חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 205
תל אביב, יום שני, י"א בטבת תשס"ז, 1 בינואר 2007
גיליון ראשון לשנת 2007. בפברואר 2007 תימלאנה שנתיים ל"חדשות בן עזר"
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: מדעי ההיסטוריה והחברה בישראל מעוותים את האמת למען השג כותרות בתקשורת ואחר-כך מתייחסים לפרסום העיוותים כאל הוכחה לאמיתות מחקריהם, תשובה למכתבו הגלוי של פרופ' דניאל בר-טל.
ש. שפרה: הפרעה דו-קוטבית
משה דור: לא מוסרי? בחייך! / שנה חדשה / שיזוף מיניסטריאלי / בריחה אל הפנטזיה / "בכל אשר תיפנה מאיר לך מזל" / הַמַּטָּלָה, שיר מאת לואיז גליק.
דניאל בארנבוים חיווה דעתו בזכות השיפוצים בהיכל התרבות.
יוסי גמזו: לְשִבְעִים שְנוֹת הַתִּזְמֹרֶת הַפִילְהַרְמוֹנִית.
דורון גיסין: אבירי השימור נזעקו אלי קרב רק אחרי ששישה מהדקלים (של אהרון אהרונסון בעתלית) היו מוטלים כגוויות בשדה.
תגובות לטור של משה דור: אלישע פורת: שינויים דמוגראפיים משנים את ישראל / משה בר-יוסף: ועל הישנות הדבר / ברוך תירוש: לא רק הם פועלים לערעור האמונה בערכי הציונות / רזי בן-עזר: "גם זה בנאי".
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק י"ד, סופה המר של יהודייה צעירה ורכה
שהצליח לדוג לו קצין מוסלמי.
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק תשיעי, חלק שני, יינע קוס-אוחתו הוא יינע טאך, ושימל בנו משולוקטה הכובסת.
באבל על מותו של גרשון שקד
מורה, חוקר, מבקר וכותב תולדות הספרות העברית החדשה, שהשכיל לטפח מראשיתם את הסופרים החשובים ולא בזבז זמנו על האחרים
* * *
מדעי ההיסטוריה והחברה בישראל מעוותים את האמת למען השג כותרות בתקשורת ופרסום בעולם האקדמי בחו"ל – ואחר-כך מתייחסים לפרסום העיוותים כאל הוכחה לאמיתותם
מכתבו הגלוי של פרופ' דניאל בר-טל
בשנים האחרונות מלווה את חלק מאיתנו תחושה שהחברה הישראלית מתדרדרת. תחושה זאת אף התרחבה והתגברה בעקבות מלחמת לבנון השנייה. כדי לבסס את תחושתי, התחלתי לפני שנים מספר לאסוף "הוכחות" מעיתון "הארץ" המראות אינדיקטורים בתחומי חיי חברה שונים. אינדיקטורים אלה מראים תמונה מלאה יותר מאשר התרשמויות מידיעות בודדות המופיעות מדי פעם. לבקשת כמה מחבריי, הכנתי מהחומר שאספתי הדגמה שממחישה את תופעת המשבר בחברה. אין ספק שהחומר מציג תמונה של חצי הכוס הריקה, בזמן שישנן גם תופעות חיוביות בחברה הישראלית. ההתמקדות בצד השלילי באה במטרה להזהיר מפני התהום אליה עלולים להגיע. חומר זה אפשר להעביר לאנשים נוספים כדי לעוררם.
דניאל בר-טל
[למכתב חוברה צרופת חומר מצטבר המוכר היטב לקוראי "הארץ" הביקורתיים שעדיין מתעקשים שלא לוותר על קריאת העיתון, ומקווים שישתנה יום אחד].
תשובת אהוד בן עזר
פרופ' דניאל בר-טל היקר,
אתה מצחיק אותי. עיתון מגמתי כמו "הארץ", אשר חלקים ממנו נגועים בהזדהות מראש עם העניין הפלסטיני, ונגועים באנטי-ציונות, ובניהול מסעות "ביעור שחיתות" נגד ראשי ממשלה ישראליים אלא אם כן הם עוסקים בהתנתקות; עיתון שלפי הרגשתי, יחד עם כלי תקשורת אחרים, הורידו ביגון שאולה את בריאותו של שרון ומשתדלים לעשות זאת עכשיו לאולמרט; עיתון שאינו מחמיץ הזדמנות לתת כותרות ותוכן ברוח ההיסטוריונים החדשים ובניגוד לתמונת ההיסטוריה הלאומית שלנו, שאין לנו אחרת בלתה – עיתון שמרבית הפובליציסטיקה המתפרסמת בו חייבת להיות ברוח הדיעות הפוליטיות של בעליו ועורכיו, (על כך אוכל להעיד מניסיוני ומניסיון הקרובים לי לדיעה ולניתוח המצב, שדיעותינו מוחרמות מלהתפרסם בו); עיתון שיש קוראים שביטלו את המנוי שלהם משום שלא יכלו לשאת עוד את החד-צדדיות הפרו-פלסטינית והאנטי-צה"לית הנושבת מבין דפיו –
– אותו, את "הארץ" ואת חבורת חלק מכותביו, המנותקים מהמציאות וחיים בבועה משל עצמם, בועה שבה רק ישראל אשמה בהיעדר השלום ובכל שאר מרעין בישין – אותו אתה לוקח בצורה "מדעית" כמתעד את החברה הישראלית המתדרדרת?
ואני חשבתי שהוא מתעד דווקא את הפרוספריטי, את תולדות בעלי ההון הזוהרים וחיי הכלכלה הסוערים ואת טעמם וחוג עניינם של עשירי הארץ ושל הסנובים השמאלניים שלה?
אבל אולי כך פועל כיום עולם המדעים החברתיים וההיסטוריים:
שלב ראשון – חוקרים עורכים מחקרים שנועדו מלכתחילה לאשש את דיעותיהם הקדומות, המוקדמות והמוגזמות (בדרך כלל על רקע פרו-פלסטיני וכמעט תמיד נגד המימסד הישראלי, כאשר רמת ה"מחקר" הולכת ומידרדרת מדור לדור כי הדור הצעיר באוניברסיטאות אינו יכול להתקדם מבלי לעוות את הישרה כפי שעושים מוריו ורבותיו השולטים בקידומו ובציוניו) –
שלב שני – העיתונות מצטטת ומסתמכת על מסקנות המחקרים האקדמאיים והפסוידו-אקדמאיים האלה, דוגמת "אדווה", כאילו היו דברי אלוהים חיים (אפילו חלק ממחקריהם עלול שיהיו ממומנים בידי קרנות זרות של מדינות ואירגונים אנטי ישראליים במוצהר או במובלע) –
שלב שלישי – חוקרים תמימים כמוך אוספים את ה"עובדות" מתוך העיתונים כהוכחות מכריעות ל"חברה הישראלית המתדרדרת"!
אם לשם השוואה מחקרית הוגנת תעקוב אחר הנכתב בעיתונות ובספרי העדות והזיכרונות עד מחקרך שלך, תיווכח ש"החברה הישראלית המתדרדרת" ראשיתה עם ייסוד המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה, ב-1878, וגם "היישוב הישן" טמן ידו בצלחת.
האם חשבת פעם על כך שיש לנו אנשים חרוצים, מוכשרים, מושמצים, לא מתוגמלים כראוי, מעטים מדי במיספרם (כי הרוב עושה חיים משוגעים, גם בתקשורת ובאקדמיה, ומתמחה בעיקר בהלקאה עצמית ובהשמצה תקשורתית) – והם (ואולי גם המטכ"ל בכללם, שלא לדבר על החיילים ואנשי המילואים) – הם השיריון הדק, השברירי, העומד בתחומים רבים, ובייחוד בתחום הביטחוני – בינינו לבין האבדון, ומול אוייב קשה, לפעמים בלתי-מנוצח, שבחשבון אחרון מנסה להתקדם צעד-צעד לקראת השמדתנו הגמורה, ואשר תומכים רבים לו בעולם התקשורתי, הפוליטי והאקדמי, בעיקר במערב אירופה אך גם בקרב מרצים מסויימים באוניברסיטת חיפה, למשל – קולגות שלך, אם תרצה ואם לא, שהתנהלותם מוכיחה את האבסורד ואת ההכחשה והשנאה העצמית שאליהם הגיע חלק ניכר ממדעי הרוה, החברה וההיסטוריה באוניברסיטאות ישראל בדור האחרון. למדתי לפני יובל שנים אצל פרופסורים בירושלים. האמן לי, הם היו זורקים חלק ניכר מבני דורך לאשפתות בשתיים-שלוש קריאות ביניים בלבד, או כפי שפרופ' גרשם שלום היה אומר – "קוואטש!"
בברכה לבטלה,
אהוד בן עזר
ש. שפרה
הפרעה דו-קוטבית
עכשיו גם מצרים מצרפת את תביעתה לרשימת התביעות לנכסים שישראל יושבת בהם שלא כדין. מומחה למשפט מצרי טוען כי אילת שייכת מדינית למצרים ומנהלתית לפלשתינים. ועל מה הוא מסתמך? השולטן העות'מאני בחסדו הוא שהעניק אותה למצרים; ואם לא די בכך, הוא קושר לאוּם-רשרש, שמה לפנים של אילת, הילה של קדושה: הלא מן המפורסמות הוא שהיא שמשה מקום חנייה לעולי רגל למֶכה.
לא חפירת תעלת הימים היא העילה לתביעה המצרית; מה שמעורר את התיאבון שאינו יודע שובעה של שכנינו הוא הכישלון שלנו במלחמת לבנון השנייה, והקלות שבה אנחנו מוכנים לוותר על רמת הגולן בנימוק שבמלחמות המאה העשרים ואחת, שבהן הטיל עושה את המלחמה ולא חיל הרגלים, השטח לא קובע.
החזרת רמת הגולן תהיה השלב הראשון, אחר-כך יזכו ערביי ישראל באוטונומיה לאומית בגליל ובמשולש, והמצרים יזכו באילת, ולמה רק באילת, למה לא גם בנגב שבו ודאי עברו אותן שיירות של עולי רגל וקדשו ברגליהם את אדמת המידבר. ומי שחושב שהוא יכול להתבצר במדינת תל-אביב טועה; לא רק ביפו מדובר, ומה עם הכפרים הערבים שיח'-מוניס וסומייל שאליהן ישובו הפליטים הערבייים? מי שיישאר כאן אולי יואילו הפלשתינאים להעניק לו תעודת תושב בתנאי שיוכיח כי אבותיו החזיקו בדרכון עות'ומני. נשמע לכם הזוי – לא יותר מהחזרת רמת הגולן עכשיו.
משא ומתן ללא תנאים מוקדמים אינו עיקרון מקודש; אי החזרת רמת הגולן חייב להיות תנאי מוקדם לניהול משא ומתן עם סוריה, לפחות בשלבי הפתיחה שלו. ואי אפשר להעביר גזירה שווה בין שטחי יהודה, שומרון ועזה לבין רמת הגולן. באלה הראשונים יושבת אוכלוסייה פלשתינית צפופה שעימה נחלוק בסופו של דבר את הארץ. לעומת זאת הסורים לא נזקקו לכיבוש רמת הגולן כדי לפגוע בנו, ובין השנים 49-67 לא חדלו ההפגזות מן הרמה, ובמלחמת יום הכיפורים היא שימשה מקפצה לטורי השריון של הסורים שהגיעו עד הירדן, למי ששכח. הסורים הם תוקפן, שעושה מעשים ככובש ומבקש שכר כנכבש. אנחנו יכולים לשער בנפשנו מי "יְישב" את השטח הלא קובע הזה ברמת הגולן אחרי שניסוג ממנו, איזו ממלכה חיזבלאית-איראנית תקום במבצר הטבעי החולש עלינו מגבוה.
לפעמים נדמה, כשמדובר ב"שטח", שאנו זקוקים לא לוועדות חקירה אלא לפסיכיאטר לאומי, כיוון שלא שיקולים ענייניים מנחים את הדיון, אלא איזו שהיא הפרעה דו-קוטבית שקיבלנו כנראה בירושה מהוויה ארוכת שנים של עם ללא פיסת קרקע מתחת לרגליו: מצד אחד תנועות משיחיות שחלמו על ביאת המשיח ועמו מלכות ישראל, ולעומתן תנועות של היטמעות והתבוללות במקום המושב עד כדי הימחקות. ואצלנו כאן ועכשיו: אל מול דחף כמעט בולימי להתרחב, להגיע לגבולות של ארץ ישראל השלמה, פועלים דחף כמעט אנורקטי להתכווץ בכל מחיר, והאשלייה שככל שנתפוש פחות מקום במרחב יואילו להסכים עם קיומנו במזרח התיכון, ושני הדחפים כאחד משבשים את שיקול הדעת.
פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" ביום 27.12.06
* * *
משה דור
לא מוסרי? בחייך!
רודנים פושעי-מלחמה ורוצחי-עם ראויים למיתה. סדאם חוסיין, שהוצא להורג בתלייה, היה בן-מוות.
אינני נכנס לדיון משפטי, פוליטי, אסטרטגי. טוב לעיראק, רע לעיראק. טוב לאיזור, רע לאיזור. טוב לעולם, רע לעולם.
לא איכפת לי.
אבל כשאני נתקל בתגובות "הומאניטאריות" על הוצאתו להורג של הרוצח הנורא הזה, שלא ידע רחמים אפילו על בני משפחתו הקרובים – ואני מדלג על החשבון הישראלי במאזן הדמים של חוסיין – אני מוכן לתלוש את מעט השיער שנותר על ראשי.
ואילו הייתי עושה כן, מה הייתי מורט למיקרא הצהרתו של מנכ"ל הסניף הישראלי של ארגון "אמנסטי אינטרנשיונאל", בהקשר הסדאמי, ש"הוצאות להורג אינן מוסריות ואינן מועילות בשום דבר"?
את זקני?
מוסר סדאם חוסיין ומוסר?
לא סדאם חוסיין וקטילה המונית של כורדים בגאז חרדל. רציחות שיטתיות של שיעים עיראקיים. הקרבה של חצי מיליון מבני עמו במלחמה יזומה נגד שכניו. לא מימון של טרור עקוב מדם. לא מיתקני עינויים מחרידים. אבל התעוררות מצפון כזאת כאשר שמים קץ לחייו של איש הדמים?
בחייך, אדון וידן!
שנה חדשה
היום – יום ראשון לשנה האזרחית החדשה.
יקירנו ארקאדי (לבית גאידאמאק) כבר לא חוגג את הסילווסטר – הוא עבר למסיבות חנוכה, שבראשונה בהן, כפי שכבר ציינתי, לא נכחתי (וגם יורם לא) אבל היו הרב גרוסמן וראש הממשלה לשעבר ביבי נתניהו – אבל בני-אדם לאין ספור חוגגים את ראש השנה הזה בתקווה שבשנה החדשה יהיה טוב יותר.
התקווה הזאת מחזיקה אותם על רגליהם.
ומשום כך טוב שחוגגים את ראש השנה – ולא משנה איזה ראש שנה הוא זה – כי יש בו ביטוי של תקווה.
וחגיגה שיש בה תקווה לעתיד, כמה שלא תהיה תקווה זו מופרכת מנקודת מבטם של אנשי-מעשה ויודעי-דבר, צריך לברך עליה.
כשאני מסתכל סביבי, על הנעשה אצלנו, מלמעלה עד למטה, אני רוצה לבכות. לרצון הזה לשפוך דמעות שותפים המוני בית ישראל, אולי לא אלה של העשירון העליון, אבל בוודאי אלה של העשירונים האחרים, הנמוכים הרבה-הרבה יותר, וכל מי, יהיה עשירונו אשר יהיה, שעדיין מסוגל לתפוס איזו הנהגה יש לנו, ואיזו חברה יש לנו, ואיזו תרבות-חיים יש לנו.
אז אם מנסה מישהו ליבש את מקור דמעותיו ולחייך למשך זמן קצר משום שהוא מקווה שאולי, אולי, אולי יהיה טוב יותר בשנה החדשה, יבורך המישהו הזה והלוואי שהגורל ישעה לתקוותו.
ונאמר אמן.
שיזוף מיניסטריאלי
בדו"ח שהוגש בימים אלה לוועדה לגיבוש כללי אתיקה לשרים סופר על שר מסויים – שמו לא הוזכר משום מה בעיתון – שביום הראשון לכהונתו דרש שתותקן מיטת שיזוף בשבילו על גג הבניין שבו ישמש בקודש.
זה דווקא מצא חן בעיניי.
שר שזוף – זה צירוף נחמד.
וגם מתקבל על הדעת שאין לו זמן לרוץ לשפת הים כדי להשתזף שם. הוא הלא שר בממשלת ישראל והשרים בממשלת ישראל, כולם ביחד וכל אחד לחוד, אלה שיש להם תיקים (לא במשטרה) ואלה שהם שרים-ללא-תיק, הרי עסוקים עד למעלה ראש בטיפול בענייני הלאום. ואפשר לצייר בדמיוננו את השר המשתזף שרוע על מיטת-השיזוף ומעיין במיסמכים המתערמים על המיטה וליד המיטה ומתחת למיטה, קולט את קרני החמה (שר חביב, אל תשכח את המשחות המתאימות לשיזוף מוגן!) ובה-בעת נותן את דעתו על הנושאים הדוחקים של קיומנו. והלא על זאת נאמר, מזה ומזה אל תנח ידך. ודאי, יהיו גם כאלה שיטענו שזו אחת מתכונותיו של קץ הימים, היינו, עלייתה של החוצפה למדרגה שלא היתה כמותה לפנים. הכול תלוי בטיב המילוי.
שכחתי להוסיף שלמחרת היום – כך פורסם – הגיעה זוגתו למשרד השר עם אדריכל פרטי כדי לתכנן את שיפוצו. תחזקנה ידיה של הרעייה המסורה. רווחת בעלה, ולא רק מפני שהוא מיניסטר, היא גם רווחתה ורווחת כולנו, המצדדים ביצירת תנאים אידיאליים לעבודת מנהיגינו מפני שהעם יוצא נישכר מהנאת פרנסיו.
אגב, קראתי גם ידיעה על שר, והפעם צויין שמו המלא – יעקב אדרי, והוא כמדומני שר ללא תיק, אז מה, סתם לשם סקרנות, הוא עושה? – שוויתר על מכונית השרד המגיעה לכל שר ועל המאבטחים המגיעים גם הם לשרינו ולשרותינו, ובצדק, ואמר שטוב לו ב"הונדה" המשומשת שלו, ואת הכסף שייחסך על-ידי הוויתורים שלו מוטב שיקדישו למטרות נחוצות יותר. יפה עשה מר אדרי ואילו היו גם אי אילו מעמיתיו הולכים בעקבותיו, היינו כולנו מוחאים כף.
עד כה לא שמענו על מצטרפים מקרב חברי הממשלה למר אדרי.
אולי מפני שגם הם יודעים לצטט פסוקי חכמים, שאחד מהם הוא "אל תצדק הרבה".
ובכלל, מי יידע את מבוכי נפשו של שר בישראל?
בריחה אל הפנטזיה
במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" מיום שישי שעבר מצאתי רשימה מאלפת של נועה מנהיים, לפיה מסתמנת באחרונה פריחה מופלאה בספרות הפנטזיה העברית, יצירה שעניינה שיוט במחוזות הדימיון והקסם, בעולמות שלא היו ובעולמות שהיו וקיבלו מימד חדש ומכושף ביצירה הספרותית. קראתי זאת בשמחה, כי אני נמנה עם שוחריו המובהקים של הז'אנר הזה.
לנועה מנהיים יש הסבר לתופעה זו – בספרות העולם סוגה זו רווחת משכבר והניבה פירות נהדרים כ"שר הטבעות" של טולקין, ואני מזכיר רק את המפורסם שבהם – ולפיו הפרץ הגואה הזה של הפנטזיה בלשוננו "אינו רק משקף תמונת מציאות מורכבת ועכשווית, אלא גם מפרש אותה בו-זמנית. בישראל הכאוטית והמתפוררת, הריאליזם הפך כמעט בלתי-נסבל. לעומתו, הסובלימציה שמציעה הפנטזיה מאפשרת ליוצריה ולאוהביה לספוג את המציאות כשהיא מרוככת ועטופה בסמלים. זוהי מציאות הנשקפת מבעד לפרספקטיבה שבכוחה להעניק לה משמעות, סדר ופשר."
מי שמקבל את ההנחה שהספרות איננה צומחת בחלל ריק אלא היא השלכה של החברה שבה היא באה לעולם, לא יוכל שלא להקדיש מחשבה לקביעתה של נועה מנהיים. ייתכן שנחזור אליה בעתיד הלא-רחוק.
"בכל אשר תיפנה מאיר לך מזל"
לכבוד השנה החדשה רצוני לחתום את הטור בשיר של לוּאיז גְּלִיק, משוררת אמריקנית מהוללת, בת למשפחה יהודית בניו יורק, שהיתה גם "שרת השירה של ארצות-הברית". תירגמתי את השיר היפהפה הזה גם מפני שהוא מביע את המאוויים להווייה טובה ומאושרת יותר, לניצחונו של האור על העלטה, ולפיכך הוא עולה בקנה אחד עם מה שגם אנחנו, הרחוקים ממחברת השיר אלפי מילין, משתוקקים לו בכל נפשנו ומאודנו.
הַמַּטָּלָה
הַעֲלָטָה מִתְפַּזֶּרֶת, דַּמֵּה בְּנַפְשְׁךָ, בְּעוֹדְךָ בַּחַיִּים.
הִנֵּה אַתָּה שָׁם – מְמֻסְגָּר בִּקְלִפָּה נְקִיָּה אַתָּה צָף
מִבַּעַד לִקְנֵי סוּף מִשְׂתָּרְגִים, שָׂדוֹת מוּצָפִים בְּכוּתְנָה.
אַתָּה חָפְשִׁי. הַנָּהָר מְכֻסֶּה דּוֹק שֶׁל חֲבַצָּלוֹת,
צְמָחִים מוֹפִיעִים, חֳטָרִים מִתְעַבִּים לִתְמָרִים. וְעַכְשָׁו
כָּל הַפַּחַד כֻּלּוֹ מְפַנֶּה מָקוֹם: הָאוֹר
מַשְׁגִּיחַ עֲלֶיךָ, אַתָּה חָשׁ בִּרְצוֹנָם הַטּוֹב שֶׁל הַגַּלִּים
בְּעוֹד זְרוֹעוֹת מִתְרַחֲבוֹת עַל פְּנֵי הַמַּיִם; אָהוּב,
הַמַּפְתֵּחַ סוֹבֵב, הִתְמַשֵּׁךְ –
זֶהוּ הַנִּילוּס, הַשֶׁמֶשׁ זוֹרַחַת,
בְּכָל אֲשֶׁר תִּפְנֶה מֵאִיר לְךָ מַזָּל.
* * *
דניאל בארנבוים חיווה דעתו בזכות השיפוצים
בהיכל התרבות
ואנחנו מתפלאים עליך. מאסטרו בארנבוים, הלא מתאים יותר היה לך לומר שאת כספי השיפוצים (המיותרים לקהל התל-אביבי הכובש והמפונק) – עדיף לחלק כמלגות למוסיקאים פלסטינים בגדה וברצועה וגם לבנות היכלי תרבות לתיזמורותיהם (אין ח"ו הכוונה לטיז-מראתהום) הסימפוניות הוותיקות; וכך, בתור ציפור-נוד פוליטית מוסיקלית שנוחתת אצלנו וברמאללה פעם-פעמיים, היית הורג שתי ציפורים בירייה אחת –
חוסך מאיתנו את הרס היכל התרבות. שכנראה לא עומד בראש דאגותיך אם מיהרת כל-כך לשתף פעולה עם מהרסיו ומחריביו האינטרסטנטיים –
ומצד שני היית מקדם את סיכוייך לקבל את פרס נובל לשלום וזאת לא רק בזכות מלאכי השלום הפלסטינים שלך אלא גם בזכות זאת שלא שיתפת פעולה עם הורסי ההיכל.
י"ז: להתכווץ ב"קאמרי"
לאהוד שלום רב,
לפני יומיים חזינו בהצגת הקאמרי "אישה, בעל, בית" באולם הקאמרי מס' 2. ההצגה חמודה אלא שהאולם נוראי. חושבני שחברת אל-על שלחה להם את הארכיטקט שלה כדי שיתכנן כך שהרווח בין השורות יתאים רק לילדים בני חמש בקושי. יתר בני תמותה אמורים להתכווץ ולהתכרבל. כך שכאשר יגיע מישהו למושבים הצפופים במטוסיה של אל-על יאמר: "אוה... ראו איזה מקומות מרווחים יש לנו!"
ההצגה דיברה על שיפוצים והאמת שמה שדרוש לו שיפוץ הוא האולם הזה. הקאמרי מנצל את העובדה שרוב הקהל הם מנויים מוועדי עובדים כך שאפשר להגיש להם גם בררה. במקרה זה תנאי ישיבה. בעוד שבתי הקולנוע החדישים מצויידים במושבים נוחים ביותר ואף עם משענת לראש, המושבים כאן לא מתקרבים אפילו לאלה של קולנוע שדרות בתל אביב הזכור לברכה עם מושבי העץ הממוסמרים (ובהפסקה הקרינו שקופית: "גברת, היזהרי בקומך פן תיתפס שמלתך בכסא!")
הגברת שישבה לידנו סיפרה שגם בתיאטרון "הבימה" המצב כך, ולכן דרשה לשבת בשורה הראשונה בתקווה שיהיה נוח יותר. ומצאה את הבמה קרובה אליה עד מאוד.
האומנם התיאטראות מקיימים את הפסוק "וישמן ישורון ויבעט"?
בברכה,
י"ז
יוסי גמזו
לְשִבְעִים שְנוֹת הַתִּזְמֹרֶת הַפִילְהַרְמוֹנִית
עֶשְֹרִים וְשִשָּה בְּדֶצֶמְבֶּר,
שְנַת אֶלֶף תְּשַע מֵאוֹת שְלוֹשִים וְשֵש:
הַיֶּלֶד לֹא נוֹלַד עוֹד אַךְ הוּא כְּבָר עֵינָיו עוֹצֵם בְּ-
מִין טְרַאנְס כָּזֶה, תָמִים, בּוֹ הַדִּמְיוֹן אֵינוֹ חוֹשֵש
לְהַעֲלוֹת בְּאוֹב קָסוּם, שָנִים רַבּוֹת אַחְרֵי זֶה,
אֶת מַה שֶּמְּסַפֵּר לוֹ אַבָּא לִצְלִילֵי תַּקְלִיט
סֶנִילִי שֶל His Master’s Voice שֶמִּתְנַגֵּן בְּאֵיזֶה
חֵרוּק פָּתֵטִי שֶל נוֹסְטַלְגִּיָּה וּבָּקֵלִיט.
וְהוּא רוֹאֶה בְּמִין רֶטְרוֹסְפֶּקְטִיבָה מְפֻנְטֶזֶת
וְהוּא שוֹמֵעַ כְּמוֹ בְּאֵיזֶה נֵס שֶל déjà vu
אֶת עֶרֶב-הַפְּתִיחָה הַהוּא, שֶבּוֹ פִּתְאֹם נִתֶּזֶת
הַמּוּסִיקָה כְּמוֹ זִקּוּקֵי דִּי נוּר שֶלֹּא כָּבוּ
עַל כָּל דִּבְרֵי יָמֶיהָ שֶל הָעִיר הַזֹּאת, בִּשְלַל
צְלִילִים שֶיְּלַוּוּ אֶת צְמִיחָתָהּ הַמְּסַחְרֶרֶת
בְּכָל הַסֻּלָּמוֹת כֻּלָּם, מֵאָז וְעַד בִּכְלָל,
פִּגּוּם אַחַר פִּגּוּם, כְּמִין סִימְפוֹנְיָה לֹא נִגְמֶרֶת.
הִנֵּה, מוּל הַנָּמֵל, בֵּין בִּיתָנֵי יְרִיד מִזְרָח שֶ-
כָּל שֶיִּשְֹרֹד מֵהֶם הוּא הַגָּמָל הַמְּעוֹפֵף
(וּמִי שֶלֹּא יוֹדֵעַ יְעֻדְכַּן וְגַם יֻדְרַךְ שֶ-
זֶה מוּל גְּלִידַת "מוֹנְטָאנָה" שֶל הַיּוֹם) כְּבָר מִצְטוֹפֵף
עֵרֶב רַב שֶל תֵּל-אֲבִיבִים
הֶחָרֵד מְאֹד לִשְמֹר אֶת
כִּסְּאוֹתָיו, כְּמוֹ שֶעוֹשֶֹה כָּל קוֹמְבִּינָטוֹר מְנֻסֶּה
הַנִּדְחַ"כּ כַּיּוֹם לַכְּנֶסֶת, אַף כִּי אֵין בָּהּ שוּם תִּזְמֹרֶת
חוּץ מִזֹּאת שֶל מֻדְבְּקֵי דֶּבֶק-מַגָּע אֶל הַכִּסֵּא
הַקּוֹרְאִים קְרִיאוֹת-בֵּינַיִם בְּקוֹנְצֶרְט מַחְרִיש אָזְנַיִם
קָקוֹפוֹנִי, לֹא סִימְפוֹנִי – מַה שֶּאֵין כֵּן, לְהַבְדִּיל,
הַהֶרְכֵּב הַמּוּזִיקַנְטִי הֶהָדוּר, הָאֶלֶגַנְטִי
שֶל בְּרוֹנִיסְלַב הוּבֶּרְמַן, כַּנָּר בְּחֶסֶד, שֶהִגְדִּיל
לַעֲשֹוֹת בְּהַבְרִיחוֹ, בְּעוֹד מוֹעֵד, לְפָּלֶשְֹתִּינָה
כְּשִבְעִים וַחֲמִשָּה יוֹדְעֵי-נַגֵּן יְהוּדִיּים
בִּזְרִיזוּת שֶלֹּא הִמְתִּינָה לִצְנִיחַת הַגִּילְיוֹטִינָה
בְּאֵירוֹפָּה הַצְּפוּיָה לְהֵהָפֵךְ לְגַל עִיִּים.
וְהִנֵּה מִלְּפָנִים, בְּמוֹשְבֵי הָאָחָ"מ
ד"ר וַיְצְמָן וּכְבוֹד הַנְּצִיב הָעֶלְיוֹן
כְּבָר קוֹטְעִים אֶת שִֹיחָם וְצוֹפִים נִכְחָם
אֶל הַפּוֹדְיוּם הָרֵיק כְּפָנָיו שֶל גִּלְּיוֹן
דַּף תָּוִים לֹא כְּתוּבִים שֶאִוְשַת מַשָּקָן
שֶל כַּנְפֵי הַהִיסְטוֹרְיָה בָּעִיר הַקְּטַנָּה
תַּהֲפֹךְ לָנוּ אֶת הָעַכְשָיו וְהַכָּאן
הַצְּרוּרִים בּוֹ לְמִין קוֹנְטְרַפּוּנְקְט לֹא נִמְנָע
לִפְּרֶלְיוּד הַבֶּטוֹן הַסּוֹלֵל פֹּה עָתִיד
עַז, הָרוֹתֵם כִּבְיָכוֹל
אֶל מַחְמֹשֶת כְּבִישָיו עֲטוּרֵי הַבָּתִּים
אֶת קְשִי-עֹרֶף הַסַּבְּרֶס וּדְיוּנוֹת הַחוֹל.
כִּי מִיָּד, לִתְשוּאוֹת כָּל בָּאֵי הַבְּכוֹרָה
מִתְנוֹסֶסֶת מֵעַל בְּרַק הַפְרָק הַשָּחוֹר
שֶל קוֹסֵם-הַצְּלִילִים, כָּעֲנֶנֶת צְחוֹרָה
רַעֲמַת שְֹעָרוֹ הַמּוּנֶפֶת סְחוֹר-סְחוֹר
וְסוֹכֶכֶת עַל שְתֵּי גַּבּוֹתָיו הַסְּבוּכוֹת
וּשְֹפָמוֹ הַסָּמוּר, הַמַּרְשִים לֹא פָּחוֹת
וּמָאֶסְטְרוֹ אוֹרְקֶסְטְרוֹ, כְּצוּק אַפֶּנִינִי
שְלוּג-רֹאש וּזְקוּף-גֵּו אָז סוֹקֵר יְשִירוֹת
אֶת צְבָאוֹ
בְּמִין מַבָּט
שֶל גָּרִיבַּלְדִּי אוֹ מָצִינִי
הַפּוֹקְדִים אֶת גְּדוּדֵיהֶם בְּטֶרֶם קְרָב, שוּרוֹת-שוּרוֹת,
כְּאוֹמֵר: וּבְכֵן, בָּנַי, אֲנִי אַרְתּוּרוֹ טוֹסְקָנִינִי
וְאֶצְלִי - פֶּרְפוֹרְמֶנְצְיוֹנֶה פֶּרְפֶקְצְיוֹנֶה,
אֵין פְּשָרוֹת...
וְאָכֵן, מִבְּרַק עֵינָיו שֶקְּרִינָתָן עַזָּה כָּאֵש הִיא
כְּמוֹ מֻזְנָק אוֹתוֹ גְרַנְדִּיסִימוֹ שֶבּוֹ תִפְרֹץ פִּתְאֹם
הַתִּזְמֹרֶת בַּפְּתִיחָה לָאוֹפֶּרָה "סֻלַּם הַמֶּשִי"
שֶל רוֹסִינִי וְכָל צְלִיל וּצְלִיל יַחְדֹּר שָם עַד לִתְהוֹם
זִכְרוֹנָם הָאָטָוִיסְטִי שֶל נוֹגְנָיו הַיְּהוּדִים
הַנּוֹשְֹאִים עִמָּם בַּגֶּנוֹם זִכְרוֹנוֹת וְהִדְהוּדִים
שֶל דָּכְיָם שֶל תֹּף מִרְיָם וְשוֹפְרוֹתָיו שֶל יְהוֹשֻעַ
וְכִנּוֹר דָּוִד הַמֶּלֶךְ וְכָל אַרְיָה שֶקִּדְּשוּהָ
לְוִיִּים בְּפֻלְחָנָם וּכְלֵיזְמָרִים סְבִיב שֻלְחָנָם
שֶל דּוֹרֵי-דּוֹרוֹת בַּשְּטֶעטְל בִּצְלִילָם וְלַחֲנָם
וְרוֹסִינִי, מֶנְדְּלְסוֹן וְשוּבֶּרְט וְיוֹהַאנֶס בְּרַהמְס
בַּבִּצּוּעַ הַהִיסְטוֹרִי הַמֻּפְלָא שֶל אוֹתוֹ עֶרֶב
כְּמוֹ רוֹמְזִים לִבְנֵי דּוֹדֵנוּ מִסִּינַי עַד מַגְ'דַּל שַמְס
כִּי אָמְנָם מַעֲדִיפִים הֵם צְלִיל מֵיתָר עַל אִבְחַת חֶרֶב
אַךְ הָעָם הַלֹּא-נִשְבָּר הַזֶּה, מֵפִיר חֻקֵּי הַטֶּבַע,
שֶסֵּרַב לְהִמָּחֵק מִן הָעוֹלָם אַלְפַּיִם שְנוֹת
וְעוֹגֵן פֹּה וְנוֹגֵן פֹּה מִתְכַּוֵּן לַחְתֹּם פֹּה קֶבַע
וְעוֹד אֵין שוּם פַּרְטִיטוּרָה שֶתּוּכַל זֹאת לְשַנּוֹת...
מתוך "יֶלֶד בְּתֵל-אָבִיו", סימפוניה תל-אביבית ליובל המאה של העיר
דורון גיסין: אבירי השימור נזעקו אלי קרב רק אחרי ששישה מהדקלים היו מוטלים כגוויות בשדה
אודי יקירי ברכות ושלומות,
מאז ימי הקיץ קשה עליי הכתיבה. האירועים הדרמטיים ונספחיהם טילטלו את שלוותי ועדיין גורמים לי לחוסר מנוחה וריכוז, כך שאיני מתיישב ואיני פותח את המחשב ולו גם פעם בשבוע. למרות זאת אני מוצא לנחוץ לשתף אותך ואת קוראי הגיליון בכמה אירועים שתפסו אצלי יתר תשומת לב.
בעצם ימי החנוכה השתא חגגנו, בני משפחת ראב-בן-עזר, מלאת מאה עשרים ושמונה שנים למעמד חריש התלם הראשון באדמת פתח-תקווה. לכל מי שמודע לדבר ברור שאין מעשה מכונן נשגב יותר בתולדות המשפחה.
הוזמנתי על ידי אנשי מוזיאון הפרדסנות ברחובות לספר זיכרונות של נצר למשפחת פרדסנים, נעניתי בשמחה להזמנתם ועיקר סיפוריי באותו מעמד היו סביב החריש הראשון באדמת פתח תקווה בחשוון תרל"ט, דצמבר 1878. מבלי להישמע פלצן, כאשר נצרבים בנו הערכים שהורישו לנו אבותינו, אינך יכול אלא לנהל את חייך בצורה מעט שונה מן המקובל בימינו אלה. חזרתי וקראתי את שהכתיב סבא יהודה לאביך בנימין, ומכל מה שסופר שם משך את ליבי המשפט האחרון בקטע בו מספר סבא יהודה על המעמד ההוא, ומסיים בכך שאלעזר אביו והוא נותרו יחידים בשדה להשלים את מלאכת החריש כמעשה חולין לאחר שכל המכובדים והנכבדים פרשו לביתם. כמה זה אופייני ומעצב תודעה.
לוותיקים שבילידי המושבה אין צורך להסביר מה מסמלים החווה החקלאית ובנייני סמינר שיין. לאלה שאינם מצויים בתולדות המושבה נסביר שהמדובר בשטח במערב העיר, לא רחוק מבנייני בית החולים בילינסון, ובו קיבלו דורות של תלמידים חינוך חקלאי, ומושגי יסוד בעבודת האדמה. במבני הסמינר הצמוד למדו דורות של מורים, שחלקם נוטלים עד היום חלק פעיל במערכת החינוך. מוקדם יותר היה זה מקום מושבו של בית הספר לילדי זרם העובדים בהסתדרות שנקרא על שם אימו של יצחק רבין רוזה. בין בוגריו, מהיותר מפורסמים – היו יצחק רבין עצמו וכן רחבעם זאבי [גנדי], והשר דהיום רפי איתן. שישה עשר מבוגריו נפלו במלחמת השחרור.
לאחרונה, מסרה ההסתדרות, המתפשטת כניראה גם מכל ערכיה הגשמיים, את זכויות הקניין בשטח לחברה יזמית בתחום הנדל"ן [שלא בדין – מאחר שאינה הבעלים] וזו מיהרה והגישה בקשה לשינוי ייעוד, ומתכננת הקמתם של שמונה מגדלי דירות שיכילו חמש מאות ושמונים דירות. כל זאת תוך הרס מוחלט של החווה החקלאית ומבני בית הספר. ועדת השימור בעירייה מנסה להכריז על השטח כאתר בר שימור אך נתקלת במכשולים שמעמידים בפניה גורמים שונים בעירייה עצמה. לבעלים החוקיים של הקרקע – הקרן הקיימת לישראל, נראה שלא איכפת, ואינה יוזמת כל פעילות לסיכול המזימה.
בכניסה למושבה עתלית שלמרגלות הר הכרמל היתה ממוקמת תחנת הניסיונות החקלאיים של אהרן אהרונסון – אבי המחקר המודרני של החקלאות בארץ ישראל. כל העובר בכביש 4 מכיר ומוקיר את שדרת דקלי הוושינגטוניה הנישאים, שמהווים את השריד האחרון לאותה חוות ניסיונות. החליטו פרנסי אותה מושבה להקים תחנת דלק חדשה ומודרנית לרווחת המוני הנהגים הפוקדים את מרכז הסחר והתעשייה הפורח (בקנה מידה עולמי ממש) וזאת בנוסף לתחנת הדלק "המשגשגת" המצויה זה מכבר במקום. אמרו ועשו מעשה, תיכננו ושירטטו ואישרו מיקום וטרחו לאשר תוכניותיהם בכל ועדה באשר היא. הוציאו פתשגן ושלחוהו אל פקידי הרשות המוסמכת על שלומם וחייהם של העצים הניצבים זה שנות דור במבואות מושבתם, ואחת בקשתם – יוסרו נא המכשולים הללו מפני גלגלי הקידמה. ואכן, לאחר בדיקה "מדוקדקת ומקיפה" ניתן האישור המיוחל ועלה הכורת על העצים. אבירי השימור נזעקו אלי קרב רק אחרי ששישה מהדקלים היו מוטלים כגוויות בשדה – ועצרו את הזוועה. קמה קול זעקה וכנהוג במקומותינו החל החיפוש אחר האשמים. האצבע הופנתה אל הקרן הקיימת לישראל כאחראית למתן אישור הכריתה. הדבר זכה גם לאיזכור קצר בדפים האחוריים של העיתונות היומית. הפלא ניגלה בתגובתו של דובר הקרן הקיימת, שהביע את הזדעזעותו מהמעשה הנמהר אך דאג לכיסוי אחוריו ואחורי הממונים עליו באומרו שלצערו את שנעשה אין להשיב וכל העניין הוא בגדר טעות בשיקול דעת של הפקיד המאשר.
לא הפקת לקחים, לא הסקת מסקנות, לא הורדה כלפי מטה של הוראות חד-משמעיות שהדבר לא יישנה. כלום. אני, אין לי בליבי לא על הפקיד ולא על הדובר אלא על מי שמינה אותם לתפקידם. דע לך – אתה חייב לי. וחובות כאלה אני מגיש לגבייה במוקדם או במאוחר!
[דורון גיסין הוא נינו של יהודה ראב בן עזר ונכדו של ברוך בן עזר ראב שהיה מנהל העבודות החקלאיות בתחנת הניסיונות של אהרן אהרונסון בעתלית].
התגשמות החלום הציוני במלוא מוסריותו:
יורופרדיסו של אפל & בורג באיטליה
מה זה שלפתע נדם קול המצפון הרם של יו"ר הכנסת לשעבר אברהם (אברום) בורג, וגם אין קוראים בעיתונים את נבואות החורבן שלו על קץ הציונות הנובעות מעומק מוסריותו המיוסרת [אנחנו מעולם לא קיבלנו אותו ואת דבריו ברצינות] – והנה אנחנו פוגשים את שמו כשותף לאיש העסקים דוד אפל להקמת יורופרדיסו, עיר הנופש הגדולה בעולם לחופי דרום איטליה. הייתכן שזוהי מסקנה עקבית מנבואותיו של אברום על קץ הציונות – ליצור עיר מקלט, או סתם ביזנס שלו הוא תורם את שמו ממעמדו הרם-לשעבר, כבפרשייה הקודמת שהיה מעורב בה?
ישראל בסוף שנת 2006: 7.1 מיליון תושבים
5,393,600 מיליון יהודים (76%), 1,413,500 מיליון ערבים (20%), 309,100 אלף אחרים (4%).
28% מתושבי ישראל הם ילדים בני 0-14, בעוד במדינות המערב רק 17% מהאוכלוסייה הם ילדים; לעומת זאת, מבוגרים בני 65 ויותר, הם רק 10% מאוכלוסיית ישראל – לעומת 15% בממוצע במדינות המערב.
[מתוך כתבתו בשם זה של מוטי בסוק, בעקבות האומדן שפירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. "הארץ", 29.12.06].
ס. נידח מעיר: אילו נוסף לנתונים הללו פילוח לפי אחוז החרדים ואחוז הערבים בקרב אותם 28% של אזרחי ישראל שמתחת לגיל 14, או אפילו מתחת לגיל 20 ו-25 – היינו מקבלים תמונה מאוד מדוייקת לגבי עתידה של מדינת ישראל מבלי שיהיה אפילו צורך במאמר ראשי בעיתון.
תשובה לפורש ממר"צ
שלום חבר פנחסי,
מר"צ כעדותך [גיליון 204] אכן בנויה מאנשים נפלאים (ברובה), שדרכם המדינית רק הולכת ומתגשמת, גם אם על-ידי מפלגות אחרות, כפי שיכול לראות כל בר-דעת. עיקרה הוא שלא יתאפשר שום פתרון מדיני ללא היפרדות שלנו מהפלשתינאים. מסטלין כנראה רק אתה לא נפרדת עדיין (ממש כמו במשל על תלמיד ומורה הזן שהעבירו אישה את הנהר), ותעלולים של סדר יום כמו גם חטיפת מיקרופונים, עם כל היותם ראויים לגינוי, עדיין לא מחזירים שום מפלגה לקומינטרן – גם לא את מר"צ. ועוד דבר, לגבי הבעלות על היפוך היוצרות של הדרך לנהל שלום ומלחמה "מה שיוביל לכך שלא יהיה שלום ולא ננצח במלחמה," – נדמה לי שטעית בשם המפלגה המנהיגה את המדינה ושהוכיחה את עצמה בנושא זה במערכה האחרונה בלבנון – קוראים לה "קדימה", לא מר"צ.
שנה אזרחית טובה לכל אזרחי ישראל ושכניהם,
דודו אמיתי
מתפקד מגבעת עדה
תגובות לטור של משה דור
אלישע פורת: שינויים דמוגראפיים משנים את ישראל
אהוד שלום,
אני קורא בעניין ובהנאה את דבריו של משה דור, בגיליונות המגילה העפה שלך. הרשה לי להעיר בקצרה בשולי דבריו [גיליון 204]:
הדמוגראפיה היא שהשתנתה, ועל פיה, לאט-לאט, משתנות התפיסות, החשיבה, והמנהגים. כשמשה דור יצא מהארץ לפני שנים רבות, עדיין לא התחזקו, דמוגראפית, אותם חלקים באוכלוסייה היהודית, הנוטים לנהל טקסים דתיים. אם בבית העלמין ואם באולם השמחות. אבל הדברים השתנו. במגזר היהודי גדלה מאוד האוכלוסייה החרדית והדתית לאומית. ממש כשם שבאוכלוסייה הערבית, שגדלה מאוד, גדל מאוד גם מספרם של הנוטים אל האיסלם. וממש כשם שבלבנון התעצמו דמוגראפית השיעים, הן באזורי הדרום והן באזורי ביירות.
משה דור ממשיך לראות את המציאות כפי שהיתה, לפני השינוי הדמוגראפי הגדול שחל כאן בעשורים האחרונים. האוכלוסייה החילונית, או האזרחית, לא רק שאינה גדלה בקצב של האחרות, אלא שהיא פוחתת לעומת המיגזר הדתי. משום כך מלאים נמלי התעופה במשפחות חרדיות נוסעות בעולם, בתי המלון מלאים, בחגים בעיקר, אך גם בשבתות רגילות, במשפחות חרדיות נופשות. וחברות מסחריות גדולות מתכנסות אל בין הבדצ"ים, המכש"ים ושאר כלי קודש, שלדעתו של משה דור הם בלתי קדושים.
הדמוגראפיה היא "אם האימהות" של הפוליטיקה, צריך להשלים עם כך. ואם השינויים הדמוגראפיים מתעצמים לצד מיגזר כזה או אחר, אין מנוס משינוי אורח החיים בישראל, לטוב ולרע, אצל היהודים ואצל הערבים. דבריו של משה דור הם דוקרים, כי הם מזכירים נשכחות קרובות, אך הם כבר מיושנים. ואין להניח שהחילונים או האזרחיים יתחילו להתרבות בקצב גדול יותר או מהיר יותר משעשו זאת עד כה.
משה בר-יוסף: ועל הישנות הדבר
"בשובי מארה"ב ארצה הגעתי לנמל התעופה בן-גוריון בטיסת "אל על". שוב נזדמנה לי החוויה המסלידה של בילוי שעות ממושכות במחלקת התיירים הצפופה בחברת המוני חרדים רעשניים, המתרוצצים בהמולה הלוך וחזור במעברים הצרים בלבושם השחור, פיאותיהם מיטלטלות וזקניהם מתבדרים." משה דור. (גיליון 203).
"אינני חוזר בי משום מילה שכתבתי ואני מוכן להוסיף כהנה וכהנה מילים ערבות לחיך (לחיכי שלי, כמובן, לא לזה של מר בר-יוסף) על מה שפירסמתי." משה דור. (גיליון 204)
צר לי אך לפי תגובתו הנזעמת של מר דור מתברר כי מלבד בעית הסוציופתולוגיה עליה הצבעתי בתגובתי הראשונה יש להוסיף גם דעה נוספת ((second opinion על בעייה לא קלה בהבנת הנקרא.
יקרא נא מר דור הנכבד (לטעמו – כנאמר לעיל לחיכי שלי...) את דבריי ויצביע על משפט בו מופיע אישור לטענתו כי ניבאתי לו שכול.
הסברתי לו את מקורות מחלת השנאה העצמית הטבועה בו ותישאר עימו גם אם ימיר את זהותו מיהודי לישראלי או לבוראט הקאזקי. בכל האשמה כאמור המראה. זו המראה על הדמיון הרב שבין חיי הבטלה והבלי הרוח של כותבים ומשוררים מסוימים לאלה של לובשי שחורים, שבמקום לשרת בגלי צה"ל ביטלו ימיהם במצהלות הסטנדרים של ישיבות ירושלים ובני ברק. וניתן להסמיך הנחה זו לכמה קטעי סיפרות מוכרים.
אך נגררתי לשוליים ועיקר טענותיי נגד נאורות מפוקפקת וחוסר סובלנות כלפי ציבור המורכב מעשרות אלפי משפחות, חלקן הגדול אנשי חסד ועמל המגדלים משפחות גדולות בתנאי צפיפות וצניעות הראויים לכל שבח, וחלקם מן הסתם מנוולים ככל מנוולי הדור הזה ודורות שהיו. ולגבי אחרית דבריו על פושעים הלובשים שחורים וכיפות בעת מתן גזר-הדין, תיקו, ואולי דווקא ניצחון בנקודות לחינוך החרדי שלא ממנו צמחו. אך זו כבר בעייה מחוץ לשוליים.
ברוך תירוש: לא רק הם פועלים לערעור האמונה בערכי הציונות
לאהוד בן עזר, המביא דברים בשם אומרם, שלום והוקרה רבה.
גם כאן בניו-יורק, בה אני נידח ומבקר בקצרה, אני נהנה מ"חדשות בן עזר" המגיע אליי בנאמנות. והנה משה דור מפליא ומצליף את תוכחתו לכמה עברים כשהוא נתלה באילנו של וולטר הצרפתי, שהיה כידוע שונא ישראל "דגול", כלומר נשא ברמה והניף את משטמתו כלפי היהדות בכל אתר. לכן, אם טעה בעניינינו, ייתכן שגם טעה בקביעותיו האחרות. מאידך, אני מסכים עם הסלידה מהכפייה הדתית ש"נמכרנו לה" על-ידי אנ"ש בעבור חופן קולות בכנסת, גם של ח"כ ערבים. ואכן, במשך שנים התרעתי לשווא באוזני ראשי הציונות הדתית שהיצמדותם למערכות הכפייה הדתית מרחיקה את כלל הציבור מאהבת ארץ-ישראל, ואינני רואה לצערי את ההנהגה שתביא ותאפשר בעתיד הקרוב לכל איש, חיים שלווים בארץ "באמונתו", וד"ל.
שולמית אלוני אכן פעלה בכיוון האמור במשך שנים, אך באשר לעוזי אורנן, העושה אמנם רבות בהוראת השפה העברית, כדאי לבדוק את אמיתות תיאורה של צעירה במכתב לעיתון "הארץ", הזכור לי מ"האלף הקודם", בו סיפרה על עוזי אורנן, שהיה מדריך דתי בפנימיית "אברהם" (?) בפתח-תקווה, וביום כיפור גורלי היכה אותה מכות נמרצות בחשד שהפרה את הלכות הצום; קשה להאמין! [הסיפור הזה אכן ניראה לי בדייה ואינו תואם את קורות חייו של עוזי אורנן. – אב"ע].
ובאשר לפושעים החובשים כיפה בבית המשפט, בבחינת "טובלים ושרץ בידם", מרביתם כמובן אינם דתיים כלל, ועושים זאת בעצת עורך דינם המכיר את הליכות בית המשפט בבחינת "יודע צדיק". אבל בקרב "משתפי הפעולה עם המטיפים להשמדת ישראל" כדבריו, אין החרדים, כולל ששת התימהונים שחגגו בטהרן, מהווים רוב בין אלה שעצמאות ישראל כמדינה יהודית לצנינים בעיניהם.
לא רק הם פועלים לערעור האמונה בערכי הציונות, ולא הם המתארים את הטרור הערבי הרצחני כ"מאבק לחופש", ולא הם המכפישים את המתגוננים הישראליים כקלגסים צמאי דם. הם אינם פועלים להחרמת מערכות החינוך והמדע בישראל, ולהעמדת אישים ישראלים לדין בעבור פשעי מלחמה כביכול. והעיקר, אינם רוב בין אלה המטיפים להשלמה עם חתרנות הנהגת ערביי ישראל.
בברכה מהניכר,
ברוך תירוש
רזי בן-עזר: תגובה לקטע "גם זה בנאי" בטורו של משה דור (גיליון 204)
אלישע לבית בנאי הוא תוצר וצאצא ישיר של... טרומפלדור, של אלעזר בן יאיר ושל "תמות נפשי עם פלישתים." כן כן. ואסביר את עצמי: בל יתפלא איש, שתרבות שקידשה מיתוסים כמו "טוב למות בעד ארצנו" (תרגמו את זה לערבית, והרי לכם סיסמא שאהידית למהדרין), או מיתוס בר כוכבא (המרד האידיוטי, הסכל, שהפך את מה שנשאר מיהודה למתאבד שיעי אחד גדול והוא שהביא לרומאים את הסעיף בצורה סופית על העם היהודי), ואת כל פולחן המוות שדחפו לי ולבני דורי לגרון בבית הספר, שבו בר-כוכבא-טרומפלדור הוא הגיבור שזכה למות מות גיבורים, המודל שאותו יש להעריץ ולחקות, מי יתפלא שתרבות כזו תצמיח את תגובת הנגד המושלמת: "לא בזין שלי למות בעד שום דבר."
ואמר כבר חז"ל אייזיק ניוטון: כל פעולה מצמיחה תגובת נגד, שווה בעוצמתה, הפוכה בכיוונה.
הדבר היחיד שזכה לכבוד, להערכה, לפרק בספר ההיסטוריה הנאלח של הורוביץ (עוד מלמדים מהדבר הזה?) – הוא מוות. כך זה נרשם בזיכרוני. ממצדה ועד אושוויץ וכלה בתלויי ניל"י, כל ההיסטוריה של העם היהודי עיסוקה (כך לימדו אותנו) סביב המוות: "לא נמות יותר כקורבנות, ישראל קיימת כדי שנוכל למות כגיבורים בצבא ההגנה." למען האדמה ורגביה הקדושים.
ואת מערכת החינוך מעולם לא עניינו אנשים שהקדישו את חייהם לחיים, בלי טררם, עם יחסי גומלין בריאים בין אדם לאדמתו, שבהם האדם לא מת למען האדמה, וסלעי הארץ אינם מזבח, אלא אדם חי על אדמתו, והוא צומח עליה, והוא מצמיח אותה, ושניהם עסוקים בחיים ולא במוות. אנשים כמו (כך אני מתאר אותו לעצמי) הסבא יהודה ראב. אנשים שידעו להגן על אדמתם ולשלוף שבריה אם צריך, אבל רק כשהיה צריך, ורק כדי להחליף אותה בטוריה בהקדם האפשרי. אנשים נורמאליים. לא קנאים-מיליטריסטיים ולא ניהיליסטים רודפי תענוגות. כאלו, פשוט אינם במיתולוגיה של מדינת ישראל. או שאתה בר כוכבא, או שאתה נפולת של נמושות. אין באמצע. אין לבחור.
ובדיוק בגלל המחסור הזה, באמצע הנורמאלי, צמח לו אלישע הזה, שמדקלם בדיוק את מה שלימדו אותו בבית הספר, רק הפוך: "אדיוטי למות בעד שום דבר," ו"אם אתה לא עושה מה שאתה נהנה ממנו – אתה אפס."
מערכת החינוך הצליחה, רק קצת יותר מדי.
*
רזי היקר,
צר לי לצערך אבל למיטב השערתי ההיסטורית והמשפחתית – סבא-רבא שלך יהודה וסבא שלך אלעזר, שעל שמו אתה קרוי – היו מזדעזעים למקרא דבריך ובשום אופן לא מסכימים איתם. הם היו אנשי הגנה ומשתמשים בנשק לא משום שהיו מיליטאריסטים שקידשו את המוות אלא מפני שכל חייהם עמדו בסימן של סכנת מוות להם, למשפחתם, למושבתם, ולימים למדינתם, מצד שכניהם הערבים, אפילו שאז לא ראו עצמם כלל כפלסטינים. פתרון קל אתה עושה לעצמך ממרחקים בראותך את התוצאה כסיבה, ומכאן רק פסע אחד להשקפה שבסיפור הציוני אנחנו הרשעים והערבים צדיקים.
אגב, גם טרומפלדור אהב מאוד את החיים ואת הנשים, ופעם בדגניה הוא הרים בידו האחת את אחות סבך אלעזר, את אסתר ראב.
שלך,
אודי
ערב עירוני
מופע משירי נתן אלתרמן
התפאורה היא תל אביב, עיר צעירה ובה בתי קפה, שהם הזירה העיקרית של חיי הספרות והבוהמה, ובמרכז נתן אלתרמן. אלתרמן – צייד של תמונות ופרצופים, ומשורר חד לשון, בעל סגנון פיוטי קסום, עשיר בגוונים ובעל השפעה עצומה על בני דורו. זהו ערב המבטא את פניה השונים של יצירתו, החל בשירתו הלירית והאקטואלית, דרך מיטב הפזמון וקטעים מהמחזה "פונדק הרוחות".
משתתפים : גדעון שמר, אורה זיטנר, ישראל גוריון, אורית פלג, אביטל לבני, רוני אלטר, נפתלי אלטר, אלון עזיזי. אורחים מיוחדים : שחקני ההצגה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", באדיבות תיאטרון הבימה
עריכה : אורה זיטנר, בימוי: דוד ברגמן, ניהול מוסיקלי: ניב קאופמן
צוותא יום ראשון, 21 בינואר 2007, בשעה 20.30
מחיר מיוחד לקוראי "חדשות בן עזר" 75 ₪ במקום 95 ₪ בקופת צוותא
טל. 03-6950156
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק י"ד. סופו המר של יהודייה צעירה ורכה
שהצליח לדוג לו קצין מוסלמי
סמוך לאותו הזמן שבת השכנים שלנו סרחה וברחה לה אל חבר מוסלמי ובילתה אצלו כך וכך ימים ולילות, למגינת ליבה של משפחתה, היה מקרה דומה אחר, אצל משפחה אחרת, שגרה בשכנות לדודתי. ודבר זה אני מביא מפיה. באותה משפחה היו שלוש בנות ובן. הבת הגדולה נישאה והקימה משפחה משלה, הבת השנייה כבר בגרה אך חתן עדיין לא נמצא לה. השלישית בת שש-עשרה שנים, והבן היה בן שתים-עשרה בהתרחש המקרה. האב נפטר ממחלה פתאומית והמשפחה חיה בדוחק רב, מעבודותיהן של האם ושל הבת הבכירה הרווקה. בכל זאת נעשו מאמצים גדולים להעניק לנערה בת השש-עשרה חינוך והשכלה, והיא המשיכה ללמוד בבית הספר התיכון. היא היתה יפה, עם שיער ארוך ושופע, וצמתה הגיעה עד תחתית גבה. שנאמר שדייך נכונו ושערך צימח... (ועיין ערך "צמה" בהמשך).
יום אחד הלכה הילדה לבית הספר ולא שבה ממנו.
חיפושים ושאלות וחקירה ודרישה – לשווא. מן המשטרה לא נמסר על גופה שנמצאה בנהר, (שם זרקו את עצמם המתאבדים, ואף הנרצחים הושלכו לשם לאחר המעשה, כמו בארצות אירופה) ולמשפחה היתה ההרגשה שהציפור ברחה לה מן הקן בדרך הרגילה: אהבה, אמיתית או מדומה.
השכנוֹת המרכלות החלו שואלות שאלות, והרינונים תפסו מקום בחדשות של השכונה.888
על המשפחה נפל אסון כבד. הדבר כמובן שנודע ברבים, ובני המשפחה, ובעיקר הבת הגדולה, לא יכלו לצאת לרחוב מרוב בושה. כי משמעו של דבר זה, היה שעולמה של בת זו שנותרה רווקה בביתה, נהרס, וסיכוייה להתחתן אפסו. כי מי זה ייקח לו לאישה בת ממשפחה שכתם כזה דבק בה?
וזו הסוררת ניתקה קשרים עם המשפחה וכאילו בלעה אותה האדמה.
עברו הימים ואין ממנה ציוץ. והאם מקוננת על מר גורלה לאמר: אילו היה לה גבר בביתה, בעל או בן גדול, כי אז "היה עושה מעשה." אך אלמנה היא וענייה, ומנין יבוא עזרה?
וכאן החליטה הבת הרווקה אשר בבית לקחת העניינים לידיים. אלוהים חנן בשכל גם את הבנים וגם את הבנות, ואם אין מישהו אחר, תיטול עליה היא את המשימה של העשייה.
תיחקורן של חברותיה לכיתה של הנעדרת העלה שקצין צבא מטורזן אחד נהג לאחרונה לחכות לה ליד בית הספר בסיום הלימודים, מאלה שצבאו ליד בתי הספר לבנות יהודיות לשחר טרף. נראה שבמקרה זה היא היתה הקורבן התורן.
מי האיש והיכן כתבתו ומה ידעו עליו: יוק!
עתה היה ברור לכל שהיא נמצאת עם הקצין הנזכר לעיל.
בבגדאד, ובכל העולם הישן, לכל דבר היה הסדר שלו והכול היה מאורגן וידוע. אמנם לא לפי מה שנראה בעולם המערבי של היום, אך לאוריינט יש את הכללים שלו.
ישנן הדרכים לפיהן דולים את האינפורמציה, ולא היה צורך בשכירת בלשים פרטיים ומשרדי חקירות.
ראש לכל היה בית הקפה. במזרח זהו מוסד מרכזי בחיים. לכל שכונה בתי הקפה שלה, וכל בית קפה נודע בשמו ובמיקומו. (כפי שרואים בסרטים מצריים ביום שישי אחה"צ). בדרך כלל אנשים נהגו לשבת כל אחד בבית קפה מסוים. ואפילו מקומם היה בו קבוע, בפינה מסוימת למשל. ואם מחפשים מישהו אין צורך לאתר דווקא את כתובתו, טוב ויעיל יותר אם שואלים באיזה בית קפה הוא נוהג לשבת. ניגשים לשם, שואלים את המלצר מתי נמצא אדון פלוני, והוא ישיב על השעה, ואף יצביע על הפינה בה האדון המבוקש אמור להיות. שם היה מפגש החברים, שם נקשרו עסקות מסחריות וחברתיות וכל כיוצא בזה.
דומה הדבר למה שקרה בבתי הקפה בארצות אירופה כמו צרפת אוסטריה ועוד. כפי שקראנו בספר "תמול שלשום" של ש"י עגנון, בפרקים הראשונים שם הוא מספר על כל בתי הקהוואות.
אדם משיא מי מבניו ורוצה לשלוח הזמנות לאנשים אלו ואחרים, כיצד ימצא את כתובתם? אין צורך בכך, כל שעליו לעשות זה לכתוב את שמות הנמענים על ההזמנות ולמסרן לאיש מסוים שידע את מלאכתו, והוא היה מאתר את הנמענים בבתי הקפה בהן נהגו לשבת או בבתי העסק שם עבדו, והכל בא על מקומו בשלום ובמהירות. שיטה זו לעולם לא איכזבה ולא קרה שהזמנה של מאן דהוא לא תגיע במועדה לידיים הנכונות.
כמו כן תמיד נמצא שם, בבית הקפה, איש כזה שהוא יותר "בעלבית" מאחרים, שאהב לרכז אצלו אינפורמציה, או שמעמדו בחברה היה איתן יותר מאחרים, מה שקרוי אצלנו מה "נכבדים".
ואם נפלה צרה ומצוקה, לא עלינו, יש לחפש איש כזה, ללכת אליו, לדבר אל ליבו, ולאמר שהעניין מסור למצפונו ולכבודו, (ולפעמים כמה מטבעות זהב יועילו גם הן...) והוא כבר ימצא את הדרך לפתרון הרצוי. אם זה שיחודו של שופט על מנת שיקל בעונשו של נאשם, או שאלת פרוטקציה, כגון של זיוף תעודת זיהוי על מנת לברוח מן המדינה, וכל כיוצא בזה, כיד הדמיון הטובה על בני האוריינט. ואם הוא לא יכול לסדר את העניין ישירות, הוא ימצא את המתווך המתאים.
כלפי איש כזה היתה בדרך כלל יראת כבוד מצד האחרים. הם כיבדוהו והעריכו אותו, שיתפוהו בסודות והתייעצו איתו. אם כן, בחיפושיה המאומצים והנואשים, הלכה האחות הרווקה לאיש כזה, לטכס עצה. היא נפלה לרגליו בבכי ותחנונים ואמרה: "אָנָא דָחִ'ילָק! – נתונה אני בידי כבודך, והנני תחת חסותך, עזור נא לי, ואלוהים יעזור לך ויאריך ימיך," ופירטה: ענייננו כך וכך, בתנו ברחה מן הבית, כלומר נלקחה על ידי מישהו, כבודנו נהיה למרמס, את פנינו אין אנו יכולים להראות ברחוב. דח'ילק, אתה הידוע כאיש כבוד... – משהו הדומה לסצינת הפתיחה של הסרט "הסנדק".
היא לא פגעה בול בניחוש ראשון, כי אם הלכה מבית קפה אחד לשני ושאלה וחקרה עד שעלתה על האיש הנכון.
קצין מוסלמי שהצליח לדוג לו יהודיה צעירה ורכה, והוא עושה עליה חיים, לא יטמון את לשונו בחיכו. יספר את הדבר כהישג לתפארת בין חבריו. ואלה יקנאו בו והדבר יהיה לשיחת היום ביניהם, וכמובן בבית הקפה, וראש וראשון ליודעים את החדשה הזו, האדון בעל ההשפעה והמעמד.
הזדקף אישנו במושבו, שאף פעם ופעמיים מן הנרגילה הפרטית שלו, שאת פייתה המצופה בשן היה משאיר בבית הקפה לשימושו הבלעדי, הנהן בראשו בחשיבות וענה:
"נכון, ואללָאהִי אמת נכון הדבר, נלקחה אמנם בתכם, נלקחה. לוֹקְחָהּ הוא נָאזִים הקצין בדרגת סגן שגר בשכונת אל מוּעָצִ'ם."
זו היתה שכונה שגרו בה בעיקר מוסלמים, וליהודים בדרך כלל לא היה בה מה לעשות. וכיצד תלך לשם נערה יהודיה ואומללה לחפש אחות אובדת?
"יעזור נא כבודו להגיע אל הכתובת הנכונה."
גייס בעל הנרגילה האישית מישהו מאנשיו ופקד עליו ללוות את בת-חסותו, זו היהודייה, ולדאוג לכך שתגיע לכתובת של בית הקצין בשלום.
והשליח מילא את בקשתו של בעל הסמכות, והוביל את האחות אל ביתו של הקצין נאזים.
עמדה האחות ודפקה בדלת פעם ופעמיים. מן החלון העילי שבקומה השנייה הציץ ראשה של גיבורתנו, ומשראתה מי המבקש להיכנס לביתה נמלאה חרדה ומיאנה לפתוח לאחותה. "עזבי אותי לנפשי ולכי מכאן," ביודעה היטב מה בדרך כלל מצפה לבת ישראל שברחה מן הבית.
והאחות המבקרת החלה משוחחת עם אחותה ודברי נועם בפיה: כל בני המשפחה מתגעגעים מאוד אליה, והלא היא בשר מבשרם וחלק מנשמתם, והיא במיוחד מאוד רוצה לשבת איתה ולהחליף מילים, מה שהיה היה ואין שום כוונה להתנגד למה שכבר הפך לעובדה.
והדיירת עומדת בסירובה, בחששה להאמין לדברי אחותה.
וכך עמדה האחות מבויישת ברחוב, מסרבת לוותר על המשימה שלמענה באה: יצירת קשר עם האחות, עם האבידה שנמצאה סוף סוף.
ההתמדה השתלמה.
אחרי שעות אחדות חזר הקצין נאזים לביתו, זקוף קומה, וכולו חשיבות, מדיו מבהיקים ומגוהצים, סמלי הנחושת מצוחצחים למשעי, והנעלים ממורקות כמו מראָה נקייה, מעשה ידיו של המשרת האישי, שמעמיד הצבא העיראקי לקציניו. מקל קצונה מגולף בידי חרט אמן תחת בית שחיו, וכולו אומר הוד והדר ורושם למכביר.
הוא רואה את המחזה ושואל לפשרו. והאחות המבקרת מברכת אותו באלף ברכות מציגה את עצמה ואומרת שהיא באה לביקור נימוסין והיכרות. הוא כמובן מצווה מיד לפתוח הדלת ומקבל את האורחת בסבר פנים כיאה וכנאה.
נשיקות חיבוקים ודמעות, והאורחת שופכת את ליבה בפני שני בני הזוג, שהמשפחה מתגעגעת ושהם מתו מדאגה. אבל עכשיו שהיא רואה בידי מי נמצאת אחותה, בידי איזה ג'נטלמן אמיתי, היא ממש שקטה ושמחה למרות הכול, על המזל שנפל בחלקה של אחותה.
את האורח יש לכבד לפי המסורת. "תְפַדַּלִי תשבי, תרגישי כמו בבית. הביאי לאחותך תקרובת, הביאי כיבוד תושיבי אותה בנוח," פוקד הקצין על הצעירונת שלו. "ואולי תישארי אצלנו לצהריים?" מזמינה בעל הבית.
האורחת נענית ברצון, והשיחה קולחת על דא ועל הא, ועל הקצין נאזים ועיסוקיו וכל כיוצא בזה.
סוף שהוגש הקפה לסיום והאורחת קמה ללכת לדרכה, והיא שואלת בקול מלטף אם אחותה לא מתגעגעת לאיזה מאכל טעים מעשה ידי אימה, משהו עם ניחוח של בית אבא. שהיא רק תאמר, וברצון רב, היא תבוא שוב, אִינְשָללָה, כאשר שניהם בבית ותביא המבוקש.
כלתנו כמובן מתגעגעת למאכלי אימה ובית הוריה, ומבויישת משהו היא אומרת שהיתה רוצה, אם לא קשה לה לאחות, להביא לה "טְבִּית", הוא החמין העירקאי בעל הניחוח.
"מִן עֵיינִי," אף אם זה יעלה לי במאור עיניי – אביא את המבוקש, עונה האחות. והיא יוצאת לשלום ולהתראות.
הביקורים תכפו, והאורחת אף החלה להתחבב על קציננו נאזים. עינטוזיה וציחקוקה גם שילהבו את דמיונו, כי כידוע עם האוכל בא התיאבון. מי יודע, אולי אלוהים עומד לזמן לו "בִּינְת יָהוּד" (בת יהודים) נוספת. והדמיון המזרחי עובד ללא הפסקות.
וכך, לאט-לאט, רכשה האחות הבוגרת את אמונו של נאזים הקצין הלקחן, וגם את אמונה של הנלקחת. וה"כלה" הצעירה פתחה את ליבה בפני אחותה. היא סיפרה כמה היא מאושרת בחברתו של נאזים הצעיר והזוהר הזה. הוא מרעיף עליה מתנות, מלבושים חדשים ונאים, תכשיטים, כסף, וסוף סוף היא התנתקה מן המחסור אותו ידעה ימים הרבה בבית הוריה. והם הולכים למסיבות עליזות, וכאילו העולם כולו שר לכבודה.
יום אחד הציעה האחות האורחת שיבואו בני הזוג אל בית המשפחה לארוחת צהריים, ביום השבת. כך יפגשו אותה כל בני המשפחה, והם הלא מתגעגעים מאד ונפשם יוצאת אליה. וההזמנה היא על "פָּאצָ'ה", מעיים ממלאים מעשי ידי האם, הידועה במומחיותה בבישול המעודן.
"יהיה לנו לכבוד גדול לארח אותך בביתנו, אדוני הקצין!"
"מוסכם!"
בני הזוג מגיעים בזמן, הקצין מתנה בידו, והצעירה כולה זוהרת בלבוש חגיגי ויפה, עדויָיה תכשיטי זהב על צווארה וידיה. היא נכנסה במהוסס ומעט מבוישת. אך אותות השמחה של בני משפחתה, החיבוקים והנישוקים "אַהְלָן וַסָאהְלָן," "אהלן וסאהלן," ברוכים הבאים, ברוכים הבאים, והחמימות המופגנת מצד כולם, הרגיעו אותה. הבית מבהיק ולבוש חגיגיות של שבת, כמו תמיד אצל היהודים, שהיו פורשים מפיות לבנות ומקושטות אפילו בגומחות אשר בקירות הבית.
וכולם מתחבקים ומתנשקים ומזילים דמעות של שמחה על האיחוד.
הפָּאצָ'ה מוגשת וניחוֹחָהּ משכר את החושים. והאדון נָאזִים מלא שמחה והנאה מהמפגש הלבבי אצל משפחת האישה הפרגייה שלו.
אחרי הארוחה החמה טורחת האחות לבשל להם לאורחים, "צָ'אי מוּחַ'דָּר", תה גזעי שהוכן באיטיות על אדים, מוגש בספלים קטנים עם פיה מוזהבת, כיאה לאנשים חשובים. והכל על טס נחושת קטן ומבריק ביחד עם "מַכְבּוּז", מין מאפה ביתי של עוגיות ריחניות מתובלות ב"הל", התבלין הריחני, ועוגיות משולשות מלאות אגוזים ותמרים.
אוכלים ושותים, ומצִ'יזְבָּט לסיפור, ומסיפור לציזבאט, והזמן עובר.
השעה כבר לפנות ערב, והאורחים קמים ללכת, מלאים תודה וברכה על האירוח הנעים והטעים. ולהתראות בקרוב, אינשאללה!!
"נאזים יקירי, אַללָּה יְטַוִּול עוּמְרָק.." ישמור אלהים את חייך ויאריך את ימיך, אומרת האחות, "עדיין לא כל השכנים שלנו יודעים על הסיפור, והאמת שלא יהיה כל כך נעים שתצאו ביחד דווקא עכשיו, שהשכנות יושבות על מפתני בתיהן, מפצחות גרעינים ומרכלות בשכונה. אולי ייטַב אם תצא אתה לבדך קודם, ואחרי מספר דקות כאשר יחשיך מעט אני אלווה את אחותי אליך. אתה תמתין לנו ליד בית הקפה של חָאג' מָגִ'יד בקצה השכונה, ליד הרחוב הראשי."
נאזים מודע לכל הבעייתיות של המצב, והלא גם לו יש אחיות והיטב מבין לליבה של המארחת שלו.
מוסכם!
נאזים יוצא לדרכו והאחיות ממשיכות לקשקש על דא ועל הא. והאחות המארחת מציעה ל"כלה" שתסרק לה את צמותיה כאשר נהגה לעשות לה מימים ימימה מאז היותה ילדה קטנה.
האורחת מתיישבת על שרפרף מזרחי נמוך והאחות מאחוריה, והחלה מסרקת...
ופתאום !!!
היא מושיטה את ידה אל מתחת למזרון שעל הדרגש שעמד בקרבת מקום, ושולפת את סכין הבשר המושחזת שהונחה שם מבעוד מועד, בידה האחת אוחזת אחיזה איתנה בשערותיה ובראשה של אחותה האורחת, ובידה השניה דוקרת את צווארה לשחיטה.
הנדקרת הצעירה צורחת צרחות אימים, בועטת וצועקת ומנסה בכל כוחותיה להימלט ולהשתחרר מן המוות המאיים, אך האחיזה היתה חזקה וזועמת ביותר, וגם האח הצעיר בן השתים עשרה, "עוזר" לה לנשחטת להישאר במסלולה הנכון של הסכין, שזו לא תחטיא את המטרה.
וכך, במאמצים משותפים מתבצע גזר הדין עליו סוכם קודם בפרטי פרטים.
והגוף הצעיר סיים חיש לפרפר ודמם בתוך שלולית של דם.
והאחות, בסיימה את ביצוע משימתה המתוכננת, טבלה את כף ידה הימנית בשלולית הדם של אחותה הסוררת, אות וסימן להשלמת הנקמה, והיא עמדה והחלה לסלסל בגרונה את הסלסול המזרחי המפורסם: לאמור, הנה הוסרה החרפה, הלך האבל ונמחק כתם הבושה מעל המשפחה.
היא מסרה את סכין הרצח לאחיה הקטן באמרה לו: "אם אני בחוץ, אדאג לך ולכל מחסורך ומחסור המשפחה, אך אם אהיה מאחורי הסורגים, כולנו נהיה אומללים יותר מאשר עכשיו. קח הסכין ולך למשטרה ואמור להם: 'אבר מאבָרַי הִרְקִיב והציק לי ונאלצתי לקטוע אותו,' ואתה הלא קטין ולא יענישוך בחומרה."
כלומר, אני אמנם ביצעתי את הרצח, אך אתה חייב לקחת את זה על עצמך, שכן כבן זכר "מותר" לך ואף "חובה" לטהר את כבוד משפחתך שלך, וכקטין לא ישיתו עליך הרבה שנות מאסר. ואני, אם אני חופשייה ומחוץ לכלא, אוכל להיות לתועלת לכולם ותוך זמן יעזור לנו האלוהים ונעבור את הסער והכול יישכח.
וכך היה.
בזמן שהקצין נאזים המתין עד בוש לחביבתו בקצה השכונה ליד בית הקפה של חָאג' מָגִ'יד אשר בקרבת הרחוב הראשי, הלך הנער בן השתים עשרה, כשסכין הרצח המגואלת בדם בידו, ושובל של ילדים וסקרנים רבים אחריו, ב"כבוד" רב אל תחנת המשטרה.
הוא נדון לשלוש שנות כלא, בהן זכה ליחס של כבוד ולהערכה מהסוהרים ומהכלואים.
הסיפור לא היה מסובך: עם היעלמותה של הצעירה מן הבית והתחברותה למוסלמי, היא המיטה בושה גדולה על המשפחה, וכולם שקעו באבל ויגון כבדים. ובניצוחה של האחות הבוגרת, היו דיונים רבים והוצא פסק דין, והפרטים עובדו עד לאחרון. האח הצעיר הבין שעליו לקחת את האשמה עליו. שכן, כקטין, יוטל עליו עונש קצר מאוד. ואחרי הכול הוא חייב להציל את הכבוד.
והאֵם, מה היה תפקידה היא בדראמה הזו? כלום תעמוד אם מן הצד ותראה במותה של בתה דמה ובשרה? אילו רגשות התרוצצו בליבה ומה היא חשה ואיך היא קיבלה את העניין?
עד כמה שיכולתי להבין מאלה אשר חיו את חייהם הבוגרים בבגדאד של הימים ההם והכירו היטב את האווירה, הרי שהכול שימש כאן בערבוביה. אמנם נכון שלב אם רחום הוא ולא ייתן לראות בשחיטת פרי בטנה מול עיניה. אבל בל נשכח שבסך הכול מדובר בבת! והבת הזו המיטה קלון ובושה גדולה על כל המשפחה. ובנוסף לרגש האהבה והרחמים, הרי שעגמת הנפש היתה קשה מנשוא לכולם. זאת ועוד, האם האלמנה הזו, שלא ידעה בעצמה מהו אושר ומהי אהבה אפילו יום אחד בחייה, כיצד תפרגן לאחרת לטבול בים של אושר ונועם? אפילו תהיה זו בתה? ורבותינו, שהדריכונו להישמר מעין הרע, הוסיפו שגם הורים יקנאו בפרי בטנם, ולא כל שכן האחים והאחיות. והסיפור המקראי על יוסף וכתונת הפסים מדגים זאת היטב.
כך שמבחינה זו העניין עבר ללא הטלת "וטו" מצידה של האם, וההסכמה היתה פה אחד.
המשך יבוא
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק תשיעי, חלק שני
יינע קוס-אוחתו הוא יינע טאך,
ושימל בנו משולוקטה הכובסת
כשגדל, התעדן שימל ונעשה כמין סרסור לדבר-עבירה.
גבוה, דק וזקוף. הולך ומעכס בירכיו. עיניו מוכחלות כדרך הפלחיות, על ראשו – מאנדיל, מטפחת-ראש. פי כתונתו מערטל גלאי חצוף של חזה לא-שעיר, עצמות לחייו דקות, בלי חתימת זקן. עיניו מתרוצצות לצדדים או לעבר פיו הדק, המואדם, כשהן בודקות את אצבעותיו המשוחות בחינה.
דודי אלכס היה אומר ששימל קוסוחוב דומה לג'עפר אל-היסהיס, היתוש, בעלה של אימו, יותר מאשר לאימו הגברתנית ולאביו הגרובאן.
בקיץ היה שימל פוסע מעדנות במושבה, בצעדים קטנים, כשהוא מצל על פניו בשמשיה לבנה שהצהיבה מיושן, שאותה קיבל מתנה מפייגה-דובע סבתו. לעיתים היה ליבה נכמר בראותה אותו.
"ליש תיבכי? יא טיירע באבע, יא עיוני! אנא בחיבאכ!" [מדוע תבכי? הו, סבתא יקרה, בבת עיני! אני אוהב אותך!]
"כשאני מסתכלת בך אני בוכה מפני שאני נזכרת בדוד שלך שמעון שמת לפני שנולדת מסתימת המעיים אחרי שאכל חצי פח של סאברעס בקיץ."
בידו השנייה מחזיק שימל מניפה קרועה, אף היא משל פייגה-דובע, שהביא לה סנדרל בנה ממסעו בשליחות אגודת "פרדס" לאלכסנדריה עוד בטרם רבו האם ובנה ונותקו היחסים ביניהם. ובמניפה הוא משיב רוח לא על פניו אלא מדי פעם על אחוריו, כי חם לו בשיפולי הגב.
יום אחד, כשהחלה לבלוט פגימות מינו, הציע לו חג' עבד אל-מצרי, הפועל של אביו יינע-טאך, לבדוק אותו ולראות מדוע הוא שונה מהנערים האחרים.
השניים נכנסו לעומק הפרדס. חג' עבד אל-מצרי הורה לשימל להפנות אליו גב ולהתכופף בעמידה, הוריד את מכנסיו, התמלא פליאה למראה אחוריו החיוורים, שלא היה כמותם בכל כפר ללובן ולרכות, גם לא אצל הנשים והבנות, מישש ומצא שאין לשימל ביצים, ובקושי יש לו במה להשתין, וקרא בפליאה:
"וואללה! מסכין, מסכין... אללה יחרב-ביתכ!"
הוי מסכן, אין לך תקווה, כאשר הגורל מתאכזר אליך, אפילו אלוהים, במקום לעזור לך, הורס את ביתך!
ומיד בעל אותו מאחור והעמידו לראשונה על טיבעו וטיבו, ומאז חם לו לשימל בשיפולי גבו והוא חולם על זרגים.
שימל זה עמד לפנות ערב על אם הדרך הראשית המובילה למושבה, וחיכה לבני-האיכרים החוזרים מן הפרדסים.
הוא לחש לבחור אחד ברמיזת עין משקרת: "הלילה לאסם של פייגה-דובע, יא חוואג'ה..." וביקש "שילין", שילניג אחד. וכך לחש בנפרד גם לשני, לשלישי וכן הלאה. לכל אחד בסוד כמוס! – "מתוקה היא מאין כמוה. חודשים מיספר אחרי החתונה..."
ובשעה עשר בערב רחשה כל החצר של פייגה-דובע קוס-אוחתה מעדת מתגנבים. בנו-של-שמרל נתקל על יד הגדר פתאום בבנו-של-ברל: "אתה כאן?"
"יא מלעון, ואתה?"
"אומהו..."
"מילא, יהא בשניים..."
ממרפסת העץ הארוכה של בית קוסוחוב נשמעו נחרותיו של יינע-טאך, שבגלל החום ישן בחוץ, שוכב על גבו במיטה מכוסה כילה לבנה, נגד היתושים. כרסו הענקית עולה ויורדת.
מדי פעם התפוצץ אצלו גם "טאך!" – מתוך שינה, אשר לאחריו הפסיקו לקרקר רגע הצפרדעים שבשלולית ליד הברז, בעלוות שיחי הנענע, מרוב בהלה.
סתם לילה רגיל, במושבה. מנועי הגאזוגן של משאבות הפרדסים השמיעו קול חדגוני, "פק! פק!" – לבארות היתה ספיקה מועטה והן עבדו יומם וליל.
הבחורים נכנסו בלאט לאסם. ובאסם חושך.
אך לאט-לאט התרגלו העיניים והחלו להבחין עוד דמויות... הנה יוסקה הענק, הידוע בתעלולים ממין זה, והנה זה והנה זה.
"חי, חי..." נסחט צחוק ממועך בין הלסתות והשיניים.
"סט... סט..." היסה אותם שימל בצקצוק לשונו לשיניו. "תיבהל הנערה ותברח."
אבי, שבזכרונותיו מצאתי את הכרוניקה הזו, כותב: "דיקדק שימל המנוול ואסף דווקא את החברים המקורבים ביותר. אבל כיוון שנפלו בפח – השתיקה יפה להם. ולא בושו כבר האחד בפני חברו."
שימל, מלא עסקנות חרוצה, סבב אנה ואנה, סידר ופקד על כל המחנה. לבסוף נכנס לאסם, ואחריו דמות ערביה, עטופה בגדים רבים, שהתנודדה בין ידיו, והעמיק ללכת עימה אל פינה אפלה.
הראשון בתור היה יוסקה בעל פני התורכי והיד הקשה, הבקי בהילכות עגבים ישמעאליים. כשהתקרב אליה בקריאה: "מה שלומך, חביבתי?" – היא הכירה אותו מיד וכניראה ניבהלה מפניו. אך הוא בקול קשה קרא: "באס, בלי הלוך ושוב, וולי..." – וחבט לה באחוריה במלוא כף-ידו שנישארה תופשת בבשרה. מיד נשתתקה.
ניראו בחושך מיספר תנועות של בטנה וירכיה, כדרך רקדניות מזרחיות, ואחר-כך שכבו.
יוסקה געה.
געה.
קול געיותיו התערבב בנחרות יינע-טאך, שעלו מן המרפסת. זמן רב מן המידה עבר. כל השאר מצפים, ושם נמשך הדבר ונמשך.
ניגש שימל אליהם ונשמע קולו המאיץ לגמור. "סבתך פייגה-דובע יכולה להיכנס לאסם, בגלל הקולות שאתה משמיע תתעורר ותחשוב שפרצו גנבים. היא תעיר את דודך חוואג'ה פלייצקע. לנחירות שלו היא רגילה, ואינה מתעוררת."
יוסקה-דרעק נתן בקולו עליו: "ילען-אבוכ, הסתלק, ולא..."
אבל שימל דווקא לא הסתלק.
וכך עברה עוד כחצי שעה.
לבסוף יצא יוסקה והלך לו כשהוא מפטיר, "וואללה זאת, מעל לחור יש לה ממש זין..."
אותה תקופה לא היתה קיימת המילה דגדגן. גם קליטוריס איש לא שמע.
בכלל לא ידעו שיש נשים מפותחות כל-כך שקצה ערוותן, כשהוא מגורה, מזדקר כאבר לעצמו. אפילו הנשים לא ידעו. החלק הזה בגוף היה כמו האפנדיציט, התוספתן. ישנו ואיש אינו יודע לשם מה. הבורות בנושאי מין היתה רבה. הלא המלחמה בין "הצעירים" ובראשם הרופא ד"ר יעקובוס זכריאס-כהן – לבין הוועד שבו שלטו "זקני" המושבה, פרצה לאחר שהדוקטור הקים חוג של צעירות מבנות המושבה והסביר להן על המתרחש בגופן בתקופת ההתבגרות, נושאים שבעיני האימהות השמרניות היו הס מלהזכיר. כל נערה בתורה דימתה שאסון-דמים קרה לה בקבלה את הווסת הראשון.
בן-האיכרים השני שחיכה בתור, הוא כבר למד קצת, והפטיר, "אינכם יודעים מהי תהום דנוקבא רבא...?"
הם עמדו בטור כפי ששימל הציב אותם, מזהירם מלעשות תנועה מיותרת, פן תברח הכלה הצעירה.
ריחו החמצמץ של החציר הכבוש חדר לנחיריהם.
"תהום רובצת טיזי...." האיץ בו השלישי, "יאללה, אני כבר ב'והיא שעמדה...'"
"ויבן עוזיהו מגדלים בקוס-אמה... וואללה, זה אצלי," גירד הרביעי את אברו השלוף, שעקצו יתוש.
לפתע נשמע קול חבטה בסנדה, בקרש, על אחורי בן-אדם, וזעקה נוראה.
כולם נרעדו מעט על מקומם ונאלמו. התברר, יינע-טאך, הדוד של רותי, ירד כניראה להשתין, ראה בחצר דמות מסתלקת באפלה, לא חשב הרבה, ודאי זה גנב, תפס סנדה, היכה, וקורי-השינה שבו וליפפו אותו. עד מהרה חזר לנחור, וכל השאר.
וגם הבחורים, לאחר שעה קלה, המשיכו, וככה באו עליה אחד-אחד, וקולו של שימל מזרזם בחשיכה.
אבי, בכוונה, נישאר האחרון. זו היתה לו הפעם הראשונה. הערביה קראה לו: "בוא יא עיני, יא רוחי, יא אלבי..."
והוא ניגש... ולא כלום.
"היכנס, יא חביבי," משכה והחלה ללמד אותו. נדף ממנה ריח של אטון ערבי מעורב בקרנפול יבש ומהול בסבון מבושם ו... בסחי. הוא, לדבריו, לא היה "יכול". תחב לשימל "שילם" [מטבע של שילינג] מיותר, שכר שתיקה, והתגנב הביתה.
יוסקה רתח על יינע-מייער דודו, שחבט בו בסנדה. חשב: "חכה, יא מלעון, אתה נהנית לך שם בנעוריך, רכבת על שולוקטה והולדת את שימל, עליך לדעת שהאסם שלך הפך ל'בטע', לבית זונות, והמאמזער שלך מביא נשים ולוקח כסף..."
למוחרת התפאר יוסקה-דרעק בפני דודו במעשה, אך לא בחבטה שחטף על אחוריו.
יינע-טאך אחז מיד במותניו מרוב צחוק. כרסו העצומה רקדה לשמע התעלול. עוד מבעוד יום הביא אותה שימל לחצר וביקש להלין אותה באסם, אמר.
"מי היתה, הנערה?"
"נערה? אם דודתו... הזקנה! אן אלטע באבע [סבתא קשישה], אלא שבחושך... לא הבחנתם במאומה!" גימגם ליגלוג לאחיינו מפיו העקום.
"ראית אותה?" חקר יוסקה כשהוא מגרש את הזבובים מעל ראשו.
"ודאי."
"בעיניך ראית? זקנה, עם זין קטן?"
הדוד יינע התבלבל רגע. "לא. מרחוק." ולאחר היסוס, "אנא עארף? [מה אני יודע?] כך... אמר לי, ילען-דינו!... אחו-אל-מאניוק!..."
אותו ערב – היכה יינע-מייער את שימל בנו מכות-רצח, וצעקותיו נשמעו בכל המושבה.
שימל נהג לבקר אצל שולוקטה אימו, הדודה-דה-פקטו של רותי, שגרה בפרדס של יינע. פייגה-דובע סבתו לא רצתה לראות בביתה את הפקקטערע רוימערקע, את "הבהמה" [מ"ם בסגול], רק בנכד שימל נקשר ליבה. לעיתים קרובות היה מבקר את קרובי-משפחתו מצד אימו, בכפר הערבי הסמוך. לפני ההתקפה הגדולה על המושבה בא אל סבתו ובכה: "אוי באבע, אוי באבע, א ראחמאנעס, אוי א ראחמאנעס עליכם." – עינו השחומה התלחלחה ברחמים. הוא מיהר לנגבה בקצה המטפחת המצוייצת, מחשש לכחל של ריסי עיניו, שיימחק. "אוי פייגה-דובע," עבר לעברית, "באלוהים, באלוהים, אומרים בכפר: את הגברים ישחטו, את הזקנות יזרקו לים, והצעירות – כבר חולקו בין השבאב. גם את רותי הקטנה שלנו יקרעו. אוי, אני רוצה לעזור לכם, לנו, אבל הם רוצים לשחוט גם אותי. אוי, הם כבר מאיימים עליי. איפה, איפה יראת הכבוד בפניי, אני, המאמזער של חוואג'ה יינע פלייצקע. 'מזלך,' הם אומרים, 'שאתה אנדרוגינוס, מוכה אלוהים,' יחרב ביתם, 'גבר כמוך פסול אפילו לשחיטה, אבל גם זמנך יבוא ותשמש לנו למטרות אחרות!' פייגה-דובע, אוי פייגה-דובע, מה לעשות? ישחטו אתכם, אותנו..."
והוא המשיך וסיפר כיצד במדאפה, חדר-האורחים, ישבו עשרות גברים על שרפרפי-קש נמוכים, לאור מנורת הלוקס. ראש המדברים היה השליח מיפו, עוטה כאפייה ולבוש חליפה אירופית מהודרת. "אחיי," הוא אומר, "דעו לכם שהממשלה איתנו, ועלינו להתכונן לימים שיבואו, והם יבואו, בקרוב. היאהוד באו, קנו אדמות, בנו בתים ונטעו עצים, ואינם יודעים שבעזרת אללה יעבור כל זה בקרוב לידינו!"
אנחות התפעלות ומלמולי הסכמה ליוו את דבריו. האוויר היה דחוס בעשן סיגריות. הנואם לגם מספלון הקפה שהגיש לו מנהיג השאבאב של הכפר, והמשיך:
"אחיי, היום היאהוד נלחמים בממשלה של האינגליז, והממשלה של האינגליז נלחמת ביאהוד. ואנחנו, בעזרת אללה, עומדים ורואים איך הכול, כל דבר – נעשה לטובתנו בידי אחרים. ואחרי שיילחמו היאהוד באינגליז והאינגליז ביאהוד עד שלא יישאר להם כוח, נבוא אנחנו וטאך – נגמור את המלאכה!" סיים דבריו במחיאת כף אל כף.
"ובינתיים? מה צריך לעשות בינתיים?" שאלו הנוכחים.
"כל מי שעובד אצל היאהוד יביט היטב סביבו, כי כל מה שהעיניים רואות יהיה בבוא היום שלנו."
"גם הנשים?" שאל מישהו.
"גם כן, גם השרמוטות שלהם עם הפנים הלבנות! אתם תחלקו אותן ביניכם כמו שעונים, כמו נעליים – " אך בפרץ של רוגז וחשש מפני העתיד-לבוא, הוא סיים ואמר: "מפני שאם אתם לא תלחמו בהם – היאהוד לא ישאירו לכם כלום! את האדמה מתחת הרגליים שלכם הם יקחו, והבתים, הכול, ואתכם הם יגרשו עלא באב-אללה!"
הלילה הופיע בחלומי שימל, הסריס מוכחל העיניים, הבן-דוד של רותי, ואמר לי באנגלית ערפאתית ובמשפטים קצרים:
"באיזו רשות אתה מתאר, בכרוניקה הציונית שלך, את המסכנות שלנו? אתה שייך למדכאים. ליורים בנו. לבזים לנו. למתייחסים אלינו כאל חיות. כאל מזדיינים בתחת. זה. זהו זה. לפחות אם היית דור ראשון דור שני להולוקאסט היאהודי, אז אולי, אולי-אולי-אולי-אולי היתה לך קצת זכות לרחם עלינו, פליטי אל-נכבה, ההולוקאסט של פלסטין, של דיר-יאסין!"
ובעודו מדבר שמעתי מתקרב השיעול המוכר של אלימלך שפירא, אחר-כך זקנו הארוך ומעליו פניו כשהוא מושך באצבע למטה את העור מתחת לעינו הימנית, כמנהג הערבים, ועונה לו בחלום:
"בעיני שימל, בחייאתכ, אנא ואטאני, אני לא מתחנף לאיש, אני לא מתבכיין, לא עושה הון מהשואה שלנו ולא מהסבל שלכם, לא בהתנדבות ולא בתשלום. איסמעיני יא אבן-קוסוחוב – ניחנא, אל-יאהוד פלסטיון, ניחנא ניפהאם אל עוואנתא אחסן מינכום!" [הסתכל בעיניי, שימל. בחייך, אני מקומי, – – – שמעני בן קוסוחוב, אנחנו, היהודים שנולדנו בפלשתינה עוד בתקופת התורכים, אנחנו יודעים את הטריקים הערמומיים יותר טוב מכם!]
ואז התעוררתי.
אם מישהו מבין מה שכתבתי פה, בטח הוא איש זקן מאוד שנולד בארץ, אולי על גדת הירקון, ועכשיו הוא כבר כמעט מת.
או שזכה כמוני לשמוע את אלימלך שפירא מתרגז: "ככה זה הצלחה היום? סופר יהודי, דור שני להולוקאסט, שכותב על אכזריות האגרסור איזרעאל? שמרחם על הערבים המסכנים שמזכירים לו את אבותיו הוויקטימס מהג'נוסייד שהחל כידוע בטבח דיר-יאסין ושבגללו באו שבע מדינות-ערב להגן על אחיהן הפליטים? ועל כך העולם הצבוע וגם אחינו היהודים בדיאספורה המוזהבת מהללים ומשבחים מאוד את הסופר היהודי דור שני להולוקאסט? שהחיינו וקיימנו והגיענו להיות שהיהודים באירופה ובארה"ב הם היום יותר צדיקים מישראל! – כולו כיזב! [הכל שקר!] אצלי אין אף מילה מיותרת או חוזרת על עצמה. הכרוניקות שלנו לא תאבדנה מאומה מהחיוניות שלהן גם בעוד מאה שנה, אפילו תודפסנה רק אז לראשונה, לאחר שכבר יישכחו רוב הרומאנים והסיפורים העבריים שנכתבו בדורנו. אינשאללה."
יום אחד מצא יינע תימניה מקוששת זרדים יבשים בפרדסו בלי רשות וכמובן בלי לשלם לו על הגזם והנשר.
מבלי לחשוב פעמיים קשר אותה לזנב החמור שלו וגרר אותה אחריו כל הדרך מן הפרדס עד לבית הרב של המושבה, הלוך ובכה אחריו.
הרב שיחרר אותה מיד וגער ביינע בעברית אשכנזית: "יינע, יינע, עויף השמיים הויליך את הקויל – מי יתנני איבר כיינע! יינע, יינע, בויש והיכלם לך יינע! על מי ועל מה אתה מכלה את כויחוסיך? פיך עקום אבל בורך השם שומעתי שלא כך אצלך הזירד, ובמקום לסחוב א-תימענקע מסכנה מהפרדס כמו בהימה, מוטב לך שתתיישב עוליך דעתך ותישא לך יהודיה כשרה, אפילו תימענקע כזו, ורק שתיפטר סויף-סויף, אחרי כל השונים הרועות האלה, מהערבישע רוימערקע שלך!"
המשך יבוא
ברגע האחרון: יועמדו לדין האחראים להשפלתו של סאדאם חוסיין בבוקר תלייתו
העמותה למאבק בהשפלתו של האנס בני סלע (סלח) לאחר תפיסתו, בנהריה, החליטה להרחיב פעולתה ולקרוא להעמדתם לדין של האחראים להשפלתו של נשיא עיראק לשעבר סאדאם חוסיין ברגעים שלפני תלייתו בשבת לפנות בוקר. רבים תוהים אם ח"כ זהבה גל-און, שהשמיעה קולה בפרשת השפלתו של האנס בני סלע (סלח), תתגייס עתה למסע הבינלאומי של מחאה נגד צורת ההתנהלות בתלייתו של סאדאם חוסיין. סאדאם מצידו, "הקצב מבגדאד" שרצח ושלח למוות מאות אלפים מבני-עמו, סיים את חייו צמאי הדם באומרו: "תחי פלסטין הערבית!" – מה שמחזק את הדיעה שהאחריות לסכסוכי הדמים במזרח התיכון היא על ישראל, ויש ח"כים שאינם חדלים להזכיר זאת לנו ולעולם הנאור, הפותח את התחת בפני כל דיקטטור.
באבל על מותו של סאדאם חוסיין
"חדשות בן עזר" ועימו דאוד אבו-יוסף מבגדאד והעיראקים בעיראק ובישראל מתאבלים על מותו בטרם עת של סאדאם חוסיין אל-תכריתי אללה ירחמו, נשיא עיראק החופשית, מנהיג דגול מרבבות רצוחיו שחלק ניכר מהם שיעים קנאים שונאי ישראל; הו המנהיג אשר מעשיו הטובים, כמלחמתו באיראן וכיד הברזל של מישטרו האכזר, שהצליח להחזיק את עיראק מאוחדת בפחד מפניו, וכפלישתו לכווית תומכת הפלסטינים, וכמעלתו המוסרית שלא זיין נערים רכים, הו, כל אלה הושכחו בזדון – ונטפלים אל מעשיו הרעים-כביכול שלא היו אלא פועל-יוצא ממחדליהם של נשיאי ארצות הברית לדורותיהם ושל ממשלות ישראל ומפקדי צבא ההגנה לישראל לדורותיהם, שמדיניותם הכושלת לא הצליחה למצוא נתיבות לאישיותו הפרימיטיבית, המזרח-תיכונית, היהירה והרצחנית.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,311 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל