות" עליה היו תלויות בחישובים מפלגתיים-שלטוניים ולאו דווקא איידאולוגיים? וכלום מקופל בזיכרונותיי איזה לקח שכדאי להפיקו?
גם את השאלות האלו אני משאיר פתוחות. אולי אחזור אליהן ביום מן הימים.
אשר נשיא יחטא
כיוון שהזכרתי את המקרא, ואם ארשה לעצמי, לצורך שעשוע אינטלקטואלי, את ההשערה (השערה ולא פסיקה, וגם היא מחייבת רק אותי לבדי) שנשיא ישראל משה קצב יימצא חייב בדינו, יותר לי להציע לעיין בספר "ויקרא". שם מצוייה הנחייה מפורטת כיצד לנהוג במקרה שנשיא – הכוונה שם לנשיא שבט או נשיא בית אב, אך חז"לינו קבעו בפירוש שהכוונה היא לנשיא העם – חוטא. הואיל ומר קצב שומר מצוות בנוסח האורתודוכסי, והכיפה לראשו חביבה עליו כנפש – עדיין זכור לנו כיצד פסל בעזות מצח את תוקף רבנותם של הרפורמים, הזרם הבכיר בין יהודי ארה"ב, וגרם, בין השאר, לכך שמארחִי הסופר הנידח ימנע ממנו את התואר "נשיא" כשהוא, הנידח בסופרינו, מבטא את הגיגיו ברבים על צג המכתב העיתי – ועל אף חילוקי הדעות הדמוקרטיים ביני ובין עורכי, אני מסכים איתו בעניין זה הסכמה מלאה – אני מציע לו ולפרקליטיו, שאם אומנם יתרחש מה שציינתי בראש הקטע, יֵלכו נא בדרך שמתווים פסוקי "ויקרא", בנוסף אך לא במקום מה שיחרוץ בית המשפט, אם גם הסליחה מובטחת לחוטא בסיום הפיסקה המצוטטת כאן במלואה:
"אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצוות ד' אלוהיו אשר לא תעשינה בשגגה ואשם / או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה והביא את קרבנו שעיר עזים זכר תמים / וסמך ידו על ראש השעיר ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה לפני ד' חטאת הוא / ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות מזבח העולה ואת דמו ישפוך אל יסוד מזבח העולה / ואת כל חלבו יקטיר המזבחה כחלב זבח השלמים וכיפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו."
תארו לעצמכם, קוראיי היקרים, את יפעת החזיון והודו בהיותו מוקרן חי בטלוויזיה. מה שנשאר לנו הוא רק למצוא את שעיר העיזים האידיאלי – מר קצב היה אל נכון מתאווה לראות בתפקיד הזה את הגברת א' – ואת הכהן הראוי לשמש בקודש (לא קל יהיה לאתר כהן חף מכל עוון בעצמו). אך במקום שיש רצון טוב, אפשר להתגבר על כל המכשולים הטכניים.
בהצלחה!
ויפתח אלוהים את פי האתון
אהוב ליבנו ארקאדי גאידמאק פירסם מאמר התקפה בוטה על היועץ המשפטי לממשלה. בגלל לחץ הזמן לא ניכנס לניתוח היצירה המופתית הזאת ואיתכם, קוראים נלבבים, הסליחה. שהרי אין ספק קל שבקלים בליבי שאתם, כמוני, מאמינים בזוך נשמתו ובניקיון כפיו של המיליארדר, שההגירה הרוסית תרמה לאוכלוסייתנו, לאחר שבגלל טעמים נעלמים ממני ומכם סירבו שלטונות צרפת להאיר לו פנים כדרך שעשתה מדינת היהודים.
אבל לברכה ראוי גם ראוי ארקאדי יקירנו: לא רבים מאחיו ומאחיותיו למוצא השתלטו על העברית כדרך שעשה זאת מחבר המאמר הנדון. ואנחנו סבורים היינו באיוולתנו שאיננו יודע את שפת המדינה (זאת אומרת, ידוע לנו שתואר זה נקנה לעברית רק בתוקף נסיבות הקמתה של המדינה, והיא ירדה משכבר הימים מגדולתה ועכשיו היא בבחינת ניב עלוב וקלוקל המחזר על הפתחים) והנה, איזו הפתעה נעימה!
הולכי רכיל מרושעים יטענו, כמובן, שארקאדי שילם למי ששילם – מעניין על פי איזה תעריף – למען יכתוב פלוני, או תכתוב פלונית, באותיות אשוריות מרובעות, את המאמר השוצף נגד מנחם מזוז הרשע, רודף החלכאים ורוצץ הנדכאים, המאמר ששמו (של ארקאדי) חתום עליו, באותיות אשוריות מרובעות ולאו דווקא קיריליות.
אנחנו דוחים בדייה זאת מכל וכל. אילו רק היו עוד יוצאי חבר העמים (לשעבר ברית המועצות) הולכים בעקבותיו של ארקאדי העברי, במקום לדבוק בלשונם של קרילוב, דרז'אווין ונייקראסוב, אולי היתה השפה השמית האומללה שלנו קמה על רגליה במקום להשתטח על גחונה ברפש ולהיות למרמס מגפיהם של כל חוליגאן ובאנדיט. אבל אלה חלומות של וודקה, שכל השוגה בהם מן הדין שיצליפו בפרגולים על אחוריו החשופים כשם שנהגו בשנים הטובות ההן במוז'יקים שהעזו פנים באדוניהם.
ברברה גולדברג
טוב-לב
שִׂמְלַת-הַמָּתְנִיָּה הַצְּהֻבָּה הַבְּהִירָה שֶׁבָּהּ טַסְתִּי הַבַּיְתָה
מִ"מַּחֲנֶה אַוָואנִי" – יָדֹעַ יָדַעְתִּי. יָדַעְתִּי אַף יָדַעְתִּי
בְּלֵיל אֶמֶשׁ כְּשֶׁסִּפְּרוּ לִי שֶׁהוּא חוֹלֶה.
בַּת אַרְבַּע עֶשְׂרֵה הָיִיתִי וְיָדַעְתִּי. הַגְּלוּלָה
שֶׁהִכְרִיחוּנִי לִבְלֹעַ מִיָּד כְּשֶׁנָחַתִּי, הַחֲדָשׁוֹת שֶׁהוּא
מְאֻשְׁפָּז בַּיְּחִידָה לְטִפּוּל נִמְרָץ וְאָסוּר לְבַקְּרוֹ, יָדַעְתִּי
בָּרֶגַע שֶׁרָאִיתִי אֶת אִמִּי לְבוּשַׁת שְׁחוֹרִים
בְּפֶתַח הַדֶּלֶת – אֶת דַּעַת מִי סְבוּרִים הָיוּ שֶׁהֵם
גּוֹנְבִים? הוּא מֵת עוֹד לִפְנֵי יָמִים, וְהִגִּיעַ
מִזֶּ'נֶבָה בְּאָרוֹן. אַךְ הֵם שִׁחְרְרוּ בִּשְׁבִילִי
אֶת הָאֱמֶת בִּשְׁלַבִּים, כְּאִלּוּ יָכְלוּ לִמְהֹל אֶת
הַכְּאֵב. מְקֻבָּל הָיָה לְשַׁקֵּר בְּאוֹתָם יָמִים, הַדָּבָר
נֶחֱשָׁב לְטוּב-לֵב, לְמִין הֲגַנָּה. מִטַּעַם זֶה
לֹא הִזְעִיקוּנִי, כְּדֵי לָחוּס עָלָיו, בַּהֲנִיחָם שֶׁהוּא
לֹא הִכִּיר אֶת גּוּפוֹ, וְכִי שׁוּם הַשְׁפָּעָה מִתְמַשֶּׁכֶת
לֹא תִּפְגַע בִּי הָעֲתִידָה לִחְיוֹת לְהַבָּא. מֵעוֹלָם לֹא סָלַחְתִּי
לְאִמִּי עַל פִּטְפּוּטֵנוּ טַנְדּוּ עַל לֹא כְלוּם עַד הַקֵּץ.
עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה אֲנִי לוֹבֶשֶׁת רְדִיד שָׁחוֹר, הַהוֹלֵם
אוֹתִי לְדַעְתִּי, אֵינִי מְסֻגֶּלֶת לָטוּס בְּלִי חָזוּת קָשָׁה, לְהֵרָדֵם
בְּצַד גֶּבֶר הֶעָלוּל לָלֶכֶת בְּלִי לוֹמַר שָׁלוֹם.
המשוררת האמריקנית ברברה גולדברג נולדה בווילמינגטון שבמדינת דלאוור להורים שהצליחו להימלט מהשואה בעור שיניהם. שלושה מקובצי שיריה ראו אור בתרגום לעברית, האחרון בהם, "משמרת לילה", לפני חמש שנים בהוצאת "קשב", והיא ביקרה בישראל פעמים מספר ואף השתתפה בעריכתן ובתרגומן של אנתולוגיות של שירה ישראלית חדשה שהופיעו בארה"ב. על רבים משיריה, בייחוד ה"משפחתיים" שבהם, מרחף מעין דוק אפל ולא פעם אווירתם מזכירה את סיפורי האחים גרים. בה בעת כתבה המשוררת והמסאית מיירה סקלרו ש"שירתה של ברברה גולדברג היא שירה נפלאה בחיותה... ותנו דעתכם באיזו מידה המודל המשוכלל להפליא של שירים אלה, שביסודו טמון המאבק העקשני נגד ההתאיינות, הוא מה שאנחנו מכנים בשם חיינו" (ההדגשה במקור).
מ"ד
כותר הוא כותר ולא כותרת
אהוד, שלום,
"הכותר שלמעלה אינו שלי," כותב משה דור באחד הקטעים שלו ב"חדשות בן עזר" [189], ומחטיא בכך את המכתב העיתי באחת הרעות החולות של העברית החדשנית.
המלה כותר נולדה כתרגום ל-title במובן מוגדר מאוד – פריט ברשימה קטלוגית שיש בה ספרים, חוברות, תדפיסים וכן הלאה. לא היתה ואין שום סיבה שהוא ידחק את רגלי הכותרת הישנה והטובה (שדור היה צריך להשתמש בה כיוון שהתייחס לכותרת של הקטע) ויחדל לשמש בתפקיד המקורי שלמענו נועד. אבל אחינו בני ישראל מתקשים כנראה להקפיד על דקויות וחושבים שכל חידוש שנועד לתרגם וריאנט – צריך להשתלט על כל הזירה. כך, למשל, מֵרב מחליף בהמון הזדמנויות את מרבית או את רוב במקום להישאר תרגום של מקסימום (והנייר והאוויר מוצפים בשטויות כמו "הוא זכה במרב הקולות – 26%"); הגילאים (שהם בני גיל כזה וכזה) הוציאו מכלל שימוש את הגילים; כולם מאזכרים ואיש כמעט אינו זוכר או מזכיר (ובקרוב יוחלף שמה של המושבה הוותיקה זיכרון יעקב לאזכרון יעקב). וכן הלאה וכן הלאה. אנא ממך, חזור לכותרת.
עמוס כרמל
האם יהיו ביקורים נוספים של טרימבולבר אצל החרא (שלא הביע אפילו חרטה)
לצורך זיון מָפְרֶה?
מומחים לזיון קובעים כי מאחר והחרא לא זיין אישה כבר אחת-עשרה שנים ואולי בכלל לא כי מרגלית האשכנזייה היפה הגאה הר-שפי לא נתנה לו מִטעמים דתיים (ובכלל לא עדתיים), שאחרת אולי היה נרגע ולא יורה בראש הממשלה – אזיי המומחים לזיון משערים שהחרא ודאי הפסיק לאונן שבועיים-שלושה לפני הביקור כדי לאגור זרע טרי, ואולי גם הורשה לאכול סחוג לא-אשכנזי לחיזוק – אזיי המומחים לזיון משערים שהיתה לו שפיכה מוקדמת מרוב התרגשות, אלא אם כן לזיין טרימבולבר זה כמו לזיין רבולבר, לא מזיז לך, והזין כן עמד לו ושפך הרבה בפנים אולי גם פעמיים (גם אם לא הגיע הכוז של טרימבולבר לאורגזמה, שזה לא חשוב אצל הדתיים וגם לא סגולה לפיריון) – אך גם אז המומחים לזיון חוששים שאין די בביקור האחד לשם הפרייה, אף כי חזקה על הטרימבולבר שטבלה וחיכתה שבעה נקיים עד שנקבע לה מועד הזיון כך שמבחינת הביציות זה היה בסדר – אבל המומחים לזיון חוששים שהנהלת בתי הסוהר, מדינת ישראל וההיסטוריה הישראלית המוכתמת זרע רוצח ייאלצו להעניק לחרא ולטרימבולבר עוד כמה ויעודי זיון בכלא עד אשר יובטח הריונה של הטרימבולבר אִימו של המשיח וגם אחרי שתהרה לא יזיק שישפוך החרא בכוז שלה בפנים עוד כמה פעמים כדי לחזק קדוש קטן העתיד להיוולד.
ולמה מוכתמת?
כי החרא הזה ולמיטב ידיעתנו גם איש ממשפחתו ומשותפיו לרצח – לא הביע עד היום חרטה על מעשיו אלא להיפך, הם עוד באים בטענות על קיפוח (שלא על רקע עדתי, כמובן).
ואגב, מניין ללריסה, אישה שהיתה נשואה ומגדלת ארבעה ילדים שלה, ולה גם בעל-לשעבר, ששמענו שגר עדיין בדירה הסמוכה לדירתה, מניין לה הכסף לכל מפעלותיה הפיריוניים והדירתיים? הרי לא סביר להניח שמרכז רבין לשלום תומך בה. אולי קרן הפונדקאיות של המשיח?
ואולי הביטוח הלאומי? בשבטי הבידואים בנגב נהוג לגרש אישה ולשאת חדשה וכך חי לו הגבר עם אשתו הנוכחית וכל גרושותיו ועשרות ילדיו תחת יריעת אוהל אחת המכסה לא פעם על בית בנוי היטב שניבנה בכספי קצבאות ילדים.
אלישע פורת
עלבונה של השירה העברית
עליבותם של משוררי העברית ושל השירה העברית היא כל כך גדולה, עד שאפשר, כנראה, לחבוט בהם מעל כל בימה, מעל כל פרסום. הנה סיפור קצר מאלה הימים:
בביוגרפיה של שלמה זלמן שוקן, "ספר המעשים", חיי זלמן שוקן, מאת אנתוני דוד, בתרגומו של אריה חשביה, שיצאה לאחרונה בהוצאת שוקן, חוטפת השירה העברית מכה הגונה.
בעמוד 77, בפרק החמישי הנקרא "יהודי חי", כותב אנתוני דוד, ומתרגם אריה חשביה:
"בהשפעת קסמו של בובר יצא ידיד קרוב של פרנץ קפקא, ג'רי [כך!!!] לנגר, לגליציה, כדי לראות במו עיניו את חיי החסידים ונעשה חסיד."
בקריאה ראשונה חושב הקורא: מיהו לכל הרוחות ידידו של קפקא שנקרא ג'רי? ורק במחשבה שנייה מסתבר לקורא שהמדובר במרדכי גיאורגו לאנגר, המשורר העברי, שהיה איזה זמן מקורב לקפקא. נגיד שאנתוני דוד מכיר את השירה העברית ואת משוררי העברית, ונגיד שאריה חשביה מכיר עוד יותר טוב, ונגיד שהעורך של הוצאת שוקן מכיר ויודע טוב משניהם את תולדות השירה העברית החדשה, מדוע לזלזל ככה בלאנגר ובקורא?
וכך גם במפתח – ג'רי לנגר! והרי במפתח היה אפשר להוסיף מילה או שתיים מיהו הבחורצ'יק המתקרא בלשון חבר'מנית כזו – ג'רי! נגיד – ג'רי הוא המשורר העברי גיאורגו – ירז'י בצ'כית, או יז'י – לנגר. אך לא, אין שום מילה גם במפתח, שתאיר את עיני הקורא הנבוך.
ליבי ליבי לדב סדן הגדול, שעשה יותר מאחרים למען לאנגר ושירתו. ליבי ליבי לד"ר מרים דרור, משוררת וחוקרת ספרות, שהקדישה שנים מחייה ללאנגר ולמהדורת שיריו "מעט צרי". וליבי ליבי למקבצי השירה ההומואית העברית החדשה, שרואים בלאנגר, וכנראה בצדק, משורר עברי ראשון למשוררים ההומואים.
השירה העברית והמשוררים העבריים הם כל כך בטלים ולא מוכרים, כל כך מזולזלים ולא חשובים, עד שבהינף מקלדת הופכים את מרדכי גיאורגו לאנגר לאיזה "ידיד" של קפקא, בחורצ'יק ששמו ג'רי. לא חבל??
תוכניות לזכרו של שמואל הופרט
ברשת א' של "קול ישראל" תשודרנה תוכניות אחדות לזכרו של שמואל הופרט:
ביום שני, 12.11, בשעה 14.45, ידבר אלכס זהבי על ספרו האחרון של שמואל הופרט, "קודקוד אש". הספר מתעד שיחות עם א"צ גרינברג ומפרש אותו.
ביום שבת, 12.2 בשעה 11.00, תשודר אחת מתוכניות "מילים שמנסות לגעת" שערך שמואל הופרט.
איליה בר זאב
עִיר-לֹא-עִיר
עוֹד מְעַט
וּבָאוּ סְעָרוֹת.
עָלִים מֻכֵּי-טֵרוּף,
פִּרְחֵי-מַיִם, בִּסְתָו
שֶׁל רְחוֹבוֹת נֶאֱבָדִים.
אֵד אֲדַמְדַּם בַּחַלוֹנוֹת-
עִיר-לֹא-עִיר,
קוֹלוֹת מִתְרַחֲקִים.
מִבַּעַד לַסְּדָקִים מַשִׁיב הָרוּחַ –
קוֹל הֲמוֹן הַגֶּשֶׁם.
ניו אורלינס. בסתיו 2005. השיטפון
.
אהוד בן עזר מחווה דיעה ועורך
מקבל לקריאה ולחוות דעת כתובה, תמורת תשלום קבוע מראש; אחרי מסירת חוות הדעת באה פגישת פנים-אל-פנים בבית קפה, לא לפני-כן. מדובר בכתבי יד של קובצי סיפורים, רומאנים וספרי ביוגראפיה ואוטוביוגראפיה עבריים בלבד. העריכה על קובצי וורד או כאלה שניתנים להמרה לוורד.
כמו כן מקבל בן עזר לעריכה כתבי יד [בקובצי וורד עברי, כנ"ל] שלאחר חוות-הדעת ניראים לו ראויים לעריכה ולהתקנה לדפוס. מחיר העריכה כולל גם ליווי הספר עד צאתו לאור בדפוס. עריכתו מקובלת על מרבית הוצאות הספרים בישראל (והוא מצידו מוכן לעבוד עם מרביתן, למעט שתיים או שלוש הוצאות קיקיוניות). התשלום מחציתו לפני תחילת העבודה ומחציתו עם מסירת הקובץ הערוך ומוכן לדפוס לידי המחבר, וזאת ללא קשר למועד צאתו של הספר בדפוס. מאחוריו של בן עזר ותק של עשרות ספרים שערך בתנאים אלה.
לפרטים: טל. 03-5228827 בשעות 10.00-13.00 או 17.00-20.00 או:
סופרים ועורכים ספרותיים, שרואים עצמם כשירים לעריכה, יכולים לפרסם עצמם חינם ב"חדשות בן עזר" בצירוף טלפון ו/או רק אי-מייל. רצוי לציין את התחום: פרוזה למבוגרים, לילדים ונוער, ארץ-ישראל, תחומי מדע והיסטוריה מוגדרים וכדומה. אנחנו ממליצים להתקשר ישירות בהסכם עם המחברים ולא עם הוצאות הספרים, כי הן משלמות דמי עריכה זעומים מאוד; וכן לקחת תמיד רק עריכה יסודית ולא להתפתות למונח – "עריכה קלה", כי ברוב המקרים צריך לה אותו זמן עבודה אבל השכר נמוך בהרבה.
שימני כחותם על ליבך
שיר אהבה קבלי מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
שימני כחותם על ליבך
ותפסיק לדחוף לי אצבעות בתחת
כשאני שוכבת עליך
אִם הציפורניים שלי שורטות אותך
פתח רגליך
הפִּיזָה שלך לא יתמוטט מזה
שאוויר חדרים חמוץ כיין
נושב בעכוזי הפעור לרווחה
רוכבת אני על במתי הזין
של היסוד הזיכרי
הפוּך אצלנו השפע מִמלכוּת השכינה
לא נוקבא דתהומה רבּא מִתחת אלא
ספירת הנקבה מזיינת משמיים
והזכָר טִיף אִין דְרֵער עמוק באדמה
ובשְׁנֵי הגבות החלחולות יוצרות קשר
שלךָ למחילות סמאל שלי למלאכיות עליון
כי העולם נוסד בידי אישה
מן העלייה הראשונה
יִדְל יִדְל וַה פַה מַה
יבוא דודי לגנו ויקטוף פרי מגדיו
כי עזה כמוות אהבה
קוּצֶ'נְיוּ פּוּצֶ'נְיוּ מוּצֶ'נְיוּ
שַׁק לי בתחת נראה אם תוכל
נובמבר 2006
ס. נידח: ביטנו המקרקרת של המנוח שמואל
מטיבעם של בני אדם שלעיתים ביטנם מקרקרת, ולמרבה הרעה דווקא כאשר אנחנו נמצאים בחבורה או בהרצאה, ונמנעים מלהפיח ואפילו מעט מאוויר המעיים המציקנו.
אמנם, כאשר הקירקור מתרחש במערכת העיכול בפומבי אזיי למזלנו איש מהסובבים אותנו אינו יודע בדיוק מאין הקול נובע, אבל כאשר המיסתורית יושבת לצידנו, היא מרעימה עלינו קולה בלחישת אזהרה:
"אולי תפסיק כבר?"
או – "אולי תלך לבית-שימוש?"
וככה כל היושבים סביב לומדים לדעת שבטננו היא שקירקרה ואז הקהל יכול להפיח הפלצות בנפש שוקטה ביודעו שהאחריות תיפול עלינו.
מנגד, אנחנו משתמשים גם בזוטות חיינו לכתיבת ספרינו הלא-חשובים שחלקם הגדול כבר נגרס, וככה תוכלו למצוא, אם תמצאו את הספר – את אירוע הקירקור בתיאור הרצאת דודי ההולל אלכס על התפוז, שנערכה בבית האיכר במושבה, כאשר ביטנו של אבי קירקרה, ומה אמרה לו בו-במקום אימי.
והנה – באחת הפעמים שבהן ידידנו שמואל הופרט המנוח, שעימו למדנו יחדיו באוניברסיטה הירושלמית לפני כארבעים וחמש שנה, ראיין אותנו באולפן לתוכנית הספרות של מדורו ב"קול ישראל", והוא היה מראיין מעולה – קירקרה לפתע ביטנו קירקור כדבעי וזאת במהלך דבריו שלו-עצמו.
למרבה הפלא נשמר קול הקירקור הממושך בהקלטה שגם שודרה, איננו זוכרים איזו תוכנית זו היתה, אבל מאחר שהשומעים עלולים לחשוב שביטננו היא שקירקרה באותו שידור, הננו להודיע כאן בפומבי כי הקירקור שהונצח בראיון הספרותי ההוא – הוא של ידידנו המנוח שמואל.
תגובה לתגובתו של אורי הייטנר [גיליון 189]
בעצם ימי הפינוי של ההתנחלויות מרצועת עזה,לא נורה אף פצמ"ר או טיל לעבר היישובים וכוחות המשטרה וצה"ל שהיו בשטח.
אני מציע לאורי הייטנר להיות זהיר יותר בתגובותיו.
רון וייס
רמת-גן
ההיסטוריון ד"ר יפתח הגלעדי:
יש פתרון לבעיית הקסאמים בדרום הנגב ובשדרות!
ההיסטוריון ד"ר יפתח הגלעדי, מאוניברסיטת בת-שלמה רבתי, בראיון בזק ל"חדשות בן עזר" בעקבות מותם של אזרחים פלסטינים כתוצאה מלוחמת צה"ל שבאה למנוע מותם של אזרחים ישראליים: "על ישראל להפסיק מיד כל פעילות צבאית ברצועת עזה וכמובן גם בדרום-לבנון. יש לפנות בתוך חודשיים את כל התושבים היהודים של דרום הנגב, שדרות ואשקלון – צפונה, וליישבם מחדש במרחבי גוש דן וחיריה, אך לא צפונה מדי כדי שלא ייכנסו לטווח הקטיושות של החיזבאללה מדרום-לבנון. רק כך ייפסק רצח-העם שעושה צה"ל יום ולילה באזרחיה החפים מפשע של רצועת עזה, ואילו הקסאמים הבודדים שיישלחו מהרצועה בידי קיצונים כבר לא ימצאו יהודים באזורי נפילתם, ממש כמו באזורי ההתנתקות ברצועה עצמה!
אסור לישראל לפגוע בזכותם של הפלסטינים, כמו בזכותם של לוחמי החיזבאללה וכל עם הלוחם על חירותו בנוסח המזרח התיכון – זכות לשים אזרחים, נשים וילדים, על מצבורי פצצות ובתוך אזורי שיגור טילים – כדי שייהרגו בפעולות המנע של גֵ'יש אישראיל וישחירו כַּהוגן את שם ישראל הרוצחת, בתקשורת העולמית והישראלית! ומצד שני עלינו לכפוף את ראשינו בענווה ולקבל בהכנעה וברוח טובה את העובדה שבגלל הכיבוש יהרגו בנו הערבים מפעם לפעם, ובייחוד אחרי מעשי הרג זוועתיים שאנחנו עושים בהם כמו טבח המתפללים בחג הפסח בנתניה."
אזהרה: תל-אביב תיהרס לקראת יובלה המאה
בשנת 2009!
אם לא תיפול עליה קודם פצצה גרעינית איראנית, ולא יהרסוה טילים משופרים שיישלחו מהגדה מעל פתח-תקווה, בני ברק ורמת גן, ומצפון הרצועה מעל אשדוד ואשקלון – תיהרס תל-אביב על ידי העירייה הסהרורית וראש העיר העומד כיום בראשה ובידי חבורת אינטרסנטים שכנראה מושכת אותם באף עד כי אזל מפרנסיה כליל השכל הישר.
כך, במקומות המרכזיים הבאים, יהיו בורות עמוקים, עיי חורבות, עגורנים מושבתים, פיגורי "בנייה" ענקיים וגירעון שיביא את העירייה לפשיטת יד ורגל:
מגרש החנייה בין בניין "הבימה" להיכל התרבות.
היכל התרבות והקניון שאמור לקום במקומו.
בניין תיאטרון "הבימה"
גן יעקב
כיכר רבין
האקוסטיקה של היכל התרבות ז"ל
לעומת זאת יישאר על מכונו ללא שיפוצים בניין העירייה המכוער והמתפורר, שמאז הוסרו מחזיתו מחיצות הבטון המקוריות מחמת סכנת נפשות – לא נמצא להן שום פתרון אדריכלי, וכן יישארו במצבם ההרוס כיכר אתרים הנטושה ובה ה"קולוסיאום", הדולפינריום, ויישובי צפון הארץ שהופצצו במלחמת לבנון השנייה ויופצצו עד 2009 גם בשלישית וברביעית – ואשר את הכספים הציבוריים והתרומות, שמבזבזת העירייה על שיפוץ מה שלא נחוץ – היה צריך להעביר לשיקומם ולהקמת מיבנים מוגנים בכל שטחי השיפוט שלהם.
מצעד ענווה
יום שישי 10.11, בשעה 12:00
נצעד כדי להפגין את החופש שלי להיות מי שאני ואת החובה לקבל את הזולת כמו שהוא. נצעד כדי לנסות לראות האם ישנה דרך אחרת לחיות כאן יחד. נצעד כדי לחפש את האיזון בין חופש הביטוי לבין כבוד הדדי. הצעדה תצא מבית ביאליק אל הרבנות הראשית, דרך כיכר רבין. לצעדה מוזמנים כולם! הצועדים מוזמנים להביא דגל לבן!
[ההודעה באה ללא פרטים מזהים והיא מובאת שלא על אחריות המערכת]
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,242 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
חינם למשלוח בקובצי וורד
סופר נידח מר א. בן עזר יְמֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר" מראשיתן, כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, חינם, וכן:
* "50 שירי מתבגרים" (בקובץ וורד אחד הנוסח השלם והמנוקד של הספר שהופיע בשנת 1987 ואזל, אך ללא האיורים של דני קרמן). חינם.
* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד). חינם.
* "והארץ תרעד" (פרקים ראשונים מרומאן היסטורי ארצישראלי שכתיבתו טרם הסתיימה והוא כולל גם את מחזור הסיפורים "אפרת" המתרחש בצפת בשנים 1834 ו-1837. פורסם בהמשכים ב"חדשות בן עזר"). חינם.
* "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005). חינם.
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי). חינם.
* "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי ההולך ונכתב). חינם.
* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968). חינם.
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות). חינם.
* "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990). חינם.
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו). חינם.
* "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא של החוברת). חינם.
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"). חינם.
* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר). חינם.
* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה). חינם.
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000. חינם.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית). חינם.
* "הילדה מן הים" (ספר מצוייר לילדים, הקיבוץ המאוחד, 1966, 2005. באי-מייל יישלח רק הטקסט כשהוא בלתי-מנוקד, וללא ציוריה היפים של גיל-לי אלון קוריאל). חינם.
* חיימקה שפינוזה: "ספר השירים של לוטש מילים". חינם.
* שמאי גולן, "פרקי ביוגראפיה" (ונספח ביו-ביבליוגראפי מפורט מתוך כתב-העת "אפיריון"). חינם.
* אברהם יצחק איזנברג, "המתנכרה", חיבור מקורי, פלונסק תרע"ב, 1912. (הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. כתב-היד של סיפורו הגנוז נמצא בידי בתו אורה איזנברג-שטרנאו]. חינם.
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור). חינם.
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר. חינם.
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם. חינם.
* תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד. חינם.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום: ספרים, תקליטורים
תקליטור 150 הגיליונות הראשונים (2005-2006) של "חדשות בן עזר", כל חמישים גיליונות בקובץ נפרד, 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב, עם שקפים
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
ספרים
ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים, וגם יותר מאחד,
חינם או בתשלום, כולל דמי המשלוח בדואר,
וחלקם בפנייה ישירה להוצאת הספרים או בחנויות
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן על אהבה לסבתא, בת ונכדה). יישלח חינם לכל דורש.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן ניקנוקים מזעזע). יישלח חינם לכל דורש.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים, מכות וזיונים במושבה הראשונה). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון לא-שגרתי ביצירתו, בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25". 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (509 עמ', כולל שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה). 40 ₪.
* "הילדה מן הים", הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ההדפסה החדשה של הספר עם ציוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל. אפשר לקנות ולהזמין את הספר בכל חנויות הספרים או בהוצאה, טל. 03-5785810, במחיר מומלץ של 49 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). אפשר להזמינו בחנויות או לקנותו אצל המו"ל אסטרולוג, טל.03-9190957. פקס 03-9190958.
* "אלבום נחום גוטמן" בעריכת אהוד בן עזר. ספר מתנה ותיק הנמכר במאות עותקים מדי שנה בהוצאת מודן במחיר 140 ₪ לערך. ניתן להשיגו או להזמינו בכל חנויות הספרים המובחרות בארץ.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל