| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 206
תל אביב, יום חמישי, י"ד בטבת תשס"ז, 4 בינואר 2007
עם צרופה ובה תמונת ילדי גינוסר ב-1944 ששימשו דגם לספר "שמונה בעקבות אחד"
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: אלישע פורת, שני שירים: להפרות עץ / שפוּט נצחי.
"כי לגופנו החולה אין תרופה אחרת מלבד ציון", מכתב נדיר של קדיש יהודה סילמן בן ה-19, משנת 1899, מלפני עלותו לארץ-ישראל, פרסום ראשון.
איליה בר זאב: יום חג, שבעים לגינוסר, מפגש בשבועות 2006, שיר ותמונה.
עוז אלמוג: "ככל שהכוס מתמלאת החלק הריק נעשה בולט!"
משה דור: סדום ועמורה / לחם במרגרינה / ועדת וינוגרד / הרומני / מבול / המשורר הגדול חוזר, (שיר מאת מארק סטרנד בתרגום דור).
ס. נידח: למבעירים הידד!
ישראל פנחסי: תשובתי לחבר דודו מגבעת עדה [פולמוס מר"צ].
עודד פלד: תגובה ל"כל הצרידות הזאת", הספד ב"צ [בני ציפר] ליעקב בסר.
שושנה ויג: מכתב גלוי אל שרת החינוך: המצב במערכת החינוך – שערורייה!
ס. נידח: גם קליית גרעינים היא תורה לא פשוטה.
אהוד בן עזר: עיוור, כותב על "עיוורים"? [עוזי צור ב"הארץ" על ראובן רובין].
אל תלכי שולל, הדס! – על הרס היכל התרבות. // נעמן כהן: טוֹב לָמוּת? (שיר)
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק ט"ו. נקמתו של האח הגדול יוּסוּף.
נספח מאת בארי צימרמן לאלישע פורת ולמכתב העיתי על אודות ציפר.
אלישע פורת / שני שירים
להפרות עץ
כְּשֶׁאֲנִי בָּא בְּמִכְחוֹלִי עַל הַאֲנוֹנָה,
סֻלָּם רָעוּעַ מִתְנַדְנֵד תַּחְתַּי,
נִזְרֶמֶת מִתּוֹכִי אַבְקַת-זָהָב
יָשָׁר אֶל שְׁפוֹפַרְתָּהּ. פְּרָחֶיהָ
מִתְגָּרִים בִּי בַּעֲקָרוּת עִקֶּשֶׁת:
סוֹגְרִים, פּוֹתְחִים, וּמְפַתִּים בִּי
אֶת הַמֵּיתָר וְגִיד וּנְשִׁיפָה.
וּכְשֶׁאֲנִי יוֹרֵד מִמֶּנָּה, מַחֲטִיא
שְׁלַבִּים, נִפְצָע בַּיָּד מֵחִסְפּוּסֵי
גִזְעָהּ, אֲנִי כּוֹרֵעַ מִתַּחְתָּהּ,
נוֹשֵׂא עֵינָי לְמַעְלָה, וְאוֹמֵר:
תּוֹדָה לְךָ. נוּ, דַּי. הֲיִיּתִי
עֵץ לְרֶגַע. אֲנִי מוֹדֶה,
לָקַחְתִּי חֵלֶק בַּהֲלִיךְ בְּרִיאָה.
שפוּט נצחי
נָשִׁים אֵינָן מַשְׁלִימוֹת
עִם הִתְרַחֲבוּת אֲגָנֵיהֶן
הַמַּתְמִידָה; בְּעָרְמָתָן הֵן
מִתְחַכְּמוֹת לְטֶבַע הָאִשָּׁה:
שׁוֹבְרוֹת קַוֵּי צוּרָה, מַסְווֹת,
מַאֲריכוֹת, מִתְכַּחֲשׁוֹת לַחֹק
הָעַצְמָאִי שֶׁל הַבָּשָׂר. אֲבָל אֲנִי,
שָׁפוּט נִצְחִי שֶׁל אֲגָנֵךְ,
טוֹב לִי אִם יִרְחַב
וְטוֹב שֶׁגַּם יוּצַר:
מָקוֹם אָהוּב, מָקוֹר עָצוּב,
מִמֶּנּוּ בָּאתִי, וְאֵלָיו,
כַּמָּה חֲבָל, כְּבָר לֹֹא אָשׁוּב
מתוך ספר שיריו החדש "ארכה תקפה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד
"כי לגופנו החולה אין תרופה אחרת מלבד ציון"
מכתב נדיר של קדיש יהודה סילמן בן ה-19
משנת 1899, מלפני עלותו לארץ-ישראל
פרסום ראשון
מבוא
שלום אהוד,
לבקשת אחותי כרמלה [קום] אני שולחת לך את המכתב המצורף. לי נדמה שאתה מכיר אותו. [יצחק שאפר], דודו של קדיש יהודה סילמן היה סבא של סבתנו קונה [קונע], אשת מנחם שלמה [ראב, בנו בכורו של יהודה ראב בן עזר, שנולד לו בירושלים לאשתו הראשונה הדסה בשנת 1878]. היא [קונה] עלתה לארץ עם סבה מקובנה. הסב רצה לסיים את חייו בירושלים. שם משפחתם [של הסב] היה שאפר. בנו של יצחק שאפר היה שמעון-לייב שאפר. טויבה, אימה של קונה, שכנראה התאלמנה משמעון-לייב, נסעה עם בנה חיים-דב לאמריקה בזמן שבתה קונה עם סבה יצחק שאפר עלו לארץ-ישראל.
האחיין [קדיש יהודה סילמן] שנשאר בקובנה כתב מכתב כמיהה לארץ ישראל. אבא שלנו [אברהם בן עזר ז"ל מחיפה, בנם של מנחם-שלמה ראב וקונה שאפר, ונכדו של יהודה בן עזר ראב], מצא את המכתב בכתב-ידו [של קדיש יהודה סילמן], הדביק, צילם, והעתיק.
אגב, הייתי פעם בערב שנערך לזכרו [של קדיש יהודה סילמן] על-ידי משפחתו. הבאתי להם את המכתב, ולא הגיבו. האירוע נערך לפני שנים אחדות בבית עגנון. שרו משיריו [של סילמן], סיפרו עליו ומכרו דיסק של שיריו המושרים.
כל טוב לכם, יישר כוח על הופעת גיליון ה-200.
יפה רוטר
[בתו של אברהם בן עזר, נינתו של יהודה ראב בן עזר]
הערת העורך: קדיש יהודה סילמן נולד בשנת 1880 או 1881, עלה ארצה בשנת 1908 ונפטר בשנת 1937. פגישתם של הרצל והקיסר הגרמני וילהלם השני היתה בשני בנובמבר 1898. מכתבו של קדיש יהודה סילמן לדודו הוא מיום כ"ד בניסן שנת תרנ"ט, 1899, וכנאמר במכתב, כשניים-שלושה חודשים לאחר פגישת הרצל עם הקיסר הגרמני בשער "מקווה ישראל". סילמן היה אז כבן 19 שנים. מכתבו מובא בכתיב המקורי החסר.
המכתב של קדיש יהודה סילמן הצעיר
דודי היקר, הרב המופלג נ"י!
כבר עבר איזה שנים שאתה אדוני דודי [הרב שאפר] יושב בארץ קדשנו, בארץ שבה קשורה במסורת חזקות כל אֻמָתנו שלה נחשבתי גם אני, ואנכי לא באתי בכתובים עם אדוני ולא בקשתי ממנו עד הנה לתאר ולבאר לי מהות ארצנו, תכונתה, טיב ירושלים עיה"ק וכל מקומות קדשיה. אבל אל נא תדמה אדוני דודי כי באמנה רחוק אנכי מן החפץ לדעת את כל אלה וכי כל אלה לא יעסיקו את מֹחי – לא אדוני! אהבתי לציון עוברת כל גבול! לחשקי לכל קדשיו בארץ אבותנו אין משל: אבר אנכי מכל גוף אֻמָתנו. ויודע ומכיר אנכי כי סוף סוף יבוא הקץ לגלותנו, כי לגופנו החולה אין תרופה אחרת מלבד ציון. ועוד מן היום שהייתי לאיש, מן היום שהחִלֹתי להתבונן אל מצב עמי ההרוס, מן היום שהחִלֹתי להשקיף בעין חודרת אל כל נְפִצות יהודה, אל נדודיו ותחלואיו, תלאותיו והרפתקאותיו, ויחד עם זה גם להביט ולהתבונן מרחוק על ה"עתיד" הנשקף לנו, אל יום ה' הגדול והנורא – קראתי ודברתי והטפתי הרבה ע"ד ציון משאת נפשנו נפשי גחלים להטה ע"ד ארץ אבותינו, וציון – היא הרעיון האחד שבו יתרכזו כל רעיונותי ומחשבותי, שבו אהגה יומם ולילה.
אנכי הסתפקתי עד העת הזאת במכתבי-העתים וספרים המדברים ע"ד ציון וירושלים, ולא חפצתי להעמיס עליך אדוני דודי לבאר לי כמה דברים, אולם עתה אדוני, עתה כאשר גברה האהבה לציון בכל תפוצות עמנו; באירופא באמריקה, באזיה, ובאבסטרליה, מפאת הד"ר הירצל ראש הציונים שבודאי שמעת שמעו, כי הוא התראה לפני שנים שלשה ירחים עם הקיסר ווילהלם מאשכנז בקולוניא "מקוה ישראל" וגם בירושלים היה, עתה, כאשר הרעיון הציוני אחז בכל בית ישראל עד שינועו אמות הספים, עתה, כאשר נוסד הלונדון "בנק" עברי מכל היהודים שיעשה כל דבר מסחר ועבודת אדמה בארץ ישראל בכסף ובידי היהודים, עתה, כאשר החלנו להתקרב בפועל לציון חמדתנו, ועין בעין נראה כי רוח ממרום הוערה עלינו לעשות למען ארצנו השוממה מבלי בניה ועובדיה, עתה אחרי כל אלה, גם אני החלתי לחשוב על אדות נסיעתי לארץ ישראל בקרב הימים, ומאד מאד חפצתי לדעת איזה חדשות שתצמחנה בארץ ישראל, איה המקום המיועד הנקרא בשם ציון, מה בירושלים ותפארתה, מה בכותלנו המערבי, הנשאר לנו כפלֵטה יחידה מכל מחמדינו בימי קדם, ומה ואיך יתיחסו המושלמנים הערביאים להיהודים? הטובים אם אם רעים? מאד מאד אבקש את אדוני דודי, כי יודיעני כל דבר אם גדול או קטן שהוא יודע בזה – והיה למשיב נפש.
כן דודי! יש תקוה כי עוד תחזינה עיני את ציון, את ארצנו, את ירושלים ואת כל מקומות קדשנו! יש תקוה כי עוד אזכה לנשק "עפרות דביר נחרב", כי עוד אחמם בדמעותי את האבנים הקרות כי עוד ארכך בזרם דמָעי את האדמה הקשה... ואולי היום ההוא עוד לא ירחק חק.
במטותא ממך, דוד יקר, לסלח לי על אשר לא כתבתי עד הנה ולכתב אלינו מכתבים נעימים כפעם בפעם מירושלים ותשמח לב המברכך בכל טוב בעשר ובאֹשר, גם את בתך ונכדתך,
קדיש לֵיב סִילמַן
כ"ד ניסן א' תת"ל לחב"ש [לחורבן בית שני]
אטרימנצי
איליה בר זאב
יום חג
שבעים לגינוסר, מפגש בשבועות 2006
כֻּלָּם בָּאוּ. אוּרִי וְאוֹרָה, עָפְרָה וְנִירָה,
בֶּנִי וְאִילְיָה.
יְהוּדָה, זְבוּלוּן
וְנִיצָה מִבֵּית יִגְאָל אַלּוֹן .
אֲפִלּוּ רָמִי. כֻּלָּם.
יְלָדִים בְּעִקְבוֹת עֲבָרָם.
בְּצֵל חֻרְשַׁת-הָאֵקָלִיפְּטוּס חִפְּשׂוּ פָּנִים,
צְחוֹק מָהוּל, חִיּוּךְ נִשְׁכַּח.
אֶחָד קָרָא שִׁיר וּבָכָה.
אֲחֵרִים בִּשְׁלִיטָה.
בֶּנִי נִשְׁעַן אֶל עַמּוּד הַבִּנְיָן. מַרְחִיק מַבָּט.
שַׂקִית עֲמוּסַת זִכְרוֹנוֹת לְרַגְלָיו
בְּפִיו מַפּוּחִית יְשָׁנָה.
אוּרִי, (גִבּוֹר מִלְחָמוֹת),
סִפֵּר עַל יוֹפְיוֹ שֶׁל בֵּית-הַקְּבָרוֹת,
לְלֹא הוֹריו.
נִירָה הִתְמַלְּאָה חִיוּכִים
אוֹרָה נִזְכְּרָה –
אַהֲבוֹת-יְלָדִים.
בְּמַעֲגָן הַסִּירוֹת הַיָּשָׁן
חִפַּשְׂתִּי אֶת חֲלוּקֵי הַנַּחַל
שֶׁהִשְׁלַכְתִּי עַל-פְּנֵי הַמַּיִם הָהֵם
בִּשְׁנוֹת הַמִּלְחָמָה הַגְּדוֹלָה
בַּרוּחַ הַמִּזְרָחִית
וְהֶעָשָׁן.
שלום אהוד,
אני מצרף את תמונת ילדי גינוסר מפסח תש"ד, 1944, השנה בה ביקרה ימימה טשרנוביץ' בקיבוץ ופגשה לדבריה קבוצת ילדים. אלו הילדים שהיו השראה לכתיבת "שמונה בעקבות אחד" ב-1945. 50 שנה אחר כך, במהדורה מחודשת (1995) בפרק מיוחד: "קוראים יקרים", היא מפרטת לראשונה. איך נולד הסיפור. הילדים בתמונה, ואולי עוד שניים-שלושה, היו היחידים בקבוצת הגיל המתאימה [על פי דבריה].
שורה עליונה, מימין לשמאל, על הברכיים (בסוגריים שמות משפחה כיום): איליה וולפנהויט (בר זאב ), אורה צורף (אמיר), אורי שמחוני, רמי כפכפי (אורח קבוע), יהודה סחייק.
שורה תחתונה (יושבים): ניצה לוי (קפלן), בני לופנפלד (לופן), נירה רבינוביץ' (זוהר), עפרה בהרב (אילן).
כולם (חוץ מהאורח) בחולצות ברקמה רוסית. "כולם" ונוספים הגיעו בחג שבועות 2006 לכנס מחזורים לציון 70 שנה לגנוסר, ולאחר מכן נכתב השיר המצורף, האחרון במחזור "ימי גנוסר". אחדים נעשו מפורסמים וידועים, והיודע יודע והמבין מבין,
בברכה
איליה בר זאב
פרופ' עוז אלמוג
"ככל שהכוס מתמלאת החלק הריק נעשה בולט!"
אהוד היקר,
תיסלם על התגובה לפרופ' דניאל בר טל!! [גיליון 205]
כל מילה בסלע!
בסוף השבוע שעבר השתתפתי כפרשן בתוכנית סיכום השנה של ערוץ 1. לקראת סיום התוכנית הגענו לחלק שעסק ב"אירוע שלא היה" (כך הם הגדירו זאת). הערתי למנחות שבכל התוכנית לא הוזכר ולו אירוע אחד משמח שהיה השנה! הזכרתי להן שהשנה זכינו לפחות לאירוע אחד כזה: ישראל מכרה לגויים חברות היי טאק בשווי של למעלה מתשעה מיליארד דולר! (ראוי לציין שמיספר החברות הישראליות שנמכרו השנה גבוה ממיספרן בתקופת "הבועה"). זה כמובן הישג אדיר, המוכיח שלמרות ה"ג'יפה" אנחנו ממשיכים להתפתח ובתחומים רבים אפילו להשתפר ולהוביל (אנחנו הרי מקום 23 בעולם על סולם רמת החיים).
התגובה הכללית באולפן היתה צחוק וביטול. הגדיל לעשות עודד שחר, הכתב הכלכלי של הערוץ, כאשר טען שמכירות חברות ההיי טק הן אירוע לא משמעותי ולא ציוני (חבל להשחית מילים על הנימוקים שהעלה).
התופעה הזאת לא מאפיינת רק את התקשורת. בכל הרצאותיי, כאשר אני מונה את הישגיה של מדינת ישראל ואת ההתקדמות העצומה שעשינו מקום המדינה ועד היום, התגובה הרווחת היא: "אתה אופטימיסט."
זה מעניין מאוד, שכן אופטימיזם נוגע במציאות עתידית (כזו שעדיין לא התקיימה) ואילו אני מדבר על העבר והווה. כל כך התרגלנו להתבונן על המציאות בעיניים "רעות" שגם כאשר העובדות (החיוביות) מונחות לפנינו איננו מייחסים זאת למציאות הריאלית שבה אנחנו חיים. ועל כך אני אומר תמיד לתלמידיי: "ככל שהכוס מתמלאת החלק הריק נעשה בולט."
אצל פרופ' בר-טל וחבר מרעיו זה חמור ומדכא במיוחד: מדען אמור לראות את המציאות באופן חד ועמוק יותר מהאחרים. אבל אצלו ההרגל לבקר את מדינת ישראל ולמצוא בנו את הרע הוא כל כך מושרש עד שהעיניים טחות מלראות דברים בסיסיים ביותר, והמקלדת מקלידה תמונה הזויה, המבוססת על מדגם עקום.
שלך,
עוז
* * *
משה דור
סדום ועמורה
המביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם. הכותרת למעלה לקוחה מרשימה של סבר פלוצקר, עתונאי מבריק ועורכו הכלכלי של העיתון "ידיעות אחרונות", בעקבות השערורייה האחרונה, זו של רשות המיסים. נלאינו משערוריות, יאמר הישראלי הממוצע, כל בוקר מביאה התקשורת דיווחי-שחיתות חדשים ואיננה מרפה עד רדת הלילה ועד בכלל. מה לעשות? זו ארצנו, זו חברתנו וזו הנהגתנו. החשב הכלכלי של האוצר, ירון זליכה, שבמהירות מדהימה מקבל דימוי של הצדיק היחיד שנותר בסדום שלנו – כזכור, נדרשו עשרה צדיקים כדי שסדום לא תיהפך, אבל אברהם אבינו שביקש להציל את העיר החטאה לא יכול לעמוד אפילו במיספר המינימאלי הזה והעיר נידונה לכלייה – אומר בוועדה לענייני ביקורת המדינה בכנסת: "לאחרונה זכתה ישראל לכבוד מפוקפק ביותר. היא הידרדרה בטבלת השחיתות העולמית למקום ה-34 המשפיל. פעם היו הישראלים נעלבים כשהישוו את מדינתם לרפובליקה דרום אמריקאית. היום הדרום אמריקאים הם אלה שנעלבים."
אבל ראש ממשלתנו, רב-תחמן אהוד אולמרט, מי שהיה ראש עיריית ירושלים (אללי לנו! זה האיש שהביס את טדי קולק המנוח!) ושר האוצר, ומי שעל ראשו – ועל ראש איש-שלומו שר האוצר שהוא מינה לנו – מרחפים סימני שאלה בדמות חקירות משטרתיות מאיימות, נחפז להתקשר עם ראש לשכתו, הגברת שולה זקן, אחת הדמויות המרכזיות בשערוריה האחרונה, ו"לחזק את ידיה". התוספת בדיווח על חיזוק הידיים: "מקורביו (של מר אולמרט) משוכנעים, כי למרות האי-נעימות הפרשה לא תגרום לו נזק." משוכנעים, לא מקווים, לא מייחלים, לא עומדים בתפילה וקוראים פרקי תהילים. משוכנעים.
צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. גרוני ניחר מצעקות. אני משאיר את העבודה הקדושה הזאת לסבר פלוצקר ומצטט: "אם אכן עשו בכירי המס רק מקצת החשדות שמייחסת להם המשטרה, תהיה זו קריסה נוראה של מערכת השירות הציבורי. שחיתות ושוחד בצמרת מנגנון המיסים מסוכנים יותר לאיתנותה של החברה הישראלית ממתקפה של חיזבאללה או ממעצר של ראש ממשלה או של שר. זו פגיעה אנושה בחוט השדרה של המדינה. כשמנגנון המיסים רקוב, כל הגוף רקוב."
אין לי מה להוסיף.
לחם במרגרינה
לא, יש לי מה להוסיף. אתמול קראתי באותו עיתון עצמו, שהיום אני מצטט ממנו, ידיעה האומרת: "בניגוד לחוק יום חינוך ארוך רק 53 אחוז מהתלמידים הנזקקים מקבלים ארוחת צהריים חמה בבית הספר". יו"ר מרכז השלטון המקומי עדי אלדר קובע: "ילדים רבים מגיעים לבית הספר רעבים ונאלצים להסתפק בלחם מרוח במרגרינה." ומנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד, ד"ר יצחק קדמן, אומר: "מפעל ההזנה הפך למפעל ההזנחה."
חד וחלק.
וזה לאחר שנסתיימו חגיגות החנוכה וחינגאות הסילווסטר, שבהן אכלו ושתו רבים וגם חביבים מלוא כרסם ולאו דווקא לחם מרוח במרגרינה.
גם זו סדום. גם זו עמורה.
ועדת וינוגרד
אנחנו מחכים לדו"ח הביניים של ועדת וינוגרד.
בתקשורת כבר מזגזגים הברקים הראשונים. אולי יש להם כיסוי של ענני סערה ואולי לא.
ונניח שכן, מה יקרה אז?
הרי אנחנו, מי שחשיבתו לא עוּותה עד דלא ידע ומי שלא הרכיב משקפיים כהים על עיניו מפני שהאור חזק מדי, יודעים מי האחראים, יודעים זאת אפילו ברפובליקת הבננות שלנו.
מישהו זז שם, למעלה? כיסא אחד נתפנה מרצון?
קדחת.
ומה יקרה אם דו"ח הביניים, או המסקנות הסופיות, יאששו את מה שאנחנו יודעים בלי דו"ח ובלי מסקנות מפני ששרידים של שכל ישר עדיין קיימים בראשינו הנבובים?
תיק"ו.
הרומני
לרגל הצטרפותן של רומניה ובולגריה לאיחוד האירופי הביא לנו אחד מערוצי הטלוויזיה אורח שיחלוק אתנו את רשמי האירוע החשוב: ישראלי יוצא רומניה, ואולי ליתר דיוק, ישראלי-רומני.
ומדוע מתבקש הדיוק הזה?
משום שאף על פי שדיבר אתנו עברית ולא רומנית, קשה היה לי להחליט אם הוא ישראלי יותר מרומני או רומני יותר מישראלי.
הוא תיאר את חמדות רומניה באהבה, הילל את חום-הלב האנושי של תושביה (לא, הבה לא ניגרר לוויכוח היסטורי!) ואפילו, בהגינות מפתיעה (שהלא הרומנים ידועים בכינוי "הגנבים של הבלקן") הודה בקיומה של שחיתות בארץ הנפלאה הזאת (אבל זה לא צריך להרתיע אותנו, לא אותנו!)
הוא גם בישר לנו, נדמה לי בגאווה, שכמובן יש לו דרכון רומני (אני מניח שנוסף על כך לא ויתר על אזרחותו הישראלית, עדיין לא). ההודעה הזאת נועדה, אולי, לעודד את הצעירים הישראליים הצובאים על שערי הקונסוליות של אותן מדינות, שהוריהם או אבות-אבותיהם הגיעו מהן לחוף המזרחי של הים התיכון, ונתקבלו לאיחוד האירופי – ועכשיו גם רומניה יושבת שם אחר כבוד – כדי לעתור לדרכון שלהן.
הה, רומניה, רומניה...
מבול
הספרות – כמה פעמים כתבתי זאת? אני מתחיל לשעמם את עצמי! – היא חלק בלתי-נפרד מן החברה.
איך לפרש אפוא את תופעת המבול של כתבי-עת פיוטיים חדשים, אפילו הם קיקיונים דיונה, בני-יומם או בני-לילם, השוטף אותנו באחרונה?
חברי הטוב, שאצבעו מונחת על דופק חיינו היוצרים, מריץ אלי באמצעות הדוא"ל – אני מתחנן שיפסיק אך הוא אינו שועה לי – את הבשורות על-פי מאגאזינינו הצומחים מתחת לכל אבן בשדות הבר וחותרים להפוך את האבנים על פיהן. אני נוקט לשון אימאז'יסטית מרוסנת, כי במקרים רבים שפת הקיקיונאים חזקה הרבה יותר. הם רוצים "לטאטא" ו"לגרוף" ו"להשליך" את מאובני הספרות לפח האשפה של ההיסטוריה. זה דווקא בסדר. גם אנחנו, בימי בחרותנו הסוערים, הנפנו את נס המרד ונשבענו לקרקר את חומות המימסד מן המפתן עד הטפחות. הבעייה איננה התשוקה הטבעית-בהחלט לפלס דרכים חדשות, אלא אם יש לתשוקה הזאת כיסוי של כשרון-יוצר אותנטי. פה ושם בין גלי המבול השוצפים אני מבחין באיזה ניצוץ שאיננו כבה אפילו בלחות העצומה של נתזי הרוק, אבל – ואני כותב זאת בצער כן – בדרך-כלל אני מתרשם שזו מהומה על לא מאומה. השאון מחריש אוזניים, אך תרומתם של המהומתנים, מנקודת-המבט האסתטית המחמירה, שואפת לאפס.
מדוע?
אם, כאמור לעיל, הספרות – והשירה בכלל זה – משקפת, כמו ראי, את החברה שבתוכה היא פועלת, אזיי החברה שלנו גונחת מרוב אי-נחת, ולעתים גם צורחת, אבל במה היא מקנחת?
סופרנו הנידח, שהיצר הרע איננו מרפה ממנו גם בגילו המתקדם, היה מן הסתם חורז ב"שווה לתחת".
אבל אני הלא מנומס לאין ערוך יותר ממנו.
המשורר הגדול חוזר
הכותר הוא שמו של שיר (בתרגומי) מאת מארק סְטְרֶנְד, מחשובי השירה האמריקנית המודרנית ומי שהיה "שר השירה של ארצות-הברית". אני מביאו כאן לכבוד קרן השפע של השירה הצעירה – שכל אחד ממחבריה נושא אל-נכון את נפשו להיות גדול פייטני העברית וזמנו דוחק להתפרסם – שנפתחה בשבילנו בחסדי המוזות. קיראו, ואני תקווה שתיהנו, ואם תחושו כווייה קלה בלשונכם מן האירוניה של סטרנד, אל תיבהלו. יש דברים גרועים יותר.
בִּזְרֹם הָאוֹר לְמַטָּה מִבַּעַד לַחוֹר בַּעֲנָנִים,
יָדַעְנוּ שֶׁהַֹמְּשׁוֹרֵר הַגָּדוֹל עוֹמֵד לְהוֹפִיעַ. וְאָמְנָם, כָּךְ הָיָה.
לִימוֹזִינָה שֶׁכָּל צְמִיגֶיהָ לְבָנִים וּבַחַלּוֹנוֹתֶיהָ זְגוּגִית צִבְעוֹנִית
הֵבִיאָה אוֹתוֹ לְיַעֲדוֹ. וְאָז, בְּשֶׁטֶף-דּוּמִיָּה בָּהִיר,
פָּסַע וְנִכְנָס לָאוּלָם. הִשְׂתָּרְרָה דְּמָמָה. כְּנָפָיו הָיוּ גְדוֹלוֹת.
גִּזְרַת חֲלִיפָתוֹ, רֹחַב עֲנִיבָתוֹ, הָיוּ מְיֻשָׁנִים.
בְּדַבְּרוֹ נִרְאֶה הָיָה הָאֲוִיר כְּמַלְבִּין מִזְּעָקוֹת מְדֻמְיָנוֹת.
תּוֹלַעַת הַתְּשׁוּקָה קָדְחָה בְּלֵב כָּל הַנּוֹכְחִים.
דְּמָעוֹת בִּצְבְּצוּ בְּעֵינֵיהֶם. הַגָּדוֹל עָלָה עַל עַצְמוֹ.
"אֵין צֹרֶךְ לְהֵחָפֵז," אָמַר בְּסִיּוּם הַקְּרִיאָה, "סוֹף
הָעוֹלָם הוּא רַק סוֹף הָעוֹלָם כְּפִי שֶׁהוּא מֻכָּר לָכֶם."
כָּמָּה אָפְיָנִי לוֹ, חָשַׁב כָּל אֶחָד וְאֶחָד. אָז הָלַךְ לוֹ,
וְהָעוֹלָם הִתְרוֹקֵן. קָר הָיָה וְהָאֲוִיר הִדְמִים.
אִמְרוּ לִי, אֲנָשִׁים, אַתֶּם שָׁם בַּחוּץ, מַהִי הַשִׁירָה כִּכְלוֹת הַכֹּל?
יָכוֹל אָדָם לָמוּת אַף בְּלֹא שֶׁמֶץ?
* * *
ס. נידח: למבעירים הידד!
מחקר שנערך באוניברסיטת בת-שלמה רבתי בשיתוף מכון "גל חרישי פלסטין החדשה" העלה מימצאים מדהימים לגבי עונת שריפת היערות בקיץ 2006, תשס"ו.
מתברר כי דווקא בעונה זו, שבה נשרפו יערות רבים בצפון הארץ בגלל מאות הקטיושות ששיגרו לוחמי חיזבאללה האמיצים, היה סך כל השריפות, והיקפן, פחות מאשר בכל שנה רגילה קודמת.
מה ההסבר המדעי לכך?
מתברר שהמלחמה הפריעה למבעירים הוותיקים, אלה הרגילים להעלות באש מדי קיץ אלפי דונמים של חורש טבעי ונטוע, מאחר שהם היססו לצאת מבתיהם ולהסתובב ביערות ללא מחסה מפני הקטיושות ששלחו האויבים מבחוץ.
מסקנות המחקר כפולות ומשולשות הן:
א. יש להגיע מהר להסכם שלום כדי לאפשר למבעירים הרגילים להצית את יערות ארץ-ישראל מדי קיץ באין מפריע.
ב. רצוי שתהיה כל קיץ מלחמה כדי להקטין את היקף שריפתם של יערות ארץ-ישראל בידי מבעיריהם הרגילים.
ג. ראוי שלא לעשות כלום כדי שלא לפגוע ולפגום בשיעור השנתי המקובל של הצתת יערות ארץ-ישראל וזאת בתקווה שלא תהיה מלחמה שתפריע.
ישראל פנחסי: תשובתי לחבר דודו מגבעת עדה
שלום רב החבר דודו,
ראשית תודה על תגובתך [גיליון 205], אני שמח שקראת את אשר היה לי לומר, ויותר על כך שגם טרחת להגיב.
אמנם אנשים נפלאים יש במר"צ, רובם המכריע ללא שום ספק, ואיני נוטר להם, חלילה. לוּ בכל המפלגות היו חברים באיכותם, יכולנו להיות מלאי גאווה על ייצוגנו ולא נכלמים ובושים. הייתי קונה מהם מכונית משומשת ללא כל חשש. אבל כדי לקנות אחת, הייתי מצמיד לרובם יועץ חד עין. אנשים נפלאים, דודו, אבל מה אפשר לעשות, תמימים, תמימים לאללה. הייתי איתם באמונתם בחירות מוחלטת, בצורך בשוויון הזדמנויות, בהשקעה בחינוך, ובאיוולת שבכיבוש המיותר. פרשתי משם בגלל... הנאיביות! בגלל חוסר היכולת להפנים ש"ידידינו" הערבים אף לא מתעניינים כנראה ביכולתנו לשחות. ראיתי את שכנינו האזרחים תוקפים אותנו בזעם (תוקפים יהודים עוברי אורח, אזרחים חפים מפשע) באוקטובר 2000. וכיצד נציגה ערבית ממר"צ בשם חוסניה ג'בארה, שנבחרה לכנסת בעזרת קולי (תמים, מה אפשר לעשות?) כי הערבים אינם מצביעים למר"צ – עומדת על דוכן הכנסת וקוראת לנו: "רוצחים!"
ככה?! מה יש? מה קרה? האם בירדן היו מגיבים קל יותר? אולי בסוריה? או שמה, אצל סדאם חוסיין? האם ככה מותר לנצל את הדמוקרטיה? ועוד בקול שקיבלה ממני! האם לא הרגשת מבוייש באותו יום, דודו?
שנה לאחר מכן נפגעתי בפיגוע קטלני בחדרה, על ידי שכן, "לוחם חרות עצבני", שהחזיק קלצ'ניקוב בידו. לתגובתה של חברת מפלגתי לשעבר חוסניה, על כך – אני ממתין עד היום הזה.
כי מר"צ פשוט תמימה, זוהי אמנם תכונה נהדרת. לילדי הגן בדרך כלל. אך מקומה לא יכירנו במזרח התיכון. מי שניטלה ממנו פה היכולת לחשוד (גם בחביב בשכניו), כמוהו כסומא בארובה. כי פה במזרח התיכון לא מספיק לצערי הרב להיות צודק, דודו. גם חכם כדאי להיות.
אם (בעזרת השם, כמובן), קיבלת את דעתי, או את חלקה לפחות, נסה להפנים זאת גם עם יתר החברים שם במר"צ. אם תצליח בכך, תבורך, כי מר"צ בדרך הנכונה, תהיה שינוי מבורך בפוליטיקה הרקובה שכאן. אך אם לא תצליח, חבל נורא. חבל עלינו, חבל על מר"צ, חבל עליך, וחבל על הזמן.
בברכה לשנה מצוינת,
ישראל פנחסי
חדרה
ס. נידח מעיר: אני פרשתי סופית ממר"צ לאחר שיוסי ביילין (בעל "יוזמת ג'נבה" החוץ-לארצית) השתלט על מר"צ סופית, ולאחר שאיש ממנהיגיה, ובייחוד יוסי שריד, לא עשה חשבון נפש פרטי וציבורי בעקבות ירידתה מבחירות לבחירות, ירידה שאותה חזיתי ומפניה הזהרתי גם אותם, ירידה שעדיין לא הסתיימה כי אמנם זיכרון הציבור ה"תמים" קצר מאוד, אבל ביילין יצליח לצמק את מר"צ עד כדי כך שספק אם תעבור את אחוז החסימה.
עודד פלד
תגובה ל"כל הצרידות הזאת"
הספדו של ב"צ [בני ציפר] ליעקב בסר
"תרבות וספרות", "הארץ", 29.12.06
לחיים נחמן ביאליק מיוחסת האִמרה: "משורר הוא אדם שמדפיס, מפסיד ומספיד." על "דמעות תנין" לא חשב כנראה באותו רגע. ויתירה מזו, דמעות התנין פשטו מזמן את הרגל.
ה"הספד" של עורך מדור זה ["תרבות וספרות"] ליעקב בסר שהלך לעולמו בשבוע שעבר ראוי לכותרת "מלתעות תנין". אותו חבר-משורר אלמוני שנשלח לסקר את הלוויה שמע רק את דברי העסקנים, לא את המילים המרגשות של בני משפחה וחברים. שלושים ושתיים שנות רֵעוּת עברנו יחד, יעקב בסר ואני. עסקן הוא לא היה, אלא מנהיג ומשורר-לוחם, להבדיל מעורך מוסף זה, שאינו אלא נמר של נייר. הפרישה מאגודת הסופרים נעשתה בשל עניין עקרוני: רצינו להקים איגוד חדש שיהיה בו מעמד שווה לכל סופרי ומשוררי הארץ הזו – תהא אשר תהא שפת כתיבתם. אבל אגודות ואיגודים, כדרכם בקודש, סורחים בשלב זה או אחר, ולכן ניער יעקב את חוצנו מן האיגוד החדש שהקים. לצערי, בשני המוסדות הללו חלקם של הגרפומנים עולה היום בהרבה על זה של סופרי ומשוררי אמת. הטענה של עורך מדור זה, ש"אין ספרות בלי עסקנות ובלי התקוטטויות בין סיעות אלה נגד סיעות אלה. ההתקוטטויות והעסקנות הן רחש הרקע שעל גביו נכתבות היצירות החשובות והגדולות והאלמותיות," בטעות חמורה יסודה. קנאת סופרים חוכמה לא תַּרְבֶּה, והיצירות הגדולות נכתבות למרות והרחק מן השלולית העכורה של התקוטטויות מי-אפסיים, שמוסף הספרות של "הארץ" מתמחה בהן בשמונה עשרה השנים האחרונות. ואמת ויציב, יעקב היה גם פועל במה שחור שהזיז תפאורות והדליק וכיבה את האורות. אבל לומר בהספד עליו שמשורר טוב הוא לא היה, אם כי לא חנטריש [השבח לאל] – גם לחוצפה ולתועבה יש גבולות ברורים. זכותו של כל אחד לאהוב או לא לאהוב, להעריך או להעריך את שירתו של בסר. מובן מאליו. אבל משורר נפלא, שנולד בפולין, ברח עם משפחתו לרוסיה לאחר פלישת הנאצים בגיל חמש, עלה ארצה בגיל שש-עשרה וכבש את השפה העברית שהייתה לו לשון רביעית [אחרי פולנית, יידיש ורוסית], ראוי למעט יותר כבוד. העברית שלו נשמעה אולי קשה בפיו, אך לא בעטו, כדברי העורך – היו בה מחוזות שלג ויער אירופיים, סלעים והרים וצייה של ארץ ישראל; לשון זעם וכאב וגם פיוט חרישי ועדין. יעקב בסר הוא דוגמה מופלאה לתופעה שאיתמר יעוז-קסט טבע עבורה את המונח "דו-שורש" או "ממשות כפולה" – משוררים-מהגרים, שהגיעו לכאן מֵאַיִן שהגיעו ועברו משפת אִמם לכתיבה בעברית. הוא היה משורר מעולה בעינַי, ולא נפל באיכותו מיחיאל פרלמוטר, למשל, הלא-הוא אבות ישורון. יפה מצידו של עורך מוסף זה שהדפיס בשעתו פואמה של יעקב ולא "זרק אותו מכל המדרגות", כדבריו, למרות היותו משורר לא טוב. הללויה. ואשר ל"עיתון 77" – מפעל של איש אחד, ירחון המופיע בקביעות, בנחישות ובהתמדה שנים רבות כל כך, אמת, התרעננות לא תזיק לו, מה גם שידע כבר רִענונים בעבר. וכשם שפתח את דלתו בשעתו לשיריו של עורך מוסף זה [שהיה אז הומלס, כדבריו], הוא ישמח לאמץ אל חיקו שירים חדשים שלו.
רות ירדני כץ
לזכרו של טדי קולק היקר
ברגע ששמעתי שטדי קולק נפטר הדלקתי נר נשמה לזכרו.
במשך שנים רבות עבדתי במחיצתו של ראש עיריית ירושלים טדי קולק.
כל מה שאספר על טדי קולק יהיה חיוור לעומת אותן שנים שהכרתי אותו, וכל מה שמספרים ויספרו בימים הקרובים לא יגיע למה שהוא באמת היה.
טדי קולק היה גדול מהחיים. אדם פתוח לרעיונות וחידושים, אדם בעל חושים חדים לגבי אנשים, אדם שידע לקרב אליו את כל גדולי העולם אם זה היה ראשי ממשלות, אנשי רוח, שחקנים, מוסיקאים, מיליונרים, ואת עובדיו. טדי קולק היה איש חזון שהוביל את ירושלים ופיתח אותה בכל התחומים. הוא היה מנוף שסחף אחריו המוני אנשים שבטחו בו והאמינו בדרכו. הוא היה קסם מהלך, ממש כך. השתולל מכעס כאשר הוראותיו לא בוצעו כהלכה, וליטף כאשר היו תוצאות בשטח. גם אלה שרבו איתו, אלה שלא הסכימו איתו ועזבו לא שמרו לו טינה, היתה אליו יראת כבוד.
טדי קולק היה מגיע ללשכתו מוקדם בבוקר והיה מטלפן אישית לראשי מחלקות ומתעניין במה שקורה. זה קרה לי לא פעם, וכל פעם כמעט התעלפתי, עד שהתרגלתי. במסגרת התחום שלי קרה לא פעם שקיבלתי טלפון "טדי מבקש שתעלי אליו עכשיו." פחד אלוהים. המחשבות תמיד רצו, "מה קרה, מה הוא רוצה, האם פישלתי?"
כל אירוע שאירגנו וחשבתי שראוי שהוא יהיה נוכח, מספר האנשים שהופיעו היה רב, רק כדי לראות אותו, ואולי יצליחו להחליף איתו מילה או ללחוץ את ידו. היתה לו הופעה ממגנטת.
אוסף התמונות שיש לי עם טדי קולק מספר איזה אדם היה. צנוע, ענו, חזק, ממוקד. באותן שנים כתבתי לשלושת עיתוני הילדים וכאשר ירושלים חגגה 17 שנים לאיחודה הוא הסכים להתראיין ל"הארץ שלנו". לראיון בא איתי יוסי שטרן שאייר אותו ותמונתו, תלויה בחדר המגורים שלנו מאז אותו ראיון. הראיון התקיים בכ"ז באייר תשמ"ד, 29.5.84. הנה קטעים אחדים:
בפתח הראיון הוא אומר: "עזבי, זה לא כל-כך חשוב הילדות שלי, זה לא חשוב מה עשיתי בעבר, רק דבר אחד חשוב לי עכשיו: ירושלים. הילדות שלי לא מעניינת אותי היום. זה נשמע אולי יומרני וכאילו אני רוצה להתפאר. כל אותם אנשים שכתבו יומנים חשבו בצדק שהם חשובים וצריכים למסור לעולם את הישגיהם.
"ירושלים מלאת בעיות קשות וכל יום עלול משהו להתפרץ בכל מיני פינות שאנו לא חושבים עליהן. וזה יכול לחשוף את כל העיר בפני העולם כולו. הרי בירושלים חיים ארמנים, מוסלמים, נוצרים ויהודים וכל מה שקורה אצלם, כל אירוע קטן או גדול מיד מקבל את הכיסוי העיתונאי בכל העולם וצריך להיות כל הזמן על המשמר, כל בעיה שמתעוררת דורשת טיפול מהיר ומיידי.
"הנוער של היום איננו שונה מהנוער שאני הייתי שייך אליו. האתגרים היום הם אחרים, הבעיות הן שונות. אבל זהו אותו נוער. אני רואה אותו מתנדב ועוזר מאוד. למשל, הדאגה לקשישים בחורף בחלוקת נפט. נוער נפלא. רק צריך להציב בפניהם אתרים והם נענים.
"כאשר קיבלנו את העלייה מארצות המזרח, היינו שרויים במלחמה. לא היה מה לאכול, היה חוסר משווע במקומות עבודה ועדיין לא קמה תעשיה כלשהי. בלי להתחמק בעניין הנחנו שהתרבות שהבאנו מארצות אירופה היא התרבות האחת והיחידה שקיימת. זה לקח זמן רב עד אשר הבנו שישנה טעות בתפיסה.
"מה המאכל האהוב עלי? ראשית – אני אוהב לאכול. כל דבר אני אוכל. מבוקר עד ערב, בקושי מתאפק. אוהב ממתקים, עוגת שוקולד, גולש ושישליק וגבינות ופירות. אין דבר שאינני אוהב.
"את שואלת אותי על החלום שלי. בעצם, לא החלום הוא חשוב. ודאי שאני חולם על כך שיהיה שלום עם שכנינו. אבל אינני משלה את עצמי שמחר זה יקרה. מה שכן צריך ואפשר לעשות זה לשמור על השקט והשלווה היחסיים שיצרנו כאן, בירושלים. אני אומר לאמריקאים שירושלים בירת ישראל מאז דוד המלך, ובשנת אלפיים ימלאו לה שלושת אלפים שנה, ואז נחגוג את האירוע בצורה הולמת. חבל, אתם האמריקאים שנולדתם לפני מאתיים שנה, איחרתם בערך באלפיים ושמונה מאות שנים. על מה עוד אני חולם? על מאה שעות שינה ללא הפסקה."
שושנה ויג
מכתב גלוי אל שרת החינוך פרופ' יולי תמיר:
המצב במערכת החינוך – שערורייה!
יולי היקרה,
אפשר לומר שמערכת החינוך אינה זרה לי. אפשר לומר, יולי, שאני מכירה את המערכת מבפנים ומבחוץ. כן, כאם וכמורה. אפשר לומר, יולי, שלכל שרי החינוך עד היום היו כוונות טובות. הם ביקשו להעלות את מצב החינוך על סדר היום. ולצערי, ולצער כל הציבור בישראל, כולם כשלו. כשהגעת למשרד החינוך האמנתי שעוד תבוא הישועה. היום אני פונה אלייך כאם מודאגת בלבד. כאם מודאגת לילדיי בגיל בית הספר היסודי שם המצב, לטעמי, פשוט גובל בשערורייה ארצית.
אני אספר על המצב בכיתה אחת אולם המצב הוא מצב מטונימי. הוא מייצג את כל מערכת החינוך הממלכתית. לראייה, אף אחד מן הגורמים המייצגים את המערכת החינוכית שאיתם שוחחתי כדי להבין את עומקה של הבעייה, לא הכחישו ולא עצרו אותי בטענות, שאני בודה דברים. כל מי ששוחחתי עמו במהלך השנה מראשית ספטמבר עד עתה בפתחה של שנה אזרחית חדשה – 2007 הסכים עימי שאני צודקת לעילא לעילא.
יולי היקרה, מערכת החינוך של ילדינו הקטנים פשוט הוזנחה בשנים האחרונות עד תום. ובמה הדבר מתבטא? אם בכיתה גימל תלמידים לא זוכים לקבל מחנכת כמה חודשים ומכניסים לכיתה מורה ממלאת מקום, אשר לא בעוונותיה, יוצאת לטיפול רפואי ולא חוזרת, המצב שערורייתי. אם כאשר מחפשים מורים כמה חודשים ולא מוצאים מורים לכיתות היסוד, המצב פשוט נורא.
ואת יודעת מדוע? המצב נורא מכמה היבטים. אני כותבת במכוון בצורת כתיבה מאוד פשוטה וברורה כדי להסביר עד כמה המצב חמור ועד כמה צריך באופן דחוף להעלות את הנושא לרמה הלאומית. אני כותבת לך, לאחר ששוחחתי עם מנהלת בית הספר והיא חיזקה את תחושותיי. אני כותבת לך לאחר ששוחחתי עם מפקחת בית הספר , דוקטור לחינוך שאף היא חיזקה את טענותיי. ואף אחד לא טען בפני שאני הוזה או חולמת. יולי תתעוררי, המערכת החינוכית קורסת והיא קורסת פשוט בתקופה שלך. עוד מעט יישארו ילדי ישראל בלא מורות או מורים. ולא יהיה מי שילמד אותם.
מדוע אין מורים? – יולי, אין מורים מכמה טעמים. ראשית האם ידעת שיש ירידה משמעותית במספר הנרשמים למכללות להוראה? הידעת שיש ירידה תלולה בהרשמה למקצועות ההומאניים באוניברסיטאות? וכן, רק שם "נולדים" מורים. כן, יולי, במקום לטפח את המקומות שמהם תבוא הישועה. במקום להאדיר את המכללות ולהפוך את חוויית לימוד ההוראה למשימה לאומית "מייבשים" את המכללות. לייבש מכללות בעיניי הוא פשוט מחדל לאומי.
יולי, הידעת שמקצוע ההוראה הופך לאחד המקצועות הנחותים במדינת ישראל ואין איש שקם ומצפצף? הידעת יולי, הילדים היקרים שלנו נותרים בלא מנהיגים. הילדים נותרים בלא דמות לחיקוי, והם במקום לפרוח נובלים כבר מכיתה גימל? הידעת שאני כאם חשה שהילדים האלה, שאין להם מחנכת משמעותית במשך כמה חודשים, לא מבינים עדיין עד כמה המצב קשה? הילדה שלי בכיתה גימ"ל מייצגת את ילדי ישראל כי נמסר לי שיש עוד מקומות רבים בהם לא מוצאים מורות לאייש תפקידים שמתפנים במערכת. יולי, הארץ זועקת מפיות ילדינו. והם עדיין לא יודעים לזעוק ואני זועקת בשמם.
את יודעת חיכיתי שבוע שבועיים והתאפקתי והבלגתי ולא, אל תחשבי שאני אוהבת להיות מעורבת. אני שונאת להיות חברה בוועד ההורים, אני אוהבת לדאוג לילדיי בכוחות עצמי ורק לעתים נדירות אני מצליחה להתלהם. אני מתרגזת רק כאשר אני רואה שמערכת מופקרת שמן הראש עד הייסוד אין מנהיגות.
ויולי, צריך לקחת החלטה היום! וכן, היום ולא מחר. מחר אנו נבכה כולנו על מחדלי החינוך. שערוריית החינוך שהלך והדרדר למצבו הנוכחי תעיק עלינו כעם שנים רבות.
ניסיתי לברר אף שלא איכפת לי היכן ימצאו מורה. כן, לא איכפת לי שיורידו מורה מן הירח רק כדי שבכיתה גימ"ל בבית ספר יסודי בנתניה תהיה מורה מחנכת, וכן גם מורה לתורה חסרה. צריך מורות וצריך עכשיו!
יולי, המלחמה האמיתית היא כאן באיוש המשרות. אני פונה אלייך להירתם במלוא המשאבים שיש לך. להירתם במלוא הכוח שעדיין נשאר בך כדי למצוא פתרונות לבעיות שצצות במערכת החינוכית. צריך להשקיע את מרב המשאבים, יולי, כדי להפוך את מקצוע ההוראה למקצוע אטרקטיבי. לא ייתכן שבראשית המאה העשרים ואחת תהפוך ההוראה למקצוע דחוי. ההוראה הפכה למקצוע שהוא ברירת מחדל. אנשים לא בוחרים במקצוע ההוראה, גם נשים וגם גברים כי הוא הפך למקצוע "טמא". הוא הפך למקצוע שנעלם ממנו המעוף. אין מעוף למקצוע כי תנאי ההעסקה, לצערי, אינם מלהיבים לכל הדעות. הכיתות צפופות, את זה כולנו כבר יודעים וכולנו חשים בזה. ומלבד זה כבר אמרתי המקצוע אינו מלהיב כי אין תחושה שמישהו מוכן להשקיע בחינוך.
אם מורים לא באים יותר למקצוע בשליחות, צריך למנף את המקצוע. אין יותר אידיאולוגים, יולי. זהו נגמר עידן "דור הנפילים" בחינוך. היום מורה חדש מרוויח לכל היותר 3,000 שקל וזהו המצב האופטימאלי. הוא, המורה החדש, אמור לתפקד במיטבו בכיתה שיש בה ארבעים תלמידים ויש, שמעתי, יותר. דהיינו במקום להתחיל ליישם את כל התיאוריות החינוכיות החדשות הוא נכנס למלחמת הישרדות בכיתה צפופה שיש בה בוודאי לא מעט תופעות של הפרעות, בעיות קשב ריכוז ובעיות למידה וכן הלאה.
אז תגידי לי, יולי מי ירצה להיות מורה? מי ירצה בכלל ללמד במשכורת שאף שכר המינימום גבוה ממנו. וכן, יולי היקרה, נדמה להורים שהמשכורות גדלות עם גידול שנות הוותק, או עם צבירת גמולי השתלמות או צבירת תארים. אני עם וותק מעל לעשרים שנה עם תואר שני מתביישת להביא הביתה את תלוש המשכורת שלי. בעלי פשוט לא מאמין. הוא כל פעם מחדש אומר לי לגשת לבדוק את מרכיבי השכר שלי. הוא פשוט לא מאמין שאני מרוויחה כל כך מעט עם כל כך הרבה ניסיון וכל כך הרבה השקעה מקצועית. אני ממשיכה ללמד כי אני עדיין מאמינה בשליחות, ואלה המורים במערכת רובם נשארים רק, אבל רק, בשל תחושת השליחות שעדיין מפעמת בהם.
אין מורים יולי, אם מי שכבר הלך ללמוד הוראה בסמינר מצא לעצמו עבודה מסודרת ושקטה בבנק. עבודה מסודרת בלי כאב ראש ששכרה לצידה. כשלא משלמים אין סיבה שמישהו יגיע לעבודה. שכר הוגן הוא התנאי ההכרחי להפוך את מקצוע ההוראה למקצוע הגון. מקצוע הגון שיעריכו את מי שעובד בו. כאשר מזלזלים במורה משלמים לו שכר מזלזל. כאשר מזלזלים בשכר המורה לא מגיעים גם בעלי המוטיבאציה ובעלי הרצון ובעלי השליחות. כאשר לא משלמים למורה אין טעם לדרוש ממנו להשקיע משאבים רבים והוא מראש מוצא את עצמו מחוץ למערכת.
צריך להתעורר היום ולא מחר, יולי.
אמא מודאגת,
שושנה ויג
ס. נידח מעיר: מנדודיי ברחבי הארץ בשנה שעברה, שבה שימשתי בתור סופר-אורח במערכת החינוך מכיתות אל"ף עד י"ב [עד שמשרד החינוך של יולי תמיר ויתר על המשך שירותיי] אני יכול להעיד שהדבר היחיד שמחזיק את בתי-הספר הוא המסירות והאהבה של המורות והמנהלות [יש גברים מעטים במערכת] ולא התגמול הכספי הצנוע. אם הדור הזה ילך, ואם הבאות אחריהן לא תהיינה חדורות אותה מוטיבציה, ובעלות אותו מינימום הכרחי של כישרון והשכלה – ספק אם ימשיכו להיות בתי-ספר בישראל. אולי רק במערכת החינוך החרדית. אגב, בשום בית ספר, ברחבי הארץ, לא ראיתי תלמיד רעב ותלמידה מבקשת לחם. רובם לבושים היטב. נושאים פלאפונים. בעלי כתובת אי-מייל. בבתי ספר אחדים יכול תלמיד לגשת בהפסקה לחדר המורות ולבקש כריך, ולקבלו, עם מימרח (לא רק מרגרינה!) ללא שום שאלות, אפילו הביא עימו מהבית כריך וכבר סיים לאכול אותו. איזו מסירות נפלאה של המורות המכהנות, איזו צניעות ואהבת אדם!
ס. נידח: גם קליית גרעינים היא תורה לא פשוטה
בדרך-כלל אנשים קונים "פיצוחים" קלויים, בשקיות אטומות או בתפזורת – בוטנים, דלועים, חמניות, פיסטוק [חלבי, שאמי], שקדים, אגוזי ברזיל, קאשיו, פקאן ועוד, ואילו אנחנו קולים אותם בתנור הביתי וזוכים למחמאות ששום ספר מאלה שכתבנו בשבעים שנותינו הראשונות לא זכה להן מעודו, והפצחנים הגרסנים גם שואלים אותנו שוב ושוב: מה הסוד?
ובכן הסוד פשוט מאוד: תשומת לב בקלייה וגם, וכמומלץ בתורות המזרח הרחוק: לדעת להפסיק לפני שמגיעים לשיא.
סדר הקלייה הנסוגה-לאחור או המופסקת כך הוא: בתבנית מתכת מצופה נייר כסף או במגשית אלומיניום שמים את אותם הפיצוחים, שדרוש זמן של כעשרים דקות עד חצי שעה לקלותם, זאת לאחר שעברו שטיפה קלה והמלחה במלח שולחן דק רגיל תוך ניעורם במסננת. בקטגוריה זו נכללים הבוטנים, הדלועים, החמניות, הפיסטוק והשקדים. מניחים אותם בתנור שחומם למאתיים מעלות, וכל חמש דקות מוציאים ומערבבים.
כעשר דקות לאחר תחילת הקלייה מכינים בתבנית או במגשית נוספת (או מערבבים לתוך הראשונה שהוצאה מהתנור) את הפיצוחים הנקלים מהר יותר: אגוזי ברזיל, קאשיו ופקאן. גם הם לאחר שטיפה קלה והמלחה, ולזמן קלייה של עד עשרים דקות תוך בחישה דומה מדי פעם.
מסתכלים כל הזמן על השעון, ואם בדלת התנור יש חלון זכוכית שקופה, מה טוב. ברגע שהבוטנים, השקדים או הקאשיו הקלופים מקבלים גוון חום קל מאוד – סיימנו את הקלייה. אמנם, תחילה, הפיצוחים החמים מאוד, רכים מאוד, ונדמה כי הקלייה לא הושלמה, אבל לאחר כחצי שעה הם מתקשים ומקבלים את הטעם המיוחד, הנכון, של כל הפיצוחים הנפלאים שקלייתם הופסקה לפני שהגיעו לשיא, כלומר השחימו או חס ושלום השחירו.
וראוי להזכיר כאן את האימרה האלמותית של השר לפיתוח אזורי שמעון פרס (שמתקרבת בעמקותה לגבהים הרוחניים של הסופר עמוס עוז): "מביצים אפשר לעשות חביתה אבל מחביתה אי אפשר לעשות ביצים!" – והנמשל: אם הקלייה הופסקה מוקדם מדי, אפשר להכניס שוב את הפיצוחים לתנור המחומם ולתקן. אבל אם הקלייה נמשכה זמן רב מדי והפיצוחים השחימו מדי, אין שום דרך חזרה!
אהוד בן עזר: עיוור, כותב על "עיוורים"?
"גם הוא (גוטמן) וגם ראובן סבלו מעיוורון חלקי בבואם לתאר את תמונת פלשתינה טרם המדינה; הם הרחיקו אל מראות סמי-אוריינטאליים, כמו-מקראיים, מבעד למסננים האירופיים הקולוניאליים הטבועים בהם."
בלשון עיוועים שכזו, גבב שטויות והתחכמויות, לשון שנובעת מאטמוספירת הפוליטיקלי קורקט של המוסף והעיתון, של דור מורעלי שינאה וכחש כלפי כל מה שהוא ארץ-ישראלי, ישראלי ועברי – יכולים היו לכתוב גם גדולי האנטישמים ומתנגדי הציונות וישראל בימינו.
אך הנה זה פלא, במילים אלה פותח עוזי צור, המבקר האמנותי של המוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" [29.12.06] את רשימתו על שתי תערוכותיו של הצייר ראובן רובין, "נביא בעירו" במוזיאון ישראל בירושלים, ו"מקום – חלום" במוזיאון תל-אביב לאמנות.
בהמשכה עוסקת הרשימה בפיתוח רעיון מבריק בחידושו, המשלים את פתיחתה המקורית: לדבריו, אילו ראובן נשאר נאמן לציוריו ולנושאיו הגלותיים הנוצריים היה יכול להיות צייר גדול, אבל –
"עוצמת המפגש עם הארץ הזאת [פלשתינה], האור והנוף, גרמה לראובן ולאחרים להשאיר מאחור את מיטענם הגלותי, האירופי והעשיר; במטען הזה דרו בהרמוניה מפרה ישויות מסוכסכות לכאורה. [מדובר בתקופת שנים אחדות לפני השמדת יהודי אירופה בידי אומות נוצריות ובראשן הגרמנים! – אב"ע]. מה היה קורה לו דבק ראובן בעברו? מה שנותר [מהצייר ראובן] הן רק ההתחלות, שההבטחה הגלומה בהן לא הבשילה."
עד כאן דברי ראובן צור, שביקורתו מתעלמת לגמרי מהפן הארצישראלי של התערוכה המדהימה ביופייה החושני ובערכה ההיסטורי והאמנותי, התערוכה של ראובן במוזיאון תל-אביב; תערוכה שהיא חגיגה לכל אדם, לכל ישראלי – שאינו סכל, מתקרנף או עיוור, תערוכה שאצרה באהבה ובידע רב כרמלה רובין, תערוכה שכמותה לא ניראו אצלנו רבות זה עשרות שנים. תערוכה שמיטבה עומד מבחינה אמנותית במישור אחד עם מיטב הציור האירופי של ראשית המאה העשרים. תערוכה שחלק ניכר מתמונותיה "חסרות הערך", אשר אליבא דצור חבל שראובן בכלל נפתה לציירן – שוות בשוק האספנים בין מאתיים אלף דולר ועד למיליון דולר.
כי האספנים הם לא אידיוטים וגם לא עיוורים, אף כי אופנות, אוצרים ומבקרים גורמים גם להם לא פעם להשקיע בתמונות חסרות ערך ולא רק באלה שהם מעריכים ואוהבים, אך אספנים לעולם לא ימכרו "ראובן" בפחות מערכו אלא אם יגיעו עד פת לחם.
ואין הכוונה לומר שאין גם תמונות פחות איכותיות של ראובן, אבל בתל-אביב מוצג בציר שנות תור הזהב שלו (שהיה גם תור הזהב של הציור הארצישראלי), בציר ששום תקופה אחרת טרם התחרתה בו – וזאת חרף הלעג שזכה לו בשנות הארבעים מצד גאוני הציור של "אופקים חדשים" וחרף כל החרא שמשפיעים עליו ההיסטוריונים החדשים של היום דוגמת הסכלים ברוח הזמן המתקרנפים בעיתון "הארץ" ובבמות דומות לו בלשונם המסורסת.
רוצו לראות את ראובן בתל-אביב!!!!!!!!!!!!!!!!
אל תלכי שולל, הדס!
לכבוד
מר אהוד בן עזר
שלום רב,
אני קוראת בשמחה את העיתון שלך. ברצוני להגיב הפעם, על הכתבה שלך בנושא היכל התרבות, מאחר ושכיות החמדה של תל אביב יקרות לליבי. היכל התרבות במקורו נבנה על מנת לשרת את קהל שוחרי המוסיקה, זאת ללא הבדלי מעמד בין שורות החברה השונות. היום, כאשר הבדלי המעמדות, אם בכלל קיימים כאלו, הפכו את הקערה על פיה, וההעדפה המוסיקלית היא MP 3, 4, 5, 6, שירי sms ורינגטונים. נותרה עוד שמורת טבע תרבותית אחת: היכל התרבות, ביתה ומבצרה של התזמורת. מה עוד נותר לשוחרי התרבות?
ואשר לעניין השיפוץ הנעשה בבית – למיטב הבנתי, הוטל הפרוייקט על אדריכל שימור שהוא מן המובילים בתחומו בארץ. התוכנית היא הגבהת התקרה של היכל התרבות מבלי לפגוע במבנה ובמעטפת שלו. התקרה הקיימת כיום מהווה סכנת חיים אמיתית. יש חשש אמיתי לקריסת התקרה. שער בנפשך, איזו כותרת חס וחלילה, עשויה תאונה שכזו לתפוש בכותרות. יש עוד אילו שינויים שייושמו בתוך האולם עצמו. אם אנו רוצים לשמר לא רק את המעטפת – אלא גם את התוכן שבתוכה – אנו צריכים לקבל את השיפוץ הזה בברכה, ולא להיסחף ולהגיב מתוך בורות. רוב המתנגדים לא התעמקו בתוכנית, ואומרים דברים שאינם נכונים.
אני מקווה להמשיך וליהנות מן העיתון שלך,
חורף טוב ורטוב
הדס רגב-ירקוני
להדס שלום,
חוששני שהבורות בנושא ה"שיפוצים" היא נחלתך. ה"אילו שינויים" פירושם הקטנת היכל התרבות ממניפה לקופסה, וזה ואנדאליזם מטומטם ואינטרסנטי, שמלווה כבר כיום בהזנחת שיפוצי תחזוקה אלמנטאריים כמו טיפול ברצפת העץ המעולה אך השחוקה מעט של ההיכל. בכוונה מזניחים אותו כדי להורסו, וזאת מדיניות די ידועה בתל-אביב כלפי מיבנים לשימור.
אני מקווה בכל מאודי שהציבור יתגייס להעביר את רוע הגזירה, גם בעזרת בתי-המשפט, כדי שגוזרי הקופונים מההריסה ומה"שיפוץ" ילכו לרעות בשדות אחרים, רצוי מחוץ לתל אביב.
אני, ורבים מחבריי, נחושים בדעתנו לבטל את המנוי ולא ללכת לשמוע קונצרטים במשך שנים אחדות באולם המחורבן של הסינרמה וגם לא לחזור להיכל המשופץ-כביכול, שהעבודות עליו תימשכנה לפחות שבע שנים, התוכניות תשתנינה באמצע, וגם לא יהיה כסף לסיימן.
ראי איך כבר מתמסחרת כיכר התזמורת, שלדעתי אסור היה לגעת בה, כי מקצה שדרות רוטשילד ועד חזית ההיכל אמור להיות משטח ישר אחד בגובה פני הקרקע שיבליט את חזית ההיכל וגם את הפרופיל של הבימה לצידו. חפירת חניון תת-קרקעי אינה צריכה לפגום כהוא זה במישטח העליון. אבל אצלנו אינטרסנטים וסוחרים הורסים את מה שהדור הקודם בנה לתפארה.
אל תלכי שולל.
בברכה,
אהוד בן עזר
נעמן כהן
טוֹב לָמוּת?
תֵּל חַי, י"א בַּאֲדָר, 1920, תַּרְפָּ"א.
כָּאֲשֶׁר יוֹרִים הָעֲרָבִים בְּטְרוּמְפֶּלְדוֹר,
יוֹרִים וְגַם פּוֹגְעִים,
מִיָּד מְקַלֵּל הוּא בְּרוּסִית
קְלָלָה שֶׁכָּל אֶחָד מֵבִין,
(קְלָלוֹת לֹא הָיוּ אָז בְּעִבְרִית).
כָּאֲשֶׁר מֵבִין הוּא כִּי חַיָּיו עוֹמְדִים לְהִסְתַּיֵּם,
מַבִּיט טְרוּמְפֶּלְדוֹר אֲחוֹרָה,
מְנַסֶּה לָתֵת מַשְׁמָעוּת לְכָל חַיָּיו,
לְכָל מָה שֶׁפָּעַל, לְכָל מָה שֶׁהִקְרִיב,
"אֵין דָּבָר," אוֹמֵר הוּא, "אִם כְּבָר צָרִיךְ לָמוּת:
אֵין דָּבָר, טוֹב לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ."
הֶבְדֵּל מַהוּתִי הוּא, אֵין סָפֵק
מִטֵּרוּף פַאשִׁיסְטִי-נִיהִילִיסְטִי,
שֶׁל גִּבּוֹר אַחֵר, יָאִיר שְׁטֶרְן.
מָה שׁוֹנָה הִיא הָאִמְרָה שֶׁל גִּבּוֹר תֵּל חַי,
מִחֲלוֹמוֹ שֶׁל מְיַסֵּד הַלֶּחִ"י:
"חֲלוֹמֵנוּ לָמוּת בְּעַד עַמֵּנוּ,"
הַחֲלוֹם הַמּוֹפִיעַ בָּהִמְנוֹן.*
יָאִיר שְׁטֶרְן,
חֲלוֹמֵנוּ לִחְיוֹת בְּאַרְצֵנוּ.
חֲלוֹמֵנוּ לִחְיוֹת בְּעַד עַמֵּנוּ.
לִחְיוֹת לִחְיוֹת וְלֹא לָמוּת!
* ההימנון "חיילים אלמונים" מאת יאיר שטרן, בתחילה המנון האצ"ל ואחר המנון הלח"י. אני מביא את הדברים האלה בשולי הוויכוח המשפחתי שלכם [רזי בן-עזר, אהוד בן עזר, גיליון 205].
נעמן כהן
מתארגנת עצומה להדחת בני ציפר –
עורך מוסף "תרבות וספרות" ב"הארץ", בטענה שאינו די שמאלני, נרקיסטי וגס-נפש כדי למלא את התפקיד – וימליכו במקומו את המשורר הסופר האחד בדורו יצחק לאור, שמתאים הרבה יותר מציפר לרוח העיוועים הנושבת בעיתון; הצעה אחרת: העורכת טלי פחימה, מומחית לקריאת תצ"א ובעלת דיעות מתאימות.
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק ט"ו. נקמתו של האח הגדול יוּסוּף
ואספר גם על מקרה אחר שהיטב נחרת בזיכרוני. הייתי אז תלמיד בבית הספר התיכון בבגדאד, בגיל שלוש-עשרה לערך, ונערה אחת, בת השכנים של חברי בן כיתתי, הסתבכה במעשה.
היא היתה יושבת בית, ולבית ספר לא זכתה ללכת. עזרה לאימה ולמשפחתה בעבודות הבית וקיוותה לבוא יומה להיגאל ולהיות לאשת איש. ובנוסף על בורותה היא גם לא היתה פיקחית במיוחד, אם לדבר בלשון המעטה. מדי פעם היתה נכנסת לבית השכנים המוסלמים לביקור נימוסין ולהעברת הזמן. ואף שם היתה עוזרת להם בעבודת הבית וגם בשליחויות שונות. עם הזמן הפכה אצלם כבת משפחה ממש.
יום אחד הזדמן לשם כָּרִים, בן-דוד קרוב, והוא שם את עינו ב"בִּינְת אִל יָאהוּד", ביהודייה הקטנה הזו. ובשבתו אחר כך עם בת-דודו, היא בת משפחת השכנים, הציע לעשות איזה מעשה קונדס. הוא יוזמן אליהם בעוד יום יומיים, וגם הקטנה תוזמן אליהם כך כאילו במקרה. יוגש קפה טורקי עם כוסות קטנות כאלה שהופכים אחר כך ו"קוראים" בהן את העתיד. והיא, היהודייה הקטנה בת השכנים, בוודאי סקרנית לדעת מה מנבא לה עתידה. לתוך הקפה הוא ישים קצת סם שינה, ימסטל את היהודייה ויקח אותה אחר כך אליו לזמן מה להשתעשע.
השכנה בת-דודו סירבה תחילה לשתף פעולה איתו. אך הוא המשיך בדברי החלקלקות שלו: הלא בסך הכול מדובר ביהודיה עלובה וקצרת שכל. וגם, הוא הבטיח, שלא ישכח לה את "המַעְרוּף", את הטובה הזו שהיא עושה למענו.
לבסוף היא שוכנעה. מי יודע, חשבה לה, אולי אם תעשה את מבוקשו של כָּרִים זה, תוכל אחר כך איכשהו להטות את ליבו אליה, ואם ירצה אַלְּלָה, הוא גם יגאל אותה מרווקותה שלה, ויהיה לה לבעל.
וזו היתה תקופה "טובה" מבחינתה האישית של הצעירונת שלנו: בדיוק בימים ההם היא הסתכסכה עם הוריה על כך שהם מסרבים לקנות לה שמלה חדשה.
וכך היה. היא הוזמנה כמתוכנן, והושקתה את הקפה עם סם השינה, ואחר היא נלקחה ללא קושי לביתו של כרים.
משנעלמה הבת, הבינה משפחתה שנפל דבר וכי עליהם לחפש את בתם היכן-שהוא אצל מישהו. וכאמור, דברים כאלה לא נשארים כסוד. מפה לשם נודע היכן היא. נשלחו השליחים לשכנע את כָּרים להניח לַצָּיִד לחזור למשפחה. הוא כמובן סירב ואמר שהנערה באה אליו מרצונה הטוב ושהיא רואה חיי מנעמים אצלו. וכמובן הלכו השליחים ודיברו חלקלקות על ליבה שלה. והם הבטיחו אלף הבטחות ושבועות, שלא יאונה לה כל רע מידי איש מבני משפחתה, גם לא מידי יוסוף בעצמו. סוף ששוכנעה. (כמו חתניו של סדאם חוסיין שערקו להם לירדן השכנה והוציאו את דיבת סדאם רעה, ואחר כך דיברו על ליבם, דיברו ודיברו עד ששוכנעו לחזור "הביתה", אל מותם המיידי כמובן).
עם כָּרִים זה לא הלך בקלות, ורק אחרי לחצו הממושך והתערבותו הישירה של מוכתאר השכונה, הסמכות המוכרת והמכובדת של המקום, התאפשרה חזרתה. אלא שכולם ידעו שבבית הוריה תחכה לה מן הסתם ידו הכבדה של אחיה הגדול יוּסוּף. על כן החליט המוכתאר שהיא תשהה אצלו קצת זמן עד יעבור זעם. אולי.
יוסוף זה פרחח היה. מקטנותו התרועע עם הַפּוּשְטִים שבין דיירי הרחוב המוסלמים ונהג כמותם בכל דבר. הוא גם הטיל את מוראו על כל בני המשפחה, אחים ואחיות. ואוי למי שלא ציית למוצא פיו. כל זה אף על פי שאביו היה בחיים. שלטון הכוח. ובכן, יוסוף פקד על בני המשפחה להביא את אחותו הסוררת חזרה הביתה מן המוכתאר. וכאמצעי לחץ הוא הסתגר בחדרו ונשבע בכל הקדושים (והוא הכירם היטב...) שלא יצא מחדרו וגם לא ייתן לאיש מבני הבית לחיות עד שלא ישיבו את האחות.
הלכה האם למוכתאר והבטיחה לו שהעניינים התקררו ושאין סכנה שיאונה כל רע לבתה וכי השעה כשרה בהחלט לשובה אליהם. סוף ששוכנע המוכתר ובלית ברירה הסכים לשחרר את ה"פיקדון". והנה היא, האם, מלווה את בתה בחיוכים ודברי נועם לביתה. היא גם אמרה לה שלכבוד זה שהיא חוזרת לחיקם הם יקנו לה שמלה חדשה.
בהיכנסן לביתן לא נוכח איש מבני הבית. אחרי מספר דקות הובילה האם את בתה למרתף אשר בקומה התחתונה, הוא ה"נִים", בתואנה שהיא מבקשת להיעזר בה בסדור איזה דבר.
ושם!
יצא לו פתאום יוּסוּף האימתני מאיזו פינה חשוכה וסכין קצבים שלופה בידו. הוא תפס בשערה של אחותו והשכיבה במכת חבטה אחת על רצפת המרתף, ובו בזמן החדיר את הסכין הישר למקום הלב. תוך שניות פסקו צעקותיה, אך יוסוף לא הסתפק בכך. הוא המשיך לדקור מספר רב של פעמים את הגופה של אחותו. אחר, הוא ביתר אותה לחלקים. את הראש הערוף הוא נטל עימו, ואיתו הוא יצא לרחוב. שמאלו החזיקה את השערות וימינו את הסכין המגואלת בדם. ובדרכו לתחנת המשטרה חזר ואמר לכל הקהל המלווה שהנה הוא הציל את כבוד משפחתו וניקה את הכתם. אחריו השתרך שובל גדול של ילדי רחוב כשהם מוחאים כף לגיבור היום. הלכו גם לא מעטים מן הסקרנים שרצו לראות מקרוב ממש את התרחשות העניינים, ולא להסתפק בהצצה דרך החלון.
יתר בני המשפחה, שנעדרו קודם לכן לפי פקודתו של יוסוף, חזרו אחר כך לביתם והחלו בסידורים הלוגיסטיים המתבקשים.
האח הרוצח נכלא לתקופה של ארבע שנים בערך. כי החוק בעיראק הקל מאד בענישת אלה שרצחו מן הסיבות הללו. והיה לו גם הניכוי של שליש מתקופת מאסרו, וגם נתן שוחד, והופ! – והוא חופשי. זמן קצר אחר כך הוא עלה לארץ יחד עם כל הקהילה.
נו, אדם שרצח את אחותו וביתר את גופתה ונחשב לגיבור היום הן ברחובות בגדאד והן בבית הסוהר בין הפושעים, הוא לא סתם איש מן היישוב. הוא אדם שיש להתחשב בו ולהתיירא מפניו.
ובימים ההם (וגם בזמן הזה) התנאים איפשרו לו זאת. הוא החל מתפרחח ומטיל מורא על אחרים, בז לחוק ושולח ידו להיכן שלא מגיע לו. למשל, נטפל לבת ישראל כשרה וניסה להדיחה אל תוך עולמו. עלו בני משפחתה על העניין ופנו אליו בתיווכים ובניסיונות שקטים שיעזוב את בתם, והוא אז כבר גבר נשוי ובעל משפחה. ואף היו מוכנים לשלם לו כסף. והוא, חצוף ועז פנים, דחה אותם בתוקף ואת שלו דרש ואף עשה.
יום אחד ישב יוּסוּף שלנו לאכול באיזו מסעדה בכרם התימנים בתל אביב כשגבו מופנה אל הכניסה (טעות פטאלית לאיש כזה), והנה נכנס מישהו מבני משפחתה של אותה ריבה, עם סכין מאכלת גדולה ותקע אותה בצווארו של הסועד, זה רוצח אחותו ומבתרה – והוא מחדיר אותה עמוק-עמוק ומוציאה דרך בית החזה ליד הלב. זרם אדיר של דם פרץ מהנדקר לחלל המסעדה, ויוּסוּף נפח את נשמתו תוך שניות ספורות. הוא שאמרו רבותינו "על דאטפת אטפוך, וכל מטייפיך יטופון". (פרקי אבות ב' ז'). מסתבר שדיונים משפחתיים וגזרי דין ישנם גם במשפחות אחרות.
נכון, הוא היה טינופת גדולה שעייף את הקהילה ורבים נשמו לרווחה במותו.
מעגל אחד נסגר.
את המת קברו, ומשפחתו ישבה שבעה. ואותה הַג'מָאעָה שהוציאה מספר שנים קודם לכן גזר דין מוות נגד בתה שלה דמה ובשרה, הוציאה פסק דין מוות שני נגד רוצח בנם, או לחילופין נגד מי מבני משפחתו. ונשלחו שליחים למשפחת הרוצח לאמור, יש לנו זמן לחכות, ואם הרגתם לנו אחד, נהרוג לכם כמה. רק חכו ונבוא לגמור חשבונות.
נושא הדגל בעניין היה אחיו הצעיר של הנרצח, שאופיו דמה לשל אחיו, ואף הוא הספיק להכות שורשיו בעולם התחתון. סוף שהמשפחה הנ"ל, שבנה ישב מאחורי סורג ובריח בעוון רצח, נאלצה לאסוף סכום כסף נכבד שאותו נתנו כפיצויים וכדמי שתיקה. סולחָה כזו.
נסגר מעגל שני. ונפתח שלישי.
האח הזה שכאמור היכה שרשים בעולם הפשע, ועייף את המשטרה ואת הרשויות במעלליו, דרש מן העירייה רישיון לעסק (אח שָכּוּל או לא?) ושיהיה עסק ממשי מאוד שיכניס כסף רב (ואף ישמש כיסוי טוב לפעילותו הבלתי חוקית). ומה טוב יותר ממסעדה/סטקייה שמכניסה הון עתק לבעליה.
המשטרה המליצה כמובן שהוא יקבל הרישיון כי סברו אנשיה שמעתה לפחות "יֵדעו איפה הוא".
כמובן שטעו. המסעדה, ששכנה בצומת מרכזית מאוד, שימשה באמת מקום ריכוז לפשעיו של בעליה, ובה ישבו מדי פעם המוחות הטובים של עולמו האפל. המשטרה לא מצאה אותו אף פעם במקום, כי הוא העסיק שכירים. וכך זה נמשך שנים רבות. עסקי הפשע התרחבו והסתעפו והסתבכו, כפי שקראנו בספרים על המאפיה האיטלקית בארה"ב, כמו על דון קורליאונה ואחרים: איומים, גביית דמי חסות, הברחות, בוררות עולם תחתון, מועדוני קלפנים, סמים, רצח לפי הזמנה וכל כיוצא בזה. ולא מזמן ישבה אחת מקרובותיו שנים אחדות בבית הסוהר, אחיה האחד נרצח בחיסול חשבונות והשני נורה ונפצע קשה והפך לנכה מאה אחוזים, אך המשיך לנהל את עסקי הפשע ביתר שאת.
כאמור בתחילת הסיפור, משפחתה של אותה בת ששירכה דרכיה ולבסוף בותרה, גרה בשכנות לחברי מבית הספר. אימו של חברי זה היתה אישה רבת עלילות, אנאלפאבתית אמנם, אך פיקחית מאד וממזרתה. והנה יום אחד, כארבעים שנה או יותר אחרי האירוע המוזכר של הרצח, הזדמן לי לשבת איתה בחברה יחד עם קרובה אחת שלי זיכרה לברכה. שחנו בעניינים שונים והזכרתי לה מאותם ימים שהייתי בא לביתם ללמוד עם בנה, חברי לכיתה. אמרתי לה שאני זוכר גם את האירוע ההוא של רצח בת השכנים, ורציתי לדלות ממנה פרטים נוספים אודות אותו עניין. והיא הפליגה בסיפורי זיכרונות מאז. והסתבר לי שדבר גזר הדין נגד בת המשפחה שסרחה, נודע לה מבעוד מועד! וכאן נזכרה קרובתי לאמר לה שהיא, קרובתי, זוכרת היטב את יום הרצח, כי אימו של חברי, התארחה אצלה באותו יום בשעות הבקר, ואחר כך הזדרזה לעזוב חזרה לביתה בטענה "שהשכן שלנו רוצח היום את אחותו ואני מתה לראות את האירוע..."
אשת שיחי הממזרתה, שהיתה רעה ופיקחית, הכחישה בכל תוקף שאמרה דבר כזה. אך קרובתי, שניחנה בזיכרון מעולה, התעקשה שדבריה נכונים, וגם אני, שמכיר את הגיבורה היטב- היטב שנים רבות, יכול לאשר שמתאים לה לומר דבר כזה.
וחוץ מזה ידוע הדבר מימים ימימה, שכאשר השלטונות היו מצהירים על ביצוע גזר דין מוות, בתלייה למשל, שיתקיים ביום מסויים בכיכר פלונית בעיר, והכל מבעוד מועד, היו הרבה מאוד אנשים מתבטלים ממלאכתם, עושים יום חופש, והולכים לחזות בנעשה.
המשך יבוא
"אני לא מזדיינת עם כובשים!"
בגיליון הקודם [205] הערנו כי אילו פולחה אוכלוסייתה הצעירה של ישראל לפי אחוז החרדים ואחוז הערבים בקרב אותם 28% אזרחי ישראל שהם כיום מתחת לגיל 14 – היינו מקבלים תמונה מאוד מדוייקת לגבי עתידה של מדינת ישראל מבלי שיהיה אפילו צורך במאמר ראשי בעיתון.
כתובת הגראפיטי השובבה בכותרת, שאותו קראנו על קיר בדרך אלוף שדה (באזור שבו שכנה בשעתה הוצאת "מסדה") – מעידה על סכנה דמוגראפית מאיימת לא פחות, שהרי בעיני הכוסיות השמאלניות, שהן חלק ממגזר האימהות היהודית בעתיד – אנחנו, מרביתנו, הגברים הפוריים אזרחי ישראל, הננו בגדר כובשים!
ואולם, לא אלמן ישראל, ועוד חזון למועד הדמוגראפי.
למחרת מצאנו גראפיטי בשדרות ח"ן [חיים נחמן ביאליק] בתל-אביב בהאי לישנא ובהאי גוונא:
Create beautiful
Child
Marry an
Arab
* * *
ליבנו לשלטונות מס-הכנסה, שבשנתיים-שלוש האחרונות לא הקפידו כנראה להשגיח על עצמם כי היו עסוקים בעיקר בנו, בהצהרות ההון שלנו שהיה עלינו למלא כל שנתיים, בהטלת שומות שנתיות דימיוניות עלינו, שומות שנבעו מרשלנותם ברישום תקבולי מכירת נכס שלנו בתור הכנסה שנתית, ובדרישת דו"חות ובקבלת ערעורים רבים מצידנו, ערעורים שהסתיימו בהחזרה רבתי של המס לחשבוננו, וזאת לאחר שאנחנו בזבזנו הון על ייעוץ מקצועי ואילו הם – על שעות העבודה של פקידיהם.
השלמות
בגיליון 204 כתבתי, בעקבות יום העיון על שירת אסתר ראב שנערך ב-25.12.06 באוניברסיטה העברית בירושלים:
"כאשר הערתי בקול רם שנדמה לי כי המוטורים מוזכרים כבר בתנ"ך, לא הוא [פרופ' ישראל ברטל], ובמיוחד לא אותו חלק בקהל שהלך שבי אחר שטויותיו, לא הבינו מיד את האירוניה. וכאשר המשיך בשטויותיו ובאי-דיוקיו, מבלי אפילו שיהיה ברור הקשר בין העובדות שליקט מפה ומשם, וכאשר הכיוון הכללי היה, למיטב הבנתי, לעג לכל מה שהעליות הראשונות יצרו – אני לא התאפקתי וקראתי לעומתו קריאות ביניים אחדות לתקן את שגיאותיו, קריאות שמהן הוא דווקא נהנה כי היה שרוי באופוריה ההיסטורית הנלוזה שלו וגם היה נדמה לו שהוא מכין לי כמה 'פחים' בוויכוח הנמשך והולך בינינו שנים רבות [מחקריו ההיסטוריים הביאוהו למחשבה שפתח-תקווה כלל לא נוסדה כמושבה] – אבל אז קמה עליי יו"ר המושב אילנה פרדס ורצה לעומתי כמורה ביסודי, מאיימת לגרשני מהאולם כאילו אני תלמיד היפראקטיבי בשעה אחת-עשרה בבוקר שבה פגה השפעת הרטלין שקיבל בבוקר – ועוד מישהו, גבר, קם וצעק עליי בקול רם מלב האולם ואיים שלא ייתכן לתת לי להמשיך להעיר על דברי המרצה ויש להשתיק אותי. כמעט יצאתי משם מרצוני למשמע השטויות של ברטל."
ובכן, ה"עוד מישהו, גבר," שקם וצעק עליי בקול רם ומתלהם מקצה האולם: "אתה לא תדבר!" היה פרופ' חנן חבר, (שכלל לא שיעמם קודם לכן את הקהל בהרצאתו על "המצאת הילידיות בשירת אסתר ראב", הרצאה שבה הוכיח, פחות או יותר, כי הילידים האותנטיים של פלשתינה הם הערבים, ואילו ה"ילידיות" המתיימרת של אסתר ראב ובני-דורה ה"צברים" הראשונים אינה אלא המצאה קולוניאליסטית שמדגישה דווקא את זרותם בארץ החדשה להם), ואילו פרופ' ברטל, (שחלק מהקהל, בהם סטודנטים, היה לצידו כשנאם, וגם הקיפו בהערצה אחרי ההרצאה), הוא כיום דיקאן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים.
אהוד בן עזר
הזמנה
הנכם מוזמנים לצפות בסרט "סנדרה" בטלוויזיה, הפקה ובימוי רותי להט. התסריט הוא עיבוד של סיפור קצר מתוך הספר: "מאה שמונים מעלות"
מאת רותי להט (ראב בן-עזר).
הקרנת הסרט (שאורכו כ-28 דקות) תהיה בטלוויזיה הקהילתית (מתנ"ס רמות) כל חודש ינואר, בימים:
ראשון, 12.30; שלישי, 17.00; HOT ערוץ 25; YES ערוץ 98.
צפייה מהנה!
יערה בן-דוד
פְּנים-חוּץ, עבודות קולאז'
30.1.07 – 4.1.07
הגלריה העליונה
אוצר: אודי רוזנויין
הפתיחה יום שישי 5.1.07, בין השעות 13.00– 11.00 בבוקר
המשכן לאמנויות הבמה, בית האופרה
שדרות שאול המלך 19 , תל-אביב
הגלריה העליונה פתוחה ממחצית השעה לפני תחילת המופעים
בערבים שבהם מתקיימים אירועים בבית האופרה ועד לסיומם
פרטים לגבי מועדי ההופעות בטל. 03-6927700
לקביעת מועד ביקור מיוחד בגלריה יש להתקשר לטל. 050-6385727
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,312 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
נספח
מבארי צימרמן לאלישע פורת וממנו למכתב העיתי:
חברים יקרים,
מצורפים כאן כמה מכתבים שנשלחו למר עמוס שוקן, לאחר פרסום טורו האחרון של בני ציפר אחרי מות יעקב בסר ז"ל.
מר עמוס שוקן הנכבד,
זה שמונה-עשרה שנה שיוצרים, אנשי ספרות ואקדמיה ממלאים פיהם מים, אבל הפעם הוגדשה הסאה. כוונתי להספד התועבה ליעקב בסר ז"ל, שפרסם מר בני ציפר במדור הספרות אותו הוא עורך, המשמש זה שנים רבות [בין היתר] זירת התגוששות וחרחור מהומות שאין ביניהם לבין ספרות של אמת וביקורת אמת דבר וחצי דבר. אילו מדובר היה בעורך ישר והגון [כבנימין תמוז או יורם ברונובסקי, למשל], בוודאי שלא היה מתפרסם "הספד" כזה, מה גם שלאחר תקופה ארוכה כל כך בתפקיד היה עורך כזה פורש כבר מזמן מרצונו הטוב על-מנת לאפשר את רענון המדור. אבקשך לדאוג לכך שתגובתי המצורפת בזה תופיע במדור הספרות ביום שישי הקרוב.
בברכה ובתודה
עודד פלד
העתק: מר בני ציפר
* * *
מר עמוס שוקן הנכבד,
אני פונה אליך כקוראת של "הארץ" וכמנויה. לאורך השנים, ידעו יחסינו עליות ומורדות. פעם התמרמרתי על עלות המנוי ופעם אחרת על מוסף "שמנת" המרתיח, פעם קצפתי על הוספת "דה מארקר" ופעמים רבות זעמתי על "העיר". בשנים האחרונות, נפתחים ימיי בסילוק הפסולת מתוך העיתון כדי שאוכל להגיע לחלקיו הפנימיים, הנחבאים מן העין, שכדי לקראם רכשתי את המנוי.
מוסף "תרבות וספרות" היה סיבה טובה אחת (אף שלא יחידה) להמשך המנוי. בשנים האחרונות, הפך המוסף לאסופת עמודים שאינה ניתנת לקריאה. עורך המוסף, בני ציפר, הפך אותו לבמה מתה של כתיבה מתה על ספרות. להידרדרותו האיטית של המוסף בוודאי שמת לב, שהרי אין צורך בדקות הבחנה מיוחדת כדי לראותה. בקושי רב יימצא קורא – ולו מבין המתמידים – שיוכל לצלוח את המוסף כולו, אף שנפחו מצטמצם והולך.
מר שוקן, בצער רב אני מודיעה לך שמוסף "תרבות וספרות" כבר אינו בין החיים.
בסוף השבוע האחרון, הפליא מר ציפר לעשות. בטור שהקדיש להספד על מותו של יעקב בסר, השמיץ את האיש ואת פועלו, וכפי שהוא עצמו כתב- בלי כל צידוק. הדברים שכתב אינם מכבדים את המנוח, את המוסף, את העיתון ואת הקוראים. יואיל מר ציפר לשוות בדמיונו אילו מלים היו נכתבות עליו, אילו הלך לעולמו לפתע. אם היה נמצא מי מבין חבריו שיספיד אותו, בתום דברי העסקנים. אני כן יכולה לומר לך, בפירוט, מה הייתה כותבת עליו קוראת שלו. על כתיבתו הספרותית והעיתונאית (אם אפשר לקרוא להן כך, וספק אם אמנם ניתן) ועל בחירותיו מעוררות ההשתאות כעורך.
קצתי בחיסולי החשבונות של מר ציפר, שהם לעולם חסרי סיבה וטעם, קצתי בתחומי העניין ההזויים שמדור התרבות והספרות מתברך בהם בשנים האחרונות. בעיקר קצתי בעורך הבינוני, באדם הקטן, באיש המשעמם בני ציפר ובכתיבתו. אולי מוטב שיתרכז בביקורת ספרים, אולי מוטב שיתרכז בעריכת הכותבים שכבר פועלים במוסף, אולי מוטב שיזכור שמוסף לתרבות וספרות לא יכול להיות מפגן של חיסולי חשבונות עם אנשים חיים ומתים כאחד.
אולי, מר שוקן, כדאי לחשוב על כך שקוראי העיתון משלמים עבורו במיטב כספם ושכלל אינם מחויבים להמשיך את המנוי. את גדעון לוי ואת תום שגב אפשר לקרוא גם באינטרנט, בלי לנער מהם קילוגרמים של ניירות שמוטב היה אלמלא ראו אור.
בברכה,
ורד דור
* * *
למר עמוס שוקן הנכבד שלום.
זה שנים אחדות שמכתב מעין זה נכתב והולך במוחי בהזדמנויות שונות אך אני שב ונוצרו בלבי מחמת נימוסי הטובים מדי.
היום, בעקבות טורו של בני ציפר כל הצרידות הזאת על יעקב בסר ז"ל ( הארץ, תרבות וספרות, 29 בדצמבר, 2006) לא מצאתי עוד טעם לבלום את עטי ואני חש חובה למחות על כתיבתו הנלוזה של עורך תרבות וספרות, מוסף שידע בעבר עורכים דגולים ואיכות ספרותית מן המשובחות בארץ ובעולם.
אתחיל בכותרת של הטור: כל הצרידות הזאת. כותרת כזאת ברשימה על אדם שמת בסרטן הרֵאה היא רשעות לשמהּ, שטנית בהיותה שנונה לכאורה.
אך עורך ספרות שמשרבט משפט כגון "אינני יודע אם היה משורר טוב" פוסל את עצמו במו עטו. הוא מעיד על עצמו מניה וביה כי הוא חסר את הכישורים הדרושים לתפקידו.
יכולתי לצטט כהנה וכהנה אך אעיר רק במעט שבמעט.
ציפר מגלה בורות בכותבו על חייה הציבוריים של הספרות העברית. בסר פרש מאגודת הסופרים העברים בגלל מחלוקת שבהשקפת עולם. זה אף היה המניע ליסוד איגוד הסופרים. כעבור שנים, הפניית העורף לאיגוד שיסד במו ידיו העידה על ניקיון דעת. על החלטותיו העקרוניות שילם בסר מחיר אישי כבד ומן הצדק היה לכבדו ולא לבזותו.
במקום הבנה והערכה שקולה, ציפר העדיף לגמד בטורו את שעור קומתו של בסר המשורר – משורר חזק וישר-מבע – ושל בסר האדם שהקדיש את מרבית חייו לספרות ולטיפוחה.
על טור נבזה כזה הכותב חייב לתת את הדין.
צר לי שעלי לומר את הדברים הבוטים האלה. לוּ אביך ז"ל עורך הארץ כיום, ציפר היה מודח זה כבר מכס העורך. למען כבוד עיתונך אני סבור שהגיעה השעה שתפעיל את סמכותך כבעל העתון ותעשה את המוטל עליך – למנות עורך ראוי ל תרבות וספרות.
למען הגילוי הנאות אני מבקש לציין כי מעולם לא הצעתי מפרי עטי ל תרבות וספרות. מעולם לא היה לי שיג ושיח עם בני ציפר ואין לי איתו חשבון אישי. מעייני נתונים לספרות העברית ולכבודו של הארץ שאני נמנה עם מנוייו.
אתה רשאי לתת פומבי בעיתונך לדברִי; אני עצמי לא אפרסמו בעיתונים אחרים, אם כי אמסור את תוכנו ליוצרי ספרות רבים.
בכבוד רב,
גיורא לשם
עותקים:
דוד לנדאו, עורך
תמי ליטני, סגנית עורכת
דרור משעני, ספרים
בני ציפר, תרבות וספרות