גיליון מס' 194

תל אביב, יום חמישי, ב' בכסלו תשס"ז, 23 בנובמבר 2006

עם צרופת ההזמנה ליום העיון באוניברסיטה העברית בירושלים

במלאת 25 שנה למותה של אסתר ראב

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

 רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

עוד בגיליון:

משה דור: בעד או נגד? / לא בבית ספרנו / קוצר השגה

מישאל המסעדות של "עכבר העיר" // חנוך ברטוב: אני קורא בהתפעלות

דילול אוכלוסיית המהגרים מרוסיה לישראל באמצעות קריאת העיתונות העברית

יוסי גמזו: מִשְֹחֲקֵי הַיַּלְדוּת (שיר נוסטלגי)

איליה בר זאב: מָכוֹן אַבְשָׁלוֹם – סִיּוּר בְּבֵית הָעָלְמִין (לְלֹא אוֹטוֹבּוּס)

הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא: "כשרואים סרט איראני מבינים שאם רק יוכלו הם יזרקו עלינו פצצה גרעינית!"

אגנה וגנר: האף תספה צדיק עם רשע? // "חדשות בן עזר" פונה אל עוזי וייל

מי מעוניין לשלוח לנו חינם מפות של ארץ ישראל?

אשרי מי שהתהלך כאן / ואדמת העמק מתחת לרגליו

יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק ו. על חתולים, כלבים וחמורים

אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק שני, כאשר התכופפה אחותו הבלנית יוכבד,

דִי תֶרְכֶּלֶ'ה שִׁיקְסֵע // רוצו לראות את תערוכת ראובן במוזיאון תל אביב!!!

מפעילי מרגמת הדווידקה במלחמת השחרור

ייעצרו ויועמדו לדין על ביצוע פשעים נגד האנושות

מפעילי מרגמת הדווידקה במלחמת השחרור (כמו בקרב שחרץ את גורלה של צפת בשנת 1948 והבריח ממנה את אזרחיה הערבים השלווים ושוחרי השלום) – יועמדו לדין בעקבות חקירה מחודשת של פשעי מלחמה ישראליים שנעשו במהלך אותה מלחמה רבת מחדלים וכישלונות.

עימם יועמד לדין גם הרמטכ"ל הראשון של צה"ל, רב-אלוף יעקב דורי (דוסטרובסקי), האחראי לשימוש במרגמת-ענק זו, שערביי צפת וכנופיותיהם השלוות סברו בשעתם שפצצותיה הן פצצות אטום, ואילצו עצמם לברוח במקום לטבוח.

מתברר שהדווידקה, שהיתה "נשק יום הדין" של צה"ל נגד ביקורי הנימוסין בארץ של צבאות שבע מדינות ערב, ומול ההתקוממות הלא-אלימה, נוסח מהטמה גנדי שונא ישראל, של ערביי פלסטין השלווים – היא נשק אסור בשימוש על פי הדין הבינלאומי ועל פי חוקי המלחמה הנאורים שהתקינו מדינות מערב אירופה ובראשן קונגו הבלגית הקולוניאלית וכן התקשורת האנטי-ישראלית הישראלית.

מפעילי הדווידקות צפויים לעונשי מאסר ארוכים, ובאם יֵצאו את גבולות המדינה הם צפויים להיעצר בבלגיה ובבריטניה ואולי גם במדינות פוסט-קולוניאליות נאורות אחרות, ויועמדו לדין על ביצוע פשעי מלחמה.

מארגון הגג של בתי הזקנים והזקנות בישראל נמסר כי הם מקווים מאוד שבעקבות החקירות ייעצרו מאות מדייריהם לבלי שוב וזאת מאחר שהתארכות תוחלת החיים בארץ טרפה את הבסיס האקטוארי, את הצֶפִי, העומד ביסוד קיומם הכלכלי – תחלופת המחזורים הואטה מאוד ונגרמים להם גירעונות בלתי צפויים.

ליבנו עם תושבי שדרות ויישובי מערב הנגב

הנושאים כיום בעול המלחמה נגד הטרור הפלסטיני-הערבי השואף לרוקן את יישובינו אחד-אחד עד אשר נתרכז כולנו בגוש דן ומשם, כך הם מקווים – נצא את הארץ לארבע רוחות השמיים.

אין בליבנו שום רחמים על אזרחי רצועת עזה, הריקה מיהודים. הם יכלו להתפרנס בשלווה כריביירה תיירותית של הים התיכון, בתעשייה קלה, בהי-טק, בחממות, בקשרים הדוקים עם המשק הישראלי, בגן התעשייתי שביקש לבנות עבורם סטף ורטהיימר, בפיתוח אזור התעשייה של מחסום ארז – אבל הם בחרו בשינאה עיוורת לישראל ובהתחמשות לקראת פיגועי טרור קשים עוד יותר –

ועל כן – כל מה שקורה לעזתים מגיע להם! ובאבי-אביהם מגיע להם! כי הם היו רוצחים את כולנו אחד-אחד אם רק היו יכולים! – לא, אין בעזה צדיקים הרבה – כי כמעט לכל אם וילד שם יש בעל ואב שותפים לשילוח מכוּון של טילי מוות לעבר אזרחי ישראל!

ויוחלף עמיר פרץ בשר ביטחון מקצועי!

* * *

משה דור

בעד או נגד?

 המשורר הפורטוגלי הגדול פרנאנדו פסואה (מת במחצית שנות השלושים של המאה שעברה ושיריו מיתרגמים והולכים לעברית על-ידי רמי סערי) הצטיין בתכונה חריגה: היו לו כמה וכמה אישויות אמנותיות, שכל אחת ואחת, תחת שם משלה, כתבה שירה בסיגנון עצמי השונה בתכלית מזה של חברותיה. נזכרתי בפסואה כשקראתי בגיליון הקודם של המכתב העיתי את דבריו של הסופר הנידח נגד ראש הממשלה אהוד אולמרט, "אהוד החלול" כלשונו, ואת אלה של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, הקורא לאותו אולמרט עצמו "חזק ואמץ!", מחזק את ידי הרמטכ"ל דן חלוץ בפני "התקשורת השיעית-הישראלית" ודן ברותחין רק את שר הביטחון עמיר פרץ, כאילו הוא האחד והיחיד מבין השלושה החייב לתת את הדין על כישלונותיו.

כל הפייטנים המתייחסים אל גזע פסואה היו, בסופו של דבר, פסואה. אם אינני טועה, הסופר הנידח והסופר העל-זמני, שלא לדבר על מארחי אהוד בן-עזר, צמחו מאותו שורש וכל השלושה אינם אלא אחד "המדבר בלשונות".

ואם נמלאתי שמחה ודיצה על השינוי שחל בהשקפותיו של הסופר הנידח, שעכשיו הוא מקטרג במקום שקודם לכן היה גומר את ההלל, נבלמה עליצותי על-ידי המשך עמידתו של הסופר העל-זמני לימין ראש הממשלה. ובכן, היכן ניצב המשולש-שהוא-אחד? הוא בעד או נגד?

חידה היא ותהי לחידה.

אילו סברתי שיש טעם להתפלמס עם אלימלך שפירא, שעל-זמניותו מקנה לו מעמד נישא מעל ומעבר להישג ידנו שלנו, בני התמותה, הייתי טוען באוזניו שאחריותו של מר אולמרט למישגים ולמחדלים של מר פרץ אין לגרוע ממנה אף לא כזרת, שכן הוא, מר אולמרט, הציע למר פרץ לשמש במשרד הביטחון ביודעו היטב שאין לו, למר פרץ, הכישורים המינימאליים הדרושים למשימה זו וכל מה שיש בבלון המנופח הזה היא יוהרה דמגוגית ותו לא. כאמור, אלימלך מרחף אי שם בשפריר עליון ובשפריר הזה, שאין בשר ודם כמונו מסוגלים לנסוק אליו, יוסיף לעופף כל עוד מר בן-עזר ממשיך להציב את פתח-תקווה בראש שמחתו, לחקוק את שם דודתו המנוחה באותיות של אש וזהב על לוח-המתכת הנצחי של ספרות ישראל החדשה ולקונן על נידחותו שלו באפס קצה אותה ספרות.

אבל, כשם שאמרו חז"לינו, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל לו להיוואש מן הרחמים. אם הסופר הנידח תפס את חלוליותו של מר אולמרט, אולי יפסע פסיעה נוספת בדרך להבנה נכוחה של המתרחש ויצרף גם את רב-אלוף חלוץ אל שבט הנבובים. ומי יודע, אולי גם אלימלך שפירא, בגובהי על-זמניותו, יילפת לפתע לנוכח אפסיותם של גיבוריו-לשעה ויעניק להם את אות-הקלון שהם ראויים לו.

ומעניין לעניין לא באותו עניין: מארחי, המייסד והעורך של המכתב העיתי, שירבב בגיליון האחרון הערה משלו, כאבן-חול שנדחקה לבין גושי החמרה הדשנה, לתוך הרצף המופלא של קטעי טורי. הוא, המארח, גורס שלא אברהם שלונסקי חיבר את הג'ינגל המשעשע "אפשר לרמות את בני האדם / אך לא את בני המעיים" באותן שנים רחוקות של תל-אביב הקטנה, אלא נתן אלתרמן ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר". אינני מסכים אתו. ודאי, ייתכן שאני טועה – וכי מי מאיתנו, הנמוכים מני עשב, אינו עשוי לטעות? – אך באותה מידה גם מארחי עלול להיכשל בטעות. דרושה הוכחה חותכת לכאן או לכאן. אני פונה בזה אל ההיסטוריונים של העיר העברית הראשונה ואל חוקרי הספרות העברית הארצישראלית והישראלית בבקשה לחוש לעזרתנו.

לא בבית ספרנו

 בטורי הקודם הזכרתי את "פרס הספר הלאומי" לשירה שניתן בימים אלה למשורר האמריקני נתניאל מקי. חתן הפרס נולד לפני חמישים ותשע שנים במיאמי שבמדינת פלורידה, גדל בדרום קליפורניה וקיבל תואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת סטנפורד. מקי הורה ספרות באונברסיטאות שונות ועכשיו, כפי שציינתי לעיל, הוא מלמד ספרות באוניברסיטת קליפורניה, סניף סאנטה קרוז. פרופסור מקי פירסם כמה וכמה ספרי שירה וגם שלח ידו בסיפורת ובמסה.

אני מודה שלא ידעתי על נתניאל מקי אלא מעט שבמעט לפני שזכה בפרס החשוב. עכשיו ניסיתי לתקון מעוות. עיינתי בשירתו, ודווקא ברצון טוב ובאהדה מראש, ולצערי נבצר ממני "להיפתח" אליה.

מקי משלב ביצירתו תמליל ודיקלום, דימויים מורכבים וזימרה, ועיקר שבעיקר, הוא נדרש למשחקי-צליל לשוניים בצד ההדגשים האתניים-החברתיים (הוא אפריקני-אמריקני), דבר המכביד על תרגומו לשפה זרה. הרי לכם דוגמה קטנה מתוך הפואמה "מוּ":

שלו הם שלהם

אנחנו, שלהם הוא

שלו היה אבל אם

יש צורך אחד, אני –

מכבה

את עצמי.

תוך כדי קריאה נזכרתי במשורר הישראלי אנדד אלדן, שלא כבר הופיע מיבחר שיריו בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אנדד מיחס חשיבות רבה להיבט הצלילי בלשון שירתו, לפעמים עד כדי כך שמי שכמוני מלווה את יצירתו למן צאת ספרו הראשון, "חושך זורם ופרי", לפני ארבעים ושבע שנים, ואינו חשוד בחוסר אהדה כלפיה, מתקשה להזדהות איתה מבחינה רגשית. לטעמי, הטכניקה גוברת לא-פעם על השירתיות בקבציו האחרונים של משורר ארצישראלי מובהק זה, שנופי המולדת הם רכיב כה אורגאני – וכה אהוב עליי – בשיריו. אבל זה טעמי שלי ואני בטוח שיש קוראים שלא יסכימו איתי, וזו, כמובן, זכותם המלאה. אולי אחזור אל אנדד אלדן בהזדמנות קרובה – האמינו לי, יש בהחלט מה לומר בשבחו.

כך או כך, הביקורת על שירתו של נתניאל מקי ציינה, בין השאר, שיש בה "חידוש בצד ניסוי מבריקים בשפתו של מצבנו הרוחני." החידוש, הניסוי והמצב הרוחני גם יחד לא דובבו אותי, ומנקודת-ראותי יעלה מקי כיתה, אבל לא בבית ספרנו. אפשר בהחלט שמסקנה זו היא פועל-יוצא של קוצר תפיסתי ולא של תכונותיו האמנותיות של המשורר, אך מה לעשות, שלא כפסואה או הסופר הנידח, אני הוא אני הוא אני, ואין לי אלא אותי לבדי.

קוצר השגה

 ואם כבר הזכרנו קוצר השגה: במכתב העיתי הקודם שוב יצאה עליי חמתו של הקורא נעמן כהן ולא זאת בלבד שתלה בי, על לא עוול בכפי, חטא ירידה מן הארץ אלא גם נכשל פעם נוספת באי הבנת הכתוב. מר כהן מכובדי, לא אותך האשמתי בקוצר השגה אלא את עצמי, ורק את עצמי. דבריך הנשגבים על הצורך לחזור אל ההברה האשכנזית נתקלו בחומה האטומה של בינתי המצומצמת. משכבר הימים אני מודע לחסרונותיי, שראש וראשון בהם הוא אי יכולת להבין מה שמתנשא, ולו רק כהוא-זה, מעל למדרגה הנמוכה של הדיוט ממוצע. לא לכעוס עליי אתה צריך, מר כהן היקר, אלא לרחם. ולהבא, כל אימת שתרצה להגיב על איזו פליטת-קולמוס שלי, אנא זכור את הנאמר במסכת אבות: "ולא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד," או את מה שמצאה לנחוץ לשנן לנו מסכת שבת: "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי."

אנא, מר כהן חביבי, במטותא ממך, לך בעקבות המשתמע משמך הפרטי ותבוא עליך ברכה.

תם ונשלם

והערה נוספת: אכן, לא ידעתי כיצד התרפקה ח"כ שלי יחימוביץ על מנהיגנו הנצחי עמיר פרץ בטרם נכנסה בשערי בית-הנבחרים. אני מניח שמי ששיחר למוסר את אוזניי בנושא זה בקי בכך לאין ערוך יותר ממני. אשר לי, דיי בכך שהגברת יחימוביץ מוסיפה לשבת בקואליציה אחת עם השר לאיומים אסטרטגיים אביגדור ליברמן, הלא הוא איווט מושיענו, ואיננה חשה בסתירה הבלתי מתיישבת שבין ישיבתה ובין העקרונות שהניפה – כשהניפה – כדגל של שמחת תורה שתפוח מבהיק על חודו. עובדה זאת, הצווחת בעד עצמה, מספיקה לי לחלוטין וכל השבחים שקשרתי לה בעבר בטלים בזה ומבוטלים, וברשותכם אסיים לאמור: תם ונשלם שבח לאל בורא עולם.

* * *

אלימלך שפירא, סופר נידח ואהוד בן עזר מעירים: צר לנו שלושתנו על קוצר השגתו של ידידנו המשותף משה, שלא הבין את האירוניה שבכינוי "אהוד החלול" ברשימה "פגישת החָלוּלים בוואשינגטון" [גיליון 193], רשימה שנתכוונה ללגלג על דברי הרהב והשטות שהטיח באולמרט הסופר גרוסמן. כל מי שקרא בעיון את הרשימה וגם קלט את האיפכא מסתברא שלנו, וקרא גם את שאר דברינו באותו גיליון – הבין למי נתונה באמת תמיכתנו המלאה – לאהוד אולמרט, שמצד אחד מוטלת עליו אחריות כבדה מאוד לשלומה ולביטחונה של ישראל, ומצד שני אין מפסיקים להטיל עליו בוץ וללכלך את שמו – וגם השיעים מאוד נהנים מכך.

מישאל המסעדות המטומטם של "עכבר העיר"

קול בחורה לא-משכילה בטלפון: "שלום. אנחנו עורכים משאל מסעדות של 'עכבר העיר' בתל אביב. אפשר לשאול אותך כמה שאלות?"

"בבקשה."

"קודם כל, בן כמה אתה?"

"שבעים."

"אין בבית מישהו אחר מתחת שישים וחמש?"

"אין. אבל גם זקנים אוכלים."

"תודה. שלום."

טריקה.

בקשתנו: כשאתם מקבלים בתוך עיתון את ה"עכבר" המטומטם הזה, זירקו אותו ישר לזבל.

בימים טרופים אלה

אנחנו משחזרים את מפת הרופאים של פתח-תקווה

אהוד שלום,

ראשית, תודה על שפירסמת את דבריי. אכן בילבלתי בין רחוב הרב קוק לרחוב הברון הירש. הפאסאז' היה ברחוב ברון הירש. החנות של "הכל לנוער" נקראה אחר כך "המשכיל", והם עברו מחובבי ציון פעם נוספת או מתחת לעמודים במונטיפיורי או שזה היה באיכילוב [זה היה בפינת חובבי ציון והפאסאז' החדש, שנמשך לכיוון נצח ישראל]. איני בטוחה.

 גם בקשר לד"ר בוגוז'ובסקי התבלבלתי. ותיקנת את טעותי. אבל ד"ר ביחובסקי לא ידוע לי כלל כמי שעבד עם ערבים. אימי נהגה לומר, שהיה עומד בפתח החצר שלנו כדי לתפוס חולים שבאו אל אבי.

בעניין ד"ר סובול איני טועה. הוא היה רופא שלנו ואני פחדתי ממנו פחד מוות. היו לנו הרבה דלקות עיניים בזמן ההוא.

אוריאל בכרך צלצל אליי והייתה לנו שיחה נעימה. ד"ר חנה הירש התחתנה עם איש בשם פייבל שהיה סוחר ברזל עשיר. איני זוכרת את שם משפחתו.

איך זכרת שלאבא של בני אייכהורן קראו לייבו? מסכן. היה לו אלדסהיימר מגיל צעיר. אחיו של בני, דני, שהיה צעיר מאיתנו, גם הוא היה יפה וגאון. אריק שפירא המלחין, היה חבר שלו, אביו של אריק היה רופא בבבית חולים השרון [ונרצח על-ידי קרוב-משפחה של פציינט. – אב"ע], אבל איני חושבת שהוא היה יקה. והיה עוד רופא שאיני יודעת אם היה יקה – ד"ר פלר [שניהל שנים רבות את בית חולים השרון. – אב"ע].

אוריאל בכרך הזכיר את ד"ר אפנשטיין, ולא ידע מניין הוא זוכר את השם. למיטב זיכרוני הוא היה מנהל קופת חולים של ההסתדרות בפתח-תקווה, בסוף רחוב נורדאו [מתחת לקולנוע "היכל"]. היה לו זקנקנן מחודד. זה אומר לך משהו? האם היה יקה? איני יודעת.

בברכה,

רות אלמוג

חנוך ברטוב: אני קורא בהתפעלות

לאהוד שלום,

אני קורא בהתפעלות – אך גם בתהייה על משאבי המרץ שלך – את "חדשות בן עזר". בגיליון 192, אם איני טועה, ציפתה לי הפתעה, תמונת כיתה, המורה הוא אבי [הלפגוט] ומימינו ומשמאלו דודך [הכוונה לאוריאל בכרך, דודה של המחברת חגית אהרונוף] ואני. תמונה זו לא היתה ידועה לי כלל, ואני מודה לך גם על גילוי קטן זה, שאצרף מעתה לאלבום המשפחתי.

יישר כוחך.

בידידות,

חנוך ברטוב

"חדשות בן עזר" פונה אל עוזי וייל

ומבקש ממנו שאם אין לו כיום במה קבועה לפרסם בה את "השער האחורי" שלו, הזכור לטוב ממקומון "העיר" בתקופה שעוד היו במקומון יותר דברים טובים לקרוא, שיפנה אלינו וברצון נקצה לו מקום בקרב משתתפינו האחרים, וכמובן כולנו כותבים וקוראים חינם. אבל אצלנו אין צנזורה של "הטעם הטוב". אנחנו גסים. אפילו מפליצים בישיבות המערכת. וילדות שמנבלות את הפה כמו אפרת הן חלומו הרטוב של העורך מימים ימימה.

כל מי שיודע את כתובתו או את האי-מייל של עוזי וייל מתבקש לשלוח לו את שלנו או לנו את שלו כדי ליצור קשר.

ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת

תוכנית לדילול אוכלוסיית המהגרים מרוסיה לישראל

באמצעות קריאת העיתונות העברית

סופר "חדשות בן עזר" מר ס. נידח כותב: תוכנית שאפתנית של מחלקות ההפצה של העיתונים הגדולים בישראל לחדור לפלח הקוראים דוברי הרוסית בישראל העלתה תוצאות מפתיעות שמשמחות חלק מהציבור הישראלי ומדאיגות חלק אחר.

מתברר כי מהגרים מרוסיה לישראל, שלא קראו עד כה עיתונות עברית ולא האזינו לערוצי הרדיו והטלוויזיה העבריים, חיו בעולם מדומה ואפילו קצת פטריוטי, זאת בהשוואה למצבם הלאומי והכלכלי בארצות מוצאם בחבר העמים. ואולם משעה שהחלו קוראים את העיתונות העברית ושומעים את התקשורת העברית, התברר להם באיזו מדינה מושחתת, ענייה, חלולה, מנוונת, חטאה, תאבת מלחמות ודם, מלאה פשע, אפלייה וגזענות – הם חיים. הם לא ידעו שכל כך רע להם וכי הם שקועים בחרא עד צוואר במדינה שהיא כולה חרא ומנהיגיה חרא ככתוב בעיתונים ובייחוד באחד מהם. כל כך הרבה חרא הם קראו בעברית עד שהחלו לחשוב שחרא זו מילה עברית כמו אולמרט.

כתוצאה – תנועת המהגרים חזרה לרוסיה ולשאר ארצות חבר העמים, וכן לגרמניה, ואם אפשר גם לארה"ב, החלו עולה ביחס ישר להצלחת החדרתה של העיתונות ושל התקשורת העברית לפלח האוכלוסייה של מיליון האזרחים דוברי הרוסית שהיגרו מרוסיה לישראל.

ממחנהו של המהגר איווט ליברמן אומרים, שלא לציטוט, כי חבל שידיעת העברית בקרב ערביי ישראל לא הביאה לתופעה דומה של הגירה מישראל אלא להפך – שהם עוד יותר נחושים בדעתם להיצמד לבתיהם ולאדמתם עד שהמדינה הציונית תתפרק כפי שמבטיחים טובי הסופרים העבריים וכפי שכותבים בעיתונים העבריים, ובייחוד באחד מהם.

יוסי גמזו

מִשְֹחֲקֵי הַיַּלְדוּת

לגדי כּפיר וניצה וולפנזון המבקשים "להחזיר משֹחקי

ילדוּתנוּ כּבראשונה" וּלכל שוּתפיהם לזיכרונות וּלגעגוּע

כְּשֶהַיֶּלֶד הוּא יֶלֶד, פַסְפוּס וְנָנָס,

הוּא תָמִיד מְשַֹחֵק לוֹ, סְתָם כָּכָה –

מְשַֹחֵק "מַחְבּוֹאִים" וְ"תוֹפֶסֶת" וּ"קְלָאס"

וּמִלְּבַד זֶה וְחוּץ מִזֶּה, אַחָא,

גַם "הֶנְדְס אַפּ", "מַחֲנַיִם" אוֹ "פַאנְדִים" וְכָל

מַה שֶּרַק מִתְכַּיֵּף וְיֵש חֵשֶק,

לְמָשָל: "סוּס אָרֹךְ", בַּמִּגְרָש, עַל הַחוֹל

אוֹ "שוֹטְרִים וְגַנָּבִים"

        עַל הַדֶּשֶא.

מְשַֹחֵק "הַקַּדָּרִים בָּאִים", "דּוּק", "דַּמְקָה", "דוֹם-שְתִיקָה"

וְ"חָמֵש אֲבָנִים" וְגַם "יֶרֶק",

עִם "רוּגַטְקוֹת"

וּ"מַטְקוֹת",

עִם חוּט וְחַכָּה

וְעִם "גּוֹגוֹ" (שֶל מִישְמִיש, זְתוֹמֶרֶת)

וְעִם "גּ'וּלִים"

וּ"בּוּלִים" –

     וְכָּכָה כָּל דַּקָּה,

כֵּן, כָּכָה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב.

מְשַֹחֵק לוֹ בַּבַּיִת, מְשַֹחֵק לוֹ בַּחוּץ,

מְשַֹחֵק אִם נָחוּץ

וְאִם לֹא כָּל-כָּךְ נָחוּץ...

אֲבָל כָּל אוֹתוֹ זְמַן,

הַגְּדוֹלִים, מִצִּדָּם,

צוֹעֲקִים לוֹ: "מָתַי כְּבָר תִּהְיֶה בֶּנְאָדָם?

וּמָתַי כְּבָר תַּפְסִיק לְשַֹחֵק כְּמוֹ תִינוֹק?

סוֹף כָּל סוֹף,

     בְּמִשְֹחָק לֹא תַגִּיעַ רָחוֹק!"

כִּי תָמִיד לַגְּדוֹלִים זֶה חָשוּב, בְּמַפְגִּיעַ,

שֶהַיֶּלֶד

    יַגִּיע,

      יַגִּיעַ,

         יַגִּיעַ

(וְזֶה לֹא מְשַנֶּה אִם קָרוֹב אוֹ הַרְחֵק) –

רַק תִּהְיֶה בֶּנְאָדָם

וְתַפְסִיק לְשַֹחֵק!

וְלָכֵן,

כְּשֶהַיֶּלֶד נִהְיֶה בֶּנְאָדָם

מְבֻגָר שֶכָּזֶה

וּבִכְלָל, כְּמוֹ כֻּלָּם,

הוּא מַפְסִיק עִם הַ"קְּלָאס"

וּמַתְחִיל,

כָּכָה סְתָם,

לְשַֹחֵק בְּ"נִדְמֶה לִי" עִם כָּל הָעוֹלָם:

הוּא מַתְחִיל בְּ"תוֹפֶסֶת"

וְרָץ לַעֲבֹד,

כִּי צָרִיךְ – בְּלִי מָנוֹחַ וּבְלִי נְשִימָה –

לְהַשִֹּיג אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַכָּבוֹד

שֶהַ"סְּפִּיד" שֶלָּהֶם הוּא גָּדוֹל פִּי כַּמָּה...

הוּא מַמְשִיךְ

בְּמִשְֹחַק "סוּס אָרֹךְ", בְּלִי לִזְקֹף

אֶת רֹאשוֹ אַף לְרֶגַע, אִם כֹּה וְאִם כֹּה,

מִגַּבּוֹת חֲבֵרָיו, כִּי אָסוּר שֶתִּנְקֹף

שוּם שְנִיָּה בְּלִי זְכִיָּה, כִּי כָּעֵת מִשְֹחָקוֹ

הוּא "גָלוֹפּ" שֶצָּרִיךְ בּוֹ לִדְהֹר וְלִרְכֹּב

עַל גַּבֵּי מִתְחָרָיו הָעוֹמְדִים בְּדַרְכּוֹ...

וּבַדֶּרֶךְ הוּא שוּב מְשַֹחֵק "מַחְבּוֹאִים"

וּמַסְתִּיר מִכֻּלָּם

אֶת עַצְמוֹ עַל-בֶּ'מֶת,

כִּי לַמְרוֹת שֶרוֹאִים אוֹתוֹ כְּלָל לֹא יוֹדְעִים

מַה מַחְבִּיא הוּא

וּמַה מַּעֲלִים הוּא כָּעֵת?

וּבַּ'דזֶה שֶאַף פַּעַם אֵין "פּוּס" בַּמִּשְֹחָק

הַמַּלְחִיץ מֵרֹב שְוִיץ בְּעוֹלַם-הַגְּדוֹלִים

הוּא נֶחְפָּז

וְנִרְגָּז

וְנִדְחָק

וְנִשְחָק

עַד לַזְּמַן שֶאוֹמְרִים לוֹ: "שָבְרוּ תַ'כֵּלִים!"

(וְזֶה רַק בַּמִּקְרֶה שֶשָּפְרָה נַחְלָתוֹ

וְשָבְרוּ תַ'כֵּלִים

בְּלִי לִשְבֹּר גַּם אוֹתוֹ...)

וְרָצוּץ וּמָצוּץ, הוּא רוֹאֶה וְנוֹכָח

שֶבְּעֶצֶם שִֹחֵק בְּ"נִדְמֶה לִי" תָמִיד:

כִּי הָיָה לוֹ נִדְמֶה שֶזֶּה טוֹב וּמֻצְלָח

וְהָיה לוֹ נִדְמֶה שֶחֲבָל לְהַפְסִיד.

וְהָיָה לוֹ נִדְמֶה שֶתָּמִיד יֵש לָרוּץ

וְלִשְאֹף

וְלִרְדֹף

וְלִהְיוֹת חֲכָמִים,

כֵּן, לִהְיוֹת רְצִינִי שֶכָּזֶה, וְחָרוּץ,

אֲבָל חַס וְחָלִילָה לֹא יֶלֶד תָּמִים!

וְצָרִיךְ לִ'תְמַרְפֵּק, וְצָרִיךְ לַהֲלֹם

בַּשֻּלְחָן (אוֹ בְּיֶלֶד אַחֵר, שֶעוֹקֵף)

וְרַק לֹא לְשַֹחֵק,

וְרַק לֹא לַחֲלֹם,

וְתָמִיד רַק חוֹבָה וְאַף פַּעַם לֹא "כֵּף".

עַד אֲשֶר, כְּשֶנִּגְמָר לוֹ סוֹפְסוֹף הָאֲוִיר

הוּא תוֹפֵס, אַף עַל פִּי שֶלָרֹב – בִּמְאֻחָר,

שֶאֶת מַה שֶּאָבַד לוֹ כְּבָר אִיש לֹא יַחְזִיר

וַחֲבָל –

כִּי כָּעֵת הוּא מֵבִין וְנִזְכָּר

שֶהָיָה לוֹ פָאנָאן, כָּכָה סְתָם – בְּלִי תוֹעֶלֶת –

בַּ"תוֹפֶסֶת"-שֶל-פַּעַם,

        הַהִיא, הַיְשָנָה

וּבַ"קְּלָאס"-שֶל-מִזְּמַן, כְּשֶהָיָה הוּא רַק יֶלֶד,

יֶלֶד סְתָם

שֶשִֹּחֵק בֵּין חוֹלוֹת הַשְּכוּנָה.

שֶשִֹּחֵק לֹא בִּכְדֵי,

שֶשִֹּחֵק רַק מִפְּנֵי,

רַק מִפְּנֵי שֶיֵּש "כֵּף" בַּמִּשְחָק בְּעַצְמוֹ,

בַּמִּשְֹחָק שֶאֵינֶנּוּ סוֹבֵל כָּל מִינֵי

פַּרְצוּפִים חֲמוּצִים... בַּמִּשְֹחָק שֶהוּא כְּמוֹ

מִין חֲלוֹם-בְּהָקִיץ,

מִין מַמְלֶכֶת אַחֶרֶת...

אֲבָל מָה אֲנִי סְתָם מַאֲרִיךְ בָּעֵדוּת?

כְּלוּם יֶשְנוֹ בִּכְלָל מִי שֶאֵינֶנּוּ זוֹכֵר אֶת

שִֹמְחָתָם

שֶל אוֹתָם

מִשְֹחֲקֵי הַיַּלְדוּת?...

ליוסי היקר,

גדי כפיר כבר לא יוכל לקרוא את השיר שהקדשת לו כי הוא ביקש למחוק אותו מרשימת הנמענים לפני גיליונות אחדים (ולא ציין מה הסיבה). כאשר מישהו מבקש מאיתנו למחוק אותו, אנחנו מוחקים את כתובתו גם מרשימת הכתובות הכללית שלנו, אלא אם הוא סופר, כגון יהודה אטלס, שאז הוא נשאר בתפוצת הסופרים כדי שלא יקופח אם תהיינה לנו הודעות ייחודיות לשלוח לתפוצת הסופרים. אגב, גם יהודה אטלס לא זכה לקרוא את הגיליונות שבהם היו תגובות על מכתבו אליי, כי כיבדתי מיד את בקשתו הנזעמת למחוק אותו מרשימת נמעניי.

אהוד

איליה בר זאב

מָכוֹן אַבְשָׁלוֹם – סִיּוּר בְּבֵית הָעָלְמִין (לְלֹא אוֹטוֹבּוּס)

חֹרֶף בְּתֵל- אָבִיב,

גַּלִּים נִרְגָזִים

מִתְנַפְּלִים אֶל פִּתְחֵי רְחוֹבוֹת

שׂוֹרְטִים בַּחוֹל הַקַּר, אוֹסְפִים שְׁבָרִים

שֶׁל עֵץ וְזֶפֶת. וְעוֹד גִּיחָה

וְעוֹד...

הַיּוֹם, מְשַׂחֲקִים תּוֹסֶפֶת.

רְחוֹבוֹת תֵּל-אָבִיב עוֹרְגִים לַיָּם,

גְּדוֹלֵי הָאֻמָּה וְכוֹבְשֶׁיהָ סוֹפְרֶיהָ וּמְשׁוֹרְרֶיהָ

נֶאֱרָגִים, נֶאֱחָזִים, בִּשְׁאֵרִית אֲדְמָתָהּ

כָּל אֶחָד לְחוּד כּוּלָם בְּצַוְתָּא.

בֵּית הֶעָלְמִין, בֵּין טְרוּמְפֶּלְדוֹר, בּוּגְרָשׁוֹב

וְחוֹבְבֵי צִיּוֹן – מְהַלְּכִים עַל בְּהוֹנוֹת,

 לֹא לְעוֹרֵר מְהוּמוֹת וְרוּחוֹת רְפָאִים.

לֹא לְהַרְגִיז דּוֹרוֹת שֶׁל יוֹצְרִים מֻפְלָאִים,

רַק קוֹל הַמַּדְרִיךְ מְעוֹרֵר אֶת הַחַיִּים:

גְּוִיוֹתַי, גְּבִירוֹתַי וְרַבּוֹתַי !

כָּאן שׁוֹכְבִים גְּדוֹלֵי הָרוּחַ

(חַסְרֵי גּוּף, אַךְ בַּעֲלֵי חֻלְיּוֹת),

מַצֵּבוֹתֵיהֶם נִצָּבוֹת.

לְיָדָם, לְעִתִּים, יְדִידוֹת (וִידִידִים),

"עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה",

צָפוּף בַּמִּתְחָם, נִדְחָקִים, רַבָּה הַמְּלָאכָה.

פֹּה וְשָׁם פִּינוֹת זְעִירוֹת לִילָדִים, אֲחֻזַּת-קֶבֶר אַחַת,

שַׁעֲשׁוּעֵי-תַּלְמִידִים מִתְבַּגְרִים,

שִׁירַת הַמַּדְרִיךְ זִמְרַת הַמֻּדְרָכִים

עוֹלָה כִּתְפִלָּה מַעְלָה מַָּעְלָה בְּבֵית הַחַיִּים.

יָפָה תֵּל-אָבִיב בַּחֹרֶף יָפִים גַּם אֲנַחְנוּ

מִבַּעַד לַצְּעִיפִים.

הציטוט: בראשית, ל"א, נ"ב: "ויאמר לבן ליעקב הנה הגל הזה..." ובהמשך: "עד הגל הזה ועדה המצבה..."

הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא, חי בצריף דל על גדת הירקון הדרומית, ליד מעיינות ראש העין: "כשרואים סרט איראני מבינים שאם רק יוכלו הם יזרקו עלינו פצצה גרעינית!"

ידידי הסופר הצעיר אהוד בן עזר לקח אותי פעם לראות סרט איראני, שכחתי את שמו, בסינימטק, ואמר שכל תל-אביב המשכילה, ובייחוד נשותיה, מדברת על הסרט, אבל הסרט היה כל כך מטומטם, שכאשר יצאתי משם אחזני קבס של פחד כי לפתע ידעתי שאם תהיה לאיראנים פצצת אטום הם לא יהססו להטיל אותה עלינו.

ידידי הצעיר אהוד בן עזר אמר לי שזוהי הערה גזענית. אמרתי לו: "נכון, גזעים השמידו אלה את אלה במהלך ההיסטוריה של האנושות! תאר לך איך זה היה נראה אם על פיו של אחשוורוש המלך הטיפש היו נחתכים לא רק עסקי הנשים גלוחות הערווה שלו, שלהן – אלא גם הצנטרפוגיות של הפיצוציות הגרעיניות!"

וודי אלן, כבר שנים ש"ירדלי" לא מייצרת אפטר שייב!

ולמרבה הצער גם לא סטִיק [גליל] דאודוראט ריחני הנמרח תחת הזרוע ואינו מגרה את העור, וסטיק [גליל סבון] גילוח, וגם לא את סבוני "ירדלי לבנדר" הנהדרים!

ואילו ב"סקופ" [ראה גיליון 193], סרטו האחרון של וודי אלן, שזכה לקטילה בביקורת אך אנחנו עומדים על כך שאוהבי וודי אלן ייהנו ממנו – ישנה חולייה בעלילה הבלשית שקשורה באפטר-שייב "ירדלי" שמשתמש בו בן הלורדים האנגלי  החשוד ברצח (שאותו משחק בכישרון יו ג'קמן).

ובכן, לי יש כבר כעשרים שנה שני בקבוקים אחרונים של אפטר-שייב "ירדלי בְּלֶק לֶבֶּל" בעלי ארומה בלתי-רגילה, וחשבתי שאני האחרון בעולם שעדיין משתמש בו, אך נראה כי אצל וודי, בן-גילי לערך, נותרו בקבוק אחד או שניים, ולא טרח לוודא אם הם עדיין נמכרים בלונדון.

אגב, באפטר שייב "ירדלי בלק לבל" אני משתמש ליום-יום אחרי הגילוח ולקראת פגישות פחות חשובות. אבל אם מדובר בפגישה חגיגית וגם צריך לנשק בחורה צעירה או את המיסתורית – אני שם טיפה "קְווֹרוּם", שעולה בטיבו אפילו על ירדלי.

כאשר היינו בחורים צעירים אזיי לפני יציאה לבילוי או בואה של בחורה לחדרנו, היינו מתרחצים ושמים אפטר שייב גם על שיער הערווה. והמבין יבין. וגם הבחורות נהגו לבשם. כמו שאומרים באידיש: "תֹמֶר קימְט אַ מֶנְטְשׁ!"  [שמא יבוא מישהו].

ובאשר לסבוני גילוח, אין לי ברירה אלא להשתמש באלה של "בּוּתְס", שהם בין האחרונים שעדיין מייצרים אותם למתגלחים שמרניים כמוני, שמעסים לחיים בסטיק סבון כמו סבא, ומקציפים עליהם במברשת – גם כדי להאריך את השעה הטובה ביום שבה אתה רואה מולך פרצוף של בן-אדם חכם שנעים לדבר איתו, ועולים בשיחה מיטב הרעיונות של היום.

ס. נידח

שגריר מעופף לארצות המוסלמים

שלום אהוד,

ברצוני לומר לך כל הכבוד ולחזק את ידיך במאבקך העיקש בכל אלה שהגיעו להתלהבות ממושכת בעקבות הנאום של הסופר גרוסמן. תחזקנה ידיך.

ומעשה איש אחד ישב במטוס ולידו ישבה גברת בגיל העמידה ומדי פעם היא התעטשה ואחר כך התכווצה והתעוותה ונרגעה. וכך מדי מספר דקות חזר המחזה על עצמו. לבסוף שאל אותה לפשר הדבר וענתה שאחרי כל עיטוש היא מקבלת אורגזמה.

בפליאה הוא שאל: "מה, באמת? איך את עושה את זה?"

והיא ענתה: "עם פלפל שחור."

ואצלנו הפלפל השחור הוא הנאום ההיסטורי של הסופר שיביא גאולה לעולם וגם למזרח התיכון. וחבל שאין גדול נפש אחד בשלטון ש"למען הספורט" כפי שאומרים הילדים, יציע לסופר משרה של שגריר מעופף, וכך יגיע לכל ארצות המוסלמים, שכל מטרתם להשמידנו מעל פני האדמה. נראה אותו מה יביא לנו חוץ ממילים יפות.

עם כל השתתפותנו בצערו הגדול, עכשיו ישישו החוגים המתאימים בגרמניה להרעיף עליו עוד פרסים לאות הוקרה על מילותיו.

בברכה,

י"ז

הייתי עדה ל"פשלות", לכיסוי, לחיפוי ולהסתרה

אודי היקר, 

אני מקבלת את הביקורת שלך על מה שכתבתי [גיליון 193] בנושא נאומו של גרוסמן, באהבה, אך אני לא מסכימה איתה. אני לא הולכתי שולל על ידי הדברים שנאמרו, וכפי שהדגשתי – המסקנות של גרוסמן לגבי השלום עם הפלסטינאים אינם הדברים שהביאו אותי להתעקש על נושא המנהיגות.

יכול להיות שלא הסברתי עצמי טוב.

הדברים החשובים שאני ועוד רבים כמוני לקחו מן הנאום היה הניתוח כי אין לנו מנהיגות אמינה שאפשר לסמוך עליה. יש לנו מנהלים שאינם מנהיגים, שאת זמנם הם מעבירים בהישרדות פוליטית ולא בשליחות אידיאולוגית ציבורית.

הרבה מהמנהיגים שהזכרת – היו להם חסרונות ולכמה חסרונות ניכרים. ההשוואה אינה נותנת לגיטימציה למנהלי המדינה של ימינו להיות גרועים כל כך, או גרועים כמוהם.

 דווקא מנקודת המבט שאתה מעורר – ומתוך קבלת התזה כי מדינת ישראל נמצאת בפתחה של מלחמת הישרדות של ממש – הרי היא הנותנת. איך תגן על המנהלים של המדינה שמתעסקים בניקוי עצמי ובהכפשת אחרים במקום בלקיחת אחריות על מעשים בעבר, בהווה ובעתיד?

אינני תמימה וגם כבר לא כל כך צעירה בשנים, בהיותי עובדת בשירות הציבור, האמן לי שהייתי עדה ל"פשלות", לכיסוי, לחיפוי ולהסתרה. אמון ניתן לכל נושא משרה רמה – אמון ותקווה שבאים יחד עם הכוח ויכולת ההשפעה שלהם על חיינו. עם הכוח לא רק באה ההשפעה אלא גם וראשית לכל – האחריות. ישנה נקודת שבירה שלאחריה כל מה שיעשה אחרי שנעלם האמון, לא ישיב את האמון לקדמותו.

הממשלה ומנהליה העומדים בפנינו איבדו תוך חצי שנה של קהות חושים ואי יכולת החלטה והתעלמות מבעיות מבית ומחוץ – את האמון שניתן בהם, ולא מכיוון שלא רצינו כולנו להאמין שהמנהיגים שלנו הם הכי טובים שיש, אלא מכיוון שהוכיחו שהם לא.

 בברכה,

ש. בת מרים

מי מעוניין לשלוח לנו חינם מפות של ארץ ישראל?

יש לנו חבר, יהודי אנגלי הגר כל ימיו בלונדון, ולו אחד האוספים הגדולים בעולם של מפות ארץ-ישראל לדורותיהן. אנחנו, ועוד כמה ידידים, נוהגים לשלוח לו מפעם לפעם מפות ישנות שמצאנו אצלנו או אצל אחרים, כדי שאוספו יהיה שלם יותר וכך גם הקטלוג הממוחשב באנגלית שעליו הוא עובד שנים רבות.

קוראים שיש בידיהם מפות ישנות של ארץ-ישראל מכל סוג שהוא, ומוכנים להעביר אותם לאוסף ללא שום תמורה, יכולים לשלוח לנו את המפות לפי ת.ד. 22135 תל-אביב ואנחנו נעביר אותן הלאה, על חשבוננו, לאספן, כמובן, ללא שום תמורה.

מי שיש לו עניין מיוחד במפות ארץ-ישראל והוא עצמו אספן, או רוצה בקשר ישיר עם האספן, ישלח לנו אי-מייל על כך ואנחנו נשלח לו את כתובת האי-מייל של האספן. הוא דובר וקורא עברית אך כותב אנגלית בלבד.

אנחנו נגד החרמת רשת בתי הקפה ארומה

אם בעלי הרשת, מר סהר שפע, חטא בהערה גזענית, עליו לעמוד למשפט ולתת את הדין על כך לפי חוקי המדינה. רק אותו יש לענוש אם יורשע או אם כבר הורשע. ואולם במה חטאו עשרות העובדים של ארומה, שהערה גזענית מטופשת של מעסיקם תעלה להם בחרם על הרשת כולה ובצמצום אפשרויותיהם לעבוד בה כדי להתפרנס?

"אשרי מי שהתהלך כאן

ואדמת העמק מתחת לרגליו."

אהוד שלום רב,

בדברי ההספד שנשא לזכרו של חבר יפעת חיים גבתי ז"ל, מי שהיה שר החקלאות, אמר המחנך הבלתי נשכח מאיר איילי ז"ל:

אשרי מי שהתהלך כאן

ואדמת העמק מתחת לרגליו.

אשרי ההולך מכאן

והעמק למראשותיו.

בית העלמין של יפעת נמצא על גבעה הצופה על העמק, כך שהסיום של המשפט הינו בעל משמעות עמוקה יותר מן הנראה לעין. המשפט הזה הוא גם כותרת השער המוקדש לקשר של מאיר עם העמק ועם ביתו, יפעת, בספר הזיכרון "נתיב מאיר".

משולם שטרן-שביט ז"ל ממשאבי-שדה הכיר את מאיר איילי ורחש לו אהבה, הוקרה והערכה רבה. בשולי השורות שביקש לחרוט על מצבתו, רשם: לפי מאיר איילי.

בברכה,

מרים אהרוני

יעקב זמיר

מסיפורי בגדאד שלי

פרק ו. על חתולים, כלבים וחמורים

גם משאר בעלי החיים יש לי זיכרונות למכביר מילדותי בבגדאד. בדרך כלל לא היו רבים שגידלו חיות מחמד בביתם. וכשהיה כזה הסתכלו עליו בחיוך סלחני. למשל, לאחותי היתה חברה בבית-הספר שמשפחתה גרה בסביבתנו ולהם היו בבית אחד-עשר חתולים. ומעשה, יום אחד השאילה לאחותי חתול יפהפה קטן ולבן להשתעשע בו בבית לזמן-מה. באחד הערבים הלכנו כולנו לחתונה, וכאשר חזרנו לא מצאנו את החתול והתחלנו מחפשים אותו בדאגה רבה בכל חדרי הבית, במרתף על הגג ובארונות, ואין מוצא. אחותי התחילה לבכות, מה תאמר לחברתה ואיך תבשר לה שהחתול אבד לנו? לבסוף, אחרי שיגַעְנוּ מחיפושינו אחריו, והשעה כבר היתה מאוחרת, מצאתי אותו יושב מכורבל על הספה, שעליה היה פרוש סדין לבן בצבע החתול. אמא פקדה שלמחרת בבוקר יוחזר החתול לבעליו "כי יש לה מספיק דאגות עם הילדים הזאטוטים שלה גם בלעדיו."

וגם מהחתולים העצמאיים לא רווינו נחת כי הם היו אורבים לכל מיני מאכלים שנאלצנו לשמרם תלויים באוויר הצח בתוך סל נצרים, באין מקררים חשמליים ומקפיאים כמו בימינו – כגון בשר מעובד או חצי מעובד וגבינות שונות ועוד. החתול היה מוצא לו בעורמה דרך להגיע למזון ולחסל אותו בין רגע. כל העונשים שקיבל מאיתנו, הילדים, כמו זריקת נעלי-בית עליו וקללות ונאצות, לא עשאוהו לחבר טוב יותר שלנו.

ובאשר לכלבים, היכרנו בעקר כלבי רחוב וכלבי שמירה שהסתובבו ליד בתי הקפה. בית הקפה בבגדאד, ובכלל במזרח, הוא מוסד מרכזי ומכובד בחיים. ליד כל בית קפה היו מיספר כלבים שחיו משיירי האוכל שנתנו להם האורחים ובעלי המקום. בתמורה הם גיוונו את החיים ושמרו בלילות ומילאו את החלל נביחות. ואם היה כלב חולה או מוכה שחין וצרות אחרות, אזיי הוא נרדף ללא רחמנות. (כפי שמסופר בספרו המהולל של עגנון "תמול שלשום" על הכלב בלק, וכן על בתי הקפה הם "בתי הקהווה", שאותם מתאר עגנון בצבעוניות יפה). מעטים גידלו כלבים לשעשוע ולחברה. לשכנינו, בבית האחרון בו גרנו בבגדאד לפני עלייתנו ארצה לישראל, היו כעשרה כלבים, כולם אימתניים; ואנו פחדנו לעבור בסימטה שהובילה לביתנו מרוב נביחות רמות שהיו הכלבים ממלאים בהן את החלל כל אימת ששמעו צעדים כלשהם. מחאותיו של אבי בפני השכנים, שיקשרו את הכלבים או למצער ירחיקום מדלת הבית על מנת שלא יבהילו את הילדים – הועילו רק במעט מאוד. למשפחת נוּנוּ מוּקָמָל היה בית ענק והם אהבו כלבים.

גמלים היו באים בזוגות או בשיירות קטנות אותן נהגו בדואים מן המידבר שסביב לבגדאד. על גבם הביאו סחורות שונות, עצים לשריפה ("חַטַב") וטין ששימש מעין שמפו נהדר לשערות, חיטה ועוד. כאשר באה שיירת גמלים לשכונה יצאו כל הילדים מחאו כף ושרו אחרי הגמלים והקניטו אותם על שהיתה להם דבשת. ("גָ'מַל חוֹחָה מָא חוֹחָה!") אבל הגמל הוא חיה סובלנית וסבלנית והוא תמיד קיבל זאת בשתיקה.

את בגדאד חצה נהר החידקל. הממשלה לא בדיוק אהבה לטפל בנהר כיאות ולהעמיק את קרקעיתו בקיץ על מנת שיכיל את כמויות המים האדירות שבאות באביב בעת שנמסים השלגים בהרי האררט אשר בטורקיה, שם מקורותיו. ועל כן תדיר קרה שבחודשי האביב עלה הנהר על גדותיו והציף שטחים נרחבים מאוד ולא פעם אף איים להציף את העיר. ועוד מימי הטורקים היתה נהוגה השיטה של עבודת כפייה, כביכול ב"התנדבות". עוברת משאית או עגלה גדולה ואוספת כל מי שנקרה לה בדרכה מן הגברים בעלי הכוח, אותם היו מסיעים אל מחוץ לעיר למלא שקי יוטה באדמה ולהערים אותם לכדי סוללה שתקיף את העיר על מנת שלא תישטף ותוצף ותיחרב.

לא לעולם אביב. ועם עבור הימים נסוגו המים לאט-לאט, והמשקע, שהוא חול עדין מאוד, נשאר על האדמה הצחיחה. הוא נאסף ושימש, אחרי רקיחתו עם מעט מים, לחפיפת הראש ולמטרות נוספות, (גם בשמפו הסופר-מודרני יש חול עדין), והוא היה יעיל ביותר.

התהלכו כמובן גם בדיחות ומעשיות שונות הקשורות בעבודת הכפייה הזו ("סִיחְ'רָה") ובהימלטות ממנה בתחבולות שונות ומשונות. כמו אותו גבר יהודי, עזרא, שראה את עגלת הַגִ'ינְדָארְמִיה מתקרבת וחש בסכנה. אז הוא החל מקרטע וצולע צליעה קשה כדי שייראה בעליל שהוא לא יוצלח לעבודת הכפייה לסוללה. וכאשר ראוהו מכריו מחלונות הבתים ושאלוהו לפשר הדבר בהרמת גבה ענה מן הרחוב: "שִין קוּף ורֵיישׁ! שִין קוּף ורֵייש" כלומר אל תדאגו לי כי זה "שקר", זו הִתחלות.

לימים נזכרתי בזה כאשר שימשתי רופא צבאי והיו צובאים על דלת המרפאה שלי עשרות חיילי מילואים שניסו להשתחרר מן השירות או לקבל הקלות בתואנות שונות. אחד היה מרכיב לעצמו צווארון מספוג, והולך כאילו צפוד, שני חוגר חגורת גב אימתנית עם כארבעים ווים והולך זקוף כמו עמוד חשמל, כביכול בלי יכולת לזוז... אחר מושך רגל וכל כיוצא בזה... כל אלה בדרך כלל לא יכלו לי...

בסימטאותיה הצרות של בגדאד העתיקה, כלי התחבורה היה יכול להיות רק החמור, או שיירה של חמורים. ובאין מעבר לחמור עם המשא, הסבל היה לבהמת משא ההולכת על שתיים. אבל החמור היה יעיל בהחלט. והרבה פעמים רוחב הסימטה היה כרוחב החמור עם משאו. כך שעובר אורח נאלץ לדחוק את עצמו לקיר חזק-חזק אם עברה באותה עת שיירת חמורים עמוסים. אימא היתה מזהירה אותנו הילדים בצאתנו מן הבית "שניזהר שלא ידחוף אותנו חמור!" – שכן נוהגי החמורים, שהיו כרגיל מוסלמים, נהגו להטות את החמור לצד בו הלך הילד היהודי על מנת שזה ימעך בין המשא ובין הקיר. ולא פעם חזרנו הביתה בוכים ושרוטים בגלל דבר כזה.

והיום, מה יש היום? במקום החמורים ישנן המכוניות, וישנן גם המדרכות. אלא שבעלי המכוניות מחנים את רכבם על המדרכות וכל כך גוזלים את מרחב ההליכה של הולך הרגל – שהוא שוב נאלץ להתמעך בין המכונית לבין הקיר או השיחים השורטים והלא גזומים, המשתלחים מבתיה של העיר. שלא לדבר על האופנועים [והאופניים] שנוסעים על המדרכות באין מפריע. החמורים היו משאירים את הזבל שלהם על הדרך והסימטה, והמכוניות משאירות את כתמי השמן ויתר הלכלוך על המדרכה. הוא שאמר היינריך היינה: "ככל שהדברים משתנים, הם נשארים כפי שהיו..."

את הזבל גם כן אספו חמורים, שעל גבם סחבו שק גדול, והזבלן היה ממיין את האשפה לכיסים שונים. חלקי מזון ראויים למאכל, לבני ביתו... או למימכר, קליפות האבטיח לחמורים עצמם, וכולי. אלה הזבלנים היו מתעכבים במיוחד בימי חג ומועד יהודיים ושואלים אם הכול בסדר... כלומר, רוצים בקשיש. ואבי נהג לתת להם בעין יפה, הן בגלל שהם היו עלובי-החיים שבעלובים, והן מפאת המנהג לתת מתנת-חג לאלו הנפשות מוכות הגורל.

עשרות שנים אחר כך כאשר הפכתי אני לבעל בית, נהגתי לתת שי בחג לעובדי העירייה הזבלנים, בקבוק יין או משהו דומה. אלא שלא ראיתי שהיו מרוצים מכך, עד שחדלתי.

כמובן שיש סוגים שונים של חמורים. קטנים ומסכנים ועולי ימים, אפורים חומים מלאים פצעים וללא קישוטים כי אם רק עם רצועות עור שמשפשפות את ירכיהם עד זוב דם. ועוד היו מקבלים מכות עם מקלות [הננעצים מאחור בשיפולי גבם. – אב"ע, רוכב חמור מובהק בילדותו בקלמניה] להאיץ בהם לעשות העבודה. לא סתם נוהגים לומר: "עובד כמו חמור..."

אבל היו חמורים לבנים גדולים יותר ויפים עם קישוטים על הצוואר ועל המצח, בעיקר חרוזים כחולים נגד עין הרע, ורצועותיהם מקושטות וצבעוניות וסרוגות בדים ססגוניים. אלה הובאו מהעיר אַל חַסַא במפרץ הנסיכויות. ועל כן חמור חַסָּאוִוי הוא האציל (כמו הרולס רויס של החמורים) ושימש לרכיבה אצל בעלי המעמד מבין המוסלמים שהעדיפו אותו על פני הסוס.

כילדים תמיד צחקנו והשתעשענו בראותנו את החמור משתין, ואז הכלי [השחור והעבה] שלו היה משתרבב ומגיע באורכו כמעט לארבעים סנטימטרים או יותר. ואחרי גמר ההשתנה מרים אותו החמור ומטלטלו לכיוון הבטן, כדי לנערו מן הטיפות האחרונות. ובהיותו חמור הוא לא ידע את הכלל שאנו יודעים היום מבתי השימוש הציבוריים של הגברים, שם כתוב:

"נַדְנֵד נַדְנֵד, כמה שתנדנד,

טיפה אחרונה במכנסיים תרד!

וכו' וכו'."

[אצלנו במושבה היו אומרים: "נעֵרוֹס נערוס / פן על הארוֹס / טיפתרוֹס תישארוֹס!"]

אז איך ישן החמור, בעמידה או בשכיבה?

גם כך וגם כך, כנראה...

[החמור נרדם כשהוא נשען על הזין. – אב"ע].

המשך יבוא

אהוד בן עזר

המושבה שלי

פרק שני

כאשר התכופפה אחותו הבלנית יוכבד,

דִי תֶרְכֶּלֶ'ה שִׁיקְסֵע

יוכבד גולדשטיק בעלת הפנים המונגוליות, די תרכל'ה שיקסע, אחותו של יוסקה, עבדה כבלנית של הנשים בבית-המרחץ.

יוסקה היה עושה עצמו כבא לבקר אותה ובינתיים מציץ מן החרכים בנשים המתרחצות, ובאלה הבאות לטבול במקווה, הזבובים מזמזמים מעליו והוא מתיז על הקרשים.

כאשר נתגלה הדבר והנשים הקימו קול צעקה שנשמע ברחוב, באה במרוצה אימו באשה-קריינדל גולדשטיק, אום-א-שוואריב, ולא חסכה ממנו חרפות וגידופים:

 "וואס זעסט דו דא, יוסל'ה – אשווארצען ט, אווייסען ט!" – כלומר, מה כבר יש לראות שם, יוסל'ה? – ערווה שחורה, ערווה בהירה? – כל הערוות הן אותו הדבר!

הבניין הנמוך של בית-המרחץ, המעלה עשן והבל, ניצב במרכז המושבה ליד היקב, ליד הנפחיות שבהן פירזלו פרסות לסוסים, ליד תחנת העגלונים, שבה חנתה לעיתים גם עגלת הזבל של גולדשטיק עם החבית במרכזה, זו ה"טומברה" שעימה היה מגיע פעם בשבוע כדי לרוקן את פחי הצואה מצריפוני המחראות שבירכתי החצרות של האיכרים ולהוביל את האוצר לבורות התסיסה בפרדסים כדי שישמש לדישון העצים. על צוואר הסוס התנוססה מחרוזת הפעמונים שקיבל מהגמל הערבי שאותו הציל ממוות מחריא.

רתומים ליצולי העגלות היו הסוסים עומדים ומזוררים לתוך שקי התבן הקשורים לראשיהם ומחרבנים גבעות של צואה. על הצואה טיפסו זבובים ירוקים שזימזמו בכנפיהם השקופות. העגלונים התעלמו מהם ונהגו לשבת בצד, על הגדר, השוטים הגבוהים בידיהם והם מעשנים ומחכים לעבודת הסעה.

יום אחד התכופפה די תרכל'ה שיקסע לשפוך את המים החמים מהחוץ פנימה ונפער הקוס שלה, כי היא לא ידעה מה זה תחתונים.

הפועל ערבי, שעבד בקרפיף בביקוע בולי-עצים ובהסקתם, ראה את בית-שפתותיה, ניצל את ההזדמנות ותקע לה מאחור, ולא כפיס-עץ, עובדה, היא נכנסה להריון. הדבר נודע במושבה רק כאשר החלה מסתובבת וכרסה בין שיניה וטוענת בבכי שהרתה מן המים המזורעים שבהם טבלו הגברים.

יוסקה דפק לה את הבטן במכות עד שהפילה ומאז נהג להכות אותה מדי פעם ולצעוק עליה: "יא בהמה! יא מג'נונה! [משוגעת!] יא מטומטמת שכמוכי! יא תרכל'ה שיקסה, אפילו תחתונים אין לך!" – ולפעמים גם לבכות איתה ולרחם עליה: "אף אחד לא יתחתן איתך! יא מסכינה! [מסכנה!] אללה יחרב ביתכ!"

כשהערבים אומרים "מסכין!" הם מוסיפים: "אללה יחרב ביתו!"

כאשר אתה מסכן, גם אלוהים מתאכזר אליך.

אילו בחור מהמושבה היה מעבר את יוכבד היו מנחם-מוניש ויוסקה רודפים אחריו מהגורן עד היקב ומבית הוועד עד לבית-המרחץ כדי להכריח אותו לעמוד לחופה איתה, ואם לא – היו חובטים בו ומקללים אותו ומגרשים אותו ככלב שוטה – עד שהיה אורז בחופזה איזה תרכוס ונמלט לפורט-סעיד ומשם מפליג לאוסטרליה.

אבל בגלל הבושה, שערבי עשה לה והיא לא התנגדה, הבהמה, הכחישו השניים כליל את התעברותה ולא נגעו לרעה במסיק שכמעט היה להם לגיס ולחתן. הלה המשיך לחטוב בגרזנו ולבקע בולי-עצים וגזעים וענפים וזרדים בקרפיף ולהסיק את התנור של בית-המרחץ.

שנים לאחר-מכן תיאר אותה הסופר אלימלך שפירא בספרו הראשון "הבלנית נכוותה", שיצא לאור בהוצאת שטיבל ביפו.

דודי אלכס, שבספרייתו שרד עותק יחיד של הספר, בהקדשת המחבר (רבים מכותבי הספרים בתולדות היישוב הודו לו ב"אחרית דבר" על סיפורים ששמעו מפיו), סיפר שמצא בספר רמז לכך שאולי את הזרג קיבלה אביגיל (כך שמה בספר) מאחיה הגס והפרא אבשלום, כאשר לקח אותה לטייל ביער שבמערב המושבה. הוא איים שאם לא תיעתר לו – יקשור אותה לעץ, ובלילה יבוא הנמר ויטרוף אותה.

בימים ההם היו יוצאים מהמושבה ליער לכרות עצים להסקה או להכנת יתדות לגלגלי העגלות, לנבוטים ולשימושים אחרים. השרון היה מכוסה יערות אלונים, ששרידיהם נמצאים כיום עץ פה ועץ שם ובגבעה ליד פרדס-חנה. שמו של האזור בפי היוונים היה דרימוס, שפירושו יער אלונים, ואומרים שנגזר ממילה חורית קדומה, שרנה, שפירושה יער. מרחבי השרון, מיפו בואכה טול-כרם, היו מכוסים יערות גדולים ועבותים, משכן לשודדים ולחיות טרף.

מלוויו של נפוליון, במסעו לכיבוש עכו, מספרים כי בדרך מעזה לצפון שפלת החוף עברו יער אחד גדול שהשתרע על עשרות קילומטרים, וצדו בו ארנבות למכביר ובישלו אותן. המצביא המהולל אהב בשר ציד ואהב למשש את הפלחיות היפות שהיו ממלצרות באוהלו ואשר שער ערוותן היה רך כפרוות החיות המומתות.

האיכרים שלנו לא עסקו בציד כי במושבה לא אכלו בשר שאינו כשר. בכלל אכלו מעט בשר, בעיקר בשבתות ובחגים או כאשר הבהמה היתה חולה ולא היתה ברירה אלא לשחוט אותה.

בראשית המאה עדיין התנוססו יערות עתיקים על גבעות השפלה והשרון, בעיקר באדמות החול האדום שאותן הערבים לא עיבדו. אחת הסיבות להשמדת היער היא שבעלת-הבית היהודיה היתה זקוקה לגזרי עצים ולפחמים כדי להסיק את התנורים והכיריים לבישול, כמו באירופה; כך גם הסיקו בבית-המרחץ, אחרת האיכרות לא היו יכולות לטבול ולהיטהר, ואילו האישה הערביה נהגה לקושש בעצמה עצי הסקה מדי יום, ועל פי רוב הסתפקה בקוצים, בברקנים ובגללים מיובשים.

את פחמי-עץ הכינו בהרי אפריים ובאום-אל-פחם ודיר-בלוט, וחטבו גם ביער שבמערב המושבה. היו עוקרים אפילו את שורשי העץ להפחמה, שהיא תורה לעצמה. פחמי השורש בערו זמן ממושך יותר.

שנתיים לפני המלחמה העולמית הופיע בארץ הפרימוס השבדי, שעבור הפעלתו היה דרוש נפט ולא פחם-עץ. מכשיר בעל מכל כרסתני עשוי פליז צהוב נוצץ ובו משאבת דחיסה ידנית, ומעליו ראש בעירה שחור מברזל. לאחר שיצקו ספירט לתעלה שתחת הראש והציתו בה אש, התלבן הראש, וכאשר דחסו כלפי מעלה במשאבה את הנפט דרך נקב צר, הפך בחום הרב לגז שבער מיד וברעש גדול. לא פעם התפוצצו הפרימוסים וגרמו לאסונות רבים.

הבאת הפרימוס עצרה במקצת את השמדת היערות העתיקים, אבל לאחר שפרצה המלחמה העביד הצבא התורכי בפרך פועלי-כפייה יהודים וערבים כדי לחטוב את שרידי היערות ולהסיק בהם את קטריו. לא היה מקור אנרגיה אחר. מסילות-הברזל היו עורקי החזית. כך הבריטים, בהתקדמם צפונה, גוללו עימם את פסי המסילה ממצרים לעזה.

שיח' ערבי מיפו, שעימו היה דודי מיודד, סיפר לו: "סבא, כשהיה צעיר, היה הולך לרגלי עסקיו מיפו לעיירה טול-כרם, וחזרה, דרך יערות השרון. כאשר חצה רכוב על חמורו את מעבה היער, לא היה יכול לשבת עליו זקוף. בגלל שפע הענפים העבותים היה אנוס לגחון על גב החמור.

 "אחרי שנים רבות נתעוור סבא בשתי עיניו וישב בבית בניו בטול-כרם. פעם, בהיותו בן מאה שנה בקירוב, ביקש את בניו להובילו ליפו, לדרוש בשלום קרוביו הרבים ולנשום עוד פעם אחת בחייו את אוויר הים המלוח ואת פריחת הפרדסים ולשמוע את נגינת הגראמופון.

 "הרכיבו אותו על חמור ואני, שהייתי אז נער, צוויתי ללוותו בדרך. כאשר באנו אל מרחבי השרון, היה סבא גוחן ומכופף עצמו על גב החמור.

 "שאלתי אותו: 'סבא, מדוע תגחן ולא תשב זקוף?'

 "אמר לי: 'נכדי היקר, זכור אזכור עוד מנעוריי את הסביבה הזאת והיא כולה מיוערת עצים עבותים. ותמיד כאשר עברתי פה רכוב על חמורי, הייתי כפוף עליו. גם עכשיו ירא אני פן אפגע בענפים הסבוכים והכבדים!'

 "אמרתי לו: 'הו, סבא! אינך אלא טועה. חלפו הזמנים, אין יערות על פני השרון, רכב זקוף ואל תירא!'

 "אבל סבא רק נצמד יותר אל החמור, ושמעתיו בוכה על חורבן היערות ואומר: 'היער כמוהו כאישה הגונה. אם תגלחנו – ומצאת זונה!' – וכך רכב סבא כפוף, כפוף, עד שהריח את הירקון ונזדקף."

בערבית המשפט על היער יוצא יותר עסיסי. דודי אהב לדבר ערבית מעורבת באידיש ולתבל שיחתו בפתגמים, זו השפה המיוחדת למושבות, ובה הרבה מילים צרפתיות, בייחוד בחקלאות. הוא היה חובב גדול של חקלאות וערוות. אולי אלה הן שני הצדדים של אותה מג'ידיה, אם כי בתורכית שני הצדדים הם לפעמים אותו צד, ודווקא לא קוס ולא דג. לפעמים אני אומר לעצמי שרוב קהל הקוראים שמסוגל להבין את הכרוניקה האיכרית שלי, כבר מת. אבל אילו היה חי היה מתפוצץ, חלקו מצחוק וחלקו מכעס.

סיפור הריונה של יוכבד, התרכל'ה שיקסע, שכבר נשכח, ומעשיות ורמזים מחייהם של האחים סנדרל ויינע-מייער ושל אחותם באשה-קריינדל, שהוזמנה לדנג את שפמו של הגנרל אחמד ג'מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, וכניראה ממנו נולדה יוכבד – שבו והפכו לשיחת היום במושבה – לאחר ש"הבלנית נכוותה" יצא לאור והיה אפשר לקנותו וגם לשאול אותו בספריה העירונית ששכנה בקומה התחתונה של בית ועד המושבה ובספריה "הכל לנוער" ובספריה של הייקים, "המשכיל".

"הסיבה שיוסקה דער-תרכ והתרכל'ה שיקסע יצאו מוזרים היא אחת מן השתיים," נהג דודי אלכס לומר, "שהעיבור היה מאת ג'מאל-פשה בכבודו ובעצמו... או מכך שההורים באשה-קריינדל ומנחם-מוניש בני-דודים!"

היינו עוברים על פני בית-המרחץ, שבו המשיכה יוכבד לעבוד כבלנית, וצועקים לעברה:

 "היידה יוכבד! קוּסָה יוכבד! עם העראבער, בטיזי שוכבת!"

ואפילו חיברנו מנגינה למילים והיא שמורה עד היום בארכיונו של אליהו הכהן יחד עם השיר שכתב נפתלי הרץ אימבר לכבוד המושבה.

לא חלפו ימים רבים ויוסקה המרסק ואביו, יחד עם הדוד יינע-טאך, יצאו לכל הספריות וחנויות הספרים, גם בתל-אביב, החרימו בכוח את העותקים, ומבלי לקרוא אפילו מילה אחת הטבילו הטבל היטב את "הבלנית נכוותה" בחבית הזבל שעל עגלתם ורוקנו את תוכנה בערימה ליד שער חצרו של אלימלך שפירא.

סרחון הספרים התפשט בכל הסביבה.

לאחר שהתעקש שפירא להפיץ עותקים נוספים לבקשת הגברת ברכה פלאי, בעלת חנות "מסדה" ברחוב הרצל פינת אחד-העם בתל-אביב (היא סיפרה לי זאת כאשר ערכתי את ספר זכרונותיה "חיים של ברכה") – איים עליו יוסקה-דרעק שישבור את עצמותיו וישרוף את העותקים שנישארו.

כתוצאה מכך עבר הסופר העברי הראשון של מושבתנו להתגורר על גדת הירקון, בחברת תנים מייללים ושושנות-מים צהובות.

האיום בשריפת הספרים, שייתכן כי גם התממש, היה אולי ניצוץ ראשון של יראת-שמיים בנפשו העמומה ובדרכו של יוסקה-דרעק אל הדת.

הלא כך שרפו הקנאים החרדים בחוצות ירושלים את הספר "בית יוסף חדש" של העי"ש, ר' עקיבא יוסף שלזינגר, והטילו עליו שמתא, חרם. כל חטאו של הרב היה בכך שמתח ביקורת על ה"כולל" שלו ודרש שבמקום שאברכי הישיבות, צעירי ירושלים, יחיו כפאראזיטים על חשבון ה"חלוקה" – יכשירו אותם לעבודה חקלאית ופרודוקטיבית.

בביקורת האחת והיחידה שהתפרסמה על "הבלנית נכוותה", בטרם נעלמו כל עותקיו של הרומאן, ציטט ממנו הסופר יוסף חנני וכתב: "התיאורים כיצד חובטת אביגיל באגודה של ענפים ירוקים דקים על אחוריהן השופעים של איכרות המושבה עד שהררי הבשר שלהן מאדימים ומהבילים והשדיים נשפכים על בטניהן הלבנות כמפלים של שומן והן מפטפטות באידיש והחדר מלא אדים – הם מן היפים שנכתבו בספרות העברית על אודות עבודתן של הבלניות במושבות הראשונות. יש בתיאורים אלה מחאה מעמדית וסוציאלית וגם זעקה טרום-פמיניסטית ההולכת בנתיב הייסורים של האישה בעלייה הראשונה."

ועוד אמר כי מורגשת בספר: "השפעה חזקה מצד הריאליזם הפסימי של חיים ברנר," שאותו אכן העריץ אלימלך שפירא שלנו מן הימים שהסופר הגדול היה סועד במיטבח הפועלים במושבה ושר עם הפועלים: "הבו לנו משקה, מיט א-ביסל קצ'קע..." ומתגורר בהוטל הפועלים הדל והזול, מלון רבינוביץ, ברחוב פינסקר, וכורע גם הוא עם הפועלים במחראת הצריף שבחצר, שנותרה עד היום נטושה, רק היא מכל בתיו הראשונים של הרחוב שנתפרסם בריב ההיסטורי על מקור שמו – אם לזכר המנהיג הציוני הידוע או מפני שגרו בו רבים מיוצאי העיר פינסק וסביבותיה.

ספריו של דודי אלכס, והארכיון שלו, נתרמו לאחר מותו למוזיאון "יד לראשונים", שם כירסמו אותם עכברושי המושבה באין-מפריע. כאשר עלה הצורך לפנות את החדר עבור מיפקדת הרובע של "המישמר האזרחי", נזרקו השיירים למיזבלה העירונית, על אדמת הביצה, על שרידי הפרדסים, סמוך לירקון שחרב והפך לתעלת בוצה רעילה.

כך נעלם מהעולם ומהספרות העברית העותק האחרון של "הבלנית שנכוותה". כל מה שאני זוכר מתוכנו בא מסיפוריו של דודי, שמעודו לא הסכים להשאיל לי אותו לקריאה-ממש, ומן הציטוטים ברשימתו של חנני.

לימים הספיקו הציטוטים הללו לחוקרת ספרות צעירה, שבינתיים נישאה וילדה בן לבת-זוגה, להוכיח בדוקטוראט שכתבה קיום יחסים לסביים בין הבלניות לאיכרות בתקופת העלייה הראשונה, ולקבוע שהבלניות היו חשובות ממרבית הסופרים שפעלו באותה תקופה, למעט הסופרת פוחצ'בסקי מהמושבה החדשה, שכחתי את שמה, שנוסדה אחרי המושבה שלנו.

לאחר ששלחה אליי החוקרת את מחקרה, וביקשה שאחווה דעתי עליו כמומחה להיסטוריה של המושבות הראשונות, "האחרון שנותר בחיים מאותה תקופה," כך כתבה לי – עניתי כי למיטב זכרוני החבטות של הבלניות ביטאו יחסים סאדו-מזוכיסטיים במובן הפוסט-פמיניסטי.

רציתי להרשים אותה, אולי תבוא אליי לקבל ממני מקורות ובאותה הזדמנות גם תיאות למצוץ לי.

על כך טרם קיבלתי ממנה תשובה.

יוכבד גולדשטיק תלתה את עצמה בבית-המרחץ באחד מלילות שישי.

איש לא חיפש אחריה כי חשבו שהיא ישנה ברפת. רק ביום ראשון בבוקר, בבואו לעבודה, מצא אותה הפועל הערבי שבשעתו בעל אותה.

המשך יבוא

[הרומאן הנידח "המושבה שלי" מתפרסם כאן מחדש בהמשכים בעקבות גריסתו הקרובה של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת אסטרולוג, ויהיה בקרוב פריט נדיר אצל אספני הספרים]

רוצו לראות את תערוכת ראובן רובין

 "מקום חלום" במוזיאון תל אביב לאמנות (האוצרת: כרמלה רובין, שראוייה לפרס ישראל על מפעל חייה למען הציור הארצישראלי) – וקחו את המשפחה והחברים מכל הארץ וגם תיירים!!!

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,250 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה

חינם למשלוח בקובצי וורד

סופר נידח מר א. בן עזר יְמֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר" מראשיתן, כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, חינם, וכן:

* "50 שירי מתבגרים" (בקובץ וורד אחד הנוסח השלם והמנוקד של הספר שהופיע בשנת 1987 ואזל, אך ללא האיורים של דני קרמן). חינם.

* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד). חינם.

* "והארץ תרעד" (פרקים ראשונים מרומאן היסטורי ארצישראלי שכתיבתו טרם הסתיימה והוא כולל גם את מחזור הסיפורים "אפרת" המתרחש בצפת בשנים 1834 ו-1837. פורסם בהמשכים ב"חדשות בן עזר"). חינם.

* "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005). חינם.

* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי). חינם.

* "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי ההולך ונכתב). חינם.

* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968). חינם.

* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות). חינם.

* "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990). חינם.

* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו). חינם.

* "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא של החוברת). חינם.

* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"). חינם.

* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר). חינם.

* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה). חינם.

* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000. חינם.

* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית). חינם.

* "הילדה מן הים" (ספר מצוייר לילדים, הקיבוץ המאוחד, 1966, 2005. באי-מייל יישלח רק הטקסט כשהוא בלתי-מנוקד, וללא ציוריה היפים של גיל-לי אלון קוריאל). חינם.

* חיימקה שפינוזה: "ספר השירים של לוטש מילים". חינם.

* שמאי גולן, "פרקי ביוגראפיה" (ונספח ביו-ביבליוגראפי מפורט מתוך כתב-העת "אפיריון"). חינם.

* אברהם יצחק איזנברג, "המתנכרה", חיבור מקורי, פלונסק תרע"ב, 1912. (הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. כתב-היד של סיפורו הגנוז נמצא בידי בתו אורה איזנברג-שטרנאו]. חינם.

* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור). חינם.

* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר. חינם.

* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם. חינם.

* תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד. חינם.

הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן

benezer@netvision.net.il

בתשלום: ספרים, תקליטורים

 תקליטור 150 הגיליונות הראשונים (2005-2006) של "חדשות בן עזר", כל חמישים גיליונות בקובץ נפרד, 20 ₪

תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪

תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪

מפגשים עם אהוד בן עזר

* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה

* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב, עם שקפים

* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן

* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו

וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל

ספרים

ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים, וגם יותר מאחד,

חינם או בתשלום, כולל דמי המשלוח בדואר,

וחלקם בפנייה ישירה להוצאת הספרים או בחנויות

* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.

* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.

* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.

* "שלוש אהבות" (רומאן על אהבה לסבתא, בת ונכדה). יישלח חינם לכל דורש.

* "חנות הבשר שלי" (רומאן ניקנוקים ממש מזעזע). יישלח חינם לכל דורש.

* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים, מכות ותקיעות במושבה הראשונה). 20 ₪.

* "ברנר והערבים" (עיון לא-שגרתי ביצירתו, בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר). 20 ₪.

* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות). 20 ₪.

* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, בעיקר של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.

* "אפרודיטה 25". 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.

* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (509 עמ', כולל שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה). 40 ₪.

* "הילדה מן הים", הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ההדפסה החדשה של הספר עם ציוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל. אפשר לקנות ולהזמין את הספר בכל חנויות הספרים או בהוצאה, טל. 03-5785810, במחיר מומלץ של 49 ₪.

* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). אפשר להזמינו בחנויות או לקנותו אצל המו"ל אסטרולוג, טל.03-9190957. פקס 03-9190958.

* "אלבום נחום גוטמן" בעריכת אהוד בן עזר. ספר מתנה ותיק הנמכר במאות עותקים מדי שנה בהוצאת מודן במחיר 140 ₪ לערך. ניתן להשיגו או להזמינו בכל חנויות הספרים המובחרות בארץ.

פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.

עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

       משרד החינוך             קרן ספריות לילדי ישראל               המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין

     המינהל הפדגוגי         מיסודה של רחל ינאית בן-צבי              המרכז לספרות ילדים

   אגף א'-מוסדות חינוך

   ספריות בתי-הספר

הזמנה

לכנס החצי שנתי לספרות ילדים ונוער

                       שיוקדש לנושא: ספרים לבנים, ספרים לבנות?                                    

סדר היום:

חלק א':

9:30  - פתיחה

9:45  -  גלילה רון-פדר-עמית - המכנה המשותף.

10:15 – ד"ר חנה לבנת -  בנים ובנות כדמויות קוראות.

10:45 – תלמה אדמון – בחזרה למכתבים: בעקבות הספר "מכתבים לעמוס".

11:15 - אתנחתא מוסיקלית

11:30 - הפסקה וכיבוד קל

חלק ב':

12:00  - יעל סלע-שפירו -  מדע בדיוני  - "מיועד  לגברים ונשים כאחד"?

12:30  - שמעון אדף – פנטזיה עברית: יש מנין.

13:00 -  עמי גדליה -  ספרים לבנים, ספרים לבנות!

              הכנס יתקיים ביום ראשון, כ"ו בכסלו תשס"ז, 17.12.06  

                 במכללת דוד ילין, רח' המעגל 7, בית הכרם, ירושלים,

                                 באולם התרבות ע"ש מאירהוף.

                           אוטובוסים מתחנה מרכזית 6, 18,  20,  21,  23,  27 

                               חנייה בתשלום ברחוב בית הכרם ובשדרות הרצל.

      נא אשרו השתתפותכם עד לתאריך 10.12.06בטלפון 02-6558179 (רננה גרין-שוקרון

                    או על גבי הספח המצורף, או בדואר אלקטרוני syeladim@macam.ac.il    

אל: המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין                                                

      ת.ד. 3578 בית הכרם,

      ירושלים 91035                         

אנו מעוניינים להשתתף בכנס שיתקיים בחנוכה, 17.12.06

שם  ___________________________

ביה"ס/ ספריה ע"ש________________ מס' משתתפים_______

כתובת______________________________   ___  דוא"ל ______________