חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 207
תל אביב, יום ראשון, י"ז בטבת תשס"ז, 7 בינואר 2007
הגיליון הוקדם ביום בגלל עומס עבודת קטיף השמוטי בפרדס שבו גוטמן צייר את הערבייה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון:
בין אוורבוך לבין אורפז: מחווה של אהבה לסופר יצחק אוורבוך-אורפז במלאת לו 85 שנה: יאירה גינוסר / נורית גוברין / אהוד בן עזר / אורציון ברתנא / הלל ברזל / יצחק אוורבוך-אורפז
אהוד בן עזר: בפחדֵך פן הולכת אַת (שיר)
משה דור: המקורבים / בעזרת הקבלה / הכניעה / למבקריי
יוסי גמזו: סְתָו בְּהָרֵי יְרוּשָלַיִם (שלושה שירים)
ממיטבחה של בת אם המושבות: פְרִיטְלַך / קוגל
טלי לטוביצקי: לשחרר את ציפר // עופר רגב: שנת האולמרט
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק ט"ז, נרצחו על חילול "כבוד המשפחה"
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק עשירי, הרופא עבדולקאדר ואבטיחי עמק חפר.
בין אוורבוך לבין אורפז
מחווה של אהבה לסופר יצחק אוורבוך-אורפז
ביום שלישי 26.2.06 בערב בגשם סוער
בבית לייוויק בתל-אביב
בהנחיית המשוררת יאירה גינוסר
פרופ' נורית גוברין פתחה את הערב, שהוקדש ליצחק אוורבוך אורפז, במלאות לו 85 שנה, בבית לייוויק. על אף מזג האוויר הסוער במיוחד, היה האולם כמעט מלא. כותרת דבריה היתה: "מתל-אביב לבסרביה – ובחזרה".
לאחר שתיארה את ידידותם לאורך שנים, החל משנות לימודיהם המשותפות בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב בשנותיה הראשונות, עמדה במרכז דבריה ההשוואה בין הביוגרפיה של הסופר לבין ביטויה ביצירתו. לאחר שתיארה את תחנות חייו הסוערות של הסופר, היפנתה את תשומת הלב לכך, שרבות מהן לא מצאו את ביטויין ביצירתו, לא רק במישרין אלא אפילו לא על דרך ההסוואה. כגון: תגובתו על אבדן המשפחה בשואה, שירותו בצבא הבריטי וחבלי היקלטותו בארץ. בין מסקנותיה: רק חלק קטן מתחנות חייו של יצחק אורפז משמשות חומר גלם לכל יצירתו, והן מופיעות תחת הסוואה כבדה. אבל, באלה שכן משמשות רקע, אין הבדל בין היצירות על רקע תל-אביב ומקומות אחרים בארץ ישראל, לבין סיפורי "רחוב הטומוז'נה". זאת ועוד. סיפורי "רחוב הטומוז'נה" מַפנים את תשומת הלב של הקורא לספריו של יצחק אורפז שקדמו להם ולספרים שיבואו אחריהם. הם מַפנים את תשומת ליבו לכך, שעליו לקשֵר ביניהם, שמה שיש באלה, יש גם באלה, שזוהי חטיבה אחת, אף על פי שהרקע המקומי שונה: אלה נעוצים בגולה, בבסרביה, בעיירה, ואלה מתרחשים על רקע ישראל, תל-אביב ומקומות שונים בארץ. "רחוב הטומוז'נה" על עלילות החיים המתרחשות בו הוא כאן, בתל-אביב, בישראל, והסכנה שארבה ליהודים מידי הגויים שם, היא גם כאן, מורגשת ומוחשית.
בסיום דבריה הביעה שתי משאלות: האחת, שמחקר מקיף על יצירתו, יתפרסם ברבים; והשנייה, שייערך כינוס של מסותיו ורשימותיו, שפורסמו לאורך שנים בכתבי-עת רבים ושונים.
כותרת דבריו של אהוד בן עזר היתה על "סיפורה של ידידות". הוא פתח ב"על חודו של כדור", "נמלים" ו"עור בעד עור", שמסמלים את המעבר של אורפז מדור סיפורי "השבוי" לדור המדינה שבו רואים את הערבי כסיוט קיומי, ושכנראה בעקבות כתיבתו של בן עזר עליהם הכיר את יצחק והתיידד עימו. אחר כך הרחיב את הדיבור על ידידותו במקביל בשעתו עם פנחס שדה ועם אורפז. אורפז עזב את שדה לאחר שהתאכזב ממנו, ואילו אהוד עדיין היה אז גם תחת השפעת שדה, ודומה היה בעיניו כאילו שני הסופרים הבוגרים ממנו התחרו על עניינו בהם. לימים גם אהוד התאכזב משדה ונטש אותו, ואולם אורפז היה נדיב ממנו כי למרות שזנח את שדה שנים רבות קודם, שב והתקרב אליו באחרית ימיו, בימי מחלתו הקשה של שדה, בירושלים.
אהוד הציג עצמו כאדם וכסופר לא רוחני בעליל, שמסוגל לחשוב ולכתוב רק על דברים גשמיים כמו למשל בת-איכרים שמתכופפת במושבה ומה קורה לה – ושעל כן חיפש תמיד קירבתן של דמויות רוחניות שאפשר להעריץ אותן ולהיות מושפע מהן, אם כי לא בכתיבתו הספרותית. הוא סיפר על הידוק הידידות עם יצחק בתקופת גירושיו של אהוד מאשתו הראשונה ענת פיינברג, כאשר היה בא לפרוק את המועקות שלו בשיחת גברים אצל יצחק, במרפסת מול הים, בדירה-לשעבר ברחוב בן-יהודה, מדברים גם על זיונים כשני נערים מתבגרים – ולא ידע כי יצחק עצמו היה נתון אז במועקה גדולה פי כמה, שעליה לא דיבר.
לדברי אהוד, גם שדה עזר לו נפשית בשיחות באותה "תקופת הדיבור הנוראה". עצתו של יצחק לאהוד עם היוודע לו דבר הגירושים: "זה נמשך כשנה ולא משעמם אף רגע!" – שכח להגיד כי גם מורידים כמה קילו.
מאוחר יותר באה התקופה שאורפז נשא לאישה את רותי, ואהוד נישא ליהודית, [שכח להזכיר ששתיהן אחיות בית-חולים], והיו מטיילים עם בן בן עזר וגי אורפז הקטנים בכיכר מלכי ישראל. אהוד סיים דבריו בדיווח על הקלטת זיכרונותיו של יצחק, שבהם עסק לאחרונה, ועל סיפור הגלוייה, שקיבל יצחק בהיותו חייל בצבא הבריטי במצרים, ובה הבשורה המרה על השמדת משפחתו, וכיצד המשיך לשתות את התה-בחלב הבריטי וניסה להתעלם בעקביות מכך – כמו שהתעלם בכל הווייתו הישראלית החדשה שאימץ לעצמו מאז בואו ארצה, וזה אחד המפתחות החשובים להבנת כל עולמו של יצחק, וחזרתו המאוחרת לשם המשפחה אוורבוך.
פרופ' אורציון ברתנא, תחת הכותרת ""כעוף החול", ראה בכתיבתו של יצחק אוורבוך-אורפז את עמדת הנביא שאינו מהסס להוכיח את עמו, וזאת מעמדת "הצליין החילוני". מכל סופרי ישראל של זמננו הוא הקרוב ביותר לנביאי ישראל. נביא קשה-יום, מצולק וספקן. נביא שחלק מכעסו הוא על עצמו. נביא שנבואתו מצומצמת וגם מרה. אבל נביא עומד על קרקע ודאית, וממנה יכול להרים ראש למעלה.
אורפז הוא בו-זמנית חניך של שלושה דורות בספרות העברית. הוא חניך של דור השואה. הוא חניך של דור הפלמ"ח והוא חניך של דור המדינה. מסתכל חד-עין יראה את שלושתם. מסתכל חכם יבין שאורפז התיך אותם יחד לאתוס אחד שהוא מיתוס אחד, שניתן לקרוא אותו במילים שתיים: כעוף החול.
את עקבותיו דור-המדינה רואים כולם. זהו הרובד העליון ביצירתו. אורפז פותח בלשון של "סיפור ניסיוני". הוא מחק מעליו מורשות, והוא מחפש, ומוצא – נמלים. דור-המדינה ביצירתו יוצר את העלם, שלא שורד את שבר חוסר הזהות, וגם, ובעיקר, הוא מניף את נס הצליין החילוני. דור-המדינה מדבר על חוסר-מורשת שאינה יכולה לוותר על מורשת. אני חסר-זהות, אומר בן דור-המדינה ביצירתו, ואם כן, אני גם בן העולם הגדול. אקח, אפוא, את השפה האקזיסטנציאליסטית מספרות המערב ואשתמש בה לצורך יצירת זהות מן ההיעדר.
גם את עקבות דור השואה לא קשה לראות ולזהות ביצירתו. הוא החזיר אליו את האוורבוך, וחיבר אותו אל האורפז. אוורבוך-אורפז אינו אורפז. והוא גם אינו בן תל-אביב, כמו דניאל או כמו העלם. הוא התפייס משהו עם הבית. החייה אותו ברחוב שבו הכול אפשרי, "רחוב הטומוז'נה". העלה אותו מן התהום הנוראה, בה שקע.
ושלישית, הוא בא אל הספרות לגמור חשבונות אישיים שלו הקשורים בעבר. הוא החזיר את הזמן אחור. הבית שחרב עומד שם, האחיות חזרו לתומתן. את האם היפה-טובה-רעה-מטורפת-פיוטית הוא הושיב ליד החלון והוציא אל הדרכים גם יחד. הוא הראה אותה כמקור של האם הגדולה, שהיא תבנית האישה הגדולה ביצירתו. אישה שאי-אפשר איתה וגם בלעדיה. וחוט אחד מוליך מעדינותה הטורפת של האם ב"רחוב הטומוז'נה" אל גסותה העדינה של הגבירה ב"הגבירה".
וגם את עלבונו של האב הוא המחיש בעשותו אותו נצחי. זה ממשיך לשבת לו בביתו, שם, בעיירה, ולגלף את יצורי העץ הקטנים שלו, כמי שכושף ונפל לעולם מיניאטורי שמממדיו אין הוא יכול עוד לחרוג. זה האב שנרמס תחת ממדי האם ושטף העולם ואין לו מוצא ממנו, ואצל יצחק הוא מעורר בוז ורחמים, כעס והזדהות ואהבה גם יחד.
האב וכל הגברים לא יצאו נקיים ביצירת יצחק אורפז מאותה דמות אם. הם כולם שבירים ומעוותים משהו. ואולי משום כך יעקב עובד את רחל ואת הנמלים (שלה). היא האם, היא האישה הגדולה, והדובר – הצליין החילוני. וכתוצאה מאותה אם ענקית-אימתנית התלויה עליו, הדבר היחיד שהוא יכול לעשות הוא לצאת לנדוד.
עולם השואה מחזיר אל הזהות היהודית. רחוב הטומוז'נה הוא רחוב יהודי. מפלתו היא מכה שמקבלת היהדות מן הנצרות, ותקומתו היא תחיית היהדות על-פני הנצרות.
והצבר, לכאורה, הרובד הנסתר בעולמו הספרותי. לא רבים זיהו אותו. הוא אינו העלם. העלם הוא בן דור-המדינה. וגם לא דניאל. אבל אם תרצה, תגלה אותו דווקא נסתר במקומות בולטים. למשל, זהו יעקב בנמלים. יעקב האב, הבונה, ההולך בארץ-ישראל ועובד ברחל כמה שיידרש כדי לזכות בה.
מסתבר כי בעומק, אורפז לא הרשה לעצמו לזנוח את הצבר, כמו שלא שכח את בית אבא-אימא ואת העולם היהודי שנחרב בשואה. הצבר נותן לו את הביטחון של היהדות החילונית. זו שהחליפה את קול אלוהים בקול ההיסטוריה. זו שמקבלת את הקושאן שלה לא מאלוהים אלא מן ההיסטוריה. קושן קטן יותר, חבוט יותר. אבל משמש מנשא יציב מאין כמוהו למדרך הרגל.
לצבר אין עבר. הוא נולד מן הים. הוא שייך לחולות האלה ולשמש הזו ותו לא. אבל לצבר של אורפז יש – הוא בא משם, מעולם שיש בו הרבה עוצמה. עוצמה של גרוטסקה וגם עוצמה של אסון. אבל יכולה להיות בו גם עוצמה של נס.
לצבר אין עתיד כי הוא חי הווה נצחי. אבל לצבר של אורפז יש, כי הוא צליין. הוא חי בתקופת ביניים, שבין אמונה לאמונה.
אחרון הדוברים היה פרופ' הלל ברזל, שכותרת דבריו היתה "בין מודרניזם לפוסט-מודרניזם", או "תמרורי דרך". תמצית הרצאתו:
א. עדות הסופר
שלושה תמרורי דרך הציב אורפז במסלול יצירתו רבת-השנים ורבת-ההישגים.
האחד, בהגדרת הפרוזה שלו כאקספרימנטאלית, משמע מתחדשת בתמידות. כאן ראוי להזדקק להבחנה של היידגר בין ישויות שנחות בתוך עצמן לישויות המתפרצות דרך קבע מתוך עצמן. יש יוצרים שהוגדרו כווירטואוזים של מיתר אחד ואלה שהובחנו כמנגנים בהצלחה על כל המיתרים. בלשון מליצית, היוצר המתפרץ מתוך עצמו שואף להידמות לבורא המחדש בטובו כל יום מעשי בראשית.
התמרור השני, הפוך מן הראשון, הוא החזרה לשם משפחתו בגולה אורבוך, שמשמעה העמקת שורשי קבע. רבים הם הסופרים והמשוררים שהצניעו את שם המשפחה של אבותיהם, כגון: ש"י עגנון, ס. יזהר, ש. שלום, אוריאל שלח [שהוא גם] יונתן רטוש, אהרן אמיר, אבות ישורון, אמיר גלבע, יהודה עמיחי. היו שהוסיפו לחילופין: טור-מלכא ואורי צבי גרינברג. הוספת הכינוי אורבוך, בגיל מאוחר, פירושה הזדהות קבועה, שאינה בת המרה, עם העבר, התקדשות גם לטומוז'ינה ולא רק לתל-אביב.
התמרור השלישי, המלכד סימני היכר של השניים האחרים: הצליין החילוני. צליין – מלשון תפילה, צלותא בארמית, מזכיר את אורבוך כשם מסורתי, טיפוסי ליהודים בכל אתר ואתר בתחומי מושבם בין הגויים. ובמדרש שמות: שם משפחה שהמילה בוך, ביידיש ספר, כלולה בו. והספר קרוב לוודאי קדוש ולאו דווקא כהתרפקות על ספרי חולין. צליין חילוני, לאמור: מתקדם לקראת שער פתוח לכל כיוון, יהיה זה כופרני, או תוהה או תר אחרי עוגן לעגון בו מתוך חירות גמורה לבחור ולנוע עימו למטרות מתחדשות.
גיבורי תרבות זכורים לטובה בשל צירופים מוצלחים שנכנסו לשיח דיסציפלינרי, מעמיק ועם זאת נתפס על נקלה. צליין חילוני הוא צירוף שתועלתו מרובה בפרהסיה המחקרית, בפואטיקה, בהיסטוריה ופרשנות של ספרות. אכן מי שהביא לעולם את הניסוח המבריק והקולע השתמש בו כהלכה לפרשנות מאלפת של יצירות מן הספרות העברית והעולמית, ובראש ובראשונה חשף באמצעותו את עולמו האידאי והיצירתי.
ב. עדות המבקר
בין ההגדרות שבאו לציין את סגוליות כתיבתו של אורפז רווח הכינוי: סיפורת לא-ריאליסטית. אבל הגדרה בדרך החיוב עדיפה על דרך השלילה. וכזהו הכינוי סיפורת מיטא-ריאליסטית. משמע התנהלות גם במישור המימטי, מעשים ועלילות מתוך התנסות או היכרות אישית, או לימוד היסטוריה של יחידים או קבוצות. וזאת במבט מוחצן או מופנם. ובעת ובעונה אחת גם נסיקה למרומים או צלילה לתהום. להגדרה זו יתרון סוגתי כי היא קושרת את המהלך בנתיבו הכפול, ממשי ובידיוני קיצוני, ליצירת חזיונות בספרות העולמית. כגון אלה שכתבו הותורן, מלוויל, קאפקא, קאמי, גינתר גראס, פאול אוסטר, סוזן זונטאג. בספרות העברית ניתן לעקוב אחר הנוסח המיטא-ריאליסטי בכתבי ש"י עגנון, אהרן אפלפלד, א.ב. יהושע, דוד שחר ויהודה עמיחי בכתביו בפרוזה. הנוסח שונה משפת החלומות משום שיש בו אחדות עלילתית בדרך הקונפליקט כמו בדרמה, וכיסוי יריעה נרחב ולא הצטמצמות של התנגשות אלימה במסגרת תמונתית כמו בציור הסוריאליסטי. הסמלנות והאלגוריה הן סממני היכר המלווים את הכתיבה המדייקת, כגון חיתוך לווייתנים בציד הלוויתן האגדי אצל מלוויל, אכילת זיתים על פח בפתח תקווה בצד בלק הכלב השטני, אצל עגנון, הציידים ברדיפתם העקשנית והמיומנת אחר הצבייה היפהפייה, אצל אורפז.
ג. רוח התקופה
עניין לנו גם במוניזם מודרניסטי, מסביב לציר עלילתי ובידיוני מלוכד אחד, כמו ב"נמלים" של אורפז בהקבלה לתיאור "הדבר" על ידי קאמי. וגם בפלוראליזם פוסט-מודרני, טרילוגיה תל-אביבית ולא שרשרת שחוליותיה צמודות זו לזו בקשר הדוק מדי, בנוסח ה"הגדות" לבית פורסייט, או לבית טיבו. ברוח התקווה והצליינות החילונית, שהיא בהכרח לפי עצם מהותה והגדרתה פלורליסטית, ראוי לשבח את אורפז גם על כתיבתו הפיוטית. שירה היא לעולם צליינית ופניה והשתחוויותיה הן לכותל אחד אוטופי, או לכתלים, רבים מהם חילוניים ומהם בגעגועים לאחר מבלי לסגוד לו ומבלי להשתעבד למצוותיו. כל התמרורים שהוצבו על ידי הסופר עצמו, מפרשיו מכוח עצמם או רוח התקופה, אינם סותרים זה את זה אלא מתייצבים בזה אחר זה בהארה חוזרת ונשנית של יצירות מעולות בעלות ייחוד צורני, אסתטי ופואטי.
לסיכום: ברזל העלה על נס את צמד המילים "צליין חילוני" שאותן טבע יצחק ואשר לדברי ברזל עתידות הן להיזכר אחריו כגיבור תרבות שהוסיף עוד נדבך לספרות ולהיסטוריה הלאומית.
המשוררת יאירה גינוסר, שהנחתה את הערב, קראה פרקים מתוך מתוך יצירתו של יצחק, דניאל גלאי הגיש פרקי נגינה קצרים בפסנתר.
יצחק אוורבוך-אורפז, שהיה נרגש מאוד, עלה לבמה וקרא את דבריו מן הנייר. הוא הדגיש את המתח בין אוורבוך לאורפז, ואת חשיבותו של הקו המחבר ביניהם, שלא תמיד רוצה לחבר. הוא סיים בקריאת טקסט "מתוך היומן," שלו, לדבריו.
אני מספר על אנשים בודדים,
על אדם אחד בודד,
ועוד אדם אחד בודד,
לפעמים הם מתקבצים למשהו
שאפשר לקרוא לו קבוצה,
ליתר דיוק – מקבץ של בודדים.
אני מספר על אנשים בודדים,
כי גם בקבוצה הם בודדים.
בעקרון הם בודדים.
הם בודדים גם לא בעקרון.
כשהם אומרים "פה!" – הם לא אומרים מקום.
"פה" זה תחנה, הם גולים, הם מהגרים,
יחד הם יושבים על ספסל ומחכים.
אני מספר על אנשים נודדים,
יושבים על ספסל אחד
ומביטים כל אחד בכיוון אחר.
הם לא אוטיסטים, הם אפילו לא טרמפיסטים.
הם מחכים לשעה שלהם.
כל בוקר משתוממים מחדש
שהם יושבים זה אצל זה על אותו הספסל
עייפים ממסעות ליליים, כל אחד אל ארץ חלום ומשלו,
מעמידים חתונות, ממציאים מדינות.
וכשמדברים, כולם ביחד, כל אחד פונה
אל צל אחר.
[ההגדרה "מתוך היומן" היתה אירונית. השיר "שלא תהיה טעות (או: תשובה למברכיי)" פורסם לראשונה במדור "ספרות וספרים" של "מעריב" מיום 12.8.05, בעקבות זכייתו של יצחק בפרס ישראל באותה שנה, והסתיים בבית אחרון זה:]
אני מספר על אנשים מבולבלים,
את הדרכון שלהם הם מוצאים
תמיד בכיס אחר.
זה בדיוק מה שאני כותב.
אם זה לא בדיוק מה שרציתי לכתוב.
אז זה בדיוק מה שצריך
הייתי לכתוב, מה זה "צריך"?
[ואולם בערב לכבודו, בבית לייוויק, השמיט יצחק את הבית האחרון, במקומו אילתר, לדבריו, שורות אחדות שלא נותר להן תיעוד כתוב, וסיים במילים:]
על הספסל ההוא, איתם
שם תמצאוני
שם תמצאוני.
אהוד בן עזר
בפחדֵך פן הולכת אַת
בְּפַחַדֵךְ פֶּן הוֹלֶכֶת אַתְּ לְמָקוֹם אֲשֶׁר כָּל בָּאָיו
לֹא יְשׁוּבוּן הִפְקַדְתְּ בְּיָדִי מַזְמֵרָה שְׁחֹרָה.
זָמַרְתִּי בָּהּ אֶת הַגְּפָנִים בְּכַרְמוֹ שֶּל אַבָּא.
רְאוּיָה הִיא לְמִשְׁמֶרֶת בְּמוֹזֵיאוֹן הַמּוֹשָׁבָה.
כָּבוֹד גָּדוֹל אֶעֱשֶׂה לָכֶם בְּמוֹתִי. לִי תִּהְיֶה
לְוָיָה מְכֻבֶּדֶת. אוֹתִי גְּבָרִים עֲדַיִן אוֹהֲבִים. נָשִׁים
מְקַנְּאוֹת בִּי. אָמַרְתִּי לוֹ: "הִזָּהֵר,
אֲנִי טוֹרֶפֶת גְּבָרִים." אָמַר לִי: "אוֹתִי לֹא טוֹרְפִים
בְּקַלּוּת." אִלְמָלֵא אוֹיְבַי לֹא הִלְבִּין שְׂעָרִי.
אֵינֶנִּי יְשֵׁנָה בַּלֵּילוֹת. הַנֹּעַר מִתְנַכֵּל לִי.
אֵינְךָ רוֹצֶה לְהָבִין. לְךָ אֹפִי פּוֹלָנִי.
שָׁבַרְתָּ אֶת לִבִּי בִּשְׁגִיאוֹת חַיֶּיךָ. מַדּוּעַ
הָלַכְתָּ בְּדַרְכִּי? תֹּאכַל תַּפּוּחַ. מֻתָּר לְךָ לְהַקְדִּישׁ
שָׁעָה לְדוֹדָה זְקֵנָה. עַל מַצֵּבָתִי תַּחֲרֹט:
"מָתְקוּ לִי רִגְבֵי עֲפָרֵךְ, מוֹלֶדֶת –
כַּאֲשֶׁר מָתְקוּ לִי עֲנְנֵי-שָׁמַיִךְ – "
רְצוֹנִי בְּמָקוֹם לְיַד אָבִיךָ. הִזָּהֵר, הָאֲוִיר
בִּטְרַקְלִינֵי סִפְרוּת סָמִיךְ הוּא וּמֻרְעָל.
קַח אִשָּׁה טוֹבָה וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא. אַל
תִתְעַצֵּב. צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת סִדּוּרִים אַחֲרוֹנִים. אֲנִי
הִיא אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.
ינואר 1973
"וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא": "ואל תִראה את האור (האש) מעכוזה" – אִמרה עממית ערבית המזהירה ולועגת למי שרואה את האור (העולם) מבעד לנקב העכוז של אשתו, ואותה שמעתי מפי דודתי אסתר.
בפתח יום העיון על שירת אסתר ראב, שנערך באוניברסיטה העברית בירושלים ב-25.2.06, הצגתי, בעזרת שקופיות, את התחנות החשובות בחייה של אסתר ראב. חבל ששכחתי לסיים את דבריי בקריאת השיר הזה מתוך ספר שיריי "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (הוצאת "אסטרולוג", 2005), שיר המיוסד כמעט כולו על דברים שאמרה לי אסתר בעל-פה.
אהוד
* * *
משה דור
המקורבים
בשנים האחרונות התפתחה אצלנו התופעה של "מקורבים". אין פוליטיקאי חשוב, או מחשיב את עצמו, שלא יהיו לו "מקורבים" שבאמצעותם הוא משדר את חדשותיו לקהל המאזינים הצמא לידיעות. לראש הממשלה יש "מקורבים", שבוודאי ראשם סחרחר עליהם מרוב הזיגזגים שארכי-תחמן אולמרט מרעיף עליהם ועל עם ישראל הנבוך והמבולבל. וכמובן גם לפילדמארשאל פרץ, שר ביטחוננו ומגן שלומנו ועתידנו, יש "מקורבים" משלו. הבדידות היא רעה חולה לכל אדם, ואשרי מי שיש לו ידידים השוחרים את טובתו, ואם הידידים הללו הם גם "מקורבים" המזנקים לגונן עליו מכל צרה, אמיתית או מדומה, שפר עליו חלקו בעולם הזה כאילו הוא כבר מזומן לסעודת צדיקים בעולם הבא, שבה אוכלים מבשר הלוויתן ומתדיינים בנושאים העומדים ברומו של עולם התורה.
הנה כי כן בישרו לנו "מקורביו" של מר פרץ שהוא – על אף כל השמועות והרכילויות וההדלפות והסינונים מחצר זו או מחצר אחרת – "לא יזוז אפילו מילימטר" מכהונתו הנוכחית עד שלא יתפרסמו מסקנות ועדת וינוגרד, ובתנאי, כמובן מאליו, שהמסקנות הללו ירשיעוהו. לא מר פרץ הטיח בנו את ההצהרה המהדהדת הזאת אלא "מקורביו". צריך להיזהר בכבודם של תלמידי חכמים ושל שרי ביטחון על אחת כמה וכמה. לא הוא אלא "הם". וכי אין לכבוד השר מה לעשות אלא להכחיש או לאשר לחישות או צעקות של "מקורבים"? הוא עסוק מכדי לשים לב למה שממלמלים עליו פיות שאינם פיו – אם יש איזה סדק בלוח-זמניו הגדוש של אדריכל ביטחוננו, הוא חייב להיסטוריה את הבטחת בחירתו-מחדש בפריימריז כיו"ר מפלגת העבודה, וכיוצא בזה את המשך ישיבתו במשרד שבו הוא מאשש את קיומו של הבית השלישי.
ביני לביני, קוראים יקרים, אני מסופק אם שר הביטחון הטוב ביותר שהיה לנו למן חורבן הבית (הראשון או השני, כרצונכם) יזוז אף כמחצית המילימטר מרצונו שלו אפילו המסקנות הנ"ל יעמידוהו ככלי ריק. יזוזון מידבר וציה אבל לא עמיר פרץ. את עניין הקסאמים הנופלים בלי הפוגה בעיר מושבו, ובקיבוצים עוטפי עזה, כבר הסדיר לשביעות רצונם של האזרחים המתגוררים שם? ולבעיות החלכאים והנדכאים, שבשמם יצא למערכות קודמות, כבר התפנה? מה החיפזון? הוא רהיט משרדי שאפשר לגרור ממקום למקום? תשאלו את "המקורבים" ויגידו לכם.
בעזרת הקבלה
ואם צריכים היינו להוכחה נוספת לחדות מבטו של מר פרץ מחמל-נפשנו, ששום פינה, אף הנידחת ביותר, לא תימלט מעיני הנץ שלו, בא ביקורו אצל הרב המקובל בצרי בעיה"ק ירושלים וטפח על פני המלעיזים. קטונתי מלדעת מי יזם את הביקור, השר או הרב, ובמה דנו השניים במרוצת הביקור. ניסיונותיי לגלות את התעלומה אצל "מקורבים", אם של השר ואם של הרב – אגב, אני לא שמעתי על הרב המקובל מעודי, אך מצד שני, הרב המקובל גם לא שמע עליי (אלא אם כן טרח לחשוף את זהותי הצנועה על-ידי עיון בכתבי-הסוד של שאר-בשרי מצד אם-אבי האר"י הקדוש, ועל התייחסותי על גזע תרשישים זה כבר עמדתי בהזדמנות קודמת) – עלו בתוהו. כך או כך, הפגישה התקיימה, ואני רואה בה לא רק חיזוק הנחתי משכבר שעמיר פרץ הופך אבן על אבן ברצותו לברר מה טומן העתיד בחובו (לא רק לו, חלילה, אלא לכל בית יעקב), אלא גם, מן הסתם, שאל בעצתו של המקובל הפלאי באיזו מערכת טילים חדשה כדאי למדינת ישראל להשקיע לנוכח המתרחש כעת במזרח התיכון.
אמנם, מישהו – שאינני רשאי לנקוב בשמו או לרמוז אם הוא "מקורב" או "מרוחק" – העלה באוזניי השערה שהשר התעניין אצל המקובל אם ייתכן לייסד חוג ללימודי הקבלה, בניצוחו של הרב בצרי נ"י, לקציני צה"ל הבכירים ולראשי משרד הביטחון. בחוג זה, כך טיפטף לי איש (או אשת) שיחי, יבחנו גם את האפשרות ללכת בעקבותיו של המהר"ל מפראג וליצור גולם אדיר שיביס את כל אויבי ישראל. אלה הטוענים, כי כבר יש ברשותנו גלמים, אם אומנם לא יצירי כפותיהם של מקובלים יחידי-סגולה, והם דווקא משובצים בעמדות נכבדות במיבנה המימשל והמינהל, אלה הליצנים-להכעיס הטוענים כך אינם ראויים שנכבדם בתשובה. הם אינם אלא גלגול של הבן הרשע מהגדת פסח. אני כשלעצמי בטוח שהגולם שיעמיד לנו לישועתנו הצמד פרץ-בצרי לא זו בלבד שיפיץ את צוררינו לכל רוח, אלא גם יגשים את ההבטחה שהבטיח השר החברתי כאשר הנחיל לנו את הניצחון המפואר במלחמת לבנון השנייה, שנסראללה ימ"ש (ואנו נוסיף: כל משנאינו מטהראן ועד קאראקאס) יזכור את שמו (של השר) זכור היטב, ובצד השם הלז ייזכר לנצח גם שמו של הרב המקובל, ובבניין ציון וירושלים ננוחם.
הכניעה
לא היה צורך בשימוש ברזי הקבלה כדי שחברת התעופה הלאומית-לשעבר תלחך עפר במאבקה עם יראי השם. איומי החרדים שלא יטוסו בה בעתיד, ואדישותם הרת-האסון של החילונים, גרמו לכך ש"אל על" הפרטית הובסה כליל בהתגוששות על זכותה לקיים טיסות בשבת, מה שעושות חברות לא-ישראליות כדבר המובן מאליו בשנה השישית למאה העשרים ואחת למניין אומות העולם, ותורמות באופן כזה לביצור מעמדן הכלכלי. מכאן ואילך, הפסיקה הסופית מתי ייתכן לטוס ביום המנוחה תהיה בידיו של הרב שלמה עמאר, או במלים אחרות: הפרת חוות דעת של הרב שליט"א בעניין טיסה הכרחית בשבת תיחשב להפרת ההסכם בין "אל על" ובין שלומי-האמונים. זאת אף זאת, לקוחות שומרי שבת שיבקשו לבטל את כרטיסיהם – יועברו דמי הביטול לסל התרופות (זה דווקא מוצא חן בעיניי, אבל מה על הלקוחות החופשיים שירצו לבטל? הם אל-נכון ייקנסו בכל חומרת הדין ודמי הביטול שלהם לא יועברו לקרן לתמיכה במסעדות לא-כשרות).
אגב, לפני ש"אל על" הפרטית הוכרעה על ברכיה, חגגו שומרי-הגחלת הישג נוסף על הישגיהם כשחברת "עמידר" הלאומית אסרה על דייריה, שביקשו לעשות כך, להכניס "לשטחי הציבור של המעונות שבניהולה" עצי אשוח מקושטים לכבוד חג המולד וכיוצא באלה מוצגים האופייניים לחגיגות סוף השנה הנוצרית, מפני ש"זה פוגע ברגשותיהם של הדתיים." אם לא הגיבותי על כך במועדו – נקל לשער מה היה קורה אילו ברחבי ארה"ב היו אוסרים להציג חנוכיות בשטחי ציבור מפני שהדבר פוגע ברגשותיהם של מאמיני ישו – היה זה פשוט מפני שהחמצתי את הידיעה המאלפת, לא מחמת רפיון ידיים ותשישות רצון. אבל נחזור אל "אל על". אילו הייתי קוביוסטוס הייתי מציע להמר מתי תגזור החברה, בהסכמה עם רבנינו וצדיקינו, להפריד בטיסותיה בין גברים ונשים, שהרי אין די במזונות כשרים ובביטול טיסות בשבת. בינתיים אני מודיע בזה שאעשה כל המאמצים שבשר ודם יכול לעשות כדי לא לטוס בה – אין לי שום התחייבויות מצפוניות כלפי חברה פרטית, שממילא הטיסה במחלקת-התיירים שלה אינה מרווחה נחת את הנוסע, וגם ביטלה עכשיו את הצ'ק-אין המוקדם שייחדה לטובה כדי לחסוך 80 אלף ש"ח לחודש! – ואם אומנם אתייסר בתודעה שתימנע ממני חברתם של המוני תלמידי-חכמים, הנזהרים בקלה כבחמורה, שהגיחו מאוהלה של תורה כדי לבקר בארץ הצבי או לשוב ממנה, אוכל למצוא ניחומים במה שפסק חז"לנו נחום איש גמזו לאמור: "חביבין יסורין".
למבקריי
ועכשיו הרשו נא לי להידרש למבקריי האהובים שהואילו להגיב, במכתב העיתי הקודם, על אי אילו הבלים שראו אור בחתימתי במכתבים קודמים.
ראשית, המשורר והמספר והמבקר והמסאי והקיבוצאי אלישע פורת, המקרקר את יסודות הנחותיי בטיעונים דמוגראפיים: אמנם בעלי השטריימלים והקפוטות שמים, כמאמר העם, בכיס הקטן בהִתרבותם הטבעית את המופקרים והכופרים וגלויי-הראש, אבל זהו שיבחה של ההגירה הרוסית – רואים אתם, אני מוצא בה גם צדדים חיוביים ועוד אשוב להיבט זה בקרוב, אם יחזקני אלוקי ישראל וישמרני – שתרמה לתיקון המאזן לטובת החילונים שהרוב המכריע בתוכה נמנה איתם, ומכוח העובדה הזאת כשלעצמה היא מסייעת לעצירת הגל האפל של תוקפני היהדות. ואל נא נשכח שכ-300 אלף נפשות מבין יוצאי חבר העמים אינן מוחזקות בכלל כיהודים בעיני המימסד האורתודוכסי, וזהו מיספר מרשים לכל הדעות. אגב, האופן שבו מזכיר יקירי פורת את יציאתי מגבולות ארצנו, יציאה שבעטייה אינני בקי במתרחש כאן, עלול להוליך שולל נשמות תמימות. צריך אני, אם כן, לחזור ולהדגיש, כי מעולם לא עזבתי את מולדתי לצמיתות אלא, בתוקף נסיבות אישיות לגמרי, עשיתי שנים מיספר בארה"ב, וכמעט שלא היתה שנה שלא חזרתי ארצה והוצאתי בה זמן לא-מבוטל, עד ששבתי והשתקעתי בה כדי להחזיר עטרה ליושנה ולעקוב מקרוב אחר המתחולל בה בכלל, ובספרותנו העברית בפרט, וביצירתו של אלישע פורת בפרט שבפרט (ולא שעמיתי החביב מנע ממני להיווכח בשיפעת תנובתו, שכן השכיל לעשות שימוש נאות בדוא"ל, וגם חלק לי את הכבוד להיוועץ בי פעם בפעם בעניין תרגומיהם של ילדי רוחו לשפת עם לועז).
שנית, בא-כוחם של מרנן ורבנן מוהר"ר משה בר-יוסף, שבוודאי לא היה מהסס לעשות לי מה שעשו הרומאים לבנו (על-פי הרישום בתעודת הלידה) של יוסף האחר, אותו נגר מנצרת: אשריי שנמצא לי פסיכיאטר, ואם גם חובב, כמוהו, שבלי לתבוע שכר אנאליזה חרץ שאני סובל משנאה פתולוגית, שיש בה גם משטמה עצמית, לחרדינו. קלע בר-יוסף אל המטרה ולא החטיא. ואני מפציר אפוא בקוראי המכתב העיתי לחרוט על לוח ליבם, כל אימת שהם מבזבזים דקות יקרות על קריאת השמצותיי הפרועות, שאת הגידופים הללו כותב פסיכופאט, רחמנא ליצלן, ואף כי אין חולה-נפש נתפס על חוליו המסכסך את רוחו הנכאה והאומללה, מוטב בכלל שלא יתגאלו בפת-הבג הטמאה שהוא, כלומר אני, מגיש להם, ואם חלילה ייתקלו בו, כלומר בי, ברחוב,יחושו לעבור למדרכה שמנגד, ובלבד שייזהרו בחצותם את הכביש מחמת הנהגים הפרועים, שהם בלי ספק אפיקורסים שכל תאוותם לדרוס את האברכים ואת רבניהם ייבדלו לחיים ארוכים וטובים.
שלישית, הקורא-המגיב רזי בן-עזר, שנזקק לעניין "פולחן המוות" הרווח בחינוך הישראלי, וגם בזה שקדם לו. זהו נושא חשוב, הנוגע בשורשי הווייתנו הרוחנית, והוא בבחינת צריך עיון ואי אפשי לפטור אותו במילים ספורות. עורכי הסופר הנידח הגיב על כך כשם שהגיב, וזו דעתו, אך בכך אין די. מן הראוי לחזור לנושא הזה בהזדמנות קרובה.
מקצוע מבוקש
אולי אני טועה, אך לפעמים נדמה לי שהמקצוע המבוקש ביותר בארצנו הוא עריכת-דין. ממש הגשמת חלומה הידוע של האם היהודייה מן התפוצות, שיהא בנה רופא או עורך-דין.
רק באחרונה קראתי היכן שקראתי ששוק הפרקליטים אצלנו מוצף ואף-על-פי-כן אלף עורכי-דין חדשים יוסמכו בקרוב ויצטרפו אל עמיתיהם הוותיקים.
ואיפה ימצאו כל אלה את פרנסתם, כאשר התחרות – אם היא קיימת – אינה משפיעה, ככל הנראה, על השכר שעורכי-הדין תובעים מלקוחותיהם? מעוטי-היכולת ממילא אינם יכולים להשתמש בשירותיהם של פרקליטים, ועורכי-הדין חייבים, כפועל יוצא מהמצב הזה, לעוט על אלה שממונם בכיסם, ובנוהג שבעולם מיספר העניים עולה לאין שיעור על מיספר העשירים. זאת ועוד, האמידים – ובכללם אני מונה את החברות הגדולות, הבנקים וכיו"ב – יעדיפו את בעלי המוניטין שבין עורכי-הדין, אלה ששמם המקצועי הולך לפניהם, וישלמו להם כמה שידרשו. אז מה יעשו שאר הפרקליטים?
חידה היא ותהי לחידה.
המשורר האמריקני הדגול קארל סנדברג, שלא היה חשוד באהבה יתרה לבעלי המקצוע הזה, כתב בשירו "עורכי-הדין יודעים יותר מדי" את השורות הבאות (שאני מצטטן מסיפרו "תפילות של פלדה" שיצא בתרגומי בהוצאת "קשב לשירה" לפני כשנתיים):
כשעורכי-הדין מסיימים
מה נותר, בּוֹבּ?
כלום יכול עכבר לכרסם את השיורת
ולמצוא כדי נעיצת שן אחת?
מדוע זימרת חשאין מחלחלת תמיד
כשעורך-דין הולך לעולמו?
מדוע מצחקק סוס של עגלת-מתים
בגררו עורך-דין בדרכו האחרונה?
עבודתו של מניח לבֵנים יש לה קיום לדורי דורות.
תבונת כפיו של בנאי מאריכה ימים יותר מהירח.
ידיו של טַיָּח משמרות חדר לבל יימוט.
אדמת הָאיִכָּר רוצה שישוב.
זַמָּרֵי שירים וחולמי מחזות
בונים בית ששום רוח לא תעיף.
עורכי-הדין – אִמְרוּ לי מדוע סוס של עגלת-מתים מצחקק בגררו
את עצמותיו של עורך-דין?
קארל סנדברג נפטר לפני ארבעים שנה. הוא היה משורר אמריקני לפני ולפנים. אבל עריכת-דין היא מקצוע אוניוורסאלי, והשורות שהבאתי מתוך שירו יש להן הד גם כאן, בארץ המריבה הקטנה והמיוסרת הזאת.
* * *
אהוד בן עזר: אני עדיין תומך ברמטכ"ל דן חלוץ
ובראש הממשלה אהוד אולמרט
ואני עדיין סבור שמלחמה אינה חברת ביטוח, וכי לא יהיו לנו קצינים חדשים טובים ולא מפקדים מוכשרים בדרגות הגבוהות – אם לא תהיה להם הזכות המלאה להיכשל וללמוד מהכישלונות כפי שהיה לקודמיהם בכל מערכות ישראל –
וכי לא ייתכן שכל הכרעה צבאית של מפקדים בזמן אמת, שהוא לעיתים קרובות מאוד מצב מאוד מעורפל – תיבחן באופן כמעט מיידי על-ידי התקשורת, על ידי ועדות חקירה למיניהן, מערכת המשפט ומבקר המדינה [ובייחוד בשאלה הצבאית שבה, בחוכמה שלאחר-מעשה, הנ"ל הם המומחים הגדולים ביותר, והיא – מה היה צריך להיות המינון או האיזון הנכון בין הפצצות מן האוויר ופעילות כוחות הקרקע בלבנון] – ואוי למפקדי צה"ל ואבוי להם אם לחימתם לא סיפקה מיד את הסחורה ששמה "ניצחון"! –
כי "מנצח" או "אשם" – זה קנה המידה המטומטם שמפילה ישראל על אנשי הצבא שסיכנו ומסכנים נפשם להגנתה – ובתנאים אלה, מי יהיה מוכן לקחת על עצמו אחריות פיקודית וביטחונית מול אויבינו, המתחזקים מיום ליום לא בגללנו, לא באשמתנו, אלא נגדנו וכדי להשמידנו.
תחקירים ולקחים יש להפיק אך לא עם עורכי-דין אלא עם עמיתים ומומחים במסגרת כוחות הביטחון, ולא להביא לכך שדיוק בעובדות יפיל מפקד או יעצור את קידומו או יביא להדחתו.
רק מפקדים לא מתאימים יש להדיח – אך לא ייתכן, בשום אופן לא ייתכן, שמלחמת לבנון השנייה היא כישלון גמור וכי כמעט כל המפקדים האחראים לה פישלו. והגיע הזמן, רבותיי המפונקים, שתשתחררו משיגעון העליונות הישראלי ותתחילו להאשים קצת גם את האוייב, ותִלמדו אותו ואת סכנותיו וזדוניותו במקום להטיל את האשמה שוב ושוב על אותם אנשים שמגינים עלינו מפניו.
שמעתי גם טענה שבמלחמה האחרונה לא נהרגו גנרלים שלנו כי הם ישבו במפקדות בעורף. או.קי. – כך בדיוק מתנהלות מלחמות: מטה פיקוד עם ציוד משוכלל הפועל בזמן אמת, אך אינו נמצא בחזית עצמה, ויחידות הלוחמים בחזית. גנרלים לא מסתערים בראש כוחותיהם על מצודות אוייב. הם, כמנצח בתזמורת, אינם נמדדים על פי נגינה בכלי זה או אחר אלא על פי הפעלת המערכת כולה. בעבר היו יוצאי דופן כמו דיין, שהשאיר את עבודת המטה מאחור ורץ קדימה לבדוק ולהריח את המלחמה מקרוב, לעיתים מתוך קלות ראש וסיכון עצמי. מזלו שהיה ישן כל שעה פנוייה ברכב או בהליקופטר, וכך הצליח לפקוד מקומות רבים בזמן אמת.
עופר רגב
שנת האולמרט
שנה חלפה מן היום בו התיישב אהוד אולמרט על הכסא עליו ישבו לפניו דוד בן-גוריון, מנחם בגין ויצחק רבין.
שנה במהלכה יצאה ישראל למלחמה הכושלת, המטופשת, המיותרת והאיומה בתולדותיה.
שנה בה התרסק כושר ההרתעה הישראלי וצבא עליו הייתה גאוותנו הפך ללעג בפי עמי המזרח התיכון.
שנה בה השחיתות הפכה לאיום קיומי ופשתה בכל פינה אפשרית.
שנה בה הפך העוני למנוול יותר והעשירים לעשירים יותר.
שנה בה התקיים יחס הפוך עד כאב בין מעשים ודיבורים.
השנה היחידה בחיי בה אינני חש גאווה על כך שאני ישראלי.
שנה שהלוואי ויתברר כי היתה רק חלום רע.
יוסי גמזו
סְתָו בְּהָרֵי יְרוּשָלַיִם
1.
סְתָו בְּהָרֵי יְרוּשָלַיִם: דְּבַש מוּעָם
נוֹטְפִים פִּצְעֵי הָאֹרֶן הָעוֹנֵד בְּאַבּוּ-גוֹש
מִבַּעַד לְאִוְשוֹת צְעִיף-הָרוּחַ
נִזְמֵי
טַל.
2.
גְּלֹש
בַּמִּדְרוֹן הַמְּסֻלָּע
בּוֹאֲכָה הַרְטוּב,
רְעֵה עָבִים וּרְדֹף רוּחַ
בַּגֵּיאָיוֹת –
בְּהִתְגַּלְגֵּל פַּעֲמֵי-סַגְרִיר,
מַרְכְּבוֹת-סוּפָה.
בָּתֵּי-שֶחְיָן שֶל מְעָרוֹת,
מְגֻדְּלֵי-שָרָךְ,
הַמַּמְתִּינִים לְךָ בַּצֵּל, הֵם עֵדוּת אִלֶּמֶת
כִּי עוֹד מְעַט וְיִנְהֲמוּ
דֻבֵּי-הָרַעַם
לְהִסָּתֵר מֵחֲמָתָם
אֶל הַנְּקִיקִים.
3.
עַד אָז
הַקְשֵב
אֵיךְ בָּאֲוִיר הָרַךְ, נְשוּב-הַצִּפִּיָּה
אֶל מוּל מִנְזַר-הַשַּתְקָנִים, בְּסִבּוּב לַטְרוּן,
עַל קוּרֵי-מַתֶּכֶת צוֹנְנִים
כְּמֵיתָרִים
מְכַוְּנוֹת גְּפָנִים שֶל יֵין בּוֹרְדוֹ
אֶת קַתְרוֹס-הָרוּחַ.
מתוך: "אַרְצוֹת הצִּמָּאוֹן"
ממיטבחה של בת אם המושבות
המתכונים הוכתבו מפי האם דורה (היא דורה-דבורה ליפסקי-ראב-בן-עזר-גרינברג-דגן ז"ל) לבתה לאה (שורצמן לבית בן-עזר, אחותו הצעירה של אהוד)
פְרִיטְלַך
שמים קמח (לא כתוב כמה...) בתוך קערה ומוסיפים:
1 ביצה + חלמון
כף ספירט לבן
מעט מלח
בוחשים בעזרת סכין במרכז, ולאחר מכן מערבבים עם הקמח.
מרדדים 2 עלי-בצק דקים.
חותכים רצועות עם חתך באמצע.
כלומר, באמצע מלבן שנחתך מרצועה.
מקפלים לתוך החתך ומטגנים בשמן חם.
כשהפריטלך משחימים מעט, מפזרים (דרך מסננת) קינמון, פודר צוקר, סוכר וניל. [או שומרים אותם, ללא התוספות האלה, בקופסה סגורה, בתור "שקדי מרק" למרק עוף צח! – אשכנזים זקנים חולמים על כך בלילות].
קוגל, פשטידת איטריות עם צימוקים
חצי חבילה איטריות. (פעם היה רק סוג אריזה אחד של איטריות...)
(הייתי אומרת: 250 גרם?)
צימוקים
קינמון
סוכר וניל
תפוח עץ
1 ביצה
מבשלים את האיטריות במים רותחים עם מלח.
מסננים במסננת ומניחים בקערה.
מוסיפים את כל החומרים הנ"ל.
מחממים מרגרינה במחבת ומניחים את התערובת עד השחימה. הופכים. על אש קטנה.
דן בן מרים
סדום של משה דור, ועמורה של פרופ' אלמוג
לאהוד,
שני אנשים כתבו אצלך בגיליון הקודם. האחד משה דור, השני פרופ' עוז אלמוג. ברצוני לחלוק על האיש שאת כתיבתו אני כה אוהב, הלוא הוא משה דור (שהיעדרו גרם לי תחושת חוסר כי מתענג אני על כתיבתו, אז זאת הן אמרתי. מילא, כתיבתו שווה שיציינוה פעמיים) – לחלוק עליו ולהסכים בהתלהבות עם פרופ' עוז אלמוג.
אנו מין עם משונה שכזה, שמכיר רק שני צבעים: שחור ולבן. נעים בין מצב רוח של אבל לאומי, תוגה וקינה, לבין אופוריה מוזרה. גווני ביניים אין. אנו רגשנים, רגזנים, מתאבלים, חוגגים, צוהלים, מתרגשים, בוכים, נעים בין "סוף הדרך" – לרקיע השביעי. בלי תחנות ביניים.
משה דור, באשר כתב השבוע [גיליון 206] אינו רואה אלא סדום ועמורה. אף לא צדיק אחד בסדום? באמת? האומנם כך הוא?
השחיתות היתה קיימת אצלנו מאז שלוט מפא"י, כאשר אדם לא היה יכול להשיג משרה אלא אם היה בידו כרטיס חבר במפלגה. (שלא לדבר על נידויים של אנשי מפ"ם וחרות, שהיו אנשים נהדרים, משני צידי הקשת הפוליטית, נהדרים בדיוק כאנשי מפא"י. החרמתם היתה פוליטית, לא עניינית או נוגעת לכישוריהם).
אני לא יודע, אולי אני טמבל. אבל האם אלה אינם נקראים מינויים פוליטיים? הכרטיסים הפותחים את השער?
עכשיו חל שיפור עצום במצבן של סדום ועמורה – אם אשוב ואתייחס למאמרו של משה דור – היום הרקב נחשף ועולה למעלה. מה שהתקשורת לא היתה מעזה פעם לחשוף. פשוט לא מעזה! היום היא חושפת לאור השמש, וכיוון שכך – לטיהור הרוע (במידת האפשר).
נכון שלעיתים עושה זאת התקשורת גם כמדווחת, גם כשופט וגם בתליין, ובאכזריות רבה, בהתכסותה באמתלת חופש הדיבור והכתיבה. ועל כך יש עיתים שצריך לחשוף גם אותה לאור השמש. כי התקשרות הטוענת שאין פרות קדושות, גם היא עצמה אינה פרה קדושה. נהפוך הוא – כי מראיתה לעיתים אינה כפרה קדושה אלא כקרנף תוקף בפראות. וללא רחמים מלקקת את הדם בעונג מקפיא דם.
מכל מקום המסקנה היא כי שחיתות היתה קיימת מאז ומעולם. היא רק לא נחשפה. היו עליה טונות של צבעי הסוואה. עתה היא נחשפת לאין שיעור יותר. אז הנה כבר שיפור לעומת העבר. קרן אור בסדום ועמורה. אנשים לא נעשו יותר רעים. אלא שיותר אנשים רעים נחשפים בהשוואה למיספר החשיפות בעבר. נוצר מצג שווא כאילו המסה יותר גדולה. בעוד שהמסה היתה גדולה מאוד גם בעבר, אבל נסתרת. נכון, בעבר היתה "מראית עין". החרימו כמעט חבר כנסת, אליעזר ליבנה, שבנה לו בית ( לא דירה) של קומה אחת. איפה אותו בית ואיפה בניין הפאר של אולמרט? איפה אותו בית לעומת דירת הפאר של אהוד ברק בבנין הכי יקר בתל אביב? ואיך נעשו פוליטיקאים שועי ארץ? איך? ממשכורתם?
הצד היפה הוא שעל דירת אולמרט עלו. על דירת ברק לא עולים. הוא נעשה "אתרוג". נשכחו טעויותיו הנוראות, לרבות הבריחה מלבנון וניהול הארץ בכלל. נשכח שהוא פשוט הועף על ידי העם מכס השלטון, ולעם היו סיבות טובות לנהוג כך.
נכון גם שבן גוריון, איש צנוע (אף כי נעיר שגם לו היה בית משלו, לא דירה. בית בשדרות קק"ל) – הדיח קצין שנחשב כבעל עתיד של מצביא גדול רק מפני שנהגו הבריח שק סוכר והקצין כיסה עליו.
מדברים בגעגועים על הישראלים של 1948. האנשים "יפי הבלורית והתואר", ואכן כאלה היו רבים. אבל היו כמו גם עכשיו – משתמטים רבים מאוד מצה"ל. ההבדל לעומת אז היה שהשלטון נהג בהם בקשיחות. היה מכריז על עוצר, סוגר שטחי עיר נכבדים ודולה-דג משם את המשתמטים. אלה שלא ברחו לחו"ל.
עכשיו אמנם יש להם אפשרות יותר קלה להשתמט כי השלטון נוהג בהם ברפיסות ובאימפוטנטיות. מעמיד לרשות כל פרזיט משתמט את הקב"ן. די שיגידו ש"הצבא לא מתאים לי" והם מקבלים שיחרור. משתמטים כמו הזמר אביב גפן הצעיר, שנקלה הוא בעיניי, נעשים גיבורי תרבות. נטען שלא גוייס בגלל כאבי גב. אלוהים, התנועות שהוא עושה על הבמה דורשות יותר מאמץ פיזי מאשר נדרש מאיש סיירת מטכ"ל או סיירת צנחנים. עם כאב גב קל יש המון תפקידים שהיה מסוגל למלא. משתמטת כמו אגם רוטברג נעשית גיבורת תרבות. משתמטת אחרת נשלחת לחו"ל בשם המדינה. (אופס, שכחתי את שמה). כמובן, כמעט שכחתי לציין שגיבורי התרבות של ימינו הן הדוגמניות וגיבורי "כוכב נולד" או "ריקוד נולד". לא "סופר נולד".
יפי הבלורית והתואר ישרתו עד גיל 45 ויצטרכו לשאת בנטל המילואים. לפעמים יעמדו בסכנת מוות, לפעמים ייהרגו או ייעשו נכים, כאשר האחרים עושים טיולי כיף לדרום אמריקה ולהודו, לאשרמים ולסמים. לא רק מפני שהם נקלים אלא מפני שהשלטון סולל להם את הדרך להשתמטות, בחינת לב האדם רע מנעוריו, ואם נותנים להם הזדמנות – אז למה לא.
אופססס... סטיתי. התרגשתי... נסחפתי... סליחה! אלך הלאה.
הישגיה של מדינת ישראל מדהימים. נכון, לא דווקא החברתיים. לעומת זאת – איזו מדינה קלטה מיליון עולים חדשים תוך שנה-שנתיים והיתה יכולה לעומס הכבד העצום הנורא (במובן חיובי) הזה? סיפקה להם מקומות עבודה. סיפקה להם תעסוקה, זולת חריגים. אין עוד מדינה כזו! אין מדינה שהתמודדה בעילאיות עם מסה כזו. איזו מדינה הביאה אתיופים, אנשי תרבות אחרת? ועם רובם הקליטה היא יפהפייה ביחס ישיר ליופיים הפיזי. אלה שיש להם מוטיבציה. אף כי בנוגע לעלייה זו יש לנו מה להכות על חטא.
איזו מדינה, המושמצת כל כך, אחוזי האבטלה שלה נמוכים בהרבה מאחוזי האבטלה של ארצות האיחוד האירופי, לרבות גרמניה?
יש לנו להכות על חטא על עוד המון דברים. על הפערים. אבל סדום ועמורה איננו. אולי זולת העומדים בראש השלטון. האדונים הלא נכבדים אולמרט פרץ את חלוץ וחברת תומכיהם אשר הביאונו אל מה שהביאונו בשנת שלטונם. אל אסון הגליל והחיזבאללה, אל הפקרת שדרות. ואני אתחפש לרגע לאיש סדום ואזעק "הוציאום אלינו ונדעם!" – לא. איני רע כל כך. עדיף "הוציאום אלינו ונעיפם!" – אותו אולמרט, המתרפס בפני מובארכ שלא מעלה בדעתו לבוא ישראל המוקצית, אבל אולמרט הולך לקנוסה. גם מתנצל, כל הזמן אנו מתנצלים. גם לא מביא דבר מן המפגש, כלום, חוץ מאשר כניעות.
בנקודה זו אני מתחבר לפרופסור עוז אלמוג. האיש שהעיפו בו בתכנית טלוויזיה מבטי רחמים כשהעלה בדעתו להביא עובדות שעשויות "לקלקל" את הסיפור-הכתוב-מראש של יתר המשתתפים. הם ממש התעצבנו עליו כאשר הציג אמיתות צלולות, זכות. בלתי נסתרות. על הטוב שבארץ. עודד שחר השיב לו ש"ההי-טק אינו ציוני." אמר אמר. אבל כמה כסף הכניס ההי-טק למדינה? וכמה יוקרה העניק לה במשפחת העמים? סתם ולא פירש. גם הצלחת הייצוא החקלאי מקלקלת לשחר את הסיפור, גם הייצוא הביטחוני והתעשייתי העצום והענק מקלקלים לשחר את הסיפור. עמוס שחר ביטל את אלמוג כעפרה דארעא. הרי מי שמבין משהו בתקשורת יודע משכבר כי עמוס שחר קובע לעצמו דיעה וסיפור בלי קשר לעובדות ולדיון. ומבטל לא באדיבות אלא בצעקות את החושבים אחרת ממנו. ככלל, האיש המיצר לכאורה על הארץ כי רעה היא. תרבות הדיבור שלו היא תרבות של צעקות. דציבלים במינון ענק.
ובאמת, אחת הרעות החולות היא שלא נותנים להציג את הצד השני. לא רק של עוז אלמוג אשר איני מכיר ועל כן איני משוחד למענו. גם מי שמעז להרים קול נגד המשתמטים למשל.
די, עייפתי.
לאהוד – זה דן בן מרים הכותב. תגובה למשה דור ולעוז אלמוג. (ובלי קשר – סיפוריך שלך המשעשעים על הווי פתח תקווה וזיוניה חסרים לי). אם ייראה בעינייך להיות כלול בעיתונך. אם לא, השליכני לפח ובוודאי אמצא שם כמה פוחחים כמוני.
"פצצת המדע" של המאה ה-21
תגלית מרעישה במחקר של פרופ' פלוץ בן-שחר
נשיא אוניברסיטת בת-שלמה רבתי:
אין כבר צורך בלימוד היסטוריה: "אפשר לארוז את ההיסטוריה בארגזים ולקבור אותה במרתפים. כל יום מתרחשים מאורעות כה רבים, שלא הצטברו כמותם גם בתקופת זמן של מאה שנים בעבר. לכן מספיק שהסטודנטים יקראו עיתונים ויצפו בטלוויזיה, והלוואי שיצליחו לדעת להבין ולזכור מה שקורה היום בעולם שלנו ביום אחד!"
טלי לטוביצקי
לשחרר את ציפר
[מכתב שנשלח למערכת "הארץ" עם העתק לשוקן, לנדאו וציפר]
זה זמן מה שמקנן בליבי החשד כי מר בני ציפר, עורכו של מדור "תרבות וספרות" ב-18 השנים האחרונות, כּמֵה בסתר ליבו לפיטוריו. ולשווא: לא עוזרות כל ההצהרות שהוא משחרר לתקשורת הכתובה והאלקטרונית על התיעוב שהוא חש כלפי ספרות שנכתבת בעברית וכלפי החברה הישראלית, ואפילו כלפי העם היהודי באשר הוא: האיש נשאר על מקומו. לחינם הוא טורח בשיטתיות לדרדר את המדור החשוב שעליו הוא מופקד, שהפך בשנים האחרונות כה משמים, מאובן ותלוש מכל הקשר רלבנטי עד שרק ביקורות הספרים החדשים – שלמרבה הפלא עדיין מתפרסמות בו – עשויות להעיד על המדור שכאן ועכשיו ומשלנו הוא. אפילו היומן האינטרנטי שציפר מנהל מזה למעלה משנה באתר "הארץ", בלוג שמייצר לפחות פעמיים בשבוע תקדימים חדשים של וולגריות, רדידות ורשעות לשמה (ובאותה נשימה מבטיח, למרבה האירוניה, "להוקיע בלי רחם את הסגנון הרדוד והדעות הרכרוכיות, את גסות הרוח של אלה הקרויים צרכני התרבות, ואת סרות הטעם שהשתלטה על הארץ הזאת.") – אפילו הוא לא הביא את האחראים על העיתון למסקנה המתבקשת.
ה"הספד" שציפר מצא לנכון לפרסם (אם כי גם הפעם "לשחרר" יהיה מונח הולם יותר) ביומנו המודפס מיום שישי [שלפני] האחרון ("כל הצרידות הזאת", תרבות וספרות 29.12.06) על המשורר והעורך יעקב בסר ז"ל לא שבר, אמנם, שיאים חדשים של פרובוקציה זולה. ניכר שציפר היה שרוי ברגע מפויס יחסית ואף התרפק בהנאה, כמנהגו לאחרונה, על כמה ממנעמיו של "השלטון", כלומר של עמדתו כעורך המדור – עמדה שנעשתה, בצלמו, לזירה פוליטית מופגנת של כוח - - - [כאן צינזרה המערכת שורות אחדות] - - - אכן, מקומָם של כל אלו לא נפקד גם הפעם, למרבה הצער: אפילו את ביזוי המת לא מצאו לנכון ציפר ועורך העיתון לחסוך מאיתנו. אולם גם אם אין באמירות כדוגמת "אזרוק אותו מכל המדרגות" שום דבר חריג בעולמו של ציפר, הרי שבכל הקשר תרבותי נורמלי יהירותן הגסה הייתה אמורה לזעוק לשמיים. תיקון: הן לא היו רואות אור מלכתחילה. לאור כל זאת, התקשרתי אתמול לשירות הלקוחות וביטלתי, גם אם בצער, את המנוי. נקעה נפשי מהביזוי המתמשך של תרבות, ספרות ואנושיות במדור הקרוי, כמין בדיחה עגומה, "תרבות וספרות".
בצער, משום שלמרות הכול, רבים מהכותבים הקבועים במוסף זה בפרט ובעיתון '"הארץ" בכלל הם בעינַי הטובים והחשובים שבין העיתונאים ואנשי הרוח הפועלים כיום בישראל. לא הייתי רוצה לתרום ולו בעקיפין לקיפוח פרנסתם. אבל זהו הכוח הממשי היחיד שנותר בידי ,כנמענת של פנינים כגון אלה, הנפלטות בקלילות רבה מדי מעטו של ציפר, ואין טעם לצטט מטורו האחרון: כל יום מביא איתו, כאמור, שיאים חדשים.
פטרוני "הארץ": אנא עשו עם ציפר ועימנו חסד ושחררו אותו מניהול מה שהפך בעליל לנתעב ונחות בעיניו. הניחו לו לכתוב, כאשר אהב, על חיי הלילה בקהיר או במרוקו, גלו אחריות תרבותית ומוסרית והפקידו על מדור "תרבות וספרות" עורך אחר, המכבד יותר את תפקידו. כך תוכיחו שבניגוד לציפר, אינכם מתעבים את התרבות הישראלית ואת הספרות העברית, אינכם רווים נחת מביזוי קבוצות שלמות באוכלוסיה ומהחגיגה הגראפומנית של גזענות וגסות רוח ילדותית, הנמשכת זה זמן רב כל-כך. הוכיחו שאתם זוכרים, עדיין, שאפשר גם אחרת. מי יודע, אולי תרוויחו מזה משהו.
ידיעה בעלת חשיבות עולמית
בראיון ל"קול ישראל" (5.1.07) גילה גדול סופרינו החשובים א.ב. יהושע את הסיבה לכל תחלואי החברה הישראלית ולשחיתות הפושה בנו בכל אתר ואתר:
השטחים והכיבוש
הם, המתנחלים, אשמים בכל השחתת מידותינו המוסריות ובכל הפרשיות שמגלות רקב והידרדרות בחברה הישראלית ובמדינת ישראל מפני שהם פרצו כל גבולות חוק ומשפט [ביחסם לפלסטינים המסכנים ולחוק הישראלי]. ובגלל הכיבוש – כן, הכול רק בגלל ה"כיבוש" – צה"ל עסוק באינתיפאדה ובמחסומים ובמלחמה בטרור הבא מהשטחים – במקום להזניח כל זאת ורק להתכונן למלחמת לבנון השנייה!
[עד הסיפא של הפיסקה – טלי פחימה לא היתה מנסחת זאת טוב יותר, בראיונות איתה].
אבל דבר אחד יש לומר לזכותו של גדול סופרינו החשובים א.ב. יהושע – שהעז באותה נשימה להעיר "לידידו הטוב", אף הוא גדול סופרינו החשובים, דוד גרוסמן, שטעות היתה בידו של גרוסמן לומר בכיכר רבין "הנהגה חלולה", וזאת כי ערב מלחמת יום הכיפורים היתה לנו ההנהגה הטובה ביותר: גולדה, דיין – וראו לאן הם הביאו אותנו, כשלושת אלפי חיילים שלנו נהרגו באותה מלחמה!
אכן, הזיכרון הציבורי קצר, אפילו זיכרונו של גדול סופרינו החשובים והמוכיח בשער דוד גרוסמן – אלא שכאשר אנחנו ביקרנו אותו קשות על השטויות המתנשאות שדיבר בכיכר, וגם על כך ששכח את אסון מלחמת יום כיפור – רצו לרגום אותנו באבנים, וירטואליות כמובן.
הו, כמה מאושרים וטהורים היינו אילו לא יצאנו למלחמת כיבוש השטחים הטמאה ביוני 1967 והיינו נשארים בגבולות הקו הירוק וכל הערבים היו מחבקים ומנשקים אותנו ומאשרים את צדקתנו ואת מידותינו הטובות! – וגם כלל לא היה תלוי אז, בימים הנפלאים שלפני מלחמת 67', שלט הייאוש הנחמד בנתב"ג: "האחרון שיוצא יכבה את האור!"
למבקשים חומר נוסף על קדיש יהודה סילמן
לאהוד שלום,
למכתבו של קדיש יהודה סילמן, שהתפרסם ב"חדשות בן עזר" גל' 206, מיום י"ד בטבת תשס"ז (4.1.2007), אני מבקשת להפנות את תשומת הלב של המשפחה ושל הקוראים, למאמרי עליו:
"'עצב ציוני אמיתי' – ק"ל סילמן", שפורסם בספרי: "דבש מסלע. מחקרים בספרות ארץ-ישראל", משרד הביטחון, ההוצאה לאור, תשמ"ט/1989, עמ' 187-206. פורסם לראשונה: ב"עתון 77", תשמ"ז/1986.
בברכה
נורית גוברין
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק ט"ז. עוד בנות שנרצחו על חילול "כבוד המשפחה"
ידוע הדבר מימים ימימה, שכאשר השלטונות [בבגדאד] היו מצהירים על ביצוע גזר דין מוות, בתלייה למשל, שיתקיים ביום מסויים בכיכר פלונית בעיר, והכל מבעוד מועד, היו הרבה מאוד אנשים מתבטלים ממלאכתם, עושים יום חופש, והולכים לחזות בנעשה.
אבי סיפר לי, שבבגדאד היו נאספים לאירוע כזה אלפים רבים של אנשים בכיכר המרכזית (כמו בסרטים) מסביב לעמוד התלייה. ובשעה היעודה היתה באה עגלה סגורה ומוגנת. נגררת על ידי סוסים ומוקפת אנשי משמר. ממנה היו מוצָאים לקול מחיאות הכפיים של הקהל (או שמא זעקות הידד ומוות לרוצח, לגנב וכיוצא באלו?) את הנדון למוות כשהוא קשור בידיו ושלשלאות לרגליו. היו מעלים אותו על הפלטפורמה, מכסים את פניו בשקית שחורה, ידיו ורגליו קשורות, ומשחילים את ראשו לטבעת החבל. ובהינתן האות של קצין המשטרה האחראי (הוא הקוֹמָנְדָאן בימי התורכים), היה התליין פותח את הפלטפורמה שעליה עמדו רגליו של הנדון, והלה היה נזרק למטה בחזקה לפי משקלו וכוחות הגרביטציה, שובר את מפרקתו, מפרפר זמן מה ומסיים.
כמו למשל בסיפור, שזיקני העדה העיראקית עדיין זוכרים – של תליית שני הגנבים רוצחיו של חלפן הכספים היהודי.
מעשה בחלפן כספים ובעל נכסים יהודי, שבאו אליו שני אנשים לקשור איתו עסקה כלשהי. לצורך המשא ומתן קבעו פגישה בבית ריק, מאלה הבתים שיכלו לעניין אותו בהם לקנייה או למשכון. הפגישה התקיימה שם כמתוכנן. והם שיערו שהוא בא עם "שק מלא לירות זהב", ומיד בתחילת הפגישה הם היכוהו ורצחוהו נפש. וכמובן לשווא, כי לא היו עליו שום כספים. הם נתפסו, נחקרו והודו במעשיהם וסופם שנתלו ברוב עם בכיכר המרכזית של בגדאד כאמור לעיל. יהי זכרם ארור.
כך שהוצאה להורג תמיד סיקרנה את האנשים. ולמה ייראו מוזרים מעשיה של הממזרתה הנ"ל אימו של חברי? [ראה הפרק הקודם בגיליון 206] בכל זאת, שוויון הנפש שלה בסַפְּרָה את שהלך לקרות הוא שמזעזע. כאילו אמרה שהיא הולכת לחזות באיזה טקס של חנוכת בית אצל השכנים, או בחתונה או בשמחה כלשהי, ולא רצח מתוכנן אכזרי ונתעב של נערה צעירה שהחליט מי שהחליט שחייה הם רכושו שלו.
אני מקוה שלא יענישוני על שאני "מוציא את דיבתה של בגדאד רעה". כי גם אלוהים לא ציווה כזאת, לקחת חיי אדם רק בגלל שהוא לא מציית למקובל. ועובדה היא שניאוף אינו עבירה על החוק (להוציא במדינות חומייניסטיות). וכפי שהזכרתי בתחילה, בקצה הרחוק של סקאלת העונשים המושתים על הבת שסטתה מן ה"נורמה", נמצאת רציחתה. אבל זה לא חייב להיות תמיד ברעש גדול ועם ביתור גופות ובתי סוהר. מסתבר שהיו גם דרכים שקטות יותר. התוצאות היו זהות: חיסולה של אותה ברייה עלובה שאיתרע מזלה ונולדה ממין נקבה בחברה עם קוֹדים מוסריים צפודים וצבועים.
שחה לי אישה נחמדה אחת ממוצא עיראקי, שעלתה לארץ בהיותה תינוקת והיום היא בשנות הארבעים לחייה, שבהיותה תלמידת בית ספר, נערה כבת שש-עשרה, עת כל משפחתה גרה במעברה/בדונים/שיכון עולים, הרגישה כיצד החלו הנעורים מלבלבים בה. וכדרכן של הנערות איתן למדה בבית הספר, החלה גם היא להתרגש מן החיים החדשים הללו. כאן חיוך לנער הזה ושם שיחה עם ההוא, ואולי אף פגישונת תמימה. ועוד לפני שהספיקה לחלום לה בהקיץ, ולהרגיש את ניצני האהבה שברגיל מתחילים לנבוט בלבבות הצעירים בגיל הזה, ניחתו עליה שתי סטירות מצלצלות מידי אחיה הגדול שקרא לה לסדר, היאך היא מעזה "לשרך את דרכיה". והסטירות תזכורת לבאות.
ולמה זה לקח האח הגדול יוזמה לעשות סדר ומוסר במשפחה, והלא האב שולט בבית ודבריו שרירים ותקפים. ובכן, האח הגדול רצה להראות את בגרותו וגבריותו. וכאשר ראה את אחותו פורחת ביופייה הנערי, הרגיש מאויים. הוא זכר מה שזכר מהמטען שהביא איתו מהגולה, בעת שאת התרבות של הארץ החדשה הוא לא הספיק לקלוט ולקבל. והוא מצא את עצמו למעשה במצב שאיתו הוא לא ידע איך להתמודד.
כי לא כולם הסכינו למצב החדש בארץ, כפי שהסכין לו אותו תימני מוֹרִי סעדיה, ששמעתיו בראיון רדיופוני יום אחד: הוא נשאל על ידי המראיין, כיצד זה הוא, אשר בא מתימן עם מנהגים שונים בתכלית מאלה שהוא מוצא כאן, כיצד הוא מסכים למשל, שבתו תלך למסיבת הכיתה שלה בערב שבת ותחזור באשמורת שלישית של לילה. ענה אותו מורי סעדיה: "זה מנהג המדינה..." – מעין דינא דמלכותא דינא, אם כל הבנות והבנים נוהגים כך, לא ניתן לעשוק את בתו דווקא, ולמנוע ממנה את אשר כולם מקבלים כמובן מאליו.
ככלל, בחורה יפה, או אף ילדה יפה, גרמה להרגשת איוּם סמויה לבני משפחתה: שמא יחַזרו אחריה, יִטַּפלו אליה, או ידיחו אותה לדרך לא ישרה. ועל כן מוטב להשיא אותה מהר ככל האפשר. "לקבור" אותה, כפי שהיו מתבטאים. יהיה לה הגבר שלה והוא יהיה כבר אחראי עליה, וכך תחדל להוות נטל על הוריה ו"כאב ראש". בגלל זה, מיהרו לא פעם ההורים בעיראק להשיא את בנותיהם בגיל כל כך צעיר, ממש בוסר. שמונה או תשע שנים, והמתאפקים חיכו עד שתי-עשרה או שלוש-עשרה שנים. "אין דבר, הוא יְגַדֵּל אותה..." אמרו. כלומר, היא כבר אשת איש, היא שייכת לו. זהו, תפקידנו תם.
וגם האח כאן נכנס למעשה לחרדה מסוימת. הנה אחותו גדֵלה ומתפתחת, והוא רואה מציאות שהיא בעצם זרה לו לגמרי, ולא היו לו הכלים להתמודד עם המצב החדש. שם, בארץ הולדתו עיראק, לא היה כדבר הזה, והנה העולם הפוך ומפחיד. אחותו מדברת עם בחורים, רוקדת במועדון עם כולם ומי יודע מה ילד יום. את שיטת הסטירות ו"חינוך" הבנות זכר, הוא השתמש בהן, והחזיר את אחותו למציאות העגומה והמדכאה שממנה עדיין הוא לא השתחרר.
"הם לקחו לי את האהבה, ולא נתנו לי ליהנות מנעורַי..." אמרה בעיניים חולמניות ולחות.
וזה כאמור הקצה הקל של הסקאלה.
והנה סיפור אמיתי ששמעתי לפני הרבה שנים מפי אישה מהימנה מאוד והיא היתה עדה לו.
במשפחה מסויימת, ממוצא עיראקי כמובן, מכרים קרובים של משפחתה, אותם היכרתי גם אני במעומעם, בעיקר משמיעה, נחשדה הבת, כאן בארץ-ישראל, קצת אחרי עלייתה ארצה, בכך שהיא משרכת את דרכיה: הלכה לים עם חברות, יצאה איתן לקולנוע, והחלה מדברת עם בחור זה או אחר, בחשבה שהחיוכים שהחיים מחייכים לנעורים בדרך כלל, מיועדים גם אליה.
אך היא טעתה.
האח הגדול, הוא הנעלב הראשי, קיים דיון משפחתי אליו זימן את אחיו השני ואת דודו. והוחלט מה שהוחלט. ההורים לא שותפו בדיון בהיותם מבוגרים, וגם מחשש שיֵרך לבבם.
והנה ביום השבת הקרובה מזמינים שני האחים את אחותם ללכת ולבלות איתם בים. ואליהם מצטרף גם הדוד. מה טוב ומה נעים.
נכנסו שלושתם למים והשתעשעו עם הגלים. אחרי מספר דקות ניתן האות על ידי האח המבוגר יותר. אז החלו שניהם מכניסים את ראשה של אחותם בכוח למים ומפריעים לה לצוף. (ברגע זה, בכותבי את המילים האלה, עורי מצטמרר...) ניסיון שני ושלישי, והלא היא אינה שחיינית למודת קרבות ים, והחלה לבלוע מים ולהשתנק, ואחרי מאמץ קטן נוסף מצד האחים היא שקעה לה לעולמים. הם שינו כיוון והתרחקו למקום אחר, עד שאחרי זמן מה צפה הגופה למעלה. המולה וצעקות וניסיונות החייאה וכל כיוצא בזה, וכמובן לשווא. הם עשו עבודה יעילה. "גזר הדין המשפחתי" הוצא לפועל בשקט ומבלי שאיש יחשוד במשהו.
כשעלה בדעתי לכתוב את הדבר הזה, ביררתי לי את הפרטים מחדש. מסתבר שהדוד שהיה שותף להחלטה, ודאג לכך שההורים לא ישותפו בה, הלך אף הוא לזירת האירוע ועמד במרחק מספר מטרים מן החוף לצפות בהוצאה לפועל של גזר הדין. אלא שברגע האחרון פקו ברכיו של האח השני והרגיש שהוא לא יוכל לעמוד במשימה והוא נשאר לעמוד על החוף. והדוד נכנס לפעולה במקומו. והאח השני הוא אשר סיפר את הסיפור במלואו לאחר מכן בפני מי שסיפר, לאמר דאגנו לטהר את עצמנו ואין עלינו יותר שום רבב.
החבורה חזרה לביתה, ואז סופר להורים את הקורות, את פסק הדין ואת התוצאות. לאב ולאם האומללים היתה רק ברירה אחת: לשתוק ולשאת את אבלם בליבם. וכי יסגירו את שני בניהם ואת הדוד לידי החוק?
כמובן שבוצעה נתיחה שלאחר המוות. בדו"ח התוצאות היתה גם פיסקה שציינה שהמנוחה נמצאה בתולה.
וכפי שאמרתי קודם לכן, לפעמים הספיק חשד בלבד על מנת להוציא פסק דין מרשיע ואף לבצע גזר דין מוות. (חשד לְמָה?)
והסיפור ממשיך: באותה משפחה ניגפו ומצאו את סופם במיתות משונות מיספר אנשים בתוך שנתיים מאז אותו האירוע: האח הגדול רוטש בתאונת דרכים, חייו של השני נקטפו מהר על ידי מחלה ממארת וקטלנית מאוד, האם מתה מהתקף לב, והדוד, שהיה שותף נלהב להחלטה ולביצוע, לקה בשטף דם במוח ושיתוק ומת בייסורים.
נקמת דם נערה צעירה ותמה, שלקחו ממנה את הנעורים את האהבה ואת החיים.
המשך יבוא
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק עשירי
הרופא עבדולקאדר ואבטיחי עמק חפר
הוא ואדי אל-חווארת
היו איכרים שנהגו לשכור משגיח לעבודה, או שהטילו אותה על בניהם המתבגרים. רובם לא איפשרו לבניהם ללמוד בגימנסיה העברית ביפו, פן ירכשו השכלה רבה מדי ולא יחזרו לעבודת האדמה. דודי לא זכה להשכלה גבוהה, כמוהו גם אבי. המשיכו ללמוד רק שלוש שנים בבית-הספר החקלאי במושבה. סבי המיתולוגי לא רצה שבניו יעזבו את החקלאות.
יינע היה משגיח בעצמו על פועליו, לרוב היו אלה ערבים. תחילה שימש משגיח גם בנחלת אחיו הבכור סקנדר, שהחליף את שם המשפחה מקוסוחוב לגרשוני, עד שיום אחד רבו השניים ושוב לא דיברו איש עם אחיו לעולם. הדבר אירע לאחר ששימל בן הפלחית, הבן-דוד של רותי, גדל קצת והתחיל לדבר. סקנדר אמר ליינע אחיו שאם עוד פעם אחת שימל היחף וזב-החוטם יפנה אליו ברחוב ב"יא עמי!" – הוי דודי! – הוא יהרוג את הילד.
סקנדר היה עשיר מיינע. הוא היה בעל שדות חיטה ושעורה ושיבולת-שועל, ורפת, ופרדס גדול שרובו תפוחי-זהב אך גם אשכוליות ולימונים. אבל יינע היה חרוץ ומוכשר ממנו בכל העבודות החקלאיות, וגם מנוסה בעבודה עם הפועלים הערבים.
בבוקר היה יינע נפגש עימם ב"סבאח אל-חיר," בוקר טוב, ועוד ברכות מתוך ידידות נעימה ועצורה.
עם התחלת העבודה היתה חלה אצלו התפרצות איומה של גערות. כדי להטיל פחד היה מתנפל על אחד מפועליו, לרוב צעיר, על יסוד תואנה כלשהי, שזה השאיר פרק של אינג'יל או שורש של חילפה לאחר העידור, תמיד מצא איזה פגם, והיה מרים עליו קולו בצעקות ומגרש אותו מהעבודה, "יאללה רוח, רוח! יא אהבל!" – לאחר שחטף ממנו את הטורייה וזרק אותה בכוח מרחק מטרים אחדים.
היתה לו שׁישׁטמה [סיסטמה, שיטה] בעבודה: "כשאתה מעביד פויעלים, ובייחוד עראבערס, אף פעם אל תגער בחזק ואל תסתכסך עם הביריון. מצא את המסכן והחלש שבהם ועליו תתנפל בגסות, בצעקות, וגם בלי סיבה. ככה תפחיד את היתר והם יצייתו לך ולא יתרשלו בעבודה."
שאר הפועלים היו משתקעים בשתיקה רבת משמעות אך לא מעיזים לפצות פה, שהרי הוכח לכל שהמשגיח הוא אכן עבאדאי, חזק, מומחה בקללות על בוריין, ובעיקר – הרי הוא המשלם עבור העבודה ויכול לפטר אותך בין-רגע.
חג' עבד אל-מצרי חד-הלשון חיבר על כך חרוזים שאותם היו שרים ה"שקצים" הערבים, ולא רק אלה שגורשו, כאשר היו שבים בחבורה משדות המושבה אל כפרם:
"דללק דאייר – וולא תשתע'ל ענד יינע-מייער!"
מוטב לך להסתובב בטל, ובלבד שלא תעבוד אצל יינע-מייער.
ישנה עדות שהיה קיים גם נוסח אחר במקצת:
"כול אל-יום דאוור, דאוור,
ומא בתשתריל מע יינע-מייער!"
כל היום סוב לך סוב, ואצל יינע-מייער אל תעבוד!
לאחר התפרצות-הבוקר היה יינע קוס-אוחותו מתרכך, ובקול מפייס עובר מפועל לפועל, "עבדאללה, עשה כך," – "עטאללה, תקן ככה," – "חג' עבד, זרוק את העפר ויישר."
עתה היה יכול להיעדר למשך רבע או חצי שעה. העבודה "תלך". היה נוהג לגשת לפרדס הסמוך לצרכיו, או לבדוק את רשימת הפועלים או לסדר משהו בבייקה, בית האריזה, שמחוץ לעונת ההדרים היא עומדת ריקה.
סיפרו על אחד המשגיחים מבני-האיכרים, כי כאשר עבדו פועלות בשדה, בדרך-כלל בעישוב, ובייחוד אם היו אלה יהודיות – היה עושה עצמו כורע להחריא בפרדס ובעצם מסתכל לעברן מבין השיחים ומאונן את קישוי הבוקר שלו אל האדמה.
פתאום היה יינע שב ומגיח בהסתר מבין העצים, טופח על בטנו העצומה שלא נתקטנה גם לאחר חירבון הבוקר, ומכריז בקול פטרון: "בריאות גופכם! טאך!"
"בריאות גופך ושלומך."
"מה זאת, היכן הלכה הגבורה, יא שבאב?! טאך!"
"למה תדבר כך, חוואג'ה יינע? לא נחלשנו רגע מן הבוקר."
"אללה יעטיכום אל-עפאיה!" כשדיבר ערבית היה גימגומו נעלם.
"מברוכ!"
"בכוח, יא שבאב!"
והם מתעוררים כולם לעבוד בקצב, רוח חדשה עוברת אותם, והם פולטים מילים וגם הברות חסרות משמעות: "בוררר, בוררר, הך, הך, אירפע רג'לכ (הרם רגלך), טאך, טאך! אירפע אידכ (הרם ידך), טאך, טאך! אה, אה, יא כיחי, יא ניעי, חיליליליי!!!" ולפעמים גם: "אוי מאמע, קארטאפעס! – ראחמענס, אוי מאמע!" – כשהם מחקים את האידיש של המושבה.
בעבודת ה"בחר", היא העידור העמוק, שלאחריו הקרקע נעשית גלים של תלמים, כמו בחר, שהוא ים בערבית – היה יינע מעמיד את פועליו בשורה בפאת השדה. לעבודה זו היו לוקח גם צעירים יהודים, מבחורי העלייה השנייה, בעיקר מיוצאי חצי-האי קרים, הקרימצ'קאים, שנודעו בכוחם הגופני הרב. הפיושניק (פיוש, בצרפתית מעדר, ומונחים אלה נקלטו במושבה מהתקופה שהתנהלה תחת שלטון הפקידות של הברון) היה מתחיל לעדור בפאת השדה, מתקדם בקו ישר, שופך את רגבי העפר לימינו ומותיר לשמאלו תלם עמוק שדופנו מבריקה כראי מאיבחות הלהב של הטורייה.
פיושניק שני, שניצב לשמאלו, היה מתחיל לעדור בטורייה קצת אחריו, רגלו הימנית בתלם, וחוליית התלם החדש שפתח ממלאה את התלם שחפר הראשון, וכך הלאה, עד לפיושניק האחרון.
לאחר שהפיושניק הראשון סיים את המענית, היה עומד מחכה שיגיע הפיושניק האחרון, וחוזר ועודר בכיוון הנגדי, כשהוא ממלא בעפר את התלם הריק שהותיר האחרון.
יינע למד מן האפנדים הערבים, והיה מציב גברתן בראש השורה וגברתן במאסף. הראשון מושך קדימה, והאחרון מזנב ברגלו של מי שלפניו, ומכריח את כולם בתורם להגביר את הקצב.
שמועה אומרת כי לחלוץ ולמאסף היה מעניק "תוספת-מאמץ" במטבעות פחותות-ערך, ולנכשלים – בעיטה ושילוח הביתה. ועוד מסופר על יינע שבקצה החלקה היה תולה דג מלוח, והראשון שהיה מגיע, היה זוכה בו. ואולם קשה להסביר כיצד התנהלה התחרות, כאשר כל אחד נכנס בתורו לעידור, והכל התקדמו יחדיו בשורה אלכסונית.
הניר נגמר, והוכנה כבר גם "חתיכה", (חיתיכה או חותיכה בערבית, כלומר תלם חדש), לניר השנייה. יינע מכריז עתה על נפש (בשני פת"חים ובשין שמאלית), הפסקה קצרה. יושבים. והוא עימם. מנגבים את הזיעה, שותים מים ומגלגלים סיגריה. שולחים את אחד הנערים להוריד אבטיח מקצה המיקשה ולהשקיעו בתעלת מי ההשקאה הזורמים בפרדס, שיתקרר לצהריים.
שיחה ידידותית קולחת, והפתיחה מענייני היום, על החתונות בכפר, ובמושבה, ולבסוף, כמובן, מנפלאות המדע והרפואה העממיים [שרק בימינו-אלה, לאחר שפחתה בארץ ההשפעה האשכנזית הנפסדת וקמה האליטה החדשה, שבו להכיר בערכם].
חג' עבד אל-מצרי פותח ומספר את המעשה ברופא המפורסם עבדולקאדר ובאבטיחי ואדי אל-חווארת [הוא עמק חפר] המצויינים, מהזן אמחסני. כידוע, אורחות הגמלים העמוסות אבטיחים עושות דרכן כל קיץ ממיקשאות ואדי אל-חווארת אל נמל האבטיחים מינת אבו-זבורה [חוף מכמורת], ושם מעמיסים את האבטיחים על ה"מרכב" [ספינת מפרש] כדי להובילם לפורט סעיד. את הספינה מרתקים על-ידי עוגנים במקביל לחוף, ומחרטומה ומירכתיה מותחים לעבר החוף רשתות אחדות, המשמשות כגדרות. הגמלים מגיעים כשהם עמוסים אבטיחים ברשתות קלועות לצידיהם, והם נכנסים במים עד צוואר. שם משחררים את האבטיחים, ואלה צפים לעבר ה"מרכב" כשהם סגורים בין הרשתות.
בצידי הספינה מותקנים לוחות-עץ ועליהם עומדים, בגובה המים, הספנים השולים את האבטיחים מהים וזורקים אותם לידי חבריהם שעל הסיפון. בזה אחר זה מגיעים הגמלים העמוסים, והאבטיחים מתנדנדים עם הגלים כגולגלות ירוקות-לבנות, והצעירים עומדים במים והודפים אותם לעבר הספינה. כאשר המטען מגיע לגובה המפרשים, והספינה שוקעת למידה הזו, היא מפליגה למצרים לקול קריאות שמחה ושריקות מן החוף.
בעונת האבטיחים הופך נמל אבו-זבורה ממפרץ שומם לקריה הומה ובה סככות ודוכני אבטיחים, בתי-קפה שמציעים שרפרפי-קש, לימונדה, נרגילות וספלוני-קפה בטסי-נחושת, פלחי אבטיח, שצונן במי הים מבעוד לילה, נתחי גבינת צאן, צועני עם קוף, מספר-סיפורים המגולל יריעה מצויירת בסנדוק אל-עג'ב, תיבת הקסמים. כולם נהנים מעונת האבטיחים, כמו שאומר הפתגם: "אסטווה אל בטיח – מפיש טאביח!" כשהאבטיח מבשיל – אין צורך בתבשיל!
הרופא עבדולקאדר היה בן למשפחה מכובדת באחת מארצות-הבלקן המוסלמיות. מקצוע הרפואה היה עובר במשפחתו במשך דורות מאב לבן. עבדולקאדר קיבל את מקצועו מאביו הרופא המפורסם אבובאקר, וכאשר הגיע לפרקו השיאו אביו עם פטמה, בת למשפחה מיוחסת ומפורסמת. היא היתה נערה יפה, שנודעה בכל סביבותיה גם בטוב-ליבה.
לאחר שנים ילדה לו פטמה לשמחתו בן זכר, והוא קרא את שמו עלי. אך שמחתו לא האריכה ימים. מיד אחרי הלידה חלתה פטמה, מחלתה גברה מיום ליום עד שיום אחד החזירה את נשמתה לאלוהים.
הילד עלי נישאר לטיפולו של האב בלבד, שהיה לו גם לאם. עלי למד מהר קרוא-וכתוב והתחיל כבר להיכנס בסוד המקצוע של הרפואה. אביו תלה בו תקוות רבות, ומצא בו ניחומים אחרי מות אשתו פטמה המסורה.
אך לא כך רצה הגורל. כאשר כבר החלו לדבר בעלי נכבדות, לשדך לו כלה, חלה ונפל למשכב במשך שנה שלימה. אביו עשה כל מה שביכולתו המקצועית ובידיעותיו הרפואיות, אך לא מצא תרופה שתועיל לו, עד שבאחד הימים מת גם הבן.
מות הבן הדהים את עבדולקאדר, כי מלבד אובדן הבן היקר לו, ירד גם מצבו פלאים בחברה. במשך השנה האחרונה חדלו האנשים להזמינו כרופא לטפל בחולים, והתחילו גם לזלזל בידיעותיו הרפואיות באומרם: "הנה גם את בנו אינו יודע לרפא!"
בלילה שבו מת הבן החליט עבדולקאדר כי עליו לגלות ולדעת מה היתה המחלה הזו, הבלתי-ידועה לו, אשר בגללה מת בנו. עוד בטרם הודיע ברבים על מות הבן, בו בלילה – ניתח אותו ופתח את ביטנו ובדק היטב במעיו, והנה בתוך קרביו מצא להפתעתו חתיכה קשה כעצם וגודלה כמלפפון. אחרי בדיקות רבות, ומבלי שהיה יכול לקבוע מה טיבה של האבן הזו, זרק אותה בכעס ובשברון-לב לתוך הארגז שלו, שבו נמצאו כלי-הניתוח והרפואות, אחר-כך תפר וסגר את בטן בנו, עטפו היטב בתכריכים, ולמוחרת הוביל אותו לקבורה.
עבדולקאדר מיאן להינחם אחר מות בנו. הוא לא מצא לעצמו מנוח. היה רץ בשדות ועובר כל הימים בדרכים כמטורף, ולא היה יכול לשבת בבית שבו מתו עליו אשתו ובנו האהובים והיקרים.
ביום מן הימים קם עבדולקאדר ומכר את אחוזת-ביתו וכל אשר לו, ארז את מעט כליו עם ארגז-הרפואות שלו, עזב את עירו ומולדתו והלך ממדינה למדינה ונדד ממקום למקום ומעיר לעיר, הלוך ופסוע דרומה, בכיוון קבר הנביא מוחמד עליו התפילה והשלום, בעיר מכה. זה ידוע שדרווישים וחג'ים, כך נהג גם חג' עבד אל-מצרי עצמו, נודדים רגלי במקלם ובתרמילם לקבר הנביא ובחזרה, כשהם מתפרנסים על תפילות ונדבות.
באחד מימי נדודיו של עבדול-קאדר נשברה הידית של סכין-הכיס שלו, והלהב נישאר ללא ידית. חיפש משהו כדי להתקין ממנו ידית לסכינו, והנה, בהתבוננו במקרה בארגז-הרפואות, נתקלה ידו באבן שהוציא מבטן בנו, ושהיתה מונחת שם בין הכלים. הוא מצא אותה מתאימה לשמש ידית לסכינו, וכך אמנם עשה.
היה זה בדיוק באותו קיץ שבו הגיע בנדודיו לוואדי אל-חווארת, שם ראה לראשונה את המיקשאות ובהן האבטיחים מן הזן אמחסני, אשר לא ראה ולא הכיר כמותם במדינות-הצפון הקרות, שמהן בא. הוא הירבה לאכול מהאבטיחים ומצא אותם טעימים ומתוקים. יום-יום היה בוקע אביטיחים בסכינו ואוכל, בוקע ואוכל.
והנה נוכח לתמהונו הרב שעסיס-האבטיחים ממיס, ממוסס ומאכל את ידית הסכין וזו הולכת ונעשית דקה מיום ליום.
יום אחד הביא אבטיחים אחדים אל הבקתה אשר בה התגורר, ישב בה ימים אחדים ושיפשף את הידית בעסיס-האבטיחים, וזו קטנה עד שלא נותרה ממנה אלא חתיכה זעירה, מעוגלת כקשת. למרבה הפלא נישארה בידו מכל האבן רק חתיכת ציפורן, שכניראה בלע אותה בנו, והמיצים שבקיבה התאספו והתגבשו סביבה עד שנוצר הגוש הגדול והקשה כעצם, שבסופו של דבר הוריד את בנו שאולה במכאובים רבים.
התגלית המדעית עודדה במקצת את עבדולקאדר. עתה, לכל הפחות, הוא כבר יודע ומכיר את המחלה שהיתה הסיבה למות בנו היחיד והאהוב. הוא המשיך בדרכו למכה, מילא אחר מצוות העלייה-לרגל, אבל כשהחל לחזור החליט כי לא ירחיק צפונה מעבר לוואדי אל-חווארת, שבו גדלים האבטיחים הטובים האלה.
כך שב לעסוק במקצועו, והיה מצווה לכל החולים שבאו אליו להתרפא – לאכול הרבה אבטיחים, רק אבטיחים, לאחר שנוכח לדעת כי עסיס-האבטיח שוטף ורוחץ וממס את כל המישקעים והגבשושיות והמיצים המזיקים שמתרכזים בתוך מערכת העיכול של האדם.
כך מפליג חג' עבד אל-מצרי בסיפורו, כשהוא גורף מדי פעם קריאות השתוממות והתפעלות. הפועלים מחניפים ליינע קוס-אוחתו רחב-הכתפיים, שכרסו הגרגרנית מתנשאת כהר של שובע ביניהם. הם משתדלים להסיט את תשומת-ליבו מן הרגעים החולפים, ולהביא סיפורים נוספים. יינע מניח לכך למשך חמישה רגעים, ועוד חמישה רגעים, לשם הנימוס.
ופתאום מביט אל שעונו.
"אלוהים גדול! יא-שבאב!"
"אה, הגיע הזמן?" הם מיתממים.
"הגיע וגם עבר. יאללה!"
קמים בעצלתיים ועובדים כמי שכפאם שד – עד הישמע הפעמון להפסקת הצהריים. אוכלים ונחים קצת. העייפות רבה. אפילו הסיפורים נדמו.
אבל עיקר החום, והקושי בעבודה, הם עוד לפניהם, בשעתיים של אחר-הצהריים, שנותרו לפני הישמע הצלצול המסיים בשעה ארבע.
"עליכם לגמור את החתיכה הזו, בקבלנות – והביתה, טאך!" מכריז יינע קוס-אוחתו, כדי לעודדם.
שוב טמפו, והם גומרים כעשרים רגע לפני הזמן, אבל עליהם להישאר בעבודה, אמנם לא לעבוד, עד המועד הקבוע, לבל יראו אותם שאר הפועלים בלכתם הביתה לפניהם.
המשך יבוא
אלישע בן יובל בן יוסי: "לא התגייסתי לצבא כי רציתי לזיין."
בגיליון 204 כתב ידידנו משה דור בטורו: "בין חברי הלהקה: אלישע, נצר למשפחת בנאי המהוללת, שהמלך המוכתר שלה היה השחקן הגדול-באמת יוסי בנאי המנוח. תודה לאל, זה לא הבן ולא הנכד של יוסי. עוד זה היה חסר לו."
ובכן, מעירים לנו שזה כן הנכד של יוסי והבן של יובל בנאי.
ברכותינו ליוסף טומי לפיד במלאת לו 75 שנה
אנחנו יודעים שמה שנכתב כאן מחשיד אותנו מכל בחינה שהיא: טעם תרבותי, נטייה פוליטית, הטייה בגלל מוצא משפחתי הונגרי (אם כי בהבדל של דורות אחדים) ואפילו חנופה והיעדר שמץ של פוליטיקלי קורקט מצידנו – אבל אנחנו מאוד-מאוד נהנים לשמוע מדי שבת לפני הצהריים, בגל ב', בין השעות 11.00 ל-12.00, את הטור השבועי של יוסף טומי לפיד – בקולו בעל המיבטא המיוחד, בהומור שלו, בחוכמת חייו, בקיצור, באישיותו הרדיופיונית המלבבת, (ולא שלא היו לנו בשעתו טענות קשות כלפיו, בתקופה שהיה מנכ"ל רשות השידור).
נחום ברנע בקטע "עם בוא הריקבון", בטורו השבועי: "ההר הזה עשוי להוליד עכבר. כך מלמד הניסיון." ("ידיעות אחרונות", 5.12.07).
גם בנו קינן החשד הזה מיד עם התפוצצות שערוריית הצמרת במס הכנסה, שהרי סגירת שומות לנישומים גדולים, תשלום כופר והפחתות-מס משמעותיות, כל אלה נעשים עם תיעוד וקבלות וגם דרך יועצי-מס, עורכי-דין, שתדלנים ומתווכים למיניהם. לך תוכיח שלולא ההפחתה הגדולה במס – היה בכלל נגבה משהו מהנישום או שהיתה מתחילה פרשה של שנים ארוכות של משפטים, או פשיטות רגל, או בריחת הנישום מן הארץ. כל פשרה, בהקשרה, עשוייה להיראות עיסקה כשרה.
בעוד שנתיים-שלוש, כאשר יחלו הדיונים בפרשת הלבנות ההון הגדולות בסניף בנק הפועלים ברחוב הירקון בתל-אביב, יופיעו בעיתונים גם עידכונים על התקדמות החקירות ועל אפשרות של המלצה להגיש כתבי אישום בפרשת בכירי מס הכנסה הנוכחית. המשטרה הודיעה שמאות אנשים צפויים להיחקר! – תגידו לי, מאיפה יש לכם חוקרים מיומנים כה רבים, ומדפים לניירות ולמחשבים מוחרמים כה רבים, כאשר גם פריצות פשוטות לבתים אינכם מצליחים לפענח (שלא לדבר על גניבות רכבים ובקר) – ואתם מסתפקים רק במתן אישורים לחברות הביטוח? – ובינתיים מרבית פקידי המס יהססו לאשר תשלומי כופר בחשש שמישהו, שרוצה לסגור חשבון איתם, (וכאלה לא חסרים), ילשין שסכום הכופר היה לא ריאלי, וכי ההסדר גובל בשוחד. – יועץ מס, שאנחנו מאוד מעריכים את דעתו, טוען שאין כיום שום פקיד במס הכנסה שיודע על בוריין את כל התקנות שהצטברו במשך השנים ושהן תקפות עדיין. אז השוטרים יֵדעו? – ולא שהכול נראה בסדר בפרשות האלה אבל דומה שהרוב נמצא בתחום האפור, לא הלבן ולא השחור.
אגב, לא שמעתם שעד לפני שבוע פרוטקציה וקשרים פוליטיים היו בתולות?
האם זוהי תגובה אירונית או נזעמת?
אהוד יקר,
קראתי את מכתבה הגלוי של שושנה ויג לשרת החינוך ואני מבקש, ברשותך, להגיב. אני נדהם ששושנה ויג, שהיא בהחלט יוצרת מוערכת, כתבה מכתב כל כך מתנשא, וכל כך בלתי מנומס – משתמע מדבריה ששרת החינוך איננה יודעת מה קורה במערכת החינוך, ולולא לימדה אותה שושנה ויג לקח – היא היתה נשארת בורה בתחום: "יולי. תתעוררי!" – "האם ידעת שיש ירידה משמעותית בהרשמה למכללות להוראה?" – "הידעת שיש ירידה תלולה בהכשרה למקצועות ההומאניים?" וכולי וכולי.
איך כותבים כך לשרה, שהיא נבחרת ציבור, שהיא פרופסור באוניברסיטה?! האם שושנה ויג חושבת ששרת החינוך אינה יודעת את מה שהיא יודעת, והיא רק מצפה ששונה ויג תלמד אותה לקח?! ומה הפמיליאריות הזאת? אפשר לטעון כל טענה שבעולם, אבל זה אינו מחייב לכתוב בגסות רוח.
צר לי באמת שתחת ידיה של שושנה ויג יצא מכתב מביש כזה.
משה גרנות
* * *
יום הולדת שמח ליאיר
* * *
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,313 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל בארבעה קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
204 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2006 – יפנה
באי-מייל למערכת והם יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל