חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 196
תל אביב, יום חמישי, ט' בכסלו תשס"ז, 30 בנובמבר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: "הפסקת-האש" עלולה להיות הפסקת-אש רעועה
ברוך תירוש: גמלים בְּים מִינְת אַבּוּ-זָאבּוּרָה, עם הערת אלישע פורת
משה דור: ארגעה / אני עם ארקאדי / אנארכיסטים עליך, ישראל! / בשבח השתיקה / חושך זורם ופרי
איליה בר זאב: מַרְאֶה מֵעֵבֵר לַגַּל (שיר)
"הייתי חיה שמוכנה לרצוח," מתוך ראיון של רונן טל עם ד"ר תאופיק חמיד
"ידיעות אחרונות", 23.11.06
ס. נידח: עוד יש קֶלְמָנְטִינוֹת נכחדות בתפוצות ישראל
פק"ל מילואים פרטי של ס. נידח, נתגלה במעבר המערכת לבניין החדש
שיר ותרגומו מאת קתי פירס-לואיס, משוררת שהלכה החודש לעולמה, נולדה בארה"ב 1922, נפטרה בישראל 2006 // "קדיש" חילוני מאת שלום סמיד
מעשה בשמן זית "ראשון המסיק" // יוסי לנג: דוקטור קבנצל מפתח-תקווה
כנס תומכים שותקים במנזר השתקנים, שיר מאת חיימקה שפינוזה
אורי הייטנר: יש הפסקת אש // ס. מרטוטה: שיר הניקיון
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק ח. עוד על ד"ר נוראללה ומרפאים אחרים
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק רביעי, לאחר מותה טמן יוסקה את אימו בין בלוקי הקרח. סרח פוגאצ'וב היפה משתינה בחול
"הפסקת-האש" עלולה להיות הפסקת-אש רעועה
בין מלחמה למלחמה –
– ובמהלכה הפלסטינים יוכלו להחליף כוח ולאגור נשק ולבנות מקלטים לקראת המלחמה הבאה בלי שנוכל להפריע להם, וגם כדי לשפר את מעמדה של איראן בהכנותיה להשמדת ישראל!
אל תגידו בשדרות ואל תספרו בחוצות ישראל, אל תלכו שולל ואל תיכנסו לאופוריה של שלום – אף כי אנחנו חייבים לעשות הפוגות ולהמשיך לדבר על שלום כדי שלא להיראות בעולם כמתנגדים לשלום – בעוד האמת היא שלא יהיה שלום וכי אנחנו, הקורבנות הוודאיים של המלחמה הבאה – מעניקים לפלסטינים הפוגה כדי לשכלל את מכוֹת האש העתידיות מנשקם תלול המסלול.
מה שהביא להפוגה הזמנית הקרוייה "הפסקת-אש" אינם הדיבורים החלולים על שלום נוסח מחנה השלום ונביאי השקר שלו – אלא המכות החוזרות והורגות של צה"ל, והסֶגר – שהוכיחו כי לנו יש נשימה ארוכה יותר, אלא שעתה ינצלו הערבים את הישגינו אלה כדי להתחזק בסיבוב הבא, ואילו אצלנו, פתאים ואידיוטים מוסריים ימשיכו להטיף לנו דברי הבל של פוליטיקלי קורקט סהרורי כאילו הם צדקו.
אהוד בן עזר
ברוך תירוש
גמלים בְּים מִינְת אַבּוּ-זָאבּוּרָה
לאהוד בן עזר שלום והוקרה,
כרבים ו"נידחים" אני נהנה ממרבית קביעותיך ובעיקר מסיפורי ארץ ישראל מ"האלף הקודם". ואתאר כאן התרחשות אולי עלומה בקורות הארץ. בשלהי שנת 1945 שהיתי כמ"כ בפלי"ם [פלמ"ח-ים] בהכשרת בני שכונת בורוכוב, בקיבוץ שפיים. מצפון לקיבוץ היה פרדס ליטווינסקי והווילה הלבנה והקסומה, שלאחר קום המדינה היו (חוקית?) לרכוש מתנחלי קיבוץ געש החרוצים [איני בטוח בכך. משפטי-ירושה בין בני משפחת ליטווינסקי נמשכו שנים רבות מאוד. – אב"ע]. אולם בשנות ה-40 לא ניתן היה ליהודים להמשיך בדרך העפר צפונה לעבר נתניה, בשל הבדואים החמושים ששוטטו רכובים על סוסיהם ושלטו ביד רמה ותקיפה על מרחב ואדי פאליק, הוא נחל פולג דהיום.
מדי חודש היה עליי לצאת להרצליה ולרמת השרון ולמסור שם מודיעין מהסביבה לאנשי הש"י, שירות הידיעות של ההגנה. בהרצליה היה איש הש"י בעל מספרה בשם פרצלינה, ואיתו היה עוזרו האילם. בני משפחת פרצלינה עשו חיל עם קום המדינה בשורות צה"ל, אולם באותה העת עבד האיש לפרנסתו כספר, ואני הייתי נכנס באדישות למספרה ומבקש להסתפר כמקובל, "א-לה גארסון".
פרצלינה הספר חשד ונהג לשאול: "יש לך משהו עבורי?"
"לא," הייתי משיב ומתמסר למספריים ולמסרק שבידו. רק לקראת סוף התספורת הייתי לוחש את הסיסמה, ומסביר שקודם לכן חששתי מהגילוי. לפרצלינה לא הייתה ברירה, והיה משלים את התספורת מבלי לחייב אותי בתשלום, ומסתגר איתי בפינה לקבלת המידע.
לאחר מסירת הידיעות הייתי ממשיך בטרמפים, בעיקר על עגלות, עד לרמת השרון, שם הייתי נפגש לאותה מטרה עם שמחה בנימיני האגדי, שעקב קשריו ההדוקים עם חמולת השיח'ים של אבו-קישק ואחרים ברחבי השרון, היה לו מידע אמין ומגוון יותר מזה שיכולתי אני למסור לו.
הביקור אצלו היה תמיד מרתק, והוא נהג להביא אותי כ"בן דודו" למאהלי אבו-קישק, בעיקר למאהל על שפת הירקון, צפונית-מזרחית לגשר על הירקון בכביש גהה היום. שם היה השייך מכבד אותנו במטעמים, ובימי הקיץ גם באבטיח מובחר וצונן שהיה עטוף לשם כך בעבייה רטובה במשך כל הלילה. [בניין השיח' הדו-קומתי מצוי עד היום בלב המתחם המזרחי של תע"ש וכפי ששמעתי בשעתו הוא מטופל ומטופח בידי חובבי עבר מקרב העובדים, בעין חדה אפשר להחין בו מהכביש המוביל מצומת מורשה מזרחה. – אב"ע].
הידידות עם שמחה בנימיני ז"ל סייעה לנו בהמשך, כאשר הזמין כמה מאיתנו להסתתר בביתו ואצל שכניו ברמת השרון, בימים שלפני "השבת השחורה" בשנת 1946, בעת שהבריטים חיפשו אותנו, אנשי הפלמ"ח, ברחבי הארץ, ואנחנו, כפועלים חקלאיים, סייענו לו במסירות בעבודות משקו החקלאי.
אולם החוויה המרשימה ביותר בהכוונתו של שמחה אירעה כאשר לי לקח אותי איתו, שנינו כאורחי שייך אבו-קישק, לחזות בהעמסת אבטיחים על ספינות מפרש בחוף, מול כפר ויתקין, מצפון לבית ינאי היום. התברר לנו אז כי הבדואים ברחבי ואדי פאליק, עד למרחב בית הסוהר ליד תל מונד, גידלו בעונת הקיץ אבטיחים שהועברו בספינות למצרים, בדרך מופלאה שרק מעטים שמעו עליה.
האבטיחים היו מובאים בסלסלי רשת על גמלים לעבר החוף, למזח ממנו קיים שריד עד היום. במרחק של כחמישים מטר עגנה במקביל לחוף ספינת מפרש, מארכּבּ בערבית, אשר מחרטומה ומהירכתיים נמתחו רשתות "עמידה" לעבר החוף. הגמלים היו נכנסים למים עד צוואר, סלסלות הרשת היו נפתחות, והאבטיחים המוצפים על פני המים היו נהדפים לעבר הספינה על-ידי חבורת נערים. המלחים היו עומדים על קורה בולטת מדופן הספינה, וזורקים ביד אחת אבטיח אחר אבטיח לעבר הסיפון, שם קלטו אותם באוויר והעבירו לאחסנה בתוך הספינה. אנחנו, האורחים, עמדנו עם ספלוני קפה מהביל ביד, משתאים למראה הגמלים העמוסים באבטיחים הנכנסים בשיירות למים, כאשר הפריקה וההעמסה מלווים בשירה קצבית מהדהדת.
לאחר שהספינה הועמסה מעל לסיפון, הועלו העוגנים והמפרשים, והספינה נהדפה לדרכה, כשאחרת תופשת את מקומה להעמסה בים האבטיחים. לפני שנים שיחזרתי את התרחיש יחד עם חוקר ארץ ישראל צבי אילן ז"ל, וסופר לנו כי גם בחוף מכמורת, מינת אבו-זָאבּוּרָה, הועמסו כך אבטיחים. והראיתי לצבי אילן ז"ל לתדהמתו, כי בתחילת הספר "איבריה", מספר ג'יימס מיצ'נר על חווייתו כנער סיפון בחוף וולנסיה בספרד, בעת הטענת תפוזים בעזרת שוורים עמוסים ששחו בצורה דומה לעבר האונייה, שעגנה במקביל לחוף. סדנא דארעא חד הוא.
אהוד בן עזר: אני חושש, ברוך, שאתה מבלבל בין האבטיחים המפורסמים מן הזן אמחסני, שגידלו ערביי עמק חפר, הוא ואדי אל-חווארת, ויִצאו אותם בספינות מפרש למצרים – לבין הבדואים של שבט אבו-קישק ששכנו רחוק משם, בגדה הצפונית של הירקון על מתחם תע"ש כיום, ולא הגיוני שהסיעו את אבטיחיהם על גמלים עד למינת אבו-זאבורה, אבל אולי אני טועה.
ליתר ביטחון פניתי אל ידידי המשורר אלישע פורת מקיבוץ עין החורש שבעמק חפר, והנה תשובתו:
שוּלְם אהוד,
ואדי חווארית הוא השם הכללי של עמק חפר, הביצות שמסביב לנחל אלכסנדר. השטח נקנה על ידי הקק"ל בסוף שנות העשרים. עין החורש הקיבוץ קרוי בטעות על שם ואדי חווארית, העמק של החורשים – עין החורש, אבל לימים הסתבר שוואדי חווארית קרוי על שמו של שבט קטן מסודן שנקרא בני חווארית, אבל כבר אחד לא רצה לשנות את השמות.
קקון היה כפר גדול מצפון לטול כרם, עם תחנת רכבת ושרידי מבצר צלבני. זה היה כפר מרצחים ופורעים מראשית ההתיישבות, ואנשיו פגעו ללא הרף במתיישבי עמק חפר המזרחי. הכפר נחרב לחלוטין במלחמת העצמאות, ממש כמו שצריך! – ועל התל שלו, בין המושבים אמץ וגן יאשיה, ניטע יער קטן, והולך להיות שם פארק נחמד.
אבטיחי קקון קנו להם שם בגודלם ובמתיקותם, כיוון שגדלו רק על מי טללים ולא על השקאה. אבטיחים אלה היו נאספים בערימות ענק, מועמסים על דבשות הגמלים, ויורדים למינת אבו זבורה, המפרצון שבשפך נחל אלכסדר, במקום בו יושב היום בית הספר לדיג של מכמורת.
כאשר הושלמה בניית הרכבת, הקו המזרחי עבר דרך קקון, הובלו האבטיחים למצרים ברכבת, ומינת אבו זבורה ירד מגדולתו. חאן אל בטיח, חירבת סמרה, היושבת ליד המפרצון עד היום, ונראית היטב מכביש החוף, היא תחנת מכס שבנו התורכים, כדי לגבות מס מסוחרי האבטיחים.
אני מקווה שעשיתי לך סדר בדברים,
אלישע פורת
* * *
משה דור
ארגעה
זהו שם שירו היפהפה של חיים גורי שיש את נפשי לפתוח בו את הטור שלי היום, יום שובי ארצה מביקורי בארה"ב. לדידי, הוא מכיל את הווייתנו הפצועה, השסועה, המייחלת לניחומים ולזמנים טובים יותר, כרימון האוצר את גרעיניו החמוצים-המתוקים בתוך קליפתו הקשה. השיר פורסם בספרו "חשבון עובר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988).
אַל תִּירְאִי-נָא. בְּשׁוּבִי הַחַלּוֹנוֹת יַכְפִּילוּ
אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַחוֹזֶרֶת אֶל הַיָּם.
אַתְּ תַּרְגִּישִׁי, מִבְּלִי דַעַת אֲפִלּוּ,
אֵיךְ שָׁבִים מֵתֵינוּ לִתְחִיָּה.
נִצָּבִים לְיַד הַקֶּרֶן הַנִּזְכֶּרֶת,
מוּל כִּבְרַת הַדִּמְדּוּמִים עַל הָאִילָן,
גַּם יָמֵינוּ הַפְּצוּעִים כְּקֶרַע –
מִתְאַחִים בְּעַקְשָׁנוּת וּבִתְפִלָּה.
עוֹד יָבוֹא הַלַּיְלָה אֶל בֵּיתֵנוּ.
מֵאָחוֹר יָבוֹא עַל בְּהוֹנוֹת.
הַזְּמִירִים יָבוֹאוּ אֶל חַלּוֹנוֹתֵינוּ,
וְלֹא מָוֶת יְטַפֵּס בַּחַלּוֹנוֹת.
אני עם ארקאדי
עכשיו, לאחר שארקאדי גאידאמאק העניק ראיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות", אנחנו יודעים מי יהיה ראש הממשלה הבא: זה שכבר בטוח בארבעים מנדאטים בכנסת ברגע שאני מקליד, ואם יתנו לו שלושה חודשים, חצי הכנסת תהיה שלו, בקיצור, נא להכיר – ארקאדי גאידאמאק. כלומר, כאשר סוף-סוף יחליט אם להיכנס לפוליטיקה. וזו החלטה לא פשוטה, כי "מאוד קל להיבחר, אבל זו אחריות לאומית כבדה ולא עניין אישי."
אני מסכים עם ארקאדי. בישראל של ימינו, שממילא היא על סף התמורה ההיסטורית שתעשה אותה לגאידאמאקיסטאן, קל למיליארדרים פתוחי-כיס להיבחר, קל מאוד. אשר לאחריות הלאומית הכבדה... בחייך, ארקאדי, עם האחריות הזאת תסתדר. יהיה לך שר נפלא לאיומים אסטרטגיים. הוא יעזור לך. תפוצצו סכר כאן, כור גרעיני שם, ולא תשימו קצוץ על העולם בכלל ועל המזרח התיכון בפרט. ממי עליך לחשוש? מ"פרימיטיבים וחסרי תרבות" בדמות שרי הממשלה הנוכחית (חוץ מאיווט, כמובן), או דומיהם מחוץ לממשלה, כל המטומטמים האלה ש"חושבים כמו נהגי מוניות או מלצרים"?
ארקאדי דורוגוי שלי, איתך בראש, ועם מה שיש לך, או אין לך, בבנק, אני אפילו לא מפחד מאחמדינאג'אד ולא מנסראללה, ולהבדיל אלף אלפי הבדלים, גם לא מהרב עובדיה. במקומך אולי הייתי קצת יותר זהיר ביחס לנהגי המוניות ולמלצרים – אני דווקא מרבה, מסיבות השמורות איתי, לנסוע במוניות, ולעיתים קרובות יוצא לי להיווכח שהם דווקא אינטליגנטיים ועוד איך. וגם מלצרים אני מכיר – בהחלט לא טיפשים. אבל לכל אחד מאיתנו יש חולשה אנושית מסויימת. לך, אני מניח, קרה בילדותך משהו עם נהג מונית או מלצר – לפני שצברת את המיליארדים שלך והיה לאל-ידך, כשהתחשק לך, לקנות לימוזינה יד ראשונה ולהושיב ליד ההגה נהג פרטי שעובד רק בשבילך, או לארגן לך מסעדה שלמה בבית, עם טבחים משהו-משהו ומלצרים צמודים משהו-משהו-משהו – ונעלבת. את העלבון הזה (אם ההשערה שלי נכונה) אנשים לא שוכחים.
מה שבסך הכל רציתי להגיד לך הוא שאני איתך. גם עליי הם נמאסו, הפרימיטיבים האלה, ובייחוד אלה שרואים אותי בגודל טבעי ולא אומרים שלום. תסלח לי שאני כותב את הדברים האלה אצל הנידח הזה בן עזר במכתב העיתי שלו, ועוד בעברית, שגם היא פרימיטיבית וחסרת-תרבות. אילו יכולתי, הייתי כותב ברוסית, ובמקום יותר מכובד, שבו פחות מתעניינים בִּפְתחים מסויימים בגוף האדם, אך מה לעשות, זה מה יש, כפי שאומרים אצלנו.
אז כל הכבוד, ארקאדי, ולהתראות בקרוב ובשמחות. כן, שכחתי: אילו רק שינית את שם המשפחה שלך... חשוב על כך ש"גאידאמאק" או "הידאמאק" (כפי שכבר הסברתי בהזדמנות קודמת) מעורר אסוציאציות לא נעימות אצל יהודים בעלי זיכרון היסטורי, ולצערנו, עדיין יש במדינה הזאת, שאתה תהיה ראש ממשלתה הבא, מיספר ניכר של יהודים שמוצאם מאי אילו אזורים במזרח אירופה שבהם השתוללו ההאידאמאקים לפני כמאתיים וחמישים שנה, ואז לא היו שם מיליארדרים ששלחו את השרידים לנופש בבתי-מלון באזורים סובטרופיים.
אתה מבין את זה, ברוך, סליחה, ארקאדי?
אנארכיסטים עליך, ישראל!
קראתי היכן שקראתי שבאחת מהפגנות האנטי שנערכות אצלנו חדשות לבקרים השתתפה גם קבוצה של "אנארכיסטים".
קראתי ונפעמתי.
זה בדיוק מה שהיינו צריכים. משהו חדש, רענן, מתסיס, לא כמו השמאלנים הסחוטים שלנו, שמברברים תמיד אותם בירבורים, ולא כמו הימנוניים הלחוצים שלנו, שמתלהמים תמיד באותו אופן. משהו מהפכני באמת.
מיכאיל אלכסנדרוביץ' באקונין, האציל הרוסי, שנעשה לאבי אבות האנארכיזם המודרני – ונוסף על כך היה אנטישמי ארסי, שמלחמתו הרעיונית נגד מארקס היתה טבולה לפני ולפנים ברעל של שנאת-יהודים, שלא היתה מביישת את הגרועים שבגזעני ימינו – נפטר לפני מאה ושלושים שנה. אינני יודע אם האנארכיסטים שלנו עולים פעם בפעם על קברו אשר בברן שבשווייץ – מדוע רק נ..נ..נ..נחמן מאומאן זוכה לסגידה כזאת מצד חרדינו? – או לפחות הוגים בכתביו (או בכתבי ממשיך דרכו הדגול, פיוטר קרופוטקין, גם הוא רוסי וגם הוא נסיך לכל דבר, שהלך לעולמו לפני שמונים וחמש שנה, במוסקווה). כן הוגים, לא הוגים – הכל תלוי בטיב המילוי. באקונין אמר ש"הריסת השלטון המדיני עומדת בראש יעדיה של תנועת הפועלים." אם נתרגם זאת למונחים אקטואליים, מן הראוי שאנארכיסטינו יקדישו את מיטב מאמציהם לא להפגנות סרק אלא להריסת השלטון המדיני כאן ועכשיו, כלומר להריסתה של מדינת ישראל עוד בטרם ייתפנו האייאטולות לנושא הזה. זו משימה! זו אידיאה! ורק דמו בנפשכם איזו שמחה היתה נופלת בשל כך בחלקו של סבא באקונין!
ואם ייתקפו מי מהם, חס וחלילה, בנקיפות מצפון תוך כדי עשייה, כדאי שיזכרו מימרה נוספת של הז"ל הנ"ל: "התשוקה להרוס אף היא תשוקה יוצרת."
ומה עוד אפשר להוסיף על כך?
בשבח השתיקה
"יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטיפשים," נאמר במסכת פסחים. מייקל ריצ'ארדס, הקומיקאי שכוכבו דרך בתפקיד קריימר בסידרת-הטלוויזיה המהוללת "סיינפלד" – ואחר כך, כשהגיעה זו לקיצה, לא הצליח ביותר בניסיונותיו לקיים הופעת-יחיד מצחיקה – דווקא איננו טיפש.
אבל גם חכמים נכשלים בדיבורם. וכישלונו של ריצ'ארדס בדיבור מיותר עורר סערה אדירה שעדיין לא שככה למרות כל התנצלויותיו. הכעס העבירו על דעתו כאשר קריאות בגנותו, שבקעו מקרב קהל צופיו ומאזיניו, לא פסקו בשעת הופעה שלו ב"בית החרושת לצחוק" בהוליווד שבקליפורניה. הוא סבר ש"אויביו" היו שחורים (לאחר מכן נשמעו טענות שהצעקנים העיקריים היו דווקא לבנים) ולפיכך השיב להם מנה אחת אפיים ותיבל אותה בקללות גזעניות מרחיקות לכת. עד עצם היום הזה הוא מתאמץ להבטיח לכל מי שמוכן לשמוע – לרבות אי אילו ממנהיגי הציבור האפריקני-אמריקני בארה"ב – שמה שנפלט מפיו איננו משקף כל עיקר את דעותיו. נהפוך הוא. הוא נשבע חזור והישבע שהוא מתחרט מרה, שהוא מבקש סליחה, אלף אלפי סליחות – והשערורייה מסרבת להירגע. פוליטיקאים, פסיכולוגים, סוציולוגים וסתם "עמך" בוחשים בתבשילו של ריצ'ארדס ויש גם המציינים שכישלונו של המצחיקן חמור במיוחד מפני שהוא יהודי – מעולם לא התעניינתי במוצאו האתני של השחקן, אך כלום אין יהודי יכול להיות גזען? – ועל רקע היחסים העדינים, בלשון המעטה, שבין השחורים והיהודים באמריקה העובדה יוצקת שמן על המדורה.
נזכרתי, בדרך הטבע, בפליטת הפה המפורסמת של קומיקאי ישראלי, הלא הוא דודו טופז, שעלתה למפלגת העבודה בניצחונה הכמעט בטוח בבחירות בראשית שנות השמונים. לטעמי, דודו טופז איננו מגיע לקרסוליו של מייקל ריצ'ארדס מבחינת הכישרון הקומי, ובכלל איננו ספל התה שלי בתחומי הבידור הקל, אך איוולת ה"צ'חצ'חים" שניתזה מגרונו של הישראלי גבתה מחיר פוליטי וחברתי כה כבד שאין להשוותה לזה הכרוך בטעותו החמורה של האמריקני. גם פה וגם שם שיחק הרוגז תפקיד מכריע, גם פה וגם שם נוכחנו לדעת עד מה חשובה היא השתיקה, בחיים בכלל ובתיאטרון בפרט.
הה, כל יום, כשאני מעיין בנאומיהם, הצהרותיהם וראיונותיהם של עסקנינו הקטנים והגדולים – לרבות אלה שלמזלנו כבר הגננת הבחינה בחוסר כישרונם הדרמטי, הקומי והטראגי, ועשתה כל אשר ביכולתה להניאם מלפנות אל אורות הבמה – אותה חשיבות מטביעה בתודעתי הנסערת את חותמה המלובן.
חושך זורם ופרי
בטור שלפני האחרון הזכרתי את המשורר אנדד אלדן, יוצא קיבוץ חפציבה שבעמק יזרעאל וחבר קיבוץ בארי, אחת משלוש-עשרה נקודות-ההתיישבות ההיסטוריות שהוקמו בנגב לפני שישים שנה. אנדד, ידיד יקר משנות דור ודור, שהוא ורעייתו שרי, הקוראת הנאמנה והאוהדת ביותר שלו, חקוקים על לוח ליבי, ציין את יובלו השמונים לפני שנתיים (אבל בהיעדר יחסי ציבור מתאימים עבר התאריך ללא רישום ממשי בתודעת שוחרי השירה בישראל, שבידוע הם מונים המוני המונות נלהבים – למען האמת, אין אירוניה זו שלי במקומה: בארה"ב, שיש בה שלוש מאות מיליוני תושבים וקרוב ל-70 אלף משוררים "רשמיים" (הכול הוא יחסי), ראיתי במו עיניי כמה מועטים הם הבאים להקשיב לקריאת שיריהם של פייטנים ידועים, ובאחרונה, כך סיפרה לי ידידה, משוררת אמריקנית, שבלב הומה אצה לאירוע מאירועי פסטיוואל השירה הבינלאומי שהתקיים באחרונה בוושינגטון הבירה ובו הופיעה עמיתה ישראלית, שבמכורתנו הולך שמה לפניה וספריה נמכרים בעקבות שמה, ומיבחר משיריה בתרגום לאנגלית יצא עתה לאור, והיא, ידידתי, היתה אחת מששת האנשים שנכחו באולם).
נחזור איפוא לאנדד. בימים אלה הופיע מיבחר שיריו בהוצאת הקיבוץ המאוחד – הוא החל לפרסם את שיריו בהיותו בן עשרים ותשע – ואין לי אלא לקוות שיזכה להד הראוי לו, וקודם כל בקיבוץ שהוא נמנה עם חבריו שנים כה רבות. אנדד הוא אחד המשוררים הילידיים המובהקים ביותר – בראיון איתי לפני קרוב לשלושים שנה העיד על מקורות יניקתו שהם, בראש וראשונה, הנוף הארצישראלי והתנ"ך, ועל אף כל הטכניקות הניסוייות שלו הם, לדעתי, מקורות השראתו המרכזיים עד עצם היום הזה – ודבקותו בשורשיו הפיסיים-הרוחניים עמדה במיבחן התמורות והלחצים של חברה ישראלית ששינתה את פניה, ולא לטובה, עד לבלי הכיר.
רצוני להביא כאן שיר קטנטן של אנדד, שנכלל בספרו הראשון, "חושך זורם ופרי" – מיבחר שיריו יגיע אליי, אל נכון, כשאשוב ארצה בעוד ימים מספר, אך אני סמוך ובטוח שהוא איננו נעדר ממנו – שבשבילי הוא אחד השירים הנפלאים ביותר שנכתבו על אדמת הארץ הזאת:
הַחֹשֶׁךְ בַּתַּנִּים נִמְלָט אֶל הַחֻרְבָּה.
הַחֲשֵׁכָה שֶׁבְּחֻבִּי מְטַפֶּסֶת בְּשִׁנַּי.
הַחֹשֶׁךְ בְּרַחְמֵךְ זוֹרֵם לִהְיוֹת לִפְרִי.
שיר זעיר, בן שלוש שורות בלבד, אבל בשעתו כתבתי עליו שהוא "אולי תמצית הנס האנושי, שגלגולו באמנות לא פחות מאשר בהפרחת הצייה." אינני חוזר בי ממילים אלו. כה לחי, אנדד אלדן!
* * *
איליה בר זאב
מַרְאֶה מֵעֵבֵר לַגַּל
זֶה הַיָּם. בַּמִּפְרָץ הַמְּסֻלָּע,
בֵּין גַּל גָּדוֹל לְגַל גָּדוֹל
בָּאִים גַּלִּים קְטַנִים.
אֲנִי מִתְמַּסֵר,
נִזְכַּר בִּצְלִילוֹת אֲרֻכּוֹת אֶל-תּוֹך תְּהוֹם,
בּוֹחֵן בְּעֵינַיִם מְלוּחוֹת פֵּירוֹת-יָם
נֶחְבָּאִים בֵּין שִׁבְרֵי-עַתִּיקוֹת.
שָׁם, בַּצֵּל הַכָּחֹל,
בֵּין סְלָעִים אֲזוֹבִים.
מְטוֹסִים מַמְרִיאִים וְנוֹחֲתִים בִּלְעָדָי.
שְׁרִיקַתָם מְנִיסָה עוֹפוֹת נוֹדְדִים.
אֳנִיּוֹת שָׁטוֹת לְכָאן וּלְכָאן.
אֲנִי מְנוֹפֵף לְשָׁלוֹם,
מִי יוֹדֵעַ?
בְּחוֹפֵי תֵּל-אָבִיב
זִקּוּקֵי-אֵשׁ שְׂמֵחִים.
אֵין עָשָׁן.
בְּחוֹף אַחֵר בַּעֲתוֹת-פְּגָזִים.
רֶטֶט קַל עוֹבֵר,
הָאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ?
"הייתי חיה שמוכנה לרצוח!"
מתוך ראיון של רונן טל עם ד"ר תאופיק חמיד
"ידיעות אחרונות", 23.11.06
המסר שלו [של ד"ר תאופיק חמיד] ברור וחד-משמעי: האיסלאם מוּנע היום על-ידי שאיפה לא מתפשרת להשתלט על העולם ולמוטט את התרבות המערבית. מדינות העולם החופשי צריכות להתחיל להתייחס לאיום ברצינות, לפני שיהיה מאוחר מדי.
בראיון ראשון לעיתון ישראלי ממליץ ד"ר חמיד לכולנו להתכונן לקטסטרופה. "האנשים האלה מאמינים שאללה נתן להם את הרשות לקחת חיים של אחרים," הוא אומר על חבריו-לשעבר. "את פיגוע הראווה הבא הם יעשו בעזרת נשק גרעיני. אם היינו מדברים יום לפני 11 בספטמבר והייתי אומר לך שמוסלמים קיצונים הולכים להתפוצץ על מרכז הסחר העולמי היית מאמין לי? קרוב לוודאי שלא. עכשיו, בזמן שאנחנו מדברים, אנחנו עלולים להיות לילה לפני 11 בספטמבר הבא, אבל הרבה יותר נורא. אם לא ננקוט צעדים ממשיים ונמשיך לטמון את הראש באדמה, נגיע ליום שבו תל-אביב וחיפה וערים שלמות באירופה ובארה"ב ייהרסו ויימחו מעל פני האדמה. וכשהיום הזה יגיע, לא נוכל להאשים אלא את עצמנו."
לדברי חמיד, בגלל האיסור הגורף, בעיקר באיסלאם הסוני, על קיום יחסי מין מחוץ לנישואים, גברים במלוא אונם נופלים קורבן לתשוקות בלתי ממומשות, שמתועלות לאלימות. "כאדם צעיר ולא נשוי, סקס לפני הנישואים ישלח אותך לגיהינום לנצח. רוב המטיפים אוסרים גם על אוננות. מצד אחד, מופעל עליך דיכוי מיני קיצוני, ומצד שני אתה קורא בספרות האיסלאמית על החופש המיני בגן-עדן, על הנשים הבתולות היפהפיות שמצפות לך שם. כל המסרים המיניים האלה עובדים כזרז. אני יודע שזה נשמע קצת מוזר, אבל באמת שהייתי מוכן למות עבור אללה במסגרת הג'יהאד, כדי שאוכל לעשות סקס."
ס. נידח: עוד יש קֶלְמָנְטִינוֹת נכחדות בתפוצות ישראל
בילדותי בקלמניה היה בראשית החורף ועונת קטיף ההדרים, בסככה קטנה בקצה המערבי-צפוני של מחצית הפרדס, מול חצר האחוזה שבנה דודי ברוך בן עזר ראב עבור הבעלים משה גרידינגר – הר קטן של קלמנטינות דקות קליפה, צהבהבות-כתומות, נקלפות בנקל, כמט ללא חרצנים, עסיסן מתוק ומתפוצץ בפה מרוב חמדה ולא רק שאפשר לבלוע גם את הציפה, "הפלחים" כולם, אלא את הקטנות אפשר לבלוע שלמות ולא נודעו כי באו אל קרבו של הילד. אינני יודע אם ה היו מזל מיכל או מזן אחר, אבל הן היו קלמנטינות. לא מנדרינות, לא סצומות, וגם לא הקלמנטינות המזוויעות, הקשות. היבשות, מרובות הגרעינים, שאת רובן אתה יורק החוצה בשעת הלעיסה, אם בכל מכניס לפה תועבות הדר כאלה המתיימרות להיות קלמנטינות מיכל, ושאתה יכול לעבוק שוק שלם ולא למצוא אפילו דוכן אחד של קלמנטינות אמיתיות ששווה לקנותן.
סבור הייתי שפסו מן העולם או שגעגועיי לקלמנטינה מעבירים אותי על דעתי, והנה הביא לנו זוג חברים שקית קלמנטינות ממשק גולדשטיין, מעצים הגדלים ממש על אדמתם בכפר מעש, ליד פתח תקווה, וזהו זה! יש! לא פסו מהעולם הקלמנטינות האמיתיות! – דקות קליפה, כמעט ללא חרצנים, מתוקות, עסיסיות, מתפוצצות בפה, כתומות מרוב עסיס ולא יבשות. החרמתי את המשלוח כולו ושמתי בחדר המערכת. כשאתם קוראים את הדברים האלה כבר לא נותר מהן זכר ורק על אצבעותיי ובמקלדת נותר ריח הבוש הנפלא של קליפת קלמנטינות אמיתיות!
ברבור שחט מוסלמי בלונדון
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים מהעיתונים
משטרת לונדון עצרה ברבור של המלכה ששחט מוסלמי בגן
משטרת לונדון עצרה מוסלמי של המלכה ששחט ברבור בגן
[- - -] וכן הלאה וכן הלאה להוסיף על זה נוּכָלה
לידיעת הקוראים שלא עמדו על טיבו: שיר זה, שהבאנו במלואו בגיליון 195, מבוסס מילה במילה על קטע מתוך ידיעה שהתפרסמה בעיתון "הארץ" ביום רביעי או חמישי שעבר; וכתמיד אנו אסירי תודה לאהוד שמפרסם את שירינו בדפי מכתבו העיתי ואינו מצנזר בהם אף לא מילה גם אם הם ניראים לעיתים מוזרים בעיני מי שאמון, למשל, על שירי המשוררת הלאומית שלנו אגי משעול, שעל יצירותיה הגאוניות, כך שמענו, אפשר כבר להיבחן לבגרות. חיים נחמן פָּסֶה.
חיימקה הלוטש
פק"ל מילואים פרטי של ס. נידח
נתגלה במעבר המערכת לבניין החדש
תפקידו האחרון במילואים: מרצה מטעם מפקדת קצין חינוך ראשי
הרשימה כוללת תקופות קודמות, בשנות ה-60, בהן שירת בחטיבות 9 ו-10
ציוד למילואים
חולצה: (מסרק, תווית מרצה, דיסקיות).
מכנסיים: (ארנק, נייר טואלט, פותחן, מטפחת, צעיף).
חולצת סריג חומה מרקס אנד ספנסר.
סוודר שחור דק.
תחתונים. גופייה. גרביים.
נעליים חומות יגואר.
תיק גב: 2 גופיות. 2 תחתונים בשקית ניילון. בקבוק [בקבוקון] ויסקי. מגבת קטנה ירוקה. מגבת חומה גדולה. מטפחת. 3 זוגות גברי צמר. כפפות. אבקת רגליים. טבק רזרבי. [למקטרת]. 2 חבילות [חפיסות] שוקולד.
ז'קט [מעיל-רוח]: כובע טמבל, כובע גרב, מסטיק, מסרק. קמוקין, משקפי שמש, משקפי ראייה, מטפחת.
כובע פרווה.
כובע פלדה.
מימייה וחגורה.
תיק צד: שני עטים כדוריים. עיפרון. מילוי כחול [?]. מנקיות למקטרת. מהדקים משרדיים. מצפן. טלבון [טבליות נגד צרבת שכבר אינן בשימוש]. מצית גז. אולר. מספריים קטנים. מילוי רזרבי לעט פרקר כדורי. היקומיצין [משחת עור]. קיסמי שיניים. פנס כיס. טרנזיסטור. כיס טבק. שתי מקטרות. בקבוק סטרפטורל נגד שלשול [התרופה המצויינת הזו כבר יצאה מהשימוש לפני שנים רבות]. קופסה נוירלגן. קופסה קולדקס. סוכריות מנטה. בקבוקון ויסקי. תחבושת אישית [מתקופת הצבא, תוצרת אמריקאית]. א.פ.צ. אלקה זלצר. רפטריצין. פרשט [מטליות ריענון]. פלסתר. צמר גפן. סוללה רזרבית לפנס כיס. חוט ומחט. מחברת. שני בלוקים לכתיבה. גלויות. כף ומזלג. מעטפת מפות וחומר להרצאות. מטלית לניקוי אבק. 2 חבילות [חפיסות] שוקולד.
תיק כלי רחצה: קרם פורל[?] לידיים ולפנים. מכונת גילוח. משחת גילוח לבנדור. משחת שיניים. מברשת גילוח קטנה. סבונייה עם סבון. אפטר שייב טבק. ראי. מברשת שיניים. משחת חפיפת ראש שמפו. טלבון. פרשט. פלסתר.
ארנק כסף: פנקס נכה [צה"ל]. פנקס שבוי. צו קריאה. כסף. רשימת כתובות.
[מדובר באדם מפונק ואובססיבי, בעיקר להיגיינה אישית בתנאי שדה, שמאוד לא אהב, זאת בלשון המעטה, את השירות במילואים בכל צורה שהיא. כפל הפריטים פה ושם נבע כנראה מחששו מאיבוד חלק מציודו או מגניבתו, אבל לא לכל פעילות מילואים הוא אכן בא עם כל הציוד.
אחת הטראומות של שירותו בתרגיל מילואים בחטיבה 9 היתה כאשר החתימו אותו על תרמיל חובשים שהונפק לו בלי שניתן לו לבדוק את תוכנו, ובסיום השירות שפטו אותו עם "שמאל, ימין," על אובדן מספריים, שמלכתחילה לא נמצאו בתרמיל. כך היו האפסנאים עורכים "השלמות ציוד" על חשבון חיילי מילואים תמימים. לא הכסף היה איכפת לו, קנס של חמש לירות לסטודנט שבקושי התקיים אז, אלא ההשפלה שבהעמדתו למשפט ושלא האמינו לדבריו.
במשך שנים רבות היתה השעה היומית של פתיחת תיבת הדואר מלווה אצלו בדפיקות-לב מואצות פן קיבל צו קריאה, ומרגע שקיבל לא היה מסוגל להמשיך בכתיבתה של יצירה חדשה.
אחרי מלחמת ששת הימים, ובזכות סגן קצין חינוך ראשי לשעבר ישעיהו תדמור, הועבר לשרת בחיל חינוך, ובשירותו בחיל (עד גיל 55) ניצל בנס מתאונת דרכים קשה בדרך חזרה בלילה מהרצאה מהבסיס הצבאי בעין-יהב לבאר-שבע, כאשר התהפך באוויר עם ג'יפ ונזרק לתעלה בצד הדרך, תאונה ששינתה את חייו מבחינה משפחתית, ובעקבותיה נקבעה לו נכות צה"לית לצמיתות, למזלו 10% בלבד, על שבר בעצם הבריח שקיצר את כתפו הימנית.
האם גאידמק מסוכן לפוליטיקה הישראלית
באם יחליט לרוץ לכנסת בבחירות הקרובות?
לא.
כי משעה שיציג את מועמדותו יתחילו לחפור בעברו טובי העיתונאים המוסריים שלנו, דוגמת יואב יצחק ועיתונאי העיתון לאנשים חושבים, וחזקה עליהם שיגלו שם פרשיות הרבה יותר מעניינות מאלו של רבין, נתניהו, שרון, קצב , רמון ואולמרט.
ואולי לא?
אולי הוא יקנה את כל העיתונאים והעיתונים שיהינו לכתוב עליו בנימה לא חיובית?
לא.
זה לא יֵלך.
הלא אם הדבר היה אפשרי אזיי אולמרט, שכל כך התעשר מהשחיתויות שלו, היה כבר מזמן קונה את כל התקשורת הישראלית, וזו היתה מהללת אותו יום ולילה, יום ולילה, בניגוד גמור לדעת חיזבאללה.
שיר ותרגומו מאת קתי פירס-לואיס
משוררת שהלכה החודש לעולמה
נולדה בארה"ב 1922, נפטרה בישראל 2006
Kathy Pearce-Lewis
An aging princess cleaves
to her belief in fairy tales
plays out the role of maiden
in sanguine expectation.
The prince will find the firebird
penetrate the hedge’s maidenhood.
Wicked sisters, brothers, kin
will get their just deserts.
A size nine foot will slide into
that size five crystal slipper.
The royal pair will live
in wedded bliss forever.
But sometimes in the limbo
between her dreams and dawn
when the first crow call
penetrates her senile brain
she cannot help but wonder
what’s taking him so long.
קתי פירס-לואיס
מחכה לנסיך [או מחכה לגבר הנכון]
נסיכה מזדקנת נאחזת בכל כוחותיה
באמונתה באגדות
משחקת את תפקיד העלמה
בציפייה לוהטת מתשוקה.
הנסיך ימצא את ציפור האש
יחדור דרך הסבך
הבתולי.
אחיות חורגות, אחים, קרובים
יקבלו את המגיע להם.
רגל במידה 42 תחליק לתוך
נעל הזכוכית, מידה 36.
הזוג המלכותי יחיה
באושר ועושר לנצח.
אך לפעמים בריק
שבין חלומותיה
והשחר
כשקריאת העורב הראשון
חודרת למוחה הסנילי
היא לא יכולה שלא לתהות
מה לוקח לו כל כך הרבה זמן.
תירגם אבי חדש
"קדיש" חילוני
מאת שלום סמיד, חבר קיבוץ נגבה
יתגדל שם האדם, יתעלה פועל חייו,
ויתברך בזיכרונו על צרור מעלליו בימי חלדו
ועל המעש שלא הספיק להשלימו
על החלומות שניטוו ונמוגו
ועלי סגולות יקר ואף חולשות-אנוש שנגוזו,
מבעד הדוק הערפילי של הזמן.
יזהיר זכר האדם והד חייו
כזוהר הרקיע בליבנו – ושמו לפני שמש ינון,
כי מותר האדם הוא הזיכרון
מעבר למחיצות הזמן.
לא בחושך שמו יכוסה.
צו המשך החיים יצמיח פורקן לכאבנו המשוקע.
הזמן במהלכו ירחם.
וננצור את כל פרחי חייו לימים רבים.
מעשה בשמן זית "ראשון המסיק"
כל השנה אנחנו מחכים לשלהי הסתיו לקנות בקבוקי שמן זית "ראשון המסיק" שהם הטעימים ביותר בכל העונה, אף כי יקרים מאוד, לפחות כך היה בשנים קודמות.
ראשון הגיע למדפים "זית הנטופה", בקבוק של ליטר במחיר של כ-40 שקל. קנינו, יצקנו, התאכזבנו קשות. שמן בהיר מאוד, ללא העכירות הנפלאה של ראשית המסיק, ובעל טעם לוואי שנותר אחרי הטעימה, מין חמיצות מרגיזה, כאילו עבר השמן תהליך שהשתתפו בו חומרי זיקוק זרים. לא שווה את הכסף.
שבוע לאחר מכן הגיע "ראשון המסיק" של בית הבד "מקורה", שבשנים קודמות היה בעינינו ה"פרימה דל פרימה" של ראשוני המסיק. כל בקבוק 47.50 שקל ולא כתובה הכמות שהוא מכיל. על פנינו, כשלושת רבעי הליטר. פתחנו בדחילו ורחימו. אכזבה! –או שחוש הטעם שלנו הזדקן ונפגם ללא תקנה; השמן הבהיר מדי, לא כהה, שהותיר גם הוא קצה של טעם לוואי לא נעים, מעין חמיצות עדינה אך מיותרת – לא היה דומה כלל ל"ראשון המסיק" של אותו בית בד מלפני שנה ושנתיים שאותו אנחנו זוכרים בערגה רבה.
איתרע מזלנו ולבית ידידים הביא מישהו בקבוק שמן "ראשון המסיק" של "הלפרן", משק מולר, מושב שדה יעקב. אקסטרה וירג'ין אוליב אויל, כבישה קרה. ומה יש לומר כשיש מה להגיד – יצקנו לצלוחית את השמן הבהיר, ושמנו קוביות לחם טרי לשמוע גם דעות אחרות, וכמעט כולם ציינו שאמנם אינם מומחים אבל נותר אצלם בלשון ובחיך טעם לא נעים של חמיצות מוזרה.
חיכינו ליום שישי שבו אנחנו קונים מעדנים לשבת בשוק דוכני המזון בקומה התחתונה של "גן העיר" בתל אביב. יש שם דוכן דרוזי שבעליו מוכרים בין השאר בקבוקי שמן זית כהה מאוד, 650 סמ"ק הבקבוק, תוצרת משפחתית, ללא תווית – במחיר 25 שקל הבקבוק! – והפעם כבר היה אצלו מוכן "ראשון המסיק", שמן טרי שמסק רק לפני ימים אחדים מהכרם המשפחתי, לדבריו, מחירו כתמול שלשום, ומה אני אגיד לכם –
שמן הזית הפשוט שלו נמצא טעים לפחות באותה מדרגה יקרה כפליים של שמן מקורה, ומה שמדהים עוד יותר הוא שבקבוק דרוזי מהעונה הקודמת, אף הוא ירוק כהה, היה ללא כל אותם טעמי לוואי מוזרים של "ראשון המסיק" השנה!
מה קרה?
האם השתנו בבת-אחת שיטות האצירה והכבישה? האם מסיק השנה פגום היה? או שמא הזדקנו וחוש הטעם החל מתעתע בנו ואנו פסולים לעדות? אבל הנה ערכנו לידידים מביני שמן זית מיבחן טעימות של שמנים אלה, למעט "הלפרן", והסכימו עם רוב קביעותינו.
יוסי לנג: דוקטור קבנצל מפתח-תקווה
אהוד שלום וברכה,
תוך כדי העיסוק ברופאי פפתח-תקווה, בעיקר יוצאי גרמניה, נשמטו ודאי עוד רופאים שראויים להיזכר וביניהם ד"ר נפתלי קבנצל, אביו של יוסף קבנצל תמיר, עיתונאי חשוב, ח"כ ומר סביבה.
ד"ר קבנצל, יליד אומן באוקראינה (1879) הוסמך לרפואה באוניברסיטה של קיוב. שירת בצבא הרוסי בשנות מלחמת העולם הראשונה ושנים אחדות כרופא כפרי. עלה ארצה בשנת 1925 והשתקע בפתח-תקווה, בה שירת רוב שנותיו כרופא פרטי, וגם את האוכלוסייה הערבית סביבה. הוא נפטר בשנת 1943. את ספרייתו הציונית הגדולה תרם לספרייה העירונית בפתח-תקווה, וממנה נותרו ספרים בודדים בלבד.
שבת שלום,
יוסי לנג
[היה מפליא אילו נותרו יותר ספרים. אב"ע]
הורסים את כיכר רבין כדי שלא יהיה אפשר לראות
את כיעור החזית המוזנחת של בניין עיריית תל אביב!
מר ס. נידח, סופר "חדשות בן עזר" לעניינים מוניציפאליים מדווח: אחת הסיבות להפיכתה של כיכר רבין ההיסטורית לחניון מכוער שיתנשא מעל גובה פני הרחוב עם ארובות איוורור וכניסות למכוניות – היא תקוותו של ראש העיר הביזארי של תל אביב שעל ידי כך לא יוכלו אזרחים ומבקרים לראות את חזית בניין העירייה המוזנח והשבור (כל חזיתו המקורית לצד דרום נשברה והוסרה בכוונה, ומי שלא מאמין שיסתכל בקיר המערבי שנותר בתבניתו המקורית) –
וכך, בעודו הורס בזה אחר זה את אתריה ההיסטוריים של תל אביב, לא שמענו עד כה שראש העיר מר רון חולדאי נוקף אצבע להפנות את סכומי ההרס של עירו כדי לשפץ לפחות את חזית אחד הבניינים המכוערים והמוזנחים ביותר המצויים בה – את בניין העירייה שלו! – או לפחות שיתרום את הסכום לשיקום היישובים בצפון!
ונשאלת השאלה: מדוע אין הורסים עדיין את שוק הכרמל?
ויש תשובה: גם שעתו תגיע. החיה ששמה נדל"ן אוכלת היסטוריה, דופקת חיים של עיר, משתקת תרבות, טובה למעטים, רעה לרבים, ובדרך כלל גם קצת מושחתת.
כנס תומכים שותקים במנזר השתקנים
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים מִפּוֹצִים
במנזר השתקנים בלטרון נערך כנס אינטלקטואלים
יוצרים משוררים סופרים
שמאל
שותקים
שמאל
שותקים
בתחילת מלחמת לבנון השנייה דווקא תמכו בפומבי
לדבריהם במלחמה שאין צודקת הימנה
אבל לאחר שחסן נסראללה התקשורת הישראלית
שיכנעו אותם שחיזבאללה ניצח במלחמה
וכי הנהגתה המדינית הצבאית של ישראל
חרא
נאלמו הם דום אפילו חדלו לשיר
את שירי ארץ-ישראל
לנוכח הזוועות שחולל הצבא הישראלי
בלבנון לאזרחי חיזבאללה
יוֹשְׁבֵי על פצצות תלולות מסלול
לשמוע שריקות מטוסים
כי אחרי השואה אפשר ואפשר להמשיך לכתוב יהודים
סיפורים שירים לעשות בהם קריירה לא רעה
בישראל בגולה בגויים
אבל אחרי הזוועות שהמיטה ישראל על לבנוןI
אמר הגורו צריך לשתוק צריך לשתוק צריך לשתוק
אי אפשר עוד לשיר את שירי ארץ-ישראל
הטהורים מכמירי הלב
כי אנחנו חארות כמו המנהיגים שלנו
אנחנו רוצחים
ג'נוסיידֵרִים
פּוֹצִים
אורי הייטנר
יש הפסקת אש
הפלשתינאים הם אנשי כבוד. מילה שלהם – היא מילה. ניתן לסמוך עליהם. עובדה – הגענו עימם להסכם על הפסקת אש, והם כיבדו אותו במלואו, הקפידו על קלה כעל חמורה.
עד רגע כניסת הפסקת האש לתוקפה, הם ירו קסאמים. עד הרגע האחרון. בצדק. אולי הם יספיקו להרוג עוד יהודי? אולי – לפצוע איזה ילד? לבטח – להפחיד. וזה בסדר. זה לגיטימי. אבל מרגע שהפסקת האש נכנסה לתוקפה, ביום א' ב-6:00 בבוקר – שקט מוחלט. אף טיל קסאם. אף לא יריית כדור. אפילו לא יידוי אבן.
אז למה מפקפקים באמינות הפרטנר? למה אומרים שאין לנו פרטנר? וממה אולמרט מאוכזב?
נכון, הפסקת האש התקיימה לאורך 67 דקות. ב-7:07 נורה הטיל הראשון, ומאז המטחים לא פסקו. אבל אי אפשר לקחת מן הפלשתינאים את מה שמגיע להם – במשך 67 דקות הם כיבדו את הפסקת האש. אולמרט מאוכזב? אני דווקא מופתע לטובה. בפעמים הקודמות הם לא הצליחו להתאפק 67 דקות. מי יודע? אולי הפסקת האש הבאה תחזיק מעמד 71 דקות? אולי אפילו 84 דקות? צריך להיות אופטימיים.
מה ההבדל בין המצב שקדם להפסקת האש למצב הנוכחי?
ההבדל הוא תהומי. קודם נורו קסאמים על שדרות ויישובי הנגב המערבי, וקראנו לכך "מטחי רקטות". היום נורים קסאמים על שדרות ויישובי הנגב המערבי, ואנו מכנים זאת "הפסקת אש". האם ניתן לזלזל בכך? האם זו אינה התקדמות משמעותית?
ומעבר לציניות, האם זה ההבדל היחיד? ברצינות, אין הפסקת אש?
יש. בהחלט. ישראל הפסיקה את האש. אם עד יום א' ב-6:00 ישראל הגיבה על התוקפנות נגדה, היום ישראל מבליגה על התוקפנות נגדה. ומה זו, אם לא הפסקת אש? האם לא מגיעה לתושבי שדרות הפסקת אש שכזאת?
אז מה אני מציע? הרי, כידוע, אין פתרון צבאי לקסאמים.
נכון. לכן הפתרון הראוי הוא לרמות את עצמנו. ובכך אנו הרי מומחים.
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק ח. עוד על ד"ר נוראללה ומרפאים אחרים
לאבי היה אלבום גדול ובו אוסף תמונות מעניינות הן של אנשים והן של מקומות ומאורעות בעלי עניין מיוחד. בעצם היו לו יותר מאלבום אחד. ברשותי נמצאת שארית הפליטה שלהם בצורת אלבום אחד, הקטן שבהם, ובו כמובן מופיעות תמונותיהם של האישים הנכבדים, חבריו ומיודעיו של אבא: מנהלי בתי ספר, חברי ועד הקהילה, רבנים ראשיים, שרים, פקידים בכירים, נדבנים ורופאים מפורסמים, ועוד. וכמובן גם תמונתו של ד"ר נוראללה במלוא תקפו והדרו [ר' בסופו של פרק ז'].
וכאן אני נזכר שבעצם שכחתי שהיה עוד רופא אחד שאת שמו שמעתי הרבה מאוד פעמים בבית ועליו הסתובבו הרבה סיפורים. שמו היה ח'וּדָאדָא. נכון, גם הוא היה פרסי, והוא היה סמכות אמיתית. כאשר מי מאיתנו התלונן שהתרופה שניתנה לו לא הועילה לו מהר כפי שהוא ציפה, אימי היתה אומרת לו: "מה זה, כלום קיבלת תרופה של דוקטור חודאדא?" (כמו שלחילופין היתה שואלת: "מה זה תרופה של הרמב"ם, שתשפיע כל כך מהר ?") – משמע שחודאדא היה רופא שקלע למטרה בכל עת. מן הסתם הוא היה איש חכם ושמעו יצא בכל העיר. ד"ר חודאדא לא רשם רק תרופות מבית מרקחת, אלא גם דברים "טבעיים", שהיו מקובלים באותם הימים כמְרַפְּאִים אוניברסאליים (פָּאנָאצֵיאָה, בשפת הרפואה של היום).
אחד הסיפורים שהילכו עליו היה שיום אחד הוזעק דר' חודאדא לביתו של שכיב מרע שגסס והיה ממש על סף המוות. ד"ר חודאדא בדק וראה את המצב לאשורו אך לא רצה לומר למשפחה שמאומה לא יעזור (בשפת היום, חוץ מקריאת תהילים), ועל כן אמר להם להכין לנ"ל משקה מגרעינים צמחיים שנקראו ח'וּבָּה. והמשפחה רצה לעַטָּאר השכונתי, הוא מוכר התבלינים, קנו את הגרעינים והכינו מהם משקה. אלא שאחרי שהשקו את הנ"ל במיץ הח'ובה, בדיוק אז סיים מלאך המוות את מלאכתו ולקח את השכיב מרע לעולם של מעלה. עבור המשפחה היה הדבר חד משמעי: ד"ר חודאדא הרג את יקירם עם הח'ובה שלו. והם החלו מקוננים וצורחים: "הוי חודאדא, הוי ח'וּבָּה, הוי כוּדָאדָא הוֹי ח'ובָּה!"
לימים נתרבו הרופאים בבגדאד ואף נפתח שם בית ספר לרפואה עם מורים וציוד מאנגליה. ואז החלה הקידמה לתפוס מקום לאט-לאט בעולם הרפואה שבעיר. בילדותי עוד דרו בכפיפה אחת הרופאים המודרניים עם הַמְּרַפּאִים הטבעוניים והמסורתיים, שרשמו מיני עשבים ומשחות "טבעיות" ועוד. (והיום חוזרים לזה במקומותינו). המלאכה עברה בדרך כלל מאם לבת או מאב לבן והעצות ניתנו על פי רוב חינם אין כסף, פשוט לשם שמיים.
לשכנתנו, שנקראה לוּלוּ לבית סְחַאיִיק, היה הידע הרחב לטפל במיני מחלות ופגעים רעים ופריחות ושחין למיניהם, ותמיד היו דופקים על דלתה לבקש עזרה. לעיתים נתנה להם מן המוכן ויש שהיתה אומרת להם מה לרקוח.
זקנה אחרת שאני זוכר ידעה לעשות במלאכת החְזרת נקעים ושברים אורתופדיים על ידי חבישה, מסאג'ים והנחת מיני בצקים חמים על אזור הפגיעה (מעין אוֹסְטֶאוֹפָאת). בטיפול האחרון הזה זכיתי גם אני כאשר נפלתי בבית הספר ונקעתי את קרסולי. הייתי הולך יום-יום לאותה "אוסטאופאתית" מטפלת, אישה מבוגרת ונחמדה שהיתה מעסה את קרסולי עם שמן מחומם, ואחר כך שמה עליו מין "לביבה" מבצק חם וחובשת ומצווה עלי לבוא למחרת. וזה בהחלט עזר.
היום מסתפקים בגלים קצרים או גלי על קול חימום מקומי פיסיותרפיה זריקות וכל היתר.
במקרה אחר הציל אותי מכאבים נוראיים מרפא "טבעוני". ומעשה שהיה לנו בבית מין פסל מברונזה כבד מאוד, אמנם לא בנפח גדול. אבי קנה את הפסל בחנות לדברי אמנות בהזדמנות כלשהי והציבו על שולחן השיש בחדר. אימי שנאה את הפסל מרגע בואו הביתה, וכל העת ביקשה להיפטר ממנו איכשהו. וכדרכן של הנשים היא נדנדה ונדנדה. סוף שזה עזר ואבי נכנע. הוא נתן בידי סכום כסף ואמר לי להביא למחרת היום סבל לקחת את הפסל לחנות ("מָגַאזָה" בטורקית) של דודי. שם הוא יוצב בחלון הראווה עד שיימצא לו קונה ויתאהב בו. כמובן שהיה עליי ללוות את הסבל עד המקום.
עם סכום הכסף הנכבד בידי, נמלכתי בדעתי וחשבתי אם לא כדאי לי להתאמץ קצת, לסחוב את הפסל בעצמי לחנות האמורה ועל ידי כך אטול את דמי הסבלות לכיסי. הייתי בגיל לא יותר מאחת-עשרה. הרמתי את הפסל הכבד, השענתיו על חזי והחלתי ללכת. והנה המשא כבד. אם כן נעשה זאת בשלבים. הלכתי כמה מטרים הורדתי הפסל ועצרתי לנוח, וכך הלאה, הרבה מאוד פעמים, שכן המרחק היה גדול. בהגיעי למחוז חפצי מסרתי את הפסל וחזרתי הביתה שמח וטוב לב עם תכניות ורודות איך לבזבז את הכסף שהרווחתי בעמל יומי.
בהגיע הערב החלו לכאוב צלעותיי, עליהן השענתי את הפסל, והיה לי אפילו קושי לנשום. כל תנועה קטנה גרמה לי ייסורים רבים. לא היה אפשר להסתיר את בכיי מרוב הסבל. הוריי דאגו והזעיקו רופא. זה איבחן דלקת ריאות כלשהיא ורשם סירופּ. כמובן שזה לא עזר. גם תרופות אחרות לא הושיעו. תשאול מפורט ועקשני על ידי אבי לא הועיל, אני שמרתי את הסיפור בסוד ורק אמרתי שתחילה לא מצאתי סבל ונאלצתי לסחוב את הפסל כברת דרך קצרה בלבד.
סוף שנמצאה עצה. יוזמן אדון "חְ'לַאסְצִ'י", הוא המרפא הטבעוני שכל ימיו היה מסתובב בין הבדואים ורושם להם צמחי מרפא ופטנטים אחרים.
האיש בא, שמע את הסיפור, מישש קצת בצלעותיי ופקד לעשות לי מדבקה על האזור הכואב ("לַזְקָה"). ההוראות היו ללכת ולקנות חומר שנקרא "טָרָאמָאנְדִי", לחממו ולקבל ממנו עיסה דמויית דבש, ולמרוח אותה על חתיכת בד שתודבק על המקום. וככה להשאיר עד שתיפול מעצמה לאחר שבועות אחדים.
היתה שעת ערב אך אבא ידע למצוא את העטאר המתאים, ממנו הביא גבישים צהבהבים שחוממו והוכנו כמתבקש. דקות אחדות לאחר מכן כבר לא חשתי בכאבים ויכולתי לישון. אחרי יום חזרתי לתפקד. והעיסה באמת נשארה שבועות אחדים והיתה עמידה בפני המים של המקלחת. רק שלפעמים השתגעתי לגרד את המקום.
וכשנהייתי לרופא, מאד רציתי לדעת את מהות אותו חומר פלא שכל כך עזר לי אז. שאלתי ושאלתי עד שמצאתי אחות שלמדה בבגדאד את המקצוע שלה והיא פיענחה לי את החידה: זה היה מין שרף של עץ מסוים. הבטיחה להשיג לי מעט כאשר תזדמן למוכר התבלינים הגזעי בירושלים. הבטיחה ועשתה. שמתי החומר בצנצנת והבאתיו לרוקח הראשי בבית החולים והוא מייד הכירו ונקב לי בשמו הלאטיני "קולופוניום". האורתופדים נוהגים מדי פעם להמליץ על מה שנקרא "פלסטר אמריקאי" או צרפתי להדביקו על המקום הכואב. אלא שזה נופל אחרי יומיים שלושה ואין כחו עימו להחזיק ימים רבים.
ואת אדון "חְ'לָאסְצִ'י" אני מברך עד היום הזה.
ונחזור לד"ר נוראללה. לא הרחק ממרפאתו (שאגב, מיקומה שימש נקודת ציון דרך. "שני רחובות ימינה אחרי המרפאה של נוראללה," וכדומה) שכנה "מרפאה" שהיתה מסתורית בעיניי שלי, כילד. מין חנות עמוקה שבאמצעיתה עמד פרגוד שהסתיר את הנעשה מאחוריו. ותמיד ישבו בהמתנה על שרפרפים נמוכים גברים אחדים והמתינו לתורם. אבי הסביר לי כי לשם באו אלה שהיתה להם מחלת מין והם קיבלו כל מיני טיפולים. לימים, אחרי שלמדתי רפואה, הבנתי שהם הלכו לקבל טיפולי בּוּגִ'ינָז', הרחבה של השופכה אחרי היצרוּתה שבאה, בגלל מחלת הזיבה, וייתכן שקיבלו טיפול גם נגד העגבת שבתקופה ההיא, כאשר הפניצילין עוד לא היה בעולם, היו נותנים טיפול בתרכובות כספית ארסן ואחרות. ובספר הרפואה שלי מופיעה המימרה בנושא הזה לאמור: AN HOUR WITH CUPIDON, YEARS WITH MERCURY – ובתרגום חופשי, לבלות שעה עם אַלַת האהבה (ולחטוף עַגֶּבֶת) ואחר כך לבלות שנים עם מרקורי, היא הכספית ששימשה לטיפולים במחלה.
מיותר לציין כי לרופאים המודרניים שבאו מאוחר יותר, לא היה כבר סוס כי אם אוטומוביל. ואחרי טבח הארמנים על ידי הטורקים במלחמת העולם הראשונה (הטבח הזה, שטורקיה טורחת כל כך להכחיש כל השנים), ברחו ארמנים רבים לכל עבר, וחלקם הגיע לעיראק ומהם היו רבים בעלי מקצועות חופשיים, פיקחים, חרוצים וממולחים. ביניהם היו גם רופאים. אחד מהם, ד"ר צָ'אפָּאנְיָאן, רופא עור שהיה בעל מרפאה ששכנה לחוף הנהר. ואבי לקח אותי אליו פעמים אחדות בגלל מחלת גזזת שהיתה לי או משהו דומה. (פָּארֵח' בלשון אשכנז). המרפאה זכורה לי כנקייה וכמפוארת, עם שטיחים ותמונות קיר וציפויי שיש. מן החלון של חדר ההמתנה יכלו הממתינים לראות את הנהר ואת הסירות והדייגים.
איני יודע מניין באו יתר הרופאים בעלי השמות האירופיים לבגדאד, כמו רופא העיניים ד"ר רָאוֹבּצִ'יק או ד"ר רוזנפלד שהוזכר לעיל, או ד"ר סַנְדִרְסוֹן, אלאמאני ששימש כירורג בבית החולים היהודי על שם מאיר אליאס בבגדאד. יש שאמרו כי הם ברחו מן התופת באירופה, ויש שאמרו כי היהודים שביניהם מוצאם מן הבריגדה היהודית שעברה בעיראק. ואני מניח שבעיקרו של דבר הם היגרו לעיראק כדי לעשות כסף בארץ עשירה ומחוסרת רופאים משלה. והם אמנם נהנו מן ההילה של "רופא מחוץ לארץ"...
וכל זה הלא סופר בהקשר לסוסו של ד"ר עַבְדַאלָלה.
ואגב סוסים:
המשך יבוא
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק רביעי
לאחר מותה טמן יוסקה את אימו בין בלוקי הקרח. סרח פוגאצ'וב היפה משתינה בחול
כשלושה חודשים לאחר קבורת אימו, שנערכה כחודשיים לאחר מותה, התחתן יוסקה-דרעק בעל פני התורכי, ברבנות שברחוב יבנה בתל-אביב, עם עולה מפולניה בשם פרלה רוגוז'ינסקי.
האיחור בקבורה נבע מכך שיוסקה אהב מאוד את אימו.
אמנם אימו היתה צועקת עליו ומחרפת ומגדפת אותו, אבל לא פעם שמע אותה מתגאה בו, תמיד בפני זרים, כשהיא טופחת על בטנה הגדולה [לדברי דודי ההולל אלכס: "בהרגשת מלאות, כמו לפני שמחרבנים!"] ואומרת: "אני ילדתי אותו! אני ילדתי אותו!" – ולכן עוד כאשר החלה לגסוס הזמין ב"נגריית הירקון" ארון-קרח עשוי לוחות-עץ מצופים פח, גבוה כקומת אדם, שכמוהו נמצא אז רק באיטליז פוגאטש.
לאחר מותה טמן יוסקה את אימו בארון, בין בלוקי הקרח המעלים אדי כפור, ולא הירשה לקבור אותה. ומפני שהיה הגבר הכי חזק במושבה פחדו ממנו אפילו הגברתנים של חברא-קדישא, לבושי השחורים הללו, שמגעם עם המתים היה מטיל עלינו אימה.
"אמא! אמאל'ה שלי! את תישארי שלימה עד תחיית המתים!" היו מדי פעם בוקעות בלילה זעקותיו המפחידות של יוסקה את חלל המושבה.
יוסקה עצמו התקשה בקריאה אבל שמע מאלכס דודי שקרא בספר כי בעתיד יהיה אפשר להחיות מתים שיוקפאו, כמו הממותות בסיביר, שהחלו לצעוד לאחר שהפשירו אותן בהדלקת מדורות על הקרח שכיסה אותן ואחר-כך הן הגיעו בכוחות עצמן למוזיאון הזואולוגי באירקוטסק יחד עם מיכאל סטרוגוף.
כל יומיים היתה העגלה של אברשקה מביאה לגברת באשה-קריינדל גולדשטיק המתה בלוקים טריים של קרח. כאשר נודע לנו הדבר איבדנו את הטעם של הקרח.
אברשקה אבול-סרח, שזכה בכינוי על שם בתו-בכורתו היפהפיה סרח, היה יושב במרום עגלתו ועובר ברחובות כשהוא מצלצל בפעמון. בהישמע הצלצול היתה אמא יורדת במרוצה או שולחת אותי ובידי שק או מלקחי-ברזל המתהדקים על גוש הקרח, כדי לשאתו. מעל מושב העגלון של אברשקה היה גגון-עץ קטן, ומאחור ארגז-עץ מלבני גדול, מצופה פח-אבץ מבפנים ומבחוץ, ולו שתי דלתות אחוריות. כאשר היה פותח אותן, היו העיניים מסתנוורות מלובן בלוקי הקרח הארוכים, המסודרים בחלל הפנימי זה על גבי זה ומעלים אדי כפור.
אברשקה פוגאצ'וב הזריז היה נועץ בקצה הבלוק פטיש-גרזן לא-גדול שגם ידיתו היתה עשוייה ברזל, מושך ומסיע את גוש הקרח על גבי הבלוקים שמתחתיו, שוטח אותו על קרקעית הפח ומתחיל לפצוע אותו בדוקרן חד, בעל ידית עץ עבה ועגולה, וכל אותה שעה היה מזמזם ומהמהם:
"יה חי-לי-לי עמלי-לי!
יה חי-לי-לי עמלי-לי!
עורו אחיי אל תנומו
לעבודתכם אנא קומו!
יה חי-לי-לי עמלי-לי!...
רק העבודה כל חיינו
מכל צרה תוציאנו!
יה חי-לי-לי עמלי-לי!..."
ולאחר שהדוקרן היה בוקע סוף-סוף בקרח פירצה לכל רוחבו [יושם לב שיש כאן סימבול ספרותי לחפירותיו העקרות באישתו הפריג'ידית, כלפיו], היה אברשקה משלים את המלאכה במכות גרזן אחדות בלב הבלוק, ומוסר את הנתח ללקוח כשהוא סופר את הכסף ונותן את העודף באצבעות רטובות וקרות מאוד.
המנה הרגילה היתה שליש בלוק, ולפעמים ביקשה אמא רבע או חצי. הבלוק היה דמוי חרוט קטום, היקפו קטן יותר בקצהו האחד, כי אחרת הקרח לא היה מחליק בקלות החוצה מהתבניות שבהן הוקפא בבית-החרושת "קרח הירקון". אמא היתה שולחת אותי עם הוראה שנשמעה כמו מספרי ההרפתקאות שקראתי על אפריקה: "תביא מאברשקה שליש (או רבע) מהראש או מהאמצע, לא מהקצה!"
בעת ביקוע הבלוק היו ניתזים ממנו שבבי-קרח רבים, חלקם על קרקעית הפח של הארגז, וחלקם נופל בחול ומתכסה בשכבת אבק חומה.
מיד היינו עטים עליהם, לפעמים מתקוטטים מי יתפוס ראשון שבב של קרח, לפעמים שולחים יד לסחוב חתיכה מהארגז עצמו, מתחת לידיו של אברשקה המפצחות את הבלוק. היינו מנגבים באצבעותינו את האבק הנוזל מחתיכות הקרח, עד שהיו נעשות שוב לבנות ושקופות, ומוצצים אותן בהנאה. "אסקימו! גלידה!" – צעקנו וכירסמנו, אבל איבדנו את הטעם של הקרח מרגע שהתחיל להיות נידמה לנו שגברת גולדשטיק בכבודה-ובעצמה חבוייה בין הבלוקים.
אברשקה אבול-סרח היה איש מצומק, כהה, בעל צחוק לא חכם ולחיים שלא צימחו אפילו שערה אחת. הליכתו העקומה נגרמה אולי בגלל תיק העור הכבד, שהיה מהודק תמיד למותניו בחגורה ובו החזיק את הכסף הקר.
סיפרו במושבה שהוא סריס-חמה והיו שכינו אותו אבול-סרס-מן-אל-קרח ואמרו שהזרג הצטמק לו מרוב ישיבה על הקור ולכן הוא גם שר בלי ביצים בקול טנורי שפוך.
עם זאת, היתה לו אישה רחבת-שת ודדנית, עליזה. הערבים כינו אותה בשם: טיז-עליז. אברשה ניראה לידה כיתוש. היא ילדה לו ילדה וילד, סרח ודורון, שאותם אהב מאוד והזכיר מדי פעם בגאווה רבה.
"כאשר אבול-סרס מסתובב עם עגלת הקרח ברחובות ומצלצל בפעמון," דברי דודי ההולל אלכס, "נכנס לביתו סיומה ליפבסקי ומרכיב את טיז-עליז עלא-ערי – ודינג-דונג, דינג-דונג, וכששומעים אותה צועקת אז זה בטח לא על הילדים כי הכל התחיל עוד לפני שהיו שם ילדים כי מזה נהיו שם ילדים. שיהיה לה לבריאות! איזה זרג יכול להציע לה אבול-סרס? כל מי שיש לו עיניים בראש יכול לראות שסרח פוגאצ'וב היא הבת של סיומה ליפבסקי כי היא דומה לו כמו שתי קערות מאותו הסרוויס."
לא את כל דברי דודי אלכס הבנתי אבל מה שקשור לדמיון – נכון, אנחנו קינאנו בילדי אברשקה, קינאנו בסרח עגולת הפנים ובאחיה דורון (כאשר הילדים בבית-הספר היו רוצים להרגיז אותו, היו ניצבים סביבו במעגל וקוראים לו "לי-פב-סקי! לי-פב-סקי!") – וזאת מפני שסיומה ליפבסקי הגבוה והרווק, בעל פני הירח, הבעלים של "סינמה ירקון", היה מכניס בחינם את סרח ודורון פוגאצ'וב להצגות היומיות בעוד שאנחנו קיבלנו בקושי גרושים אחדים כדי לראות בקולנוע פעם או לכל היותר פעמיים בחודש לורל והרדי וטרזן ופולה נגרי וצ'רלי צ'פלינים ויומני פוקס מוביטון המאה ה-20.
הערבים במושבה דווקא ליגלגו על סיומה ליפבסקי: "טאוויל והאביל פי ראסו כליל!" – גבוה וטיפש על כל הראש!
יום אחד עברה סרח פוגאצ'וב היפה ברחוב שלנו כאשר ישבתי ליד החלון והכנתי שיעורים. ראיתי אותה מסתכלת לצד זה ולצד זה ופתאום נעלמת בבית סמוך לשלנו, שעמד אז בבנייתו.
אני לא יודע איזה חוש בלשי התעורר בי. יצאתי החוצה, טיפסתי על עץ הזית שניצב בגדר בין שתי החצרות, עברתי בשקט לצד השני והגעתי למרפסת הבטון שעמדה אף היא בבנייה והיתה ללא מעקה.
הסתכלתי פנימה בגובה ראשי. מחצית הרצפה היתה חול צהבהב שטרם כוסה בבלטות. ראיתי מעליי את סרח כורעת, את אשד השער הזהוב זורם על גבה, את אחוריה המעוגלים מבהיקים בלובנם, את הכפתור הוורוד של פי-הטבעת מפרכס קצת בתנועה מעגלית בסדק, בין הגבעות המושלמות בצורתן, ואת קילוח השתן הנספג בחול מתחתיה ומשמיע קול רך.
"היא משתינה, בחיי, היא משתינה..." כמעט התעלפתי אך לפני שעיניי התערפלו ומכנסיי התלחלחו הספקתי להבחין בנקודת החן על התחת התחתון שלה מצד ימין, קרוב לקילוח. וכל החלק הערום היה חלק שם לגמרי, ללא שיער.
לימים, כשסרח גוב נבחרה ל"נערת ישראל" ותצלומיה הצבעוניים בבגדי-ים קצרצרים מילאו את השבועונים והיא נעשתה לאישיות המפורסמת ביותר שהוציאה מקירבה המושבה שלנו לאחר שיח' איסחאק נורדאו, וכאשר טיז-עליז היתה באה ומראה בגאווה לאימי את השבועונים עם תמונות בתה – הרגשתי שותפות-לסוד: אני אחד היחידים שיודע על – ועד היום זוכר בהתרגשות את – הבליטה החומה והמכוערת שפוגמת בשלמות המדהימה של אחוריה של סרח, שכיכבו בכל תמונותיה ("התחת של המדינה") ושיגעו את מחצית המדינה, ולימים הביאו לה שני מאנדאטים בבחירות לכנסת ישראל.
המטפל שסעד אותי נפשית בתקופת גירושיי מרותי הסביר לי שאחת הסיבות לכשלוני נעוצה כניראה בכך שחיי המין שלי מקובעים עדיין בתמונה של סרח פוגאצו'ב המשתינה בחול.
כשחזר דודי ההולל אלכס ממסע המוטוצייקלים של "מכבי הירקון" בהולנד ובבלגיה סיפר כי ערב אחד, כאשר ישבו המוטוצייקליסטים בפונדק ושתו בירה, סיפר אחד הבלגים כי אצלם נוהגים האיכרים לערוך לכלה לפני נישואיה את מיבחן ההשתנה. יושבים ערב שלם ושותים בירה, גברים ונשים, ומקפידים שהכלה המיועדת תשתין רק לתוך כלי זכוכית גדול המכיל כמה גלונים. אם היא אינה מצליחה למלא אותו בערב אחד עד לאחת השנתות המסומנות בו, החתונה נדחית, ואם גם בערבים הבאים היא נכשלת, החתונה מתבטלת, כי לדעת הכפריים הבלגיים יכולת השתנה היא ערובה לבריאות טובה, שמלעדיה אין חיי נישואים מוצלחים.
דודי הביא איתו מהנסיעה כלי זכוכית גדול, משורטט קווים הקרויים שנתות, ששימש במשך שנים רבות כד לפרחים על השולחן במרפסת ביתו (כלי שאותו רכש לדבריו בבניין העתיק שבו שוכנת הגילדה של מיבשלות השיכר הבלגיות, בכיכר הגראנד פלאס שבבריסל, שעליה אמר בקפה של שבתאי הגורג'י ארוך-השפם, מול השוק הגדול: "לתור פעם ראשונה עיר שטרם היית בה – זה מרגש כמו לזיין אישה חדשה. לא חשוב מה האיכות, אבל כל דבר בפגישה ראשונה הוא שונה ומפתיע.") – ודודי הביא עימו גם אישה בשם לוצי, שברחה מברלין לבריסל ושאיתה התקשר בנישואים פיקטיביים חרף היותו כבר נשוי ואב לילדים, וזאת כדי שיהיה אפשר להעלותה ארצה בלי סרטיפיקאט.
כמוהו נהגו אז גם שאר המוטוצייקליסטים מהמושבה, רווקים ונשואים כאחד.
כן, דודי אלכס היה נשוי, נשוי מאוד, ופעם אמר לי: "אני יודע שיום אחד תכתוב עלינו, ואצלך הכול ייראה כמו נגאטיב של תמונה, קאריקאטורה. טוב, אין מה לעשות. אצלנו משפחה של עקשנים. אבל הישבע לי דבר אחד: אף לא מילה אחת על..."
וכאן אמר את שם אשתו, ואני שמח למלא את בקשתו.
אולי כאן המקום להכחיש את הרכילות המרושעת (שנכללה בספר היובל שלנו, שנגנז בגלל מריבות על זכות אבות בין משפחות המייסדים), לפיה הביאה יום אחד דודתי לשכניה מכתב שמצאה בכיסו של דודי, ולאחר שקראו לה את תוכנו, וכדרכם ריכלו על כך בראש חוצות, התעורר סקנדל נורא והאיכרים איימו לשבור לדודי את עצמותיו במקלות ולגרשו, אם לא יעזוב מיד את המושבה מרצונו, יחד עם אהובתו, אשת אחד השכנים ברחוב, אישה יפהפיה ורעת-לב, אף היא אם לילדים, שנודעה כחובבת גברים בשעות שבעלה המבוגר ממנה היה עסוק בתפילות. כך עזב דודי במפתיע את משפחתו, השניים השתקעו בתל-אביב ולעולם לא שב דודי לגור במושבה.
מעשה שכזה לא אירע מעודו במושבה שלנו (על כל פנים, לא לדודי), אף כי זוכר אני את דודי אומר שחלומו ללכת בעקבות הסולטנים העות'מניים, שנמנעו מלשאת נשים חוקיות מאז השפלתו של הסולטן בייאזט הראשון, שאשתו הסולטנה הושפלה בפומבי לעיניו לאחר נפילתם בשביו של טימור-לנג הפרסי ב-1403, שהכריחוה למצוץ חמור, ואנסוה זוגות-זוגות של עבדים שחורים-כזפת, ולבסוף שיפדו את המתעלפת על כלונס עד צאת נשמתה. השפלתה ההיסטורית מיסדה את המנהג של הימנעות הסולטן מנישואין והסתפקותו בהולדת יורשים ממאגר הפילגשים שבהרמון טופקאפי, שלעיתים הגיע למניין נשותיו של המלך שלמה.
אבא הביולוגי של סרח, סיומה ליפבסקי הגבוה, גר בקצה הרחוב שלנו, מעבר לשביל החול, ממש על גבול הפרדסים, שם היה לו בית קטן עם גג רעפים שהצל מכל צד על התריסים הירוקים. בחצרו ניצב שובך גדול על ארבעה צינורות ברזל. מאות יונים, אולי אלף, עפו ויצאו ממנו כל הזמן. אמנם לא היו אישה וילדים חוץ מסרח ודורון פוגאצ'וב שגדלו כילדיו של אברשקה אבו-קרח, אבל לעומת זאת היה לו אוסף גדול של בולים.
בלילה, כאשר היו עוברים בשביל ליד ביתו, היו רואים אותו יושב ליד המנורה ומסדר בעזרת זכוכית מגדלת ופינצטה את האוסף שלו, שעות על גבי שעות.
אני אהבתי מאוד יונים. הייתי מסתכל בהן כשהן עפות בשמיים. בניתי שובך קטן אבל הוריי לא נתנו לי כסף לקנות יונים. לא ידעתי מה לעשות.
"סיומה," באתי אליו יום אחד ואמרתי לו, "גם אני רוצה שיהיו לי יונים, אבל אין לי כסף לקנות."
"בולים יש לך, ילד?" שאל אותי. "תביא לי מעטפה מלאה בולים, ותקבל ממני בהחלפה יונים."
היו לי רק קצת בולים, אבל הבטחתי לו שאביא. לקחתי את כל הבולים שלי, ואלה שסחבתי מהחברים שלי, ואלה שקילפתי מהמעטפות שמצאתי בתיבות הדואר בשאר הבתים בסביבה. שמתי את כולם במעטפה והלכתי אל סיומה.
הכניס אותי סיומה לביתו. פתח את המעטפה, פיזר על השולחן את הבולים הצבעוניים, הנהדרים. הכי יפים היו אלה שסחבתי מהחברים שלי! – לקח את הזכוכית המגדלת ובדק אותם אחד-אחד, לראות אם הם לא פסולים. פני הירח שלו היו גם הם כמו זכוכית מגדלת.
אחר-כך יצאנו לחצר והוא לקח סולם וטיפס אל השובך והוציא מבפנים שני זוגות של יונים אפורות ושם אותן בקופסת נעליים עם חורים לאוויר, וסגר, ונתן לי את הקופסה.
הייתי מאושר. שמתי את היונים בשובך שבניתי. נתתי להן גרעינים לארוחת-הערב, סגרתי אותן והלכתי לישון.
איזה לילה נפלא היה לי. חלמתי על היונים שלי ואיך הן עפות ואחר-כך מטילות ביצים בתאים שבשובך ודוגרות עליהן ובוקעים מהן גוזלים ונהיים מהם עוד יונים, ועוד יונים, ועוד יונים.
ובבוקר, דבר ראשון, רצתי לראות אותן, לתת להן מים, וגרעינים לארוחת הבוקר, ולפתוח להן את הדלת הקטנה של השובך.
רק פתחתי את הדלתית, יצאו ארבע היונים שלי, מתחו כנפיים ועפו.
תחילה שמחתי שהן עפות, אבל פתאום ראיתי שהן לא חוזרות לשובך שלי אלא טסות במורד הרחוב, ישר לעבר השובך של סיומה.
רצתי בנתיב היונים שלי ובאתי אליו ואמרתי: "למה רימית אותי? תחזיר לי את היונים שלי או שתתן לי בחזרה את הבולים!"
"ילד," אמר לי סיומה, "כבר נתתי לך פעם אחת יונים בעד הבולים, ואני לא אשם אם הן עזבו אותך. היית צריך לדעת שיונים עפות בחזרה."
"יונים? יונים! – קוס-אמכ! אתה אבול-סרח! טאוויל והאביל! כל המושבה יודעת עליך שאתה מנייק [מזיין] את טיז-עליז!" צעקתי לו בכל כוחי וברחתי.
המשך יבוא
[הרומאן הנידח "המושבה שלי" מתפרסם כאן מחדש בהמשכים בעקבות גריסתו הקרובה של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת אסטרולוג, ויהיה בקרוב פריט נדיר אצל אספני הספרים]
שיר הניקיון
כל היום אני מנקה
את הדירה
הלוך ושוב מדשדשת בנעליי
ומה אני מקבלת בתמורה?
שבעלי אומר שאין איפה לירוק
אלא עליי!
ס. מרטוטה
הודעה לכותבים והתנצלות
העורך ביקשני להודיע כי בגלל החומר הרב המגיע למערכת, והרצון לשמור על רציפות פרקי הסיפורים בהמשכים, נדחה פירסום דברי משתתפים אחדים לגיליון הבא.
מזכירת-המערכת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,253 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
חינם למשלוח בקובצי וורד
סופר נידח מר א. בן עזר יְמֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר" מראשיתן, כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, חינם, וכן:
* "50 שירי מתבגרים" (בקובץ וורד אחד הנוסח השלם והמנוקד של הספר שהופיע בשנת 1987 ואזל, אך ללא האיורים של דני קרמן). חינם.
* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד). חינם.
* "והארץ תרעד" (פרקים ראשונים מרומאן היסטורי ארצישראלי שכתיבתו טרם הסתיימה והוא כולל גם את מחזור הסיפורים "אפרת" המתרחש בצפת בשנים 1834 ו-1837. פורסם בהמשכים ב"חדשות בן עזר"). חינם.
* "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005). חינם.
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי). חינם.
* "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי ההולך ונכתב). חינם.
* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968). חינם.
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות). חינם.
* "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990). חינם.
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו). חינם.
* "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא של החוברת). חינם.
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"). חינם.
* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר). חינם.
* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה). חינם.
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000. חינם.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית). חינם.
* "הילדה מן הים" (ספר מצוייר לילדים, הקיבוץ המאוחד, 1966, 2005. באי-מייל יישלח רק הטקסט כשהוא בלתי-מנוקד, וללא ציוריה היפים של גיל-לי אלון קוריאל). חינם.
* חיימקה שפינוזה: "ספר השירים של לוטש מילים". חינם.
* שמאי גולן, "פרקי ביוגראפיה" (ונספח ביו-ביבליוגראפי מפורט מתוך כתב-העת "אפיריון"). חינם.
* אברהם יצחק איזנברג, "המתנכרה", חיבור מקורי, פלונסק תרע"ב, 1912. (הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. כתב-היד של סיפורו הגנוז נמצא בידי בתו אורה איזנברג-שטרנאו]. חינם.
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור). חינם.
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר. חינם.
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם. חינם.
* תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד. חינם.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום: ספרים, תקליטורים
תקליטור 150 הגיליונות הראשונים (2005-2006) של "חדשות בן עזר", כל חמישים גיליונות בקובץ נפרד, 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב, עם שקפים
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
ספרים
ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים, וגם יותר מאחד,
חינם או בתשלום, כולל דמי המשלוח בדואר,
וחלקם בפנייה ישירה להוצאת הספרים או בחנויות
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן על אהבה לסבתא, בת ונכדה). יישלח חינם לכל דורש.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן ניקנוקים ממש מזעזע). יישלח חינם לכל דורש.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים, מכות ותקיעות במושבה הראשונה). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון לא-שגרתי ביצירתו, בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, בעיקר של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25". 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (509 עמ', כולל שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה). 40 ₪.
* "הילדה מן הים", הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ההדפסה החדשה של הספר עם ציוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל. אפשר לקנות ולהזמין את הספר בכל חנויות הספרים או בהוצאה, טל. 03-5785810, במחיר מומלץ של 49 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). אפשר להזמינו בחנויות או לקנותו אצל המו"ל אסטרולוג, טל.03-9190957. פקס 03-9190958.
* "אלבום נחום גוטמן" בעריכת אהוד בן עזר. ספר מתנה ותיק הנמכר במאות עותקים מדי שנה בהוצאת מודן במחיר 140 ₪ לערך. ניתן להשיגו או להזמינו בכל חנויות הספרים המובחרות בארץ.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל