| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 201
עם צרופת "השוטר החרוץ" מתוך "חֶלֶם וַחֲכָמֶיהָ" מאת פַאלְק הַיילְפֶרִין, שי למשטרה
תל אביב, יום שני, כ"ז בכסלו תשס"ז, 18 בדצמבר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: דבורה קוֹסְבִינֵר: עץ הזית העתיק (שיר לילדים)
אל תחמיצו את תערוכת ראובן רובין במוזיאון תל-אביב, מאת סופרנו ס. נידח
דני יערי: המורה בנימין כספי מפתח-תקווה מלמד א"ב ואת "השפן הקטן"
משה דור: בחזרה / ילידיות / בשנה הראשונה לחייך
הפרס הספרותי ע"ש יעקב רבינוביץ יוענק לסופר-בכוח בני סלע (סלח)
עוד ברכות לגיליון ה-200 של "חדשות בן עזר"
פנינה פרנקל / שני שירים: תַּפְאוּרַת עֲנָק, עוּגַת נוֹף
איליה בר זאב: מִכְתָּב [מגינוסר], חֹרֶף 1945 (יום רביעי)
אלישע פורת: וכולם יודעים, וכולם רואים, אבא כבר נוּצח, קריאה מאוחרת בשירו של אבא קובנר, "גן"
תורת היחסות בַּתחת: שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש עכוזים
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק י"ב, מוריי הראשונים (המשך). ביתור המורה עזרא אפנדי ב"פרהוד", יוני 1941
כל הרוצה שמן זית אסלי יסע לראש-פינה
לאהוד, שלום וחג אורים שמח,
נהנינו וצחקנו מסיפורך על שמן הזית. אצלנו כבר יודעים שבעניין הזה של שמן הזית יש הרבה קלקולים, זיופים, ואפילו הונאות, וחס וחלילה לא בהכללה. אתה מוזמן לבוא אלינו לראש פינה לטעום שמן זית אמיתי מגן הזיתים שלנו, סורי-מליסי אסלי, בכבישה קרה, בבית הבד של טויסטר ברמת הגולן. ואת כל השאר כבר תשמע מאבנר. אני מצרפת את השיר על עץ הזית העתיק, שהופיע בזמנו ב"דבר לילדים", ונכלל בספרי "יום יום צוחקת שמש" [הוצאת "יבנה", 1993]. אשמח אם יודפס בגיליון חנוכה הקרוב שלך.
ושוב חג שמח,
דבורה קוסבינר
דבורה קוֹסְבִינֵר
עץ הזית העתיק
אתמול יצאתי עם אבי
אל הגבעה
אשר מאחורי הבית.
שם צומח עץ זית.
עץ גדול, ענֵף, יפה-צמרת
וגזעו ענק לתפארת.
עץ עתיק עד מאוד –
בן שנים מאות,
אולי אפילו אלף,
עומד הוא בודד וָגא
בקצה שדה השֶּׁלף.
אמר אליי אבא: "רואה אתה, בני,
הזית הזה הוא שריד יחידי
של מטע קדמוני
שצמח פה,
הטוב בכרמי הגליל.
רבתה הברכה בו
ונודע בְּשַׁמְנוֹ וזיתיו
ומדי סתיו
עם תום הַמָּסִיק
הובל היבול בשמחה וָגיל
את בית-הבד העתיק –
את השמן הטוב לאצור,
כי הלא נאמר:
ארץ זֵית שמן ודבש.
היה השמן טוב ומשובח
גם למאכל גם למאור,
ואומרים כי בזה שמן-הזית הזך
הוארה המנורה במקדש.
עברו שנים הכרם יבַש,
חרַב,
אך מתוך חָרבותיו
חוטר אחד עלה, צמח, גדל,
הסתעף ושלח אל-על
זרועות-ענפים
וחזר להניב את זיתיו
הגדולים, היפים."
כך סיפר לי אבי
ופרש על הארץ
את השק אשר הביא.
התחלנו למסוק.
ענף אחר ענף
זית עם זית
קָטוֹף ומָסוֹק
מלוא השק.
ואמא בבית
כבשה אותם בצנצנת ופחים.
אני אוהב את טעמם המיוחד.
ממולחים
מרירים וחריפים
טעימים ויפים
בתוך הסלט
ועם ירק וּפַת.
חלק מן הזיתים
קטפתי בשבילי.
אמנם אין לי
בית-בד
אך שַׂמְתִּים בתוך שקית של בד
ומשקולת כבדה עליה.
כך אני אאצור
מעט שמן-זית מהם.
ובהגיע חג חנוכה – חג האור
אדליק בו את החנוכייה שלנו
והיא תזרח לנו
באור חדש
כאור המנורה בבית המקדש.
אל תחמיצו את תערוכת ראובן רובין במוזיאון תל-אביב
מאת סופרנו לענייני אמנות ס. נידח
אל תשכחו לבקר בימי החנוכה (וגם לאחריהם) במוזיאון תל-אביב בתערוכה "מקום – חלום" – ראובן רובין והמפגש עם ארץ-ישראל בציוריו משנות ה-20 וה-30. האוצרת: כרמלה רובין. זוהי אחת התערוכות הגדולות, החשובות, העשירות והיפות ביותר שנראו בארץ במשך עשרות השנים האחרונות! לא להחמיץ! זוהי ההזדמנות החד-פעמית לראות את המיבחר הגדול ביותר שרוכז עד כה, מכל קצוות העולם, ממיטב יצירותיו של ראובן, יצירות אשר לפחות חלק מהן כל כך יפות וחלומיות, וארצישראליות-במיטבן – שאין ספק שערכן כבר עבר את סכום מיליון הדולר לתמונה. ואין הדברים נאמרים בלעג או בהתרסה. ציירים גדולים זוכים למחירים גבוהים, כי אפשר אמנם לרמות חלק מן האוצרים וגם את מרבית הקהל השומעות הרצאות על אמנות, אבל לא את האספנים ולא את המבינים האמיתיים שאינם מושפעים מיחצ"נות, מידענות-יתר, מפטפטנות ומאופנות חולפות. אין מה לעשות, ראובן רובין הוא אמן גדול גם בכל קנה-מידה בינלאומי, הגם שיש אצלו לעיתים גם תמונות פחות "מגניבות". רק תשאלו את עצמכם מה הייתם מוכנים לקחת ממנו הביתה, ואחר-כך שאלו אותה שאלה את עצמכם לגבי תערוכות אחרות של ציור ישראלי מהמחצית השנייה של המאה ה-20.
מדהימה גם הפוריות של ראובן. כיצד בתקופת שנים קצרה יחסית הצליח לצייר עשרות ומאות תמונות שמן שאינן רק פרי משיכות-מכחול וירטואוזיות של ציירים שאינם יודעים לצייר אלא סצינות עמוסות פרטים, לא פעם מרוחקים-יותר מנקודת מבטו או מרפסתו של האמן, והכול בחסד של כישרון אדיר.
ה"מקום" אמנם נראה היה כ"חלום" כבר בתקופה שבה ראובן צייר את נופיו, אבל כדאי בכל זאת לזכור שנופי הארץ ההם דומים להשתמרותם בציורי ראובן יותר משדומים לשני אלה גם יחד – הנופים האורבאניים של ארצנו היום.
פועל יוצא נוסף מהתערוכה הוא שעץ הזית הארצישראלי שלנו אינו וגם לא היה בעיקרו סמל פלסטיני אלא הוא חלק בלתי-נפרד מארץ-ישראל מימי המקרא ואילך – עוד בטרם דרכה כף רגלו של ערבי או מוסלמי אחד על אדמתה, ואפילו בטרם מוחמד נולד.
דני יערי
המורה בנימין כספי מפתח-תקווה מלמד א"ב ואת "השפן הקטן"
שלום לסופר הנידח, ידידי אהוד בן עזר,
הרשה לי להתייחס, בערגה ובגעגועים, לכתבתו המרתקת של אליהו הכהן אודות השיר המיתולוגי "השפן הקטן" [גיליון 200].
ובכן – אני הייתי בין המאושרים (יחד עם הרבה מחברינו המשותפים) שזכו ללמוד אצל אדם שהוא כולו היה רק אדם – בנימין כספי או כפי שקראנו לו אז: "המורה כספי".
היינו בני שש בסך הכול (ומאז עבר נצח בלתי מוסבר), ועם ילקוטים זעירים על הגב (מי חשב אז על גלגלי עזר לתיקי בית הספר?) בחִיל, ברעדה ובהתרגשות אין קצה לה, פנינו בדרכינו לעבר כיתה א' שבבית-הספר גימנסיה "אחד העם" בפתח תקווה.
כן – בגימנסיה הזו למדו גם הכיתות היסודיות, עד שהגענו לכיתה ח', שאז הוחלט שהגימנסיה תהיה רק גימנסיה מכיתה חמישית ומעלה, ואילו אנחנו – "היסודיים", נאלצנו לעבור לבית הספר העממי פיק"א [דומני שהמעבר היה קשור בהחלת חוק חינוך חובה חינם עד כיתה ח' ועד בכלל, ואילו הגימנסיה היתה בית ספר פרטי. – אב"ע], ואילו אז, כשהתיישבנו במקומותינו, נכנס המורה לכיתה, שלימים התוודענו אליו כמורה כספי. זבוב לא זמזם. איוושת אבק לא נשמעה. חרדת קודש השתררה בכתה. זר של כבוד עטף את ראשו של המורה. הוא נועד להיות מחנכנו.
בין היתר, המורה כספי לימד עברית. אף אחד מאיתנו לא היה מחונן. אף לא אחד התיימר לדעת עד אז אות כלשהי משפת הקודש. את אשר היה לגן הילדים היה לגן הילדים. לבית הספר נועד תפקיד ייחודי, והורינו השאירו לו את התפקיד הרם והנישא – להקנות לנו דעת. הורינו לא שאפו להקדים את המאוחר למוקדם. וכך היינו ילדים נורמאליים לחלוטין. נכנסנו לכיתה א' של המורה כספי מבלי לדעת את הא"ב ומבלי לדעת מראש את לוח הכפל! הייאמן?
וכאמור – המורה כספי החל ללמד אותנו את אותיות הא"ב, כל יום – אות אחת. הוא הביא עמו לכיתה לוח לבן שהיה מכוסה במסך צבעוני, וכך – לאט-לאט, כשעיני כל הילדים נשואות לעבר המסך שנע בידיו האמונות של המורה כספי, מצד ימין לצד שמאל, החלה להתגלות לנו האות "א". הס מוחלט היה בכיתה. כולנו – בעיניים תמהות ובוהקות, עקבנו אחרי גילוייה של האות, כאילו אנו מגלים יבשת חדשה. וכך – המסך נפתח לחלוטין והאות "א" נתגלתה לנו בכל הדרה ויופייה.
כך היה מדי יום ביומו. כל יום – אות אחרת. כל יום התרגשות מחדש. לבסוף – המורה כספי הציב את כל האותיות בלוח אחד גדול – זורחות באור יקרות, משרות עלינו רוח של אהבה אין קצה לה, לאותיות ולשפה.
כמובן – שלכל אות ואות שגילה לנו המורה כספי, התלוותה דוגמא של מילה המתחילה באותה אות. כשהגיע לאות "ש", התלוותה אליה דוגמא של שפן.
לנו, לתלמידיו של בנימין כספי, אין כל ספק שהוא הוא שהנחיל לנו את השיר, שכולנו גדלנו ואלה שיבואו אחרינו ימשיכו לגדול – על ברכיו. אשריה של השפה העברית שמורים שכאלה, כמו המורה כספי, היה אחד ממלמדיה. האותיות מאחורי המסך היו לעמוד הענן שמראה לנו עד היום את האור בשביליה של השפה העברית. יבורך המורה כספי על שטבע בנו את אשר נתן לנו.
* * *
משה דור
בחזרה
עורכי הסופר הנידח – כך הבנתי – כבר בישר להמוני קוראיי (אנשים יקרים אחד אחד) ששבתי לחונן את עפר המולדת אך בגלל שיגיונותיו ושיגעונותיו של מחשבי נבצר ממני לחדש את הכתיבה עד יעבור זעם. אל תקלות המחשב נוספו גם ייסורי גוף שאינני רוצה להרחיב עליהם את הכתיבה בגלל ריבוי הנפשות הרגישות בין קוראי הטור. דיי אם אזכיר, בענווה ובשפלות רוח, כי תיבת הדואר שלי היתה צרה מלהכיל את המכתבים המפללים לשובי אל האתר, את אלפי הצלצולים הטלפוניים ששיוועו למידע על מצבי ועל כוונותיי לעתיד, ואת הפגנות האהדה שנערכו יומם ולילה ליד מעוני, לרבות הדלקה חגיגית של נרות חנוכה (בחג זה יצאתי, לפי לוח-השנה העברי, מרחם אימי בתל-אביב הקטנה) אצל הבניין שבו שוכנת דירתי תחת הכותרת "ממשה עד משה לא קם כמשה".
קטונתי.
וחוץ מזה, מרקיז, הכול בסדר. השלישיה ההיסטורית – אפ"ח (אולמרט, פרץ, חלוץ) – עדיין לא פרשה מלשכותיה (אגב, יש לי הצעה בשבילם: בתקשורת מצאתי ש"טירת דראקולה" ברומניה עומדת למכירה, ואף כי יודעים אנו שוולאד דראקול לא היה ערפד למרות הרומן המפורסם של בראם סטוקר, הסרטים האינסופיים ששאבו ממנו השראה והזרם הבלתי-פוסק של תיירים יפאנים הבאים לצקצק במצלמותיהם בטירת בראן, תיתכן מגבית לאומית, שתסתייע בנדיבי עמנו השונים, כדי להבטיח לשלושת הנפילים מושב לימי זיקנתם שיעלה בקנה אחד עם הישגיהם המופלאים). הדו"חות המצמררים על מחדלי המלחמה ומצבו של צה"ל לפני שפרצה מוסיפים לצאת חדשות לבקרים. אליהם מצטרף הדיווח על מדינה שבה העשירים מתעשרים והרשים מתרוששים. השחיתות מכרסמת אף את משחקי הכדורגל. האלימות, גם בגילוייה הקטלניים, כובשת שיאים חדשים בבתי-הספר. אחינו ארקאדי ואביגדור עושים חיל, כצפוי. במפלגת העבודה – היא עוד קיימת? – מתחילה ההתמודדות על ההנהגה (של מי?) – החרדים מוסיפים לסחוט את הלימון המצומק של חברת התעופה הלאומית לשעבר. אחמדינאג'אד ממשיך לחקות את המן האגגי. וכאשר סוריה מאותתת שהיא מוכנה ורוצה לפתוח במו"מ ללא תנאים מוקדמים, יש לנו הסתייגויות המונעות מאתנו להיענות לה, שהרי דמשק היא בירת הכזב המזרח-תיכונית, ומה איכפת לנו שדמותנו "שוחרת השלום" מוסיפה להישחק ברחבי תבל. כבר אמרו הרומאים, שהרוצה בשלום ייכון למלחמה, ואכן אנחנו חייבים להיות חזקים ככל האפשר (ולשם כך לטאטא ללא רחם את הרקב שפשה במערכות ביטחוננו) אך בלי שצורך בסיסי זה יסכל מה שהשכל הישר, אילו היה לנו משהו ממצרך יקר זה, מחייב, היינו להביע את תשוקתנו לשלום בלי לגמגם ולהתבייש. לפחות הדבר טוב – ואני מציין זאת להנאתם של הציניקנים שבקרבנו – מבחינת ההסברה הכושלת שלנו.
ואם הזכרתי את החרדים –מה עוד דרוש לנו, בעקבות "מעמד טהראן", כדי ללמוד עד היכן קיצוניהם מסוגלים להגיע בשנאתם הנתעבת למדינת ישראל? איזה צילומי חיבוקים בין שליחי הנטורים והסטמאריים ובין נשיא איראן הרצחני עדיין נחוצים לנו לצורך זה? אילו "אהבת ישראל" ו"סולידאריות יהודית" עשויות לטייח את התהום הפעורה בינינו ובין הדגנראטים הללו? הפיסקה הזאת מן הראוי שתיחתם בציטטה מפי תלמיד ישיבה חרדית בירושלים, שהובאה ב"ידיעות אחרונות": "מדינת ישראל היא שונאת ישראל יותר גדולה מאיראן. כשאני רואה את כל הציונים שהכנס באיראן אוכל להם את הלב – בפרט חברי הכנסת – אני פשוט נהנה".
בשובי מארה"ב ארצה הגעתי לנמל התעופה בן-גוריון בטיסת "אל על". שוב נזדמנה לי החוויה המסלידה של בילוי שעות ממושכות במחלקת התיירים הצפופה בחברת המוני חרדים רעשניים, המתרוצצים בהמולה הלוך וחזור במעברים הצרים בלבושם השחור, פיאותיהם מיטלטלות וזקניהם מתבדרים. והארוחות, שעל קופסאות הפלסטיק שלהן מודבקים התגים המצהירים על כשרותם העילאית של המזונות באישור הבד"צ פלוני והבד"צ אלמוני, אך טיבן הקולינארי מעורר שאלות נוקבות בטן וקרביים. לא, מכובדיי מ"אל על", שקול אשקול היטב בפעם הבאה – ואם תיכנעו לתביעותיהם המחוצפות של שלומי-האמונים ותמשיכו להידרדר אל המפולת הכלכלית בהעדר טיסות בשבתות ובימים טובים, על אחת כמה וכמה – אם אני מוכן לא רק להתייסר בגלל היעדר מרחב-רגליים מינימאלי ולא רק באיכות מפוקפקת של סעודות-הטיסה, אלא בראש וראשונה בגלל החברה שבה נגזר עליי להיות שרוי. אדם בגילי רשאי, במסגרת האפשרויות הריאליות, לבור את החברה האנושית שבה הוא רוצה להימצא, אם עליי אדמות (או בתוכן) ואם בשחקים.
ילידיות
לא עלה בידי, בגלל מדווי הגוף, להיענות להזמנתם של מארגני פסטיבל השירה בשדה בוקר. שמעתי מה ששמעתי מחבריי המשתתפים ואין ברצוני להיכנס להערכות ולניתוחים ולתחזיות, אלא רק להתגבר על מדוחי היצר הרע ולהדגיש את העובדה שיש בארצנו המיוסרת, גם בעיצומה של החשיכה המאיימת מבית ומחוץ, שוחרי שירה רבים להפתיע, הנוהרים אל המידבר כדי להקשיב ולקלוט ולהתפעם מדברי פיט, וזו תופעה הראוייה לכל השבחים. מכל מקום אינני פטור מלציין שנאמר לי, כי באירוע שהוקדש לחבורת "לקראת" ההיסטורית, ובו נטל חלק רק אחד ויחיד מחברי הקבוצה הנ"ל, הלא הוא ידידי הוותיק המשורר משה בן-שאול, קבע הדנן ש"עדיין נמשך הוויכוח מי טבע את המונח 'ספרות ילידית', משה דור או אריה סיון."
תלמיד חכם המוחל על כבודו, כבודו אינו מחול. גם אריה סיון וגם אנוכי נמנינו עם ארבעת המייסדים של "לקראת" בראשית שנות החמישים ועורכי ביטאונה, יחד עם בנימין הרשב – אז הרושובסקי – ונתן זך. אבל את "האסכולה הילידית" בספרותנו החדשה הגיתי אני, ועם כל הכבוד שאני רוחש לתרומתו של אריה סיון לשירת עבר, לא הוא. תקופתנו ידועה, ולא לטובה, בשיפוץ דברי-הימים, בספרות כמו בתחומי-חיים אחרים, ואם אין אני לי, מי לי. זיכרונו של משה ב"ש פשוט תעתע בו – ולא שבילבול כזה לא ייתכן בחלוף כחמישים וחמש שנים – וחבל. אינני תובע זכות-יוצרים אלא למה ששייך לי בדין ובצדק.
בהקשר זה עלי לציין, כי בבואי ארצה נודע לי על כנס העומד להתקיים בקרוב באוניברסיטה העברית ועניינו עשרים וחמש שנים לפטירת המשוררת הילידית פאר-אכסלנס אסתר ראב (דודתו של יקירנו הסופר הנידח, שנידחותו לא מנעה, הללויה, את הזמנתו להשתתף בכינוס) והילידיות בספרות העברית. הוויעוד המכובד הזה מוצף פרופסורים ודוקטורים וגם מקומם של אי-אילו סופרים, הפלא ופלא, לא ייעדר ממנו. בעיניים כלות ובאוזניים כרויות ובידיים רוטטות ציפיתי לבשורה מירושלים שגם אני, אף כי בטל אני בשישים בין הענקים המעלים בנוכחותם לספירה עילאית את המעמד הרוחני הנדיר בעיה"ק, אוזמן לומר מלים ספורות אם על אסתר ראב ואם על הילידיות הספרותית ואם על שתיהן גם יחד. תוחלתי נכזבה. הה, כמה היטבתי אותה שעה להבין לנפשו הפצועה של הסופר הנידח, המקונן ללא חשך על דחיקתו האכזרית לקרן זווית נשכחת – אולי הזימון הנוכחי יגיה מעט מזור לפצעיו – אבל סופי שמחיתי את דמעותיי, אזרתי את שארית כוחי והתיישבתי לכתוב שורות ספורות אלה.
באהבתכם, קוראיי הנלבבים, אמצא לי ניחומים.
בשנה הראשונה לחייך
טוב לקרוא את ספר-שיריו האחרון של רפי וייכרט, ששמו הוא גם הכותרת לקטע זה.
רפי הוא עורך "הוצאת קשב לשירה", שגם הח"מ – כדי לסלק כל חשד בהעלמת מידע – נמנה עם חברי המערכת שלה. אני מדגיש זאת מפני שרפי וייכרט, השומע לעתים מזומנות מפי דברים קשים כגידים על אף ידידותנו הקרובה, הוא לא רק, לדעתי, משורר המשביח והולך לאורך השנים, אלא גם מי שנעקד ממש על מיזבח השירה ומקריב לה את מיטב שעותיו ועובד אותה מעל ומעבר לכוחו של אדם מן המניין. אילמלא רפי, הנושא על גבו את "קשב" כדרך שנשא אטלס המיתולוגי את העולם על כתפיו, לא היתה ההוצאה הקטנה הזאת, דלת האמצעים, הבנוייה על התנדבות חבריה, תופסת את מקומה כמו"ל השירה – מקורית ומתורגמת – היוקרתי ביותר בארץ.
אבל מדוע טוב לקרוא את ספרו האחרון?
כי ארבעים עמודי הספר מוקדשים למעקב מרגש אחר התפתחותה העוברית של בתו דר, שנולדה לפני כשלושה חודשים. המדע הרפואי מאפשר להורים לצפות בתהליך זה באמצעות תצלומי אולטראסאונד, וכך היו רפי ואשתו דפי עדים להתרקמות החיים החדשים כמעט מראשיתם ועד גיחת התינוקת לאוויר העולם. משורר הוא משורר גם כשהוא מתנסה בהווייה של אב-בכוח העומד להיות לאב-בפועל, ומשום כך אנו חבים לו תודה על הקובץ היפה, הנוגע ללב, המורכב בפשטותו, שהתרקם תוך כדי ההתבוננות ב"בישולו" של העובר, ושיריו מאירים בהתפעמות של אהבה ותקווה בלי להתכחש לחרדות הקיומיות האורבות על כל צעד ושעל במשך ההיריון, והצפויות גם בהסתיימו. ביסודה, למרות המבוכה והפחד ואי-הוודאות, זו שירה אופטימית, שהפליאה והתקווה מפרנסות אותה בלי לגלוש לרגשנות ולרחמים עצמיים.
הנה השיר המסיים, "תפילה":
בַּחוּץ חִכָּה לָךְ אֶלֶף חָדָשׁ
עַל שְׁלַל פֻּרְעָנֻיּוֹתָיו.
לָקַחְתִּי אֶת זֶה בְּחֶשְׁבּוֹן
כְּשֶׁקְּצִינֵי הַמּוֹדִיעִין שֶׁל חַיַּי
פָּרְשׂוּ אֶת הַמַּפּוֹת.
וְאַף-עַל-פִּי-כֵן, לְאַפְשֵׁר לָךְ לִרְאוֹת
שָׁמַיִם מְכֻכָּבִים וְכוֹכְבֵי יָם עַל
קַרְקָעִית מַכְחִילָה, לָחוּשׁ בִּתְשׁוּקַת
הַגּוּף אֶל הַזּוּלַת, לִחְיוֹת.
הֶחְלַטְתִּי לְהָבִיאֵךְ
וּלְצַיֵּד אוֹתָךְ בִּתְפִלָּה.
* * *
ס. נידח: הפרס הספרותי ע"ש יעקב רבינוביץ
יוענק לסופר-בכוח בני סלע (סלח)
חבר השופטים של הפרס הספרותי על שם יעקב רבינוביץ (1948-1875), מחברו של הרומאן העברי הגדול "נדודי עמשי השומר", שנהרג בתאונת דרכים בתל-אביב, החליט להעניק השנה את הפרס לסופר-בכוח האנס-בפועל בני סלע (סלח) וזאת מהנימוקים הבאים:
1. הוא טרם כתב שום ספר משעמם שחובה לקרוא אותו.
2. הוא טרם כתב שום ספר מעניין שכדאי לקרוא אותו.
3. הוא גיבור תרבות. יש לו יחסי ציבור מצויינים. לא רק שאין צורך לפרסם מודעות על ספרו החדש אלא ישלמו לו על כל ראיון שייתן לעיתונות, והראיון-עצמו, וכך גם כל כתבי עתירותיו והכתבות על אודותיו, ייחשבו לו לצורך פרס ספרותי, כגון פרס ספיר, כיצירות מקוריות שכתב. התקשורת אוהבת אותו וגם ח"כ זהבה גלאון (כלת פרס מהטמה גנדי שונא היהודים) תדאג שלא ייעשה בסופר בני סלע (סלח) לינץ' תקשורתי ויישמר חופש הכתיבה שלו.
4. זאת ועוד, הוא לא התבייש לאנוס את קוראותיו בכוח גם מבלי שהיתה עליהן המלצה מאחור מאת פרופ' מנחם פרי.
5. הוא יודע לשתוק במקומות הנכונים, וכמו סופרים גדולים אחרים בתרבות העברית הוא יודע לשמור על זכות השתיקה.
6. הוא מקופח על רקע עדתי ואפשר להפעיל עליו את קנה המידה המפלה לטובה סופרים עבריים טעוני טיפוח מרקע סוציו-אקונומי גם אם אינם יודעים כל כך לכתוב טוב.
7. כמוהו כרוצח ראש הממשלה, אילו נשים אשכנזיות אחדות היו נענות לו, אולי הוא לא היה מבצע את פשעיו.
8. כמוהו כסופר יעקב רבינוביץ, הוא רווק ואין לו ילדים אבל ככל סופר מתח אברי הוא מבין היטב מדוע חייבת אישה מקלחת אחרי אינוס בְּכּוּס וַתחת.
9. הוא נוגע בנימים העמוקות ביותר של נפש הנשים בישראל. אין אישה שלא חשה את נוכחותו נושפת בעורפה ולא חשבה עליו רבות בשבועות האחרונים בסוגרה היטב את הדירה.
10. כדפדוף ברומן מרתק שכתב כך הוא מעלעל בנאנסותיו פנים ואחור.
11. כסופרים חשובים אחרים הוא מעביר סדנאות פרוזה בצורה של כתיבת עתירות לאסירים אחרים, שרמת כתיבתם וכוח דימיונם המנמק נמוכים משלו.
12. שלא כמו סופרים עבריים חשובים אחרים, הביוגראפיה שלו ניתנת לבדיקה ולאימות ולכן ברור שעגנון לא ביקר אותו בגנון.
13. הוא זכה במלגת היצירה על שם ראש ממשלת ישראל במימון ממשלת ישראל למשך 35 שנה (מהן ניצל כבר שבע!) – הישג מרשים ששום סופר עברי אחר לא התקרב אליו מעודו.
14. מתן הפרס ירגיע במעט את רוחו התחמנית, העותרת, החצופה והנסערה, כי אחרת לא יהיה יום ולא יהיה לילה לכל מי שיצטרך לבוא במגע עימו ולטפל בקובלנותיו ובעתירותיו במשך עשרים ושמונה השנים הבאות שנותרו לו בכלא.
אל תדיחו את דליה מזור
אנו מצטרפים לזעקתה של גב' עדנה טל מרמת גן, במכתבה למערכת "הארץ" מיום חמישי, 14.12.06, ומביאים את מכתבה בשלמותו:
"הופתעתי לקרוא, כי מנכ"ל רשות השידור החליט להפסיק את העסקתה של דליה מזור כמגישת חדשות. אמנם מזור מבוגרת יותר מהמגישות בערוצים המסחריים, אבל יש לה יתרון חשוב: קצב הקריאה שלה סביר והגיית המילים ברורה; מה שאי אפשר לומר על עמיתותיה בערוצים 22 ו-10, למשל, היורות את הטקסטים בקצב של מקלע בינוני, כשהמילים נדבקות זו לזו עד שקשה לפעמים להבין מה בפיהן."
יהודית ועמנואל בן-עזר, אהוד בן עזר
צרות של חקלאים
אהוד,
כל פתח-תקווה היתה כנראה שלך. אני כיום עדיין חקלאי ומבין את מאבק הקיום המחזורי של החקלאים, המעבר מגידול לגידול ומזן לזן, לכן הזדהיתי עם הפרק בגיליון 199.
איליה
עוד ברכות לגיליון ה-200 של "חדשות בן עזר"
# המון ברכות לגיליון ה-200 של "חדשות בן עזר". המיבצע האינטרנטי החשוב והמעניין ביותר שהועלה על הצג אי פעם. אנחנו מחכים לגיליון ה-1000.
אמנון בירב
# שלום אהוד,
ברכותיי לך עם צאת מגילתך העפה מיספר 200. גיבשת סביבך וסביב המגילה קהילת יוצרים קוראים ושוחרי תרבות רצינית ומכובדת, קהילה שיודעת להבחין בין הקל לכבד, ובין האישי לבין הכללי. ובהזדמנות זו אחזור על בקשתי ממך מלפני שנים: אנא שב וכתוב את זיכרונותיך על מאות הסופרים, העורכים, המול"ים ועסקני התרבות והספרות שפגשת בדרכך הארוכה.
בברכה,
אלישע פורת
אהוד: אלישע יקירי, הלא אתה יודע שספרי "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" לא היה נכתב אלמלא דירבנת אותי לשלוף מיומניי את כל השיחות שערכתי עם פנחס שדה במרוצת שנות ידידותי עימו, וגם להרחיב. ואתה גם עמדת לצידם של "חדשות בן עזר" למן הגיליונות הראשונים, בהשתתפותך הקבועה בהם עוד בטרם זכו לתפוצה כה גדולה ונחשקת.
ובאשר לכתיבת זיכרונותיי, הרי שאני איני מספיק כמעט לעשות זיכרונות חדשים מרוב שאני עוסק בישנים, כלומר בהקלדת יומניי עד שנת 1977 (אני עכשיו באוקטובר 1973), שלאחר הפסקה של כעשר שנים התחדשו ב-1987 כבר על גבי המחשב, ומכאן והלאה לא יהא עליי להקלידם אלא רק לערוך אותם.
כל הקלדה מלוּוה בהערות ובתוספת זיכרונות, וככה אני חי את חיי שלוש פעמים: פעם כשחייתי את המאורעות אז, לפני 33 שנים; פעם כשאני קורא כיום את מה שכתבתי אז ונזכר בדברים שחייתי ושהייתי עד להם ושחלקם שכחתי לחלוטין; ופעם כאשר עולים ומיתווספים בהקלידי כיום [בסוגריים מרובעים] דברים חדשים הקשורים במה שנכתב ביומן, ואפילו חלומות על מה שהייתי יכול לעשות ולא עשיתי, כאילו אני מלטף את שדיהן של אהובותיי שמתו לפניי. ולעיתים, גם בגילי המתקדם, אני קצת מתגרה תוך כדי ההקלדה. וכבר שאלני פעם סופר חשוב: "מה מצבי ביומניך?" ועניתיו: "פשפֵּש בדעתך עליי ותמצא את דעתי עליך."
כל החומר העצום הזה, משנת 1965 ואילך, יופקד כנראה בבית הספרים הלאומי בירושלים ואולי גם במחלקת היודאיקה של אוניברסיטת הארווארד או גם בארכיון של פתח-תקווה, וייפתח כנראה למעיינים המעוניינים רק בשנת 2036, כאשר תימלאנה לי 100 שנים. בינתיים אני מפרסם לפעמים קטעים מהיומנים שנראה לי שאפשר לתיתם כבר עכשיו, אבל האמן לי שהרומאן הגדול ביותר של חיי טמון כנראה דווקא ביומנים האלה עד שנת 1977, כולל נסיבות כתיבתם של מרבית שירֵי המחזורים הראשונים בספר שיריי "יעזרה אלוהים לפנות בוקר".
מדובר באלפי עמודים בדפוס, שאלמלא נס המיחשוב לא היה לי מקום לאחסנם. אבל תאר לך – יהיה אפשר לקרוא את כולם על גבי דיסקט אחד, כמו את הארכיון המוקלד והמפוענח של דודתי אחות-אבי אסתר ראב, שצרבתי כבר לפני שנים אחדות והוא עומד לרשות הציבור.
# איחולי מקרב לב לגיליון ה-200.
ישראל פנחסי
חדרה
# לאודי שלום,
ברכות לגיליון ה-200. יש לנו בקשה. לברר אצל אליהו הכהן מלים ומנגינה של השיר:
בחצר יש באר
יש בה מים רק הדלי חסר
הוי מה ישמח ליבי אילו נשקת לי
בוא נא בוא אל תאחר
וכו' וכו'
תודה מראש וחג אורים שמח,
איה וגדעון אור
# אהוד שלום רב,
ברכות על גיליון המאתיים! הצלחת לרתק, לעצבן, לחייך, לתת במה לסופרים ומשוררים, ומה נבקש יותר? מאחלת לך עוד הרבה גיליונות מעניינים, שתמשיך ליהנות מאוכל טוב ויין משובח, והחשוב מכל שתמשיך בעשייה הברוכה,
רות ירדני כץ
# לאהוד,
ברכות לך לרגל פרסום הגיליון ה-200. העיתון מעניין ומגוון ואני משבח את סובלנותך לדעות המגוונות המובעות בו, גם כאשר נכתבים דברים בגנותך, או מובעות השקפות שאינן תואמות את אלה שלך, אינך מהסם מלפרסמם וזאת לזכותך.
לראשונה, על פי המלצתך, כבשתי זיתים ללא שום, ואם לשפוט על פי תגובות הטועמים, ההצלחה רבה. תודה.
מאחל לך בריאות טובה וכל טוב.
זאב הולין
אהוד: כפי שכבר אמרתי וחזרתי וכתבתי: בני האדם מתחלקים לשני סוגים עיקריים, אלה שאינם שׂמים בזיתים שׁום שׁום ואלה ששׂמים, ואלה האחרונים אינם ראויים בעיניי שיאכלו זיתים בעוון שקילקלום.
# אהוד שלום,
ברכות עידוד ויישר כוח. אינני מכיר עוד מישהו שהיה עומס על גבו את המשא הזה ללא כל תמיכה ציבורית. אני אמנם מקבל מדי יום את העיתון לאנשים חושבים, אך לא אסתיר ממך שאני מחכה בסקרנות רבה לכל גיליון חדש של "חדשות בן עזר".
אליהו הכהן
* * *
לאהוד שלום,
עניין בקבוקי הפלסטיק בהם שימרתי הזיתים הטרידני אף שהחלפתי כולם בצנצנות זכוכית. התייעצתי עם מומחה איטלקי לשימור ושיווק מזון, שמפעלי עיירתו סן ג'יאובני ביאנקו, בחבל ברגמו, חובקים עולם. כה אמר ג'יאובני מילסי: "בכל הבדיקות שעשו במזון או משקה ששוּוק ב'פלסטיק' דוגמת זה של בקבוקי משקאות תוססים בארץ, לא היה זכר להמסת מרכיבים רעילים כפי שרמז מי שביקר את הודעתי לך [צבי לפר] בעניין זה."
בברכות,
אבינעם ד.
אהוד: לאחר אזהרתו של לפר לא רציתי לנקוט עמדה אבל גם אני, גם השנה, משתמש גם בצנצנות פלסטיק כדי לכבוש בהן זיתים, שהרי קל יותר להרים ולשנע אותן, ולא נתקלתי בשום שינוי בחומריות הצנצנות או בטעם הזיתים לעומת אלה שהוכנו בצנצנות זכוכית. מה שכן, לא נראה לי להכינם בבקבוקי פלסטיק, כי אז קשה יותר לשלוט על השלבים השונים של ההכנה וזאת בגלל צורת הבקבוק ולא חומריותו.
יותר טוב שהיית לוקח מחרשה ביד,
רוכב על סוס ומצמיד רובה ללחי
לאודי נכדי האהוב,
אני חושב שיותר טוב שהיית לוקח מחרשה ביד, רוכב על סוס ומצמיד רובה ללחי, במקום להוציא 200 גיליונות של סיפורים נוסח "באר חפרנו" אשר לחלקם מצאת לך תנא דמסייע בדמות הריקא הרברבן והנפחן אלימלך שפירא, שסבתא שלך לאה היתה מאווררת את הבית לאחר צאתו.
זמנים חדשים הגיעו. בימיה הראשונים של המושבה לא העלינו על הדעת שעתידים אנו, במשך הזמן, להיות מוצגים לראווה. לאמיתו של דבר התחילו מעשינו במעט בצורה חשאית. מעשים פשוטים וצנועים, בנוסח הימים ההם. לא היה לנו בפני מי להתהדר. במשך הזמן נשתנו פני הדברים, ומוצגים אנו לראווה בפני כל העולם היהודי בארץ ובחו"ל, האוהד והעויין כאחד. זמנים חדשים וזמירות חדשות. והדברים מצאו ביטוי בעיתונות ובספרות העברית. קיוויתי שאתה תעסוק בחקלאות או בכל ענף אחר של יצירה מועילה.
להווי ידוע לך כי תמיד שנאה נפשי את אלה העוסקים במקצועות פרזיטיים. היות האדם ישר, ממלא את חובת העבודה וההגנה במצפון נקי, חי חיים של יצירה ותועלת לאחרים כלעצמו, הרי כל תורתי על רגל אחת שאני יכול להוריש לכם, צאצאיי, באם תרצו בכך, כמובן.
סבא שלך יהודה
"הזיידע"
פנינה פרנקל / שני שירים
תַּפְאוּרַת עֲנָק
הַנּוֹף גּוֹלֵשׁ מִ'שְּׂדֵה בּוֹקֵר'
מְבַקֵּר יוֹם יוֹם אֶת הָאַיָּלוֹת
בְּנַחַל צִין שֶׁיָּבַשׁ.
מְלַטֵּף אֶת חַלּוּקֵי הָאֶבֶן
וּמְצַיֵּר בְּקַו פְּתַלְתַּל זִכָּרוֹן כָּחֹל
שֶׁל הַמַּיִם שֶׁהָיוּ כָּאן אֶתְמוֹל.
הוּא עוֹצֵר בְּהָרֵי הַחוֹל הַזְּקוּפִים סָבִיב
כְּמוֹ נִצָּבִים בְּתַפְקִיד שׁוֹמְרֵי הֶחָצֵר
בְּתוֹךְ תַּפְאוּרַת עֲנָק – אַחְרָאִית
שְׁקֵטָה. קְפוּאָה
וְדוֹמֶמֶת.
וְהָרוּחַ בּוֹחֶשֶׁת בַּכֹּל – הִיא יוֹדַעַת
שֶׁגַּרְגִּירֵי הַחוֹל הַזְּעִירִים
נָעִים שָׁם תָּמִיד
וְהַכֹּל יִשְׁתַּנֶּה
עַד מָחָר.
עוּגַת נוֹף
כָּל בֹּקֶר קָם הָעֲנָק וְלָשׁ
אֶת עוּגַת הַנּוֹף
בַּבִּקְעָה שֶׁל נַחַל צִין
וְהַגְּבָעוֹת תּוֹפְחוֹת מִכָּל צַד
לָגַעַת בַּשָּׁמַיִם.
לְפֶתַע צָנַח הַכֹּל וְשָׁקַע
הָאֹפֶק הִתְיַשֵּׁר וְהִתְאַבֵּן
לְמִשְׁטַח הַחְלָקָה רְחַב יָדַיִם.
וְרַק רַגְלֵי הָאַיָּלוֹת עוֹד זוֹכְרוֹת
אֶת מַגַּע הַטִּפּוּס בַּמִּדְרוֹן הַתָּלוּל
וְעֵינֵיהֶן מְבַקְּשׁוֹת לַחְזֹר וּלְהַעְפִּיל
אֶל הַמֶּרְחָבִים שֶׁחִבְּקוּ אוֹתָן לְמַעְלָה.
איליה בר זאב
מִכְתָּב [מגינוסר], חֹרֶף 1945 (יום רביעי)
"שָׁלוֹם חַוְקָה,
- - - - - - -
- - - מָתַי תָּבוֹאִי אֵלַי עוֹד פַּעַם?
בַּמֶּשֶׁק גָּדְלָה הַצְּנוֹנִית
וְגַם הַצְּנוֹן נָבַט, גַם הַבָּצָל... הַגֶּזֶר... הַחַסָּה.
וּבְגִנַּת הַפְּרָחִים נָבְטָה הָאֲפוּנָה הָרֵיחָנִית.
הָיוּ לָנוּ אַרְבַּע אַרְנָבוֹת 3 נְקֵבוֹת וְאֶחָד זָכָר.
יוֹם אֶחָד, כְּסַנְטִי וְשַׂמַאֵל וְכֶּלֶב עֲרָבִי
הָרְגוּ לָנוּ 3 אַרְנָבוֹת.
2 נְקֵבוֹת הָרְגוּ וְאֶחָד זָכָר וְאַחַת נִשְאֲרָה.
לְמָחֳרָת מָצָאנוּ אֶחָד בְּלִי רֹאש
וּשְׁנַיִם הֲרוּגִים.
אָז קָבַרְנוּ אוֹתָם.
- - - - - - - - - -
... הַיּוֹם סִדְּרוּ אֶת הַחַשְׁמַל הֶחָדָשׁ.
וְיֵשׁ אוֹר מֵהַחַשְׁמַל הֶחָדָשׁ.
וְיֵשׁ גַּם חוּטִים מְיֻחָדִים
לַחַשְׁמַל הַזֶּה
וְיֵשׁ גַּם אוֹר.
מִמֶּנִי אִילְיָה, נְשִׁיקוֹת מֵרָחוֹק לָךְ."
קטעים מתוך מכתב, ללא שינוי מילים, (שהוסב למיבנה שירי) מ-1945. המכתב נשלח מילד-חוץ בן עשר למטפלת חווקה אבני, שעזבה את קיבוץ גינוסר ועברה לכפר-יחזקאל. בחודש דצמבר 2005 (60 שנה אחרי) העבירה חווקה את המכתב לידו. כיום, בשנת 2006, עדיין היא עובדת בבית לוחמי הגטאות, והיא כבת 83. [בקרוב: תצלום 8 חברי קבוצת הילדים בגינוסר ששימשו השראה לספרה של ימימה טשרנוביץ עם איוריו של נחום גוטמן].
אלישע פורת
וכולם יודעים, וכולם רואים, אבא כבר נוּצח
קריאה מאוחרת בשירו של אבא קובנר, "גן",
כל שירי אבא קובנר, כרך ד', עמ' 162.
גן. בחלון הבית הלבן מצלצל
שעון מעורר. מיכה יבוא למועדון
לשחק הערב שח.
והכל יודעים והכול ראו,
מיכה כבר נוצח.
עושה מיכה דרכו בחצר
השמש במשקפיו, במשחק חוזר
תמיד מאיר לי מזלי.
הוא חושב. והכול יודעים הכול ראו,
מיכה כבר נוצח.
באה לקראתו רחל. פורס
לה מיכה חיוך חכם
וכמתנצל: הערב –
אם אין לך דבר חשוב לעשותו
היי לי קמיע למשחק.
רחל תוהה: ערב חג. ובחפזה
נשמט מכתפיה סודרה. לרחל
יש צמה חמה. למיכה יש
מילים חמות. הולכת לה רחל
ואינה רואה
מיכה את צילו אוסף מסוּדרָה.
מצחו כואב, הוא מחשב. בידי
היה צריח. מלך. ובפרש
לו ניתן עוד להתחיל מהלך חדש.
והכול יודעים. הכל ראו
את המנצח למראשותיו.
גן הימורים האדם. רק בעל-המועדון
משׂוכל זרועותיו ניצב בצד.
היה לנו מלך, צְריח. הַפָּרש –
חייךָ! פתח, מיכה, מסע חדש.
שירו המרגש של אבא קובנר, "גן", המוקדש "לזכר מיכה ורדימון", הוא שיר שהפך לאחר מחלתו האחרונה, ומותו שלו, למעין שיר נבואי. שיר המנחש את הבאות. שיר מאד "מקומי" כביכול, העשוי מחומרים מאד לוקאליים של קיבוץ עין החורש, אי אז בשנות השישים של המאה העשרים. אבל יש בו הרבה יותר. זהו שיר קינה אירוני, שיר שמתהפך כמה פעמים, על מיכה ורדימון ז'ל, ממייסדי קיבוץ עין החורש, שכנו וידידו של קובנר שנים רבות.
מיכה היה ידידו לשיכרון הריקוד החסידי, בלילי חג בקיבוץ, שותפו להקשת הקצב המהפנט על פחי הזיתים הריקים. ידידו ושותפו לניסיונות "ההחייאה" של שירי היידיש מהגולה ההיא שנמחקה. מיכה היה שחקן שחמט מעולה ו"מכוּר". הוא הרבה לשחק בערבים, ליד שולחנות השח המעוצבים שב"מועדון לחבר". הוא אף החזיק, כאספן, ערכות שחמט מגולפות מפולין ההיא, מיערות זַקוֹפַּנֶה והרי הקרפטים, מעשה ידי "ההרריים" הפולנים.
כשחלה מיכה ורדימון במחלת הסרטן, וסבל סבל נורא, השפיעה מחלתו על אבא קובנר מאוד. הוא לא שכח את זעקותיו של מיכה, בלילות, ממש מעבר לחלונו. הזעקות שהגיעו אליו מעל לדשאים, מעבר לגינות, באותם לילות טללים לחים של קיץ. והגן, הגן המטפורי, אבל גם גן הנוי האמיתי, המטופח, של הקיבוץ, הפך לזירה נוראה, זירה עויינת. הגן המופלא הפך בסופו של השיר, אבל גם בסופם של חיי מיכה ורדימון, ל"גן הימורים", שבו מהמרים, על החיים ועל המוות, כנגד "בעל המועדון", לא "המועדון לחבר" הצנוע של הקיבוץ, אלא המועדון המפואר של החיים, יוצאים כנגדו לקרב האחרון, שממנו המפסיד אינו שב.
גם אני שמעתי, יחד עם קהל חברינו, את אבא קובנר קורא את השיר באזכרה לזיכרו של מיכה. וגם באזניי נחרתו השורות החוזרות של השיר. שורות "המקהלה המדברת" כביכול, ממש כמו בטרגדיה יוונית. מקהלה שיודעת את הסוף הטראגי עוד לפני ההתחלה. אבל משום מה, לא בנוסחן המקורי: "והכול יודעים, והכול ראו / מיכה כבר נוּצח". אלא דווקא נחרתו בי בלשון הווה עכשווית מאוד: "וכולם יודעים, וכולם רואים, מיכה כבר נוּצח".
שחקן השחמט המצטיין הפסיד במשחקו האחרון. חרף מיומנותו, וחרף אהבת המשחק שלו, וחרף הבטחות הגן המטופח. "והכול יודעים, והכול ראו / את המנצח למראשותיו!" – כל כך מוחלט, כל כך סגור, ללא מוצא, שאפילו אהבה מאוחרת, אולי פרשיית אהבים אֲפִילָה ומרומזת, "אהבת רחל", המוזכרת בשיר, אותה אהבת אישה שהיתה אמורה לגונן עליו, גם היא אינה יכולה להציל את מיכה ורדימון מסופו ההכרחי. אותו הסוף, שחוץ ממנו עצמו, כבר כולם רואים וכולם יודעים.
מיכה השמח והמשמח, מיכה הפזמונאי השיכור מהוויית החג, מיכה הרקדן והמרקידן, זה שמוליך את שרשרות ה"רוֹנדוֹ" בחגים, המנהיג שמנפנף במטפחתו, ממש כאילו היה מוליך ריקוד מתלהֵם של נערי "השומר הצעיר", בקן של וַרְשָׁה, לפני יותר מיובל שנים. לפני הכול, לפני המבול, לפני שחרבה ורשה היהודית, לפני שאבא קובנר יצא אל היערות, לפני שהגיע עם שרידי "הנוקמים" לגן של עין החורש.
באותם ימים, שנכתב בהם השיר, שבהם פתח מיכה "במסעו החדש", הסתובב בארץ סרטו המהמם של הבמאי השבדי אינגֶמַר בֶּרגמַן, "החוֹתָם השביעי". הכומר המכופתר, מנהל את משחק השחמט האחרון שלו, אל מול מלאך המוות, שהגיח אל הצופים ממעמקי המסורת הנוצרית, ומדימיונו הקודח של אשף הקולנוע השבדי.
האם מותר לי לשער, באיזו ערגה עצומה ותאוות קולנוע, שמעולם לא באה על סיפוקה, בלע אבא קובנר את הסרט הזה? האם מותר לי לדמיין, איך פרץ ויצא "משחק השחמט האחרון", מתוך מסך הבד הממורטט של חדר האוכל הישן, של קיבוץ עין החורש, אל הדשאים הנפלאים של המשק, אל הגן, גן הנוי, שלא היה כדוגמתו, אז באותן שנים, בכל התנועה הקיבוצית כולה?
האם מותר לי להניח, שכאן נעשתה "מלאכת הֲמָרָה" שירית מפליאה, ממשחק ההכרעה הטראגי בין גיבורי הסרט בשחור-לבן של הגאון השבדי, אל דפי מחברת השירים של אבא קובנר? אצל אותו אבא קובנר, שלא פעם ולא פעמיים, אם בשיריו ואם בדברים שנשא או כתב, רמז ואף יותר מרמז, שחלומו הגדול היה ועודנו להיות במאי קולנוע גדול? ומה מושך יותר, כבמאי לא-מוגשם, כקולנוען מוחמץ, אבל גם להוּט נורא, מאשר לביים שוב, טוב יותר מהשבדי הרחוק ההוא, את הסצינה המדהימה הזו? סצינה שבה חייו של המשחֵק, אם כומר שבדי ואם מיכה ורדימון, על מיטת ייסוריו בלילה המחניק, תלויים בנצחונו האחד והיחיד על לוח המשבצות האינסופי?
"עושה מיכה את דרכו בחצר
השמש במשקפיו. במשחק חוזר
תמיד מאיר לי מזלי.
הוא חושב. והכול יודעים הכול ראו,
מיכה כבר נוצח."
אבא קובנר ידע היטב שבמשחק החיים מול המוות, כשהגוף אכול ומכורסם במחלת הסרטן הנוראה, אין משחק חוזר. ולא יהיה משחק חוזר. ושום מזל לא יאיר. לא למיכה, לא לכומר השבדי, ואף לא למשורר עצמו. ולאחר שנים, כשחלה אבא קובנר בגרונו, והתהלך ב"גן" שלנו, הגן הנהדר שלנו, בצוואר נפוח, התנגנו בי כמאליהן, השורות הללו הלא מדוייקות, של מה שצריך להיות "הפזמון החוזר" של שירו: וכולם יודעים, וכולם רואים, אבא כבר נוצח!
הבמאי הגדול שיכול היה להיות, במאי החיים ובמאי המוות, נוצח במשחקו האחרון. אפשר שידע שלו עצמו, שלא כמו למיכה ורדימון, לא יאיר המזל במשחק החוזר. הוא "ניצֵל" את מזלו "המֵאִיר", יותר מדי פעמים בחייו מלאי התהפוכות. לא נותרה לו, "במזווֶה" של חייו, חלופת מזל ברת-תוקף. האם אפשר להניח, שהוא עצמו, על ערש מחלתו, ציטט לעצמו את השורה המופלאה, המטאפיזית "חייךָ, פְּתַח אבא, מסע חדש"?
האם ניתן להניח שבחולפו במסעו האחרון, על פניו האטומות של "בעל המועדון", משוכל הזרועות, שעמד בצד, בין מלוויו הרבים, באותו יום של שלהי קיץ מאובק, כשהובא למנוחות, אמר לעצמו בקולו הנפלא שחזר אליו לפתע, שבפעם הבאה הוא לא יטעה כמו שטעה בפעם הזו. בפעם הבאה כשיביים את העולם, בסרט שחור לבן שעוד לא היה כמותו, מיכה ורדימון יזכה במשחקו האחרון. והכומר השבדי ינצח את בעל החרמש. והוא עצמו, "המשורר", ירכן ו"יאסוף את צילו", וינוע "ויתחיל במהלך חדש". וכולם יידעו, וכולם יראו, שהוא לעולם לא ינוצח.
יוסי גמזו
נֵס מוֹדִיעִין
עָמַדְתִּי בְּאֶמְצַע הַמִּדְבָּר,
בְּאֶמְצַע שֵרוּת הַסָּדִיר שֶלִּי, בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ
מִבְּסִיס-מוֹדִיעִין, אֵי שָם, לְרֶבַע-שְנָתִית. דִּבָּה
שֶל סְתָו מְאֻחָר (אוֹ חֹרֶף מֻקְדָּם, שֶבָּא
כְּמוֹ זָר לֹא קָרוּא) עָשְֹתָה כְּבָר שְמוּעוֹת בִּנְחִירֵי הָעֶרֶב.
וּפֶתַע רָאִיתִי, בַּצֹּמֶת מִמּוּל, כְּמוֹ יֵאוּש שָקֵט
טְרֶמְפִּיסְטִית בְּחַאקִי: תַלְתַּל עַל הַמֵּצַח. כֻּמְתָּה. מְעִיל-רוּחַ.
אֲנִי מַזְכִּיר אֶת הַפְּרָטִים הָאֵלֶּה, שֶכֵּן
מֵאָז לֹא קָרוּ לִי דְבָרִים נִפְלָאִים שֶכָּמוֹהָ. תָּמוּהַ
הִסְגִּיל הַחֹשֶךְ. כְּאִלּוּ אַף פַּעַם. כְּאִלּוּ עוֹד לֹא
עָשָֹה אֶת זֶה קֹדֶם. הַכֹּל הָיָה מְזֻמָּן לְאֵיזֶה
סְצֶנַרְיוֹ רוֹמַנְטִי. שוּם רֶכֶב בַּכְּבִיש. וְקָרִיר. חוֹלוֹת
דּוֹאִים עִלְעֲלוּ בְּשִֹיחֵי הָרֹתֶם. נִגַּשְתִּי. אַחְרֵי זֶה
אָמְרָה: "'תָּה חוֹשֵב שֶנֵּצֵא מִכָּאן? זֶה נִרְאֶה אָבוּד,
שוּם רֶכֶב מִמּוּל, שוּם אוֹרוֹת מִתְקָרְבִים." וְשָתְקָה לָהּ. מַגְלֵב
שֶל גֶּשֶם צָעִיר שֶהֶחְטִיף לָנוּ זַאפְּטוֹת תִרְגֵּל שָם אֶטְיוּד
פָּזִיז, בְּאָלֶגְרוֹ וִיוָצֶ'ה, עַל כָּל
פְּסַנְתְּרֵי כִּסְלֵו.
וְחָזְרָה וְזָקְפָה
אֶת צַוְּארוֹן-הַחַאקִי בִּמְעִיל-הָרוּחַ
וּבָכְתָה בְּשֶקֶט, לְתוֹךְ מִטְפַּחַת, כְּמוֹ מוֹרְס קָצוּב
שֶמַּרְטִיט כְּתֵפַיִם נוּגוֹת כָּאֵלֶּה (יַלְדָּה, אָמְרוּ לָךְ
שֶתֵּלְכִי הַבַּיְתָה, יַלְדָּה, שוֹמַעַת?). תַּנִּים חָצוּ
מֶרְחַקִּים סְמוּיִים. וְהָיָה שָם חָאן, בְּשוּלֵי הָעֶרֶב
וְאָמַרְתִּי: "בּוֹאִי, עִזְבִי שְטֻיּוֹת." וְשָתְקָה: אֲבָל –
טוֹב שֶהָיוּ לִי גַפְרוּרִים, שֶנּוֹתְרָה, פּוֹשֶרֶת,
מֵימִיַּת-חוֹבָה.
אָז רָצְנוּ בַּגֶּשֶם לִתְפֹּס מַחֲסֶה תַחַת גַּג הָאֶבֶן
וְשָאַלְתִּי, מַדְלִיק צְרוֹר זְרָדִים לִמְדוּרָה (כִּי הַקֹּר דָּקַר):
"לָמָּה בָּכִית? זֶה בִּגְלַל שֶכָּרֶגַע, בִּמְקוֹם לָשֶבֶת
בַּבַּיִת בְּלֵיל חֲנֻכָּה אַתּ בַּחִירְבֶּה הַזֹּאתִי, וְקַר
וְאֵין לָךְ כְּבָר צַ'אנְס לְשוּם טְרֶמְפּ לַצָּפוֹן וְנִתְקַעְתּ כָּאן עִם stranger
שֶאֵין לוֹ בִּטְרֶמְפִּים פָּחוֹת מַזָּל נַחְס מֵהַנֶּעבֶּעךְ שֶלָּךְ?"
– "כֵּן," הִיא אָמְרָה וְתָקְעָה בִּי מַבָּט כְּמוֹ שֶל עֹפֶר בְּ-ranger
שֶצָּץ לוֹ בַּיַּעַר שֶבּוֹ הוּא תוֹעֶה כְּמוֹ אֶחָד מְשֻלָּח,
"וְגַם," לָחֲשָה, "שֶנּוֹסָף עַל הַבַּאסָה הַזֹּאת הַפְּרוֹזָאִית
אֵין לִי סִכּוּי לְהַדְלִיק הַשָּנָה נֵרוֹת חַג עִם אָחִי."
– "לָמָּה?" שָאַלְתִּי כְּמוֹ טֶמְבֶּל, "מַה יֵּש, הוּא אֵינֶנּוּ בַּבַּיִת?"
– "לֹא," הִיא אָמְרָה, "הוּא חָטוּף, הוּא שָבוּי,"
וּפָרְצָה בִּבְכִי.
– "אֵיךְ זֶה?" שָאַלְתִּי, "וְכָל הַגּוֹרְמִים שֶצְּרִיכִים כַּיָּדוּעַ
לִפְעֹל, לְשַחְרֵר, לַעֲשֹוֹת אֵיזֶה מַשֶּהוּ, לֹא פּוֹעֲלִים?"
– "לֹא מַסְפִּיק," הִיא אָמְרָה, "רַק זוֹרְקִים הַבְטָחוֹת, לֹא תוֹפֶסֶת מַדּוּעַ
וְסַךְ הַכֹּל מַה שֶּקִּבַּלְנוּ מֵהֶם זֶה תִלִּים שֶל מִלִּים."
אָז כָּל אוֹתוֹ פְלוֹפּ, שֶאֲנַחְנוּ תְּקוּעִים כָּאן בְּאֶמְצַע הַ-nada
פִּתְאֹם הִתְגַּמֵּד לִי מוּל מַה שֶּאָחִיהָ עוֹבֵר וְעָבַר
עִם כָּל חֲבֵרָיו לַגּוֹרָל שֶהָיוּ פַּעַם סְקוּפּ עַד שֶנָּדָה
כָּל תְּשֹוּמֶת-לִבּוֹ שֶל עוֹלָם חֲסַר-לֵב זֶה מִזְּמַן וּמִכְּבָר
מֵעִנְיָנָם (שֶהוּא בְּעֶצֶם עִנְיָנֵנוּ)
לִסְקוּפּ אַחֵר, אֲבָל אִם יֵש לָנוּ, אֵי-שָם,
מַצְפּוּן – אָז זֶה צָרִיךְ סוֹפְסוֹף לִרְבֹּץ עַל מַצְפּוּנֵנוּ
גַם אִם בְּשוּם פָּנִים לֹא בָּנוּ הָאָשָם.
כִּי כָּאן, בֵּינֵינוּ – אִם נוֹאִיל מַבָּט לִפְקֹחַ –
יֵש אִמָּהוֹת וְיֵש אָבוֹת עִם לֵב מָרוּט
מֵחֲרָדוֹת שֶלֹּא נוֹתְנוֹת לָהֶם לִשְכֹּחַ
שֶלִּבְנֵיהֶם, בְּחַג-חֵרוּת זֶה, אֵין חֵרוּת
וְשֶלִבָּם, לִבְדוֹת פַּךְ-שֶמֶן מְמָאֵן בָּם
כִּי שוּם נֵרוֹת דּוֹלְקִים שֶל חַג-אוּרִים וְשוּם
נֵס-מוֹדִיעִין שֶל בַּיָּמִים הַהֵם עוֹד אֵין בָּם
תַּחְלִיף לְמַה שֶכָּאן חַיָּב לְהְיוֹת רָשוּם
עַל לֵב הָעָם הַזֶּה וּמַנְהִיגָיו גַּם יַחַד
שֶכְּבָר אֶחָד מֵהֶם שָמַע, כְּמוֹ שֶכֻּלָּם,
מִיֶּלֶד בִּשְֹדֵרוֹת, שֶבִּדְמָעוֹת אַךְ בְּלִי כָּל פַּחַד
הֵטִיחַ בְּאָזְנֵי שַֹר בִּטְחוֹנֵנוּ הַנִּכְלָם
בַּיּוֹם שֶטִּיל קָסָאם קָטַל אֶת אַבָּא שֶלּוֹ פֶּתַע
בֵּין שְלַל טִילִים שֶשּוּם דְּחִיּוֹת-מִגּוּן עוֹד לֹא סִכְּלוּם
בְּשֶקֶט מְצַמְרֵר אֲבָל בְּדוּגְרִיּוּת-אֵין-רֶתַע:
"אָז אֵין לִי אַבָּא, כְּבוֹד הַשַֹּר, כִּי לֹא עָשִֹיתָ כְּלוּם."
אָז צִלְצַלְתִּי מִיָּד לַבָּסִיס בַּנַּיָּד, אֶל יָרוֹן, קְצִין-הָרֶכֶב
וְצִיַּנְתִּי נוּ"ן-צָדִ"י בְּרוּרָה שֶל הַחָאן וְיָשַבְתִּי לוֹ עַל
הַוְּרִיד בְּאִישִית וּצְמוּדָה וְלוֹחֶצֶת שֶכְּבָר, אֲבָל תֵּכֶף
יַקְפִּיץ לְשָם גִ'יפּ שֶיִּתֵּן לָנוּ טְרֶמְפּ כִּי הָיִיתִי מֻרְעָל
כֻּלִּי עַל הַמֹּתֶק הַזֹּאת שֶאָחִיהָ שָבוּי כְּמוֹ שֶבֶּטַח
נִשְבָּה לָהּ פִּתְאֹם גַּם הַלֵּב שֶלִּי, פִיקְס (וּמֵאָז לֹא תֻקַּן)
וְאָמַרְתִּי לָהּ: "מֵידָ'לֶה, תֵכֶף אָבִיא אוֹתָךְ סְפֶּשְל עַד פֶּתַח
הַבַּיִת שֶלָּךְ, לֹא חָשוּב לִי בְּאֵיזֶה מֶרְחָק הוּא מִכָּאן."
וְעַד שֶיַּגִּיע הַגִּ'יפּ לְחַלֵּץ כְּבָר אֶת שְנֵינוּ מִדֶּחִי
הִדְלַקְתִּי קֵיסָם דַּק, עַל תֶּקֶן שֶל נֵר, מִמְּדוּרַת הַזְּרָדִים
וּמָחִיתִי בְּצִ'יק יַהֲלוֹם שֶל דִּמְעָה שֶנּוֹתְרָה לָהּ עַל לֶחִי
וְרָאִיתִי אֵיךְ אוֹר חֲנֻכָּה עַל פָּנֶיהָ פִּתְאֹם הֶאֱדִים.
וּפִזַּמְתִּי לָהּ מִין "מָעוֹז צוּר" אַקְטוּאָלִי, כָּזֶה שֶפּוֹעֵם שָם
עָמֹק בַּבִּפְנוֹכוֹ שֶלּוֹ הַסִּכּוּי שֶנִּזְכֶּה וְנֶחְזֶה
כְּמוֹ בְּשִדּוּר חוֹזֵר מִן הַיָּמִים הַהֵם שָם
בְּנֵס מוֹדִיעִין שֶיִּקְרֶה גַם בַּזְּמַן הַפָּרוּעַ הַזֶּה...
ספינת מעפילים נבנתה ו"שטה"
במוזיאון ז'בוטינסקי בתל-אביב
מיצג עליית "אף על פי" שיזמה התנועה הרוויזיוניסטית ייחנך בחג החנוכה
בלב תל-אביב נשלמה בימים אלה הקמתה של ספינה, שאפשר להיכנס אליה ולחוש כאילו נמצאים על סיפון אונייה אמיתית. ולא עוד אלא שבחלל הספינה מוקרן סרט חדש, שהפקתו נשלמה בימים אלה, על ההעפלה בשנות השלושים של המאה העשרים.
החיזיון הימי-האטרקטיבי הזה נמצא בתוך מוזיאון ז'בוטינסקי (מייסדו ומנהלו הראשון היה ד"ר יוסף פעמוני ז"ל), שחונך בשני טקסים את התערוכה והמיצג: "הספורט הלאומי – עליית אף-על-פי". הטקס הראשון יתקיים ביום א', 17.12.06, בהשתתפות השר לקליטת העלייה זאב בוים. הטקס השני יתקיים כעבור שבוע בדיוק, ביום א' 24.12.06, בהשתתפות יו"ר הסוכנות זאב בילסקי ומנכ"ל משרד המדע, התרבות והספורט מר איתן ברושי.
המיצג החדש הוא תערוכה וסרט על תנועת ההעפלה הרוויזיוניסטית ערב מלחמת העולם השניה. זהו סיפורה הדרמטי של עלייה ב', שבמסגרתה הגיעו ארצה החל ב-1934 כ-30 אניות, מהן כמה רעועות לחלוטין, שהביאו לארץ ישראל כ-20 אלף מעפילים. הם נענו לקריאתו של ז'בוטינסקי, אשר קרא למבצע ההצלה הזה "הספורט הלאומי". רבבות המעפילים ניצלו מן הגורל המר בידי הנאצים ורבים מהם הצטרפו לאצ"ל ולמאבקו בבריטים.
כאמור, המבקר במיצג נכנס לחלל, המדמה סיפון ספינת מעפילים באווירה של שנות השלושים, ונוטל חלק במסע התלאות של הספינה מנמל באירופה אל ארץ-ישראל. הסרט מוקרן על גבי מסך ענקי שמעניק תחושה כי הסיפור מתרחש מעבר לסיפון האנייה שעליו יושבים או עומדים הצופים. תוך כדי הקרנה שנמשכת כ-18 דקות, מותזים על הצופים רסיסי מים, מופעלים ערפל ואפקטים של תאורה ותנועה, המעצימים את החווייה. את המיצג הפיקו במשותף האדריכלית ענת הרמן-וינציגסטר וסטודיו "דיסק-אין".
מוזיאון ז'בוטינסקי נערך לקבל במהלך חג החנוכה את המבקרים הראשונים במיצג החדש "אף על פי", שהוא ללא ספק אטרקציה חדשה ויוצאת-דופן בתל-אביב.
המעוניינים מתבקשים לתאם מראש את ביקורם עם הנהלת המוזיאון, בראשות שלמה קטן, בטלפונים: 03-5286523,03-6210642.
כתבים וצלמים המבקשים פרטים נוספים, לכסות את אירועי הפתיחה ולצפות במיצג, מתבקשים לפנות אל: יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, טל 03-6210620, 054-6611882.
תיקון עטות דדנית
הציטוט המדוייק (ביאליק" "תאמר אהיה רב") הוא: "תאמר אהיה מינקת / אויה, אין לי דדיים" [לגיליון 200].
אורי הייטנר
בשבחו של משה דור
לאהוד בן עזר השלום וברכה,
מזה חודשים אחדים אני נמנה על המחנה המתעצם של קוראי עיתונך, המהווה במה לשיח ציבורי, אשר מתאפיין גם בסממני הפלורליזם, ומאפשר הבעת דיעות שונות ומנוגדות. אני גם יודע להעריך את העבודה העצומה המושקעת בעיתון, אשר מתמיד (לעת-עתה) בהופעותיו בדייקנות מירבית. ראויות לציון השקיפות וההוגנות של העיתון. בין יתר הכותבים אני קורא חסיד של המשורר משה דור – לאו דווקא בשל דיעותיו הפוליטיות – שנינות כתיבתו, אוצר מילותיו, עושר התבטאויותיו, בקיאותו המופלגת בנושאים רבים, חדות לשונו – הם שגורמים לי לצפות לרשימותיו.
בשולי דברים אלה, יש לי גם הערות ומשאלות. בראש וראשונה, לגבי תדירות הופעת העיתון. לעניות טעמי שני גיליונות בשבוע מהווים העמסת יתר על הקוראים שעסוקים באי-אלה דברים נוספים, ובמקביל מבקשים גם למצות את העיתון, שלא לדבר על העורך ועוזריו, העשויים לזכות ביתר התפנות לצורך בחירת החומרים לפירסום. אך אם הצעה זו אינה נראית לך, הייתי מתפשר על הפרדת הנושאים בעיתון, כך שגיליון אחד בשבוע יוקדש אך ורק לספרות.
בהערכה רבה,
יעקב ברזילי
אהוד: החומר הטוב המגיע למערכת הוא כה רב עד שגם שני גיליונות בשבוע מתקשים להכילו. מצד שני, כל סגנונו של המכתב העיתי מושתת על כך שאין הבדל בין סופרים בדויים כגון אלישע פורת, יוסי גמזו ואלימלך שפירא, לבין כותבים אמיתיים כגון חיימקה שפינוזה, אגנה וגנר ומשה דור ואין הפרדה בין פוליטיקה, ספרות, סאטירה וגרגרנות, שלא לדבר על סקס.
תורת היחסות בתחת
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש עכוזים
שני גברים דוחפים זה לזה אצבעות בַּתחת
זה בסדר גמור
שתי נשים דוחפות זו לזו אצבעות בתחת
זה בסדר גמור מאוד
אפילו מגרה סטרייטים
אישה דוחפת לגבר אצבע בתחת
"מה פתאום שאני אעשה לְךָ את זה?"
גבר דוחף לאישה אצבע בתחת
"אולי תפסיק כבר? סוטה!"
הנכם מוזמנים
לערב השקת הספר 'מי אשם' מאת מירה מאיר
איורים: נחום גוטמן
האירוע יתקיים ביום ראשון 31.12.06, בשעה 18.00
במוזיאון נחום גוטמן, רח' רוקח 21 נוה צדק, תל אביב
בתוכנית:
דברי פתיחה וברכות: אברם קנטור
עדנה קרמר
דני קרמן: על הספר "מי אשם"
טלי תמיר: ילדות והרפתקאות בציורי נחום גוטמן בספר "מי אשם"
אהוד בן עזר: לכתוב לציורים של גוטמן
דברי מירה מאיר
כיבוד קל
הכניסה חופשית
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק י"ב. מוריי הראשונים (המשך). ביתור המורה עזרא אפנדי ב"פרהוד", יוני 1941
המורה דאוּד אפנדי היה טיפוס מאוד מיוחד, ואי אפשר לקפח אותו ולא להוסיף על אודותיו עוד מילים אחדות. הוא היה גבה קומה ועב בשר ונשוי ללא ילדים. אבי אמר לי פעם שהוא, דאוּד אפנדי, אהב להתעמר בילדים ולתת להם מכות כי לו בעצמו לא היו צאצאים. ולהוכחת דבריו אמר לי אבא, שכאשר זה שימש גם מורה פרטי לנו, הילדים בבית, היה מתלונן עלינו באזני אבא ומאיץ בו להענישנו... כאילו שאבא לא הפליא בנו את מכותיו די והותר...
הוא גר יחד עם כל החמולה של משפחתו בבית ענק עם חצר גדולה מאוד, שדקל תמר במרכזה (או שמא זה היה עץ השיזף). ידעתי היכן ביתו, כי כאמור הוא היה חברו של אבי ומדי פעם נשלחתי אליו בשליחות זו או אחרת. מומחיותו היתה הכתב וקאליגרפיה ערבית והוא ידע זאת טוב מאוד.
לאבא היה תחביב, להביא מורים פרטיים לילדיו. והם היו באים: דאוד אפנדי לימד קאליגרפיה וכתב, מועלם נאג'י לימד חשבון ומועלם הָארוֹן לימד עברית, תורה ומסורת יהודית, ועוד. לפני פסח היינו לומדים אצלו את ההגדה של פסח, לפני חג השבועות את פרקי אבות, לפני פורים את מגילת אסתר וכל כיוצא בזה. מועלם הָארוֹן היה איש מבוגר עם חצי זקן, כלומר כזה של כמה ימים, אולי שבועיים. משום מה צורה זו של זקן היתה נפוצה בין "חכמי" המזרח. איש עניו וצנוע מאוד, תם וישר ירא אלוהיו וסר מרע על באמת. מימיו לא הלך רכיל ולא דיבר סרה באיש. משרתו הרשמית היתה מלמד בבית המדרש העברי בבגדאד, ובעיתות הפנאי היה מלמד דרדקים כחלטורה המשלימה את ההכנסה הזעומה של מורה בבית הספר הקהילתי. (אוי, חלטורה, חלטורה, כמה כוחות לקחת מאיתנו, לא נמלטנו ממך גם אחרי שהשגנו הדיפלומה...)
מועלם הארוֹן היה מנומס ביותר, שקט וקפדן, ולא פעם, בעת שהייתי קורא את השיעור עם המנגינה והטעמים בדיוק בדיוק – היה נדמה לי שהוא עסוק במשהו אחר, שכן היו לו בכיסו מיני פתקאות עליהן היה כותב כל פעם משהו שנזכר בו, או מראה מקום של קטע או מילה שנתקל בה, ובעת שאני הייתי קורא, היה מוציא הפתקה ורושם עליה משהו, בכתב רש"י כמובן, ותוחב חזרה את כל הערימה לכיסו. לכאורה כדי שיעיין ביסודיות בנושא הזה יותר מאוחר בזמנו החופשי.
הנוהג הזה דבק בי עד היום הזה. ולא עזרו אלף פנקסים, וגם לא כל היומנים הקטנים והיפים שניתנו לי במתנה, בתקווה לגמול אותי מן הפתקאות. כל הניסיונות עלו בתוהו. יש פנקס קטן ויש יומן ויש שני יומנים, ויש... הפתקאות.
וכאמור לפעמים היה נדמה לי שמועלם הארון לא איתי בדיוק. ואז הייתי עושה מין "טסט" קטן... הייתי מזייף איזו מילה או טעם, ואחרי כמה שניות... טרָאאח!... היתה צונחת ידו הכבדה על ערפי על מנת להעירני ולהחזירני למציאות ולמוטב... משמע שמועלם הארוֹן עירני ואוזנו כרויה היטב למה שגרוני מוציא, ואל לי לזלזל בדברי קדושה.
אימי היתה מכבדת אותו מדי פעם בארוחה. כמובן שתמיד אמר מתוך ענווה שהוא לא רעב ואל לה לטרוח. בזמן שאכל אני הייתי ממשיך בקריאה ובשינון. הוא מעולם לא אכל את כל מה שהיה בצלחת כי אם שייר משהו, והסביר לי שזה זכר לחורבן בית המקדש. אם בית המקדש חרב חייב אדם מישראל לזכור זאת תמיד תמיד ולגרוע מהנאתו. ומיותר להוסיף שהיה מברך את ברכת המזון בסוף.
עניין זה של ה"זכר לחורבן בית המקדש", נהגו בו היהודים כל השנים ובכל הגלויות. וראיתי כאן בארץ-ישראל המתחדשת מקומות שלקחו את העניין ברצינות רבה מדי. למשל, במסעדת הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים, היא המנזה המפורסמת, היו מבשלים אוכל כה דוחה ובלתי טעים עד שנאלצנו לזרוק אותו ממש, וחבר שלי אמר שהם מספקים הרבה זכר לחורבן הבית.
מורה אחר, שלימד חשבון, היה מועלם נָאגִ'י. הוא היה בין אלה שלפעמים הרגיזו מאוד את אימא. היה בין יושבי אותו בית הקפה שגם אבי ישב בו, וחשב את עצמו לידידו של אבא. וכך מצא תמיד תירוצים על מנת לבקר אותנו, בימי שבת, למשל. כלומר להתעלק. ומתי ביום שבת? תמיד לפני ארוחת הצהרים, כך שאימא לא יכלה שלא להציע לו להישאר לארוחה המשפחתית. והיות וזה על פי רוב לא היה מקרי כי אם מכוּוָן, חרה לאימי כל העניין. ולא הועילו כל התחבולות שניסינו כולנו לעשות על מנת לסכל את תכניותיו לבוא ולהתעלק עלינו דווקא סמוך לארוחת הצהריים של יום השבת.
פעם, אדון מועלם נאג'י ביקש ממני באמצע השיעור להביא לו כוס מים. הלכתי למטבח, הבאתי כוס ומילאתיה מים מן הכד, הוא הגָ'ארָה המפורסמת שקיררה לנו את המים באקלים המידברי של בגדאד. הגשתי לו את הכוס, אבל לא לפני ששתיתי בעצמי מן הכד. הוא הבחין בנעשה, וכאשר הושטתי לו את הכוס, צעק עלי: "חמור! אתה לא צריך לשתות לפני המורה שלך! אתה צריך לתת קודם כל כבוד לאורח!" מה שנכון, נכון. למדתי משהו.
ועוד מורה אחר שהיה מלמד אותנו ציור, אבל אותו אני לא זוכר.
אבי היה קונה צרכי כתיבה בסיטונות. אפילו דְיוֹ היה קונה בבקבוקים גדולים, משל היינו איזה מוסד ממשלתי שצריך לחלק דיו לכל הפקידים. בימים ההם כתבו בעטים עם ציפורן מתחלפת ורק יותר מאוחר הופיע העט הנובע. ואני זוכר את ארון הקיר הגבוה שאבא היה שומר בו מחברות, עפרונות, דיו, עטים, נייר קופי, בלוקים לציור, צבעים, סרגלים וכל כיוצא באלה. אספקה שהספיקה לשנים רבות. חלק מדברי הכתיבה האלה עוד היו מצויים בביתנו ללא שימוש שנים רבות אחר כך, וחלקם אף הצהיב מאוד, עטי הציפורן נעשו אנאכרוניסטיים, הדבק בבקבוקים הגדולים התייבש, ועוד.
רבותינו אמרו שלא הקפדן מלמד ולא הביישן למד. ודאוּד אפנדי היה מאוד קפדן ובכל זאת לימד. היו לו אצבעות שמנות וכנראה לא היה יכול לכופף אותן בעת החזקת העיפרון ולכן דרש גם מאיתנו להחזיק את העיפרון כאשר האצבעות לא מכופפות (כך גם לא נוצרת יבלת על האצבע השלישית). הוא לימד כתב מורכב ומסולסל וקאליגרפיה למיניה, כמו במסגדים ששם כתובים הפסוקים מן הקוּראָן עם אותיות מסתרגות אחת ברעותה והם יפים להפליא. וגם כותב השורות הללו זוכר היטב מלימודים אלו עד היום הזה.
אחיו של דאוּד אפנדי הוא עזרא אפנדי זיכרונו לברכה, גם הוא מורה באותו בית ספר, וגם הוא חבר של אבי והם נהגו לבלות יחדיו. ורצה הגורל שביום הפוגרום, 2 ביוני 1941, נסע עזרא עם אבא לבילוי, ובדרך עצר אותם המון מתפרע. אבי ניצל יחד עם אחי שנלווה אליו, אבל עזרא נעדר ולא מצאנו לו זכר עד היום הזה. אין ספק שנהרג, ואולי אף בותר על ידי ההמון המתפרע. לערבים יש מסורת מפוארת בביתור גופות של נהרגים ורצוחים.
מאוד אהבנו את עזרא המורה וּבִּיכִּינו אותו הרבה מאוד זמן אחר כך, ולא חדלנו, כל בני הבית, מלשאול ידעונים וחוזים בכוכבים, חכמים ויודעי ח"ן, שמא יוכלו לומר לנו משהו על מקום הימצאו או על גורלו. לשווא.
ואני זוכר שחודשים רבים אחרי המאורע, היינו בוכים ומתייפחים בזכרנו אותו, ואחותי הגדולה אמרה שהיונה הצחורה שנהגה לבוא כל ערב ולעמוד על מעקה הגג שלנו ולהשמיע את המייתה העצובה, מן הסתם היא גלגול נשמתו של עזרא אפנדי, זיכרו לברכה, שגם הוא אהב אותנו מאוד והיה בן בית אצלנו. יהי זכרו ברוך.
ויש ברשותי ספר תהילים קטנטן בדפוס יפהפה על נייר משי דק, מאלה שחילקו המיסיונרים הנוצרים שעמדו ליד בתי הספר של היהודים בבקרים לפני תחילת הלימודים, וכן בסוף היום כאשר התלמידים התפזרו לבתיהם, (עמדו בניסיון לעשות נפשות לישו), ובו כתוב שמו של עזרא אפנדי ז"ל בזו הלשון:
"עזרא בן אברהם שלמה דוד, מורה בבית הספר ע"ש מנשה סאלח, מצא את מותו בפוגרום של 1,2 ליוני 1941 והיה מקורבן המאורעות הנ"ל. השם יקום דמו."
אני משער שהספרון הזה ניתן לנו הילדים במתנה על ידי אותו עזרא אפנדי, ולאחר מכן רשם אחי הגדול את הרישום בספר לזיכרו. ואני שומר אותו מאז עמי למזכרת ולזיכרון.
המשך יבוא
ברכות לחברנו הסופר שמאי גולן
על זכייתו בפרס הספרותי "חתן האור"
מטעם המועצה הציונית בישראל
בטקס שהתקיים אתמול בערב באולם "ויצמן" בבית המוסדות הלאומיים בירושלים
בנוכחות זאב בילסקי, יו"ר הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,303 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל