| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 191 + ההודעה על פרס ראש הממשלה
תל אביב, יום שני, כ"ב בחשוון תשס"ז, 13 בנובמבר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: פרופ' עוז אלמוג: "נאום גרוסמן הוא יותר ממטופש. הוא כמעט בלתי מוסרי!"
ג'ק גילברט: תקציר בשביל הסניגוריה (שיר בתרגום משה דור)
יוסי גמזו: כָּל הַנְכָלִים (שיר סאטירי)
בלפור חקק: על שמואל הופרט המנוח
דן בן מרים: "יהודה אטלס הוא איש נאור, בתנאי אחד – שכל מה שייאמר יהיה דברים המתאימים לו ולהשקפותיו!"
אליזבטה פטקנהוייר: יודָה אטלס ויפיפות הנפש
דודי בן עמי: קִבְרוֹ שֶׁלֹא רָאִיתִי / רוֹמַנְסָה לִפְדֶרִיקוֹ גָּרְסִיָה לוֹרְקָה
שוד ושבר באולמות השמחות – ח"כ שטייניץ מחייבם בחוק שלא להרעיש!
ד"ר משה גרנות: בשולי החוק על הטרדה מינית (טקסט מרגיז גְברוֹת)
אהוד בן עזר: לא זכינו בחסדיה של הגברת הַבּוּרָה אבירמה גולן
צהריים קלים לשניים בעסקית אחת פלוס, ב"אָמוֹרֶה מִיוֹ", ב-120 שקלים
הבשורה הטובה: אין צורך בפצצה גרעינית כדי להשמיד את ישראל, אנחנו בעצמנו נעשה את המלאכה!
חדשות מישיבה-של-מעלה: רא"ל יצחק רבין פורש מצה"ל בעקבות מחדלי מלחמת יוני 67'!
פרופ' עוז אלמוג: "נאום גרוסמן הוא יותר ממטופש.
הוא כמעט בלתי מוסרי!"
אהוד היקר,
כידוע, אין תופסים אדם בשעת צערו, אבל מה לעשות והנאום של דוד גרוסמן אכן היה מטופש. גם אני ביקרתי את דבריו ונימקתי את ביקורתי הלגיטימית בכלי התקשורת השונים ("מעריב", "קול ישראל" ועוד). ובעצם לא צריך להיות חכם גדול (וגם לא איש ימין!) כדי להבין את הכשל בדבריו. אדרבא, זה זועק לשמיים. לכן, צר לי על תגובתו של יהודה אטלס. כל כך חבל שאיש עם חוש הומור עדין וייחודי מגיב בצורה כל כך מתלהמת ומלאה בפאתוס מגוחך. אנשי שמאל דוגמאטיים כמוהו וכמו גרוסמן משדרים מצוקה, בבחינת: אל תבלבלו אותי עם העובדות ואם בכל זאת תבלבלו – לכו לעזאזל.
מעבר לכך יש הסבר פסיכו-סוציולוגי עמוק יותר לתגובה של גרוסמן ודומיו. בעולם היהודו-נוצרי התפתחה התפישה שבכוחו של האדם לשנות את המציאות. על פי תפישה זו מקורו של הפתרון לבעייה הוא פנימי (בפסיכולוגיה זה מכונה "ייחוס פנימי"). זהו עיקרון נפלא שהוליך את המערב להשגים גדולים (זו גם הסיבה לכך שהעולם המוסלמי, המתאפיין ב"ייחוס חיצוני", נשאר תקוע). הבעייה שישנם לא מעט "אינטלקטואלים" מערביים שלקחו את העיקרון הזה עד כדי אבסורד. הם כל כך כמהים לשנות ולהשתנות עד שהם דופקים את הראש בקיר. הם מסרבים לקבל עובדת חיים פשוטה: לעיתים הפתרון אינו בידיך אלא במשהו חיצוני לך. במצב זה עליך להמתין בסבלנות שהשינוי המיוחל בוא יבוא (נכון, לרבים אין את הסבלנות הזאת).
מה לא ניסינו עם הערבים? חתמנו הסכם שלום עם מצרים וקיבלנו הסתה אנטישמית פרועה בעיתונות המצרית. חתמנו הסכם אוסלו עם הפלשתינאים וקיבלנו מאות פיגועים. יצאנו מלבנון והתייצבנו מעבר לקו הגבול שהאו"ם שרטט, ומה קיבלנו? חטיפות ומטר קטיושות. עקרנו יישובים בדרום והתנתקנו מעזה (וזה, כזכור, לא היה קל) וקיבלנו ברד של קאסמים. הושטנו יד לאבו מאזן וקיבלנו את עליית החמאס (שמכריז בגלוי על רצונו להכחיד את מדינת ישראל). נכון, אנחנו לא נקיים מעוונות, וחטאנו לא אחת (התנחלויות, אלימות מופרזת, התגרות וכדומה). אבל בסופו של דבר, הן ממשלות הימין והן ממשלות השמאל בישראל אימצו את עיקרון הפשרה וחתרו בכנות למשא ומתן (למעשה הן הוכוונו על ידי האליטה המשכילה שרתמה את דעת הקהל באמצעות סקרים, מאמרים וכתבות).
האליטה המשכילה, ובראשה התקשורת, לא פסקה מלהכשיר את לבבות הציבור הישראלי לקבלת השכנים, ולחמה בקיצוניים (אולי לא בתקיפות ובנחישות הראויות, אבל ללא ספק מתוך תחושה של הרחבת מצע הסובלנות). אצל הערבים זה מעולם לא קרה. מעולם לא!
לכן, נאום כמו זה של גרוסמן, אחרי מלחמת לבנון השנייה ובזמן שהקסאמים ממשיכים לנחות בשדרות, הוא יותר ממטופש. הוא כמעט בלתי מוסרי. ולא רק שהוא לא תורם לשמאל האמיתי (שאיתו אני מזדהה) – הוא מחליש ומבודד אותו.
שלך
עוז אלמוג
נ.ב.
מסור נשיקה ליורם קניוק. הוא מענטש שניחן ביושרה נדירה במקומותינו.
ג'ק גילברט
תקציר בשביל הסניגוריה
תירגם מאנגלית משה דור
צַעַר בְּכָל מָקוֹם. טֶבַח בְּכָל מָקוֹם. אִם תִּינוֹקוֹת
אֵינָם רְעֵבִים בְּמָקוֹם כָּלְשֶׁהוּ, הֵם רְעֵבִים
בְּמָקוֹם אַחֵר. עִם זְבוּבִים בִּנְחִירֵיהֶם.
אֲבָל אָנוּ נֶהֱנִים מֵחַיֵּינוּ מִפְּנֵי שֶׁזֶּה רְצוֹן אֱלֹהִים.
אַחֶרֶת לֹא הָיְתָה יְצִירַת הַבְּקָרִים שֶׁבְּטֶרֶם שַׁחַר קַיִץ
מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת שֶׁכָּזֹאת. עִצּוּבוֹ שֶׁל הַטִּיגְרִיס הַבֶּנְגָּלִי
לֹא הָיָה כֹּה צוֹלֵחַ, מַמָּשׁ נֵס מִן הַשָּׁמַיִם. הַנָּשִׁים הָעֲנִיּוֹת
לְיַד הַמַּעְיָן צוֹחֲקוֹת יַחְדָּיו בֵּין הַסֵּבֶל שֶׁבּוֹ
כְּבָר נִתְנַסּוּ וּבֵין אֵימַת הֶעָתִיד לָבוֹא, מְחַיְּכוֹת
וְצוֹחֲקוֹת בְּעוֹד מִישֶׁהוּ
בַּכְּפָר חוֹלֶה אָנוּשׁ. בְּכָל יוֹם וָיוֹם
בּוֹקֵעַ צְחוֹק בָּרְחוֹבוֹת הַנּוֹרָאִים שֶׁל כַּלְכּוּתָה,
וְהַנָּשִׁים צוֹחֲקוֹת בַּכְּלוּבִים שֶׁל בּוֹמְבֵּיי.
אִם נִתְכַּחֵשׁ לְאָשְׁרֵנוּ, נִתְנַגֵּד לְקוֹרַת רוּחֵנוּ,
אוֹ אָז נִגְרַע מֵחֲשִׁיבוּת מַחֲסוֹרָן.
שׂוּמָה עָלֵינוּ לְהִסְתַּכֵּן בַּהֲנָאָה. יֵשׁ בִּיכָלְתֵּנוּ לְהִתְקַיֵּם בְּלִי עֹנֶג,
אַךְ לֹא בְּלִי הֲנָאָה, בְּלֹא תַּעֲנוּג. מִן הַהֶכְרֵחַ שֶׁתִּהְיֶה
לָנוּ הָעַקְשָׁנוּת לְקַבֵּל אֶת שִׂמְחָתֵנוּ בַּכִּבְשָׁן
הָאַכְזָרִי שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה. לַעֲשׂוֹת אֶת הָעָוֶל לַמּוֹדֵד
הַיָּחִיד שֶׁל תְּשׂוּמֶת לִבֵּנוּ מַשְׁמַע לְהַלֵּל אֶת הַשָּׂטָן.
אִם נִגְזַר עַל הַקַּטָּר שֶׁל אֱלֹהִים לִדְרֹס אוֹתָנוּ,
מִן הָרָאוּי שֶׁנַּכִּיר תּוֹדָה עַל תַּעֲצוּמוֹת הַקֵּץ.
אֲנַחְנוּ נִצָּבִים שֵׁנִית עַל חַרְטוּמָהּ שֶׁל סְפִינָה קְטַנָּה
שֶׁעָגְנָה מְאֻחָר בַּלַּיְלָה בַּנָּמֵל הַזָּעִיר
וּמַשְׁקִיפִים עַל הָאִי הַנִּרְדָּם: הַשֶּׁטַח שֶׁלְּיַד הַמַּיִם
מֻרְכָּב מִשְּׁלֹשָׁה בָּתֵּי-קָפֶה שֶׁתְּרִיסֵיהֶם מֻגָּפִים וּפָנַס-לַיְלָה
חָשׂוּף יָחִיד שֶׁדּוֹלֵק. שְׁמִיעַת קוֹלָם הַקָּלוּשׁ שֶׁל הַמְּשׁוֹטִים
בַּדְּמָמָה בְּעוֹד סִירָה מְגִיחָה לְאִטָּהּ הַחוּצָה וְאָז חוֹזֶרֶת
שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל שְׁנוֹת הַצַּעַר הַמְּמַשְׁמְשׁוֹת וּבָאוֹת.
באחד מטוריי האחרונים נדרשתי למשורר האמריקני הגדול ג'ק גילברט, לרגל קריאה משיריו בספריית הקונגרס בוושינגטון הבירה. החלטתי להקדיש את הטור הנוכחי לשיר נפלא מתוך סיפרו האחרון "סירוב לשמי עליון" שראה אור אשתקד. אתם, קוראיי הנאמנים, ודאי תסכימו אתי שקריאת שירה מעולה עדיפה על עיסוק מרגיז ומחליא בתועבות היומיום. עד מה צדק המשורר המנוח ג'יימס דיקי כשכתב על גילברט ש"הוא פורש למחוזות פנימיים יותר מן המקום שבטוח לבקר בו; מתוך אותן דממה והתהדקות נוראות, הוא מחזיר לנו שירים של חמלה פראית. גילברט נמנה עם הנדירים שביצורים: משורר נחוץ, המלמד אותנו לא רק כיצד לחיות אלא גם כיצד למות באופן יצירתי, ובמלוא המשמעות הכרוכה בכך".
אגב, בשורות השישית והשביעית של השיר מזכיר גילברט את "הטיגריס הבנגלי". אלה מכם הסמוכים לשולחנה של השירה האנגלית בוודאי יזהו את הרמז: "הטיגריס", שירו המפורסם של ויליאם בלייק, שנכתב לפני מאתיים ושתים עשרה שנים (!) גילברט מרתק איפוא שתי חוליות בשלשלת הזהב הלשונית והתרבותית של השירה האנגלו-אמריקנית. שניהם, המשורר האמריקני המודרני והמשורר האנגלי מן המחצית השניה של המאה השמונה-עשרה וראשית המאה התשע-עשרה, שותפים הן ברגישות לסבל האנושי והן לנחישות האף-על-פי-כן של קיום האדם לדורותיו.
מ"ד
יוסי גמזו
כָּל הַנְכָלִים
"לפעמים אין בּיטוּי בּמילים וצריך האדם לזעוק"
(אוּרי צבי גרינבּרג: "אנקריאון על קוטב העיצבון")
כָּל הַנְּכָלִים הֹלְכִים אֶל הָעָם וְהָעָם אֵינֶנּוּ מָלֵא
וְהָאָרֶץ בּוֹאֶשֶת וְעוֹד אַרְבָּעִים יְמֵי סְחִי וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת
אַךְ פּוֹמְפֵּיאָה עוֹצֶמֶת עֵינַיִם סוּמוֹת, זְחוּחַת-לֵב מִלִּרְאוֹת אֶת הַוֶּזוּף
הַמוֹנֶה בִּסְפִירָה לְאָחוֹר כִּפְצָצָה מְתַקְתֶּקֶת תְּקֵל וּפַרְסִין.
לֵיל גִּלוּפִין עַל הַוִּילוֹת שֶל סְדֹם וְהַפֶּנְטְהַאוּזִים שֶל עֲמֹרָה,
לֵיל עַלָא פַּאטָה וּסְמוֹךְ וְ-don’t worry be happy עַל רֶכֶס חִירִיָה,
לֹא בָּא עוֹד כַּבֹּשֶֹם הַזֶּה: בְּמַדַּד-הַשְּחִיתוּת שֶפֻּרְסַם הַשָּבוּעַ
עוֹלָה יִשְֹרָאֵל בְּהַרְבֵּה אַף עַל דֶנְמַרְק
שֶמַּשֶּהוּ רָקוּב בָּהּ, כִּדְבַר "הַמְלֶט", אַף כִּי לֹא
מַגִּיעַ לְאוֹתָם שִֹיאִים אוֹלִימְפִּיִים שֶלָּנוּ
בִּסְפּוֹרְט תְּרוּמוֹת הַפְּרַיְמֶרִיז הָאָץ מִן הוֹן לַהוֹן,
מֵהוֹן הַמִּילְיַארְדֶרִים לָעַסְקָן הַמִּדַּרְדֵּר עִם
תְּרוֹם-בּוֹזָה מוּסָרִית זוֹ בָּהּ רָמַת מִדּוֹתֵיהֶם
הַתְּרוּמִיּוֹת שֶל הַתּוֹרֵם וְהַמֻּתְרָם גַּם יַחַד
חוֹשְֹפוֹת כְּשֶקֶף-רֶנְטְגֶּן אֶת לִקּוּי מְאוֹרוֹתָיו
שֶל קַרְנָבָל הַשֹּחַד, הַבַּקְשִיש וְהַקּוֹמְבִּינָה
שֶל שְנוֹר לִי וְאֶשְנוֹר לְךָ כִּי אֵין תְּרוּמוֹת-חִנָּם.
אִלּוּ הָיוּ כָּל נִדְרֵי-הַבְּחִירוֹת שֶל מְאוֹת נִדְחַ"כֵּינוּ יַמִּים פֹּה,
לֹא יַמֵּי-מַיִם כִּי אִם יַמֵּי-דְיוֹ, וְאַגְמֵי בִּרְבּוּרָם – קֻלְמוֹסִים
אֵין לְשָעֵר, כַּכָּתוּב בְּמַסֶּכֶת שַבָּת, כִּי הָיוּ מַסְפִּיקִים כְּבָר
שֶפַע הַדְּיוֹ וְאִינְפְלַצְיַת הַבְּלוֹפִים לִכְתֹּב כָּאן עַל סֵפֶר אֶת מַה
שֶּקּוֹרֵאת הַמִּשְנָה "חֲלָלָהּ שֶל רָשוּת"
אַף כִּי כָּאן זֶהוּ חָלָל שוֹנֶה מְאֹד, שֶכֻּלּוֹ וַאקוּם,
וַאקוּם הַסְּפִּין, הַדָּאוִּין וְהַחַארְטָה שֶל כָּל תַּחְמָנֵי הַקּוֹמְבִּינוֹת,
כָּל מַנְפִּיקֵי יַלְקוּטֵי הַכְּזָבִים שֶתָּמִיד שִֹחֲקוּ אוֹתָהּ פִיקְס,
שֶשָּפְכוּ דִּמְעוֹת-תַּנִּין עַל הַזְּקֵנָה בְּנַהֲרִיָּה
הַתְּקוּעָה בְּמִסְדְּרוֹן בֵּית-הַחוֹלִים, וְשֶבִּקְּשוּ
אֶת אוֹתָהּ סְלִיחַת-צְבִיעוּת שֶתַּכְלִיתָהּ גְלוּיָה לָעַיִן
מִמְּקֻפְּחֵי עֲדוֹת מִזְרָח שֶלֹּא הִצְבִּיעוּ בַּעֲדָם
חֵרֶף כָּל פִבְּרוּק אֶמְפַּתְיָה לִדְפוּקָיו שֶל קַו הָעֹנִי
וְשִפְעַת הַבְטָחוֹת-שָוְא שֶמַּנְגְּנוֹן-הַשְהָיָתָן
מְתֻזְמָּן הֲרֵי מֵרֹאש רַק עַד שְעַת סְגִירַת הַקַּלְפִּי
בִּמְדִינָה שֶבָּהּ הַצִּינִיּוּת חוֹגֶגֶת אֶת חַגָּם
שֶל שְטָרוֹת לְלֹא כִּסּוּי, שֶל מַגֵּפַת אוֹפּוֹרְטוּנִיזְם,
שֶל סְפִינָה בְּלִי קַבַּרְנִיט וְהַנְהָגָה בְּלִי מַנְהִיגוּת
וְשֶל נֶגַע חֶסְרוֹנָהּ שֶל הַבּוּשָה הַמִּינִימָלִית
לְהַבִּיט בְּעֵינֵיהֶם שֶל כָּל הַפְרַאיֶרִים בַּדָּם
שֶזְּמַן רָב מִדַּי עוֹבְדִים כְּבָר עֲלֵיהֶם פֹּה בָּעֵינַיִם
טַפִּילָיו שֶל הַמִּמְסָד שֶרִקְבוֹנוֹ חָשֹוּף לַכֹּל.
צֵא וְהַשְוֵה: הַשָֹּרִים, מַשְֹכֻּרְתָּם וְאֶשְ"לָם מִתְרַבִּים כְּאָמֶבּוֹת
וְתַחַת הַגֶּשֶר, בְּצֵל קַו-הָעֹנִי, קוֹפֵא הַקְּלוֹשָר הָעִבְרִי.
"פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְ-דַּת אָבוֹת," הוּא רוֹקֵק
מֵרֵאָה שְחוּפַת-כְּפוֹר, מְדַמֶּמֶת,
"תִּתְגַּשֵּמְנָּה, טוֹבַארִישְצִ'י, כָּל הַתִּקְווֹת. אִם מוֹלֶדֶת הִיא אִמָּא אָז זֹאת
אִמָּא חוֹרֶגֶת מְאֹד." שֻלְחָנוֹ הֶעָרוּךְ שֶל הָרַב יוֹסֵף קַארוֹ
הוּמַר זֶה לֹא כְּבָר בַּשֻּלְחָן הָאָרֹךְ, הַגָּדֵל וּמוֹסִיף לְאָרְכּוֹ
בֹּקֶר בְּבֹקֶר עוֹד מֶטֶר, עוֹד שַֹר, עוֹד כִּסֵּא, עוֹד תַּקְצִיב לְמֶמְשֶלֶת
טוֹבוֹת-הַהוֹנָאָה שֶל הַפִּימוֹת וְשֶל הַכֶּסֶל,
בּוּלִימְיַת הַהַב-הַב שֶל עֲלוּקוֹת הַנּוּבוֹרִיש –
אַךְ וִיקִי אַרְבִּיב בְּגִבְעַת-הַמָּטוֹס מַבִּיטָה בַּתִּקְרָה הַדּוֹלֶפֶת
אֶל תּוֹךְ קָרָוַן-הַחֶרְפָּה פֶּן תִּפְגֹּש בְּעֵינֵי תִּינוֹקָהּ הַמֻּרְעָב
וְעַלִי מַנְסוּר, בְּחַגְוֵי מְעָרוֹת מַעֲלֵה-אֲדֻמִּים, כָּל שָבוּעַ
זוֹכֶה לְצַוֵּי-הַגֵּרוּש מוּל רוֹבֵי-הַגָּלִיל הַשְּלוּפִים כְּמוֹ אֵימֵי
מְצוֹד הָעוֹבְדִים הַזָּרִים, קָרְבְּנוֹת הַנִּצּוּל הַמַּחְפִּיר וְהָעֹשֶק
בְּאֶרֶץ הָעוֹר לַגּוֹיִים, אוֹתוֹ עוֹר שֶפּוֹשְטִים לָהֶם כָּאן. רַק הַשֶֹּה
פּוֹעֶה אֶת מְשַל הַכִּבְשָֹה וְהָרָש, שֶהֲרֵי בְּיָמֵינוּ הָאֵלֶּה
אֵין מֶלֶךְ בִּקְהַל יִשְֹרָאֵל וְכָל אִיש הַיָּשָר בְּעֵינָיו יַעֲשֶֹה.
רֵיחַ נִיחוֹחַ נִשָֹּא מִקָּרְבַּן הַתָּמִיד בֵּין קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ,
רֵיחַ שְֹרֵפַת הַצְּמִיגִים בִּשְֹדֵרוֹת, אֳפָקִים וְקִרְיַת-מַלְאָכִי:
קָרְבַּן הַתָּמִיד הוּא תָמִיד גַּם קָרְבַּן הַתָּמִים הַמֻּשְלָךְ מִן הַקַּלְפִּי
יָשָר לַלִּשְכָּה כְּמוֹ בּוּזַגְלוֹ הַנֶּעבֶּעךְ בְּאֶרֶץ הַבְּחִירָה וְהַבְּכִי-רַע וְהַבְּחִירוֹת.
בְּעַגַ'מִי וְג'וֹאָרִיש פּוֹרְחִים פִּרְחֵי הָרֹעַ
לֹא שֶל בּוֹדְלֶר, שֶל אַלְפֵי מֻפְקְרֵי הַזְנָחַת הַמִּמְשָל-הַמִּפְשָל
שֶאֵין בֵּין שְחִיתוּת צַד שְֹמֹאלוֹ לְעַוְלוֹת יְמִינוֹ אֶלָּא תַג-הַפָסָאדָה
שֶכָּאן וְגַם שָם זֶה שָנִים שֶאֵינֶנּוּ מֵעִיד כְּבָר עַל טִיב הַמּוּצָר
אִם שֶל תְּנוּעַת עֲבוֹדָה מִסְתָּאֶבֶת-לָדַעַת שֶאִלּוּ יָצְאוּ כָּאן
בֶּרְל, אַרְלוֹזוֹרוֹב, בִּיגִ'י וְשוּת' מִקִּבְרָם וְחָזוּ בִּקְלוֹנָהּ
וּסְחִי תַזְנוּנֶיהָ הָיוּ כְּבָר מֵתִים לֹא רַק פַּעַם כִּי אִם פַּעֲמַיִם
לֹא מֵזִּקְנָה אוֹ מֵחֹלִי אוֹ רֶצַח כִּי אִם מֵעָצְמַת הַכְּלִמָּה;
וְאִם שֶל יוֹרְשֵי זַ'בּוֹטִינְסְקִי שֶאִלּוּ הֵעִיף בָּהֶם זַ'בּוֹ רַק עַיִן
כָּאן, מוּל בְּלוֹאֵי הֶ"הָדָר" הַמָּרוּט שֶלָּהֶם כְּמִין שְמַאטֶע – הָיָה
אוֹמֵר וַדַּאי עַל גֹּב שֶל רִקָּבוֹן וְשֶל עָפָר זֶה
כִּי שְתֵּי גָּדוֹת לַפְיַאסְקוֹ, זוֹ שֶלָּנוּ, זוֹ גַם כֵּן...
מוֹת הָאִידֵיאוֹלוֹגְיָה הוּא נִצְּחוֹן הַכִּסְּאוֹלוֹגְיָה,
לְשוּם פְּרִינְצִיפּ אֵין עֵרֶךְ אַךְ כָּל שַֹר יֵש לוֹ מְחִיר.
בְּחוֹף תֵּל-בָּרוּךְ מַפְגִּינוֹת הַזּוֹנוֹת וְתוֹבְעוֹת אַפְלָיָה מְתַקֶּנֶת
כְּנֶגֶד אוֹתָהּ תַחֲרוּת לֹא הוֹגֶנֶת שֶבָּהּ מַקְיָבֶלִים קְטַנִּים
פּוֹשְֹקִים כִּקְדֵשוֹת, בִּמְחִירִים מוּזָלִים, אֶת הָרֶגֶל וְגַם אֶת הַדֶּגֶל
לְכָל הַמַּבְטִיחַ בֵּין פְרָאזוֹת-הַטִּיחַ כִּסֵּא אוֹ אֲפִלּוּ שְרַפְרַף.
מַה שֶכָּתַב יְהוּדָה הַלֵּוִי ("כּוּזָרִי", פֶּרֶק ד', כ"ג)
בִּדְבַר כָּל הַבְלֵי לְחָשִים וּקְמֵיעוֹת שֶל הוֹפְכֵי הַתּוֹרָה לִסְחוֹרָה
נִכְתַּב כַּיָּדוּעַ בִּימֵי הַבֵּינַיִם אַךְ אֵלֶּה עֲדַיִן בְּתֹקֶף
גַּם בִּזְמַנֵּנוּ בּוֹ דַּת יִשְֹרָאֵל הִיא קַרְדֹּם שֶשְֹּכָרוֹ בְּצִדּוֹ
לְכָל עוֹשֵֹי הוֹן מִנֵּרוֹת מֻדְלָקִים, מִקִּבְרוֹת צַדִּיקִים, מִבּוּרוּת עַם הָאָרֶץ,
מִכָּל לַהֲטוּטֵי שַרְלָטָנֵי הַהוֹקוּס-פּוֹקוּס
שֶאֵין הֶבְדֵּל בֵּינָם לַשְּוִינְדְלֶרַי הַחִלּוֹנִי
כּוֹלֵל שְתַמְּטָנֵי תּוֹרָתָם פְּטוֹרָתָם הָעוֹבְרִים עַל הַצִּווּי הַמְּפֹרָש ("סוֹטָה" ח, ז)
לְפִיו בְּמִלְחֲמוֹת-מִצְוָה יוֹצְאִין סוֹפְסוֹף אֲפִלּוּ
חָתָן מִתּוֹךְ חַדְרוֹ וְהַכַּלָּה מֵחֻפָּתָהּ.
דַּסַא טָקֶלֶה עָלָה מֵאֶתְיוֹפְּיָה שֶבָּהּ, הֲלוּמַת גַּעְגּוּעַ,
חָלְמָה עֲדָתוֹ זֶה מֵאוֹת בַּשָּנִים עַל צִיּוֹן שֶל חָלָב וְשֶל דְּבַש.
עַכְשָיו, מְרֻחָק מֵאִמּוֹ הַשְּרוּיָה בְּשִכּוּן מִתְפּוֹרֵר בִּבְאֵר-שֶבַע,
בִּשְעַת שְמִירַת-לַיְלָה בִּבְסִיס חֵיל-הַקֶּשֶר אֵי שָם, בֵּין חוֹלוֹת הַדָּרוֹם,
מוֹחֶה הוּא דִמְעָה וְאַחַר שֶטִּרְטֵר אוֹתוֹ כְּבוֹד הָרָסָ"ר, יוֹרָם צְפוֹנִי,
שָעוֹת, בְּאִישִית וּצְמוּדָה וְלוֹחֶצֶת ("קוּם פֹּל בְּלַאדִי נִיגֶר!") נוֹשֵֹא
מַקְלֵעַ אֶל מֵצַח עַצְמוֹ וְיוֹרֶה, שֶהֲרֵי בְּיָמֵינוּ הָאֵלֶּה
אֵין מֶלֶךְ בִּקְהַל יִשְֹרָאֵל וְכָל אִיש הַיָּשָר בְּעֵינָיו יַעֲשֶֹה.
כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בֵּין אִיקְרִית לְבִרְעָם וְחָמְסוּ לוֹ כָּל גֶפֶן,
יֶלֶד הָיָה לִידִידִי הָאַחֵר וְהֻחְזַר בְּאָרוֹן מִלְּבָנוֹן,
חֹק הַבָּשָֹר הַמַּפְדִּ"יל כָּאן בֵּין קֹדֶש לְחֹל, בֵּין כָּשֵר לְרֶפוֹרְמִי
טֶרֶם הוּחַל עַל אִטְלִיז הַפָּרוֹת הַקְּדוֹשוֹת הַשְּחוּטוֹת לְעֵין כֹּל:
עַל מִמְשָל שֶכָּשַל אַךְ שוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ וְאֵינֶנּוּ נִכְלָם מִן הַפַארְסָה
בָּהּ הוֹדְפִים בִּגְבוּרָה בֵּין קְבוּרָה לִקְבוּרָה אִמָּהוֹת הַתּוֹבְעוֹת חֲקִירָה,
עַל הַמַּאפְיוֹת בְּשוּק-הָאֶתְנָן הַקָּרוּי קוֹאָלִיצְיָה, בָּהּ אִיש מִבְּכִירֶיהָ
אֵינוֹ שָֹם קָצוּץ, חֵרֶף לַהַג הַבּוּלְשִיט,
עַל סֵבֶל הַמֻּכִּים וְעַל דִּמְעַת הָעֲשוּקִים.
וְאִגּוּד הַגַּנָּבִים זוֹעֵק חָמָס עַל קוֹנְקוּרֶנְצְיָה
שֶל אֵילֵי מָמוֹנְקִי-בִּיזְנֶס בַּשֵּרוּת הַצִּבּוּרִי,
וְגוֹאָה הָאַלִימּוּת, וּפְנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב,
וּבֵינְתַּיִם, בְּבֵית לֶוִינְשְטַיְן, שְֹרוּעָה הַצִּיּוֹנוּת
בְּמַחְלֶקֶת הַטְּרַאוּמָה, נֹכַח הַמּוֹנִיטוֹר, נֹכַח מִשְפַּט הַהִיסְטוֹרְיָה
בֵּין הַחֲלוֹם הַיָּפֶה לְשִבְרוֹ וְכֻלָּנוּ רוֹאִים וְשוֹתְקִים
אֵיךְ הִסְתָּאַבְנוּ
וְאֵיךְ הִזְדָּאַבְנוּ
וְאֵיךְ גַּם הַמַּשְֹכִּיל בָּעֵת הַזֹּאת, מַצְפּוּן הַשֵּבֶט,
נָדַם פִּתְאֹם כָּאֶבֶן הָרוֹבֶצֶת עַל לִבֵּנוּ,
הָאֶבֶן שֶמִּקִּיר תִּזְעַק בְּיוֹם הַפֵּרָעוֹן –
כִּי הַשֶּקֶר חוֹגֵג וְהָעֵדֶר שוֹגֵג וְהָרַהַב נִשָֹּא עַל כָּל רֵיטִינְג
בְּבֶגֶד-מִרְמָה וִירְטוּאָלִי וְדֹפִי הוּא יֹפִי וּבֹץ נֶחְשָב בּוּץ
וְכָל עַם הַשֵּם מְכַרְכֵּר לוֹ: זֶה סְטַיְל קֶלְוִין קְלַיְן! זֶה דִיוֹר! זֶה וֶרְסַאצֶ'ה!
זֶה שִֹיא הָאָפְנָה! זֶה הַשִּיק שֶבַּשִּיק וְהַ-in שֶבַּ-in! זוֹ גְלִימַת-
מַלְכוּת (אַף כִּי אֵין בָּהּ לֹא בַּד וְלֹא חוּט), שֶהֲרֵי בְּיָמֵינוּ הָאֵלֶּה
אֵין מֶלֶךְ בִּקְהַל יִשְֹרָאֵל וְכָל אִיש הַיָּשָר בְּעֵינָיו יַעֲשֶֹה
חוּץ מֵאוֹתָם הַהוֹלְכִים מוּל הָרוּחַ וְנַעַר קָטֹן עוֹד נֹהֵג בָּם,
נַעַר הַסָּח פֹּה: הַשֶּקֶר עֵירֹם
וְדָבָר אוֹתוֹ לֹא יְכַסֶּה.
ס. נידח מעיר: אני מעיד על עצמי שאילו הייתי חי בארץ המתוארת כאן הייתי כבר מזמן מהגר ממנה ושב לגור בארצי ישראל, שחרף פגמיה הגלויים והנסתרים היא אחת הארצות המתוקנות והטובות שבעולם (שלא לדבר על ירקותיה ופירותיה, וגם מדברים כאן עברית!) –
– ואם ניקח בחשבון שיותר ממחצית בני-האדם בתבל חיים בזבל, וכי מדינות אירופה המערבית, שהן כביכול פחות מושחתות מישראל, יותר מתוקנות ותרבותיות וקורצות לנו כדוגמא – מדינות אלה נתונות במשברים חברתיים קשים מאוד, שנחסכו מאיתנו כי רובנו כאן יהודים – הרי שנחמד מאוד וגם in להתאונן ולילל, אלא שגם כיום אין לנו מקום טוב בעולם חוץ מאשר בישראל –
לבד כמובן מכל הצרות והאסונות שמאיימים וממיטים עלינו אויבינו, אז שילכו הם לעזאזל! – ובייחוד שיישרפו חיים שליחי השטן מטהראן ושייעשה להם כל מה שהם מתכננים לעשות לנו! – בחנוכה או בפורים!
בלפור חקק כותב לְמִימִי הופרט
אחר מות בעלה שמואל במחלת הסרטן
אין מילים שיוכלו להשיב את האבידה, ואין ניחומים שיוכלו לספר את הכאב ואת הפרידה מיקירנו שמואל הופרט. סופר ואציל נפש, חבר לרבים, ולך חבר לחיים, בעל אוהב.
שמואל הופרט היה קודם כל המורה לספרות שלי, המורה שממנו שאבנו את האהבה האמיתית לספרות, לשירי ביאליק, לסיפורים של עגנון. במשך כל חייו היה איש ספרות במלוא רמ"ח אבריו, ערך בכישרון ובחום את המדור לספרות של "קול ישראל", שם גם פגשנו אותו מן הצד השני של המתרס – הוא כמראיין ואנו כמרואיינים. החלפנו חוויות על הכיתה ועל הימים בבית הספר, והוא זכר הכול.
במשך שנים הקדיש עצמו למחקר על אורי צבי גרינברג, וידע להפיק מן הפגישות עם אצ"ג ועם יצירותיו פנינים ספרותיות ומחקר שיישאר לדורות. הדרך שבה חשף את הפנים האנושיות של אצ"ג הוכיחה את רגישותו ואת קרבתו לעצבים החשופים ביותר של הספרות ושל היצירה. ספרו האחרון על אצ"ג "קודקוד אש", הוא פנינה מיוחדת בנוף ספרי המחקר על אורי צבי גרינברג.
שמואל שלנו היה סופר וחוקר, ד"ר שמואל הופרט. מעבר למחקריו החשובים, כתב ספרי ילדים מבריקים, קובצי סיפורים, תסכיתים, מאמרים, והרומן אותו הספיק להשלים – "החאג' והמהנדס בצל הצפצפה".
מחוייבותו לזיכרון המשפחתי והלאומי היתה מחויבות של אמת, והבאת ספרה התיעודי של אימו הייתה מימוש צוואה לדור שחווה את השואה. תיעוד זה ביטא כבוד לסבל, כבוד לאם, ודרך של תום לב אמיתי. כל יצירתו היא ביטוי של אמונה בהמשכיות, ברציפות של התרבות היהודית לדורותיה.
בלפור חקק הוא יו"ר אגודת הסופרים העבריים בישראל
דן בן מרים: "יהודה אטלס הוא איש נאור, בתנאי אחד – שכל מה שייאמר יהיה דברים המתאימים לו ולהשקפותיו!"
בגיליון 190 קראתי בעניין ודי בזעזוע – אף כי במחשבה שנייה לא בהפתעה – את בקשתו של יהודה אטלס למחקו מרשימת המנויים נוכח דברייך "הריאקציוניים", לכאורה, בעניין נאומו של דוד גרוסמן בכיכר.
מתוך כבודו של אטלס אתעלם מן הביטויים הגסים המכוערים חסרי הנימוס ונעדרי התרבות שכתב על העיתון הנידח ועל עורכו. (ובעצם לא התעלמתי. הנה אמרתי. יצא לי).
אבל מדבריו נטו עולה – (באופן הגורם עוגמת נפש רבה, אך שוב לא במפתיע) – כי חופש הדיבור הוא עניין לנבחרים בלבד. ומכל מקום "לאלה החושבים כמוני," או "שאני חושב כמוהם." ברור לחלוטין, כי כל אדם החושב אחרת, הנו יצור נלוז. כי מה זה? באיזו רשות הוא עושה שימוש בחופש הדיבור? חופש הדיבור שייך רק לבעלי השקפות כשלי.
דבריהם של הראשונים הינם נשגבים וראוי להעלותם על נס. הן אותם והן את דבריהם.
אך בעיניהם דבריהם של האחרים הם כמובן ריאקציוניים. רפש. כיח. אתה, אהוד בן עזר, שהעזת – ובאמת איך עלה בדעתך לההין – להביע דיעה שונה על נאומו של דוד גרוסמן בכיכר, אינך כשר לעדות. באיזו חוצפה אתה בכלל מרשה לעצמך להביע דיעה? משול הדבר לפגיעה בקדוש מורם מעם ואתה נידח שכמותך, של נעליך מעל רגליך בעומדך מולו. ובעיקר סתום פיך. סלק אצבעותיך מן המקלדת. אחרי הכול, אל תשכח – עינו של האח הגדול, יהודה אטלס, פקוחה על שכמותך. ויהודה אטלס הוא איש נאור. הוא בעד חופש הדיבור. ארשה לעצמי להעז ולומר שהוא יילחם בקנאות על חופש הדיבור.
רק תנאי קטנטן לו תנאי ממש צנוע. לא צריך להתרגש. מה הוא כבר מבקש? בתנאי אחד – שכל מה שייאמר יהיה דברים המתאימים לו ולהשקפותיו. והיה כי לא כך יהי הדבר, ריאקציונר אתה. איש מוקצה. לא רוצה לשחק איתך יותר. מחק אותי מרשימת המינויים. ובכלל איזה כתב- עט עלוב הוא הנידח שלך.
כל כך נמוך הוריד אטלס את עצמו בתגובתו בכלל, ובלשון שנקט בה בפרט. צר לי עליו. אחרי הכול, ילדיי גדלו "על הילד הזה הוא אני".
אלא אם נשאר גם הוא "הילד הזה" שלא התבגר מספיק כדי לצאת מילדות עשוקה. כועסת. כדי להביע דעות ריאקציוניות כפי שהביע.
יוּדָה אטלס ויפיפות הנפש
נידח יקר,
אני לא מבינה את תגובות אחדים מקוראיך. האם חיזבאללה, חמאס, אל קעידה ופתח מתחננים לשלום, ואנחנו אוטמים את אוזנינו ולא נענים ליד המושטת? האם הקאסאמים שהם שולחים הם אגרטלי פרחים ויוני שלום? האם ה'שאהידים המתפוצצים שלהם נושאים מסר כזה? מאז רצח טרומפלדור וברנר (מה היה להם נגד ברנר? הוא סירב לתת להם מדינה?) לא שמעתי שהם מבקשים אלא לחסל אותנו.
אז למי גרוסמן מבקש שנקשיב?
כל כך עצוב שאנו עונים להם בשפתם, אבל אדרבא, שהוא או מישהו מחבריו יציע סוף-סוף דרך מעשית לגמור את ההרג האינסופי הזה! להמציא איזו שיטה להסביר להם שכדאי להם להפסיק להירצח!
בברכה,
אליזבטה פטקנהוייר
ס. נידח: מהי "תקיעת סכין בגב" מילולית?
כאשר העיתונאי יוסי שריד מסיים מאמר מתלהם התומך בזכות הפלסטינים להרוג בנו מבלי להיהרג, במילים האלה:
"הרושם הוא שגם בימים האחרונים היה הרמטכ"ל עסוק בחשבון הבנק שלו, ולא התפנה לבדוק את מצב חשבונו בבנק הדם." ("הארץ", 9.11.06).
דברים אלה נובעים מאותו אידיוטיזם מוסרי ששמענו בנאומו של גרוסמן בכיכר; אותו שיגעון גדלות ישראלי, אשר במסווה של מוסר מזוייף, דמגוגי – הוא מטפטף לציבור רעל תקשורתי לפיו אנחנו אשמים באיבת הערבים כלפינו; לפיו יש דרך פלאים להיאבק בהם על זכותנו לחיות בישראל וזאת בלי כל קורבנות מצידם ומצידנו; וכי אם רק נחליף את ההנהגה (וכל הנהגה תקבל וגם קיבלה אותה מנה של פטפוט "מוסרי" וחרא תקשורתי מהאידיוטים האלה, גם על רבין הם התגוללו משמאל לפני הירצחו) – נקבל פרס מהערבים והם יאמצו אותנו אל חיקם בגבולות 67' עם פתרון בעיית הפליטים וירושלים בירת פלסטין ועוד כמה זוטות כאלה, ויבוא ה"שלום".
ונותר יהיה רק להסדיר את המגורים אצל קרובים בחו"ל לפני שתתחיל כאן השחיטה הגדולה.
בקשר לזיתים השחורים [גיליון 190]
אחרי שבוע הוצאנו אותם מתמיסת המלח שתחת הצלחת הכבדה, שטפנו קצת, למאכל, שלא יהיו מלוחים מדי – ושמנו בשתי צנצנות קטנות. לאחת הוספנו יין אדום יבש. מעולה. מעולה.
דודי בן עמי
קִבְרוֹ שֶׁלֹא רָאִיתִי
רוֹמַנְסָה לִפְדֶרִיקוֹ גָּרְסִיָה לוֹרְקָה
קִבְרוֹ אַף פַּעַם לֹא רָאִיתִי
אַךְ שְׁנֵי בְּרוֹשִׁים כְּרוּתִים מִנְּחֹשֶׁת
מַאֲדִימִים לִי טֶרֶם שַׁחַר
מוּל מְדוּרַת יַסְמִין דּוֹעֶכֶת.
לֹא. אֶת קִבְרוֹ הֵן לֹא רָאִיתִי
עֵת דּוּגִיּוֹת פּוֹצְעוֹת בַּמַּיִם,
חֹד שֶׁל פְּלָדָה חוֹדֵר בַּשֶּׁקֶט
וּבִגְרוֹנִי נָעוּץ הַקֶּרֶס.
כִּי לֹא רָאִיתִי אֶת הַיֶּרִי,
אֶת נֵר גּוּפִי שָׁם לֹא הִשְׁלַכְתִּי
בֵּין נֶפֶץ מְטֹרָף עוֹפֶרֶת
לְמִסְתְּרֵי לִקּוּי שֶׁל לוּנָה.
קִבְרוֹ אַף פַּעַם לֹא רָאִיתִי
אַךְ הוּא קַרְחוֹן שֶׁאֵין לוֹ תֶּמֶס,
שְׁמִינִית אַחַת כַּרְמֵי הַזַּיִת
וְשֶׁבַע - הֵד שָׁחֹר בִּבְדֹלַח.
לְקֶבֶר זֶה שֶׁלֹא רָאִיתִי
כָּל מִגְדְּלֵי גְּרַנָּדָה יַחַד
פּוֹרְחִים, קְלִיעֵי רוֹבֶה עַל פֶּצַע,
רֵיחוֹת לִימוֹן קוֹדְחִים בַּסֶּלַע.
עוֹד לֹא רָאִיתִי אַנְדָּלוּסְיָה
טוּרֵי צְלָבִים נוֹבְלִים שֶׁל שַׁיִשׁ
לְהֹלֶם פַּעֲמוֹן סַנְטְיָגוֹ
צוֹמְחִים מִתּוֹךְ שָׁרְשֵׁי הַגֶּפֶן.
קִבְרוֹ אַף פַּעַם לֹא רָאִיתִי,
לֹא צוֹעֲנִית אַחַת שְׁחַרְחֹרֶת
הַמְּקוֹנֶנֶת עֶרֶב עֶרֶב
לְכוֹכָבִים שֶׁל קַּסְטַנְיֶטוֹת.
אַיי... קֶבֶר זֶה שֶׁלֹא רָאִיתִי,
כֵּיצַד נוֹבְטִים יָרֹק וַכֶסֶף
עַל שֻׁלְחָנוֹת בָּתֵּי הַיַּיִן
בֵּין מַרְפֵּקִים לְדָם קוֹלֵחַ.
גַּם לֹא רָאִיתִי אֵיךְ הַמָּוֶת
חוֹקֵק סַהֲרוּרִי בָּאֶבֶן
וְרַק מִלִּים עוֹמְדוֹת בַּפֶּתַח
לְשִׁיר קִבְרוֹ שֶׁלֹא רָאִיתִי.
שוד ושבר באולמות השמחות!!!
חוק שטייניץ מחייבם לא להבריח ברעש את האורחים!!!
בדרך-כלל מתנהלים האירועים באולמי השמחות כך. תקרובת ראשונה בדוכנים ובמגשי מלצרים, שהיא בדרך כלל הטעימה ביותר, והחכמים ממלאים בה את כרסם בידיעה שממילא לא ישרדו את סוף הערב וגם משום שזו לרוב השעה הנורמאלית שיש לאדם תיאבון בערב, ולא מאוחר בלילה. בעלי האולמות מכינים 100% תקרובת.
אחר-כך, אחרי החופה או מה שלא יהיה, דרשת בר-המצווה למשל, האורחים מתיישבים לשולחנות ומקבלים מנה ראשונה. המיטבח מכין 70% מנות כי בדרך-כלל היא לא אכילה כי זה דג מסריח של נסיכת הנילוס או בצק עלים ממולא כבד קצוץ חשוד. עוד לא הספיקו לנקר במזלגות, מתחילה מוסיקה רעשנית מרטשת עורי התוף, והפסקת ריקודים, וכבר אי אפשר להחליף מילה.
בשעה תשע בערב מגיעה מנה שנייה, 60% מנות הוכנו כי לפי הסטטיסטיקה 40% מהאורחים כבר ברחו בגלל הרעש. שוב הפסקת ריקודים מפוצצת אוזניים. בשעה עשר או עשר וחצי מגיע המנה העיקרית עם תוספות לא-מי-יודע-מה, רבע עוף, שניצל או צלי מבשר קפוא; 40% מנות עיקריות הוכנו כי כרגיל 60% מהאורחים כבר ברחו בגלל הרעש. באחת-עשרה בלילה נפתח המזנון המתוק, כולו פרווה, כמות שמספיקה ל-30% ממיספר הסועדים שעליו שילמו בעלי השמחה, ועדיין חלק ניכר מהתקרובת נישאר על השולחנות. כנ"ל הקפה עם אבקת החלב המלאכותי.
יש מקומות שבהם נפתח מיד אחרי החופה מזנון, וזהו. יש לשער שבצורת האכלה זו מקבלים בעלי השמחה תמורה מלאה יותר עבור כספם כי רוב האורחים עדיין לא ברחו בגלל הרעש, ואולם כמות האוכל שמכינים בשיטה זו קטנה בהרבה מאשר בהתחייבות לספק ארוחה בת ארבע או חמש מנות לשולחנות, וגם כאן, כאשר מגיעה שעת הקינוחים, נעלמו כבר מרבית האורחים כשהם פגועי אוזניים.
והנה, מיום 9 בנובמבר 2006, ביוזמתו של ח"כ יובל שטייניץ, חוקקה הכנסת את הפיקוח על רמת הרעש באולמות השמחה, המחייב התקנת חיישנים שמפסיקים אוטומאטית את מערכת ההגברה אם היא עולה מעל לכמות דציבלים הגיונית ולא מזיקה. ההפסד הוא כמובן כולו של בעלי אולמות השמחות. הצעירים אמנם ימשיכו לרקוד, אבל המבוגרים יותר יוכלו לשבת ערב שלם ולשוחח בנחת עם ידידים וקרובי משפחה שאותם לא ראו לאחרונה, וככה גם יאכלו הרבה יותר וישתהו עד סוף הערב מבלי לברוח בגלל הרעש ויהיה צורך לספק 100% מכל מנה בעוד אשר עד כה שדדו בעלי האולמות את בעלי השמחה כאשר גבו מהם סכומי עתק על מנות שלא רק שלא נאכלו אלא מלכתחילה אולי גם לא הוכנו משום שבעלי האולמות סמכו על הרעש שיבריח עבורם את האורחים! – עכשיו יוכלו לסמוך רק על הפסקות הריקוד הארוכות בין מנה למנה, שמסייעות להבריח את האורחים. דומה כי אין עוד מופע אנטי-תרבותי בישראל כאולמות השמחה שלה.
משה גרנות
בשולי החוק על הטרדה מינית
לאחרונה אנו עדים לאינפלציה של אנשי ציבור הנחקרים-נתבעים-מורשעים על הטרדה מינית, ביניהם נשיא ושרים, שחקנים, קצינים גבוהים – אנשים שלכאורה, תבונתם הייתה אמורה להגן עליהם מפני הסתבכות מבישה שכזאת. נדמה שדפי העיתונים עוסקים בלהיטות רק בדבר אחד, תוך ליקוק שפתיים ולא מעט שמחה לאיד.
החוק למניעת הטרדה מינית נחקק בשנת תשנ"ח (1998), והוא אמור היה, לכאורה, להסדיר עניין חברתי כאוב, ולהסיר עוולה בת אלפי שנים. אני מציין "לכאורה", כי החוק על פי ניסוחו מוציא, למעשה, את מרבית הגברים אל מחוץ לתחומי החברה הלגיטימית, ולראייה – מבול התלונות והחקירות בנדון.
הבה נעיין בו: בסעיף 3 (א) כתוב: "הטרדה מינית היא אחד מהמעשים האלה: [- - -]
3. הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות האמורות.
4. התייחסויות חוזרות המופנות לאדם המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהתייחסויות האמורות."
למרות הניסוח "הניטראלי" של החוק, ברור לכול כי המחוקק התכוון במילה "אדם" בעיקר לנשים, ובמילים "הצעות חוזרות" ו"התייחסויות חוזרות" – למעשים הנעשים בעיקר על ידי גברים.
נניח לרגע את החוק ונביט אל טבע הדברים, ובהכרח ניווכח כי בעולם החי הנקבה מושכת את הזכר בריח, בצורה, בצבע, ואילו הזכר הוא "מטריד", תוקף, חותר אל הנקבה עד ייאוש ואובדן חושים, ולעיתים – עד אובדן חיים.
הצבייה המיוחמת מפרישה מרחמה ריח המנטרל את הזכר מכל פעילות אחרת, חוץ מלהידבק אל אחוריה, וזו, עד כמה שניתן להתרשם ממה שהעין רואה – ממשיכה ללחך עשב, כאילו גופה איננו כמה להזדווגות. הזכר חוזר ו"מטריד" את הנקבה ללא ליאות, מנסה לטפס עליה, והיא משתמטת, לעיתים ממש בבהלה, וממשיכה... ללחך עשב. רק לאחר אינספור ניסיונות, מצליח הזכר "לבצע את זממו".
דומה לכך המצב אצל בעלי חיים אחרים: ערימה שלימה של כלבים רודפת אחוזת תזזית אחרי כלבה מיוחמת, והיא בורחת מהם כל עוד נפשה בה, עד שהכול צרים עליה, ואחד או שניים, הזריזים והאלימים, מצליחים להזדווג עימה. אצל החתולים ההתרחשות היא עוד יותר אלימה: הזכרים יוצאים אל המשימה כאל קרב לחיים ולמוות. הנקבה נלחמת בהם בכל כוחה – היא יורקת, שורטת, נושכת, מייללת, והזכר יוצא מההרפתקה הארוטית הזאת מרוט אוזניים, שבור זנב, ולעיתים אף מנוקר עיניים.
אצל העופות המצב איננו שונה בהרבה: היון חדל לאכול, והוא מנפח את מוראתו, הומה ומהמה ומסובב את היונה מכל צדדיה, והיא – כל מה שמעניין אותה, לפחות למראית עין, היא האשפה שבה היא מנקרת. התרנגול ממש "אונס" את התרנגולת, והיא נראית אחרי "האקט" כמי שהתעוררה מחלום בלהות. הטווס מנפח את נוצות זנבו ועושה מעשי לוליינות לנוכח זוגתו האפורה, וכל תגובתה, למראית עין לפחות, מתמצית בהמשך החתירה למזון.
לכל אלה מצטרף המאבק בין הזכרים לבין עצמם על הנקבה, שלא אחת מסתיים בפציעות קשות, ואף במוות. הזכרים החזקים ביונקים מגרשים את כל מתחריהם תוך מלחמה עקובה מדם, ואצל החרקים מסתיימת התחרות "על לב" הנקבה במות הזכרים, ואף בהפיכתם לארוחתה הראשונה שלאחר ההזדווגות. הזכרים בבעלי החיים "אינם יודעים" מראש לקראת מה הם הולכים, אך ספק אם "הידיעה" הייתה משנה משהו – היצר המיני הוא חזק כל כך עד כי איננו משאיר בידם כל ברירה אלא ללכת לקראת גורלם הנחרץ.
תפקידו של הזכר, כל זכר בטבע, במשחק המינים מתמצה ב"הטרדה" חוזרת ונשנית של הנקבה. ללא "ההטרדה" הזאת, האקט המיני איננו מתקיים. זו כנראה אחת הסיבות העיקריות לכך שחיות בר אינן מרבות להזדווג בשבי – בהיעדר המתח המיני המתמצה בבריחת הנקבה וברדיפת הזכר – התהליך ההורמונאלי איננו מתעורר מתרדמתו אצל שני המינים.
יבוא מי וישאל בצדק: מה ההשוואה הזאת לבעלי החיים, כאילו אין עומדות מאחורי האדם מיליון שנות תרבות, בהן הוא רכש אמפתיה כלפי הזולת, בהן הוא למד להפנים הבנה כלפי כאבו, ובתוך כך – כלפי האישה הסובלת מאלימות הגבר – הפנמה שבאה לידי ביטוי במנהג ובחוק של השבטים העתיקים ביותר?
התשובה היא, כמה לא מפתיע – "כן ולא."
כן, קרה משהו במיליון שנות תרבות: אם בעבר הרחוק רק הזכר האלים והאנס זכה בנקבות הפוריות ביותר, ורק הוא זכה להעביר את הגנים שלו לדור הבא, הנה, כיום (הכוונה למאות השנים האחרונות) דרכי החיזור הן עדינות יותר, והעוצמה שהגבר חושף במשחק המיני היא יותר מתוחכמת (כישורי חיים, ממון, כושר אינטלקטואלי).
ולא – במהות לא השתנו הגברים, וגם לא הנשים: הגברים עדיין חותרים אל המין באובססיה בלתי נשלטת ובהתמדה שאיננה מופרעת לא על ידי עונות השנה, ואפילו לא על ידי הגיל – זכר אנושי בריא שטוף בתאווה למין באורח מתמיד כמעט כל חייו; ואילו הנקבה האנושית, לא רק שבאורח "טבעי" יש לה "עונות יבשות", אלא שגם כאשר הפיזיונומיה שלה מייחלת למגע מיני – המעשים שלה שוללים אותו. היא אמנם משדרת אותות מיניים, בדומה לנקבת בעלי החיים, אך מתנגדת בפועל למעשה מיני, ו"הגלולה" עם "שחרור האישה" גם יחד שינו אך מעט בעניין הזה: אין שום מקום להשוואה בין התשוקה הגברית למין ובין ההיצע (מרצון!) המזערי של האישה. משום כך הגבר נאלץ לקנות את המין (יצאניות, נשים "מוחזקות", חלק לא קטן של הנישואין, שלמרות אי הנוחות שבניסוח – הם הסדר חוקי ל"אחזקת" האישה), ולעיתים הוא משיג אותו במרמה, בגניבה ובאלימות, והקומץ לעולם אינו משביע את הארי. שגשוגו של עולם הזנות ונערות הליווי איננו תוצאה של תשוקה גברית בלתי מודעת להשפיל את הנשים (כפי שהפמיניסטיות המיליטנטיות היו רוצות שנאמין), אלא של הביקוש האדיר הנענה בהיצע מינימאלי.
בעניין הזה לא השתנה דבר לאחר מיליון שנות תרבות, והזכר בבעלי החיים ובאדם דומים להפליא, וגם התנהגות הנקבה בבעלי החיים דומה להפליא לזאת של בני האדם. נשים "משוחררות", המדברות בכאב כן על הטרדה מינית מצד הגברים, מופיעות בטלוויזיה כדי לשטוח את מצוקותיהן כשהן לבושות בבגדים משונים מעוררי תשוקה, כששטח המחשופים גדול משטח האריג. הן יודעות לייעץ לגברים להתאפק, ואף מייעצות לזרועות החוק לסרס גברים ולאסרם לתקופות מאליפות, אך אינן מעלות על הדעת לרסן את התשוקה העמוקה שלהן להחצין מיניות. הן מצהירות שזאת "זכותן" להתלבש כפי שהן רוצות, והן "יודעות" שזה לא מה שמניע את הגבר להטריד ולאנוס, אלא, כדבריהן, התשוקה הגברית הסוטה ומולדת להשפיל את האישה.
כאן אני מבקש לפתוח סוגריים ולציין כי הרדיפה אחרי המין נראית בעיני הגבר המצוי כהשפלה נוראה: כמה התפתלויות הוא נאלץ להתפתל וכמה התבזויות הוא נאלץ להתבזות כדי לזכות לכך שהיא תעניק לו את חסדיה. היא מעניקה "חסדים", והגבר כקבצן זוכה פה ושם בנדבתה. ומי שאינו עומד בכך, נאלץ לקנות בכסף מלא בבתי בושת, שנקראים כך בעיקר משום שזו בושה גדולה והשפלה גדולה להימצא שם. האישה תמיד מעניקה מחסדיה, ולעולם לא להיפך, אפילו יפיופים, דוגמנים ו"כוכבים נולדים" אינם מעניקים חסדים, ואישה המשלמת כדי לזכות במין היא תופעה כמעט "לא טבעית".
אם נחזור לענייננו, הרי לפנינו תופעה לא שיוויונית לחלוטין: לנשים מותר להטריד גברים באמצעים שהעניק להן הטבע, ואילו לגברים אסור, ולא סתם אסור – על עבירה בתחום הזה הם עלולים לשלם בשהייה ארוכה בכלא ובדה-לגיטימציה חברתית. איש שנתפס ב"קלקלתו" איננו יכול להראות את פרצופו בחברה.
והנה, כל העונשים הכבדים האלה, שהממסד (הגברי בעיקרו!) מטיל על הגברים, אינם מועילים – גברים מסתכנים בשלילת חירותם ובדגרדציה חברתית איומה בשל חתירתם האובססיבית למין. זאת אף זאת, אם הנשים מרגישות מושפלות על ידי ההטרדה המינית הגברית, הרי לגברים, על הרוב, אין שום התנגדות כי יוטרדו מינית על ידי נשים, כי גברים רואים במין חדווה גדולה ואושר גדול בגוף ובנפש. לבוש מפתה של אישה, או כל מחווה אחרת שיכולה להכין את הקרקע לקראת רגעי האושר האלה – דווקא זוכים לרחשי תודה מצד הגברים.
יחד עם זאת, בליבו פנימה אין הגבר מסוגל להסכין עם כך שהאישה עושה מעשים של התגרות מינית, אך בו-בזמן לא רק שאיננה מעוניינת במין, אלא שלעיתים היא מתעבת אותו – זה פשוט בלתי נתפס! הסקרים השונים המתארים את האחוזים הגבוהים של הנשים שאינן נהנות ממין, או שאינן מגיעות לאביונה בעקבות מין עם גברים, הם ממש לא יאומנו בעיני מי שהמין חשוב לו יותר מחייו ומכבודו. יוצא שאי השוויון שבחוק לרעת טבעם של הגברים מוסכם על שני המינים, אך אין בכך כדי לאיין את אי הצדק הנורא שבתופעה, ובעקבותיה – את אי הצדק שבניסוח החוק הנ"ל. ההטרדה המינית של האישה כלפי הגבר מותרת בחוק, ואילו היפוכה אסור ומוענש בכל חומרת הדין: שנתיים מאסר – על פי החוק הנ"ל, סעיף 5 (א).
החברה מכירה בכורח הטבעי של האישה להפוך את עצמה למצודדת – קרי, להטריד מינית את הגבר. תעשייה ענקית, המגלגלת מיליארדים, מטפלת רק בכך, ו"שחרור האישה" לא שינה בעניין הזה מאומה. האישה מבלה חלק גדול מסדר יומה באיפור פניה, בצביעת שערה, בתספורת, במריטת שערות, בעיצוב ציפורניים, בבילוי אובססיבי בחנויות בגדים. למרות טענותיה של וירג'יניה וולף המנוחה, אין כלל אפשרות להשוות בין שני המינים בעניין הזה – די להביט בנשף גאלה, או באירוע מרכזי הזוכה בסיקור התקשורת, ונראה שם את כל הגברים לבושים בחליפות כהות ועניבות, וכל מה שנשאר חשוף הוא הפנים, חצי צוואר וכפות הידיים. ואילו הנשים מופיעות בשמלות ערב שקופות בשלל צבעים, ובמחשופים המשונים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. ובזה לא די, לעיתים הן מופיעות כמעט ערומות, כשרק רשת אוורירית פרושה פה ושם על חלקי הגוף. הטענה החבוטה שכאילו הן מופיעות כך משום שאופנאים גברים מכתיבים את אורח הלבוש על פי דמיונם החולני – היא שקר גס, המסתיר את האין-אונים הנשי בפני "הטבע" המחייב אותן, במודע ובתת מודע, להטריד את הגבר בדרך הזאת. האופנאים הם רק מכשיר שדרכו בא טבע זה לידי ביטוי. עובדה היא, שלמרות קיומם של לא מעט אופנאים הומוסקסואלים מוצהרים, שבוודאי היו מעדיפים לראות את הגברים מסתובבים בנשפים מעורטלים – הם לא הצליחו מעולם להלביש את הגברים באירועים מן המין הזה במחשופים וברשתות.
רבות נטען, ובצדק, כי הגברים "לחוצים" כל כך אחרי מין, עד כי הם מפזרים את חיזוריהם ללא שום סינון – העיקר הוא עצם הכיבוש, ולא הרגשות האמורים להתלוות אליו; אלא שבלהט הרצון להצביע על פגמי הטבע הגברי נשכח שזה בדיוק מה שהאישה עושה כשהיא מתקשטת, מתאפרת, חושפת אברים צנועים – היא מפזרת את "המסר המיני" שלה לכל הגברים, ולא לגבר אחד שאליו היא אמורה להיות קשורה רגשית.
מדובר במלחמה אבודה – שום דבר לא יעמוד בפני התשוקה המולדת אצל האישה להתגנדר ולהחצין את מיניותה. נכשלו בכך אידיאולוגים שוויוניים, ובוודאי נכשלו בכך אידיאולוגים דתיים. התנועה לשחרור האישה איננה רואה כאן כל בעייה: עצם חשיפת גוף, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד, הופכת את האישה ל"משוחררת". כלומר, יש כאן הודאה כמעט "מקיר לקיר" כי הטרדה מינית של נשים מותרת, ואילו זאת של גברים אסורה.
החוק למניעת הטרדה מינית בא לתקן עוול של דורות, אך הוא יוצר עוול חדש, ועל כן צריכה החברה לתת את הדעת. יוזמי החוק ומחולליו מאמינים כי בחינוך ובענישה כבדה ניתן להדביר את ההטרדה המינית מצד הגברים, תוך מתן לגיטימציה להטרדה מינית של נשים כלפי גברים. אני מטיל ספק בכך. כשם שלא ניתן להדביר את ההומוסקסואליות באמצעות חוק, וזאת משום שזה נוגד את הטבע ואת הצדק, כך אני מניח שגם חוק זה נדון לכישלון, לא לפני שמאסות של גברים יבלו בבתי סוהר, ייגרם סבל נורא לכל המעורבים, והחברה תיהפך לסטרילית, מנוכרת ועקרה.
המילונים מחכימים אותנו שהחיזור הוא מעשה החוזר על עצמו שנעשה בידי גברים כדי לרכוש את לב הנשים (קראו, למשל, במילון ספיר). המילונים אינם מכירים בהיפוך היוצרות, וזה אומר משהו על מוסכמות החברה. ובאמת, כל עוד לא התהפכו היוצרות, וכל עוד התשובה הרווחת של האישה היא "לא!" – החיזור חייב להיות לגיטימי, ואילו החוק, בניסוחו הנוכחי פשוט שולל אותו. הלב ממאן להסכין, ואסור לו להסכין, עם אלימות כלפי נשים ועם השפלת נשים, השפלה הקשורה במין, וזו שאינה קשורה במין, אך בל נסיק מכך שלמרות היות הגבר כפוי על פי טבעו לחזר אחרי האישה, שהכרתו אינה אומרת לו כי הוא מבזה את עצמו עד עפר במעשה הזה. אם תורשה לי הערה אישית, אציין כי ביום שנישאתי, חשתי הקלה אדירה שהנה, סוף-סוף, נגמרו ההשפלות, אליהן ניתבתי את עצמי (למרות הכרתי!) ורווח לי עד עמקי נשמתי, שמעתה ואילך לא איאלץ לבזות את עצמי בחיזורים, אותם אני זוכר כתקופה האפלה של חיי.
החוק חייב לתקן עוולות של דורות, ואני בוודאי לוקח חלק בשמחת החברה על תיקון עוול כלפי מחצית האוכלוסייה – אך עוול אחד לא יתוקן על ידי יצירת עוול אחר. בחיזור מתבזה הגבר דיו (כמה נשים היו מוכנות לכרוע ברך תוך הצעת נישואין לגבר?) – בא עתה החוק והופך את החיזור למוקצה. נראה לי שכל עוד לא מתלווים לחיזור איומים ועלבונות – יש להתיר אותו בחוק. זה נכון שבחתירתם הנואשת אחרי המין גרמו הגברים הרבה עוולות לנשים, אך דבר אחד לא ניתן לומר עליהם – מעולם לא קמה תנועת גברים ששמה לה לדגל עיקור מיניותן של נשים. לצערי, לא ניתן לומר דברים דומים על התנועה הפמיניסטית המיליטנטית, שהחוק הבלתי צודק הזה הוא תוצאה של מאבקן.
די לקרוא את "הספרות היפה" שהן יוצרות כדי לחוש את הצהלה אלי קרב כנגד כל מה ש"ריח" גבריות נודף ממנו: גיבורה של יהודית קציר ("הנה אני מתחילה") מציעה לכנס את כל הגברים הלא נחוצים לאי; גיבורה של יוכי ברנדס ("וידוי") מציעה להשתמש בגברים רק לרבייה, ואחר-כך לזרוק אותם. גיבורותיהן של דורית רביניאן, דורית זילברמן ושולמית גלבוע רואות בגברים מוטאציות מיותרות – ואלו באמת רק דוגמאות בודדות.
אינני מכיר שום סופר קנוני גבר בספרות העברית החדשה שכתב אי פעם מילה רעה על הנשים ככלל. זה אומר משהו על "האיזון" החברתי החדש. נחמתי היחידה היא שעל פי התרשמותי (שכמובן, איננה מסתמכת על סקירה סטטיסטית), רוב הנשים אינן "משתגעות" ממש אחרי "איזון" זה.
ס. נידח: פוליטיקאלי קורקט או דבֵּר אמת!
נתקלנו לאחרונה בתופעה שאחרי גיליון שיש בו נושא שנוי במחלוקת, נועז, מיני או אנטי פוליטיקאלי קורקט – מיד מגיעה בקשה אחת או שתיים להפסיק לקבל את "חדשות בן עזר", בקשה שאותה אנו ממלאים ברצון כי כל הזמן יש גם מצטרפים חדשים וצפוף מאוד בקבצי הכתובות שלנו, גם ידיהן של מְשלְחות המכתב העיתי פעמיים בשבוע אחר חצות לילה מלאות עבודה, ושומה עלינו לא פעם לנשקן בזמן ההפצה כל עוד לשוננו פנימה חודרת כדי להעירן.
מן הסתם גם מאמרו של משה גרנות ואולי גם מכתבו של עוז אלמוג יעלו לנו בהפסד קוראים אחדים, אבל לא איכפת לנו. "חדשות בן עזר" לא רק נבחר פעמיים בשבוע להיקרא על ידי קוראיו אלא גם בוחר אותם מעצם התוכן המתפרסם בו, ומי שאין בו מספיק פתיחות הדעת לקרוא דעות שונות ולעיתים מרגיזות – אזיי הוא אינו מתאים כנראה להימנות על קוראיו.
עם זאת, מעולם לא סתמנו אפשרות לתגובות, מקצה אל קצה, אך בתנאי שאין בהן השמצות ושקרים גסים אלא הן ענייניות, ומוטב גם אירוניות.
צר לנו שלעיתים כה קרובות ברירת העריכה היא להיות פוליטיקאלי קורקט או לדבֵּר אמת!
צהריים קלים לשניים בעסקית אחת פלוס בְּ"אָמוֹרֶה מִיוֹ"
ב-120 שקלים כולל הַטִּיפּ-תֶשֶׁר
מסעדת "אמורה מיו" שוכנת ברחוב אבן גבירול 100 בתל-אביב, כמעט מול "גן העיר", ומציעה מיטבח איטלקי מעולה במחירים לא-יקרים, עם שירות אדיב ואפילו משעשע, אם נפלתם לידי המלצר אמיל מ., וגם מקומות הישיבה נוחים. ארוחת צהריים קלה לשני סועדים עלתה לא יותר מ-110 שקלים כולל טיפ של 15 שקל, אבל צריך להזמין את האוכל בשכל.
הארוחה העסקית תמורת 52 שקל כללה מרק עגבניות סמיך ועז טעם, עם אורז וטבעות שום, שכמוהו לא טעמנו זה זמן רב. מומלץ. מנה עיקרית רגו, שזה ספגטי או פסטה, אנחנו לא מבדילים, עם כמויות נדיבות של רוטב בשר קצוץ מבושל במיץ עגבניות ובתבלינים. המנה גדולה וטעימה מאוד, ושימשה מנה עיקרית לשני סועדים, כאשר כל אחד מעביר מהקערה המרכזית לצלחתו הקטנה-יותר.
גבינת פרמיזן, במטחנת-יד אדומה נחמדה שמפוררת את הגוש בתנועה סיבובית בו-במקום – ניתנת ללא הגבלה. כוס בירה טעימה השלימה את העסקית. כד מים קרים חינם השלים את השתייה. נוסף על המרק לקחנו עוד מנה ראשונה, קרפצ'יו בקר, מעולה, 34 שקל, ופוקצ'ה רגילה בשום, שזו מעין פיתה איטלקית אוורירית, 5 שקלים, ואפשר לגלגל בה את רצועות הקרפצ'יו. יחד עם דמי האבטחה, 4 שקלים, הסיכום לתשלום היה 95 שקלים שעליהם הוספנו טיפ-תשר של 15 שקל. יצאנו שבעים עד מעל לראש. אילו לקחנו יותר, היינו משאירים בצלחות.
טל. 03-5244040, אבן גבירול 100, ת"א. בצהריים המוקדמים קל להשיג מקום אבל בערב יש להזמין מראש אחרת עומדים בתור בחוץ כי המקום מאוד פופולארי ולא מסיבות חברתיות אלא קולינאריות ואקונומיות.
אהוד בן עזר: לא זכינו בחסדיה של הגברת הַבּוּרָה
"אותה מבוכה," כותב פרופ' בני ציפר בטור ביקורתו "הטלוויזיה השבוע" ("הארץ", 10.11.06), הרגשתי ביום שנודע על מותו של מחפוז לפני כחודשיים, וב'מהיום למחר' של ערוץ 1 ידעה עמיתתי אבירמה גולן לספר שמחפוז חי שנים רבות בגלות מחוץ למצרים. בן-שיחה, [פרופ'] מנחם מילסון, תיקן לה שמחפוז לא יצא כמעט מעולם מגבולות מצרים. עוד אמרה גולן, בנימה של צער, שכל כך מעט מיצירתו של מחפוז תורגם לעברית, מה שגם כן אינו נכון בכלל."
[כאשר זכה מחפוז בפרס נובל היו יותר יצירות שלו מתורגמות לעברית מאשר לאנגלית! – אבל כל מקום שאפשר ללכלך בו על ישראל, זה בסדר. הלא גם הסופר החשוב גרוסמן עושה כך. ולעזאזל האמת. – אב"ע].
הגברת הבּוּרָה הזו, גולן, הוציאה לפני יותר משנה וחצי רומאן חסר היגיון וערך, מין פטפוט שלא היה זוכה לתשומת לב רבה אלמלא היתה עורכת תוכנית הספרות בטלוויזיה ועיתונאית בכירה ותיקה ב"הארץ". מי לא ליקק לה את הישבן בשבחי אותו רומאן כושל? הלא שמו אותה מיד בצמרת הפרוזה העברית! סופרת! פרוזאיקנית! ואם איני טועה, אחדים מטובי סופרינו ומבקרינו צוטטו ממליצים על ספרה במודעות הפרסומת, והכול כמובן לא מתוך ידיעתם שהדרך אל תוכניתה של הגברת יכול שתהיה גם עוברת במתן מחמאות.
מאז שנת 2000 הוצאנו שלושה רומאנים חדשים, שלוש מהדורות חדשות של רומאנים ישנים, בהם "המחצבה", ספר שירים, ספר על חיי פנחס שדה ויצירתו, ספר על ברנר והערבים וספר על סדנת הפרוזה, וגם את "כל הפרוזה" של אסתר ראב. והגם שהמו"ל שלח את כל הספרים הללו למערכת תוכניתה הגברת הַבּוּרָה, לא הוזמנו אליה אפילו פעם אחת, גם כאשר ערכה תוכנית על המושבה בספרות העברית, וזאת בתקופה שבה יצא לאור רומננו הנידח שייגרס בקרוב – "המושבה שלי".
היש את נפשכם לדעת לאן נושבת רוח הליקוק ההדדי, הבּוּרוּת ומתן "החשיבות" לסופרים משעממים שאם צריך גם הם בתורם מלקקים?
צפו בתוכניותיה. יש לה, כמו לרבים מעמיתיה באקדמיה ובתקשורת, חוש שישי מיוחד לדעת מי סופר "חשוב" ומי נידח.
אגב, ספר שאינו זוכה לחשיפה, בייחוד טלוויזיונית, בקושי נמכר. בקושי נמכר, נרשם הדבר במחשב של סטימצקי. יוצא אחריו ספר חדש של אותו מחבר, לוקח ממנו המחשב רק עותקים בודדים, ומן הספר הבא אחריו כבר לא לוקח כמעט כלום, כלומר, הסופר "שרוף" – אינו יכול עוד להמשיך להוציא את ספריו באופן מסחרי כי איכזב את המו"ל שלו בכך שנכשל ביחסי הציבור בתקשורת ואצל סטימצקי. והתוצאה – רוב הספרים המקוריים שבכל זאת יוצאים לאור, חרף כישלונם התקשורתי והמכירתי של קודמיהם מאותו סופר – נדפסים על חשבון כותביהם.
עכשיו למדתם מדוע אף פעם לא מזיק ללקק ישבן לכל גרפומן מהטלוויזיה ומהעיתונות שנעשה סופר, אחרת תיגמר הקריירה שלכם כסופרים מהר מאוד, לפעמים עוד לפני שהתחילה. כי אם אתם סופרים "חשובים", כבר לא חשוב מה אתם כותבים. ואם אינכם "חשובים", אז ודאי לא חשוב מה אתם כותבים.
תערוכת ציוריה של שרה כץ "עצב הראייה"
תיפתח ביום שישי, 24.11.2006 בשעה 12.00
במשכן אמנים הרצליה, יודפת 7, הרצליה
אוצרת: ורדה גנוסר / דברי פתיחה: הסופר יורם קניוק
שעות ביקור: ימים א'-ה' 11.00-14.00, יום ה' 17.00-19.00
או על פי תיאום עם משכן האמנים 9510501 או עם שרה כץ 052-8621133
תחרות פרסי אקו"ם תשס"ו יצאה לדרך!
התקנון מופיע באתר אקו"ם בכתובת WWW.ACUM.ORG.IL בכל שאלה ניתן לפנות למוקד שירות לחבר בכתובת- members@acum.org.il או בטלפון 03-6113456. המועמדות לפרסים והזכייה בהם שמורה לחברי אקו"ם בלבד.
הבשורה הטובה:
אין צורך בפצצה גרעינית כדי להשמיד את ישראל
אנחנו יורים ומטילים פצצות וטילים כדי לפגוע ברוצחים, ולעיתים רחוקות פוגעים גם באזרחים שלהם, ומיד מתנצלים.
הם יורים בכוונה תחילה כדי לפגוע באזרחים שלנו, שולחים לשם כך מתאבדים, מצטערים אם לא הצליחו להרוג מאיתנו יותר, ומבטיחים לתקן זאת בעתיד הקרוב.
אבל אנחנו האשמים, שופכי הדם, והם הצדיקים, הקורבנות.
אתם לא מאמינים? תפתחו את עיתון "הארץ", הקשיבו לסופרים ולאנשי הרוח שאתם מעריצים, לפרשנים, ליוסי שריד, לדוד גרוסמן ולכל כפיליהם ולגרופיס שלהם!
עם של סכלים הם, ואתם, סכלים טראגיים, בתקופה רוח עיוועים, של ליקוי מאורות, של השתבשות הדעת האמורה לדאוג להמשך רצון הקיום הלאומי.
הלחץ הציבורי והתקשורתי המטומטם הזה, השקרי – עלול להוריד שאולה גם את ההנהגה הנוכחית שלנו כמו שהתמוטט שרון.
וגם את ההנהגה הבאה.
ייתכן אפוא כי מי שמאמין בביקורת על ממשלת ישראל ועל צה"ל יגיע מהר מאוד למסקנה שאין צורך בפצצה גרעינית כדי להשמיד אוךנו. מי שקורא את "הארץ", למשל, יודע שמדינה כה מושחתת ואשמה בכל מה שבא עליה, תתמוטט מעצמה.
אז לפחות בשורה אחת טובה צומחת מכך – שאיראן לא צריכה למהר להגיע לנשק גרעיני. אנחנו בעצמנו מחסלים אותנו, מרמים ומטעים את הציבור שלנו ושוברים את המוראל שלו עד שחלק ניכר ממנו, חלק המשפיע על דעת הקהל, רואה את המציאות רק מבעד לעיניהם של היצחק לאורים, היוסי שרידים, השולמית אלונים, הדוד גרוסמנים ודומיהם, שקולם נשמע תמיד ברמה.
והפסיקו לכנות כל מי שקורא נכונה את המציאות במזרח התיכון בשם – ימני! כי להבדיל אלף אלפי הבדלות – גבלס נקט שיטות כאלה של דיסקרדיטציה ותעמולה שקרית כלפי היהודים, וראו מה קרה.
הודעה על פרס היצירה (פרס ראש הממשלה)
לסופרים עבריים לשנת תשס"ז, 2006-2007
הפרס על שם ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל מיועד ל-14 סופרים בכל תחומי הספרות: שירה, סיפורת, מחזאות, מסה וביקורת, עריכה ספרותית. סכום כל פרס הוא 65,000 שקל. תקנון הפרס ניתן להורדה באתר האינטרנט של מינהל התרבות www.most.gov.il
ניתן לקבל את תקנון הפרס ושאלות הגשת המועמדות גם במשרדי המחלקה לספרות, מינהל התרבות, משרד התרבות, כנפי נשרים 22, קומה ד', חדר 495, ירושלים, 02-5601747; וכן במשרדי אגודת הסופרים ברחוב קפלן 6, תל אביב. המעוניינים לקבל את תקנון הפרס ושאלון הגשת המועמדות בדואר, מוזמנים להשאיר שם וכתובת מלאים בתא קולי 03-5299181.
את שאלון המועמדות יש למלא ולהחזיר עד יום חמישי, 30 בנובמבר 2006, לת.ד. 6393 תל-אביב 61063 או לדוא"ל prass2006@gmail.com בציון: פרס היצירה לסופרים עבריים.
אינם רשאים להגיש מועמדות: מועמדים שזכרו בפרס בשבע השנים האחרונות, וכן אנשי אקדמיה הזכאים לשנת שבתון.
ההודעה באה מטעם אהרן ידלין, היו"ר הנאמן של ועד הנאמנים זה שנים רבות.
אנחנו מזכירים ליו"ר ידלין ולחבר הנאמנים שאל להם לקפח גם השנה את סופרי הילדים והנוער, כמו שקרה בשנים קודמות. הסופרים לילדים ולנוער זכאים למִינִי "שנת השבתון" שזו היתה כוונתו המקורית של הפרס – כמו כל סופר, משורר, מחזאי, מסאי, מבקר ועורך ספרותי, והם הסקטור המקופח ביותר בקבלת הפרס.
למיטב ידיעתנו הפרס פטור ממס הכנסה, הן בניכוי במקור והן בהצהרת השומה השנתית. הוא פתוח לכל הסופרים בתחומים הנזכרים לעיל, שהם אזרחי ישראל הכותבים עברית, וזאת ללא שוום קשר לחברותם באגודת הסופרים או בכל אגודה ספרותית אחרת.
רא"ל יצחק רבין פורש מצה"ל
בעקבות מחדלי מלחמת יוני 67'!
בעקבות הביקורת על תיפקודו בהכנת צה"ל למלחמת ששת הימים, והִתגברות התביעות משר הביטחון משה דיין להדיחו ולהקים ועדת חקירה (גם בשאלה מדוע צה"ל היה זקוק לחודש ימים כדי להתארגן למלחמה, שלא לדבר על הפאשלות במלחמה עצמה) – הקדים רב-אלוף יצחק רבין להגיש את התפטרותו מתפקיד ראש המטה הכללי והודיע על פרישתו מצה"ל. רבים מחבריו-לפיקוד הנמצאים כיום עימו יחדיו בישיבה-של-מעלה, ובהם רא"ל מוטה גור, אלוף עוזי נרקיס, רא"ל חיים בר-לב, אלוף גורודיש, רא"ל רפאל איתן ואחרים – מתנגדים לפרישתו המוקדמת של רא"ל רבין וטוענים שנעשה לו עוול, ואולם שר הביטחון ח"כ אלוף משה דיין (הוא הנהיג שכל רא"ל חוזר לדרגת אלוף בגמר תפקידו, אך דומה שהסדר הזה נותר תקף רק לגבי עצמו) – איתן בדעתו שיקבל את התפטרותו של רא"ל רבין (ושותפים לדעתו גם פוליטיקאים, עורכי-דין, גנרלים בשירות ושלא-בשירות ועיתונאים – כולם טרם הגיעו לישיבה-של-מעלה).
הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא אומר: "גנרל במלחמה – או יש לו מזל או נהפך שעיר לעזאזל! – כמו הבחור הזה, תא"ל גל הירש – שההתגוללות עליו שהביאה להתפטרותו היא בומרנג שיפגע לא רק בפוגעים בו אלא בכל צמרת הפיקוד של צה"ל בהווה ובעתיד, בכך שתברח מאחריות ותטייח כישלונות!"
והשערורייה נמשכת
סופרי ישראל טרם קיבלו את התשלומים המגיעים להם ממשרד החינוך והתרבות עבור שאילת ספריהם בספריות הציבוריות בשנת הכספים !!!!2005!!!!
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,240 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
חינם למשלוח בקובצי וורד
סופר נידח מר א. בן עזר יְמֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר" מראשיתן, כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, חינם, וכן:
* "50 שירי מתבגרים" (בקובץ וורד אחד הנוסח השלם והמנוקד של הספר שהופיע בשנת 1987 ואזל, אך ללא האיורים של דני קרמן). חינם.
* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד). חינם.
* "והארץ תרעד" (פרקים ראשונים מרומאן היסטורי ארצישראלי שכתיבתו טרם הסתיימה והוא כולל גם את מחזור הסיפורים "אפרת" המתרחש בצפת בשנים 1834 ו-1837. פורסם בהמשכים ב"חדשות בן עזר"). חינם.
* "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005). חינם.
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי). חינם.
* "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי ההולך ונכתב). חינם.
* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968). חינם.
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות). חינם.
* "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990). חינם.
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו). חינם.
* "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא של החוברת). חינם.
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"). חינם.
* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר). חינם.
* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה). חינם.
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000. חינם.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית). חינם.
* "הילדה מן הים" (ספר מצוייר לילדים, הקיבוץ המאוחד, 1966, 2005. באי-מייל יישלח רק הטקסט כשהוא בלתי-מנוקד, וללא ציוריה היפים של גיל-לי אלון קוריאל). חינם.
* חיימקה שפינוזה: "ספר השירים של לוטש מילים". חינם.
* שמאי גולן, "פרקי ביוגראפיה" (ונספח ביו-ביבליוגראפי מפורט מתוך כתב-העת "אפיריון"). חינם.
* אברהם יצחק איזנברג, "המתנכרה", חיבור מקורי, פלונסק תרע"ב, 1912. (הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. כתב-היד של סיפורו הגנוז נמצא בידי בתו אורה איזנברג-שטרנאו]. חינם.
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור). חינם.
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר. חינם.
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם. חינם.
* תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד. חינם.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום: ספרים, תקליטורים
תקליטור 150 הגיליונות הראשונים (2005-2006) של "חדשות בן עזר", כל חמישים גיליונות בקובץ נפרד, 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב, עם שקפים
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
ספרים
ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים, וגם יותר מאחד,
חינם או בתשלום, כולל דמי המשלוח בדואר,
וחלקם בפנייה ישירה להוצאת הספרים או בחנויות
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן על אהבה לסבתא, בת ונכדה). יישלח חינם לכל דורש.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן ניקנוקים מזעזע). יישלח חינם לכל דורש.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים, מכות וזיונים במושבה הראשונה). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון לא-שגרתי ביצירתו, בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25". 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (509 עמ', כולל שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה). 40 ₪.
* "הילדה מן הים", הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ההדפסה החדשה של הספר עם ציוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל. אפשר לקנות ולהזמין את הספר בכל חנויות הספרים או בהוצאה, טל. 03-5785810, במחיר מומלץ של 49 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). אפשר להזמינו בחנויות או לקנותו אצל המו"ל אסטרולוג, טל.03-9190957. פקס 03-9190958.
* "אלבום נחום גוטמן" בעריכת אהוד בן עזר. ספר מתנה ותיק הנמכר במאות עותקים מדי שנה בהוצאת מודן במחיר 140 ₪ לערך. ניתן להשיגו או להזמינו בכל חנויות הספרים המובחרות בארץ.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל