חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 200 לחג החנוכה תשס"ז
ללביבות פריכות מומלץ להוסיף בצל יבש מרוסק לעיסה ולרסק את התפודים בפומפייה גסה
תל אביב, יום חמישי, כ"ג בכסלו תשס"ז, 14 בדצמבר 2006
וגם במלאת 40 שנה לבואו של ס. נידח לגור בתל-אביב
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: שׂישׂי מאיר: שני שירים, בעירי רמת גן; כמה זמן
איליה בר זאב: שני שירים נוספים ממחזור "ימי גינוסר", בָּרַדְיוֹ, מִלְחָמָה; מִי נוֹתֵן מִסְפָּרִים לַמִּלְחָמוֹת?
יוסי גמזו: הנרות הללו... (סיפור)
הַגַּנְבה הסופרת גָלְבַּצִ'ימוֹן את הדגדגן צ'וּפְּצִ'יקוֹן מן הצִ'יפְּצִ'ימוֹן של בן עזר?
מרים חרותי: הסביון (שיר לילדים)
ממיטבחה של בת אם המושבות: מרק כרוב ביתי לחורף
סיפורו של ד"ר זאב קליין (קינן) במלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 1973
אהוד בן עזר: זאב, שיר לזיכרו
נדודי ואלדמאר פאסט, יליד ירושלים, עזב את הארץ ב-1939 וכעת הוא מלונאי בהמבורג. "מלון פאסט" שנוסד בידי משפחתו היה המפואר שבבתי-המלון בירושלים, מאת חביב כנען, נדפס בעיתון "הארץ" של פעם ביום 20 בנובמבר 1972
נצפתה עגבניית שרי חדשה מנומרת פסי אדום וירוק כהים לאורכה
אליהו הכהן: דפים מן המגירה
השפן הקטן
השיר "השפן הקטן" נמנה עם נכסי צאן ברזל של שירת הילדים העברית. אין ילד שגדל בארץ ולא שמע או שר או הושר לו "השפן הקטן", שיר הילדים הנפוץ ביותר בארץ לאורך שנים, שלא נס ליחו עד ימינו. השיר המוכר והידוע הזה, במובן מסויים נותר עד היום בלתי ידוע: איך נולד ומתי ועל ידי מי, כיצד הוצמד אליו הלחן ועל ידי מי, ומהיכן צצה תוספת ההתעטשות הלה-לה-לה-לית שלו. בעניינים אלו, רב הנסתר על הנגלה.
אני מבקש לכבד את גיליון ה-200 של "חדשות בן עזר" בפרסום ראשון של הנוסח המלא של השיר, ובהזדמנות זו להאיר פרטים אחדים על הסיפור שמאחורי השיר.
כידוע, מדור שירי הילדים בזמר העברי משופע בשירים שהושרו בלי סוף מבלי שנודע שם מחברם ומלחינם. כך שרו ורקדו בכל פינה בארץ את "אני עומדת במעגל ומביטה סביבי", "פעם הייתי, פעם הייתי בתימן", "מאחורי ההר, אחת שתיים שלש", "שימי ידך בידי", "אצא לי אל היער" כאילו היו אלה שירים נטולי מחברים.
הרי שירים אלה לא נשרו מבין דפי התנ"ך ולא הגיעו אלינו מן הגניזה או מן המורשת היהודית רבת הדורות. רובם נכתבו כאן, בלילות היפים הצוננים והבהירים של כנען, בידי אנשים שלא ראו בהם יצירת פאר ולכן הצניעו את תרומתם, לא העטו על עצמם גלימת יוצר ולא ביקשו לעצמם זכויות. לא תמיד הם ממש חיברו את המילים. לעתים תירגמו, לעתים עיבדו, ובמקרים רבים פשוט שירבטו מילים, ללא תריסר טיוטות והגהות. מהם שנעלמו בינתיים, ומהם שנאלמו ולא מיהרו להזדהות, אולי מפני ששמחו להיווכח שעוד בימי חייהם זוכים השירים להיות מסווגים כשירי-עם, תחת שם התואר "עממי" המקנה להם חיי נצח.
תופעה זו אינה ייחודית לשירי הילדים. היא הקיפה את כל תחומי הזמר. כך קרה שאבא חושי, מי שהיה ראש העיר חיפה, הסתיר כל השנים את העובדה שהוא כתב את השיר על טרומפלדור "בגליל בתל חי". הוא גם לא מחה כשהשיר יוחס בטעות לזאב ז'בוטינסקי. רק לאחר הפצרות והצגת עדויות, הסכים להודות בכך.
גם מי שחיבר את השיר "חבריה, חבריה, מה נעשה בלי עבודה", ההורה הסוערת שאופן לידתה הוא סיפור בפני עצמו, התהלך בינינו מבלי שהתוודה על כך.
גורל דומה פקד, כנראה גם את השיר "השפן הקטן". הוא הושר בגני הילדים בארץ שנים רבות לפני שראה את אור הדפוס, וכשנדפס – לא נשא תחתיו שם של מחבר. הוא כלל בית אחד בלבד:
השפן הקטן שכח לסגור הדלת
הצטנן המסכן וקיבל נזלת.
לה –לה-לה: אפצ'י... x4
זה היה עד כה השיר כולו.
לשאלת זהותו של המחבר, הועלו שתי סברות:
האחת על ידי ד"ר עדינה בראל, חוקרת ספרות ועיתונות ילדים, המייחסת את חיבור השיר לחוג חובבי שפנים בבית הספר החקלאי היהודי בלודמיר שבפלך ווהלין. היא הסתמכה על מכתב של תלמיד בית הספר שהתפרסם בעיתון הילדים "עולמי" בסוף שנת 1936, וזה לשונו:
"ביום 28.11.1936 ערך החוג נשף השפנים. בתוכנית היו סיפורים ותיאורים מחיי השפנים, הרצאה ע"ד גזע השפנים, הטיפול בהם והמחלות הנפוצות ביניהם. החוג חיבר המנון לשפנים, שעורר צחוק ושמחה:
השפן הקטן הצטנן המסכן
שכח לסגור הדלת וחלה בנזלת.
הוחלט להכריז בבית הספר על שבוע השפנים".
מן המובאה הזאת קשה להבין אם ההמנון הוקרא או הושר, ואם הושר – באיזה לחן?
השנייה – מפי לוין קיפניס, ותיק סופרי הילדים בארץ. כשנשאל מי כתב את "השפן הקטן", לא ידע להשיב בבירור. "אפשר שזה בנימין כספי" – אמר – "אך אינני בטוח בזה". כך נקשר לראשונה שמו של בנימין כספי, מורה בבית הספר [גימנסיה] "אחד העם" בפתח תקווה, עם חיבור השיר. כספי, מחנך אהוב, נעים הליכות ובעל חוש הומור, חיבר שירים לילדים. אחד המפורסמים שבהם הוא "שישו ושמחו בשמחת חג". הוא נפטר בשנת 1946, אך בימיו לא נדפס "השפן הקטן". גם לא נמצא עד כה כתב יד מקורי של השיר או עדות כתובה כלשהי התומכת בזיהויו כמחבר השיר, גם לא אצל בני משפחתו. על כן סברה זו טעונה עדיין אישוש.
לוין קיפניס עצמו עיבד מרוסית סיפור בשם "השפן הקטן" ופירסם אותו בשנת תר"ץ (1930) בכתב העת לגננות "גליונות". כעבור שנים ספורות הוא נוכח לדעת שנכתב שיר ילדים באותו שם, אם כי לא היה כל קשר בין הסיפור ובין השיר.
אולם לא רק הדמיון בשם העסיק את קיפניס. האם היתה זו יד המקרה שהשיר הושר על פי המנגינה של "אני פורים" שאת מילותיו כתב לוין קיפניס והלחין נחום נרדי? שני יוצרים פוריים אלה שיתפו פעולה מאז ההצלחה הגדולה של ההורה "מי יבנה בית בתל אביב", שכתבו יחד למלאת 20 שנה לתל אביב. בין השאר חיברו השניים סדרה של שירי משחק לחגיגות פורים בתל אביב: הראשון שבהם היה "משחק פורים" ("ציל ציל צליל, מצנפת לי וגדיל"), ואחריו "אני פורים" ואחרון שבהם: "שיר המסכות" ("זקן ארוך לי עד ברכיים").
רעייתו של נרדי, הזמרת ברכה צפירה, הייתה הראשונה ששרה את "אני פורים" בחגיגות פורים תרצ"ד (1934). השיר התפשט עד מהרה בגני הילדים ומשם הגיע כמעט לכל בית בארץ.
זמן קצר לאחר מכן, כשביקר קיפניס בגן הדוגמאי ברחוב השחר בתל אביב, הופתע לשמוע שם שיר בשם "השפן הקטן" מושר במנגינה של שיר שלו. לפי עדותו השיר לא רק הושר אלא גם הומחז, כנראה פרי רעיונה של אחת הגננות, שהחליטה להוסיף לביצוע השיר את פעלול ההתעטשות, כדי להפעיל את הילדים ולעורר את צחוקם.
לא חלף זמן רב עד שכל ילד בארץ הכיר את "השפן הקטן", וזאת מבלי שהשיר שודר אפילו פעם אחת ברדיו או הוטבע על תקליט, או נדפס בשירון כלשהו.
אך "השפן הקטן", השיר הקצרצר הכל כך מוכר לנו, אינו אלא בית אחד מתוך שיר רב בתים שככל הידוע לי לא פורסם עד כה. אילו עסק השיר כולו בשפנים – היתה גרסתה של ד"ר עדינה בראל זוכה למשנה תוקף. מן הנוסח המלא של השיר עולה כי זהו שיר ילדים על חיות, וכל בית בו מוקדש לחיה אחרת. לאו דווקא חיות מחמד שמגדלים בפינת חי בבית ספר, אלא גם חיות בר כמו דוב וקוף.
על דף נייר, מודפס במכונת כתיבה ישנה, ללא תאריך וללא חתימה, נשלח השיר המלא לפני כשבעים שנה אל המלחין עמנואל עמירן (אז פוגצ'וב) לשם הלחנה. עמירן הניח את השיר במעטפה, אולי כדי להלחינו במועד מאוחר יותר. בינתיים, כאמור, הולבשו מילות השיר על הלחן של "אני פורים" וכנראה שעמירן לא ראה טעם להלחין לו מנגינה נוספת. לצד שיר זה, באותה מעטפה, נמצא גם כתב-יד מקורי של השיר "אנחנו שרים לך מולדת ואמא", ששלח אליו המשורר יעקב אורלנד והוא זכה לגורל דומה: עמירן השתהה בהלחנתו, ובעודו מתמהמה, קם דוד זהבי והלחין את השיר. שוחחתי לא פעם עם עמירן. חבל שמעולם לא הזכיר בפניי את "השפן הקטן". חבל עוד יותר שהמעטפה שהכילה את שני השירים נמצאה רק אחרי מותו.
עמירן היה אז מלחין צעיר ומבוקש, הסתובב בגנים ובבתי ספר והרבה להלחין מנגינות, בין היתר לחגיגות הביכורים ("עורו אחים ונעלה הר ציון"), לשמחת בית השואבה ("ושאבתם מים בששון"), ולעדלאידע ("מה טובו אוהליך יעקב"). על שולחנו נערמו אז תמלילים רבים. אין תימה אפוא שהשתהה בהלחנת השיר. למרבה המזל, הוא שמר לא רק את השירים שהלחין, אלא גם את אלה ששקל להלחין.
כך קרה שבאמצע שנות השלושים, בדרך כלשהי שלא התבררה עדיין, הגיע "השפן הקטן", עלום שם מחברו, לידי גננת שגם זהותה אינה ידועה. אני מניח שהיה זה הנוסח המלא של השיר. אך כלל ידוע הוא שאין מעמיסים על ילדים שירים מרובי בתים. לפיכך נטלה ממנו הגננת, ככל הנראה, את הבית על השפן הקטן, והתאימה אותו ללחן של "אני פורים" לצורך המחזה בגן הילדים. תהליך דומה, אגב, עבר על השיר "בין הרים ובין סלעים" שהיה גם הוא שיר רב בתים – אך כל שנותר ממנו הוא בית אחד בלבד, עם סיומת לה-לה-לה-לית.
הנה אפוא פרסום ראשון של הנוסח המלא של "השפן הקטן", בעימודו המקורי הנותן ביטוי לחריזה הפנימית שלו ולקצבו הקליל:
השפן
הקטן
שכח לסגור הדלת.
הצטנן
המסכן
וקבל נזלת.
הפרפר,
בגן עבר
על כל ציץ פורח.
כך, כך, כך,
הוא פרח
והיה שמח.
והדֹב
ראה כי טוב
הדבש שבכַּוֶרֶת.
מעט לקח,
לקרֹא הלך
גם לדֻבָּה הגברת.
בא אביב
ומסביב:
קוּהַ-קוּהַ-קוּהַ צפרדע,
אל הבוץ
כך לִקְפֹּץ
מי מכם יודע?
החסידה
העֱמידה
את הצואר כדגל,
היא רָצָה
אל הַבִּצָה
והפשילה רגל.
והקוף,
הך בתוף
ובמצלתיים.
והשְלו
הרֵם רגליו
למד אחת ושתיים.
גם חשיפת הנוסח המלא של השיר, אינה מסירה עדיין את כל סימני השאלה:
– מי שלח את השיר למלחין עמנואל עמירן?
– מדוע הותאם השיר דווקא ללחן של "אני פורים"? האם בגלל שהלחן שהיה אז חדש ואהוב "התלבש" בדיוק על המילים? ואולי גם מפני שהטקסט "הך בתוף ובמצלתיים" בבית האחרון של "השפן הקטן" מופיע גם בבית השני של "אני פורים" ("הכו תוף ומצלתיים")?
– איך הגיע השיר לגננת בגן הדוגמאי בתל אביב?
– האמנם כספי הוא מחבר השיר? בגלל הבית על החסידה, אני מתקשה להאמין בכך. כספי דקדק במשקלות ובהטעמת ההברות, וקריאה רצופה בשיר תגלה שהבית הזה חוטא לעניין. ראינו כי שתי הסברות לגבי זהותו של מחבר השיר אין להן תימוכין מתוך הנוסח המלא שלו, ואפשר שיתגלה שמאחורי השיר מסתתר מחבר אחר שלא עלה על דעתנו.
תבורך כל פיסת מידע נוספת שתקדם אותנו צעד נוסף לפתרון המלא של חידת "השפן הקטן".
ברכות לגיליון ה-200
דֶפֶּשָׁה מהסופר העל-זמני אלימלך שפירא
חי בצריף דל על גדת הירקון הדרומי, לא רחוק ממעיינות ראס-אל-עין.
לידידי הסופר הצעיר אהוד בן עזר,
הגעת לגיליון ה-200 עם 1,301 נמענים שרבים מהם מעבירים אותו הלאה ברשימות התפוצה שלהם, אך בכך אין די.
אני אכין מסיבה גדולה אצלי בחצר על גדת הירקון ביום שבו גיליונך ה-300 או ה-400, ואולי הרבה לפני כן, יעבור את מיספר הקוראים מדי יום את עיתון "הארץ". רק אז נדע שהצלחנו, ואני אצוד למענך דגים בירקון ונצלה אותם ונאכל יחד עם הסלט מהגינה שלי והזיתים והמלפפונים החמוצים והפתוזים בחורף או האבטיחים בקיץ, תלוי מה תהיה עונת השנה שבה מיספר קוראיך יעבור את מיספר קוראי העיתון לאנשים החושבים שהוא עיתון לאנשים חושבים, ויהיה לך זאת להנאה שאמנם אתה מוחרם שם אבל אתה והכותבים איתך במכתב העיתי, שגם הם רובם מנועים מלפרסם דבריהם הפרו-ישראליים באותו עיתון – יש לכם יחד כבר תפוצה גדולה יותר מאשר למקהלת הפובליציסטים של אותו עיתון!
אתה שמוק רציני שמתחפש לסופר נידח!
מר בן עזר, אצלי, אתה לשעבר,
אני רואה שכבר הגעת לגיליון ה-200 אבל שֶקֶל שחוק אחד לא שלחת עדיין לבתך שילדתי לך ושאתה מתכחש לה. תתבייש לך. אתה שמוק רציני שמתחפש לסופר נידח!
באי-כבוד רב,
אֲגָנָה וַגְנֵר
שאותה הרבעת גם עיברת ועד שהגיע יום ההמלטה אתה כבר נמלטת!
לכבוד גיליון ה-200 המכתב העיתי "חדשות בן עזר" יעניק לכל סופר ומשורר החפץ בכך תעודת פרס מטעמו חתומה על ידי ס. נידח שבה יהיה כתוב:
רק אתה [שם ומשפחה] יכול לכתוב כמו שאתה כותב, ולכן כתיבתך ייחודית ומיוחדת כל כך שאף אחד אחר אינו יכול לכתוב כמוך!
שׂישׂי מאיר / שני שירים
בעירי רמת גן
בְּעִירִי רָמַת גַּן
יוֹשְׁבִים אֲנָשִׁים עַל סַפְסָלִים
אוֹ עוֹמְדִים בְּקֶרֶן רְחוֹב
וּמְדַבְּרִים בֵּינֵיהֶם בְּעַרְבִית גְּרוֹנִית
מְתֻבֶּלֶת בִּמְעַט עִבְרִית.
קוֹלָם רָם וּמְשֻׁחְרָר
וְדִבּוּרָם שׁוֹטֵף וְקוֹלֵחַ
מָשָׁל הָיוּ בְּבַּגְדָּד
עִיר הֻלַּדְתָּם.
וְנָעֲמָה לִי הַשָּׂפָה
וְעָרְבוּ צְלִילֶיהָ,
אוֹתָם צְלִילִים בְּדִיּוּק
מֵהֶם סָלַדְתִּי
כָּל כָּךְ
בֶּעָבָר –
בְּטֶרֶם הָפַכְתִּי
פַּרְפָּר.
כמה זמן
כּמָּה זְמַן יְלַוּוּ אָדָם
עִקְבוֹת יַלְדּוּתוֹ.
אָדָם נוֹלַד, אָדָם מוֹלִיד
אָדָם גָּדֵל, אָדָם מְגַּדֵל.
יַלְדּוּתוֹ לוֹחֶכֶת בּוֹ
עֲדַיִן.
רוֹצֶה הוּא לָצֵאת לַחָפְשִׁי.
רַב! הֵן נִכְחוֹ
מְקַפְּצִים יְלָדָיו
עַלִּיזִים, קוֹרְאִים דְּרוֹר.
וְהוּא?
עַד מָתַי?
רָאִיתִי אֲנָשִׁים
עֲדֵי קֶבֶר
יֵרְדוּ
כְּבוּלִים בְּעַכָּבוֹת
יַלְדּוּתָם.
איליה בר זאב
שני שירים נוספים ממחזור "ימי גינוסר"
בָּרַדְיוֹ, מִלְחָמָה
כָּל יוֹם בַּקִבּוּץ יֵשׁ "אַרְבַּע אַחַר-הַצָּהֳרַיִם",
שְׁעַת הַתֵּה וְהָרִבָּה – חַיִּים מְתוּקִים.
וְיֵשׁ חַנָּה הַמּוֹרָה, חַוְקָה וְשׁוּלַמִּית.
אַרְבַּע אַרְנָבוֹת, כְּלָבִים,
גַּן-יָרָק וַאֲפוּנָה רֵיחָנִית,
חֻרְשׁוֹת אֲפֵלוֹת, מִסְתּוֹרִין –
שׁוּעָלִים טוֹרְפִים.
וַאֲנִי, שֶׁהֻלַּכְתִּי מִבֵּית אִמִּי וְאָבִי
דּוֹהֵר בֵּין מַטָּעִים מוּל רוּחַ מִזְרָחִית חַמָּה,
מַאֲזִין לִפְעִימוֹת אֲדָמָה נִסְדֶּקֶת
תַּחַת רַגְלַי הַבּוֹעֲטוֹת.
יָדַי מְתוֹפְפוֹת-מִתְעוֹפְפוֹת
עַל חָזִי הֶחָשׂוּף –
טָם, טָם, שָׁם, שָׁם...
שְׁרִירֵי יֶלֶד רַךְ
צְלִילִים חֲלוּלִים שֶׁל תֹּף-פַּח.
אֶשְׁכֹּלוֹת בָּנָנוֹת צְהֻבּוֹת
מִתְפַּקְעִים מִקִּנְאָה.
בָּרַדְיוֹ, מִלְחָמָה.
מִי נוֹתֵן מִסְפָּרִים לַמִּלְחָמוֹת?
בְּמַעֲגָן הַסִּירוֹת שֶׁל יַנְצֶ'ה
בְּמוֹרַד הַחוֹף, מֵעֵבֶר לְשִׂיחֵי הַהַרְדּוּף,
מִתְנַדְנְדִים מְשׁוֹטֵי-עֵץ בְּמִקְצָב הַגַּלִּים.
צְלִילֵי מַנְגִּינוֹת חֲלִילִיִּים שֶׁל אִילְקָה וַאֲבִיבָה
מְרַצְּדִים כְּגַחְלִילִיּוֹת בִּשְׁבִילֵי הַלַּיְלָה.
מֵעֹמֶק הַוָּאדִיוֹת, מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים,
מְתַנּוֹת נְקֵבוֹת-תַּנִים.
צֵל-אַרְבֵּל גּוֹלֵשׁ מֵהַמָּצוּק.
כִּמְעַט הַכֹּל מֻשְׁלָם לְעוֹד לֵיל קְסָמִים,
רַק סֵדֶר הַמִּלְחָמוֹת לא מוּבָן:
הָעוֹלָמִית הַשְּׁנִיָּה, הָרִאשׁוֹנָה?!
מִי נוֹתֵן מִסְפָּרִים לַמִּלְחָמוֹת?
כֵּיצַד סוֹפְרִים אֶת כָּל הַ"קְּטַנּוֹת"?
וְאֵיךְ נֵדַע הֵיכָן כָּל הַיְּלָדִים
שֶׁמְּקוֹם קְבוּרָתָם לא נוֹדָע?
יוסי גמזו
הנרות הללו...
"מה עשֹויה להבה לזכּור? אם היא זוכרת מעט פּחות מן הנחוּץ,
היא כָּבָה וחולפת. אם היא זוכרת מעט יותר מן הנחוּץ היא כָּבָה
גם כּן. לוּא אך יכלה ללמדנוּ, בּעוד היא בּוערת, לזכּור נכון."
(גיאורגיס סֶפֶרִיס: "אדם")
זה תוקף אותה כּל חנוּכּה כּמו כּאב שיגרוני המקדים את הגשם. כּבר שבעים ושמונה שנים ועוד טרם הִגליד בּה אותו זיכּרון. כּל פּעם, כּל כּסלו, אם בּחברון או בִּירוּשלים, עולה בּה הלילה ההוּא כּמו בּאוֹב, כּמין שֵד הפּורץ מִבּקבּוּק. מה היה כּבר הטְּוָח בּין חלון בּית אביה לזה של ה"שטיבּל" מִנגד? איזה שניים-שלושה צעדים סך הכּל וּבכל זאת מרחק של שנות-אור. פּני האברך לא נִראוּ בּבירוּר ועוד טרם ידעה מי וּמה הוּא, אבל כּבר נתהדהד בּה קולו ועשֹה את בּשֹרה חידוּדין-חידוּדין. "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶש הֵם," פּיזם בּניגוּן של בֶּרדִיצֶ'ב. זה הניגוּן שהיה גם אביה מקבּיל בּו, כּמין מַאנְטרָה, נר ראשון של חנוּכּה. היא, עם הפְרוּמְקַייט שלה, כּמוּבן, לא היתה מנסחת זאת "מאנטרה", אבל לי, נכדתה (או ה"שִיקְסֶעלֶע", כּך היא קוראת לי) מוּתר, למה לא? זהוּ ערב חנוּכּה של שנת תשס"ז, אומרים קמטיה בּעומדה בִּמערת-המכפּלה, כּוּלה לֵאוּת. "קינדערלעך, תנוּ לי לנשום אַ מִינוּט," היא אומרת לִשנינוּ, מוּתשת. לי, נכדתה הנישֹאת תוך שבוּע לסרן גידי צוּר, ולו, לַבּעל-בּקרוב. רציתי לתת לה מַתְּנַת יום-הוּלדת ולא ידעתי כּלל לְמַה הכנסתי את עצמי. לא רק בּחוף ים-המלח אורבים בּוֹלענים לכל רגל מוֹעֶדֶת, גם על חופי זיכרונה הצעיר של זקֵנה חסינת-שיכחה. היא יודעת שאני וגידי זוּג "יונים" שֹרוּפות. היא יודעת ש"שלום עכשיו'ניקים" גם זה מין "פרוּמקַייט". אף-על-פּי-כן, כּששאלתי אותה: "אז איזו מתנה לתת לָךְ, סבתא? רק תגידי," הבּיטה בּי כּמי שכּבר יודעת איזה הֶלֶם תִגרום לי מישאלתה וסחה: "פּיקניק בּחברון."
"חברון זה מסוּכּן עכשיו," אמרתי, מבוהלת.
"בּגילי, גם לרוּץ ולתפּוס את האוטובּוּס די מסוּכּן," צָחֲקָה.
"אַתּ מתכּוונת בּגלל פּיגוּעי-התאבּדוּת של שאהידים," שאלתי.
"לא, פּצצות לא זוכרות להבדיל בּין צעיר לזקֵן אבל bypass זוכר..."
כּלוּם היתה לי בּרירה, כּלוּם יכולתי שלא למלא את רצונה של פּנתרה זקֵנה, קשוּחה זו? כּמה קפּריזות בּכלל עוד נותרוּ לה? וכמה, כּמה סבתות נשארוּ לי מלבדה?
גידי שמע ונכנע לרצוני כּמו שרק מ"פּ צעיר וּמאוהב מאוד יכול עוד. הוּא לקח חצי יום מִמִּפקֶדֶת הגדוּד ואיתו את ה"סוּבּארוֹ" של אחיו ויאללה, פוּר. סבתא מיד נדלקה על שניהם: על הסרן הצעיר וה"סוּבּארוֹ" הנוצצת. שמש חורפּית חיממה כּל הדרך, לַנוף את שמי התכלת וּלסבתא את הלב. "מצאתם לכם זמן לחַאג' פּרטי, פּלשֹתינאי?" שאל אותנוּ איש משמר-הגבוּל מוּל המחסום.
"טיוּל שורשים," אמרה סבתא שֹמֵחה, כּמו ילדה שקיבּלה צעצוּע.
"רק אַל תתעכּבוּ שם יותר מדי זמן," נתקדרוּ פּני האיש, "מסוּכּן."
סבתא, אוטמת אוזניה לכל אזהרה, מילמלה: "זה בּסֵידֶר."
כּשהִרחקנוּ מעט מעמדת-המחסום אף הוסיפה, וּכמו לעצמה: "לא כּל יום יש לשיינדל חרל"פּ יוּמוּלֶדֶת של שנת 92 לחייה גאָט צוּ דאַנקען. אז עיר-האבות הזאת, מר אַבּוּ-מַאזֶן, היתה גם הבּית שלי..."
ועכשיו, כּצפוּי, אנוּ כּאן, על אדמת-מריבה זו, על לוע הר-געש. כּל אותם מִשמרות, שלהם ושלנוּ, וכל אותה תחוּשה שאוֹ-טוֹ-טוֹ יִקְרֶה פּיצוּץ. כּוּלם, מלבדנוּ, עוטים כּאן מדים. וכוּלם כּאן חמוּשים היטב, אך לאו דווקא בּנשק. גם בּאותה חשדנוּת של אויבים זה יותר ממאה שנות עימוּת. חברון של היום, אִם נודה ואם לא, היא חבית טעוּנת חומר-נפץ. לא רק נרות חנוּכּה ממתינים לגפרוּר, גם השקט הזה. אין כּאן, שלא כּמו על פּני עמוּדי-החשמל, שלטי מתח גבוה. אך המתח גבוה, גבוה מאוד, גם בּעומק אותה מערה. רק שסבתא, כִּמכונת-הזמן ההיא של H.G. Wells, דוהרת על כּנפי הזיכרונות שלה אחורה. כּמו בּסיאַנס ספּיריטיסטי הופכת היא, כּאן, לעינַי, למין "מֶדְיוּם". ואני מקשיבה לה, אני מתחבּרת עם זה כּמו בּמין déjà vu:
...סבתא ויינגרטן הִתִּיקָה את עיניה מן הספר. "סידוּר" ישן, מִדפוּס האלמנה והאחים רוֹם, וילנא. רטט פּילח את חוּט שידרתה כּמין זרם חשמל, כִּצמרמורת: רק לפני רגע היתה הילדה לְיָדָהּ וּפתאום נִתנדפה. אַתּ מרפּה לִשנייה מן החבל והוֹפּ – עיזא פּזיזא שלנוּ איננה. פַּחַז כַּמיים, כּספּית מתרוצצת, לא בּת אלא tomboy, אַ שרֶעק...
"ראיתן אוּלי להיכן נעלמה נכדתי הקטנה?" היא שואלת.
יש חרדה בּקולה המתוּח, אך יש גם תקוַת-הִתבּדוּת. שתי הקְסַאנְטִיפּוֹת אשר לידה, בּעֶזרת-הנשים הצפוּפה, השוקקת, אינן משיבות לה דבר, מִתחפּרות כּל אחת בִּשתיקת-הִתנכּרוּת. אבל זו, גברת שְלַאנְג, הארסית מִכּוּלן (חשֹוּכת צאצאים שאין לה לא נכדה, לא נכד) נועצת בּסבתא מבּט ממוּשקף וּמיד מַכּישה בּה: "שָא, שְטִיל!"
"טפוּ," מרתיעה מהן סבתא כּאילוּ הִתְרִיזוּ לה בּוֹץ בּפניה, "פּתאום נעשֹוּ לי מין פְרוּמְקֶעס כּאלה. רישעוּת של פַּאסְקוּדְסְטְוֶעס זקֵנוֹת..." ויוצאת אל מִחוּץ לעזרת-הנשים ושולפת שם בּאמצע התפילה את חיים-בֶּרְ'ל (בּנהּ האלמן ואביה של שיינדל) וסחה לו פּוּנְקְט, אוֹת בְּאוֹת. "הקטנה," היא אומרת, "הרגע היתה על ידי וּלפתע – חַאלְיֶערֶע – לא הצַמּוֹת שלה, לא הגוּמוֹת שלה. פְּלוּצְלוּנְג, כּמו בּלעה אותה פּתאום האדמה..."
בּנהּ, חיים-בֶּר, המבין מה רגיש בּחברון הוּא ה"מוֹדוּס וִיוֶנְדִי", מה מסוּכּנת היא כּל הֲפָרָה של החוק בּאותה מערה (חוק המַפלֶה את ניני אברהם בַּמקום בּו נִכְרָה לו בּור-קבר, כּאילוּ יצחק היה בּנו החורג ויורשו החוּקי – ישמעאל) מזעיק את רֵעיו והרב לחפּשֹ ולתוּר בּכל חור וכל סדק, שמא סופסוף תִמָּצֵא השֵֹּיָה האובדת גם בּלי עזרת גוֹי. שהרי האַרַאבֶּערְס אשר על הסף, עִם נאבּוּט, עם קוּרְבָּאץ' ועם חרב – כּמו הרופא, השופט, הקבּרן – טוב שלא נזדקק להם כּלל...
אך עוד הם תרים בּברכּיים פָּקוֹת אחר זו, הילדה שאיננה – כּבר מגיחים לנוּ, פּוּנְקְט על הרגע, מתוך מערה זו עצמה – שלושת ה"שְקוֹצִים", עוֹג, גוֹג וּמגוֹג, איש חרבּו על ירכו ונָאבּוּטוֹ נכון לדַיִש. כַּכּתוּב בּ"בראשית": "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ". והרב וּכלֵי-הקודש לפניהם כּחגבים... גדולים, מסוּרבּלים, עבוּתֵי-שֹפם וּסמוּקי-תרבּוּשים, עוברים הוִילְדֶע חַיֶעס כּליגיון מטיל אימה. וגָר איפוא זאב ערְבי עם כֶּבֶשֹ יהוּדי קְפוּא-פַּחַד, וּמה שבּטוּח: יום-יום מגישים לַזאב הזה כֶּבֶשֹ חדש...
קרֵבים אִם כּך אלה, אותם נפילים, ותחתם מרטיטה כּל מרצפת (לא הריצפּה לבדה מרטיטה, גם הרב, הגבּאי, השַּמָּש) ועוברים הם בַּסך, כּשַיֶּרֶת גמלים להבדיל, או פּילים, או מָמוּטוֹת. ולא נער קטון כּאן נוהג בּם כִּדבר הנביא, רק ילדונת בּת שש... – "בִּתךָ?" כּך אותם עַבָּדַאִים (וּקצוֹת שֹפמיהם מִסתמרים כִּקְצוֹת רֹמַח). – "כּן," מרעיד אבּא, "בּתי. מה עשֹתה?" – "עבֵרה חמוּרה," הם אומרים. – "איזו?" שואל חיים-בֶּר בּאימה (ולִבּו יורד מִצריימה, קְרִי: ישר לַמכנסיים). – "אסוּר לַיָאהוּד," הם אומרים לו מיקרא מפורש, עוד מִזמן הסוּלטאן, "לרדת בּתוך מערת-מכפּלה זו, החַארֶם-אֶל-חָ'לִיל הזאת של אִיבְּרָהִים אַבּוּנָא, עמוק יותר, רחוק יותר בּמדרגות-האבן מִמה שהוּא נמוּך יותר מִמדרגה שביעית." – "איזו שביעית?" עושֹה אבּא עצמו כּמין נַאר שאיננוּ יודע. – "זאת שמִּתַּחַת לה אוי לַכּופרים אם יציגוּ - דִיר בַּאלַכּ – רגלם..."
שיינדל, ניכּר בּה: אינה מבינה בּשל מה ועל מה כּל הרעש? הן כּל שעשֹתה שם – קיפּצה כּמו בּ"קלַאס", מדרגה-מדרגה, כּכה סתם. אבל אבּא, ה"קִיטְל" שלו מרטט כּכַּאפִיָה בְּרוּח שַארְקִיָה. מַשליש שלמונים אל כּפּות הגְרוֹבְּיַאנִים: "יותר זה לא יקרה, חאוואג'ה, לעולם וָעֶד..."
כּמה עצוּב לה אם כּן לַילדה על אותו רֶבּ אברוֹם שקבוּר כּאן, זה שאף הוּא התאלמן פֹּה כמו אבּא ורק שזוּגתו היתה זקֵנה הרבּה יותר. "וַיִהְיוּ חַיֵּי שָֹרָה מֵאָה שָנָה וְעֶשְֹרִים שָנָה וְשֶבַע שָנִים שְנֵי חַיֵּי שָֹרָה" (שבּיידיש זה יוצא כּבר הוּנְדֶערְט זִיבְּן צְוַאנְצִיג יאָרְן). אמא יצא לה הרבּה פּחות, לא יותר מִשלושים וּשתיים. מה זה שלושים וּשתיים מוּל סכוּם של יותר מִמאה ועשֹרים? סבתא אומרת שזה מִכְּלָיוֹת, הם חושבים שאני מטוּמטמת. אבל לי לא מוכרים כּאן שוּם לוֹקשים, סרטן זה סרטן ואני מבינה. את אמא קברוּ שם בּהר הזיתים כּשיצאה מתוך הקליניקה של דוקטור מוישה וַאלַאך. לא את שֹרה, את שֹרה קברוּ כּאן, בּאותה מערת מכפּלה. וַיָּקָם רֶבּ אברוֹם מעל פּני מֵתוֹ וַיחפּשׂ לו קבר. ועֶפרוֹן החִתִּי הוּא איש גוי אבל טוב, בּחינם רצה לתת לו, בּלי משכּנתא, בּלי מיסים. אבל לא רֶבּ אברוֹם. לא, אברוֹם היה מֶענְטְש. "לא חינם," הוּא אומר, "מוֹיְחְל טוֹיְבֶעס." בּכסף מלא הוּא קונה מערה זו, עִם כּל הכּמה דוּנאם, כּמו שסבתא מסבּירה. "קח את הכּסף, עפרון," הוּא אומר לו, "ארבּע מאות שקל של כּסף. בּלי סְפֶּקוּלַאצְיֶעס וּבלי פַּארְצֶלַאצְיֶעס אוּן פֶערטִיג, סגרנוּ עניין."
כּשחזרוּ מלקבּור את אמא נתגנבה הדלוּת אל הבּית. בּני אדם צוחקים בּיחד אך בּוכים על פּי רוב לבדם. אבּא, פֶּחָח בּמקצועו, הִלחים קוּמקוּמים נקוּבים, תיקן פַּאיילוֹת. רק את הכּיס הנקוּב לא לימדוּ אותו איך להלחים משוּם מה. הלכה איפוא סבתא בּבוקר בּהיר והזמינה את מנדל רֶעמוֹנְטְשִיק. הִרחיבה מִטבּח וּפרוזדור ועשֹתה לה בּית-אוכל, מעין רֶעסטוֹרַאנְט. נתמזל מזלה וּבַבּית מוּלם נִתמקמה ישיבת סְלוֹבּוֹדְקָא. בּא ריח הטשוֹלנט, הקוּגל, הבְּלִינְצֶעס בּחוטם בּחוּרי הישיבה, ממש פַּרפוּם... הֵחֵלוּ משבּשים את הפּסוּקים רחמנא לִצלן: בִּמְקום בּבּא מציעא שיר השירים והריר ניגר לו. כּי הִנֵּה הסתיו, בּחוּרים, עבר, הרֵיש מתיבתא חלף הלך לו, קדירתה של סבתא חנטה פַּגֶיהָ וסיר הסירים ימח שמו נתן ריח. מי זאת עולָה מן המִטבּח כּתִמרות עשן מקוּטֶרֶת? קערת הקישקֶעס עולָה, רַבּוֹיְסַי, מקוּטרת בּמוֹר וּלבוֹנה. מה דּוּדֵךְ מִדּוּד, סבתא ויינגרטן, מה דוּדֵךְ מִדוּד שֶכָּכָה הִרעַבתָנוּ? דוּדִי צח ואדום, חֶברֶה יוּנגֶערִים-הוּנגֶערִים, צח מִבּוּלְבֶּעס ואדום מִבּוֹרְשְט לוהט, Bon appetit! "לא רֶעסטוֹרַאנט מחזיקה אַתּ כּי אִם פְרֶעסְטוֹרַאנְט," סח לה לוי אלטשוּלר. לוי היה עילוּיהּ של סלוֹבּוֹדקא, סינַי, עוקר הרים ואם צריך לפעמים גם שַ"ץ. פּעם, כּשנִתבּסם בּשוּשן-פּוּרים סיפּר לסבתא (איש מלבדה לא שמע אותו, איש) על בֵּית אבּא שלו, בַּגולה. "בָּעיר קְרַאסְנוֹ בּרוּסיה היה הדבר, בַּפּוֹגרוֹם של שנת 17," סח לה. "אבּא ואמא ואֶלְיָה אחי – בַּגרזן של איוואן, השכן..." הוּא עצמו ניצַל בּנס, סיפּר ויָנַק מִבּקבּוּק הווֹדקה (קודם לכן לא שתה מעולם, חוּץ מִכּוס קטנה של "שְנַאפְּס" לעת קידוּש או הבדלה). איך זה ניצַל? הסתתר לו בּסל-נצרים של כּביסה מלוּכלכת. ילד בּן תשע מציץ בַּסדקים ורואה איך הפּוֹגְרוֹמְשְצִ'יק מְגַרזֵן את משפּחתו. "אַתּ שואלת מדוּע אני משתכּר?" האדימוּ עיניו מוּל פּני סבתא. סבתא שלא שאלה אותו כּלוּם, שֹמה יד על כּתפו ושתקה. "בִּשביל להיישיר מבּט," אמר, "בַּזוועה עצמה, עין בּעין – צריך גם הקורבּן, לא רק רוצחו, להִשתכּר. אחרת, אחת מן השתיים, גבירתי," התנשם וגמע מן הווֹדקה, "או שיוצאים מן הדעת, יודעת אַתּ, או מן העולם," וכאן גיהק, "או מִשניהם." מאוּחר מִזה, בּבית-היתומים בּנִיקוֹלַאיֶב, נכנס האינספֶּקטוֹר לשאול את הצוּציקלעך מה הם רוצים שם ללמוד. לוי עמד אחֲרון בַּשוּרה (כּיפה, "ארבּע כּנפות", שתי קנוקנות של פּיאות, נזלת). – "איזו פְּרוֹפֶעסְיָא בּוחר הוּא לדעת?" שאל אותו הרב לוין מוועד-החינוך. – "להרוג," אמר, "גויים. מה שיותר." והוסיף בּשקט: "יהוּדים צריכים ללמוד את המקצוע, כְּבוֹד הרב." כּשהגיע לארץ, עִם שאר יתומים, נצטרף לישיבת סלובּודקא. כּאן זה ודאי לא יקרה לעולם: אנטישמים בּין שֵמִים? מוּפרך. סבתא שָֹכְרָה אז שלושה חדרים מן השייח' עַבְּדְל-חַי, שקָּסַם לו. פּטריארך מוּסלמי שיצא כִּביכול מִדפּי החוּמש, פֶנוֹמֶן. "אַ-נוּ, אַנוּ תִראוּ אותם," היה ממלמל בּרגש, "לבוּשים כּמו אברוֹם אבינוּ ודוברים כּמו הפְרֶענְקִים, מקסים..." עבּדל-חי אף הוּא נטה לו, לצעיר ה"מוֹסקוֹבִּי", חסד: מזמין אותו יחד עם אבּא וּשני רבּנים אלַ סוּכּת גג בּיתו. פּעם זימן עבּדל-חי לַסוּכּה את ארבּעת אורחיו למין "ספֵּיישְל": יש לו, הודיע, אוּשפּיז מאֶל-קוּדְס, אישיוּת נעלה עד מאוד. היה זה קרובו, חַאג' אמין אל-חוּסֵייני, ה"מוּפתי" מִירוּשלים, טפסר המועצה המוּסלמית העליונה וּמי שֶלְּיָמִים יחבּור לַשֵד הנאצי, היטלר. "אצלנוּ," אמר חאג' אמין לָרב אפּשטיין, הוּא ראש ישיבת סלובּודקא, וכן לָרַב סְלוֹנִים, הוּא ראש ישיבת חברון, בּאותו "מזוּמָּן", "אצלנוּ סוּכּות יש בּכל השנה, לא רק פּעם ולא רק שבוּע." ("שֶרַק לא יהא," לחש אבּא ללוי, "יותר מִפּעם בּשנה תשעה בּאב, טפוּ-טפוּ...")
"מאוּחר מִזה," נזכּרת סבתא, "בּא אשר יָגוֹרְנוּ. קצין מן הגדוּדים העבריים בִּירוּשלים עמד לִכְנוֹס את אנשיו לְטקס בַּ'חוּרבה'. קצת קודם לכן, שמע אבּא מִלוי אלטשוּלר על סף בּית-הכּנסת, הִקיש חַאג' אמין על דלתו של לורד פְּלַאמֶר, הוּא-הוּא הנציב העליון. 'אִם יערכוּ היָאהוּד את הטקס,' שלף מבּית גנזיו אִיוּם קצר, חַד כּשאַבְּרִיָה, 'איני מקבּל על עצמי, כְּבוֹד הלורד, אחריוּת על השקט בָּעיר.' – 'איש לא בּיקש מִכְּבודו אחריוּת על שוּם שקט,' ענה הלורד פּלאמר. 'זהוּ תפקיד הנציב העליון המוּכּר לי בִּשמי, לא בִּשמוֹ'..."
היא היתה אז בּסך הכּל רק בּת ארבּע-עשֹרה אף שהִבשילה בִּן-לילה. בּנוּיה לתלפּיות ותאווה ממש לעין, ועִם כּל זאת פּוחדת מן החושך כּמו קטנה. רק אז, אותו לֵיל חנוּכּה, נר ראשון, בִּצְפוֹתָהּ לעֶברוֹ של ה"שטיבּל", גילתה כּי מִלבד אותו חושך בַּחוּץ יש אחֵר, דֵי מפחיד, גם בִּפְנִים... לא, את פּניו לא קלטה בּבירוּר ועוד טרם ידעה מי וּמה הוּא. אך כּבר, בַּחלון, בּא קולו ועשֹה בּה דברים שנִגלוּ לה רק אז. "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶש הֵם," חילחלוּ המילים בּעוֹרְקֶיהָ, "וְאֵין לָנוּ רְשוּת לְהִשְתַּמֵּש בָּהֶם, אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבַד..." מה זה גורל? זו חידה שעושָֹה מִסתם לילה בּאנאלי – פאטאלי. סוד שנחרט לו על לוּח-לִבּנוּ כִּכתב על קיר, מְנֵא מְנֵא, תְּקֵל וגם פַּרְסִין. לכל אדם יש קיר כּזה, גם אִם אינו מוּדָע לו, קיר שעליו נרשמות בּוּכהַאלטֶריוֹת שאין לו שליטה עליהן. מי שסבוּר, כּכּתוּב בּמסכת בּרכות שֶמִּשְּמָהּ מביא אבּא, כּי "קוֹל בָּאִשָּה עֶרְוָה" כּלוּם שאל עצמו מה על קולו של האיש? מה על קולו של העלם ההוּא שעמד בַּחלון אותו "שטיבּל" ושר את מזמור הנרות הבּוער בּה מאז וּמסיח הכּול?... קְרֵבָה היתה אל חלונהּ, פלנֶל חלוּק-לילה עליה, שדיה סומרים למגע השימשה הקרה כּלילות הבּדידוּת. מֵעֵבֶר-מִזה, בַּחלון המוּאר, הפּעוּר בּכותלו של ה"שטיבּל", היתה צלליתו של אותו אלמוני מקפּיצה מִפלצות על הקיר. אור הנרות נִתרטט כּלִבּהּ, וכמוהוּ הֵדֵי אותו לחן. מעולם לא שמעה מין שִֹמחה עצוּבה שכּזאת בּקולו של אדם. מאוּחר מִזה, כּתום החג, למדה כּי שמו הוּא לוי. מאוּחר אף יותר נִצטלבוּ דרכיהם פּה ושם בּחצר או בּעיר. אבּא, רחוק מלתפּוס מה רוחש לב המֵידְל שלו עמוק פּנימה, הזמין אותו פּעם בּפעם לערב שבּת, ולִבּהּ נִתגעש. אבל אף שהיתה מְמוּגְנֶטֶת אליו לא אמרה לו מילה, אף לא רמז. אותו פּרצוּף-פּוֹקֶר שסבתא ידעה לעטות, הִסְתַּוְתָה בּו גם היא. חומקת פּתאום מִשּוּלֵי השוּלחן לַמִטבּח וחוזרת חלילה – כּאן בּתירוּץ שעוזרת לסבתא לשֹאת איזה מגש ושם בִּבּלוֹף ממין אחר – היתה מתאמצת שלא להסמיק בּפניו אך נכשלת כּל פּעם. איך מאלפים את הדם הסורר הזה לא להבעיר את העור?
רֶבּ שמריה חבּ"ד, זה שאבּא תיקן לו חבית-הגעלה לפני פּסח, היה מפרט לו לו, לחיים-בֶּר ויינגרטן, שלל שידוּכים לבתו. זה – כּלי נאה, וההוּא – מציאה, והלה – חֶמדה גנוּזה וייחוּס-אבות וזיווּג מִשְּמַיָּא. רק את לוי אלטשוּלר אף לא העלה על שֹפתיו, לא בּת-קול ולא אות. מָשָל אין לו חלק ללוי הזה בּאותם הבלי-לב של כּוּלנוּ, רם ונישֹא הוּא מעל לכל אלה, כּכל אותם רוּחין ערטילאין של שמי-עליון. "אין לו עניין בּשוּם שמוֹנצֶעס," גָלָה הרב אפּשטיין את אוזן רֶבּ שמריה, "בּוקר וערב רק ש"ס וּפוסקים בּין כּנפות אוהלהּ של תורה." – "כּלוּם שידוּך הוּא מין שמונצעס?" מחה השדכן, "הן רבּנוּ מוישה איסרליש, הוּא הרמ"א, אמר כּבר: 'כּל מי שאין לו אישה כּמו שרוּי כּאן בּלא בּרכה, בּלא תורה ואינו נקרא אדם'." – "אף פּעם לא ידעתי כּי שדכן תלמיד-חכם הוּא," סנט בּו הרב אפּשטיין די מוּפתע מן הגילוּי, "אף על פּי כן כּבר מצינוּ, רֶבּ שמריה, כּי שבט הלוי (פּרשת עֵקֶב, 'דברים' י, ח) הוּפקד בּיד השֵם לעמוד לפניו לשרתוֹ בַּקודש. והן לַכֹּל זמן פֹּה ועֵת לכל חֵפֶץ. הבּוֹחֶר צעיר עוד. ואָס בְּרֶענְט?"
פּעם אחת, כּבר הרבּה לאחר אותו ליל-חנוּכּה בּו חזתה בּו, ארבה לו דוּמם, כּבכל הלילות, בּחֶשכת חלונה הפּעוּר. פּתאום כּמו עלה לה בְּאוֹב-חלונו, עִם ה"לוּכְּס" העמוּם וה"סטֶענדֶער" – הוּא ולא מלאך ולא שָֹרָף ולא שליח (אף כּי לדידהּ היה שלושתם בּאיש אחד). כּלוּם ידע או ניחש מי צופָה בּו מִנגד, רואָה אך אינה מִתגלָה לו, או שמא פּשוּט נִתאווה לאוויר ליל-ניסן וּפתח חלונו? כּך או כּך, בִּמְקום גמרא (אפשר כּי בּושֹמי ליל-אביב זה גרמוּ זאת) זיוֵג שם פּסוּקים מתוך שיר-השירים בִּלחנים מן הדניֶפֶּר, הדוֹן. "שוּבִי שוּבִי הַשּוּלַמִּית," עמד בּחלון וּפניו אליה, "שוּבִי שוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ," הִגבּיה קולו כּנישֹא על נחשול. והיתה בּו בַּלחן ההוּא מין עצבוּת עליזה, מין חַשְכוּת מִזדהרת, שאפילוּ לִילִית, סַמָּאֵל וּבני-שחת היוּ כּבר חוזרים בּתשוּבה...
היא ידעה כּי על פּי שֹכל הישר לא נחשֹפה לו. אין המוּאָר רואה את החשוּך, מוּשְֹכָּל ישן. אבל משהוּ לא הגיוני, מתקבּל על הלב אִם כּי לא על הדעת, שב ופירגֵל בּה פּוּלסין של ריגוּש כּמו נגע בּה בּעצם ידו. 'חוּט מָשוּךְ מִכּאן, לוי אלטשוּלר, מִמני אליך,' המוּ בּה הקִּישקֶעס, 'מִקְּצֵה חלוני אל פּינת חלונךָ, חוּט סמוּי אך חזק כִּכבלים. וריבּון-העולם מגלגל את החוּט מִתוך פּקעת-גורל לא ניתֶקֶת, אך אתה, העילוּי היודע הכּול, לא הכּל אתה חש וקולט... כּל החוכמות אצוּרות בּרֹאשךָ, רק חוכמה-שֶבַּלֵּב חסֵרה בּו: זו היודעת כּי לב שאיננוּ שבוּר גם איננוּ שָלֵם... מי שאיננוּ יודע כְּאֵב-חֶסרונם של דברים, רבּי לוי, אין הוּא יודע עֶרכָּם של דברים, שהחֹסֶר מודד את היֵּש. בּוא ואומַר לךָ, לוי אלטשוּלר, ואָס בְּרֶענְט, מה בּוער, מה רותח. הדם בּוער, לוי, הדם הרעֵב, האדום-האדום הזה'...
פּתאום נרתעה לאחור, מִתכּסָּה בַּווילון, מרעידה ונדהמת. עדיין ידעה כּי אינו מסוּגל לראותהּ, אך כּעת קצת פּחות. הוּא פּרם בּכוּתנתו כּפתור עליון אחד או שניים, שירבּב את ראשו לחצר הטלוּלה ושאף את בּושֹמי ליל ניסן. "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ," פּיזם כּמין רמז אליה, "מַשְגִּיחַ מִן הַחַלּוֹנוֹת, מֵצִיץ מִן הַחֲ-רַ-כִּים..." כּל שֹערה בּעורהּ נִסתמרה כּמו הִנֵּה נִתפּסה כּגנבת. מי אתה, מה אתה, לוי אלטשוּלר: עילוּי בּתורה או סאדיסט?
וכאן, כּאן ממש, כּמו הוּמַךְ אור ה"לוּכְּס" שהוּצב על גבּיו של ה"סטֶענדֶער". עד צווארו, עד זקָנוֹ של העלם הגיע האור, ותוּ לא. לרגע נִראָה האברך בּחלון כּמו ערפוּ את ראשו, בּלי גוּלגולת. מה נִתרמז מִכּך, מה נִתנבּא כּמין כּתובת סמוּיה על הקיר?
בְּאָב כּבר בּער קרקעהּ של חברון תחת רגל כּל מי שֶשָּכַן בּה. ריח האש והדם לא הִזכּיר זֶבַח כֶּבֶשֹ, הִזכּיר רצח עם. "נִסתתר בַּמרתף, בּאותן ממגוּרות," אמר אבּא בּצליל פּאראנוֹאִי. בּיידיש של גֶטוֹ אמר זאת, כּסח: 'זה חוזר כּמו בּרוּסיה, גם כּאן'... יום שישי בּחברון, בּאַבגוּסט שנת תרפּ"ט, והכּל מסוּגר כּמו על בְּרִיחַ. וּבַחוּץ מתהלך, יהוּדי ועתיק, אותו פּחד היסטורי, מִשָּם. כּל שצברוּ כּאן דורות אחרונים (השלווה המדוּמה נוּסח "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשֹ", אותו מיתוס ילדוּתי של רֶבּ אברוֹם ופַּאן עֶפְרוֹנְסְקִי, אשליית הדוּ-קיוּם המטמטמת, מרדימה) כּל זה קרס, נִתמוטט בּאחת כּמין שֶבֶר ענק, גיאולוגי: חושֹף לעֵין-כּל את עוּמקהּ המלעיג של תהום שעליה כּיסה. מאי-שם, מִמרתפיו האפלים של תת-היֶדַע, בּקע מין "גֶוַאלְד" קמאי, אטאוויסטי, מכֶּה בּרקותיו של עם נרדף עִנבּלי חירוּם. ואָס בְּרֶענְט, יהוּדים? בְּרֶענְט אַ פַאיֶער אִין שְטֶעטְל. העיירה, אפילוּ כּאן, עולָה לעינינוּ בּאש... סבתא מתאנחת אנחה של ת"ח ות"ט, של חְמֶלְנִיצְקִי, של מַאכְנוֹ, של הצורר ההוּא פֶּטְלְיוּרָה, של עיר ההרֵגה בּקישינְיֶב, של מִשפּט בֵּילִיס. אז מה, גם כּאן פּוגרומים וסכּין שלוּפה, דָא אוֹיְךְ? מסתבּר כּי דן סְלוֹנִים, הוּא בּנו של הרב ואחד מִוותיקינוּ בּבּאנק אַנגלוֹ-פּלשֹתינה, יצא לִירוּשלים, כּגנב זה בּמחתרת, לקרוא לעזרתנוּ את ממשלת המנדאט. בּנו של הרֵיש מתיבתא מישיבת חברון תמים הוּא: אלה, הבּריטים, אף לא ינקפוּ אצבּעם להציל יהוּדים. תנינים לפחות מזילים דִמעתם ואפילוּ דִמעה של תנין היא. אלה – סבוּרים כּי יִקנוּ את ה-natives בּחרוּזי-זכוּכית מצלצלים של הבטחות. לנוּ זרקוּ, כּמין עצם לכלב, את הצהרת-הבּלוֹף של ארתוּר בּלפור, וֵייס איך וָאס. ואילוּ לחוּסייני הם זורקים את עצמותינוּ, יודעים שהכּלב הזה יְגָרֵם אותן עד לפירוּר אחֲרון.
עכשיו, ממש בּרגע זה, פּלחה זעקה, כּשַבְּרִיָה, את אופל בּשֹרוֹ של הלילה הזה, הקרוּא אל הטֶבַח אף הוּא. "לוי!" פּרץ איזה קול את סכריו מן ה"שטיבּל" ההוּא של סלובּודקא. "לוי, דֶער שַ"ץ, אִיז גֶעהַארגֶעט גֶעווֹרְן!!!" – ולא נִמצא אַיִל בַּסְּבַךְ. יאַשָה סַפּוֹזְ'נִיקוֹב, מי שהיה חברו האינטימי של לוי, יביא לה מין פֶּתֶק קטן מקוּפּל לשלושה-ארבּעה קיפּוּלים. כּמו איזה קוֹד מִסתורי שציפּה לה, כּתוּב בִּכתב-יד המנוח. פּרט שנִמצא על גוּפו של המת בּאחד מכּיסי הפִּידְזַ'אק. למה הביא את זה לה, דווקא לה, לא תבין גם אַחַר שתִּקרא בּו. קריאה ראשונה היא תמיד החמצה (אך היא, בּהחמצות, יש לה כּבר פּראקטיקה שלֵמה). "שוּבִי שוּבִי הַשּוּלַמִּית וְנֶחֱזֶה בָּךְ," היה כּתוּב בּו, "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע. מִמִּדְבָּר מִי זֹאת עוֹלָה?" שיינדל תִמחֶה את עיניה תפוּחות-הדמעות בּשוּלי המיטפּחת, תִּבְהֶה כּשוֹטָה זו בִּצרור הפּסוּקים הכּתוּבים שם ולא תבין כּלוּם. "יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה. נִרְאֶה הֲפָּרְחָה הַגֶּפֶן. דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ. לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה." –
– "מה אתה מבין מִזה?" תלתה את עיניה בּיַאשָה.
– "מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים," אמר, "אַל תעירוּ כּאן עד שֶתֶּחְפָּץ."
– "עד שֶתֶּחְפָּץ?" הִתפּרצה בִּיפיחה, "מעולם הוּא לא חָפַץ. אתה, אתה הרי יודע... בּוקר וערב רק ש"ס וּפוסקים. שוּם תקווה, שוּם סיכּוּי. וָאס בְּרֶענְט?..."
– "נַארַאלֶע," אמר לה (או פּשוּט, בּעברית: טיפּשונת). או פּשוּט עוד יותר: יש עיניים יפות שבּוכות ואינן רואות כּלוּם. וּמַראֶה לה בְּאצבּע שלוּחה לְפָנִים, כּקורא בּתורה, כּמין צֹפֶן, איך כּל אות ראשונה בּכל שֶבֶר-פּסוּק מצטרפת אט-אט לְמילה. מה שקוראים לו "אַקְרוֹסְטִיכוֹן" ניחת בּה פּתאום כּמין הֶלֶם. הֶלֶם כּפוּל, כּמו בִּפתיל המפעיל בּעיתוּי שונה שני מיטענים. עוצמת הפּיצוּץ השני היא לרוב היותר קטלנית בּין השניים. גם בַּתגלית שמיד תֵחָשֵֹף לה יכֶּה בּה היחס הזה.
– "הִנֵּה," הוּא מַראֶה לה כּאילוּ צירף קמץ-אל"ף לְילד בַּ"חדר": "שוּבִי – זה שי"ן. יונתי – הרי יוּ"ד. יָפָה – עוד פּעם יוּ"ד (אך לא גמרנוּ, פּיקחי עיניים!). נראֶה – הרי לָךְ נוּ"ן. אבל דוֹדי – נותן לָךְ דל"ת. ליבּבתיני – זה למ"ד. אז מה מִתקבּל כּאן מִכּל הדייסה הזאת? שְמֵךְ..."
– "שמי? היא איננה תופסת אך כּבר הוּא שולף עיפּרון וּמדגים לה: "שִי"ן וּשני יוּ"דִים, נוּ"ן, דָּלֶ"ת ולָמֶ"ד הם שיינדל, עכשיו אַת רואָה?" משמע... אך המשמע אינו צריך שוּם פּירוּש רש"י. זהוּ אותו הפּיצוּץ השני, ההולם בּה בּכוח כּפוּל.
כּי כּאן פּורץ בִּכייהּ פּתאום כּגל אדיר, כּגֵיזֶר. סבתא נזעקת מיד מרחוק ואינה מבינה מה קרה. "יאשה," היא סחה, "למען השֵם, תעזוב אותה, מה מתרחש כּאן?" ותיכף, בּחבּקה את נכדתה המתייפּחת, רוטנת לעצמה: "מצא לו זמן לדברי תורה..."
הַגַּנְבָה הסופרת גָלְבַּצִ'ימוֹן את הדגדגן צ'וּפְּצִ'יקוֹן
מן הצִ'יפְּצִ'ימוֹן של הסופר בן עזר?
לסופר אהוד בן עזר שלום רב,
לאחרונה מתפרסמות ביקורות משבחות רבות על רומאן חדש "מקופלת" מאת תמר גלבץ, ובהן מסופר בין השאר כי המספרת מכנה את הדגדגן שלה "צ'ופצ'יקה" או "צ'ופצ'יקון" ואינה חדלה לשפשף אותו עד כדי הרטיבה.
והנה, נזכרתי ברומאן שלך "הנאהבים והנעימים", שקראתיו לפני שנים רבות בנעוריי בגימנסיה מתחת לשולחן, ובו הגיבורה שלך לילך הרמוטק מכנה את הדגדגן – צ'יפצ'ימון.
ורציתי לשאול אותך אם אין כאן מקרה של גניבה ספרותית, פלאגיאט?
סוניה טללים
מושב בהדרגה
אהוד בן עזר משיב: סוניה יקרה, מהכירי את סוגיית הדגדגנים מקרוב אני יודע שנשים רבות מעניקות לאברים חבויים ונחמדים אלה כינויי פינוק והסחה. לכן סביר להניח שגברת גַלְבָּצִ'ימוֹן גילתה בבית-סתריה במו ידיה את הצ'ופצ'יקון הלח והמרטיב והכניסתהו בעודו מפרפר באופן מאוד אורגזמי לספרות הנשים העברית, ולא היתה זקוקה לעזרת לילך הרמוטק והצ'יפצ'ימונים. אגב, לאחרונה מראים בערוצי הפורנו דגדגנים (קְלִיט בלשונן של הכוכבות, תרתי משמע, וקיצור מקליטוריס לא קצר) שכל גבר ממוצע, בייחוד אם הוא קשיש, יכול להתקנא בגודלם!
בזכות דודך אלכס
אהוד שלום,
נהניתי הנאה מרובה מהסיפור על דודך אלכס [גיליון 198]. תוך כדי חיוך נזכרתי במעומעם בסיפור ששמעתי בילדותי על אימי, שבהיותה ילדה קטנה הושיבוה על ברכיו של ביאליק. שלא כמו דודך אלכס, שמשך אליו את בחורות המושבה פתח-תקווה בזכות קשריו המומצאים עם טשרניחובסקי, לאימי, מרים חרותי, שגרה במושבה אחרת, בחדרה, היה מאהב אחד, אבי, שהעריץ אותה בזכות שירי הילדים שכתבה בלי שהעתיקה אותם משום משורר. רבים מהם פורסמו בזמנו ב"דבר לילדים" וזכו לאיורים יפהפיים של נחום גוטמן.
כדי להוכיח שאבי לא היה מעריץ שוטה אביא את שירה של אימי, הסביון.
בברכה,
שרה כץ
מִרְיָם חֵרוּתִי
הַסַּבְיוֹן
חֹדֶשׁ שְׁבָט, בְּיוֹם סַגְרִיר,
נֵעוֹר מִשְּׁנָת סַבְיוֹן זָעִיר.
מָתַח גִּבְעוֹל עִם רֹאשׁ צְהַבְהַב,
מִצְמֵץ לְרֶגַע בְּעֵינָיו,
רָאָה: שְׁלוּלִית עַל הַמִּשְׁעוֹל
וּבַמָּרוֹם – עָנָן גָּדוֹל.
צִנָּה בַּחוּץ, חָשַׁב הַקָּט,
מוּטָב אָנוּם לִי עוֹד מְעַט.
וְהִתְכַּנֵּס בֵּין הַדְּשָׁאִים
שׁוּב לַחֲלֹם חֲלוֹם נָעִים.
אֲבָל הָאֵם הָאֲדָמָה
עַל הַסַּבְיוֹן הִתְרַעֲמָה:
"מַסְפִּיק לִהְיוֹת עָצֵל כָּל כָּךְ,
הַחוּצָה צֵא, עֲלֵה וּפְרַח!"
יָצָא הַפֶּרַח הַנִּכְלָם
לַאֲוִירוֹ שֶׁל הָעוֹלָם,
וְאָז רָקִיעַ תְּכֵלֶת צַח
מֵעַל רֹאשׁוֹ פִּתְאוֹם נִפְתַּח,
וְשֶׁמֶשׁ, כְּסַבְיוֹן עֲנָק,
מִן הַמְּרוֹמִים אֵלָיו צָחַק,
וּבַכִּכָּר קְטַנֵּי אֶחָיו
רָקְמוּ שָׁטִיחַ שֶׁל זָהָב.
ממיטבחה של בת אם המושבות
מרק כרוב ביתי לחורף
מתכונים למרק כרוב או כרוב וסלק או בורשט מסלק בלבד – מספרם ודאי כמספר בתי-האב שמחבבים את המרק העשיר. מקורו אמנם במזרח-אירופה אך הוא מתאים לארוחת צהריים או ערב בחורף הישראלי.
כאן מוצע מתכון ביתי שמספיק ל-12 עד 15 מנות. אפשר להגישו באותו יום או לאחסן אותו במקרר לימים אחדים. כמות החומרים מובאת לפי סדר הופעתם במתכון.
יוצקים שלושה ליטר מים (15 כוסות) לסיר נירוסטה בעל נפח רב יותר, מעמידים על להבה גדולה ובמקביל מכניסים לסיר:
4-5 עצמות בקר מנוסרות, רצוי עם מֵח, לאחר שטיפה. יש איטליזים שמעניקים אותן בחינם.
חצי קילו בשר בקר חתוך לקוביות קטנות. אפשר גם בלי הבשר.
5-6 עלי דפנה שלמים.
10-12 גרגירי פלפל אנגלי ריחני שלם.
3-4 כפות גדושות אבקת מרק בשר או בשמו החדש "תיבול בשר לצלי".
2-3 כפות גדושות אבקת מרק עוף.
2 סלקים גדולים מקולפים וחתוכים לרבעים.
4-5 עגבניות בשלות גדולות חתוכות לרבעים, שנקטמו בהם שאריות הגבעול הירוק.
מביאים לידי הרתחה ובוחשים מדי פעם כדי שהקצף לא יגלוש מעל דפנות הסיר. מקטינים את הלהבה ומרתיחים במשך שעה וחצי, תוך שבוחשים מדי פעם בכף עץ ארוכה.
לאחר שעה וחצי שולים מהמרק את קליפות העגבניות ואת נתחי הסלק החיוורים, וזורקים אותם.
בשעה וחצי הראשונות מספיקים לחתוך [לא במעבד מזון!] לרצועות קטנות כרוב לבן גדול שלם, ועתה מכניסים אותן לתוך הסיר ומוסיפים:
4 כפות אורז שטוף.
4-6 כפות סוכר חום.
4-6 כדורי סוכרזית.
מיץ מסונן מלימון בינוני שלם.
3-4 כפות קטשופ ו/או קופסית קטנה של רסק עגבניות.
כפית שטוחה מלח, רצוי מלח גס.
רבע עד חצי כפית שטוחה של פלפל שחור גרוס.
1-2 כפות גדושות נוספות של אבקת מרק בשר או בשמו החדש "תיבול בשר לצלי".
מביאים שוב לידי רתיחה, מקטינים את הלהבה וממשיכים להרתיח במשך שעה עד שעה וחצי נוספות. יחד – שעתיים וחצי עד שלוש שעות בישול.
לבחוש מדי פעם כדי שגרגירי האורז לא יידבקו ולא ישחימו וייחרכו בתחתית הסיר.
המרק מוכן.
אפשר להתחיל לייצב את הטעם רק עם חצי לימון ומחצית כמות הסוכר והסוכרזית, ולהוסיף מכל מרכיב במקביל עד שמגיעים לטעם החמוץ-מתוק הנכון. אפשר לשנות את היחס בין מרכיבי הסוכר והסוכרזית במרק – לפי דרישות הדיאטה של המשפחה והאורחים.
לאחר שהמרק מתקרר, רצועות הכרוב "שותות" את המרק והוא נעשה סמיך מאוד. לפני חימום מחודש אפשר להוסיף קצת מים רתוחים כדי לדלל.
סיפורו של ד"ר זאב קליין (קינן)
במלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 1973:
"גוייסתי ביום כיפור אחרי-הצהריים ונשלחתי עם מסוק של חילוץ פצועים לביר-גפגפה. במשך שלושה ימים עבדתי בלי לנוח כמעט, עשר גיחות של חילוץ פצועים. חילצנו ארבעה טייסים, שלושה מהם חיים, ואחד היה הרוג, כל עצמותיו נשברו. כניראה שהפעיל את כיסא-המפלט בהיות המטוס נמוך מדי. וכך נהרג מהדף הנפילה.
"ביום הרביעי קיבלנו חופש לשעות אחדות. הייתי בבית. נחתי. ביום חמישי בשבוע, בשעות הבוקר, נמצאתי במסוק לחילוץ פצועים שטס לחלץ טייס שנפל בתוך השטח הסורי. היו במסוק – טייס, טייס-מישנה, מכונאי מוטס, שני אנשי קומנדו שלנו, ואני, הרופא. נקלענו מעל מיתחם סורי וירו לעברנו. ראיתי בבת-אחת הבהקים רבים על פני הקרקע. טיל פגע במערכת ההידראולית של המסוק, אך הרוטר המשיך להסתובב, וכך לא נפלנו. טייס-המישנה נהרג מיד ומוחו ניתז עליי. הרגשתי חבטה עמומה מאחור והבנתי כי נפצעתי. אש נ"מ ניתכה לעברנו, ורסיסים חדרו למסוק. המכונאי המוטס נפגע בהם בחזהו ובלסתו שנקעה, והוא החל להיחנק. הצלחתי לעשות לו אינסקציה על-ידי החדרת צינור נשימה לתוך גרונו ושאיבת הדם מקנה הנשימה שלו, ובכך היצלתי את חייו. ובאותו זמן ביקשתי מן החייל שישב מאחוריי לחבוש את הפגיעה בגבי. כעשר דקות נמשכה הטיסה לכיוון השטח ברמה המוחזק על ידינו, המסוק לא יכול היה לנחות במאונך אלא באלכסון, נחיתת חירום. קיבלתי חבטה עזה בכתף עם הנחיתה ומיד יצאנו החוצה. סופר לי אחר-כך כי המסוק התפוצץ לאחר שיצאנו ממנו. עוד באוויר התקשרנו והודענו על הפגיעה ומיד ירד לצידנו מסוק אחר ואנו הועמסנו עליו. רק כששכבתי על האדמה, על בטני, הרגשתי את הפגיעות והכאבים. רסיסים חדרו בגבי מעל לכליה, ליד עמוד השדרה, ובזרוע השמאלית. נלקחתי לבית-החולים בצפת. הייתי כל הזמן בהכרה ולא לקחתי שום זריקת הרגעה. התבוננתי בבדיקה באמצעות הקטטר וכשראיתי שאין דם בשתן הבנתי כי הכליה לא נפגעה. ניתחו אותי כדי להוציא את הרסיס ליד הכליה. ביקשתי הרדמה חלקית וידעתי כל הזמן מה מתרחש ודיברתי עם המנתחים. הוציאו לי גם רסיס מהזרוע. לא לקחתי שום תרופות ארגעה. רק כדור נגד כאב ראש, כרגיל, אסיאלגן. שבוע ימים שכבתי בצפת. רציתי לראות מהו גבול הכאב שאדם יכול לשאת, כי אני מטפל בחולים רבים שיש להם כאבים, והמסקנה שלי שאדם יכול לשאת כאבים רבים. ביום חמישי כעבור שבוע ביקשתי שיעבירו אותי לבילינסון. וכעבור יום באתי הביתה. בעיקר קשה לי לישון כי אינני מוצא צד נוח לשכב עליו. ביום שישי כבר ביקרתי במחלקה שלי [המחלקה האונקולוגית] בבילינסון, שנישארה בלי רופאים."
עד כאן סיפורו של זאב.
את הקטע הזה רשמתי ביומני מיום 24.10.73, לאחר ביקור אצל חברי זאב בביתו בהרצליה-פיתוח, יומיים לאחר שנכנסה לתוקפה הפסקת האש עם המצרים במלחמת יום כיפור. חברותי עם זאב מתחילה בגן לאה (בכר) בפתח-תקווה, בשנת 1941 לערך, בעודנו בני חמש, ונמשכת עשרות שנים עד אשר, שנה לאחר פציעתו המסופרת כאן, ביום כיפור תשל"ה, אוקטובר 1974, הוא מתמוטט בביתו, מאבד את הכרתו, ובבית-החולים בילינסון, שבו עמד בראש המחקלה האונקולוגית – הוא עובר ניתוח ראש מסובך שכתוצאה ממנו הוא נותר בחיים למשך עוד כ-23 שנים אך כבר אינו אותה אישיות ואותו רופא מבריק ואותו צייר מוכשר ומורבידי שעתיד היה אולי להגיע לשיאים בל ישוערו.
עוד בהיותנו בבסיס הטירונים של הנח"ל בבית-דרס התברר לזאב בעקבות פציעה של חתך בידו כי יש לו בעייה של קרישת דם שבעטייה הוא יכול ואולי גם חייב להשתחרר מכל שירות צבאי. הוא הסתיר זאת כל ימיו, והגיע להיות קצין-רופא מוטס במילואים בחיל האוויר, זאת לבד מהדרך המקצועית המסורה והמפוארת שעשה בתחום רפואת הסרטן והטיפול בחוליו.
זאב השאיר אחריו בן, אלי, מאשתו הראשונה צפירה לבית פינסון, ובן ובת, שלומי ויעל, מאשתו השנייה נעמה לבית קולטון. הוא הותיר בי חותם בלתי נשכח, גם בסיפוריי וברומאנים שלי, המתארים את תקופת ילדותנו ונעורינו במושבה ותקופת לימודינו באוניברסיטה בירושלים.
באזכרה במלאת שנה למותו, בבית הקברות בהרצליה, בקיץ 1977, קראתי לזיכרו את השיר הבא:
זאב
בעשרים ושלוש השנים האחרונות, זאב, כבר לא היינו חברים, ולא מפני שרבנו
ולא מפני שנסענו לארצות רחוקות ולא מפני שלא היה לנו זמן להתראות,
בעשרים ושלוש השנים שמאז יום כיפור שבעים וארבע כבר לא היינו חברים
מפני שאתה, שעדיין היית – כבר לא היית אתה,
ואני לא יכולתי, בכל פגישה איתך, שלא לנסות לחפש בך את הזאב שהיית
שאותו הערצתי ולו הקשבתי ועימו תמיד התייעצתי ולקולו שמעתי,
ואני לא יכולתי להשלים עם כך שהזאב שהיית כבר איננו אתה,
וגם לא תהיה.
ועכשיו, כשכבר אינך, פתאום חזרת להיות אתה, אחד ולא שניים,
אותו זאב שהיית במשך עשרות שנים של חברות,
מגן לאה בפתח-תקווה, לא רחוק מביתך, ומבית-הספר פי"קא, ומ"הצופים",
ומגרעין "שדמות", ומבסיס הטירונים, ומהאוניברסיטה בירושלים,
ומתל-אביב, ומהרצליה, ומהבית בשלמה המלך, תקופה שהיתה פסגת חייך,
במקצוע, במשפחה, בציור, בחברים, באנושיות העמוקה שקרנה ממך
אל כל חוליך – עד שנפלת פעמיים, ובין נפילה לנפילה נחצו חייך לשניים,
ואולי הנפילה הראשונה הביאה את הנפילה השנייה, ואולי אתה חלל מלחמה
שמת פעמיים, אולי...
לאחר הניתוח ישבתי איתך בבילינסון לילה. הבאתי תמונות. זיהית את כל חברינו.
העבר לא נמחק. אבל אמרת: "אני מרגיש שאני הולך במסדרון ארוך, כמו בערפל,
הקירות סוגרים עליי מכל צד ואני אינני מפסיק ללכת, ואינני מגיע אל סופו."
עכשיו הגעת אל סופך. זאב, רבים אחרים, שלמים, בריאים, גם אם יאריכו ימים
לא יגיעו לעולם אל מרומי שכלך החד, אל כישרונך והיקף ידיעותיך –
רגש אשמה עמוק מקנן בי על עשרים ושלוש השנים שבהן כבר לא היינו חברים,
דווקא בגלל החברות לא יכולנו להמשיך להיות חברים –
אהוד בן עזר
קיץ, 1997
נדודי ואלדמאר פאסט
יליד ירושלים, עזב את הארץ ב-1939 וכעת הוא מלונאי בהמבורג. "מלון פאסט" שנוסד בידי משפחתו היה המפואר
שבבתי-המלון בירושלים
מאת חביב כנען
נדפס בעיתון "הארץ" של פעם ביום 20 בנובמבר 1972
שוטטנו באחד מאולמות "הילטון" בתל-אביב, כוס משקה ביד, והחלפנו דברים וחיוכים עם צירי הקונגרס העולמי למועדוני ידידות של פעילי ענף התיירות. היינו אורחים במסיבת קוקטייל בה הפגישה נשיאות הקונגרס את הצירים עם עיתונאים ישראלים. שמענו דברי שבח מפי הצירים על הארגון המצויין של הקונגרס, על קסמיה של הארץ הקדושה ועל העם המנהל את חייו בצורה מופתית כאילו לא היה נתון להתנכלויות טרור של שכניו.
הגבר הגבוה, הלבוש בקפידה, שעבר על פניי, אף הוא עם כוס בידו, ענוד עניבת פרפר, נראה לי מוכר, אך התקשיתי להיזכר מאין. הצצתי בתווית הזיהוי שהיתה צמודה לדש מקטורנו: "ואלדמאר פאסט, האמבורג."
עצרתי תחתיי, ולפתע כאילו חזרתי למחצית השנייה של שנות השלושים. חייתי אז בירושלים. ואלדמאר פאסט, בן העדה הטמפלרית-גרמנית בעיר הקודש, תושב המושבה הגרמנית וסוכן נסיעות, נמנה עם הדמויות הפופולאריות של הבירה. הוא היה שותף במלון המפורסם שניצב בין הדואר לשער יפו, והיה פעיל מאוד בחיי עדתו.
"האומנם הינך פאסט, איש ירושלים?" פניתי אליו.
"כן," השיב מופתע, "אני צבר, דור שני לילידי ירושלים."
פאסט, עזב את ירושלים ב-1939, סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה. שיחתנו הופרעה בלי הרף על-ידי אנשים שניגשו אלינו, ונפסקה כאשר פאסט צריך היה לשאת נאום קצר.
השיחה בינינו היתה יותר מונולוג מקוטע שלו מאשר דו-שיח מסודר.
"...נולדתי בירושלים. גם אבי, תיאודור, ואחי, נולדו בה. שני הסבים שלי באו לארץ הקדושה מרוסיה, מאחת המושבות הגרמניות שעל גדות הוולגה. הסבתות היו ילידות וירטמברג, עריסת הכת הטמפלרית, ובאו לארץ-ישראל לפני למעלה ממאה שנה. ביתי עמד במושבה הגרמנית בירושלים, בסימטה שבין קולנוע "סמדר" של היום לבין בית הארחה של מסדר הנזירות על שם בורומיאו הקדוש.
"באתי לקונגרס סקול יחד עם משפחתי, אשתי וילדיי, כדי להראות להם את הארץ בה נולדנו ואת העיר אותה אהבנו ושממנה יצאתי בגיל 28. שוטטנו חצי יום ליד הבית בו גדלתי, רצינו להיכנס לתוכו אבל הוא היה סגור. הוא נשאר הבית היפה ביותר במושבה הגרמנית, כפי שהיה בשנים בהן חייתי בו.
"...אבי היה סוכן נסיעות ידוע בירושלים. הוא קיבל בין השאר את סוכנות חברת הספנות האיטלקית הגדולה 'לויד טרייסטינו' והביא לחופי יפו הטורקית ולאחר מכן לחיפה המנדאטורית, את אוניות נוסעים האיטלקיות המפוארות שחצו ימים ואוקיאנוסים לפני שהוקמו קווי תעופה. אבי היה גם ארכיאולוג-חובב ודאג לצד האירגוני של המשלחות הארכיאולוגיות הגרמניות שבאו לארץ הקדושה לגלות את עברה של מצדה ולחטט במיסתורי מידבר יהודה. הוא לימד אותנו, הילדים, לאהוב מידבר זה, שתיאוריו חזרו בכתבי הקודש, וזכורני כיצד בגיל שש-עשרה עברנו את המידבר רכובים על סוסים וחמורים, וכיצד המשלחת הארכיאולוגית הגרמנית בילתה את לילותיה למרגלות מצדה בעוד אני ישנתי בודד בין חורבות המיבצר. ביקרתי עתה שוב במצדה והייתי נפעם עד עמקי נפשי."
אמרתי לו כי סופר ישראלי צעיר, אהוד בן עזר, יליד פתח-תקווה, בן משפחת ראב, פירסם לפני שנים אחדות רומן מרתק על גרמני בן העדה הטמפלרית שחי בודד באזור עין גדי, שם גידל עגבניות. ושאלתי אם הכיר אותו?
"...אלי הגדול! מובן שהיכרתיו: זה היה פריץ פראנק. הוא היה תמהוני. איננו עוד בחיים. אני זוכר גם את משפחת ראב מפתח-תקווה, הם היו פרדסנים. נכון?"
ואלדמאר פאסט הלך בדרכי אביו ונעשה לסוכן נסיעות בירושלים: "...היו אלה שנות השלושים המוקדמות ואת ארץ-ישראל החלו פוקדים מטוסים של חברות בין-לאומיות. הייתי, בין השאר, סוכן ק.ל.מ. ההולנדית. הייתי חסיד נלהב של התחבורה האווירית והפצרתי בבריטים שיקימו שדות תעופה אזרחיים בארץ לשימוש חברות התעופה. עד אז ידעה ארץ-ישראל רק שדות תעופה צבאיים קטנים: בעטרות, ברמלה, בעזה.
"יום אחד חגתי במטוס קטן, מוטס בידי טייס בריטי מקצועי, מעל מרכז הארץ. כאשר חלפנו על פני המושבה הגרמנית ויהלמה, הסמוכה ללוד, הצעתי לטייס לנחות כדי ללגום בירה בפונדק של דודי, אנדריאס פראנק. נחתנו בשלום בקרבת בית הדוד, שתינו והתכבדנו באוכל טוב. שאלתי את דודי היכן, לדעתו, היה רצוי להקים נמל תעופה אזרחי ראוי לשמו. הוא חשב קמעה והשיב: 'יש לי חלקת אדמה לא רחוק מכאן, נדמה לי שהיא תואמת מטרה כזאת.'
"הוא הוביל אותנו למרחק של קילומטר מביתו, הצביע על החלקה, היא היתה ישרה ונראתה טובה לנמל תעופה אזרחי. הבריטי נענע בראשו לאות הסכמה.
"כעבור זמן קצר נחתמה העסקה: ממשלת המנדאט רכשה את המגרש מדודי. במקום הוקם נמל תעופה לוד שרחב במרוצת השנים ונעשה אחד מנמלי התעופה הגדולים במזרח התיכון."
מה עושה יום הדוד אנדריאס?
"מסכן, מת בטרם זמן, אחרי נשיכה של כלב שוטה. זה קרה עוד בוויהלמה."
המלון של משפחת פאסט היה אחד האתרים ההיסטוריים של ירושלים החדשה. הוא היה פאר מלונות ירושלים לפני מלחמת העולם הראשונה, ואחרי כיבוש ירושלים בידי הבריטים, התמקם בו מטהו של הגנראל אלנבי, ושמו הוסב ל"מלון אלנבי". במחצית שנות העשרים הוחזר המלון למשפחת פאסט, שנאלצה להיפרד ממנו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כאשר המלון הוכרז רכוש של אזרח ארץ אוייבת.
"...ב-1954 סיירתי בממלכת ירדן ובאתי לירושים. המלון היה בידי ישראל והיה בגבול שני חלקי העיר, אבל הבניין היה עדיין שלם. היום מצאתי רק חורבות. טדי קולק, ראש עיריית ירושלים, יעץ לי למהר לצלם את שרידי הבניין כיוון שבקרוב עומדת העירייה לפנות את החורבות.
"כאשר טיילתי עם משפחתי ברחובות העיר העתיקה בירושלים, שלא נשתנו מאז היכרתי אותם, זיהו אותי מיספר ערבים קשישים. הם ניגשו אליי, לחצו ידיים והביאו אותי להתרגשות שקשה לתארה.
"...היום התקומם משהו בנפשי כאשר מורה הדרך הנחמד והאינטליגנטי שלנו, טען בפנינו כי לפני בואם של הישראלים לא היה בין שער הגיא לירושלים אף עץ, אף שיח. נראה שלדעת הבחור צמח כאן הכול רק עם צמיחתה של ישראל."
במסיבת קוקטייל זאת הושמעו מיספר נאומים אך דבריו של ואלדמאר פאסט היו אולי הקולעים:
"...אני מדבר אליכם אנגלית אותה למדתי בארץ הזאת בה נולדתי וגדלתי, אני צבר כרבים מכם. אני יודע על ארצכם אולי יותר מצברים רבים."
הצדק היה עם ואלדמאר פאסט, [בן] הדור השני של ילידי עיר הקודש.
יצחק אורפז מעיר: אולי לאחר שנחזיר לפלסטינים את כל אדמותיהם נוכל לשמור בידינו לפחות את נתב"ג כי הנה יש לנו הוכחה שאדמותיו נקנו מאיכר גרמני בווילהלמה ולא מהם.
נצפתה עגבניית שרי חדשה
מנומרת פסי אדום וירוק כהים לאורכה
העגבנייה נתגלתה לנו בחנות ירקות על הכביש הפנימי במערב כפר אז"ר. טרם ראינוה קודם בשום מקום אחר. שכחנו לשאול על המחיר וקנינו רק דוגמאות אחדות מתוך הקופסאות העמוסות באשכולות של כשלוש עד ארבע עגבניות עגולות. המראה החיצוני הוא של קליפה בצבעי אדום-שחור עם פסי ירוק כהה. מאוד מרשים ומקורי. הגודל בינוני. לאחר חיתוך, המרקם הפנימי גם כן אדום-כהה ואחיד, עשיר וסמיך מאוד. הטעם עשיר אף הוא אך בעגבניות שקנינו היה אולי בשל מדי (אם כי שמרו על קשיותן) וחסר מאוד את הצירוף השובב, החמוץ-מתוק, שמעניק לעגבניות השרי המעולות שזכו בו (לא לכולן) את איכותן המיוחדת.
אדם סובל מִגָזים
שלום אהוד היקר,
הערה קטנה על כדורי הפחם שנטל אביו של המספר ולא עזרו לו נגד הגזים (בפרק מהרומאן "המושבה שלי", גיליון 199).
בספר הפרמקולוגיה בו למדתי בזמנו כתוב לאמור: "על מנת שכדורי הפחם יעזרו נגד הגזים במעיים צריך האדם לבלוע שק גדול של עשרות קילוגרמים."
ובימינו, המהדרים עושי התרופות למימכר במחירים מפולפלים, הגדילו עשות ומייצרים מה שנקרא "כדורי פחם עם מנטה", האמורים להיטיב עם הסביבה. אדם סובל מגזים נוטל לו כדורי פחם/מנטה, שאמנם לא מועילים בסילוק המפגע אך מה שייפלט אחר כך, יהיה ריחני, וזאת כדי לרצות את האגודות הדואגות לסביבה.
ד"ר י"ז
גנן: לטעות טועים כולם
למר אהוד בן עזר,
טעות ביד מחבר הרשימה הקצרה "טעות לעולם חוזר ולא חוזרת" [גיליון 199] – אפילו אם הוא יימצא צודק.
"ט.ל.ח.", טעות לעולם חוזרת, אומרים כולם, כי הכול מבינים כי בכך תרגום האימרה הלטינית הידועה – Errare: Humanum Est לטעות הוא דבר אנושי.
תלמוד לא כולם לומדים – שם מדובר כמדומה במקח, שטרות וקניין – אך לטעות טועים הכול ולא רק בענייני מקח וממכר – כי זה אנושי.
מ. גנן
בין אוורבוך לבין אורפז
מחווה של אהבה לסופר יצחק אוורבוך אורפז
"...הוא מודד בנשיקות כנזיר משולח את נתיב עולמך אלוהי"
יום שלישי, ה' בטבת תשס"ז, 26 בדצמבר 2006, בשעה 20:00
בבית לייוויק, רח' דב הוז 30, תל-אביב
מנחה: יאירה גינוסר
משתתפים: אהוד בן עזר, "סיפורה של ידידות". פרופ' הלל ברזל, "בין מודרניזם לפוסט מודרניזם". פרופ' אורציון ברתנא, "כעוף החול". פרופ' נורית גוברין, "מתל-אביב לבסרביה – ובחזרה". שחקני מכללת הקיבוצים בקטע ממחזה חדש המבוסס על סיפורים קצרים על יצחק אוורבוך אורפז ומועלה במכללה. דניאל גלאי: נגינה.
הפקה: בית לייוויק, ב. הסופר. מחיר כרטיס כניסה: 20 ₪. מספר המקומות מוגבל. מומלץ להזמין כרטיסים מראש בטלפון: 03-5231830; פקס: 03-5237177. בית לייויק, רח' דב הוז 30, תל-אביב 63416. טל. 03-5231830. www.leyvik.co.il info@leyvik.co.il
אוניברסיטת בת-שלמה רבתי
והרקטור פרופ' פלוץ בן-שחר
שמחים להודיע על שלושה ימי עיון בשלושה נושאים:
א. היש למפעל הקולוניזאטורי היהודי ולמתיישביו זכות קיום בישראל ובארץ-ישראל? ומדוע יש צורך לפצות את ערביי ישראל על הנזק שגורמות להם פעולות צה"ל בהגנתו על מדינת ישראל?
ב. האם בעקבות ההשפלה הנוראה, המזעזעת, המזכירה את מעשי הנאצים ימ"ש – שעבר מר בני סלע [סלח] בעת תפיסתו וחקירתו במשטרת ישראל, יש להקים מיד אגודה לזכויות האנס-האזרח? זאת גם אם מר סלע-סלח הַתחמן השותק היה בבחינת "פצצה מתקתקת", שאולי ביצע לאחר בריחתו כליאה, אונס או גם רצח של בחורה?
ג. האם סופר עברי ממין זכר ששינה את מינו יכול להיחשב על ספרות הנשים הישראלית וליהנות מכל ההטבות הכרוכות בה (כתיבה חופשית על דגדגן, צִ'יפּצ'ימוֹן, צ'וּפּצ'יקוֹן, נקודת הג'י מבפנוכו והעכוז הנשי)?
ההרשמה במזכירות הקמפוס ליד כביש שש, הנחה לאנסים, לנשים ולצאצאי העבדים שנוצלו במושבות (הקולוניות) הראשונות בפלשתינה-א"י. במסגרת ימי העיון תוקם "ברית בין הבתרים" של כל הַבְּתַר-היסטוריונים וְהַקְּדַם-שקרנים
קולו המוסרי של הַבְּתַר-היסטוריון ד"ר יפתח הגלעדי שוב נשמע השבוע, לקראת הכנס החשוב באוניברסיטת בת-שלמה רבתי:
"רק מדינה גזענית, בעלת סממנים נאציים, יכולה למנוע באמצעות חוקי הגזע הפסולים שלה את זכותו של כל פלסטיני החי מחוץ לגבולותיה לממש את זכות שיבתו והתאזרחותו על-ידי איחוד משפחות עם קרוביו החיים בה, וחוזר חלילה, וחוזר חלילה, עד שיושג רוב ערבי דמוקראטי בישראל ולא תהיה עוד המדינה ציונית, גזענית נאצית!"
* * *
"להעביר את רזי העולם מבעד לקוף המילה..."
מחווה למשורר עודד סברדליק במלאת 10 שנים למותו
מוצ"ש, 23 בדצמבר 2006, בשעה 20.00 בבית לייוויק
עורכת ומנחה: המשוררת יערה בן-דוד
קוראים ומשוחחים: משה בן-שאול, יאירה גינוסר, רפי וייכרט, יואב חייק, רחל חלפי, רן יגיל, גד יעקובי, ליאו סנקמן, עודד פיינגרש, עודד פלד, אשר רייך, שלום רצבי. השחקן שלמה בר-שביט יקרא מתוך סיפורי "ארץ לא נודעת" של עודד סברדליק. שירה וליווי מוזיקלי: שמרית כרמי, סופרן, דניאל גלאי, פסנתרן ומלחין
בית לייויק, רח' דב הוז 30, תל-אביב 63416. טל. 03-5231830. www.leyvik.co.il info@leyvik.co.il
יש יהודים, יש יהודים דתיים, יש יהודים חרדיים, ויש יהודים חארות כמו הרב ישראל דוד וייס ימ"ש מארה"ב, שנוסעים במשלחת לוועידה להכחשת השואה בטהראן ומתחבקים ומתנשקים עם נשיא איראן אחמדינג'אד ימ"ש הקורא להשמדתה של מדינת ישראל ועושה הכנות מעשיות לכך.
נחוצים לנו באופן דחוף פרטים ביוגראפיים על:
המלחין והמחבר ריי סקודרו ז"ל. נולד בשנת 1946 בארה"ב. בין יצירותיו: "עד מחר", "Please don't",ועוד. בן חמישים ותשע היה במותו.
המלחין אבנר זולוטורוב ז"ל. נולד בשנת 1957. בין יצירותיו: "אפילוג", "|אופקים בלוז", "מינוס ובאנקה", "פורטרט" ועוד. בן ארבעים ותשע היה במותו.
המלחין עובדיהו טוביה ז"ל. נולד בשנת 1920. בין יצירותיו: "הללי נפשי", "התרגעות", "מי זאת עולה מן המדבר", "קריה יפהפייה" ועוד. בן שמונים ושש היה במותו.
המלחינה נירה חן ז"ל. נולדה בשנת 1924. בין יצירותיה: "איתי מלבנון", "דודי לי". בת שמונים ושתיים היתה במותה.
אנא שילחו לנו מיד לפי כתובת האי-מייל של המכתב העיתי.
ברגע האחרון: המחשב של משה דור טרם תוקן ועם הקוראים הסליחה. הוא בוודאי היה מזכה אותנו בטורו במחמאות רבות לגיליון ה-200 ולמחלוקות הבלתי פתורות הנמשכות והולכות בינינו ללא הגבלה ובקינטורים הדדיים.
תאמר אהיה מינקת, אין לי שדיים
שמענו כי באחת הארצות הרחוקות, אולי סין, שוכרים גברים עשירים מיניקות, אימהות צעירות שחלבן עדיין שופע והן מוכנות, תמורת תשלום, להיניק גברים מבוגרים הטומנים פניהם בחזן ומושכים בפיטמותיהן ומוצצין אותן. והמנהג מרגיע וגם בריא מאוד, יותר מנרגילה. תאר לעצמך, במקום פומית עם עשן הטומבק אתה לוקח לפה שד של אם צעירה ומוצץ ממנו חלב חם. מה עוד שיש לעיתים, אמנם לא אצל הסיניות, פטמות ארוכות כפומיות. ואלמלא הפמיניסטיות היה אפשר למצוץ מינקת על שרפרפים בחבורה כמצוץ הנרגילה, מה שבהחלט פוליטיקלי קורקט אם מדובר בנשים האוהבות את בנות מינן ומעבירות אותן מדד ליד מיד לדד.
ואנחנו שואלים, האם למי שאינו אוהב חלב טרי, אפשר להוסיף אבקת קקאו עם סוכר, כמו שהיינו עושים בילדותנו כדי לשתות את כוס חלב החובה בהפסקה הגדולה בבית הספר העממי, או אספרסו, או מילקשייק בטעם מנדרינה, או מיץ תפוזים מסונן, והאם אפשר לשכור מינקת סינית גם בלי חלב, רק תפוחה, שתשמש כמוצץ, בִּמקום, ושגם תחמם את הגוף הזקן כאבישג שקפצה על יצועי הבמה והקפיצה שדיה המכוסים-היטב ודומה שלא פתחה פיה אפילו פעם אחת בהצגה האחרונה, הגרועה מאוד, של "כתר בראש" ליעקב שבתאי בתיאטרון "הבימה", לפני כשתיים עונות.
ממני עורך המאתיים גיליונות ס. נידח
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,301 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל