| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 192
תל אביב, יום חמישי, כ"ה בחשוון תשס"ז, 16 בנובמבר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
חגית אהרונוף
הייקים באים...
פתח דבר
ה"זרז" לכתיבת שורות אלו היה הביקור של סופרי הילדים במוזיאון פתח-תקווה. תודה לך, אהוד, על כך, שאלמלא הביקור לא היו נגלים לי רזי קורות-הימים של משפחתי, אשר החלה את דרכה בארץ במושבה פתח-תקווה. ותודה מיוחדת לדודי, פרופ' אוריאל בכרך, אשר בזכות זיכרונו המופלא הצליח להחיות בפני את התקופה.
הרופאים באים
שנת 1933. בהיילברון שבגרמניה המשפחה המורחבת אורזת את הפקלאות ומתכוננת לעליה. לוקחים את ההכרחי, השאר יגיע בליפטים. מי בעולים? ד"ר יעקב (יוליוס) בכרך – סבי, אשתו ("פראו ד"ר") חנה-רות – סבתי, ושלושת ילדיהם: אוריאל, נחמה ותרצה (היא אימי).
ועימם גם הורי סבתי: ד"ר בנימין זאב וירצבורגר ואשתו מרים.
שתי משפחות ציוניות, שני רופאים שעזבו קליניקות מצליחות ושמו פניהם אל הלא נודע.
היישר מהאונייה הם מגיעים לכפר חסידים, שם יש כבר נציגות למשפחה. בכפר גרים החלוצים אריה ודבורה. אריה הוא אח של חנה-רות ובנם של ד"ר בנימין זאב ומרים וירצבורגר.
היכן ישתקעו הרופאים ומשפחתם? לא ידוע. הם יתורו את הארץ ויתמקמו במקום שיתקיימו בו שני תנאים בסיסיים: בית ספר ראוי לילדים, וכמובן – פרנסה.
הייקים הם זן שניחן בשתי תכונות שאינן משתלבות במרחב שלנו: בתמימות וביסודיות. התמימות – תהיה להם לרועץ כי הם "יבלעו" את כל ה"לוקשים" ש"יאכילו" אותם, אך היסודיות תקנה להם יתרון.
סבא יעקב הכין את עצמו לעלייה מבחינה מקצועית (יסודיות, כבר אמרנו?). הוא ידע שהוא הולך למדבר, לכן טרם עלייתו הצטייד בספרות מקצועית על רפואה טרופית. בהמבורג היה מכון לרפואה טרופית, כיוון שלגרמנים היו מושבות באפריקה. סבא למד אודות המלריה, הדיזינטריה ושאר החולירות. ואכן, לימים, בפתח-תקווה המושבה, הוא נקרא לפציינט שהיו לו בלוטות במפסעה וחום גבוה, והרופאים אמרו נואש. מה זה יכול להיות?
סבא שאל אותו לגבי מקצועו. הבחור היה רפתן. חיפש סבא בספרות המקצועית שהביא עימו, עשה אחד ועוד אחד ואיבחן את המחלה: דבר! – הבחנה זו הצילה את החולה, אשר פונה לבית החולים הממשלתי למחלות מדבקות בפרדס כץ, ונמנעה התפרצות מגיפת דבר בפתח-תקווה. תשאלו (ובצדק): מה הקשר בין עיסוקו של החולה למחלתו? ובכן, האוניות שהגיעו לנמל יפו הביאו סחורה מהודו. הסחורה הופצה בכל הארץ ובכלל זה בפתח-תקווה. בהודו היתה מגיפת דבר. על האנייה היו "נוסעים סמויים" – חולדות. החולדות עצמן לא היו נגועות, אך גם להן היו "נוסעים סמויים" – הפרעושים, נשאי הדבר.
סבא הבחין אצל החולה בבלוטות, אך גם בעקיצה. לא היה ברור אם יש קשר בין השניים. מאחר שברפת יש חולדות, ומאחר שהעקיצה יכולה היתה להיות עקיצת פרעוש, והפרעוש עשוי להיות נגוע בדבר, מכאן הסיק סבא את המסקנה שיתכן שהבלוטות והחום הם סימפטומים של דבר. גאוני!
למה דווקא פתח-תקווה?
במסגרת חיפושי המשפחה הגיעו לפתח-תקווה ונפגשו עם שלמה שטמפפר [בנו של יהושע שטמפפר, ממייסדי המושבה], ראש המועצה. שתי השאלות המכוננות נשאלו.
יש בית ספר טוב במקום? יש סיכוי לפרנסה?
על השאלה הראשונה, התשובה היתה חיובית וגם נכונה: יש בית ספר טוב "נצח ישראל" שמו, ומנהלו הוא ד"ר אאורבך. שטמפפר כיבד בכוס תה עם 4 חתיכות סוכר, שזה כבוד גדול ובכך קנה את עולמו. סוגיית החינוך הוכרעה.
עכשיו לשאלה השנייה: קונקרנציה יש? כלומר: האם יש רופאים במושבה? שהרי צריך פרנסה!
שטמפפר היה מעוניין באוכלוסיה איכותית. הוא מאוד רצה את המשפחה. וכידוע, המטרה מקדשת את האמצעים, לכן ללא היסוס הכריז ש"אין במושבה רופאים".
מובן שהיו, ועוד איך היו! אבל יקה כמו יקה מאמין ואינו מהרהר אחר דבריו של איש מכובד, אשר מכבד בתה עם 4 קוביות סוכר...
פרנסה
וגם: איך השפיעו 4 חתיכות סוכר על אוכלוסיית המושבה?
וגם: "מפיש מסרי" בא
וגם: איך צדים יונים? ומי קבע את המושג "תורנות בתי מרקחת"?
בדיעבד הסתבר כי לסבא, אשר שמו הלך לפניו, לא היתה בעיית פרנסה, והחברה האליטיסטית של הרופאים הפכה למוקד חיי החברה שלהם (שלו ושל סבתא) כפי שיסופר בהמשך.
דומה שכמות הרופאים בפתח-תקווה של אותם ימים לא היתה מביישת כרך של ימינו. היו שם: ד"ר נוסבאום (שלימים ירד לארה"ב), ד"ר וולף – רופא כללי. לשניהם היה אופנוע כדי שיוכלו להחיש עזרה מהירה. ד"ר אאורבך , שכבר היה זקן ולא פעיל, ד"ר פליישר – מנתח, ד"ר שטראוס – רופא כללי. ד"ר רוזנצוויג וד"ר קאהן, שהיו רופאי שיניים וד"ר קנר רופא עיניים. כל הרופאים הללו עלו בשנות ה-30 מגרמניה. סביר שלכולם נתן שטמפפר את אותו מידע ש"אין רופאים במושבה," ואולי גם הם קיבלו 4 חתיכות סוכר שזה כאמור כבוד גדול...
אבל אין זו הרשימה כולה, כי כבר לפני העלייה מגרמניה היו רופאים במושבה. היו ד"ר ריבלין וד"ר ביכובסקי והיה רופא שהיה בעל מעבדה וביצע בדיקות דם [ד"ר בּוֹגוֹז'וֹבסקי? – אב"ע]. כמו כן היו רופא בית הספר– ד"ר בּוֹגוֹז'ובסקי, ורופאה אחת ויחידה: ד"ר שטרנפלד.
ואחרון אחרון חביב: ד"ר שטרן – רופא הילדים [היה גם רופא-הילדים שלי. – אב"ע], שסבא היה לוקח אותי אליו במקרי חרום (למשל: כשבגיל שבוע קבלתי דיזנטריה, או בגיל 10 בערך, כשהשתוללתי ולא הרשיתי לו לתפור חתך עמוק בזרוע. סבא סבר לתומו שאצל ד"ר שטרן אפגין התנהגות נאותה, הוא כמובן התבדה. אצלי אין פרוטקציות!)
סה"כ 14 רופאים במושבה קטנה. מדהים!!! מעניין אם המציאות הזאת היתה יכולה להתקיים לולא היו הם "יקה מאמין לכל דבר."
ושאלה נוספת שעולה: איך היתה לכולם פרנסה מצויה?
ובכן, התשובה היא שלא לכולם היתה פרנסה. לסבא, מכל מקום, היתה. וכל כך למה?
סיפרנו שסבא חזה את הנולד והתמחה בחוליים מקומיים. אך הוא לא הסתפק בכך. מיד עם פתיחת הקליניקה הוא רכש מכשיר רנטגן, כי במזרח התיכון הפרוע, כידוע, יורים. ואיך אפשר לאתר את הקליע? נכון, באמצעות רנטגן. מסתבר שלא היו לו נפגעי ירי על בסיס יומי, אך רופאי השיניים (רוזנצוויג וקנר) הייקים היו שולחים אליו פציינטים לצילומי שיניים. כמובן שנעשה שימוש במכשיר גם ובעיקר לצורך צילומי הרנטגן הרפואיים.
הסיבה הנוספת ואולי העיקרית לכך שפרנסתו של סבא, ד"ר יעקב בכרך, היתה מצויה, היתה המוניטין שלו. האחריות שלו למטופליו היתה שם דבר. אם היה לו ספק באבחנה הוא לא היה שוקט על שמריו, לעיתים היה קם בלילה ועורך ביקור בבית הפציינט מבלי שהתבקש.
שמו הלך לפניו גם בקרב הבדואים אשר כינו אותו "חכים אָלֵמָנִי", ביטוי שמשמעו: הרופא הגרמני. הם הגיעו בשיירות גמלים מהנגב כשחרבות תקועות באבנטיהם.
ואיך היה הד"ר הייקה מְתקשר איתם?
אמרנו שהוא הכין את עצמו לעלייה על ידי רכישת ידע רפואי רלוונטי, על ידי רכישת הרנטגן ו... על ידי לימוד מוקדם של השפה הערבית. סבא שכר את שירותיו של מורה פרטי בשם קיסלביץ, לימים כסלו. בעזרתו הוא למד ערבית מדוברת ברמה שימושית מקצועית.
זיכרון ילדות שלי: השיח' מגיע עם פמלייתו. בחזית הבית ברחוב מונטיפיורי חונה שיירת גמלים, (המרפאה היתה ממוקמת בתוך הבית, אך על כך יסופר בהמשך). השיח', נשותיו, ומלוויו מגיעים לחכים אלמני. סבתא חנה פותחת את כל החלונות בבית "שייתאוורר" מהריחות שעתידים "להתנחל" בו. אני מצווה "להתחפף" לפני שהבלגן מתחיל. ואכן תוך מספר דקות הבית השליו, השקט והאריסטוקרטי-משהו הופך באחת למרכז אוריינטלי, על כל המשתמע מכך. ריחות עזים של בעלי חיים (והפרשותיהם), רעש, מהומה וכמות אנשים שחדר הקבלה לא ראה מעולם.אלו זיכרונותיי משנות החמישים [לדעתי, מתקופה מוקדמת יותר. אב"ע].
בתקופה שקדמה לכך היה אפשר לראות בחזית הבית מחזה סוריאליסטי: מאהל בדואי ובצידו שיירת הגמלים, אות לכוונתה של הפמליה "לבלות" אצל ה"חכים" זמן בלתי מוגבל.
אני זוכרת את סבתא חנה מכריזה על בוא הטייפון בזו הלשון: "מפיש מסרי בא". "מפיש מסרי" פירושו: אין כסף. בשלב זה או אחר, אחרי שסבא סיים את הטיפול בעם הרב, והיה מגיע הזמן לשלם, הריטואל הקבוע היתה ההכרזה של השיח': "מפיש מסרי!" – וזהו מקור שמו. אגב, מזל שסבא למד ערבית, כך הוא יכול היה להבין שאין סיכוי לקבל תמורה לעבודתו.
סבא היה בודק לשיח' את הדופק ומביט בשעון. הבדואים שנכנסו עם השיח' לחדר-הטיפולים היו כאיש אחד נועצים עיניים בשעון של סבא ומחכים שהשעון יבצע את הכישוף המרפא.
"אחרי המבול" היו החלונות נשארים פתוחים לרווחה עוד זמן רב, גם אם הימים היו ימי חורף, בגלל הצורך הדחוף לאוורר את הבית.
סבא, ד"ר יעקב בכרך, היה יהודי דתי. עובדה זו תרמה אף היא לפרנסה. יהודים דתיים העדיפו רופא דתי. לפני צומות, למשל, פנו אליו פציינטים בשאלות של היתרים ואיסורים בריאותיים לצום. לסבא היתה קליניקה פרטית. לאיכרים היתה פרנסה טובה והם יכלו להרשות לעצמם רופא פרטי בעל שם טוב. [ד"ר בכרך היה רופאו של סבי יהודה ראב בן עזר עד יום מותו של סבי ב-ל"ג בעומר תש"ח, 1948. – אב"ע]
בקיצור, לסבא לא היתה מעולם בעיית פרנסה.
סבא ד"ר יעקב בכרך היה צדיק ונהג להפריש "מעשר" לצדקה מכל הכנסותיו, סבא רבא שלי ד"ר בנימין זאב וירצבורגר, שהיה תלמיד חכם, לקח על עצמו משימה של מתן שירות רפואי חינם לתלמידי הישיבה. בהיותו איש אשכולות הוא לא הסתפק בהשכלתו הרפואית, יום-יום הוא למד תלמוד בבית הכנסת הגדול ברחוב "חובבי ציון". עד היום מצוי בידינו חומש ובו הערות מחכימות על פרשת השבוע בכתב ידו.
דרומית לפתח-תקווה, ב"מחנה יהודה", התגוררו תימנים. הוא התעניין מאוד בדרכי ההוראה שלהם ונפעם מיכולתם לקרוא הפוך, בשבתם מול המוֹרִי. הוא גם ערך השוואה בין נוסח הטקסט שבהגדה המערבית עם זו של התימנים. הוא מצא למשל ש"חד גדיא" איננו כלול ב"הגדה" התימנית.
יום אחד הוא מצא בכתובים שיונים נמשכות לבושם מסויים. טרח ומצא בבית המרקחת את הבושם הזה. לקח ארגז, שפך לתוכו את הבושם ויצר מתקן לציד יונים, לא שהיה לו צורך ביונים, הוא פשוט רצה לבדוק את התיאוריה.
מלאכת הציד הוטלה על הנכד אוריאל (דודי, לימים פרופ' אוריאל בכרך, מביה"ס לרפואה בירושלים). והתוצאה? – היונים ברחו מהריח. היום, בראייה לאחור, אני יכולה לקבוע שהניסויים והמחקרים שאורי יזם בהמשך דרכו כחוקר, היו הרבה-הרבה יותר מוצלחים...
כאיש ספר, ד"ר וירצבורגר שלט בעברית. כאשר מי מהילדים היה קם מן השולחן מבלי לפנותו הוא היה מבקש: "לא ללכת ריקם!"
בהיות המשפחה על האונייה בדרכה ארצה, לימד סבא את נכדיו מילים שימושיות בעברית. שתי המילים החשובות ביותר היו:"גבירתי" (במלעיל) ו"אדוני". ממש מילים שימושיות!
גולת הכותרת של פעילותו של סבא רבא היתה: קביעת תורנות של בתי מרקחת בשבת. כדי שלא יהיה חילול שבת מחד גיסא, ולא יהיו בתי המרקחת סגורים כולם, מאידך גיסא, הנהיג סבא בנימין זאב שכל בתי המרקחת בפתח-תקווה יעשו תורנות ובכולם תיתלה מודעה ובה המידע מיהו בית המרקחת התורן. מה שהיום נראה כמובן מאליו, היה החידוש שהוא הנהיג באותם ימים.
מתמקמים
נחזור להתחלה. המשפחה עושה "ויסעו ויחנו" בפתח-תקווה. שבע נפשות צריכות קורת גג. וצריך כמובן מרפאה בשביל הפרנסה.
ברחוב אחד העם, על יד משק הפועלות, גר האדריכל גינזבורג (בן-חורין, אביו של האדריכל מוטי בן-חורין). במגרש שלו הוא בנה בית להשכרה. תמורת שכר דירה של שנתיים מראש שכרה המשפחה בית למגורים.
והמרפאה? רחוב אחד העם היה אז בפאתי המושבה. מרפאה צריכה להיות במרכזה. לפיכך שכרו ממשפחת גֶלמונד [אולי גלמן? – אב"ע] שלושה חדרים ברחוב מונטיפיורי.
כדי שהמרפאה לא תהיה ריקה בלילה, שיכנו שם את החלוצים בראונשוויגר ואאופססר. הסידור היה כזה: החלוצים מקבלים קורת גג ובתמורה עליהם להזעיק את הרופא במקרה חירום. בעידן הטרום טכנולוגי פירוש הדבר: לרוץ בלילה לרחוב אחד העם. המציאות היתה שרק צד אחד של ההסכם מולא במלואו. החלוצים מעולם לא טרחו להזעיק את הרופא.
עד היום לא ברור אם בגלל שהם עייפו מעמל יומם הם לא התעוררו, או שהם חסו על שעות השינה היקרות (או על רגליהם) ושילחו מעל פניהם את הפונים. מה שברור הוא שגם הרופא וגם החלוצים ישנו היטב באותם לילות.
אחרי זמן מה בראונשוויגר עבר לכפר פינס, וסבא הבין שהסידור הזה איננו הסידור האידיאלי. צריך לגור על יד המרפאה. המשפחה עברה לגור בשכירות ברחוב מונטיפיורי בבית בן שבעה חדרים בעל קומה אחת. בעל הבית היה גולד. בבית היתה גם הקליניקה. שם גרו עד 1938. ב-1938 מגיע הזמן לבנות בית ומרפאה משלהם. הם קונים מגרש מליפשיץ, באותו רחוב, ומתחילים בבניית בית הקבע.
את הבית הזה ברחוב מונטיפיורי 22 אני זוכרת מילדותי. בית בסגנון הבאוהאוז בן שתי קומות מוקף בוסתן. ייחודו של הבית הוא בעץ התמר שגדל בבית. כן, בבית. מרפסות הבית נבנו מסביב לעץ תמר נישא שהיה בחצר. בתוך המרפסת בקומה התחתונה היה חור עגול מוקף בגדר אבנים קטנה (על תקן עציץ) , ובתקרה, שהיא רצפת המרפסת העליונה, נפער חור עגול דרכו עשה הדקל את דרכו אל על. הבית היה מרוהט בריהוט כבד ומגולף שהובא מגרמניה. במזנונים היפיפיים הוצגו שורות שורות של גביעי קריסטל משובח: לליקר, ליין ולשמפניה. על הקירות יצירות אמנות מבצלאל. במרפסת גפן מטפסת ובבוסתן עצי אשכוליות ענקיים (זכר לפרדס שהיה כאן), עצי פרי שונים, פרחים ו...הסיוט של כל ילד תרד (שאז עוד היה "שפינאט" שצריך לגמור מהצלחת).
חזית הבית. עץ התמר, שבו מדובר, מצוי במרפסת האחורית, שאיננה נראית בתמונה.
הבית היה עמוס בספרים, בעיקר ספרי קודש וספרי מדע ואמנות בגרמנית. אפילו בחדר הקבלה של הקליניקה היה ארון ספרים גדול. סבא וסבתא עבדו בגינה עד יומם האחרון. זו היתה אהבתם הגדולה.
זכורתני שבתות שביליתי בביתם. בשבת בבוקר לאחר שסבא היה שב מן התפילה ולאחר סעודת שבת, היינו יוצאים לגינה לראות מה התחדש: מה מלבלב, מה פורח. סבא היה קורא לכל צמח בשמו וסבתא היתה אמונה על שימור פקעות נדירות משנה לשנה.
אהבת האדמה היתה טבועה בהם משכבר הימים. עוד כשגרו באחד העם ניצלו בני המשפחה כל חלקת אדמה לחקלאות. הם גידלו בחצר תפוחי-אדמה מפקעות שהגיעו מקפריסין. כשהגיעו למונטיפיורי, לדירה השכורה, לא היתה להם קרקע לגידולים, ואילו לשכנתם הרופאה היה מגרש ריק. זה נראה היה להם לא סביר שהקרקע "תבוזבז" כך. על כן פנו אל השכנה ובקשו לגדל אצלה ירקות. הרופאה נענתה (אחוות רופאים). וכך, כשהם סוחבים פחים של מים, הצליחו לגדל ירקות, וגם...ליהנות מכך.
הרכוש מגיע
או: שמירה אישית מלחיצה
המשפחה עלתה באונייה, והרכוש אמור היה להגיע בליפטים מאוחר יותר. ואכן, כאשר שכרו את הבית ברחוב אחד העם, ליד משק הפועלות, הגיעו ה"ליפטים" ועימם גם מכונית קרייזלר. אמנם בגרמניה היה להם נהג, אך במסגרת ההכנות לעלייה דאגו סבא וסבתא לעשות רישיון נהיגה.
הפעם, מסתבר זו היתה טרחה מיותרת . הקרייזלר נמכרה מיד עם הגיעה ארצה לנהג מונית. המרחקים בפתח-תקווה של אז לא הצדיקו החזקת רכב.
ילדי משפחת בכרך: נחמה, אוריאל, תרצה ו… הבייבי קרייזלר
אז מכונית אין, אבל ליפטים יש.
מה עושים כדי לשמור על הליפטים? תורנות שמירה.
מי בשומרים? כולם. מנער ועד זקן.
נוהל שמירה: הילדים, שאינם יודעים מילה בעברית, לומדים לצעוק :"לכו, לכו!" (שוב תמימות של היקים. מזל שלא לימדו אותם להגיד "במטותא מכם").
חוויות שמירה: חווית שמירה שהפכה משמירה אישית לוחצת לשמירה אישית מלחיצה, מיוחסת לסבתא חנה רות. לילה אחד בהיותה בשמירה היא נרדמה בשמירה (לא כמטאפורה, ממש נרדמה). לפתע באמצע הלילה התעוררה בבעתה. משהו חם ולח כיסה את פניה, ומעליה התנשאה צללית ענקית. היתה זו פרה שליקקה אותה. סבתא פצחה בזעקות, ועד היום לא ברור למי היתה טראומה גדולה יותר לסבתא או לפרה.
דואגים לחינוך נאות.
וגם תשובה לשאלה: איך חילזון הופך לבהמה?
שנת הלימודים הראשונה של ילדי משפחת בכרך, עומדת בפתח. צריך ללמוד עברית לפני שמשתלבים במערכת החינוך. המושג אולפן עוד לא קיים. לאוריאל נמצא פתרון: הוא ילמד ב"חידר" "שארית ישראל" עם המורה הלפגוט (אביו של חנוך ברטוב).
"שארית ישראל": במרכז המורה הלפגוט, מימין למורה (במכנסיים עם שלייקס): אוריאל, משמאל: חנוך ברטוב.
ומה הלאה? אמנם יש בית ספר טוב, כפי שהעיד (ובצדק) שטמפפר, אבל אבוי! התלמידים "אזיאתים". איך יתכן שילדים מבית טוב (יקי) ילמדו כתף אל כתף עם ילדים שמגיעים לבית הספר בבגדים בלויים, יחפים, ובעיקר: רכובים על חמורים?! – שומו שמיים! משפחת אזוב [אולי רוזוב? – אב"ע] שולחת את בנה לבית הספר על גבי סוס, ואביגיל גולדברג מגיעה לספרייה על גבי סוס!
לא יעלה על הדעת שילדים "אריסטוקרטים" יחשפו למציאות כזאת!
מה עושים?
מקבצים ילדי רופאים, יקים כמובן, מגיל שש עד עשר, בנים ובנות ומחפשים מורה... יקה כמובן. הלימודים אמורים להתקיים בבית הכנסת "חפץ חיים" ברחוב חפץ חיים.
המורה שמצאו היה "מציאה" של ממש, רוזנפלדר שמו. ובמה זכה? בזכות זה שבגרמניה הוא היה מורה. מורה – אולי, אבל מורה לעברית – בספק גמור.
יום אחד הביא אחד הילדים לכיתה חילזון, וביקש לדעת איך קוראים לזה. רוזנפלדר מעיין במילון וקובע ללא היסוס: בהמה. אגב, כל הרמשים הפכו בהבל פיו לבהמות.
כך בילו ילדי משפחת בכרך עם המורה רוזנפלדר עד כיתה ד' (או עד שהגיעו מים עד נפש). בכיתה ד' עבר אורי ל"נצח ישראל" והבנות ל"בית יעקב".
באותם ימים היו בפתח-תקווה שני בתי-ספר:
נצח ישראל –בית-ספר דתי ששיכן בבניין אחד את הבנים ובבניין שני את הבנות [בית הספר לבנות קיים עד היום ברחוב מוהליבר. – אב"ע], ובית-ספר פיק"א שהיה בית-ספר כללי. אחר כך הוקמה הגימנסיה "אחד העם", ובערך בשנת 1945 הוקמה הגימנסיה הדתית "ישורון" [ברחוב חפץ חיים], שהיוותה המשך ל"נצח ישראל".
ההתבדלות
לא רק בחינוך הילדים התבדלו היקים. מדהים עד כמה הם היו מסוגרים בתוך עצמם. הם הקימו לעצמם מוסדות דתיים ומוסדות תרבות על טהרת יקלנד.
מניין – בבניין המועצה המקומית ברחוב מונטיפיורי הוקם המניין היקי הראשון. אחר כך הקימו קהילה ושמה "מקור חיים", הם התפללו ברחוב פיק"א ורבם (שהיה יקה, אלא מה?) היה הרב בייפוס.
סבא רבא, ד"ר בנימין זאב, לימד ילדים לבר מצווה. אחד מתלמידיו היה בחור ששמו אֶדֶר. לימים היה אדר באצ"ל, נתפס על ידי הבריטים ונשלח לאריתריאה. (הוא נתפס על ידי סמל אבו-לבן, שנקרא כך על שום שאהב לאכול לבן. ואם בבריטים עסקינן, ראוי לציין את קפה "קורסו" מול גן המייסדים, שם נהגו הבריטים לשתות בירה "בחברת" חסידות קצוצות כנפיים שהיו האטרקציה של בית הקפה).
קונצרטים – היקים ערכו את הקונצרטים שלהם בבית האיכר [ברחוב נורדאו. – אב"ע], דבר שהיה זר לאיכרים.
רפואה – בשנת 1937 החליטו להקים בית חולים ברמת גן. שמו של בית החולים "רפאל" [אני נולדתי בו בשנת 1936! – אב"ע]. ייחודו: בית חולים דתי שרופאיו הם על טהרת היקים. הרופאים שעבדו שם היו: ד"ר וינר – רופא פנימי, ד"ר אפשטיין – א.א.ג., ד"ר מושיץ – מנתח.
סבא, ד"ר בכרך, כמו שאר הרופאים מ"הגילדה", היה שולח להם פציינטים. [כנראה גם את אימי! – מהיותו רופאו של סבי. – אב"ע].
ההשפעה החברתית והתרבותית של הרופאים היקים על חיי היום-יום בפתח-תקווה היתה ניכרת, אך כמובן היו גם יקים שלא היו רופאים. היו גם בעלי מלאכה. האחים המבורגר אשר עסקו במכניקה עדינה. היה וולף (בנו של הרב וולף) שהיה שען. בכפר אברהם התגוררו ייקים שעסקו בחקלאות, ביניהם משפחת הרץ.
היה כמובן דוד אאורבך [אוורבוך] – כורך הספרים. לימים, כשהפסיקו לכרוך ספרים, פתח חנות ספרים ברחוב חובבי ציון. על שמו נקרא רחוב דוד הכורך. כילדה, אני זוכרת את סבי סר לחנות כל אימת שעברנו יד ביד ברחוב חובבי ציון. שם היה סבא קונה לי את הספר או את הצבעים שביקשתי לאפיקומן. והיה גם בספרוינד, בעל חנות המכולת ברחוב הברון הירש. בגרמניה היה בספרוינד רב. ואחרון אחרון חביב: לוי – סוחר הביצים, שלימים היה בנו למפקד משמר הכנסת.
[דוד הכורך ואשתו הני היו חשוכי ילדים והוא אהב מאוד ילדים ובני-נוער ומצאנו אצלו אוזן קשבת יותר מאשר אצל הורינו. בילדותי הייתי גם אני בא אליו עם סבי יהודה, ולימים לבדי, ואת ספרי הקריאה הראשונים, במשך שנים רבות, קניתי אצלו, והיינו מחכים שהני אשתו תבוא במונית מיוחדת מתל-אביב ותביא עימה את הספרים החדשים שיצאו. למשל, הספרים הדקים של "כוכבים בחוץ", "שמחת עניים" ו"שירי מכות מצרים" של אלתרמן בהוצאת "מחברות לספרות של ישראל זמורה. ואפילו את הספרונים הראשונים של "חסמבה" עוד הספקנו לקרוא אצלו בישיבה בחנות מבלי לקנותם. הוא תמיד שמח כאשר מישהו היה מוציא ספר מהאיצטבה ושוקע אצלו בחנות בקריאתו. היינו קונים אצלו בתשלומים ומשוחחים עימו שעות, בין קונה לקונה.
מדי פעם היתה עוברת לווייה ברחוב חובבי ציון, בראשה צועד מכל צד אדם כפוף קמעה הנראה כקבצן דתי ומקשקש בקופסה "צדקה תציל ממוות!" – דוד הכורך היה סוגר את דלת העץ הכבדה של החנות עד שתעבור הלווייה, וזו היתה הזדמנות טובה להמשיך בשיחה עימו באין מפריע. פעם אמרתי לו על מישהו, "הוא אמנם דתי אבל..." והוא לא סלח לי על צורת הדיבור הזו. בחלק האחורי של חנותו הקטנה עמדה מכונת הכריכה עם הגיליוטינה הכבדה, שכבר כמעט לא השתמש בה אבל עד היום בידי ספר היובל הראשון של פתח-תקווה, בעל הכריכה הירוקה משנת 1929, שניתן לסבי יהודה ראב, בלה, ונכרך בידי דוד הכורך ועד היום לא התפורר בשנית.
דוד הכורך לא מכר צבעים וכלי כתיבה. בחנות קרובה לזו שלו, "הכל לנוער", של זוג ייקים אחר, גולדמן, מכרו מחברות, משחקים, צבעים, עטים וכדומה. לימים הזוג גולדמן פתחו חנות ספרים בשם "אמנות" (אם איני טועה) במקום אחר ברחוב חובבי ציון.
לימים, כאשר הופיעו ספריי הראשונים, וכבר לא גרתי בפתח-תקווה וביקרתי אצל דוד הכורך לעיתים נדירות, הוא כעס מאוד על תוכנם האירוטי, ושמעתי שבמכוון גם לא שם אותם בחלון הראווה שבחנותו החדשה, בסמוך לישנה, זו שבה היינו רואים, בנעורינו הפרובינציאליים, כל ספר עברי חדש, ולא היו אז הרבה. מדובר על סוף שנות ה-40 ושנות ה-50. – אב"ע].
עוד דמויות פתח-תקוואיות
שטרן: מי היה מעז לחלל שבת בפרהסיה בפתח-תקווה? אף לא אחד. ואם מישהו היה מעז לעשן בפרהסיה בשבת, מיד היתה נשמעת הזעקה "רוּ-שֵׁע!!!"
היה זה שטרן ששמר באדיקות על כבודה של השבת בפתח-תקווה. (נכדו משולם שטרן, שהיה בן כיתתו של אוריאל דודי, היה בפלמ"ח ואחר-כך היה בין מייסדי קיבוץ משאבי שדה. נפטר בבאר שבע בשם עו"ד משולם שביט).
הדור הראשון בפ"ת היה מסורתי, הדור שאחריו עוד שמר זיקה לדת והיה בעל ידע מסוים, הדור השלישי התנתק לחלוטין.
סְלוֹר: יהודי עיוור, מראשוני המתיישבים במושבה. היה מובל לבית הכנסת וחוזר ומספר לכל המעוניין שהוא היחיד שנשאר בפתח-תקווה, בימיה הקשים, כאשר ניסיון ההתיישבות נכשל, כשכולם עזבו (בהתיישבות ליד הירקון, ובמעבר ליהוד). [לא מדוייק, אך לא ניכנס כאן לפרטים. – אב"ע].
יהודה ראב: סבא ואוריאל היו חוזרים מבית הכנסת דינוביץ [ליד בית הכנסת הגדול ברחוב חובבי ציון, שניהם קיימים עד היום] ביחד עם יהודה ראב. יהודה לא נלאה מלספר לבני משפחת בכרך שוב ושוב את סיפורי תולדות פתח-תקווה (מסתבר שאצל משפחת ראב בן עזר הגֵנים עובדים שעות נוספות…) לימים, בהגנה, היה אוריאל מפקדו של בני ראב [נכדו של משה-שמואל ראב, אחיו הצעיר של יהודה].
ולסיום: תמיד ידעתי כי לסבי יש חברים רופאים, ייקים כמובן, שסבתי מחליפה בספרייה [אצל גולדמן, – אב"ע] ספרים בגרמנית, ושבבית, בצד העיתון העברי, יש גם עיתון בגרמנית. אבל לא ידעתי עד כמה דור הייקים הראשון לא התערה בחברה הישראלית.
כילדה התנגדתי שידברו אליי גרמנית. התנגדות אידיאולוגית, עליה שילמתי בכך שעד היום אינני מבינה מילה בשפה זו (שלא לדבר על דיבור).
העברית שבפי סבתי היתה משובשת, או ליתר דיוק: היתה תרגום מילולי מגרמנית. פעם שאלתי את סבתי בנימת גערה: "את, שדוברת גרמנית, אנגלית וצרפתית – איך את לא מתביישת לא לדעת עברית אחרי כל כך הרבה שנים בארץ?"
וסבתא, בחוכמתה, ענתה: "יותר קל אני מתביישת מלומדת עברית."
ואכן, בשביל מה להתאמץ אם כל התרבות שאתה צורך מוגשת לך בשפת אמך?!
סוף
*
"בטרם יאבד את הכרתו למשך שעות עדיין הקפיד [יהודה ראב] לצעוק 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אֵחוֹד," כששתיים מבקשת נפשו: למות על מיטתו בישיבה, זקוף, כגבר, ולהוציא את נשמתו ב'אחד'.
"לאחר שקבע ד"ר בכרך את מותו באו אנשי חברא קדישא והורידוהו על הרצפה, הדליקו שני נרות וכיסוהו בסדין, ובניו ונכדיו הבוגרים עומדים סביבו."
מתוך אחרית הדבר של אהוד בן עזר למהדורה החדשה של ספר זיכרונותיו של סבו יהודה ראב בן-עזר "התלם הראשון" בהוצאת הספרייה הציונית 1988.
*
בקריית המוזיאונים של פתח-תקווה [מתחם "יד לבנים"], התקיים בשיתוף סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער, יום ביקור ועיון לחברי סומליו"ן ביום שלישי, 4 באפריל 2006. דרורית גור-אריה, העומדת בראש אגף התרבות של עיריית פתח-תקווה והאוצרת הראשית של קריית המוזיאונים, קיבלה בדברי ברכה את הסופרים והציעה להם לראות בקריית המוזיאונים הפתח-תקוואית בית המבקש לשמור על הקשר עימם גם בעתיד. לאחר מכן התקיים ביקור מודרך על ידי רבקה שטיניץ, האוצרת – בתערוכת משחקי ילדים וספרי ילדים הנערכת כעת במוזיאון לתולדות המושבה. משם עברו הסופרים (שרובם סופרות) לביקור מודרך על ידי גליה דובידזון, מנהלת ארכיון פתח-תקווה על שם עודד ירקוני, והתרשמו מאוצרות העבר המתועדים של המושבה. באולם הגדול של בית "יד לבנים" התקיים אחר-כך רב-שיח בנושא המפגש: "משחקי ילדות בארץ-ישראל ובפתח-תקווה".
משה דור
לא זה הדרך!
במאוחר קראתי את נאומו של דוד גרוסמן בעצרת רבין ואת תגובתו של אהוד בן עזר על הנאום הזה. אישי הסופר הנידח, צר לי, אך לא זה הדרך.
נאומו הבנוי לתלפיות של גרוסמן עורר את כל הגֶנים השליליים בנפשו המעונה של סופרנו הנידח, שהוא גם מארחי בבמה נכבדה זו. אם זו איננה התלהמות שלוחת רסן, אינני יודע התלהמות מהי.
הסופר הנידח איננו מסכים עם הנחותיו של גרוסמן. זו זכותו. אבל הוא שכח מצוות נימוס בסיסית, המחייבת איפוק בקטרוג על אב שכול, שבנו נפל במלחמת לבנון השנייה. זאת אף זאת, במקרה שלפנינו גם שכח נידחנו – ואולי לא ידע – את מימרתה של רוזה לוכסמבורג: "עיקרו של החופש הוא לא שתדבר מה שרצוי לי אלא מה שרצוי לך." מנהיגת-פועלים דגולה זו, היהודייה שהיתה ממייסדי המפלגה הקומוניסטית הגרמנית – אך חלקה על לנין בחריפות לגבי דיכוי חירויות האדם – נרצחה חודשים מיספר לאחר תום מלחמת העולם הראשונה בידי בריוני הימין הקיצוני, שלא סלחו לה, בין השאר, את התנגדותה העקבית למיליטאריזם ואת מאבקה ללא חת בעד השלום. אם ההקשר הזה מעורר בכם, קוראיי היקרים, אסוציאציות כלשהן, אל נא תיבהלו: זה טבעי בהחלט.
בכלל, סגנון הסתערותו של הסופר הנידח על הסופר הידוע יש בו כדי לגרום לנו אי-נחת מסויימת, כביכול לא רק מחלוקת פוליטית גרמה להתלקחות חמתו אלא גם מניעים אישיים-ספרותיים. וחבל.
אני, הקטן באלפי מנשה, מוצא הרבה טעם בדבריו של גרוסמן. אינני חושב שעובדה זו מעידה על נמיכוח-רוח מצידי, הִשתפנות, התבטלות בפני הפלסטינים והתעלמות מאלף אלפי ההיבטים השליליים – ופעמים הרבה, הרצחניים – הקיימים בהתנהגותם לאורך השנים. אבא אבן המנוח אמר פעם שהפלסטינים לעולם אינם מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות. הוא צדק. ההיסטוריה האובייקטיווית תוכיח זאת. בעת ובעונה אחת אסור לנו להתכחש לטעויותינו שלנו, לעתים הגורליות ולעתים הסותרות כליל את העיקרים האנושיים שהרבינו להניפם על נס בעבר. אין לי ספק שחלק ניכר מאוד מן הריקבון שפשה בחברה שלנו נובע מהלאומנות התוקפנית שהטביעה את חותמה ביחסנו אל האומה השנייה. דרושה גבורה רוחנית כדי להודות במישגים. לא רבים ממנהיגינו מחוננים בה, להוותנו.
אני חוזר אל הנידח ומבקשו, עם כל ההבנה למרירות שהצטברה בו במרוצת נידחותו הארוכה, בכל לשון של בקשה לנפות את סיגנונו מן הקלוקל, הפרוע לשמצה והזול בהסתערו על יריביו האידיאולוגיים, המדיניים, הספרותיים והחברתיים. ודאי, בקשה זו היא דו-סיטרית. לא הייתי רוצה לראות את היריבים הללו מודדים לנידחנו במידה שהוא מדד להם, וחוזר חלילה.
מהיכרותי הלא-קצרה את הסופר הנידח אני יודע את נדיבותו ואת יושרתו היסודיות. הוכחה חותכת לכך היא כתיבתי במכתב העיתי שהוא עורך במסירות נפש, כתיבה שעל אף חילוקי הדעות בינינו הקפיד מארחי לשמור על חירות ביטוייה אם גם היו, כך אני משער, דבריי לא פעם קשים לו כגידים.
נ.ב. בלי הערה אחת, בנושא אחר, אי אפשר.
גם אני היכרתי את המנוח שמואל הופרט וחיבבתיו אף הוקרתיו. אך דומה שייתכן היה בהחלט לפסוח על "קרקור הבטן" שנידחנו החביב עליי כנפשי החליט שאי אפשר בלי איזכורו. לא הביוגרפיה של שמואל ז"ל ולא הביוגרפיה של הסופר הנידח יבל"א היו יוצאות חסרות בלי הקביעה ההיסטורית של מקור הקרקור הנ"ל בשעת הקלטת הראיון. נראה לי, שכאן תופס הפסוק, שכל המוסיף – גורע.
גילויים קאריביים
עתה זה חזרתי משיט של שבוע ימים על סיפונה של אוניית-טיול, בית-מלון ענקי המפליג מנמל מיאמי שבדרום פלורידה בארה"ב אל איים אלה ואחרים שבאיזור הים הקאריבי וחוזר אל נקודת-המוצא. האונייה, השייכת לחברת-ספנות נורווגית, היתה גדושה באלפי תיירים מכל מיני אומות ולשונות, וההפלגה בה העלתה על הדעת רומנים ידועים מספרות העולם, שהרקע שלהם, אם גם לא בהכרח טרופי, הוא אונייה כזאת, או דומה לה, מ"האדון מסאן פראנסיסקו" של איוואן בונין ועד "ספינת השוטים" של קאתרין אן פורטר. בהזדמנות נוספת אולי אגלגל בהתרשמויותיי מהמסע הזה, אך הפעם אסתפק בהערה, שבאנייה זו, "אבן-החן הנורווגית" שמה, היתה גם ספרייה ולא רק מכוני עיסוי וספורט ומסעדות אין-ספור וחדרים למשחקי קלפים ולהקות בידור וכיוצא באלה שעשועי גוף ונפש. הספרייה לא הצטיינה בשפע, והנזקקים לה היו מעטים שבמעטים – ודווקא זאת אני מציין לשיבחה, מפני שמיעוט לקוחותיה סיפק לי ולחברתי-למסע מיקלט של שלווה יחסית מהמוני הנוסעים והשאון המתמיד שליווה אותם – אך הספרים שנמצאו בה היוו ערבוביה מוזרה, אם גם הומוריסטית, של סוגות שונות ומשונות. הנה כי כן, תוך כדי עיון וחיטוט במרכולת שעל-גבי המדפים גיליתי, לתדהמתי, שלושה נציגים של הספרות העברית: "תמול שלשום" של ש"י עגנון, הנובליסטן היחיד שלנו, בתרגומה האנגלי של ברברה הרשב; "פתאום, אהבה" של אהרון אפלפלד בשפתו המקורית; ותרגום לגרמנית של אחד מספרי-הבלש (נכון יותר: הבלשית, שהרי הגיבורה היא העלמה בדיחי) של שולמית לפיד.
לתדהמתי ולשמחתי, שכן מי היה מעלה בדעתו שספרותנו העברייה תמצא לה מקום בספרייה של אניית-טיול נורווגית המשייטת במימי הים הקאריבי?
אכן, גדולים מעשיך יהוה, כולם בחוכמה עשית.
התנצלות
לא היה סיפק בידי להתעדכן בנעשה בארץ קודשנו ולפיכך אחסוך מכם, קוראים ענוגים, את שבט ביקורתי עד אשר אתאושש מעט. ולאלה מכם, שבדרכי עקיפין הביעו את דאגתם שמא אעלם במצולות הים או אפול קורבן לתיאבונם המוגזם של אוכלי אדם, וכך יימנע מהם, הקוראים, העונג שקריאת שרעפיי, ברוכים תהיו לי, אך חזור אחזור לחונן את עפר ארצנו בסוף החודש הזה, אמן כן יהי רצון.
הה כן, עיקר שכחתי: אודה ולא אבוש, שהצצתי בתוכחת המוסר שבה זיכה אותי אחד מקוראיי בנושא ההיגוי האשכנזי, ולא הבינותי מה רצונו ממני, אך מובטחני שאי ההבנה נעוצה בקוצר המשיג ולא, חלילה, בקוצר הכותב, ולהקוראים ינעם.
נוני ירון: באשר לזיתים השחורים...
גם אני הכנתי זיתים השבוע. זה כיף לא רגיל. נכון, לכלוך רב, ששווה את המאמץ. אני אפילו מסקתי אותם בעצמי מעץ של שכנים שלנו. הם פשוט נותנים להם ליפול ולא עושים בהם כל שימוש. כמה חבל.
באשר לזיתים שחורים. הכנתי גם כאלו. לפני מנהג ירושלים צריך להשרות את הזיתים השחורים במים רותחים עד שאלו מתקררים. ואחר פשוט להכניס את הזיתים לציפית ישנה, לכסות אותם במלח גס, להניח את הציפה בגיגית או כלי שבתחתית שלו מניחים עיתונים ישנים. אלו אמורים לספוג את הנוזלים. מניחים על הציפית משקולת כבדה. כל כמה ימים מנערים את הציפית כדי שהמלח יתערבב וכן כדי שיופעל לחץ שווה על הזיתים.
לאחר כשבועיים שוטפים שוב את הזיתים כדי להוריד את גרגרי המלח שלא נמסו וגם כדי שלא יהיו מאוד מלוחים. מכניסים לכלים, מוסיפים לימון, ממלאים במים עד כמעט לסוף המיכל ו"סוגרים" עם יציקת שמן זית.
אם תוסיף יין אדום למיכל אחד יהיו לך זיתים... לא שיכורים, אם זה מה שחשבת, אלא אחרים. תנסה בכלי קטן.
הרבה יותר קל להכין שחורים כי לא צריך "לדפוק" אותם ואין כמעט לכלוך.
בברכה,
נוני ירון
אחראית אוספים מיוחדים
הארכיון לתולדות פתח-תקווה על שם עודד ירקוני
אורי הייטנר: בין רבין לחלוץ
אהוד, שלום!
רשימתך על התפטרות רבין בעקבות מלחמת ששת הימים [גיליון 191], ברמיזה לקריאות להתפטרות דן חלוץ, מתעלמת מהבדל קטנטן, ממש פיצפון, בין שתי הסיטואציות.
במלחמת ששת הימים, כמו בכל מלחמה, מטבע הדברים, היו אי אלו כשלים ומחדלים, אך ישראל הביסה בשישה ימים שלוש מדינות, הרחיבה את גבולותיה פי כמה וכמה מגודלה לפני המלחמה, שחררה את בירתה, השמידה את חילות האוויר של צבאות האויב בתוך שעות.
במלחמת לבנון השנייה היו אי אלו הצלחות, כמו השמדת סוללות הטילים לטווח בינוני, אולם לאחר למעלה מחודש, צה"ל לא הצליח להגן על מדינת ישראל ואזרחיה, לא הצליח ולו להקטין במעט את מספר הקטיושות שנורו על יישובי הצפון, לא הצלחנו לגבור על ארגון טרור בגודל של שתי חטיבות, כל המטרות של המלחמה לא הושגו (פירוק חיזבאללה מנשקו, סילוקו מן הדרום, שחרור החטופים וכו') וכושר ההרתעה של צה"ל נפגע. יצאנו למלחמה שאין צודקת ממנה, אך מתוך החשש להלחם ולשלם את מחיר המלחמה, שילמנו מחיר שווא של למעלה מ-150 הרוגים (מחיר שווא, כיוון שהוא לא השיג כל תוצאה). אבל חוץ מההבדל הקטנטן הזה, אכן הדמיון בין משל רבין ומלחמת ששת הימים לנמשל חלוץ במלחמת לבנון השנייה הוא מושלם.
אורי הייטנר
נ.ב.
אולמרט טוען שידוע לו בוודאות שחיזבאללה היו על סף כניעה. אם הדברים נכונים, המחדל גדול שבעתיים. אם האוייב היה על סף כניעה, למה המלחמה הסתיימה כך? למה הסכמנו להסכם כזה, שהיום מסבך אותנו עם אזיקים בינלאומיים (ראו פרשת טיסות חיל האוויר בשמי לבנון) שלא יעשו דבר נגד חיזבאללה, ארגון שיצפצף עליהם, אך הם יכבלו את ידינו. למה?
לאורי שלום,
אני התכוונתי במשל רבין בעיקר לפרשת הדחתו-התפטרותו של תא"ל גל הירש. ומצד שני אני סבור שגם כל עוצמתו של צה"ל במלחמת ששת הימים מול צבאות סדירים לא היתה מביאה לתוצאה טובה יותר בדיכוי חזית הטרור בלבוש גרילה שנפתחה נגדנו בדרום לבנון. עמדנו במלחמה האחרונה ואנחנו עומדים גם כיום מול איום שטני במהותו, מוזן על ידי איראן, שמטרתו להרוג כמה שיותר אזרחים ישראליים עם התחדש האש, וזאת כדי לרוקן תחילה את צפון ישראל מתושביו היהודים, ובהמשך לקדם את חזית הקטיושות גם מכיוון עזה והגדה כדי להפוך את החיים לבלתי נסבלים אפילו בתל-אביב.
כדי לנקות את דרום לבנון מלוחמי חיזבאללה בפעילות קרקעית, תהא אשר תהא (אפילו לפי "תוכנית הכיתור" של נתניהו) – נחוץ להקריב מאות אם לא אלפים מחיילינו. ואם נסתפק בפעילות מהאוויר – יש להשֵׁם את האיזור כמו אחרי פצצה גרעינית, כך ששום נפש חיה לא תוכל לשרוד בו. את שני אלה אין לנו אפשרות לעשות, ואנחנו בצרה גדולה משום שהומחש שנשק תלול-מסלול שמופעל מתוך אוכלוסייה אזרחית "חפה מפשע" הוא איום שאי אפשר להתגבר עליו כליל באמצעים צבאיים. תאמר – באמצעים מדיניים? – שנינו יודעים היטב שאין כאלה, יש רק דיבורים חצופים ומשפילים שמטרתם לדחוק אותנו יותר ויותר אל חוף ים התיכון. ואתה צודק במה שאתה אומר על הכוחות הבינלאומיים, שזו פרשה שתסבך אותנו ללא צורך עם הרבה מדינות, כי חייליהן בכוח הבינלאומי יתנו, מרצונם או שלא מרצונם, חסות לשיבת החיזבאללה למלא כוחו בדרום לבנון.
גם רמטכ"ל אחר, גם הנהגה אחרת, לא היו מביאים לתוצאות טובות יותר או פחות במלחמה האחרונה, ולא היו יכולים להגן על תקרת כל בית בצפון הארץ או למנוע נפילת חיילים בקרבות ובהסתבכויות השונות. אבל הרוח הגרוסמנית היהירה, הכוזבת והמנותקת מן המציאות, חרף אבלו הכבד על נפילת בנו – היא השלטת אצלנו והיא המטילה את מלוא האשמה עלינו ולא על אלה השוקדים יום וליל למצוא דרכים חדשות כדי להשמידנו, אלה אשר שום כוח הרתעה לא ירתיע אותם (גם אם רבין היה ראש ממשלה) כי הם רק מפללים לכך שנפגע באזרחיהם היושבים על מצבורי הנשק שנועד להרוג את אזרחינו, ואז העולם ונביאי שקר שלנו נוסח גרוסמן יתמכו בהם נגד ישראל הנלחמת על קיומה.
אהוד בן עזר
ברוך תירוש: מכתב גלוי לדוד גרוסמן
לסופר דוד גרוסמן,
ברכה לשלום, להבנה ולהתפכחות,
אין גבול כנראה להתנכרות ולמרירות שאתה חש ומביע בראש חוצות כלפי ייחודיות עצמאות ישראל שהיא כצנינים צהובים בעיניך; בניגוד להצהרתך שאתה אוהבהּ, וכרתת איתה ברית דמים. זה שנים אינך מרפה, ומקדם קבל העם והעולם את הרסניות מגמות הערבים; שמנהיגיהם, כמוחמד א' זאהר ועזמי בישארה ומרעיהם, אינם מסתירים את שאיפתם להכחיד את ישראל. והנה אתה מכנה במשטמה את אביגדור ליברמן כפירומן. האם שאר קביעותיך תקפות באותה מידה?
האם הוא קרא "לשבור את העצמות לערבים"?
האם הוא המטיר על תושבי לבנון מאות אלפי פגזים?
שאל את עמיתך הח"כ ממרצ כמה ערבים הרג אביגדור ליברמן בשנת 1982.
ואתה בהתנכרותך אינך מהסס, ובמאמרך "אי אפשר לגמגם" ["הארץ" 2.11.2000], אתה מסביר את אלימות הערבים שלדבריך "אוכזבו מתהליך אוסלו שהעניק להם רק כתמי זהות לאומית, מבותרים ומכותרים ע"י הכובש הישראלי."
קשה להאמין, אך יחד עם עמיתיך יושבי הקרנות, שהצהירו כי "ישתטחו תחת משאיות גירוש ערבים," הטפת כי "כדאי לישראל להכאיב לעצמה בטווח הקרוב כאב בלתי נסבל." האם בכך אתה כורך את החרם שיזמו עמיתיך נגד מוסדות ואישים בישראל? או אתה מסתפק בהמלצתך להגלות 200.000 יהודים מביתם, ולהעביר את יישוביהם לפלסטינים, כדי לסייע בכך ל"שטן הצהוב" להקהות את מוח ראשי ישראל, כדברי נתן אלתרמן, להתִישם, ולאפשר ל"מתוני" אש"פ להכין אלפי טילים להפגזת ירושלים ובנותיה, נתב"ג, תל-אביב, השרון, העמקים וצפון הנגב. ומעבר לכך לממֵש את מגמת "מחנה השלום" החותר לקיום שלוש מדינות ערביות במרחב המצומצם שהוקצה על-ידי חבר הלאומים ל"בית הלאומי היהודי". האחת ירדן, השניה פלסטין, והשלישית ישראל בה יתהווה רוב ערבי על-ידי חתירתכם ל"קליטת" מיספר מסויים של פלסטינים, וגם, כדברי נימר דרוויש – בעזרת הרחם הערבית.
אין חדש בישראל, ותמיד קמו במחיצתנו מתנכרים ומלעיזים כבני קורח, דתן ואבירם ומרעיהם שמיררו את חיי משה במדבר. ההנהגה הערבית תמיד ראתה בפעילות "שוחרי השלום" אות להיחלשות הציונות, והנהיגה אלימות שהביאה על ראש הערבים נכבא נוראה, ובסיכומו של התהליך הביאה אלימותם להקמת מדינת ישראל, לביסוסה ולהרחבתה!
על כל אלה, ולמראה השתוללות האספסוף הערבי בנצרת ובאום אל-פאחם, הזדעזע העיתונאי המנוח לוטפי משעור, וקרא לערבים בהתרגשות: "ראשית עליכם להרוג את המפלצת שבקרבכם!" – אולם נראה שהנהגת ערביי ישראל לא ראתה את האור ואת הסיכון, וממשיכה להטיף לעויינות ולאלימות, ומוליכה את בני קהילתם מדחי לדחי.
כתבתי על כך בעבר לבאסם ג'אבר, העורך ה'מתון' של "פנורמה": "ראוי להתריע ולהזהיר כי לא לעולם חוסן, ולא תמיד יהיה הממשל הישראלי רכרוכי ומוכן לספיגת מאות טילים ופגיעות בנפש וברכוש ברחבי הארץ. כך אירע בחורף 1948, כאשר היישוב היהודי הפסיק את המיגון וההתגוננות, ויצא למתקפה שבמהלכה נהדפו כל צבאות ערב הפולשים, במחיר נוראי לערביי הארץ! וד"ל."
לכן, דוד גרוסמן, הגיעה השעה שגם אתה תראה את האור, תחדל מהעוינות וההתנכרות, ותקדיש את עטך ושופרך לקידום התרבות ומורשת ישראל הנאורה בקרב הנוער וכלל הציבור, ותסייע לבצר חוגים רחבים יותר בערכי הציונות.
השלום המיוחל יושג רק כאשר נשכיל להתאחד ולהתעצם ולהכריע את הטרור, וכדברי לוטפי משעור המנוח, ישתחרר הציבור הערבי מהסתת מנהיגיו חורשי המזימות, ויבין שעליו להגן על המעמד החברתי-כלכלי שהושג בחריצות במשך שנות המדינה.
על ערביי ישראל לחיות במחיצתנו בשלווה כפי שחיים מיליוני בני מיעוטים במדינות מתוקנות, מבלי לעורר מהומות ומבלי לחתור להרס אושיות המדינה. או אז נוכל גם לשכנע את הנהגות ערב בנחישותנו לשמר את העצמאות הייחודית של ישראל, וניתן יהיה לנהל משא ומתן לתיחום סביר של הגבולות, ולהביא לשלום בר קיימא.
בברכה לרגיעה ולהכרעת הטרור,
ברוך תירוש
מַיוּקוֹ קַמִיוֹ – קוסמת יפנית בת 20 בפילהרמונית רוצו לשמוע את נגינתה בכינור כי היא וירטואוזית בכל קנה מידה עולמי!
מאת אהוד בן עזר
הקונצרט השני של העונה בפילהרמונית, הפעם בניצוחו של בן-גילי ובן-גילה של התזמורת, זובין מהטה – החל לא טוב. קודם כל, החוצפה של הפילהרמונית לתלות כרזת ענק לרוחב כל הבמה, מאחורי התזמורת, בה מופיעים דיוקניהם של מנצחים וסולנים בחגיגות ה-70 (כולם, אגב, גברים) – בחסות בנק הפועלים.
יצרני גבינות קוטג', קנדונים ותכשירים להסרת קשקשים – היכל התרבות פנימה הפך לאתר פרסומת עבורכם גם בשעת הקונצרט עצמו, השאלה רק מה המחיר. ואתם, המנויים התמימים שאינכם מרימים כל צעקה, אתם לא תוכלו עוד להתרכז במוסיקה עצמה. הפרסומת תביט בכם כל הזמן, ויחד עם ברדנשוולי, פרוקופייב ושוברט תספגו כל הזמן בנק הפועלים, בנק הפועלים, בנק הפועלים...
דבר שני, הפתיחה: יוסף ברדנשווילי ויצירתו בת 21 דקות "במה מדליקין?" בבכורה עולמית. התזמורת הופיעה בהרכב מלא שבמלא, כולל כעשרה מפעילים של כלי ההקשה ועוד עוגב, נבל, הקלטה של תפילה שנשמעה תחילה כאילו שומעים מבחוץ מכונית עם כרוז משוק הכרמל. ובאשר למוסיקה עצמה – היו אקורדים אחדים ממאהלר, הרבה רעש לעיתים מזומנות (הנגינה נמשכה קצת יותר מ-21 הדקות שהובטחו בתוכנייה) רעש שהזכיר לעיתים מוסיקה לסרטים (המלחין חיבר מוסיקה ל-20 סרטי קולנוע ול-40 הצגות תיאטרון), אך רוב הזמן שרר מעין שקט קטוע, משעמם, מייגע, ופה ושם פרצה יללת חתולים. אמנם, התזמור של היצירה יוצא מן הכלל. התזמורת ניגנה יוצא מן הכלל. אבל ההאזנה היתה עינוי והקהל הגיב בהתאם. בנימוס, לא הפריעו אבל בקושי מחאו כפיים, וזאת גם כשעלה הקומפוזיטור לבמה בתום הביצוע. ראו, הוזהרתם. זה יותר מיובל שנים שהמוסיקה המודרנית נסבלת במתכונת של יצירות קצרות ומעצבנות בפתיחת קונצרט, ודומה כי אף אחת מהן לא בוצעה יותר מאותה פעם אחת ראשונה ואחרונה.
ואז בא החלק השני של החלק הראשון של הקונצרט. מיוקו קמיו בכתפיים צחות חשופות ובשמלה ירוקה מקסימה שמשתרכת עד לרצפה, קטנת קומה (למרות שלבסוף ניגלו העקבים הגבוהים של נעליה) ושחורת בלורית, אוחזת כינור סטרדיווריוס משנת 1727 שהיה שייך לכנר יוזף יואכים,(והושאל לה באדיבות חברת סנטורי מיפן) –
ולמן האקורד הראשון (היצירה מתחילה בנגינת סולו של הכינור אף כי אין בה שום קדנצה לכינור) – כבשה אותנו כליל. כך נשמע וירטואוז. כך נשמע גאון. זו היתה נגינה מדהימה למוסיקה שתאמה לה להפליא. שובבה, רצינית, עזת כוח וגם מרפרפת, רבת רגש וגם הומור, עצובה לעיתים ופתאום גם מרקדת.
מה נרבה דברים ומה נאמר, קמיו דובבה את הכינור והכינור דיבר מבין ידיה ואצבעותיה, הקהל ישב מוקסם, מכושף. הדיאלוג שלה עם התזמורת היה נהדר. הם השלימו זה את זה בהרמוניה מלאה. ביצוע כזה לא כל יום שומעים. ובייחוד שהיא פעם ראשונה בארץ ולא שמענו עליה קודם ולא ציפינו למופע כה מדהים באיכותו. מחיאות הכפיים היו ממושכות, ונפלא היה גם ההדרן שנתנה.
הסימפוניה הגדולה מס' 9 של שוברט שנוגנה בחלק השני של הקונצרט החזירה את הקהל לתענוגות המוסיקה של המאה ה-19 ולהתרפקות על אירופה הקלאסית, ערש היצירות הנצחיות של המוסיקה, שכאילו היו בה רק אולמות קונצרטים ובתי אופרה מרהיבים ותרבותיים ולא שדות קטל רצחניים, עוני ורעב. התזמורת היתה שוב בהרכב גדול אבל לשוברט הספיק מתופף אחד למשך כל הסימפוניה המרוממת והסוחפת שלו, מה שאין כן ברדנשווילי.
היה אפשר להרגיש את ההנאה לא רק בקהל אלא גם אצל הנגנים. את ברדנשווילי ניגנו ללא חיוך אך במאמץ כן לבצע את כל גחמותיו. את פרוקופייב ניגנו למופת אך כמעט ללא רגע של מנוחה והתפרקות כי היה עליהם כל הזמן לשמור על הדיאלוג המורכב והפנטסטי עם הסולנית, ורק בשוברט הירשו לעצמם לחייך, אפילו לזמזם פה ושם מבלי להישמע, ניגנו מצויין אבל כמו בנעלי בית. יצירה חמה, מוכרת, אהובה. מה יש לומר, מוסיקה מוסיקה. המיסתורית שאלה מדוע לא יכול מלחין בן-ימינו לכתוב מוסיקה כמו שוברט. חסר לו. כאשר נועם שריף ניסה להיות פופולארי במוסיקה "רצינית" שכתב, עלו עליו כולם וביטלו אותו ועשו ממנו צחוק. מאז נזהרים מרבית מלחינינו, ולא רק הם, מלכתוב מוסיקה ערבה לאוזן, ודומה כי כל אחד מהם יזכה, פעם או פעמיים בחייו, ל-21 דקות של נגינה על עצבי הקהל בפילהרמונית. ולא יעזור כלום, אנחנו לא נתרגל למוזיקה הזו. לדעתנו המוסיקה הרצינית ורבת ההשראה ביותר של המחצית השנייה של המאה העשרים ואילך היא מחזות הזמר כ"גבירתי הנאווה", "שיער", "עלובי החיים", "פנטום האופרה", "המפיקים" ועוד ועוד – שמה נמצאים המוצארטים, הוורדים והרוסינים של המוסיקה המודרנית והם גם אלה שיצירותיהם יישארו לדורות הבאים.
איליה בר זאב
כֶּלֶב לֹא נוֹתָר
מדרש:
"כְּלָבִים שׂוֹחֲקִים
אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא בָּא,
כְּלָבִים בּוֹכִים –
מַלְאָךְ הַמָּוֶת בָּא."
כְּלָבִים שׂוֹחֲקִים,
מִי הַנָּבִיא שֶׁיָּבוֹא?
כְּלָבִים בּוֹכִים,
מִי הַמַּלְאָךְ שֶׁעִמוֹ?
כְּפָרִים נָטוּ לָלוּן –
מִי יָקוּם בְּבָקְרוֹ?
שַׁיָּרוֹת – עוֹבְרוֹת חוֹזְרוֹת.
הַבִּיטוּ בְּעַד הַכַּוָּנוֹת –
אָסוּר? מוּתָר?
כֶּלֶב לֹא נוֹתָר.
כְּפָרִים לְבָנִים
לֵילוֹת נֶאֱדָמִים –
מִי יִטָּמֵן מָחָר?
אהוד בן עזר
יש לבקש סליחה מתא"ל גל הירש!
מסקנתו של האלוף (מיל') דורון אלמוג כי ניתן היה למנוע את חטיפת חיילי צה"ל ב-12 ביולי, שבעקבותיה פרצה מלחמת לבנון השנייה, וזאת אם הפקודות של אוגדת הגליל היו מגיעות לדרגי השטח ומיושמות – יכול שתהיה נכונה ב-100% באופן נקודתי ועם זאת היא שגוייה ב-100% מבחינת ההבנה של המלחמה הנמשכת והולכת שלנו עם הערבים, או בהקשר רחב יותר – עם העולם המוסלמי.
ודאי שאילו הסיור המסויים, שבו נהרגו 8 חיילים (שעליהם כמעט לא מדברים) ונשבו 3 חיילים, היה מגובֶּה בגדוד טנקים או בסיוע אווירי צמוד – הוא לא היה מותקף מן המארב, או שההתקפה עליו היתה נכשלת, או שהיו נהרגים כל ה-11. אך האם בשל כך המלחמה לא היתה פורצת? – ודאי שהיתה פורצת מרגע שהחיזבאללה קיבל הוראה לחמם את הגבול ולפגוע בסיורים שלנו. 8 חיילים הרוגים הם לא פחות סיבה למלחמה מ-3 חיילים שבויים, וזאת כאשר הסיורים מתנהלים באופן קבוע בצד הישראלי של הגבול, מרחק מטרים מעטים משרשרת עמדותיו הבצורות והחמושות של החיזבאללה, שהיו על קו הגבול ממש.
וכאן 100% הטעות בגדול של האלוף (מיל') דורון אלמוג.
גם הוא, כמו הגרוסמנים והשָׂרידים למיניהם, שבוי בשיגעון העליונות הישראלי לפיו אם רק נעשה הכול "בסדר" – לא תהיינה סיבות להמשך הסכסוך העקוב מדם בינינו לבין הערבים וגם לא יהיו כישלונות בקרבות, אם בכלל יהיו קרבות.
אלמוג מתעלם מן העובדה שמידה מסויימת של ברדק היתה, הווה ותהיה בצה"ל תמיד, לא רק בגלל הרשלנות שבהתנהלות היומיומית, כאשר משימות רבות מאוד מוטלות על מעט אנשים, אלא גם מעצם טבעם הבלתי-צפוי של אחדים ממרכיביה של כל פעולה צבאית.
אבל הסיבה לחטיפה לא היתה רק הכשל הנקודתי של אבטחת סיור מסויים אחד ונהליו, אלא היא פועל יוצא ממצב נתון של סיורים יומיומיים על פני עמדות חיזבאללה, סיורים שאינם נפגעים כל עוד החיזבאללה מחליט שלא לפגוע בהם ושלא לחמם את הגיזרה. וכבר היו פגיעות ותגובות קשות של חיל האוויר על מוצבי חיזבאללה חודשים לפני החטיפה האחרונה בעקבות חימום הגזרה מצידם.
לכן מי שמטיל אחריות נקודתית על מפקד אוגדת הגליל תא"ל גל הירש, שלפי התיאורים הוא קצין מצטיין לא פחות ממפקדי צה"ל במלחמת ששת הימים – חוטא בקוצר ראות מדהים! הלא גם אם הכול באוגדתו של תא"ל גל הירש היה פועל על פי הספר – הפרובוקציה של החיזבאללה היתה מתרחשת, קורבנות היו נופלים, המלחמה היתה פורצת, וטוב שפרצה, ולוּ רק כדי לחסל חלק מהארסנל של איראן והחיזבאללה שכוּון אל כל צפונה של ישראל.
עכשיו, בינתיים, אין מוצבי חיזבאללה מאויישים או אפילו ריקים ולא הרוסים על גבול הצפון. תנו לפחות את הקרדיט הזה לתא"ל גל הירש, ללוחמיו, לפצועיו ולהרוגיו! חישבו לרגע אחד על כובד האחריות המוטלת על כתפיו ועל ייסורי המצפון החותכים בו – כי הוא מי שפקד על הקרבות שבהם נהרגו ונפצעו מטובי חיילינו המשרתים בסדיר, במילואים ובקבע.
ועם זאת אנחנו כן סבורים שהגיעה השעה ששר הביטחון יפטר את עצמו ויעביר את תפקידו לאהוד ברק או למתן וילנאי או לאפריים סנה, וזה לא שפרץ "אשם" במלחמת לבנון השנייה. הוא אשם בכך שהוא האיש הלא-נכון במקום הלא-נכון. איש שתאוות הכבוד שלו עשוייה לגרום לו לחשוב, אילו היה מדובר בתחום אחר, שהוא מנתח-לב מעולה או פרופסור לפיסיקה, והכול נובע רק מכוח המינוי המפלגתי או הרקע העדתי, שכמובן התקינות הפוליטית אוסרת להזכירו, אבל גם הוא עומד מאחורי התעקשותו האגואיסטית להוכיח שהוא יכול להיות שר ביטחון!
עיתונך הולך ומרצין
שלום רב אהוד היקר,
אולי לא שמת לב בלהט העשייה הברוכה שלך, שעיתונך הולך ומרצין. רשימות פולמוס והערות על כתיבתו של דא ושל הא שנכתבות על ידי דא והא אחרים ועד מיני כאלה על אקטואליה, וכך גם נעלמו להם כל אותם קטעים של סיפורים שנהגת לסיים בהם את העיתון בהמשכים וכו'. זה חבל כי זה נתן לדברים לחלוחיות. אשמח אם תחשוב על זה.
בברכה,
י"ז
אהוד: אתה צודק, צודק, צודק. מאז מלחמת לבנון השנייה נסחפנו, ואנחנו גם מוצפים בחומר טוב שהולך ומתפיח ומרצין את הגיליונות כמו היו יולדות סידרתיות.
ובייחוד חבל לנו שהזנחנו את המשך הזיכרונות המקסימים מבגדאד.
צפה לגיליון הבא. הנוכחי כבר סתום ב"ייקים" מפתח-תקווה, אף כי לבגדאדים יש בה ייצוג לא פחות מכובד החל מימי דאוד אבו-יוסף הבגדאדי שחי במושבה תקופה מסויימת בשנת 1879 לערך, וכבר אמרנו בשעתו כי יש שתי ערים בעולם שכל מה שאתה צריך, אם רצונך להיות סופר, הוא להיוולד באחת מהן: בגדאד או פתח-תקווה!
פרופ' עזרא זוהר ירצה על
ז'בוטינסקי מול המציאות
ההרצאה תיערך במסגרת המדרשה ללימודי הציונות
ותתקיים ביום שני, 20 בנובמבר 2006, בשעה 19.00.
בהיכל המסדר על שם זאב ז'בוטינסקי
רח' בן סרוק 10, ליד בית הסתדרות המורים בתל אביב
הכניסה היא ללא תשלום
אולמרט צודק, אין אג'נדה! – כי אין ולא יהיה שלום, ואין ולא יהיה אופק לתהליך השלום, ואנחנו לא נהיה צ'כוסלובקיה של שנת 39', ו"פתרון" הסכסוך הישראלי לא רק שלא יפתור מאומה במזרח התיכון, אלא הוא בלתי אפשרי מעצם הכוחות הפועלים במזרח התיכון!
אין אג'נדה?!
יש אג'נדה! – אחת ויחידה – מלחמת הישרדות של ישראל על קיומה מול מתקפת נשק תלול מסלול של גרילה המשוגר מקרב מיליוני אזרחים ערבים מחד ונגד איום של נשק גרעיני איראני מאידך. וכל הכוחות החיוביים בעם, בפוליטיקה, בהנהגת המדינה, בצבא, במערכת הביטחון ובמדע ובתעשייה צריכים להיות מגוייסים עשרים וארבע שעות ביממה לשם כך (וזאת בהנחה שהמלחמה מתמדת והשלום הוא מקסם-שווא) – מגוייסים ונחושים להצליח, אפילו עיתון "הארץ" ודומיו יחרבנו עליהם כל בוקר, והישראלים העשירים, הנאורים והמקטרים ישתינו עליהם במסיבותיהם מגבוה כל יום שישי בערב! – כן, אחת הבעיות של ישראל היא שהטיפשים ניראים חכמים ואילו החכמים מוצגים כטיפשים!
ובקשתנו מהרמטכ"ל דן חלוץ, אל תתפטר! אל תיתן שיעשו ממך שעיר לעזאזל אבל גם אל תיתן יד לכך שיעשו מפקודיך שעירים לעזאזל, וזאת כדי ששום חייל או מפקד בצה"ל לא ייענש על דיווח אמת, מר ככל שיהיה, מן המלחמה האחרונה – אלא כל חייל ומפקד יוכל לדבר חופשי בפורומים המתאימים מבלי שיפליל את עצמו!
אב"ע
הנכם מוזמנים להרצאה בנושא:
"צבא, אוכלוסייה פלשתינאית ומתנחלים"
שתתקיים ביום א' 3.12.06 בשעה 10:00 במועדון בגבעת חביבה
מרצה: תא"ל (מיל') אילן פז, לשעבר ראש המנהל האזרחי
לפרטים נוספים: http://www.givathaviva.org.il/hebrew/peace/061112_ilanpaz.htm
בברכה, דודו אמיתי
דוברות גבעת חביבה, גבעת חביבה, ד.נ. מנשה 37850
נייד: 052-4475-458
דו"אל: dudu_am@givathaviva.org.il אתר: http://www.givathaviva.org.il
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,241 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
חינם למשלוח בקובצי וורד
סופר נידח מר א. בן עזר יְמֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר" מראשיתן, כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, חינם, וכן:
* "50 שירי מתבגרים" (בקובץ וורד אחד הנוסח השלם והמנוקד של הספר שהופיע בשנת 1987 ואזל, אך ללא האיורים של דני קרמן). חינם.
* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד). חינם.
* "והארץ תרעד" (פרקים ראשונים מרומאן היסטורי ארצישראלי שכתיבתו טרם הסתיימה והוא כולל גם את מחזור הסיפורים "אפרת" המתרחש בצפת בשנים 1834 ו-1837. פורסם בהמשכים ב"חדשות בן עזר"). חינם.
* "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005). חינם.
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי). חינם.
* "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי ההולך ונכתב). חינם.
* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968). חינם.
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות). חינם.
* "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990). חינם.
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו). חינם.
* "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא של החוברת). חינם.
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"). חינם.
* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר). חינם.
* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה). חינם.
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000. חינם.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית). חינם.
* "הילדה מן הים" (ספר מצוייר לילדים, הקיבוץ המאוחד, 1966, 2005. באי-מייל יישלח רק הטקסט כשהוא בלתי-מנוקד, וללא ציוריה היפים של גיל-לי אלון קוריאל). חינם.
* חיימקה שפינוזה: "ספר השירים של לוטש מילים". חינם.
* שמאי גולן, "פרקי ביוגראפיה" (ונספח ביו-ביבליוגראפי מפורט מתוך כתב-העת "אפיריון"). חינם.
* אברהם יצחק איזנברג, "המתנכרה", חיבור מקורי, פלונסק תרע"ב, 1912. (הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. כתב-היד של סיפורו הגנוז נמצא בידי בתו אורה איזנברג-שטרנאו]. חינם.
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור). חינם.
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר. חינם.
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם. חינם.
* תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד. חינם.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום: ספרים, תקליטורים
תקליטור 150 הגיליונות הראשונים (2005-2006) של "חדשות בן עזר", כל חמישים גיליונות בקובץ נפרד, 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב, עם שקפים
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
ספרים
ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים, וגם יותר מאחד,
חינם או בתשלום, כולל דמי המשלוח בדואר,
וחלקם בפנייה ישירה להוצאת הספרים או בחנויות
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן על אהבה לסבתא, בת ונכדה). יישלח חינם לכל דורש.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן ניקנוקים מזעזע). יישלח חינם לכל דורש.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים, מכות וזיונים במושבה הראשונה). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון לא-שגרתי ביצירתו, בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, גם של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25". 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (509 עמ', כולל שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה). 40 ₪.
* "הילדה מן הים", הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ההדפסה החדשה של הספר עם ציוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל. אפשר לקנות ולהזמין את הספר בכל חנויות הספרים או בהוצאה, טל. 03-5785810, במחיר מומלץ של 49 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). אפשר להזמינו בחנויות או לקנותו אצל המו"ל אסטרולוג, טל.03-9190957. פקס 03-9190958.
* "אלבום נחום גוטמן" בעריכת אהוד בן עזר. ספר מתנה ותיק הנמכר במאות עותקים מדי שנה בהוצאת מודן במחיר 140 ₪ לערך. ניתן להשיגו או להזמינו בכל חנויות הספרים המובחרות בארץ.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל