| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 193
תל אביב, יום שני, כ"ט בחשוון תשס"ז, 20 בנובמבר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: ס. נידח: פגישת החלולים בוואשינגטון
משה דור: הוא, לפחות, עושה / כה לחי, עליזה! / ללמוד מן הגויים / ריץ'
על "סקופ" של וודי אלן // יוסי גמזו: יָעֵנְטְרוֹפְּיָה...
יורם קניוק: "כתב העתים שלך עולה על רוב המופיע בארץ"
ש. בת-מרים: "על הביקורת הרצחנית שלך לנאומו של הסופר גרוסמן בכיכר"
הסופרת רות אלמוג: על הרופאים הייקים של פתח-תקווה
יוני מרגלית: על בית הכנסת של הייקים בפתח-תקווה "מקור חיים"
תקווה ויינשטוק: דוקטור אליהו הכהן מלפני כמאה שנה בפתח-תקווה
עזי שטרן: אשרי מי שהתהלך כאן ואדמת הנגב מתחת רגליו
ברכות לעזי שטרן ליום הולדתו השבעים!
חסיה שורצמן: אילו שדרות הייתה תל אביב
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק ה. על נחשים ועכברים
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק ראשון, ילדותו של יוסקה המרסק
ועגלת הצואה של משפחת גולדשטיק
חגי: מכתב מהחזית [רץ באינטרנט על אודות הפגנה]
אלישע פורת
ברכה
בְּנֵי כַּמָּה הֲיִינו אָז?
חֲמֵשׁ-עֶשְׂרֵה? כְּשֶׁהִתְחַבַּקְנוּ בִּרְעָדָה
עַל הַשָּׁטִיחַ הַקֵּיצִי? אֲנִי
זוֹכֵר אֶת הַסֹּמֶק הָעַז
שֶׁלָּךְ, כְּשֶׁמָּשַׁכְתִּי מֵעַל לְרֹאשֵׁך
אֶת חֻלְצָתֵךְ הַדְּקִיקָה. אֲנִי
זוֹכֵר אֶת הָרֵיחַ הַזָּר,
הַחֲמַצְמַץ, שֶׁעָלָה מֵעֶרְוָותֵךְ. אֶת
הַפְּלִיאָה שֶׁלָּנוּ, כְּשֶׁהֵצַצְנוּ אֶל
תְהוֹמוֹת הַגּוּף. וְאֵיךְ יָצָאנוּ
מֵהַצְּרִיף, בִּצְעָדִים סוּמִים, כְּמִי
שֶׁלֹּא לָמְדוּ עוֹד לְבָרֵך.
ס. נידח: פגישת החָלוּלים בוואשינגטון
בשבוע שעבר נפגשו בוואשינגטון הבירה ראש ממשלת ישראל החלול הנמצא בסוף דרכו הפוליטית עם נשיא ארצות-הברית הגמול (מאלכוהול) והנמצא בסוף הקדנציה האחרונה שלו. השניים דנו באיום החלול של איראן להשמיד את ישראל בנשק גרעיני תלול מסלול, ולהשתלט גם על בארות הנפט החלולות של עיראק וסעודיה. הם קיבלו מסר חלול מראש ממשלת בריטניה, העומד בסוף דרכו הפוליטית, כי אם תקבל ישראל את תנאי השלום הערבי-פלסטיני-סעודי-מוסלמי – תיפתרנה כל הבעיות החלולות במזרח התיכון ויוסר האיום הגרעיני גם מעל מדינת היהודים, שאחרת היא עלולה ליפול חללה ולגרום אי-נעימות קלה בחלל העולם כולו.
ראש ממשלתה החלול של ישראל הזכיר לנשיא הגמול (מאלכוהול) של ארה"ב כי ראש הממשלה הקודם של ישראל, שרון, הנמצא עכשיו במצב חלול לחלוטין (ובקרוב יהיה גם חלל מלחמת התקשורת הישראלית שהורידה את בריאותו ביגון שאולה) – הודיע אחרי קריסת מגדלי התאומים החלולים כי בישראל לא תתחולל צ'כוסלובקיה שנייה.
בתגובה, הנשיא הגָמול התבונן בְּפתקה ספרותית וביקש מראש הממשלה הישראלי החלול לא לראות את הפלסטינים תלולֵי המסלול מבעד לכוונת הרובה אלא לדבר אליהם בגובה העיניים, ואז הגיעה לחדר הסגלגל ההודעה על החללה משדרות ועל שתי הרגליים של מאבטח שר הביטחון החלול שנעשו חלולות מהברכיים ומטה מירי תלול מסלול – והוחלט לבקש חוות דעת מצמרת האינטלקטואלים האטוּמים בישראל איך למלא את החלל החזוני החסר ולהציב בראש ישראל ממשלה חדשה ואטומה היטב, אשר לא יהיה בה שום דבר חלול שמפריע לשלום האטוּם הפלסטיני וככה לא יצטרכו לְבַכּוֹת את חללותה, הפתאים האטוּמים בכיכר רבין, כיכר שעתידה להיעשות חלולה מבפנים ואטומה לציבור מבחוץ בדיוק כמו השכל האטום של האינטלקטואלים והפוליטיקאים הישראליים ההולכים שבי אחר נבואות חלולות, ובדיוק כמו השכל המגלומני של האדריכלים שמחוללים לתל אביב את ההילולה של חילול עברה המהולל.
משה דור
הוא, לפחות, עושה
ארקאדי גאידאמאק איננו, אם יורשה לי להשתמש בביטוי אנגלי, ספל התה שלי. פעמים מספר בעבר הסברתי, בטור זה, את הטעמים לפקפוקיי בקשר לאישיותו, למניעיו ולהתנהגותו. אבל ארקאדי, על רקע המציאות הישראלית הבלתי-מלהיבה, לפחות עושה במקום שאחרים מדברים. כשהוא מחליט – ונניח למה שאולי מסתתר מאחורי ההחלטה – לסייע לפליטי הצפון ונפגעי הרקטות והטילים של החזבאללה, הוא מסייע. וכאשר הוא מחליט להקל על חייהם של תושבי שדרות מוכת הקאסאמים, הוא קם וממש את החלטתו, מסיע מאות מתוכם לנופש באילת ומשלם את הוצאותיהם. תושב שדרות, שר ביטחוננו הנערץ עמיר פרץ, תוקף אותו מרה על עשייתו ותולה בו מה שתולה כדי לתרץ את פשר נדבנותו, וגם מבטיח שהממשלה תיחלץ לעזרת אזרחי העיר האומללה. ארקאדי עושה ועמיר מדבר. וזה "ההבדל הקטן", כמאמר הצרפתים, שמכריח גם ישראלי כמוני, המלא חשדות והיסוסים כרימון בכל מה שנוגע לאחינו ארקאדי – שמעתי שבאחרונה אימץ לו שם עברי, שלצערי איני יודע מהו, אבל לא אתפלא אם יקרא לעצמו בלשוננו העתיקה-החדשה "מתתיהו טהר-לב" או "אריה פתוח-יד" – לציין, שאילו היו השדרותיים ממתינים לאחינו עמיר שיקיים את הבטחותיו, היו פולים כינים מזיפי זקנם בטרם יבוא להם גואל.
ייתכן שכל מה שמטיח פרץ בגאידאמאק היא אמת צרופה, אך מה לעשות? עמירנו איבד את האמון הציבורי כבר לפני זמן לא-מבוטל, כאשר מכר את "האג'נדה החברתית" שלו בעבור מצנפת המצביא הנאפוליוני (שחוץ מעצם חבישתה לא הביאה לבעליה שום נקודות זיכוי בדברי ימי ישראל; ההיפך הוא הנכון). נאפוליון בונאפראטה הקיז את דמיהם של בני עמו המאומץ כמים לים מכסים בטרם סיים קאריירה צבאית מזהירה בחרפת תבוסה ובגלות מרה כלענה באי נידח. נאפוליון פרץ, הזוקף לחובתו חללי חינם במיספר לא-מבוטל מנקודת-הראות הישראלית, אינו יכול להצביע על הישגים צבאיים העשויים לעמעם את כתמי הדם, אבל הוא עדיין נאחז בכל כוחו – יחד עם שותפיו לדבר עבירה – בקרנות המיזבח המיניסטריאלי, וככל הנראה לא ירפה מהן מרצונו הטוב עד שייבעט מעיר-המיקלט הממשלתית ברגל גסה של אומה נזעמת ומיוסרת.
וכך אפשר מאוד שמאחורי נדיבות לבו של המיליארדר מתחבאות שאיפות ומזימות העשויות להעביר צמרמורת גם בגופותיהם של זוחלים קרי-דם, אך עד שיתחיל לממש אותן במישור הפוליטי ולגבות את חוב אסירות-התודה של נעזריו, הוא נהנה מן הספק. מאחורי דברנותו הבלתי-נלאית של "מנהיג הפועלים" בדימוס והפילדמארשאל בבגדי אזרח בהווה אורבת רק דברנות נוספת. האם חסן נסראללה עדיין זוכר את שמו של עמיר פרץ? לא הייתי מתחייב על תשובה חותכת לשאלה זו. אך שרבים יותר זוכרים כבר עכשיו את שמו של ארקאדי גאידאמאק, או "צפניהו איש-לפידות", מאשר את שמו של הרקולס משדרות, בכך אין לי ספק.
כך או כך, כולנו נשלם את המחיר.
כה לחי, עליזה!
העתון "וושינגטון פוסט" – השני בחשיבותו בין עיתוני ארה"ב אחרי "ניו יורק טיימס" – הביא לפני ימים מספר לידיעת קוראיו שהגברת עליזה אולמרט, רעיית ראש ממשלתנו האהוב, סעדה בחברת ידידות במסעדה וושינגטונית מהוללת. עליזה, שהגיעה לבירת ארה"ב והעולם החופשי, במסגרת ביקורו הממלכתי של בחיר-לבה (ביקור שבו הוכיח, בפעם המי יודע כמה, שהוא שועל קטן וחמור-גרם גדול, שאיננו תופס את התמורות הפוליטיות מרחיקות הלכת שהתחוללו ממש מתחת לאפו בזירת הקונגרס האמריקני), אינה חייבת לרעוב בשעה שבעלה מחזק את לבו, מן הסתם, בכריכים כשרים ממטבח "הבית הלבן". ובוודאי שאינה צריכה לכרסם פת-בג ביחידות אם יש לאל ידה להנעים את זמנה בחברותא.
כך או כך, העיתון האיר את עינינו בעובדה הקולינארית הבאה: עליזה אולמרט אכלה תבשיל של חסילונים, הקרויים בלע"ז שרימפס.
אז מה, יתהה התוהה.
לפני שאשיב, רצוני להצהיר שאנוכי, אף כי חיריק קטן אני בהשוואה לדגשים החזקים ולסימני הקריאה שהגברת אולמרט נתקלת בהם בזכות מעמדה המרומם כאשת מנהיגנו הלאומי, מעז לאחל לה תיאבון בריא ועיכול נוח בכל מסעדה, מלון, פונדק ובית-תמחוי שתזדמן תחת קורת גגו בתוקף הנסיבות. היא לא חבשה, ואיננה חובשת, שביס ויודעי-דבר משערים שלא תעשה זאת גם בעתיד, בניגוד לבעלה שכיפתו מצוייה תמיד בכיס מיקטורנו כדי שתשמש אותו בכל הזדמנות שבה יוכל לגלגל את עיניו החסודות כלפי שמייא. ואף על פי שמטבעי אני בוסר בכל מיני הדגה ומזונות-הים למן ימי ילדותי (על חוף הים התיכון!) בגלל ליקוי-נפש שנבצר ממני לרדת לחיקרו, אין עיני צרה, חלילה לי, בחסילונים שאכלה עליזה שלנו, ומובטחני שהיא לא היתה נוטרת לי על צלעות-החזיר הכחושות שחביבות עליי חיבה רבה. והוא שטייט לפני שנים רבות המשורר אברהם שלונסקי המנוח לצורך פירסומת של מסעדה תל אביבית: " פשר לרמות את בני האדם / אך לא את בני המעיים" [אם איני טועה, זהו ציטוט מתוך הלבוש העברי שנתן נתן אלתרמן למחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", על פי סמי גרונימן. – אב"ע].
וכאן אני חוזר אל התוהה הדמיוני. אז מה, שואל אתה, תוהה נחמד שלי? חסילונים – ממש כצלעות החזיר הנ"ל – נמנים עם המאכלות האסורים איסור גמור על יהודינו הכשרים. אילו היתה עליזה סתם עליזה, אל נכון לא היה נשמע ציוץ כלשהו מלועותיהם של הממונים על אורחות חיינו מטעם מי שנתן להם את הסמכות להתריע על ולשקץ את כל מה שאינו נושא חן בעיני רבניהם וגבאיהם. אבל הגברת אולמרט היא הגברת השנייה במדינה (לאחר אשת הנשיא הגברת קצב) ואם ייוודע דבר הסעודה הלא-כשרה לשלומי האמונים...
המתינו נא רגע קט: לא ייתכן שהשלומים הללו אינם יודעים מה שידוע לכל קורא של ה"וושינגטון פוסט" ושירותי החדשות שלו. שתיקתם המופלאה אינה אלא הוכחה נוספת לאומנות התיחמון של מר אולמרט, המחזיק בכיסו הן את דתיי ש"ס שבממשלה והן את דתיי "יהדות התורה" שמחוץ לממשלה. ברצות ראש ממשלתנו יהי הטרף לכשר והכשר לטרף, כי המימרה "כסף מטהר ממזרים" היא הסיסמה והיא הדגל שהוא מניף בראש חוצות ובסתר המדרגה גם יחד. סוף כל סוף, אהוד הוא יורשו של אריאל, שאהבתו לסרטנים, שגם הם פסולים מלבוא בקהל יראי השם, היתה לאגדה, והיא לא הפריעה לו להעפיל במעלות השררה בארץ הקודש. ודאי, אילו היה חטא זה או כזה נעשה על-ידי בריות פחותות מהם בזירה הפוליטית של מדינת היהודים... ידיי רועדות, זיעה קרה נוטפת על קלידי המחשב, לבי כמעט עומד מפעום...
אל תחששי, אם כן, עליזה יקרה, שחסילוניך יחוללו משבר קואליציוני. הוסיפי לאכול אותם בבטן שוקקה ובחך טועם. שום סעודה, אם סעודת-קבע ואם סעודת-ארעי, אם סעודת מצווה ואם סעודה מפסקת, אם סעודת ארוסין ואם סעודת מלכים, אם סעודה רביעית ואם סעודת-רשות, אם קינוח סעודה ואם שלוש סעודות, ואם סעודה כלשהי שאדם יכול להעלות על דעתו, לא יגרפו את אהוד שלך (ושלנו) מכיסאו, לא לפני הסעודה ולא בעיצומה של הסעודה ולא לאחר הסעודה. בתיאבון, בתיאבון!!!
ללמוד מן הגויים
ראש עיריית וושינגטון הבירה, אנתוני א. ויליאמס, עומד לפרוש בקרוב מכהונתו כתום שמונה שנים של שירות הציבור ותחתיו יבוא, על-פי מיטב המסורת הוושינגטונית, ראש עירייה שכמוהו יהיה אפריקני-אמריקני, במלים אחרות שחור, וחבר המפלגה הדמוקרטית, שרוב בעלי זכות הבחירה השחורים בבירה (שהם גם רוב האוכלוסין) תומכים בה.
אבל מר ויליאמס מצטיין, נוסף על מעלות וסגולות אחרות שלא כאן המקום לפרטן, גם בחוש היסטורי. משום כך עשה משהו שלא היה כמותו בדברי ימי העירייה של בירת ארה"ב ושל מימשל המחוז הפדראלי של קולומביה, שהוא שם נרדף לוושינגטון הבירה. הוא חתם חוזה עם מי שהיה ידיד קרוב שלו וגם עוזרו בשכר, ג'יימס ל. ווארֶק, לפיו יכתוב הידיד-העוזר דנן מחברת על תקופת כהונתו של מר ויליאמס, פעילותו והישגיו, ותכיל בין השאר גם השוואה מאירת עיניים בין מה שמצא ראש העירייה היוצא בהיכנסו לתפקידו ובין מה שהוא משאיר עכשיו לבא אחריו. המחברת, הרואה אור בימים אלה, מכילה 25 עמודים, ותמורת כתיבתה קיבל מר ווארק המסור סך של 25 אלף דולאר, כלומר אלף דולאר לעמוד. המימון כולו נבע מכספי הציבור ולא, טפו טפו טפו, מכיסו של מר ויליאמס. ומדוע לא? החוברת, לדעת ראש העירייה הפורש, היא פרק חשוב, מאלף ומחנך בהיסטוריה הוושינגטונית. הנה, למשל, כשנכנס מר ויליאמס לראשונה למשרדו, היתה עיריית וושינגטון שקועה בגרעון של חמש מאות מיליון דולאר וביוצאו משם הוא משאיר לה עודף של מיליארד דולאר. הקלה זאת בעיניכם?
נפשות רעות מתלוננות לא על העודף אלא על עצם כתיבתה ופירסומה של החוברת שיש בו משום "פירסום עצמי", בכל אחת מריבוא המלים הכלולות בה, על כך שהמשימה לא הוצאה במיכרז אלא ניתנה בצינעה לחבר של ראש העירייה, ועל שכר הסופרים שהציבור נושא בו. איזו צרות עין! מהם 25 אלף לעומת מיליארד? וחוץ מזה – כך טוען ראש העירייה – מה פסול בהפקדת המיזם בידי חבר? מה רע בחבר? והלא זה איננו סתם חבר, אלא מי שמכיר מקרוב, בתוקף עבודתו בעבר, את ענייני העירייה ואת טיב כהונתו של העומד בראשה. משום, אומר מר ויליאמס, "שהוא, ווארק, יודע מה ניסיתי לעשות כראש עירייה ומה הישגתי, אזי השורה התחתונה היא שזו היתה הזדמנות מושלמת לחוזה, והוא היה האיש המושלם לבצע אותו, ומסיבות אלו זהו שימוש מצויין בכספי המימשל."
דברים כדורבנות.
ואנחנו, בני העם הנבחר, יכולים בהחלט ללמוד מן הגויים אשר במחוז הפדראלי, קרי וושינגטון הבירה. צריך לציין הישגים של ראשי עיריות – ומי כראשי העיריות שלנו עתירי הישגים? – וצריך להפיץ את ידיעתם ברחבי הציבור, צריך להפקיד את המשימה של כתיבת ההיסטוריה ההישגית בידי חברים של המשיגים, שהם בהקשר זה בני אור המגרשים את אפילתם של בני חושך, וכמובן, צריך שמשלמי המיסים יכסו את הוצאות הכתיבה מפני שהם, בראש וראשונה, ילמדו מתיעוד כזה את האמת לאמיתה על עלילות ראש עירייתם, ישכילו וירבו דעת, וימצאו נושא ראוי להוקרה ולחיקוי בשנים הבאות עליהם לטובה.
ריץ' על שירה
פרס הספר הלאומי, אולי הפרס הספרותי החשוב ביותר בארה"ב לאחר הפוליצר, הוענק בימים אלה בתחום השירה לנתניאל מֶקִי, משורר שחור המשמש כפרופסור לספרות בסניף סאנטה קרוז של אוניברסיטת קליפורניה. אולי נייחד לו אי אלו מלים בטורנו הבא.
בטקס שבו ניתנו הפרסים בתחומי היצירה הספרותית השונים קיבלה גם המשוררת הידועה אדריין ריץ' (מיבחר משיריה, בתרגומו של גיורא לשם, ראה בשעתו אור בהוצאת "קשב לשירה" ואני ממליץ עליו לכל אוהב שירה שיש את נפשו להתוודע ליוצרת החשובה הזאת) את "המדליה בעד תרומה נעלה לספרות האמריקנית" לשנה הנוכחית.
ריץ' בת ה-77, יהודיה למחצה, זכתה בתשואות הקהל, שקם על רגליו לכבודה, כשהתנהלה לאיטה, דוחפת את הליכונה, לעבר דוכן-הנואמים. השירה, אמרה ריץ', הואשמה לפעמים בכך שהיא משווה אופי אסתיטי ליסורי אנוש. ואף על פי כן, "אילו היתה השירה נאלמת דום לאחר כל רצח-עם בהיסטוריה," לא היתה הרבה שירה בעולם.
עבודתו של המשורר, הוסיפה ואמרה, היא להוכיח את הכזב שבאותה דעה אכזרית, שכן אין חלופה לשירה.
תנו על כך את דעתכם, קוראים יקרים.
"סקופ" של וודי אלן
עם וודי אלן (וודי אלן) וסקרלט ג'והנסון ("הנערה עם עגיל הפנינה", "אבודים בטוקיו")
לאוהבי וודי אלן מזומנת בסרט פגישה נוספת עם הנוירוטיות שלו (שלדבריו משקשקת את עצמותיו כך שאין הוא זקוק להתעמלות) ועם האירוניה העצמית וההומור האידישאי שהם תמצית הטקסט והמשחק האופייניים לו. סרט לא עמוק, לא חשוב אבל מהנה מאוד את אוהבי וודי אלן המזדקן, שהפעם כבר מופיע בין השאר בדמות אביה של כוכבת סרטו היפהפייה, הצעירה והמוכשרת (ולשם שינוי גם לא נוירוטית) התורנית – ולא כמאהב שלה. מחייה מתים!
ומי שאינו אוהב את וודי אלן מוזהר בזאת מראש שלא ללכת לסרט!
יוסי גמזו
יָעֵנְטְרוֹפְּיָה...
"טמן ראשו בַּחוֹל = הִתעלם מן המציאוּת, לא רצה לראות
את המצב לאמיתוֹ (על שוּם ההסבּר המוּטעה להתנהגוּת הַיָּעֵן
הטומן ראשו בַּחול כּשהוּא צופה סכּנה)"
"אֶנְטְרוֹפְּיָה = מַדָּד לרמת האי-סדר בּמערכת מוּרכּבת כּלשהי"
(מילון אבן-שושן)
בֵּין כָּל הַבְּדוּתוֹת שֶטָּוָה הָאָדָם
וְנֶפֶש הַמַּדָּע מֵהֶן נוֹקַעַת
כְּמוֹ זֹאת שֶל "שְקִיעַת הַחַמָּה" (לָהָדָ"ם,
הַשֶּמֶש בִּכְלָל לֹא שוֹקַעַת)
אוֹ זֹאת שֶיַּם-סוּף הוּא הַיָּם הָאָדֹם
(טָעוּת-סוֹפֵר בְּרוּרָה בֵּין reed לְ-red)
רָאוּי לְקַצֵּץ מִשָּרְשָהּ בְּקַרְדֹּם
אֶת זֹאת עַל הַיָּעֵן, שֶהוּא חָרֵד
כָּל-כָּךְ מִסַּכָּנָה קְרֵבָה, עַד שֶאֵינוֹ יָכוֹל
פָּשוּט לִצְפּוֹת בָּהּ דוּגְרִי בָּעֵינַיִם
וְהוּא (no sight no fright) טוֹמֵן רֹאשוֹ עָמֹק בַּחוֹל
בְּמִין "נִדְמֶה לִי" חַף מִכָּל תְּבוּנָה, עִם
סִכְלוּת הָאַשְלָיָה שֶהָאִיּוּם, בְּכָל עָצְמוֹ,
כַּמֹּץ תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ
יֵעָלֵם לוֹ מֵעַצְמוֹ.
לְהֶפֶךְ: הַיָּעֵן, שֶקַּל לִרְאוֹת עַד מַה צָּבַר
רֹאשוֹ, תוֹךְ אֶבוֹלוּצְיָה מֻפְלָאָה, גַבְהוּת-צַוָּאר
רוֹאֶה כָּל סַכָּנָה כְּבָר מִמֶּרְחָק שֶשְּאַר עוֹפוֹת
דּוֹגְרֵי-עַל-עֲפַר-אָרֶץ עֵינֵיהֶם אֵינָן צוֹפוֹת.
מַה שֶּאֵין כֵּן הַיְּצוּר הַמִּשְתַּלֵּחַ בְּלִי לִבְחֹל
בִּטְפִילַת דִּבַּת-הַשָּוְא עַל הַיָּעֵן, שֶכִּבְיָכוֹל
הוּא טוֹמֵן רֹאשוֹ בַּחוֹלבִּמְקוֹם לִצְפּוֹת בְּמוֹעֲדָם
בְּאוֹתוֹת הַסַּכָּנָה, וְהוּא – אֲנַחְנוּ: הָאָדָם.
כֵּן, נָכוֹן שֶלֹּא כָּל טֹפֶס שֶל הַמִּין הָאֱנוֹשִי
מִצְטַיֵּן בְּאוֹתוֹ מוּם פַּרְטִיקוּלָרִי
בּוֹ מֻפְלָל (שֶלֹּא בְּצֶדֶק) הַיָּעֵן, אַךְ חֵי נַפְשִי
שֶעוֹד יֵש בֵּינֵינוּ קֹמֶץ אֶקְסֶמְפְּלָרִים
הַלּוֹקִים בּוֹ בְּלִי לָחוּש כֵּיצַד טוֹפַחַת בְּלִי לִמְחֹל
הָרֵיאַלְיָה עַל פְּנֵיהֶם הַמִּתְחַפְּרוֹת עָמֹק בַּחוֹל.
הֵם קוֹרְאִים לָנוּ לָרוּץ, בְּלִי לַעֲצֹר וּבְלִי לִבְלֹם
אַף לְרֶגַע שֶל הִרְהוּר אוֹ שִקּוּל-דַּעַת,
וְלִלְחֹץ יָדוֹ שֶל אַסַד "הַמּוּשֶטֶת לְשָלוֹם
(וַאֲפִלּוּ מְהֻסָּס)" גַּם אִם מוּדַעַת
לְכָל מִי שֶבְּרֹאשוֹ יֵש זוּג עֵינַיִם כִּי, אוֹיָה,
לְחִיצָה זוֹ – אֵין לְאַסַד רֶגַע פְּנַאי לָהּ
כִּי לֹא זוֹ בִּלְבַד שֶאֵין לוֹ שָם גַּם יָד אַחַת פְּנוּיָה
אֶלָּא שְתֵּי יָדָיו טְרוּדוֹת יוֹמָם וָלַיְלָה
בִּמְשִֹימַת שָלוֹם מְאֹד לֹא מְהֻסָּס שֶכָּל כֻּלָּהּ
הַזְרָמַת נֶשֶק אִירָאנִי פָּצִיפִיסְטִי
מִגְּבוּל סוּרְיָה לְאוֹתָם דּוֹרְשֵי-שָלוֹם בַּ"חִיזְבָּאללָה"
שֶיַּקְנוּ לוֹ כְּבָר מָחָר מִמּוּש בָּלִיסְטִי
בְּאוֹתָהּ תְשוּקַת-שָלוֹם שֶל סְפֶּצְיָלִיסְטִים-לַדָּבָר
שֶמִמֶּנָּה כְּבָר טָעַמְנוּ כָּאן בַּקַּיִץ שֶעָבָר.
וְיֶשְנָם גַּם טוֹמְנֵי-רֹאש-עָמֹק-בַּחוֹל מִזַּן אַחֵר
שֶהַבֹּץ שֶבּוֹ הֻטְבַּעְנוּ עַד בִּרְכַּיִם
מִשְּחִיתוּת מִמְסָד נִפְסָד שֶאֶת הָעָם הַזֶּה עוֹכֵר
מִדֵּי יוֹם בִּידֵי מֶמְשֶלֶת צִינִיקָאִים,
וְהַפַּעַר בֵּין דַּלּוּת גְּדֵלָה לְעֹשֶר מְשַחֵר
לְטַרְפּוֹ כְּמוֹ בְּמִין ג'וּנְגֶּל אַפְרִיקָאִי,
וִילָדִים נוֹבְרִים לְלֶחֶם בָּאַשְפָּה מוּל אָב פּוֹכֵר
שְתֵּי יְדֵי מֻבְטָל כְּפוּתוֹת בַּאֲזִקַּיִם
לְאַחַר שֶהִתְפָּרֵעַ בַּלִּשְכָּה וְהָעֻבְדָּה
שֶשְֹּדֵרוֹת מֻפְקֶרֶת שוּב לְהַתְקָפַת קָאסָאם כְּבֵדָה
בְּלִי מִגּוּן (כְּבָר שֵש שָנִים)
בְּבָתֵּי-סֵפֶר וְגַנִּים
עֵת שָֹרֵינוּ בְּלוֹס אַנְגֶ'לֶס עֲדַיִן
נִדְחָפִים בְּגַאֲוָה
אֶל תּוֹךְ מִצְעַד-הָרַאֲוָה
בְּתִקְוָה לִזְכּוֹת בְּ-snapshot בַּפְּרַיְם-טַיִם
(כִּי לָזֶה אֵין שוּם מַחְסוֹר בְּתַקְצִיבִים) – כָּל זֶה מַחְטִיא
אֶת עֵינָם שֶכְּבָר זְקוּקָה לְאוֹפְּטִיקָאִים
אוֹ טִפּוּל כְּמוֹ שֶנִּדְרָש כָּאן לַבַּרְדָּק הַמַּמְלַכְתִּי:
זֶה שֶל אֹטֶם שְרִיר הַלֵּב וּשְרִיר הָעַיִן.
כִּי הַלָּלוּ, בַּעֲלֵי הָרְאִיָּה הַסֶּלֶקְטִיבִית
הָרוֹאִים רַק מַה שֶּנּוֹחַ בּוֹ לִצְפּוֹת, אוֹ רַע מִזֶּה:
מַבְחִינִים גַּם בַּזְּוָעוֹת אַךְ בְּפָּסִיבִיוּת אַקְטִיבִית
מִתְעַלְמִים מֵהֶן, לֵאמֹר "זֶה לֹא שַיָּךְ לַמַּחֲזֶה" –
מַכִּירִים יָפֶה מְאֹד מַהִי "אֶנְטְרוֹפְּיָה" בָּהּ נִמְדֶּדֶת
רָמָתָם שֶל הָאִי-סֵדֶר, הָאִי-צֶדֶק, הַלֵּית-דִּין
וְהַלֵּית-דַּיָּן, וְרַק עֻבְדָּה קְטַנָּה אַחַת, בּוֹדֶדֶת
לֹא תוֹפְסִים עוֹד (אִם לִנְקֹט נִסּוּחַ טַקְטִי וְעָדִין):
הָעֻבְדָּה שֶדַּוְקָא הֵם – וְלֹא יָעֵן בָּרִיא, חַד-עַיִן
כָּאן חוֹלִים בְּ"יָעֵנטְרוֹפְּיָה" מְסֻכֶּנֶת בְּיוֹתֵר
של טְמִינַת הָרֹאש בַּחוֹל הָאֶסְקֶפִּיסְטִי, שֶעֲדַיִן
לֹא נִמְצָא לָהּ שוּם מַרְפֵּא כִּי כְּמוֹ חִידָה לְלֹא פּוֹתֵר
אֵין לָהּ שוּם נוֹגְדָן יָעִיל מִלְּבַד טִפּוּל אֶחָד מַחְכִּים:
הִתְנַסּוּת בְּגוֹרָלָם שֶל הַמֻּכִּים וְהַדְּפוּקִים.
וְרַק אָז, מִשֶּיָּבִינוּ, קַו לָקָו וְאוֹת לְאוֹת
כִּי לְאִיש מֵחֲבוּרַת הַמַּה-יָּפִיתְנִיקִים שֶל נֹפֶת-
הַצּוּפִים הַקּוֹנְפוֹרְמִיסְטִית הָעוֹצְמִים עֵינָם מֵרְאוֹת
אֶת הֶעָוֶל, הַקִּפּוּחַ, הַסֵּאוּב וְהַטִּנֹּפֶת
בַּמְּדִינָה הַזֹּאת אֵין קוֹפִּירַיְט, קוּשָאן אוֹ מוֹנוֹפּוֹל
עַל חֻמָּהּ שֶל אַהֲבַת-מוֹלֶדֶת לֹא טוּחָה בְּטִיחַ
גִּהוּקֵי הָ"אֵין כָּמוֹנוּ" שֶעִמָּם נָפֹל נִפֹּל
(מַה שֶּאֵין כֵּן אִם נִזְכֹּר כִּי "אֶת אֲשֶר יֹאהַב יוֹכִיחַ"
וְכִי אֵין עָמֹק כַּכְּלָל "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב")
וְאִם יֵש עַוְלוֹת בְּחוּ"ל זֶה לֹא שוֹבֵר לִי אֶת הַלֵּב
כְּמוֹ שֶכָּאן, בִּמְכוֹרָתִי, בֵּין רִיש לְיַאכְטוֹת וְגָ'קוּזִים
וּבֵין slum לְהוֹן הַ-scum זֶה כְּבָר מַקְפִּיץ לִי אֶת הַפְיוּזִים –
כֵּן, רַק אָז, מִשֶּיָּבִינוּ זֹאת, יִרְאוּ מִכֹּל וָכֹל
כִּי סוֹפְסוֹף לֹא הַיָּעֵן הוּא הַטּוֹמֵן רֹאשוֹ בַּחוֹל...
"כתב העתים שלך עולה על רוב המופיע בארץ"
אהוד היקר,
כתב העתים שלך עולה על רוב המופיע בארץ. הבאת מתנה. יישר כוח. מסור לעוז אלמוג חיבוק בחזרה אני מעריץ גדול שלו, ושלך.
תודה,
יורם קניוק
ש. בת-מרים: "על הביקורת הרצחנית שלך
לנאומו של הסופר גרוסמן בכיכר"
אודי היקר,
תודה על שעודדת אותי לענות לך על גבי העיתון לביקורת הרצחנית שלך לנאומו של הסופר גרוסמן בכיכר.
בתחילת דבריי עליי להבהיר כי אני מאשימה את הפלסטינאים בכך שגם אותי, ולא רק אותך, הצליחו להזיז ימינה. אני הייתי בכיכר, עמדתי שם יחד עם ילדיי הבוגרים עם עוד 100,000 איש עצובים נבוכים וכואבים, מתגעגעים לתשובות, לכיוון ולאמונה בדרך. שרוצים להיות אזרחים גאים ושלמים עם הכיוון אליו המדינה הולכת ולא ציניים ואפילו מפוחדים מן העתיד הקרוב והרחוק.
ברצוני לחלוק איתך את המסקנות שלי מדבריו של גרוסמן :
ראשית לכול, דבריו של גרוסמן היו בנויים לתלפיות נאום שייכתב בספר הנאומים הגדולים בתולדות ישראל. נאום שכולו מסר והיגיון צרוף, כשהרגש נמצא שם כל הזמן – חבוי ואולי אפילו מדוכא במתכוון כדי להביא את הדברים בצורה ברורה ולא רגשנית.
אינני מסכימה לחלקים בנאום הקשורים למסקנה של גרוסמן כי יש להמשיך ולהושיט יד לרוצחים וטרוריסטים המנסים מדי יום, ומדי פעם גם מצליחים, לטבוח בנו – באזרחים ולא בחיילים. אך מבחינתי זה לא היה עיקר הנאום. זו היתה מסקנה אישית שלו להמשך הדרך. אני דווקא רוצה לדבר על חלקו של הנאום שהתמקד במנהיגות, שהיה מצמרר – נכון ומכאיב עד אימה. רוב רובם של המבוגרים שעמדו בקהל הורידו את ראשיהם, הנהנו בהסכמה, ובחלקם אף ניגבו את הדמעות. תגובה זו היתה לא מהסיבה שנאמרו שם דברים אישיים – אלא מכיוון שהניתוח היה כל כך ברור לגבי "המנהיגות החלולה", ניתוח שהיה מרוחק מהסיפור האישי של גרוסמן, ניתוח שהיה ברור ומוחשי וגרוסמן יצר לו את המילים הנכונות – ואת התחושה האיומה של חוסר האונים כי אין מנהיג, אין מנהיגות, ואין אפילו מנהיגות חלופית צפוייה. מי שצעד מאוחר יותר בעת סיום העצרת דיבר רק על החלק הזה של הנאום שעל פי דעתי הוא היה המסר האמיתי.
האם מישהו מבין המבטלים את דבריו של גרוסמן יכול לבטל את ראייתו נכוחה לגבי המנהיגות העומדת בפנינו ועסוקה בהשרדות פוליטית במקום בהנהגת המדינה?
גם לשרון – שאני לא ממעריציו – היה צד אחד ציני מניפולטיבי ושעסק רבות בהישרדות פוליטית תוך דריכה ללא רחם על מתנגדיו. אך היה לו עוד צד שהיה קשור ביכולת המנהיגותית שלו – לב פתוח וחם, ראייה מקורית חדשנית הכוללת אמונה עמוקה שסחפה את שומעיו הקרובים והרחוקים ב"מנטרות" שיצר כבסיס איתן לאמונותיו אלו.
אצלנו בבית, כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, צחקנו לעצמנו ואמרנו: איזה מזל של מתחילים יש לראש הממשלה, לשר הביטחון ולרמטכ"ל ש"זכו" בעימות ביטחוני כבר בתחילת דרכם, עימות אשר יבסס את כוחם הפוליטי, יכולת המנהיגות שלהם והרישום שלהם בדפי ההיסטוריה.
אולם לא הבנו באותה העת – מה שאנו יודעים היום. שלושת אלו – לא היתה ואין להם אג'נדה, לא הבנה ולא ראייה ארוכת טווח ובודאי שלא יכולת מנהיגותית הניכרת בכל צעד הנעשה בימים אלה על ידיהם ועל ידי כל מי שנמצא בסביבתם.
אלא שאנחנו (כאן אפשר להכניס כל סיווג שאנחנו משתייכים אליו ) – לא יודעים למחות, לא יודעים לדרוש ולא יודעים להעמיד לנו את המנהיגים הנכונים. מסקנה זו עצובה , ואין לה כל קשר למסקנותיו של גרוסמן לגבי הפיתרון המדיני.
אם מישהו מציב את הדברים לנתיחה (שהרי הוא זה שעמד חשוף בפני כל) – ימצאו בו ובדבריו כל פגם אפשרי מבלי באמת לשמוע אותו. הרי אין דבר קל מלבקר את האחר שמעז לעמוד לביקורת ולפתוח את הפה בפני ההמון ולא מסתתר מאחרי מקורות יודעי דבר או עיתונות צהובה.
בברכה,
ש. בת-מרים
שי"ן היקרה,
גרוסמן הצליח לתעתע גם בך. בעייתנו אינה המנהיגות, שהיא לא יותר טובה ולא פחות טובה ממה שהיתה קודם וממה שתהיה הלאה וממה שהיתה למשל לפני ומיד אחרי מלחמת יום כיפור (הביקורת שנמתחת כיום היא פסיק לעומת מה שנכתב אז על רה"מ גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר דדו!)
וזיכרי איך הורידו לא לפני זמן רב את שרון ביגון שאולה ואיך התקשורת לסוגיה שיפדה אותו יום-יום ורק מעטים בציבור קמו להגנתו כי הבינו לקראת מה מביא תהליך של הרס עצמי שמוזן על ידי התקשורת ועל ידי "נביאי שקר" של התקשורת כגרוסמן וכיוסי שריד ואחרים.
בעייתנו, כתמיד, היא האוייבים, שלאחרונה גדלו סיכוייהם לפורר ולהשמיד אותנו, וזאת לא בעוונותינו, אלא מפני התחזקותם השטנית כמעט ומפני עיוורונו של העולם המערבי – ואז בא מאחז העיניים הזה, גרוסמן, ומצליח, בדמגוגיה "מוסרית" כביכול, להפנות את כל הזעם על מצבנו הקיומי הקשה – כלפי המנהיגות ה"חלולה" כביכול, כאשר הדבר החלול היחיד שם בכיכר היו דבריו החצופים, חסרי האחריות, שנתנו הכשר לערבים להמשיך במלחמת ההתשה והטרור נגדנו ולצחוק על כך שאנחנו מאשימים בה את מנהיגינו –
וכל זאת כאשר "כּוּל אִל חַרַא קוּדַאמָאכְּ!" (כל החרא עדיין לפניך, או לפנינו!) – כפתגם הערבי שהיה שגור על פי דודך א. אחי-מרים.
אינני חוזר בי ממילה אחת של ביקורת על גרוסמן, וצר לי על קהל הפתאים הגדול שהולך אחריו ואחרי הדומים לו, ומכנה כל מי שמתפקח מרוח העיוועים הזו בשם – ימני! אני לא ימני. אני בוחן את המציאות בעיניים פקוחות וחרד לגורלה של ישראל לא פחות מגרוסמן.
שלך,
אודי
הסופרת רות אלמוג
על הרופאים הייקים של פתח-תקווה
לאהוד בן-עזר שלום רב,
קראתי בעניין את רשימתה של חגית שמואלוף [גיליון 192]. הצטערתי מאוד על טעויות ושיבושים שחלו בה. אבי, ד"ר יעקב לומפ, שסבהּ היה רופאו, וקבע את מותו כפי שמסופר בסיפורי "אחרי ט"ו בשבט", היה אף הוא מראשוני הרופאים היקים בפתח-תקווה. חנה, סבתה, ואימי, היו חברות קרובות, ואני זוכרת היטב שבאחד מביקוריי בבית אימי, כששתיהן היו כבר קשישות, לא הבנתי את דברי חנה בגלל הלהג הגרמני המוזר (שוואבי) שבו דיברה.
היו עוד רופאים ייקים שפסחה עליהם. היו, למשל, שני ד"ר שטראוס. האחד רופא עור, שהיה אוסף צמחים בשדות ורוקח מהם תרופות למחלות עור. הוא ירד מן הארץ אחרי המלחמה [כנקרה 48']. והיה ד"ר שטראוס, ידיד המשפחה שלנו, שהתגורר ברחוב מוהילבר לא הרחק מבית-הספר נצח ישראל, שהיו לו שני בנים נאים ונחמדים, האחד מהם נעשה לימים בלשן ופרופיסור באוניברסיטה העברית ושמו רפאל ניר [הוא כנראה רפי שטראוס שאותו זוכרים חברי תנועת הצופים במושבה באותה תקופה. – אב"ע].
והיו עוד רופאים. ברחוב פיק"א שבו גרנו היו שלושה רופאים, ד"ר לבנשטיין, שבתו היתה גננת ואם איני טועה עבדה עם אימו של אהוד בגן ברחוב ביל"ו [טעות, אימי עבדה עם הגננת רחל פרידמן שלא היתה בתו של הרופא, בגן ברחוב פיק"א. – אב"ע]. וד"ר גרוטו [הוא גר ברחוב רוטשילד מול קפה "הציפור הכחולה"". – אב"ע], ואבי ד"ר לומפ. גם אימי ד"ר מרים מאור היתה רופאה. והיתה רופאה מפורסמת, הדסה היינריך, והיא היתה עורכת של ביטאון הרופאים מטעם ההסתדרות, ונישאה לימים לד"ר שפרינגמן (אף, אוזן, גרון) שגר ברחוב מונטיפיורי.
ב-1933, כשד"ר בכרך הגיע ארצה והתגלגל לפתח-תקווה, הגיעו מטריאסט שלוש אוניות מלאות רופאים ועורכי דין ובעלי מקצועות אחרים לחיפה. ייתכן שאבי וד"ר בכרך הכירו זה את זה עוד מהמבורג, ואולי אף באו באותה אונייה.
והיה עוד רופא ילדים בפתח-תקווה, סלוסבר שמו. והיה רופא עיניים בשם ד"ר סובול [נדמה לי שהשם אינו נכון. – אב"ע] ברחוב רוטשילד, בערך מול ביתה של האגרונומית, שזה סיפור בפני עצמו. עם ד"ר סובול נסע אבי לכפרים הערבים סביב פתח-תקווה כמו רנטייה, קולה, ראס אל עין ויהודייה לרפא חולים [אולי הכוונה לד"ר ביחובסקי? – אב"ע]. הנהג היה יוסוף כהן, שאחיו או דודו, כאן אני מתבלבלת, היה הרופא הראשון יליד הארץ, שנעשה לימים סופר צרפתי. והוא אביה האמיתי של תקווה ויינשטוק.
הרב הראשון של בית הכנסת "מקור חיים" לא היה בייפוס כי אם הרב וולף. ובין הייקים היו חלבנים –שטרן, למשל, שהיה מייצר גבינות, שמנת וקפיר, והיה מחלק מבית לבית את מרכולתו, הרפת שלו הייתה ברחוב נחלת צבי. [אנחנו כינינו אותו בשם בוטרשטרן ואני זוכר אותו עובר עם המזוודה המלאה חפיסות חמאה מבית לבית, ואת הסיפור העצוב-המצחיק כיצד התיישב במחלבתו על כוס לבן שבורה ומה קרה לו! – על "ייקים" היה אפשר לספר הרבה דברים! – בעלה של המורה הייקית הנפלאה לאנגלית, גברת קוגלמן, היה סובב עם מזוודה ומוכר חפיסות שוקולד. – אב"ע] והיו מסגרים, ובעלי עסקים. דוד הכורך היה מוכר ספרים בשלב מאוחר בחייו. הוא היה כורך בראשית דרכו, והנה שכחנו את אביו, הרופא ד"ר אואורבך. ספרים קנו אצל ד"ר גולדמן שלא היה רופא אלא בעל חנות הספרים "הכל לנוער" [ברחוב חובבי ציון ליד דוד הכורך]. אב"ע], שהיתה אצלו בחנות ספרייה עברית וספרייה גרמנית. לימים פתח דוד הכורך חנות ספרים שעברה לרחוב מונטיפיורי [לא, היא נמצאה מרחק שתיים-שלוש חנויות מחנותו הקודמת ברחוב חובבי ציון] והיא קיימת עד היום.
אחיה של הני , אשתו של דוד הכורך (שהיה מתנדב במד"א כל ימיו) היה ד"ר וייכסלבאום, אביו של רפי אילן, שעבד בארכיון אלתרמן באוניברסיטת תל-אביב. ד"ר וייכסלבאום היה ד"ר למשפטים, ובבואו ארצה התפרנס בהתחלה מקיוסק בבני-ברק. הוא היה סופר בלשים בשם בדוי, שכתב גרמנית, והמשיך כנראה לפרסם בגרמנית בהיותו בארץ. בנו רפי מומחה לתולדות התיאטרון העברי, וחבר עין צורים. הם גרו בפאסאז' של הדואר ברחוב הרב קוק [הפאסאז' של הדואר היה ברחוב שטמפפר, קצת למעלה מהשוק הגדול. אב"ע]. ועוד היה ד"ר נוסבאום שירד לאמריקה, ובאותו פאסאג' גר גם ד"ר שטיינר, דובר גרמנית אך לא יקה [שהיה רופא שלי בנעוריי, אחרי רופא הילדים ד"ר שטרן].
ויש עוד הרבה מה לספר על הייקים והרופאים הייקים בפתח-תקוה. למשל, על ד"ר רמן, גינקולוג, שיסד בית חולים ליולדות, היום בית חולים השרון [למיטב ידיעתי ד"ר רמן היה יליד ביאליסטוק, ובשעתו גורש מהגימנסיה העברית שם ועלה עם עוד שני חברים טובים ולימים מפרסמים לארץ-ישראל, כי הם הלכו בביאליסטוק לבית זונות לראיין זונות לעיתון הגימנסיה ופרצה שערוריה! – אב"ע]. וגם פרופ' רבאו התגורר זמן מה ברחוב פיק"א, כשהחל את עבודתו בבילינסון. בתו, נורית כנען קידר, היא פרופסור לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. [והיו גם ד"ר וולף על האופנוע, וד"ר היבנר שעל שמו יש רחוב בכפר גנים שהיו היא חלק מפתח-תקווה. והיה ד"ר אלפרד שווארצבארד מרחוב אחד העם. – אב"ע]. הייקים היו אכן תמימים ויסודיים, אבל המִספר של הרופאים, שצויין ברשימתה של שמואלוף, אינו נכון. וגם אני בוודאי שכחתי כמה מהם.
רות אלמוג
נ.ב.,
שכחתי להעיר שבעל המעבדה היה ד"ר אייכהורן [קדם לו ד"ר בוגוז'ובסקי. – אב"ע]. בנו הבכור בני (פרופסור לסטטיסטיקה בארצות הברית) בוודאי למד איתך בכיתה, ושני דודיו [של בני] היו מן הפיסיקאים הגדולים בארצות הברית, גולדהבר שמם, זו היתה משפחה של גאונים; ואגב כך נזכרתי שהיתה לאימי חברה – רופאה מאוד פופולארית בפתח-תקווה, ד"ר חנה הירש, שהתגוררה ברחוב הרצל פינת קיטרוני, בחצר מקלף. היא התחתנה לימים עם אחד מעשירי פתח-תקווה, שכחתי את שמו), בתה מרים היא פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת בן גוריון, והיתה גם דקאן. הם גרו לא רחוק מיהושע קנז.
אשתו של ד"ר אייכהורן הייתה כימאית בבית חולים בילינסון, ואחיה הם כאמור הפיסיקאים המהוללים גולדהבר, ואגב גם ד"ר [לייבו] אייכהורן גר זמן מה ברחוב פיק"א, ממש מולנו, וכשהיינו בני ואנוכי כבני שלוש שיחקנו בכבישת זיתים ובגידול ירקות.
רופא בתי-הספר היה ותיק בפתח-תקווה ושמו היה ד"ר בוגוז'ובסקי, והוא התחתן בבתו של האדריכל גינצבורג, שבתו אמיצה למדה אתי בכיתה ב"נצח ישראל" [כאן לא דייקת פורתא. אביבה, בתו של ד"ר בוגוז'ובסקי, נישאה לאדריכל מוטי בן-חורין (גינצבורג), שגם אביו משה היה ארכיטקט. אמיצה היא אחותו הצעירה של מוטי].
ס. נידח: הקוראים אולי זוכרים מסיפוריי שגם אני גרתי ברחוב פיק"א, ופעם גם הרכבתי את רות לומפ על אווירון שהיה עשוי שני קרשים מוצלבים ושאותו בנה לי סבי יהודה ראב בן עזר. לימים ה"זיידע" ניסר את האווירון וקבע את הקרש למראשותֵי הכיסא-נוח שלו, כדי שלא תיפול הכרית, ולפני זמן לא רב העברתי את הכיסא-נוח ההיסטורי (שצבעתי אותו ירוק ושמתי בו בד כתום עז, בימי רווקותי, כדי לעשות רושם על האורחות) – למוזיאון לתולדות פתח-תקווה, כי כיום אם אשב עליו הוא יישבר וייפול תחתיי ואילו בשעתו יכולתי להתכרבל בו עם אורחת ולא נודע כי באנו אל קרבו.
על בית הכנסת של הייקים בפתח-תקווה "מקור חיים"
לאודי שלום רב,
בהתייחס לגיליון 192 ו לנאמר מפי חגית אהרונוף: בית הכנסת "מקור חיים" נמצא וקיים עד היום ברחוב פרנקפוטר ולא ברחוב פיק"א. בית הכנסת גבל בזמנו במגרש האחורי של גימנסיה "אחד העם". המגרש שעליו ניצבה הגימנסיה השתרע מרחוב סלומון ועד רחוב פרנקפוטר. במגרש זה, שהיה מגרש המשחקים של הגימנסיה והשכונה כאחד (בימים ההם לא היתה גדר מסביב לגימנסיה), נהגו ילדי השכונה לערוך מדורות ל"ג בעומר גדולות ומרשימות ביותר.
בניין בית הכנסת המקורי ניצב בחזית, ומאחור הוקם מאוחר יותר מבנה נוסף. לפני שנים אחדות ביקרתי בו בשבת בחגיגת בר מצווה משפחתית, והופתעתי לטובה עד כמה היה בית הכנסת מלא מתפללים. פגשתי את דוד הכורך המוכר ואהוב על כולנו, שהיה כאמור מבאי בית הכנסת. הוא טרח להסביר שבשבת עוד ניתן למצוא מקום ישיבה לא כן הדבר בחגים.
למען הצדק ההיסטורי המשפחתי. המגרש עליו הוקם בית הכנסת נתרם על ידי סבי וסבתי ז"ל (דב-בער ויונה-טייבה מרגלית) שהיו מראשוני פתח-תקווה. הם הגיעו לפתח-תקווה בשנת 1883. היה, ואני מניח שעדין קיים, לוח שיש עליו מצוינת עובדה זאת. בית הוריי היה למעשה בגב בית הכנסת, שחזיתו ברחוב סלומון. לימים בין בית הוריי ובין הגימנסיה ("אחד העם") הקימו נטליה וישעיהו פיירשטיין את ביתם. בנין הקיים עד היום. נדמה לי שהוא הבניין היחיד בן קומה אחת שנשאר ברחוב סלומון.
מקווה שתמצא עניין בעובדות המוזכרות לעייל,
בידידות,
יוני מרגלית
אהוד: אימו ה"ייקית" של יוני, לני מרגלית, טיפלה בבחרותה שנים אחדות בסבי יהודה ראב בן עזר האלמן בביתו ברחוב ביל"ו, ובאותה תקופה גם נשאה אותי על כפיים עד כי כאשר שבה אימי מנסיעת הבראה לקליה בגלל האגזמה, לא רציתי לחזור אליה מבין זרועותיה של לני, כן, ומהראיון עם לני הבאתי פרק יפה על חיי משפחת יהודה ראב בשנות ה-30 בספרי המחתרתי "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב.
דוקטור אליהו הכהן מלפני כמאה שנה בפתח-תקווה
שלום אהוד,
נהניתי מגיליונך האחרון [192] עם הרשימה של חגית אהרונוף. גם סבי, אליהו הכהן, היה רופא בפתח-תקווה מטעם הוועד בעשור הראשון של המאה שעברה.
תקוה ויינשטוק
אשרי מי שהתהלך כאן ואדמת הנגב מתחת רגליו
לכבוד "חדשות בן-עזר"
תל אביב
17.11.2006
לעורך המדור "מכתבים למערכת", שלום וברכה,
ברשימותיה המעניינות של חגית אהרונוף [גיליון 192] נפלו מיספר טעויות ואי דיוקים ואני מבקש בזאת להתייחס לפחות לחלקן:
א.
בקטע "עוד דמויות פתח-תקוואיות" מזכירה הכותבת אדם בשם שטרן, שהיה זועק "רו-שע!!!" כל אימת שראה מישהו המעז לעשן בשבת. המחברת מציינת כי נכדו של אותו שטרן הוא לא אחר אלא משולם שטרן ז"ל, איש פלמ"ח, ממקימי קיבוץ משאבי-שדה, שנפטר בשם עו"ד משולם שביט.
משולם הנ"ל הינו בן-דודי, אביו דויד ז"ל ואבי מרדכי ז"ל – היו אחים, שניהם עלו ארצה – דודי בתחילת שנות ה-30 [עם בנו משולם] ואבי בסוף שנת 1934 – והתיישבו בפתח-תקווה. אבי הגיע לפתח-תקווה בעקבות אחיו דויד, ולא השתקע בחיפה כאחיהם האחר, משה ז"ל. לפיכך סבו של משולם – הוא גם סבי. אבל לצערנו, סבנו שלמה ז"ל לא עלה לארץ-ישראל כשלושת בניו הנ"ל; היו לו ארבעה בנות ובנים נוספים, והוא נספה בשואה. כך שלא סבו של משולם בן-דודי היה הזועק.
אביו של משולם, דויד, היה אדם דתי ושומר מצוות עד סוף ימיו, בשונה אגב מאבי, שנעשה חילוני בעת שעבר הכשרה בחווה חקלאית של תנועת "החלוץ" בגרמניה. אך כמי שהכיר היטב את דודי, אדם ליברלי המכבד כל אדם אחר אף אם אינו דתי – גם דודי אינו "שטרן הזועק", והראייה לפתיחותו של דודי היא יחסו לבנו משולם.
משולם הילד והנער למד בבבית הספר הדתי "נצח-ישראל" והתהלך חבוש בברט שחור, כמנהג הילדים הדתיים דאז (היום – כיפה סרוגה). בגיל 14-15, בהיותו נער עובד, הצטרף לתנועת "הנוער העובד" ואז גם הסיר את הברט השחור. דודי השלים עם צעדו זה. משולם וחבריו התגייסו לפלמ"ח עם צאתם להכשרה, משולם נשלח לקורסי פיקוד, ואת עיקר פעילותו בפלמ"ח עשה כמ"מ מחלקה 1 בפלוגה א' בגדוד הראשון של הפלמ"ח. מבין הפעולות בהן השתתף – פיצוץ הראדאר הבריטי שעל הכרמל והפריצה למחנה המעפילים בעתלית, ממנו שוחררו מאות מעפילים.
בתקופת חברותו בקיבוץ משאבי-שדה, שהיה בין מקימיו, נשלח על-ידי הקבוץ לטכניון, שם הוכשר כמהנדס חשמל (ולא עו"ד, כדברי הכותבת). משולם תיכנן את רשתות החשמל בהרבה יישובים ומִתקני צבא שהוקמו בנגב, הנגב אותו לא עזב עד לפטירתו, לפני פחות משנה. על מצבתו ביקש שייחקק:
אשרי מי שהתהלך כאן
ואדמת הנגב מתחת רגליו
אשרי מי ההולך מכאן
ומרחבי הנגב למראשותיו
משולם אכן שינה שם משפחתו לשביט אולם בשנים האחרונות לחייו רשם – (שטרן) שביט. [ואם מי מהקוראים מזהה מניין לקוחות השורות הללו, אנא יכתוב אלינו למערכת. – אב"ע]
ב.
בקטע "דואגים לחינוך נאות" כותבת אהרונוף כי באותם ימים (המחצית השניטיה של שנות ה-30 ותחילת שנות ה-40) היו בפתח-תקווה רק שני בתי-ספר: בית-הספר הדתי "נצח ישראל" ובית-הספר הכללי פיק"א.
אין הדברים מדוייקים. בשנת 1935 הוקם בית-ספר שכונה אז – "בית-החינוך לילדי עובדים" ואשר מאוחר יותר נודע גם בשם – "בית-הספר על שם משה הס". אולי הכותבת שכחה, או הוטעתה – אך מצד מועצת המושבה ואחר-כך מועצת העירייה, היתה התנגדות להקמת בית-ספר מעמדי זה. בגילוי דעת של המועצה נאמר, בין השאר:
"...חששנו גם לפירוד הלבבות העלול להיגרם על-ידי בית-ספר נפרד ועל-ידי חינוך מעמדי הצפוי מזה... על-ידי מלחמתנו זו הוכחנו שוב את נאמנותנו הגמורה לאיחוד החינוך בארץ, ואת שאיפתנו שהחינוך יהיה נתון לרשות האומה, בלי הבדל מעמד..."
("ממועצה מקומית לעירייה" – ערוך בידי בר-דרורא, הוצאת עיריית פתח-תקווה, עמ' 39, – בתוך: ברוך אורן, עורך, "בית-החינוך לילדי עובדים בן 50", הוצאת עירית פתח-תקווה, 1985, עמ' 16-17).
ב-12.4.1937 החליטה המועצה בישיבתה: "הוחלט לדחות בפרינציפ כל הקצבה שהיא לבית-ספר מעמדי". (ארכיון עיריית פתח-תקווה, בתוך ברוך אורן, כנ"ל).
כדאי לציין, שראשי עירית פתח-תקווה בשנות ה-30 השתמשו באותו הנימוק ששימש את ד. בן-גוריון בבואו להקים את החינוך הממלכתי – "איחוד החינוך בארץ... שהחינוך יהיה נתון לרשות האומה בלי הבדל מעמד."
בברכה,
הקורא הוותיק,
עזי שטרן
פרקי חייהם של חמשת הכותבים האחרונים כאן קשורים למושבה, שלושה הראשונים מביניהם גרו בילדותם ברדיוס של כמה מאות מטרים אלה מאלה, וביתי היה כמעט בתווך.
"חדשות בן עזר", העורך, המיסתורית, וכל צוות המערכת, חברי גרעין "שדמות" בעין-גדי ובתפוצותיו, חברי סניף הנוער העובד בפתח-תקווה בשנות ה-50, והחברים –
מברכים את צעיר המחזור שלנו
עזי שטרן
במלאת לו שבעים שנה!
חסיה שורצמן
אילו שדרות היתה תל אביב
ביקרתי לאחרונה באחד מישובי הנגב המערבי, התנסיתי במשך כמה ימים במה שהם מתנסים כבר שש שנים, פעמיים ביום לפחות שומעים את הסיסמה "שחר אדום", יש מי שמתייחס ברצינות ומחפש קיר פנימי להסתתר מפני הלא ידוע. ויש הממשיכים בדרכם בבחינת "לי זה לא יקרה..." כולם יוצאים כרגיל לעבודת יומם, הילדים הגדולים הולכים לבית הספר שעדיין לא סיימו למגן אותו, אי לכך הם לומדים רק ארבע שעות בשתי משמרות. ילדי בית הספר היסודי לומדים בכיתות ממוגנות, כל כיתה קובייה נפרדת, והילדים הרכים שבגן מספרים שכעת ממגנים את גני הילדים, בעזרת גגות שהופכים את הגנים למפלצות. ובבית, כשנשמעת הכריזה "שחר אדום" – הם מתורגלים להתייצב מיד ליד קיר פנימי והם רגועים, הקטנים הללו, הם רק לא יודעים שכל הקירות עשויים גבס... בינתיים הם עוד לא יודעים ש"עובדים" עליהם.
וההורים – פועלים בדרכים תרבותיות. לפעמים משביתים את בית הספר, לפעמים מתכנסים לישיבות ודורשים בתוקף את הנדרש.
מישהו שמע על כך באזור המרכז?
כן, שומעים רק כשיש נפגעים, אבל מה על חיי היום יום?
תארו לעצמכם מה היה קורה אילו בתל אביב היו פעמיים ביום כריזות "שחר אדום"!
קשה להשלים עם המצב ולשבת בשלווה, כאילו הנגב המערבי זו מדינה אחרת.
ומקלטים? שאלתם?
א. אין, כי תמיד היה זה אזור שקט.
ב. אי אפשר להספיק לרוץ למקלט תוך עשרים-שלושים שניות ואפילו פחות...
מה צריך לעשות וטרם נעשה? מתי יהיה סוף למצב?
מלחמה? כבר ניסינו.
שיחות? חוץ מלהטיח "בוץ" פוליטי זה על זה – היש למישהו רעיון חדש?
מי ייתן ויבואו ימים טובים יותר!
[חסיה שורצמן ממושב מרחביה, בת שמעון בן עזר, בן מנחם-שלמה ראב, בן הדסה ויהודה ראב בן עזר – היא נינתו של יהודה בן עזר ראב מאשתו הראשונה הדסה].
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק ה. על נחשים ועכברים
בעונת החורף, לעומת זה, נחבאו העקרבים בחוריהם ובמקומם היו לנו הַדְּבוֹרים. יותר נכון הדַבּוּרִים. בחזרנו מבית-הספר בצהרי יום של שמש היינו עולים על גג הבית עם חופן תמרים ביד, מגבת ובקבוק. מדביקים כמה תמרים על מעקות הגג ומחכים בצד. אחרי שניות אחדות היו באות הדבורים לתמרים, ואז... זינוק ומכה עם המגבת, והדבורה ההמומה נופלת לרצפה ובמהירות נאספת ומוחדרת לבקבוק. וכך התחרינו מי יאסוף יותר מהן. לא פעם כמובן שילמנו בלחי נפוחה בגלל עקיצת נקמה של מי מהן, אבל זה לא הרתיע. אחר כך היינו מביאים חוט תפירה דק וקושרים לרגלה של הדבורה (אחרי הוצאת העוקץ) ומשחררים את החוט כמה מטרים משל היא היתה עפיפון.
עם הנחשים, לעומת זאת, פחדנו להתעסק. גם הם לא חסרו, לא במרתף ובקומת הקרקע הקרירה, ולא בתקרות הגבוהות, שם היו קיני הציפורים. תקרות הבתים בבגדאד היו בנויות שתי שכבות, אחת תחתונה, מעין "ראביץ" ישראלי רק שהוא מצופה בלווחי עץ, ועל זה שמו כמה שכבות של מחצלות, גבס, חצץ ודברים דומים למילוי. כל זה בינות לקורות העץ, מהן היתה התקרה מורכבת. על כל השכבות הללו נחו המרצפות, שהיו עשויות חימר שרוף. מן הצד ניבעו תמיד חורים בתקרות, ואם לא דאגו לתקנן במועד ומהר, קיננו שם ציפורים, עטלפים, ועוד. כמו בארגזי הרוח בארץ.
אם כן, הנחשים ידעו ששם מצוי מזון בצורת ביצי צפורים ואפרוחיהם. ומדי פעם זחלו בלאט לשם ובלעו להם את הביצים או אף טרפו איזו ציפור ובלעוה בשלמותה. זה היה אירוע מיוחד עליו ידעו מיד דיירי הבית. שכן הציפורים היו מצייצות בקולי קולות מצערן על האבידה. ובני הבית שלחו לקרוא מיד לאיזה אמיץ, בדרך כלל נער-סבל מוסלמי מפתח השוק, כדי שיתפוס את הנחש ויוציא ממנו את הציפור שבלע. והיו מהסבלים הללו שידעו את המלאכה ועשאוה בשמחה תמורת כמה פיאסטרים כמובן. הם טיפסו לתקרה ועם מקל קטן הרעישו קצת ועוררו איזה רעש מקומי, הנחש שרצה להימלט על נפשו עם טרפו בכרסו נצוד בפתח החור על ידי מי שחיכה לו. ואחרי הריגת הנחש וניטרול סכנתו, היו מוציאים ממנו את הציד ומעבדים אותו (חניטה) ועוטפים אותו כמין קמיע ששימש לתרופה בדוקה נגד מחלות, עקרוּת וצרות אחרות, וזה שנקרא "צֵיידְ חַיִּי", כלומר הציד של הנחש. ולא פעם נשלחתי למַכָּר פלוני פלמוני לבקש ממנו קמיע כזה לשימושו של מי מבני הבית.
ואימי סיפרה סיפורים שונים על נחשים שהיו בבית הוריה. ועל איך שכל צד כיבד את השני ועל הדו-קיום ביניהם. וזאת אחרי שאמרו לו מפורשות "נחש הבית, חֲיֵה כאן בשלום, לא נָרַע לְךָ ואל תרע לנו!"
לדבריה ההסכם קוּיָם תמיד במשך הרבה שנים. עד שבא יום אחד מוביל המים ("סַאקָּה") שהביא נאד מן הנהר למלא את המיכל הביתי. שכן אז לא היו לבתים צינורות עם מים זורמים. הוא פגש בנחש והתכונן להרגו אך לא הספיק כי הנחש, שהיה חכם במיוחד כנראה, הרגיש בכוונתו של מוביל המים, זינק עליו והכישו למוות.
וכן התהלכה אז אגדה כי הנחש אינו סובל בשום אופן עלי נַעְנַע יבשים (בּוּטְנָאג'). ואם היה חשש כי למקום מסוים חדר נחש, היו מיד מפזרים עלי נענע יבשים על הרצפה על מנת שהוא יסתלק מן הטריטוריה. ומשל היה בפי כולם לאמר "כמו הנחש והבּוּטְנָאג'" על שני יריבים שלא סבלו איש את רעהו באופן קיצוני.
דבר נוסף ששייך לנחש, והיה משמש קמיע, הוא עורו, שאותו השיל מדי פעם. העור היה נלקח ונעטף באריזת בד מיוחדת עם שני שרוכים משני הצדדים, כמו חגורה, על מנת לקשרו לביטנה של מַפֵּלֶת או חולָה בחוליים שונים, הוא שנקרא "גִ'ילְד חַיִּי". (עד היום אני פוגש בנשים הקושרות סביב אגניהן מתקן כזה לשמירה...)
זוחלים לא ידידותיים אלה, מאז ומתמיד גרמו שאט נפש והרגשה לא נעימה. ומוזר לי באמת לראות אנשים שמשתעשעים עם נחשים. יתכן שזו שאלה של חינוך והרגל, אלא שלא הורגלתי להתייחס בסובלנות לנחשים. התואר נחש מודבק לאנשים פתלתולים, ערמומיים, דו פרצופיים ורעי לב. עובדה.
עלה על כל בעלי החיים שוכני הבית, הטרמפיסטים, בחוש ההומור שלו ובשובבותו – מיודענו העכבר! בבגדאד האקלים חם ביותר בימי הקיץ, וכל הבתים בעיר הקלאסית היו צמודי קרקע, עם קומה אחת או שלוש, כאמור לעיל: קומה תחתונה עם פאטיו, מרתף, ועליית גג לשימוש בקיץ, וקומה עילית לימות החורף. לא היו כמובן מזגני אוויר, והמיזוג נעשה באמצעים טבעיים כגון ארובות אוויר ("בְּכָארִי") שציננו את הרוחות המזרחיות שהגיעו מן המידבר והזרימו אותן לתחתית הבית כשהן קרירות ונעימות, וכן מצנני מידבר עם סירה קוצנית, ("עָאקוּל"), שטיפטפו עליה מים (כמו באילת ובסיני). התנאים הללו איפשרו לזוחלים למיניהם ליצור להם חורים בפינותיו השונות של הבית ולהתמקם שם כדיירי קבע.
והעכברים הלא הם אבות החורים מאז ומתמיד, חגגו להם בְּחורי בָּתיהָ של בגדאד, לא פעם תוך מלחמה מתמדת עם הדיירים. לא היה בית בלי מלכודות לעכברים מכל המינים והסוגים. אבל הממזרים הקטנים תמיד מצאו תחבולות שונות לעקוף אותן ולהגיע למחוז חפצם, שהוא המזון בדרך כלל. אלא שהם לא הסתפקו רק בדברי מזון. הם אהבו גם לסחוב כל מיני חפצים ולגרור אותם לחוריהם. בעיקר דברים רכים שניתנים לדחיסה בלא מאמץ רב. כגון דברי בד שונים ומלבושים. והלא היה להם מזון בשפע ואת הבד הם לא אכלו. אלא מעשי קונדס יש כאן. ופעם אני זוכר שבאה אלינו הביתה תופרת לתפור דברי לבוש שונים לחתונה קרובה, והנה שמים לב שמדי פעם נעלם איזה פריט, כגון שמלה, חתיכת בד, או שרוול לא גמור. הופכים את הבית והפריטים אינם. והנה בדרך מקרה לגמרי מישהו נכנס למזווה ומבטו נפל על איזו חתיכת בד צבעונית, שבדרך כלל אין מקומה שם. ואחרי שפינה את צנצנות הריבה ששכנו שם, ואת מכלי הגבינה המלוחה המשומרת לימות החורף, מצא את הפריטים האבודים, כולם תחובים לתוך חלל גדול בתוך הקיר, מתחת למדרגות.
למחרת כבר הוצבו בבית מספר מלכודות אימתניות וגם ננקטו אמצעי זהירות קפדניים בסתימת כל החורים הנראים לעין כדי שהתעלול לא יחזור על עצמו, שנאמר על ידי רבותינו: "לַא עָכְבָּרָה גָנָב, חוֹרָא גָנַב!" – ובלשוננו, פירצה קוראת לגנב.
מאוחר יותר, בהיותי חייל טירון בצריפין, כשהיו מוטלים עלינו הטירונים תפקידי שמירה, ולנו בצריפים שהותיר לנו הצבא הבריטי, היתה חובה עלינו לישון עם הבגדים, ורק את המנעלים מותר היה לנו להסיר. והנה חלק מאתנו קמים אחר כך ואין הנעליים!! לרגע חושבים שמי מהשומרים חמד לצון, אלא שהסתבר שהנעליים החסרות נגררו על ידי העכברים הגדולים של המחנה לאזורי הפתחים של חוריהם, ונעל צבאית כידוע שוקלת לא מעט. הכוונה הראשונית היתה להכניסן למעונם, אלא שהחור לא היה מספיק גדול.
המשך יבוא
אהוד בן עזר
המושבה שלי
[הרומאן הנידח מתפרסם כאן מחדש בהמשכים בעקבות גריסתו הקרובה של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת אסטרולוג, ואשר יהיה בקרוב פריט נדיר אצל אספני הספרים העבריים]
"מעטים הם הספרים מתחום הספרות היפה שבהם
אין המחבר נזקק כלל לדמיונו כי כל המסופר בהם
הוא אמת-לאמיתה. כזה הוא הספר 'המושבה שלי'
שכתב ידידי ובן-מושבתי אהוד בן עזר."
הסופר אלימלך שפירא
בראיון ל"קול ישראל"
"חג החמלניצקיה הוא תמצית הציונות. שם
בגולה היו הגויים מזיינים אותנו וכאן
אנחנו מזיינים אותם. ואילו לא באה
כל החיבת-ציון אלא לשם כך – דיינו!"
דודי אלכס
פרק ראשון
ילדותו של יוסקה המרסק
ועגלת הצואה של משפחת גולדשטיק
אומרים שהאדם בנוי טבעות-טבעות כמו עץ, לעיתים הליבה שלו כבר חרבה, אך לפעמים העבר מתפרץ מבפנים במלוא עוצמתו, כאילו האהבות הישנות חיות עדיין והאנשים המתים נושמים.
הכרוניקה האיכרית הזו, שנכתבה במשך עשרות שנים, ראשיתה בביריון ששמו יוסקה-דרעק וסופה בגירושיי מבת-דודו רותי גרשוני, שאותה המשכתי לאהוב כל ימי חיי.
יש בדפים האלה גם קצת היסטוריה של המושבה, ופרשה של ריסוק אצבעות וסדיקת שפתיים, ומעשה רצח (או התאבדות) אחד, אבל זוהי, במפורש, לא ספרות אלא-אם-כן, כמו שדודי ההולל אלכס היה מצטט מאוסקר ויילד ואומר: "כל מה שניראה אמנותי איננו אמנות וכל מה שמכונה ספרותי איננו ספרות. אמנות וספרות של ממש אינן שונות מן החיים."
שנים רבות נחשב יוסקה-דרעק לגבר הכי החזק במושבה.
אביו היה עגלון של צואה. בשנים הראשונות היה מנחם-מוניש גולדשטיק מוביל בחבית הגדולה של ה"טומברה", עגלת הדו-אופן שלו, את ה"טנקות", הפחים, מבתי-הכבוד לפרדסים. פעם בשבוע היה מגיע ומרוקן את פחי הצואה מצריפוני המחראות שבירכתי החצרות של האיכרים ומוביל את האוצר לבורות התסיסה בפרדסים כדי שישמש לדישון העצים. על צוואר סוסו היתה תלוייה מחרוזת פעמונים שאותה קיבל מגמל ערבי שהציל ממוות לאחר שמצא אותו טובע בבור של צואה.
האיכרים כינו את גולדשטיק מוניש-דרעק ולעיתים אבו-חארה.
הערבים התייחסו למקצועו ביתר עדינות ונתנו לו את השם: "הושא אל-עטאר", הבשם, מוכר התבלינים, או גם "איליבִּיסקי" – זה שמשקה... אבל עבודה כשלו – שום ערבי בארץ לא היה מוכן לעשותה.
כאשר האיכרות שלנו היו שומעות את צליל הפעמונים של המחרוזת של סוסו של מוניש-דרעק היו סוגרות היטב את החלונות בגלל הריח הנורא שהפיצה העגלה ומפני ענן הזבובים שריחף מעליה.
זו הצואה ואלה צריפוני ההחראה שבגללם פרצה המלחמה בין "הצעירים" ובראשם הרופא ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן, שרצה לתקן את מצב ההיגיינה במושבה – לבין הוועד שבו שלטו "זקני" המושבה מדור המייסדים, אנשים שמרנים ואדוקים.
ביום שבו התקוטטו שני המחנות הללו על השליטה בבית-המרקחת, שהקים לנו הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, באו השיח'ים הבידואים מהסביבה והציעו את שירותיהם הטובים כדי להביא ל"סולחה" בין החמולות היריבות.
מנעוריו נהג יוסקה-דרעק לעזור לאביו לרוקן את חבית העץ ולטפל בסוס וככה התפתחו בו היטב שרירי הזרוע והכתף, אצבעות ידיו נעשו עבות, אמרו שיש לו הזין הכי גדול במושבה וכאשר הוא והסוס עוצרים להשתין – אי אפשר מרחוק לדעת מה שייך למי.
לימים דבק בו הכינוי יוסקה המרסק כי לאחר שהמשיך במקצוע עגלונות-הזבל שירש מאביו, וענן הזבובים ריחף גם עליו, חש צורך מתמיד ללחוץ את ידי האנשים שפגש, כדי להוכיח לעצמו ולהם שאין במגע עימו חשש של ריח רע, מה עוד שהיה שוטף היטב את הידיים בסבון ליזול ירוק חריף אחרי העבודה.
כל זה לא היה נורא כל-כך לולא היה נוהג ללחוץ את היד בכוח כה רב עד שהיה שובר אצבעות לאנשי המושבה, ומדובר באיכרים שהיו רותמים בקלות סוס לכרכרה, חורשים וקוצרים, חולבים פרה, יודעים לכוון היטב פר מיוחם בעלותו על פרה ובשעת הצורך גם מאוננים בחוזקה על זין קשה כקורבאץ'. מדובר היה בבעלי-מלאכה שמרקעים ברזל מלובן בפטיש כבד על גבי סדן ומפרזלים פרסות, ומתקינים שלד של קורות-עץ ובונים ביניהן קירות לבית, ותופרים בידיים מיומנות ריתמה לסוס וגם נעלי-עבודה מעור גס.
כל אלה אמנם נזהרו ממגעו של יוסקה אבל מדי פעם היה מישהו שוכח או נמצא במצב שאינו מאפשר לו להימלט מלחיצת היד של הביריון – והתוצאה היתה כאב מציק בפרקי האצבעות במשך ימים רבים, ולא אחד גם נזקק לגבס, והפסיד ימי עבודה.
כך הלך וגבר הכינוי יוסקה המרסק על הכינוי יוסקה-דרעק.
דודי ההולל אלכס אמר שבעצם ראוי היה לכנותו יוסקה דער-תרכ בגלל פניו המונגוליים-למחצה, שנולד כך מפני שאימו באשה-קריינדל, אחותם של סקנדר אבול-באר'ל (הוא סנדרל גרשוני) ויונה מאיר קוסוחוב (הוא יינע קוס-אוחתו), ושהיתה גם בת-דוד של בעלה מנחם-מוניש גולדשטיק – התיידדה בשעתה עם הקצינים התורכיים ואהבה לצחצח את חרבותיהם ולספר את שערם ולגלגל בדונג חום-צהבהב את קצות שפמיהם. ולפעמים התורכים היו מוחטים את משחת-הדונג משפמיהם הזקורים ותוחבים בצחוק את אצבעותיהם, כאילו כדי לנגב אותן, בחריץ האחורי של הגברת גולדשטיק. והערבים חסו עליה וכינו אותה רק בשם אום-א-שאוואריב, אמא של השפמים.
נחמיה ירקוני הצנום, שנחשב בשעתו לץ גדול, התחכם פעם והשתין לתוך כף יד ימינו בראותו את יוסקה אפוף הזבובים מתקרב אליו ללחיצה, אך גם הוא לא נמלט מצבת ידו של גוליית-גולדשטיק הזה, ודמעות פרצו מעיניו.
לימים החל נחמיה לובש בסתר בגדי אישה, עוסק בעבודת רקמה וסריגה, ומבלה זמנו בתיקון גרבי משי של בנות-האיכרים במכונה מיוחדת שרכש לשם כך. במכונה היתה מחט שמעלה סולמות ומאחה אותם לאור נורה חזקה וזכוכית מגדלת המאפשרות לתפוס במחט את קורי המשי.
נחמיה נהנה ממגע המשי של הגרביים ואומרים שהיה טומן בהן את פניו וישן עימן בלילות.
את קולו שנתדקק נתן בשעות העבודה בשירי ציון ובאריות מתוך האופרטות של גולדפאדן.
לבסוף שלחו אותו לבדיקה בירושלים, במוסד שבו אושפז בשעתו הסופר חיים ברנר. בעקבות הבדיקה נישאר כלוא שם כל ימיו, שמו וקיומו הושכחו. לעולם לא חזר למושבה, אף לא ביום קבורתו. התביישו בזכרו וקברו אותו בירושלים.
כפי הניראה הנטייה לנשיות החלה עם לחיצת היד הנוראה שספג נחמיה-פופו מיוסקה ברחוב חובבי-ציון מול בית-הכנסת הגדול. אותה לחיצה כואבת חילחלה כשיפוד עד פי טבעתו וגרמה לו תענוג משונה. אז חש לראשונה שלא נפש של גבר שוכנת בו אלא נפש נקבה, וכי שורש נשמתו בא מתהום דנוקבא רבא.
דודי ההולל אלכס היה אומר: "נחמיה-פופו היה האיש החיוור ביותר שהיכרתי מימיי. הוא היה שקוף! הוא היה כל-כך עדין שלפעמים נידמה שבכלל לא היה."
אצלנו בבית היתה פרושה במשך שנים מפה לבנה שעליה רקם נחמיה-פופו דוגמת פרדס בירוק עם תפוחי-זהב כתומים. בתקופה שבה חייבו גם את הבנים לרקום בשיעורי המלאכה הבאתי הביתה מפית עשוייה צלבים-צלבים של חוטי דה.אם.צה צבעוניים והשוויתי אותה בגאווה ל"מפופו" של נחמיה. לא ידעתי עדיין דבר על גורלו המוזר.
פני אבי האפירו, זה הגוון שבו היה מחוויר עורו שהיה שחום מהעבודות החקלאיות בשמש, והוא אסר עליי להמשיך לרקום וגם חקר מדוע טרם התחלף קולי והאם אני מאוהב בפאלצטו שלי.
מיד פרצה מריבה קולנית, ולא ראשונה, בסידרת המריבות בין הוריי. אימי עמדה לצד בית הספר והמורה-למלאכה, ותבעה מאבא שיפסיק את החינוך הספרטני שלי. די בכך שאסר עליי לקבל זריקת-חיסון נגד שחפת, ומי יודע מה יעלה בגורלי.
האמת, על אי-הזריקה שמחתי מאוד. אני אולי היחיד מבני-דורי בארץ שאין לו כפתור-בשר מכוער על הזרוע, קרוב לשיכמה, זכר לאותה זריקה.
וכרגיל צדקו שניהם. חדלתי לרקום, קולי התחלף, בשחפת לא נדבקתי, החינוך הספרטני, שהתבטא לרוב בהכריחו אותי לעדור בטורייה את אדמת החצר, גרם לי להיעשות עצל ולהתפרנס מכתיבה, שהיא כידוע מקצוע קל למדי, בייחוד עכשיו, שיש מחשב, וכול-כול-כול העולם כותב.
מנעוריו היה יוסקה נער פרוע ונחשב לפרא אדם.
יום אחד, לאחר שהמנהל ד"ר יעקב בן-מימון זרמתי סילק אותו מהכיתה בסטירת-לחי מצלצלת: "מארש! החוצה! ספסל הלימודים – לא לאחוריך נוצר! מהיום והלאה יהיו מוריך הג'מוסים שאותם תירעה בביצה!" – ארב לו יוסקה ברחוב, וכאשר זרם חרזתי מבית-הספר התבלבלתי זאת אומרת כאשר חזר זרמתי לביתו מבית-הספר – השליך יוסקה רעף-מרסיי אדום-כהה בגבו.
המנהל האומלל זרמתי קרס בצעקה נוראה: "גולדשטיק הנבל!" – ונשבע כי נסתיימה לנצח פרשת חינוכו של יוסקה בבית-הספר העממי "רוטשילד", ומצידו: "שילך החוליגאן בעל פני התורכי לכל הרוחות!"
לפי מקורות אחרים אמר לו: "הפרות אוכלות כל היום עשב ומחרבנות, אוכלות ומחרבנות, אבל לפחות הן נותנות חלב. ואתה מה, גולדשטיק? אפילו חלב אינך נותן!"
תשוקתי לדייק נובעת מכך שבענייני כתיבה אינני רומאניסטאן אלא כרוניסטאן, כרוני, ממש נגוע בהיסטוריה.
כארבעים שנה אני עובד על הכרוניקה האיכרית הזו, את כל חיי הקדשתי לה.
אני מושפע מאוד מסופר המושבה שלנו, אלימלך שפירא, שלאחר כוסיות אחדות של עראק בקפה של שבתאי הגורג'י ארוך-השפם, על המידרכה מול השוק הגדול, על שרפרף קש, "חנות" מכנסיו פתוחה בגלל רישולו המתמיד – יושב בחברת ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו, והסבלים הגורג'ים, וזקני האיכרים – היה מסיט מפיו את פומית הנרגילה (ואני הקטן כורע לרגליו ודואג לגחלת בטומבק, המעלה עשן בניחוח תפוחי-עץ), ומשתעל:
"אני חולה במחלת העבר. הדיוק ההיסטורי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי, ומבלעדיו אנא אני בא, וכיצד אשא את כובד המשא, ואיכה אאוורר את מה שהיה?"
מפחד אביו, לא שב יוסקה אותו יום לבית הוריו אלא טיפס על עץ אקליפטוס גבוה בחורשת עצי האקליפטוס, שנטע חוואג'ה בארס, הוא האגרונום מסייה בוריס קלדם, בפקודת הברון.
יוסקה סידר לעצמו מקום נוח על העץ למעלה ונישאר לגור וגם לישון שם.
כאשר ראה נער חוזר מהשוק, בדרך הביתה, היה יורד ומזנק עליו, חוטף מצרכים אחדים מתוך הסל, ולעיתים את הסל כולו, מטפס חזרה למרומי העץ, זולל ומשליך את הקליפות למטה.
גם את צרכיו היה עושה מלמעלה כשהוא ממלמל פעם אחר פעם: "כה אמר המורה זרמתי: זרמת ג'מוסים זרמתי!"
בצמרות למד יוסקה-דרעק את שירת הציפורים, לא רק את הדרור, העורב, השחרור, הפשוש, הבולבול והזרזור, ההומים משעות הבוקר המוקדמות, לא רק את קריאות ההפחדה של האוח, הינשוף, התנשמת והכוס, בלילות, אלא גם את שירת הזמירים.
לא היו זמירים בארץ, אבל יוסקה זכר כיצד אחת המורות חיקתה בכיתה את שירת הסולוביי, זמיר ברוסית. דודתי יעל כה הוקסמה ממקהלת הזמירים בחורשה, שבמחברותיה הקדישה פרק לזמרתם שהציפה לפתע את המושבה. היא לא שיערה בנפשה שיוסקה הוא המצפצף, השורק, הפועה והמחקה בעדינות את שירת הזמיר ממרומי האקליפטוס, וכי באותו לילה מלק ראשיהן של שתי תרנגולות והשליך אותן למטה. שהאיכרים יפחדו ממנו.
גופו השרירי והחזק היה אז בתקופת ההתבגרות, והפיק כמויות אדירות של זרע, שפרצו בשתיים-שלוש פליטות יומיות כמו גייזרים שופעים, זאת מבלי להזכיר את תנובת חלומותיו בלילה.
כאשר היה רואה ממרום מושבו שבענף האקליפטוס את בנות-המושבה בדרכן לבית-הספר ובחזרה, היה משפשף ומתיז עליהן מלמעלה טיפות לבנות וחמות. הריח החריף שנדף היה כניחוח של זרמת תיש ולא של בן-אדם, אך למזלו ריח האקליפטון, האצור בעלים הירוקים, גבר על סירחונו התיישי.
הנערות המופתעות חשבו שצמרות העצים בחורשת האקליפטוס נוטפות חלב ציפורים או מן הוא היורד עליהן משמיים, אולי הוא המן שעליו למדו בסיפורי המקרא.
זה היה אז חידוש ציוני של בית-הספר העברי הראשון בארץ, שלומדים תנ"ך בתור מקצוע המשלב ספרות והיסטוריה ואינו כלוא בתפילות ומפוצל בפרשת השבוע.
מנסיונן נוכחו הנערות עד מהרה לדעת שאין טוב מן המן הנוטף הזה כדי לחפוף בו את הראש, להוסיף ברק וניחוח לשיער וגם להדיח את ריחו החריף והדוחה של הנפט, שבו חפפו אותן אימהותיהן כדי להתגבר על הכינים.
ורק כשהיה יוסקה רואה את שיינע-פשה דודתו צהובת השיער ובעלת החזה הגדול עוברת למטה היה מתחבא, ואברו הגדול מתקמט מפחד, כי נזכר כיצד היתה מכה אותו בילדותו על אחוריו בהכריחה אותו לרחוץ בפיילה, גיגית הנחושת, המלאה מים חמים, בטרם תעניק לו כפיצוי חופן מטבעות חומות ופחותות ערך.
יום אחד, בדרכה הביתה מבית-הספר העממי "רוטשילד", פסעה תחת האקליפטוס ארלטי קלדם היפהפיה, בתו של האגרונום קלדם.
משפחתו של מסייה קלדם, פקיד הברון, היתה המיוחסת והעשירה במושבה.
ההשפעה של הופעת ארלטי על יוסקה היתה כל-כך מהירה שלא היה אפילו צורך לשפשף בטרם התיז. פשוט עמד שם במרומים והתבונן בה בלכתה, כשהיא מעכסת, וצמותיה הבהירות נרטבות בתנובת זרעו.
כאשר הרימה ראשה כלפי מעלה קלטה טיפה בעינה וטיפה על לשונה. את יוסקה לא ראתה אבל ברכת השמיים מצאה חן בעיניה וכאשר שבה הביתה לא מיהרה לחפוף את שערותיה אלא טפפה והלכה יחפה על הבלטות הקרירות בראש זרוע, כערביה הנושאת על ראשה צרור ענפים יבשים שאותם קוששה בשדות ובצידי הדרכים לשמש דלק להבערת התנור הביתי.
"מה יש לך על הראש, ארלטי מון פטיט? שאת הולכת beduine comme une [כמו בידואית] avec les [עם ה] עצים לטאבון?" שאל אותה אביה, בוריס קלדם.
"מן, מון פאפא, מן." ענתה. "לפעמים, כ-ש-אנחנו חוזרות מבית-הספר, אז אני חושבת, אלוהים שולח לנו מן מן השמיים כמו לבני ישראל כ-ש-חצו את המידבר."
"כה-שה, כה-שה? שו האדה [מה זה] כה-שה? ילען-דינו! Merde! [חארה!] סה לכלואח! [זה לכלוך!]" אדמו בכעס פניו של מסייה קלדם ככל שהתקרב להריח את ראשה של ארלטי בתו. "אני אהרוג את Ce bouc [התיש הזה] ג'וזפקה-דרעק, qui לייפט ארום און ארום [שמתרוצץ ממקום למקום] באקליפטוסים comme un ערבישע קירד! [כמו קוף ערבי!]"
אך לא מסייה קלדם היה צריך לטרוח כדי להרוג את יוסקה-דרעק בעל פני התורכי בגלל שליכלך את בתו העדינה ארלטי, אלא אביו של יוסקה – הוא שכמעט הרג אותו, ומסיבות שונות לגמרי.
מדי פעם, בלילה, היה יוסקה יורד מהעץ, מתגנב לחצר אביו, גונב עגל מן הרפת כדי למוכרו בשוק לבשר השכם בבוקר, ובאותה הזדמנות גם מכה את אחותו-למחצה הגדולה-ממנו, יוכבד.
לאחר ששדד יוסקה אצל אביו כמה וכמה עגלים, לקח יום אחד מנחם-מוניש גולדשטיק את רובה-הציד וניסה לירות בבנו כאשר זה נמלט עם העגל. יוסקה שמט את העגל וטיפס חזרה למרומי האקליפטוס.
"תתפלל גזלן, תתפלל!" צעק לו אביו מלמטה. "הרגע האחרון שלך הגיע!"
"חג' עבד אל-מצרי, הפועל של דוד יינע, אומר: אם הייתי יודע שהתפילה תעזור, הייתי כל היום רק מתפלל ומחריא, מתפלל ומחריא!" ליגלג עליו יוסקה מן הצמרת למעלה, והשליך עליו תכריך של חרא.
מנחם-מוניש ירה לעבר בנו והחטיא.
לרוע מזלו פגע הרסס רק בצואה הירוקה וזו ניתזה לכל עבר וגם על פניו.
למוחרת הופיע מוניש אבו-חארה גולדשטיק בבית סבא כשעינו חבושה והזבובים מלווים אותו וביקש מדודי אלכס לעזור לו ללכוד את יוסקה. לא רק העגלים הטרידו אותו אלא מכות הרצח שנהג יוסקה להחטיף לאחותו יוכבד.
דודי הסכים לבוא לעזרתו של הושא אל-עטאר, הבשם, כפי שאהב דודי לכנות את מוניש, רק לאחר שהאב נשבע שלא יכה את בנו ולא יענישו. הוא הסביר לדודי כי מילא את תרמילי הכדורים של הג'יפט, רובה-הציד, בגרגירי-מלח בתור רסס והתכוון שיפגעו בבנו מלמטה ויצרבו את אחוריו. לא מדובר בכדור-ציד אמיתי, הממולא רסס של עופרת.
"אם היית קורא גרמנית," אמר לו סבי שהקשיב לשיחתם, "היית יודע שאתה והבן שלך כמו וילהלם טל ובנו במחזה של שילר, וההבדל הוא רק בכך שאצלכם במשפחה יורים בתחת!"
זה קרה בשנה שבה כוכב השביט נגע בגג הבית של סבא במושבה. דודי היה אותה תקופה בידידות עם יוסקה ומדי בוקר היה מביא לו, בצל העץ, אבטיח קטן, ויחד היו מבקעים ואוכלים אותו. "יוסקה," סיפר לימים דודי, "היה אז כעגל מגודל הרועה באחו. הוא עדיין תוחב את הראש ולוחך בלשונו את עטיני הפרה אימו, עדיין מנסה לינוק חלב ממנה – אבל הוא כבר מרחרח כיצד לעלות עליה מאחור ולזיין אותה. עכשיו אימרו לי מה חדש תחת השמש ומה מותר האדם מן הפרה? תסביך אדיפוס? גילוי עריות? מה הגדולה שבדבר? הלא כך קורה כמעט בכל בהמה!"
למוחרת בבוקר הביא דודי אבטיח גדול יותר. ישבו שני הנערים, שקועים באבטיח. מצד אחד הזהיב שדה חיטה בשלה, ששיבוליה הרכינו ראשים כבדים האוצרים את הלחם, מצד שני התיירקו הציטרוסים, עצי-ההדר. אלה ואלה היו אז בלב המושבה שלנו, שלא נותר בה היום אף לא שדה תבואות או פרדס ירוק או אגרונום אחד.
מושבה שאת איכריה, שהיו ממלאים את "בית האיכר" שלנו במאותיהם, אפשר לכנס מחר בתא אחד של טלפון ציבורי, ולא יהיה צפוף.
לפתע תפס אלכס את יוסקה בזרועותיו, כמו במשחק, אבל בחוזקה, והניח להושא אל-עטאר האב לבוא מאחור ולכבול את בנו.
מיד סידר הושא, הוא מנחם-מוניש, את שליחת בנו למוסד חינוכי מעולה בגרמניה, שהתהדר בשם: "דער צוקונפט בומצן", פעמי העתיד, ובאמת לא היה אלא מוסד לעבריינים צעירים.
יוסקה סבל מאוד בשנים שבהן בילה כלוא במוסד הסגור, המוקף נהר מכל עבריו. בזכות האידיש שדיבר בבית-הוריו הבין גרמנית אבל החניכים התייחסו אליו רע בגלל מוצאו וקראו לו "פארפלוכטה יודע!" – יהודי מלוכלך! – ויוסקה כמובן התקוטט איתם ולא נישאר חייב.
פעם הצליח להסתלק מהמוסד, הגיע למשרד של ארגון ציוני בעיר הקרובה ושיכנע את הפקיד לתת לו כסף לנסוע לארץ-ישראל כי אביו הולך למות!
את הכסף תפר בסוליות נעליו.
יום אחד ברח יוסקה מהמוסד, בשחייה, בגדיו ונעליו מעל לראשו, אך לפני כן נקם בתלמידים ובמורים שעזב אחריו.
לפנות-בוקר היום האחרון קשר היטב את חבריו למיטותיהם, סתם את פיותיהם בגרביהם המלוכלכות והחטיף להם מכות-רצח מבלי שיוכלו אפילו לצעוק. הוא שפך נפט לתוך מכל המים המרכזי של המוסד וגם על שקי הקמח והסוכר במזווה. הוא צייר במברשת מגן דוד כחול על קיר המזווה. הוא חירבן במסדרון על סף דלתו של המנהל דוקטור זיגפריד וילהלם פיקלס, שהיה יורד לחייו ומלקה אותו על אחוריו החשופים ובאותה הזדמנות מתנשם בכבדות ומזיע. ופעם, בעוד יוסקה המוכה שרוע על בטנו על מחצית השולחן במשרד, מתפתל מכאבים, היה נידמה לו או שמא רק חלם – שהערל מתחכך בו מאחור ומרטיב לו את התחת.
והוא השתדל מאוד להשכיח מזיכרונו את המעמד המבזה בגלל מה ששמע פעם בהפסקת צהריים, כאשר קצרו שיבולת-שועל בשדה במושבה, מפי חג' עבד אל-מצרי: "אפילו גבר שבגברים, אם יעקדו אותו בכבלים, ויכניסו לו אצבע בתחת, ישפיך כחמור מרוב התרגשות, וגורלו נחרץ להיות כמו אישה!"
יוסקה נעלם אך לא מבלי להותיר עקבות. לאחר שבוע אף הופיעה כתבה על תעלוליו בעיתון הגרמני "ברלינר טאגבלאט".
כשחזר למושבה נעשה יוסקה קצת זר לחבריו ולמכריו.
הוא חבש כובע מצחייה של הפנימייה הגרמנית, חדל להסתובב יחף ולטפס על האקליפטוסים ולספוג מריחם בתקווה שידחה את ריח החרא, ותקופה מסויימת לא פסק לומר "דאנקע שיין", "פיל דאנקע", "ביטע שיין", אבל כאשר גייסו אותו להגנה התחיל לחזור אל עצמו וגם להועיל מפני שהיה בחור אמיץ ופרא-אדם מאין כמוהו.
כאשר היה צורך לשרוף גורן של ערבים כפעולת תגמול על שוד וגניבה, שלחו אותו, ואף פעם לא נתפס.
לילה אחד השתתף בפעולת נקם בפרדס של ערבים, בפיקודו של דודי אלכס. הוא ראה שם, לאחר הפעולה, מפתח-צינורות משובח וביקש לקחתו. דודי אלכס לא הירשה. יוסקה נשמע לו אבל כל הדרך חזרה מילמל: "לא חבל על מפתח-הצינורות שנישאר שם? למה לא הרשית לי לקחת את המפתח? לא חבל על המפתח? זה אחסן מפתח..."
אמר לו אלכס: "אם הייתי מרשה לך, יום אחד היו מוצאים אותו אצלך, ומגלים שהשתתפת בפעולה."
"מה איתך? אני מחר מוכר אותו!" שלף יוסקה את המפתח מתרמילו ומיד חטף סטירת לחי אדירה מדודי.
לאחר שהפועל הערבי אנס את ארלטי קלדם, בנקמה על מה שאביה גרם לבתו-שלו, הפלחית הצעירה, שהתאבדה שנים אחדות קודם לכן כשהיא הרה בפרדסו של חוואג'ה בארס, הוא מסייה קלדם, ומותה הוא שגרם לו לבוריס להימלט למצרים מפחד נקמת הדם של משפחתה – הוחלט במושבה על פעולת נקם.
משלחת עונשין מורכבת ממתנדבים יצאה בלילה לכפר הערבי הסמוך, האנס כבר ברח לחורן אבל הם תפסו פלח אחר, שלא היה אשם, וסירסו אותו. במלאכת הסירוס השתתף רופא מומחה מהמושבה.
יוסקה שמר עליו בעת האופרציה, ואף הביע רצון כל הזמן לעזור במו-ידיו.
המשך יבוא
הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל
משתתפים בצערה של מייסדת סומליו"ן
הסופרת והמשוררת הרצליה רז
על מות בתה נועה
ושולחים תנחומיהם החבריִים לה ולבני משפחתה
המשורר משה דור חי וכותב בישראל
היות שהואשמתי "בקוצר השגתי בתוכחת המוסר" על-ידי משה דור [גיליון 192], הנה הסבר ברור:
במישור הענייני הערתי על הטעות ההיסטורית שבאימוץ העברית הספרדית (במבטא אשכנזי) טעות המונעת היום מכל משורר (ויהודי פשוט) לנקד בפשטות, על-פי ההגייה, כל טקסט עברי.
במישור המוסרי, ("תוכחת המוסר"), התייחסתי ליחסו המתנשא של משה דור ה"צבר" לעברית האשכנזית שאותה הוא מכנה "מאוסה", מיאוס המתקשר ליחסו המתנשא אל העולים מרוסיה, שאותם הוא מכנה "מהגרים" ולא עולים.
מבחינה מוסרית, הערתי, עדיפים אלף מונים מיליון "מהגרים" רוסים לארץ, מאשר "צברים" שורשיים היורדים מהארץ... וישפטו הקוראים.
נעמן כהן
ס. נידח: אם כוונתך בסיפא היתה אישית, הנה דע לך שמשה דור חי בישראל.
חגי: מכתב מהחזית
שלום, שמי חגי, אני תושב אחד היישובים הצמודים לשדרות ("עוטף עזה"), אני נשוי עם שני ילדים בני שנתיים וארבע. מזה תקופה ארוכה (6 שנים) אנחנו סובלים מירי רקטות הקסאם, רציתי לשתף אתכם בתחושותיי ובחוסר האונים שלי להגן על ילדיי.
מספר פעמים ביום מושמעת אזעקת "צבע אדום" ולאחריה אנחנו סופרים ומתפללים שלא ייפול עלינו הקסאם, בכל פעם שאומרים בתקשורת "רקטת קסאם נפלה בשטח פתוח אין נזק, אין נפגעים," תחשבו על כך שרגע לפני הנפילה נשמעה שריקה מחרידה ולאחריה פיצוץ אדיר, ההשפעה המצטברת של הפיצוצים והאזעקות היא נוראית, כאשר אחת המילים הראשונות של הילד הקטן שלי היא "צבע אדום" וכאשר ילדיי מתעוררים באמצע הלילה עם חרדות זהו מצב נוראי.
השבוע בשש בבוקר זה התפוצץ כ-40 מטר מהחלון של חדר הילדים שלי. החלון של השכנים שלי התנפץ, במזל שני הילדים הקטנים שישנו בו היו מכוסים בשמיכה.
הפחד ללכת ברחוב כאשר בכל רגע יכולה להישמע אזעקה הוא אדיר, המבט לצדדים על מנת לחפש מסתור בכל רגע נתון הוא נוראי, ואולם התחושה הקשה ביותר במצב הנתון הוא התעלמותה של ממשלת ישראל מהמצב ומחוסר היכולת של צה"ל. התחושה שלי היא שהממשלה וצה"ל מוכנים לקבל את נפילת הקסאמים באזורנו ולא לבצע פעולה העלולה "לעצבן" את אחד הצדדים (ישראלי, פלסטיני, אירופאי או אמריקאי). ישנם אצלנו תושבים החושבים שצריך למחוק את בית חנון ועזה, ישנם כאלה החושבים שצריך לפתור את המצב בדיבורים והסכמים, ישנם כאלה המאמינים במיגון ואמצעים טכנולוגים (נאוטילוס וכו'). לידיעת כל אלה שחושבים כל הזמן כי "מגיע לנו" בגלל שרצינו את ההתנתקות – לידיעתכם ההתנתקות היתה לפני שנה, קסאמים נופלים אצלנו בחצר כבר שש שנים.
אותי באופן אישי לא מעניינת הדרך לפיתרון, אותי אף אחד לא בחר לעמוד בראש הממשלה, להיות שר הביטחון או הרמטכ"ל, אותי רק מעניין שממשלת ישראל ושלוחותיה ידאגו לשקט לי ולמשפחתי.
אתם לא מבינים כמה אנחנו קרובים אל המרכז השבע. 60 דקות נסיעה. ביישוב שלי וביישובים מסביבי מתגוררים האנשים הטובים של המדינה הזו. קמים בבוקר נוסעים לעבודה. רבים מאיתנו עובדים בכלל במרכז הארץ ובסוף היום שבים הביתה, לנגב הצפוני.
האזור שלנו מיושב משנות ה-40 של המאה הקודמת ומעולם לא עלה בדעתו של מישהו לפנות את האזור. נמאס לי לשבת בשקט ולא לעשות כלום, נמאס לי חוסר ההתייחסות של ממשלת ישראל, נמאס לי חוסר האונים של צה"ל, נמאס לי לחכות לראות מה תגיד הסטטיסטיקה הפעם, נמאס לי שהתקשורת והממשלה מתעניינות בנו רק במקרה שהסטטיסטיקה נגדנו.
למה צריך לחכות כל פעם להרוגים, למה צריך לחכות שייפול טיל לתוך גן ילדים ורק אז למצוא פתרון?
אני גם לא מבקש טובות והטבות מאף אחד, לא מנדבנים ולא מתרומות, אלא את מה שהמדינה חייבת לתת לי בדין – ביטחון ושקט.
ביום שלישי הקרוב, 21.11.06, בשעה 15:00, אני מתכוון להפגין בגשר השלום ליד מגדלי עזריאלי בתל אביב.
אין לי את היכולת, הזמן והמשאבים לארגן הפגנה ולכן אני יכול רק להזמין את כל מי שיכול לבוא להפגין איתי.
אני מתנצל מראש בפני כל אלה שיעוכבו בדרכם אבל זאת הדרך היחידה שלנו לזעוק על מנת שהמדינה תתחיל לדאוג לנו.
זו כתובתי – לתגובות, לנאצות, להזדהות ועוד: Hagai@dhvmed.com 050-8388962
חגי
[המכתב רץ באינטרנט. לא קיבלנו אותו ישירות מכותבו]
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא המלווה את ההיסטוריה הארצישראלית החל מראשית בִּיצותיה:
חלוץ, אל תתפטר, סָגֵל לך עור של פיל, התעלם מן התקשורת השיעית-ישראלית, ושָׁקֵם את צה"ל לקראת המלחמה הנמשכת בדרום ובקרוב גם בצפון ולמניעת האסון הגרעיני!
אולמרט, חזק ואמץ!
פֶּרֶץ, לֵך הביתה. מוטב שחובבן כמוך לא יעמוד בימים אלה בראש מערכת הביטחון של ישראל! אם לא תעשה כן, אתה עלול להיזכר בהיסטוריה שלנו בתור בדיחה מרה ואכזרית.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,246 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל