חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 203
תל אביב, יום שני, ד' בטבת תשס"ז, 25 בדצמבר 2006
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: עודד פלג: יזכור
משה דור: חצי נחמה / אין טעם / גדוד מגיני השפה / רגלי האדמה של איתן איתן / איתן איתן: ואלה שצוחקים (שיר)
ברוך תירוש: הארץ כמרקחה
אנשים בגיל הזהב שמשלימים עם המצב, מאת משורר אלמוני, תירגם מפולנית שמואל גולדשטיין // יעקב ברזילי: מזוית אחרת (שיר)
העולם הזה מסוכן מאוד, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
משה בר-יוסף: שנאה פתולוגית (תגובה על דברי משה דור בגיליון 202)
יוסי גמזו: כָּל הַקְּלָפִים עַל הַשֻּלְחָן (שיר תוכחה)
אמנון בי-רב: האהבה שלא היתה, מזיכרונותיו של עורך עיתון (סיפור)
אורי הייטנר: מורה דרך
הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא: "לא רק סופרים עברים אלא גם עיוורים"
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק י"ג. מכות לבנים ותיקון בתולים לַבנות
אלישע פורת: סופר עברי: שלח דבריך ל"מידסטרים"
עודד פלד
יזכור
בְּעֶרֶב חֹרֶף תֵּל-אָבִיבִי חָמִים
עַל סַפְסָל בְּרוֹטְשִׁילְד הַשְּׂדֵרָה
מוֹצֵא עַצְמִי מְהַרְהֵר בְּטֶהֶרָן הַבִּירָה,
כֶּנֶס שְׁרָצִים מַכְחִישֵׁי שׁוֹאָה:
אַחְמָדִינִיגָ'אד בְּכוֹר-שָׂטָן, חֶבֶר
מֵרֵעָיו, מַרְעִינָיו בִּישָׁיו, וּבָהֶם
רַחֲמָנָא לִצְלַן, נָטוֹרֵי-חַרְטָה עוֹרְבֵינוּ,
מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ, שֶׁהִתְנַדְּפוּ, כַּפְתּוֹר וָפֶרַח,
מִמְּגִלַּת דִּבְרֵי הַלֵּילוֹת וְהַיָּמִים הַנּוֹרָאִים –
וּבְעַל כָּרְחִי שָׁב וְנִזְכָּר בַּחֲסִידֵי
סָאטְמָר שֶׁמִּלְּטוּ נַפְשָׁם בַּדַּקָּה
הַתִּשְׁעִים בְּרַכֶּבֶת לִשְׁוַיְץ בַּעֲבוּר
שַׁלְמוֹנִים, בְּעוֹד שְׁאַר קְהִלּוֹת
טְרַנְסִילְבַנְיָה מוּבָלוֹת לִקְרוֹנוֹת
חֲתוּמִים בְּדַרְכָּן לַכִּבְשָׁנִים
כָּךְ נֶחְרַץ גּוֹרָלָם שֶׁל יְהוּדֵי
מוֹרושְׁוָשָׁארְהֵאיי וּמִשְׁפַּחַת
נִיסְלִי בְּתוֹכָם: אִמִּי לֵאָה, הַצְּעִירָה
מִבֵּין תִּשְׁעָה אַחִים וַאֲחָיוֹת, יְחִידָה
מְדוֹרֵי תֹּפֶת שָׂרְדָה, גַּם אָחִיהָ שִׁמְעוֹן,
שֶׁחָלוּץ הָיָה וְהִגִּיעַ אַרְצָה בְּעוֹד מוֹעֵד
[לֹא הוֹעִילוּ תְּחִנּוֹתָיו לֹא הַפְצָרוֹת
אֲחֵרִים לְהַצִּיל צֹאן מַרְעִית וְלָשׁוּב
לָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת: מָשִׁיחַ לֹא בָּא,
פָּסְקוּ הָרַבָּנִים, מָשִׁיחַ גַּם לֹא מְטַלְפֵן]
אָה, מִי יִתְּנֵנִי נָטוֹר-חַרְטָה,
אֶחָד מִלָּמֶד-וָו צַדִּיקֵי סָאטְמָר
אִם אֶפְשָר, שֶׁיָּבוֹא אֵלַי
בְּסִמְטָה אֲפֵלָה, זְקָנוֹ אֶתְלֹש
וּבִרְכַּת דֶּרֶךְ אֶתֵּן לוֹ
לְמִשְׂרָפוֹת שֶׁל מַעְלָה
שֶׁיִּזָכֵר בְּמַה מְּדֻבָּר
* * *
משה דור
חצי נחמה
גמרתי אומר: אין בוכים על חלב שנשפך. לא נכחתי במסיבת החנוכה המפוארת של ארקאדי. לא נכחתי, כי לא הוזמנתי. ביבי דווקא היה שם, כי לביבי יש חושים אסטרונומיים מחודדים והוא רוצה להבטיח יחסים טובים עם כוכבים דורכים בשמי הפוליטיקה הישראלית (בדרך הטבע מצד ימין, עם כיסים גדושים), וחוץ מזה הוא הוזמן, יחד עם שרה.
והיו שם המון בדרנים, ששמותיהם אינם אומרים לי מאומה, אבל זה מפני שאני דינוזאור ישיש המנותק מן ההווי הסוער של עולם הבידור. מה לעשות, הרי לא אתחיל עכשיו ללמוד בעל-פה את השמות הפופולאריים במדורי הרכיל של התיקשורת. מאוחר מדי.
והעיקר, הרב גרוסמן ניצח על הדלקת הנרות. הרב גרוסמן – עליו דווקא שמעתי, זה שקיבל את פרס ישראל לצדיקות. ארקאדי יקירנו למד את הלקח: סילווסטר לא, חנוכה כן.
אבל מה שעשה לי את היום, או את הלילה – ואני מודה בכך בלי פקפוק ובלי היסוס – היא העובדה שלמיטב ידיעתי גם יורם (קניוק) לא היה שם, ואני חושד שהוא לא היה שם מפני שארקאדי לא הזמין אותו, וארקאדי לא הזמין אותו מפני שלא קרא את הרשימה שיורם פירסם ב"ידיעות אחרונות" כדי להגן עליו, על ארקאדי. הוא לא קרא, כי איננו יודע עברית, אבל אולי גם לא סיפרו לו על הרשימה ולא תירגמו אותה בשבילו לרוסית. ואולי... אולי... ארקאדי לא הזמין את יורם מפני שפשוט לא איכפת לו שמישהו מגן עליו.
ואם זה ככה, זה לא יפה.
אך אולי זה לא ככה.
אז שייהנה ארקאדי מן הספק ויוכל להתמסר בלי הפרעות למשימה הגדולה, הנפלאה: להיות ראש ממשלת ישראל. ויורם ואני נמשיך להיות ידידים, כי שנינו לא היינו במסיבה של ארקאדי.
והוא שאומרים: צרת רבים חצי נחמה.
אין טעם
באחרונה אני נתקף יותר ויותר בתחושה שאין טעם במה שאני כותב על המאוס והרקוב והמושחת בחיינו.
אני כותב וכותב באתר של הסופר הנידח ושום דבר לא משתנה. רק תחושת הנידחות מתגברת.
בדיוק כפי שקרה לי במשך עשרות השנים שהייתי כותב בעיתונות הנפוצה דברי תוכחה על ההיבטים השליליים (לדעתי) של חיינו. משהו השתנה? לא. רק נהיה יותר גרוע.
חבר אומר לי: תכתוב על הפער הנורא בין שכר המנהלים של חברות המעסיקות קשישים בעבודות ניקיון ובין הפרוטות שהן משלמות לעובדים הזקנים והמסכנים. נניח שאכתוב. זה יזיז משהו למישהו?
לא, זה לא יזיז. כשם שזה לא מזיז כשכותבים – כל מי שכותב--על הסיאוב המחריד בכל ההיבטים של קיומנו החברתי. או על מחדלי ההנהגה, המדינית והצבאית והכלכלית, המחרידים לא פחות.
הנכתבים לא שמים קצוץ. הכותבים ממשיכים לכתוב, כי אין להם עיסוק טוב יותר לשעות הפנאי שלהם.
והסערה החדשה קרבה והולכת.
ומה יהיה אז?
גדוד מגיני השפה
פעם היה לנו, בארץ ישראל, "גדוד מגיני השפה".
ה"גדוד" נלחם את מלחמת העברית נגד, למשל, היידיש. כי בימים הרחוקים ההם זו היתה הבעייה העיקרית. נראה היה להם, לחברי "גדוד מגיני השפה", כי השפה העברית תידחק לקרן זווית אם לא יגנו על בכורתה בפני המתנכלים לה, בתום לב או בזדון. והם לא נרתעו אפילו מפיצוץ הופעה של ח"נ ביאליק, ראש וראשון למשוררי העברית, כאשר הופיע באיזה ויעוד תרבותי בתל-אביב ונשא דברים ביידיש.
והנה, דווקא בתקופתנו הממלכתית, שוב נרמסת העברית תחת נעליהם של עילגי לשון, בורים, מתבטלים נלעגים בפני הלעז האמריקני החודר לכל הרבדים, החל בשמות חנויות ומסעדות ועבור דרך נאומיהם והכרזותיהם של שרי-ממשלה וח"כים ואישי-ציבור וכלה בדיבורם של קרייני טלוויזיה ורדיו ובהגיגיהם של כתבלבי עיתונות. תופעת הרוסית, שפתה של ההגירה הענקית מברית-המועצות לשעבר, כלשון וכתרבות הקוראות תיגר על ריבונותה של העברית, היא נושא בפני עצמו.
מה לעשות?
אם עוד יש בתוכנו מי ששפתו הלאומית יקרה לו, הבה נקים מחדש את "גדוד מגיני השפה".
אינני יודע אם הגענו למדרגה של "עם" – לעיתים אני סבור שאיננו אלא התגודדות של עדות, שבטים, קהילות – אבל לפחות לא נהיה עם אובדי-שפה.
גם זה משהו.
רגלי האדמה של איתן איתן
איתן איתן הלך לעולמו לפני חמש עשרה שנה. בן המושבה כינרת ועובד אדמתה, בוגר הפנימייה הצבאית שליד בית-הספר הריאלי בחיפה, לוחם הקומנדו הימי, נפטר מסרטן בהיותו בן חמישים ואחת בסך הכל – הוא עישן כארובה, אך ייתכן שהמחלה הממארת היתה לה גם זיקה למי הקישון המזוהמים, שאנשי הקומנדו הימי התאמנו בהם. והוא היה גם אחד המשוררים הייחודיים ביותר שלנו, משורר נפלא, שלרוע המזל שייך אף הוא למשפחת הנידחים שביוצרינו.
מחרתיים, ביום רביעי, ה-27 בדצמבר, בשעה שבע וחצי בערב, במרכז התרבות של בית אריאלה, שדרות שאול המלך 25, תל-אביב, ייערך אירוע לרגל צאת מיבחר שיריו, "האדמה הקורנת". יישתתפו בו ענת איתן (אלמנת המשורר), אהרון אמיר, יהורם בן מאיר (פיצ'י), ורדה גינוסר, אורי הולנדר, רפי וייכרט, ליאור שטרנברג והח"מ.
המיבחר, בעריכתי, ראה אור בהוצאת "קשב לשירה".
אינני רואה שום פסול ב"פרסומת" שאני עושה לערב המוקדש לשיריו של איתן. הנגיעה האישית שיש לי בספר המשמש עילה לאירוע איננה גורעת מהנחיצות למשוך אליו את תשומת-הלב המירבית. איתן ראוי לתשומת לב כזאת בגלל הערכים הסגוליים המשוקעים ביצירתו שבה הטרגדיה של מלחמת הקיום הישראלית, שהוא השתתף בה בגופו ונתן לה ביטוי מהמם, עוברת כחוט שני יחד עם שירי אהבה שלהטם ועדינותם נוצקים למיקשה מופלאה אחת, ועם תודעה אינטימית משכרת של נופי הארץ שאי אפשר להפריד בינה ובין צייר-המלים שלהם.
התוודעתי לאיתן איתן לאחר צאת ספר-שיריו הראשון, "מלך אסור ברהטים", לפני קרוב לארבעים שנה. אני גא בכך שעמדתי לאלתר על ייחודו של קובץ זה ונתתי להשתאותי ביטוי ברשימת ביקורת נלהבת. אני גא בכך שעזרתי לאיתן למצוא מו"ל לספרו השני, "ארץ אמור". את הספר השלישי, המכיל שני קבצים, "שירי האלף" ו"שירים לבני אדם", הוציאה אשתו ענת סמוך למותו.
אני זוכר אותו, קצר קומה, מוצק, שרירי, ניצב בביטחה על "רגלי האדמה" שלו, מצית סיגריה אחר סיגריה. על אדמותיו בכינרת גידל פאפאיה, אותו פרי טרופי שמייחסים לו סגולות מרפא. כשהיה מזדמן לתל-אביב נהג להביא לי מתנה – ארגז של פירות פאפאיה – ומאיץ בי לאכול את התכולה עד תום. "זה יביא לך בריאות," היה אומר, "משוררים זקוקים לבריאות," או משהו מעין זה. אפשר שהצדק היה איתו, אף כי לאחר מותו הרהרתי שהפאפאיה לא הצילה אותו ממוות שלא בעיתו. דיברנו על שירה, על הארץ, על עברה, ההווה שלה, ועל עתידה. הוא השמיע דברים קשים ומרים על המתרחש, ותצפיתו על העלול לקרות אם לא יחול שינוי היתה קודרת. אגב, מעולם לא הזכיר את פעילותו הקרבית. שיריו דיברו בעדו.
להיכן היתה שירת איתן איתן מתפתחת אילמלא קטע אותה המוות בעודה באיבה, זהו עניין לניחושים, אך ניחושים שיש להם יסוד ודאי בהישגים המפליגים שאליהם הגיע בחייו. ברי לי, כי אם תבואו לבית אריאלה לערב המחווה לשירתו של איתן, וזו תהיה פגישתכם הראשונה אתה, תגלו – דווקא על רקע יריד-ההבלים של השירה הישראלית העכשווית – משורר-אמת נדיר שקולו ילווה אתכם ימים רבים לאחר שתניחו את סיפרו מידיכם.
איתן איתן
ואלה שצוחקים
וְאֵלֶּה שֶׁצּוֹחֲקִים שֶׁיִּצְחֲקוּ לָהֶם לַעֲזָאזֵל
שֶׁיִּצְחֲקוּ וִידַבְּרוּ עַל בְּגָדַי הַקְּרוּעִים הַמְּטֻנָּפִים
רַגְלֵי-הָאֲדָמָה שֶׁיֵּשׁ לִי, הַסַּנְדָּלִים הַמְּשֻׁפְשָׁפִים.
אֵלֶּה שֶׁצּוֹחֲקִים שֶׁיִּצְחֲקוּ לָהֶם. שֶׁיֵּשְׁבוּ
בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשְׁבוּ וִידַבְּרוּ עָלַי וְיִצְחֲקוּ לָהֶם.
וְהָאֲבָנִים הַכְּבֵדוֹת שֶׁאֲנִי מֵעִיף
נוֹפְלוֹת בַּמָּקוֹם שֶׁאֲנִי קוֹבֵעַ וּפְנֵי הַשֶּׁטַח הָאֲמִתִּיִים קוֹבְעִים
וְשָׁם תִּשָׁאַרְנָה לְעוֹלָם
וְשָׁם תִּהְיֶה מְנוּחָתָן.
* * *
ברוך תירוש
הארץ כמרקחה
הארץ כמרקחה, והערבים סביבנו מתהוללים כרגיל, וכדברי יקירנו אבא אבן ז"ל, הם אינם מחמיצים הזדמנויות להחמיץ הזדמנויות, ומרחיקים כהרגלם את הסיכוי לרגיעה ולשלום איתם. המבולקה משתקפת לעינינו במציאות, אך בתקשורת מקבלים הדברים תהודה מבויימת ללא שחר, הכול במגמה לערב ולהוכיח כי הציונות ונאמניה הם האשמים והמניעים לאלימות העולם הערבי.
אותה הצגת "אשמת הציונות" המניעה, כביכול, את האלימות במזרח התיכון ובעצם ברחבי תבל, החלה כבר בימי הרצל בוינה על-ידי מתנגדיו מרטין בובר ופייבל, והמשיכה בארץ בתחילת המאה ה-20 עם ההתיישבות, כאשר לא הובנה המציאות שנכפתה גם על הארץ במהלך חלוקת מרחבי האימפריה העות'מנית לאחר הריסתה במלחמת העולם הראשונה. לכן, הגיעה אולי השעה לגלות באומץ לציבור כי מדינות ערב הנוכחיות לא היו קיימות באותה העת, והן הוקמו על-ידי בריטניה וצרפת בעת שחבר הלאומים הקצה את ארץ-ישראל משני עברי הירדן לבית הלאומי היהודי. כך הוקמו המסגרות המדיניות לטורקיה, לסוריה, ללבנון, לעיראק, לעבר הירדן ולמצרים, ואפילו סעודיה הוקמה אז בחצי האי ערב בעזרת הצבא הבריטי מהודו, למרות התנגדותו של לורנס "איש ערב" ממפקדת הצבא הבריטי בקהיר.
עשרות-עשרות מיליוני בני מיעוט כורדים ושיעים, טורקים ויוונים, סונים, האשמים, קופטים וארמנים וגם יהודים, מצאו עצמם לפתע ללא מוצא, דרוסים תחת שלטון עויין ועריץ; ואיש מ"שוחרי הצדק והשלום" לא התחשב ולא הזיל דמעה על מר גורלם של מיליוני הפליטים ובני המיעוטים. "שוחרי הצדק" לא התריסו נגד השלטת "נסיך" האשמי על סוריה ולאחר מכן בעיראק ובירדן, לא מחו על אורח המימשל בלבנון, על המלכת שליט אלבני במצרים; ועל הגירה והתנחלות עשרות מיליוני סודנים וחורנים, מצרים, ארמנים, וצ'רקסים, במדינות שקמו זה עתה. הכול היה שפיר ומקובל לבד משיבת היהודים לארץ-ישראל והתנחלותם על אדמות שוממות שנרכשו בכסף מלא, וזאת חרף העובדה שהפרחתן הביאה רווחה לכלל תושבי הארץ. רק כאן ניעורה שאלת הצדק והפגיעה-כביכול בזכויות התושבים האריסים והרועים, שלמעשה הובטח מעמדם; רק כאן הופעלה מערכת הסתה למשטמה שהפיחה את החשש לדחיקת האיסלם מאתרי הקודש ואת הסרבנות לתקומת הבית הלאומי היהודי ואת האלימות ההרסנית המתמשכת עד ימינו. הפרשנים יושבי הקרנות מעלים מאוב את תלאות ערביי הארץ בהתנגדותם לתקומת "הבית הלאומי היהודי", ומספרים על קיפוח ועוולות אי-שיוויון שאין להם שחר, על המצוקה, העושק והאפלייה שחשים הערבים ש"נתקעו" במדינת היהודים. אך האם רק ערביי הארץ קופחו במהלך תהפוכות חלוקת האימפריה העותמנית? היכן תיאור תלאותיהם של מיליוני העקורים היוונים והטורקים שנאלצו לגלות אז מבתיהם. מדוע לא נשמעת הכרה והבנה לסיבלם של 14 מיליוני הקופטים שנתקעו במצרים תחת שלטון מוסלמי, ושל עשרות מיליוני הכורדים, השיעים והארמנים המדוכאים כמיעוטים בתפוצותיהם במזרח התיכון.
ואל נשכח את מיליוני הגרמנים שגורשו מתחומי פולין וצ'כיה, ואת ההינדים והמוסלמים שנעקרו מבתיהם בעת חלוקת הודו. "סדנא דארעא חד הוא," והיכן גדעון לוי ועמירה הס ויונה אושפיז – שיצהירו ב"הארץ" באומץ, כי גם אצל שאר מיליוני הנדכאים "לכל איש יש שם," ויתארו מדי בוקר את תלאותיהם מידי הממשל העריץ שנכפה עליהם. אולם נראה שגורלם המר של אותם בני מיעוטים אינו נוגע לליבם של "שוחרי השלום" – שרק עניינם הלאומי של ערביי הארץ ושנאת ישראל לנגד עיניהם.
לכן הגיעה שעה לקבוע כי לבד מבעיות הטרור האיסלאמי שבגללן גם מושפלים מאות מיליוני אזרחים שלווים, ויונתן גפן "שוחר השלום" בכללם, בגלל חיפושים קפדניים ברחבי תבל – נהנים ערביי ישראל משיוויון אזרחי מלא, ולהיפך, הם אינם ממלאים חובות למדינה גם במיסים עירוניים, ומצפים שהציבור יממן את עלויות תשתיות המים החשמל והדרכים ושכר העובדים בעיירותיהם.
באותו עניין חשוב לגלות שבדיעבד מעבירה המדינה אל המגזר הערבי הקצבות לחינוך, לבריאות ועוד, במיליארדי שקלים, עשרות מונים מעל לסכום שניגבה מהם כמיסים, והסכומים האלה מהווים עול כבד ומתיש.
ובאשר לשילוב ערבים במוסדות ממלכתיים ולאומיים, עדיין לא הגיעה השעה לצירוף עזמי בישארה לצמרת "המוסד" או אחמד טיבי כממונה על המלחמה בטרור הערבי. גם מגוחכת התביעה ופסיקת בית המשפט לצרף ערבים לגופים לאומיים יהודים, כאשר מנגד לא יצורף יהודי למועצת התנועה האיסלאמית, או לוועד הפועל של הוואקף. כיום כבר פועלים בשלווה רופאים ערבים רבים במערכות הבריאות, אך על המגזר הערבי לעבור עוד הליכי רגיעה משמעותיים, לפני שערבים יהיו מקובלים בתפקידי מינהל רגישים, ואזרחים יימנעו מלהזעיק משטרה למראה ערבי המשוטט ליד ביתם, מכוניתם או בית עסקם.
שוחרי השלום אמנם מלגלגים מעת לעת על שירי ביאליק הנלמדים בבתי הספר לערבים, אך האמת היא שהחינוך במגזר הערבי מלמד לניכור עויין למדינה ולערכיה, והגיע הזמן להפעיל חינוך חינם, ישראלי בלבד – בכל בתי הספר, כולל אלה של החרדים. על החינוך לכלול את המורשת ותרבות ישראל, ואת המדעים הנאורים וקורות העמים שישבו בארץ לדורותיהם. כל קהילה תוכל להעניק על חשבונה, וללא הסתה, חינוך משלים בערכיה כמקובל בתפוצות ישראל; והדבר יביא לחסכון בעלויות ולקירוב בני מיעוטים רבים לחיי החברה במדינה.
בינתיים עלינו להתנער מההכפשות ולהבין כי הבעייה המאכלת בקרב הנהגת ערביי ישראל היא כאמור אי השלמתם עם הקיום העצמאי של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, וסירובם להניח לבני הקהילה לשכון בישראל כאזרחים שלווים, כמקובל על מיעוטים בתבל, מבלי לחתור לערעור מעמדה והרס אושיותיה. בסיוע "מחנה השלום", העויין את ישראל, הם נאבקים להרס המדינה היהודית, ולקיים במקומה שלוש מדינות ערביות במרחב המצומצם שהוקצה לבית הלאומי היהודי. האחת, ירדן, ערבית במלואה; השניה, פלסטין, ערבית במלואה; והשלישית, ישראל בה הם חותרים להגיע לרוב מכריע ערבי בהפחדה ובשיבת מיליוני הפליטים. הם וגרוריהם מניפים דגלי פלסטין, ומכנים עצמם "פלסטינים" כאשר ידוע להם כי פלסטיני אינו רשאי לשהות בישראל ללא אישור, וכמובן לא לכהן בה במשרה ממלכתית.
בכל מדינות התבל קיימים בני מיעוטים, וגם במדינות ערב למשל, מכנים עצמם בני המיעוטים כקופטים מצריים, או כורדים ושיעים עיראקיים, או דרוזים ומארונים לבנוניים; וכך עליהם לראות את עצמם בארץ כערבים, מוסלמים נוצרים או דרוזים ישראלים, ולא כנתינים בכוח של אויבי המדינה היהודית.
האמת היא שההסתה ההרסנית וההתנהלות של הנהגת ערביי ישראל מתוך עויינות למדינה ולעצמאותה הייחודית, מונעת מרבים וטובים ביניהם להשתלב כרצונם בחיי החברה במדינה; ולכן, כיום קלוש הסיכוי להשגת הבנה ופשרה, כל עוד לא תובן ותתקבל המציאות שבמהלכה קמה מדינת ישראל היהודית בצד מדינות ערביות רבות. אולם באותה העת עלינו להתריע ולהזהיר כי לא לעולם חוסן, ולא תמיד יהיו הציבור והמימשל הישראלי רכרוכיים ומוכנים לספיגת הסתה ולפגיעות בנפש וברכוש ברחבי הארץ. כך אירע במרץ 1948, כאשר היישוב היהודי המותקף הפסיק את המיגון וההתגוננות ויצא למתקפה שבמהלכה נהדפו התוקפים והפולשים, במחיר נוראי גם לערביי הארץ.
אלה פני הדברים, ועל הנהגת הציבור הערבי בישראל להתעשת, "לראות את הקולות" ולהביא להתעצמות תרבותית-כלכלית שאולי תאפשר לשכנע את הציבור שלהם לחיות במחיצתנו כאזרחים שלווים, ובצוותא נשכנע את הנהגות ערב לנהל איתנו מו"מ אמיתי לתיחום סביר של הגבולות ולשלום בר קיימא.
אנשים בגיל הזהב שמשלימים עם המצב
מאת משורר אלמוני
תירגם מפולנית שמואל גולדשטיין
כאשר שואלים אותי ברחוב: "מה שלומך?"
בנימוס אני עונה: "טוב מאוד, תודה רבה."
האמת שיש לי ריאומטיזם, ועל זה אפשר להתגבר,
אך בגלל האסטמה קצת קשה לי לדבר.
בלי מקל קשה ללכת, הוא נחוץ לי לתמיכה,
למרות שתמיד אני בוחר ללכת על המדרכה.
בלילות, מרוב כאבים לי קשה להירדם,
אך כשרק מגיע בוקר – שוב בריא, ברוך השם!
הראש שלי עליי סחרחר, זיכרוני בושות עושה,
אף טוב מאוד אני מרגיש, יחסית לגיל הזה.
מכשיר שמיעה בשתי אוזניים, משקפיים שני זוגות,
ובלילה – השיניים בכוס מים מונחות.
איך יכולתי לרקוד פעם, עד אור הבוקר, בלי מנוחה,
היום עד לקיוסק הולך לי וכבר חוזר בלי נשימה.
כושלות הרגליים, רועדות הידיים וכפוף הגב,
ושם יפה נתנו לכל זה: "גיל הזהב".
את הגיל כבר יש לי, לפיכך אני שואל:
"איפה הזהב, תגידו, איפה הוא, לעזאזל?"
יש לי עוד הרבה בעיות,
לכתוב עליהן זאת קצת בושה,
אם ארצה את כולן למנות
תקצר מאוד היריעה.
אך די כבר עם המחלות, זה לא מעניין אף אחד,
שמור את הצרות בלב, ואל תטריד את הזולת.
להיות זקן זה לא נעים, אך בעצם לא כל כך נורא,
צריך לדעת להביט בחצי הכוס המלאה.
תן צביטה בלחיים, שיאדימו קצת יותר,
שמור חיוך על השפתיים, ועל צרות אל תדבר.
ודבר ראשון בבוקר, כשאתה פותח את העיתון,
דלג על כל החדשות, וחפש במסגרות השחורות...
ואם את שמך שם לא תמצא, זו כבר סיבה למסיבה,
סימן שחי אתה ובריא, יחסית לפי גילך.
נ.ב.
השיר הזה מתורגם מפולנית, / בלי חתימה ובלי תווית, / לכן הרשיתי לעצמי / להוסיף קצת משלי.
*
שמואל גולדשטיין ז"ל תירגם את השיר לפני כעשר שנים. שמואל היה איש אופטימי ומלא שמחת חיים, למרות שסבל מבעיות רפואיות. השיר היה יקר לליבו, כי הצליח לבטא את רגשותיו. הלוואי שהשיר יעודד גם אנשים אחרים.
*
שלום אודי,
שמואל גולדשטיין ז"ל נפטר בחודש נובמבר האחרון. עם מותו שלחת [ב"חדשות בן עזר"] תנחומיך לבתו דליה בראל סופרת הילדים. משפחת גולדשטיין היו שכנים של סבא שלנו חנוך ליפסקי ברחוב יבנה, לימים רחוב חיים עוזר, בפתח-תקווה. הם היו בעלי מאפייה ליד דירתם ובמאפייה עבדו ועזרו האב, האם, ארבעת הבנים ואף הבת הצעירה. שמואל היה הבכור והמנהיג של כל החצר הגדולה. הוא היה לנו הילדים מודל לחיקוי. בתו דליה העבירה אלי שיר ששמואל תירגם [עם התוספות], ואני ממליץ שתפרסמו גם בזכות עצמו וגם לזכר גיבור ילדותנו.
אוֹרי
"יותר טוב שהיית לוקח מחרשה ביד,
רוכב על סוס ומצמיד רובה ללחי"
תגובה מאת דיתה הלוי
לאודי היקר,
תמהני אם אכן סבך שהכרתיהו כאיש חזון ועמל הוא שכתב מילים בוטות אלו דלמטה.
בימים קשים אלו:
כשכל מנהיג לשעה המגיע על כנפי השוחד והשחיתות למרומי פסגת מושב הכנסת ומתמנה לשר או ראש ממשלה או נשיא.
כשהמשטרה מגינה על הפושעים בעם אחד ממשנהו, מתעלמת מאחריותה ומזניחה את בטחון האזרח והעם.
כשכל פרחה, רוצחת ומועלת נעשית דוגמנית, סלבריטאית ומפורסמת בבית הכלא ודוגמא לנערות הנוהות אחרי גיבורותיהן המפוקפקות.
כשכל פרחח וכל פוחח או אופנובנק משמש סמל לגבריות, להעזה ולתעוזה ומשמש דוגמא לנוער הנוהה אחרי גיבוריו המפוקפקים.
כשכל גברברון המזיין מהצד ממציא סיפורים על קלטת לוהטת מבחינת "אני הגבר נראה אתכם" ומשמש סמל ויעד לקנאה וחיקוי.
כשכל קצין מתכנן את עתידו הפוליטי במקום את המלחמה הבאה שכל אחת כושלת מקודמתה והקצינים כתרנגולים רבים על כבודם האישי.
כשסדום ועמורה מתחוורות ונעלבות על היות המדינה הזו מושחתת וגרועה מהן שבעתיים.
מה טוב יותר מלספר את נפלאות הארץ האבודה!
מה חשוב יותר מלספר את תולדות העם והארץ בימי זוהרם האמיתיים!
מה נשגב יותר מלהעלות על נס את ערכי העם הנפלא שאבדו במחשכים של רדיפת הבצע, הכבוד והשררה!
מה נפלא יותר מלספר את סיפורי ארץ ישראל היפה שאבדה ללא שוב!
ואולי יזכרוה בזכות אותם סיפורי נפלאותיה ולא בזכות משחיתיה וזייניה.
ואולי ישבחוה בזכות אותם מקימיה ומעצבי דמותה שאבדה ולא בזכות רברבניה ושקרניה.
תחזקנה ידיך ואל תרפה רוחך והמשך בדרכך זו לפאר ולספר את נפלאות הארץ הזו ואולי קטניה ועולליה ילמדו לקח וישיבו לה את כבודה האבוד וערכיה הנפלאים עליהם גדלנו אתה ואני.
שלך בהוקרה ובתודה,
דיתה
הציטוט מגיליון 201:
לאודי נכדי האהוב,
אני חושב שיותר טוב שהיית לוקח מחרשה ביד, רוכב על סוס ומצמיד רובה ללחי, במקום להוציא 200 גיליונות של סיפורים נוסח "באר חפרנו" אשר לחלקם מצאת לך תנא דמסייע בדמות הריקא הרברבן והנפחן אלימלך שפירא, שסבתא שלך לאה היתה מאווררת את הבית לאחר צאתו.
זמנים חדשים הגיעו. בימיה הראשונים של המושבה לא העלינו על הדעת שעתידים אנו, במשך הזמן, להיות מוצגים לראווה. לאמיתו של דבר התחילו מעשינו במעט בצורה חשאית. מעשים פשוטים וצנועים, בנוסח הימים ההם. לא היה לנו בפני מי להתהדר. במשך הזמן נשתנו פני הדברים, ומוצגים אנו לראווה בפני כל העולם היהודי בארץ ובחו"ל, האוהד והעויין כאחד. זמנים חדשים וזמירות חדשות. והדברים מצאו ביטוי בעיתונות ובספרות העברית. קיוויתי שאתה תעסוק בחקלאות או בכל ענף אחר של יצירה מועילה.
להווי ידוע לך כי תמיד שנאה נפשי את אלה העוסקים במקצועות פרזיטיים. היות האדם ישר, ממלא את חובת העבודה וההגנה במצפון נקי, חי חיים של יצירה ותועלת לאחרים כלעצמו, הרי כל תורתי על רגל אחת שאני יכול להוריש לכם, צאצאיי, באם תרצו בכך, כמובן.
סבא שלך יהודה
"הזיידע"
דיתה יקרה,
סבי יהודה ראב נפטר בל"ג בעומר 1948 והיה היחיד מבין המשתתפים במעמד חריש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878, שזכה לחזות בייסודה של מדינת ישראל בה' אייר תש"ח, או כדבריו: "חלום חיי התגשם!"
השורה הראשונה שהבאתי ב"מכתבו" היא פארפראזה על השיר "לאב" שכתבה לו בתו המשוררת אסתר אסתר ראב במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה. עניין "באר חפרנו" הוא פרק בספר זיכרונותיו "התלם הראשון" ואילו שתי הפסקאות האחרונות ב"מכתבו" הן מילה במילה מתוך צוואתנו לנו, צאצאיו, החותמת בשנת 1930 את ספר זיכרונותיו "התלם הראשון".
ועם זאת, האמיני לי, סבי חי בתקופה הרבה יותר קשה ולא פחות אלימה ומרגיזה גם ביחסים שבין יהודים לבין עצמם ולא רק עם הערבים, עם פקידות הברון, השלטון התורכי וממשלת המנדאט. לכן אני לא שותף לקינה שלך על העבר, שלא היה זוהר כל כך אלא לעיתים איום ונורא וללא כל עזרה מימסדית, וגם איני שותף לקינתך על המנהיגות של היום. חישבי רק על ה"בְּרוֹך" של מלחמת יום כיפור, ותראי שמנהיגינו ואלופינו כיום אינם פחות טובים או יותר טובים ורק שאויבינו השתכללו מאוד ועדיין אין לנו תשובה לאיום גם על מרכז ודרום הארץ בקטיושות פשוטות, שהרי לא נשמיד את כל האוכלוסייה הערבית שבתוכה מסתתרים המחסנים והמשגרים, וגם אין לנו עדיין תשובה לאיום הגרעיני של איראן, אלא התקווה שבאיראן עצמה תחול מהפכה שתגאל את העם האיראני ממנהיגיו המטורפים, הקנאים וצמאי הדם. ובינתיים מרבית עם ישראל עושה חיים משוגעים ורמת חייו עולה משנה לשנה, בארץ וגם בגולה.
אהוד
יעקב ברזילי
מִזָּוִית אַחֶרֶת
הַשְּׁמוּעָה עָבְרָה
מִפֶּה לְאֹזֶן
וְכֻלָּן יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ.
בָּזוֹ אַחַר זוֹ
הִגִּיעוּ נְשׁוֹת חַיַּי בְּשָׁחֹר
וְהִקִּיפוּ אֶת הַתֵּל הָרַעֲנָן
שֶׁתַּחְתָּיו שָׁכַבְתִּי,
וְהֵצַצְתִּי לָהֶן
מִתַּחַת לַשְּׂמָלוֹת,
וְרָאִיתִי שֶׁלֹּא כֻּלָּן
לוֹבְשׁוֹת תַּחְתּוֹנִים.
העולם הזה מסוכן מאוד
שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
העולם הזה מסוכן מאוד
ואין לנו עולם אחר מסוכן פחות
מה אני יכול לעשות
כמה זמן נשאר לחיות
כל שנה אני עולה קילו
עד מאה ועשרים
החיים האלה קודש הם
ואין לנו רשות לבזבז אותם
אלא למזמזן בלבד
כי הנשים צריכות להיות מלכּוֹת
לחרבן בשקט ולא לצעוק
לא ללכלך ידיים ולא לנקות
לנצור את הגזים בבטן עמוק
כל המלאכות שיעשו אחרים
ורק את ישבניהן הן לבדן תקנחנה
פולסקה בתולתא ארמלתא מטרכתא*
* פולנייה בתולה אלמנה גרושה
משה בר-יוסף
שנאה פתולוגית
"בשובי מארה"ב ארצה הגעתי לנמל התעופה בן-גוריון בטיסת 'אל על'. שוב נזדמנה לי החוויה המסלידה של בילוי שעות ממושכות במחלקת התיירים הצפופה בחברת המוני חרדים רעשניים, המתרוצצים בהמולה הלוך וחזור במעברים הצרים בלבושם השחור, פיאותיהם מיטלטלות וזקניהם מתבדרים." משה דור, [גיליון 202].
אמרתי אחכה שמא יחזור בו המשורר הרגיש הזה ויביע מילה אחת של צער על ניבולי הפה שהוא הטיח בגיליון הקודם כנגד בעלי הפיאות והזקנים שהזדמן להם לטוס עימו לאחרונה. אך כיוון שהאיש הרגיש הזה לא טרח להתנצל על הזלזול המעליב בציבור גדול השונה במראהו ובאורחותיו מנימוסיו הילידיים אנסה לעשות זאת במקומם.
ואף כי לא הייתי שם ואף כי איני נוהג כפי שהם נוהגים, מכאן ועד האמירות המעליבות של דורנו זה המרחק גדול ויש לעצרו בטרם תחיש המגיפה ותהרוס בנו כולל בעדת הילידים. זו ההולכת ומצטמקת בגלל מחלה ניוונית קשה בעלת מגוון סימפטומים מורכבים שחלקם גלויים ורובם כפני הקרחון שרק חלקו הקטן מוצף ואילו חלקו הגדול זה השקוע הוא המסוכן בנפצו חורים בתחתיתם של אוניות גדולות ומפוארות דוגמת הטיטניק.
כולם מכירים את הסיפור המפורסם על הזקן שמצא בשוק שבר מראה ובהסתכלו בו גילה פתאום פרצוף שהזכיר לו את אביו. רכש האיש את התמונה המופלאה לקחה לעליית ביתו ובכל עת צרה שהזדמנה לו היה עולה לפינת המראה מביט בה ומבקש רחמים עליו ועל ביתו. אשתו הזקנה שלא הבינה את פשר טיפוסיו התכופים במדרגות המובילות מעלה חיכתה להזדמנות הראשונה בה טס הזקן הזה לארץ רחוקה במטוס שלא רק ילידים מדושני עונג הורשו לטוס בו. ואז גררה הזקנה את עצמותיה הדואבות במעלה המדרגות והתחילה במבצע חיפוש מדוקדק בין מאות פריטי העבר שנצברו שם כולל גיליונות עמודי שירה של דור מחובר לעצמו ומאוהב בעצמו ומנותק משורשים. והנה נפלה עינה על שבר זכוכית ובהסתכלה בה גילתה דמות זקנה בלה וקצת מזוקנת, הזדקפה לה הזקנה הזו וירקה יריקה גדולה בדמות תוך פליטת גידוף דורי בוטה: "בגלל זקנה כזו עולה אישי בכל המדרגות האלה?" ואין צורך להבהיר לדור את הנמשל, הוא כבר ידע וגם אם הוא דור רביעי לזקן הזה מצד כלשהו חוששתני כי הוא דור קרוב לזקנה. ואמשיך בעניין אחד שדור ודומיו לא שמו לב אליו והוא הריקנות הנוראה שדור הילידים הטביעו בארץ הזו ועמד על כך כבר חזן שהיה ממנהיגיו הדגולים של השומר הצעיר, תנועה ציונית שצמחה מהרחוב החסידי ורבים מבניה ירשו אמריקה וגלויות אחרות.
ועוד עניין שדור אינו מבין כי התופעה התמוהה של הדורות האחרונים בהם למעלה מתשעים אחוזים מהציבור החרדי נשאר חרדי הוא הסימפטום הברור ביותר לריקנות הנוראה שדור ודורו קיבעו בחיי הארץ הזו. מעולם לא היה מצב כזה בו משפחות שלמות נשארות דור אחר דור חרדים. בטרם דורו של דור ובדורו הוא, מחצית מילדי ירושלים החרדית שחיו בין החומות ובין החומרות הצטרפו להתיישבות ברחבי הארץ הזו והיו פעילים במיני איזמים שהעניקו להם חיים של ערך. דורו של דור הצמיח את אבנרי שהצמיח את גפן האב שהצמיח חשיש ובקבוקי אלכוהול ואת גפן הבן ודור אבוד שמוחו נפגע ממנת יתר בגואה וכנגד ריחם המתקתק של אלה, עדיפה כבר ריחם של הרועים בשדות הקמל של נהרדעה נציבין וולוזין והר נוף בירושלים.
יוסי גמזו
כָּל הַקְּלָפִים עַל הַשֻּלְחָן
"הממשלה ה'חברתית' מיטיבה עם בעלי-ההון על חשבּונם של העניים."
(מתוך הדו"ח השנתי של מרכז "אדווה" שפּוּרסם לפני שלושה ימים בּלבד)
עַכְשָיו, דַּוְקָא עַכְשָיו, שֶהַשִּירָה כָל-כָּךְ נִזְהֶרֶת
שֶלֹּא לְהִסְתַּכֵּן בְּשוּם זִקָּה אֶל הַגּוֹעֵש
מַמָּש מִתַּחַת לְאַפָּהּ, אַפָּה אֲנִין-הָרֵיחַ
הַמִּתְגּוֹנֵן הִיסְטֶרִית מִן הַצַּחַן הַנִּבְאָש
שֶל דָּם וְשֶל זֵעָה, שֶל עֶלְבּוֹנוֹת אֵין-גַּג-וָלֶחֶם,
שֶל כָּל מַה שֶעוֹשֶה אֶת יוֹמְיוֹמָם שֶל בְּנֵי-אָדָם
רָמוּס וּנְטוּל-תּוֹחֶלֶת וכָל-כָּךְ לֹא לִיטֶרָטִי
שֶשּוּם דֶּאוֹדוֹרַנְט שֶל אֶלִיטִיזְם מְגֹהָק
אֵין בּוֹ כְּדֵי לְעַמְעֵם אֶת שְֹרֵפוֹת הַצְּמִיגִים, הַפְּשִיעָה וְהָעֹנִי,
אֶת מֶלַח דִּמְעוֹת הַכְּלִמָּה, אֶת חֵרוּק-הַשִּנַּיִם, אֶת שְחוֹר הַיֵּאוּש,
אֶת מַּה שֶּתָּקֵף בֶּאֱמֶת, הָאֱמֶת הַצּוֹעֶקֶת מִשֶּקֶר הַשֶּקֶט,
הַשֶּקֶט שֶהוּא הַמַּשְתַּ"פּ הַנִּצְחִי שֶל הָעֹשֶק וְשֶל הָרִשְעוּת –
עַכְשָיו, שֶטַּיָּחֵי הַ"מַּה-יָּפִית" אוֹטְמִים אָזְנַיִם
מוּל כָּל מִי שֶמֵּעֵז לוֹמַר גְּלוּיוֹת אֶת שֶכֻּלָּם
רוֹאִים בְּהִתְפַּלֵּץ הַלֵּב, אִם רַק אֵינוֹ לֵב אֶבֶן,
אֵיךְ אֹטֶם שְרִיר הַלֵּב הַמִּמְסָדִי אִבֵּד מִזְּמַן
אֶת הַבּוּשָה, אֵיךְ רִבְבוֹת עוֹבְדִים, לֹא מִקְרֵי-סַעַד,
לֹא רַק אֵינָם זוֹכִים לְהֵחָלֵץ מִן הַדַּלּוּת
אֶלָּא שוֹקְעִים בָּהּ מַטָּה בְּאַרְצָם הַמִּתְקַרְנֶפֶת
הַמַּשְלִיכָה אוֹתָם אֶל מִפְתְּנֵי בָּתֵּי-תַּמְחוּי
בָּהֶם, עִם כַּף נְזִיד-הָאֲדִישִים שֶל הַצַּמֶּרֶת
בּוֹלְעִים הֵם אֶת חֶרְפַּת הָאֵין-בְּרֵרָה שֶל הַנִּבְגָד –
עַכְשָיו, שֶפַּיְטָנֵי מִגְדַּל-הַשֵּיין הָאֶסְתֵּיטִיסְטִי
בִּרְגִישוּתָם הַסֵּיסְמוֹגְרָפִית לְכָל נִיד עָלֶה
סְתָוִי נוֹשֵר וְכָל צְלִיל spleen בַּוֶעלְט-שְמֶערְץ הַשֵּינְקִינִי,
אוֹתוֹ יֵאוּש עַלִּיז שֶל הַשְֹּמֹאל-talk הָאָפְנָתִי,
אֵין פּוֹצֶה פֶּה אוֹ מְצַפְצֵף בְּמַקְהַלְתָּם הַלִּירִית
אַף עַל זְוָעָה אַחַת, עַוְלָה אַחַת אוֹ הֲפָרַת-
אֵמוּן אַחַת שֶל תַּחְמָנֵי נִפְנוּף-הַשָּוְא בְּדֶגֶל
"סֵדֶר הַיּוֹם הַחֶבְרָתִי" שֶלֹּא פָּרְעוּ שוּם שְטָר –
פַּעַם אַחַת לָשִֹים, מִבְּלִי לִדְפּוֹק חֶשְבּוֹן לְאִיש, אֶת
כָּל הַקְּלָפִים עַל הַשֻּלְחָן הַמִּתְמוֹטֵט מֵרֹב
שְקָרִים מֻסְכָּמִים, כַּחַש-בַּחַש, דַּאוִּינִים, צִינִיזְם וְאוֹפּוֹרְטוּנִיזְם –
אֶת כָּל הָאֱמֶת, הָאֱמֶת הַזּוֹעֶקֶת כְּאֶבֶן מִקִּיר מִתְפּוֹרֵר
שֶל אֶתוֹס שֶעוֹשִֹים אוֹתוֹ פְּלַסְתֵּר כָּל עַסְקְטַנֶּיהָ
שֶל הַנְהָגָה בְּלִי מַנְהִיגוּת וְשֶל רָאשוּת בְּלִי רֹאש
שֶהָאָרֶץ הַזֹּאת מִתְבּוֹסֶסֶת בָּהֶם עַד צַוָּאר כְּמוֹ בְּעֹמֶק הָרֶפֶש
שֶל מֵי הַקִּישוֹן מְסַרְטֵן צוֹלְלֵי הַשַּיֶּטֶת, שֶל כָּל הַשְּפָכִים
צְחוּנֵי תַּחְמוֹצוֹת הַזִּהוּם הַמַּמְאִיר שֶל הַהוֹן וַחֲרֹשֶת הַבֶּצַע,
שֶל שִיר-הַמְּעִילוֹת שֶהוּא הַגִּ'ינְגְל הַמּוֹבִיל
שֶל מַאפְיוֹת-הַסְּרָרָה בְּכָל מִסְדְּרוֹנוֹת-הַכֹּחַ
וּמִשְֹחָקִים קְנוּיים לֹא רַק עַל מִגְרְשֵי הַסְּפּוֹרְט,
שֶל שֵֹיבַת גִּמְלָאִים הַנִּזְרֶקֶת לְעֵת זִקְנָתָהּ לַכְּלָבִים וְלַדֶּלֶף,
שֶל בְּכִי יְלָדִים שֶהַלֶּחֶם נִגְרָע מִפִּיהֶם לְתִקְצוּב לִימוּזֵי-
הַשְֹּרָד שֶל טַפִּילֵי הַסַּחְטָנוּת וְהַקּוֹמְבִּינוֹת
צוֹבְאֵי שֻלְחַן הַמֶּמְשָלָה הַמִּתְאָרֵךְ בְּלִי גְבוּל,
שֶל מְקוֹם הַמִּשְפָּט שֶעָלָיו כְּבָר לִמְדָנוּ קֹהֶלֶת כִּי שָמָּה הָרֶשַע
כִּי שַבְנוּ וְרָאִינוּ אֶת דִּמְעַת הָעֲשֻקִים
וְאֵין לָהֶם לֹא מְנַחֵם וְלֹא זִיק שֶל תִּקְוָה לְחֶמְלָה אוֹ לְיֹשֶר
בְּלֵב שוֹפְטֵיהֶם הָאָטוּם כַּכְּתָלִים בָּם חָקוּק "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדּוֹף."
הוֹ, הַשְּקָרִים הַיָּפִים עַל עַם-סְגֻלָּה וְעַל מַמְלֶכֶת
צְדָקָה וְגוֹי קָדוֹש, שִכְבוֹת הַבְּלוֹף הַמִּתְקַלֵּף
מִמִּיתוֹס הַשִּוְיוֹן שֶלֹּא נוֹתְרוּ מִמֶּנּוּ אֶלָּא
עֲלֵי תְּאֵנָתוֹ שֶל עֵירֻמֵּנוּ הַמַּבְחִיל.
הוֹ, נַכְלוּלֵי הַנִּשּוּל שֶל אָהֳלֵי קֵדָר בַּנֶּגֶב,
חֶרְפַּת הַכְּפָרִים הַבִּלְתִּי-מֻכָּרִים, הַזְּקֵנָה הַמֻּטֶּלֶת כִּצְרוֹר
נָקוּב בֵּין פְּרוֹזְדוֹרֵי בֵּית-הַחוֹלִים בְּנַהֲרִיָּה,
אַנְדַּרְטוֹת הַחַארְתּוֹת, מִסֵּי הַשְֹּפָתַיִם שֶל כָּל נִדְחַ"כֵּי פֹּה-לִי-תִיק
הָרוֹאִים כְּמוֹ כֻּלָּנוּ אֵיךְ סְדֹם מִזְדָּאֶבֶת יוֹם-יוֹם וְגוֹזְרִים בָּהּ קוּפּוֹנִים
בְּעוֹד הַכָּזָב הַסְּקְלֶרוֹטִי שֶל אוֹר לַגּוֹיִים מִתְפָּרֵק לְגוֹרְמָיו
לִצְלִיל חֵרוּקֵי סֶדֶק סֶדֶק תִּרְדּוֹף הַכּוֹסְחִים בְּכָל פֶּה, כְּטֶרְמִיטִים,
אֶת כָּל מוֹסְדֵי אֶרֶץ הַצְּבִי שֶהִצְמִיחַ קַרְנַיִם לְכָל יֻמְרוֹתָיו.
הוֹ, רְצִיחַת-הַנָּשִים הַיּוֹמִית, הוֹ הַזְּנוּת הָעוֹלָה כְּפוֹרַחַת
לֹא בִּמְכוֹנֵי-הָעִסּוּי לְבַדָּם, אֶלָּא גַם, וּבִפְרָט, בַּשִּלְטוֹן,
בּוֹ כָּל הַמַּרְבֶּה בְּאֶתְנָן מְצָרֵף אֶל הַבַּאנְדָּה שֶלּוֹ עוֹד מַפְיוֹזוֹ
מִקֶּרֶב פָּרוֹת-הַבָּשָן הָרוֹמְסוֹת אֶת הַחוֹק בְּטַלְפֵי הַשְּחִיתוּת.
מִי שֶתָּמִים דַּיּוֹ לוֹמַר: "לַשֶּקֶר אֵין רַגְלַיִם"
הוּא בּוּר בְּאוֹרְתּוֹפֶּדְיָה כִּי רַגְלַיִם דַּוְקָא יֵש
וְאֵלּוּ דוֹרְסוֹת וְחוֹמְסוֹת כָּל חֶלְקָה בְּאוֹתָהּ צִיּוֹנוּת שֶנִּבָּא לָהּ
שִירוֹ שֶל טְשֶרְנִיחוֹבְסְקִי "דְרוֹר – לַנֶּפֶש, פַּת – לַדָּל."
מַה שֶּאֲנַחְנוּ לוֹקִים בּוֹ אֵינֶנּוּ מִיגְרֶנָה קַלָּה, הוּא גַנְגְּרֶנָה
קָשָה וַאֲנוּשָה שֶתַּסְמִינָהּ הֶסְתֵּר-פָּנִים
וְלִקּוּי-מְאוֹרוֹת שֶכֻּלָּנוּ עֵדִים לוֹ עַל אַף כָּל אוֹתָם עוֹצְמֵי-עַיִן
שֶמִּנּוּ אֶת עַצְמָם אַפּוֹטְרוֹפְּסִים עַל כָּל אַהֲבַת הַמּוֹלֶדֶת כֻּלָּהּ
וְנוֹקְטִים טוֹלֶרַנְטִיּוּת לֹא תְתֹאַר בְּשָפְטָם, אִם בִּכְלָל, אֶת הַנֶּגַע
וַחֲמַת צִדְקָנוּת שֶל תַּסְבִּיךְ-הַכְחָשָה לַמַּפְעִיל לַחְצָנֵי מְצוּקָה
עַל זִיק הַתִּקְוָה שֶנִּמְחָה בְּלִי עִקְבָה מֵעֵינַיִם רַבּוֹת, שְֹבֵעוֹת-שֶקֶר,
עַל אוֹר הַחִיּוּךְ שֶנָּגוֹז מִפְּנֵיהֶם שֶל מִילְיוֹנִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת,
עַל בִּזּוּי דְמוּת חֶבְרָה שֶעָלֶיהָ נָתְּנוּ אֶת נַפְשָם כָּל טְמוּנֵינוּ לָנֶצַח
בַּחֶלְקָה הַצְּבָאִית שֶל בָּתֵּי-הָעָלְמִין חֲתוּמֵי הַגְּבוּרָה וְהַשְּכוֹל,
שֶלֹּא רַק הֵם קְבוּרִים שָם, גַּם חֲלוֹם שֶנִּתְאַלֵּחַ
שֶל אֶרֶץ-יִשְֹרָאֵל שוֹנָה מְאֹד מִן הַסִּיּוּט
הַזֶּה שֶאֵין מִי שֶאֵינֶנּוּ חוֹזֶה בַּשִּדּוּר הַחוֹזֵר שֶלּוֹ בֹּקֶר
וָעֶרֶב אַךְ אֵין גַּם אֶחָד שֶיָּקוּם וְיִקְרָא לוֹ לַיֶּלֶד בִּשְמוֹ.
ליוסי היקר,
תורשה לי כאן הערת הבהרה קצרה: אין לי אמון רב, זאת בלשון המעטה, בדו"חות של מרכז "אדווה", שייתכן כי הם מוטים מראש מבחינה פוליטית; למעשה גם חלק מסויים ממדעי החברה באוניברסיטאות פועל כך בשנים האחרונות: קודם קובעים את מסקנות המחקרים או את תמונות המצב על פי השקפת העולם הפוליטית שלהם או של מממניהם, ואחר-כך עושים מחקר מוטה-מראש שתוצאותיו תתאמנה לדיעות שלהם ושל המסבסדים ושל עורכי כתבי-העת.
שלך בידידות,
אהוד
זאת ועוד, אנא קרא: "התוכנית של 2003 הובילה את המשק לצמיחה מהירה, ירידה באבטלה, עודף יצוא ואינפלציה שגובהה אפס. וכל זאת לאחר מלחמה יקרה מאוד בלבנון ועל רקע האיומים מאיראן והכאוס בשטחים. אבל במרכז אדווה החליטו להתעלם מכל ההישגים הכלכליים הללו. הם לא מזכירים בדו"ח שפירסמו השבוע את הירידה החדה באבטלה, משיא של 10.7% ב-2003 ל-8.3% עכשיו. הם לא מציינים את העובדה שמאז ועד היום הצטרפו לשוק העבודה 240 אלף(!) ישראלים שקמים בוקר-בוקר לעבודה במקום להישאר מבויישים ומתוסכלים בבית – ואם זה לא הישג חברתי גדול, אז מה כן?"
[מתוך: "מי מפחד מצמיחה מהירה?" מאת נחמיה שטרסלר, "הארץ" 20.12.06].
אמנון בי-רב
האהבה שלא היתה
מזיכרונותיו של עורך עיתון
יענקלה אברהמי היה איש רעים להתרועע.
כשהיכרתי אותו לראשונה, הציג את עצמו כצלם עיתונות. על צווארו היתה תלויה מצלמה משוכללת, שעדשה טלסקופית גדולת ממדים בלטה ממנה, כמו היתה צוואר ארוך, שעין עגולה ומאיימת קבועה בקצהו. על כתפו תלה תיק עור מהוה, שמתוכו היה דולה מדי פעם צילומים חדשים שצילם, ומציג אותם בגאווה גלויה.
היה לו סגנון מיוחד במינו. הוא לא חיפש חדשות. תמיד טען שאין לו כוח לרוץ אחרי האירועים ולהידחף עם שאר הצלמים, כדי להשיג תמונה שגם לאחרים יש כמוה.
לעומת זאת, הוא ידע לצלם בני-אדם. היתה לו יכולת יוצאת דופן ובלתי מצויה להתקרב אליהם, לשוחח עימם, לרכוש את אמונם ואחר-כך לצלם אותם ברגעים שהכנות והפתיחות והטבעיות הצטיירו על פניהם בהבעות אמיתיות וכובשות לב.
בתמונות שלו היו אנשים שחייכו, שצחקו, שבכו, שנדהמו, שהתפלאו, שהתפעלו, שהשתוממו, ששמחו או הצטערו, אבל תמיד היתה נסוכה על פניהם הבעה שאי-אפשר היה לטעות בה.
במרוצת השנים הגיע יענקלה אברהמי למסקנה, כי צילומיו אמנם זוכים להערכה ולשבחים רבים, אבל מעטים הם אלה שמוכנים גם לפרסם אותם בעיתונם ולשלם לו כראוי על הישגיו המקצועיים.
מאחר שכך, החליט לשלב בעיסוקיו גם כיוון חדש, שהבטיח לו הכנסה כספית מכובדת למדי. הוא קשר קשרים עם כמה סוכנויות צילום גדולות באירופה ובארצות הברית, חתם איתן על חוזים ארוכי-טווח ונהפך להיות הסוכן הבלעדי שלהן בישראל.
עכשיו היה נודד בין מערכות העיתונים, נכנס לחדרי העורכים ללא תיאום פגישה מראש ומציע להם להתבונן בצילומים החדשים שקיבל. תמיד היו באמתחתו צילומים מקוריים ומעניינים. תיעוד של אסונות שאירעו ברחבי העולם, צילומים של שחקני קולנוע וטלוויזיה מפורסמים, צילומי ספורט נדירים ולפעמים גם צילומי עירום מפתיעים, שהיו מעלים על פני העורכים המסוקרנים חיוכים נסתרים של הנאה מציצנית.
בין צילום לצילום, היה מגניב גם כמה מצילומיו החדשים. אלה היו מוסיפים למיבחר התמונות שברשותו גם נופך אנושי, שהיווה תוספת רבת תוכן לתמונות הפיקנטיות של סוכנויות הצילומים מהעולם הגדול.
עד מהרה אימצו כל העיתונים את הרעיון לפרסם את התמונות שהציע להם יענקלה אברהמי. היו אפילו עיתונים שהגדילו לעשות והקדישו עמודים שלמים לצילומים המפולפלים שקנו ממנו.
והוא, מבוסס ושמח בעיסוקו החדש, החל להקדיש יום ואף יומיים בשבוע לצילומים האהובים עליו באמת: הנצחת טיפוסים שונים ומשונים של בני-אדם, ברגעים השמחים והעצובים של חייהם.
במשך השנים התרגלתי לביקוריו השבועיים של יענקלה אברהמי. לפעמים, כאשר לא הופיע בשבוע מסויים, הייתי מבקש להתקשר ולברר אם ומתי הוא מתכונן לבוא. שכן, ביקוריו במערכת היו תמיד גם הזדמנות לשיחה עליזה וקולחת, החלפת רשמים אישיים על אנשים ואירועים, בדיחות חדשות, חלקן אף מקוריות, ובעיקר – אווירה נעימה ובלתי אמצעית.
לכן, באותו יום קיץ בו נכנס יענקלה אברהמי לחדרי בלי שהקיש על הדלת, שמחתי לראותו. הוא לבש מכנסיים ארוכים כחולים, מרופטים במקצת, וחולצת טריקו אדומה, שהמילה "אהבה" התנוססה בחזיתה. לראשו היה כובע קסקט כחול, שעם הזמן החולף נהפך להיות הסמל המסחרי שלו. הוא היה גבר גבה קומה, כבן ארבעים. פניו היו שזופים ומבהיקים ונח עליהם חיוך תמידי, שהקרין שמחת חיים ורצינות בעת ובעונה אחת. בעיניו הכחולות היה ניצוץ שובב, שכבש את איש שיחו, אבל שפתיו הדקות-משהו נטו בשני קצותיהם מטה ושיוו להבעת פניו עגמומיות מוסתרת ובלתי מוסברת.
הוא התיישב על הכיסא הפנוי שניצב מולי והניח לפני את המיבחר החדש של הצילומים שקיבל מהסוכנויות השונות. בעוד אני מעיין בתמונות, הוא סיפר לי את הרכילות האחרונה ששמע על העיתון המתחרה.
ולפתע, בעוד אני מרפרף מתמונה לתמונה, יענקלה אברהמי השתתק והפסיק לדבר, בלי שיסיים את הסיפור שהחל בו. הרמתי אליו את עיני וראיתי שהוא נועץ מבט מופתע בשולמית שוהם, עורכת קבועה של אחד המדורים בעיתון, שעמדה בפתח החדר והביטה לעבר האורח שלי, כשעיניה מביעות הפתעה ותדהמה לא פחותות משלו.
"תכירו," אמרתי כבדרך אגב, תוך שאני מנסה לתהות לפשר המבטים המוזרים שהשניים החליפו ביניהם.
יענקלה אברהמי קם ממקומו והם לחצו ידיים, תוך שהם מפטירים זה לעבר זה את שמותיהם הפרטיים.
"רק רציתי לשאול משהו," אמרה שולה לאחר שתיקה קצרה, "אבל אני רואה שאתה עסוק. אכנס מאוחר יותר."
ואחר-כך, בלי להמתין לתשובתי, היא סבה לאחור והתרחקה מחדרי בצעדים מהירים.
"מה העניינים?" שאלתי את יענקלה אברהמי, שהתיישב חזרה בכיסאו, כשעל פניו נסוכה ארשת מוזרה של מי שראה זה עתה מחזה שאינו מאמין בקיומו.
"סתם," הוא ענה וחזר לעסוק בערימת התמונות שלפניו.
"אין סתם," ניסיתי למשוך אותו בלשונו, "אף אחד לא מסמיק 'סתם'."
"עזוב," הוא ניסה לדחות את העניין שגיליתי בו, "סיפור ישן."
"אתה מכיר את שולה שוהם?"
הוא חייך חיוך סתום.
"היכרתי אותה פעם. ממש מזמן. לפני יותר מעשרים שנה."
"ומדוע לא שוחחתם קצת? קרה משהו?"
"משהו," גיחך.
נעצתי בו מבט סקרני.
יענקלה אברהמי לא היה מאלה שיוותרו על סיפור טוב. הוא גם לא נהג להסתפק בתשובה בת מילה אחת. אבל עכשיו היו עיניו מושפלות אל עבר הצילומים המפוזרים על השולחן. ארשת פניו היתה רצינית.
"שולה שוהם עובדת איתנו כבר כמה שנים," החלטתי להחיות את השיחה, "היא עורכת מדור קבוע ומסייעת לנו בשטחים שונים. בחורה מוכשרת."
יענקלה אברהמי שתק.
"איפה היכרת אותה?" שאלתי בלי להסוות את הסקרנות שהתעוררה בי.
"עזוב את זה," הוא ניסה להתחמק, "ממש לא חשוב."
"לא חייב להיות חשוב," התעקשתי, "רק ספר לי מתי היכרת אותה?"
"בחייך," על פניו היתה הבעה מוזרה, "רד ממני."
"רק אחרי שתספר."
"יש לך יותר מדי זמן פנוי?"
"בשביל לשמוע סיפור טוב – תמיד."
"אוקיי," יענקלה אברהמי הרים אלי את עיניו הכחולות, "אתה ביקשת."
לפני שהחל לדבר, הוא קם ממקומו וסגר את הדלת. אחר-כך התיישב, נשען לאחור בכיסאו ונשם נשימה עמוקה.
"כמו שאמרתי, זה היה לפני יותר מעשרים שנה. הייתי אז בן תשע-עשרה בערך. חבר בגרעין שהתעתד להשלים את אחד הקיבוצים בדרום. התגייסנו לנח"ל ואחרי בסיס טירונים שלחו אותנו לקיבוץ, עדיין במסגרת צבאית. גם הקיבוץ השכן קיבל גרעין שנועד להשלים אותו, ומאחר שהמרחק בין הקיבוצים לא היה גדול, קשרנו קשרים מצויינים עם חברי הגרעין השני. בעיקר עם הבנות שלהם."
הוא השתתק לשניות אחדות, כמנסה לרכז את מחשבותיו, ואחר-כך המשיך לספר:
"היינו עורכים ערבי הווי משותפים, מסיבות משותפות – לפעמים אצלנו ולפעמים אצלם –שרים יחד, רוקדים יחד, מנהלים מיפגשים משותפים על כל מיני נושאים שעמדו בימים ההם ברומו של עולמנו. פה ושם גם החלו להיווצר זוגות בין בנים ובנות משני הגרעינים. בקיצור – היינו די קרובים."
יענקלה השפיל את עיניו כשאמר:
"לא תאמין, אבל בימים ההם הייתי די ביישן. לא כל-כך מתעסק עם בנות, לא מדבר יותר מדי, כזה נחבא אל הכלים, כמו שאומרים. שלא תטעה – כן אחד מהחבר'ה, אבל אף פעם לא המסמר של המסיבה.
"הסיפור שלי התפתח לאט-לאט, אבל צבר תנופה ודי העסיק אותי. בכל פגישה משותפת של שני הגרעינים, הייתי נתקל במבטים מבויישים של אחת הבנות שלהם. היא היתה מביטה אליי בעיניים הגדולות שלה, ובכל פעם שהבחנתי במבטיה, היתה מפנה את עיניה לצד השני, כאילו מתעלמת ממני. לעיתים קרובות היו המבטים שלנו נפגשים לשנייה או שתיים, ומייד היינו שנינו מפנים את ראשינו לכיוון אחר. היום זה נשמע מוזר, כמעט ילדותי, אבל אז זו היתה התנהגות די טבעית ולא לגמרי חריגה.
"קראו לה שולי. היא היתה בחורה די נאה. לא ממש יפה, אבל היו לה תווי פנים עדינים, שיער קצר ושובב כזה, שהיה מתבדר ברוח, עיניים עגולות ונוגות במקצת, אבל בהחלט יפות ומשדרות חביבות. וגם הגוף שלה היה די בסדר. לא מי יודע מה חתיכה, אבל לא פחות מושכת מרוב הבנות בגרעין.
"במשך מספר שבועות נמשכו חילופי המבטים בינינו. אחר-כך גם התחלנו לשוחח פה ושם. לא יותר מאשר כמה מילים בכל פעם, אבל אחרי כל פגישה שלנו הרגשתי שיש לה יחס מיוחד אליי ושאם הייתי קצת יותר נועז ויוזם, קצת יותר גבר, היחסים בינינו היו יכולים להיות קרובים הרבה יותר מכפי שהיו במציאות.
"ואז קרה משהו ששיבש את הכול. אחד מחברי הגרעין שלנו, דון ז'ואן כזה, שמנסה להתעסק עם כל מי שזזה על ידו, חזר יום אחד מביקור בקיבוץ השכן וסיפר לכל מי שרק רצה לשמוע, שבגרעין השני ישנה אחת שנותנת בקלות. עובדה: הוא הזמין אותה לצאת איתו והיא הסכימה מיד, הלכה איתו לאחד החדרים הריקים במשק ומה שהלך שם ביניהם – לא להאמין. והכול מיד, בערב הראשון, בלי בעיות, בלי להגיד מילה. ממש משהו."
יענקלה אברהמי העלה על פניו חיוך עגום.
"זה מה שהוא סיפר," אמר בנימה עצובה. "תחילה אפילו לא הסכים לגלות מה שמה, אבל אחרי שלחצו עליו ואמרו לו שיפסיק להיות אגואיסט, ניאות לספר לכולם והשמועה עברה מיד בין כל הבנים בגרעין: שולי נותנת.
"האמת – כששמעתי את הסיפור, כאב לי הלב. אחרי הכול, היא די מצאה חן בעיני וידעתי שגם אני מצאתי חן בעיניה. ייתכן שאם הסיפור היה נשמר בסוד, במשך הזמן אפילו היינו מתיידדים יותר וכך היה זוג נוסף בין שני הגרעינים. אבל מובן שברגע ששמעתי את השמועה, הפסקתי להתייחס אליה.
"במיפגשים המשותפים הייתי מתרחק ממנה ככל יכולתי. אמנם, פה ושם עדיין ראיתי את עיניה ננעצות בי, וכאשר מבטינו נפגשו, אפילו זיהיתי בעיניה שאלה ותמיהה, כאילו אינה מבינה מדוע אני מסתייג ממנה. אבל החלטתי שלא אסתבך עם אחת שנותנת לכל החבר'ה. מאחר שכך, המשכתי להתרחק ממנה. בשלב מסויים אפילו נמנעתי מלהגיע למיפגש משותף, כדי שלא אאלץ להיפגש עימה.
"ימים אחדים לאחר שנפוצה השמועה, כבר הדביקו לה את הכינוי המתבקש 'שולי הנותנת'. היא נהפכה לבדיחה בין כל הבנים. אחד מהחבר'ה אפילו הכין רשימה מסודרת של מועמדים, כדי שהתור יהיה מאורגן ושאף אחד לא יידחף...
"לא חלפו שבועיים ועוד אחד מחברי הגרעין שלנו חזר עם סיפורי אלף לילה ולילה מבילוי עם 'שולי הנותנת'. גם הוא סיפר על הצלחה מיידית, ללא שום התנגדות מצידה ואפילו הרחיב את הדיבור על חוויותיו, כשהוא מתבל את סיפורו בפרטי פרטים על שיתוף פעולה מלא ונלהב שלה."
יענקלה אברהמי השתתק והחל לסדר את הצילומים הפזורים על השולחן.
"זהו?" שאלתי.
"זו היתה ההתחלה," הוא אמר בקול נמוך. "שבועות אחדים לאחר מכן, החליטו רכזי שני הגרעינים לחגוג ביחד את ט"ו באב, חג האהבה. שתי ועדות התרבות של שני הגרעינים נפגשו ערב אחד, לתכנון המסיבה. אני הייתי בוועדת התרבות שלנו – גם בתור הצלם של הגרעין וגם משום שהייתי די פעיל בנושאי תרבות שונים. בוועדת התרבות שלהם היתה גם שולי. וכך נפגשנו ערב אחד, כדי לתכנן יחד את המסיבה המשותפת. אבל למרות שהחלפנו דיעות והצעות ותוכניות, שנינו כמעט שלא החלפנו מבטים בינינו.
"כאשר הסתיימה הפגישה, ניגשה אלי שולי, נעצה בי מבט רך בעיניים מצועפות ושאלה אם אנחנו יכולים לדבר.
"'לדבר על מה?' שאלתי.
"'עלינו,' היא אמרה.
"היתה בעיניה מין תחינה מוזרה, שלא יכולתי לסרב לה.
"'איפה את רוצה שנדבר?' שאלתי.
"היא שתקה שניות אחדות, כמנסה לחשוב על מקום מתאים, ואחר-כך אמרה בשקט: 'אולי בחדר שלי?'
"'בסדר,' עניתי.
"וכך הלכנו יחד לכיוון החדר שלה. לכל אורך הדרך הייתי נבוך, אך לא פחות מכך – נרגש ומלא ציפיות. 'שולי הנותנת' הזמינה אותי לחדר שלה. על מה היא כבר יכולה לדבר איתי? תשובתה 'עלינו' לא היתה מפורטת דיה ואני התחלתי להרהר במה שצפוי לי בשעה הקרובה.
"בלב הולם נזכרתי בסיפוריהם של אלה שכבר היו אצל 'שולי הנותנת', בחוויותיהם מהמיפגש איתה, בתיאורים הצבעוניים והמפורטים של מעלליה, וחשתי שדמי מתחיל לזרום בעורקי במרץ מחודש. לא היה לי כל ספק שהפעם היא בחרה בי, לעשות את מה שכבר עשתה עם חברי.
"היא גרה עם עוד חברה, שבשעה זו לא היתה בחדר. היה זה חדר טיפוסי של בנות צעירות. קישוטים קטנים על השולחן ועל הקירות, פוסטרים של שחקני קולנוע מפורסמים, כריות צבעוניות זרוקות על המיטות ושטיח ססגוני אך מרופט מעט על הרצפה.
"נכנסנו והיא סגרה אחריה את הדלת. עכשיו היה על פניה חיוך מבוייש מעט. היא הציעה לי לשבת ושאלה אם אני רוצה לשתות משהו. משסירבתי, ישבה על המיטה לידי, במרחק מסויים ממני, מניחה את שתי ידיה על האריג הבהיר שכיסה את המיטה. היא לבשה שמלה קייצית פרחונית קצרה, וכשישבה היו שתי ירכיה חשופות כמעט עד מחציתן. היו לה רגליים חלקות, מבריקות ומבטיחות. בעל כורחי ניסיתי לדמיין איך הן נראות מתחת לכיסוי הדקיק שמסתיר אותן. היא הבחינה במבטי ומשכה את שמלתה כלפי מטה בשתי ידיה.
"היתה זו תנועה כמעט בלתי מורגשת, אבל אני זוכר שהתפלאתי. אם היא מזמינה אותי לחדר שלה, מה היא מנסה להיות צנועה כזאת."
הוא השתתק לפתע והעיף לעברי מבט מתנצל.
"אני לא מאמין שאני מספר לך את כל זה," אמר במבוכה גלויה.
"זה סיפור מרתק," ניסיתי לדרבן אותו.
הוא הניע בראשו כמפקפק והמשיך:
"התקרבתי אליה והנחתי את ידי הימנית על כתפיה. היה זה חיבוק מגושם במקצת, אבל היא לא התנגדה, מה שעודד אותי להמשיך. רכנתי אליה והצמדתי את שפתי לשפתיה. שמעתי אותה אומרת: 'יענקלה, בחייך, תפסיק,' אבל אני לחצתי אותה אלי והנחתי את ידי השנייה על רגליה, תוך ניסיון לתמרן אותה בזהירות אל מתחת לשמלתה.
"היא נחלצה ממני והתרחקה מעט, אבל עדיין נשארה לשבת על המיטה. התקרבתי אליה שוב והיא אמרה פעם נוספת: 'יענקלה, באמת, אל תהיה כזה,' אלא שאני לא התייחסתי לכך ברצינות. התקרבתי אליה ונשקתי אותה פעם נוספת. עכשיו כבר חשתי שהיא מתרככת בין זרועותיי. אם קודם הסתייגה מעט וניסתה להתחמק מידי העוטפות אותה, עכשיו שוב לא התנגדה. חשתי שהיא נענית לי יותר ויותר. ידיה, שקודם לכן נחו ללא תנועה, חבקו עכשיו את צווארי והיא נצמדה אלי ופיה נפער ונצמד אל פי ברכות מסעירה.
"מה אני אגיד לך, כמעט שלא דיברנו, אבל לאט-לאט זה קרה. היא נענתה לי ללא מילים. היא לא התנגדה כאשר הרמתי את שמלתה ומשכתי אותה מעל ראשה. היא שכבה על המיטה ללא תנועה ונתנה לי לעשות בה כרצוני. השתדלתי להיות מעודן ומתחשב ככל האפשר, אבל אתה יודע איך זה אצל צעירים – הייצר תוסס ובוער ותוך דקות לא רבות כבר הייתי אחרי הכול.
"אחר-כך שכבתי על ידה, מתנשם, והעפתי בה מבט נוסף. לתדהמתי, היא בכתה. בשקט, ללא קול, אבל פניה היו מעוותים בבכי חרישי והדמעות זלגו מעיניה, הרטיבו את לחייה וזרמו לעבר אוזניה.
"התרוממתי, כשאני נשען על יד אחת ובידי השנייה ניגבתי את דמעותיה בתנועה עדינה. היא פקחה את עיניה ויכולתי להבחין בכאב שניבט מהן.
"רק עכשיו הסתכלתי על גופה העירום שהיה מוטל לידי. היא היתה רזה הרבה יותר מכפי שנראתה בהיותה לבושה. היא שכבה על גבה ועיניה, עדיין לחות מעט, נעוצות בתקרה. שפתיה היו קפוצות בבכי כבוש. החזה שלה היה שטוח כמעט לחלוטין ואפשר היה לספור את צלעותיה אחת לאחת. עורה היה חלק ולבן מאוד, בטנה שטוחה ושתי רגליה הדקיקות משהו היו פשוטות על המיטה, פסוקות מעט זו מזו.
"לפתע הבחנתי ברעד כמעט סמוי שהרטיט את גופה, כמו צמרמורת האוחזת בנו נוכח גל של קור. ליטפתי אותה כדי להרגיעה והיא התרוממה מעט על שני מרפקיה, מושכת את גופה לאחור, עד שהגיעה למצב של ישיבה."
יענקלה אברהמי הרים אלי את עיניו ואמר בקול יבש, רועד מעט:
"ואז ראיתי אותו. כתם לא גדול של דם, שהכתים את הכיסוי הבהיר של המיטה, ונחשף כאשר התיישבה לידי.
"הייתי בהלם. לא האמנתי שזה קרה לי. איך ייתכן ש'שולי הנותנת', מושא סיפוריהם המתלהמים והמתפארים של גברברי הגרעין שלנו, עדיין היתה בתולה. איך קרה שדווקא היא נפלה קורבן לתיאורים שקריים של צעירים, שסיפרו פרטי-פרטים על כיבושים שלא היו. ומה כבר יכלה לעשות, לאחר שהודבק בה הכתם החברתי של 'נותנת', מין אות קין אכזרי, שוודאי ילווה אותה עוד שנים רבות.
"אחר-כך שאלתי את עצמי מדוע כפיתי את עצמי עליה, מדוע היא לא התנגדה, מדוע התמסרה בקלות כזאת, ואיך לא מנעה ממני מלעשות מה שעשיתי.
"במחשבה נוספת, לאחר מכן, נזכרתי שבין נשיקה לחיבוק היא דווקא אמרה 'לא,' ו'בבקשה, לא,' ו'יענקלה, תפסיק,' אבל היא רק לחשה את המילים הללו, כאילו לעצמה, ואני לא התייחסתי אליהן ברצינות."
יענקלה אברהמי דמם. עיניו היו מושפלות ונעוצות באחת התמונות שהיתה מונחת על שולחן הכתיבה שלי.
גם אני שתקתי. תחילה חיכיתי שימשיך לדבר, אך כאשר התארכה שתיקתו, שאלתי בקול שקט ככל שיכולתי:
"ומאז לא פגשת אותה?"
הוא הרים אלי את עיניו. עכשיו הן היו עייפות וחשבתי שאני מזהה בהן לחלוחית רכה.
"אני חושב שהיא המתינה שאבוא אליה," אמר בנימת עצבות, "ודאי ציפתה שלקשר בינינו יהיה המשך. אחרי הכול, היא נתנה לי את כל מה שביקשתי. ייתכן שעשתה זאת מפני שבאמת אהבה אותי. אולי חשבה שכך תוכל להמשיך את הקשר בינינו. אולי קיוותה שבהיענות לגילויי הגבריות שלי, תוכל להדק אותו ולהפוך אותו לחברות ולזוגיות אמיתית. ואולי – אני אומר אולי – גם היא נסחפה, כמוני, ולא נתנה לעצמה דין וחשבון מה עלולות להיות התוצאות של ההיסחפות הזאת.
"אבל אני לא באתי. פחדתי שאם אמשיך את הקשר עימה, ידבק גם בי הכתם הזה שליווה אותה בשבועות האחרונים. חששתי שאם אהיה החבר של 'שולי הנותנת', ודאי לא יעברו אלא ימים אחדים עד שמישהו ידביק לי את הכינוי 'יענקלה הלוקח', או הברקה דומה בכיוון זה."
הוא ניסה לחייך, אך פניו רק התעוותו בהבעה של חמיצות.
"זהו," אמר בהשלמה, "לא תאמין, אבל זה כל הסיפור. שבועיים לאחר מכן מישהו סיפר לי ששולי הודיעה שהחליטה לעזוב את הגרעין. היא ארזה את חפציה ונסעה. ומאז לא ראיתי אותה."
"ואין לך כל עניין לשוחח איתה?" שאלתי, "לנסות לסגור עניין שנשאר פתוח כל-כך הרבה זמן?"
יענקלה משך בכתפיו.
"ממש לא," ענה בקיצור, "אחרי הכול, חלפו כמעט עשרים שנה. דברים נשכחים. מצבים משתנים."
הוא הרהר שניות אחדות ואחר-כך הוסיף: "בינינו, היום כבר היה יכול להיות לנו ילד בצבא. היית מאמין?"
שתקתי.
דקות אחדות לאחר שאסף את תמונותיו ויצא מחדרי, נכנסה אלי שולה שוהם.
עיניה התעכבו מספר שניות על הכיסא הריק שניצב במרכז החדר. על פניה היה נסוך חיוך נבוך.
"רק רציתי לבקש חופשה של כמה ימים," אמרה בקולה השקט, הנעים, "אתה מבין, הבת שלי יוצאת ל'רגילה' בסוף השבוע ואני רוצה לבלות איתה יומיים-שלושה."
אורי הייטנר
מורה דרך
את מאמרי "אדם עם פנס" פתחתי בסיפור על רבי יוסי והעיוור. דרשתי את האגדה באמירה שהעיוור האמיתי בסיפור הוא רבי יוסי, ואילו העיוור (הפיסי) הוא מי שהראה לו את הדרך הנכונה. כמובן שכוונתי היתה לעיוורון מוסרי חברתי לעומת פיכחון מוסרי וחברתי, שאינם בהכרח זהים לעיוורון ולפיכחון הפיסי.
בדרך מקרה, בדיוק בשבוע בו התפרסם המאמר [לא ב"חדשות בן עזר"] קראתי דברים ההולמים מאוד מסר זה. בפברואר 1966 קיבל עמוס עוז את פרס חולון לספרות. בעת נאום קבלת הפרס, סיפר עוז את הסיפור הבא:
"יש בלונדון ימים עכורים שבהם העיר נעטפת חושך מלוכלך, שהוא תערובת פיח, ערפל ועשן, ושום איש אינו מעז לצאת מביתו: אפילו לאור פנס חזק לא תוכל לראות את קצות אצבעותיך מול עיניך. והנה, ביום כזה נקרא אדם אחד בטלפון לחוש אל ילדו החולה בבית חולים שבסוף העיר. פתח האיש את הדלת ויצא ועמד בחושך העבה וקרא בקול, אולי תבוא עזרה. ואין מכונית נוסעת ואין עובר ושב. פתאום נחה יד זרה על כתפו ואיש, שאת פניו הסתיר החושך, אמר לו: 'אני אוביל אותך'. ואכן, הוליך הזר את האב הדואג מקצה העיר ועד קצה אל מחוז חפצו בלי היסוס, ורק כפעם בפעם אמר בביטחון: 'כאן שמאלה.' 'כאן מדרגות.' 'כאן שיפוע.' כשהגיעו אל פתח בית החולים, שאל האיש את הזר המכוסה חושך, איך מסוגל הוא לעבור ולפלס דרך בתוך האפילה הזאת. 'החושך והערפל,' אמר הזר, 'אינם נוגעים בי, מפני שאני עיוור'."
הדברים מופיעים בספרו של עמוס עוז "באור התכלת העזה" (אותו קראתי לפני שנים רבות) ומצוטטים בספר שיצא לאחרונה, "מענית הלב –מנחת דברים למוקי צור" (עמ' 170-171).
בתום נאומו חזר עמוס עוז למשל העיוור בליל הערפל הלונדוני. הוא אמר שיש ימים שבהם דווקא "העיוור והמזנב בנחשלים, איש של מילים... הוא יכול לאחוז בידם של המעשים ולהגיד: הנה, כך. או: זהירות תהום. או: לעצור".
עוז התכוון לסופרים כמורי דרך. איני סבור שכישרון ספרותי הוא ערובה למוסריות, לרגישות חברתית או לשיקול דעת פוליטי נכון. אך אני מאמין שיש מקום לאנשי מופת שידעו לפלס דרך באפילה, להצביע על הכיוון הנכון ולהאיר את הדרך הראויה.
הסופר העל זמני מר אלימלך שפירא:
"לא רק סופרים עברים אלא גם עיוורים"
שמחתי לקרוא סופר צעיר עמוס עוז שהעברית שלו כל כך מדוייקת ויפה, ובכל זאת יורשה לי לומר שהמשל אינו משל ולכן גם אין, ולא יכול להיות לו, נמשל. פרויקה קלויז העיוור שלנו לא היה מסוגל לעבור מסימטה לסימטה גם ביום בהיר עם מכשיר-שמיעה ובמצב פיכח – מבלי שאדם פקוח עיניים ינחה אותו, אפילו איזה שְׁקוֹץ (שייגעץ ערבי) קטן, על אחת כמה וכמה מקצה המושבה ועד קצהָ בליל ערפל. נופל היה בכל בור שבדרך.
לכן, לעשות עיוור למורה-דרך – אלה סתם מילים שנועדו לעשות רושם. אני לא קורא היום הרבה ספרות עברית חדשה (מתייחס אליה באותה תשומת לב שבה היא מתייחסת לשני הרומאנים שלי, "הירקון שבלב" ו"הבלנית נכוותה") אבל אני מבין שלאחרונה קם לה לספרות העברית דור ענק של סופרי הכמעט – כמעט כל דבר חדש שהם אומרים אינו אמיתי וכמעט כל דבר אמיתי שהם אומרים אינו חדש, ועל כך תהילתם.
ובאשר לתפקיד הסופרים כמורי דרך – עד כמה שאני מבין רוב הסופרים הנחשבים אצלכם כיום בישראל הינם לא רק עברים אלא גם עיוורים, שלא לומר סהרוריים – בכל הקשור להבנת המציאות הפוליטית והגיאו-פוליטית שבה הם ומדינתם מצויים, ומי שהולך אחריהם וסומך עליהם בעיניים עצומות ומעריץ אותם בתור מנהיגי הדור ומדריכיו – הוא באמת עתיד ליפול עימם יחד לתהום, ואם כך טרם קרה לו הרי זה בזכותי ובזכות בני דורי שלא עשו אותנו באצבע.
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק י"ג. מכות לבנים ותיקון בתולים לַבנות
וכל הסיפור שלעיל [פרק י"ב, גיליון 201] התחיל בעניין המכות והעונשים הגופניים שהיו נפוצים בבגדאד. ואם אני יודע נכון הם היו נפוצים בכל העולם. מכות לתלמידים בבתי ספר היו והינם נפוצים עד היום בארצות אירופה אפילו "המתקדמות" שביניהן, כמו אנגליה וצרפת. בספרו המצוין של סטפן צווייג "העולם של אתמול" מתוארים החיים באוסטריה "המתורבתת" של תחילת המאה העשרים, כולל עניין שיטות החינוך בבתי הספר, שכללו כמובן גם את העונשים הגופניים.
לא פעם היה אב סוטר לבנו המגודל אפילו הוא כבר בן שמונה-עשרה או עשרים שנה. להראות מי הבוס בבית. שח לי איש אחד שקראו לו כמובן יחזקאל (על באמת) שעבד כשומר באוניברסיטה העברית בזמן שגם אני עבדתי כסטודנט חלטוריסט שם – כי בבגדאד הוא נהג כל ערב שבת לקדש ולקיים הטקס, כשכל המשפחה מקובצת סביבו, ואחרי הקידוש כולם נשקו את ידיו וכיבדוהו. והנה יום אחד בנו בכורו התלבש כמו אפנדי והביע את בקשתו לא להשתתף בטקס הזה כי קבע עם חבריו לצאת לאיזה מקום (זוכרים את מה שקבעתי אני למשחק בחצר בית הספר?) – והוא, יחזקאל השומר, כאשר שמע את בקשתו של האברך, הלא הוא בנו בכורו, הניף את זרועו הימנית לצד והעיף שתי סטירות הלוך וחזור על פניו של בעל הבקשה. כל זה, כמובן, בנוכחות כל בני הבית. "'במקום קידוש עם אבא שלך אתה רוצה ללכת לטייל עם חברים שלך, יָא סַארְסָארִי, חתיכת פוחז?' וכך כולם ראו ויָרְאוּ..." דבריו של יחזקאל והמשיך לספר לי שבנו הנסטר עמד אז ממש לפני אירוסיו, אבל את החינוך הוא היה חייב לתת לו.
ואני לא מדבר כאן על המכות שחלק מן הנשים היו מקבלות מן הבעלים שחשבו אותן לשפחותיהם ולרכושם המוחלט, ממש כמו חפץ או קניין כלשהו, חמור למשל. ומי ש"זכתה" לבעל כזה היה שמה ידוע אצל כל הנשים האחרות, שהיו נדות לה בראשן כל אימת שהזכירו את שמה, לאמר: "טָלָעְ בַּאחְ'תָּה אַסְוָואד," יצא לה מזל שחור, ובעלה מכה אותה... ובמשטר הפאטריארכאלי ובסדר החברתי בעל המוסר הכפול של אותם הימים, הדבר נראה אך טבעי לחלוטין וכשר לגמרי.
ושלא להזכיר את העונשים הגופניים הרציניים שהאבות והאמהות נתנו לבת שסרחה או ספק סרחה, כגון שהצטחקקה עם מישהו ברחוב או שנשמעה עליה רכילות מסוג זה. לא צריך הוכחות. בסך הכול היא בת ויש ללמד אותה לקח לפני שחוצפתה תגדל והיא תצא לתרבות רעה... וגם שהאחרות תִרְאֵינָה ותִירָאנָה.
עד עצם היום הזה לא נתחוורה לי ממש הסיבה למכות שהוכינו בעת היותנו ילדים. היא היתה מזערית בדרך כלל. נכון שזה היה אמצעי לחינוכו כביכול של הילד, אבל ההגזמה הזו מן הסתם היתה לה סיבה אחרת. היום, אין לי מנוס מן המסקנה שזה שימש מין שסתום לפרוק דרכו את כל הזעם והתיסכולים של ההורים. כי מה, אחרי הכול, עשה הילד האומלל הזה שהגיעו לו כל כך הרבה עונשים גופניים? כמו כן ודאִי הדבר שהיקף המכות שניתנו ואופיין היה תלוי במַכֵּה עצמו. אם היה רך לבב או היה עצבני כזה שאם פעם נכנס ל"הילוך" (שווּנג בלע"ז) לא היה אפשר להפסיקו. והמהדרין החזיקו בבתיהם כלי ענישה מאורגנים ומסודרים, כמו סד מקלות חבלים ועוד. לנו בבית היו מכל המינים והסוגים. הכול בהזמנה אצל הנגר והחרט, שלא יהיה חס וחלילה סתם סד כי אם סד מוזמן לפי מידה עשוי מעץ משובח עם וו למנעול וצירים מנחושת. מושלם. כנ"ל המקל שהיה עשוי מעץ בוק עבה, וארוך, עם אפשרות טובה מאד לאחיזה יציבה. גם אז היו מעצבים ומתכננים, במקרה זה לשלילה.
ואבא שלי, שהטיל את מוראו ביד רמה (תרתי משמע) על בני ביתו, לא חסך את מכותיו מיוצאי חלציו הן בעזרת כפות ידיו והן בעזרת המקל. בכלל, באה לביטוי כאן ההנאה הסדיסטית הטבועה בבני אדם לראות בסבלם של האחרים. עובדה שבני דודַיי, למשל, לא "זכו" למכות כפי שאנו זכינו להן. והלא אנו לא היינו בשום אופן גרועים יותר מהם.
חינוך הבנות, עם ובלי מרכאות, היה עניין אחר לגמרי. חינוכה של הבת ולימודה דרך ארץ והילכות עולם היה נתון באופן בסיסי בידי האם.
והמורָא הגדול היה של האבא ושל יתר הזכרים בבית, החל מן האח הגדול, שני בסמכות לאב, ואחריו כל התיישים התרנגולים אדומי הכרבולת – ש"שמרו על הכבוד" של המשפחה. במשפט האחרון אפשר לשים מרכאות להרבה מילים.
נגעתי קודם לכן בעניין כבוד המשפחה שהתרכז על השפיץ של מילת השלום שאמרה הבת למישהו ברחוב, או חס וחלילה הציחקוק שלה. דבר זה היה נגמר לפעמים במכות, בתלישת שערות, בחבטות בראש ובעונש של כליאה בבית ובביזויים ברמה מקבילה.
נכון שזה לא היה בכל המשפחות. היו כאלה שסידרו את עניין "יישור הקו" של הבת בשקט ובצנעה ובלי מכות ותלישת שערות וסקנדלים קולניים; ואחרים, אלה שחשבו כמו שחושבים חלק מערביי הכפרים בארץ ישראל, והפגינו קבל עם ועדה את הצעדים שנקטו על מנת לטהר את כבודם שאותו חיללה כביכול הבת (כך הם הרגישו) מתוך כך שנהגה שלא לפי המקובל.
בקצה המרוחק של טבלת העונשים היה כמובן הרצח. לדוגמא, אם בת יהודייה שירכה דרכיה והתרועעה עם מוסלמי (ורבים היו המוסלמים שעשו כל מאמץ על מנת להדיח בנות ישראל למזימותיהם, והיו אורבים להן ליד בתי הספר לבנות יהודיות וזורקים חכותיהם... ומאמצים חוזרים ונשנים, כידוע, מדי פעם הם נושאים פרי... במקרה זה, פרי באושים), ולעיתים קרה שהבת בסופו של דבר עזבה את בית הוריה וברחה עם אותו גברבר שהרעיף עליה מתנות, מחמאות והבטחות. אז היו הוריה וקרוביה קורעים קריעה ומודיעים בבית הכנסת ביום השבת, והקהילה היתה מתאבלת על זו שיצאה לשמד וייכרת שמה מן העדה, והמשפחה יושבת שבעה, כפי שסופר לנו בסיפורי טוביה החולב של שלום עליכם. כביכול היו חייבים לעשות זאת, אחרת לא יכלו בני אותה המשפחה להופיע בציבור ולהראות את פניהם בין האנשים. ובזאת לא תם העניין. הם מן הסתם ימשיכו לשאת את קלונם כל הימים כל עוד ש"העניין נשאר פתוח."
אבל גם בנקודה זו, לא כולם הגיבו באותה צורה. מילדותי המוקדמת מאוד אני זוכר את משפחת השכנים שלנו מצד דרום, שאחד מבניהם היה בגילי והיה חברי בבית הספר. סרחה בתם הגדולה ונעלמה לה עם מוסלמי אחד. היא שהתה אצלו כמה זמן והעניין כמובן שנודע לכולם והמשפחה בושה ונכלמה מאוד. האב היה אחיו של רב מוכר וידוע בקהילה, אך מצוקה כלכלית קשה שררה בביתו המלא בזאטוטים. נראה שהבחור המוסלמי פיתה אותה בשמלות ובתכשיטים ובמנעמים ובהבטחות. ההורים והקרובים עשו מאמצים גדולים להחזירה הביתה למשפחתה בשקט ובצינעה. אחר כך נשאו את בושתם בדומיה ובנמיכות קומה. לימים הצליחו "לכסות את הבושה" ולסיים את העניין על ידי כך שהשיאוה למישהו מקרוביהם שניאות לקבלה "כמות שהיא" כלומר עם העבר המביש הזה וגם ללא בתולין... אני מניח שהרבה עבדו על מצפונו, ואף פיצו אותו בכסף למען ייאות לכך. וראה להלן הסברים בדבר הכללים בנדון.
והעניין תם ונשלם פחות או יותר והלשונות הרעות שככו עם חלוף הזמן, והיא הקימה משפחה, כאמור, וגידלה ילדים הרבה.
בכתיבת השורות הללו אני נזכר שאז לא הבנתי מדוע אבא לא הרשה לי להתחבר עם בנה של המשפחה הנזכרת, לא בבית הספר ולא ללכת אליו הביתה, כנראה הוא לא רצה שאיחשף לאווירה מסוימת.
לימים עלתה משפחה זו לארץ יחד עם כל הבבלים, והבת הזו, שסרחה אז, הפכה לאם שהיתה לגיבורת עלילה מכובדת ביותר שהסעירה את הארץ, לחיוב, וכל העיתונים כתבו עליה ועל הקרבתה במעשה שעשתה וצויינה לשבח כאם השנה ושמה נישא אז בפי כל. כך שהזדמן לה "לכפר על עוונותיה", ואני מקווה כעת שאז היו הוריה עדיין בחיים להזיל דמעה של נחמה.
והיום בפרקטיקה הרפואית היומיומית שלי, אני נתקל מדי פעם במקרים כאלה אצל ערבים כפריים פשוטים, שבאים עם בתם "שעשתה להם מעשה", ומבקשים ממני ישועה.
אני זוכר מקרה של מסכן אחד, מעזה, שבא אליי עם אשתו, אחותו ובתו, וסיפר לי שבן אחיו הנשוי חילל את כבודה של הבת. "ומה אני אעשה, ארצח את הבת ואת בן אחי ואשב בבית הסוהר ואלוהים לא יסלח לי בעולם הזה ולא בעולם הבא? אז אני שותק ובולע את הבושה ורק מבקש ממך שתבדוק ותראה אם תוכל בבוא העת לפני הנישואין שיהיו לה בעתיד, אינשאללה, לעזור 'לכסות את החרפה' ולהצניעה מעיני החתן המיועד, על-ידי התקנת בתולין חדשים..."
סמוך לאותו הזמן שבת השכנים שלנו סרחה וברחה לה אל חבר מוסלמי ובילתה אצלו כך וכך ימים ולילות, למגינת ליבה של משפחתה, היה מקרה דומה אחר, אצל משפחה אחרת, שגרה בשכנות לדודתי. ודבר זה אני מביא מפיה. באותה משפחה היו שלוש בנות ובן. הבת הגדולה נישאה והקימה משפחה משלה, הבת השנייה כבר בגרה אך חתן עדיין לא נמצא לה. השלישית בת שש-עשרה שנים, והבן היה בן שתים-עשרה בהתרחש המקרה. האב נפטר ממחלה פתאומית והמשפחה חיה בדוחק רב, מעבודותיהן של האם ושל הבת הבכירה הרווקה. בכל זאת נעשו מאמצים גדולים להעניק לנערה בת השש-עשרה חינוך והשכלה, והיא המשיכה ללמוד בבית הספר התיכון. היא היתה יפה, עם שיער ארוך ושופע, וצמתה הגיעה עד תחתית גבה. שנאמר שדייך נכונו ושערך צימח... (ועיין ערך "צמה" בהמשך).
יום אחד הלכה הילדה לבית הספר ולא שבה ממנו.
המשך יבוא
בין אוורבוך לבין אורפז
מחווה של אהבה לסופר יצחק אוורבוך אורפז
"...הוא מודד בנשיקות כנזיר משולח את נתיב עולמך אלוהי"
יום שלישי, ה' בטבת תשס"ז, 26 בדצמבר 2006, בשעה 20:00
בבית לייוויק, רח' דב הוז 30, תל-אביב
מנחה: יאירה גינוסר
משתתפים: אהוד בן עזר, "סיפורה של ידידות". פרופ' הלל ברזל, "בין מודרניזם לפוסט מודרניזם". פרופ' אורציון ברתנא, "כעוף החול". פרופ' נורית גוברין, "מתל-אביב לבסרביה – ובחזרה". שחקני מכללת הקיבוצים בקטע ממחזה חדש המבוסס על סיפורים קצרים על יצחק אוורבוך אורפז ומועלה במכללה. דניאל גלאי: נגינה.
הפקה: בית לייוויק, ב. הסופר. מחיר כרטיס כניסה: 20 ₪. מספר המקומות מוגבל. מומלץ להזמין כרטיסים מראש בטלפון: 03-5231830; פקס: 03-5237177. בית לייויק, רח' דב הוז 30, תל-אביב 63416. טל. 03-5231830. www.leyvik.co.il info@leyvik.co.il
מי יגלה עפר מעינייך ועדת פיל, או –
הבה נלכה בנתיב הפילים
אהוד שלום,
ההצעה לחלק את פלשטינה לשני עמים נבדלים – כל היהודים בצד אחד וכל הערבים בצד שני [גיליון 202], היא הצעת החלוקה המקורית של ועדת פיל, שנשלחה על-ידי חבר הלאומים לפתור את בעיית ארץ-ישראל. אין ספק כי זה היה פותר את הסכסוך.
צבי מלאכי
Medical Miracle
Apple
Computer reported today that it has developed a computer chip that can store
music in women's
breast implants.
This is
considered to be a major breakthrough because women are always complaining about
men staring at their breasts and not listening to them.
סופר עברי, שלח דבריך באנגלית ל"מידסטרים"
אהוד שלום,
האם תואיל להביא ב"מגילתך העפה" את הדברים הבאים: ליאו הבר, העורך של כתב העת האמריקאי-ציוני "מידסטרים", מעוניין להוציא גיליון מיוחד המוקדש לספרות העברית, באנגלית, כמובן. לשירים או לקטעי הפרוזה הקצרצרים, חייבת להיות נגיעה לחיים יהודיים, אם בארץ ואם בתפוצות. כתב העת הוותיק הזה יוצא לאור על ידי קרן הרצל של ההסתדרות הציונית בניו יורק. אם יש יוצר בין קוראי הדברים כאן שיש לו מה לתרום, הנה הכתובת:
Leo Haber, Editor
Midstream magazine
633 Third Avenue / 21st Floor
New York, NY 10017
U.S.A.
כתב העת נוהג לשלם סכום לא גדול עבור הדברים הנדפסים, בדומה לשכר הסופרים הנהוג בעיתוני הארץ. ליאו הבר עצמו פירסם לפני כמה שנים להיט ורב מכר, בשם "פרה אדומה", יצא בהוצאת סירקוז יוניברסיטי פרס, וזכה לשבחי הביקורת האמריקאי. העדיפות היא למשלוח בדואר אלקטרוני. נא לצרף את השיר או את המאמר כצרופה למסר, בקובץ וורד.
אלישע פורת
בית הסופר ע"ש שאול טשרניחובסקי
ערב השקת לקסיקון הסופרים העברים בהווה
ברכות: המשורר בלפור חקק – יו"ר אגודת הסופרים העברים
משה מיטלמן – מנכ"ל אגודת הסופרים העברים
על הלקסיקון: הסופר ד"ר משה גרנות – עורך הלקסיקון – פגישות עם סופרים
הסופרת ד"ר דורית אורגד – נציגת הוועדה המייעצת
המשורר מנחם פאלק – מפיק וחבר מערכת
דברים: אריה לובה אליאב, פרופ' הלל ברזל
ליווי מוסיקלי: שני שגיא – חליל צד, אלונה שגיא – פסנתר
תלמידי המגמה למוסיקה מביה"ס התיכון לאומנויות ע"ש תלמה ילין, גבעתיים
מנחה: המשורר יעקב ברזילי
ביום שלישי, ה' בטבת תשס"ז (26.12.2006) בשעה 20.00
החברים ששילמו מראש, יקבלו את הלקסיקון בערב ההשקה
ניתן יהיה לרכוש עותקים נוספים בתשלום.
הכניסה חופשית
"בית הסופר" – רח' קפלן 6, תל אביב
טל. 03-6953256/7
"חדשות בן עזר" באבל על מות
יעקב בסר
משורר, עורך, מתרגם, מנהיג ולוחם ספרותי
יעקב בסר נולד בשנת 1934 בקאליש שבפולין. כילד ברח עם משפחתו לרוסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה, והגיע עימם ארצה בשנת 1950 לאחר נדודים רבים. תקופות אלה של חייו באו לידי ביטוי בשירתו, אלה השורשים הכפולים של הווייתו – שם באירופה וכאן בישראל, וכן השלום ויחסי יהודים וערבים, שעל תקינותם לחם כל ימיו. יעקב בסר הוא המייסד והעורך של הירחון הספרותי "פרוזה" ומיד אחריו "עיתון 77" שהחל לצאת בשנת 1977, תקופת זמן של קרוב לשלושים שנה. לאחר כהונתו כיושב-ראש אגודת הסופרים העברים פרש יעקב והקים, בשנת 1995, את האיגוד הכללי של סופרי ישראל, המאגד סופרים ישראליים מכל השפות, גם ערבית ורוסית, והוא עמד בראש האיגוד במשך שנים רבות. מבין ספרי שיריו, ששמותיהם מעידים על תוכנם: ""ממשות כפולה", "שדה סקולה", אגרופלב", "את פני אימי אני מזהה", "בסבך שורשים" ו"חורף 1940". אחיו הצעיר של יעקב הוא השחקן והבמאי גדליה בסר. יעקב נפטר לאחר מחלה ממושכת והוא בן שבעים ושתיים שנים. הלווייתו תיערך היום יום שני, 25.12, בשעה ארבע אחר-הצהריים, בבית העלמין ירקונים, שער הגאולה. יהי זיכרו ברוך.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,311 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל