חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 197
תל אביב, יום שני, י"ג בכסלו תשס"ז, 4 בדצמבר 2006
עם צרופת "עיין ערך שירה", ירחון חדש מקוון לשירה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: לוקחים שולחן וזורקים לו ישר על הפרצוף שלו, שיר מאת הרב יורם אברג'יל
משה דור: התנצלות / סחריר – איזו מילה יפה! / מכתבים למערכת / חג מולד אמריקני / ג'יימס רייט: באבדי את בניי אני מתעמת עם חורבת הירח (שיר)
אהוד בן עזר: מה קרה לתשלומים לסופרים על שאילת ספריהם?
מי כתב את השיר "לקח יסודי"?
איליה בר זאב: יֶלֶד חוּץ, שני שירים למלאת שבעים שנה לקיבוץ גינוסר / הידעת מאין שאבה ימימה טשרנוביץ את "שמונה בעקבות אחד"?
יוסי גמזו: הָעוֹמֵד בַּפֶּרֶץ (שיר על פרץ)
אורי פז: כשהגנרלים טועים במלחמות...
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק ט. מות הסוס השרוע וצריבת הנער בברזל מלובן
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק חמישי, פרלה המנשקת: "יֶחצֶה וולנו מילוש!" – אני רוצה אהבה חופשית!
לוקחים שולחן וזורקים לו ישר על הפרצוף שלו
שיר מאת הרב יורם אברג'יל
העומד בראש הכולל "רב פעלים" בנתיבות
יש לך "סידור" – זרוק עליו,
יש לך אבן – זרוק עליו,
תקים מהומה,
תגיד לו: "עוד מילה ואתה לא יוצא מכאן!"
מי שיגע בי, בעזרת השם יתקיים בו,
ירֹה יירה או סקול ייסקל,
בהמה עם איש לא יחיה
תצטרפו לצבא שלי!
מי ששומע אחד מדבר,
צריך לקום באותו הרגע,
שתי סטירות לפזר על הפנים שלו.
איש או אישה –
קודם כל סטירה
וגם אם זו אישה
אני אמחל לו על זה אחר כך,
לוקחים שולחן וזורקים לו ישר על הפרצוף שלו
ומרטשים לו את כל העצמות,
מי שמזכיר את שמי –
להקים מהומה,
להגיד לו: "שתוק רשע!"
מי שיעזוב את המוסדות שלי
ייפול,
קללת הבן איש חי* תרדוף אותו
כל החיים.
לקחת מקל ולחבוט בו
עד שהבן אדם יגיע לטיפול נמרץ
מי שיפגע בנו, כי אם הוא ימות
לא יקרה כלום –
ניפטר מרשע.
* הבן איש חי – מחכמי עיראק במאה ה-19, הוא הצדיק ממנו שואב, לטענתו, הרב יורם אברג'יל ירום הודו, את כוחו. לאנשים המאמינים בכוחן של קללות – זהו איום ממשי.
מעדויות הנשים והאברכים שהתלוננו על הרב יורם אברג'יל, וכן מעדויות של תלמידים-לשעבר של הרב, עולה, שהרב הנהיג בנתיבות משטר עריצות: כל מי שלא נישק את ידיו של הרב יורם אברג'יל כמה פעמים ביום, נחשד בבגידה או שהואשם בכך שדיבר עליו רעות, ובסוף החודש נקנס בסכום כסף ממלגת הקיום. המתלוננים סיפרו שכשעזבו את הכולל או הוציאו את ילדיהם מהמוסדות הנילווים, החלו לקבל שיחות זועמות אישיות מהרב יורם אברג'יל, שאף קילל אותם.
בנתיבות ומחוצה לה הצליח הרב יורם אברג'יל לבסס לעצמו קהל מעריצים הכולל מתנחלים, אנשי עסקים שפונים אליו לייעוץ, ואנשי עולם תחתון.
[מתוך הכתבה "ביה"ד של הרב עובדיה יכריע האם רב מנתיבות התעלל בחסידים ובנשים" מאת תמר רותם, "הארץ" מיום 1.12.06]
עתה נחה דעתנו. אין, אין שמץ חשש טמטום ביהדות החרדית המזרחית הנוהה אחר רבנים גאונים כרה"ג יורם אברג'יל יר"ה, עוקר ההרים וטוחנם זה בזה. וגם נפלה בידינו זכות שאנחנו, ממיסינו, נממן לרה"ג יורם יר"ה חצר ומוסדות שבהם ישלוט ביד רמה ויחזיק עדר פטישים חזקים בַּעברית כמוהו, אגרופים יורי דיעה, אברכים של מסירות הנפש, גאונים בתורה (מלוא כל הארץ כבודם ושומעים אנו חדשות לבקרים משמם חידושי תורה מדהימים שלא היו כמותם בכל הישיבות שבגולת מזרח-אירופה הענייה בעבר) – ויורם יקצה לאברכיו ממיסינו מלגות קיום ללא עבודה יצרנית, וגם יקימו האברכים משפחות ברוכות ילדים ועוני מרוד, כדי שדמגוגים חברתיים ופוליטיקאים חרדיים, כמובן גם מבית מדרשה של ש"ס – יעבדו על מצפוננו ויקצו מכספי המיסים שלנו – לבטלנים, ל"מובטלים", לעניים-מרצון, לבורים בעלי סגולות ולעמי-ארצות קדושים, ורק שלוש שאלות קטנטנות פעוטות ערך יש לנו לרב הגאון יורם יר"ה:
א. מה אתה עושה בכספים שאתה מוריד ממלגות הקיום של האברכים, שלדעתך הם או נשותיהם ["הנואפות," במודעה המיוחסת לך] פגעו בכבודך עד כדי כך שהם בחזקת בני מוות?
ב. הייתכן שחצר חסידית מפוארת כשלך, שהיא עשירה יותר מחצרות החסידים במזרח-אירופה בשעתן (כי שם לא היה לרבנים כסף לפרנס בו את חסידיהם השוטים) – שחצרך זו תצטייר כלפי חוץ, בעיני רשעים, כמובן! – כמ"ט שערי טומאה וטמטום?
ג. ומה זה שענייניך עתידים להתברר בבית הדין של הרב עובדיה? כבר אין משטרה, פרקליטות ובתי משפט רגילים במדינת ישראל – שיעסקו באישומים הפליליים המוטחים בך? לא שמענו עדיין שהפריטו את מערכת המשפט וגם לא כי כל רב גאון ו"תצא בחוצה" ככל שיהי' – יורשה לקיים בחצרו בית דין (פלילי?) משלו כמו אחב"י בסיצילי'!
* * *
"חדשות בן עזר" אבל
על מותו של עלי מוהר
משורר, בעל טור ותל-אביבי
הוא יחסר לכולנו, קוראיו
* * *
משה דור
התנצלות
אני מתנצל, קוראים יקרים, על האכזבה שנגרמה לכם כשהגעתם בהמוניכם לנמל התעופה בן-גוריון כדי לקדם את פניי ביום חמישי שעבר ולא מצאתם אותי. התנצלות זאת שלוחה גם לתזמורות הכבאים של ראשון לציון, זיכרון יעקב, יהוד ובת שלמה שטרחו אף הן לדהור לנתב"ג כדי לקדם את פניי בצרור מארשים מלהיבים. וכמובן, בקשת הסליחה שלי מופנית אל משלחות שני איגודי הסופרים המיתחרים שלנו – אגודת הסופרים העברים והאיגוד הכללי של סופרי ישראל – שהזדרזו אף הן להתייצב בשעה היעודה ואף הכינו נאומי ברכה מרטיטים: אינני חבר לא באגודה ולא באיגוד, ואין לי כל כוונה להצטרף לא לזו ולא לזה, ובכל זאת היתה זו מחווה נחמדה הראוייה לתודה. ובוודאי שאני חייב התנצלות לנציגי המכתב העיתי שנחפזו לבית הנתיבות בדיליז'אנס ההיסטורי של המושבה המופלאה שלהם: אהוביי ונערציי הנידח, העל-זמני, בן-עזר, שפיפונה, שפירא ואהוד האופה, הם ושאר חברי המערכת שמחמת ההתרגשות נשמטו שמותיהם מזיכרוני, ברוכים תהיו.
ומדוע לא חזרתי ארצה בתאריך הנקוב בכרטיס הטיסה שלי?
בגלל השביתה – הצודקת בהחלט – שבין השאר לא איפשרה טיסות ממריאות וטיסות נוחתות. ידוע לי שהנהגת ההסתדרות דנה במקרה שלי ורצתה לאשר את נחיתת המטוס שבו הייתי אמור לשוב ארצה כחריג (סוף סוף, מזכ"ל ההסתדרות – כך סופר לי – נוהג לעיין בשירתי כששנתו נודדת מעיניו בלילות עמוסי חרדה ואחריות, ומיד נופלת עליו תרדמה עמוקה ומבריאה), אך בעוד מועד הצלחתי להתקשר עם החברים ולהפציר בהם לא לנהוג בי מנהג איפה ואיפה, והם נענו לי בהמיית לב.
זאת אף זאת, אם לא יתרחשו תקלות בלתי צפויות, אשוב ארצה, בעזרת צורנו החילוני, בעצם היום הזה. אינני נוקב את השעה המדוייקת כדי שלא תחזור הפגנת האהדה ההמונית של יום חמישי שעבר. "והאיש משה ענו מאוד" מעיד ספר במידבר על המנהיג הדגול שהוציאנו מעבדות לחירות, ושמו נקרא גם עליי, העני ממעש, ואני משתדל ללכת בעקבותיו לפחות בהיבט הזה. אנא, כבדו את רצוני. תוכלו להפתיעני בביטויי התלהבות עממית ספונטאנית כשאקבל את פרס נובל לספרות. אבל עד אז, לאט לכם.
סחריר – איזו מילה יפה!
עכשיו, שיש לנו מונח עברי כה נאה ל"ספין" הלועזי, ירשו נא לי מרנן ורבנן להסיר את המגבעת שאין לי בפני גדול סחריראינו, הלא הוא ראש ממשלתנו אהוד אולמרט. קטונתי מלחרוץ משפט אם נאומו האחרון, שהוא בחר לשאתו על קבר אבי המדינה, דויד בן גוריון – וגם קונדי רייס חמדת לבי גמרה עליו את ההלל – הוא סחריר נוסף בשלשלת סחריריו או שמא הכרזה אמיתית המבשרת דרך מדינית חדשה, אמיצה ורבת-הבטחה.
אני מהסס מפני שמזמן איבדתי כל אמון בהצהרותיו של מר אולמרט. סקרי דעת הקהל מלמדים כי גם הרוב המכריע של תושבי ישראל אינם מאמינים במה שראש הממשלה מלעיטם חדשות לבקרים. חוששני שאהוד מחמלנו, הוא עצמו, איננו מאמין למה שיוצא מפיו.
אבל אנחנו עם מלומד בניסים. אז מה אם...אם...הוא באמת מתכוון למה שאמר בשדה בוקר?
חג החנוכה קרב ובא. ובחנוכה אנו משחקים בסביבון. ומה כתוב על הסביבון? "נס גדול היה פה".
מכתבים למערכת
במדור המכתבים למערכת של ה"וושינגטון פוסט" כותב פלוני, בהגיבו על אימון חיילי עיראק בידי האמריקנים, שהוא, הכותב, גוייס לצבא ארה"ב בהיותו בן שמונה עשרה, בימי מלחמת העולם השנייה, ובתוך חודשים ספורים הוכשר כטייס ומפציצן – ומאמניו היו צעירים אחרים שעברו את תקופת אימוניהם לפניו – ונשלח לחזית אירופה ושם מילא כיאות את משימותיו הקרביות. הכותב איננו מסוגל לרדת לסוף התופעה המתרחשת בעיראק: שלוש וחצי שנים משקיעים האמריקנים את מיטב מאמציהם באימון צבא עיראקי האמור למלא את מקומם בדיכוי המרידה האינסופית ובהשלטת סדר וחוק במדינה – ומעלים חרס. כלום העיראקים אינם מסוגלים, או אינם רוצים, לקלוט את מה שהצוות האמריקני מבקש להחדיר בהם? האם הבדלי השפה, המנטאליות, המנהגים, האיבה כלפי הזרים שאינם מבני אמונתם, הרתיעה מפני הקנאים מקרב הכת הזאת או האחרת, או שאר גורמים הם בעוכרי האימונים? דבר אחד בטוח: הכישלון, על אף כל ההבטחות, מדבר בעד עצמו. העיראקים אינם מאפשרים לאמריקנים לעשות מה שהעיראקים רוצים שיעשו, היינו להסתלק מהמערכה, לצאת את גבולות הארץ ולהפקיד את ביטחונה בידי תושביה.
הכותב מבקש להבין את המתרחש, לקבל תשובה לקושיותיו, אך אין מי שיענה לו. הפוליטיקאים חולקים אלה על אלה, אנשי הצבא מעלים פיתרונות סותרים, האקדמיה גם היא לכודה בסבך. מפלת הרפובליקנים בבחירות האחרונות לקונגרס מוכיחה בצורה משכנעת שרוב העם האמריקני נמאסה עליו מלחמת עיראק עד היסוד והוא אינו רואה שום תוחלת ושם תיכלה בהמשך נוכחותו של חיל המשלוח האמריקני, שאבידותיו גדלות בהתמדה, בביצה ממאירה הבולעת תקציבי ענק.
הנשיא בוש מתעקש לא לפנות את עיראק "בטרם תושלם המלאכה" ומוסיף לטעון שאין בארץ האומללה, שבניה רוצחים ללא חשך אלה את אלה, "מלחמת אזרחים". אבל עכשיו חולשים הדמוקרטים על שני בתי הקונגרס, והנשיא הוא בבחינת "אווז פיסח". איך תושלם המלאכה? האם בכלל ייתכן לשמור על שלמותה של עיראק בין הכוחות המתכתשים בה או שמא דינה להתפרק לחטיבות נפרדות של שיעים, סונים וכורדים? ומה על איראן וסוריה, שתי החוליות המרכזיות ב"ציר הרשע"?
המכתבים למערכות העיתונים באמריקה יוסיפו להגיע, אבל התשובות, מניין תימצאנה התשובות?
חג מולד אמריקני
חג המולד טובע את חותמו בהווייה האמריקנית זמן ניכר בטרם יגיע מועדו הרשמי, 25 בדצמבר. החנויות, השקועות במכירות חג – שהלא אין כתקופה זו, תקופת חג המולד וראש השנה האזרחית (וגם חנוכה לא יישכח, חלילה), טובה לעסקים, כשהלב והכיס נפתחים גם יחד – מתקשטות החנויות בעיטורים של נייר כסף וזהב, עצי האשוח הטבעיים והמלאכותיים בוהקים בנורות החשמל שלהם, ושירי החג, הן המסורתיים והן אלה שנתחברו בדורות האחרונים, בוקעים מכל אתר ואתר. השלג כבר יורד באזורים האקלימיים הנאותים, אך גם באלה שבהם הוא מצוי רק בספרי הגיאוגרפיה תוכלו לשמוע, למשל, את "חג מולד לבן", שיר-הזמר שכתב היהודי אירווינג ברלין, מגדולי המלחינים הפופולאריים של ארה"ב, ונעשה לחלק בלתי-נפרד מן הפולקלור הכלל-אמריקני.
"החלום האמריקני": מטבע-לשון זו, שחוזרת ונשנית בכל נאום של עסקן גדול או קטן, נתפרשה לי בימי תמימותי כמשא-נפש של אומה להגשמת העקרונות הנעלים לשוויון, לחירות, לחופש מצפון, העקרונות שהטיפו להם מייסדי הרפובליקה בעיצומה של מלחמת העצמאות נגד הדיכוי הבריטי. לא קל היה לי להתפכח מאשלייה זו, אך סופי שלמדתי את הלקח והבינותי שהכוונה היא לשיפור תנאי-החיים. בית מרווח יותר, רהיטים נאים יותר, מקרר גדול יותר, מכונית חדישה יותר – זהו החלום האמריקני ואין בילתו. תחי היוזמה הפרטית: בכוחה עשוי האדם, המוכן להשקיע את מירצו ותושייתו במטרה שהציב לעצמו, לטפס במעלה הסולם החברתי והכלכלי. כלום חסרים כאן עשירים אדירים שהתחילו כמעט מלא-כלום ו"בעשר אצבעותיהם" מימשו את חלומותיהם החומריים?
על רקע מזמורי חג המולד יכול ה"הומו אמריקנוס" לקרוא דרור לדמיונו ולהרהר לא רק בעולל האלוהי, "מלך ישראל", שבא לעולם באורווה אשר בבית לחם כדי לגאול את האנושות, אלא גם על מדיח-כלים ועל שואב-אבק חדשים שאפשר לרוכשם במחירי הנחה. אין זה דוחק את רגליו של זה.
כיוון שכך הבה נחתום את הטור בשורותיו של ג'יימס רייט, מגדולי השירה האמריקנית המודרנית, שנפטר לפני עשרים ושש שנים מסרטן הגרון והוא בן 53 בלבד. (השיר לקוח ממיבחר שיריו של רייט בתרגומי, "רק בערב ראיתי", שהופיע בהוצאת "קשב לשירה"). יש בשיר הזה כדי לשקף לא רק את כישרונו הפיוטי המדהים של רייט, בן למשפחת פועלים ממדינת אוהיו, אלא גם את רגישותו החברתית, העוקרת כל מתקתקות מזוייפת מנופי יצירתו, ואם תרצו, סותרת את "החלום האמריקני" מעיקרו.
באבדי את בניי אני מתעמת עם חורבת הירח:
חג המולד, 1960
לְאַחַר רֶדֶת הַחֲשֵׁכָה
לְיַד גְּבוּל דַּקּוֹטָה הַדְּרוֹמִית
הַיָּרֵחַ בַּחוּץ מְשַׁחֵר לְצַיִד, בְּכָל מָקוֹם,
מְשַׁגֵּר אֵשׁ
וּפוֹסֵעַ לְאֹרֶךְ מִסְדְּרוֹנוֹת
שֶׁל יַהֲלֹם.
מֵאֲחוֹרֵי עֵץ
הוּא מַגִּיהַ חֳרָבוֹת
שֶׁל עִיר לְבָנָה:
כְּפוֹר, כְּפוֹר.
לְאָן הֵם הָלְכוּ,
אֵלֶּה שֶׁחָיוּ כָּאן?
מְכֻרְבָּל מִתַּחַת לִכְנָפַיִם
וּפָנִים אֲפֵלוֹת.
נִשְׁבַּר לִי
מִזֶּה, וַאֲנִי מַמְשִׁיךְ,
חַי, לְבַדִּי, לְבַדִּי,
עַל-פְּנֵי הַמַּמְגּוּרוֹת הַחֲרוּכוֹת, הַקְּבָרִים הַחֲבוּיִים
שֶׁל בְּנֵי צִ'יפֶּוָה וְנוֹרְוֶגִים.
בְּחֹרֶף קַר זֶה
יָרֵחַ מַגִּיר אֶת אֵשׁ הַמַּרְגָּלִיּוֹת
הַבִּלְתִּי אֱנוֹשִׁית
לְתוֹךְ יָדַי.
עֹשֶׁר מֵת, יָדַיִם מֵתוֹת, הַיָּרֵחַ
מַחֲשִׁיךְ,
וַאֲנִי אָבוּד בֶּחֳרָבוֹת הַלְּבָנוֹת הַיָּפוֹת
שֶׁל אֲמֶרִיקָה.
* * *
מה קרה לתשלומים לסופרים על שאילת ספריהם?
לכבוד
מרכז הדרכה לספריות בישראל
ברוך הירש 22, ת.ד. 801
בני ברק 51108
טלפון 03-6180151
פקס 03-5798048
קיבלתי מכם לאחרונה (9.11.06) הודעה לפיה אתם מתכוננים לשלם לי סך של 933 שקל לפני מע"מ, על פי תוצאות "סקר הסופרים" שבוצע בספריות הציבוריות לשנת 2005.
הוצאתי יותר מ-40 ספרים [כותרים] למבוגרים, לנוער ולילדים, שרובם מצויים בספריות הציבוריות, לא העפלתי אמנם בשנים קודמות לסכומים גבוהים, אבל תמיד הם נעו בסביבות שלושת אלפי שקלים לשנה.
לכן ההודעה שקיבלתי תמוהה מאוד בעיניי ובלתי מתקבלת על הדעת.
ייתכן שהסקר לא היה רציני.
או שהסכום הכללי שעמד לחלוקה הוקטן מאוד.
או שהצטרפו כל כך הרבה סופרים וספרים חדשים עד שכל המפעל הזה הפך לבדיחה וכמעט כולם מקבלים סכומים מינימאליים וממש מביישים ושאינם שווים בטורח החלוקה.
ביקשתי מחבריי הסופרים למבוגרים והסופרים לילדים ולנוער לבדוק את הסכמים שקיבלו השנה לעומת השנים הקודמות, ואם קרה להם מה שקרה לי, שיגיש ערעור וגם יידעו את החברים האחרים.
תוצאות הפנייה שלי היו שכשני שליש מן הסופרים קיבלו השנה הרבה פחות באופן משמעותי מאשר בשנים קודמות או שלא קיבלו כלל, ורק כשליש קיבלו סכום דומה או גדול יותר.
אני מערער על הסכום המגוחך שקיבלתי ומבקשם ליזום פגישה עם נציגי הסופרים כדי לברר את כל העניין מחדש ולפרוש בפנינו את הבדלי הסכומים בין שנת 2005 לשנים קודמות.
בברכה,
מי כתב את השיר "לקח יסודי"?
אהוד היקר,
אני מבקשת להיעזר בחוג קוראיך ההולך וגדל (כן ירבו), כדי לנסות ולפענח טקסט מסוים, המצ"ב. אימי ז"ל הותירה, בלכתה מאיתנו, מיני-ארכיון. קטעי עיתונות, תעודות ומסמכים, עדויות לפעילותה הציונית וכדומה. בין היתר, מצאתי שהעתיקה בכתב-ידה שיר בעל גוון פוליטי-סרקסטי, שאינני יודעת מיהו כותבו ומתי נכתב. השיר מועתק, בכתב-ידה כאמור, על צידו האחורי של מכתב פרטי הנושא את התאריך 29.9.38.
אשמח אם מישהו יוכל להאיר את עיניי.
מרים ב"ש
לקח יסודי
הוי דורות על דורות, משנים לשנים
עוד יהיה זה מנהג לאבות גרמנים
בכל יום, בשעה מסוימת (בשתיים)
להשכיב את בניהם על ברכים אפיים
ולהצליף בם הצלף ושנה ושלשה,
להצליף בצורה פרימיטיבית ופרקטית
הנקלטת כמו רפואה פרופילקטית,
להצליף ולשנן בנוסח שירי:
"שתזכור זאטוט עד לדור עשירי,
שתזכור עד לדור עשירי, זאטוט,
לא ללכת לרוסיה אם אין לך רשות!
שתזכור ותזכיר לבנך ולנכד –
לקובן לא לרוץ ולקרים לא ללכת!
ואפילו תשב ללא נפט ובלי גז
אל יהיה לך חשק לצאת לקווקז.
ואפילו תחיה רק על עשב עם חסא [כך במקור]
לעולם אל תתקע את אפך הדונבסה.
ושמרת, בנדיט, את ראשך (דענן קופ)
מן האיש שיזכיר רק את השם פרקופ
ונזהרת כמו מרותחים, בוקי סרוקי,
ממילים הדומות לוליקיה-לוקי.
ותלית בן רגע על עץ (איינן באום)
את האיש שיזכיר לך שם לבנסראום.
וזכרת היטב את דברי הרצועה
המשננת לך בצורת הרצאה,
את אשר שיננו לי אבי וזקני
שגם המה קיבלו זאת מכלי שני
וציוו את הלקח הזה להורות
לנכדים ונינים עד אחרית הדורות."
כך האב ידבר עד יגמור את הפיט
ואותו הפרוצס – בכל בית ובית
ובכל יום!... אבל פעם אחת בשנה
מקבלים הגדולים את אותה המנה
ומלקים את עצמם בעברה וזעם
שחלילה הזמן לא יפיג את הטעם
ומלקים את עצמם במעוף וחימה
שהטעם ינווה בם שנה שלמה.
ולתוספת הסבר ציורי ומשל
הם חוזרים לעצמם על הטקסט הנ"ל:
שתזכור עד לדור עשירי זאטוט
לא ללכת לרוסיה אם אין לך רשות.
שתזכור ותזכיר לבנך ולנכד
לקובן לא לרוץ
ולקרים לא ללכת.
איליה בר זאב
יֶלֶד חוּץ
שני שירים למלאת שבעים שנה לקיבוץ גינוסר
שיר ראשון
הִתְהַלַּכְתִּי בְּאֶמְצַע הַדְּרָכִים,
יֶלֶד הַהוֹלֵךְ בְּעִקְבוֹת רַגְלָיו.
עָמַדְתִּי עַל-שְׂפַת אֲגַם רָחוֹק
עַל-יַד בְּרֵכוֹת שֶׁנִּתְמַלְאוּ דָּגִים,
הוֹזֶה בְּפִלְאֵי הַשֶּׁבֶר הַגָּדוֹל,
בֶּהָרִים הָאִלְּמִים-
הִנֵּה דְּרָכִים נִסְתָּרוֹת
שְׁבִילִים נַעֲלָמִים
סַלְעֵי בַּזֶלֶת
כַּלָנִיוֹת בֵּין אֲבָנִים,
בְּמַעֲבֶה הָהָר- מְעָרָה וְשׁוֹדְדִים.
הִנֵּה אֲנִי-
יֶלֶד רָץ אֶל אֲגָם נִשְׂרָף
עוֹלָם בּוֹעֵר תַּחְתָּיו,
עוֹלָם בּוֹעֵר בְּעַצְמוֹתָיו.
שיר שני
מֵאֲחוֹרֵי בֵּית הַיְּלָדִים, בְּכִוּוּן מַעֲרָב
אֶבֶן-אַחַר-אֶבֶן עָפִים
מִיָּדִי הַיְּמָנִית חֲלוּקֵי-נַחַל חֲלַקְלַקִּים,
מְרַחֲפִים עַל-פְּנֵי מַרְאוֹת הַמַּיִם
עַד שֶׁמּוֹאֲסִים, צָפִים-צוֹלְלִים בַּמְּצוּלוֹת.
אֱקַלִיפְּטוּסִים גְּדוֹלִים מְחַפְּשִׂים
סְדָקִים בִּשְׁמֵי גִּנּוֹסָר,
מִתְקַדְּשִׁים לְחֲגִיגַת הַיּוֹם.
מַיִם שְׁקֵטִים חוֹדְרִים-מִתְרַפְּקִים,
רְעֵבִים לְרַכּוּת עָלִים נְמַסִּים בַּחוֹף הַנָּסוֹג.
מִמִּזְרָח לִי כִּנֶּרֶת בּודֵדָה. בְּאֵירוֹפָּה אֵימָה,
דּוֹלֶפֶת אֵלַי טִיפָּה אַחַר דִּמְעָה
בְּמָנוֹת קְטַנּוֹת, בִּשְׁעוֹת הָרַדְיוֹ,
בְּמִכְתָּבִים מְצוּנְזָרִים חֲתוּמִים בִּנְשִׁיקוֹת,
בְּחֲבִילַת הַדֹּאַר עִם הַקַּקְטוּס הַיָּרוֹק
שֶׁשָּלַח אָבִי מֵחוֹלוֹת נְדוּדָיו בַּמִּדְבָּר הַמַּעֲרָבִי.
כְּבָר אָז יָדְעָה יָדִי לַטַעַת (שֶלֹּא מִדַּעַת),
יָד דֹּוקְרָנִית לְזִכְרו בְּאֲדְמַת-הֶפְקֵר כְּבֵדָה,
מֵאֲחוֹרֵי בֵּית- ַיְּלָדִים
בְּכִוּוּן מַעֲרָב
הידעת מאין שאבה ימימה טשרנוביץ את "שמונה בעקבות אחד"?
מתוך מכתב לאהוד בן עזר:
השירים לזכר "ימי גנוסר" הם מחווה קטנה לקיבוץ, שבו ראיתי מקרוב את יגאל אלון.
ימימה טשרנוביץ, בהשראת ביקורה בקיבוץ ופגישתה עם קבוצת הילדים היחידה אז (היינו 8 במיספר) – כתבה את הספר "שמונה בעקבות אחד", על כך היא כותבת במהדורת 1995. תמונה של הילדים האמיתיים מאותה שנה בידי, אם כי, כסופרת, היא כתבה ללא קשר ממשי לדמויות החיות, והפליגה כמיטב דמיונה. רק בסיפור של הדמות הראשית יש נתונים ביוגרפים הדומים לשלי – אב בבריגאדה במלחמת העולם השנייה, אם שעובדת במטבח כמבשלת. אימי עבדה במטבח של חיילים בריטים בירושלים, ולכן נשלחתי לקיבוץ.
מעניין אם למשה דור יש הערות לשירים שאני מפרסם אצלך.
בברכה,
איליה בר זאב
יוסי גמזו
הָעוֹמֵד בַּפֶּרֶץ
"אני מתכוון לבוא חשבּון עם מופז, בּרק
וכל מי שאחראי למחדל של מלחמת לבנון האחרונה"
(שֹר-הבּיטחון, עמיר פּרץ)
"וַתֹּאמֶר מַה-פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְמוֹ פָּרֶץ"
(בּראשית ל"ח, כ"ט)
מְסַפְּרִים עַל חְרוּשְצ'וֹב – לְפָחוֹת כָּךְ מוֹסְרִים
וָתִיקֵי וְעִידַת-מִפְלַגְתּוֹ הָעֶשְֹרִים –
כִּי בְּתֹם נְאוּמוֹ הַנּוֹדָע, שֶנֶּחְרָדָה
לְשִמְעוֹ כָּל בְּרִיהַ"מ, בּוֹ מָנָה בְּטִירָאדָה
מְפֹרֶטֶת אֶת כָּל עַוְלוֹתָיו שֶל קוֹדְמוֹ-
בַּשִּלְטוֹן (בּוֹ הָיָה, כַּזָכוּר, הוּא עַצְמוֹ
לֹא רַק פַּארְטְנֶר בָּכִיר אֶלָּא יַד יְמִינוֹ
שֶל הַמֵּת שֶכָּעֵת הוּא חָרַץ אֶת דִּינוֹ
לְדִרְאוֹן-עוֹלָמִים בְּפֻמְבֵּי, לְאוֹר יוֹם,
כְּזַוְעַת אִיבָאן גְרוֹזְנִי, אִיבָאן הָאַיּוֹם)
נִתְרוֹמֵם לוֹ טוֹבַארִיש נִיקִיטָה הַנַּ"ל
מִשֻּלְחַן-הַנְּשִֹיאוּת וּפָנָה לַקָּהָל
בְּמִין מֶתֶק-שְֹפָתַיִם עָרֵב כְּוָרֶנְיָה
(הִיא מִרְקַחַת רוּסִית) וְכִתְקוּף סְכִיזוֹפְרֶנְיָה
בֵּין דּוֹבְרוֹ שֶל מִשְטַר-הָאֵימִים שֶנֶּחְשַב
לְשוּלְיַת-הַשָֹּטָן וּבֵין זֶה שֶל עַכְשָיו
שֶכֻּלּוֹ צִדְקָנוּת הַנּוֹטֶפֶת פְּלָגִים
שֶל תְּמוּרָה בְּסִגְנוֹן "הַפְשָרַת-הַשְּלָגִים"
וַיִּשָֹּא מְשָלוֹ וַיֹּאמַר: "חֲבֵרִים,
אִם יֶשְנָן שְאֵלוֹת הַנּוֹגְעוֹת לַדְּבָרִים
שֶגּוֹלַלְתִּי בַּזֹּאת לִפְנֵיכֶם – אָנָא גֹשוּ
וְרִשְמוּם עֲלֵי פֶּתֶק וְאַל נָא תַחְשֹשוּ
מֵעָנְשוֹ שֶל גִּלּוּי לְבַבְכֶם הַמַּחְכִּים
כִּי אֵין צֹרֶךְ לַחְתֹּם אֶת שִמְכֶם בַּפְּתָקִים
רַק לִתְחֹב לַתֵּבוֹת שֶחַבְרֵי קוֹמְסוֹמוֹל
יַגִּישוּן לִפְנֵיכֶם מִיָּמִין וּמִשְֹּמֹאל
וְיָבִיאוּ אֵלַי בְּעִלּוּם-שֵם נָאוֹת
וַאֲנִי עַל כֻּלָּן אֶעֱנֶה אוֹת בְּאוֹת
וְהָיָה זֶה לָכֶם לְעֵדוּת וּמוֹפֵת
כִּי שוּם אִיש בְּאַרְצֵנוּ שוּב לֹא יִשָּפֵט
עַל חֵרוּת-הַדִּבּוּר בְּשוּם חֵטְא וְאַשְמָה."
וַיִּרְעַם כָּל הָעָם: "נַעֲשֶֹה וְנִשְמָע!"
עוֹד לֹא כִּלָּה כְּבוֹד הַנּוֹאֵם אֶת דְּרָשָתוֹ
וְהָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים, כְּמִצְוָתוֹ,
אֶל הָאוּלָם שֶכָּל יוֹשְבָיו לֹא זָעוּ כָּאן
אַךְ חֲלָלָן שֶל הַתֵּבוֹת נוֹתַר רֵיקָן
כִּי הָאֵימָה – רֶפְלֶקְס פַּבְלוֹבִי הוּא, רַב-וֶתֶק
וְשוּם טוֹבַארִיש לֹא הֵעֵז לִכְתֹּב עַל פֶּתֶק
אֶת שֶעָמַד עַל קְצֵה לְשוֹן קְהַל סוֹקְרָיו
שֶהִתְאַוָּה לִשְאֹל לוּלֵא פַּחְדּוֹ הָרָב
מֵעֹנֶש מַה שֶּלֹּא הֻרְגַּל לוֹ הַצִּבּוּר
בְּדֶמוֹן-קְרַטְיָה זוֹ: מֵחֹפֶש הַדִּבּוּר...
וְרַק פִּתְקוֹ שֶל אֵיזֶה ג'וֹקֶר אַלְמוֹנִי
שֶהִתְחַכֵּם לוֹ, לַנּוֹאֵם הַתַּחְמָנִי,
שֻלְשַל כְּתָם, כְּבֵּיבִּי שֶעוֹד לֹא נִמּוֹל,
אֶל תּוֹךְ אַחַת מִשְּלַל תֵּבוֹת הַקוֹמְסוֹמוֹל.
נָטַל נִיקִיטָה אֶת הַפֶּתֶק וַיִּקְרָא
בְּקוֹל נִשָֹּא מִן הָרַמְקוֹל עַד הַתִּקְרָה
אֶת שֶנִּכְתַּב גְּלוּיוֹת בַּפֶּתֶק הָאַמִּיץ
וְשוּם חֲבֵר סוֹבְיֶט שוּם הֶגֶה לֹא הֶחְמִיץ:
"חָבֵר חְרוּשְצ'וֹב, כְּאַפָּרַטְצִ'יק נַעֲלֶה
שֶבְּעֹז-רוּחַ צִבּוּרִי לִבְּךָ מָלֵא,
הַאִם תּוֹאִיל נָא לְהָשִיב וְלַעֲנוֹת
עַל שְאֵלָה אַחַת קְטַנָּה שֶבַּקְּטַנּוֹת:
לָמָּה אַתָּה, מִמַּנְהִיגָיו שֶל הַמִּשְטָר
שֶבּוֹ שוּם עָוֶל מֵעֵינֶיךָ לֹא נִסְתָּר
כְּפִי שֶגּוֹלַלְתָּ בְּאָזְנֵינוּ כָּל סִיּוּט
מִסִּיּוּטָיו בְּמֻמְחִיּוּת וּבִבְקִיאוּת
שֶרַק שֻתָּף פָּעִיל מְאֹד בְּזַוְעוֹתָיו
מֻכְשָר כָּמוֹךָ לְצַיְּרוֹ כָּאן תָּו לְתָו –
לָמָּה אַתָּה, עוֹד בִּזְמַנּוֹ שֶל סְטָלִין, לֹא
פָּצִיתָ פֶּה וְלֹא הִשְמַעְתָּ אֶת קוֹלוֹ
שֶל הַמַּצְפּוּן שֶרַק עַכְשָיו, כְּשֶסְטָלִין מֵת,
אַתָּה נִזְכָּר בּוֹ לְצָרְכָּהּ שֶל הָאֱמֶת?..."
– "מִי זֶה כָּתַב אֶת זֶה?" שָאַל חְרוּשְצ'וֹב, נִכְלָם.
אִיש לֹא עָנָה. דְמָמָה מֻחְלֶטֶת בָּאוּלָם
וּבַדְּמָמָה הַזֹּאת, בַּשֶּקֶט הָרוֹעֵם
נִשְמַע קוֹלוֹ חֲנוּק-הַצְּחוֹק שֶל הַנּוֹאֵם,
נִשְמַע בָּרוּר מְאֹד, סַרְקַסְטִי אַךְ גַּם פְּרַקְטִי:
"נוּ, חֲבֵרִים, עַכְשָיו מוּבָן לָמָּה שָתַקְתִּי?..."
לָכֵן, לִפְנֵי שֶהֲדוּרֵינוּ נְיַשֵּר
עִם אַחְ"מֵי חֶלֶם – יֵש לִזְכֹּר שֶכַּאֲשֶר
שַֹר בִּטְחוֹנֵנוּ הָעַצְמִי הָרָב מִדַּי
מַכְרִיז בְּקוֹל, רַק בַּשַּבָּת הָאַחְרוֹנָה
כִּי הוּא עוֹמֵד לָבוֹא חֶשְבּוֹן פֹּה, יְדִידַי,
עִם שְנֵי קוֹדְמָיו לְכִשְלוֹנָהּ וּפִשְלוֹנָהּ
שֶל הַצַּמֶּרֶת הַסְּטְרָטֶגִית שֶעִמָּהּ
נִמְנָה גַם הוּא עַצְמוֹ לִפְנֵי הַמִּלְחָמָה
וְשֶל הַזְּרוֹעַ הַצְּבָאִית (הָעָם זוֹכֵר!)
אֲשֶר הֻפְקַד עָלֶיהָ הוּא וְלֹא אַחֵר
זוֹ שֶעַכְשָיו, בְּלִי דֶרֶךְ-אֶרֶץ אַךְ בְּמֶרֶץ
הוּא, כְּקוֹזָק נִגְזָל, פּוֹרֵץ עָלֶיהָ פֶּרֶץ
שָעָה שֶטֶּרֶם אוֹתָן פַאשְלוֹת, בְּעוֹדוֹ
מֻכְתָּר כְּשַֹר שֶכְּבָר נִכְנַס לְתַפְקִידוֹ
אִיש לֹא שָמַע אוֹתוֹ וְאִיש גַּם לֹא רָאָה
פּוֹצֶה אֶת פִּיו וּמְצַפְצֵף בְּהַתְרָאָה –
רָאוּי לִשְאֹל: "שַֹר-בִּטְחוֹנֵנוּ הַנּוֹעָז,
לָמָּה אַף הֶגֶה לֹא שָמַעְנוּ מִמְּךָ אָז?!!!"
אורי פז
כשהגנרלים טועים במלחמות...
עמים שונים עמדו במחדלים צבאיים, והיה עליהם להתמודד עם מצביאים דגולים כנפוליאון, מונטגומרי, אייזנהאואר, מקארתור וז'וקוב, שגרמו שלא לצורך למותם של רבבות חיילים. החכמים והמנוסים שבהם היו הרומאים, שעליהם כתב המדינאי ניקולו מקיאוולי כיצד ראוי לנהוג בקצינים שטעו וכשלו.
נניח שתא"ל גל הירש לא היה מספיק עירני לסכנה שהחיזבאללה ינצל נקודת תורפה בגדר המערכת, והוא נושא בחלק מהאחריות לחטיפת חיילי המילואים אלדד רגב ואהוד גולדווסר. אין ספק שגורלם חשוב לכולנו. האלוף במיל' דורון אלמוג, מחבר הדו"ח המסעיר על בן טיפוחו ופיקודו לשעבר תא"ל הירש, סיפר בראיון ל"ידיעות אחרונות" ("24 שעות", 16.11.06) על השיחה עם הירש: "גל אמר לי: 'אני קורבן.' עניתי לו: 'הקורבנות היחידים הם החיילים שנהרגו.'"
אבל, האם זו סיבה לגרום להסתלקותו של האוגדונר? הלא קצין כזה לא צומח על העצים, הכשרתו נמשכת שנים ועולה למדינה מיליונים. מספרים על ג'ק וולש, היו"ר האגדי של חברת ג'נרל אלקטריק, שכאשר אחד המנכ"לים הצעירים שלו עשה החלטה עסקית לא נכונה והפסיד לחברה 15 מיליון דולר, הוא הגיש מיד מכתב התפטרות. וולש קרא לו לשיחה והודיע שהוא לא מקבל את התפטרותו. "כרגע שילמתי חמישה-עשר מיליון דולר כדי שתלמד משהו," הוא אמר, "מה ייצא לי מכך שתעזוב דווקא עכשיו?"
ברור שחייהם של החיילים יקרים יותר והם הקורבנות האמיתיים של המלחמות. אבל לפי קריטריונים אלה, אנו יכולים מהר מאוד לרוקן את צה"ל ממיטב מפקדיו. בעוד שבפועל תוצאות מלחמת לבנון השנייה לא נגזרו רק ממוכנותו של הצבא, אלא בעיקר מהחלטות ההנהגה המדינית והפוליטית.
לגמרי לא ברור מה יועילו הדרישות לפטר בכירים וזוטרים. האם את מקומם יתפסו מפקדים בעלי כישרון ודמיון, קפדנות ומנהיגות?
האלוף אלמוג מודה בריאיון ל"ידיעות אחרונות" כי "חשוב מאוד לעשות בירור עמוק עם מפקדים, גם כאלה שכשלו, ואז לחשוב: האם צריך להגיד להם 'כשלתם עד כדי כך שאתם לא יכולים להמשיך,' או להגיד 'חשוב שתמשיכו להוביל את הצבא, כי אתם היום יותר מנוסים.' לדעתי, הלמידה הכי טובה היא אצל מי שהיה לו ניסיון," מוסף אלמוג. אולי לכן גם לא המליץ בדו"ח הנוקב שערך, שתא"ל הירש יתפטר, אם כי "היה ברור לנו שזה יכול להגיע לשם."
הקריאות האחרונות לעבר קציני צה"ל הבכירים לשאת באחריות אישית למחדלי מלחמת לבנון השנייה נשמעות אמנם בקול רם, אך דומה כי נעלמה מהנוף הציבורי כל הערכה בסיסית לתרומתם של האלופים והמפקדים, הקצינים והחיילים לביטחון המדינה בעבר בהווה ובעתיד.
טעות לעולם חוזרת
עמים שונים עמדו במצבי מחדל צבאיים בהם אנחנו נמצאים כיום, וגם עליהם היה להתמודד עם כישלונות של מצביאים. אוסטרליץ היה הקרב המפואר ביותר של נפוליאון. בקרב זה הביס נפוליאון את צבאות רוסיה ואוסטריה ונחל את אחד מניצחונותיו המזהירים. למרות שיחסי הכוחות נטו לרעתו – 68 אלף חיילים צרפתים מול 90 אלף חיילים רוסים ואוסטרים שנערכו למתקפה מולו – החליט נפוליאון לתקוף את הקואליציה, מחשש שפרוסיה החזקה תחבור אליה ותטה את הכף נגדו. אבדות הרוסים והאוסטרים הנסוגים הגיעו לכדי כ-16 אלף חיילים הרוגים ופצועים וכ-11 אלף חיילים שנפלו בשבי. בצד הצרפתי נספרו כ-9 אלפים חיילים הרוגים ופצועים.
ומה לנו למצביא הדגול בהיסטוריה מהמאה ה-18, בשעה שמלחמת העולם השנייה קרובה אלינו יותר ונמנים בה מצביאים דגולים שלא אחת טעו, וגרמו שלא לצורך למותם של רבבות חיילים.
היה זה המצביא הבריטי ברנרד לו מונטגומרי (1887-1976) אשר נודע בעיקר בזכות פיקודו על כוחות בריטיים במהלך מלחמת העולם השנייה והבסת הכוחות הגרמניים בקרב באל-עלמיין.
ב-1942, עם התקדמותו המהירה של המצביא הגרמני ארווין רומל לכיוון קהיר, התמנה על ידי וינסטון צ'רצ'יל למפקדה של הארמיה השמינית, שסבלה עד כה מפלות קשות. מונטגומרי צייד היטב את הארמיה, שמצבה היה בכי רע, והעלה את מורל חייליו. באוקטובר 1942 פתח במערבה של מצרים במתקפה גדולה שלא הביאה לתוצאות ממשיות. מונטגומרי התעלם מביקורתו של צ'רצ'יל על תפקודו ותקף את כוחותיו של רומל ליד אל-עלמיין. לאחר קרב קשה ועקוב מדם, נסוגו כוחותיו של רומל ומקץ כמה חודשים מונטגומרי השתלט, בשיתוף האמריקאים, על צפון אפריקה כולה. קרב אל-עלמיין מוכר כאחד הקרבות המכריעים של מלחמת העולם השנייה.
היה זה המצביא והמפקד האמריקאי דווייט דייוויד אייזנהאואר (1890-1969), שבנובמבר 1942 פיקד על המבצע הצבאי הגדול הראשון שלו, מבצע טורץ' (לפיד) – נחיתת בעלות הברית באלג'יריה ובמרוקו. עם סיום המערכה בצפון אפריקה פיקד על הנחיתות בסיציליה ובאיטליה. בדצמבר 1943 נתמנה למפקד העליון על חיל המשלוח של בעלות הברית באירופה – הכוח שנועד לפלוש מבריטניה ליבשת אירופה. ב-6 ביוני 1944 קיבל את ההחלטה הגדולה בחייו – לקיים את הנחיתה בנורמנדי (מבצע אוברלורד), למרות תנאי מזג האוויר הקשים.
אייזנהאואר הוסיף לנצח על המערכה באירופה עד לכניעת גרמניה במאי 1945. בדצמבר 1944, זמן קצר אחרי שקיבל דרגת גנרל בעל חמישה כוכבים (רק מעטים בהיסטוריה זכו לכך), ניצח על בלימת המתקפה הגרמנית האחרונה בארדנים (הקרב על הבליטה). בנובמבר 1945 נתמנה לרמטכ"ל צבא היבשה של ארה"ב.
היה זה המצביא האמריקאי דגלס מקארתור (1964-1880), שביוני 1941 הוצב בראש כוחות ארה"ב בפיליפינים. כוחותיו, וצבא הפיליפינים, לא היו מסוגלים לעמוד בפני המתקפה היפנית שהחלה בדצמבר 1941, וכשהיה מצבם בכי רע, ניתנה למקארתור פקודה אישית מהנשיא, למסור את הפיקוד לסגנו ולהתפנות בעצמו לאוסטרליה. מחאותיו לא הועילו, ובמרס 1942 עלה על צוללת ועזב את הפיליפינים. משפט הפרידה שלו – "עוד אחזור!" – צוטט פעמים רבות מספור.
בהגיעו לאוסטרליה מונה לתפקיד מפקד כוחות בעלות הברית בזירת דרום-מערב האוקיינוס השקט, וניהל את מתקפת הנגד האמריקנית-אוסטרלית באזור. לאחר שורה של קרבות קשים הדפו כוחותיו את היפנים מפפואה-גיניאה החדשה, ובאמצע 1944 עלה בידו לשנות את ההחלטה האסטרטגית שהתקבלה, לפלוש לאי פורמוסה (טייוואן), לטובת פלישה לפיליפינים. זו החלה באוקטובר 1944 ונמשכה למעשה עד כניעתה של יפן. אבל מקארתור קיים את הבטחתו, ושחרר את הפיליפינים מהכיבוש היפני.
בדצמבר 1944 הועלה מקארתור לדרגת גנרל מלא, ונמסר לידיו הפיקוד על כוחות בעלות הברית בכל זירת האוקיינוס השקט. בתפקידו זה היה שותף להחלטה להטיל פצצות אטום על הירושימה ונגאסקי, וקיבל את כניעתה הרשמית של יפן ב-2 בספטמבר 1945.
והיה זה המצביא הסובייטי גאורגי קונסטנטינוביץ ז'וקוב (1896-1974), שבמלחמת העולם השנייה היה סגן קומיסר ההגנה ורמטכ"ל, ופיקד על רוב המערכות החשובות שבהן ניצחו הסובייטים. ז'וקוב בלם את ההתקפה הגרמנית על מוסקבה ב-1941, כיתר את צבא גרמניה בקרב סטלינגרד בראשית 1943, הוביל את מתקפת צבא הסובייטים על גרמניה ב-1944, כבש את ברלין במאי 1945 וקיבל את כניעת צבא גרמניה.
הלקאה עצמית
אם טעות ביישום הנחיות התו"ל (תורת לחימה) גרמה לתפיסת שני חיילים, היא סיבה טובה לסלק מהצבא את המפקד האחראי לכל האוגדה – אז נפוליאון לא היה מביס בקרב אוסטרליץ, מונטגומרי לא היה מנצח באל-עלמיין, מקארתור לא היה מכניע את קיסר יפן, אייזנהאואר לא היה חוצה את הריין והמרשל ז'וקוב לא היה כובש את ברלין. כי גנרלים אלה טעו לא פעם, וגרמו שלא לצורך למותם של רבבות חיילים צעירים ברוחם ובנפשם.
אפילו וינסטון צ'רצ'יל, המדינאי הדגול, התחיל את כהונתו במאי 1940, פחות משבועיים אחרי מינויו לראש הממשלה, במפלה בדנקרק. הכוחות הבריטים כותרו, נאלצו לברוח, 235 אוניות טבעו במהלך הפינוי ("נס דנקרק", 4.6.40). צ'רצ'יל המשיך לעודד את בני עמו עם חיוכו האופטימי והסיגר הנצחי שלו – סימן "V" (ניצחון) באצבעותיו, ונאם בפניהם בדוגריות: "אין לי דבר להציע לכם מלבד דם, עמל, יזע ודמעות," (13.6.40).
אבל אנחנו, הישראלים, נכנסנו למצב של הטחת האשמות, להיסטריה של צדקנות, להלקאה עצמית על גבול המזוכיזם – המביאות את הציבור להתמוטטות האמון בצבא ההגנה לישראל, וממילא להתמוטטות האמון בהמשך קיומנו בישראל.
ענשו אותם, אבל בסובלנות ובהבנה
כאמור, עמים שונים עמדו במצבי מחדל צבאיים בהם אנחנו נמצאים כיום, וגם עליהם היה להתמודד עם כישלונות של מצביאים. החכמים והמנוסים שבהם היו הרומאים, שעליהם כתב המדינאי והוגה הדעות ניקולו מקיאוולי (1469-1527).
במרכז המסורת המקיאוולית עמדה התפיסה, המכונה "הומניזם אזרחי" (civic humanism). הוא משרטט בחיבוריו כיצד אמורה להיראות מדינה איטלקית מאוחדת ראויה, כשהסתכל על הרפובליקה הרומאית בעידן הרנסאנס. במרכז משנתו המדינית של מקיאוולי עומדת הערצה ליצירת סוג אזרחות ראוי. החלום הוא בניית אזרח המעמיד את טובת הכלל במרכז. בשביל זה צריך מערכת מוסדית שתוכל לחנך אותו לסוג של אזרחות כזו. מדינה ראויה מעמידה במרכז חייה ערכים פוליטיים ראויים.
וכך נאמר בספרו של מקיאוולי "כתבים פוליטיים" (תרגום: אפרים שמואלי, הוצ' שוקן תל אביב 1947/תש"ח; ההדגשות שלי):
"בעומדם להטיל עונש על מפקדיהם, היו מתונים בדינם וזהירים בכבודם. קילקל שר הצבא בזדון – ענשו אותו במתינות. קילקל בשגגה או מחמת חוסר הדעת – לא חייבו אותו בשום עונש. ואדרבה, היו מעניקים לו כבוד ויקר. מנהג זה אומץ לאחר שיקול דעת מרובה, כי חשיבות גדולה נודעת ששרי הגייסות יוכלו להתמסר לתוכניותיהם ברוח חופשית ולא תוסח דעתם לגורמים חיצוניים. לא רצו להוסיף קשיים וסכנות על עניין שהוא קשה ומסוכן. שום שר צבא לא היה מצליח מחמת הפחד להחליט החלטה תקיפה בעסקי המלחמה."
מקיאוולי מספר על מה שהתרחש אחרי שהמצביא טרנטיוס וארו הובס על ידי חניבעל בקרב קאנה, ו"היה ברור שהוא קילקל לא בזדון אלא מחמת שגגה וחוסר דעת. בשובו לרומא יצאו כל חברי הסנאט לקבל את פניו. מאחר שלא יכלו להודות לו על הלחימה, הודו לו על שובו לרומא ועל כך שלא נואש מענייניה של רומא."
כך שראוי לנו, הישראלים, שלא לנהוג בכפיות טובה בקציני צבא ההגנה לישראל, גם אם טעו וכשלו.
אתר הבית של אורי פז ברשימות: "פאזל" – www.notes.co.il/uripaz
עוד על הפסקת האש
האם תושבי שדרות ותושבי היישובים שסביב רצועת עזה מרוצים מהפסקת האש?
אם כן, אז גם אני מרוצה. הפלסטינים הבריחו נשק לרצועה והתחזקו גם כשלא היתה הפסקת אש.
מצד שני, לצה"ל ניתנו הזדמנויות רבות לפעול בתוחמת הצפונית כדי למנוע את ירי הקאסמים, והוא לא מנע.
גם אני סבור שהפסקת האש עלולה להיות ארעית, אלא אם היא תורחב גם לגדה המערבית ותהיה כוללת.
בברכת שקט ושלווה,
רון וייס
רמת-גן
מכון ז'בוטינסקי בישראל
מתכבד להזמינכם לערב של סיפורים וזיכרונות
בדר-לנדאו: היה היו ח"כים...
לרגל צאת הספרים:
ד"ר יוחנן בדר – אסופת מאמרים
חיים לנדאו – זיכרון חיים
משתתפים: ח"כ ראובן רובי ריבלין, ד"ר עוזי לנדאו, ד"ר יצחק אלפסי,
מר שלמה נקדימון, מר יחיאל קדישאי, מר יוסף קיסטר
מנחה: מר יוסי אחימאיר
יום ה', ז' בטבת תשס"ז, 28.12.06, בשעה 18.00
מוזיאון ז'בוטינסקי, המלך ג'ורג' 38, קומה א'
הספרים החדשים יימכרו בהנחה לבאי הערב
צברינו חמודים ועוקצנים
* החיילים האלה [צעצועים של אסף] מנושקים [חמושים].
* קניבלים שלא אוהבים מאכלי חלב בטח היו שמחים מאוד לאכול אותי. אני גם מתוק וגם לא אוכל מאכלי חלב.
שלח: אורי הייטנר
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק ט. מות הסוס השרוע וצריבת הנער בברזל מלובן
ואגב סוסים:
מלחמת העולם השנייה פרצה כאשר הייתי בן ארבע, ורק במעומעם ישנם אצלי זיכרונות מאותו זמן. אבל מתקופה יותר מאוחרת אני זוכר די הרבה. עיראק, שבאותם הימים החלו מנשבות בה רוחות של נאציזם ולאומנות, אך היתה קשורה בפועל עם האנגלים, נמצאה חייבת לתת מעין מס שפתיים ו"לשחק אותה". לכן הונהג קצת קיצוב בבדים שבאו מסין ומיפאן ובכל מיני דברי לוקסוס אחרים. כמובן גם בדברים שיוצרו במקור בארצות אירופה, שהיתה נתונה במלחמה ורוב מרצה שלה הופנה למאמץ המלחמתי. חולקו תלושי צנע למוצרי הטקסטיל השונים והיה "הסוכר השחור" הזכור לשימצה, מלוכלך ולא מזוקק, צבעו וטעמו היו איומים. והיינו צריכים לנקות אותו לפני שיכולנו להשתמש בו.. היום הסוכר החום יודע עדנה. שכן כל הטבעוניים והצמחוניים למיניהם מחשיבים אותו ליותר בריא" (מה זה?) ומשלמים עבורו בחפץ לב כסף טוב להשקיט המצפון.
וסיפור ההאפלה, שהיינו צריכים להגיף את הווילונות, שלא ייראה אור כלפי חוץ, ושומרי המקוף (הג'ינדרמים, הצַּ'ארְכָ'צִּ'יָיה) השורקים בלילה ברחובות לעשות רושם, ואולי אף לקחת שוחד מבעלי בתים שאותם האשימו שלא האפילו חלונותיהם כנדרש.
וגם ראינו חיילים של הצבא הבריטי, מהם הודים על תלבושותיהם המשונות (בעיקר הכובעים), ואף חיילים יהודים מהבריגאדה, אותם פגשנו בליל הסדר עת הסתובבו בשכונות היהודים וביקשו להצטרף לסדר פסח יהודי. אלינו הצטרפו כ-25 חיילים כאלה, לשמחת כולנו. ואבא הגדיל עשות ושלח לקרוא לחברים שלו, שידעו נגן בכלים שונים, וסך הכול היו מסובין אצלנו באותו ערב פסח כארבעים איש, וישבנו בהתרגשות רבה עד השעות הקטנות של הלילה.
קיצוב היה קצת גם על הנייר. משפחתנו עסקה בייצור סיגריות פילטר, שאותן היו מייצרים ריקות, ואחר כך כל אחד הזמין את המילוי לפי טעמו. אותו "טַבַּאצִ'י" או טאבאקוֹניסט או טוּטוּנְצִ'י (בטורקית), הוא מוכר הטבאק, היה קונה את סיגריות הפילטר הריקות (שהיו מיוצרות בבית המלאכה של המשפחה) וממלא אותן בטבאקים שונים, אורזן בחבילות של עשר, עשרים חמישים ואף יותר ומכין ללקוחות.
אבי לא היה קונה חבילות כאלה. היתה לו קופסה חומה עשויה עץ יפה, אותה הזמין במיוחד אצל הנגר, והיא היתה עשוייה להכיל קרוב לאלף סיגריות ממולאות. מדי פעם היה שולח מישהו מן הילדים לטוטונג'י שלו בדרישה למלא טבק מסוים. ואנו מילאנו את השליחות וחזרנו עם קופסה מלאה לימים הרבה. לטוטונג'י היה שולחן, שהלוח שלו עבה מאוד, והיתה לו סכין קשוּתָה עם שתי ידיות לכריתת עלי הטבק וקיצוצם. טבק לנרגילה, למקטרת, לסיגריות, וכל כיוצא בזה. על חלק היה מַזֵּה גם מי בושם מבקבוקים שונים לפי הדרישה והטעם.
יום אחד שלח אותי אבא אחרי הצהריים (ואני בן שבע או שמונה שנים) עם קופסת הסיגריות מעץ לטוטונג'י, למלא אותה סיגריות לפי ההזמנה. בדרכי ראיתי התקהלות בצדו השני של הרחוב, מול בית הקפה בו נהג אבא לשבת בבקר ובערב הוא (קַהְוָות מָאגִ'יד).
חציתי את הכביש והנה אני רואה באמצע מעגל האנשים סוס רובץ על המדרכה ומסרב לקום. בעליו מכה אותו בשוט חזור והכה, ואף עם מקלות וקרשים, והסוס לא קם. שניים מן הקהל נחלצו לעזרת הסייס והחלו מושכים בזנבו של הסוס בחוזקה. והסוס לא קם. והנה בא המלצר הראשי של בית הקפה, שהלך כל חייו יחף והיו לו כפות רגליים ענקיות מרוב שלא ראו מנעלים כלשהם מאז יציאתן לאוויר העולם, מסתכל במחזה ואומר:
"חכו רגע, אני תכף חוזר."
נכנס לבית הקפה והיישר לחדר הבישול, שם היו מכינים את התה והקפה בקנקנים הענקיים על אש גחלים, שרחשה כל הזמן, ולתוכה זרקו מדי פעם גזעים גדולים של עצים להזנה. והנה הוא חוזר עם מלקחיים ארוכים בידו ובתוכם גחלת ענקית אדומה ולוהטת. הוא הזיז את כל הקהל, ניגש לסוס, הרים לו את זנבו, גילה את אחוריו והצמיד את הגחלת לתחת שלו. הסוס פירכס קצת ובעט עם הרגליים ופניו התעוותו. אז ראיתי את עינו האחת הקרובה אלי נפתחת באימה, ודמעה גדולה זלגה ממנה. אחרי זמן נצמד הסוס יותר לרצפה, פלט כמה גללים ונפיחות והוציא קצת קצף מפיו תוך כדי צהלה חלושה. ומאותה שנייה לא ראינו יותר את תנועות הנשימה שלו והוא נדם סופית.
איך היה אפשר לעזוב מחזה כזה לטובת קניית סיגריות לאבא? הקהל נותר לדבר ולהתווכח ולתת עצות וללהג עוד זמן מה. ואז, כשהחלו מספר אנשים לגרור את הסוס הלאה משם נזכרתי להתפנות למשימתי וללכת לטוטונג'י.
מן הדין היה לקחת את הנבלה אל מחוץ לעיר, שם היו אמורים לקבור אותה לפי החוק. אלא שכמו במקומותינו היום, כן גם בעיראק של הימים ההם, לא תמיד דיקדקו בקטנות כאלה של איכות סביבה ושמירה על חוק כנוביץ. ויש שזרקו את הנבלה פשוט לנהר, שם היתה נסחפת עם הזרם תוך כדי פעילותו של תהליך הריקבון והסירחון. ולא פעם, כאשר הלכנו לשחות בחידקל בבוקרו של יום, נפגשנו בגוש ענקי של נבלה נפוחה ומדיפה ריחות כשהיא שטה לאיטה עם הזרם לכיוון דרום, אל מוצא הים הפרסי.
בשובי הביתה, אחרי זמן ארוך בהרבה מן הדרוש, שאל אבא למה העיכוב ומה היה לי שהתמהמהתי כל כך. עניתי שלא יכולתי לחצות את הכביש כי עברה באותו הזמן שיירת מכוניות של הצבא האנגלי עם משאיות וקומנדקרים וכלי רכב אחרים, וכמובן שבזמן הזה איש לא העז לחצות את הרחוב. מה גם שלפעמים היו החיילים זורקים מן המכוניות לקהל המריע שימורים, בהם היו בעיקר שוקולדים בתוך קופסאות דומות לאלה של הסרדינים. אני חושב שאילו התירוץ שלי היה אמיתי, היתה צריכה השיירה להיות בת אלפים רבים של כלי רכב.
מיותר לומר שאיש מבין קהל הצופים במחזה הנורא הזה לא מחה על ההתעמרות בסוס הגוסס, עת שקיבל מכות שוט וקרשים ומקלות, ואף לא מחו על הגחלת שהוצמדה לו לפי הטבעת (כל פעם שאני נזכר בכך, שערי סומר!) נראה שלא היתה להם למוסלמים הבגדאדיים "הפרימיטיביים" חיבה ורגש לבעלי החיים.
גחלת זו מעבירה אותי לגחלת אחרת בזיכרונות הילדות שלי:
בבגדאד של אז עוד היו בעלי מקצועות אמיתיים כמו נגרים, נחושתנים, ברזלנים, נפחים, חרטים, מלביני סירי נחושת, משחיזי סכינים, מתקני צלחות חרסינה, ועוד אומנויות לרוב. בדרך כלל היו בעלי המלאכה השונים מרוכזים ברובע מסוים לפי מלאכתם. וכך היו שוק הנחושת, שוק העץ, שוק החוטים, שוק הבדים, הצורפים, שוק החיטה, הגבינה, הבשר, הזהב, הכסף, הספרים, וכל כיוצא בזה, אין ספוֹר שווקים בעיר בת מאות בשנים. כל אדם היה מזמין לו את רהיטיו אצל הנגר, את נעליו אצל הסנדלר, החולצות אצל החייט, וכל כיוצא בזה. וכן גם אבא כמובן. והייתי אני מתלווה אליו לכל בעלי המלאכה הללו כל אימת שנזקק למי מהם, והייתי מאד סקרן לראותם בעבודתם, ותדיר שלח אותי אליהם להביא עבודה זו או אחרת שהזמין אצלם.
יום אחד שלח אותי אבא לנַפַּח מָגִ'יד בשוק הנפחים, שמקומו היה ליד שוק החוטים, הוא "סוּק אִל גָ'אזִל".
מג'יד היה צעיר מוסלמי בוגר, בעל נפחייה לפרזול, ובה הכין פרסות לסוסים, גלגלים לעגלות, בריחים, סורגים ודברי ברזל שונים. יש להניח שמגיל שלוש הוא במקצוע, ואף העסיק שולייה או שניים לעזרה. מג'יד הנפח עמד בתוך בור בפתח החנות ומולו היה סדן גדול ולידו מיספר כלי עבודה כמו צבתות גדולות וקטנות ופטישים ומדקרות ועוד כלים הרבה. לידו בצד השני היה תנור, מין בור קטן ברצפת החנות שלתוכו היו זורקים פחם של רכבות, כזה שכורים באנגליה במכרות המפורסמים, כפי שמסופר עליהם בספריו של א.ג. קרונין. לתנור היה מחובר מפוח ידני אותו ניפח ילד קטן בן חמש או שש שנים. זרם האוויר הֵחְיָה את האש וגרם שהבעירה תהיה יעילה. לתנור הזה תחבו מוטות ברזל שונים, הילד הפיח עם המפוח, האש להטה והברזלים התלבנו. מג'יד היה מושיט את ידו לוקח ברזל אחד מלובן עם הצבת, שם על הסדן ומכה בפטישים, מכופף ומיישר וצר בו את הצורה שרצה. לאחר מכן היה מטיל את הברזל המעובד לתוך קערת מים מלוכלכים בפינת בית המלאכה שלו, להתקרר.
אני הולך למג'יד הנפח, מברכו לשלום, ומוסר שאבי אדון זה וזה שלח אותי אליו ומבקש שימסור לי את עבודת הפרזול שהוזמנה אצלו שבוע קודם לכן. וכידוע, מאז בריאת העולם, לא יימצא בעל מלאכה שיכין את ההזמנה במועד. ומג'יד אומר לי, "כן כן המתן נא מעט ואסיים להכין את העבודה של אביך." ובשמחה רבה אני ממתין. ובינתיים נהנה לראות אותו בעבודתו, תוחב ברזלים לאש ושולפם כשהם מלובנים, מַכֵּה בהם ונותן להם צורה רצויה.
פתאום מג'יד שלנו שם לב שהאש אינה חזקה דַיָּה, ושהילד העומד על המפוח קצת ישנוני ולא מנפח במרץ. הוא "תופס קריזה", מושיט את ידו עם הצבת לתנור, אוחז ושולף חתיכת ברזל שקצה מלובן – ומצמידה לזרועו של הילד... "אוּנְפוֹח' יָא אִיבְּן אִלכַּחְבָה!" – "תנַפֵּח יָא בן זוֹנה!" הוא קורא לנער, והילד, שקיבל את הכווייה, נתן זעקת אימים שהקפיאה את דמי, והוא פרץ בבכי מר, אבל החל מנפח יותר במרץ. הדמעות ירדו על פניו המפויחות וציירו עליהם קווים בהירים יותר, והוא המשיך ליילל ולרעוד ולהתייפח: "יָאבָּא... יָאבָּא..." – הוי אבא, הוי אבא. מן הסתם היה יתום או ממזר, ללא אב ופטרון. שכן אילו היה לו אב שידאג לו מעט, הוא לא היה זוכה שיתעללו בו כך.
המשך יבוא
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק חמישי
פרלה המנשקת: "יֶחצֶה ווֹלְנוֹ מִילוֹשׁ!" –
אני רוצה אהבה חופשית!
שלא כפולניות אחרות במושבה, אשתו של יוסקה המרסק לא נולדה בווארשה הבירה, מרכז התרבות הפולנית, גם לא בלודז' התעשייתית, בירת הטכסטיל, שממנה באה אימי בעודה ילדה.
לא. פרלה רוגוז'ינסקי נולדה בעיירה נידחת שאת שמה שכחתי, ליד צ'נסטחובה, שם הושפעה מהרוחות החדשות שנשבו בקלוב פועלי-ציון המקומי, ובאה הביתה והכריזה: "יֶחְצֶה ווֹלנוֹ מילוֹש!" – אני רוצה אהבה חופשית! – וגם הסתמכה על אחת משחקניות התיאטרון הידועות בווארשה שגידלה אז בת שילדה ללא נישואים.
על כך גירש אותה אביה מהבית, לא לפני שרדף אחריה שעה ארוכה סביב השולחן הגדול בחדר-האורחים ובידו צ'פצ'קה, מחבט-שטיחים קלוע.
כשנתיים לפני עלותה ארצה הגיעה פרלה לווארשה ונתקבלה לעבודה בבית-חרושת לגומי "וסטאין פולסקי" בתור מנפחת קנדונים, שכך נהגו אז לבדוק פיינית (מלשון פה) את הסחורה לפני האריזה.
מדי פעם היה נשמע קול התפוצצות פתאומית של קנדון באולם המלא פועלות, מה שגרם לימים לפרלה שלא לחשוש כלל כאשר נשמע קול יריות על המושבה בתקופת המאורעות. ובערבים בווארשה היתה תופסת פועל-של-גומי, לא חשוב אם יהודי או פולני, ויוצאת איתו לרקוד ולהתנשק – יחצה וולנו מילוש!
שלא כפולניות אחרות במושבה, שהיו עדינות, משכילות, מטופחות, לבושות בטעם טוב, ניגנו בפסנתר, ואחדות מהן אף נסעו לרקוד עם חיילים בריטיים בבתי-הקפה שעל הטיילת בתל-אביב, בקפה פילץ או בקפה גינתי או במועדון הלילה דולפין בר, ותמורת שילינגים אחדים או קופסה של בוליביף משומר, ולפעמים רק בגלל ההתרגשות שבדבר, היו פותחות למענם את הרגליים ועושות גלים – לא, לא, פרלה היתה פולניה גמלונית, לא נקייה ביותר, אהבה לשתות בירה ולאכול דג כבוש עם בצל קצוץ, ולגרפצץ. בגינת ביתה גידלה את כל תצרוכת השום, הבצל, הצנון, הכרוב והחזרת, חלבה את הפרה, חבצה חמאה וגיבנה גבינה.
ערב אחד התפרץ יוסקה בבגדי אישה ומטפחת על ראשו אל האולם הגדול של "בית האיכר" שבו ישבה פרלה אשתו לשמוע את ההרצאה של נשיא התאחדות האיכרים הסופר משה סמילנסקי, שדיבר בשפה מאוד מובנת, תכונה שלמרבה הצער לא עברה בירושה אצל משפחתו. יוסקה התעלם מהאורח הנכבד וצעק לעבר אשתו: "פרלה, בואי תחלבי איתי את הפרה, היא לא נותנת לי לגשת אליה אפילו שלבשתי את הבגדים שלך!"
רחש של אי-נחת עבר בקהל המופתע, תחושה של עלבון למושבה. סמילנסקי הפסיק מקריאתו, אך יוסקה לא שם לב לתוצאות התנהגותו הגסה, אלא עוד הסביר לנוכחים בקול תלונה: "קניתי פרה מטראנסילוואניה והיא לא נותנת לגבר לחלוב אותה, שיגעון כזה, חשבתי – אלבש לחליבה את הבגדים של פרלה, אבל הפרה בעטה בי וכמעט הרגה אותי, זאת אומרת, כמעט הרגתי אותה!"
"היית צריך להוריד את השפם, אדוני האיכר העברי!" הרים עליו סמילנסקי את קולו, "הפרה מטראנסילוואניה והיא יודעת ששיער באישה – ערווה!"
את כל תוצרת החלב של הפרה הטראנסילוואנית היתה פרלה מאחסנת בארון-הקרח הענק ששימש משכן לחמותה אום-א-שאוואריב זכרונה לברכה בגלגולה האחרון כגווייה קפואה, ארון שכמותו בגודל לא היה לאף עקרת-בית אחרת במושבה. והיתה מהלכת בנעלי-עבודה מסורבלות וישנות של יוסקה, שהקפיד לדפוק מסמרים בסוליותיהן ולכן נקישותיה נשמעו למרחוק.
היה לה חזה גדול כשל שיקסה פולניה, שבזכותו כינה אותה הסנדלר הספניולי מהשוק הגדול בשם סניוריטה פֶּצ'וֹס.
בשעתה, בטרם פגשה ביוסקה, החיילים האנגלים השתגעו-ממש להזמין אותה לרקוד בקפה פילץ שבטיילת, להניח ראש על שדיה ובלילה למצוץ ולהתגעגע לארוסותיהן ולאימהותיהן. אך מגוייסי האימפריה הבריטית לא זכו לכך כי פרלה לא היתה זונה כאותן בחורות פולניות מעודנות, אקטיוריות, מתחזות ומורעבות-מין, שדבקו בחיילים כמו ספחות בתקופת המלחמה. לא. אבל תכונה אחת כמעט זנותית היתה לפרלה גם היתה – היא היתה מנשקת! – – –
שכן אם יוסקה היה מרתיע בריסוק, פרלה הפחידה בנישוק.
לכאורה, מה רע בנשיקה? מתים מזה? – לא, אפילו לא נחלים. והלא שנים רבות גם לא ידעו במושבה על החיידקים, והאמינו שהמאלאריה נגרמת בגלל האוויר המורעל שמפיצה הביצה, ולא מעקיצת יתושי האנופלס.
והלא כך גם כתב נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה", בשיר שהקדיש למושבה ושאותו היינו שרים, כל משפחות האיכרים, מזקן ועד נער, ביום חג החמלניצקיה באסרו-חג של פסח, לצלילי תזמורת כלי הנשיפה וההקשה שלנו, "תזמורת הירקון", בהברה אשכנזית ובנעימת "התקווה":
"עוד טרם רוח-הלאום
צרר עמי בכנפיו,
הביאו לארצי הלום
חסות בתמר וענפיו;
אז כוננתם מושבה,
עמול בזעת אפיים;
לא לחיות מנדבה,
רק מעמל כפיים.
ביצת רפש ואגמים
גבולותיכם יתארו,
בימי קיץ החמים
הקדחת יעוררו
אדי קטב רעים
יִגְרְשׁו טיט ורפש,
מהם חולאים באים,
מחלת לב ונפש.
עיבדו שדות וכרמים,
עידרו במעדר גנים,
עוד לא יארכו הימים
תשבו בטח שאננים.
תִיבש ביצת אגמים,
תמות שם הדאגה,
ובין שכניכם העמים
לא עוד תהיו לחגא."
לא. פרלה לא סתם נישקה, על לחי. לא. כאשר פגשה אישה או גבר ממכריה חיא חיתה כלומר היא היתה מושיטה קדימה את שפתיה הבשרניות, מחפשת את שפתי הזולת ומרביצה בהן נשיקה רטובה, מה זו רטובה – מוצצת-ממש! – יש איכרים שנשבעו שהיא ממש מזיינת אותם בתקיעת לשונה אל תוך הפה, ויש איכרים שאמרו שהיא מוצצת את לשונם אל חלל פיה, כמזדיינת. כאמור את כוח היניקה בשרירי פיה סיגלה בתקופה שבה עבדה בניפוח קנדונים בווארשה. ולא אחד במושבה, גבר או גם אישה, טענו שכמעט שאיבדו את יכולת הדיבור שלהם כאשר טבעו בריריותיה התובעניות.
כך גם קנתה שביתה במושבה השמועה שהדפקט, הפגם, בנפשו של נחמיה-פופו, התגלה בראשונה לא כתוצאה מלחיצת-ידו של יוסקה-דרעק, אלא לאחר שלשונה הבשרנית של פרלה אשתו חדרה אל פיו, של נחמיה-פופו, וכמעט אנסה אותו. רק אז גילה שהוא אמנם נרתע מנשים אבל חש עצמו כלפי החדירות, כאישה, ואף תיאר זאת בשירים שכתב בסתר ושנתגלו רק לאחר שעזב את המושבה.
אמנם, שירה גדולה לא היתה שם. בסך הכל מצאו מחברת שנקנתה ביפו ובה כתב שהוא חש בגופו: "ריטוטי פי-מטה כאישה נמסים," ועוד כתב ש"מן הראוי בניסוי להרביע וליצור בהמה חדשה בשם חמורגמל שתהיינה לה התכונות החיוביות של שני המינים..."
כאשר שאלתי עליו את אימי הזקנה, חודשים אחדים לפני מותה, היא אמרה שאילו נחמיה-פופו היה חי כיום הוא היה הופך לקוסינל-זמרת או לקוסינל-סופרת, שהיתה לדבריה מצליחה למכור את ספריה טוב ממני.
לדברי דודי ההולל אלכס הקוס (המילה פות טרם היתה שגורה אז בארץ-ישראל, על נרתיקה מי שמע, ווגינה היתה מונח לרופאים בלבד) של סניוריטה פצ'וס, היא פרלה הפוילישע דריפקע – היה המכשיר הכי גדול והכי שעיר שנמצא אי-פעם במושבה העברית הראשונה.
עיסא אל-חאמד, הפועל הראשי בפרדס המשפחה שלנו, שידע גם קצת אידיש, סיפר לו שיום אחד ראה את פרלה, זה קרה כשהיתה עדיין פועלת-יומית – כורעת ומשתינה בגומה שבפרדס ובהתחלה חשב, עיסא, בצל העמוק ששרר תחת חופת העצים, כמו ביער – שעיניו רואות את הפתח האפל בראש הצינור המזרים את המים לתעלת ההשקאה ושעליו מודבק משום-מה זקנו של הנביא מוסה, כשהיה עוד צעיר ושחור בארץ מצרים. אבל אחר-כך שמע עוד קולות שאותם ברז לא עושה, ומילמל: "שׁוּפְת אל-לוֹך? אללה אכבר, אללה אכבר! א-זֶלְכֵע לוך!" – ראית את החור? אל-אלוהים, אל-אלוהים! חור שכזה!
לפי התיאור של הצללים, הזרם, הזקן והנביא מוסה, הקולות והיער, אני חושב שדודי ההולל אלכס המציא את הסיפור או שהוא זה שראה את פרלה כורעת תחת העץ.
לעיתים היה נירדם באמצע עבודתו בפרדס, בשעות היום, בגלל הרפתקאותיו בלילות, וגם כשלא היו, היה משים עצמו עייף מהן. דודי ההולל אלכס היה בעל ראייה טובה, קלע מעולה, גבר מקסים שקומץ פרחי יסמין לבנבנים תקוע לו תמיד בכיס העליון של הז'אקט ומפיץ ריח טוב (כי אז עוד טרם הכירו את הדאודוראנט, והיו אף שסגדו לריח הזיעה שראו בו סמל לשובו של העם היהודי לעמל-כפיים עברי); דודי היה איש שיחה מרתק, מומחה לבחורות וציטרוסים, "חושחשים וחושחשות," כדבריו, וגם בעל שמיעה מצויינת.
ואמרו שכל מה שהוא נוגע בו באצבעותיו השחומות יפות-התואר – ציצים ועצים, שדות ועדרים – מתחיל לצמוח, שהוא אשף החקלאות, וכי הכל בא לו בזכות סודות הפיריון שלמד בחוות הניסיונות החקלאיים בעתלית אצל אהרון אהרונסון ושרה אחותו, שנשק לה לילה אחד על כל אבריה עד אור הבוקר.
בראשית החורף, כאשר לאיכרים היה חשוב מאוד לדעת אם ומתי מתקרב הגשם, היה מותח את קומתו ומכוון את אפרכסת אוזנו לצד מערב ועומד ומאזין רגעים ממושכים בקשב רב. ואם היה שומע את הרוח שורקת בחור של הניקבה העתיקה שתחת הגבעה שעליה עתידה היתה לקום הרצליה ג', גבעה הנמצאת מול הים, (כיום חותך כביש החוף את שיפוליה) – היה מבשר שבעוד יומיים יגיע הגשם. ומעולם לא טעה.
בקיאותו בנשים לא נמוגה עם השנים. "מדוע הן מתגאות עלינו כשאנחנו מזדקנים? אפשר לחשוב שרק אנחנו נחלשים! וכי מישהו יעיז להגיד שאצלן אין שום הבדל בין קוס צעיר לקוס זקן? קוס צעיר דומה לשני שזיפים ורודים ועסיסיים, קוס צעיר הוא מתנה מהטבע, פרי טרי, פרימו דה-פרימו! שפתיים ישק! – קוס זקן הוא כמו ממחטה משומשת שהתייבשה, שק... מה אני אומר שק? – שקיים, חורג' של קמטים. איחס, בררה!"
המשך יבוא
[הרומאן הנידח "המושבה שלי" מתפרסם כאן מחדש בהמשכים בעקבות גריסתו הקרובה של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת אסטרולוג, ויהיה בקרוב פריט נדיר אצל אספני הספרים]
עיתון ספרותי חי על ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות
ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות – זהו נושא "עיתון ספרותי חי" מס' 17, שיתקיים ביום שישי השבוע, 8.12.06, בשעה 12 בצהריים, באולם קפה תיאטרון, בניין הקאמרי החדש, שדרות שאול המלך, תל-אביב.
"עיתון ספרותי חי" מתקיים קרוב לשנתיים מטעם איגוד כללי של סופרים בישראל והתיאטרון הקאמרי. העורך: זיסי סתוי, מנחה: נרי ליבנה ("הארץ").
ישתתפו: פרופסור אניטה שפירא, שתדבר מניסיונה בכתיבת ביוגרפיות ומה מושך קוראים לסיפורי חיים של אחרים; צבי ינאי, שספרו האוטוביוגרפי "שלך, סנדרו" הופיע ממש בימים אלה; איל מגד, שספרו האוטוביוגרפי "ארץ, אישה" ראה אור השנה; אלונה פרנקל, שבספרה האוטוביוגרפי "ילדה" תיארה ילדות בשואה; ופרופסור לנה שילוני על ספרה האוטוביוגרפי "גשר החלומות". שירים אוטוביוגרפיים יקרא המשורר אשר רייך.
כרטיסים: 40 שקל. 25% הנחה לגימלאים ולמנויי התיאטרון הקאמרי. הזמנות מראש: רק בקופת הקאמרי, טל. 03-6060960.
* * *
ידידיי המשוררים וחובבי השירה,
בגיליון החדש של האתר שלנו, שעלה זה עתה לאוויר, מתפרסם מאמרו של גלעד מאירי על מצב השירה בארץ. נשמח אם למאמר יתלוו תגובותיכם, שאותן נפרסם בגיליון הבא.
תודה מראש,
דורית ויסמן
אחראית התוכן של האתר www.poetryplace.org
ברוך תירוש: צפינו בהעמסה כאורחי שיח' אבו קישק
לאהוד בן עזר, שלום והוקרה,
רוב תודות לך על פרסום תיאור העמסת האבטיחים בחוף צפונית לבית ינאי דהיום [גיליון 196]. מאידך, אינני מבלבל את היוצרות, ולא כתבתי שבדואי אבו קישק גידלו ויצאו את האבטיחים; אלא יחד עם שמחה בנימיני ז"ל, צפינו כאורחי שיח' אבו קישק בהעמסת האבטיחים שגידלו הבדואים מוואדי פאליק, הוא נחל פולג היום. ייתכן שבקיבוץ תל יצחק מצויים חברים מ"הנוער הציוני" הזוכרים עדיין את שכניהם הבדואים מאותה תקופה.
באשר ל"מינת אבו זאבורה", היא מכמורת היום, ציינתי במפורש שנמסר לנו כי בעבר העמיסו אבטיחים גם שם, כפי שמציין אלישע פורת. מכל מקום, ההעמסה שהייתי עד לה נערכה בקיץ 1946 ליד המזח, ששרידיו מצויים עד היום מערבית לצומת שמצפון לבית ינאי, ויתכן שזה היה "חוף כפר ויתקין" בו ניסו אנשי "אלטלנה" להנחית את הספינה.
בהוקרה,
ברוך תירוש
אהוד בן עזר
במבחן "אוריינות" מטעה שכזה גם אני הייתי נכשל!
על השאלה הבאה התקשו רבים מתלמידי כיתות ט' במדינת ישראל העברית לענות:
מדוע משמעות המלה "טעם" במשפט "משום טעם עבודה זרה" איננה "סיבה" אלא "זכר של"?
[תשובה: מכיוון שבמשפט יש כבר מלת סיבה – משום].
67.1% תלמידים נכשלו בשאלה.
[מתוך "מבחנים גילו: בני 15 מתקשים בהבנת הנקרא", מאת אור קשתי, "הארץ", 3.12.06]
אני, סופר עברי בן שבעים, דור שלישי בארץ לדוברי עברית, פירסמתי יותר מארבעים ספרים וערכתי יותר משבעים – מודיע בזה כי מעולם לא עלה בדעתי כי למילה טעם יש גם משמעות של זכר וזיכרון.
לפי מיטב הבנתי טעם קשור לחיך – טועמים, טעימה, טעים, טעם המן וכדומה, או במשמעות של סיבה, נימוק והצדקה למשהו, או טעמי המקרא שמקושרים עם המוסיקליות של הקריאה על פיהם, ומן הסתם יש עוד שימושים שנסתרו או נשכחו ממני, אבל מעולם, מעולם לא – זֶכֶר של!
אם הציטוט בעיתון נכון: הרי שגם אני הייתי נכשל בבחינה מטומטמת שכזו, ולדעתי אם כך הם פני הדברים אזיי יש לבדוק את הנחיצות בלימודי ובמבחני האוריינות הביזאריים הללו ובמקומם יש להתרכז מפעם לפעם בקריאת קטעי חדשות, מאמרים וכתבות בעיתונים היומיים כדי לשפר את הקריאה ואת הבנת הנקרא של הטקסטים העבריים הפשוטים ביותר (בד"כ לא של "הסופרים החשובים"), שהלוואי ובהם ירוצו בהבנה כל תלמידי ישראל, גם במגזר הערבי.
בשכלי המוגבל, ובהיעדר אינטרס מצידי לטמטם תלמידים ולהציג את ישראל כמדינה של רפי שכל, הבנתי את המשפט כך –
מפני הנימוק של עבודה זרה!
ואם זו לא עברית נכונה במאה אחוז אז אתם, האוריינים, יכולים לנשק לי בתחת.
בריג'יט גבריאל, לבנונית בארה"ב, שווה צפייה והאזנה:
> > http://www.youtube.com/watch?v=-sL54rHPwqA
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,256 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל