חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 198
מוקדש לסלט הירקות הארצישראלי
עם צרופת הזמנה לפרס "חתן האור" לסופר שמאי גולן
תל אביב, יום חמישי, ט"ז בכסלו תשס"ז, 7 בדצמבר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון:
אורי הייטנר: רוצח סדרתי
חדש: תערוכה מוקפדת להפליא, דודו גבע במוזיאון גוטמן, וזאת בנוסף לתערוכת ראובן רובין הנפלאה במוזיאון תל אביב, חורף של תערוכות מקסימות
בשלו התנאים לשלום צודק ובר-קיימא, בין הערבים לבין היהודים במדינת ישראל, קטעים שהודלפו לנו ממחקר מעודכן של ד"ר יפתח הגלעדי,
פרופסוראנט להיסטוריה בתר-ציונית באוניברסיטת בת-שלמה רבתי
משה גרנות: הכחשת השואה, מזעור השואה וזילות השואה
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק י. מוריי הראשונים
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק שישי, סוף הידידות עם טשרניחובסקי
אזהרה: מדובר בפרק בדוי ואין להסתמך עליו במחקרים ספרותיים והיסטוריים
סלט ירקות של בן עזר
מוקדש לעדי בן עזר שאכלה אצלנו את הסלט וביקשה את המתכון
שעבר במשפחה מסבא (יהודה) של סבא שלה (אהרון), ושאני זוכר את אבא של סבא שלה (ברוך) מכין אותו במיטבח הגדול בביתו הדו-קומתי הכחלחל ברחוב רוטשילד למעלה
חלק ראשון
מתכון להכנה מהירה, בין חצי שעה לשעה
[אם האישה לא עומדת לך על הראש, שהיא צריכה את השיש במיטבח]
מצרכים:
3-4 מלפפונים טריים קשים; או יותר מלפפונים, אם הם קטנים.
2-3 עגבניות בשלות, רצוי כרסתניות.
10 עד 20 עגבניות שרי בטעם חמוץ-מתוק. לטעום עגבנית מכל קופסה לפני שקונים.
1 או חצי פלפל אדום מתוק.
1 או חצי פלפל צהוב או כתום מתוק.
1 או חצי פלפל ירוק-כהה מתוק.
1 או חצי פלפל ירוק-בהיר מתוק.
כחמש פרוסות עגולות של פלפל חריף ירוק או אדום.
2-3 צנוניות בגודל בינוני.
כ-10 זיתים דפוקים עשויים בנוסח ארצישראלי עם מי מלח, לימון ופלפל חריף, בלי שום.
קוביית גבינה צפתית קשה בגודל קופסת גפרורים לערך.
רבע או חצי בצל יבש.
4-5 בצלים ירוקים.
שמיר.
פטרוזיליה.
נענע.
מיץ מחצי לימון.
שמן זית ירוק-כהה לפי הטעם, כרבע כוס.
מלח לפי הטעם.
דרך ההכנה:
חותכים לקוביות זעירות את המלפפונים מבלי לקלפם (אפשר גם קלופים, או חצי-חצי), וכן את הפלפלים לסוגיהם, הצנוניות והבצל היבש.
מוציאים את הליבה הלבנה המחורבנת של העגבניות הגדולות יחד עם הגרעינים והנוזל חסר הטעם וזורקים לפח אשפה, וחותכים את הציפה שנשארה לקוביות קטנות. פעם היו עגבניות שאפשר לקלוף אותן לסלט, לא עוד. העגבניות הגדולות כיום הן חסרות טעם להחריד. לכן חותכים לרבעים ולחתיכות קטנות יותר את עגבניות השרי, שמצילות את הצד העגבנייתי של הסלט הארצישראלי, שהיה מבוסס על עגבניות הבַּלָדִי והמֵרִימֵנְד זיכרונן לברכה, כשהן קלופות, ובלעדן הסלט חסר את הטעם של פעם. עוד עצה: לגרד עגבנייה בשלה אחת בפומפייה כמו לרֶסֶק עגבניות, ולהוסיף לסלט כדי לקבל את הגוון האדום-עגבנייתי וקטיפתי של הרוטב.
חותכים דק את עיגולי הפלפל החריף. החריפות שלו נמצאת בגידים הלבנים ולא בבשרו הירוק. לכן אפשר לגרד מקצתם מבפנים החוצה בסיבוב סכין, כדי שהסלט לא יהיה חריף מדי.
מגרענים את הזיתים וחותכים אותם לחתיכות קטנות, גם את הגבינה הצפתית חותכים לקוביות קטנות. מי שחפץ בסלט פרווה יכול לוותר על הגבינה, וגם על הזיתים אם אינם לטעמו.
חותכים דק את הבצל הירוק וכן את השמיר, הפטרוזיליה והנענע – הכמויות, לפי הטעם, אני אוהב הרבה. את השמיר והפטרוזיליה אוגדים לפני החיתוך, מקצרים וזורקים את הגבעולים ומותירים את העלים בלבד. באשר לנענע, תולשים את העלים בלבד, ללא הגבעולים, למעט הקצה הרך-עדיין.
יוצקים לקערת הסלט גם מיץ מחצי לימון סחוט טרי, מוסיפים מלח לפי הטעם, תמיד רצוי פחות מאשר יותר, כי כפי ששמעון פרס אומר: "מביצים אפשר לעשות חביתות אבל מחביתות אי אפשר לעשות ביצים!" – מערבבים, יוצקים את שמן הזית, הכמות גם כן לפי הטעם, ושוב מערבבים.
הסלט מוכן. אפשר לשמור אותו בכלי פלסטיק סגור היטב במקרר גם למחר ולמחרתיים, אך לזכור להוציא כשעה לפני הארוחה (כמו שמוציאים גבינות), כדי ששמן הזית שברוטב יפשיר. אגב, לסובלים מעצירות אין טוב מלהרבות באכילת סלט ירקות.
חלק שני
היסטוריה של הסלט הארצישראלי המשפחתי
מלפפונים: מלפפוני העבר גדלו בגן הירק ולא בחממות, גדלו בעיקר בקיץ, כל אביב ציפינו לביכוריהם, וכל סתיו נפרדנו מאחרוניהם בצער רב כי הם לא ניראו כלל בחורף. הם היו קשים יותר, קליפתם מרירה יותר, וציפתם או בשרם בעלי מרקם עמיד ולא כמו נאדות קטנים רכים מלאים מים, שזה בערך כמו ההבדל בין זרגים של צעירים לזרגים של זקנים.
לכן היה נהוג, לפחות במשפחת ראב בן עזר שמוצאה מהונגריה, לקלף את המלפפונים לפני חיתוכם, לחתוך אותם לקוביות קטנות ולהמליח, בקערה נפרדת, ולהניח עליהם משהו כבד. לאחר שמסיימים את חיתוך שאר הירקות, סוחטים את המים המלוחים עם המרירות שנבעו מהמלפפונים, ומוסיפים את הסחוטים לשאר ירקות הסלט שכבר נחתכו ללא טיפול מיוחד.
בדרך דומה מכינים ההונגרים סלט של טבעות מלפפונים קלופים עם שמיר וחומץ. המתכון בספר המיטבח ההונגרי של לפיד.
כיום כמעט שאין אפשרות לקלף מלפפון כי לא יישאר ממנו כלום. רק מים. ומצד שני הקליפות שלו פחות מרירות ואפשר לאכול מלפפון בקליפתו, מה שנחשב נועז מאוד לפני שישים, שבעים ושמונים שנה.
עגבניות: כאמור, אין יותר עגבניות כרסתניות, שאפשר להאדימן עד להבשלה מלאה על אדן החלון, והן מזני הבלדי והמרימנד, שאפשר לקלף אותן ולחתוך לקוביות יחד עם ליבן, שהיה אדום עסיסי וריחני, ולא לבן, קשה וחסר טעם כמו היום. פני הסלט הריחני מאותן עגבניות קלופות היו נראים כמיקפא כמעט אחיד, ונמס בפה.
הפיתוח של זנים חדשים, נוחים יותר למגדלים, ועמידים יותר באיחסון, הרג כליל את העגבנייה הארצישראלית של דור אבותינו, וזה בעיניי פשע כמו להכחיד בצרפת זני גפנים מסורתיים שמהם נעשים יינות ידועים.
לפני שנים, בפגישה עם הסופר החיפאי חתן פרס ישראל אמיל חביבי, הזכרתי בין השאר את עגבניות הסלט של ילדותנו, שנעלמו. הוא לא ידע על מה אני מדבר. לא הרגיש שום הבדל. זה הפליא וגם לא הפליא אותי כי הוא, כמו חתן פרס ישראל ס. יזהר, הצליח לשבור ולקלקל בפרוזה שלו את הזיכרונות הצלולים של ילדותו ולעשות מהם תבשיל מודרניסטי מייגע, מתייפיֵף ועטוף סמלים.
למרבה המזל באה עגבניית השרי, שלפני שבעים ושמונים שנה היכרנו אותה רק כעגבניית בר שצמחה פרא בצידי דרכים, ללא השקאה, גודל עגבניותיה כדובדבן, וטעמן חמוץ-מתוק ונפלא. נהגו לומר שבכל מקום שערבי מחרבן, צומח שיח עגבניות בר שכזה, אבל האמת שגם איכרים ופועלים עבריים שעבדו חירבנו אז בשדות ובצידי דרכים, למרות שכיום מספרים לכם שכל היהודים בארץ ובגולה נולדו בארמונות וחירבנו באסלות של זהב. מעולם לא היו ליהודים אסלות זהב אלא בישראל המתעשרת מיום ליום ומשעה לשעה.
הצרה עם עגבניות השרי היא שהמראה שלהן לא מעיד על טעמן. לא די שתהיינה טריות, אלא כדאי שתגדלנה על מים מלוחים, או שיקרה להן נס אחר וטעמן יהיה חמוץ מתוק ולא סתמי. בשבוע שעבר, למשל, עברנו את כל דוכני שוק הכרמל וטעמנו מכל אחד מהם עגבניונת עד שמצאנו דוכן עם עגבניות שרי מהנגב שהשביעו את טעמנו.
וכאמור, חותכים אותן על קליפתן ועוקצן ועסיסן, והן משלימות את מה שהעגבניות הנכות הגדולות חסרות.
פלפלים: כאן החגיגה גדולה. לפני שבעים ושמונים שנה היה רק מין אחד של פלפל מתוק, ירוק בהיר, טעים מאוד אבל יחיד. הוא היה דק מאוד ולא כמו הפלפלים הירוקים בהירים כיום שרובם עבים יותר. אחר-כך הופיעה הגמבה האדומה, שלא הצליחה ביותר כי לעיתים קרובות היתה עבשה מבפנים (וכיום כמעט שאין למצוא אותה בשוק או בחנות). ואז חל המהפך הפלפלי, בעיקר כנראה בזכות מושבי הערבה המייצאים הרבה מתוצרתם לאירופה – והתחלנו לראות פלפלים ירוקים כהים, צהובים, כתומים, אדומים (לא גמבות), סגולים, וגם ירוקים בהירים ארוכים, הקרויים "שִׁישְׁקָה", וגם הם מומלצים לסלט בגלל טעמם העדין. ישר כוחם של מפתחי ומגדלי הפלפלים. אך למה זה בעגבניות הם חוללו הם או מדריכיהם נס הפוך של הפיכת זהב לזבל?
צנוניות: אבי ז"ל, בנימין, לא כלל מימיו צנוניות או צנון בסלט. אלה היו בבחינת נטע זר. ואולם בעלה של בת דודי מרים, אברהם גיסין, היה מוסיף צנוניות לסלט הפתח-תקוואי שלו, ואני בעקבותיו. אבל חס ושלום לא צנון, לא קולרבי, לא חסה, לא גזר, לא שום (ולא זיתים עשויים בשום, אם נואלתם עד כדי כך לקלקל את טעם הסלט), לא "עלים ירוקים", לא כרוב, לא לפת, לא אבוקדו, לא זעתר (תבלין מצויין לשמן זית ולגבינות לבנות אך מקומו לא יכירנו בסלט הארצישראלי) ולא שום פרי או ירק שלא נכללו כאן במפורש.
בצל: אבי ז"ל לא כלל מימיו בצל ירוק בסלט, רק בצל יבש. למעשה הסלט הבסיסי גם לא כלל פלפלים מתוקים אלא רק מלפפונים, עגבניות, בצל יבש, פטרוזיליה, שמיר, נענע שצומחת ליד הברז הדולף בחצר, מלח, לימון ושמן זית גס. ולעיתים מעשירים את הסלט בזיתים כתותים ובקוביות קטנות גבינת עיזים קשה, שניהם תוצרת בית.
אני לא מפלה לרעה את הבצל הירוק וכולל גם אותו בקערה, אבל בו זמנית אני גם מכין מהזנבות הירוקים של הבצל הירוק סלט גבינת סקי 5% אחוז, ומוסיף גם שמיר, קוביות פלפל אדום, מלח, ושמן זית חריף שאותו אני מחזיק תמיד בצנצנת קטנה במקרר כאשר בתוכו צפים טבעות של פלפל ירוק חריף. מומלץ וגם עדיף בעיניי על סחוג.
שמן זית: יש לחפש את השמן הגס והירוק-כהה ביותר, רצוי שיהיה כתוב על הבקבוק "אקסטרה וירג'ין אוליב אויל"; אפשר להשיג שמן איכותי, והרבה יותר זול, גם ללא תוויות כאלה שמייקרות אותו – אבל אפשר גם ליפול בפח ולקנות מזוייף וגרוע או גרוע גם מבלי להיות מזוייף אלא סתם פלצני. לפני עשרות שנים לא הכירו אפילו במושבה את שמן הזית הירוק-כהה והשתמשו בשמן זית זך שנמכר בפחיות בצבע ירוק-כתום בהיר של חברת "שמן".
הרוטב של הסלט: בשיטה המהירה להכנה מערבבים את כל מרכיביו יחד עם שאר ירקות, אבל בעלת הבית ברחוב עקיבא 4, שאצלה גרתי בהיותי סטודנט בירושלים (ושם כתבתי את "המחצבה" בסתיו 1961, "עם עובד", 1963) – הלא היא בָּנֵי (בניכר) סיל, בתו של יצחק אפשטיין הידוע, ולה הקדשתי את קובץ סיפוריי "ערגה" (זב"מ, 1987) – היתה נוהגת קצת אחרת בהכנת הסלט הארצישראלי שלה, הירושלמי –
את כל הירקות אכן היתה חותכת דק-דק בקערה גדולה (אז עוד היו עגבניות ראויות לשמן ולא כמתחזות כיום), אבל בקערה נפרדת היתה מערבבת את הפטרוזיליה, השמיר, הנענע, הבצל, המלח, הפלפל החריף, שמן הזית והחומץ! – כן, היא העדיפה חומץ על פני לימון, וייתכן שהשתמשה בזהירות בשניהם, ורק בעת ההגשה לשולחן היתה יוצקת את הרוטב על קערת הסלט הגדולה, ומערבבת, (היא לא נהגה לכלול בסלט זיתים וגבינה צפתית) – את הריחות המגרים הטריים שהיו עולים ממעשה ערבוב הקסמים הזה, בעיקר בהשפעת החומץ – זוכרים רק אחרוני באֵי מיטבחה הגדול, חלקם הם כיום רופאים שכבר יצאו לפנסיה – גבי ורותי, מוטְץ, ג'וני, דני (שאותו זרקה מפני שהחברות שלו תפסו לה את חדר האמבטיה בבוקר, וככה אני זכיתי בחדרו כדי לכתוב שם את "המחצבה"), ומיכה שבשמיים. בני היתה מכינה גם סטייקים מופלאים, ונהגה תמיד לתת את מחציתם כמנה, ואחר-כך לכל אחד "תוספת" בגודל שווה, (וזאת שנים רבות בטרם גילתה יעל דיין לראשוני הזרם העז של התיירים הישראליים לפריז את מסעדת "אנטרקוט", שבה מגישים תחילה מחצית מנת הסטיק עם צ'יפס מצויין, ומאוחר יותר את המחצית השנייה. פעם היה כדאי לעמוד בתור בחוץ יותר משעה כדי להיכנס. לאחרונה שמעתי שהרמה ירדה, וחבל).
לערבוב הרוטב בסלט רגע לפני ההגשה, יש מעלה נוספת. מי שרגיש או רגישה לריח העז והמבוצל של הרוטב, יכול לוותר עליו ולהוריד לו מנת ירקות חתוכים "נטו", כי במקרה הזה מותר האדם מן הבהמה אין. ויש לנו חבר חובב סטייקים, שאינו אוהב כלל ירקות, באומרו שהוא מעדיף לאכול את מה שאוכל את הירק ולא את הירק עצמו.
חיתוך: מיותר לומר שצריך סכין חדה בגודל בינוני שחותכת היטב, אבל לאחרונה קנינו "מכונת" חיתוך הדומה בעקרון ל"מכונת" פריסה של ביצים קשות. מורידים ריבוע של ריבועי מתכת חדים על הירק ויוצרים קוביות קטנות שקופצות למעלה כי הסכינים המרובעות נכנסות לבליטות תואמות מלמטה. צריך לפרוס קודם את הירק לפלחים גדולים ולא עבים. מתאים מאוד למלפפונים, פלפלים, בצל יבש, צנוניות, גבינה קשה וכדומה. לא מתאים לעגבניות! – ובכל מקרה קצת משפריץ לצדדים ועושה לכלוך, אבל חוסך זמן. עם זאת, המרקם של הסלט נעשה קצת יותר מדי סטנדרטי, ואילו אני מעדיף את החיתוך האישי.
במה מספיגין? עדיף כמובן פרוסות לחם שחור כפרי לכל סוגיו, ודווקא לא פיתה. יש ששותים בסוף הארוחה את הרוטב שנשאר בסלט, ויש ששולים אותו בכף ישר לפה. הרוצה להיות מקורי יכול לסנן את הרוטב, להוסיף לו קצת וודקה, ולהגיש בכוסית בתור בְּלאדי מרי בַּלדי.
נבצרות זמנית למחשב של משה
חברנו משה דור חזר ארצה ממחשב מוכה ברק, שקרס בסופה האחרונה בוושינגטון ותוקן ברגע האחרון, למשלוח הטור הקודם – חברנו משה חזר למחשבו, שנתגלה במצב של נבצרות זמנית בביתו שבתל-אביב, וטרם שוקם, אי לכך אין מופיע בגיליון הזה הטור של משה, אך כן תישלחנה ברכותינו החמות לשובו בשלום ישראלה, ולנמענים ינעם.
אורי הייטנר
רוצח סדרתי
מרואן ברגותי הינו רוצח סדרתי. אין זו דעה פוליטית. זו עובדה משפטית. ברגותי מרצה ארבעה עונשי עולם בעוון ארבעה מקרי רצח, עליהם הורשע בבית משפט ישראלי (אחריותו על ארבעה מקרים בלבד הוכחה בבית המשפט).
לפני שנים רבות רעשה הארץ, כאשר הנשיא חיים הרצוג לחץ את ידו של הרוצח צבי גור, במהלך ביקור בבית הכלא. נקל לשער כיצד הארץ תרעש ותגעש, בצדק, אם פוליטיקאי יפגש עם יגאל עמיר.
אבל כאשר נחשפה העובדה שלאורך כל שנות מעצרו ומאסרו של הרוצח הסדרתי ברגותי, ח"כ חיים אורון מנהל עמו מו"מ מדיני, אורון הופך באחת, בתקשורת הישראלית, למדינאי דגול.
...ומשה נגבי שותק.
ואם אנו רוצים להבין מה קרה לנו, איך קרה שצה"ל הגדול אינו מסוגל לגבור על ארגון טרור קטן – אולי הסיפור הזה ימחיש זאת טוב יותר מכל ועדת חקירה.
אורי הייטנר
קיבוץ אורטל
חדש: תערוכה מוקפדת להפליא
דודו גבע במוזיאון גוטמן
וזאת בנוסף לתערוכת ראובן רובין הנפלאה
במוזיאון תל אביב, חורף של תערוכות מקסימות
מוזיאון נחום גוטמן ברחוב רוקח 21 בנווה צדק שינה את פניו וכאילו עלה מדרגה. החלל הגדול של קומת הקרקע נפתח, הוסרו קירות ומחיצות, ונותרו רק עמודי הבניין, ונוצרה הרגשה נהדרת של חלל תצוגה גדול שלא היה קודם לכן, והשינוי הוא בזכות יוזמתם של מנכ"ל המוזיאון רוני דיסנצ'יק והאוצרת טלי תמיר, שאילו היו מספרים לנו עליו מראש בטח היינו צועקים שהורסים את התבנית המקורית של המוזיאון.
את החלל החדש ממלאת תערוכת ציוריו של האמן דודו גבע ז"ל, "פשר החיים", חלקה על הקירות, חלקה על שולחנות תצוגה שפניהם זכוכית שקופה והם מוארים היטב. ולאן שתפנה עיניך תמצא שפע מדהים של קומיקס, ציורי צבע, קריקטורות, וכל מה שדמיונו הפורה של האמן העלה במשך שנים רבות. צריך לבלות שעה ארוכה כדי לקרוא ולראות את כל הטקסטים.
חבל שהאמן לא זכה לראות את תערוכתו. ערב הפתיחה היה גדוש בצעירים, שחלקם אולי זו להם פעם ראשונה שביקרו במוזיאון גוטמן אבל הם ללא ספק חסידים מושבעים של דודו גבע. ובאמת סגנון הציור שלו, המשלב טקסט עם ציור, מתאים גם מאין כמותו לרוחו השובבה של גוטמן ולאמירתו: "גם במילים אני מצייר!" – גבע גם זכה, בשנת 1985, בפרס השנתי לספר המאוייר ברוח יצירתו של נחום גוטמן.
לא פעם היו לי ויכוחים קשים, בפומבי וגם מתוקף חברותי במועצת הנאמנים של המוזיאון, עם האוצרת טלי תמיר, שקיבלה את המוזיאון אחר מותו הטראגי של מייסדו יואב דגון ז"ל. טענתי כלפיה ועדיין אני טוען שעל המוזיאון להתרכז בתערוכות ציירי ארץ ישראל משנות ה-20 וה-30, תור הזהב של הציור הארצישראלי, ואין צורך בעוד מוזיאון לציור של ימינו אלה, כי בכך נפגם הייחוד של מוזיאון גוטמן.
ואולם לאחרונה הצדיקה טלי תמיר את גישתה בהבאת התערוכה שאצרה איילה גורדון על איור ספרי ילדים עבריים בראשית המאה ה-20, ועתה, בהיותה האוצרת של תערוכת דודו גבע, שגם נלווה אליה ספר מקסים, מוקפד, ומלא ציורים וטקסטים מוגשים בצורה מאוד מקורית ובעיצוב מעניין.
מבין הכותבים בספר: אביב הברון, דודו גבע, יהודה נוריאל, יאיר גרבוז, טלי תמיר, מאיה בקר, אסף גפן, מאיר שניצר, עידו הררי, שהרה בלאו, רפי לביא, תמיד שפר, ניסן שור, זאב אנגלמאיר, עופרה רודנר וציפה קמפינסקי, שיחד עם טלי תמיר גם ערכה את הספר "פשר החיים".
זוהי תערוכה שאין להחמיצה, ובהחלט אפשר להביא אליה גם את הילדים והנכדים, ומומלץ לרכוש את ספר התערוכה "טעם החיים" שמחירו בערב הפתיחה היא מאה שקלים בלבד. אני חושש שרשימתי ניראית קצת כפרסומת, ואני – כנוגע בדבר, אבל מעודי לא המלצתי ב"חדשות בן עזר" על משהו שאינני מאמין בו במאה אחוז, וגם שמח לשתף בהנאתי את הקוראים ולהמליץ בפניהם עליו. אגב, אני עצמי לא אוהב קומיקס, ומשתדל בדרך-כלל לרפרף על הציורים כדי למצוא שורה מעניינת. אני, אין לי סבלנות לקרוא אותם ציור-ציור.
בשלו התנאים לשלום צודק ובר-קיימא
בין הערבים לבין היהודים במדינת ישראל
קטעים שהודלפו לנו ממחקר מעודכן של ד"ר יפתח הגלעדי
פרופסוראנט להיסטוריה בתר-ציונית באוניברסיטת בת-שלמה רבתי
חרף מחדליה ושלומיאליותה של המנהיגות הישראלית בממשלה הכושלת ובצבא הישראלי המובס, חרף נבואות השחור של חכמים מטעם עצמם דוגמת ס. נידח מ"חדשות בן עזר" – יש אפשרות ריאלית מיידית לשלום עם ערביי פלסטין, שהם גם אזרחי ישראל, ולשם כך – המנהיגים החלולים חסרי החזון, המסתכלים בערבים רק מבעד לכוונת הרובה – צריכים רק למלא אחר עשר תביעות הגיוניות וצודקות, כדלקמן:
תנאי ראשון: שיבת "הפליטים הפנימיים" לכפרים הנטושים שלהם בישראל שבגבולות הקו הירוק, כמו סומייל ושיח' מוניס בתל-אביב, ומלבס בפתח-תקווה. שיבה שלא תשנה את המאזן הדמוגראפי ולא תסכן את היהודים. "הפליטים הפנימיים" הם אלה שנאלצו לעזוב את כפריהם במיתקפה הציונית האכזרית של כיבוש 48' ועברו להתגורר ביישובים ערביים אחרים בתוך גבולות ישראל, הם (וצאצאיהם עד דור אחרון) מהווים כרבע מהציבור הערבי בישראל, כמאתיים וחמישים אלף איש.
תנאי שני: אוטונומיה ושיוויון בתחום החינוך בישראל. תלמידי בתי-הספר העבריים יחוייבו ללמוד ערבית ואילו תלמידי בתי הספר הערביים יחויבו ללמוד עברית, שפה שחלק ניכר מתלמידיהם אינו שולט בה או אינו שולט בה כדבעי גם 58 שנים אחר קום המדינה.
תנאי שלישי: שינוי הדגל הכחול-לבן עם המגן דוד, וכן כל שאר סמלי המדינה הציוניים כמו המנורה, הנשיא ושמו של הנדבן אריה בר-לב.
תנאי רביעי: שינוי הימנון המדינה "התקווה". משהו כמו "כל עוד פלשתינא בלאדנא ואל-יהוד כַּלַבְּנָא..." תביעות דומות תופנינה לצרפת, לאנגליה ולגרמניה, שבהן מיעוטים מוסלמיים גדולים, והתביעות גם תועלינה בעצרת הכללית של האומות המאוחדות ואין ספק שתזכינה שם ברוב גדול.
תנאי חמישי: מתן זכויות קולקטיוויות לאומיות לציבור הערבי במדינה. תתקיימנה בחירות כלל ערביות בישראל לוועדת המעקב שתבאנה להקמת בּרלמנט נפרד לציבור הערבי בישראל.
תנאי שישי: הנהגת דו-לשוניות בכל אתר ואתר בישראל, כולל בתי כנסת ומקוואות.
תנאי שביעי: שיוויון והוגנות בהגירה לישראל. חוק השבות יחול גם על כל פלשתיני או מי שאימו היתה פלשתינית או סבתו או סבו.
תנאי שמיני: לא תוגבל זכותם של אזרחי ישראל הערבים להינשא לפלסטינים. וכמנהג אחדים מהבדואים, יוכל כל גבר מוסלמי להינשא לפלסטינית, להוליד ממנה ילדים כחפצו, להתגרש, לשאת פלסטינית אחרת, וחוזר חלילה עד לפחות שלוש גרושות ואישה חוקית אחת (ושלושים צאצאים) – כולן פלסטיניות, אשר חוק השבות וחוק הביטוח הלאומי יחול גם על קרוביהן עד דור אחרון.
תנאי תשיעי: הציבור הערבי בישראל יסכים להכיר רשמית בזכות של הציבור היהודי למדינה משלו רק במסגרת שלום צודק ובר קיימא עם כל העם הפלשתיני, וזאת כאשר המונח צודק מתייחס באופן ברור לזכות השיבה של פליטי 48' וצאצאיהם עד דור אחרון הנמצאים מחוץ לגבולות 48'.
תנאי עשירי: ל"פליטים הפנימיים" תינתן עדיפות בהחזרת הבעלות על הרכוש בכפרים הנטושים על פני זכויותיהם בכפרים הנטושים של פליטי 48' הנמצאים מחוץ לגבולות הקו הירוק, וזאת אם וכאשר תתממש זכות השיבה הכללית.
ואם לא יתקיימו התנאים האלה אזיי שרוי להם, לפלסטינאֵי ישראל, שלא להכיר בזכותם של היהודים למדינה בישראל, ולשמוט את הקרקע מתחת רגליהם עד שינוערו לים.
עיתון "הארץ" נתן נותן וייתן כיסוי תקשורתי צמוד צודק ונרחב למאבק "הפליטים הפנימיים" בסגנון "בשוב אדוניי את שיבת ציון היינו כחולמים!" פלסטיני.
דו"ח מְפַקֵר המדינה על רמת ההשכלה הנמוכה של הקצונה הבכירה של צה"ל במלחמת יוני 67'
מאת ס. נידח
רוב הקצונה הבכירה של 67' לא הוכשרה כנדרש. שיטת ההכשרה היתה לקוייה. המפקדים רכשו את ניסיונם בתנאי שדה נחותים ובפעולות תגמול הרפתקניות כאשר חלק מהם הינם לוחמים בעלי מיבנה נפשי לקוי הבז לסכנות, בני מושבים וקיבוצים, מפגרים ועילגי לשון שגדלו עם פרות ולא השלימו השכלה מסודרת ומסלול השתלמות עיוני במכללה לביטחון לאומי. האנשים האלה, שהובילו למחדל של יוני 67', הוכשרו למקצועות צבאיים פרימיטיביים כגון שדאות, קליעה למטרה, מסעות כושר מפרכים, סיורים, ניווטים, שכיבה במארבים ופעולות תגמול אכזריות. אבל מפקֵר המדינה קובע כי אי אפשר לנצח במלחמה ללא השכלה מסודרת, וכי אומץ לב מתאים לחיל הפרשים הפולני שהסתער על הפנצ'רים של צבא גרמניה הנאצית. לכן, אם היו מחייבים את מפקדי צה"ל ב-67' להשלים בעוד מועד את השכלתם, כולל הרמטכ"ל, למשל, שגדל ברפת בנהלל – בבחינה בדקדוק עברי לבגרות, למשל, ואם המפקדים לא היו מדברים ביניהם ג'יבריש מתקופת הפלמ"ח ונתיבה בן-יהודה, ואם לא היו מבלבלים במיספרים בין זכר לנקבה – היתה מלחמת שש הימים נמשכת שלוש ימים בלבד!
לגבי העתיד – מפקֵר המדינה ברוב מקצועיותו חוזה כי רק אידיוטים ילכו למסלול של קצונת קבע בצה"ל, כי – בלי עורכי דין צמודים, ובלי לימודים אצל מרצים להיסטוריה פוסט-קולניאליסטית באוניברסיטת בת-שלמה רבתי, כפרופ' פלוץ בן-שחר, ד"ר יפתח הגלעדי (בן אישה זונה), ודומיהם בחוגים להיסטוריה ולמדעי החברה באוניברסיטאות חיפה ותל-אביב, ובלי פו"ם – אי אפשר להצליח להילחם שש שנים באינתיפאדה, ובמקביל להתכונן למלחמת לבנון השנייה, ולמלחמה בעזה שטרם התחילה בשלישית כי עדיין לא הסתיימה האינתיפאדה השנייה, ולהתכונן קרקעית ליום שבו הטנקים המצריים יזוזו מזרחה תחת מטריית טילים בלתי-חדירה לכבוש את הכור הגרעיני בדימונה, ולהתכונן להפצצת הכורים הגרעיניים באיראן, וגם להתרגל לעובדה שתרגילי המילואים העוצבתיים יידחו שוב ושוב בגלל הביטחון השוטף, שאינו אלא שם זהה למלחמה המתמדת המתנהלת גם בשטחים בנויים – – –
מפקֵר המדינה קובע כי ייתכן שהשתלמויות במרכז מוסאווה הפלסטיני בישראל, שאין לו כנראה בעייה חוקית של מימון – תפקחנה את עיני הקצינים האידיוטים שעוד נשארו לשרת בצה"ל – להבין איפה נמצאים היום האנשים הצודקים, שכל אהדת התקשורת נתונה להם ואשר מפקר המדינה אינו מוצא שום פסול בהתנהלותם. ואם זה לא היה נתעב כל כך, זה היה ממש מצחיק!
כי מדינתנו מורידה ביגון שאולה את מעמדם ואת צדקתם של אלה המחרפים נפשם ומגינים עלינו – אבל מגינה על זכותם הדמוקראטית של אלה המבקשים לשמוט את חלקת הארץ העברית היחידה בעולם מתחת לרגלינו ולהותיר אותנו לגורלנו ללא מולדת!
במסגרת תערוכתה של האמנית שרה ח. כץ "עצב הראייה"
יתקיים מופע מיוחד במוצ"ש 9.12 בשעה 20.00 במשכן האמנים
רחוב ידפת 7 הרצליה
"ספר הזיכרונות של בטני"
מופע מיוחד המשלב שירה, מוסיקה ותיאטרון. שיריה של ריקי דסקל מדברים על אב, על בן, על נשים מזמנים ומקומות רחוקים, על אהבה, על הזמן החולף והקירבה למוות. גם על אופטימיות, למרות הכול. המופע הינו יצירה משותפת של ארבע נשים: מלכה מרין, העורכת והבימאית; ריקי דסקל, המשוררת-שחקנית; מיכל גולדברג, יוצרת-תיאטרון, מנגנת בקלרנית וסקסופון; נגה אשד, זמרת ומלחינה, מלווה בגיטרה.
על המופע: "ספר הזכרונות של בטני", מופע המבוסס על יצירתה של המשוררת ריקי דסקל, הוא אחד העיבודים המרתקים והמרגשים ביותר שראיתי בזמן האחרון. הביצוע התיאטרלי-מוזיקלי דק מדויק וכואב. המעברים מן המינורי והמלנכולי אל המזעזע והנוקב עשויים בכישרון רב. הסופר עמוס עוז.
"ספר הזיכרונות של בטני" הוא נסיון נדיר להמחיז שירה. מן הרגע הראשון חש הצופה שפתאום, בבת-אחת, הוא חווה חוויה של התמכרות כמעט רליגיוזית לשירה במיטבה, כזו שמנערת ממך לשעה קלה את הקליפה. חוויה מזככת, חוויה חושנית, אסור להחמיץ.
פרופ' ניצה בן-דב.
דמי כניסה 20 ש"ח
ידפת 7, הרצליה 46583 טלפון: 09-9510601, פקס: 09-9510602
מיהו "הארץ", 1979
שממליץ על "חופן של ערפל" לסמי מיכאל?
בין הפותרים נכונה יוגרלו פרסים
על העטיפה האחורית של המהדורה החדשה לרומאן "חופן של ערפל" בהוצאת "עם עובד" מופיע הכיתוב הבא:
"עשרות ומאות חוקרים וספרי מחקר ותכניות לימודים בבתי-ספר אינם שקולים בחשבון התרבותי העמוק כנגד חופן של ערפל. בית-דין של אדם אחד, המנחיל בכישרונו ובאמת שבליבו תקופה, עולם שלם, לבני דורו ולבאים אחריו."
"הארץ", 1979
מהי נֶצֶ'ה ומאיזו שפה באה?
את החצר במושבה היינו מטאטאים בנצ'ה, שיח יבש של סירה קוצנית, כבר ללא העלים, רק הקוצים, והוא מחובר היטב בחוטי ברזל למקל של מטאטא ומשמש לטאטוא קרקע. במקומות שהיתה אדמת חמרה קשה, בקיץ, היה שפשוף הנצ'ה מעניק לה טקסטורה של ציפוי מצוחצח. לא היתה חצר בית שלא היה בה נצ'ה.
הסירה הקוצנית הוא שיח מוכר ונפוץ, ובשיעורי שדאות היו ממליצים להשתמש בו כחומר בעירה, פשוט להצית את השיח כולו ולהתחמם לאורו, זאת למדנו מאוחר יותר.
למרבה הפלא, מרבית בני-דורנו אינם זוכרים את המילה נצ'ה.
לכן אנחנו שואלים: מי זוכר? מה מקור השם? והאם היו לאותו מטאטא-חוץ של סירה קוצנית גם שמות אחרים במושבות אחרות או בשכונות אחרות של אותה מושבה?
גם הקיבוצים לא עירבו גורמים חיצוניים
אהוד,
לשאלת הטעם שגרם לך לנשוך בזעם [גיליון 197], להזכירך את הכלל המפורסם: הטעם הוא לא תמיד הטעם, שיש להחילו על כל ניסיון לוגי לפענח את טעמי המצוות. גם סיפורו של הרב אברג'יל, שאיני מחסידיו, טעון זהירות. מי כמוך יודע כי "הארץ" אינו ממש מבקר ישר דרך בכל הקשור לציבור החרדי. וגם בעניין זה להזכירך כי הרבה עניינים בקיבוץ עין גדי ובקיבוצים אחרים נסגרו בבית מבלי לערב גורמים חיצוניים. אז גם ליריביך גש בפחות זעם ויותר טעם.
משה ב"י
הערה: פרשת הרב הגאון יורם אברג'יל פורסמה גם בעיתון "מעריב". מטיעוניך כלפי הקיבוצים אני מבין שאם במיגזר אחד נוהגים שלא על פי החוק, זה מכשיר אותה התנהגות גם במגזרים אחרים, ומונע ביקורת עליהם. למיטב הבנתי טיעון כשלך לא יעמוד בשום בית משפט.
מנפלאות צה"ל בעבר: כיצד אפסנאים השלימו ציוד?
שלום אהוד,
הערה בקשר להשלמת הציוד שהאפסנאים עשו על חשבון החיילים התמימים [גיליון 196]. על תורת "השלמת הציוד" ושיטותיה המגוונות אפשר לכתוב הרבה.
בגדוד בו שירתתי, גדוד שדה חת"ם 402, היה אפסנאי רומני נחמד וחייכן שרצה גם לרצות את כולם אבל מטבעו היה ברדקיסט ולא כל-כף אהב את העבודה ולא התאמץ. נתן כל אשר רצית וגם החתים על טופס 1008. היה אי סדר כזה במחסן, שלא יכולנו לתאר לעצמנו איך הוא יֵצא מזה ביום הדין, הוא יום השחרור שלו. כיצד ימלט את עצמו מן האי סדר הזה.
והנה מסר אדון יוסילביץ את המחסן ולא חסר גרגיר והוא השתחרר נקי כשלג. שבוע אחרי שעזב את הגדוד נקראתי, יחד עם אחרים, להחזיר מיני פרטי אפסניה שלא ראינום מעולם. כגון שחברי נדרש להחזיר כילה נגד יתושים, והוא לא ידע מה זה בכלל ולא ראה דבר כזה מימיו. לעומתו אני נדרשתי להחזיר שלושה זוגות מכנסי עבודה, וכולי. והאפסנאי החדש הראה לנו את חתימתנו על הטופס, שכמסתבר חתמנו עליו כשהוא לא סגור בקו אלכסוני, כך שאדון יוסילביץ היה יכול להוסיף אחר כך לכל אחד כמה וכמה פריטים במסגרת "השלמת ציוד" שלו.
ובעניין אחר, סיפרו ברדיו וקראנו בעיתון שהמשטרה ביקשה צו לאסור פרסום פרטים על חיפושיה את סלע האנס הנמלט. ושעל כך אמרו אנשי העיתונות שלא יעלה על הדעת דבר שכזה, לאסור עליהם לפרסם מה שהם יודעים.
וזה כל כך נכון והם צודקים. כי אחרי הכול הם שימשו במלחמה האחרונה קציני תצפית קדמיים לאוייב ומסרו בדיוק היכן הקסאם נפל, אם ימינה מביתו של שר הביטחון או שמאלה, וכמה מטרים המרחק. והתרגלו להיות עם החיילים ודיווחו לכל העולם ולנסראללה שהנה ממש ברגע זה חוצים חיילים שלנו את הגבול ללבנון. שלא לדבר על הדיווח המנוול על כך שמכללה אחת בצפון הארץ הפכה לבסיס לחיילים, ולמחרת הפגיזו את המקום ונהרגו חיילינו.
ואיך אפשר לקפח פרנסתם של עיתונאים יעילים כאלה?
בברכה,
י"ז
משה גרנות
הכחשת השואה, מזעור השואה וזילות השואה
שונא ישראל אולטימטיבי כמו נשיא איראן אחמדינג'ד איננו זקוק לתחכום כאשר הוא מכחיש את השואה. הוא גם לא נזקק למסווה ברצותו להביע את רחשי ליבו כלפינו וכלפי העתיד שלנו. הוא מציע "פתרון סופי" לבעיה הישראלית, וכדי לאשש את הטענה שלו בדבר השואה, הוא אף מקיים תחרות של קריקטורות שישימו ללעג את הטענה שיהודים הומתו בגז. למען המפעל, החיוני כל כך לקיום המשטר שלו (שהרי משטר טוטאליטרי ללא מושא של שנאה איננו יכול להתקיים), הוא מזמין קריקטוריסטים מכל העולם שיציעו את פרי אמנותם בנדון.
היסטוריונים אנגליים, לאומנים צרפתיים, אינטלקטואלים מצריים – אינם מכחישים שבמלחמת העולם השנייה נהרגו יהודים, אבל אז, לטענתם, נהרגו עשרות מיליוני רוסים, פולנים, גרמנים – ובכן, נהרגו גם יהודים – ביג דיל! תאי גזים – זו סוגיה שצריכה עיון. מכל מקום, ללא ספק, היהודים ניפחו את האירועים כדי לזכות ברווחים פוליטיים לקראת הקמת מדינה קולוניאליסטית על חשבון הערבים.
כל אחד מבין כי אלה הממזערים את ממדי השואה הם שונאי ישראל המתוחכמים יותר, אבל לא פחות מסוכנים מהבוטים והישירים כמו אחמדינג'ד, שהרי אם לא מדובר בתעשייה של רצח שכוונה רק לעם אומלל אחד, אלא מדובר בתופעה כמעט "טבעית" של מוראות המלחמה, הרי שהמסקנה היא אחת – לא הייתה שואה! אדרבה, העובדות הן הפוכות – היהודים עצמם נוהגים באכזריות נאצית כלפי הערבים האומללים.
אינך יכול אלא להתמלא ייאוש לנוכח הצורך להוכיח היום, בסך הכול שישים ואחת שנה לאחר שהוכרעה הממלכה מפלצתית ביותר שקמה עלי אדמות, שהזוועה המתועדת על ידי הרוצחים עצמם – איננה הזייה של עם מניפולטיבי.
לא יאומן, אבל בעניין המבהיל הזה יש לבני עמנו "זכות יוצרים" לא מבוטלת. אנחנו איננו מכחישי שואה, אבל יש בינינו הממזערים את ממדיה ומבזים במודע את זכרם של הרוגיה.
אביא קצת דוגמאות:
ברצות ישעיהו ליבוביץ לגנות את התנהלותנו בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, הוא השווה אותנו לנאצים:
"כל שלטון כיבוש מן ההכרח שלא יהיה מוסרי, ולא יהיה דמוקרטי... בשש שנותיו הראשונות היטלר לא ביצע רצח המוני, אלא רק הכין זאת. ובישראל עושה הממשלה הנוכחית בדיוק מה שעשה היטלר באותן שש שנים. המדיניות הישראלית היום היא יהודו-נאציזציה של העם בישראל." ("ידיעות אחרונות", 21.6.1982).
"נאציסט יהודי? אני לא מתחרט שאמרתי את המילה הזאת... מפא"י הייתה תמיד מפלגה נאציונל-סוציאליסטית..." ("העיר", 19.11.1982).
"...התודעה והרצון להיות יהודים לא נעלמו, והם מתגלמים היום במנטאליות יהודו-נאצית." ("ידיעות אחרונות", 13.2.1983).
אני מניח שכל אדם הגון צריך להודות שמלחמת ששת הימים הייתה מלחמה צודקת, וכי היתה בהחלט זכות לממשלת ישראל להחזיק בשטחים הכבושים כדי לקבל תמורתם הכרה בזכות קיומנו. אני גם משוכנע שישראל לא ממש חטאה כאשר בדיעבד, לאחר הכיבוש, חלמה לחזור אל המקומות שהיו ערש ההיסטוריה שלה. נכון שהחלום הזה התנגש בצורה מבהילה עם התנועה הלאומית הפלסטינית, ובהתנגשות הזאת נעשו עוולות מצידנו, שנענו במעשי זוועה מצידם. יחד עם זה, אם נביט נכוחה אל קורות העיתים, נראה כי מאז ומעולם נכבשו שטחים על ידי כל עמי תבל, ולא תמיד ניתן היה לסווג את הכיבוש כחזרה אל שטחי מולדת, ובכל זאת, ישעיהו ליבוביץ לא סיווג את הכובשים והקולוניזטורים מאז ומעולם בתואר "נאצים". זאת ועוד, אם כיבוש כמו זה שהתבצע במלחמת ששת הימים, שבו לא הוצא להורג אפילו איש אחד, הוא מעשה נאצי, שבמקורו התאפיין בתעשייה של רצח המונים, הרי שבאמת השואה לא הייתה ולא נבראה. המשוואה היא פשוטה: אם כיבוש הוא שווה ערך לנאציזם, הרי שזה מאורע חוזר ונשנה אינספור פעמים בהיסטוריה, כלומר, הנאציזם הוא תופעה רגילה ושגורה למדי, ומה להם לקורבנות הנאציזם כי ילינו על רוצחיהם ועל אלה שעמדו מנגד?
חסידיו של השר המורשע בדין, אהרון אבוחצירא, פתחו בשעתו במסע צלב נגד ניצב זיגל והשר הממונה עליו, ד"ר יוסף בורג, וכינו אותם "המאפיה הזאת של הנאצים," ("מעריב" 20.4.1982). מוני יקים, אחד המקופחים המקצועיים, דרש "זכויות" על כינוי הזוועה "אשכנאצים" ("העיר", 18.5.1984), ועל קירות "הבימה", על אנדרטאות ראשוני תל אביב, על בתי כנסת אשכנזיים – נמרחו כתובות נאצה בזו הלשון: "אשכנאצים!" – "אשכנזים לבוכנוואלד!" – "הפתרון הסופי!". חסידיו של אבוחצירא ראו בשלושת החודשים שפסק לו בית המשפט – "שואה ספרדית" ו"משפט דרייפוס" – לא פחות, ובעקבות כך נאלצו השלטונות להפקיד אבטחה על השופטת המאוימת.
מוני יקים טען בראיון עיתונאי ש"מציפים אותנו בתוכניות רדיו וטלוויזיה על השואה כדי להסוות את החטאים שלהם." (של הציונות "האשכנזית" כלפי הערבים ועדות המזרח. "ידיעות אחרונות", 5.2.1999); וסמי שלום שטרית טען ש"מכל שנותיי בבית הספר אני זוכר בעיקר את העיירה היהודית, טרומפלדור והפלמ"ח, וכמובן, שואה במנות גדושות." ("העיר", 19.3.1994).
בבית-הספר "קדמה", שהקים סמי שלום שטרית בסוף שנות התשעים, בית-ספר שנועד ללמד את המזרחים תרבות מזרחית על ידי מורים מזרחים – התנגד רוב צוות ההוראה "לחגוג את חג השואה של האשכנזים", ובטקס יום השואה הם הדליקו שבע אבוקות, כי האשכנזים אינם אפוטרופסים על הסבל, ויש עוד הרבה עוולות הקורות בעולם.
תקווה לוי מתראיינת במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" (21.8.1998) ואומרת: "כל דבר אצלם (אצל האשכנזים) זה שואה שואה, מה לערבים ולשואה?" – כי הרי הערבים אינם רשעים כמו האירופים, והם רוצים רק את טובתנו.
ואל נשכח את החרדים בירושלים – כאשר השוטרים מבקשים למנוע מהם לשרוף מכלי-אשפה ולעשות פוגרום ברחובות, הם מכנים אותם "נאצים!" – וכי ייתכן שם הולם יותר לשוטרים המבקשים למנוע מהם את הזכות להתפרע?
את ההיסטוריון הבריטי דייוויד אירווינג, מכחיש השואה, הרשיעו בדין והושת עליו קנס אדיר. אצלנו רצו להעניק לישעיהו ליבוביץ – שהיה הרבה יותר בוטה מאירווינג – את פרס ישראל!
מה אנחנו רוצים מאחמדינג'ד?!
הרחבה ופירוט בנושא ימצאו הקוראים בספריי: "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של י' ליבוביץ", מודן 1993; "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות", ירון גולן 2000.
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק י. מוריי הראשונים
האומללות הזו שבה היו שרויים בני אדם, והילדים ביניהם, היתה מנת חלקה של האנושות בכל מקום בעולם. הילדים הועסקו באירופה 18 שעות ביממה, בעבודת מכרות, למשל. המכות נחשבו לאמצעי יעיל מאוד לחינוך ילדים. וכל המרבה הריהו משובח. למורים בבית הספר, וגם לאבא, היו מקלות להכאה, עשוים מעץ משובח, הקצה האחד צר יותר, והקצה שצריך לנחות על היד או האחוריים, רחב יותר. וכולנו זכינו למנות הגונות של מכות בהתאם למצב הרוח והסדיזם שהיה טבוע באותו מורה בעל שררה. הפטנטים האלה שקיימים בישראל של היום, של העמדה לדין על התעללות, והמשפטים המוגשים נגד מורים שסרחו, והורים שהיכו את בניהם, ועוד – אם היו מתקיימים רטרואקטיבית, כי אז היו צריכים להעמיד לדין את כל המורים וההורים. אפשר לומר שכלנו היינו ילדים מוכים, מי פחות ומי יותר.
המורה אדון פָּנִירִי, בבית הספר העממי על שם רחל שחמון בבגדאד, עם משקפיים בעלי מסגרת מוזהבת, ושיניים בולטות, אהב את הסרגל של 30 סנטימטר והיה מכה בו עם "הקנט" על קצות האצבעות. וראינו את ההנאה השטנית, כמו בסרטי פרנקנשטיין, בעיניו ועל פניו, כאשר סיים את כל ארבעים המכות שהיה מקציב לילדים מן השורה. ופעם אחת, מי מהתלמידים הפריע בשיעור. וזה היה תלמיד שחזר על כל שנה שלוש פעמים (בבגדאד מי שלא עבר את בחינות סוף השנה, נשאר כיתה "על באמת" וחזר על השנה). התלמיד היה הרבה יותר מבוגר מאיתנו, ולכן נראה כענק מגודל. הוא נקרא לבוא ללוח במבוא הכיתה, ואדון מועלם פָּנִירִי החל להכותו. הנער אינסטינקטיבית העיף שתי סטירות למורה העארס הסדיסט הזה!
דבר זה לא יכירנו מקומו בבית הספר שבו המורה הוא אלוהים, אבל יש גם גבול לכל דבר, והתלמיד הסוטר אמר: "אני אראה לך במשטרה את מי אתה תכה כאן! זה בניגוד לחוק!"
לדבר כזה לא התכונן מועלם פנירי. כמובן שכולנו קפאנו במקום וחיכינו לבאות. אבל הנהלת בית הספר בחוכמתה ידעה איכשהו לטשטש את העניין ולגמור אותו בשקט. התלמיד הג'לובַּט הורחק מן הכיתה יומיים, וזהו. ואדון מועלם פנירי חזר לסורו חיש מהר.
מוּעָלִם דָאוּד אַפַנְדִי היה מעין סגן המנהל בבית הספר היסודי בו למדתי על-שם "מְנַשֶה סָאלִח", והיה גם חברו של אבא. אלא שלא היו לו ילדים משלו, וההנאה מלהכות התלמידים בלטה על פניו במיוחד. יום חורף אחד עמד בכניסה לבית הספר וחיכה למאחרים. (כמו שוטר תנועה שאורב אחרי הסיבוב לאלה שלא צייתו לתמרור "עצור"). ביניהם הייתי אני (בן 7-8). זה היה יום קר מאוד, וידַיי קפאו בסחבן את התיק העבה.
"למה איחרת, תפתח!" כלומר תפתח את הידיים ותקבל את המגיע.
כמובן שלא עזרו כל התירוצים והסיבות שמניתי. פתחתי את ידי וחטפתי את שמונה או עשר המכות שהכאיבו באותו היום יותר מתמיד, בגלל הקור. חשבתי, חבֵרוּת זה בסדר, לבוא אלינו הביתה ולהתכבד במה שאימא מגישה זה טוב, אבל להעניש זו חובה מן השמיים! – בדרכי לכיתה כמובן שקיללתיו בליבי אלפי קללות ונאצות.
דאוּד אפנדי היה הרבה פעמים גם מורה תורן בהפסקות. כביכול משליט סדר ויִרְאָה בחצר כדי שהילדים לא יתפרעו מעל למידה המותרת. ומהו נשקו של המורה התורן אם לא המקל? והוא, כמובן שהיה נהנה מאד למצוא "עבריינים", ומפליא בהם את מכותיו במקל, לשמחתם של יתר התלמידים. זה כנראה טבעו של האדם מאז שנברא, ליהנות כאשר האחר סובל. לא סתם נאמר שלא לשמוח לאידו של האחר, כי בדרך כלל שמחים ועוד איך שמחים.
כמובן שהיו גם מורים אשר לא אחזו במקל מעודם ולא הענישו עונשים גופניים, והם זכורים בהחלט לטובה ולברכה. לשם כך היתה צריכה להיות אישיות בוגרת יותר, שיכלה להתעלות מעל ל"נורמות" הבזויות הללו. אבל היו גם מורים אחרים, ששאלו בתחילת השנה למי יש אבא נגר, והתלמיד יכול להביא מקל עשוי טוב. תלמידים מסוג מסוים היו קופצים על כך בתקווה שאם יביאו מקל בהתנדבות, הוא לא יצנח עליהם. ואני זוכר מעשה, כשהייתי בכיתה ג', הביא אחד הילדים במתנה למורה-החשבון מקל עבות-ממש, וההוא החביא אותו בארון מאחורי הספרים, אלא שבסוף היום שכח את הארון פתוח ואני סילקתי את המקל. החבאתי אותו בתוך בגדיי, וזה לא היה קל, אך בכל זאת סילקתיו אל מחוץ לבית הספר, ועד שנתקבל מקל חדש נהנינו מהידיעה שהוא איננו. לילד המנדב דאגנו בדרך-כלל בהפסקות.
וגם אני זוכר בהנאה רבה מקרה שדווקא מי שנידב והביא מקל מעשה ידי אביו-מולידו, בתקווה שיהיה חסין מעונשים וממכות, הוא-הוא אשר חטף ראשון... "בוא ונראה איך המקל שהבאת עובד," אמר המורה, "בוא-בוא חביבי..." וכמובן שכולנו חזינו במחזה בהנאה מיוחדת.
ומה אני קופץ כך סתם לבית הספר העממי? והלא נהגו ללכת גם לכיתת גן טרום בית ספר. האליטה החברתית שלחה את ילדיה לבית הספר אליאנס היוקרתי, ששם למדו הכול בצרפתית, ואף המורים באו מארצו של הקיסר נפוליאון. ואני זוכר היטב את היום בו הלבישוני כיאות, ובדמעות בעיניי הובלתי לכיתה הטרום א', המכינה, בבית הספר אליאנס בבגדאד שבממלכת עיראק.
כולם יודעים איזו הרגשה יש לילד המסכן ביום הראשון שלו בגן. כך היתה גם לי. אלא שאבא או אימא לא חיכו ליד הכיתה ולא ליוו אותי בתחילה זמן מה. הושארתי שם, ודי. לא הכרתי אף ילד שם ובהפסקה הייתי מאד עצוב, בעיקר כאשר ראיתי בחצר בית הספר את הסורגים, שהאחרים אמרו לי שמעבר להם שוכן ה"סִירְדָאבּ", הוא המרתף החשוך, הטחוב והמפחיד, שבו סוגרים לפעמים את הילדים כעונש.
בסוף היום זכורה לי התמונה שכל הילדים של הכיתה ישבו סדורים סביב-סביב באולם הכניסה של בית הספר, ומדאם איקס, שבינתיים שכחתי, כמובן, את שמה, החזיקה בידה מקל ארוך מאוד, יותר ארוך מגובהם של הילדים. והיא גם דיברה בקול מאיים.
אני נחרדתי מאד מזה, והמילה הראשונה שאמרתי בשובי מהגן היתה: "אני לא מוכן ללכת לגן הזה יותר בחיים..!"
וכך נטשתי את בית הספר אליאנס לצמיתות בגלל אותה מאדאם עם המקל, והפסדתי את השפה הצרפתית, שאותה הייתי צריך לרכוש שנים רבות אחר כך בעמל רב.
מנהל בית הספר, יעקב אַפַנְדִי מועלם נסים, היה איש רציני לבוש בקפידה, שהטיל מורא גדול על כולם. גם הוא היה מסתובב בחצר בית הספר בהפסקות, כביכול על מנת לחנך לדרך ארץ. אך היום אוכל לומר בביטחה שהוא נהנה לתת מכות לילדים. יתירה מזה, הוא נהג להסתובב בפרוזדורים ליד הכיתות, להאזין ולהציץ דרך החלונות, והיה פתאום נכנס לכיתה וקורא לילד מסוים ומפליא בו סטירותיו, כי ראה אותו מבחוץ עושה מעשה קונדס כלשהו.
ומה, אני לא נורמלי? למה שלא אקבל גם אני מכות? הוא היה חבר קרוב של אבא, אך זה, כאמור, רק מיקד את תשומת ליבו עליי. כביכול על מנת שלא אצא ל"תרבות רעה".
"מתנה" אחת ספיישל ממנו לא אשכח.
הייתי בכיתה ב', זו כיתה בי"ת ולא אחרת. היה קיץ, ויום קודם לכן נדברנו, כמה ילדים, להגיע למחרת היום מוקדם יותר לחצר בית הספר על מנת להספיק לשחק במשחק מסוים. יצאתי מהבית עם התיק, אך ארוחת הבוקר עוד לא היתה מוכנה, ולכן עזבתי בלי לאכול ארוחת בוקר רשמית. חטפתי מן הסתם איזו חצי פיתה וברחתי. ולא ידעתי מה זה יביא עליי אחרי זה.
והנה, בשעה השנייה נכנס סגן המנהל לכיתה, מבקש סליחה מן המורה ומתחיל לשאול את התלמידים בשורה הראשונה מה כל אחד מהם אכל לארוחת הבוקר באותו היום.
"יוסף, מה אכלת היום?"
"ביצה קשה, המורה."
"רחמים, מה אכלת היום?"
"כ'וּבוּז וּגִ'יבְּן, המורה." (לחם וגבינה).
"ומה אתה אכלת, אִיבְּן עִינִי?"
"תוּת וּטִינְגִ'יבּ סִילָאן, אדוני המורה." (מין מרקחת ריבה של תערובת שזיפים שחורים ודלעת, עשוייה בדבש תמרים).
ואני, שישבתי בשורה השנייה, הרחתי כבר את ריח האסון המתקרב, ומעַיי הריקים החלו מתכווצים.
"ומה אתה אכלת, יעקב?"
לא עניתי, כמובן.
"טוב, בסדר. אז הלכת מן הבית מבלי להישמע להוריך ולאכול כמו בן אדם הַה..?"
הוא עזב את הכיתה ואני רציתי לקבור את עצמי מרוב בושה.
לא עבר זמן רב והופיע השמש. דפק בדלת ומסר למורה פתק. ההוא מסתכל עליי ואומר לי שאגש לחדר המנהל. וכמובן השַמָּש מלווה.
נכנסתי, עמדתי דום והצדעתי כמקובל.
"בוא הנה, בוא." הוא קורא לי להתקרב אליו. בחדר הגדול שלו היתה גם כורסא ועליה ישב סגנו כדי לחזות במו עיניו איך מטייבים את המין האנושי. "מה אכלת היום לארוחת בוקר?"
"לא אכלתי כי לא היה אוכל בבית בבוקר," שיקרתי.
לפניו על השולחן היה מונח פתק ארוך וממנו קרא את הכתוב. "גבינה לא היתה?" טראח! והעיף סטירה על פניי. ואני לא עונה. "ביצים לא היו?" טראח! מנחית עוד אחת לשם איזון. "ריבה לא היתה?" וטראח! עוד סטירה. "נַבְּכָארָה לא היתה?" טראח! עוד מהלומה לפרצוף שלי.
האמת שלא ידעתי מה זה נבכארא, וכמובן שלא העזתי לשאול מה זה נבכארה כי זו לא היתה עת להרחבת הידיעות. (הרבה שנים אחר כך נודע לי שזו מין ריבה עשויה משזיפים פרסיים. וכמובן שלא היתה לנו בבית באותו יום מין ריבה שכזו).
וכך הלאה, טרח טראח טראח, עד שכילה בי את תאוותו הסדיסטית הארורה. "זה פתק שכתב אביך, ובו פירט את כל המאכלים שהיו בַּמְּצָאי בביתכם הבוקר, ואתה אומר שלא היה לך מה לאכול. לך עוף מכאן עכשיו לכיתה חזרה!"
משרדו של המנהל היה בקומה השניי. ירדתי למטה, מתבייש לבכות, כובש את כאבי ועלבוני, מקללו אלף קללות, וגם את מר גורלי, והולך לבית המים על מנת לרחוץ את פניי וגם כדי לתת קצת לזמן לחלוף בתקווה שהאדמומית של הסטירות תחלוף קצת ולא יצחקו וישפשפו ידיים יתר המניאקים בכיתה.
בכל זאת הם כן שפשפו ידיים...
המשך יבוא
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק שישי
סוף הידידות עם טשרניחובסקי
דודי ההולל אלכס היה גם חבר של המשורר ד"ר שאול טשרניחובסקי.
כך על כל פנים סיפר לנו דודי.
אצל סבי בבית נמצאה גלויית-דואר ישנה ששלח להוריו מאחד ממסעותיו ועליה מתנוססת לתפארה חתימת המשורר: "ד"ר טשרניחובסקי", ותוספת בכתב-ידו של דודי: "הרי לכם כרטיס בחתימת ידו של טשרניחובסקי!"
על אודות ד"ר טשרניחובסקי, ששימש בתל-אביב בתור רופא-ילדים מטעם העיריה, סיפר אלכס שהמשורר אהב ילדים אבל עוד יותר אהב לדבר עם האימהות הצעירות שלהם. יום אחד בא דודי למרפאה של ידידו וראה ילד בוכה בשקט בחדר-הקבלה. דודי שאל מה קרה והילד גימגם וענה שהרופא מדבר כבר חצי שעה עם אימו (של הילד) בחדר בפנים, ואותו, עם כאב-הבטן, שכחו. דודי הקיש קלות על דלתו של הרופא, וכאשר נכנס ראה את טשרניחובסקי עומד שקוע בקריאת שיר חדש, כניראה ארוך מאוד, והאם הצעירה (שהכירה את דודי) נבוכה מפני שאינה יודעת כיצד להפסיק את המשורר הנכבד ולהזכיר לו את החולה הקטן שנישאר לחכות בחוץ וגם אינה יודעת עברית.
דודי ניגש אל ידידו ולחש על אוזנו בעדינות שהגיעה השעה לחדול מקריאה ולהזמין את הילד לבדיקה, וכך אמנם היה.
לאישה קראו לוצי ולבן המגמגם היינץ-משה.
שירים רבים של טשרניחובסקי ידע דודי בעל-פה, והיה מדקלם אותם ברגש רב וגם מצטט מהם בשעת שיחה. בזכותם נחשב במושבה לאדם משכיל, וגם קצת משורר בעצמו.
לשמועה שהוא כותב שירים גרמה התפארותו. לא פעם, כאשר היה מדקלם שיר של טשרניחובסקי, היה מעיר ששורה זו או זו היתה שונה במקור והוא תיקן אותה לבקשת ידידו. על שורות אחרות רמז שחיבר אותן והירשה לטשרניחובסקי להשתמש בהן.
דבריו עשו רושם על הבחורות במושבה. הן העריצו את דודי. אחדות מהן התאהבו בו בזכות סיפוריו על השעות שבהן טייל עם טשרניחובסקי ברחובות תל-אביב לאחר ששניהם חיסלו מנה גדושה של נקניקיות ובירה במסעדה של "אס" ברחוב נחלת-בנימין.
יום אחד התכסתה המושבה במודעות שבישרו על "נשף ספרותי" גדול שייערך לכבוד המשורר שאול טשרניחובסקי, ובהשתתפותו.
לא היה אחד שלא בישר לדודי על ההזדמנות שנפלה לידו לארח את ידידו. סבתי התנדבה להכין למשורר הדגול קבלת פנים ביתית לאחר הנשף, והתכוונה להכין לשם כך לביבות על פי המתכון ששמעה שהמשורר אוהב במיוחד ואף כתב עליהן בספרו. היא ביקשה מדודי להודיע על כך מראש לטשרניחובסקי, כדי שלא יחטפו אותו לקבלת פנים בבית אחר.
למרבה הפלא, היחיד שלא התלהב מהכבוד שנפל בחלקה של מושבתנו היה דודי אלכס. ככל שהתקרב מועד הנשף הספרותי, כן הלכו פניו וקדרו, כאילו משהו מציק לו ואוכל אותו מבפנים.
"אתה חולה?" שאלה אותו בדאגה רבה אימו, היא סבתי.
"לא, לא!" אבל מדבריו היה אפשר להבין שהוא מסתיר אולי מחלה קשה.
ואכן, בערב, שעה לפני תחילת הנשף הספרותי, נתקף דודי בכאב בטן שגרם לו להתפתל, להיאנח ולהתקפל, והוא הודיע שלא יוכל לצאת מן הבית.
כאבי-בטן פתרו לא פעם בעיות קשות לדודי אלכס וחילצו אותו ממצבים מביכים. ערב אחד הכריחה אותו בחורה, שאותה לא אהב, ללוותה עד לחדרה, והציעה לו להיכנס אליה לשתות כוס תה. דודי לא ידע כיצד להיפטר ממנה מבלי להעליב אותה, ולכן תפס את בטנו, התחיל להתפתל בכאבים, אמר לה שכניראה יש לו קלקול קיבה חמור, וברח ממנה.
אבל הפעם התעקש סבא על כך שדודי יבוא עם כל המשפחה לנשף הספרותי.
"הכבוד של המשפחה מחייב זאת," אמר סבא. "למשורר גדול מצדיעים אפילו חיילים ההולכים למות במלחמה!" והוא דיקלם ברגש את שירת הלוחמים של לאיוש קושוט, שגלו מארצם לאחר כישלון המרד ההונגרי בקיסרות ההבסבורגית, ואהבת-החופש שלהם השפיעה על סבא לעלות לארץ-ישראל: "שתי ידיי אושיט ברטט / ואחבקך, הוי, אדמתי, / כבן בחיק אימו יבכה לו / גשם דמעותיי ארעיפה. / לארץ נוכריה אדוד לי / הרחק מיני גבולות מולדת, / קומץ עפרך אטול לי / שים למראשותיי בקבר / תחת גל-עפר גם שמה / מדיארי אשאר לנצח!"
כאשר נכנסו בני-משפחתי לאולם הגדול של "בית האיכר" כבר עמד על הבמה טשרניחובסקי, נשען על מקלו, וקרא ברגש שיר שלו, בעברית מדוייקת, ובמיבטא של עולה חדש מרוסיה.
אור החשמל היה אז הרבה יותר חלש מאשר בימינו. דודי נופף בידו שלום למשורר בתנועה קצת חלושה ומהססת, אבל טשרניחובסקי היה כה שקוע בקריאה שלא שם לב אליה.
לאחר שהסתיימה ההופעה, וכולם דיברו בשבחו של האורח, דחף סבא כמעט בכוח את דודי לעברו של המשורר, וכשהגיעו אליו, אמר: "אדון טשרניחובסקי, אני גאה להיות אביו של אלכסנדר [וכאן אמר את שם המשפחה שלנו], ידידך הצעיר, העוזר לך בכתיבת שיריך!"
"מה?" אמר טשרניחובסקי, "מי?"
"בני, אלכס," התפלא סבא.
"אדוני," רטט שפמו הפרוע של המשורר הגדול, הוא כבר היה נרגז כהוגן מההפרעה שנגרמה בגלל הפרה הטראנסילוואנית של יוסקה-דרעק, "אני לא מכיר אותך ולא את הבן שלך ודע לך שאף אחד, אף אחד לא עזר, לא עוזר ולא יעזור לדוקטור טשרניחובסקי לכתוב את שיריו!"
ופתאום הבזיק ניצוץ של היזכרות בעיני המשורר, תלתליו האפורים הזדקרו, אבל במקום להושיט יד לדודי ולהודות בטעותו, הרים עליו מקל והתחיל להכות אותו ולצעוק: "זה אתה!? אתה הז'וליק שמפיץ עליי שמועה שאני מושיב את האימהות הצעירות על הברכיים בקבינט ומלמד אותן איך להשתמש בטרמומטר," וכאן כמעט נחנק מרוב כעס במיבטא רוסי, "בטרמומטר! – ושאני משאיר את הילדים לחכות בחוץ? בחדר-ההמתנה!? אני אראה לך סאברע חצוף חסר-דעת מופקר-לשון שכמוך רכלכלכן-מדיציני פר-אכסלאנס פסקונדיאק – חמור-גרם!"
סבא לא התעצל והרים גם הוא את מקלו על אלכס, כמו שהיה ודאי מרים את שוטו על האיכרים הנירפים בשנת השמיטה השנייה לייסוד המושבה, אלא שדודי כבר נמלט החוצה כשהוא מלווה בקולות של צחוק ולעג מצד הקהל.
כך הסתיימה עוד בטרם החלה פרשת הידידות של דודי עם טשרניחובסקי.
שנים עברו. המשורר מת. סבא מת. האנשים שהיו ב"נשף הספרותי" הלכו גם הם לעולמם. דודי האריך ימים וכשהיו באים אליו בטענות על הגזמותיו היה מצטט מאוסקר ויילד ואומר כי מאחורי כל מעשה זיוף מוצלח עומדת אמת גדולה. וככל שהלך ונשכח אותו ערב אומלל כן הירבה לספר את סיפור ידידותו המופלאה עם המשורר, סיפר לבניו, סיפר לנכדיו, עכשיו גם ניניו יודעים את הסיפור שעובר במשפחתנו מדור לדור.
דודי נחשב לאדם משכיל ולמומחה גדול בחקלאות ובמיוחד בפרדסנות. אצלנו במושבה היה הבדל עצום בין פרדסן לפרדסנט.
פרדסן היה איכר ותיק בארץ, שעברו עליו ועל משפחתו כל התלאות עד שנטעו את הפרדס ולמדו את העבודה בו.
פרדסנט היה יהודי שעלה מלודז' או מביאליסטוק וקנה פרדס נטוע והוא ומשפחתו התפרנסו ממנו מבלי שהוא-עצמו הבין דבר בחקלאות ובפרדסנות.
המשך יבוא
[הרומאן הנידח "המושבה שלי" מתפרסם כאן מחדש בהמשכים בעקבות גריסתו הקרובה של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת אסטרולוג, ויהיה בקרוב פריט נדיר אצל אספני הספרים]
עם מירה, דוד וכל משפחת בן עזר (רַאבּ)
באבל על מות אחותה של מירה
מלכה כהן
בתאונת דרכים אתמול בתל-אביב
הלוויה היום, יום חמישי, 7.12.06 בשעה 15.00
בבית הקברות בזיכרון יעקב
השיר "לקח יסודי" נכתב בידי אלתרמן
שלום אהוד,
השיר "לקח יסודי" [שאלתה של מרים ב"ש בגיליון 197] נכתב בידי אלתרמן וראה אור לראשונה בעיתון "דבר", ז' חשוון תש"ז (סוף 1943).
ניתן למוצאו בטור השביעי כרך ד' ע' 53-54.
בברכה,
אברם קנטור
הגיעה כמות נאה של זיתים שחורים טריים מעמק יזרעאל
למערכת המכתב העיתי הגיעה כמות נאה של זיתים שחורים טריים מעמק יזרעאל, זאת לאחר שכבר לא היה אפשר למצוא כמותם בשוק הכרמל. עובדי ועובדות המערכת גייסו את כל הקערות שבנמצא בבניין, ולאחר ששטפו היטב את הזיתים, כבשו אותם עם מלח גס ביחס של כוס עד כוס וחצי מלח לקילו זיתים, ללא כל תוספת מים או מרכיב אחר. שעות אחדות ישבו המזכירות הקטנות על בוכנות-לחץ מעל לקערות, אחר-כך הוחלפו המאוננות במשקולות כבדות שנותרו ממכונות-הדפוס הקודמות של המכתב העיתי. מדי יום מהפכות המזכירות החמודות בכף עץ גדולה את הזיתים השחורים במלח הלבן, ואלה מתחילים לשחות יותר ויותר במיץ השחור של עצמם, ובתום שבוע עד עשרה ימים יוצאו הזיתים מתמיסת המלח ויוכנסו לצנצנות עם יין אדום שנאסף במקרר מקבלות הפנים שבמעבר לבניין החדש של המערכת, שבהן אסור למארח להגיש לאורחים יין מבקבוק פתוח שעמד רק יומיים במקרר ואפילו היה פקוק בפקק גומי של משאבת-היד היוצרת ואקום בבקבוק אלא – יש לפתוח תמיד בקבוק חדש! – האיכרים במושבה היו ודאי מתגלגלים מצחוק לשמע המנהג הבזבזני, אבל ככה זה היום, כבר לא מארחים במנהגים הפרימיטיביים של פעם, ורק כשמגישים בבישול ביתי הלזאלאך וקניידאלאך ויוך (מרק עוף) וחלדייץ (רגל קרושה) וגפילטע פיש וגעהקטע ליוֶר (כבד קצוץ) ושמאלץ (שוויסקים) – אזיי האריסטוקראטים החדשים שוכחים פתאום את כל נפלאות המיטבח הבינלאומי בארץ ובגולה העולמית ומתנפלים בתזזית על אבות המזון היהודי שכמוהו לא ראו מאז נתייתמו סוף-סוף מאימהותיהם והתחילו לשתות בארוחות רק יין אדום יבש וצרבתי.
כשל המנסחים של מבחני האוריינות
הוא הרבה יותר חמור
אהוד, שלום,
בעניין הידיעה על האוריינות שהופיעה ב"הארץ" – הבעיה חמורה, לעניות דעתי, יותר מזו שהצגת [גיליון 197]. כאשר שואלים מדוע המשמעות של מילה המופיעה במשפט היא כזאת ולא אחרת, התשובה היחידה שבאה בחשבון היא "מפני שזו הייתה הכוונה של מי שאמר או כתב את המשפט." משום מה, המנסח האינטליגנטי של השאלה, ומי שהפיקו ממנה מסקנות על האוריינות של תלמידינו – לא זכרו את העניין האלמנטארי הזה.
כל טוב,
עמוס כרמל
קלמאנסו: "מלחמה הינה עניין רציני מדי מכדי להותירו בידי הגנרלים!"
לאהוד "הנידח" השלום והברכה,
אני כותב הפעם בעניין מאמרו (מאמריו) של אורי פז (גיליון 197), שלדאבוני רצופים בטעויות ובאי-דיוקים ואדלה מתוכם רק אחדים:
פילדמרשל ב"ל מונטגומרי, "מונטי", שקיבל את הפיקוד על הארמיה ה-8 מגנרל אוקינלק (שהודח ע"י צ'רצ'יל והועבר לחזית הודו) שינה מיד את האווירה והגישה ל"קורפוס האפריקאי" ולמפקדו רומל, שזכה בכינוי "שועל המדבר". הוא עבר בין יחידות-המישנה והצהיר: "רומל אינו בלתי מנוצח, הוא וצבאו יובסו ויגורשו מצפון אפריקה תוך מיספר חודשים, ומי יעשה זאת!? – הארמיה השמינית בפיקודי!!!" – והוא לא קיבל כל תירוץ – אבל, שמא, וכיוצ"ב – גנרל שלא הסכים (כינה זאת – "כאבי-בטן") ו/או לא תיפקד כיאות – הודח, ועד למבצע, באוקטובר 1942 – העביר מתפקידם ומן הארמיה מעל 10 גנרלים!!!
גנרל ד. אייזנהאואר, "אייק" – לא הימר כשקיבל ההחלטה לביצוע "אוברלורד" ב-6 ליוני 1944. למעשה, הפלישה נדחתה ב-4 ליוני בשל סערה עזה אשר הקשתה על חה"י, חה"א וניהוג הנחתות נושאות הגייסות לחופים ("סירות היגינס"). הממונה על חיזוי מזג-האוויר במפקדת המבצע, מפקד להק ג"מ סטג, הביא לידיעת המטה כי הסערה תיפסק אור ליום ה-6 ביוני, מידע שלא היה בידי חזאי האוייב ותרם לשאננות בצד שכנגד. למעשה, לאייזנהאואר ולמטהו לא היתה ברירה, מאחר שדחייה ל-7 ביוני היתה בלתי-אפשרית בשל תנאי גאות ושפל בחופי הנחיתה, ואלו יחזרו רק לקראת סוף יוני, וכמובן בלתי ניתן היה להחזיק את הכוחות הרבים בהמתנה כה ארוכה מבלי שהאויב יגלה את מועד הפלישה ומיקומה.
ואם בגנרל אייזנהאואר עסקינן, מן הראוי להזכיר שגם הוא הדיח מספר גנרלים שלא התאימו לתפקידם. עיינו מקרה מפקד קורפוס במבצע "לפיד" (מבצע "טורץ'" שאותו מזכיר אורי פז). אישתו של גנרל פרנדל היתה חברה קרובה של מימי, רעייתו של אייזנהאואר, וידועה תשובתו על תלונת חברתה הטובה על הרס הקריירה של בעלה: "השאלה אינה חברות אלא האם המפקד מתאים לתפקידו ופועל כראוי. אנו עוסקים עתה במלחמה ובה קרבות עקובים מדם, וחיילינו הצעירים שופכים את דמם, נפצעים ונהרגים, כאשר תפקידינו, המפקדים, לבצע את המשימות שהוטלו עלינו כדי לנצח במלחמה ולעבור את הקרבות תוך שמירת חיי ילדינו..."
דגלס מקארתור לא הועלה לדרגת "גנרל-מלא" בדצמבר 1944 מאחר והיה כבר "גנרל-מלא" בעת שכיהן כרמטכ"ל ארה"ב (ראש המטות המשולבים) בתקופת השנים 1930-35. "גנרל-מלא" בצבא ארה"ב הוא בעל 4 כוכבים. טעותו של אורי פז נובעת מכך שאכן בדצמבר 1944 העניק לו הקונגרס (לא הפנטגון ו/או הנשיא – המפקד העליון) את הדרגה האישית (לה זכו מעטים) – (5 STARS ) "GENERAL OF THE ARMY"
במלחה"ע השנייה המטה העליון האמריקאי, בפיקודו של גנרל ג"ק מרשל, לא עשה את הטעויות שלנו – וחילק את הפיקוד על חזית האוקיינוס-השקט בין אדמירל נימיץ וגנרל מקארתור. הם היו מודעים לכך שיהיה קשה לפעול ביעילות כאשר מקארתור תחת פיקודו של נימיץ, מאחר שבעבר היה הרמטכ"ל.
ואחרון חביב, ו"ס צ'רצ'יל: הנאום "דם, עמל-רב, דמעות ויזע" – “Blood, Toil, Tears and Sweat” – הינו נאום הצגת ממשלת הקואליציה של צ'רצ'יל בביה"נ הבריטי בתאריך 13/05/1940, לאחר התפטרותו של רה"מ נ. צ'מברליין. נאום דנקירק אירע לאחר מכן, בתאריך 04/06/1940, וכותרתו באוסף נאומי צ'רצ'יל: "אין מנצחים במלחמות על-ידי פינויים".
ולסיכום, מן הראוי לא לשכוח את אימרתו של ז'ורז' קלמאנסו – ראש ממשלת צרפת במלה"ע הראשונה: "מלחמה הינה עניין רציני מדי כדי להותירו בידי המרשלים (גנרלים)."
קציני-הקבע בצבאנו זוכים לתנאי שירות ופרישה מופלגים, מעל ומעבר לנהוג במדינות דמוקרטיות מערביות. ועל-כן בעת כישלונם, בשל רשלנות ו/או חוסר התאמה, שילכו לביתם. אנו לא מורידים אותם בדרגה, לא שוללים מהם את הפנסיה ואת התנאים הנלווים והשמנים, רק שיעזבונו במנוחה ונמנה במהרה מתאימים יותר!!!
כל-טוב,
מ-דן
קבלת שבת ביום שישי בצוותא
שלום לכל באי קבלות השבת שלנו ולאוהדי צוותא
קבלת השבת הבאה תתקיים ביום שישי הקרוב, 8.12, ב-12:30
לשמחתנו הרבה, האורח הראשי שלנו הפעם יהיה פרופ' אהרון צ'חנובר, חתן פרס נובל בכימיה. האורחת הנוספת היא הסופרת יהודית רותם, שתספר ותתראיין על ספרה החדש: "כמיהה". שניהם יתייחסו בין השאר גם אל פרשת השבוע, פרשת "וישלח".
אנא מהרו להזמין כרטיסים, אנחנו הפעם בצוותא חזן שהוא אולם קטן יותר
מחכים לכם בצוותא, אורה זיטנר ויואל רפל, וכל צוות צוותא וגם קפה ועוגה
כסילים, צדקנים ורשעים
רדו מה"עלֵיהוּם" על מפקדי צה"ל!!!
המכון לחקר תקשורת המזרח-התיכון
1. מצורף המסמך (5 עמ'): זכויות אדם באיראן, דו"ח מס' 2: דיכוי האליטה האינטלקטואלית על ידי המשטר. לקריאה הקישו:
http://www.memri.org.il/memri/LoadArticlePage.asp?enttype=4&entid=2074&language=Hebrew
בימת ממר"י, המפגש הבא: ביום רביעי, 13.12.06, ביד בן צבי, רח' אברבנאל 12,
י-ם. עם: פרופ' דוד מנשרי ופרופ' (אלוף מיל) יצחק בן-ישראל על: האתגר האיראני ודרכי ההתמודדות עימו. לפרטים נוספים - 052-3338004
ממר"י - להכיר את השכנים כדי לעשות שלום
ירושלים, רח' המעלות 4, 026244730, www.memri.org.il
אהוד בן עזר מחווה דיעה ועורך
מקבל לקריאה ולחוות דעת כתובה, תמורת תשלום קבוע מראש; אחרי מסירת חוות הדעת באה פגישת פנים-אל-פנים בבית קפה, לא לפני-כן. מדובר בכתבי יד של קובצי סיפורים, רומאנים וספרי ביוגראפיה ואוטוביוגראפיה עבריים בלבד. העריכה על קובצי וורד או כאלה שניתנים להמרה לוורד.
כמו כן מקבל בן עזר לעריכה כתבי יד [בקובצי וורד עברי, כנ"ל] שלאחר חוות-הדעת ניראים לו ראויים לעריכה ולהתקנה לדפוס. מחיר העריכה כולל גם ליווי הספר עד צאתו לאור בדפוס. עריכתו של בן עזר מקובלת על מרבית הוצאות הספרים בישראל (והוא מצידו מוכן לעבוד עם מרביתן, למעט שתיים או שלוש הוצאות קיקיוניות). התשלום מחציתו לפני תחילת העבודה ומחציתו עם מסירת הקובץ הערוך ומוכן לדפוס לידי המחבר, וזאת ללא קשר למועד צאתו של הספר בדפוס. מאחוריו של בן עזר ותק של עשרות ספרים שערך בתנאים אלה.
לפרטים: טל. 03-5228827 בשעות 10.00-13.00 או 17.00-20.00 או:
את אשר יגורנו בא לנו: חגיגות סגירת התיק נגד הרב הגאון מר"ן יורם אברג'יל יר"ה תתרוננה מנתיבות עד סיצילי'
הרכב בית הדין המיוחד שהקים הרב עובדיה יוסף לדון בתלונות נגד הרב הגאון מר"ן יורם אברג'יל יר"ה מנתיבות, שהואשם באיומים ובהטרדה מינית – החליט לסגור את התיק בתום תהליך מהיר, בעייתי, שכלל רק חלק מהעדויות: "העדים המרכזיים נגד הרב הוזמנו להעיד ביום ראשון השבוע. אבל מפחד אנשיו של הרב אברג'יל, שאיימו עליהם באמירות ישירות ועקיפות, שלא לבוא לדין תורה – רק חלק מהם באו להעיד." (תמר רותם, "הארץ", 6.12.06).
תלונה על הסופר העל-זמני אלימלך שפירא
בא לבקרני רכוב על חמור קפריסאי גבוה לבן ובדיוק יום קודם חברים הביאו לי איזה חמש קילו קֶלְמנטינות דקות-קליפה ממשק גולדשטיין בכפר מעש, שאל אם יש נרגילה, שרגיל לשבת אצל הגורג'י בחנות מול השוק הגדול ולעשן יחד עם אברם שפירא (אין קרבת משפחה, גם לא לפרופ' צבי הרמן שפירא) ואמרתי שאין, אשתי לא מרשה הטומבק, אז התיישב מול הקערה של קֶלְמנטינות וכמו שאנחנו מדברים מקלף אחת, ועוד אחת, וכמו שאנחנו מדברים מקלף אחת, ועוד אחת, מפציל הפלחים שלה אחת, ועוד אחת, זורק לפה, יורק החרצנים לכף יד החומה שלו וזורקם החוצה מבעד לחלון כאילו ישבנו על גדת הירקון. מה אני אגיד לכם, חמש שעות ישב חמש קילו קֶלְמנטינות, הכול, גמר לי, כמו פּוֹפִּיטֶס גמר לי, בקושי אכלתי חמש קלמנטינות גם כן רק כדי שהוא לא יאכל לי אותן קודם והשאיר לי בקערה רק קליפות, והוא צוחק ואומר:
"מה אתה דואג? הֶה? כל קלמנטינה קילפפתי שלמה עד הצ'ופציקון*," ושם לי חזרה קליפה ריקה שלמה בצורת קלמנטינה-קליפה רועדת רואה ואינה נראית, רק הצ'ופצ'יקי הוורוד מתגלגל לה בפנים, "תכף מסדר לך את כולן בחזרה ותוכל לתת לאורחים שלך שלא יודעים מה זה קלמנטינה, הֶה? ועוד לא הגענו לפרשת השאמוטי בגבעה שקילקלתם, ילען דינכום!"
* לאחר שיצא לאור ספרה הגאוני של תמר גלבץ, "מקופלת", כבר לא אומרים "צִ'יפְּצִ'ימוֹן", שזה המצאה מסלידה של גבר נידח (ר' "הנאהבים והנעימים" מאת א. בן עזר) אלא קורין לו הנשים לדגדגנן האהוב בשם חיבתן – צ'וּפְּצִ'יקוֹן, כמה שנאמר: "ושוב תחתוניי דביקים וצ'וּפְּצִ'יקִי לא יודע את נפשו," (גלבץ, שם, עמ' 73).
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,260 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
חינם למשלוח בקובצי וורד
סופר נידח מר א. בן עזר יְמֵייל לכל דורש את "חדשות בן עזר" מראשיתן, כל 50 גיליונות בקובץ אחד, או בודדים לפי מיספר, תאריך או נושא, חינם, וכן:
* "50 שירי מתבגרים" (בקובץ וורד אחד הנוסח השלם והמנוקד של הספר שהופיע בשנת 1987 ואזל, אך ללא האיורים של דני קרמן). חינם.
* "ספר הגעגועים או לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן געגועים ארצישראלי שנדפס בהמשכים ב"חדשות בן עזר", מעתה אפשר לקבל את כולו בקובץ אחד). חינם.
* "והארץ תרעד" (פרקים ראשונים מרומאן היסטורי ארצישראלי שכתיבתו טרם הסתיימה והוא כולל גם את מחזור הסיפורים "אפרת" המתרחש בצפת בשנים 1834 ו-1837. פורסם בהמשכים ב"חדשות בן עזר"). חינם.
* "פולניה בלי יהודים" (יומן מסע בפולין, 2005). חינם.
* "קיצור תולדות פתח-תקווה" (מחקר היסטורי). חינם.
* "ג'ני מלכת הנגב" (פרקים ראשונים מרומאן ארוטי ההולך ונכתב). חינם.
* "אחרי 44 שנים, הסיפור האמיתי" (האפילוג למהדורה החדשה של "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", בהוצאת "אסטרולוג", 2001, מעניין במיוחד למחזיקים רק במהדורה הראשונה של "אנשי סדום" משנת 1968). חינם.
* "בעתיד הנראה לעין" (אוטופיה רואת-שחורות). חינם.
* "חשבון נפש יהודי חילוני" (שיחה בערב יום כיפור, משמר העמק, 1990). חינם.
* "על שילובן של האמנות והספרות ביצירתו של נחום גוטמן" (מסת-מחקר על חייו ויצירתו). חינם.
* "רקוויאם לרבין" (הנוסח המלא של החוברת). חינם.
* "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" (אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה; וכן – "פנחס מן האדמה", אחרית דבר לספרו של בן עזר על שדה, "להסביר לדגים"). חינם.
* "אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל" (פרק ממחקר). חינם.
* "צל הפרדסים והר הגעש, שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו" (המחקר השלם עם ביבליוגרפיה מקפת, בעקבות סדרת השיחות ששודרו באוניברסיטה הפתוחה). חינם.
* אורי שולביץ: שלוש הרצאות על עשיית ספרים מצויירים: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. חשוב למאיירים ולסופרי ילדים. מתוך "סדנת הפרוזה" מאת אהוד בן עזר בשיתוף חיים באר, אסטרולוג, 2000. חינם.
* "ספר המשחקים של ילדותנו" (רשימה חלקית). חינם.
* "הילדה מן הים" (ספר מצוייר לילדים, הקיבוץ המאוחד, 1966, 2005. באי-מייל יישלח רק הטקסט כשהוא בלתי-מנוקד, וללא ציוריה היפים של גיל-לי אלון קוריאל). חינם.
* חיימקה שפינוזה: "ספר השירים של לוטש מילים". חינם.
* שמאי גולן, "פרקי ביוגראפיה" (ונספח ביו-ביבליוגראפי מפורט מתוך כתב-העת "אפיריון"). חינם.
* אברהם יצחק איזנברג, "המתנכרה", חיבור מקורי, פלונסק תרע"ב, 1912. (הכותב הוא נער בן שתים-עשרה, שלימים עלה לארץ-ישראל אך לא המשיך בכתיבה. כתב-היד של סיפורו הגנוז נמצא בידי בתו אורה איזנברג-שטרנאו]. חינם.
* חומר ספרותי וביוגראפי על ומאת אסתר ראב, כולל כרוניקה ביבליוגראפית מלאה עד שנת 2000 (מדובר בקבצי וורד בודדים באי-מייל ולא בַּתקליטור). חינם.
* רשימה מסווגת של נושאי ההרצאות ושמות הספרים של אהוד בן עזר. חינם.
* חוברת "מפגשים" של סומליו"ן, ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם. חינם.
* תמונות נדירות של לואידור, אסתר ראב, יהודה ראב, משה כרמי, ברנר, ועוד. חינם.
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בעלי אתרים באינטרנט יכולים לקבל חינם לתצוגה כל חומר מוקלד המוצע כאן
בתשלום: ספרים, תקליטורים
תקליטור 150 הגיליונות הראשונים (2005-2006) של "חדשות בן עזר", כל חמישים גיליונות בקובץ נפרד, 20 ₪
תקליטור יהודה ראב בן עזר מספֵּר בקולו-הוא בשנת 1943 [באיכות בינונית] על מעמד התלם הראשון, במלאת 65 שנה לחריש התלם, ובתקליטור גם אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. 20 ₪
תקליטור אסתר ראב הכולל פיענוח כל הארכיון שלה – מחברות הטיוטות של "קמשונים", כל המכתבים ועוד חומר רב העומד כולו לרשות המחקר. 500 ₪
מפגשים עם אהוד בן עזר
* העלייה הראשונה בראי ספרותה, והמושבה הראשונה פתח-תקווה
* חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב, עם שקפים
* "פתחתי פה למצויירים", חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
* "להסביר לדגים", פנחס שדה כפי שהיכרתי אותו
וכן מפגשים בבתי-ספר בכל הרמות, פירוט יישלח לפי פנייה באי-מייל
ספרים
ניתן לקבל כל אחד מהספרים הבאים, וגם יותר מאחד,
חינם או בתשלום, כולל דמי המשלוח בדואר,
וחלקם בפנייה ישירה להוצאת הספרים או בחנויות
* "המחצבה" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", כולל הפרק הארוטי שצונזר במהדורה הראשונה של "עם עובד"). 20 ₪.
* "אנשי סדום" (רומאן. מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", כולל "אחרית דבר" ובה גם סיפורו של הטייס הגרמני, ששימש מודל לסיפור, ולימים התגייר). 20 ₪.
* "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. מהדורה חדשה). יישלח חינם לכל דורש.
* "שלוש אהבות" (רומאן על אהבה לסבתא, בת ונכדה). יישלח חינם לכל דורש.
* "חנות הבשר שלי" (רומאן ניקנוקים ממש מזעזע). יישלח חינם לכל דורש.
* "המושבה שלי" (רומאן הווי חיים, מכות ותקיעות במושבה הראשונה). 20 ₪.
* "ברנר והערבים" (עיון לא-שגרתי ביצירתו, בצירוף סיפורו של ברנר "עצבים" בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר). 20 ₪.
* "להסביר לדגים, עדוּת על פנחס שדה" (עיון, עדוּת וגם רכילות). 20 ₪.
* "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שירים, בעיקר של אהבה, 1955-1995). 30 ₪.
* "אפרודיטה 25". 6 עותקים מהרומאן של עדי בן-עזר יישלחו חינם לכל דורש.
* "כל הפרוזה" מאת אסתר ראב. (509 עמ', כולל שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה). 40 ₪.
* "הילדה מן הים", הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ההדפסה החדשה של הספר עם ציוריה היפים של גיל-לי אלון-קוריאל. אפשר לקנות ולהזמין את הספר בכל חנויות הספרים או בהוצאה, טל. 03-5785810, במחיר מומלץ של 49 ₪.
* "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ). אפשר להזמינו בחנויות או לקנותו אצל המו"ל אסטרולוג, טל.03-9190957. פקס 03-9190958.
* "אלבום נחום גוטמן" בעריכת אהוד בן עזר. ספר מתנה ותיק הנמכר במאות עותקים מדי שנה בהוצאת מודן במחיר 140 ₪ לערך. ניתן להשיגו או להזמינו בכל חנויות הספרים המובחרות בארץ.
פניות והזמנות עם התשלום מראש (הכולל גם דמי משלוח בדואר), לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב.
עותקי חינם אפשר לבקש באי-מייל ולצרף כתובת דואר למשלוח
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל