חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 199
עם צרופת ההזמנה ליום העיון לאסתר ראב באוניברסיטה העברית בירושלים ב-25.12.06
תל אביב, יום שני, כ' בכסלו תשס"ז, 11 בדצמבר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון:
דודי בן עמי: אָז בַּפַּרְדֵּס (שיר)
אהוד בן עזר: ג'יימס בייקר והנאד המסופלס הזה, היטלר
ראובן אדיבי: הנזיד (סיפור)
יוסי גמזו: בָּלָדָה לַשִּי"ן גִּימֶ"ל
אלישע פורת: מהגר, אך לא מקונן, רשימה על טוביה ריבנר
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק י"א. הכלה שמתה בליל נישואיה
וקראו על שמה בית ספר
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק שביעי, הרצאת דודי על התפוז. השושנה הפעורה של עדה-פרומנדה
לקראת חגיגות גיליון ה-200 ל"חדשות בן עזר"
וחג ראשית קטיף השאמוטי בפרדסו של ס. נידח
החגיגות תיערכנה בפרדס המשפחתי הגדול של מר א. בן עזר הנמצא במרכז הארץ עוד מתקופת התורכים והמנדאט הבריטי, "פרדס האריה", שבו היה הצייר מר נחום גוטמן מעלה על הבד את הזונה הערבייה הערומה שהזדווגה עם האריה שגידלה הכלבה ביאטריצ'ה ועלה עם מר גוטמן באונייה לארץ-ישראל ועלה גם על הערבייה הערומה כפי שאפשר לראות ברישומיו של מר גוטמן השובב ובמחקריו של פרופ' גדעון עפרת.
הכניסה לפי הזמנות בלבד או למי שיוכיח שנולד בארץ-ישראל בתקופת התורכים.
תיערך תחרות ראשית הקטיף של השאמוטי, ויינתנו פרסים למי שיצליח להביא פרי שאמוטי טעים ואכיל – שבית גידולו הוא מחוץ לאזור השרון המורחב, מחדרה עד גדרה, שלא נותרו בו כמעט פרדסי שאמוטי, שאינו מושקה במי שופכין [קולחין] אלא כל צורכו במים שפירים, שאינו גדל באדמה מלוחה ואינו יבש כמו לִיפָה.
דודי בן עמי
אָז בַּפַּרְדֵּס
לרחל
אָז בַּפַּרְדֵּס,
תַּפּוּחִים וְזָהָב – גֶּזַע הָדָר אֶל גַּבֵּךְ
וְתֵכֶף הִתְחַלְתִּי עוֹבֵר דֶּרֶךְ קִירוֹת –
לְהַגִּיעַ.
בְּלִי לְהַרְגִּישׁ, עוֹבֵר וּמַמְשִׁיךְ כְּבִדְיוֹן.
עַל הַשֻּׁלְחָן סַל פֵּרוֹת,
מֵאָחוֹר אֲנִי צָד חִיּוּכִים בְּעַל-פֶּה.
בְּתוֹךְ הַ-תָּמִיד,
שׁוֹמֵעַ קְטִיפָה וּמִנְתָּה וְסָגֹל
שֶׁאִתָּךְ.
עַכְשָׁו, בֶּחָצֵר עֵץ-לִימוֹן
שֶׁלָּנוּ
אֶחָד; וְהָרֵיחַ יָרֹק וְאֵינְסוֹף.
כְּשֶׁאַתְּ מוֹשִׁיטָה יָד לִקְטֹף, אֲנִי נַעַר,
הוֹלֵךְ כְּמוֹ אָז בַּמָּתוֹק
לְגַשֵּׁשׁ מִקָּרוֹב.
מֵרִיחַ אַלְפֵי פַּרְדֵּסִים שֶׁעָבְרוּ
וְשׁוֹכֵחַ לוֹמַר.
27.11.2006
* * *
לציירת ולמשוררת בטין מרגלית
איתך באבלך הכבד על מות בנך
גדי
* * *
נגה מרון: ראש השנה האזרחי
אם אינני טועה רק בפולין עדיין קוראים לתחילת השנה האזרחית על שמו של סילבסטר הקדוש שלהם. והרי לא כולנו פולנים, אז מדוע גם אצלנו קוראים לראש השנה האזרחי בשם "סילבסטר"? והרי לא את יום הולדתו של הקדוש הקתולי אנחנו חוגגים אלא את ראש השנה על פי הלוח האזרחי, שרובנו חיים על פיו!
הגיע הזמן להפסיק להתבייש בחגיגות ראש השנה האזרחית, וכדאי לסלק את שמו של סילבסטר מן החג המשותף לכולנו.
הסופר והמשורר יצחק לאור
שהתקשורת פתוחה בפניו ומלקקת לו את התחת בזכות מוסריותו הנעלה
בתשובה לשאלת המראיין העיקש ארי שביט בטלוויזיה הממלכתית [7.12]
"כן, הרמטכ"ל רב-אלוף דן חלוץ הוא בעיניי פושע מלחמה, ואני אשמח אם יועמד לדין בבית משפט בינלאומי לפשעי מלחמה!"
שעל כגון דא אמר המשורר נתן אלתרמן ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר":
"אם בין דברי חכם, לבין דברי טיפש, כאילו אין הבדל, הבדל בכל זאת יש!"
לָפֶר: טעות לעולם חוזר ולא חוזרת
לאודי שלום,
בגיליון 197 הייתה רשימה: "טעות לעולם חוזרת" שמבוססת על טעות רווחת של הסימון ט.ל.ח. שרשומה ברוב החשבונות.
רוב הציבור סבור שהמשמעות שמותר שיהיו טעויות, וחלק מהטעויות חוזרות על עצמן, ולא היא.
להסיר מכשלה מן הציבור, המקור במשנה "טעות לעולם חוזר" ובקיצור ט.ל.ח. ומשמעותו – התגלתה טעות בהצעת המכר או השרות, לעולם יכול המציע, וכמובן מקבל ההצעה, תמיד, או בלשון המשנה – לעולם, לחזור בו מן העסקה.
הבעייה היא שלנו, ציבור הבוחרים, לא ניתנת האפשרות לחזור מן העסקה, הבחירה למען רשימה או אדם, מיד – אלא רק בבחירות הבאות.
בברכה,
צבי לפר
אודי: שלא תהיינה לנו בעיות וצרות גדולות יותר מאשר קיום תקין של דמוקרטיה, ובחירות פעם בארבע שנים.
מה מקור השם נֶצֶ'ה למטאטא-חצר?
אהוד שלום,
לשאלתך בדבר הכינוי שכינו את הסירה הקוצנית [גיליון 198], ובכן, זכור לי מילדותי שהסירה נקראה בערבית נֶטֶשׁ. אפשר שהשם הזה נשתבש בפי איכרי פתח-תקווה.
בברכה,
אלישע פורת
סופר נידח יקר,
לגבי שאלתך, מן הסתם זהו אחד מן השמות שהערבית של אזורנו (ובמקרה זה, אזורנו משתרע מן הטאורוס ועד סיני) נתנה לצמח שבישראלית מכונה סירה קוצנית.
וזאת מניין? בערך Poterium spinosum כלומר, סירה קוצנית, במהדורת דינסמור ל"פלורה" של פוסט מובא גם natsh (כרך ראשון, עמ' 467, 1932).
ודומני שבשם זה, נטְשׁ, נקב אבי ז"ל, משסיפר על עבודת המטבח שטרחו בה מי שהיו ממונים על הכנת מזון מבושל לחברי "פלוגת מגדל" של "גדוד העבודה", לחוף הכנרת, בשנת 1920.
שאול כץ
אהוד בן עזר
ג'יימס בייקר והנאד המסופלס הזה, היטלר
שמע נא ג'יימס בקר, אנחנו לא שמים קצוץ על המסמך שלך. אחרי פיצוץ מגדל התאומים ניסה הנשיא הנוכחי שלך, בפרץ טיפשות אמריקאית צדקנית וכאילו פרקטית – לומר שיש הבדל בין הטרור העולמי של בן-לאדן ודומיו לבין הטרור הלאומי הפלסטיני, וכי יש לפתור את בעיית פלסטין כדי לאחד את הכוחות המוסלמיים והערביים המתונים נגד ציר הרשע, והמסקנה היא שעל ישראל לעשות ויתורים לפלסטינים!
ראש הממשלה אריק שרון ענה לו אז חד וחלק שישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה שנייה, ושלא יעלו על הדעת שאם האמריקאים מקריבים אותנו – הם מחלישים את ציר הרשע. ההיפך הוא הנכון, והיטלר ומוסוליני הם ההוכחה הניצחת.
האמריקאים מאוד לא אהבו את תגובתו של שרון. גם לא אותם מטיפי שלום שלנו על חשבון הכחדתנו, הסובלים (או יותר נכון נהנים באופנים רבים) מאידיוטיזם מוסרי.
אז כדאי לחזור ולהבהיר לך ולנשיא שלך פעם נוספת – אנחנו לא נהיה צ'כוסלובקיה שנייה, ולו מן הסיבה הפשוטה – שהצ'כים שרדו את המלחמה, והסלובקים אפילו שיתפו פעולה עם הנאצים והסגירו להם את יהודיהם [מומלץ לך לקרוא את הספר ולראות את הסרט "החנות ברחוב הראשי" על פי ספרו של הגרוסמן הגדול מכולם, לאדיסלאב] –
– ואילו היהודים של צ'כיה וסלובקיה – הושמדו.
וכך יהיה גורלנו אם נאמין שכניעה לדרישות הפלסטינים, ההולכות וגדלות ככל שבאים לקראתם – תרחיק ולו במשהו את סכנת הגרעין האיראני מאיתנו ומהאיזור כולו.
לכן, במקום הדו"ח המטומטם שלך (ובו למשל ה"גילוי" שהסעודים תומכים בטרור הסוני בעיראק! – ואנחנו חשבנו שהם תומכים בטרור השיעי ואילו האיראנים תומכים בטרור הסוני!) – מוטב היה לך לחשוב איך אתם מצילים ברגע הכמעט-אחרון את הנפט הסעודי, והעיראקי, ושל נסיכויות המפרץ – מידיו של ההיטלר החדש מטהראן.
זכור שגרמניה הנאצית התחזקה ויכלה לצאת למלחמת העולם השנייה רק אחרי ששאר מדינות אירופה הגישו לה, ללא מלחמה, על מגש של כניעה – את תעשיית הנשק העשירה והענקית של צ'כוסלובקיה.
ואולי רק אז הנאד המסופלס הזה, היטלר, התנפח למימדיו המפלצתיים! – כן, ברודנים שכאלה צריך לטפל כשהם עדיין קטנים!
ברגותי איננו רוצח
אלא חייל שהרג אחדים מאוייבי עמו
בהמשך לדברי אורי הייטנר על ברגותי [גיליון 198] ברצוני להעיר:
א. ברגותי איננו רוצח אלא חייל שהרג אחדים מאוייבי עמו במסגרת תפקידו כלוחם חירות פלשתין.
ב. עמיר איננו פושע פלילי אלא רוצח פוליטי מהסוג המקובל על הימין. גם הוא תרם להמשך המלחמה בארץ-ישראל על-ידי חיסול ממוקד של הסכם אוסלו.
ג. לפיכך אני מציע למסור את שניהם לידי החמאס או לידי אבו-מאזן בתמורה לשחרורו של גלעד שליט. הם ידעו לטפל בהם כיאות.
בנוסף, וכמחווה לשיעור הארוך בעניין הסלט הישראלי-פלשתיני, אני מצרף את סיפור "הנזיד" מפרי עטי.
בתודה,
ראובן אדיבי
ראובן אדיבי
הנזיד
ביום, למעשה בערב בהיר של אוקטובר 2006 הסבנו, חבורת חובבי תיאטרון אחרי חזרה, לשולחן ארוך במסעדה הידועה "אנטבה" של "מורדי" באור יהודה.
בטוב ליבו בזיתים דפוקים בשמן זית, פתח ד"ק, הדפוק שבחבורה, ואמר: "אני קונה שמן זית וזיתים בנצרת. שם הכי טוב והכי זול. האם אתם מודעים לכך שטיב שמן הזית עולה בטור גיאומטרי ככל שכמות התולעים בחומר הגלם גדולה יותר, וככל שהתולעים שמנות ועסיסיות יותר?"
הזזתי באי נוחות את קערית הזיתים הסמוכה לצלחתי ואמרתי לד"ק בשקט: "כרגיל, אתה מנסה לעבוד עלינו. אין דבר כזה. הייתי אצל חברי ג'מיל בכפר קאסם בעונת אצירת השמן. הוא מקפיד לבדוק את הזיתים המגיעים שיהיו שלמים ולא נגועים. גם אינו מקבל זיתים שנמסקו יותר מ-48 שעות לפני אצירת השמן."
ד"ק פתח עיני עגל תמים ואמר: "שוב אינך מאמין לי, כרגיל!"
לא שבנו לעסוק בנושא, השלמנו את הסעודה והלכנו לישון בשעה מאוחרת. התקשיתי להירדם, והרהרתי בעניין הזיתים. אולי ד"ק צודק?
נבט מזיכרוני מעשה ישן שאירע לי בשנות ה-80, כאשר עבדתי כמנהל במחלבה גדולה במזרח תל-אביב. ומעשה שהיה כך היה. לקראת מסיבת חברים מתוכננת היה עלינו להכין מנת אוכל לשולחן הכיבוד הכללי. ביום שישי, אחרי סגירת החנויות, נזכרתי בחובתי (זוגתי היתה עסוקה עם הילדים המיוחדים שלה בשיעורי עזר, במוסד לחינוך מיוחד ברמת השרון. ממילא היה זה תורי להכין את הכיבוד). פתחתי את המקרר, מצאתי בו ירקות אחדים עייפים למראה. שתי בטטות ישנות, שלושה בולבוסים שהצמיחו עיניים, חתיכת דלעת שנותרה מדלעת ענקית שמצאנו לפני שלושה חודשים בשדה ליד פרדסיה (ספיח קוראים לזה? או סחיש? מי יודע להבחין?) – כבר עלו שורשים מזרעיה, שוליה הוריקו מעובש.
פתחתי את הספר הישן והטוב של ליליאן קורנפלד (או מולי בר דוד?) ספר מתקופת הצנע של שנות ה-50 למאה הקודמת. מה אני מוצא שם בעניין ירקות ישנים? "אל תזרקו ירקות ישנים! עשו מהם נזיד. כמה כנפי עוף. אבקת מרק, קמח תירס, מים, ויש נזיד לתפארת."
פתחתי את המזווה ומצאתי שלוש שקיות של אבקת מרק, כולן פתוחות ומלאות למחצה. ואין עוד. בגלל השעה המאוחרת נחפזתי מאוד. כלאחר-יד ניקיתי את הירקות. השחמתי את הכנפיים עם בצל במחבת לוהטת וזרקתי את כל מה שהיה ללא בדיקה אל תוך פארור רותח, עם ארבעה ליטר מים.
הלכתי להתקלח לקראת המסיבה, וירדתי שמח וטוב לב לטעום מן המרק הרותח ולתבלו. כל הבית היה מלא מריחו העשיר והנהדר של המרק. הנמכתי את הלהבה, הרמתי את המכסה... שוד ושבר! כמו אוניות באוקיינוס צפו להן עשרות נקודות שחורות על המרק המהביל. ידעתי שאלה לא גרגירי פלפל גרוסים. טרם התחלתי לתבל את המרק. בחרדה גדולה בדקתי את השקיות הריקות של האבקה ושל קמח התירס שהיו בפח. כבר ידעתי את התשובה. בכל שקית זחלו להן כמה מחיות-הקמח הקטנות והשחורות, בעלות שש רגליים שש רגליים לאחת (חזון יחזקאל).
אילו ידעתי את שפתן הייתי בוודאי שומע את שמחתן על שניצלו מן האינפרנו שעברו מאות אחיותיהן שנשפכו עם האבקות השונות לתוך הפארור.
לא נותר זמן להכין מרק חדש. גם לא היו יותר מצרכים. נזכרתי במרק המציות המתולעות שהכנתי בשנת 1951 לחבריי בסידרת קורס הקצינים שנערכה בסינדיאנה. היתה סיטואציה דומה. בגלל הגשמים העזים והבוץ, משאית האספקה לא הצליחה להגיע. התנדבתי לעשות מהמציות הישנות, עם לוף וקופסאות אפונה, את "מרק היום". ידעתי שהמציות שורצות תולעים וחיפושיות-קמח, שהלוף מלא שומן ושהעגבניות עייפות, אבל לא הייתה לי ברירה. אחרי 14 שעות בשטח, בגשם שוטף, עם תרגילי הסתערות ולב"ב באש חיה – באו החיילים, התנפלו על המרק, זללו בכל פה, ולא הותירו פירור. רק המדריך המחלקתי, שראה כי המציות והעגבניות הרקובות נעלמו עד האחרונה, הבין מה עוללתי. הוא נמנע מלאכול. שתק ברוב טקט, ונסע בג'יפ הבודד למסעדתו של יוחי בגבעת עדה לאכול צלי דורבן, או תבשיל חזיר בר שהיו שם בראש התפריט.
דאגתי מאוד. מה יהיה אם החבר'ה יחטפו הרעלת קיבה? או סתם שלשול? איך נוביל אותם למרפאה? בלחש נועצתי בסמטנה החובש. כחניך התורן היה בסמכותי לתחקר אותו בדבר המצאי בארגזיו. נרגעתי לשמוע שיש לו סם משלשל בשפע, וגם את הסם ההפוך.
בסופו של דבר איש לא חלה. אף חניך לא התייצב בבוקר למסדר חולים. תרגיל מרק המציות הצליח, ונוספה לי נקודה חיובית בפנקסו של המדריך.
בחזרה ל-1985. מעודד מזכרון ההצלחה עם מרק התולעים בקורס הקצינים, אחזתי בתרווד קטן, וכאותו דייג שליתי את היבחושים, שלושה-שלושה בכל פעם, לתוך כלי האוכל של הכלב. זוגתי הגיעה כעבור מחצית השעה. הנזיד הנקי-יחסית היה מעורבל וחלק, ונראה ככל מרק דלעת סמיך שאתם מזמינים במסעדה בליל חורף קר. היא זללה בלהיטות שתי קערות וגמרה את ההלל על טעמו ומרקמו של המרק-הנזיד. "זה מה שצריך להגיש בערב חורף קר..." אמרה, ואני הסכמתי...
החבר'ה במסיבה השתגעו על הנזיד. כל אחד גמע ספל או שניים עד שלא נותר בסיר דבר לבד משניים-שלושה זוחלים מבושלים היטב בתחתית (רק אני ידעתי שזה לא פלפל גרוס).
לסיפור הזה יש סוף שמח וגם מוסר השכל. ביום ראשון אחרי המסיבה הזמנתי אליי את נציג המעבדה ששירתה את מפעלנו כבקרת טיב והיגיינה של המזון. מסרתי לו מבחנה מלאה בתבשיל התולעים עם החיפושיות שסיננתי משקיות הקמח הפתוחות שהיו בבית, יחד עם כמה כפות ששמרתי מהנזיד. הכול טחון, מעורבב ומבושל ללא הכר.
תשובת המעבדה הגיעה למחרת. זה מרק עוף וירקות נקי. 0 מיקרובים. 0 חיידקים. עומד בתקן.
אבן נגולה מעל לבי. מאז אינני מודאג יותר מהשקיות הפתוחות אשר במזווה.
דצמבר 1985, הסיפור נקרא בחוג שרה ביום 26.11.06
לקוראים שנרתעו מהסיפור מוצע לחשוב שאולי ראובן אדיבי הוא שם עט של אישה כותבת ואז הכול בסדר ואפילו אפשר ללמד אותו במסגרת של סופר אורח או משוררת אורחת באחת האוניברסיטאות תוך מתן משמעות מיוחדת לתולעים בתור אברי מין גבריים מידלדלים.
בקרוב הסאגה של הרופאים אליהו ובנו נפתלי כהן
שהיה לסופר הצרפתי פייר נייראק
שלום אהוד,
אני רואה בשמחה שעיתונך כבר אינו רק סל הזיכרונות של משפחת בן עזר בלבד אלא של פתח תקווה כולה. אך טבעם של זיכרונות שעם הזמן הם הולכים ומיטשטשים ואינם מדוייקים.
כותבת רות אלמוג כי הנהג של אביה הרופא היה "יוסוף, שאחיו או דודו היה הרופא הראשון יליד הארץ שנעשה לימים סופר צרפתי."
ובכן, ד"ר נפתלי כהן, אבי (אחיו של אותו יוסוף – יוסף כהן) שנודע בצרפת כסופר בשם פייר נייראק, היה אמנם רופא יליד הארץ אבל ודאי שלא הרופא הראשון. מי שהיה, כנראה, הרופא היהודי הראשון יליד הארץ היה אביו של ד"ר נפתלי כהן, הוא סבי – ד"ר אליהו כהן, שהיה, כפי שכתבתי באחד מגיליונותיך הקודמים – הרופא של ועד המושבה בפתח-תקווה בשנים הראשונות של המאה העשרים.
תקוה וינשטוק
לתקוה היקרה שלום,
אצלי בתור להקלדה כתבה מרתקת של אמנון מיכלין על הרופאים לבית כהן, אביך וסבך, ועוד קטע של רות אלמוג הסוקר את השנתון "קורות" ובו מחקר של אמנון מיכלין על אביך. אני מקווה להביאם בקרוב במכתב העיתי, רציתי שיהיו לך כהפתעה והנה הקדמת אותי.
אהוד
יוסי גמזו
בָּלָדָה לַשִּי"ן גִּימֶ"ל
מַטַּח הַבֹּץ אֲשֶר נִתָּז לוֹ רֹבֶד-רֹבֶד
בְּיוֹם חָרְפִּי עַל פַּרְצוּפוֹ שֶל קִיר סָמוּךְ
מִן הַתְּנוּעָה בַּכְּבִיש – עַל פִּיו שֶל חֹק הַכֹּבֶד
נִגָּר תָּמִיד
מִן הַגָּבֹהַּ
לַנָּמוּךְ.
וְכָל דִּרְדּוּר שֶל הַר-הַזֶּבֶל בְּחִירִיָּה
אִם מַשָֹּאוֹ הַנִּיחוֹחִי אֵינוֹ תָמוּךְ
כְּפִי שֶנִּדְרָש – תָּמִיד, בָּרֶגַע הַמַּכְרִיעַ
קוֹרֵס אַף הוּא
מִן הַגָּבֹהַּ
לַנָּמוּךְ.
מַה שֶּמַּסְבִּיר כֵּיצַד כָּל פְלוֹפּ בִּמְחוֹזוֹתֵינוּ
בּוֹ רַף-מִנְהָל-תָּקִין יֻשְפַּל לוֹ וְיָמוּךְ
יַמְחִיש תָמִיד כֵּיצַד מֻצְנָח, לְחֶרְפָּתֵנוּ,
עֹל הָאַשְמָה
מִן הַגָּבֹהַּ
לַנָּמוּךְ.
כִּי צִדְקָנֵי הַדּוֹר, כְּעוֹף דּוֹרֵס, חָגִים אֶל
טַרְפָּם הַקַּל כָּל-כָּךְ, הַנּוֹחַ לְעוֹקְדָיו:
אוֹתוֹ שָֹעִיר לַעֲזָאזֵל, אוֹתוֹ שִי"ן גִּימֶ"ל
וּלְעוֹלָם לֹא מְמֻנָּיו וּמְפַקְּדָיו.
וְכָךְ תֻּנְחָת עַל הַמָּחָ"ט כְּמִין פִּגּוּעַ
גַם מְמֻקָּד וְגַם עַתִּיר דֻּגְמָה אִישִית
פַארְסַת מֻשַֹּג הָאַחְרָיוּת, שֶבָּהּ נָגוּעַ
מִי שֶּשָּלַח אוֹתוֹ לַפַאשְלָה הַטִּפְּשִית –
בְּעוֹד שוֹלְחָיו, אֲשֶר הִרְבּוּ לְהִשְתַּבֵּחַ
בְּהֶשֵּׂגָיו (שֶיִּחֲסוּם תָּמִיד לִשְמָם),
נֶאֱחָזִים בְּקַרְנוֹתָיו שֶל הַמִּזְבֵּחַ
וּמַצְמִיחִים קַרְנֵי גְּרוֹטֶסְקָה לְעַצְמָם.
כִּי אֵיךְ אָמַר כְּבָר צֶ'ְרצִ'יל בְּנִימָה פֶּסִימִית:
"לַנִּצָּחוֹן יֶשְנָם אָבוֹת רַבִּים מִדַּי
אַךְ הַתְּבוּסָה הִיא מַמְזֵרָה לֹא לֶגִיטִימִית
שֶׁאִיש לֹא שָֹשֹ לִהְיוֹת לָהּ אַבָּא, יְדִידַי"...
וְכָךְ זוֹכִים לְ"הֶעָרָה" מִוַּעֲדַת-בְּדִיקָה כְּשֵרָה
רַק מְפַקֵּד-מָחוֹז וְזוּג-שוֹטְרִים שְלִימַזְל
(שֶלֹּא עִכְּבוּ אֶת הָאַנָּס שֶהִתְחַפֵף לָהֶם וְנָס
כְּשֶעַד הַיּוֹם אִיש לֹא פִּצֵּחַ אֶת הַ- puzzle
שֶבּוֹ קִרְקֵס הַקְּרִימִינָל אֶת כָּל הַמַּנְגָנוֹן הַנַּ"ל)
מִבְּלִי לָגַעַת בְּרָאשָיו שֶבַּצַּמֶרֶת
אַף שֶדּוּ"חָהּ שֶל וַעֲדַת אוֹתָהּ בְּדִיקַה אִשֵּר כַּדָּת
וְגַם כַּדִּין שֶהַשַּבָּ"ס וְהַמִּשְטֶרֶת
הִפְגִּינוּ בִּזְיוֹנוֹת קָשִים
אַךְ "לֹא יָעוּפוּ שוּם רָאשִים"
מַשְמָע: תִסְמֹנֶת הַשִּי"ן גִּימֶ"ל כָּאן נִשְאֶרֶת...
כִּי הַמַּפְכָּ"ל, כְּשֶהָאַנָּס נָשָֹּא רַגְלַיִם
מְשֻחְרָרוֹת מֵאֲזִקִּים, כֻּלּוֹ חִיּוּת,
הָיָה עָסוּק בַּאֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם
וְהַסְּגָנִים – בַּהֲטָלַת הָאַחְרָיוּת
עַל הַשַּבָּ"ס, וְהַשַּבָּ"ס נִכְנַס לִסְטַאדְיָה
בָּהּ, כְּאוֹתָהּ חִפּוּשִית-זֶבֶל מִשְטַרְתִּית
גֻּלְגַּל כַּדּוּר-הַשְּטִינְק מַמָּש כְּמוֹ בְּחַד גַּדְיָא
בַּחֲזָרָה אֶל הַמַּפְכָּ"ל: bonne appétit!
וְאִם דִּמִּינוּ כִּי לַשֶּקֶר אֵין רַגְלַיִם
הֲרֵי לַכֶּשֶל וְלַפֶשֶל – יֵש! (וְהֵן
אֵינָן חָלִילָה אֲזוּקוֹת בַּאֲזִקַּיִם
כִּי אִם זְרִיזוֹת לְהִתְחַפֵף מִשּוֹמְרֵיהֶן).
וּמִשְטָ-רַע, שֶתַּקְצִיבָהּ הָאֶקוֹנוֹמִי
מַקְצֶה סְכוּמֵי-עָתֵק לְרֶכֶב יֻקְרָתִי
בִּמְקוֹם קְצָת סֵדֶר בַּבַּרְדָּק הַטְּרָגִי-קוֹמִי
סוֹף יֻקְרָתָהּ הוּא פְיַאסְקוֹ כְּלַל-מַעֲרַכְתִּי.
וְכָךְ, בְּחֶלֶם מֻכַּת-הֶלֶם מִתְפַּתַּחַת
שִפְעַת סְבָרוֹת עַל טִיב כִּסּוּי מִכְנַס הַגִּ'ינְס
שֶל הָאַנָּס, בִּמְקוֹם עַל טִיב כִּסּוּי הַתַּחַת
שֶל אַלּוּפֵי נִעוּר הַחֹצֶן וְהַ-spins.
וּמִסְתַּבֵּר פִּתְאֹם בְּלִי שֶמֶץ שֶל הִסּוּס
שֶאִם בִּגְלַל מַסְמֵר מַלְכוּת שְלֵמָה נוֹפֶלֶת –
כָּל עוֹד יוֹשֵב פָּרָש-בְּלִי-רֹאש עַל גַּב הַסּוּס
לֹא הַפַּרְסָה בִּלְבַד נוֹתֶרֶת מְדֻלְדֶּלֶת.
אֶלָּא, מֵרֹב תַּרְבּוּת הַסְּמוֹךְ וְהַצִּפְצוּף
כָּל הָאֻרְוָה – אֻרְוָה פָּרַח. כִּי אִם אֵין שְלַיְפְן
(שֶזֶּה בְּיִידִיש גַּם צִחְצוּחַ גַּם קִרְצוּף
שֶל הַקְפָּדָה תְמִידִית) הוֹלְכִים כֻּלָּנוּ פַיְפְן.
וְרַק יַלְדּוֹן אֶחָד, חָצוּף, לֹא מִתְרַסֵּן,
כְּמוֹ בַּסִּפּוּר הַהוּא אוֹדוֹת בִּגְדֵי הַמֶּלֶךְ
הַחֲדָשִים שֶל מַר הַנְס כְּרִיסְטְיָן אַנְדֶרְסֶן
בִּקֵּש לִשְאֹל פִּתְאֹם אֶת כָּל חַכְמֵי הַפֶּלֶךְ:
אֵיךְ, רַבּוֹתַי הַחָכְמוֹלוֹגִים הַגְּדוֹלִים
(שֶלֹּא כָּמוֹנִי, שֶאַף פַּעַם לֹא אִיֵּש
שוּם וַעֲדַת-בְּדִיקָה שֶל בְּרוֹךְ אוֹ מֶחְדָּלִים
וְשָמַּבִּיט בָּכֶם, מַבִּיט וּמִתְבַּיֵש)
אֵיךְ זֶה בִּכְלָל יָכְלָה לָצוּץ בְּמֹחֲכֶם
כּל אֶפְשָרוּת – גַּם אִם וַדַּאי לֹא תִתְמַמֵּש –
שֶבָּהּ יָעוּפוּ כָּאן רָאשִים לְלֹא רַחֵם,
הֲרֵי לָעוּף סוֹפְסוֹף יָכוֹל רַק מַה שֶּיֵּש...
אלישע פורת
מהגר, אך לא מקונן
פורסם לראשונה במוסף הספרותי של "מקור ראשון" ב-24.11.06
על ספרו האוטוביוגרפי של המשורר טוביה ריבנר, "חיים ארוכים קצרים", הוצאת "קשב" לשירה, 2006. הספר מלווה בתמונות רבות מחיי המשורר, חלקן מעשה ידיו.
"התקבלות מאוחרת"
ספרו האחרון של טוביה ריבנר, המשורר בן ה-82, הוא גירסה עברית, משופרת ומעובדת, לגירסה המקורית שנדפסה בגרמנית. המו"ל הגרמני של שירי ריבנר ביקש ממנו ספר זיכרונות על חייו, בגרמנית. ספר זה, בגלגולו העברי, שהמחבר עצמו הלבישו בלבוש העברי, הוא הספר המונח כעת לפני הקורא.
"חיים ארוכים קצרים" הוא ספר מעניין ומאתגר במיוחד. וזאת בשל כמה סיבות ונקודות תצפית. ראשית, התרבות הגרמנית המודרנית, ובעיקר השירה הגרמנית, כמעט שאינן מוכרות לקורא העברי. הספר הזה טבול כולו, מראשיתו ועד סיומו, בהדים, בני הדים והדהודים מהתרבות הגרמנית, מהשירה הגרמנית, ומהלשון הגרמנית.
שנית, בשל הפנומן, התופעה התרבותית יוצאת הדופן, של טוביה ריבנר המשורר ומעמדו בסצינת השירה העברית הישראלית העכשווית. חרף שנות כתיבתו המרובות, חרף ספרי שירתו הלא-מעטים, חרף הביקורות המצויינות שזכו בהן ספריו, חרף היותו מקורב לכמה משוררים מאד מוכרים בעולם השירה העברית – הרי שירתו של טוביה ריבנר לא זכתה אף פעם לעמוד בקידמת הבמה השירית בארץ. והנה, לאחרונה, דווקא לעת זקנה, המשורר הוא היום בן 82, נראה שפטיש שירתו המוצנע מוצא לו סדן התייחסות הולם. רפי וייכרט, המשורר המתרגם והמו"ל, לא רק שטרח והוציא בהוצאת "קשב" לשירה את "חיים ארוכים קצרים", אלא שגם הוציא לאור, לפני זמן לא רב, ספר "מסכם" כביכול, משירתו של ריבנר.
התופעה הזו, של "התקבלות מאוחרת", יש בה תמיד משהו מרגש. מעין "צדק פואטי מאוחר" שהתגשם. אפילו מעין "נקמת המודחים", רוצה לומר: הנה שכחתם אותנו, הנה הדירותם אותנו, הדחתם אותנו משולחן שירתכם. אבל אנחנו עודנו כאן. ונהיה גם אחרי שאתם ושירתכם האופנתית, הרדודה, תישכח איתכם. ראינו בהשתאות מסויימת תופעה מעין זו בשנות השבעים למאה שעברה, אצל המשורר המנוח אבות ישורון, וחבורת "סימן קריאה" בהנהגתו של מנחם פרי. איך הוחזר, בדרך פלא ממש, משורר נידח, עזוב ומזולזל, אל מרכז הבימה השירית, בזכותה ובזכות התגייסותה של חבורת מעריצים צעירים.
וראינו בהשתאות מסויימת, תופעה נוספת מעין זו, לא מזמן, בין משורר היידיש הגדול אך הלא-מוכר, אברהם סוצקבר, ובין חבורת מעריציו, שוחרי שפת יידיש ותרבותה. הסתייגותו רבת-השנים של סוצקבר מהלשון העברית, דבקותו דווקא בלשון היידיש שאבדה, הן שהיקנו למשורר הזקן את הקסם ואת כוח המשיכה של לבבות מעריצי שירתו הצעירים ממנו בשנים רבות.
קשה לנחש וקשה לדעת האם ניסיון "ההתקבלות המאוחרת" יצלח במקרה של טוביה ריבנר, כמו שצלח במקרה של אבות ישורון. אבל עצם הניסיון הזה, עם טעם לוואי פאתטי ובלעדיו, להשיב "מודחים" אל שולחן אבותיהם, אל שולחן הכבוד של השירה העברית הנוכחית, הוא כשלעצמו שובה לב מרגש ומעורר עניין.
שלישית, הספר מעניין ומאתגר גם בשל צורת הכתיבה של ספר אוטוביוגרפי מיוחד זה. זו אינה כתיבה שיטתית. זו אינה כתיבה ממוסמכת. זו אינה כתיבה לינארית מתוארכת. זו אינה כתיבה הנעה עם חייו של המשורר מלידה עד שיבה וזקנה. לא. ריבנר בחר בצורת כתיבה אחרת: קופצנית, תוזזנית, עם הבזקים-לאחור מרובים. אפשר בהחלט לקרוא לה כתיבה אסוציאטיבית, הקשרית, נובעת מתוך הזיכרון ואל הזיכרון. אבל היא בהחלט גם כתיבה ממושמעת. וההוכחה לכך היא הרגשתו של הקורא, שבתום קריאת הספר הוא חש במפורש שיש איזה הגיון פנימי בפרשת החיים שנגולה לעיניו. הדברים בכל זאת, למרות הכאוס כביכול, למרות השרירותיות של הזיכרון, ועוד בגילו המופלג של כותבם, מובהרים חיי המחבר. מוארים ומאירים היטב את שירתו. נותנים טעם ואולי גם צידוק, ואפילו תקווה שבדיעבד, לחייו הארוכים שאולי כבר ניצבים על סף סיומם.
חניכות שנקטעה
טוביה ריבנר נולד למשפחה יהודית סלובקית בשנת 1924. הוא גדל בתוך יהדות סלובקיה הפתוחה ואולי גם המתבוללת, שהיתה קשורה בטבורה לתרבות הגרמנית. אותה תרבות שהופצה על ידי שרידי קיסרותו של הקיר"ה באימפריה האוסטרו-הונגרית. חלקים אחרים של יהדות סלובקיה גדלו בתוך חיקה של התרבות הסלאבית דווקא. עם זיקה רצינית אל תרבותה של צ'כיה השכנה, מעצמה תרבותית בפני עצמה. כך, למשל, מספר טוביה ריבנר על דמות מופלאה שהשפיעה עליו בנעוריו. הלא הוא אריה-ליאופולד פרידמן-להולה, מי שלימים היה בין מייסדי הקולנוע הישראלי. האיש, שהיה מבורך בכישרונות במידה יוצאת דופן: הוא היה במאי ומחזאי, תסריטאי ומתרגם, משורר וסופר, ואפילו צייר ומנגן במנדולינה – היה מבוגר בכמה שנים מריבנר. הוא הבחין בנטיותיו האמנותיות, ויעץ לו "להכשיר עצמו כצלם-קולנוע, ובפראג קיים בית ספר מצויין. מדוע לא יצא מזה כלום, אינני זוכר."
והנה, מוטיב ה"חונכות האמנותית", שהוא מוטיב חשוב אצל כל יוצר, נקטע אצל ריבנר באכזריות, בשל הכיבוש הנאצי ובריחתו-עלייתו הבהולה לארץ ישראל. הוא לא זכה להשלים את תקופת חניכתו בשנים שהיה חייב לעשות כן. ההיסטוריה היהודית העקובה מדם שלחה ידה הארוכה אל חייו ואל הליכי התבגרותו כאמן. הוא ניצל בשנת 1941, כשעלה כנער, כמוהו כאלפי נערי "עליית הנוער", כאשר הפרידה מהוריו שנותרו מאחור, על הרציף בברטיסלבה, בסלובקיה הפאשיסטית, היתה פרידה אחרונה. הוא לא זכה לשוב לראותם. המחזה המוכר הזה, צובט הלב הזה, המכאיב כל כך הזה, חוזר באין ספור סיפורי הניצולים של עליית הנוער: ההורים הנפרדים מבנם בן השש-עשרה או השבע-עשרה, ברציפי תחנות הרכבת, רכבת אחרונה כמובן, בווינה או בברטיסלבה או בפראג. וגם הבנים וגם ההורים – וגם אנחנו, הקוראים שממרחק השנים – כולם יודעים וכולם מבינים בוודאות נוראה: הם לא יזכו להיפגש שוב!
מקטיעת חניכותו האכזרית של ריבנר צמחה לימים ידידותו עם כותבי הגרמנית הבוגרים ממנו כאן בארץ. ורנר קראפט, אריה לודוויג שטראוס, ואפילו לאה גולדברג. בסיפור חייו יש לא רק "התקבלות מאוחרת", אלא גם "השלמת חניכות" מאוחרת. ריבנר מקדיש קטעים רבים ויפים בספרו, ליחסיו הקרובים עם שלושה אלה, שלושה "חונכים" מאוחרים. גם ורנר קראפט וגם אריה לודוויג שטראוס וגם לאה גולדברג, ופרשיות מחייהם, מוארים מכיוון לא מוכר ולא צפוי, גם הם, ככותבי גרמנית אחרים בארץ, לא הוכרו אף פעם כראויים להתייצב במרכז הבמה הספרותית.
חייו מלאי האבדנים
טוביה ריבנר איבד בשואה את כל משפחתו שנותרה בסלובקיה הכבושה. זהו אבדן ראשון משרשרת אבדנים שהכתה בו וליוותה את כל חייו הבוגרים. גורלם המר של יקיריו חילחל אל שירתו. אבל האיש, שיש בהחלט קווים "איוביים" בחייו, לא נגרר לרגע אל שירת הקינה. אל תינוי כאביו וצרותיו. לא רק שלא נפל אף פעם להוויה המתלוננת שנהוג לכנותה "קינת המהגר", אלא שגם לא נפל לנוסחי קינה אחרים. שירתו מתייצבת מול האסונות שפקדו אותו, בקור רוח, בריחוק אמנותי מהמם. בניסיון חוזר להפוך את המוות, שנמצא כמעט בכל יצירה משלו, למרכיב אמנותי בסיסי. כך נהג המשורר גם כשנהרגה אשתו הראשונה, עדה, בתאונת דרכים מחרידה, והותירה אותו עם תינוקת קטנה. וכך נהג גם כשאיבד את בנו, מורן, בג'ונגלים של דרום אמריקה.
המוות קיים ונוכח בכל יצירה משלו. לפעמים נוכחותו מלאה ומורגשת, ולפעמים חמקמקה ובלתי מורגשת. אבל תמיד הוא מישיר מבטו השירי אליו. הוא מנסה להפכו, בעל כרחו, ובניגוד לטבע האדם, לחלק ממרכיבי היצירה האמנותית. ואולי בדרך זו של הכתיבה, של הצילום האמנותי, להפכו לאבר חי מהחיים הנמשכים.
אירופאי במזרח התיכון
תמונת העטיפה של הספר "חיים ארוכים קצרים", היא צילום נהדר בשחור-לבן משל ריבנר עצמו. שדרת עצים עירומים וקפואים, טבולים בלובן השלג, ניצבים ליד גדר מתמשכת, באיזו שדרה אירופית, שדרה קיימת אך גם נחלמת. בצילום העטיפה הזה, מטיח ריבנר בקורא, בישירות ובבוטות, ללא השהיות מיותרות, את ה"אירופאיות" שלו. השירה שכתב, לאחר שהחלים מ"הלם ההגירה" שלו, הלם שנמשך כתריסר שנים, שבהן כתב רק בגרמנית! השירה העברית שכתב, צילומי הארץ והקיבוץ שצילם, ממחישים בחוזקה ובעוצמה את ההתבדלות שלו. הוא מטיח את אמנותו כאומר: אתם, הקוראים שלא הבינו את שירתו, אתם הקוראים שלא עמדתם על חין שירתו ועל מעלותיה; אתם שלא הבנתם את אמנותו הפלסטית, אתם הצופים השקועים עד צוואר בים-תיכוניות מיוזעת וקולנית שלכם, בהכלאה המוזרה של תרבות עברית "אוסטיודנית", מזרח-אירופית, עם ההוויה הפלשתינית; אתם לא תגזלו מהמשורר את הכרת ערך עצמו, את אמונתו במעלתה הגבוהה של שירתו, אתם תוכרחו לבסוף להכיר באמנותו האירופית במיטבה. תרצו, תקראו לה אמנות "מרכז אירופית". תרצו, קראו לה אמנות "גרמנית למהדרין".
ריבנר מתייחס בספרו פעמים אחדות אל עניין ה"שונות" האישית והאמנותית שלו. דווקא כאן, ניתן אולי, בדוחק, להשוות ולמצוא קווי דמיון אחדים בין יצירותיו, לאלה של "מהגרים בעל כורחם" אחרים. כמו אהרון אפלפלד למשל, וכגון דן פגיס למשל, וכגון מנפרד וינקלר למשל, ואחרים. אבל שוב, כמו ביחסו אל חייו מלאי האבדנים, גם כאן אין טיפת שמאלץ מיותרת. אין טיפת רגשנות העוברת על גדותיה. ואין שמץ של "קינתיות". וזה בהחלט מעניין ומאתגר, ומושך את הלב של הקורא. אמנותו של ריבנר מבליטה מאד את הריחוק מהוויות היומיום. את "אי-הכניעה" ליומיום, את הניסיון ליצור משהו "אובייקטיבי" לגמרי, כביכול. שלא יעלו ממנו ריחות המזרח, ושלא יישמעו ממנו צריחות המואזינים ותיפופי ההורה, ושלא ייראו בו צבעי האבק החמסיניים.
צילום העטיפה של ספרו, הוא גם מעין סמל יפה להתקבלותו הברוכה בקהילת השירה והתרבות הגרמנית. כשם שכאן אינו נקרא ואינו מוכר, ממש כך הוא מוכר ונקרא בגרמניה. דווקא שם הוא זכה – ועודנו זוכה – לכיבודים רבים וחשובים. הוא זוכה בפרסים, הוא נבחר לאקדמיות חשובות, תרגומיו ליצירת עגנון לגרמנית מאד מוערכים ואף נמכרים היטב. שיריו נדפסים בבמות הכי חשובות ויוצאים לאור בהוצאת ספרים מכובדת. הוא קנה לו ידידים ידועים בספרות הגרמנית. מאלה הוא מרבה לספר בשבחו של המחזאי השוויצרי הידוע פרידריך דירנמט, ועל מסכת הידידות והקירבה שנתפתחה ביניהם. יש, מסתבר, פער גדול בין התקבלותו של ריבנר, כמשורר חשוב ומוכר בלשון הגרמנית – לבין אי-התקבלותו, לפחות עד לאחרונה, כמשורר חשוב ומוכר בשירה העברית החדשה.
חייו בקיבוץ ועבודתו כמורה לספרות
דווקא שני פרקים שלא נכתבו אלה: על חייו במשך כל שנותיו בארץ בקיבוץ מרחביה שבעמק יזרעאל; ועל עיסוקו רב השנים ומקצועו כמורה לספרות, מותירים בחשכה צדדים נוספים באישיותו של המשורר. יש הרגשה לקורא, שאלה הם שני פרקים שריבנר מעוניין במכוון "לדלג" מעליהם. להתעלם מהם. נכון, הוא מזכיר אותם, חרף בעיות רבות שבהן נתקל, הן בקיבוץ והן בהוראת הספרות, אבל אינו מרחיב בהן כנדרש. ויצר הסקרנות של הקורא העברי לא בא כאן על סיפוקו. איך התמודד עם חיי השיתוף בקיבוץ הנוקשה של שנות החמישים והשישים? האם היה זה מזלו-לטובה, שקרתה התאונה הנוראה, שאחריה "שוחרר" לכל חייו מ"עול" העבודה הגופנית, ופנה ללימודי הספרות? קודם בבית הספר המקומי במרחביה, ואחרי כן כשכיהן כפרופסור לספרות באוניברסיטת חיפה?
ריבנר מספר, וזהו פרק ממש מלבב, על עבודתו כרועה צאן בקיבוץ. עיני המשורר החדות שלו, מבט הצלם החריף שלו, עושים נפלאות גם לתיאורי העבודה הקשה בדיר הצאן. היציאה הרומנטית לשדות המרעה, השהייה הממושכת בחברתן של הרחלות, התנהלות העדר, תגובת הרועים ועוד. ושוב עולה, כמאליה, ההשוואה הבלתי-נמנעת, אל סיפוריהם ושיריהם של יוצרים קיבוציים אחרים. ציירים, פסלים, סופרים, הוגי דעות. משום מה התנקזו אנשי רוח רבים אל עדרי הצאן. הכל היה שם ובמרוכז: הרומנטיקה החלוצית על כיבוש הארץ, הכנעת הטבע, זיהוי פרחים ועופות, סדר יום משוגע של "לא יום ולא לילה"; ובעיקר, היתה אפשרות לנצל את השעות החופשיות ליצירה אמנותית.
משבר העבודה הגופנית, ההסתגלות לעבודה, היוו רק חלק קטן מאותן תריסר שנים של הלם העלייה. שנות "הסתר הפנים" של ריבנר. באותן שנים, של כתיבה אדוקה ודווקאית בלשון הגרמנית, השלים את חניכותו שנקטעה. האם העלה את כל אלה בפני תלמידי הספרות שלו, באוניברסיטת חיפה? האם ניסה ל"אזן" בהוראתו, את היחס אל היוצרים ה"מודחים", יוצאי התרבות הגרמנית? שלא השתלבו בזרם הראשי של שירת היישוב? חבל שהוא לא הרחיב על כך בספר. ומה שעוד חבל, שהוא נתן את פרשת יחסיו עם המשוררת לאה גולדברג רק במשורה. כאילו כפה על עצמו איפוק מכוון. בפרשת יחסיו ההדוקים איתה, יכול היה לא רק להרחיב אלא גם להאיר פינות שלא נחשפו דיין.
ריבנר גם לא הרחיב דיו בספר על מקורותיו העבריים. הוא לא טרח לפזר את ההרגשה המלווה את הקורא, שהעברית במובן ידוע היתה בשבילו "לשון תותבת", לא טבעית. גם בקיאותו במקורות ישראל בכלל לא מצאה ביטוי הולם לא בספר אבל גם לא בשירתו. אפשר ודווקא דבריו על החוסרים הללו היו מסבירים יותר מאשר שתיקתו בעניין.
כן, יש עוד כמה וכמה דברים, שהקורא רוצה לדעתם בסוף הקריאה בספר המאתגר הזה, "חיים ארוכים קצרים". ולא כל קורא הוא מספיק אמיץ כדי לשאול ישירות את המשורר למה התכוון. אבל אפשר שאותו "חסד" מופלא, חסד "ההתקבלות המאוחרת", הוא שישפיע בעתיד מטובו גם על כתיבת המשך לדברים. ובהם נגיעות בנושאים מוקשים, שלא הספיק לגעת בהם בספר הזה.
מספריו של טוביה ריבנר:
* "אין להשיב", שירים, [ספרית פועלים], תל אביב, 1971.
* "האש באבן", שירים, מרחביה, 1957.
* "ואל מקומו שואף", שירים 1953-1989, תל אביב, 1990.
* "חרוזי ילדים קלוקלים ואחרים", שירים, ציורים יוסל ברגנר,ירושלים 2004.
* "כל עוד", שירים, מרחביה, 1967.
* "עקבות ימים", מבחר שירים, קשב, תל אביב, 2005.
* "פסל ומסיכה", שירים, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1982.
* "שירים למצוא עת", שירים, מרחביה, ספרית פועלים, 1961.
* "שירים מאוחרים", שירים, קשב, תל אביב, 1999.
* "שמש חצות", ספריית פועלים, תל אביב, 1977.
אהוד בן עזר מוסיף: בשנים 1964-1966 גרתי כסטודנט בדירתם של ארנה וד"ר ורנר קראפט ברחוב אלפסי בירושלים ושם, באווירה ה"ייקית", כתבתי את ספרי "אנשי סדום". אף שלא היתה לוורנר ולי שפה משותפת לבד מאנגלית, למדתי ממנו לא מעט, בייחוד בנושא של כתיבת יומן. גם קישרתי בינו לבין מערכת "קשת" ותירגמו דברים משלו על קאפקא. את טוביה ריבנר איני מכיר אישית וגם לא פגשתיו אצל ורנר קראפט, ואני מניח שרוב קשריהם היו במכתבים. מכל מקום אני סקרן מאוד לקרוא מה כתב טוביה ריבנר בספרו על ורנר קראפט ידידו.
ישראל היא כידוע אחת המדינות המושחתות ביותר בעולם
את הטינופת הזאת אין חדלים לטפטף לנו בוקר וערב בתקשורת הכתובה והמשודרת, בשיחות חברתיות, במוניות ובטרקלינים, ואיפה לא? – וכל זאת תוך כדי לכלוך וזיהום כמעט כל מי שנושא בתפקיד ציבורי או רם-מעלה, ובייחוד משעה שהוא נמצא, לרוע מזלו, בעמדות של שליטה, הכרעה ואחריות לאומית, ציבורית, כלכלית וגם ביטחונית.
לכן חשבנו שאם מישהו באמת רוצה שנהיה זכאים להתהדר בתואר המטונף שבכותרת, כדאי לו ללמוד קצת ממדינות מושחתות באמת כמו רוסיה, שלעומתה אנחנו כולנו כדרדקים שטרם למדו אפילו שיעור ראשון בשחיתות:
"לפי אלכסנדר בוקסמן, בכיר במשרד התובע הכללי במוסקווה, רמת השחיתות ברוסיה מוערכת ב-240 מיליארד דולר. מתן השוחד הגיע לרמה כזו, שעובד מדינה ממוצע יכול לקנות בכל שנה דירה של 200 מטר רבוע במוסקווה. עלות דירה בשטח כזה במוסקווה מוערכת ב-830 אלף דולר." ["רוסיה – עשירה ומושחתת", מאת ג'יימס ברוק ב"הראלד טריבון", מובא ב"מארקר" של "הארץ" מיום 8.12.06]
אבל אפשר כמובן להתנחם בהבדלי הגודל בין המדינות ולומר שמנה חומוס בשנה שוחד לעובד מדינה בישראל כמוה כדירה במוסקבה ברוסיה.
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "הריח הנפלא של קילוף קֶלמנטינות באצבעות ידיי השחומות."
ידידי הסופר הצעיר אהוד בן עזר עשה לי בושות בגיליון האחרון [198] כאשר תיאר כיצד חיסלתי לו חמש קילו קלמנטינות דקות-קליפה.
אמרתי לו: "יא ג'חש! יא קוּטֵר! לא תבוש? הֶה? הלא ציינת חזור וציין בפניי איזה ריח נפלא של קילוף קלמנטינות עולה מאצבעות ידיי השחומות, המזכירות לך את אצבעותיהם השחומות של אביך ודודיך וסבך (שלא זכו לחיים על-זמניים כמוני) – ואני רק כדי לעוררך אני בא לאכול אצלך קלמנטינות, לעורר בך את חוש הריח והטעם כאשר אצבעות ידינו הקולפות נוטפות ניחוח קליפות קרועות שמביא ריח חורף וגשם וטעם מושבת פרדסים ומבשֵׂר תפוחי זהב עסיסיים, הֶה? ואתה, אם חָפץ חברתי אתה, אזיי בפעם הבאה אעבור בדרכי אליך את פרדס סבך יהודה ואקטוף לך שם ברשותו חמש קילו קלמנטינות טריות, שאחרת עוד מאה שנה לא תחדל להזכיר לי את החמש קילו שאכלתי לך! הֶה?"
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק י"א. הכלה שמתה בליל נישואיה
וקראו על שמה בית ספר
יעקב אפנדי מועלם נסים, המנהל של בית הספר "מנשה סאלח", היה מורה לתנ"ך וגם למקצועות אחרים בבית הספר היסודי. לימים עזב את בית הספר ואת ההנהלה כי יצא לפנסיה, ואז הוא בא אלינו לתיכון שָׁמָּאש והיה מלמד אותנו תורה נביאים וכתובים. כאן כבר לא בא עם המקל, וגם אנו היינו יותר גדולים והמעמד מחייב. כלומר, היה מעין פרופסור אֵמֶרִיטוּס... נהנינו אז מידיעותיו, וגם התקופה היתה תקופת מאורעות בבגדאד, ערב הקמת מדינת ישראל, וציונות תפסה מקום ממשי בלבותינו ויֵדע בעברית היה מאוד נחוץ.
מבית הספר היסודי שהזכרתי לעיל עזבתי בתום הכיתה הרביעית לבית ספר אחר, והוא זה שעל שם "רחל שחמון", צעירה יפהפייה שמתה, לפי הסיפור, בליל כלולותיה... ומשפחתה תרמה כסף והקימה בית ספר יסודי ובית כנסת לזכרה. תמונה ענקית שלה בלבוש הכלה היתה תלויה על הקיר בחדר ההנהלה, ומתחת לתמונה שני בתי שיר של קינה כתובים ערבית בכתב קאליגראפי יפה, ולצערי איני זוכר כעת את תוכנם.
לדברי אבא, שמצאתים כתובים באחד המכתבים ששיגר אל אחַיי שישבו אז בציון, הסיבה להעברתי לבית הספר החדש היתה שבו לימדו יותר שפות, כמו אנגלית.
האקס-מנהל של המוסד הזה היה לא אחר מאשר אחיו של הנ"ל, מבית הספר על שם מנשה סאלח, שהזכרתי לעיל, כלומר – שמעון מועלם נסים. כאשר היכרתיו לראשונה הוא היה כבר איש זקן, בן קרוב לשמונים. היה גם עיוור. גר בדירה ששַכְנָה באגף מרוחק בבית הספר. היה בודד ובלי משפחה. סיפרו עליו כל מיני סיפורים. שבזמנו היה אכזר ביותר, ואם היה תופס קריזה היה יכול לגמור את הילד במכות. אנו פחדנו ממנו פחד מוות. היה מסתובב במסדרונות בית הספר, עומד בפרוזדור ליד חלון הכיתה ומקשיב למתרחש בפנים. שומע את השיעור ותדיר גם נכנס על מנת לקחת חלק פעיל בו. אם עלה על זה שמישהו ציחקק או הפריע במשהו, היה נכנס לכיתה ושואל מי הוא זה שהפריע. ולא היתה לאומלל ברירה אלא ללכת למבוא הכיתה להתוודות במעשהו ולחטוף כמה סטירות הגונות ומצלצלות. העיוורון לא הפריע למקד לו את הסטירות במקום הנכון, כי המנהל היה אוחז בידו האחת את ה"עבריין" ובשנייה היה סוטר. גם המורה פחד ממנו.
ואם במקרה לא היה עניין של מכות, כי אז היה שמעון אפנדי שואל בניחותא שאלות בחשבון או בדקדוק הערבי, שני נושאים חביבים עליו מאוד. ומי שידע לענות על שאלותיו היה מקבל ממנו פתקת זיכוי (אִיחְסָאן, ציון לשבח). פתק קטן ועליו מוטבע חותמו האישי בכתב ערבי קליגראפי מסולסל, ממש כמו החותם של סולטן עות'מני. לבחינות בסוף השנה היה אפשר לצרף את הפתק, וזה היה מזכה את התלמיד בחמש נקודות, שנאמר צדקה תציל ממות.
לשמחתי אני הייתי בין הזוכים בפתקאות הללו. ואני מצטער היום שאין לי אחת כזו למזכרת.
לימים יצא לי להכיר ולהתיידד עם בן-אחיו של המורה שמעוּן מועלם נסים. איש משכיל ותופס עמדה בכירה ומכובדת מאוד בישראל. הוא הוסיף לי על אודותיו עוד פרטים אבל שכחתי אותם בינתיים. הוא גם זכר בעל פה את שתי שורות השיר שהופיעו מתחת לתמונת המנוחה רחל היא הכלה שמתה בליל כלולותיה ובית הספר הוקם לזכרה.
בהיותנו ילדים, באותם ימים, ידענו שרחל זו, שעל שמה הוקם בית הספר, מתה בליל כלולותיה מפני שקיבלה שוֹק עקב מנת יתר של בושם שהיזו עליה המקשטות לחופה. והנה, שנים רבות אחר כך, נפל לידי ספר זיכרונות שכתַבוֹ רופא יליד בגדאד אשר גדל, למד וחי במקומות שונים בעיראק ועזב את המדינה בחשאי בשנות השבעים לאנגליה. היה לי מעניין לקרוא ולדעת על החיים "הבוגרים" שהיו בבגדאד, שאותם לא הספקתי לחיות שם לפני עוזבי.
בין היתר הוא כותב על תופעת ה"מרַפְּאים" השֵיח'ים שהיו מטפלים באלה שצצו אצלם בעיות נפשיות. בין יתר השיטות שנקטו היו כמובן הצמחים, הלחשים הקסמים וגם... המכות!! השיח' ה"מטפל" היה סוגר את החולה בבית מבודד והיה מתחיל להכותו עם מקל כדי לגרש את השד (או ה"דיבוק") שנכנס בו. ולא פעם קרה שהשיח' נכנס להתלהבות יתירה בהנחתת המכות, והחולה היה נופח את נשמתו תוך כדי ה"טיפול". שנאמר, מכות רצח, אבל בלי מרכאות!
ומעשה בבנה של אחת המשפחות שהיכרנו בבגדאד, שלקה במחלת נפש והתגלגל עניינו לידי כך שמשפחתו, בצר לה וברוב טיפשותה, לקחה אותו אל השיח' ה"מומחה", אשר פקד עליהם להשאירו אצלו ללילה לטיפול. בבואם אחרי יום לראות מה עם בנם, נאמר להם על ידי השיח' שהוא אמנם החל בטיפול כפי שהתחייב, אלא שתוך כדי כך הגִ'ינִים נטלו את בנם אל מקומותיהם, לעולם השדים והרוחות... לא קשה לנחש את אשר קרה: השיח' בטירופו ובשיטותיו נכנס להתלהבות חולנית יתירה, היכה והיכה עד שהרג את החולה. בכל זאת חשש לדווח על "תאונת עבודה" ביש שכזו, והמציא את התירוץ העלוב, שבלית ברירה גם "נבלע" על ידי האומללים.
והדוקטור הנ"ל, כותב הספר, מזכיר שמקרה כזה קרה לבת משפחה מכובדת בבגדאד בעשורים הראשונים של תחילת המאה, ושהיא מתה סמוך מאוד אחרי ליל חתונתה. וכן שמשפחתה האמידה החליטה להקים יד לזכרה והיא אמנם בנתה בית ספר ובית כנסת על שמה. שאלתי יודעי דבר מוסמכים וחקרתי בין זקני העדה שעדיין יכולים לומר לי דברים ברורים על אודות העניין הזה, והתברר לי מעל לכל ספק שהמנוחה אמנם מצאה את סופה תוך כדי "טיפול" כאמור לעיל. והיות שהעניין קרה זמן קצר אחרי ליל הכלולות, נבנה סיפור כיסוי יאה יותר מאשר המציאות, כנהוג במקרים רבים אחרים.
יתירה מזה, הכותב מציין שהתופעה הזו היתה קיימת באנגליה ממש עד לפני שנים מעטות, והתמחו בהכאות הללו דווקא כמרים ואנשי כנסייה! הוא אף מצטט דיונים שהיו בפרלמנט הבריטי ושאילתות לשר הבריאות שם, עד שיצאה התקנה לאסור את הדבר. וכאשר סיפרתי זאת לחברים ומכרים כדי לאשש, הוסיפו חלקם וציינו מקרים שהם שמעו עליהם בזמנו, שפלוני ופלמוני, שידוע שמצאו את סופם באותה הדרך, בטיפול שורש טראגי מאוד. ואם איני טועה פורסם במקומותינו לא מזמן, בעיתונות, על מקרה כזה שקרה אצל שבט אחד משבטי הבדואים, שמטופל מת תוך כדי "טיפול", והמשטרה חוקרת.
תמונתו של שמעון אפנדי מועלם נסים, וכן התמונה של אחיו יעקב (הוא שהכניס בי המכות של ריבת הנבכארה) יושבות פאר באלבום ההיסטורי שסידר אבא והוא מצוי בביתי.
המשך יבוא
מכון ז'בוטינסקי בישראל מתכבד להזמינכם
לערב של סיפורים וזיכרונות
בדר-לנדאו:
היה היו ח"כים...
לרגל צאת הספרים:
ד"ר יוחנן בדר – אסופת מאמרים
חיים לנדאו – זיכרון חיים
משתתפים: ח"כ ראובן רובי ריבלין, ד"ר עוזי לנדאו, ד"ר יצחק אלפסי, מר שלמה נקדימון, מר יחיאל קדישאי, מר יוסף קיסטר, מנחה: מר יוסי אחימאיר
יום ה', ז' בטבת תשס"ז, 28.12.06, בשעה 18.00
מוזיאון ז'בוטינסקי, המלך ג'ורג' 38, קומה א'
הספרים החדשים יימכרו בהנחה לבאי הערב
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק שביעי
הרצאת דודי על התפוז. השושנה הפעורה של עדה-פרומנדה
יום אחד לקחו אותי הוריי ל"בית האיכר" לשמוע את דודי אלכס, שביקש להוכיח שאינו נופל מטשרניחובסקי, וכתב הרצאה פיוטית בשם "המלך תפוז" המתארת את גילגולי החקלאות במושבתנו.
מייסדי המושבה ובהם סבי ישבו בשורה הראשונה, מקלותיהם בין רגליהם, תמונותיהם ותמונות חבריהם שהלכו לעולמם מתנוססות גבוה על הקירות מסביב, והם מכחכחים ומהנהנים לאות הסכמה כאשר קטע מדברי דודי מצא חן בעיניהם במיוחד.
לנו, בני-איכרים, היה הבית מקדש-מעט למרות מה שהסופר חיים ברנר כתב שאנחנו "ילידי הארץ, הנירפים והמושחתים" שוכבים עם בהמות ומוכנים לזיין כל מה שזז.
מקרפיף ערימות-העץ הגדולות ממול, בצידו הריק של רחוב נורדאו, נשמעו קולות קצובים של ביקוע בולי-עץ בגרזן בידיו של יוסקה המרסק, בעל פני התורכי.
"לפני שנים רבות, רבות," פתח דודי ואמר, לבוש בחליפתו החומה, קומץ פרחי יסמין לבנבנים תקוע בכיס העליון, והמגבעת החומה, רחבת-התיתורה ובעלת הקצה המחודד, מונחת על השולחן לצידו, "כאשר נוסדה מושבתנו, ראשונה בארץ, לא היה לאיכרים מה לאכול, והם היו רעבים. הלכו אל החיטה ואמרו לה: 'חיטה, חיטה, תהיי לנו מלכה.'
"אמרה החיטה: 'אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תקנו מחרשות ושוורים. תחרשו את השדות אחרי הגשם הראשון. תזרעו חיטה בתלמים. תקצרו את השיבולים בקיץ. האסמים יתמלאו חיטה. תטחנו את החיטה לקמח ולא יחסר לכם לחם לאכול כי עובד אדמתו ישבע לחם.'
"קנו האיכרים שוורים ומחרשות. חרשו את השדות וזרעו את גרגירי החיטה. אבל השמיים הורידו יותר מדי גשם, הצמחים בשדות חלו במחלות חיטה – קימחון, חילדון ופחמון, ולא היה לאיכרים מה לאכול. הלכו האיכרים אל הגפן ואמרו לה: 'גפן, גפן, תהיי לנו מלכה.'
"אמרה הגפן: 'אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תטעו באדמה זמורות גפן. בקיץ הרביעי תבצרו את האשכולות ותאכלו ענבים מתוקים. תסחטו מהענבים את המיץ, זה התירוש. והוא יתסוס בחביות ביקב ויהיה ליין שמשמח את הלב. תמכרו את היין ותהיו עשירים ולא תהיו רעבים אף פעם כי יין ישמח לבב אנוש.'
"נטעו האיכרים כרמים. בנו יקב וגם בית-חרושת לבקבוקים, למילוי היין. בעונת הבציר הובילו בעגלות אל היקב סלי-נצרים מלאים ענבים. שרו שירי בציר. האוויר היה מלא ריח נפלא של תירוש ועינב שתססו בחביות והיו ליין. אבל קיץ אחד התמלאו העלים של הגפנים כנימות שחדרו עד לשורשים. הגפנים התייבשו. האיכרים הלכו בכרמים ובכו ועקרו את הגפנים בגלל המחלה שהיה לה שם יפה ומצלצל: פילוקסרה..."
אל ההדים שהשמיעו מכות הגרזן הקצובות, שבהן ביקע יוסקה המרסק גזעים לכפיסים במגרש ממול, ניתווסף לפתע תקתוק קבקבי-עץ מכיוון הכניסה ל"בית האיכר".
בדלת הזכוכית הגדולה של המבוא הפנימי הופיעו פני המדונה של עדה-פרומנדה, שהתנוססו מעל לשמלתה הארוכה בעלת המיפתח הרחב החושף אין-כלום. אפה נלחץ אל הזכוכית ונתפחס כאשר צעקה לעבר דודי:
"אבא! אבא! למה עזבת אותי?"
מיד קפץ לסלק אותה מר טרונסקי קל-הרגליים, שליח המועצה הכפרית, אבל באולם נפלה הרגשה לא-נעימה, כאילו מישהו הדביק עוגה של בוץ או חרא על הקיר.
אני כל-כך הסמקתי כשעדה צעקה, קיוויתי שאיש מהמשפחה לא ירגיש בכך. לפני שנים אחדות אמא שלחה בידי תבנית ובה כיכרות-לחם ופיתות רכים, מכוסים במטליות-בד, להביא אל התנור של בומבַּיי בשוק הגדול. זה היה ודאי אחד מימי שני או חמישי בשבוע, שבהם נהגו אימהותינו האיכרות ללוש את הבצק. ישבתי יחף על שרפרף בחוץ וחיכיתי שתסתיים האפייה, כשאני נהנה לשאוף את ריח הלחם הטרי. על הכיכרות החמים הניח בומביי האופה את ערימת הפיתות השחומות, שאמא משחה אותן בבית בחלמון ביצה ופיזרה עליהן גרגירי קצח שחורים.
בדרכי הביתה התחלתי לכרסם אחת מהן, והנה צצה מולי עדה-פרומנדה הגבוהה ובעלת הפנים המטומטמות כשהיא מתנודדת בשמלתה הארוכה על קבקבי-העץ, ואמרה:
"בן-דוד קטן שלי אני רעבה תן לי פיתה."
"לא!" אמרתי, והחזקתי את חבילת דברי-המאפה החמה קרוב לחזה, למרות שצרב לי. "אני לא בן-דוד שלך!"
"בן-דוד קטן שלי אני רעבה נורא לא אכלתי שבועיים תן גם לי פיתה אם לא אני אמשוך לך בזובי."
"לא."
"ואם אראה לך קוס אז תתן גם לי פיתה בן-דוד קטן שלי?"
"מה?" התבלבלתי. הייתי תמים וטרם ידעתי אפילו מה בדיוק ההבדל בין ילד לילדה. באותה תקופה קדומה בחיי חשבתי שגם לילדות יש זוִּּבי.
"בן-דוד קטן שלי ראית פעם בחיים קוס של גיברת?"
עמדנו לבדנו במשעול העובר בין החצרות, בגבעה מעל לשוק. דבר לא זז. לא נשמע. רק נץ אחד טס גבוה בשמיים, מחפש ציפור או גוזל לצלול עליהם ולטורפם.
עדה-פרומנדה הרימה מולי את שולי שמלתה הארוכה, לא היו שם תחתונים, לא היה שם כלום. רק שיער חום בהיר ומדובלל צמח בשיפולי הבטן הפחוסה. היא פתחה באצבעותיה משהו שניראה כמו פצע או שושנה אדומה.
בטיפשותי מילמלתי, "מה? בנות זה לא כמו אצל בנים? זה מה שנישאר אחרי שחתכו לך?"
"חתכו לאמא שלך טומטום!" ניצלה עדה-פרומנדה את התדהמה שלי, הירפתה משולי שמלתה כמורידה מסך על מערומיה – אצבעותיה הארוכות חטפו פיתה מהבילה מהחבילה החמה שאימצתי לחזי, הכל בתנועה מהירה אחת, כאותו נץ העט אל טרפו – והיא ברחה ממני בצחוק קולני כשקבקביה נוקשים רחוק.
אותה שעה נשמע באולם "בית האיכר" קירקור הקיבה של אבא שלי.
אבא סבל מגאזים. כדורי הפחם שלעס ובלע לא עזרו לו, רק השחירו את לשונו והתאימו למראה הפסימי שלו. כאשר היה מתאפק מלהפליץ, היתה בטנו מקרקרת.
איש לא היה מעלה בדעתו שאבא הוא המקרקר. זה היה יכול להיות כל אחד אחר. אבל אימא היתה תמיד בכוננות שמירה עליו, מה שכמובן הגביר את התנועות הבלתי-רצוניות של מעיו.
ואכן, היא מיד הפנתה אליו מבט מאשים ולחשה:
"אולי מספיק כבר... אתה לא יכול לשלוט על עצמך?"
כולם שתקו באולם הגדול של "בית האיכר", כובשים את צחוקם למשפחה שלנו, רק סבא הקיש במורת-רוח על הרצפה במקל שבין ברכיו, כתובע מדודי להמשיך בהרצאתו.
ואכן אלכס דודי, שעל פניו לא ניראו שום אותות התרגשות, ומערכת העיכול שלו היתה מצויינת, הוא אף פעם לא הפליץ, החליק לאחור את שערו השחור ופתח בפרק המספר על התות. גם אל התות הלכו האיכרים וביקשו: "תות, תות, תהיה לנו מלך."
"אמר התות: 'אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תטעו עצי תות. את העלים יאכלו זחלי המשי. מהפקעות תעשו קורי משי. מהקורים תטוו בד משי יקר ותמכרו אותו, ולא תהיו רעבים.'
"התמלאה המושבה עצי תות רחבי צמרת. באביב ובקיץ קטפו האיכרים את העלים ושמו עליהם את הביצים הזעירות. מהביצים בקעו זחלי המשי והם כירסמו את העלים, גדלו והשמינו. אחר-כך סגר עצמו כל זחל בפקעת של קורי משי זוהרים, והאיכרים אספו את הפקעות הצהובות וזרקו אותן לדודי מים רותחים בבית-החרושת למשי. אבל האיכרים לא הצליחו להפריד מן הפקעות את קורי המשי. בית-החרושת למשי נסגר לפני שטוו בו אפילו סליל חוט אחד. הלכו האיכרים אל השקד ואמרו לו: 'שקד, שקד, תהיה לנו מלך.'
"אמר השקד: 'אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תטעו כרמים של שקדים. תמכרו את היבול ולא תהיו רעבים.'
"נטעו האיכרים כרמים של שקדים. בט"ו בשבט התכסו הגבעות, עד קצה האופק, בשלג יפה של פריחה. בקיץ קטפו את השקדים. בכל החצרות ישבו האיכרים ופועליהם וקילפו את השקדים. במרפסות נאספו עשרות שקים גדולים ובהם ארוזים שקדים שהדיפו ריח וטרי. אבל התברר שאי-אפשר למכור את השקדים. אין קונים, מפני ששקדי חוץ-לארץ טובים יותר. עקרו האיכרים את עצי השקד. בקושי היה כסף לקנות לחם, והאיכרים היו רעבים. הלכו האיכרים אל השיטה ואמרו לה: 'שיטה, שיטה, תהיי לנו מלכה.'
"אמרה השיטה: 'אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תטעו שדרות של עצי שיטה. מהפרחים תייצרו בושם ותמכרו אותו לנשים בכל העולם. מכולן יעלה ריח הבושם שלי. מי שמייצר אותו לא יהיה רעב לעולם.'
"נטעו האיכרים שדרות של עצי שיטה. באביב פרחו העצים, ושלג צהוב של פרחים מילא את כל המושבה בריח חריף ומשכר. אבל גם בית-החרושת לבושם נכשל. ביום עבודה שלם הצליח כל איכר לקטוף פרחי שיטה שאפשר להפיק מהם תמצית רק לבקבוק בושם אחד. המצב נעשה קשה. פחות פרה ברפת. פחות לחם. בגדים יותר משומשים, ולא היה כסף לשלם שכר-לימוד של הילדים..."
"למה עזבת אותי אבא למה עזבת יתומה עלא זובי אנשים רעים מנוולים אני אגלה לנציב העליון שבין שתי הקומות של בית האיכר אתם מסתירים ת'סליק [את הסליק] של רובים!"
קולה של עדה-פרומנדה עבר מחלון גבוה לחלון גבוה, דרכם חדר האור לאולם מאחורי גבו של דודי.
מר טרונסקי, שליח המועצה הכפרית, רץ מיד החוצה כדי להשתיקה.
שמעתי את מסייה בוריס קלדם, אבא של ארלטי זכרונה לברכה, שישב לא רחוק מאיתנו, לוחש בשפתיים הדוקות, "צריך לחסל את המשוגעת, זה אסון להגנת המושבה!"
מסייה בוריס היה חבר של דודי. מאחר שתאוותו של מסייה בוריס לנשים לא ידעה שובעה, בגד לא רק באשתו אלא גם בפילגשו הצעירה, המורה אפרת ירקוני.
כאשר ניראתה בלילה מכוניתו ליד הבית של שיינע-פשה גרשוני הצעירה, שבעלה נסע מטעם אגודת "פרדס" לאלכסנדריה אל סוכני הנסיעות אלרמן ומוס ליין לשדל אותם לפתוח קו ישיר של "פרינץ ליין" מיפו לליוורפול, או ליד ביתה של גברת צעירה פנוייה אחרת, היו אישתו בתורה ואפרת בתורה עושות לבוריס סקנדלים: "איפה היית אתמול בלילה, ראו את המכונית שלך..."
הלך מסייה בוריס ונתן לדודי את המפתח הנוסף של מכוניתו ועשה אותו שותף בה, ומאז שימש לו כאליבי. השניים היו, כמאמר הערבים, "טיזיין ביל באס," שני עכוזים במכנס אחד.
לפעמים היו נוסעים במכונית של מסייה קלדם לתל-אביב, שם לא היתה האווירה כה שמרנית כמו במושבה. הם היו הולכים לקולנוע "בית העם" לראות את פולה נגרי משחקת בפילם "המקדש הסיני". שותים בירה בקפה פילץ, בקפה גינתי או במועדון הלילה דולפין בר, מבלים, רוקדים ואוכלים. באה עלייה גדולה של יקיות, באו בחורות יפות מרומניה, ומה חסר לווארשאיות, ללודז'איות, לצ'נסטחוביות וגם לביאליסטוקיות? יושבות על אש רעבה. בוערות. כן, היו בתל-אביב יפהפיות אירופה, עולות חדשות, חסרות אמצעים, שרצו מאוד להתערות בארץ.
דודי ומסייה בוריס עזרו להן להתערות וקיימו מצוות בעילת עלייה.
כאשר נשלחו השניים מטעם אגודת "פרדס" לבוקארשט לשם ייצוא השאמוטי כפו עליהם את חברתו של ר' מורדכה, מראשי ועד המושבה. שני ההוללים הודיעו לו שמישהו מחכה לו בחדרו במלון. פתח ר' מורדכה את הדלת והנה זונה רומנייה חסרת בושה נתלית על צווארו, משחקת בדבלולי זקנו ומחככת ערוותה הפעורה במכנסיו השחורים. אוהו!
ועתה, היחיד שהתעלם מצעקותיה של עדה-פרומנדה היה דודי, שהמשיך לקרוא ממחברתו:
"הלכו האיכרים אל הטבק ואמרו לו: 'טבק, טבק, תהיה לנו מלך.'
"אמר הטבק: 'אם אתם מושחים אותי למלך עליכם, מלאו בשיחים שלי את השדות שלכם, כי אותי מעשנים בסיגריות ובנרגילות, בסיגרים ובמקטרות, ויש שתוחבים את האבקה באף – ומתעטשים! ומי שמגדל אותי לא יהיה רעב לעולם.'
"נסעו האיכרים לתורכיה, שבה איזורים שלמים חיים מגידול הטבק, והביאו זרעים והנביטו אותם, ושתלו את הטבק בשדות, וקטפו את העלים הדביקים, וישבו בחצרות עם הנשים והילדים והשחילו במחטים את עלי הטבק על חוטים, ויבשו אותם במחרוזות, וכל המושבה התמלאה בריח מחניק. אבל בתי-החרושת לסיגריות הציעו עבור יבולי הטבק מחירים נמוכים שלא כיסו את הוצאות הגידול. הלכו האיכרים אל התפוז ואמרו לו: 'תפוז, תפוז, תהיה לנו מלך.'
"אמר התפוז: 'אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, לכו ותביאו את תפוח-הזהב הכי טעים – את השאמוטי, מהפרדס של אנטון איוב ביפו, ותגדלו אותו, ותייצאו אותו באוניות לכל העולם, ולא תהיו רעבים אף פעם.'
"חרשו האיכרים חריש עמוק..."
אותו רגע נשמעה קריאתה של פרלה הגמלונית, שישבה עד כה בשקט בשורה האחרונה:
"אוי, אני מתעלפת..."
"וחפרו בארות, והכניסו בהן משאבות-מים..."
"אוי, אני מתעלפת... חביאו לי מים!"
והיא התעלפה.
הרימו אותה והוציאוה החוצה, אל יוסקה בעלה, שיפסיק לחטוב בולי עצים ויטפל בה.
ואכן הוא בא, מחה בשרוולו את הזיעה מעל פניו, גירש את הזבובים מעל ראשו ונתן לה סטירה.
היא התעוררה וגירפצצה בירה בריח דג כבוש ובצל קצוץ. מתברר שאכלה יותר מדי.
דודי התעלם גם מההפרעה הזו, שכביכול נבעה מדבריו, (שום דבר מגונה לא דבק בדודי מעודו. אחת מתכונותיו, אולי האופיינית ביותר, היתה שהקרין על בני-שיחו חגיגיות תמיד. כמעט כל פגישה עימו – חגיגה), והמשיך: "חפרו בור ברוחב שלושה-ארבעה מטרים, עד לעומק שבו המים 'מזיעים'..."
הימהום של הסכמה לדבריו נשמע מפי זקני המושבה.
"ומשהגיעו לחול הרטוב חפרו באמצע שוחה עמוקה, ולאחר שניקוו מים בשוחה מילאו מהם בקבוק והכריזו: 'פני המים ניראים!' – אך לעיתים נפלו קירות החול היבשים של הבור החפור, והעבודה נפסקה."
ושוב הימהומים לאישור, והזקנים היושבים בשורה הראשונה מקישים על הרצפה במקלות ההליכה שבין ברכיהם.
"ולאחר שגמרו את חפירת הבור, ובנו את כתלי הבאר מלמטה למעלה במסגרות עץ, וגמרו את בניין הקירות, והרכיבו בתוך הבאר על עמודי ברזל את ה'חנזירה', שהיתה דומה לחבית גדולה לאגירת המים, ומעל לבאר התקינו את האנטילייה משני אופני-עץ גדולים המונעים על-ידי גמל או פרד, והבהמה סובבה את התוף ועליו השרשרת עם תיבות העץ המעלות את המים אל ה'חנזירה', וכדי שלא יאבד לה שיווי-משקלה תוך הסיבוב החרקני מסביב לבאר, הלבישו על עיניה 'משקפיים' עשויות קש או עור, ולא אחת קרה שבהמת-העבודה נפלה לתוך הבאר, ולפעמים החול היה נגרף עם המים וסותם את מקורם, ולכן החלו לחפור את הבארות באדמת החמרה הכבדה למרות שבאדמות החול נמצאו המים קרובים יותר לפני הקרקע, והקושי בחפירת בארות, וההשקעה הרבה הדרושה לנטיעת פרדס הנושא יבול ראשון רק לאחר חמש שנים, גרמו לכך שהפרדסים הראשונים ניטעו רק במקומות שבהם המים נישאבו מנחל או שמי-התהום לא היו עמוקים, אבל אז הגיעו למושבה מנועי הקיטור, ומנועי הנפט והגאזולין, ומשאבות הבוכנה, והגיעו הפילטרים שהמציא המכונן ליאון שטיין כדי למנוע את גריפת החול עם השאיבה, והגיע הצמנט לעשיית הבטון, וניבנו תעלות-השקאה ובריכות השקאה, ובית החרושת ביפו החל להתקין צינורות-מלט להוליך בהם את מי-ההשקאה מהמשאבה אל עצי הפרדס..." החל דודי ממש שר את שירת הפרדסים, וזקני המושבה מקישים במקלות-ההליכה, והאיכרים רוקעים ברגליהם ומהמהמים איתו בקצב המנגינה, שאותה ידעו רק במושבה שלנו, ושדמתה קצת ל"חד גדיא", ודודי מנצח עליהם בידיו:
"וההתלהבות לנטוע תפסה את כולם, ובכל החצרות עלו ריחות השתילים של הלימון-מתוק ושל החושחש, וחוואג'ה בַּארֶס הפך בפי כל לאבו-אלחושחש, והשתילים שימשו ככנות שעליהן הורכב השאמוטי של יפו, ובין חלקות הפרדסים הצעירים פרשו מסילות ברזל צרות, ועל הפסים משכו סוסים קרוניות עמוסות פרי אל בתי-האריזה, ושם ישבו המבררות על מחצלאות, והאורזים עטפו את התפוזים ושמו בתיבות, והנגרים היכו בפטישים והכינו תיבות-עץ, ומבתי-האריזה יצאו שיירות גמלים טעונים ארגזי תפוזים אל רציף-הנמל, והסבלים העמיסו את הארגזים על האוניות, והן הפליגו לארצות רחוקות, והארץ התמלאה פרדסים של שאמוטי, ולנסיה, לימון ואשכולית, טאבורי, קלמנטינה, מנדרינה, סטסומה, אתרוג ותפוזינה, פומלו ופומלית, והמלך תפוז כבש את העולם – ומאז האיכרים ומשפחותיהם לא היו רעבים אף פעם, אף פ-עם!!!!!!!!!!..." [והפינלה כמעט כסיום: "חד גדיא, חד גד-יא!!!!!!!!!!!..."]
מחיאות כפיים נירגשות נשמעו, תרועות. העיניים נצצו. שנים חלפו. היום לא נותר אפילו פרדס אחד במושבה שבימיה הטובים היתה מושבת ההדרים הגדולה בארץ.
המשך יבוא
הערת המלביה"ד: לא כל זני ההדר שדודי הזכיר כבר היו אז בנמצא בארץ.
אמש בקונצרט: הפילהרמונית התבלבלה
בתוכנייה לקונצרט למנויים מס' 3 נכתב כי מוצרט נולד בספטמבר 6181, הסימפוניה החמישית שלו זכתה לראשונה לביצוע פומבי בלונדון ב-1 בפברואר 3187, מוצרט הועסק ככנר בתזמורת החצר בזלצבורג כאשר ב-5177, בהיותו בן 91, הלחין את הקונצ'רטו מס' 4 לכינור ולתזמורת, דבוז'ק מונה ביוני 4188 כחבר כבוד בחברה הפילהרמונית בלונדון, הקונצרט למנויים מס' 4 יבוצע בחודש פברואר 7200. בחלק הדובר אנגלית של התוכנייה השגיאות כמובן אינן מופיעות, כי המיספרים תואמים לסדר המילים משמאל לימין. אך לעבוד עם מיספרים בתוכנה עברית טרם למדו בפילהרמונית, ולכן המיספרים התהפכו להם. גם לא שמעו בתזמורת על הגהה בטרם הדפסה.
ובאשר ליצירות עצמן, שנוגנו אמש בניצוחו המצויין של יואל לוי, הנה הסימפוניה החמישית של שוברט היתה פתיחה נעימה ומוצלחת, רק חבל שנעדר החלילן הראשי של התזמורת, יוסי ארנהיים, ומי שהחליף אותו לא התעלה בקטעים בהם היה ודאי נשמע היטב הצליל הנקי והזורם כל כך מחלילו של ארנהיים, שחסרונו הורגש מאוד גם בשתי היצירות הבאות.
מנגינתה של הכנרת האוקראינית המתגוררת בצרפת, אלכסנדרה סוּם בת ה-17, לא התפעלנו. הקונצ'רטו מס' 4 של מוצרט לכינור ולתזמורת הוא יפהפה, והיא מנגנת מעולה, ובכל זאת ביצועה היה קצת משעמם, חסרה בו אישיות מגובשת מאחורי הכינור והקשת, אישיות שתופסת אותך למן הצליל הראשון ואומרת – כאן מנגנת מאסטרו. הפילהרמונית אינה במה למתחילים. הקהל משלם הרבה כסף ורוצה את המיטב, ולא הגיל קובע. יש צעירים גאונים ויש צעירים שאינם גאונים.
את הרושם של נגינתה, שבעיני הקהל דווקא מצאה חן – תיקן דווקא קטע ההדרן שניגנה בעוצמה מפתיעה, בפתיחות ובעירנות – שחסרו לה אפילו בשלושת הקדנצות שבפרקי הקונצ'רטו של מוצרט.
הסימפוניה השביעית ברה מינור של דבוז'ק היתה שיאו המהמם של הערב. הקהל יצא מכליו, ובצדק. יצירה כה מרוממת, סוחפת, מלודית, שבשעת ביצועה בא לך לומר את המילים אשר לאחר שפאוסט יאמר אותן יבוא מפיסטו לקחת את נפשו – "לומר לרגע החולף, התמהמה נא, יפית כל כך!" – (בתרגום יעקב כהן, מצוטט מהזיכרון). פשוט, סימפוניה שכזו, חגיגת חושים, לא רוצים שתסתיים.
אזור היכל התרבות כבר ניראה כראשית חורבנו. מדרום מגודר כל אזור החניון ואילו מצפון הפכו מחצית רחוב דיזינגוף ותחילת שדרות ח"ן לתעלות עמוקות, כנראה כדי לשים מערכת ביוב חדשה, אך לי זה נראה כאילו כבר חופרים מתחת לקיר הצפוני של היכל התרבות כניסה תת-קרקעית לחניון שבחלקו הדרומי. הלוואי שאתבדה, כי עוד מעט נשמע צפצופי מכוניות ב"בור" התזמורת.
הערה: מוזר מאוד שלא התקבלו תוספות והערות רציניות לסלט הארצישראלי (גיליון 198)
צברינו חמודים ועוקצנים [הגיל המנטאלי קובע]:
"הקלת אנחה" ו"עבודת ההנחה"
בראיון ליומן השבוע ב"קול ישראל" תיאר המפכ"ל קראדי את תחושתו בעת לכידת האנס בני סלע [סלח] כ"הקלת אנחה" [כנראה אנחת הקלה].
מאוחר יותר שאלה אותו המראיינת מה היתה "עבודת ההנחה" [כנראה הנחת העבודה] של המשטרה.
שייקה אופיר, מי יגלה עפר מעיניך.
אורי הייטנר
עיר קטנה ואנשים בה מעט
עורך ומגיש: אליהו הכהן שרה ליד הפסנתר: אורה זיטנר
תמונות, סיפורים וצלילים מראשיתה של תל אביב
ימי אחוזת בית, החלום על עיר גנים, הגירוש על ידי הטורקים, הגימנסיה,
השירים הראשונים על תל אביב, הווי הרחוב, חנוכת הנמל ועוד.
יום שלישי 12.12.06 בשעה 20:30 – בתיאטרון חולון
(הזמנת כרטיסים - טל. 5023001/2/3)
יום חמישי 15.12.06 בשעה 17:30 – בכפר שמריהו, אולם וייל
שיר ארס עזתי: לסבתא פאטמה / שלושים נכדים / שלושים נכדים / חגורות הם חוגרים / ובכל חגורה / הס פן תעיר / ישֵׁנה לה פצצה / ליהודים להחדיר!– (ממני, חיימקה שפינוזה!)
הייתכן כי חלק ניכר מהתקשורת ומהקהל הישראלי הם פשוט מ-טומ-ט-מים? – כן!
האם השוטרים שתפסו את בני סלע [סלח] וטילטלו אותו בתחנת המשטרה בנהריה יועמדו לדין על התאכזרות, פגיעה בפרטיות וזילות כבוד האדם האונס?
הנה, ח"כ זהבה גל-און כבר יצאה חוצץ ב"קול ישראל" אתמול נגד ה"לינץ'" למען התקשורת שערכו לדבריה בבני סלע [סלח] השוטרים של תחנת המשטרה בנהריה, והיא לא חסכה לעג מהמשטרה, על הבריחה כמו גם על התפיסה.
כשבועיים שיפדו התקשורת ודעת הקהל את המשטרה והשב"ס על בריחת אסיר אחד, פושע מסוכן ומניפולטור, שאנס אישה לעיני ילדיה, ששורש נפשו הטמאה אינו רחוק משל רוצח ראש הממשלה, ואשר כמו בעבר כך גם בעתיד יעסיק הרבה את המערכת בתיחמונים ובהתחכמויות המתועבים שלו – והנה עתה, בין-לילה, התהפך הגלגל והאסיר החרא הזה, שראוי למכות רצח – הפך לחביב התקשורת והקהל, ל"אנדרדוג", ומטפסים על השוטרים שהצליחו ללכוד אותו, ולועגים להם, ומשמיצים אותם ואת מפקדיהם –
ואין זוקפים שום נקודה לזכותם גם לאחר שעמדו בדיבורם ותפסו את הנגע בטרם המשיך לפשוע, ועשו ימים כלילות בחיפושים אחריו – וזאת בזמן שאלה המבקרים אותם פיצחו פיסטוקים, קוננו על המצב ועל כך שאין עוד ארץ מושחתת כישראל, והחליפו רשמים על המסעדה האחרונה שאכלו בה.
המכון לחקר תקשורת המזרח-התיכון
1. מצורף המסמך (1 עמ'): אחד מדוברי החמאס בשבח הסבתא פאטמה הפלסטינית המתאבדת; קורא לפיגועים בישראל
לקריאה הקישו: http://www.memri.org.il/memri/LoadArticlePage.asp?enttype=4&entid=2078&language=Hebrew
בימת ממר"י, המפגש הבא: ביום רביעי, 13.12.06, בשעה 19.00, ביד בן צבי, רח' אברבנאל 12, י-ם. עם: פרופ' דוד מנשרי ופרופ' (אלוף מיל) יצחק בן-ישראל על: האתגר האיראני ודרכי ההתמודדות עימו. לפרטים נוספים - 052-3338004
ממר"י - להכיר את השכנים כדי לעשות שלום
ירושלים, רח' המעלות 4, 026244730, www.memri.org.il
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,264 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל