חדשות בן עזר

מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 202

תל אביב, יום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תשס"ז, 21 בדצמבר 2006

במלאת 128 שנים לחריש התלם הראשון באדמת פתח תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, זה היה ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!

ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

 רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

עוד בגיליון: דוד מלמד: ראיון בלעדי עם יו"ד: "אני בסך-הכול בחור יהודי פשוט!" // אהוד בן עזר: תסמונת "שושא"

משה דור: וכיפתו לראשו / הכל בגלל הזמנה / מילים חשובות / ריד ויטמור:

על אי חשיבותן של מילים (שיר בתרגום משה דור)

יצחק אוורבוך אורפז: חי כמחפש אבידה, משה זינגר, משורר, מתרגם, לשׁונאי –

שנה למותו. [נדפס לראשונה ב"ידיעות אחרונות", 8.12.1995]

חדשות מעולם הירקות והפירות: מלפפונים-בייבי, מציצת תפוז, שמן זית חדש

רוצו לראות את הסרט "בוראט" של סשה ברון כהן המשוגע

עדינה בר-אל: מי היה פאלק היילפרין?

אלימלך שפירא: הצעה מהפכנית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני

 הייטנר: כשמדינה בוגדת באזרחיה // עוז אלמוג: מתבייש באוניברסיטה שלו

מדוע האנס בני סלע (סלח) מאונן בפומבי? // יוסי גמזו: לְנִשְמַת תָּאִיר

שמפו אהוב, סיפור מאת נדה דה אנהלט, תרגום מספרדית שמאי גולן

אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק שמיני, חג החֶמְלָנִיצְקָיָה

דוד מלמד

ראיון בלעדי עם יו"ד:

"אני בסך-הכול בחור יהודי פשוט!"

על ילדות עם אם חד-הורית ("הילדים בבית-הספר קראו לי ממזר"), על יחסים סבוכים עם האב המתנכר ("הייתי עובר ליד הנגרייה שלו ופוחד להיכנס"), על השמועות המרושעות ("כל גבר שלא מתחתן בגיל 30 אומרים שהוא הומו"), על המריבות עם הגבאים בנצרת ("סילקו אותי מכל בתי-הכנסת"), על יחסו לרבנים ("הם דוחפים אותי החוצה מהיהדות"), על ההרגשה להיות במיעוט ("קשה להיות סוציאליסט דתי"), על העלילה שהוא אשם בכל הצרות ("עשו ממני בן אלוקים וכל-יכול"), וכמה הוא אוהב את חב"ד כבר אמרנו? ("אני חש אליהם קירבה גדולה, הם בשר מבשרי").

בראיון ראשון "אחרי אלפיים שנה" מדבר יו"ד בגילוי-לב על הכול, אך מעדיף להסתתר מאחורי שם בדוי. הביצה הספרותית גועשת עוד לפני פרסום הביוגרפיה שלו בהוצאת "כתר-קוצים ." יו"ד שומר בקנאות על אלמוניותו, המחברים פוחדים להיחשף. מה הסיפור שמאחורי הסיפור? חלק מן התשובות לפניכם. היתר – בספר שיראה אור בימים אלה ויהיה ללא ספק רב-המכר של המאה. חשיפה.

כבר בחירת מקום המפגש לקיום הראיון מעוררת הפתעה. יו"ד מציע מסעדה ירושלמית שקטה, שאחר-כך מתברר כי אין לה תעודת-כשרות. לראיון הוא מופיע יחף, חובש כיפה גרוזינית גדולה, מכנסיים רחבים, חולצת רובשקה רוסית וחבל-קשירה במקום חגורה. ציציות ארוכות משתלשלות מחולצתו, זקנו מדובלל ועל כל אחת מכפות-ידיו וכפות רגליו היחפות דבוק אגד מדבק. מחשבה ראשונה: נוער הגבעות. מחשבה שנייה: מתנחל. בהמשך מתברר שלא זה ולא זה.

"תעודת-כשרות?" – יו"ד מחייך. "חשוב מה שיוצא מהפה ולא מה שנכנס לפה," – הוא אומר, ומזכיר את המילים שאומר בן-דמותו בביוגרפיה שלו. הוא מזמין ארוחה עסקית כולל געפילטע-פיש, רגל קרושה וכבד קצוץ. "אני מת על אוכל מזרח-אירופאי," – הוא כמעט מתנצל.

למרות הגירוי העיתונאי להתחיל בשאלות על אישיותו, עברו, העדפותיו והרכילויות הרודפות אחריו, אנחנו ניגשים ישירות לספר.

"זה נכון שיקראו לו 'הברית' - שם נורא שבלוני, ממש לא מתאים לרב-מכר?"

"נכון, אבל ייתכן שיוסיפו לו עוד מילה," – אומר יו"ד בחיוך מסתורי – "ואף-על-פי-כן איזו הצלחה. הספר עדיין לא נמצא בחנויות, אפילו שמו עדיין לא נקבע סופית וכבר חוטפים אותו בדרכים שונות, מהאינטרנט ומבית-הדפוס. מה שמוכיח שלא השם חשוב אלא התוכן."

"ואולי לא התוכן חשוב אלא זה שגיבורו הוא סלבריטי?"

"אני חושב שלא השם שלי חשוב. עובדה, הרבה אנשים אינם יודעים בכלל מי זה יו"ד גם אם באינטרנט ובמדורי הרכילות הדליפו שמות שונים. אני חושב שהביוגרפיה שלי פשוט מדברת אל הרבה אנשים."

"איך אתה מסביר את ההצלחה של הספר עוד לפני שהחל מסע הפרסום?"

"הספר הוא פרי מעקב ומחקר מעמיק במשך שנים. הכותבים עשו עבודה מצויינת. נברו בכל מקום, ריאיינו, הקליטו, אספו כל פיסת-מידע. אני יודע שיש הרבה פגמים בספר, הוא גם לא הכי מרתק בעולם, אבל עובדה, עוד לפני שקיבל את מנת היחצנו"ת שלו כבר ברור שהוא יהיה רב-מכר בארץ ובעולם. יש כבר בקשות לקבל את זכויות התרגום לשפות אחרות. סיפרו לי שכבר ראו כמה גירסאות שלו בדפוס, ואינני יודע מי העתיק ממי ולמה."

יו"ד מקבל את הלחם והגעפילטע-פיש, נוטל ידיים, מברך, מתחיל לאכול וממשיך לדבר: "אני יודע שלאישיות שלי יש חלק לא-מבוטל בהצלחת הספר, אבל יש לו גם משקל סגולי משלו. יש בו הכול: היסטוריה, תיאולוגיה, פילוסופיה, חכמת-חיים, אגדות, משלים, משמעות, מוסר השכל. נכון, הוא לא פסגת הכתיבה הביוגרפית, יש בו הרבה ליקויים וחזרה על דברים, הדמויות המשניות לא לגמרי אמינות, אין הומור, אני מוצג על-ידי המחברים באופן סובייקטיבי כי הם מעריצים שלי, אבל צריך לזכור: אני לא הזמנתי את כתיבת הביוגרפיה, להיפך, ניסיתי לשכנע את המחברים לא לפרסם אותו, אפילו איימתי בצווי-מניעה. אבל לבסוף נכנעתי למחברים. הם טענו שיש לספר ערך היסטורי חשוב לדורות הבאים ואין לי זכות למנוע מהציבור ומהדורות הבאים לקרוא את קורות חיי ופועלי. הבנתי שאין לי קייס משפטי, ורק ביקשתי ששמי לא יופיע בספר, לא במפורש ולא במרומז. זאת הסיבה שיהיה כתוב בתחילת הספר: 'כל דימיון בין גיבור הביוגרפיה ובין דמות כלשהי במציאות הוא מקרי לחלוטין.'

"והתוצאה היא החשובה – הפרקים מן הספר שפורסמו בעיתונים כבשו את הקהל. כל המולי"ם שלא רצו להוציא אותו לאור בלי השתתפות כספית אוכלים עכשיו את הכובע. הם אמרו 'הספר בעייתי וגם לא מסחרי.' רק הוצאת כתר-קוצים חזתה את הפוטנציאל הטמון בספר והסכימה להשקיע כסף רב בהוצאתו לאור." 

יו"ד מתנהג בצורה לא-מקובלת בראיונות. הוא לא מסתפק בכוס-קפה או קרואסון אלא אוכל ארוחה מלאה וממשיך לדבר בעת ובעונה אחת. במבט מקרוב הוא אינו נראה גאון כפי שסבורים מעריציו, אך גם לא מטורף כפי שאומרים יריביו. הוא נראה בדיוק כפי שהוא חוזר ואומר בראיון מספר פעמים: "אני בסך-הכל בחור יהודי פשוט."

"מה הריץ אותם לכתוב עליך, מענקים מקרנות מיסיונריות? הרי יש עוד הרבה דרשנים בארץ עם הרבה חסידים ואיש לא כתב את הביוגרפיה שלהם?"

"את זה תצטרך לשאול אותם."

"אומרים שיש לך בעייה נפשית מסויימת. זאת לא רכילות. ראו אותך נכנס לפסיכיאטר בקופת-חולים."

"אין לי שום בעייה נפשית, אבל עברתי משהו שאני לא מאחל לאף-אחד. הייתי כבר ממוסמר בידיים וברגליים. לא האמנתי שברגע האחרון יתנו לי חנינה. לכן לא פלא שלקיתי במשהו שאינו מוכר בספרות הרפואית. הרפואה עדיין לא יודעת להתמודד עם תסביך האלמוניות, ANONYMUS COMPLEXUS. בקושי נתנו לה שם רפואי. אין לה עדיין טיפול תרופתי. הריפוי הוא כנראה רק בידי האדם עצמו."

יו"ד אינו נראה חולה. הוא צעיר בריא אך נראה מיוסר, עיניו מפיקות אהבה וחמלה. הוא איש שיחה נלבב, אינו מתחמק מאף שאלה, מרואיין אידיאלי.

הפסיכיאטרים אינם מצליחים לפענח את פשר הסיוט שהוא סובל ממנו, את ההזייה שלו שממנו צומחת כת אדירה הרודפת ורומסת את בני עמו. אין להם פיתרון לסיוטים המונעים ממנו לישון בלילות. יו"ד מצא בינתיים פתרון עצמי: הוא נמלט מן הציבור, שומר בקנאות על אלמוניות, מסרב להופיע ברבים. אם היה לו צל של חשש כי שמו ידלוף לתקשורת לא היה מאפשר את הוצאת הספר. היה מבקש צו איסור פרסום על שמו, היה פונה לערכאות.

לא לבית-הדין הרבני, כמובן. הרבנים שונאים אותו. וגם הוא לא מאוהב בהם, בלשון המעטה. "הם דוחפים אותי החוצה מהיהדות," – הוא אומר בכאב את המשפט שנשמע כפרדוכס.

יו"ד נולד בבית-לחם, בן לצעירה מקומית שגידלה אותו כאם חד-הורית. בבית-לחם הקטנה שבה כולם מכירים את כולם לא היה קל לאם חד-הורית ולבנה היחיד. "הילדים בבית-הספר קראו לי 'ממזר'," – מספר יו"ד. עד גיל עשר לא ידע מי אביו. רק אז סיפרה לו אמו כי אביו הוא בעל הנגרייה הגדולה לרהיטי מטבח באזור התעשייה.

"רציתי להכיר את אבי," מספר יו"ד, "הלכתי אליו ביוזמתי. חשבתי שגם הוא ישמח להכיר אותי. אבל הוא התנכר לי. לא רצה לדבר איתי. כשניסיתי פעם להיכנס לנגרייה, הוא שלח עובד זר לגרש אותי. מאז הייתי עובר ליד הנגרייה שלו ופוחד להסתכל פנימה. הגעתי למסקנה שלא יכיר בי לעולם כבנו והחלטתי לוותר על הקשר איתו."

הקושי לחיות עם אם חד-הורית מנודה, שכל העיר מרכלת עליה, גרם לו לעזוב את הבית באמצע לימודיו התיכוניים. "הלכתי לחפש את מזלי בנצרת. זאת הייתה אז האופנה: כולם חיפשו אושר והתרגעות בנצרת."

שם החל הפרק בחייו שבזכותו זכה לפרסום בכל הארץ. "הגעתי לדרשנות לגמרי במקרה," הוא מספר, "שמעתי מישהו דורש על מדרגות בית-הכנסת הגדול והתערבתי בדרשה. השמעתי מעין נאום ארוך ובסופו אנשים מחאו לי כפיים, לחצו לי את היד וביקשו שאבוא למחרת לדרוש בפניהם. ואכן למחרת, בין מנחה למעריב, הצטופפו מאות אנשים, חיכו לי, ושתו בצמא את דבריי. רק אחרי מספר ימים העזתי לשטוח בפניהם את הרעיונות שלי שכל-כך הרגיזו את המימסד הרבני ואת העשירים. הלכתי מבית-כנסת אחד לשני אך בכל מקום הגבאים זרקו אותי. פשוט סילקו אותי מכל בתי-הכנסת.

"לא ידעתי שבקהל יש גם שתולים שהלשינו עליי בפני השלטונות. אז נעצרתי בפעם הראשונה לחקירה. הרדיפות נמשכו ככל שהוספתי להשמיע את דיעותיי הנון-קונפורמיסטיות, את השקפת-עולמי הדתית-סוציאליסטית. קשה להיות סוציאליסט דתי. אבל האנשים אהבו אותי. עודדתי את החולים, את היתומים והאלמנות, את השכבות החלשות. עם הזמן גם נתתי להם כמה דוגמאות מעשיות של פתרונות לבעיות רפואיות ואחרות. שונאי הגדירו את הדוגמאות 'נסים', ומכאן הייתה הדרך קצרה לנידוי, למעצרים תכופים, למשפטים, ולבסוף לגזר-הדין הקשה מכולם."

"מה זה 'דתית-סוציאליסטית'?"

"ציפיתי לשאלה הזאת. אנשים אינם יודעים מה זה. אני חושב שהיהדות איננה שלימה ללא הסוציאליזם ההומאני שדואג לחלשים ומפרט את האמצעים להשגת שוויון חברתי-כלכלי, והסוציאליזם אינו שלם אם אינו מבוסס על יסודות תורתנו הקדושה."

"מרבית הנשאלים בסקרים אומרים שאתה אשם בכל הצרות."

"אני לא מאמין לסקרים. התקשורת עשתה ממני בן אלוקים וכל-יכול, והציבור הולך אחרי זה. מעולם לא טענתי שאני כל-יכול ואף-אחד לא שמע ממני שאני בן אלוקים. הרי זה שיא הגיחוך לומר על בחור יהודי פשוט, המקפיד על קלה כחמורה, שהוא בן אלוקים. הרי אפילו את שם הקב"ה אני לא מבטא בלי קו"ף."

"מה הסצנה הדתית שהכי מלהיבה אותך?"

"חב"ד. אני מת עליהם. הם הכי קרובים לסוג הדתיות שלי. הם בשר מבשרי. אני אוהב את הפעילות שלהם דווקא בגלל שיש כאלה שמכנים אותה 'מיסיונרית'. ובעיקר אני מזדהה הזדהות גמורה עם הרעיון שלהם שאדם שמת יכול להישאר בחיים, וגם להיות משיח. אני שמח שיש יהודים שלא נבהלים מהמלה 'משיח'. מה הפחד? כל השקפת-העולם שלי בנויה על האלמנט הזה. וזה לא נכון שאני גנבתי את זה מהם. הם לקחו את זה ממני."

"אינך מוכן לדבר על ההלשנה ועל הצליבה. אבל אולי תשתף אותנו בהרגשתך אחרי החנינה?"

"הייתי בהלם. אי-אפשר לתאר ההרגשה במילים. לא עיכלתי את הדבר ימים אחדים. ריחמתי על בר-אבא שנצלב במקומי. שמחתי לא הייתה שלימה."

"יש רינונים על העדפותיך המיניות משום שבגיל 35 עדיין אינך נשוי?"

"שמעתי את הרינונים האלה. כל אחד שלא מתחתן בגילי מיד אומרים עליו שהוא הומו. אני לא אשם שבציבור שלי מתחתנים בגיל עשרים. מה יש לי למהר? כשאמצא את הבחורה המתאימה שתהיה בראש אחד אתי – אתחתן. עד אז אצטרך כנראה לחיות עם הרינונים. אין לי עניין להכחיש כל הזמן את הרמזים במדורי הרכילות."

"אתה חושב ללכת לעסקים או לפוליטיקה?"

"לא זה ולא זה. לעסקים אני לא מתאים, אני יותר מדי ישר. לפוליטיקה הייתי הולך אבל אף מפלגה לא מתאימה לי ואני לא יכול להקים מפלגה חדשה. מי ייתן לי תרומות? כל התומכים שלי עניים מרודים.

"מפלגה חילונית לא מדברת אליי, מפלגה דתית לא תרצה אותי, ואני גם לא מוכן שרבנים יתערבו לי בפוליטיקה. אם הייתי יכול, הייתי מקים מפלגה חדשה: דתית-סוציאליסטית. אבל כמה יצביעו למפלגה כזאת? לא אעבור את אחוז החסימה."

"אז מה הן בכל זאת תוכניותיך לעתיד?"

"אני רוצה להיעלם מעיני הציבור. לברוח לכפר קטן ולהתבודד שם עד סוף ימי. אני רוצה להירפא מן ה-ANONYMUS COMPLEXUS ולהיפטר מנדודי השינה שבהם אני רדוף סיוטים כאילו ממני נולד משהו שנקרא 'דת' חדשה כביכול שפוגעת באחיי בני-עמי. והאבסורד הוא שאני אפילו לא יודע מה פירוש המלה 'דת'. לא מצאתי אותה בשום מילון, לא ארמי ולא עברי."

יו"ד מפסיק לדבר ומברך את ברכת-המזון. בפעם הראשונה במהלך הראיון הוא משפיל את עיניו, ובאומרו את המילים האחרונות ניגרת דמעה גדולה מעינו, ונעלמת רק כאשר הוא מוחה אותה בכף ידו שממנה נתלש האגד המדבק וחשף פצע מוגלתי מכוער.

* * *

משה דור

וכיפתו לראשו

 כמה משובב לראות את ראש ממשלתנו אהוד אולמרט שליט"א נ"י מדליק נירות של חנוכה וכיפתו לראשו. זיקתו של מר אולמרט למורשת ישראל סבא תמיד חיבבה אותו עליי ועל אחת כמה וכמה כשאני רואה אותו בהזדמנויות שונות – ולא רק בחג האורים – שולף את כיפתו מכיס מיקטורנו וחובשה בגאווה ובזקיפות קומה. אדם רגיש אני ולא ייפלא שדמעות עלו בעיניי בראותי אותו באחרונה, חבוש כיפה, מזמר את "מעוז צור". זאת אף זאת, אולמרטנו הלאומי גם מפליא לחבוש כיפות לראשיהם של מי שאינם בני ברית, למשל ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, שגם אותו שיתף בטקס הדלקת הנרות. כשראיתי זאת על צג הטלוויזיה נבעו הדמעות כמעיין המתגבר.

אילו רק יכולנו לשכנע את מר אולמרט שתפקיד חייו הוא לא לעמוד בראש ממשלה קרועה ומסוכסכת, המצליחה להתלכד סביבו רק בגלל תאוות המישרה, ממשלה שהציבור סולד מפניה ואיננו מאמין לה ולדובריה ובראש וראשונה למי שמנחה את אורחותיה, אלא להיות גבאי של בית כנסת אורתודוכסי נחמד באיזה פרבר של עיר גנים. הוא תמיד יכול לצרף אליו את נשיאנו היוצא-או טו טו –  משה קצב, מאמין בן מאמין, כדי להקל עליו לשאת בנטל החובות הכרוכות בעבודתו החדשה. ואם הצדיק הרב לאו לא יצליח להתיישב במישכן הנשיא, שם לא ילחץ ידי נשים ואפילו הן שגרירות, השם ירחם, יוכל להתפנות אליהם ולסייע להם בעצה טובה המסתמכת על מקורותינו, ולהשומע ינעם.

הכל בגלל הזמנה

 וכיוון שהזכרתי דמעות – אודה ולא אבוש שהיגרתי דמעות, אף כי מסוג אחר, לאחר שנוכחתי שגם במועד מאוחר זה לא קיבלתי מארקאדי (גאידאמאק) הזמנה למסיבת ראש השנה האזרחית שלו.

הפעם היו אלו דמעות של מצוקת נפש.

מדוע לא מצאה ההזמנה מישכן בטוח בתיבת הדואר שלי? חידה היא ותהי לחידה. הלא אני נמנה עם מעריצי ארקאדי שלנו מאז ומתמיד, ואם פה ושם נתמלטו ממחשבי מה שעלולים היו להתפרש כדברי ביקורת מרוסנים, היו כל אלה משולים לפצעי אוהב נאמנים. יעידו חבריי הקרובים שלפני זמן מה, כשקראתי ב"ידיעות אחרונות" את הסניגוריה שלימד עמיתי המכובד יורם קניוק על ארקאדי, תקפה אותי חרטה כנה אפילו לגבי הביקורת המרוסנת הנ"ל וביקשתי להטיח את ראשי בכותל ואילמלא עצרו החברים הללו בעדי, היה הקיר מתפצח או ראשי מתבקע. ואילו ראיתם אותי מדדה, אחוז תזזית של ששון והתרוממות-נפש, במה שנתפס לי כמחול מחניים לאחר שנודע לי על ההתפייסות ההיסטורית שהתפייס ארקאדי עם לב לבייב, גם הוא מעניי עמנו הכשרים, המקבצים על יד כדי לעזור בבניין הבית השלישי, אילו ראיתם זאת לא הייתם מאמינים למראה עיניכם. גם את החדשה הזאת מצאתי בעיתון הנפוץ ביותר באיה"ק ואני אסיר תודה על שפירסם את עלילת הגבורה הרוחנית, שהיתה נותנת כבוד לאהרון הכהן, אחיו של משה רבנו, שהיה אוהב שלום ורודף שלום. מר לבייב יהיה, כמדומני, אורח הכבוד במסיבת הסילווסטר של מר גאידאמאק, ובוודאי כבר קיבל את האישור הרבני הדרוש, בחינת פיקוח נפש דוחה שבת, אבל מה יהא עליי? מדוע נידה אותי ארקאדי מלבוא בקהל מוזמניו?

בסיפור שראה אור ב"ידיעות" דווח על "כשלון" – מילה קשה מדי לטעמי – של מסיבת ראש השנה שערך ארקאדי אשתקד. רבים, כך נאמר שם, מן הקרואים ידועי-השם, ובעיקר פעילי-הציבור שבתוכם, לא באו וארקאדי מצא עצמו חוגג בלוויית אי אילו "סלֶבֶּים" מן המדרגה השנייה והשלישית. אבל כל זה אירע לפני מלחמת לבנון השנייה והקמת "עיר האוהלים", שבה זרחה שימשו של ארקאדי במרומי הרקיע הישראלי. עכשיו – כך העיתון – מצפים לזרימה מרשימה של אישים בעלי מוניטין, ובייחוד כאשר יש סיכוי שארקאדי יכריז על מגמת-פניו הפוליטית ואם אכן הוא מתעתד להתחיל בהגשמת חזון הנביא שעיקרו מתמצה בשלוש מלים: ראש הממשלה גאידאמאק.

ארקאדי יקירי, הזמינני ואבואה, ולוא גם קערת פלסטיק בידי לאסוף בה את נדבת ליבם של המסתופפים תחת חופתך ושקיק פלסטיק לטמון בה שיריים של המזונות לכל דיכפין שיכינו טבחיך. אל נא תשבור את לבבי שלי. אין מרה ונמהרה כקנאת סופרים. אם יוברר לי שיורם יושב כבוד אצל השולחן בעוד אנוכי מוקצה מחמת מיאוס ומתדפק על דלתיים נעולות, לא אהיה אחראי לתוצאות העלבון הנורא הזה. ואם אומנם גמרת אומר שאינני ראוי להימנות עם מוזמניך, לפחות אל תזמין גם את יורם. וככה נוכל שנינו, יורם ואני, להמשיך לחבב איש את רעהו, הוא יכתוב את סיפוריו ואני את שיריי, ושנינו נזמר תהילה לשמך, ושלום ושלווה ישררו באוהלי ישראל ובקריית ספר עד מסיבת ראש השנה האזרחית הבאה.

מילים חשובות

 בכוונת מכוון לא נדרשתי הפעם לנושאים מחשיכי העיניים שנעשו חלק בלתי נפרד משיגרת חיינו. אני יודע שאי אפשר יהיה להימלט מהם לאורך טורים, ובכל זאת.

אז הרשו לי לחתום את הטור בשיר – כן, השירה, זו הבלתי נחשבת, חסרת-התועלת והנואלת בעיני רבים וטובים או רעים, היא בשבילי נצנוץ של אור בתקופה אפלה זאת – שנכתב בידי משורר אמריקני דגול, ריד ויטמור, שהיה פעמיים "יועץ ספריית הקונגרס לענייני שירה" – תואר המקביל ל"שר השירה של ארצות הברית" בימינו. "עונת ההמתנה", מיבחר שיריו בתרגומי לעברית, רואה אור בימים אלה.

ויטמור בן ה-87, שלקח חלק במלחמת העולם השנייה בשורות חיל האוויר האמריקני בזירת אירופה, היה שנים רבות פרופסור לספרות באוניברסיטת מרילנד. יפה כתב עליו, בפתח הדבר לספר העברי, המשורר מריל לפלר: "בקוראנו את שירי ויטמור אנו שומעים קול אירוני וסאטירי, קול הטעון ידע, תובנה ושכל ישר; אנו גם שומעים את השנינה, האירוניה, הסטירה והקומדיה, המאפשרות לנו לצחוק על עצמנו. אך אם נקשיב לקול העמוק יותר נוכל להכיר ביצירתו את מהויותינו האותנטיות, לרבות יכולתנו לפטפט ולהשתומם, להשתתף במסיבות רעים ולהתבודד, לחולל תוהו ובוהו ולהשליט סדר, להקל ראש ולחוש יראת כבוד. בהכרה זו יש משום עידוד ונחמה."

שם השיר הוא "על אי חשיבותן של מלים" – שם אירוני, שדווקא מדגיש כמה חשובות הן המלים המרכיבות את השיר – ומובטחני שלא תוכלו להתעלם מן הדמיון בין ההווייה המצטיירת בו ובין ההווייה הישראלית שלנו – ועד מה נאמנות הן לאמת הפנימית ולאחריות הציבורית של היוצר המוצאות בו את ביטויין המרשים.

ריד ויטמור

על אי חשיבותן של מילים

רַבּוֹתַי,

קַבְּלוּ נָא אֶת דִּבְרָתִי שֶׁהָאָרֶץ הַזֹּאת חֲכָמָה יוֹתֵר וְטוֹבָה יוֹתֵר

מִמִּלּוֹתֶיהָ. אֵין זֶה פַּטְרִיּוֹטִי לַחֲשֹׁב אַחֶרֶת.

וַדַּאי, אֵינֶנּוּ מֻשְׁלָמִים. מִן הַנּוֹשֵׂא שֶׁבּוֹחֵר הַסְּטוּדֶנְט הַמַּתְחִיל

בַּחוֹף הָאַטְלַנְטִי וְעַד לַעֲבוֹדַת הַדּוֹקְטוֹר בְּחוֹף הָאוֹקְיָנוֹס הַשָּׁקֵט,

מֵהוֹדָעַת מִשְׂרַד הַחוּץ וְעַד לַדְּרָשָׁה הַהוֹלִיווּדִית,

וּמִבְּיוּאִיק לְשֶׁבְרוֹלֵט וּמִפִילְקוֹ לְאַדְמִירָל,

הַמַּצָּב, עָלֵינוּ לְהוֹדוֹת, קָשֶׁה וְלֹא הָיִיתִי מֵנִיחַ לָכֶם

סְטוּדֶנְטִים-מַצְבִּיעִים-צַרְכָנִים אֲמֶרִיקָנִיִּים לַחֲשֹׁב

אַחֶרֶת.

אֲבָל בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר – הַשְּׁקָרִים וְהַהַצָּגוֹת,

ועִלְּגוּת הַלָּשׁוֹן וְהַקֶּמַח הַטָּחוּן וְשִׁבְחֵי שָׁמַיִם – כְּשֶׁהוֹדֵיתֶם

שֶׁמִּלּוּלִית אָנוּ שׁוֹטִים וְנוֹכְלִים וְאַף גְּרוּעִים יוֹתֵר,

אֲנִי שׁוֹאֵל אֶתְכֶם,

מַה זֶּה מְשַׁנֶּה כָּל עוֹד אָנוּ שׁוֹמְרֵי אֱמוּנִים,

וּמְסוּרִים וּנְקִיֵי דַּעַת, וְאָנוּ גְּדֵלִים

וּמִתְעַצְּמִים לְנֶצַח נְצָחִים (וְקָדִימָה וְאֶל עָל)?

* * *

אהוד בן עזר: תסמונת "שושא"

"שושא" אינו הרומאן הגדול ביותר של יצחק בשביס-זינגר, וגם ההצגה שנעשתה בעקבותיו בתיאטרון "גשר" לא שיכנעה במיוחד. פרשת האהבה של סופר האידיש היהודי בווארשה לנערה המפגרת שושא, אינה טבעית, ואם בסמל מדובר, לא נראה לי שבשביס-זינגר היה מבקש לראות בדמותה של היתמהונית הזו את מהותה וגורלה של יהדות פולין כולה.

אבל תחושה קשה אחת, תחושה איומה, מלווה אותי כל השנים מאז קראתי לראשונה את הרומאן. כידוע, בשביס-זינגר עצמו עזב את פולין שנים מעטות טרם פרוץ המלחמה, בעקבות אחיו הגדול הסופר י.י. זינגר שכבר הגר לארה"ב לפניו. חייו של בשביס-זינגר הצעיר היו קשים מאוד מכל בחינה, והוא נתן ביטוי לכך בסיפוריו וברומאנים שלו. הוא חי עדיין רק בתרבות האידיש והיה מפרסם סיפורים בהמשכים, סיפורים, כתבות ועיבודים בעיתון האידי "פורווערטס", ורק לימים, ולאחר שסול בלו תירגם לאנגלית את אחד מסיפוריו הראשונים, הוא התגלה לקהל האמריקאי והפך לפופולארי מאוד וגם זכה בפרס נובל, למרות שרוב קוראיו כבר לא היו דוברי אידיש אלא אנגלית ועברית.

בשביס-זינגר לא היה בווארשה בתקופה של ערב פרוץ המלחמה, בשנת 1939, אבל הוא מפליא לתאר את האווירה ששררה כנראה בטרקליני הספרות, העיתונות והתרבות היהודית האידשאית בווארשה. הטרקלינים הם בתי-הקפה, והאווירה אינה מותירה מקום לספק. האנשים ידעו היטב שפולין עומדת ליפול בידי הנאצים וכי וארשה היהודית תיחרב, זה לא שהם חיו בגן עדן של שוטים שאינם רואים את הסכנות הנוראות. אבל הם ידעו כי אין טעם לברוח, להציל את הגוף, כי הצלת הגוף אינה הצלת הנפש, ובשום מקום אחר בעולם לא תהיה עוד וארשה יהודית-אידישאית כזו שבה הם חיים. ועל כן הם בחרו להישאר עד הרגע האחרון באקלים הרוחני הווארשאי שלהם – ולא להימלט לשום מקום אחר.

ואכן, שנים לאחר המלחמה פוגש המספר בתל-אביב אחד מאותה חבורה, לא ממש אינטלקטואל אלא בעלה הנלעג של שחקנית גדולה מתיאטרון האידיש, אדם שעצם הווייתו המעוררת רחמים, בתל-אביב, כמו מצדיקה את תחזיתו הקודרת של בשביס-זינגר, שגם הוא החליף אווירה, קהל ובמידה רבה גם שפה. וגם בחייו ניו-יורק היהודית לא היתה המשך לווארשה אלא גלגול אחר, חדש, חלק מהתרבות האמריקאית שקלטה גם אותו.

אני מקבל ברצינות את איומיו אחמד נינג'אד האיראני שהוא עתיד לנסות להשמיד לפחות את ליבה האורבאני של ישראל בנשק גרעיני, גם אם יעלה לו הדבר במכת הנגד של הרס הערים הגדולות של ארצו, וגם אם בהשמדה הגרעינית ייספה המיעוט הערבי בישראל, הרי שעליו להיות אסיר תודה כי תינתן לו הזדמנות לעלות השמיימה בתור שאהידים של מלחמת הקודש בשטן הציוני.

לכן, מבחינת ההיגיון של ההישרדות הפיסית, היה עליי לעשות מה שסברנו שהיה על כל יהודי באירופה לעשות ערב מלחמת העולם השנייה – לקום ולברוח ממקום הסכנה!

אבל, חרף ה"צבריות" המושרשת בי מדורות, ואולי דווקא בעטייה – מתגנב לליבי החשש כי המנטאליות שלי נעשית קרובה יותר לזו של האינטליגנציה הוורשאית המתוארת ב"שושא": אין טעם להציל את הגוף אם לא יהיה אפשר להציל את הנפש. וכשם שבשום מקום אחר בעולם לא נתכוננה מחדש וארשה היהודית באידיש, בעברית וגם בפולנית – כך בשום מקום אחר בעולם, גם לא בתפוצות מיאמי, וברובעי ניו-יורק ולוס אנג'לס, לא יכוּננו מחדש תל אביב העברית, גוש דן, ושאר ערי ישראל הגדולות וכל נופיה של ארץ-ישראל – אשר דומני כי אין לי ולכל אותם אלה החשים כמוני – שום זהות לאומית, תרבותית, לשונית והיסטורית אחרת מבלעדיהם.

בצורה אחרת אוכל לומר שאני ציוני, עברי, ישראלי – על דרך השלילה, מאחר שגם אם ארצה – אין לי שום מקום אחר בעולם להגשים בו הווייה זו במלואה או אפילו בחלקה. אילו הייתי "רק" יהודי דתי, ולא ציוני, הייתי יכול לחיות גם בכל מקום אחר בעולם, ללא עברית ובלי ישראל. תודה לאל, אני לא.

יצחק אוורבוך אורפז

חי כמחפש אבידה

משה זינגר, משורר, מתרגם, לשׁונאי –

שנה למותו

[נדפס לראשונה ב"ידיעות אחרונות", 8.12.1995]

אל תיגע בי, אל תדבר אליי, אל תשאל אותי

שאלות, אל תלך ממני (בקט "מחכים לגודו")

הליכתו כבחשאי, נכנס ויוצא בלי קול, מעביר יד באוויר ברכות כחרד לזעזע, תופס חצי כיסא עם רכינה לפנים, שולח צחוק איטי לפניו בגישוש אם כשרה השעה ואם לא, משתתק באמצע המשפט, גם בטלפון, ומאריך בשתיקה. אתה נבוך, הוא לא. הוא פשוט החזיר את המילים אל קופסת הראש. הוא בודק אותן שם, גופים בלי כובד. שתיקה ללא תיבת תהודה. "הלו... אתה שם?" שתיקה. "אמרת משהו..." שתיקה. נשימה עמוקה. שתיקה. ואז: "מה כבר (אפשר)..."

פעם אחת ביקשתי שיראה לי את סוליות סנדליו. הוא גיחך והראה. כמו כדורגלן ברדתו למיגרש. סוליות רגילות. לא אמרתי לו שאני מנסה להבין איך, בלכתו, אין שום קול לצעדיו. כאילו אינו נוגע בריצפה, במידרכה, באדמה.

כמה נפח תופס אדם? בוודאי לא כפי ממדיו הטבעיים, מלבד יחידי סגולה. אני מכיר אדם ידוע בציבור, שתופס לפחות שלושה כיסאות כשהוא יושב בין אנשים. בבלי דעת אנשים מפנים לו כיסא מימין וכיסא משמאל. משה תפס בערך חצי מן הנפח שלו. ראיתי אותו יושב באירועים. הוא לא מכווץ, הוא פשוט לא שם, פיסית, לא כמו שמתנצל שתופס מקום בחלל, אלא כמי שכבר לא, שכבר החלל נענה לו והוא לא. לא כאורח עבר על פני האדמה, אבל היה משהו לא נראה, לא מוחשי, בנוכחותו. אני חושב שכך הוא רצה את זה. בביקוריו האחרונים בסטודיו שלי בירושלים כבר לא ידעתי אם היה או לא היה, לא השאיר סימנים. הוא רשם חרוזים על אריחים ועל דמוי-מגילות-קלף, עם עצות שופעות שלווה, ומכרם לתיירים באמצעות רוכלים בעיר העתיקה. הוא שיפץ דירות. תירגם רומאנים מאנגלית. כתב כשלושים ויותר וריאציות תרגום של המזמור הראשון מ"התופת" של דאנטה. את התופת של חייו עירסל בתוך מיקצבים מתנגנים ומירקמים צלולים של יופי נדיר. רילקה שלו שמיימי גם כשהוא עובר בתוך בתינו, וחוצה את נופי האדמה, גשם ראשון, סתיו, פרידה, אישה, בכי, מוות, סערות וצליינים.

שם המישחק: גאולה. לרגע. עם כל שיר. הספר הקטן הזה ("שירים", הוצאת לוין-אפשטיין, תירגם: משה הנעמי, שם-העט שלו) הוא המצבה היפה ביותר שהקים לו אדם בחייו. לא היו לו יותר. נשים חנקו אותו. בתיו חנקו אותו. המילים חנקו אותו. מתירן לשוני קיצוני במאמריו ופרפקציוניסט עילאי בתרגומי רילקה שלו. דומה שלא אטעה הרבה אם אוסיף: מתירנות קיצונית בלשון – הערווה היחידה שבה התיר לעצמו להתבסס ולהתבוסס, ללא כל סלידות ורתיעות.

שרגא מ"בינתיים" של א"נ גנסין דומה לו יותר מכל אדם חי שאני מכיר. בינתיים, הלך לו – ליתר דיוק רכב על אופניו – מידיד לידיד, כמחפש אבידה.

אל רחוב י.ל. פרץ בדרום תל-אביב, שבו נולד ועשה את ילדותו, לא קרב כל ימי חייו – כך סיפר לי. גן-העדן האבוד היתה לו דירת הגג שלו במושבה היוונית בירושלים, אליה נכסף לשוב כל שנותיו בתל-אביב. אבל גם משם היגלה את עצמו. ליתר דיוק, סובב את הדברים כך, שימצא עצמו מגורש בידי אחרים. הוא מינה את ידידיו להיות לו מוציאים-לפועל. לכן בחר אנשים "חזקים ." לכן הסתיר את ידידיו זה מפני זה. בהלוויה ראיתי מה רבים הם: כולם יחידים, זרים זה לזה ומופתעים. משפחה לא קטנה ודי מוזרה.

פעם ראיתי אותו עומד על הראש. זה היה על החוף. היה לו גוף רזה ואתלטי. הוא הניע את גופו כמו חתול רדום. חשבתי, איך משה במעשה האהבה.

רוזי ידידתו סיפרה לי איך פעם בא אליה במפתיע והיא שאלה "למה באת?" והוא השיב: "לקבל חום."

מראה הנער היטיב עימו. כל הידור היה זר לו. העדיף מסעדות פשוטות עם ריח חזק של תבשילים ושולחנות לא נקיים. ואם אפשר, בלי חלונות (יש אחת כזאת ברחוב גורדון). אפשר עם חלונות, אבל עם קולות צרובים מעשן סיגריות של אנשים בבגדי עבודה, ליד שולחנות עץ ארוכים, עם שלולית של בירה וחמוצים בלקניים.

כל חייו חיפש את האבידה שלו. איך עבר הכול מבלי להתלכלך. הוא מת כחול ונקי. כך נמצא במכונית.

טביעות ספל הקפה שלו נשארו על שולחני. אני רואה אותו לעיתים קרובות. היום נוח לי יותר עם השתיקות שלו.

מתוך יומן, נובמבר 1994.

[הרשימה מתפרסמת במלאת 12 שנים למותו של משה זינגר הנעמי]

חדשות מעולם הירקות והפירות

מלפפון בייבי טעים לאכילה

תחת השם הסתמי של היצרן: "תמי 1330, קטיף בע"מ, מסתתרים כעשרים ויותר מלפפונים זעירים בתוך מגשית פלסטיק שחורה ובעטיפה שקופה. טעמם נפלא. לסלט. לנגיסה. ובייחוד להחמצה. אין אפס. הם מצליחים בצורה בלתי רגילה, וכבר פעמיים נותרנו בלי אף מלפפון חמוץ וזאת לאחר שהכנו לאורחים שתי צנצנות מקרוב לשלוש מגשיות בייבי. מומלץ! – המחיר בשופרסל הוא כ-7.5 שקלים למגשית. לא זול, אבל שווה כל גרוש כי הניצול הוא מאה אחוז, והטעם – אלף! – הם ממש הצילו את כבוד המלפפון.

מציצת ולנסיה: כל תפוז כּוֹס

עוד לא הגיעה העונה, אפילו השאמוטי טרם שווק, ואילו הוולנסיה דקת הקליפה עתידה לסגור את העונה באביב. אבל אנחנו מקדימים, שמא נשכח בעונה-עצמה:

בוחרים תפוז ולנסיה עגלגל בעל קליפה דקה אך טרייה וחזקה. מגלגלים אותו בחוזקה על שולחן או קרש ומעסים אותו בכפות הידיים עד אשר מועכו ציפות הפרי בפלחים הנסתרים פנימה, וכל הפרי אינו אלא דימום פנימי של עסיסו הצהוב.

עושים חור בקוטב הפרי, מקרבים לפה, לוחצים על לחיי הפרי ובמקביל מתחילים למצוץ. מחוץ למציצות אירוטיות אין בעולם מיצוץ משובח מזה. ולאחר שהתפוז התרוקן מעסיסו, אפשר לנפחו דרך החור ולשים אותו חזרה בקערת הפירות עם החור למטה. ככה סתם, מתיחה.

שמן זית ראשון המסיק של קיבוץ בית ניר

משווק בבקבוקים של ליטר, בכבישה קרה, אקסטרה וירג'ין אוליב אויל, ראשון המסיק, סדרת לכיש, קריסות מירבית 0.5%, תאריך ייצור 19.11.06, לשימוש עד 19.11.07, נושא תווית איכות ממוספרת לשמן זית ישראלי כתית מעולה, מטעם מועצת הזיתים – המחיר משתנה מחנות לחנות, ואינו זול, ב"ניצת הדובדבן" הוא עולה כ-59 שקל לליטר. מחירו לליטר אינו שונה מ"ראשון המסיק" של בתי-בד אחרים. יש בשמן הזית של בית ניר מידה נכונה של עכירות (או עננות) של שמן טרי, וזה סוד קסם טעמו, שאפילו משתבח אם מנערים ומעכירים עוד יותר את השמן בבקבוק לפני שיוצקים ממנו. ריחו נעים ואמיתי, ריח שמן זית "בלי חוכמות". טעמו עשיר, טרי, ומותיר בחיך מרירות קלה שמזכירה את מרירותם הטרייה של הזיתים ה"דפוקים" בימים הראשונים להכנתם. מכל שמני הזית של "ראשון המסיק" שטעמנו השנה, חמישה במיספר, השמן של בית ניר הוא הטוב ביותר. אבל, משהו מוזר קרה השנה ליבול הזיתים או לשיטות אצירה חדשות של שמן הזית או לחיך הפרטי שלנו. אנחנו בני שבעים, מזדקנים.

רוצו לראות את הסרט "בוראט"

של סשה ברון כהן המשוגע

כל מה שסיפרו לכם על הסרט – נכון. הוא מצחיק עד דמעות. פרוע. מטורף. מלגלג על כל מה שאסור ללגלג עליו, ויש בו מעמדים קומיים שאותם לא תשכחו לעולם, כמו אצל צ'רלי צ'פלין, האחים מרקס, בסרטים של אמיר קוסטריצה, וגם יאצק המטורף שלנו, שלמה בר-אבא.

בסרט יש קטעים דוקומנטאריים, בעיקר של מצלמת רחוב, אבל רוב הסצינות החזקות והארוכות הן מבויימות ומשוחקות כאילו מדובר בסרט דוקומנטארי. שמו המלא: "בוראט, מסע לימוד תרבותי בארה"ב כדי לשפר את העם הקזחי המפואר". ומאחר שסשה ברון כהן (הוא בוראט סגדייב הקזחי בסרט) חי תקופת זמן בארץ בקיבוץ והוא דובר עברית לא רעה, הרי שכל משפטיו ה"קזחיים" בנויים עברית לתפארת ולכן הקהל העברי מפיק מהסרט הנאה כפולה ומכופלת. לא מומלץ לקחת את האישה לסרט, אבל בקהל ישבו הרבה נשים, צעירות וגם מבוגרות, שצחקו גם הן עד דמעות, כך שלא נכון יהיה להגדירו כסרט לגברים בלבד. הסרט, שנעשה באמצעים מועטים, מוכיח כי כישרון הומוריסטי אדיר יכול להתחרות גם בסרטים שעלות הפקתם עשרות מיליוני דולרים. אין צורך למצוא בו משמעויות עמוקות וביקורת חברתית בוטה. הוא נועד להצחיק. הוא מצחיק. נקודה.

עדינה בר-אל

מי היה פאלק היילפרין?

[ראה צרופה לגיליון 201]

פאלק היילפרין היה סופר, מעבד, מתרגם, עורך ומחנך דו-לשוני – בעברית וביידיש. הוא נולד ברוסיה הלבנה בשנת 1876. למד ב"חדר" ובישיבה. אחר כך רכש גם השכלה כללית ובקיאות בשפות שונות. לאחר שהוסמך להוראה לימד היילפרין בערים שונות (מינסק, וילנה, פטרבורג, ורשה). היה ממטפחי החינוך העברי המתוקן והחינוך בשפת יידיש. שימש כמפקח על בתי ספר וכיועץ לחינוך יהודי מטעם ממשלת אוקראינה. פירסם מאמרים, רשימות, סיפורים ושירים הן בעברית והן ביידיש. טיפח את ספרות הילדים בשתי שפות אלו. הוא כתב, עיבד והוציא לאור סיפורים לילדים ומחזות. בנוסף לכך הוא ערך והוציא לאור ספרי לימוד רבים. היילפרין עלה לארץ בשנת 1938 ונפטר בתל-אביב בשנת 1945.

יש לציין שהיילפערין ערך את הגיליונות הראשונים של עיתון הילדים ביידיש "גרינינקע ביימעלעך". דו-שבועון זה החל לצאת לאור בווילנה בשנת 1914, חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אז היתה וילנה תחת שלטון רוסי. במחקרי על עיתוני הילדים ביידיש גיליתי פרט מעניין לגביו: בכל עשרים ושניים הגיליונות שראו אור בשנים 1914-1915 כתוב שהעורך-המו"ל הוא בוריס ארקדי קלֶצקין, ולא נזכר שמו של היילפערין. קלצקין (מו"ל וילנאי, שתרם רבות לספרות יידיש בכלל ולספרות הילדים בשפה זו בפרט) אכן הוציא לאור את העיתון, אולם היילפרין היה העורך. עובדה זו מגלה העורך הבא של העיתון, שלמה בסטומסקי, בגיליון היובל ה-240 של העיתון, שיצא לאור במאי 1939.

נשאלת השאלה: מדוע לא נזכר שמו של היילפרין כעורך בגיליונות ההם? יתכן שהסיבה קשורה בדרישת השלטונות הרוסיים. קלצקין, כנראה, הוכר על ידם או קיבל רשות לערוך ולהוציא לאור עיתונים. (אגב, מקרה דומה חוזר בירחון "די יידישע וועלט". קלצקין מוזכר בו הן כמו"ל והן כעורך, ולמעשה ערכו אותו דוד ברגלסון ואחריו שמואל ניגֶר). אבל, כאשר השלטון בווילנה היה בידיים פולניות, בשנת 1922, התנוסס שמו של היילפרין על כמה גיליונות של "גרינינקע ביימעלעך".

ולעניין "חכמי חלם" ופנינים נוספות, מסתבר שיוצרים ילידי מזרח אירופה – ביניהם פאלק היילפרין, זלמן אריאל ואחרים – עלו ארצה ותרמו רבות לספרות הילדים העברית על ידי עיבוד ותרגום של יצירות עממיות ביידיש ובשפות אחרות. ו"חכמי חלם" הם דוגמא נהדרת לכך.

מה מקור הסיפור העממי על הרבי והעז?

אהוד שלום,

האם ידוע לך או למי מקוראיך מקורו של הסיפור העממי על הרבי והעז? האם זה סיפור יהודי, ואם כן, מי הראשון שכתב על כך? ואם גוייר, מהיכן ומאיזה שפה?

והעיקר שלא יהיו לנו בעיות מטרידות יותר.

משה ב"י

אורי הייטנר

כשמדינה בוגדת באזרחיה

ב-13.6.67, שלושה ימים אחרי תום מלחמת ששת הימים, הופיעו בפני מפקד צה"ל באזור מקורות המים שלמרגלות החרמון מנהיגי הכפר העלאווי רג'אר, וביקשו ממנו להסתפח למדינת ישראל. המפקד הודיע להם שאינו מוסמך לעשות כן. "אתם לבנונים, ואין לנו מלחמה עם לבנון", הוא הסביר להם. "מה פתאום? אנחנו אזרחים סורים. בעלי תעודות זהות סוריות," הם השיבו. ללא הועיל. למפקד היתה מפה. במפה הצה"לית רג'אר היתה בלבנון, ולך תתווכח עם מפה. הלכו נכבדי הכפר אל מושל המחוז הלבנוני בג'דיידה וביקשו ממנו לספח את כפרם ללבנון. "השתגעתם?!" הוא השיב להם. "איך יראה הדבר? ישראל ניצחה את סוריה, ולבנון מתחלקת איתה בשלל וגוזלת חלק מסוריה?" הוא גירש אותם מעליו בבושת פנים.

תושבי הכפר המתוסכלים נותרו ככפר מנותק מכל מדינה. הם כבר לא בסוריה שנסוגה במלחמה. הם לא בישראל ולא בלבנון שאינן מוכנות לקבל אותם. הנכבדים שבו למפקד הישראלי, איש ראש פינה עקיבא פיינשטיין, וחזרו על בקשתם. אף שמפקדיו הורו לו להתעלם מהם, נכמרו עליהם רחמיו, והוא העביר להם אספקה ובהדרגה פרש עליהם את חסותו, עד שהיותם בשטח הישראלי היתה לעובדה.

אכן, הכפר רג'אר היה כפר סורי, בצד הסורי של הגבול בין סוריה ללבנון. הגבול היה פרוץ. המפות לא היו מסודרות. ובמפות הצה"ליות רג'אר שויכה בטעות לשטח הלבנוני. ישראל איפשרה לתושבי רג'אר לבחור אם להישאר בכפר או לעבור לסוריה. שליש מן התושבים, בעיקר אלה שפרנסתם היתה בסוריה או עבדו בצבא הסורי, החליטו לעבור לסוריה. השאר, רוב התושבים, קיבלו על עצמם את השלטון הישראלי. עם החלת החוק הישראלי על הגולן, בשנת 1981, קיבלו על עצמם תושבי הכפר, בניגוד לתושבי הכפרים הדרוזים בגולן, את האזרחות הישראלית, ללא עוררין.

עם נסיגת צה"ל מלבנון ב-2001, שרטט האו"ם את הגבול המדויק בין ישראל ללבנון. בשרטוט הגבול, נחצה הכפר בין השטח הישראלי לשטח הלבנוני. הסיבה לכך נובעת מכך, שבעת שרטוט הגבול בין סוריה ללבנון ב-1945, השטח הצפוני של אדמות רג'אר, שלא היה מיושב בפועל, הוגדר כשטח לבנוני. מאחר ולגבול בין המדינות לא היתה משמעות בשטח, ב-1956 החל הכפר להתפשט צפונה, לעבר השטח הלבנוני, אך על אדמות השייכות לתושבי הכפר. אף שהנושא הזה מעולם לא עלה בעבר, החליטו מודדי האו"ם ב-2001 שהשטח הצפוני של הכפר שייך ללבנון.

מה על ישראל לעשות במצב זה? מבחינת הפורמאליות המדינית, יש היגיון בקביעת האו"ם ובחלוקת הכפר. אולם יש גם צד אנושי. משמעות קבלת הקביעה של האו"ם, היא קריעת הכפר, קריעת משפחות, קריעת קהילה. משמעות קבלת הקביעה היא חלוקת הכפר בין שתי מדינות אויבות, או עקירת התושבים מצד לצד. זו אכזריות נוראה. למה? בשם מה?

תושבי רג'אר הינם אזרחי מדינת ישראל, שקשרו עימה את גורלם. ישראל מחוייבת להם. הנכונות לקרוע את רג'אר היא בגידה של המדינה באזרחיה. ישראל בגדה בצד"ל ובמשת"פים הפלשתינאים. אך הבגידה הזאת חמורה הרבה יותר, שכן מדובר באזרחי המדינה. הנכונות להפקיר את אזרחי המדינה החיים ברג'אר כדי להביא שקט לאזרחי ישראל בקריית שמונה, היא בוגדנות צינית ונואלת. מי שמוכן להפקיר את אזרחי רג'אר מפחד הטרור שוכח, שמי שבורח מהטרור הטרור רודף אחריו ומשיג אותו, כפי שנוכחנו בחודשים האחרונים בגבול לבנון ובגבול עזה.

איני מתעלם מהשיקולים המדיניים. יש היגיון בתביעה הלבנונית ובקביעת האו"ם. אך כל עוד ישראל ולבנון הן במצב של מלחמה, אין לכך כל משמעות. כאשר ישראל ולבנון תנהלנה מו"מ על שלום, יהיה מקום למו"מ על התוואי הסופי של הגבול. במו"מ כזה, ניתן יהיה להגיע לפתרונות יצירתיים. למשל – להסכים לריבונות דה-יורה של לבנון על החלק הצפוני של רג'אר, מבלי שתהיה לכך השפעה על החיים בכפר. ניתן להסכים לחילופי שטחים ולוויתור על שטח חלופי בגודל השטח הלבנוני ברג'אר. ניתן לאפשר לתושבי הכפר לבחור בריבונות הרצויה להם. אבל בכל מקרה, אסור לבגוד באזרחי ישראל החיים ברג'אר. אסור להפקיר אותם.

ויש לזכור, שבזכות ריבונות ישראל על הכפר רג'אר אנו שולטים על אחד ממקורות הירדן החשובים ביותר, עין וזאני. בבצורת קשה כמו זו שאנו מצויים בעיצומה, ראוי לזכור את חשיבותה של כל טיפת מים, ולא לנהוג כמדינה מטורפת המוותרת על נכסים חיוניים כל כך.

הצעה מהפכנית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני

מאת הסופר הרציני העל-זמני מר אלימלך שפירא

בכנס הבתר-היסטורי, בתר-קולוניאלי ובתר-אֶמָכְּ, שנערך בקמפוס של אוניברסיטת בת-שלמה רבתי, באולם "קרני חיטין" (על שם שירה של דליה רביקוביץ' ז"ל, שהישוותה בו את גורל הישראלים לצלבנים) – הועלתה הצעה מהפכנית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני:

כל המתנחלים, ללא יוצא מן הכלל, יפונו ויוחזרו לגבולות הקו הירוק, ותוקם שם מדינה פלסטינית "יודן ריין" מפורזת עם נוכחות ישראלית צבאית בלבד כדי להבטיח שלא תהפוך בתוך חודשיים-שלושה למדינת טרור מפולשת המאיימת על קיומה של מדינת ישראל ועל חיי היום-יום בה.

כל הערבים, ללא יוצא מן הכלל, יפונו מתחומי הקו הירוק ויועברו למדינה הפלסטינית ושם יוכלו לבטא במאה אחוז את הזהות הפלסטינית שלהם וליהנות ממנעמי הדמוקרטיה, הסובלנות ורמת השירותים הציבוריים והביטוח הלאומי של אחיהם הפלסטינים שהשתחררו מעול הכיבוש הישראלי והם חיים בחופש ועם עצמם בלבד.

בדרך זו תהיינה שתי מדינות לשני עמים, האחת מאה אחוז ערבית ופלסטינית והשנייה מאה אחוז עברית, ישראלית ויהודית.

הנוכחים באולם "קרני חיטין" לא שמו לב תחילה לזהות המציע, אך ככל שנמשכו דבריו המקוממים התברר להם שמדובר בסופר העל-זמני הרציני מר אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית וחולב פעמיים ביום את העז הלבנה שלו ומגבן ממנה עם פפסין ממעי גדי גבינת פלאים שכל האוכל ממנה גם הזין שלו עומד כמו גבינה קשה שזה לא הרבה אבל מספיק לחדירה אם האישה רוצה – והתנפלו עליו הסטודנטים והמרצים מימין ומשמאל בצעקות ובדחיפות וגם במכות כמו שהיכו השוטרים את האנס בני סלע (סלח), והורידו אותו מן הדוכן, הרכיבוהו קשור על החמור הקפריסאי הלבן שלו (זה החמור שלחש לו באוזניו את דוגמת טרנספר הטורקים והיוונים באנטליה, יוון וקפריסין), סובבו את ראש החמור דרומה ותקעו קצה מחודד של מקל חזרן באחוריו (לא של הסופר) וטס החמור הקפריסאי חזרה הירקונה כאשר על גבו מתנודד קשור הסופר העל-זמני הרציני מר אלימלך שפירא. ככה ייעשה לאיש.

ספר שירה חדש ופרס חדש למשורר יהודה גור-אריה

למשורר, לסופר ולמתרגם הפורה – כֵּפֶל ברכות!

המשורר, הסופר והמתרגם יהודה גור-אריה זכה לאחרונה בפרס הספרותי על שם המשורר היידי הנודע דוד הופשטיין, מטעם הרשות הלאומית לתרבות יידיש ואגודת הסופרים והעיתונאים כותבי יידיש. הפרס היוקרתי הוענק לו על כלל יצירתו ופעילותו למען תרבות יידיש בישראל במרוצת שנים רבות. בה-בעת הופיע ספרו העברי החדש "צבעי פרפר" (שירים ועוד) בהוצאת "כרמל".

יהודה גור-אריה הוא יליד בסרביה (רומניה), ניצול השואה אשר גורש בילדותו למחנה ריכוז רומני בטראנסניסטריה, שם שהה כילד שלוש וחצי שנים. מנעוריו – בארץ. חבר קבוצת אלומות בעמק הירדן, בוגר החוג לספרות עברית באוניברסיטת ת"א, עורך במדור הספרותי של "מעריב" ופעיל כסופר, משורר, פובליציסט ומתרגם – הן בעיתונות הישראלית והן בהרקתם לעברית של ספרים רבים מרוסית, יידיש ורומנית, פעילות המקיפה כותרים רבים מאוד.

יהודה גור-אריה זכה עד כה, לבד מן הפרס החדש, בפרס שָֹרַת המדע והאמנויות למתרגמים (1995) ובפרס על שם יעקב פיכמן (2002). ספריו: "זערורים – שירים בתכלת" (מיניאטורות), הוצאת מחברות לספרות (1966). "שבחי הקיץ" – שירים, הוצאת עקד (1978). "תעלולי טלי" – סיפורים לילדים, הוצאת ספרית פועלים (1983). "תעודת מעבר" – שירים, הוצאת עקד (1988). "מצב צבירה" – שירים, הוצאת ספרית פועלים (1994). "ריח אורנים" – סיפורים, הוצאת עקד (1999, הספר תורגם לאיטלקית וזכה באיטליה לשתי מהדורות, 2002 ,2004).

יהודה גור-אריה גם תרם לזֶמֶר הישראלי הקל, והמפורסם בין פזמוניו הוא "כֵּפֶל" ("מישהו בוכה בי, מישהו בי רן") בביצועה הפופולארי של חווה אלברשטיין.

עוז אלמוג: מתבייש באוניברסיטה שלו

אהוד היקר,

בשבוע שעבר [7.12.06] נערך באוניברסיטת חיפה כנס שכותרתו "מלחמת לבנון השנייה: גורמים, ניהול והשלכות."

מצ"ב התוכנייה. ומי אתה חושב זכה לכבוד לכהן כיו"ר אחד המושבים? לא אחר ממיודענו ד"ר אילן פפה. כן כן, זה אותו פפה שהצדיק לפני זמן לא רב את החרמת האוניברסיטה על ידי ארגון האקדמאים הבריטי ואותו אחד שהזדהה (ביותר מראיון אחד) עם החיזבאללה במלחמה האחרונה (הוא טען שהחטיפה וההפגזה היוו עילה לממשלת ישראל לפתוח במלחמה מתוכננת מראש).

אני מניח שבכנס הזה (עוד אחד מעשרות כנסים מטופשים וחסרי חשיבות שנערכו לאחרונה) עסקו בחולשת ההנהגה הפוליטית והצבאית [של ישראל] ובהיעדר תרבות של דין וחשבון. קשה לדעת אם לצחוק או לבכות, ועל כל פנים, צריכים למצוא מילה יותר מתאימה מ"צביעות" כדי להסביר את התנהגות האוניברסיטה והקולגות שלי.

ד"ש

עוז אלמוג

(שמתבייש באוניברסיטה שלו)

[מתוך התוכנייה: "12.00-13.30, מושב שני: המערכת האזורית. יו"ר ד"ר אילן פפה. המחלקה ליחסים בינלאומיים, אוניברסיטת חיפה."]

מדוע האנס בני סלע (סלח) מאונן בפומבי?

לא רק מתוך אותו צורך גברי כמעט בלתי-נשלט של מרבית הגברים להשביע את יצרם במו ידיהם באין להם בת או בן זוג להשפיך בה או בו את תנובת זרעם, אלא מסיבה הרבה יותר מתוחכמת.

בני סלע (סלח) ימשיך לאונן בפומבי וימצא ודאי טריקים נוספים כדי להעמיד פני פסיכי ולהישלח לאישפוז בבית-חולים פסיכיאטרי. משם אפשר כבר להתחיל לצאת לחופשות. ואם לא, אפשר בקלות רבה יותר לברוח פעם נוספת. ואם לא, אפשר לחכות שנה-שנתיים, לעבוד על המערכת (ולכך יש לו ערמומיות בלתי-רגילה), "להירפא" ולהשתחרר, כמו שהשתחררה, למשל, מבית-חולים פסיכיאטרי, האם שהטביעה את שתי בנותיה באמבט.

בנות, בחורות, נשים, סבתות, אל תישנו בשקט. היכונו לסיבוב הבא של אנסכן בכוח!

יוסי גמזו

לְנִשְמַת תָּאִיר

לזכרה הטהור של תאיר ראדה, בת קצרין,

קורבן נוסף לאלימות המשתוללת

הַשִּיר הַזֶּה נִכְתָּב לְזֵכֶר פֶּרַח,

יַלְדָּה חַפָּה מֵחֵטְא וּשְמָהּ תָאִיר,

שֶכָּל מִי שֶלִּבּוֹ אֵינוֹ קָפוּא וְקַר כְּקֶרַח

יִזְכֹּר אוֹתָהּ תָמִיד כְּאוֹר בָּהִיר.

יִזְכֹּר אוֹתָהּ כְּקֶרֶן-אוֹר שֶלִּרְאוֹתָהּ זָכִינוּ

מְעַט מִדַּי, רַק שְלוֹש עֶשְֹרֵה שָנִים, וְשֶדָּמָהּ

לֹא יִמָּחֶה, שֶלֹּא כְּמוֹ הַדְּמָעוֹת אֲשֶר מָחִינוּ,

וְלֹא יֶחְדַּל לִצְעֹק אֵלֶינוּ מִן הָאֲדָמָה.

קַיִן מַכֶּה אֶת הֶבֶל,

הֶבֶל כּוֹרֵעַ לָמוּת.

הָרֶשַע וְהַפֶּשַע, הַסֵּבֶל וְהָאֵבֶל

כּוֹתְבִים בְּדָם בְּלִי הֶרֶף אֶת כָּל תּוֹלְדוֹת הָאַלִּימוּת.

וְזֶה לִבָּם שֶל אָב וָאֵם שֶפֶּתַע אִמְלְלוּהוּ

וְזֶה הַיּוֹם מֵתֶיךָ וְאוּלַי מָחָר מֵתַי

וְהַשְּפִיּוּת, מוּל צַו הַ"לֹּא תִרְצַח" שֶחִלְּלוּהוּ

שוֹאֶלֶת כְּמוֹ יַלְדָּה קְטַנָּה,

נִפְחֶדֶת:

עַד מָתַי?

הַשִּיר הַזֶּה שוֹאֵל, לַח-עַיִן: "לָמָּה?"

וְהַשָּמַיִם, כְּמוֹ תָמִיד, שוֹתְקִים.

"לָמָּה לִסְדוֹם דָּמִינוּ וּזְוָעָה זוֹ טֶרֶם תָּמָה?"

אַךְ הוּא שוֹאֵל, שוֹאֵל וְלֹא מַחְכִּים.

"לָמָּה חֻקֵּי הַגּ'וּנְגֶל

עָטִים כָּאן עָלֵינוּ לִגְרֹף

אֶת צֶלֶם-אֱלֹהַּ שֶלָּנוּ בִּזְרוֹעַ,

בְּאֵש, בְּסַכִּין, בְּאֶגְרוֹף.

"וְלָמָּה," כָּךְ תּוֹהֶה הוּא כְּעָנִי אִלֵּם בַּפֶּתַח,

"שוּם שִיר כָּאן לֹא יַבִּיעַ אֶת שֶאֵין לוֹ כָּל מַבָּע

בְּשוּם שָֹפָה מוּל הָאֵימָה שֶבָּהּ מֻשְלָךְ לְפֶתַע             

הַחַף מֵחֵטְא בְּטֶרֶם עֵת אֶל הָעוֹלָם הַבָּא?"

כֵּן, זֶה קוֹרֶה אֶצְלֵנוּ לְלֹא הֶרֶף

כְּמִין שִגְרַת-חַיִּים שֶל "זֶה מַה יֵּש",

אַךְ גַּם בְּהַשְוָאָה אֶל מוּל פִּרְאוּת חַיּוֹת הַטֶּרֶף

עוֹד יֵש לָנוּ

בַּמֶּה לְהִתְבַּיֵּש.

קצרין,  ‏20.12.2006

"האומה" – הבמה למחשבה לאומית, כתב-העת האיכותי של המחנה הלאומי

בעריכת: יוסי אחימאיר

ראה אור גיליון מס' 166 ובו 144 עמודים

בתוכן – בין השאר: מארב סורי בגולן

יורם ארידור – דמוקרטיה במדרון: ממשלה בפאטה מורגנה

פרופ' משה שרון – מורה-דרך לניהול מו"מ בבזאר המזרח-תיכוני

ד"ר אורי מילשטיין – טעויות הסלווקים חזרו במלחמת לבנון השנייה

ד"ר אהרון יפה – יובל למבצע "קדש"

ד"ר משה הלוי – מאבקו של ז'בוטינסקי למען העלייה

שלמה נקדימון – יוחנן בדר ופנחס לבון בפרשת "עסק הביש"

ניר מן – סטירת לח"י למבצר הבריטי בלב תל-אביב, ועוד... ועוד...

מחיר הגיליון – 30 ש"ח בלבד, מנוי לשנה (4 גיליונות) – 120 ש"ח בלבד

להשיג: טל. 09-9583949, פקס 077-5583949, ת"ד 625, הרצליה, 41616

שמפו אהוב

סיפור מאת נדה דה אנהלט

 מתוך ספרה "בשעה טובה, מנגו ירוק"

תרגום מספרדית שמאי גולן

למיגל אנחל מרטין, הנמצא במקום שרצה כי אהיה בו.  

כתבתי סיפור זה – פשוט, פשוט, פשוט.

צ'ארלס קרוס, "דג מעושן"

מה שנוגע לי הרי זו יותר בעייה של בדידות. נישאתי צעירה. בגלל אהבה? כך אני מקווה. הוא, שהיה איש קטן-מידות, נוהג במתינות, הסתלק לו באופן פתאומי: הוא מת באמצע ירח הדבש שלנו. היינו על חוף הים, הוא היה צמא מאוד ושתה כדי-מים ללא גבול. כל כך הרבה מים נכנסו למחזור הדם שלו עד שריאותיו התמלאו ואהובי נפטר, תוך סימני חנק של טביעה. אבל במותו גילה גם סימני התחשבות בי: הוא השאיר אותי עשירה, אף כי איש לא שם לב לכך.

חיי הבדידות שלי גילו לי עד כמה שלומיאלית חסרת כישורים אני כלפי הכול, חוץ מאשר שיטוט ברחובות. באחד הטיולים האלה הבחנתי בספרייה מלאה ספרים, לא הרחק ממקום מגוריי. פניתי לשם מתוך כוונה טובה, ועד מהרה התרגלתי אל המקום ואל ריחו המיוחד, שנדף מן הספרים . כך שבהחלט הייתי מרוצה מן השיטוטים בעולם, מתהלכת לי ואף קוראת.

אודה על האמת, לא אהבתי את הקריאה בסיפורי המסתורין ולא את הקריאה בשירים, ואף לא במאמרים. אבל בהזדמנות אחת גיליתי, כמעט במקרה, ספר עב-כרס ולו כריכה בצבע קפה, ושמו "טיפות של מידע". הוא היה מונח על המדף ליד ספרים אחרים שהוחזרו. דיפדפתי בו, ואם לומר בגלוי, הוא הרשים אותי. היה בו מידע בלתי רגיל. ממנו למדתי למשל, את משקלו של כדור הארץ, את הקוטר שבין שני הקטבים ואת רוחב קו המשווה, ולמדתי כי לדג סלמון שמשקלו שתי ליטראות כמות קשקשים גדולה יותר מלסלמון שמשקלו ארבעים ליטראות. עתה כבר ידעתי כמה אלפי מטרים מעוקבים של מלח מכיל הים, למדתי שעל כל תא של בצל מופעל לחץ פנימי של מים בן 360 ליטראות, שאת המעלית המציא ארכימדס, ושהצרעה היתה יצרן הנייר הראשון בעולם כולו. יכולתי לזכור את המרחק אל הקשת בענן, את גובהו של הקנגורו ואת שמותיהן של המסעדות שבהן אוכלים את מאכלי השעועית השחורה הטובים ביותר בעולם.

כמו-כן מן הראוי להודות שהספר, לפעמים, הפך לתנ"ך שלי. התרגלתי ללכת לספרייה זו ולקרוא יום-יום. האומנם חשבו האחרים שהייתי תלמידה שקדנית ללא תקנה? לא היה איכפת לי. שום דבר בעולמנו לא הביא לי יותר סיפוק מן העובדה שנודעה לי, כי בימיהם של רוסיני וורדי לא הזדרזו לרשום את הפרטיטורות, וכן מן הידיעה מהו מיספר השערות אצל הגמל לעומת מספרן אצל סנאי, ומן הידיעה כמה בנים וכמה נשים היו לצ'ין-שי-הואנג-טי, ומהי כמות הגרדומים והאכסניות למשחקי המזל שהיו לפיראטים בפורט-רויאל. נמלאתי סיפוק מן הידיעה בני כמה הם עצי הסקויה, או מהי כמות השיניים שיש לצדפה אחת, כמו גם מה משקלם ואורכם של הנחשים.

בוקר אחד שמתי לב, כי המדף מכיל כרך שני של "טיפות של מידע". נשמתי לרווחה, ובהנאה.

ישבתי לי, כתמיד, בפינתי שלי, ליד החלון; הסרתי את מעילי, את נעלי – ולבסוף, כאשר איש לא השגיח בי – התחלתי ליהנות מאוצרי זה. היו שם מיספר מודעות על מכירת חלקות שטח על הירח ועל המאדים, אך אלה לא עניינו אותי, אם כי ללא ספק היו כאן הזדמנויות לעשות עסקים טובים. כפר בצרפת שנולדות בו בנות בלבד? עברתי לעמוד הבא, שבו הסבירו, כי ג'וק מסיים את חייו הבוגרים בגיל חמש, לחגבים דם לבן לחלוטין, ומה שנוגע לסרטן הים, התנהגותו חסרת תקדים, מפני שהוא מבצע כ-40.000 תנודות בשנייה. "ובכן," אמרתי לעצמי, "כבר ידעתי זאת מקודם." ואם מחברים כרך שני על מנת לחזור על זה שבראשון, למי זה נחוץ.

לפעמים קורה לי שאני נהנית במיוחד מאיזו ידיעה חדשה. המשכתי לקרוא, אך כבר ללא התלהבות יתירה: שלכבשים פי שלוש כדוריות דם אדומות מאשר לבן-אדם. רק כשהגעתי לאותו חלק שהסביר: אדם בוגר בעל שיער שחור מכיל על ראשו 120.000 שערות, לעומת ראש בעל שיער בלונדיני המכיל 150.000, ואילו בעל שיער אדום מכיל 90.000 שערות – רק אז חשתי , או לפחות נדמה היה לי, שמישהו מתבונן בי בהתמדה.

בדרך-כלל אינני נוהגת להחליף מבטים עם קוראים אחרים, אבל הפעם הזאת שמתי לב גם לנוכחים אחרים. היה שם רק זוג אחד של צעירים: היא התמסרה לכסיסת ציפורניה, הוא דחק את אצבעו לאפו. המשכתי בקריאה. ונציה נוסדה על 118 איים בודדים המתחברים בעזרת 378 גשרים, בה בעת שוונציה השנייה (אמסטרדם) בנויה על 100 איים המתחברים בעזרת 300 גשרים, ועוד עיר (גאנט) שנבנתה על שני איים שנחצים ב-270 תעלות ומתחברים בסך-הכל ב-287 גשרים. הדגים חיים בין חמש לחמש-עשרה שנה, נמלת הטרמיטים – שלושים שנה. ועתה, אם מישהו בהחלט התבונן בי, הרי זו כבר לא היתה המצאה של דימיוני. הצצתי לכיוון הזוג. מה מוזר! הם הסתלקו להם וגם הספרן. היה זה הכול בדמיוני, בזמן שהייתי לבדי. המשכתי עם השיעור שלי: העכביש יכול לטפס על קורי העכביש שלו מבלי להסתבך בהם ומבלי לקרוע אותם. נאנחתי. שוב להעמיס על תודעתי. אך מצד שני למדתי, כי האנקור אוכל במשך שנה יותר משלושה קילו גרעינים, שבאנטרקטיקה השמש מאירה בצבע ירוק, שהגבינה נוצרה לראשונה במצרים לפני 3.000 שנה, ושהאנציקלופדיה הסינית, שהודפסה בשנת 1726, מכילה 5028 כרכים. "ושוב אותה תחושה ארורה, כמו דקירה." היה זה משחק שבהחלט לא מצא חן בעיניי, ואין לדעת איך יסתיים. כן, סוף-כל-סוף התבוננו בי. הרעיון שמישהו מביט בי בזמן שאני קוראת עשה לי עור ברווז.

בתוך המיית הדממה נדמה היה לי שאני שומעת מתחת לחלון קולות רחוקים. הדלת נפתחה מידי פעם. אשה שמנה בעלת פרצוף עייף ועיניים מבוהלות הופיעה פתאום. היא הביטה זמן רב במדפים, אך משום שכאילו לא מצאה את אשר חיפשה, או מפני שאיש לא ניגש אליה לשרתה, היא הסתלקה.

התבוננתי לי בספר שעל השולחן. בטוחה הייתי ללא ספק בדבר אחד: מישהו עקב אחרי בעיניו. בתנאים אלה לא היה קל להתחיל מחדש את השיעור שנפסק. נעלתי את נעליי ויישרתי את החצאית שלי.

הרגשתי שהנתונים הקשורים לזריחת הקוטב הצפוני היו קצת משעממים: רואים אותה בממוצע 100 לילות בשנה מן הקוטב הצפוני, בערך 243 לילות מפסגת קנדי, כ-25 לילות ממיין, לילה אחד בשנה מפלורידה. כמו-כן כל פעם בלילה אחר, מדי עשר שנים, נראית תופעה זו בחלק של מקסיקו המרכזית שלנו. ובדיוק כאשר קראתי את המקרה של אנחלו מאקי, אשר בשנתו הראשונה כראש המאפיה רצח 600 איש – כבר הייתי רגועה מכל החרדות.

ללא ספק , משהו הסב את תשומת ליבי בסיומו של אותו דף: "הסטטיסטיקה מוכיחה כי יותר גברים מנשים שמים קץ לחייהם. יותר נשואים משני המינים מאשר רווקים. בני-אדם משכילים מתאבדים יותר מחסרי השכלה. יותר מבין גילאי 50 ו-54, מאשר בין גילאים אחרים. יותר נוטלים את חייהם בשעות הבוקר בין חמש לשבע, מאשר בכל שעתיים אחרות ביום או בלילה . יותר מאבדים את עצמם לדעת בימי ראשון, ויותר עושים את זה בחודש מאי מאשר בכל חודש אחר של השנה."

הייתי נרגשת. חשבתי. אני בת 55, הנני זואולוגית, אבל בנתונים הקיימים, לו רציתי לאבד את עצמי לדעת בחודש אפריל, באחד מימי שני אחרי הצהריים, חייבת הייתי תחילה להינשא, להתגרש ולהחליף את המין שלי. איזה שטויות!

פתאום, בעודי עוברת לדף השני, בחלק בו כתוב מהן מידות האורך והרוחב של הקתדרלה הגדולה ביותר בעולם, מצאתי נייר דק בצבע כחול, ועליו רשום באותיות כתיב: "התרצי לשתות עמי תה?"

לרגע עצמתי את עיניי. שמחת ביטחוני העצמי התחילה להלהיב אותי. לבשתי את מעילי. כשהתקרבתי אל השולחן המשרדי וראיתי את הספרן, השלמתי עם הידיעה. הוא היסס מעט והסמיק.

יצאנו. תוך טיולנו מתחת לעצים האביביים גילינו שאנו בני אותו גיל, ושנינו אהבנו את הקרירות. בבית הקפה, לאחר שהזמנו, הוא תה קינמון ואני תה תירזה, התוודה בפני שהוא אוהב בוטניקה, שהוא אלמן, ושאשתו נפטרה גם היא בירח הדבש – אך מהתקף של צחוק. חשבתי לי על הסטטיסטיקה: על כל אישה מתה, מתים שמונה גברים. מה יכולתי להוסיף עוד!

תיכננו לנסוע לוורחויאנסק, במזרחה של סיביר, במרחק 1400 מייל מן הקוטב הצפוני, במקום בו נרשמת הטמפרטורה הנמוכה ביותר בעולם, וזאת כדי לבלות שם את ירח הדבש שלנו. וכשנשוב, היה בדעתו להקדיש את עצמו ללימוד ולחקר ה-WELWITSCHIA – צמח שגובהו כ-30 סנטימטר, המצמיח שלושה עלים, שמתקיימים כל החיים. אני מתכוננת לחקור את PORCHTYS NOTATUS, מין דג שמתרבה בחופי קליפורניה-התחתית, ואוהב את הדגיגים בעודם נולדים.

על המחברת: נדה ג. דה אנהלט NEDDA G. DE ANHALT, סופרת יהודייה מקסיקאית. בין פרסומיה ספרי סיפורים: "דואר גורלי", "סיפורים בלתי ידועים", "בשעה טובה, מנגו ירוק", וספר המשלים "ביקורת מלהיבה ." לאחרונה ראה אור ספרה המונומנטאלי "מדוע דרייפוס? – בדיקה של מעשה פשע אחד" – מחקר מקיף על משפטו של דרייפוס, הקצין היהודי צרפתי שהואשם בבגידה בארצו.

אהוד בן עזר

המושבה שלי

פרק שמיני

חג החֶמְלָנִיצְקָיָה

אותה שנה החליטו דודי ההולל אלכס ואבי אלישע לשים קץ לתעלולי הריסוק והנישוק של הזוג גולדשטיק.

חוץ מדוד אלכס היו לי שתי דודות שמתו שנים לפני שנולדתי, ציפורה ובת-שבע שמותיהן, ודודה חיה בשם יעל, זאת אומרת, יעל דודתי עוד חיתה בחיים.

 "ה'תכשיט' [במילעיל] יצא מכלל שליטה!" אמר דודי לאבי. "צריך לעשות סדר במושבה! חבל שבימינו כבר אי אפשר להשתמש בשוט של אבא!"

הוא התכוון לשוט שבו הצליף סבא (או אולי רק איים שיצליף) באיכרים שסירבו לעבוד בשנת השמיטה השנייה לייסודה של המושבה. האיכרים קיוו לחיות כל אותה שנה "עלא חשב [בשי"ן שמאלית] אל-בארון," על חשבון הברון.

 "צריך למצוא מישהו שיוכל להתגבר על לחיצת-היד של יוסקה-דרעק," אמר אבי לדודי.

 "מי?" שאל דודי.

 "רק עלי, עלי בן ג'וואד מוסתקים, ראש הבחרג'יה, הספנים, ביפו."

 "ומי יתגבר על פרלה, סניוריטה פצ'וס, אשתו של הדרעק?"

 "עזרא קובלמן, אם יתחפש לאישה כמו קופל אביו, שהיה מתחפש לאסתר המלכה בהצגת-פורים בשנים הראשונות למושבה."

אכן, חרף קשיי-החיים ידעו בשנותיה הראשונות של המושבה לשמור על מצב רוח טוב, ובייחוד בחודש אדר, בהתקרב פורים, כאשר קופל קובלמן היה מתחפש לאסתר המלכה.

אנשים צעירים היו ומלאי חום-נעורים, וחופשיים בהליכותיהם לעומת אדוקי ירושלים. המושבה היתה אז קטנה וכולם שווים לשמחה, לצער ולעוני. אפילו מעשי קונדס לא חסרו. היו במושבה בחורים שידעו משהו מהאופרטות של גולדפאדן, שהיו מאוד פופולאריות, וכן ראו תיאטרון בארצות-מוצאם. על פי יוזמתם נערכו משחקי הפורים, פורים-שפיל.

איסחאק נורדאו רכב באישון-לילה לירושלים, להביא משם נייר מוזהב לקישוט התלבושות. חולקו תפקידים. אחד היה מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת. אחד המן בן-חיל, לבוש בגלימה אדומה. רק את תפקידי הנשים התקשה ללהק הרג'יסור בָּשֶׁסְמַן, הוא יענקב גאלצ'אלאך, אך רווח והצלה עמדו לו מקופל קובלמן שהיה רחב-גוף ולץ ידוע, ועתה תבע לעצמו בתוקף שני תפקידים – של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו כי היה מוחזק לידען בהלכות נשים.

מלבדם היו עוד ארבעה שומרי-ראש למלך, לבושים כצ'רקסים ומזויינים בחרבות אשר שאלו מן הבידואים מכריהם.

הרג'יסור יעקב בשסמן היה איכר גדל-גוף, בעל קול אדיר ומומחה לחריש עמוק. הוא אהב לאוורר את אצבעות רגליו הענקיות והיה מהלך תמיד בקבקבי-עץ גדולים שקולם נשמע מקצה רחוב חובבי-ציון ועד סופו, ומכאן כינויו יענקֵב גאלֶצ'אלאך.

בחזרות לפורים-שפיל היה מפעיל את כישרונו כבמאי-חובב וממחיש לשחקניו, חובבים אף הם, אטיודים של משחק באמצעות סיפורים שאובים מניסיונו הדרמטי, בסגנון שלימים קיבל את השם: קאנדיד קאמרה.

יום אחד בשסמן יצא לחרוש במחרשה הגדולה, הרתומה לתריסר זוגות סוסים. לכל זוג היה עגלון נפרד המהלך לצידו ומאיץ בו.

לא רחוק מהחלקה, שהיתה מיועדת לנטיעת פרדס חדש, נמצא קבר של וילי, קדוש ערבי מקומי, ולצידו עץ שקמים עתיק.

העגלונים הערבים הזהירו את החורשים כי בסביבת המקום הקדוש אסור לעשות את צרכי-הגוף. מסורת נאמנה בידם כי מי שעושה כך נדבק לקרקע ומאבד את כוח דיבורו.

במשך השבועות בהם נמשך החריש התנהל על כך ויכוח. אלה מכחישים את הסיפור בטענה שהוא אמונת-הבל, ואלה נשבעים ועומדים בתוקף על דעתם.

פעם, בהפסקת הארוחה, נעלם בשסמן.

לא עבר זמן רב ונשמעו נאקותיו הנוראות מתחת לעץ, ליד קבר הקדוש.

העגלונים נבהלו, אולי הכיש אותו נחש? – מיד הפסיקו לאכול ורצו להחיש לו עזרה.

כאשר התקרבו התגלה לעיניהם יענקב גאלצ'אלאך הענק כשהוא כורע על הארץ, מתחת לשקמה, מכנסיו משולשלות והוא מנפנף אליהם בידיו הגדולות וצווח כאילם:

 "אה, אה, אה – – – "

העגלונים נסוגו מעט לאחור והתלחשו בפחד: "מי היה מאמין שכך גדול הוא כוחו של הווילי!"

ובשסמן הכורע צועק, נאנק כעגל, עיניו בולטות כיוצאות מחוריהן והוא מנפנף בידיו אל עגלוניו וזועק לעזרה.

עבר זמן-מה עד ששלושה-ארבעה מהם התמלאו אומץ וקרבו אליו.

תחילה נגעו בו בזהירות, מחשש שיידבקו לקרקע גם הם, אחר תפסו בו בחוזקה, ובכל כוחותיהם משכו והרימו אותו עד שהצליחו להפרידו מהקרקע, יחד עם הגאלצ'אלאך, ולהעמידו על רגליו –

מתנופת המשיכה נפלו הם בערימה על פני האדמה.

ומעשה נס, בו-ברגע חזר אליו גם כוח הדיבור ואז היפנה את אחוריו המגולים כלפי חבורת מציליו, תקע נפיחה, ועוד נפיחה, והכריז בפניהם שעכשיו הם יכולים, במחילה מכבודם, לנשק לו – – –

הכול היו מרוצים בחזרות להצגת-פורים לבד מאחד, אשר מחה נמרצות בפני בשסמן על כך שהשאירו אותו בלי תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף, מעין שר-הפנים או וזיר, כנהוג אצל התורכים. הלבישו אותו בגדי-פאר ונתנו בידו מקל כבד, שחור, שגולת-כסף בראשו. מקלות כאלה היו בידי הקוואסים, שומרי-הראש של הקונסולים בירושלים וביפו. מדי עבור הקונסול ברחוב, היה הקוואס הולך לפניו, מקיש במקלו ומפנה לו את הדרך.

וכך היה עתה – מדי עבור איש מפמליית המלך אחשוורוש, היה הווזיר מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחובר במיוחד לשם כך:

 "שורו, הביטו, קונסולאטים,

 איש החצר הופיע!"

המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגילה.

היה זה מחזה מרהיב-עין! הכל התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שיקשקו והאקדחים הוצמדו למותניים, ועל הכל ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גולת הכותרת – אסתר יעלת החן, הגדולה והרחבה כענק.

את המחזה חיבר או התאים בשסמן לפי מיבחר מנגינות יהודיות, וולכיות, ומארשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים.

איכרי המושבה, נשותיהם וילדיהם, ישבו כשהם לבושים בבגדיהם החגיגיים. המקום הואר במנורות-נפט, בסיסיהן נוצצים בברק מתכת והלהבות מהבהבות בראשי-הזכוכית. במרכז החדר, על במה מאולתרת, עמד מרדכי הצדיק ושר לר' אסתר כבד-הגוף, הנלקח-נלקחת אל בית המלך:

 "אסתר'ל עטרת ראשי

את מחלצותייך לבשי,

וביפי פנייך הזעירים

שחרי פני מלך המלכים.

ואם ישאלוך: מי את, יא אוחתי!

ענה תעני: שבט בנימין משפחתי.

אסתר משבט בנימין,

והמאמין יאמין..."

בסוף המשחק יצאו הכול אל הרחוב וירו באקדחיהם לאוויר העולם.

למוחרת היום המשיכה הלהקה בהצגותיה פעמים רבות, בעוברה מבית לבית. השתייה היתה כדת. ר' אסתר'ל הענק צעד מעדנות והרים מדי פעם את שולי לבוש-המלכות שלו, מאחור, לעיני נשים נדהמות, וילדים שהגיבו בתשואות.

לבסוף הגיעה השמחה לדרגה כל-כך עילאית, עד שאחשוורוש, המולך על המושבה, הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נישאר רק בחאלאט, בחלוק שלו – יום חמסין היה היום ההוא – והוא התחיל לרוץ בקבקבי-עץ ברחוב חובבי-ציון, שלא היה אלא דרך-עפר כבושה, ולהכריז בקולי-קולות מכל פתחיו, אולי בהשראת סיפורי ההרג'יסור שלו:

 "הקשיבי מוישבה שלי, הקשיבו אידאלאך! – – א-פורץ! – אני עולה לפאשאליק ירושלים! לעיר הקודש אני עולה כדי להוריד את הפאשא התורכי מגדולתו... הקשיבי מוישבה – – א-פורץ! – אוי, אוי, נתיניי המסכנים, אני מרחם עליכם... אוי, אוי, אני אציל אתכם מידי התרכל'ה שיקסה, ומידי המן-פאשא, ומידי הרבנית ושתי מבריסק ירום-הודה – – א-פורץ גם לכבודה! – ומידי היאניצ'ארים עקומי-החרבות, ומידי המא'מורים גובי המיסים ולוקחי-הבקשיש – הקשיבו, נתיניי הנאמנים! – – א-פורץ! – אִיך [אני], איך בִּין סולטן עבדול-מג'יד! – – א-פורץ! – איך בין א-מזמין אתכם לקושטא צו דעם תפילת סלאם-אל-מליכ בארמון שלי בילדיז קיוסק... איך, איך..."

ובהתנודדו גם השמיע קולות גיהוק אדירים שבאו מרוטל ורבע היין שהערה אל קרביו. בקושי רב עלה בידי נתיניו להשיגו, אך אחשוורוש העליז, סולטן הפורים-שפיל של המושבה, לא השתתק אלא פקד עליהם: "כולם לכרוע ברך ולהריע אחריי! – פדישהמיז צ'וק ישסון! מלכנו יאריך ימים! – – א-פורץ! – "

והוא לא נרגע משאת מידברותיו אליהם מכל אבר ונקב עד שארבעה שומרי-ראש המלך, שניראו כצ'רקסים והיו מזויינים בחרבות, ועימם הווזיר ובידו מקל שחור עם גולת-כסף – תפסו אותו והטבילוהו, לבוש בחלוק-בלבד, הטבל היטב בשוקת הבהמות של המושבה, ליד הבאר שבכיכר המייסדים.

שם רבץ על-כורחו במים, צורח ומכה, והסוסים מלקקים את שער ראשו ואת אחוריו המגולים – וצוהלים, בחמסין, כאילו גם הם שיכורים.

אבל החג החשוב ביותר במושבה היה יום החמלניצקיה.

הוא חל באסרו-חג של פסח. האיכרים הביאו אותו ממסורת העיירות במזרח-אירופה, ונוסף לו גוון מקומי בזכות השכנים הערבים.

עם שחר היו האיכרים יוצאים עם נשותיהם וילדיהם לשדרת הדקלים, הוואשינגטוניות כפי שנקראו אז, הנמשכת בין הפרדסים הירוקים עד לירקון, ומעמידים לכל אורכה שולחנות זה ליד זה עד שנבלעו הרחק מחוץ למושבה, בשורת האקליפטוסים הריחנית שעל גדת הנחל, שהילת אור ראשון הזהיבה את קצות צמרותיהם.

הרי אפריים, ולרגליהם מיבצר אנטיפטרוס שעל מעיינות הירקון, הבריקו אף הם באור הזריחה וניראו כמתבוננים באיכרים ובבני משפחותיהם המתרוצצים מן המושבה לנחל וחזרה כטור נמלים עמלניות. הגברים בכובעי קש ותרבושים אדומים-כהים והנשים במגבעות רחבות-תיתורה ובשמשיות לבנות שנועדו להגן על עור פניהן הצח, שלא תיראינה כנשות הפלחים והבידואים.

על השולחנות היו פרושות מפות צבעוניות ועליהן מטל-השמיים ומשמני-הארץ, שפע מעדנים ובהם מאפי-חמץ רבים שהביאו השכנים הערבים. פרוסות מלבניות של חלבה עשוייה מיץ-ענבים מבושל עם סולת וצנוברים, שלל סוכריות ושקדים חבויים במעטה-סוכר עבה בגונים שונים, רחת-לוקום בשפע סוגים. בקלוואה, עוגות בצק-דק ממולא שקדים, אגוזים ושומשום. תפוחי-עץ מרוחים בסוכר מזוגג שצבעו ורוד ומאיר עיניים, והם תקועים על מקלות קטנים. והמון מיני תרגימה וקינוח שנפרשים על פני השולחנות: קדאמות, גרגירי-חימצה קלוייה, צהובים ולבנים, ומסוכרים בצבעי אדום, לבן או תכלת. תורמוס קלוי, לאחר שהפיגו ממנו את המרירות על-ידי שרייה במים. קמרדין, ריבת-מישמש מיובשת ומרודדת עד דק כמו עור, אשר תוך ייבושה נחנטו בה זבובים קטנים. גרוגרות של תאנים, פוסטוק-שאמי ושקדים קלויים במלח, וכעכים אפויים במלח ושומשום, וביצים-קשות שנתבשלו עד שהשחימה קליפתן. מתחת לשולחנות קלחי חסות טריות ורחוצות, תאווה לחיך, וגיגיות מלאות מי-קרח, וכדי-נחושת המכילים משקה-קר, שרבט – שיקוי מי-ורדים מתוק-חמצמץ שציננוהו בגושי-קרח.

משעות-הבוקר המוקדמות הם יצאו משפחות-משפחות לשדרה שמחוץ למושבה, בין הפרדסים, מתחת לעצים, אונטער די ביימער, וברשות כל אחת מהן סל גדול מלא דברי-מאכל לכל היום.

כל משפחה תפסה מקום מתחת לאחד העצים בשדרה, עד שנמלאו הפרדסים מסביב קהל חוגג, יהודים וערבים כאחד. שמיכות נפרשו על הארץ, חבלים נמשכו מעץ אל עץ, אם לערסל אם לנדנדה, ורבה התכונה וגדולה השמחה. כל המושבה, גם המשפחות הספרדיות, גם הרב וגם הסנדלר, מזקן ועד נער, ועימם השכנים הערבים מכפרי הסביבה – כולם יצאו אל חיק-הטבע ליהנות מזיוו ויפעת גווניו, מן הבוקר ועד לשקיעת החמה.

מוכרי התמר-הינדי הקישו במצילתיים עשויות שתי צלחות נחושת-דקה הקשורות לאצבעות ידם האחת, להגדיל רעש ולהאדירו, בהכריזם על סחורתם. מוכרי-השקדים סילסלו בגרונם. ועל כולם גבר קולו של מוכר שער-אל-בנאת, הוא "שער-הבנות" העשוי חוטי סוכר אוורירי ורוד, שנקלטים במקלון מתוך גיגית מחוממת, העומדת על פרימוס שראשו, הבוער בלהבה רבת צבעים, מרעיש למרחוק.

עשרות ילדים התרוצצו מן הפרדס אל השולחנות הערוכים בשדרת הדקלים, וחזרה. המולת-החוגגים התפשטה סביב, ובמשעולים חימרו ערבים שאיחרו לבוא אחר חמוריהם וקראו קריאות זירוז חדגוניות.

באחת הפינות המוצלות של השדרה התמקמה "תזמורת הירקון" וניגנה פזמונות ושירי-עם להנאת החוגגים. בייחוד אהבו את השיר שכתב נפתלי הרץ אימבר למושבה שלנו ושהיה מושר בנעימת "התקווה" ונפתח במילים: "עוד טרם רוח-הלאום / צרר עמי בכנפיו..."

וכשהתקרבה שעת-הצהריים שלפה כל איכרה את מעדניה הטובים מתוך הסל, דגים ממולאים ועליהם פרוסות גזר צהבהב וציר רוטט, ורגל קרושה שבה טבועים פלחי ביצים קשות, וחזרת, ופרוסות סלק, וכבד קצוץ. והיו שהספיקו מבעוד ערב לבשל ולאפות מאכלי חמץ כפשטידת אטריות וקוגל וכיסונים ממולאים בשר וחלה טריה. וגם להכין את הקינוח המסורתי לחג החמלניצקיה, זו המופלטצ'ינקה המופלאה, שבזכותה נתפרסמה מושבתנו ממטולה עד גדרה ולימים סיפרו עליה בטלוויזיה אליהו הכהן ודן אלמגור בתוכניתם "שרתי לך ארצי" וגלי עטרי אף שרה את שיר המוּפְלֵטָצִ'ינְקָה, בהברה אשכנזית, כמובן:

 "פי פו פו

אין אבא פה

אנה הלך?

למקום ניכר

ומה יביא?

חבית שיכר

היכן תעמוד?

בפונדקו

ומי ילגום?

ולדקו, דנקו,

ולדקו, דנקו,

דנקו, טינקה –

במה יקנחו?

במופלטצ'ינקה!"

והאיכרה היתה פורשת מפה על השמיכה וקוראת לארוחה את בני-ביתה ואת שכניה מקרב הערבים, וכך נהגו כל המשפחות שיצאו לשדה.

נסתיימה הארוחה, בירכו ברכת-המזון, המבוגרים נשענו אל העצים ונחו, מפטמים מקטרת ושותים קפה ריחני שקלוהו, כתשוהו ובישלוהו, בקומקומי-נחושת בעלי זרבובית דקה, והכל על גבי גחלים לוחשות, ובני-הנעורים חוזרים לתעלוליהם ולמשחקיהם.

הסופר אלימלך שפירא, בספרו השני "הירקון שבלב" (שלמרות נדירותו הוא נחשב בחוגי האקדמיה לאבי-אבות "הנאראטיב הציוני" בספרות הארצישראלית) שימר לדורות את ההסבר למסורת יום החמלניצקיה שנחוג בשנותיה הראשונות של המושבה.

שם בגולה, במזרח-אירופה, כינו היהודים בשם הזה את החג העממי שחל באסרו-חג של פסח וזאת מפני שהשכנים הגויים נהגו להעניק במהלכו ממתקים ורובלים לילדים ולילדות היהודיים שהיו בעלי עיניים כחולות במיוחד, ומימיות, ושיער צהוב במיוחד, כמעט כקש, ופנים גדולות ומלוכסנות במיוחד, בדומה לילדי המוז'יקים והקוזאקים, ילדים וילדות יפהפיים, שהיו נולדים אחר הפרעות או סתם בין הזמנים, כאשר גוי היה אונס יהודיה, נערה בתולה או גם אישה נשואה שילדיה הקודמים בעלי שיער שחרחר ועיניים חומות-ירקרקות בעלות ברק שמי.

ואילו במהלך יום החמלניצקיה במושבה היו האיכרים מתאספים בבייקה הגדולה, בית האריזה של פרדס בחריה, וצובטים בלחיים ומעניקים בישליקים וממתקים לילדים ולילדות כחולי העיניים וצהובי השיער שנולדו בכפרי הערבים שסביב למושבה, ילדים שאימותיהם הפלחיות עבדו כפועלות בפרדסים או כמשרתות ומיניקות בבתי האיכרים, והניחו לאבות ולבנים המתבגרים לקפוץ עליהן ולהרביען בגומות הפרדסים ובבייקות ובאורוות וברפתים ובמתבנים.

ולא פעם היו ילדי פלחים ובידואים אלה, היחפים והמלוכלכים – יפים יותר מאחיהם העבריים שנולדו לאיכרות הכבודות והנקיות שבמושבה.

אם התרשלו האיכרים בפינוק ובפיצוי יוצאי-חלציהם הממזריים – היו השקוצים הרעבים מתאספים בשלהי חג החמלניצקיה על גבול הפרדס ושרים יחדיו בלגלוג: "אל יאהודי ביך, ביך, / חוט אל ראסו פי אל-טאביח!" – הראש של היהודי שקוע כל הזמן בבישול ובאכילה!

עם ערוב היום נשמע בשדרת הדקלים בין הפרדסים הקול: "מינחה!" – ואז היה משתתק קהל האיכרים ובני משפחותיהם, ומניינים-מניינים היו הגברים מתקבצים מסביב לעצים, והאוויר מלא תפילתם.

תמה התפילה, קיפלו מיטלטליהם, אספו את ילדיהם וחזרו לחצרותיהם ולבתיהם במושבה.

דודי ההולל אלכס היה אומר: "חג החמלניצקיה הוא תמצית הציונות. שם בגולה היו הגויים מזיינים אותנו וכאן אנחנו מזיינים אותם. ואילו לא באה כל החיבת-ציון אלא לשם כך – דיינו! והרי לכם דוגמא, יֵינֵע קוס-אוחתו!"

המשך יבוא

הרומאן הנידח "המושבה שלי" מתפרסם כאן מחדש בהמשכים בעקבות גריסתו הקרובה של הספר שיצא לאור בשנת 2000 בהוצאת אסטרולוג, ויהיה בקרוב פריט נדיר אצל אספני הספרים.

גם ספריו האחרים של מר א. בן עזר ("שלוש אהבות", "חנות הבשר שלי", "לא לגיבורים המלחמה", "אנשי סדום", "המחצבה", "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", ו"ברנר והערבים") שיצאו לאור במקור או בהדפסה מחודשת בהוצאת אסטרולוג החל משנת 2000 – ייגרסו החודש, לקראת סוף שנת המס 2006, כדי שהמו"ל לא יצטרך לשלם מס הכנסה על המלאי, כי כך החוק המטומטם, וגם מאחר שאין לספרים של מר א. בן עזר דורש בקהל הקוראים העברי (אפילו בחינם) ובוודאי שלא ברשתות השיווק.

יישארו לדורות הבאים רק כמה עשרות עותקים מכל כותר, כולל "כל הפרוזה" של אסתר ראב [באותה הוצאה], והמה צפונים בארונות ותחת מיטתו של מר א. בן עזר, וזה הרבה מאוד לעומת סופרים אחרים שלא הצליחו כלל להוציא לאור את ספריהם בשנים האחרונות, או ששילמו עליהם סכומי עתק למו"לים, ונשארו כמעט עם כל העותקים בידיהם, או שכבר מתו.

תחזקנה ידיך המפקד גל הירש! אתה וחייליך, שנשאתם בעול הביטחון והמלחמה בצפון וגם נשחקתם – אינכם אשמים! – שיגעון העליונות הישראלי המפונק – הוא האשם בהדחתך!

ערב חורפי לרגל השקת ספרי שירה חדשים

המשוררת שושנה ויג עם ספרה "תבואת השיגעון", המשורר מנחם מ' פאלק עם ספרו "רוכסנים של סתו", בהשתתפות הסופר אלי עמיר. מנחה: המשורר יעקב יעקב. קריאה אומנותית: רבקה תפארת. פותח: המשורר בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העבריים.

יתקיים ביום ראשון, 24.12.06 בשעה 19:00

ב"תמול שלשום", קפה מסעדה וחנות ספרים ברחוב סולומון 5,

הכניסה ממדרחוב נחלת שבעה. טלפון 02-6232758

 ©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,311 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

ספר שני לאלי רון
מקיבוץ עין גדי

כאקורד סיום לחגיגות היובל של עין גדי, הוציא אלי רון לאור ספר שני.
הספר, הקרוי "דברים שאינם ומעולם לא היו במקום אחר" הוא אסופת רשימות שפרסם אלי ב"אפיק" - עלון הקיבוץ, במשך כשנתיים.

כותב אלי בהקדמה:
"הספר אינו מתיימר להיות היסטוריה סדורה של עין גדי ואינו אובייקטיבי... המושגים המופיעים בספר משקפים את המנטאליות וההווי ששררו בקיבוצנו לאורך כמעט 50 שנותיו."

הספר הוא מעין אינדקס של מונחים מקומיים, והוא שזור בחוט של הומור ונוסטלגיה, מעלה נשכחות ואף מעורר מחלוקות בנוגע למהות חלק מהמושגים, מי טבע אותם ומתי ועוד. חלק מההסתייגויות מופיע בספר לצד הערך כפי שאלי כתבו.
תמצאו בו מונחים כגון: תשנון, ציפ-ציפ, גידולי זווית, המפרנס, עקבות בשר, הבנות של לויט, ה"מון", לעשות סדייר, כיכר גגארין וכיכר שפרד ועוד.
לצד זה - רשימת היזמויות והענפים שהיו ועודם, היסטוריה של ענף הנוי, שיר הכביש הנפלא שכתב דודו אברהמי ז"ל וכן מוזכרים בספר אנשים רבים וטובים שחייהם נשזרו בחיי הקיבוץ לפרקי זמן שונים.
פיסות זעירות של היסטוריה מקומית שיחדיו יוצרות את פסיפס רוח הקיבוץ.
הספר מוקדש לזכר שני הבנים של רותי ואלי, גיורא ותומר ז"ל.
הכריכה צוירה ע"י אלישבע רוזנבוים והאיורים בגוף הספר הם של זאביק רוזנבוים.
הספר מוצע למכירה במחיר עלות של 45 ש"ח, לכיסוי חלק מההוצאה ודמי משלוח.

 

הספר הראשון

ספרו הראשון של אלי - "אני כלב - סיפורים שכלב מספר" ­– יצא לאור ב-2005. 
הספר מסופר "מפיו" של כלב שגדל במשפחת רון, היה חביבם של הילדים, והביא למשפחה המון תעסוקה וטרדות ושמחה ועניין ובעיקר – הומור ואהבה. הספר גם שופך אור מזווית אחרת ומעניינת על חיי והווי הקיבוץ, על הרגליהם של כלבים ובעליהם.
ספר זה הכתוב בהומור וחן הוקדש אף הוא לזכרם של הבנים גיורא ותומר.
נותרו מספר עותקים של הספר, והם מוצעים למכירה במחיר עלות של 40 ש"ח, לכיסוי חלק מההוצאה ודמי המשלוח.

 

המעוניינים לרכוש אחד הספרים יישלחו צ'ק לפקודת קיבוץ עין-גדי, במעטפה הממוענת :

אלי רון קיבוץ עין-גדי, ד.נ. ים-המלח 86980.
כתבו את כתובתכם המדויקת, על מנת שנוכל לשלוח את הספר.