חדשות בן עזר

הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 195

תל אביב, יום שני, ו' בכסלו תשס"ז, 27 בנובמבר 2006

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

עוד בגיליון: משה דור: עֵצָה לְחַבְרַת כְּנֶסֶת / ההולכים בחושך לא ראו אור גדול / המזוזה האחרונה / מה טובו אוהליך / הגשמת חלום

אגנה וגנר: האף תספה צדיק עם רשע?

ברבור שחט מוסלמי בלונדון, שיר מאת חיימקה שפינוזה

חגית הלפרין: צדק משה דור – זה היה שלונסקי

אליהו הכהן: על שלונסקי, אלתרמן, איילי וברנר

יוסי גמזו: את איבון אני מבקש (שיר)

אורי הייטנר: מלכודת פתאים

מָקְלוּבֶּה טעימה להפליא וזולה בְּבּוֹחָא, מסעדה בלב שוק הכרמל בתל אביב

יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק ז. על סוסים ורופאים

אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק שלישי, סבא מטביל את סבתא בירקון כי אין עדיין מִקווה במושבה

אלישע פורת: לזכרו של רוברט רוזנברג

השבוע הלך לעולמו רוברט רוזנברג, עיתונאי, לוחם על השלום וחלוץ אינטרנט. עיתון "הארץ" הקדיש לו מספדים בעברית ובאנגלית. הוא היה רק בן 54 במותו, המחלה הקשה הכריעתו.

רוברט נולד בבוסטון ולמד באוניברסיטאות של טאפט, תל אביב ובהרווארד. בשנת 1973, מיד לאחר המלחמה, כמדומני, עלה לארץ כחלוץ ממש. ראשית ימיו בארץ עשה בקיבוץ בית אלפא. הוא עבד שנים בעיתונות האנגלית בארץ: ב"ג'רוזלם פוסט", בעיתונים גדולים בארה"ב, ובעשר השנים האחרונות היה עורך בכיר של המהדורה האנגלית של "הארץ".

אני הכרתיו לראשונה בסוף שנת 1998, כשהתחלתי את צעדיי הראשונים והמהוססים בפרסום באנגלית ברשת האינטרנט. רוברט היה חלוץ אמיתי באינטרנט: הוא הקים את האתר "אריגה", ובעצם הקדים את כל הבלוגים ואת כל כתבי העת הספרותיים ברשת. שלחתי לו כמה משיריי, והוא לא קיבלם בתחילה. הוא לא הבין למה אני מתעקש לפרסם אצלו, ועוד באנגלית! אבל אני התעקשתי, וכעבור איזה זמן הוא הפך את יחסו, פרסם את שיריי ואת סיפוריי הקצרים, ועודד אותי להמשיך. הוא טען לימים שהסירבול הלשוני שלי, ההתנהלות הכבדה של הקיבוצניק, כפי שכינה זאת, היטעו אותו והרחיקו אותו מהכתוב. עד שפעם אחת, באיזו הפסקה מהעבודה, בעת שקרא את הדברים שוב, הבין שפיקשש.

אני חייב לו המון, לאיש היקר והצנוע הזה. הוא שפתח לי את הפתח – שלימים התרחב עד מאוד – לעולם כתבי העת הספרותיים בלשון האנגלית. שיריי שנדפסו ב"אריגה" שלו, שימשו לי כעין כרטיס ביקור בבואי להציע את דבריי לעורכים. וכך זכיתי לפרסם מיצירותיי ב"בוסטון רוויו", ב"גואיש כרוניקל", ב"מידסטרים" ובעוד מיספר רב של במות.

הוא לא נטה להאריך בשיחות טלפון, וכך יצא שמעולם לא התראינו, ואני מאוד מצר על כך.

בשנת 2004 פרסמתי במוסף "הארץ" שיר מוזר, בשם "חד גדיא 2004", שיר שפרקתי בו את מועקות הלחימה המתמשכת, ואת אכזבות האינתיפאדה. הוא חרג ממנהגו המרוחק, ותירגם את השיר בעצמו. כמובן שעשה זאת בשל "ההתאמה", כביכול, של השיר להשקפתו.

הרשו לי להביא כאן, לזכרו של רוברט, את השיר, מקור ותרגום. זו לא ספרות גדולה אולי, אבל זו בדיוק רוחו של רוברט רוזנברג, שהאמין בשלום, בהכרחיות של השלום, וכאב עד מאוד את כאבי החברה הישראלית.

אלישע פורת

חד-גדיא אלפיים וארבע

אָמְרוּ לִי: תָעִיף אוֹתָם עִם

הָאֶפֶס-עֶשְׂרִים-וּשְׁנַיִים.

הֵעַפְתִי. לֹא זָזוּ.

וְאָז אָמְרוּ: סַלֵק אוֹתָם

עִם הַשֶׁבַע-עֶשְׂרִים-וַחֲמִישָׁה.

סִילָקְתִי. לֹא זָזוּ.

וְהֵם חָזְרוּ: חַסֵל אוֹתָם

עִם הָאֶפֶס-חַמֵשׁ.

חִיסָלְתִי. לֹא זָזוּ.

וְשׁוּב פַּקדוּ: רַסֵק אוֹתָם

עִם הַשְׁמוֹנִים-וְאֶחָד.

רִיסָקְתִי. לֹא זָזוּ.

וְהֵם אָמְרוּ: טְחַן אוֹתָם

עִם הַדִי-נַיְין.

טַחֲנְתִי. לֹא זָזוּ.

וְאָז הוֹרוּ לִי: תָבִיא

אֶת הַמְפַרְפֵּר הַזֶה שֶׁלְךָ,

עִם שְׁנֵי-הַחֲדָרִים.

הֵבֵאתִי. כֵּן, הֵבֵאתִי.

Elisha Porat

Had Gadya 2004

They told me: get rid of them

with your 0.22

I did. They didn't move.

So they said: Make them move

with the 7.25

I did. They didn't move.

They came back: Wipe them out

with the ought five

I wiped. They didn't move.

So the order came down again: Smash them

with the 81 mm.

I smashed. They didn't move.

And they said. Chew them up

with the D-9.

I chewed. They didn't move.

And then they ordered: Bring

that beating thing

with the two chambers.

I brought it. Yes, I did.

Translated from the Hebrew by Robert Rosenberg

רוברט רוזנברג היה גם סופר בזכות עצמו, באנגלית כמובן, ופרסם כמה סיפורי בלשים טובים. או רומנים בלשיים, כפי שכינה אותם. וכן כתב, יחד עם מוקי בצר מנהלל, את ספרו The Secret Soldier, שלא ראיתיו בעברית.

יהי זכרו ברוך.

* * *

משה דור

עֵצָה לְחַבְרַת כְּנֶסֶת שֶׁהִצְהִירָה עַל עֶקְרוֹנוֹתֶיהָ

בְּטֶרֶם נִבְחֲרָה וּמִּתְקַשָּׁה לְקַיְּמָם

כִּי תִּשְׁאֲלִי: הֲשׁוֹמֶרֶת אָחִי אָנֹכִי?

כֵּן, אַתְּ שׁוֹמֶרֶת,

עַל חַיָּיו, שְׁלוֹמוֹ, בִּטְחוֹנוֹ, כְּבוֹדוֹ, יְלָדָיו

לְבַל יִרְעֲבוּ לְלֶחֶם, אַךְ אַתְּ גַּם נוֹצֶרֶת

אֶת תִּקְוָתוֹ, חֲלוֹמוֹתָיו, אֱנוֹשִׁיּוּתוֹ, עֲתִידוֹ;

יוֹמָם וָלַיְלָה, לְלֹא הֶרֶף,

אַתְּ נִצֶּבֶת עַל מִשְׁמַרְתֵּךְ בִּבְדִידוּת לֹא-זוֹהֶרֶת

וּבְנַסּוֹת מְרֵעִים לְהַדִּיחֵךְ אֵינֵךְ מִתְמַכֶּרֶת

וְלַחֲנֵפִים וּרְשָׁעִים אֵינֵךְ חוֹבֶרֶת:

אֶת אָחִיךְ אַתְּ שׁוֹמֶרֶת.

ההולכים בחושך לא ראו אור גדול

אני חייב התנצלות לסופר הנידח, לסופר העל-זמני ולמארחי עורך המכתב העיתי. נטעיתי, בגלל מיעוט הבנתי וקצר השגתי, להאמין שהשלושה שינו מהלך ועיניהם נפקחו לראות את טבעו האמיתי של ראש ממשלת ישראל, הלא הוא, בעוונותינו כי רבו, אהוד אולמרט. הם העמידוני על טעותי ואני מצהיר כאן שעשיתי להם עוול אף כי בתום לב. אנא, מכובדיי בני העלייה, סילחו לי.

ההולכים בחושך לא ראו אור גדול. גם לא אור קטן. גם לא זהרורית של אור, אף לא נצנוץ של גחלילית. גונב-הדעת המנווט כביכול את ספינתנו עודנו, מנקודת ראותם, מנהיג דגול ונישא ומרומם, אין בלתו. צדיקים באמונתם יחיו. והרי השלושה, כשם שאמר מארקוס אנטוניוס של שייקספיר על רוצחי יוליוס קיסר, אנשים הגונים המה.

וכך יוסיפו נידחנו, על-זמננו ומארחנו לקטר להוד מעלת ראש הממשלה ולראש המטה הכללי של צה"ל ולעפר בעפר ולסקל באבנים ולארר ולקלל רק את שר הביטחון לבדו. לא שאני חרד לכבודו של מר פרץ – איזה כבוד, אחרי ככלות הכל, נותר לו? – אבל חוששני ששלושת גיבורי ישראל בחרו לעצמם עבודה קלה. הן מר אולמרט והן רב-אלוף חלוץ צריכים וחייבים להיכלל במניין הנסקלים והמעופרים. להשאיר את מר פרץ יחיד בבדידותו האפלה? לא, רבותיי, ג'נטלמנים אינם נוהגים כך.

את עמדתי כלפי האולמרטים והחלוצים כבר ביטאתי חזור ובטא. אינני רוצה לחזור ולדוש בכך. אבל מן הראוי שה"ה נידח, שפירא ובן-עזר יפרשו לקרן זווית כלשהי – למשל, בסימטה אלמונית של פתח תקווה – ושם, תחת איזה עץ רענן המשמר את נעוריו למן יסוד המושבה הראשונה, יפשפשו במעשיהם. ואם הפשפוש הנחוץ הזה ידחוק בהם להטיל את מימיהם, מובטחני שמכניסי האורחים המפורסמים של מלאבס יאפשרו להם להשתמש בשירותיהם הטובים.

המזוזה האחרונה

החלטת בית המשפט העליון בעניין רישום נישואיהם של בני – או בנות – אותו מין (ברוב מכריע ומוחץ, שרק צדיק אחד בסדום החטאה הזאת הסתייג ממנה) הביא את אחד משרי ש"ס לידי יבבה שוברת-לב: "המזוזה האחרונה נעקרה," קונן שלום-האמונים הלז על חורבן הבית היהודי. גם אני הכופר, שמגוריו מעולם לא הִתנאו במזוזה, ואף לא בבדל מזוזה, לא יכולתי שלא למחות דמעה מעיני. אל הקינה הזאת הצטרף גם מנהיג המפד"ל, מה שהֵקר דמעות נוספות מעיניי. אבל לאחר שמחיתי את עפעפיי – סוף כל סוף, גם ירמיהו הנביא הפציר ברחל אימנו, "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה" – נתתי את דעתי שאין רע בלי טוב.

אכן, אם גם המזוזה האחרונה נעקרה, פירוש הדבר שנפתחו לרווחה שערי פרנסה בפני כותבי מזוזות ושאר כלי קודש המתכלכלים מסיפוק צורכי הדת של המוני בית ישראל, וכיוון שהשעה שעת חירום והזמן דוחק להגן על בתיהם של אחב"י מפני המזיקין, יוכלו המזוזאים לגבות מנזקקיהם מחירים כפולים ומשולשים ומרובעים, ואלה ישלמו להם את הנדרש בלב שוקק ובנפש חפצה, והוא שנאמר במסכת ברכות, "לכו והתפרנסו זה מזה."

מה טובו אוהליך

לא פעם, ועל אחת כמה וכמה כשאני רחוק בתוקף המסיבות מארץ קודשנו, ואני עוקב אחר המתרחש בה על גבי צג האינטרנט, מתעורר בי הרצון ללכת בעקבות בלעם בן בעור (כן, אותו בלעם שאתונו לימדה אותו פרק בהילכות נימוס) ולשאת קולי ברינה בנוסח "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל". כך אירע לי, למשל, כשקראתי על הסקר של הרשות לקידום האישה שנעשה באחרונה ויש בו מימצאים מאלפים, המחזקים את טענתי משכבר הימים שאנחנו נמנים עם המתקדמים והנאורים שבהם, וכל הסבור אחרת איננו אלא משמיץ ומלעיז וראוי שפטריוטים מסוגם של נלבביי הנידח, העל-זמני ובן-עזר ידונו אותו בפולסי דנורא.

הנה, למשל, 43 אחוזים מהגברים הנשאלים בסקר סבורים, כי זכותם לאסור על בנות זוגם לצאת בלבוש שאינו מוצא חן בעיניהם. 60 אחוז מחזיקים בדעה שגבר המשפיל את אשתו אינו נוהג בה באלימות. רק חמישים אחוז מתייחסים לאיומים כלאלימות.

אם זו איננה קידמה, אינני יודע קידמה מהי.

הרשו נא לי להזכיר לכם, כי בעולמנו קיימת יחסיות לא רק בנושא הזמן, אלא בהיבטים שונים של חיי אדם. אין לי ספק שאילו היה מישאל כזה נערך במדינה אפריקנית זו או אחרת, היו האחוזים גבוהים לבלי השוואה. ואם יגיעו הסקרנים למזרח הרחוק ויתהו, למשל, על דעותיהם של אזרחי באנגלאדש באותן קושיות עצמן, היו מן הסתם נאלצים ללפות את מיסעד הכיסא הסמוך אליהם כדי לא להתעלף מחמת הבלהה. המזרח הרחוק? ומה על המזרח הקרוב?

החיפזון, אומרים בני דודנו, הוא מן השטן והמתינות היא מן הרחמן. חלילה לנו מלהסיק מסקנות לא שקולות, שלא יוסיפו לנו כבוד.

מחצית מגברינו (אגב, המישאל התקיים רק בקרב יהודים) גורסים שאין איומים בחינת אלימות? ומה אם שלושה רבעים היו חושבים כך?

העיקר לא להיבהל. עוד יהיו מישאלים שתוצאותיהם גרועות הרבה יותר.

הגשמת חלום

באתר האינטרנט של עיתון מכובד, מכובד מאוד, נתקל מבטי במודעה המצטטת עלמה ישראלית נחמדה בשם נטלי רוזן, שהאושר מקלח ממנה כמי גשם ממרזב.

וכל כך למה?

מפני שהעלמה דנן משתפת אותנו בשמחתה לאמור: "הגשמתי חלום, נרשמתי להגרלת גרין קארד אמריקני (וכמובן גם זכתה בהגרלה הזאת ב"קארד" הנכסף. – מ"ד); אני חיה, לומדת ועובדת בניו יורק."

מזל טוב, נטלי יקרה. חלומך הוגשם, הגעת למחוז חפצך, וליבי אומר לי שלא תמהרי לנטוש אותו, עכשיו שיש ברשותך הכרטיס המיוחל שבכוחו תוכלי לשהות כאוות נפשך בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אם היו לצעירי מולדתנו אי פעם חלומות שונים, מי זוכר אותם ולמי זה איכפת.

ומה דעתכם אתם על כך, שלושת המוסקטרים הנערצים שלי?

ועל כך ששכר המורים הוא הנמוך ביותר במיגזר הציבורי כבר שמעתם? ואם שכרם של המורים במיגזר הציבורי הוא הנמוך ביותר, מי ישלח ידו בעבודת ההוראה? טובי העם, מוכשריו, נלהביו ומאמיניו?

עד שתרוצו אל אבי-האומה אהוד אולמרט לבקש ממנו הבהרות – וגם על שרתנו יולי אל נא תפסחו – האם שרוי לנו להסתכן בהשערה שלא העילית תסתפח אל קהל יראי השם המרביצים תורה בישראל, אלא פחותים ממנה, שקשה להניח שיטפחו בלב תלמידיהם מאוויים אחרים מאלה שכיסופי הגרין קארד האמריקני מזינים אותם?

מעניין מה יהיו תוצאותיו של מישאל שדמותה של נטלי החמודה תהיה בו אבן הפינה.

* * *

שלושתנו, המוסקטרים, ההולכִי בחושך וטרם ראו אור גדול – הנידח, העל-זמני ובן עזר, מודים כי באשמתנו הכול קרה (האש), קורה (הפסקת האש), וגם יקרה (אי הפסקת האש) – ואנחנו מלקקים זה לזה את התחת על חשבון העם הישראלי הסובל. אבל כאשר תחזור בשלום השבוע ארצה מהירח, אולי תתפכח קצת.

* * *

אגנה וגנר: האף תספה צדיק עם רשע?

מר בן עזר,

הלא אתה נחשב בעיני עצמך לאדם חכם ולכן רציתי לשאול אותך, וסליחה שאני גוזלת מזמנך היקר שאני יודעת שאתה לא אוהב שאני מטרידה אותך. (והלא אין לך פנאי אפילו להתעניין בילדתנו המשותפת שעברה לאחרונה הפלה מפוֹעל בניין רומני ערל מאוד).

שאלתי היא: אם וכאשר פצצת הגרעין האיראנית תיפול על ישראל, האם ייספו בה צדיקים עם רשעים או שייספו רק זונים וזונות, אוכלי בשר טריפות ונבלות, חברי ממשלת ישראל החלולים והמושחתים, שוכבי משכב בהמה, בועלי נידות, סדומיים, מוצצים ונמצצים, פדופילים, אנסים, מעלימי מס הכנסה ומע"מ, בעלי כלבים שמחרבנים במדרכות, בעלי מכולת שמכרו ב"שוק השחור" בימי הצנע, נשיאים בועלי בעילה אסורה בהסכמה, מחדירי לשון בנשיקה שלא בהסכמה, חסידי תורת האבולוציה של דארווין, יהודים רפורמיים, יהודים קונסרווטיביים, "יהודים" שעלו מרוסיה עם עורלה מוגדלת, וכל כיוצא באלו והדומים להם?

בכבוד רב,

אֲגָנָה וַגְנֵר זקופת הדָדִים (זוכר? הם זוכריךָ!.. אוֹה...)

תשובת מר בן עזר: כן, כולם ייספו, הצדיק עם הרשע וגם מי שאינו יהודי על פי ההלכה אלא יהודי רק על פי היטלר, כך היה גם בשואה, שאפילו תשובה ותפילה וצדקה לא העבירו את רוע הגזירה.

"חדשות בן עזר" נושא חן בעיניי מאוד

לסופר אהוד בן עזר שלומות!

ראשית לכל, אגלה לך בסודי סודות כי הטור השבועי שלך "חדשות בן עזר" נושא חן בעיניי מאוד.

לוּ צפית בי, מעיין ומגולל את מגילת הטור על מסך המחשב, היית רואה אותי מניע בראשי בהסכמה (נאומי גרוסמן בכיכר) או צוחק (פשעי המלחמה של מפעילי הדווידקה), ולבטח היית רווה נחת. לדעתי, מי שקורא את הכותרות של עיתוני היום, מהבוקר ועד הערב, ימצא שלל נושאים לקונן עליהם או לחלופין להקניט את מחבריהם, בתגובות. אני עושה זאת באתרים אחרים. זה ללא ספק מוסיף אדרנלין לדמו של הקורא ובודאי של הכותב – חלק מעניין מהנאות החיים.

שנית, אשמח לקבל את הקובץ של "לשוט בקליפת אבטיח"' ספר ילדות שאהבתי.

בהערכה רבה,

אריה דרוקמן

ברבור שחט מוסלמי בלונדון

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים מהעיתונים

משטרת לונדון עצרה ברבור של המלכה ששחט מוסלמי בגן

משטרת לונדון עצרה מוסלמי של המלכה ששחט ברבור בגן

משטרת לונדון עצרה מוסלמי ששחט ברבור של המלכה בגן

משטרת לונדון עצרה ברבור ששחט מוסלמי של המלכה בגן

מוסלמי ששחט ברבור של המלכה משטרת לונדון עצרה בגן

ברבור של המלכה ששחט מוסלמי עצרה משטרת לונדון בגן

מוסלמי שעצרה משטרת לונדון שחט ברבור של המלכה בגן

מוסלמי שמשטרת לונדון עצרה ברבור של המלכה שחט בגן

ברבור שחט מוסלמי שמשטרת לונדון של המלכה עצרה בגן

מוסלמי שחט ברבור שחט מוסלמי שחט ברבור שחט מוסלמי שחט ברבור בגן

וכן הלאה וכן הלאה להוסיף על זה נוּכָלה

חגית הלפרין: צדק משה דור – זה היה שלונסקי

שלום אהוד,

צדק משה דור [גיליון 194]. פסוק הפרסומת "אפשר בנקל לרמות בני אדם..." וכו', שנתפרסם בהיכנסו ל"שיר הפטנטים", הוא של אברהם שלונסקי. הפסוק הוא חלק מפרסומת לשמן "מגד" שנדפסה בכתב העת שערך שלונסקי "טורים", גיל' ל"ב-ל"ג, י"ד בניסן תרצ"ד, 30.3.1934

הפרסומת פותחת בשורות:

אפשר בנקל לרמות בני אדם

אפשר לאחז העיניים,

אבל לעולם לא תוכל, לעולם

לרמות גם את בני המעיים.

שיר הפרסומת השלם נדפס בספרון שערך אורי סלע "הגל הקל של השירה העברית", ספריית "פרוזה", תשמ"ה.

ככל הנראה יצר שלונסקי קשר עם בית החרושת "שמן" בחיפה בעזרת אביו שעבד שם, וכתב כמה פרסומות ל"שמן". הכסף ששולם עזר לממן את כתב העת "טורים".

בברכה,

חגית הלפרין

אליהו הכהן: על שלונסקי, אלתרמן, איילי וברנר

אהוד ידידי,

ראשית – אני מבקש להצטרף לוויכוח שלך עם משה דור בעניין זהות מחבר האימרה: "אפשר לרמות את בני האדם אך לא את בני המעיים" שהשתגרה גם בפולקלור הארץ-ישראלי וגם בזמר ("שיר הפטנטים" ששר אורי זוהר). הטקסט הזה הוא נוסח מקוצר של בית אחד מתוך שיר פרסומת לשמן "מגד" שראה אור בכתב העת הספרותי "טורים" בשנת 1934 שערך שלונסקי:

אפשר בנקל לרמות בני אדם

אפשר לאחז העיניים

אבל לעולם לא תוכל, לעולם

לרמות גם את בני המעיים.

חרוזי פרסומת אלה מיוחסים לאברהם שלונסקי, אך עדיין אין זה אומר שאתה טועה לחלוטין, כשייחסת אותו לאלתרמן. בכתב העת "טורים" התפרסמו שירי פרסומת רבים למוצרי חברת "שמן", ובכתיבתם השתתפו נתן אלתרמן, לאה גולדברג ואברהם שלונסקי, שסייעו בכך לקיומו הכלכלי של העיתון. הניסיון לאתר את טביעת האצבעות של כל אחד מהם בכל אחד מהשירים הללו אינו פשוט – אפילו כאשר השיר מצוי בכתב יד של אחד מהם. למשל – שיר שחיבר אלתרמן בספר האורחים של קפה רצקי שיצא לאחרונה, מופיע בכתב-ידו של שלונסקי. הפרסומות האלה נכתבו ברובם בעבודת צוות. האחד כתב טיוטה, השני תיקן, השלישי הציע נוסח בעל-פה והאחר רשם. השירים אינם חתומים על ידי איש מהם. אחד משירי ההלל ל"שמן" כתבה לאה גולדברג ותיקן אברהם שלונסקי והוא פותח במילים:

כל נפש עורגת, חומדה, מתמוגגת:

רק שמן של "שמן", השמן של "מגד".

שיר פרסומת אחר "הורה של "שמן" נכתב בעקבות שירו הידוע של נתן אלתרמן:

איזה פלא, איזה פלא

אם ישנם שמנים כאלה.

סביר להניח שאת השיר הזה כתב אלתרמן, גם מפני שזה היה במקור שיר שלו, וגם מפני שאחד הבתים בשיר הוא:

אין זה פלא, אין זה פלא

אם עכשיו אחרי כל אלה

כבר דורשים גם שם, גם פה

את אבקת שמפו.

רק אלתרמן יכול היה לדעת שאת שיר ההורה המפורסם שכתב, שהוא עצמו התאימו ללחן של ניגון חסידי "השיבנו", הוא פתח במקור במילים: "אין זה פלא", וכבר בראשית צעדיו נשרה ממנו הנון הסופית מכיוון שבהמולת השירה והריקוד היא לא נהגתה, ואם נהגתה – נבלעה ולא נשמעה, וכך נותרנו עם הנוסח "איזה פלא" שהשתגר ונעשה מותג שראשיתו בשיר עם.

היו שירי הלל נוספים למוצרי חברת "שמן", שלא הופיעה חתימה תחתם. אפשר שהם של שלונסקי, אך אין זו טעות לומר שגם ידו של אלתרמן הייתה בהם. לא בדקתי אם אכן ציטט אלתרמן, כדבריך, את האימרה נשואת הוויכוח במחזה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", אך אם אכן היא מופיעה שם, מן הסתם הייתה לו יד גם בשיר הפרסומת הזה.

גם את השיר "תל אביב", שפירסמתי לראשונה בספרי "בכל זאת יש בה משהו" (עמ' 108-109), כתבו אלתרמן ושלונסקי בעבודת צוות באמצע שנות השלושים, בתקופה שבה שיתפו שניהם פעולה ב"טורים". זהו שיר רב בתים שכל אחד מהם חרז בו קטע, לא ברצף – אלא למקוטעין, ואפשר להתווכח עד אור הבוקר מה כתב אלתרמן ומה שלונסקי. בשיחות עם מלחין השיר, משה וילנסקי, ניסיתי לברר מי כתב מה. בקטעים אחדים זכר וילנסקי – באחרים לא היה יכול להיזכר.

שנית – במכתבה של מרים אהרוני מיפעת, בגיליון 194, היא מציינת כי המילים: "אשרי מי שהתהלך כאן ואדמת העמק מתחת לרגליו. אשרי ההולך מכאן והעמק למראשותיו," נאמרו על ידי המחנך מאיר איילי בהספידו את שר החקלאות לשעבר חיים גבתי.

ראוי להוסיף בהקשר זה כי המילים הללו הן פרפראזה לדברי ההספד שנשא ברנר על יוסף טרומפלדור בכתב העת "האדמה" באדר תר"ף (1920) ימים אחדים אחרי הירצחו: "טוב למות בעד ארצנו – אשרי מי שמת בהכרה זו ותל חי למראשותיו."

בהקשר זה ראוי להוסיף עוד משפט נבואי שכתב ברנר זמן קצר אחרי-כן בעקבות מעשי רצח נוספים שאירעו בארץ כימי דור לפני ה"נכבה":

"להתחבא? - לא. אל הרחוב נצא להגן על נפשנו עד כמה שאפשר. את כולנו לא ישמידו. מחר אולי תידקר היד היהודית הכותבת את המילים הללו... והיא היד הזאת לא תוכל לעשות דבר כי לא תדע להחזיק חרב."

בברכה,

אליהו הכהן

אהוד בן עזר: בידי מצוייה חוברת סטנסיל בעלת כריכה דקה ירוקה-בהירה ובה הטקסט המקורי של "שלמה המלך – ושלמי הסנדלר" שקניתיה בעשרים לירות בשנת 1964, כאשר ההצגה הנפלאה הזו הועלתה לראשונה, ובחוברת גם הערות בכתב-יד, שכנראה שורטטו בחרט על גבי השעוונית שממנה הודפסו הדפים, המצהיבים כיום.

הפירוט, אחרי הכותרת, הוא כדלקמן: מאת סמי גרונימן. עברית נתן אלתרמן. בימוי שמואל בונים. תפאורה ותלבושות אריה נבון. מוסיקה אלכסנדר ארגוב. כוריאוגרפיה אנה סוקולוב. תזמור נועם שריף ואריה לבנון. הנהלה מוסיקלית אריה לבנון.

שבתי וקראתי עתה את המחזה (זה כחודשיים אני שומע הלוך וחזור את התקליטור החדש של ההצגה המקורית, בקולותיהם הנפלאים של יונה עטרי, אילי גורליצקי, רחל עטאס, אברהם חלפי ורבים טובים אחרים – ולא מצאתי בטקסט את "אפשר לרמות את בני האדם / אבל לא את בני המעיים" – למרות שהמשפט הולם מאוד את תוכן המחזה, ומשום מה נחרט בזיכרוני כל השנים כחלק ממנו, והנה גם מתברר עתה שהוא אינו הנוסח המקורי המיוחס לשלונסקי אלא עיבוד מאוחר ומקוצר מתוכו ל"שיר הפטנטים".

ולנושא השני בדברי אליהו ידידי אוסיף כי על מצבתה של אסתר ראב, שמתה בספטמבר 1981, בפתח-תקווה, והיא כבת 87, חקוקות המילים שאותן ביקשה מתוך שירה "נשורת", שנכתב ופורסם בשנת 1961:

מתקו לי רגבי-עפרך

מולדת – כאשר מתקו לי

ענני-שמייך –

יוסי גמזו

את איבון אני מבקש

אֶת אִיבוֹן אֲנִי מְבַקֵּש, אֶת אִיבוֹן

בְּעוֹר-הַזַּיִת הַכָּהוּי, קְטַנָּה וּמְלֵאַת-עָווֹן

כִּתְאֵנֵי-הַדְּבַש, עִם שַחַר, בְּטַלְבִּיֶה.

לָנוּעַ כִּמְכֻשָּף, יָדִי בְּתוֹךְ קְטִיפַת יָדָהּ

בְּאַפְלוּלִית סִמְטוֹת הַקַּסְבָּה שֶל אַהֲבוֹתֶיהָ

הָאֲסוּרוֹת, הַמֻּצְלָפוֹת בִּמְקוֹם בְּרָקִים שֶל חֲרָטָה

בְּהַבְלָחוֹת קְצָרוֹת, גְּנוּבוֹת

שֶל מַצִּית "רוֹנְסוֹן".

יָפְיָהּ הַלוֹרֶנְס דַארֶלִ'י.

ז'וּסְטִין דֶ'זֶ'רוּזָלֶם.

קְלֵאוֹפַּטְרָה נוּגָה שֶתִּכְרֹךְְ עַל שָדָהּ

אֶת נְחַש הַהַכֹּל-אוֹ-מְאוּם-לֹא.

מְשַֹחֶקֶת עַל כָּל הַקֻּפָּה עִם הַקְּרוּפְּיֶה הַנּוֹכֵל, הַזְּמַן,

בִּלְהִיטוּת קָמִיקַאזִית

בִּצְרוֹר הַזִּ'יטוֹנִים

הַדַּק,

הָאוֹזֵל

שֶל חַיֶּיהָ.

וְהַבַּקְשִיש. הַשּוּמִילְהַאוָּה. אֶת אִיבוֹן

אֲנִי מְבַקֵּש בֵּין יִבְבוֹת עִנְבְּלֵי-הַנְּחֹשֶת

שֶעַל צַוְּארֵי גְּמָלֵּי-הָעֵץ, עֲבוֹדַת "בְּצַלְאֵל", הַמּוֹשְכִים מֵאָז

בְּאוֹתָהּ וִיטְרִינָה, בְּשַעַר-שְכֶם, קָרָוָאן-שֶל-עֶצֶב.

נְחִיל הָמוּם שֶל קוֹלוֹנֶלִים מַנְדָטוֹרִיִּים, שוֹבָל

מַקְצִיף שְמוּעוֹת מְבֻשָֹּמוֹת, בִּהְיוֹתָהּ מֻשֶּקֶת

לְהַפְלָגָה יוֹמִית, בִּקְרַיְזְלֶר 42, אֶל

טִפְטוּף הַוַּלְס הַפַיְפ'אוֹקְלוֹקִי

בְּ"קִינְג דֵיוִיד".

אֶת אִיבוֹן אֲנִי מְבַקֵּש, אֶת אִיבוֹן.

אֶת בֵּית-הַדִּין-לְעִרְעוּרִים בְּיַם הַמֶּלַח שֶל עֵינֶיהָ

שֶבּוֹ מֻפְרָכִים טִעוּנֵי הַמַּסְקַארָה אֶחָד לְאֶחָד מוּל עֵדוּת הָרְאִי.

אֶת בִּכְיוֹ שֶל חֲזֵה הַזָּהָב הַיְּהוּדִי

תַחַת צְלַב-הַכֶּסֶף.

מִקֵּץ שְלוֹשִים שָנָה, אוֹמְרִים, בַּוָּתִיקָן. תַּשְמִישֵי קְדוּשָה.

כְּבָר לֹא תַשְמִיש. קְדוּשָה וָדַאי שֶלֹּא. אַף פַּעַם.

וֶסֶת נִצְחִית, צְעִירָה לָעַד, שֶל עָבֵי-דָם מֵעַל סַן-פְּיֶטְרוֹ

הִיא עֶרֶב-סְתָיו, אַךְ לֹא אֶפְרוֹ הַקַּר

שֶל גִּיל-הַמַּעֲבָר.

מַה תְּאֵנִים בְּטַל, עִם שַחַר, בְּטַלְבִּיֶה? מַה שָּקְלוּ

לִידֵי נוֹשֶיהָ בַּמְּכִירוֹת הַפֻּמְבִּיּוֹת: מִכְנְסֵי הַ"בְּרִיצֶ'ס",

מַגְלֵב-הָעוֹר הַדַּק, שֶגֻּלָּתוֹ שֶל שֵן. הַבּוֹדוּאַר.

הַפְּלָנֶטַרְיוּם הַמְּכֻכָּב צַלְּחוֹת-קֶרָמִיקָה נוֹגְהוֹת

בִּכְחוֹל אָפְקֵי שְמֵי-טַפִּיטָיו-שֶל-הַטְּרַקְלִין. הִיא, שֶאָמְרָה לוֹ

שֶרַק הַיַּיִן מִשְתַּבֵּחַ עִם הַגִּיל, לֹא הַבָּשָֹר,

אֵיזוֹ רִמָּה עַכְשָיו אוֹכֶלֶת אֶת יָפְיָהּ לְתֵאָבוֹן?

אֶת אִיבוֹן אֲנִי מְבַקֵּש,

אֶת אִיבוֹן.

[נדפס ב"הליקון", גיליון 46]

שמואל שי על זמרֶת שוּק בצלאל,

ב"שי לשבת", "קול ישראל", שבת, 25.11.06

בגיליון 187 התפרסמה רשימתנו "הקונצרט האמיתי מתקיים חינם בשוק בצלאל" ובו התיאור של זמרת שוק בצלאל, אישה במיטב שנותיה, שחורת שיער ובעלת מיבטא רוסי, ששרה בקול אופראי שהיה יכול למלא את היכל התרבות, שרה בקול רם, צלול וברור, קטעי דקלום, אימפרוביזאציות משל עצמה וגם לחנים של שירים נאפוליטאניים, הכול למילים משלה, וזוכה במחיאות כפיים של הקהל מסביב. רוצו לשמוע! – ועל הסיפור חזר שמואל שי בתוכניתו "שי לשבת" וקרא את השיר. חבל רק שלא צירפנו תווים, שאז היה גם יכול לשיר אותו ברדיו:

איפה את היום גברת!

הסריגים שלי נגמרת!

בואי הנה מהר-מהר!

עוד מעט זה ייגמר!

בואי לפה היום גברת!

הסחורה שלי נגמרת!

בואי-בואי גברת!

בואי לפה מהר-מהר!

כל דבר בעשרים!

כל פריט זיל בזול!

ילדים כל ישראל!

בואי תראי מהר גברת!

הסחורה שלי נגמרת!

איפה את היום גברת!

חליפות לילדים!

כל פריט עשרים שקלים!

בואי לפה מהר-מהר!

עוד מעט לא יישאר!

* * *

הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל סומליו"ן

משתתפים באבלה של חברתם דליה בראל

במות עליה אביה

* * *

אורי הייטנר

מלכודת פתאים

לפני חמש-עשרה שנים, זמן קצר לאחר ועידת מדריד, נפגשנו עם יוסי בן אהרון, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ומי שעמד בראש המשלחת הישראלית למו"מ עם סוריה (שיחות וושינגטון, אחרי הוועידה). אנו הבענו את דאגתנו מן המו"מ ובן אהרון ניסה להרגיע אותנו, באמצעות תיאור הטקטיקה הישראלית במו"מ. "אנו מסרבים לדון בסוגיה הטריטוריאלית, בטרם תיפתרנה שורה של סוגיות שהעלינו לראש סדר היום," אמר בן אהרון, ופירט: דרישה ליציאת סוריה מלבנון, דרישה לשחרר את יהודי סוריה, החזרת עצמות אלי כהן לישראל ועוד שורה ארוכה של נושאים. "אין לכם מה לדאוג. לא נגיע לסוגייה של הגולן."

"ומה יקרה אם הסורים יפתיעו ויענו לכל דרישותינו?", שאלתי.

"אל תדאג, אין חשש כזה," הוא השיב בחיוך, כממתיק סוד.

"ולמה שלא נפסיק ללכת סחור סחור, ונאמר בפירוש שהגולן ישראלי ואין כל כוונה לדון עליו?" הקשיתי.

בן אהרון: "לא מספיק להיות צודק. צריך להיות חכם."

כך בן אהרון, נציגו של ראש הממשלה יצחק שמיר, ראש הממשלה הניצי ביותר, הנחוש ביותר, שהיה לנו. נציגו לא היה מסוגל לומר את הדברים הפשוטים והברורים, הדברים שכל נציג של כל מדינה בעולם היה אומר, לו נדרשה מדינתו לוותר על ריבונותה: "הגולן שלנו. נקודה."

והנה, מה שיצחק שמיר לא אמר, אומר היום אהוד אולמרט. מאז החלת הריבונות הישראלית על הגולן בידי בגין, לפני עשרים וחמש שנה בדיוק, אף ראש ממשלה ישראלי לא אמר את הדברים שאמר לאחרונה אולמרט: "הגולן ישראלי לנצח." שמיר לא אמר זאת. שרון, שדחה כל ניסיון לדחוף אותו למו"מ על הגולן, לא אמר זאת. וכמובן שלא אמרו זאת רבין, פרס, נתניהו וברק שניסו להביא לנסיגה מהגולן.

לא תמכתי באולמרט בבחירות. מחשבה כזאת אפילו לא חלפה במוחי. גם אילו הבחירות התקיימו היום, כלל לא הייתי חושב על כך. אולמרט נחל כישלון חרוץ במיבחנו העליון כראש הממשלה במלחמת לבנון השנייה. איני חסיד שלו, בלשון המעטה. אבל אי אפשר לקחת ממנו את מה שמגיע לו – בסוגיית הגולן הוא מדבר כפי שלא דיבר אף ראש ממשלה שקדם לו, בחצי יובל השנים האחרונות.

אני שומע בתוכנו את הקולות: "אם כך אולמרט אמר, אנחנו צריכים להיכנס לכוננות. הוא מרדים אותנו. הוא מבשל משהו," וכו'. – "מה, אתה מאמין לאולמרט?" שואלים אותי.

אני יודע שאילו אולמרט היה אומר דברים הפוכים, הם היו מאמינים לו. אני מתייחס לכל פוליטיקאי בכבדהו וחשדהו. לא, דברים של ראש ממשלה, חיוביים ככל שיהיו, אינם תעודת ביטוח. אבל אני מעדיף ראש ממשלה שמתבטא כך, על פני ראש ממשלה שמגמגם ובוודאי על פני ראש ממשלה שאומר את ההיפך. ומאחר ודברים אלה של אולמרט משכו אש (מזוכיסטים כמוני, הקוראים מידי יום את "הארץ", סובלים לפחות מאמר אחד ביום המשתלח באולמרט בשל עמדתו זאת ובשל התנגדותו למו"מ עם סוריה), אני סבור שעלינו להתייצב לצידו ולחזק אותו על עמדה זו.

אחת הטענות המרכזיות המופנות לאולמרט, היא על הסירוב למו"מ. איך אפשר לסרב למו"מ? איך אפשר לדחות את היד המושטת? הבה ניגש למו"מ. נבחן את הרצינות של הסורים. אדרבא, אם הם לא רציניים, שהעולם יראה וידע שהם לא רציניים. נשאיר להם את תפקיד הסרבנים. למה לנו להצטייר כסרבנים?

אכן, שאלות הגיוניות. הגיוניות, אך מתבססות על שקר. יוסי ביילין, למשל, אחד ממבקריו החריפים של אולמרט, חוזר כל הזמן על המנטרה השקרית, לפיה אסד מוכן למו"מ ללא תנאים מוקדמים. איך אפשר לסרב לכך?

ללא תנאים מוקדמים? הרי הסורים מתנים את חידוש המו"מ בכך שהוא יחל בנקודה שבה נפסק בימי ברק, כלומר אחרי נכונות לסגת מכל הגולן, כולל שטחים שממערב לגבול הבינלאומי, כשהוויכוח הוא על ארבעים מטר (!) על חוף הכינרת. זאת נקודת הפתיחה, שממנה מצופה מישראל לגלות גמישות ונכונות לוויתורים. האם מדובר במו"מ מנקודת האפס, שבה ישראל יכולה להציג עמדה, ולו כעמדת פתיחה, העומדת על המשך ריבונות ישראל על הגולן? כמובן שלא. אולמרט יודע זאת. הוא מבין שמדובר במו"מ שנועד לתת את הדחיפה האחרונה של ישראל לכינרת. טוב לא יכול לצאת ממו"מ כזה. אז למה לישראל להיכנס למלכודת הזו? אולמרט מבין שבמו"מ הזה, אם ישראל לא תיכנע לתכתיב הסורי, היא תחשב הסרבנית. היא ולא סוריה. אולמרט ידוע כפרקליט ממולח ופיקח. חכם לא נכנס למצבים מהם פיקח יודע לצאת. במקרה זה, אולמרט נוהג (במפתיע) בחוכמה, ולא נכנס למלכודת הזאת.

ייתכן שאהוד אולמרט הפנים את לקח אהוד ברק. אחרי שברק נבחר לתפקידו, נפגשנו עימו בלשכתו בכנסת. ברק הישיר מבטו אלינו ואמר: "אני מתכוון להפוך כל אבן כדי להגיע לשלום. לא אשאיר אפילו אבן אחת לא הפוכה. אעשה הכול כדי להגיע לשלום. אבל אם לא אצליח, כל אדם בעולם וכל ילד בישראל ידע שעשיתי הכול כדי להגיע לשלום, ומי שמנע זאת הם הסורים."

ואכן, ברק עשה הכול כדי להגיע להסכם. הוא הציע לוותר על כל הגולן, כולל חמת גדר ושטחים נוספים בצד הישראלי של הגבול הבינלאומי לשעבר. הוא לא חסך בדברי חנופה לרודן הסורי אסד: "מנהיג חכם ואמיץ, מייסדה של סוריה המודרנית." הוא רץ לשיחות שפרדסטאון, למרות שאסד לא עשה כן, אלא שלח במקומו את שר החוץ פארוק א-שרע, שלא היתה לו סמכות לוותר על פסיק מדרישות סוריה בכל תחום שהוא. הוא דחה את הנסיגה מלבנון כדי שיוכל לסגת במסגרת הסכם עם סוריה, ובכך לחזק את סיכוייו להעביר את הנסיגה מהגולן במשאל עם. ברק היה ממוקד במטרה הזאת כמו טיל מונחה מדוייק. אבל הוא עמד על עיקרון אחד: "רגליים סוריות לא תשתכשכנה במי הכינרת." אסד סרב לוותר, והמו"מ נכשל בשל 40 מטר.

אם ישראל מוכנה לסגת ממאה ועשרה אחוזים מהגולן, וסוריה אינה מוכנה לוותר אפילו על ארבעים מטר, ניתן להניח שיהיה ברור לכול שאסד מנע את ההסכם. מסתבר שלא. אהוד ברק סומן כפרד עקשן, שבשל סרבנותו החמצנו את השלום עם סוריה. אפילו שרים בממשלה, כמו למשל בנימין בן אליעזר, טענו במלחמה האחרונה שהאשם בה הוא ברק, שאלמלא התעקש על חוף הכינרת, היום היה שלום עם סוריה ולבנון.

בהיותו ראש הממשלה, היתה לברק קלישאה שחוקה, שהשתמש בה בכל ראיון ונאום עד שהיתה לזרא: "בכל בוקר, כשאני נכנס למשרד, אני מביט בתמונות ראשי הממשלה שקדמו לי. אני רואה את תמונתה של גולדה, ומתחייב לא לחזור על השגיאה שלה, שבסרבנותה לשלום גרמה למלחמת יום הכיפורים."

עלילת הדם הנוראית כלפי גולדה, ראויה למאמר נפרד, ולא אתייחס לכך כאן. אבל ברק היה לקורבן של עלילה דומה – דווקא הוא, מי שוויתר יותר מכל מדינאי אחר בתולדות המדינה, הן לסורים והן לפלשתינאים, מוקע בידי השמאל הישראלי כסרבן שלום שגרם למלחמה, בדומה לגולדה מאיר.

אהוד אולמרט מבין את הרמז. הוא יודע, שכניסה למו"מ עם סוריה היא מלכודת פתאים ממנה הוא יכול לצאת רק רע. ובחוכמה רבה, הוא נמנע מכך, ואומר את מה שמתחייב שכל מנהיג יאמר: "הגולן יהיה ישראלי לנצח."

אפלפלד על גרוסמן

"מעבר לכאב של אב שכול, היה בדברים שלו [של גרוסמן] כאב אמיתי על מה שקורה כאן. אני מסכים עם מה שהוא אמר לגבי ההנהגה החלולה שלנו, אבל אם אני הייתי עומד שם בכיכר, מה שכמובן לא יכולתי לעשות בגלל המיבנה הנפשי שלי, הייתי מדבר על האיום האיראני. זה איום גדול מהסוג של השואה וזה מרחף מעלינו. אני יכול להגיד שלראשונה מאז שאני בארץ אני מרגיש שאנחנו עומדים בפני סכנה קיומית ממשית."

"ידיעות אחרונות", "7 ימים", 24.11.06, אמירה לם: "על פי תהום".

אב"ע: כזכור, גרוסמן לא הזכיר בנאומו אפילו פעם אחת את האיום הגרעיני מצד איראן וגם לא את החיזבאללה, והוא לא יחיד בכך. ההתעלמות הזו אופיינית לכל מחנה המחזיקים בדעתו.

מָקְלוּבֶּה טעימה להפליא וזולה בְּבּוֹחָא

בלב שוק הכרמל בתל אביב

מאת ס. נידח, סופרנו המיוחד לענייני מסעדות ומטבח

היינו רעבים בצהריים במדרחוב נחלת בנימין ונזכרנו כי על מקום החנות הגדולה של כרמי רצבי ובה חמוצים, גבינות, חומוס, טחינה, סלטים, זיתים, ובישוליה הטעימים של אשתו – נוסדה מסעדה שחברים הצליצו עליה, והחלטנו לנסותה.

בוחא מציג עצמו בכרטיס הביקור בתור "ביסטרו בר אורינטאלי" ומרוהט בהתאם – יותר כביסטרו, שאינו גדול מדי וכדאי מאוד להקדים בשעות הצהריים ולתפוס מקום ליד החלון הפונה לסמטת השוק, כי אחר-כך הוא מתמלא עד אפס מקום.

בעזרת המלצרית הנחמדה ולבושת השחורים (כך הסגל כולו), לירון, הרכבנו תפריט מהנה ביותר (אף כי המראה החינני וההרמוני שלה קצת הפריע לי להתרכז בתפריט). ויתרנו על מנות ראשונות והתחלנו בעיקר. המיסתורית לקחה מנת חריימה עשוייה מדג בּוּרִי, ובחרה בתוספת של אורז בפלחי שקדים דקים וצימוקים. 32 שקלים. לדבריה הכוסברה שלטה בתבשיל האדום, שהיה טעים מאוד ובו היא טבלה קרעים ממנת לחם הבית, פיתה לבנה עבה מאוד וטרייה, ישר מהתנור, 6 שקלים. אני לא אוהב חריימה.

אנחנו לקחנו מנה עיקרית אחת, מקלובה (בחשבון נכתב מגלובה, ואיננו יודעים עם הבי"ת סגולה או קמוצה), שגם עם עזרת המיסתורית לא התגברנו על כולה, ועוד הבאנו מנה ארוזה הביתה עם שיירי הפיתה הגדולה. המקלובה מבלה את הלילה בתנור בסירים אישיים אשר בכל אחד מהם מונחים שכבות: רצפת פלחי תפוחי אדמה, הרבה אורז עם נתחי בשר כבש, נתחי כרובית, קוביות חציל, עיגולי גזר רבים ורצועות פלפל אדום מתוק. כאשר מגישים את המנה האפוייה, הופכים את הסיר על קערת אלומיניום המונחת על מגשית עץ עגולה וגדולה, צורת הסיר הגלילית נשמרת אך מיבנה השכבות מתהפך, רצפת תפוחי האדמה למעלה, נתחי החצילים ורצועות הפלפלים למטה, ובתווך הרבה אורז מתובל בכמון מזרחי ואולי גם בכורכום, עם נתחי בשר הכבש האפויים היטב. 42 שקלים בלבד למנה הענקית והטעימה. האורז הצהוב האפוי נימוח בפה, ולחגיגה מצטרפים הבשר ושאר הירקות. מעולה וגם מקורי מאוד. מנה אחת מספיקה לשני אנשים די והותר, בייחוד למי שמגלה מהר יותר את נתחי בשר הכבש החבויים בין הררי האורז הצהוב (קצת מעט מדי). זהו מאכל צפון-אפריקאי. ומה אגיד לכם – רק כדי לטעום מן התבשיל שקיבל את צורת הסיר שחיכה לך אישית כל הלילה – כדאי לבקר בתל-אביב ובאותה הזדמנות גם לקפוץ למוזיאון לראות את תערוכת ראובן רובין.

הוספנו לסעודה בקבוק דיאט קולה, 8 שקלים, קינוח מלבי עם פירות יער בפנים ומנה נדיבה של סירופ מי שושנים בצלחת העמוקה, 17 שקלים, סך הכול 105 שקלים. יחד עם הטיפ – 120 שקלים, ומגשית עם שיירי המקלובה הענקית ולחם הבית הטרי והטעים. בחלונות רואים כל הזמן את זרימת הקונים בסימטה הראשית של שוק הכרמל.

בוחא. רחוב רבי מאיר 42 (ממש באמצע השוק), 077-32324222. פתוח מ-12.00 עד 18.00 בימי ראשית השבוע, ועד 22.00 בימים שלישי, רביעי וחמישי. סגור בשבתות.

מדוע הם שולחים קסאמים לשדרות

דווקא בסביבות השעה שמונה בבוקר?

כי זאת השעה הטובה ביותר ביממה להרוג ילדים יהודים שהולכים ברחובות היישוב בדרכם לבתי הספר ואינם מצויים במרחבים מוגנים.

אבל אנחנו כמובן אשמים כי איננו מדברים עם הפלסטינים בגובה העיניים אלא רק מבעד לכוונת הרובה. וצריך להבין את הסבל הרב שלהם. ושגם הם בני-אדם כמונו ורוצים שלום. ורק שהם חרא של רוצחים ואנחנו בני-אדם שמתנצלים.

המיצוֹלוגיה הישראלית

היו ימים, והם אינם רחוקים כל כך, ואין שום סיבה להתגעגע אליהם, שבהם אם במיץ פירות טרי חפצת יכולת לקנות בקיוסק רק מיץ תפוזים, אשר הקיוסקאי, כדי להרוויח יותר, לא היה מוכן לסנן אותו עבורך, והיה עליך לקבל את מעט המיץ בכוס עם כל הפולפה והגידים הלבנים וקליפות הפלחים המעוכות.

אחר-כך היתה תקופה שגם זה כמעט נגמר, כי הקיוסקאים הזקנים כבר התעצלו לסחוט מיץ תפוזים טרי והעדיפו למכור בקבוקים עם משקה תפוזים שאין שום דימיון בינו לבין מיץ תפוזים טרי.

לא היתה ברירה אלא לסחוט תפוזים בבית ולסנן את המיץ. ובינתיים, לטובת העצלנים, החלו להופיע בחנויות וגם בקיוסקים בקבוקי מיץ תפוזים סחוט-טרי, ועימם מיץ אשכוליות, אשכוליות אדומות ומנדרינות, בגדלי בקבוק שונים, שגם אותם, לפחות התפוזים, ראוי לסנן לפני השתייה, וההוכחה היא מה נותר במסננת אחרי הסינון. יש גם חשד, לאור הכמויות העצומות של המיץ המופץ בכל ימות השנה – שאולי חלקו מיוצר ממיץ טרי-קפוא או אפילו טרי-קפוא-יבוא, אולי מברזיל.

אבל בשנתיים-שלוש האחרונות חלה מהפכת רחוב מרנינה. צצו בכל פינה בעיר, ובקיוסקים בשדרות, דוכני מיץ פירות מקושטים בפרי – והמיבחר מדהים, לא היה כמותו בארץ מעולם: מיץ תפוזים, אשכוליות, אשכוליות אדומות, מנגו, תפוחי-עץ, גזר, רימונים, שזיפים, פלפלים, אבטיחים, מלונים, וכן הלאה וכן הלאה להוסיף על זה אוּכָלָה. ויש גם ואריציות, קוקטיילים של מיצים, והכול ברחוב, בכוסות פלסטיק במידות משתנות, עם מכסה וקשית, טייל ושתה, טייל וַמוֹץ, כי את עסיס ארצך, זכית למצוץ!

ירחון מקוון לשירה, "עיין ערך שירה"

גיליון מס' 1

יראה אור בימים הקרובים. הירחון הינו יזמה של "חוג שוחרי השירה עם שרית" והיא גם העורכת. לצידה יסייעו פרופ' יוסי גמזו, דודי בן עמי, עודד פלד ועוד חברים. הירחון יתווסף לפעילויות קיימות של החוג, קרי: למפגשים להקראת שירי משוררים וספריית מצגות השירה שייסדה שרית ועומדת לרשות כל אוהבי שירה, עברית ומתורגמת, חינם, באתר החוג.

http://www.geocities.com/kochavit612/homepage.html

מנויי ספריית המצגות וחברי החוג יקבלו את הגיליון המקוון ישירות אל הדוא"ל שלהם. המעוניינים להצטרף לרשימת המנויים יפנו לדוא"ל שרית שץ – saritsz@netvision.net.il

אנו נשתדל לספק מדי חודש גיליון מעניין ומגוון הפונה אל כל אוהבי השירה. אנו מקווים גם כי הירחון יהווה גשר בין אנשי השירה המודפסת לזו המקוונת ולזו שעדיין במגירה. נשמח לקבל ולפרסם ב"עיין ערך שירה" שירים, מסות, מאמרים, הודעות ותגובות, בהתאם לאיכותם וככל שיספיק המקום בגיליון.

[דבר המו"ל]

יש לו ביצים קשות!

הוא כזה גזעי אהוד בן עזר. כל הכבוד לו. יש לו ביצים קשות! – אני נהנית לקרוא מה שהוא מביא. המון עבודה הוא משקיע בזה.

שיא

את ממש פטתי

שלום לך,

בן עזר את ממש פטתי ביחסך לנשים,

בברכה,

שולמית

שני הצדדים מביעים צער

על אי הריגת אנשי כוחות הביטחון

משפחות "הרוגי אוקטובר" 2000 מקרב ערביי ישראל אינן מוכנות לקבל את הסכם הפשרה שהושג עם המדינה והמעניק להן פיצוי (כחצי מיליון שקל למשפחה) על הרג בניהן וזאת מפני שיש בו סעיף הקובע כי:

"שני הצדדים מביעים צער על הרג אזרחים ופציעת אנשי כוחות הביטחון."

הם צודקים במאה אחוז. על הסעיף להיות מנוסח כך:

"שני הצדדים מביעים צער על הרג אזרחים ועל אי הריגת אנשי כוחות הביטחון."

ובא לפלסטין גואל.

[פנו אלינו להיוועץ. יש לנו ניסוחים מצויינים שעליהם כל פלסטיני יחתום].

* * *

אם בין דברי חכם

ובין דברי טיפש,

כאילו אין הבדל,

הבדל בכל זאת יש!

[אלתרמן: מתוך "שלמה המלך ושלמַי הסנדלר" ]

* * *

היכן אפשר להשיג את "בכל זאת יש בה משהו"?

אודי שלום,

שמעת, ראית, קראת ספר ששמו "בכל זאת יש בה משהו", שיצא לאור מתישהו, על ידי אליהו הכהן?

יגאל

המכתב הועבר לאליהו הכהן והנה תשובתו:

שלום לכם,

הספר "בכל זאת יש בה משהו" יצא בשנת 1984 במלאת 75 שנים לתל אביב, והוא כולל את השירים שנכתבו על תל אביב עשור אחר עשור, כולל סיפורי השירים, גלגוליהם, כולל התווים של הנוסחים השונים, רקע התקופה, המשוררים והמלחינים.

הספר יצא בהוצאת "דביר", ושתי ההדפסות שלו אזלו לפני שנים רבות. פונים אליי אנשים המחפשים את הספר אך אינני יכול להושיע. אני יודע שאיתמר, "מחפש הספרים", רושם את הזמנות הפונים אליו, וכשמזדמן לו עותק – מוכר להם.

אליהו

מערכת "חדשות בן עזר" פונה להוצאת כנרת-זב"מ, המחזיקה בידיה את זכויות הוצאת "דביר", להזדרז ולהוציא לאור מחדש את ספרו של אליהו הכהן לקראת יובל המאה של תל אביב החל בשנת 2009. נחזיק את הספר ביד ונשב ונשיר מתוכו על חורבות היכל התרבות וכיכר רבין.

הופיע

באֵרי צימרמן

המ"ם הסופית של אלוהים

2 שירים / 6 מסות / 96 עמודים

פרפראזה ומדרש / גוף וזיכרון / הרהורים לפני בוא יללת הזאב השחור הגדול / יהודי בביתי / אבינו מלכנו / "לשם הלשון" / חת"ם סופר ואני

הספר מופץ בדואר בלבד. שילחו 40 ₪ (כולל הוצאות משלוח) לפקודת בארי צימרמן

מושב מאוֹר, ת.ד. 179 מיקוד 38830

והספר יישלח אליכם

מוטי בן-חורין:

מפי עשירים חשודים ונמלטים יסדת עוז

"אם פרץ לא יהיה יותר בממשלה, מה הוא יעשה? מה הוא יודע לעשות, להיות נהג מונית? חברי הממשלה מאוד פרימיטיווים וחסרי תרבות. הם חושבים כמו נהגי מוניות ומלצרים." [ארקאדי גיאדמק ב"ידיעות אחרונות"].

נהגי המוניות הם בדרך-כלל האנשים הנבונים ביותר שהכרתי. י יתכן והדבר נובע מהמגע הישיר עם הציבור המגוון ביותר. באיזה עיסוק אחר יש קשר כזה עם בני אדם.

אני אישית חייב להם המון. ולדוגמה: כשנתיים לפני נפילת השח הפרסי, שהיה בחזקת חצי אלוהים, אמרו לי כמה נהגי מוניות באיראן כי השח יעוף בקרוב, ולכן סירבתי להסתבך בתיכנון פרויקט אדיר ממדים בטהרן. מי שלא האזין לרוח העם הפרסי, כמבוטאת בפי נהגי המוניות, קיבל עליו תיכנון זה ופשט את הרגל...

ובארץ, כל נהג מונית מבין את הפוליטיקה פי כמה וכמה יותר טוב ממרבית הפוליטיקאים והעיתונאים.

העלבון שהטיח גיאדמק בנהגי המוניות הוא כפול: הראשון, כשאמר שהם פרימיטיווים, והשני בהצמדת עמיר פרץ למקצועם הקשה, החרוץ והמסור. מה יכול פרץ לעשות פרט מאשר להשבית כל דבר?

חבל שאינו מצליח להשבית את יורֵי הקסאמים.

מרדכי בן-חורין

היו שני בתי יולדות ברמת-גן: אוורבוך ורפאל

בעקבות המידע שהתאסף אצלנו על רופאים ובתי חולים ברצוננו לציין כי בית חולים בילינסון ומחלקת היולדות שלו נפתחו בשלהי שנת 1936, כאשר במקביל כבר פועל בפתח-תקווה בית היולדות של ד"ר רמן, כיום בית חולים השרון ברחוב קרן קיימת. באותה תקופה כבר פעל ברמת-גן בית החולים רפאל שהיה גם בית יולדות, וזמן לא רב אחר כך, אולי כבר במקביל, נפתח בית חולים אוורבוך שהיה גם הוא בית יולדות ושכן על גבעה קטנה מדרום לכביש פתח-תקווה-תל-אביב, מול "אואזיס", והיה מחובר בכביש צר לכביש הראשי. לימים שינה שמו ל"רמת מרפא". הקוראים מתבקשים להוסיף פרטים או לתקנם.

"א' הציצי החוצה!"

להלן קטע מתוך חקירת ה---- קצב שהודלף על-ידי לשכת ה----.

תת-ניצב סגלוביץ: "ובכן, אתה טוען, כבוד ה----, שזה הכול עניין של אי הבנה?"

כבוד ה----: "בוודאי, בוודאי."

תת-ניצב סגלוביץ: "האם תוכל לפרט, בבקשה?"

כבוד ה----: ובכן באותו ערב ישבתי בלשכתי והשקפתי מבעד לחלון הפתוח על הנוף הירושלמי המקסים, ואז נכנסה ללשכתי מזכירתי הנאמנה א'. רציתי שגם היא תהנה מהנוף הירושלמי הנהדר, וכשהיא התקרבה לשולחני אמרתי לה: 'א', הציצי החוצה!' – וככה התחילה כל הפרשה..."

הביא לדפוס: י"ז

יעקב זמיר

מסיפורי בגדאד שלי

פרק ז. על סוסים ורופאים

לסוסים היה מעמד יותר מכובד: קודם כל, מאז ומתמיד שימש לרכיבה. ועליהם יש אגדות רבות וסיפורים בלי סוף. לא ארחיק לכת עד ימי התנ"ך, שם מצוינות דווקא האתונות... די לנו בימי ריצ'ארד השלישי, במחזהו של שייקספיר, שהיה מוכן לקבל סוס תמורת כל ממלכתו, ככתוב: "A horse, a horse, my kingdom for a horse!" – יען כי כל גבורתו ויכולתו באו לידי ביטוי בהיותו לוחם מעולה ויודע רכיבה.

בבגדאד הבלתי ממונעת, בימי הטורקים, אף לשליט הממונה מטעם השולטן שבקושטא (הוָואלִי) היה כמובן סוס אישי. לפי סיפוריו של אבא, היה סוסו של השליט סוס אציל, יפהפה, מטופל ומטופח וכמובן גם מקושט. שאר בני תמותה גם הם לא פיגרו וגם לעשירים שבהם היו סוסים, והדבר חייב אורווה וסיַס ועוד. לתחבורה הציבורית לפני "הַטְּרָאם" סיפקה העגלה את הדרישות, וזו נרתמה בעיראק, בדרך כלל, לשני סוסים כמו שרואים בסרטים. אלא שבמזרח היא לא היתה סגורה כפי שראינו בסרטים על אירופה, אלא פתוחה עם גגון מתקפל, בגלל האקלים. שהלא היה גם חורף גשום וקר. זהו זה! וממש כמו המוניות בימינו, לכל רַכָּב היה רישיון ועל העגלה (דיליג'נס, בלשון ארץ-ישראל), היה רשום באותיות יפות "עגלה לשכירות" עם מספר הרישוי.

הרַכָּב, הוא העָרָאבָּנְצִ'י (בתורכית, בעל עגלה) ישב על כיסאו העילי עם השוט בידו והוביל את שני הסוסים, כמו שרואים בציוריו של נחום גוטמן. הרחובות הריחו בהתאם כי לא הקפידו השלטונות על החוק שחייב את הסייסים והעגלונים לאסוף את צואתם של בעלי החיים. (כפי שבמקומותינו לא מקפידים השלטונות עם בעלי הכלבים המלכלכים את כל המדרכות במדינה).

לסוס נתנו בהחלט כבוד: כאשר רצה להשתין הוא עמד מלכת והחל מטיל את מימיו. ואז, העגלון, לשם פינוק ויחס חברי, היה שורק לסוס כדי להנעים לו את זמן ההשתנה! – ומעשה שהיה, יום אחד שכר שיכור את העגלה, ובאמצע הדרך ביקש מהעראבנצ'י לעצור כדי להשתין. משירד השיכור והוא מתנדנד, עשה זאת בעיקר על מכנסיו. אחר-כך הוא צעק על העגלון בטענה שהוא הִפלה אותו לעומת הסוס – ואילו שרק לו כיאות, כי אז לא היה מרטיב את בגדיו!

וכן קראתי באחד הספרים שדנו בסימטאותיה של בגדאד (י. ברשן), שכאשר הסוס היה נופח ומוציא אוויר (נאדות בלשון הקודש) – היה העגלון צועק "טוּז" לאות הזדהות ועידוד לסוסו החביב, שמביא לו את פרנסתו. וכאן בארץ הקודש נהוג, בעיקר אצל הוותיקים המעורים בחיי המרחב, להשמיע "טוּז" כלפי מישהו במובן של – אתה מדבר שטויות וכל דבריך הם כנפיחתו של סוס, והנה שלוחה לך קריאת העידוד שלנו...

וה"באלאגולס", בעלי העגלות באידיש, כמו "מוכרות הדגים בשוק", יצא שמם לשמצה. ויש להניח שהסיבות קיימות ואיתנות כי אין עשן בלי אש. מאחורי העגלה היה מין מוט אופקי שעליו היה אפשר היה להיתלות ולשבת, בעיקר הילדים, ולתפוס טרמפ כברת דרך. כמובן, בלי ידיעתו של העראבנצ'י. ואם מישהו מעוברי-האורח ראה וכאב לו הלב, או שהיה סתם סדיסט, היה צועק לעגלון: "עראבנצ'י, וָארָאק! אחריך!" – כלומר יש מי שיושב לך מאחור. מיד העגלון היה מצליף בשוט אחורנית, והטרמפיסט נושר ממקומו כשהוא מתפתל מן המכה.

פעם אחת ראיתי נער יהודי קורא לעגלון את הקריאה הזו, ובתמורה הצליף בו העגלון. ואני, שעמדתי במקרה לידו, חטפתי גם אני את השוט כבקשיש חינם אין כסף.

מכבי-האש השתמשו אף הם בעגלה משוכה על ידי סוסים. על העגלה היה מונח טנק [מכל] מלא מים, ולידו שורה של דליים. במקרה שריפה, דהרה העגלה עם הכבאים, שאחד מהם היה מחצצר והשני היה מצלצל בפעמון כדי שכולם יפַנּוּ דרך או אולי אף יתנדבו ויבואו לעזור. לכבאי קראו בטורקית בָּרָאזָאנִי. וקללה אחת, נפוצה מאוד, היתה: "סָאח אִל בָּרָאזָאנִי אִבֵּייתּוּ!" – שיחצצר הבראזאני ליד ביתו, רוצה לומר – שיישרף לו הבית, אמן.

כאמור, למכובדים וליחסנים, שיכלו להרשות לעצמם, היה סוס אישי, כמו למשל לרופאים. מטבע הדברים היו בבגדד בימים ההם מעט רופאים. המפורסמים שבהם, עליהם שמעתי מאבא אגדות וסיפורים לרוב, היו שניים: האחד דוקטור עבּדָאלָלה שבא מפרס לבגדאד לשמש באומנותו, והשני דר' נוּר-אַלָּלה, אף הוא מפרס.

לדוקטור עבדאללה היה סוס יפה, איתו היה עורך כמובן את ביקורי הבית שלו. היה בא על סוסו ברוב רושם, יורד וקושר את סוסו ליד דלתו של בית החולה, וכך יכלו עוברי-אורח, שהכירו את סוסו של ד"ר עבדאללה לדעת מיד מי חולה עד כדי כך שנזקק לרופא, (ולא הספיקו לו לחולה תרופותיה של סבתא, למשל). וגם תמונת מחזה זה שימשה לקללות: "שייקשר סוסו של דוקטור עבדאללה לדלת ביתך!" – כלומר, שתחלה ותזדקק לביקור-בית של הרופא.

אבי סיפר שפעם ישב מישהו בבית-קפה בבגדאד, ופתאום ראוהו נשען לאחור כנרדם, ואחר כך הלך לו הצבע מהפנים וגם לא ענה לקריאותיהם של הסובבים אותו. רצו והזעיקו את ד"ר עבדאללה. הלה בא וקשר את סוסו, כמסופר, והתקרב בצעדים מאד מהוססים לַשָּעוּן. אחרי שמישש את דפקו, החל צועד אחורנית במהירות ובבהלה לאמור: "זה כנראה מת לגמרי... זה כנראה מת לגמרי..." – התנהגות הפוכה ממה שמצפים מהרופא: שיגלה יותר אומץ לב, ויַשְרֵה ביטחון על הסובבים. וכך היה דבר זה לצחוק בפי בני העיר.

יותר לא שמעתי עלילות של ד"ר עבדאללה, כי כנראה אלה שסיפרו לי, הם-עצמם כבר לא שמעו עליו הרבה.

לעומתו, ד"ר נוּרְאַלְלָה, שאף הוא היה כאמור ממוצא פרסי, ובא לבגדאד להשתקע ולהתפרנס בה – היה איש עלילות מלא כרימון. היתה לו קליניקה במקום מרכזי מאוד בבגדאד העתיקה, ליד השוק הסיטונאי (שוֹרְגָ'ה), ובמרכזן של כמה שכונות מגורים של יהודים ושל מוסלמים. המרפאה הכילה חדרים אחדים, וחדר המתנה שתמיד המה ממתינים, רובם בדואים ופשוטי-עם ועניים, למרות שהוא לא ויתר אף פעם על שכר כלשהו. היו אחר-כך הרבה רופאים בבגדאד, שמסיבה זו או אחרת קבעו שעות אחדות בשבוע לביקורי חינם. אולי לשם פרסומת ואולי לצדקה. ד"ר נוראללה לא היה ביניהם. הוא דרש כסף, ובמזומן ומראש מכל הבדואים.

אף הוא היה ידיד של אבי (שהיתה ידו בכול) וגם רופא המשפחה שלנו תקופה מסויימת. כמו כן היה אבא מפנה אליו מדי פעם כל מיני נצרכים וקשי יום, שלא השיגה ידם לשלם לרופא את שכרו (באין שירותי רפואה ממשלתיים) והיו באים לאבא ומתחננים שיעזור להם. אבי היה מצייד אותם בפתקאות, (היא ה"צייטלאך" הידועות בין יהודי אירופה, ואחר-כך אצל המפא"יקים בארץ ישראל) ובה בקשה לאמור: "נא לקבל את נושא כתב זה לבדיקה ולטיפול כאשר יידרש, ולחייב את חשבוני בתשלום."

ד"ר נוראללה היה שמנמן ולא גבוה, והרכיב משקפיים עגולים עם מסגרת דקה ושחורה ועטה חלוק לבן ארוך עם כיסים גדולים. כולו אמר ביטחון, והיה באמת סמכות גדולה בעיני כולם. איתו בקליניקה היה גם רופא כירורג, עם או בלי מרכאות, אני כבר לא זוכר, אלא שאני יודע שהוא התמצא בחבישות ובפצעים למיניהם. נדמה לי שקראו לו "יוסף הגַ'רָאח" כלומר יוסף הכירורג. והוא אף הוא לא ישב בטל.

לד"ר נוראללה היו כמובן עוזרים, ואחד מהם היה קצת קרוב-משפחה שלנו, וממנו שמעתי השלמות לעלילותיו של הדוקטור. לקרוב-משפחתנו היתה הכשרה כלשהי של חובש, וכמובן שידע עבודות מזכירות. וכן היה מספר לנו איך ד"ר נוראללה היה זועם כאשר לא פרצה שום מגפה של שלשולים, דיזנטריה, טיפוס המעיים ועוד – בחדשי הקיץ, ולא הגיעו אליו די משלשלים ומוכי חולי. וכיצד היה מתפלל כל היום שיבואו כבר המחלות כי ההכנסה הצטמקה.

הדוקטור גר בבית יפהפה על שפת נהר החידקל, וזה נחשב כבר לדבר ראוי לציון ולימד על העושר והמעמד שהיו לו.

חבר שלנו היה מבאי ביתו של הדוקטור הנכבד, כי למד עם בניו בבית הספר התיכון ובאוניברסיטה. שניים מהבנים למדו רפואה, ואחד מהם פגשתי בארץ ישראל, ג'נטלמן אמיתי ששימש כרופא משפחה, כמו אביו ז"ל. אלא שהוא עבד בקופת חולים של ההסתדרות הכללית הבולשביקית, שדאגה היטב-היטב להנמיך את קומתו של הרופא כמה שיותר נמוך; ושלא כמו אביו, שהיה משהו-משהו בחברה ובקהילה. הוא היגר תחילה מעיראק לאנגליה ושם, אני מתאר לי, למד את מקצועו, ואף עבד שנים אחדות בארצה של המלכה אליזבט; אחר-כך עלה לארץ והשתקע ברמת גן (אלא איפה?), והוא איש שיחה נעים. כאשר פגשתיו הוא כבר היה די מבוגר, ואני רופא צעיר, ועשיתי חלטורות פה ושם על מנת להגדיל את ההכנסה. החלפנו סיפורים ורשמים על בגדאד ואני סיפרתי לו שאביו היה רופא המשפחה שלנו וחברו של אבי, וכולי. שמחתי היתה גדולה בהחלט, וגם הוא גם שמח כי נראה לי שהיה בודד בין כל הזאבים הסוציאליסטאנים ששלטו בכיפה.

ד"ר נוראללה האב היה ידוע בחוש ההומור שלו ובבדיחותיו השופעות, עד כדי כך שאסף כמה מאות מהן ופירסמן בצורת ספר שחולק לפרקים שונים לפי הנושא, כמו בספר הבדיחה והחידוד של דרויאנוב. אני מתאר לי שהבן הזה דאג לכך שהספר יודפס שוב בארץ, והוא התקבל בהתלהבות בחוגים המתאימים, אלה שעורר בהם נוסטלגיה לימים ההם. ואני, שלבן-דודתי היתה חנות וסוכנות ספרים, כמובן שהתעניינתי בספר, רכשתיו ונהניתי מכל מילה בו. לימים, גם בתי שתחיה קנתה לי את הספר מתנה בעת שסיירה יחד עם בני כיתתה מבית הספר התיכון ברמת גן – במרכז למורשת יהדות בבל באור יהודה. שם מנסים להציל את שנותר לפליטה מן ההווי והמסורת של העדה באלפיים שנות ישיבתה בבבל. בתי הוסיפה גם הקדשה:

"לאבא, העיראקי הכי חמוד, באהבה."

המשך יבוא

יעקב היקר,

העורך בישקני לומר לך שנשמח לפרסם "פכים קטנים" מספרו של ד"ר נוראללה.

בכבוד רב,

מזכירת המערכת,

ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

אהוד בן עזר

המושבה שלי

פרק שלישי

סבא מטביל את סבתא בירקון כי אין עדיין מִקווה במושבה

בשנים הראשונות, בטרם ניבנה בית-המרחץ, היו נשות המושבה טובלות בירקון.

סבא היה אז בן עשרים ושתיים, סבתא בת שבע-עשרה.

לילה אחד החזיק סבא בזרועותיו את סבתא ונשק לה בחוזקה, שניהם שכבו על מיטת הקרשים בסוכה הדלה שהקימו על אדמת המושבה, עד שייבנו הבתים הראשונים. הם רעדו מצינת החורף, שהקדים לבוא בגשמיו. שלוש תרנגולות, שחורות אף הן כלילה, ישנו כדרכן, בעמידה, על מוט שהציב סבא במקביל למיטה. סגולה נגד נמיות ושועלים שלא יתגנבו לטרוף אותן בחשיכה.

"לא," דחתה סבתא את סבא מעל פניה כשהרגישה בכוונתו. "אסור."

סבא לא ויתר. גבר בריא וחזק היה. חרף הקור עמד לו. חיקה של סבתא היה חם וידידותי. אך היא הרימה עליו קול.

"ששש... תעירי את התרנגולות!" היסה אותה.

"לא יכולה. אני אסורה עליך."

"מדוע? התחרטת? רוצה לחזור לירושלים?"

"מה אתה עושה את עצמך שאתה לא מבין? הלא אין כאן מקווה! אני מוכרחה לטבול לפני שאניח לך להתקרב!"

"בואי!" הקים אותה. "תלכי לטבול!"

"מה איתך? באמצע הלילה? איפה?"

"בירקון!"

והוא התחיל למשוך אותה החוצה. "נעלה על הסוסים ונרכב. לילה נהדר בחוץ! הסוסים מכירים את הדרך בעיניים עצומות!"

היא צחקה והרחיקה את אברו מבין ירכיה. "סוס! רק מבחוץ אתה נראה בן-אדם. מבפנים אתה משוגע גמור!"

"טוב, נחכה לבוקר."

זה היה יום חורף סגרירי. הדרך לירקון עברה בביצה, באדמת חמרה שהיתה כעיסה דביקה. בקושי בוססו בה שני הסוסים, אבל הנרקיסים פרחו לכל מלוא העין במרבד לבן עטור נקודות צהובות, והפיצו ריח משכר שבא באפו של סבא כמיקדמה.

"אולי נחזור?" הציעה סבתא, קוטעת את מתיקות הרהוריו על העתיד להתרחש.

"לא בא בחשבון. רצית טבילה במקווה ולהיות טהורה, תקבלי!"

הם הגיעו לירקון.

סבא ירד מעל הסוס ועזר לסבתא לרדת אף היא מעל סוסה. על העשב, הלח-עדיין, בין אגודות הנרקיסים, פרש עבאייה רחבה עשוייה צמר גמלים. אחר בטש בנעליו שביל במורד, בין השיחים, אל הנחל.

"תסתובב!" ביקשה סבתא.

"לשחות את יודעת?"

"שאלה! ראית בירושלים נהר?"

"אז שאני אסתובב ובינתיים את תטבעי בנהר? טיפשה!"

סבתא התחילה לבכות. נערה צעירה היתה. אילו אביה האדוק שבירושלים היה יודע! והלא אחייניה היו לימים המנהיגים של נטורי קרתא. ולהתפשט כך, באמצע היום, בחוץ, על שפת הירקון, כשהגבר הזה, בעלה, מסתכל בה בעיניים ירוקות, רעבות, כעומד לטרוף אותה.

"בסדר." אמר לבסוף סבא, קשר חבל לגזע שיח עבה שצמח על גדת הנחל, נתן את קצהו האחר בידה, והזהיר אותה: "אבל שלא תעזבי אותו לרגע!"

והיפנה לה את גבו.

סבתא פשטה מהר את שמלתה ואת לבניה, כשהיא פורמת מכאן ומכאן את כפתורי התחתונים. היא לקחה את קצה החבל וירדה לנחל.

המים היו קרים. מי חורף. מי מעיינות ראס אל-עין ומי גשמים שניקוו מהרי אפרים. פני הנחל הזורמים היו מכוסים חבצלות-מים לבנות, בעלות עלים ירוקים, ענקיים, שצפו להנאתם.

לבסוף אזרה סבתא אומץ וטבלה.

סבא, למרות הבטחתו לה, הציץ כל הזמן מחשש שתטבע. הוא עצמו ידע לשחות היטב עוד מילדותו, בחברת נערי הרועים באגם בלטון.

ואכן, קרה הדבר שמפניו חשש.

רק הורידה סבתא את ראשה מתחת למים, בין החבצלות, ומיד נשמע קול ביעבוע חשוד.

מיד קפץ סבא ומשך אותה החוצה, חרף מחאותיה. היא היתה ערומה, גופה הלבן-ירושלמי היה יפהפה, שיניה נקשו מקור זו לזו ושדיה הזדקרו. רק על אצבעות רגליה היה קצת בוץ. סבא גילגל אותה על העבאייה הרחבה וניגב היטב את גופה הרזה והנערי-עדיין.

העננים התפזרו ושמש חמימה שלחה במיוחד להם את אורה ממעל. הם היו יחידים בשדה, בכל הבקעה, בסתר שיחי קנה וסוף. רק סוסיהם עמדו מעליהם והתבוננו בהם בראש מורכן, לוחכים עשב עסיסי שהדיף ריח חמצמץ וחריף בהילעסו בלסתות, שהזילו בהנאה קצף ריר ירקרק.

"אני לא בטוחה אם זה בסדר, עוד לא טבלתי את כל גופי כהלכה!" מילמלה סבתא עם כל אברי גופה, גם רגליה הלבנות פירכסו.

לפני ימים לא רבים השתטחה על אדמת המושבה, יחד עם חברותיה, בנסותן לעצור את מחרשות השכנים הערבים שביקשו לשוב ולהשתלט על האדמות שניקנו מהם כדת וכדין. היא צעקה: "על גבינו תחרשו!" – תופעה שכזו טרם ראו הפלחים, נשים ההולכות להילחם ראשונה. את המבוכה שנפלה במחנם ניצלו הגברים מהמושבה כדי להיכנס אל בין מסיגי-הגבול ולגרשם מבלי להשתמש ברובים ומבלי להסתבך בהריגה ובגאולת-דם. זו הסיבה שלא נכנסו בהם קודם.

"בשבילי את כשרה למהדרין..." מילמל סבא כששפמו וזקנו מדגדגים את פניה ואת עור גופה הצח של סבתא, שהיתה שרועה שוב על אדמת המושבה, הפעם על גבה מוקפת נרקיסים ריחניים בצהוב ולבן וסבא המיוחם מסתיר לה את השמש ודופק אותה עד העצם.

המשך יבוא

[הרומאן הנידח "המושבה שלי" מתפרסם כאן מחדש בהמשכים בעקבות גריסתו הקרובה של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת אסטרולוג, ויהיה בקרוב פריט נדיר אצל אספני הספרים]

* * *

עידן ה"ניאו-אנאלפבתים"

"איני מאשים אותם [את הסטודנטים]. הם נולדו עם מוח מצויין ושקיקת דעת. אבל היום אנחנו בעידן ה'ניאו-אנאלפבתים' – אנשים שיודעים קרוא וכתוב אך אינם מסוגלים מנטלית לקרוא. לפחות לא את היצירות האמיתיות, המאתגרות, החשובות: פלובר, דוסטוייבסקי, טולסטוי, תומס מאן – מי קורא בהן כיום? ברגע שספרים אלה נעלמים, התרבות נכחדת."

הנרי אונגר, בראיון של עדי עוז עימו. "העיר", 24.11.06.

* * *

"הכישרון מתפתח במקום מקלט" (גתה)