אהוד בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 208
תל אביב, יום חמישי, כ"א בטבת תשס"ז, 11 בינואר 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: שיר העגבים של יהודא בן-זאב
משה דור: שיר נגד העשירים / פנים "חדשות", תוכניות "חדשות" / הה, הרוסים הללו... / מילרע, לא מילעיל
אלישע פורת: גבורה ילדית (שיר)
דברי אסתר בן נון ראב על אסתר ראב
אמנון בי-רב: עיתונאי עם נשמה, מזיכרונותיו של עורך עיתון.
יהודה גור-אריה: ערבית (שיר)
אורי הייטנר: הידלדלותה של הרוח בארץ, על ספרה של אניטה שפירא: "תנ"ך והזהות הישראלית".
יעקב ברזילי: אבי לא יברך על הלחם / אימא רעה (שני שירים)
דניאל דורון: מלחמת שחרור משיטה רקובה [פורסם לראשונה ב-y-net]
שיר העגבים של יהודא בן-זאב
בימים אלה יצא לאור, במהדורה ביבליופילית של 300 עותקים ממוספרים, "שיר עגבים" כבן 200 שנה, שהיה אצור עד-כה בכתבי-יד. אנו מדפיסים כאן את השיר עם הקדמת גֶצְל קְרֶסֶל:
יהודא לייב בן-זאב (1764-1811) היה ראש וראשון לחוקרי הלשון בתקופת ההשכלה. ספריו: "אוצר השורשים", "תלמוד לשון עברי" ואחרים, היו לקלאסיקה במחקר הלשון העברית. בתרגומו לספר בן-סירא מגרמנית לעברית קלע להפליא לא פעם למקור העברי שנתגלה כמה דורות לאחר מותו. בן-זאב ניסה את כוחו גם בשיר הארוטי. אולם היתה זו תקופה שלא יכלה "לקלוט" נוסח זה, כמו שקלטה למשל יהדות איטליה, דורות לפני כן, את יצירתו הארוטית של עמנואל הרומי. לעומת זאת זכה שירו של בן-זאב לתפוצה, שקשה למצוא דוגמתה – בעודו בכתב-יד. היו מעתיקים אותו בכל העולם היהודי, כל הקוראים הזדעזעו, במרכאות ובלעדיהן, אולם קראוהו והעתיקוהו, עד היום הזה.
שמעון בֶּרנפֶלד מספר: "המשכילים הראשונים ידעו על-פי-הרוב את שפת עברית והשתמשו בה פעמים רבות לצורכם המגונה לבזות כל קודש. בשפה קדושה כזאת כתבו לפעמים שירי עגבים, אשר אמנם לא נתפרסמו בדפוס, אבל חלפו מיד ליד בחשאי. שיר כזה מר' יהודא ליב בן-זאב ראיתי בילדותי בעיניי. כמוהו לא ראיתי ליופי בצחות המליצה ולרוע בניבול הפה." (בספרו "דור חכם" שיצא לפני שמונים שנה, עמ' 76), ומספרים שביאליק ידע בעל-פה כמה בתים מהשיר.
אפילו חסידים לא בחלו בו. אפרים דַיינַארד מספר: "בין צעירי החסידים בצ'עֶרנִיגֹאוו שמעתי בפעם הראשונה שיר-עגבים מגואל, אשר ייחסוהו לבן-זאב." (בספרו: "זיכרונות בת עמי", חלק ב', תר"ף, עמ' 13). פרופ' יוסף קלוזנר מספר: "אחד העם סיפר לי שקרא שיר זה בכתב-יד ונדהם לפורנוגרפיה הקיצונית שלו." (בספרו: "היסטוריה של הספרות העברית, חלק א', מהדורה ב', עמ' 157). קלוזנר מוסיף: "(הייתה זו) שאיפה להראות העמים והשרים יופייה של העברית הזקנה, שאפשר לכתוב בה כל מיני דברים חדשים. לשם כך כנראה, כתב אחד השירים הפרוצים ביותר, שהוא סובב בקהל העברי בכתב-יד עד היום. הוא פורנוגראפי כל-כך, עד שאי-אפשר להדפיסו."
הפעם אנו מדפיסים אותו סוף-סוף, מתוך שני כתבי-יד, ושמים קץ לנדודיו מיד אל יד בכתב-יד, במשך 160-170שנה. נראה שהפסק של ש. ברנפלד, שאין כמותו "ליופי לצחות המליצה" תופס עד היום.
גצל קרסל
1.
בָּעֶרֶב הָלוֹךְ הָלָכְתִי פַּעַם,
בְּנֶשֶׁף חִשְׁקִי לִטְעוֹם טַעַם.
בָּאתִי אֶל עֵמֶק הַשָׁוֶה
וְהִנֵה הוּא כְּגַן רָוֶה.
עֲלָמוֹת וּבְתוּלוֹת הִנֵּה וְהִנֵה
בְּכָל עֵבֶר וּבְכָל פִּנָה.
2.
וְאֶגַשׁ וְאֶקְרַב אֶל הָאַחַת,
וְאֶתְפְּשָׂה בְּבִגְדָה מִתַּחַת,
וְאֹמַר:"הָבָה נָא, אָבוֹא אֵלַיִךְ,
עִבְרִי לְפָנַי וַאָנֹכִי אַחֲרַיִךְ."
וַתַעֲבֹר לְפָנַי דֶרֶךְ לְהוֹרוֹת
לִמְקוֹם פְּלוֹנִי אַלְמוֹנִי הַתַחֲנוֹת.
3.
הַעֲלְמָה הֱבִיאָתְנִי חַדְרָה,
וְהִתְבּוֹנָנְתִי אֶל יָפְיָה וַהֲדָרָה,
וְהִנֵה רַעְיָתִי מְלֵאָה חֵן וְיֹפִי,
בָּרָה כְּחַמָה זָכָּה מִדֹפִי,
עֵינֶיהָ זִיקֵי אֵשׁ יִתְלַהֲטוּ,
עֲפִיפֶיהָ גַחֲלֵי-אֵשׁ יִתְמָלֵטוּ.
4.
מִהַרְתִי וַהֲסִירוֹתִי הַמִטְפַּחַת
לִטְמוֹן יָדַי בַּצַלַחַת,
וְהִנֵה בְּנוֹת הַחֵשֶׁק גִבְעוֹת הַתַאֲוָה
כְּהָרִים גַבְנוּנִים עֲנָקְתֵמוֹ גַאֲוָה,
בְּיָד וְיָד חִפַּשְׂתִי אַחַת וְאַחַת
וְרָוִיתִי מְלֹא כַּף נַחַת.
5.
לְאַט לְאַט צָעֲדָה הַמִטָה,
בִּגְדָה וּכְסוּתָה מֵעָלֶיהָ הִפְשִׁיטָה,
וַּתַעָל וְתִשְׁכַּב עַל גַבָּה,
וְאֶקְרַב לְדַבֵּר עַל לִבָּה:
"אַיֶלֶת אֲהָבִים, יַעֲלַת-מַחְמַדִים,
נִתְעַלְסָה בָּאֲהָבִים, נִרְוֶה דוֹדִים."
6.
וְתֹאמַר: "הִנֵּה אוֹצָרִי לְךָ פָּתַחְתִי
וְכָל אֲשֶׁר לִי לְפָנֶיךָ עָרַכְתִי,
הַשׁוֹק וְהֶחָזֶה לְךָ יִהְיוּ לַמָנָה,
דוּשׁ כְּהִידוֹשׁ תֶבֶן בַּמַדְמֵנָה,
הָרֵק חֲנִית, קְרַב וּשְׁלַח,
עַל בֳּמָתִי רְכַב וּצְלַח."
7.
אָז מִהַרְתִי, יְצוּעָה עָלִיתִי,
שׁוּלֵי כְּסוּתָה בְּנַחַת גִלִיתִי,
וְהִנֵה עַמוּדֵי שֵׂשׂ שְׁוֹקֶיהָ,
גְלִילִים כַּדוּרִים שְׁתֵי בִּרְכֶּיהָ,
וּבְנוֹת שֵׁת כְּאַגַן-הַסַהַר,
כְּלִבְנַת-סַפִּיר לַטֹהַר.
8.
תֹכָן סָפוּן הֵיכַל הָעֹנֶג,
רַךְ מְשֶׁמֶן חָלָק מִדוֹנַג,
חֹרֶשׁ מֵצֵל סְבִיב הַקוּבַּה,
וְהוּא בַּסֵתֶר טָמוּן בְּחֻבָּה,
לֹא הִתְמַהְמַהְתִי וְלֹא בּוֹשַׁשְׁתִי,
אֶת כָּל כֵּלֶיהָ מִשַׁשְׁתִי.
9.
אָחַזְתִי בַּזֶה וְגַם בָּזֶה,
פַּעַם הַשׁוֹק וּפַעַם הֶחָזֶה,
כּוּלָמוֹ יַחַד הִרְווּנִי נָחַת,
הַשָּׁדַיִם מִמַעַל וְהַתְהוֹם מִתַּחַת,
וְלֹא יָכוֹל דוֹדִי לְהִתְאַפֵּק
לְכָל הַנִצָבִים עָלָיו וְהוּא מִתְרַפֵּק.
10.
כִּי הֵחֵל לְפַעֲמוֹ רוּחַ הַחֵשֶׁק,
וְיָרַק חֲנִיכָיו בְּרֹמַח וְנֶשֶׁק,
הִתְאַזֵר כְּגִבּוֹר לִפְרוֹץ פָּרֶץ,
לָבוֹא עָלֶיהָ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ,
וַיִתַחְזֵק וַיֵשֶׁב בְּאֵתָן קַשְׁתוֹ,
וְלֹא יָכוֹל דוֹדִי לָצֵאת כִּי הִכְבִּיד נְחָשְׁתוֹ,
11.
כִּמְעַט פָּתַחְתִי מוֹסְרוֹת הַמִכְנָסַיִם
וַיָקֹם וַיְעוֹרֵר אִישׁ-הַבֵּינַיִם,
וְהִנֵה הוּא כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ,
כְּעֵץ אֶרֶז רַעֲנָן כַּפָּתוֹ.
וְתֹאמַר: "לָמָּה זֶּה תַעֲמֹד בַּחוּצָה?
וַאֲנָכִי פִּנִיתִי הַבַּיִת, רוּצָה!"
12.
רְדָה עָלַי אַל תַעֲמֹד,
עוּשִׂי, גוּשִׁי, חוּשִׁי, כִּי אֶחְמֹד
אַל תִירָא וְאַל תֵחַת, כִּי טַהָרְתִי,
וְאַל תַעֲצוֹר לִרְכּוֹב כִּי אָז אָמַרְתִי
וְאֹמַר: "שִׂימִי נָא יָדֵךְ תַחַת יְרֵכִי
אֶת הַיֶלֶד הַזֶּה הוֹלִיכִי,
13.
וַעֲשִׂי כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי,
שַׁלְחִי יָדֵךָ וְאֶחֱזִי בִּזְנָבִי,
הַחֲזִיקִי יָדֵךְ בּוֹ לְנַסוֹתוֹ,
אוּלַי מִקְשָׁה תַעֲשִׂי אוֹתוֹ."
וְתֹאחַז בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶה בַּכַּפָּה,
וְתִשְׂמַח בּוֹ וּתְכַסֵהוּ בְּגַפָּה.
14.
וְהִנֵה קָמָה אֲלֻמָתִי וְגַם נִצָבָה
בָּחוּר כָּאֲרָזִים דָגוּל מֵרְבָבָה.
וְתֹאמַר: "עָלַץ לִבִּי רָמָה קַרְנִי,
אַתָּה בֵּן מְדוּשָׁתִּי וּבֶן גָרְנִי."
דוֹדִי צַח וְאָדֹם חוֹצֵב לֶהָבָה,
רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז רָצוּף אַהֲבָה,
15.
אֲחַזְתִיו וְלֹא אַרְפֶּנוּ מְנַת כּוֹסִי,
עַד שֶׁהֲבִיאוֹתִיו אֶל חֶדֶר הוֹרָתִי,
כִּבַכּוּרָה בָּעוֹדָה בַּכַּפָּה תִבְלְעֶנָה,
אֶל מָקוֹם שָׂם דֶרֶךְ תָנַחְנָה,
וּתְתָקְעֵהוּ יָתֵד בַּמָקוֹם נֶאֱמַן,
מֵחַמוּקֵי יַרְכָה מַעֲשֵׂי-יְדֵי אֻמָן.
16.
אָז פָּצִיתִי אֶת פִּיהָ לְמוּלִי
לִבְלוֹעַ אֶת כָּל הַיְקוּם בְּרַגְלִי.
כְּצִפּוֹר יוֹרֵד אֶל קִנוֹ,
כֵּן יָרָד דוֹדִי לְגָנּוֹ,
וְהוּא מִתְעַדֵן וּמִתְפַּנֵק,
כְּאֶרֶז מִבָּשָׁן יְזַנֵק.
17.
מְדָלֵג וּמְקָפֵּץ כְּצִפּוֹר בָּרֶשֶׁת,
שָׁחוֹק וְכָתוֹת כֶּעֱלִי בַּמָכְתֶשֶׁת,
אָז פָּרַץ כְּנַחַל שׁוֹטֵף מְקוֹרָה,
וְקַשְׁתֵי חִצִי חִשְׁקָה הֶעֱרָה,
וְהוּא הוֹלֵךְ וְחָזָק
רָצוֹא וַשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק.
18.
זֶרֶם-חֶמֶד עָלָיו הִרְעִיפָה
כְּמַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה,
וַיָמֹץ טַל מְלֹא סֵפֶל.
אָז גָבְרָה תַאֲוָתָה כֶּפֶל,
וַתִסְגֹר בַּעֲדִי יָדֶיהָ וְלָחֲצָה
לְבִלְתִי נְתוֹן דוֹדִי צֵאת הַחוּצָה.
19.
תָקְעָה יְרֵכָהּ, הִשְׁפִּלָה הֵרִימָה,
דַהֲרוֹת דַהֲרוֹת סוּס מִלְחַמְתָה.
כִּי סָעַר בְּלִבָּהּ שַׁלְהֶבֶת אַהֲבָתָה,
חִזְקָה דְבָרֶיהָ וְהֵעִזָה:
"עָמֹק עָמֹק" – הָיוּ דְבָרֶיהָ,
כְּשַׁעֲטַת הַסּוּס נָחֲרָה.
"אוֹי, אוֹי, חֲיֵךָ כִּי הִתְאַוֵיתִי,
הַהַ הַהַ הַהַ הֶרֶף, אוֹיָה כִּי נִדְמֵיתִי!"
20.
כִּי רָפְתָה מְעַט וְחָלְשָׁה
מֵעֹצֶר רוּחַ וּמֵעֲבוֹדָה קָשָׁה,
פִּתְאוֹם גִלְתָה מְקוֹרָה וְהֶעֱרְתָה,
חָרְקָה שֵׁן וְעִקְמָה שְׂפָתָה
לֵאֱמוֹר: "עוֹד מְעַט, עַתָה עַתָה."
בַּהֲגִיגָה בָּעֲרָה אֵשׁ וּלְשׁוֹנָה לָהֲטָה:
21.
וְיִשְׁקֹט הַזַעַף וְתָקֹם סְעָרָה לִדְמָמָה,
וְתִתְעַלֵף וְתִשְׁכַּב בַּפֶּה נֶאֶלְמָה,
דוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר,
מֵעַי חֲמָרְמָרוּ, נָסוֹגוּ אָחוֹר,
כְּבּוֹשֶׁת רָכֵּי-הַלֵב בְּנוּסָם מֵהַמַעֲרָכָה,
כֵן פָּנָיו זוֹעֲפִים וְחָמָתוֹ שָׁכְכָה.
ס. נידח מעיר: קיבלנו את "שיר העגבים" בצורתו זו ואין אנו יודעים מיהו שהוציא אותו במהדורה ביבליופילית ומיהו החתום על המבוא.
* * *
משה דור
שיר נגד העשירים
זהו שמו של השיר מאת רוברט בְּלַיי, מגדולי השירה האמריקנית המודרנית. בליי בן השמונים מתגורר במינסוטה שבצפון ארה"ב. הוא אדם מעורב מאוד, ביצירתו כמו בפעילותו, ורגישותו החברתית והפוליטית משתקפת גם בשיר הזה שנכתב לפני שנים רבות. תרגמתי איפוא את השיר ובחרתי לפתוח בו את הטור מפני שלא איבד מאומה מרעננותו ואף כי הרקע שלו רחוק מאתנו, משמעותו תקפה גם בארצנו, וביחוד בימים הקשים האלה:
כָּל יוֹם שֶׁאֲנִי חַי, כָּל יוֹם שֶׁיַּם הָאוֹר
גּוֹאֶה, נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי רוֹאֶה
אֶת הַדִּמְעָה בְּתוֹךְ הָאֶבֶן
כְּאִלּוּ עֵינַי מִתְבּוֹנְנוֹת מִתַּחַת לָאֲדָמָה.
מֵהֶעָשִׁיר בְּמִגְבַּעְתּוֹ הָאֲדֻמָּה
נִבְצָר לִשְׁמֹעַ
אֶת בְּכִי הַפּוּאֶבְּלוֹס שֶׁל הַחֲבַצֶּלֶת,
אֶת הַדְּמָעוֹת הָאֲפֵלוֹת בְּבִקְתּוֹת הַתִּירָס.
אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הָרִשְׁרוּשׁ הַנּוּגֶה שֶׁל הַצְּבָאוֹת הַמָּאֳפָלִים,
שָּם כָּל אָדָם בּוֹכֶה, וְאֶת תְּפִילוֹת
הַיָּגוֹן שֶּׁל הָאֲבָנִים.
הָאֲבָנִים קָדוֹת בַּעֲבֹר הַצְּבָאוֹת אֲפוּפֵי הַתּוּגָה.
* פואבלו: כפר אינדיאני
פנים "חדשות", תוכניות "חדשות"
לאחר "התלבטויות קשות וממושכות" הואיל מי שהיה ראש ממשלת ישראל, אהוד ברק, לחזור אלינו ואל הזירה המפלגתית. הוא מתנצל על שגיאותיו בעבר ("חוסר ניסיון"), מיישר הדורים עם כל מי שהיו יריביו המרים במפלגת העבודה האומללה הזאת, שהוא זנח בהריסותיה לאחר שהובס תבוסה נחרצת בבחירות ויצא לעשות לביתו (בהצלחה גדולה!), וכל רצונו הוא רק להיות שר ביטחון ולא, חלילה, ראש ממשלה. אני מקשיב וצופה באשד הקילוסים לאיש "החכם והמבריק" ולבי בל עימי – לא מפני שכשירותו של מר ברק לכהונת שר הביטחון, מעבר לכל ספק, מְאַפֶּסֶת את זו של הדייר הנוכחי במשרד הנידון, אלא מפני שמבחינת ההיבט הקריטי השני של קיום המדינה, המצב החברתי, מר ברק פשוט איננו בנמצא. ייתכן, שבהיחבא מאיתנו, בדירתו התל-אביבית המפוארת, המועמד ליו"ר מפלגת העבודה תולש את שערותיו לנוכח המצוקה הנוראה של המוני אזרחים, אבל אינני מבקש לעסוק במיטאפיסיקה. "מהעשיר במגבעתו האדומה / נבצר לשמוע / את בכי הפואבלוס," כותב בליי בשירו. מר ברק מעודו לא קלט את הבכי הזה וגם מכשירי עזר לשמיעה לא יתקנו את הַחֶסֶר הזה. הוא מתאים לעמוד בראש מפלגה שהמילה "עבודה" היא חלק כה מהותי משמה כשם שאני מתאים להיות מהנדס-חלל. זאת ועוד, יכולתו הנתחנית המהוללת כבר הוכיחה את עצמה במרוצת כהונתו כראש ממשלה ואין את נפשי להעלות זיכרונות היסטוריים. ודומה שאני פטור מלהרחיב את הכתיבה על השלכות "צניעותו" של המועמד דנן, החותר רק למשרד הביטחון ולא למשרד ראש הממשלה, במילים אחרות, רב-אלוף (מיל.) ברק מקבל מראש את בכורתו של רב-תחמן אולמרט, ואם סירחונו של הדג הזה אינו מציק לנחיריכם, סימן שאתם תַּתְרָנִים (עיינו במילון אבן שושן).
רק השליך מר ברק את כפפתו לזירה, ומר פרץ, ששמו ייחרט בדברי הימים אך לאו דווקא באופן שהוא, יקירנו מעיר-הקסאמים הדרומית, רוצה, זינק אל התקשורת עם תוכנית מדינית מרהיבה, הצריכה לשבות את דמיונו של כל ישראלי שוחר שלום. מה לעשות, מחמל ליבי, שכל מתפקדיך בכוח ובפועל לא יוכלו לסתור את העובדה שאתה אחד הכישלונות המוחלטים ביותר שפקדו אותנו למן תקומת מדינתנו? הרי אתה היודע, בסתר נפשך, שסופך להתעופף מכורסתך הביטחונית – את השרפרף החברתי כבר לא תגלה אפילו תחפש אותו חפש מחופש – והצדק היה עם שר התרבות, המדע והספורט לשעבר (נכון, גם הוא מועמד ליו"רות) שהטיח בך מילים כדורבנות, שגם את המאחזים הלא-חוקיים שהתחייבת לפנות לא פינית, ומה אתה מתגולל עלינו בתוכניות של תפיסת מרובה. איך אומר הסיפור העממי? גם אני הייתי צוחק, אילמלא היה האידיוט בני עצמי ובשרי.
אגב, מר פז-פינס – שדווקא עושה רושם של ברנש נלבב, ואחרי ככלות הכול היה היחיד מבין שרי העבודה שפרש מהממשלה כמחאה על הסכמת מפלגתו לצירוף "ישראל ביתנו" – אולי לא חש עד מה הגחיך את עצמו בהציעו למר ברק לעשות אתו יד אחת ותמורת ההסכמה הזאת ייתן הוא, מר פז-פינס, למר ברק את משרד הביטחון כאשר הוא, מר פז-פינס, יהיה ראש הממשלה מטעם מפלגת העבודה. אבל מיד שאבתי ניחומים מן ההודעה שאל שני שרי-העבודה-לשעבר (שאיש אינו זוכר עוד את שמם) שהצהירו על תמיכתם במר פז-פינס חָבַר גם משורר נודע בשערים, שבשעתו, בין פֶּרֶץ יצירה מופתי אחד למישנהו, התייצב לימין מר פרץ במאבקו על יו"רות המפלגה. עודני שמח בשמחתו של מר פז-פינס נעכר ששוני כשנתתי את דעתי על מה שאירע למר פרץ מיני אז. אודה ולא אבוש: שטוף אנוכי באמונות תפלות, ויש בי הרגשה לא-נוחה לגבי מה שעלול לקרות למועמדים שאותו פייטן מצדד בהם, ובייחוד כשאני מהרהר בסיפורים שראו אור בעיתונות על הופעה, שנסתיימה בכי רע, של המשורר הנלהב בכינוס תומכיו של מועמדו... פז-פינס חביבי, הדרך לגיהינום מרוצפת בכוונות טובות.
אגב, אולי אני טועה, ואז אני מתנצל, אך המועמד היחיד לירושת מר פרץ, המדבר על טוהר מידות ועל ניקיון כפיים כנחיצות עליונה, הוא עמי איילון. הייתי מציע להקדיש מעט מחשבה לעניין זה.
אולי יהיו אדונים וגברות שיראו בכך ביטוי של תמימות, או אפילו פיגור שכלי, שאינו יאה לפוליטיקאים, בוודאי לא ברפובליקת הבננות המזרח-תיכונית. נכון, נפוליון הוא שאמר בציניות, כי "הדרך הבטוחה ביותר להישאר עני היא להיות אדם ישר," ואף-על-פי-כן, אולי כדאי לאמץ קנה-מידה זה ולבחון על פיו לפחות אי אילו ממנהיגינו באשר הם שם?
לקינוח נחרוג מגבולות מפלגת העבודה ונתעכב קמעה באופוזיציה הראשית, הלא היא מפלגת הליכוד, שהמרכָּז המפואר שלה השאיר לנו אַמּוֹת-מוּסָר שתרמו תרומה מכרעת לזכיית ישראל במקום ה-34 בסולם השחיתות העולמי. כיצד מסבירים את תעתועי זיכרונו האחרונים של מנהיג הליכוד ומי שהיה אף הוא ראש ממשלתנו, מר בנימין (ביבי) נתניהו? הוא מייחס לימי כהונתו המופלאים הישגים ועלילות שאינם שייכים לו כל עיקר. כלום זהו שיבוש מערכות פרטי, הצריך להדאיג את רופאיו של מר נתניהו, או שמא הימור מכוון על קוצר השגתו של הציבור?
חידה היא ותהי לחידה.
הה, הרוסים הללו...
הגברת אנאסטאסיה מיכאלי, שהיה לי העונג לחזות בה והחוויה הרוחנית הנדירה להקשיב לדבריה בחדשות הבוקר של ערוץ 10 (ביום שלישי השבוע), התפתלה כנחש אנאקונדה בלונדיני יפהפה בניסיון לחמוק מההתקפות על פסיקתה בישיבת ועדת האירוויזיון שאסור לשלוח לתחרות זאת נציגים בעלי "מראה ערבי". התפתלה, התפתלה – ולא הצליחה למחות את הטעם הרע, הרע מאוד, של התבטאותה זאת, שהתהודה הגזענית שלה איננה מוטלת בספק.
הגברת מיכאלי הגיעה אלינו מרוסיה. חבל יהיה אם דוברים אחרים של ההגירה הרוסית לא יסתייגו מדבריה – עד כה נשפכו עליה קיתונות של רותחין על ידי באי-כוח של רבדים אחרים בחברתנו הרבגונית, אך לא הגיעה לידיעתנו רתיעה כלשהי מצד עמיתיה-למוצא של הגברת מיכאלי מפני מה שאמרה. ומה יקרה אם נתחיל להידרש ל"רוסים שלנו" מנקודת-ראות דומה?
ההגירה הרוסית הביאה לנו טובה ורעה המשמשות בערבוביה. בצד הזרימה האקדמית המרשימה והסיוע הבלתי-נמנע להתנגדות לכפייה הדתית, תרמו לנו יוצאי חבר-העמים חיזוק ניכר לפשע המאורגן ולרדיפת בצע בלתי-מרוסנת, וכן שיכרות המונית וכיוצא בכך גילויי אלימות קשים ולעתים אף מחרידים, שלא לדבר על ריבוי תאונות דרכים בגלל השפעת האלכוהול, ומקרים – גם בתחום הרפואה – שבהם אדישות לייסורי אנוש ממלאת תפקיד מכריע. נושא לעצמו היא ההתנשאות היהירה של חוגי-אינטלקטואלים מסויימים, הכרוכה ביחס של ביטול כלפי התרבות והלשון העברית והסתגרות בתוך מובלעת קיפודית משלהם.
ייתכן בהחלט שאנאסטאסיה מיכאלי פתחה תיבת פנדורה. שום קבוצת-אוכלוסין לא תצא נשכרת מכך.
מילרע, לא מילעיל
אם פעם תאבד לי השליטה העצמית שאני מצטיין בה – אותה שלוות-נפש מופלאה שהוציאה לי מוניטין משני עברי האוקיינוס – ואני אזנק אל מכשיר הטלוויזיה ואנפצו לרסיסים, יקרה הדבר בגלל קרייני חדשות ומנחי תוכניות ומראיינים ומרואיינים למיניהם שהחליטו על דעת עצמם להפוך כל מילרע למילעיל. כך קורה שנגזר עלי לא רק לשמוע את שגיאות ההיגוי שלהם, העושות את בשרי חידודין-חידודין – למשל, כפי שכבר ציינתי בטור זה, מֵכִּיר במקום מַכִּיר – אלא את ההדגשות המוטעות והמרגיזות של הברות השמות הנזכרים בפיהם. ב"חלוץ" ההטעמה עוברת לח"ית מן הסיומת של השם; ב"קצב" מודגשת הקו"ף במקום הצד"י. וכמובן, הרעה החולה משנות אלפיים שבעטייה "מנחם" מבוטא מילעילית במקום מילרעית, וככה גם "משה" ו"יוסף" ו"נחום" ו"דויד" ו"שלמה" ו"עמוס" ו"רבקה" ו"שרה" ו"ברכה" ו"נחמה" ו"דינה" ועוד כהמה וכהמה שמות עתיקים ומכובדים ושמות ישראליים חדשים ויפים, הנשחתים ומתעקמים ומתעוותים בגלל ההברה האשכנזית המסרבת לקבל את דין ההיגוי הספרדי – מי יגול עפר מעיניך, אליעזר בן יהודה!
אפס כוחי. באמת.
* * *
אלישע פורת
גבורה ילדית
למשה דור, מאבירי שירתנו הילידית החדשה
בְּשֵׁבֶט דַּק שְׁבְּיָדִי
אֲנִי יוֹצֵא אֶל הַשָּׂדֶה;
לִכְרוֹת רֹאשָׁם שֶׁל
הַקּוֹצִים: חוֹחִים פּוֹרְחִים
וּגְדִילָנִים דּוֹקְרִים, רַכֵּי
שִׂכִּים. הוֹ, שִׁכְרוֹן
הַכֹּחַ שֶׁל הַיֶּלֶד
הַחוֹלֵם. בְּחֶרֶב דִמְיוֹנִית
אֲנִי מַכֶּה סְבִיבִי;
קִפּוֹדָנֵי הַקָיִץ, מְקֻפְּדֵי
הָרֹאשׁ, וּבַרְקָנֵי הַנַחַל
הַוְּרֻדִּים. הַשֵּׁבֶט הַמּוּנָף
שׁוֹרֵק, וּבְאִבְחוֹת חַדּוֹת
נֶעֱרָפִים רָאשִׁים. וְרַק
הַשְּׁבִיל, טְבוּל הַדָּמִים,
שֶׁלְּאָרְכּוֹ חָלַף מַטֵּה
כֹּחִי וּגְבוּרָתִי, רַק
הוּא נוֹתַר מֵאֲחוֹרַי.
מוֹרִיק לְפֶתַע וּמְפַתֶּה
לַשׁוּב: עֲטוּר גְּבוּרָה,
שְׂבַע תְּהִלָּה, וְאֹזֶן
שֶׁחָרְשָׁה מֵהַתְּרוּעוֹת, בֹּא
יֶלֶד פֶּרֶא מִתְאַכְזֵר,
עֲלֵה אֶל שְׁעַת
הָרַחְצָה בְּבֵית הַיְּלָדִים.
דברי אסתר בן נון ראב על אסתר ראב
לאהוד שלום,
אני שולחת לך דברים שכתבתי על אסתר ראב, ודברים שאמר אבי, צדוק ראב, יום לאחר שפונה מעצמונה:
השמש שקעה בעצמונה,
למחרת קמנו בשלעבים
בתקווה חדשה ובאמונה
שנבנה את ארצנו –
לתקן עולם במלכות שדי
להיות אור לגויים.
יש תקווה!
צדוק ראב
ט"ז מנחם אב תשס"ה
[ואלה דברי כותבת המכתב, אסתר בן נון ראב, היא בתו של צדוק ראב ואשתו של הרב יואל בן נון:]
קראו לי אסתר ראב / אך איני משוררת. / היכרתי אותה בסוף חייה / בטבעון. / היא היתה מתארחת אצלנו [בקריית ים] / לליל הסדר. / אבא צדוק (ז"ל) שהיה חבר במחתרת / היהודית בהונגריה בזמן השואה / סיפר סיפורי הצלה ועלייה. / ואסתר הצעידה אותנו ליום העצמאות / הצברית הזקנה המדברת / עברית בשפה רהוטה / נשמעה לנו מאוד צעירה. / שיריה מלווים אותי כל חיי / ובעיקר השיר / "אני ציונית – / ותשכח ימיני אם אשכח זאת..." / וגם עכשיו בדור הפוסט / של ציונות חילונית / והתחרדות של ציונות דתית / אני ציונית / מאותן הסיבות, / "מיום שאבותיי / שפכו דמעות / לתוך נהרות בבל – / ונפשם יצאה כאד / למולדתם." / וכפי שהיא הרגישה צורך / לזעוק זאת / גם אני מרגישה / את חובת הזעקה / היא כתבה: / "אני ציונית שצמחה / בתוך פסיפסים / רצפות בתי כנסת..." / ואני ציונית אף / שהחריבו בתי כנסת / ואף שגירשו את אבי / מביתו בגיל 83. / היום ששומעים אנו איומים / על הכחדת הישות הציונית מאיראן / אינני שוכחת את צעקתה / "אני ציונית / ממרומי 'מסדה' / המשקיפה על / שיירי / המחנה הרומאי / אם ישכח זאת העולם / תשכח ימיני מצפונו וליבו."
אסתר בן נון לבית ראב
אמנון בי-רב
עיתונאי עם נשמה
מזיכרונותיו של עורך עיתון
אבנר אריאלי היה בן קיבוץ בצפון הארץ, שעזב את המשק חודש וחצי לפני שהגיע למערכת והציע את עצמו ככתב העיתון.
כדי להראות שאינו טירון בעולם העיתונות, הוא הביא עימו אוגדן עבה למדי של כתבות ורשימות שכתב בעבר. אחדות מהן פורסמו בעלון הקיבוץ, חלק אחר ראה אור בעיתון הארצי של התנועה הקיבוצית, וכמה כתבות, גדולות למדי ומרשימות בהחלט, אף פורסמו בעיתונים ארציים.
הוא היה בן עשרים ותשע, אם כי נראה צעיר הרבה יותר. לדבריו, החליט לעזוב את המשק ועכשיו הוא כאן, רוצה להיות עיתונאי.
אבל חזות הקיבוצניק לא עזבה אותו גם לאחר שהצליח להתאקלם בעיר הגדולה, לשכור לעצמו דירה קטנה, להשתלב בעבודה שעליה חלם, לדבריו, מאז שהיה נער – להיות עיתונאי – ואפילו למצוא לעצמו חברים חדשים. עירוניים, כמובן.
אבל למרות שהחליף את מקום מגוריו והחליט לשנות מקצה לקצה את אורח-חייו, הוא עדיין נראה בן קיבוץ לכל דבר. לרגליו נעל תמיד סנדלים מרופטים למדי, ללא גרביים, כמובן. הוא לבש מכנסי ג'ינס מהוהים ומשופשפים, גם כאשר אלה כבר יצאו מזמן מהאופנה. חולצת טריקו מקומטת, שמשום מה נראתה כאילו לא ידעה כביסה מימיה, היתה תלויה תמיד מחוץ לחגורה רחבה שהחזיקה את מכנסיו על מותניו, ועל כתפו היה תלוי תיק-בד פרום בקצותיו, שראה פעם ימים יפים הרבה יותר, אבל גם כשהיה חדש ודאי לא נמנה בין התיקים האופנתיים והיקרים.
פניו של אבנר אריאלי הסגירו את מוצאו עוד לפני שסיפר היכן נולד. היו לו תלתלים בהירים, שהזדקרו תמיד כלפי מעלה, כאילו הם נאבקים זה בזה לתפוס מקום של כבוד על פסגת קודקודו של בעליהם. הוא הסתפר לעיתים רחוקות בלבד, ולכן גם אחורי ראשו היו גדושים בתלתלים צפופים, שנראו כמו רעמה צפופה המקיפה אותו סביב סביב. הוא התגלח אחת לכמה ימים, ולכן כמעט תמיד היו פניו מכוסים זיפים צפופים. השפם שגידל פרא הוסיף אף הוא נופך מיוחד לפניו המוארכים משהו.
רק עיניו היו שונות לחלוטין ממראהו החיצוני. הן היו כחולות מאוד, שופעות אור, מחייכות, מקרינות אהבה, וגם אם לפעמים השתקפה בהן מלנכוליות נסתרת, בדרך כלל הן היו זוהרות מאוד ומלאות שמחת-חיים.
ואולי הן היו הסיבה העיקרית לכך, שכל מיפגש עם אבנר אריאלי היה גורם לאיש שיחו להביט אל תוך עיניו בפליאה והפתעה ולהיות מושפע מכוח החיות שניבט מהן.
וכתוצאה מכל אלה – אי-אפשר היה שלא לחבב את הבחור המקורי והחביב הזה כמעט ממבט ראשון.
אבל רק לאחר שהיכרתי אותו טוב יותר, בעקבות מספר שיחות על האפשרות שישתלב בעבודת המערכת שלנו, הצלחתי לזהות את התכונה הבולטת והדומיננטית ביותר שלו: טוב-לב ותמימות.
שכן, אבנר היה תוצר נדיר אפילו בהתיישבות העובדת. מין מקורי של ילד-טוב-קיבוץ, שעדיין לא נחשף לקילקולים המאפיינים את החברה המודרנית.
דומה היה שכל הרוע שבעולם עקף אותו באחד הסיבובים ולא הצליח להידבק אליו. בחור עם לב טוב, שהטוהר והתום לא נטשו אותו גם בהגיעו לגיל בגרות.
הוא היה מוכן לעזור לכל אדם. להתגייס להעברת רהיטים של מישהו שבקושי הכיר, לתקן מכונית של אחת הפקידות שנתקעה עם רכבה בצד הרחוב, ואפילו להלוות סכום כסף מכובד לאחד השליחים במערכת, שסיפר כבדרך אגב על מצוקותיו הכספיות.
וכאילו טוב-לב תהומי אינו מספיק, אבנר אריאלי היה גם תמים, לפעמים עד כדי הפתעה. ואולי זו היתה המורשת העיקרית שהביא עימו מהקיבוץ בו נולד וגדל.
בצעדיו הראשונים בעיר הגדולה, הוא היה נכון להתפתות גם לסיפורים שעל פניהם נראו תלושים מהמציאות, להאמין גם לשקרים השקופים ביותר, ולהתייחס ברצינות חסרת-פשרות גם לאנשים שנאמר לו בבירור כי אינם רציניים.
כדי להיות עיתונאי – וזה, כאמור, היה חלומו של אבנר אריאלי כאשר החליט לנתק את עצמו מהקיבוץ ולנטוע את שורשיו בעיר – היה עליו ללמוד להתייחס לאנשים בחשדנות ראויה, לבדוק היטב פעם ופעמיים אם הדברים שנאמרים לו הם נכונים ועובדתיים, ולאמת ביותר ממקור אחד את הסיפורים ששמע מפי המרואיינים בכתבותיו.
לזכותו ייאמר, שהוא היה תלמיד מצויין. כל מה שנאמר לו – נחרת היטב בזיכרונו. כל הוראה, הנחיה, עצה, תידרוך – תוייקו בראשו, כאילו היה מחשב משוכלל, נשמרו באחת המגירות הנסתרות של מוחו ונשלפו, כמו בלחיצת כפתור, בשעת הצורך.
וכך, אמנם חסר ניסיון מעשי בעבודה עיתונאית, אך עם המון התלהבות ורצון להצליח במשימה שקיבל על עצמו, יצא אבנר אריאלי למלא את תפקידו החדש ככתב נודד של העיתון.
עד מהרה התברר לי, כי התקוות שתליתי בצעיר המחוספס מעט, הוכיחו את עצמן הרבה מעבר לכל ציפיותיי. שכן, הכתבות שהוא הביא למערכת היו אוצר בלתי נדלה של סיפורים אנושיים מרגשים ונוגעים ללב. הוא ידע לדובב אנשים ולהניע אותם לספר לו את סיפוריהם האישיים והפרטיים ביותר. בדרך בלתי מובנת הצליח להתחבר אל מרואייניו, לרכוש את אמונם, להזדהות עם בעיותיהם, ולגרום להם לשתף אותו בסבלותיהם, בתקוותיהם, בחלומותיהם וגם באהבותיהם.
כאשר חזר למערכת, לאחר שנעדר ממנה יומיים, שלושה, ולפעמים גם הרבה יותר, היה מתיישב ליד המחשב, ובמשך שעות ארוכות מקיש באצבע אחת על הקלידים את הסיפור החדש שהביא עימו.
ואז, לאחר שחזר ותיקן, ושינה, והתלבט וכתב מחדש וערך וסיגנן – רק כשהיה שלם עם הדברים שכתב – היה אוסף את הדפים המודפסים, מחבר אותם בקפדנות זה לזה במהדק מבהיק ומניח אותם על שולחני, כשחיוך של סיפוק פרוש על פניו.
אחר-כך היה מתיישב על הכיסא מולי, נשען לאחור, מתרווח במקומו, תוך שהוא מותח את רגליו לפנים, וממתין שאסיים לקרוא את הכתבה החדשה.
עיניו היו עוקבות בעניין אחרי הבעות פניי, ומדי פעם, כאשר העפתי בו מבט חטוף תוך כדי קריאה, היה מחייך אלי חיוך מתנצל משהו. כאילו ביקש ממני להבין שהסיפור החושפני שכתב זה עתה הוא בסך הכול סיפור אמיתי, מעשה שהתרחש במציאות של אנשים החיים בינינו, והוא אינו אשם כלל בדרמה האנושית הנפרשת לכל אורכו.
שלא ככתבים אחרים, הוא התעקש ללוות את הכתבה שלו גם בהמשך הדרך. רצה לקרוא אותה פעם נוספת לאחר שעברה תחת ידו של עורך-סגנון, קיים התייעצות ממושכת עם הצייר שעיטר אותה, או עם הצלם שנשלח לצלם את המרואיינים שלו, עקב מקרוב אחרי עבודתם של הגרפיקאים, וליתר ביטחון קרא בפעם האחרונה את הכתבה המוכנה לפני שנשלחה לדפוס.
ביום שהופיע העיתון, היה מגיע למערכת בשעת בוקר מוקדמת, קורא בתשומת-לב קפדנית את יצירתו המודפסת, מסמן בעט אדום כל שגיאה שמצא ומניח את העיתון על שולחנה של המגיהה.
אחר-כך היה אורז גיליון אחד במעטפה חומה, כותב עליה את הכתובת של הוריו בקיבוץ ומוודא עם מזכירת המערכת שהעיתון יישלח ליעדו עוד באותו יום.
השבועות שחלפו נהפכו לחודשים.
אבנר אריאלי המשיך לכתוב כתבות שזכו לתגובות חיוביות ולהדים רבים. כתיבתו השתפרה והנושאים שהציע המשיכו להיות מקוריים, אנושיים ומרתקים.
אבל בכל מה שקשור להיכרותנו עם העיתונאי הצעיר והמוכשר – לא חלה שום התקדמות. לא ידענו מי הם חבריו, לא היכרנו את הוריו, לא שמענו ממנו אם יש לו בעיות כלשהן, איך הוא מסתדר, עם מי הוא חי, אם יש לו ידידה או חברה.
מאומה.
לפעמים, כאשר היה מגיש לי כתבה חדשה, הייתי מנסה לקשור עימו שיחה גם על נושאים שאינם קשורים לעבודתו השוטפת. הייתי שואל אותו על הקיבוץ, על משפחתו, על הוריו, על חבריו, על תחביביו, על מעשיו אחרי שעות העבודה.
במקרים כאלה היה כאילו מתכנס בעצמו. עונה תשובות קצרות, כלליות, בלתי-מחייבות, שרובן לא רק שלא נתנו תמונה מלאה של חייו הפרטיים, אלא אף הקימו כמה נדבכים נוספים לאווירת המסתורין בה הקיף את עצמו.
בוקר אחד, לאחר שסיימתי לקרוא כתבה חדשה שלו על זוג של צעירים – היא ממושב דתי והוא בן קיבוץ של השומר הצעיר, שהצליחו להתחתן ולהקים לעצמם בית למרות התנגדות ההורים, שהציבו שורה של מכשולים כדי למנוע את נישואיהם – שלחתי אליו מבט מסוקרן ושאלתי:
"ומה איתך, אבנר, יש משהו באופק?"
"יש מה?" הוא שאל.
"ידידה? חברה? חתונה?"
"עזוב," הוא אמר במבוכה גלויה.
"למה לעזוב," התעקשתי, "בגיל שלושים, כבר מותר לך לחשוב קצת קדימה, על העתיד."
"יהיה בסדר," הוא ניסה לפטור אותי ללא תשובה עניינית.
החלטתי להמשיך ללחוץ.
"ואתה עושה משהו כדי שיהיה בסדר?"
הוא חייך מתחת לשפמו והשפיל מעט את עיניו.
"איך הכתבה?" שאל, מנסה להחליף נושא.
"לא ענית לי."
"אין לי תשובה טובה."
"נסה לחשוב על אחת כזאת."
הוא הירהר שניות אחדות ואחר-כך אמר, מנסה פעם נוספת להתחמק מתשובה לשאלתי:
"יעניין אותך לשמוע את הסיפור שאני רוצה להכין לגיליון הבא?"
"בתנאי שאחר-כך תענה על השאלה ששאלתי אותך."
"סיכמנו," אמר. הוא שילב את שתי ידיו על חזהו, היטיב את ישיבתו על הכיסא והחל לספר את סיפורו.
"אז גיבור הסיפור שלי הוא בחור בן 28 בערך, בן קיבוץ בדרום, שחי כל חייו בחברה הקיבוצית הסגורה. מובן שהוא לא היה מנותק מהנעשה גם מחוץ לקיבוץ. היום, אתה יודע, הגבולות בין העיר והקיבוץ היטשטשו מאוד. אם פעם, לפני שנים, בן קיבוץ לא ידע מה זה כסף, היום הוא כבר מקבל מהוריו דמי-כיס. אם פעם העבודה בחקלאות היתה המטרה העיקרית, היום כבר יוצאים לטיולים בעולם, הולכים ללמוד באוניברסיטה, מקדישים יותר אמצעים לשיפור רמת החיים של החברים. ואם פעם הסיסמה הקיבוצית היתה: 'כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו,' היום הסיסמה האמיתית היא 'כל אחד נותן לפי צרכיו ומקבל כפי יכולתו.'"
הוא חייך אלי והמשיך:
"בקיצור, הבחור הזה סיים ארבע שנים בצבא, חזר למשק ועבד שנתיים ברפת. אחר-כך יצא לטיול של כמה חודשים טובים במזרח הרחוק, ניסה על עצמו כמעט כל מה שאפשר לנסות, אפילו קצת סמים, ובסוף חזר למשק, לעבודה ברפת.
"אבל בינתיים הזמן עבר ורוב החברים שלו התחתנו, קיבלו דירה של שלושה חדרים, ריהטו אותה, עשו ילדים והתמסדו. רק הבחור שלנו – בוא נקרא לו אילן – נשאר רווק. עברה עוד שנה ועוד שנה ועוד שנה, והוא כבר התחיל להשלים עם העובדה, שבכל מה שקשור לבחורות, הוא לא בדיוק המצרך המבוקש ביותר.
"רוב הבנות במשק – לפחות אלו שמצאו-חן בעיניו – כבר התחתנו. מובן שהיו גם כמה רווקות, שמדי פעם אפילו ניסו ליצור עימו קשר, בתקווה שייצא מזה משהו, אבל הוא לא הסכים להתפשר על פחות ממה שרצה באמת. וככה נוצר מצב חדש, בו כולם התייחסו אליו כאל רווק, שיישאר כזה למשך שנים רבות."
אבנר אריאלי ליקק את שפתיו, הזיז מעט את הכיסא לעבר שולחני, ונראה מהרהר לעצמו איך להמשיך את הסיפור.
אחר-כך אמר:
"עד שלפתע הוא ראה את האור בקצה המינהרה. יום אחד הופיעה בקיבוץ בחורה חדשה, שמשכה את תשומת ליבו החל מהרגע הראשון. איש לא ידע איך בדיוק היא הגיעה דווקא לשם ולא למקום אחר, אבל אי-אפשר היה להתעלם ממנה.
"היא היתה חמודה אמיתית. בלונדינית טבעית עם שיער שופע, שנפל על כתפיה כמו אלומות זהובות של חיטה בשלה. היו לה עיניים ירוקות זוהרות, וכאשר חייכה בהקו שיניה הלבנות הקטנות כמו שרשרת של פנינים. היא היתה שמנמונת, אבל גבוהה למדי, כך שבסך הכול היה לה גוף יפה ומצודד.
"ובנוסף לכל אלה, היה לה סגנון לבוש יוצא דופן, שלא היה מקובל בקיבוץ ולכן משך את תשומת-לב הכול. היא נהגה ללבוש שמלות ארוכות, רובן לבנות או שחורות, שעליהן היתה תולה חרוזים צבעוניים ומחרוזות מסוגננות, שהזכירו את לבושן של בנות השייכים הערביים בארצות האיסלאם.
"אבל יותר מכל אלה, היא היתה חברותית מאוד, חביבה אל כל הסובבים אותה ודברנית במידה הראויה. ומאחר שכך, לא התקשתה ליצור קשר מיידי עם רבים מחברי הקיבוץ הצעירים, שחיזרו אחריה בהתלהבות ובהתמדה.
"גם אילן – הוא גיבור הסיפור שלנו – הצטרף אל המחזרים. אם עד עכשיו היה ביישן מעט, קצת חסר ביטחון עצמי ולא הירבה לחזר אחרי בנות, הרי דמותה של הצעירה החדשה הלהיבה את דמיונו והטריפה את חושיו.
"הוא החליט שיעשה הכול כדי להשיג אותה.
"כבר ביום השלישי להיכרותם, הוא הזמין אותה לבוא איתו לארוחת ערב בחדר האוכל. היא הסכימה, כמובן, וכל חברי הקיבוץ ראו את בני הזוג החדש יושבים זה ליד זה, מחליפים חיוכים ומשוחחים בעירנות. אחר-כך הוא הזמין אותה לחדרו ויחד הם שוחחו שעות ארוכות.
"תוך ימים אחדים היה אילן מאוהב בצעירה החדשה עד למעלה מאוזניו. והיא – נקרא לה נועה – נענתה לו ברצון. בימים הראשונים עדיין גילתה מתינות מסויימת, אבל אחר-כך הצטרפה גם היא לאהבה הגדולה שהעתיר עליה ועברה לגור בחדרו.
"בסופו של אותו שבוע כבר הציג אותה אילן בפני הוריו. היא היתה חמודה ולבבית כפי שידעה להיות, והוריו של אילן התאהבו בה ואימצו אותה בשמחה למשפחתם."
אבנר נשם נשימה עמוקה לפני שהמשיך:
"וזהו. פחות מחודש לאחר שהגיעה נועה למשק, הודיע אילן להוריו, ואחר-כך גם למזכירות הקיבוץ, כי החליטו להינשא. נועה היתה בת עשרים ושש. אילן כבר התקרב לגיל עשרים ותשע. הכול הסכימו כי נוכח אהבתם הסוערת והמתפרצת, לא היתה שום סיבה לדחות את החתונה.
"מאחר שכך, הזמינו הוריו של אילן את הוריה של נועה לבקר אותם בקיבוץ. והם נענו, כמובן, והגיעו למשק בשבת בבוקר, כשהם מביאים להוריו של אילן מתנה יקרה – טלוויזיה חדישה בעלת מסך ענק. התברר שהם אנשים עשירים למדי, גרים באחת משכונות היוקרה של רמת-גן, מנהלים יחד חנות גדולה לאבזרי חשמל ואלקטרוניקה, ונועה היא בתם היחידה והאהובה.
"שתי המשפחות בילו את השבת יחד. ההורים של אילן הראו לאורחיהם את הקיבוץ. אחר-כך אכלו יחד ארוחת-צהריים על הדשא שלפני הבית, כשאילן ואביו מכינים יחד סטייקים שקנו במיוחד יום קודם לכן. ולבסוף, כפי שנהוג בדרך כלל, ישבו יחד ודיברו ביניהם על הסידורים הכרוכים בחתונה הצפויה.
"ההורים של נועה לא התנגדו שהטקס ייערך במשק, על פי מיטב המסורת הקיבוצית. הם הבטיחו להודיע בהקדם את מספר האורחים שיזמינו וטענו כי מובן מאליו שישלמו את מלוא חלקם בהוצאות החגיגה.
"הם גם התעקשו לרכוש מכספם את הריהוט לדירה החדשה שיקבל הזוג הצעיר ולקנות עבורם את כל הדרוש, כדי ששני הצעירים המאוהבים יוכלו להתחיל את חייהם המשותפים ברגל ימין.
"וכך באמת היה. ועדת התרבות של הקיבוץ התכנסה מספר פעמים, כדי להכין חתונה חגיגית ורבת-רושם, עם ברכות בחרוזים, הופעה מיוחדת של המקהלה ושל להקת הריקודים הקיבוצית, ובנוסף לכך – תוכנית אמנותית שפרטיה נשמרו בסוד עד הרגע האחרון. המטבח התגייס להכין כיבוד עשיר, וצעירי הקיבוץ הכינו תוכנית היתולית על הרווק המושבע, שנפל שדוד.
"בקיצור – הכול נראה יפה ומוצלח ומושלם."
אבנר הצית סיגריה ונשף את העשן בסילון דקיק כלפי מעלה.
"בבוקר יום החתונה נועה חשה ברע. 'כנראה מרוב התרגשות,' הסבירה לאילן. היו לה כאבי-בטן והאחות הוזעקה לבדוק אותה. חצי שעה לאחר מכן הגיע האמבולנס בצפירה מחרישת אוזניים ונועה הועברה במהירות לבית החולים הקרוב. מובן שאילן התלווה אליה והחזיק את ידה עד שנלקחה על גבי אלונקה אל חדר המיון, כשהיא מחזיקה את בטנה בשתי ידיה ונאנחת מכאב.
"אילן נשאר להמתין בחוץ. הוא קיווה שהרופאים יצליחו לשכך את כאביה, כדי שעד הערב תוכל לשוב הביתה ולקחת חלק בחתונתה.
"קצת יותר משעה לאחר מכן יצא אליו הרופא, כשחיוך רחב על פניו ולחץ את ידו של אילן בהתרגשות אמיתית.
"'מזל טוב,' הוא אמר לו, 'יש לך בן.'
"אילן היה בהלם. חלפו קצת יותר מארבעה חודשים מיום שהכיר את נועה, ולמרות שמאז בואה למשק היתה שמנמנה ועגולה במקצת, הוא מעולם לא העלה בדעתו שיכולה להיות לכך גם סיבה אחרת.
"'בן?!' הוא שאל את הרופא, 'אתה בטוח?!'
"'בטוח כמו שעכשיו צהריים,' ענה לו הרופא, 'בן חמוד ובריא, במשקל של כמעט שלושה קילו. וגם אשתך בסדר. אתה יכול להיכנס עכשיו ולראות אותה.'
"אילן נשאר לשבת בחדר ההמתנה עד שנרגע מעט. כאשר חזר לחשוב בהיגיון, חזר לקיבוץ, התגנב בהיחבא אל חדרו וארז במהירות את הבגדים והחפצים החיוניים ביותר. אחר-כך הלך לדירת הוריו וסיפר לאימו את מה שעבר עליו מאז הבוקר. הוא אמר לה שבשלב זה החליט לעזוב את המשק, וביקש ממנה להודיע למרכז ועדת התרבות ולאחראי על המטבח, שהחתונה בוטלה.
"אחרי שסיים את הסידורים האחרונים, מיהר לתחנת האוטובוסים שעל הכביש הראשי בכניסה לקיבוץ ובאוטובוס הראשון שהגיע הוא נסע לתל-אביב."
אבנר אריאלי חדל לדבר ונשאר לשבת במקומו.
"זה כל הסיפור," אמר לי לאחר שתיקה ארוכה, "מוצא חן בעיניך?"
"ומה קרה עם נועה?" שאלתי בסקרנות, "ואיך הגיבו בקיבוץ למשמע הסיפור המדהים הזה?"
הוא משך בכתפיו.
"תאמין לי שאני לא יודע," אמר בעגמומיות, "אפילו לא התעניינתי."
"סיפור יפה," אמרתי לו כשראיתי שהוא מתכונן לקום ממקומו, "אבל אסור להתייאש. כישלון אחד, גם אם הוא באמת מעצבן ומתסכל, זה עדיין לא סוף העולם. אתה לא חייב להסיק ממקרה עצוב אחד מסקנות כל-כך קיצוניות. אחרי הכול, אתה אדם צעיר ואין שום סיבה להרים ידיים ולוותר מראש על כל הקופה."
אבנר קם על רגליו והביט בי ממרום קומתו.
"אתה יודע," אמר ביובש, "אחרי שנחש מכיש אותך, אתה מתחיל להיזהר מנחשים."
יהודה גור-אריה
ערבית
שְׁעַת עַרְבִית מְפֻיֶּסֶת
שֶׁל יוֹם נֶאֱסָף
אֶל סִפּוֹ.
אוֹר רַךְ שֶׁל בֵּין-עַרְבַּיִּם
בְּגוֹן הַדְּבַשׁ
מֵעָבָרִים נִגַּר מַעֲדָנוֹת
וּמָתֹק הָאוֹר לָעֵינַיִּם –
מְנַסֶּה לְהַמְתִּיק קִמְעָא
יָגוֹן מַצְמִית בְּלֶב אִישׁ.
רֶגַּע שֶׁל רֹגַע
וְחֶסֶד
וּדְמִי.
זוֹ שְׁעַת רָצוֹן
לְהִתְפַּלֵל עַרְבִית –
לוּ הָיָה אֶל מִי.
לוּ הָיָה אֶל מִי.
30.7.06 – 22.12.06
אורי הייטנר
הידלדלותה של הרוח בארץ
אניטה שפירא: "תנ"ך והזהות הישראלית"; הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים; תשס"ו; 174 עמ'. הרשימה התפרסמה בגיליון החדש של "ארץ אחרת".
הרקורד של אניטה שפירא כהיסטוריונית חשובה, חוקרת תולדות הציונות ובפרט תולדות תנועת העבודה ידוע ומוכר. כוכבה דרך מאז כתבה את "ברל", הביוגרפיה המקסימה של ברל כצנלסון, לפני למעלה מחצי יובל שנים והיא הצדיקה את יוקרתה בכל מחקריה, מאמריה וספריה עד הביוגרפיה של יגאל אלון "אביב חלדו", ספר מרתק, אף שאני סבור ששפירא שגתה כאשר חתכה את הביוגרפיה באמצע, לאחר מלחמת העצמאות. בספרה "התנ"ך והזהות הישראלית", מטפלת שפירא באחת הסוגיות המרתקות והחשובות בתולדות התרבות והזהות הישראלית – מקומו של התנ"ך בתוכה. הספר נפתח במסה של שפירא, הסוקרת את מקומו המרכזי של התנ"ך בחברה הישראלית בתקופת היישוב וראשית המדינה ואת ירידת קרנו בעשרות השנים האחרונות עד יחס של ניכור כלפיו היום. לצד הסקירה מנתחת שפירא הסיבות, לדעתה, לשינוי הזה. מרבית הספר הוא נספחים – שורה של מאמרים לאורך התקופה, העוסקים בסוגיה זו.
בראשית הציונות וגיבוש היישוב היהודי בא"י ובשנים הראשונות של המדינה, היה התנ"ך הטקסט המעצב בה"א הידיעה של הזהות הארצישראלית והישראלית. במסה של אניטה שפירא, מציגה הכותבת את השימוש בטקסטים של התנ"ך הן לגיבוש הלאומיות והזיקה לארץ ישראל, דרך ההתחברות לשפה, לנופים ולגיבורים הקדומים של המקרא, והן לגיבוש השקפת העולם החברתית וההומניסטית, באמצעות החינוך על ערכי חזונם החברתי הנשגב של נביאי ישראל. הציונים שהתחברו לתנ"ך, ראו בכך חלק מהמרד שלהם בתרבות היהודית בגלות, שבה התנ"ך תפס מקום שולי למדי, לעומת היצירות היהודיות המאוחרות יותר.
החל משנות השבעים חל פיחות הולך וגדל במעמדו ומקומו של התנ"ך בתרבות הישראלית. אניטה שפירא מצרה על כך, ובצדק. על הסברה לתופעה זו אני חולק. לטענתה, הניכור נובע מ"ניכוס התנ"ך על ידי לאומנים דתיים" (ע' 27). כיוון שכך, "ההתעניינות של מי שאינם דתיים בו הלכה ופחתה והוגבלה בעיקר לקבוצות גיל בוגרות, שהכירו את המקרא בטרם נאסר מחדש ברצועות של תפילין" (שם).
הטענה על ניכוס התנ"ך על ידי הדתיים, דומה לטענה הגורפת על "המונופול שהדתיים לקחו על היהדות" ונכונה כמוה. היהדות שייכת לכל היהודים. אם יש עליה מונופול של הדתיים, אין הוא נובע מכך שהדתיים "לקחו" את המונופול, שהרי הם מאז ומתמיד עסקו ביהדות ולמדו אותה, אלא מכך שהחילונים נתנו להם אותו, בכך שהדירו את רגליהם ממנו. גם המסה של אניטה שפירא מציגה את הבחירה המודעת של מרבית הציונות החילונית, לנער חוצנה מהתורה שבע"פ ומים היצירה היהודית בתקופת הגלות.
בדיוק באותה מידה, אין לייחס לדתיים את ניכוס התנ"ך. בקרב הציונות הדתית בישראל, התנ"ך תפס מקום מרכזי הרבה יותר מאשר בקרב האורתודוכסיה היהודית בגלות ובקרב המגזר החרדי בישראל. במידה רבה עובדה זו נובעת מהמקום המרכזי של התנ"ך בחברה החילונית. אולם אין ולא נעשתה כאן כל פעולה של ניכוס. התנ"ך אינו נכס של הדתיים כפי שלא היה נכס של החילונים. התנ"ך הוא נכס של העם היהודי כולו. מה שקרה בדור האחרון, אינו ניכוסו בידי הדתיים, אלא נטישתו בידי החילונים. הסיבה לכך אחרת לגמרי.
הסיבה לנטישת התנ"ך, היא תוצאה ישירה של נטישת התורה שבע"פ כבר בראשית הציונות החילונית. התפיסה, שמייצגה המובהק היה בן גוריון, לפיה החזרה לארץ מחייבת התחברות לשורשים המקראיים, אך הניתוק מהגלות מחייב ניתוק ממורשת ישראל הפוסט תנ"כית, היא הגורם לכך.
בן גוריון הציע קפיצה בהיסטוריה וקפיצה בתרבות. קפיצה כזו היא בלתי אפשרית. התרבות בנויה רבדים רבדים, שכבות שכבות. כל רובד בנוי על הרובד שמתחתיו, נובע ממנו, מקבל ממנו השראה, מפרש אותו, דורש אותו ומהווה תשתית תרבותית לרובד שמעליו. הניסיון לדלג על כל התקופה "שבין התנ"ך לפלמ"ח" כדבר הקלישאה הידועה, כמוהו כניסיון לבנות תקרה מעל הרצפה, מבלי שתסתמך על קירות ועמודים המחברים ביניהן. עקירת אלפיים שנות תרבות ויצירה יהודית נפלאה מהזהות הישראלית, היתה מעשה אנטי תרבותי ממדרגה ראשונה. ללא היצירה שנוצרה מאז התנ"ך, אין אפשרות של ממש להתחבר לתנ"ך, אלא בחיבור הנובע מלהט אידיאולוגי כמו זה שאיפיין את היישוב הציוני טרם קום המדינה. כשהלהט כבה, החיבור הפך לכמעט בלתי אפשרי. וכך, מי שניסה להעלים את כל מה שנוצר בין התנ"ך לביאליק, יצר דור נכה מבחינה תרבותית, שלא זו בלבד שאינו מסוגל להבין את התנ"ך, הוא גם אינו מסוגל להבין את ביאליק. לא בכדי, ההוצאה החדשה של כל שירי ביאליק, בעריכת אבנר הולצמן, חייבה... תרגום העברית של ביאליק לעברית ישראלית. ביאליק היה ספוג בתרבות וביצירה היהודית לדורותיה, שלט בה, והיא היתה מקור ההשראה והאסוציאציות של יצירתו. מי שהאסוציאציות הללו זרות לו, קורא את ביאליק כשירה מתורגמת. וביאליק עצמו אמר, שלקרוא שירה עם תרגום, זה כמו להתנשק דרך מטפחת.
יש הטוענים, שהפניית העורף ליצירה היהודית היתה הכרח לשם התנתקות מהגולה ויצירת יהדות חדשה, עברית, המשתרשת בארץ, יוצרת חברה חדשה ומקימה מדינה. אני כופר בכך. התוצאות עליהן הצביעה אניטה שפירא הן ההוכחה לכך. יתכן שאני טוען זאת בחכמה שלאחר מעשה, אולם כבר בראשית המאה שעברה נשמעה האזהרה הזו. היא מהדהדת ואף נאמרת בפרוש, בחלק מן הנספחים שצרפה שפירא לספרה.
במאמרו "הגימנסיה העברית ביפו" כתב זלמן עפשטיין (תרע"א 1911): "אך קומץ הצעירים הללו, השייכים אל האגף השמאלי שלנו, לא שמו לב ולא הבינו את כל הנחיצות המוחלטת, שיש בדבר, לסדר כהוגן את יחוסו של המוסד החדש לכל העבר של העם – כל אותה החלקה הרוחנית הגדולה והשופעת, שהעם הקדיש לה את מבחר כוחותיו השכליים במשך אלפיים שנה... במוסד חינוכי לאומי, שיש לו תפקיד כל כך חשוב לעם ישראל, צריכה אותה החלקה הרוחנית ההיסטורית לתפוס מקום מסויים וניכר, לא רק כדי לצאת ידי חובה איך שהוא לפני הבריות. כי האינטליגנט העברי הטיפוסי, שהגימנסיה העברית בא"י צריכה לברוא אותו, אינו צריך בשום אופן להיות 'עם הארץ' מנקודת המבט של אותה החלקה הרוחנית העתיקה. אמנם כן, המוסד החינוכי החדש הוא חולוני [חילוני א.ה.] ... אבל לכל עם יש צורתו הלאומית הקבועה שאי אפשר למחותה בהעברת הקולמוס, והצורה הלאומית של עם ישראל נחקקה לכל עומקה ולכל שרטוטיה באותה החלקה הרוחנית, שהיא משתרעת על עמודי המשנה והתלמוד ונושאי כליהם עד יום אחרון. אינטליגנט עברי, חניך מוסד לאומי בא"י, צריך להיות בן בית באותה החלקה העממית, צריך ללמדה ולדעתה, לחושה ולהבינה, ואם גם כאשר יגדל אפשר שיבקר אותה קשה, אין בכך כלום: העיקר הוא – שאל יחסרו לו מאביב חייו הנימים הפנימיים, המקשרים אותו עם מקדש העם, עם שדה פעולתו של המוח הישראלי במשך שורה ארוכה של תקופות ויובלות. ובחוסר תנאי זה, בהעדר אותם הנימים, שהם נקנים דווקא בלימודי הנוער, תהיה האינטליגנטיות העברית לקויה, בחסור לה השאור שבעיסה והמלח של היהדות החיה בכל שטף מרוצתה ההיסטורית, ונועדת היא אז במובן ידוע לחיי עקרות ולאי עשיית פרי על שדמת עמה." (עמ' 59-60).
אחד העם השתתף אף הוא באותו פולמוס אודות לימודי היהדות בגימנסיה העברית ביפו, וכתב: "עמנו מונה שנותיו לאלפים, ובכל דור ודור היה יוצר קניינים רוחניים, אם מעט ואם הרבה, ואם רוצים אנו לחנך דור חדש על בסיס ההכרה לאומית העברית... אין לזה דרך אחרת אלא שילמדו בינינו להכיר באמת את רוחנו הלאומי בדרך התפתחותו במשך הדורות. להכיר לא מתוך כלי שני של ספרי לימוד קצרים, שאינם מראים אלא בבואה דבבואה, אלא מתוך עצם היצירות המקוריות, שיצר העם בצלמו, ורוחו חי בהם." (ע' 72). בהמשך, מבקר אחד העם רעיונות בדבר לימוד התנ"ך תוך התבססות על המתודות של ביקורת המקרא: "אין לו מקום בבית ספר עברי הרוצה לעשות את התנ"ך ליסוד החינוך הלאומי. אין מניחים יסוד במגדל הפורח באוויר. יסוד החינוך הלאומי יכול להיות רק התנ"ך כמו שהוא, כמו שהונח עוד לפני יותר מאלפיים שנה במעמקי חיינו הלאומיים ושימש יסוד להם בכל הדורות. ואין צריך כלל לגבב דרשות לפני התלמידים בשביל לקיים את הנוסח המקובל." (ע' 79). בסיום מאמרו מתריע אחד העם: "אי אפשר לפסוח על אלפי שנה של היסטוריה ולחנך עכשיו 'יהודים קדמונים', כאילו חיו בדורו של ישעיהו. השלשלת ההיסטורית, אם מוציאים מתוכה את החוליות שבאמצע, אין ראשה וסופה מתאחדים לעולם. הילד היהודי בימינו, ואף זה שבארץ ישראל, הוא פרי החיים ההיסטוריים של כל הדורות, ובשביל שיכיר את עצמו ואת עמו צריך שיכיר את קניינינו הלאומיים – וגם התנ"ך בכלל – לא רק בצורתם 'המקורית', כי אם בכל הצורות שבהן נתלבשו במשך הדורות והיו לכוחות פועלים בחיי העם. ואם תעלימו מן הילדים את ההתפתחות היסטורית המאוחרת ותראו לו רק את 'הזוהר הטבעי' של התקופה הקדמונית לאמור: 'כזה היו אבותיך והיה אף אתה כמוהם,' יהיו תוצאותיו של החינוך הזה בכלל כתוצאותיו ביחס לידיעת התנ"ך בפרט: מרוב השתדלות לטהר רוח הילד מרשמי הגלות ולקרבו אל 'המקור' הקדמוני, תעשו לו את הדברים מבולבלים כל כך, עד שלא ידע, מה מקומו בעולם שהוא חי בו ומה הוא היחס בינו ובין שאר בני עמו, שעדיין 'רוח הגלות' שולטת בהם." (ע' 80) [ההדגשות במקור, – א.ה].
הנה כי כן, כבר לפני 95 העניק אחד העם לאניטה שפירא את התשובה לשאלתה. אחד העם, אבי אסכולת "יהדות כתרבות", אינו חשוד ב"דתיות" ובוודאי שלא ב"לאומנות". אך הוא הזהיר, שהניסיון לדלג על אלפי שנות תרבות יהודית חסר תוחלת. את תוצאות הניסיון הזה אנו משלמים עד היום.
גם בתנועת העבודה היו מי שסברו כאחד העם. הבולט בהם היה ברל כצנלסון, וחבל שאניטה שפירא, הביוגרפית שלו, לא הביאה גם דברים שלו בנדון.
שחיקת מקומו של התנ"ך בזהות הישראלית היא תופעה מצערת של רידוד והשטחת התרבות הישראלית (והיא מתחברת לתופעות נוספות, של ירידה ערכית ומוסרית של החברה הישראלית). אניטה שפירא בורחת לדרך הקלה, כאשר היא תולה את הקולר ב"דתיים שניכסו לעצמם את התנ"ך". במקום זאת, יש לנסות לשנות את המגמה הזו. חשוב מאוד לפעול לחידוש וחיזוק מעמדו של התנ"ך בזהות הישראלית, אולם בצורה אחרת לגמרי מכפי שעשו זאת ראשוני הציונות. לא במנותק, אלא כחלק משרשרת היצירה היהודית לדורותיה.
יעקב ברזילי / שני שירים
אבי לא יברך על הלחם
לֹא בַּמֵּאָה הַזֹּאת
וְלֹא בַּמֵּאָה הַבָּאָה,
לֹא בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ
וְלֹא בַּמֵּאָה הַשְּלֹשִׁים
וְאוּלַי לְעוֹלָם לֹא יִתְגַּלֶּה
זַן חִטָּה, הָעוֹלֶה בְּטִיבוֹ
עַל טִיב הַחִטָּה הַגֶּרְמָנִית
הַמְּשֻׁבָּחָה.
לֹא יִוָּלֵד מַדְּעָן
וְלֹא יִמָּצֵא גָּאוֹן,
לֹא יַרְקִיעַ מְחוֹנָן
וְלֹא יִצְמַח אַגְרוֹנוֹם,
שֶׁכָּל אֶחָד לְחוּד
וְכֻלָּם יַחַד
יַמְצִיאוּ זֶבֶל אוֹרְגָנִי
שֶׁהוּא טוֹב
מֵאָבִי,
דָּשֵׁן
מִסָּבִי
וְרַעֲנָן
מִדּוֹדִי,
הַמְּדַשְּׁנִים מֵאָז וְעַד עוֹלָם
אֶת הַחִטָּה הַגֶּרְמָנִית
בְּאַדְמָתָהּ הַדַּשְׁנוּנִית.
לֹא יְבָרֵךְ
אָבִי עַל הַלֶּחֶם,
לֹא יַשְׁמִיעַ
סָבִי אֶת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן,
וְגַם דּוֹדִי
לֹא יִזְחַל עַל גְּחוֹנוֹ
לְהוֹדוֹת עַל קְלִפָּה
שֶׁל סֶלֶק
שֶׁהֵמַרְתָּ
בְּכַדּוּר עוֹפֶרֶת.
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
מֶלֶךְ הַקְּלִפּוֹת
שֶׁדּוֹדִי לֹא הָיָה
רָאוּי לָהֶן.
רִבּוֹן הָאַהֲבוֹת,
שֶׁלֹּא אָהַב אֶת סָבִי.
אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת,
שֶׁלֹּא סָלַח לְאָבִי.
רִבּוֹנוֹ שֶׁל תֵּבֵל,
אֶת מִי בָּרָאתָ
בְּצַלְמְךָ?
רַק אֶת צֶאֱצָאֵי
הַצּוֹרֵר
אוֹ בָּרָאתָ גַּם אוֹתִי?
הולחן בידי המלחין אהרון חרל"פ
אמא רעה
עָמַדְנוּ בְּמִגְרַשׁ הַמִּסְדָּרִים בְּבֶּרְגֶּן-בֶּלְזֶן
וְצָפִינוּ בַּנְּעָרִים הַמִּתְנַדְנְדִים
עַל עַמּוּדֵי הַתְּלִיָּה.
אֲחוֹתִי חָשְׁבָה שֶׁנִּמְצֵאת בְּגַן שַׁעֲשׁוּעִים
וְרָמְזָה לְאִמָּא שֶׁגַּם הִיא רוֹצָה לְהִתְנַדְנֵד.
וּכְשֶׁאִמָּא סֵרְבָה לָקַחַת אוֹתָהּ לַנַּדְנֵדוֹת
הִיא לָחֲשָׁה לָהּ בָּאֹזֶן:
"אֲנִי הֲרֵי יָדַעְתִּי שֶׁאַתְּ לֹא אוֹהֶבֶת אוֹתִי."
ערב ספרותי בבית הכט בחיפה
ביום חמישי, 18 בינואר 2007, בשעה 19.30 בבית הכט, מרכז הכרמל, ליד הסינימטק בחיפה.
משתתפים: צביה פלץ-פורר על ספרה בפרוזה "אסור להתל באבן" בהוצאת גוונים; דנה אמיר על ספר השירים "חיי אחינועם" בהוצאת הקיבוץ המאוחד; רבקה גלשטיין על ספר השירים "צב משפחתי" בהוצאת פרדס. יתקיים רב שיח בנושא "זהות נשית משתנה" ביצירות האלה. האירוע מופק על ידי אגודת הסופרים סניף חיפה והצפון בשיתוף אתו"ס. דברי פתיחה: רחל אשרוב, יו"ר הסניף וסגן ראש העיר חיפה; מר צבי דהרי וכן מר בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים. דמי כניסה 25 ₪.
דניאל דורון
מלחמת שחרור משיטה רקובה
[פורסם לראשונה ב-y-net ב-19.9.06]
הייאוש, הציניות והדרישה לרפורמה מהירה ומושלמת, מעקרים את הדחף לשינוי. הם עוזרים להנציח שיטה מושחתת, ההורסת את מדינת ישראל. ניתן לתקן את עיוותי השיטה שלנו, אך אם נבחן את ההיסטוריה, נוכל לראות כי שינויים מתרחשים על פני זמן ובהדרגה, לא ב"זבנג וגמרנו". לכן דיינו אם מחאת המילואימניקים, הסטודנטים והתנועה לאיכות השלטון – גם אם לא יושגו כל מטרותיה – תגרום קודם כל לסילוק האחראים למחדלים החמורים של מלחמת לבנון השנייה, להדחתם של אלה שהמשך שלטונם מהווה סכנה ביטחונית חמורה לישראל. דיינו אם המחאה תתחיל תהליך של רפורמה עמוקה בשיטת השלטון בישראל – שיטה מושחתת ומשחיתה, שהפכה עם מוכשר לנכה חברתי, כלכלי, ועכשיו גם צבאי.
מה יסוד הבעיה השלטונית? בישראל הוקם משטר פוליטי-כלכלי ריכוזי, שאין דומה לו בשום דמוקרטיה. 93% מהקרקעות בידי המדינה, כלומר: בידי הפוליטיקאים. תקציב המדינה בולע למעלה מחצי התוצר הלאומי, וכל אדם שלישי עובד בסקטור הציבורי. ריכוז כוח שכזה אינו מאפשר תפקוד תקין, כי אין מערכת בעולם המסוגלת למלא כל-כך הרבה פונקציות –מגיבוש מדיניות ביטחון לאומי ועד חלוקת קרקעות ותדרי שידור – כפי שמתיימרות ממשלות ישראל לדורותיהן לעשות. ריכוז הסמכויות מחייב גם הסתמכות על ביורוקרטיות ענפות, החונקות את היזמות והצמיחה, מרוששות את הציבור ומעודדות שחיתות.
משטר החלוקה המפלגתי, השולט במרבית המשאבים ובזכויות השימוש בהם ומאפשר לפוליטיקאים ולביורוקרטיה להעשיר מקורבים, גורם גם להקצנה ולהשחתה של הפוליטיקה ושל הכלכלה. כולם נלחמים זה בזה מלחמה כיתתית על חלוקת "הטבות", על פירורים מעוגה שאיננה גדלה. ובינתיים האזרח נתון במלחמה קיומית "לגמור את החודש", וחש חסר אונים מול הקמים עליו להשמידו. ההפרטה המדומה של נכסי מדינה אפשרה לפוליטיקאים לחלקם בין מקורביהם ויצרה אוליגרכיה, שרכשה נכסים באשראי אותו קיבלה מהבנקים שבשליטת המדינה. במקום לעודד את ביזור הבעלות ואת התחרות, יצרה ההפרטה המדומה הזו ריכוזיות יתר וחוסר תחרות. היא יצרה את המונופולים ואת הקפיטליזם החזירי של "קברניטי המשק". אלה עושים הון מניצול הצרכנים ומקבלת הטבות ענק מפוליטיקאים, שאת מערכות הבחירות שלהם הם מממנים.
ההשחתה פשתה גם בשירות הציבורי, שהקידום בו לא מתבסס על כישורים והצטיינות, אלא על קשרים ועשיית רצונם של בעלי הכוח הפוליטי והממון. קידום הבינוניות דחה מהמערכת את המוכשרים ויצר בה רמת תפקוד נמוכה. 800 אלף איש עובדים בסקטור הציבורי בעלות של 90 מיליארד שקלים, כחצי מתקציב המדינה (ללא החזר חובות וריבית).
ישראל תבריא רק כשנקים בה משטר המבוסס על כנסת קטנה, האחראית כלפי הבוחרים. כדי לחדש סמל עתיק, הכנסת שלנו מונה 120 חברים, כפי שמנתה הכנסת הגדולה בתחילת בית שני. אך ממילא היא דומה לכנסת הגדולה כמו שדליה איציק דומה לעזרא הסופר או אהוד אולמרט לנחמיה המושל. צמצום מספר הח"כים ל-60, כשלפחות חלקם נבחרים בבחירות אזוריות המחזקות את אחריותם לבוחר, עדיין ייתן ייצוג הולם לאוכלוסיה הקטנה של ישראל, אך יפחית מהכיתתיות, מהברדק ומהמחלוקות לשם כיסא, המציינים את עבודת הכנסת. יש גם לצמצם דרסטית את הממשלה ואת תקציבה הענק והבזבזני, לבנות משטר כמו-נשיאותי, שיאפשר סוף-סוף למנות בעלי מקצוע למשרות שר, וישאירם בתפקיד לזמן ארוך מממוצע של שנתיים. גם הרבה משרדים צריך לסגור ולאחד.
ועוד: יש לקצץ דרסטית במספר החוקים והתקנות, שהרבה מהם מיותרים ומחייבים ביורוקרטיה גדולה. אכיפת החוק בישראל היא כיום פיקציה שרק החלשים מכבדים, וכל בעל כוח וקשרים מתעלם ממנה. מערכת המשפט אינה מתפקדת, כי היא פקוקה מעודף חקיקה ומצטיינת בבלגן המאפיין את כל מערכות השלטון. פריעת החוק עולה למשק מיליארדים בנזקים ובפרמיית סיכון, שספקי מוצרים ושירותים נאלצים לגבות – והתוצאה: יוקר חיים גבוה.
יש לעשות רפורמה יסודית בבעלות על הקרקעות, כדי לשחרר אותן מהמונופול של הממשלה ובעלי הממון, המפקיעים את מחירי הדיור. יש להציע שפע קרקעות במכרזים פתוחים לכל, לבטל את המונופולים של הקבלנים, של יצרני וספקי חומרי הבניין ושל ספקי האשראי, המכפילים את מחיר הדירה. יש להתחיל בדה-רגולציה נרחבת, בייחוד של עסקים קטנים, מנועי הצמיחה שהממשלה חונקת כיום. כיום הרשויות מוציאות את המיץ מכל יזם, גם בטרטור בירוקרטי וגם בהטלת הוצאות גבוהות ומסים המונעים ממנו הצבר הון והרחבת העסק.
הצרכן הישראלי משלם שליש משכרו העלוב כמס מונופולים על כל מה שהוא צורך. ביטול המונופולים בלבד יכול להוריד דרסטית את המחירים (כפי שקרה בטלפוניה), וכך להכפיל את כוח הקנייה של השכבות מעוטות ההכנסה - דבר המשול להכפלת שכרן. חבל שאלה הקוראים לעצמם "חברתיים" דורשים רק עוד פירורים מהממשלה, אגב יצירת תלות מנוונת בפוליטיקאים, במקום להילחם במונופולים ולדרוש רמת מחירים הוגנת, שתאפשר לעובדים להתפרנס בכבוד מיגיע כפיהם ללא "הטבות" וללא חסדי הממשל.
איזו איכות של חינוך, בריאות או שלטון חוק מקבלים כיום אזרחי ישראל, בעד סכומי העתק הנגבים מהם כמסים? מה התמורה לכך שהם מקדישים למעלה ממחצית שנות עבודתם – דרך מסים ישירים ועקיפים – כדי לממן את הגוף המנופח, הבלתי יעיל והבזבזני שנקרא ממשלה? אם תנועת המחאה מצד אלה, שחוו על בשרם את עיוותי השיטה, תביא לשינוי בכיוון הרצוי – היא תהיה למלחמת העצמאות השנייה שלנו; מלחמת השחרור מהשיטה המושחתת והמשחיתה, ההורסת את מדינת ישראל.
דניאל דורון הוא מייסד ומנהל המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי
במת ממר"י, המפגש הבא: ביום ד', 17.1.06, בשעה 19.30, ביד בן צבי (רח' אברבנאל 12, ירושלים), עם: חיים גורי, פרופ' חנה יבלונקה, ד"ר גדי טאוב, פרופ' אלחנן יקירה, על: השואה כטיעון פוסט ציוני. (נספח במקור להזמנה: ביקורת של דן מרגלית מה-29.12.06 על הספר "פוסט ציונות, פוסט שואה" שבו יעסוק הדיון). לפרטים נוספים – 052-3338004
נוסח נקי משגיאות לשיר של יצחק אוורבוך-אורפז
[גיליון 207]
ידידי אהוד, שלום,
שירך, [גיליון 207] בדיאלוג שלו ובצורתו ובגעגועיו הבעתי עמוקות. מילים של אורפז, שהיכרתי בשנות השבעים, מתמצתות בצורה טראגית.
אודה לך אם תתקן [כאן בא פירוט].
ד"ר פארוק מוואסי
אהוד: אכן נפלו טעויות כתיב אחדות בהקלדת שיר של יצחק אוורבוך-אורפז "שלא תהיה טעות" ואנחנו מביאים אותו פעם נוספת:
אני מספר על אנשים בודדים,
על אדם אחד בודד,
ועוד אדם אחד בודד,
לפעמים הם מתקבצים למשהו
שאפשר לקרוא לו קבוצה,
ליתר דיוק – מקבץ של בודדים.
אני מספר על אנשים בודדים,
כי גם בקבוצה הם בודדים.
בעקרון הם בודדים.
הם בודדים גם לא בעקרון.
כשהם אומרים "פה!" – הם לא אומרים מקום.
"פה" זה תחנה, הם גולים, הם מהגרים,
יחד הם יושבים על ספסל ומחכים.
אני מספר על אנשים נודדים,
יושבים על ספסל אחד
ומביטים כל אחד בכיוון אחר.
הם לא אוטיסטים, הם אפילו לא טרמפיסטים.
הם מחכים לשעה שלהם.
כל בוקר משתוממים מחדש
שהם יושבים זה אצל זה על אותו הספסל
עייפים ממסעות ליליים, כל אחד אל ארץ חלום ומשלו,
מעמידים חתונות, ממציאים מדינות.
וכשמדברים, כולם ביחד, כל אחד פונה
אל צל אחר.
[אני מספר על אנשים מבולבלים,
את הדרכון שלהם הם מוצאים
תמיד בכיס אחר.
זה בדיוק מה שאני כותב.
אם זה לא בדיוק מה שרציתי לכתוב.
אז זה בדיוק מה שצריך
הייתי לכתוב, מה זה "צריך"?]
[בערב לכבודו, בבית לייוויק, השמיט יצחק את הבית האחרון, במקומו אילתר, לדבריו, שורות אחדות שלא נותר להן תיעוד כתוב, וסיים במילים:]
על הספסל ההוא, איתם
שם תמצאוני
שם תמצאוני.
אדם יצירתי ויוזם שאינו נח לרגע
ס. נידח,
בגיליון 206 כתבת שפרשת ממר"צ לאחר שיוסי ביילין השתלט עליה סופית. כתבת ולא פירשת.
יוסי ביילין הוא אדם יצירתי ויוזם שאינו נח לרגע. ביוזמת ז'נבה הצליח ביילין לשכנע אישי ציבור פלסטינים מרכזיים ובולטים לחתום על היוזמה, שהיא הצעה להסכם שלום כולל שבמסגרתו יסופחו לישראל "גוש עציון" ו"מעלה אדומים", תמורת שטחים חלופיים הצמודים לרצועת עזה, שיימסרו לפלסטינים. לפי ההסכם, בעיית הפליטים תיפתר ללא מימוש זכות השיבה של פליטים פלסטינים לתוך מדינת ישראל. אילו אימצה ממשלת ישראל את יוזמת "ז'נבה", ייתכן שהיה מושג הסכם שלום וחמאס היה מובס.
כל החלטה היא בחירה בין חלופות. לדעתי מר"צ-יחד, בראשות ביילין, עדיפה על הליכוד המושחת וחסר היוזמה בראשות נתניהו ופייגלין המשיחי, ועדיפה על "קדימה" המושחתת וחסרת האג'נדה, ועל מפלגת ה"עבודה" בראשות שר הביטחון עמיר פרץ, שבונה התנחלות חדשה בבקעת הירדן וטרם פינה אף מאחז בלתי חוקי.
בברכה,
רון וייס
רמת-גן
ס. נידח: אשרי המאמין.
העולם הוא כמלפפון, יום בתחת שלך ויום בפיך!
לאהוד שלום רב,
נהניתי מאוד לקרוא את הקטע מן "המושבה שלי" בגיליון 207 עם כל התיבול במשפטים שהיו שגורים בפי הפלאחים הערביים שהועסקו אצל משפחתכם באז הימים.
וכן היה מרתק הסיפור של הרופא אשר לא עלה בידו לטפל בבנו החולה, שלפי סברת הסיפור מת מבליעת ציפורן שמסביבה נערמו והתגבשו מיני חומרים וכו'. כמובן שלא נתקן מאומה בסיפור ולא נבחן אותו מדעית, כי לסיפור יש נשמה, ובאוריינט שלנו אומרים "תן לסיפור להתגלגל" ואסור לשאול עליו שאלות וכו'.
רק אגב, אחת המימרות שהיו שגורות בפי אותם הפלאחים, שרצו לסעוד מישהו שיום אחד יצא עליו זעמו של "הראיס", זה לומר לו: "אִל דוּנְיָא זַיי אִל חְ'יָארָה, יום בִּטִיזַק ויום פִי תוּמַּק!" – כלומר העולם הוא כמלפפון, יום בתחת שלך ויום בפיך!
בברכה,
יעקב זמיר
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,316 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל בארבעה קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
204 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2006 – יפנה
באי-מייל למערכת והם יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל