| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 209
תל אביב, יום שני, כ"ה בטבת תשס"ז, 15 בינואר 2007
עם צרופות כתבתה של דליה קרפל על אסתר ראב ב"מוסף הארץ" מיום שישי, 12.1.07, בעברית ובאנגלית
ועם צרופת הירחון "עיין ערך שירה" המוקדש למלאת 170 שנה למותו של פושקין
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: אשר רייך: גברים 1 (שיר מספר השירים החדש "להפך")
משה דור: מה הולך פה? / חרפה / על הירח יותר טוב / הַס פן תעיר / איזה שם
מרדכי פועל בניין, סיפור מאת אביבה גלי
נעמן כהן: מְסִירוּת נֶפֶשׁ (שיר)
יוסי גמזו: אֶצְלֵנוּ מְטַאְטְאִים אֶת זֶה מִתַּחַת לַשָּטִיחַ (שיר)
מה שמותר ל"תימנים" מותר גם ל"רוסים", מאת ס. נידח
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק י"ז. בתולים או מוות
באבל על מות ריסה דומב (Risa Domb)
חוקרת הספרות העברית שעמדה שנים רבות בראש לימודי הספרות העברית באוניברסיטת קמברידג', ולימים בַּקתדרה שאותה יסדה ומִיסדה; ופירסמה באנגלית ספרים ומחקרים חשובים על הספרות העברית.
ריסה, בת נתניה (למשפחת פריזנר) נישאה בלונדון לבעל יהודי אוהב ומסור, דיקי, ויחד הקימו משפחה למופת, הבנים אלון, גיל ואיתן, הבת תמר, ונכדים רבים. ביתם המרווח היה בית פתוח לאוהבי ישראל ולרבים מסופריה וחוקריה של הספרות העברית, והיה כשלוחה של העברית בלונדון
היא נפטרה בלונדון ביום חמישי ה-11.1 בשעה 10.30 זמן מקומי, בביתה ובחיק משפחתה, לאחר מחלה ממאירה ולא ממושכת
ריסה תחסר לכולנו
אוהביה, ידידיה, עמיתיה ותלמידיה
אשר רייך
גברים
1
מְבַקְּרֵי סִפְרוּת קִצְרֵי רֹאִי וּמַרְחִיקֵי פַּרְשָׁנוּת
מִשְׁתּוֹקְקִים לְפַעְנֵחַ דְּמֻיּוֹת מְצִיאוּת שֶׁאֵינָן בְּנִמְצָא.
גְּבָרִים בְּנֵי חֲמִישִּׁים וָשֶׁבַע
שֶׁעוֹד גָּרִים עִם הָאִמָּא.
גְּבָרִים שֶׁמַּכִּים נָשִׁים לְלֹא חֶשְׁבּוֹן, וְעוֹבְדִים
כִּמְנַהֲלֵי חֶשְׁבּוֹנוֹת בְּמִפְעָל לְיִצּוּר חָזִיּוֹת.
גְּבָרִים הַמִּשְׁתּוֹקְקִים לִהְיוֹת נָשִׁים.
שְׁחוֹרִים הַשּׁוֹכְבִים רַק עִם קוֹקָאִין לָבָן.
אַנְשֵׁי עֲסָקִים שֶׁמְּכוּרִים לְטֶסְטוֹסְטֶרוֹן חָזוּתִי
וְצוֹרְכִים נְקֵבָה לִפְנֵי כָּל עִסְקָה וּמְתֻסְכָּלִים
מֵהַקַּרְיֶרָה שֶׁל נְשׁוֹתֵיהֶם. נְשׂוּאִים שֶׁלֹּא יְכוֹלִים
לִנְשֹׁם בְּלִי נָשִׁים מֵהַצַּד, וּלְהֵפֶךְ.
"לְהֵפֶךְ", ספר שיריו השלושה-עשר של המשורר אשר רייך, מן הבולטים שבמשוררי השירה העברית זה שנים רבות, מגיש לקורא סגנון שירי חדש ומפתיע בליריקה הישראלית ומעמיד מודל חדשני ברצפיו ובצירופיו, המשופע אירוניה והומור. בנימתו ובנעימתו הוא יוצר סוג שירה המכונה על ידו "ראפּ פיוט" (ראפּיוּט עברי שלא חלים עליו דווקא כללי הראפ המוסיקלי, ושאת תחילתו ניתן לראות בפואמה "ארכימדה", שפורסמה בספרו "סדר השירים", ספריית פועלים, 1986).
זוהי שירה בהירה וקומוניקטיבית, נעדרת פאתוס ועם זאת סוריאליסטית עם הבזקים אקטואליים, רבודה במקצב דיבורי, שמתמלא בצליל וברצף מילים, כשנושאי השירים חוזרים על עצמם בוואריאציות שונות, טעונות בקשת מגוונת של אסוסיאציות. שירה שפותחת אפשרויות חדשות ובלתי צפויות במקוריון לקורא האמון על שירה.
כמו ברוב ספרי השירה של רייך, שכל אחד מהם הוקדש לנושא מיוחד, הנושא כאן הוא גם הנוסח החדש עצמו, שצורתו סדר עוקב בתבנית האלף-בית העברי.
שלוש פעמים זכו יצירותיו של אשר רייך בפרסי אקו"ם בעילום שם. כמו כן זכה בפרס ברנשטיין לספרות, בפרס הנשיא, ופעמיים זכה בפרס ראש הממשלה. ספר שיריו האחרון, "עתיד דומם", זכה בפרס ברנר.
מתוך דבר המו"ל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, על הכריכה האחורית של ספר שיריו החדש של אשר רייך, "להפך".
* * *
משה דור
מה הולך פה?
ראש ממשלתנו שב מביקורו בסין, שם שוטט בגבורה, למרות הקור הנורא, על החומה המפורסמת, סייע לחליבת פרות בחווה שיֶדע ישראלי הפליא להגדיל בה את תנובת החלב, הצטלם בלי חשך וגם שוחח אי פה אי שם עם מנהיגי המדינה האדירה שאירחה אותו.
ממה שגילה לנו מר אולמרט בנדיבותו כי רבה על השיחות הללו יוצא שמנהיגי סין הבטיחוהו, כי לא יניחו לאיראן, בשום פנים ואופן, לפתח נשק גרעיני. ובכן, אנחנו יכולים להירגע? אבל מה על המידע הבלתי-מרגיע בהחלט שהתקשורת מספקת לנו על עמדת סין כלפי הפעילות הגרעינית האיראנית, לרבות מאמציה – בשיתוף עם רוסיה – למנוע נקיטת עיצומים של ממש נגד טהראן מצד הקהילייה הבינלאומית?
מה הולך פה, לכל הרוחות?
הייתכן – הדם קופא לעצם המחשבה – שמר אולמרט איננו אומר אמת? שהוא המציא את סיפור המעשה הזה כדי לזקוף לזכות עצמו הישג כלשהו שהשיג במסעו הסיני זוּלת טיול עֲלֵי שׁוּר, חליבת פרות וצילומים נחמדים לאלבום המשפחתי?
אך האם בכלל אפשר שאהוד מחמדנוּ, ישר-הדרך וישר-הלב, יוליך אותנו בכחש?
והלא דבר זה עומד בסתירה גמורה לאופיו, להתנהגותו בעבר ולעשייתו בהווה!
ניחא. חוששני שלעולם לא נדע מה נאמר שם, בחדרי חדרים, בביג'ינג המעטירה.
אם כן, הבה נפנה אל השירה הסינית ונצטט שיר של דוּ פ'וּ, מגדולי הפייטנים של האומה העתיקה והכבירה הזאת, שחי וכתב במאה השמינית לספירה. נדמה לי שנמצא בשיר זה, הלקוח מ"שמונה שירי סתיו" (תוכלו לחזור אליו באנתולוגיה "108 שירים מן הקלאסיקה הסינית", בחר ותירגם דן דאור, הוצאת "חרגול", 2001), משהו שיזכירכם מדינה אחרת, קטנה לאין ערוך וקרובה לבלי שיעור.
שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים שֶׁהַבִּירָה צַ'אנְג-אָן דּוֹמָה לְלוּחַ שַׁחְמָט
מֵאָה שָׁנִים שֶׁל אֵרוּעִים וַחֲדָשׁוֹת לֹא יוּכְלוּ לָעַצְבוּת
בָּתֵּי מִדּוֹת שֶׁל נְסִיכִים וְשׁוֹעִים, לְכֻלָּם בְּעָלִים חֲדָשִׁים
לוֹבְשֵׁי הַמַּדִּים וְחוֹבְשֵׁי הַשְׂרָרָה שׁוֹנִים מֵאֵלֶּה שֶׁל פַּעַם
יָשָׁר צָפוֹנָה בְּמַעַבְרֵי הָרִים תֻּפֵּי הָאָרָד רוֹעֲמִים
בִּקְרָבוֹת הַמַּעֲרָב מֶרְכָּבוֹת וְסוּסִים, מִכְתָּבִים עָפִים וְשָׁבִים
דְּרַקּוֹנֵי הַמַּיִם נִדְמָמִים נִרְדָּמִים בַּנָּהָר הַקַּר שֶׁל הַסְּתָו
מְכוֹרָתִי וִימֵי שָׁלוֹם רְחוֹקִים טוֹרְדִים אֶת מַחְשְׁבוֹת לִבִּי
חֶרְפָּה
יו"ר – יפה לשעה זו – מפלגת העבודה הודיע על מינוי השר הערבי הראשון שיכהן בממשלת ישראל למן קום המדינה. הוא עשה זאת במסגרת מיכסת השרים שמפלגתו זכּאית לה – לאחר התפטרות שר התרבות והמדע אופיר פז-פינס – ומיד פרצה מהומת אלוהים במפלגה ומחוץ למפלגה.
אינני מכיר את ח"כ ראלב מג'אדלה, שיירש את כסאו של השר הפורש, וגם אין לי עניין להשוות בינו ובין המועמד הערבי האחר לכהונה. זאת אף זאת, בהחלט יש רגליים לסברה, שלמינוי יש נגיעה ישירה למעמדו המתדרדר של היו"ר מר פרץ ולמאמציו הנואשים לבלום את הגלישה המתמשכת לעבר הלא-כלום, והלוואי שהיה בא לעולם על רקע שונה ועל סמך מניעים טהורים כשלג ראשון בטרם יהיה למידרס נעליהם של עוברים ושבים. ואף על פי כן, זהו אקט היסטורי חיובי, יהיו נסיבותיו הפרגמטיות והאנוכיות אשר יהיו, ומן ההכרח להבין את משמעותו דווקא בהקשר של היחסים העכורים, טעוני חומר-הנפץ, הקיימים להוותנו בין רוב ומיעוט במדינה שבה חיים השניים אלה בצד אלה.
רצה הגורל שהדברים האיומים ביותר שנאמרו על-ידי מְגַנֵּי המינוי יצאו מפיה של אשת הימין הלאומני התוקפני, ח"כ אסתרינה טרטמן (יו"ר ישראל ביתנו), שצירוף מפלגתה לממשלה גרם להתפטרותו של שר התרבות והמדע בעוד מפלגתו שלו מוסיפה, לגנוּתה, לדבוק בכיסאותיה.
הגברת טרטמן, שמעודי לא היה לי הכבוד להתוודע אליה – ואולי הַחֶסֶר הזה הועיל לבריאות שנינו – הכריזה, כי "ישראל היא מדינה יהודית", ובהביעה את התקווה שהשֵם יעזור לנו לשמור על צביונה זה, ואת ביטחונה שלה שישראל "צריכה להתנהל על-פי ערכי היהדות", הגדירה את מינויו של ח"כ מג'אדלה כ"הורדת גרזן על הציונות הפוגעת באופי היהודי של המדינה" וקראה "לבער את הנגע הרע מקרבנו."
גידופים מְבִישִׁים אלה, שהגזענות המסלידה מזדקרת מתוכם כמרצע, שופכים אור חרדות על המפלגה שח"כ טרטמן היא היו"ר שלה, אבל לא פחות מזה על דמותה של הממשלה שמפלגתה של אסתרינה המתוּקה יושבת בתוכה. דומה שאני פטור מלהרחיב את הכתיבה על משמעות העובדה, שמפלגת העבודה לא דרשה משותפתה הבכירה בממשלה לסלק ממנה לאלתר את "ישראל ביתנו" ולא הצהירה על נטישתה את ממשלת הַחֶרְפָּה אם דרישתה לא תתקבל.
על הירח יותר טוב
צר לי להודיע, קוראים חביבים, שהצעתי לרכוש את טירתו של רב-ערפד דראקולה שהועמדה למכירה ברומניה ולהועידה למושב אפ"ח (רב-תחמן אולמרט, רב-בטחון פרץ ורב-אלוף חלוץ) נפלה על אוזניים ערלות. הציבור גילה אדישות מוחלטת לסיכוי שהשלישייה המנצחת שלנו תשתקע בטירה שתיקנה ותשופץ (אפשר לסמוך על מר אולמרט שיגייס את מיטב הקבלנים) על חשבון הציבור אסיר-התודה במקום הידוע ביפי נופיו. אינני יורד לסוף האדישות הזאת, אבל לא בזה ענייננו. יש לי רעיון אחר.
קראתי במוסף "תל אביב" של "ידיעות אחרונות" מיום שישי שעבר, כי מנהל עירוני א' לאמנויות בעיר העברית הראשונה השקיע אלף ש"ח מכספי בית-הספר ברכישת 16 דונאם על אדמת הירח (ועוד ארבעה דונאם קיבל חינם) – באמצעות איזה אתר אינטרנט ישראלי המשֹכּיל לנצל פירצה מסויימת בחוק הבינלאומי – ובדעתו להקים שם, על הירח, כאשר תתחיל בעוד כמה עשרות שנים התיישבות אנושית בעקבות הקמת בסיס מאוייש של נאס"א, בית ספר בשם "בירכת הלבנה".
למיטב ידיעתנו אין מנהל עירוני א' סהרורי, ובכלל, עשרת אלפי ישראלים כבר השקיעו בנדל"ן על הירח. לא יהיה משעמם.
אז במקום לשלוח את שלושת גדולי האומה לרומניה (כן, זו שהצטרפה בימים אלה לאיחוד האירופי והפטריוטים הישראליים כבר עומדים בתור לקבלת דרכונים רומניים על סמך המוצא של אבות אבותיהם), אשר בה הם עלולים להיות מוטרדים על-ידי המוני תיירים בעלי זיקה למציצת דם ספרותית,
מוטב לשגרם לווילות-העתיד על הירח. הם יוכלו לקרוא שם בנחת את "מהאדמה אל הירח" של ז'ול ורן ואת "האנשים הראשונים על הירח" של ה.ג'. ולס ולהשוות את תפיסת הדמיון היוצר של אבות הסאיינס פיקשן למציאות הלוּנארית מצד אחד ולזו הישראלית והמזרח-תיכונית מצד שני. השוואה זו תעסיק אותם במידה כזאת שאנחנו, יושבי פינתנו הנידחת בכדור-הארץ, נהיה פטורים מדאגה לגבי רעיונות מהפכניים שהשלושה עלולים להגות בשבילנו אם רק תהיה להם השהות המספיקה לכך.
אבל תמיד יוכלו למצוא זמן מה להופעות מרחיבות-דעת ומחממות-לב לפני תלמידי בית הספר התיכון "בירכת הלבנה".
הַס פן תעיר
כבר ארבעים שנה צַפָּרִים – ברובם מתנדבים – בישראל מתייצבים על משמרתם בעונה זו של השנה כדי לספור את הציפורים בתחומי ארצנו. הם עושים זאת – כחלק ממיבצע כלל-עולמי – בשבת כיוון שביום זה קל יותר לאנשים רבים להתפנות למשימה. גם בשבת זו האחרונה היו אמורים לעשות זאת אילמלא יצא עליהם קיצפם של שני שומרי שבת מהוללים, השר ישי (ש"ס) והשר עזרא (קדימה, לשעבר הליכוד), שהמחשבה על חילול יום המנוחה הקדוש הכרוך בתצפית הציפורים ובספירתם עשתה את בשרם חידודין חידודין. את נֵס הצלתה של השבת מידי מחלליה הרים שר התמ"ת ישי, המייצג את מחנה שלומי-האמונים באופן בלתי-אמצעי, והצטרף אליו בדיצה השר לאיכות הסביבה עזרא, המייצג אותם – כהרבה יוצאי ליכוד הנאמנים לערכי היהדות – בעקיפין, והוא גם המופקד על הרשות לשמורת הטבע, שבחסותה נערך מיפקד בעלי-הכנף.
לא הועילו מחאות פקחים בשמורת הטבע שטענו, כי הגזירה פירושה "כפייה דתית ומכת מוות למיפקד". לא הועילו גם ההסברות ששומרי-מצוות משתתפים שנה-שנה במיפקד במקומות שונים המאפשרים להם חזרה בעוד מועד לבתיהם בטרם כניסת השבת. שני צדיקי הדור, זה החרד וזה הלא-כל-כך-חרד, שיתפו פעולה (אף על פי שמלאכתם היתה צריכה להיעשות בידי אחרים, כראוי לצדיקים שכמותם) והיכו על החומש את המתנכּלים ליראת השֵם.
אדישותם של החרדים לטבע, לנוף, לחי ולצומח היא מן המפורסמות. "המהלך בדרך ושונה ופוסק ממישנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" ( אבות ג') – רצונכם, במימרה מישנאית זו מקופל כל שוויון-הנפש ההרסני כלפי הטבע ושימורו, וכל האטימות האסתיטית, האופייניים לאותו ציבור. מילא, הרתיעה מפני כלבים, שהיא תכונה גלותית נפוצה בקרב לובשי-השחורים. אבל במה חטאו הציפורים? ציפורי דרור או ציפורי נפש, ציפורי שיר או ציפורי נוד:
אחת היא להם.
וכלום שמענו, עד לרגע-הקילוּד הזה, איזה ציוץ של התרסה מצד, נאמר, מה שיודעי ח"ן מכנים האגף החילוני בכנסת? לעניין זה תופס שיר-הילדים הידוע של ח"נ ביאליק: "קן לציפור בין העצים / ובקן להּ שלוש ביצים / ובכל ביצה, הס פן תעיר / ישן לו, ישן לו אפרוח זעיר".
איזה שֵם!
ברחוב מרכזי בתל-אביב צדה עיני חנות נעליים קטנה ושמה "נעלי קליגולה".
קַלִּיגוּלָה?
בלטינית מקורו של השם ב"קַלִּיגָה", הסנדל המסומר שהיו חיילי רומי נועלים, ובהקטנה "סנדל-חיילים קטן", כינוי שהוענק, כשהיה ילד והופיע לפני חיילי אביו, בלבוש צבאי על-פי מידותיו ובסנדלי-צבא קטנים, למי שלימים נעשה אחד הקיסרים הנוראים ביותר של האימפריה הרומית, שופך-דם אכזרי מאין כמוהו, מושחת-מין ומגלומאן מטורף. ארבע שנים – מ-37 עד 41 לספה"נ – שלט גאיוס קיסר אוגוסטוס גרמאניקוס, הלא הוא "קליגולה", ורוב הזמן היה זה שלטון של טֶרוֹר אימתני, ששיגעונו של האוחז בו בקו עלייה בלתי פוסק, עד שנרצח הקיסר באחד ממסדרונות ארמונו. הוא מי שביקש לעשות את סוסו האהוב אינקטאטוס, ששכן בארמון אדונו ולעתים מזומנות סעד בחברתו, לקונסול, והוא גם זה שלאחר שהכריז את עצמו לאל תבע להכניס את פסלו לבית המקדש בירושלים וכמעט שגרם בכך להתקוממות עממית.
ובכן, מה מניע את בעליה התל-אביבי של חנות נעליים להעניק לה את כינויו של הקיסר הרומאי המבעית? רק בגלל הקשר המקצועי? או מפני שיש למנעיל היחפים הזה אהדה מוזרה לרוצח בטוֹגה בעלת שוּלי הארגמן?
והיא נפלאתה ממני.
* * *
מרדכי פועל בניין
סיפור מאת אביבה גלי
לאחר קום המדינה שבתי לירושלים. היה זה בשנות 1954 כששוב, כך נדמה היה, לא היה אל מה לשאוף, שהרי יש לנו מדינה, והמישאלה הלאומית באה על סיפוקה. פסו אידיאליסטים, מן הזן הסוציאליסטי-ציוני, מן הארץ; לא עוד היה צורך באלה, או כך נראה היה, ואיש-איש לביתו. המציאות הינה עובדה שאין חזקה ממנה. סוף-סוף אפשר לחיות, פשוט לחיות... הזן האידיאליסטי הפך נורמאלי; החיים, אמנם, אינם בדיוק כפי שחלמנו אותם, ובכל-זאת טובים המה – סוף עידן. חלף יומו של אידיאליזם.
ביום מן הימים עשיתי את דרכי מן העיר העתיקה דרך רחוב מאה שערים. בהיותי באמצע הרחוב הגיעו לאוזניי צלילי שירה אופראית! לא היה גבול להשתוממותי. מוסיקה קלאסית במאה שערים? קול גבר וקול אישה? הנשמע כזאת? אופרה – כאן? בלב מאה שערים?! החשתי צעדיי. בינתיים הוחלף התקליט ובמקומו נשמע קול גבר; קול נהדר! אין ספק, מן הגדולים שבזמרים! ככל שקרבתי גברו הקולות. הזמר והמוסיקה המלווה אותו. ולפתע נגלה לעיניי מראה שכמותו לא חזיתי מימיי; שלא היה עולה על דעתי לעולם.
ליד חנות קטנה למימכר דברי סידקית, שתייה, ממתקים, סיגריות וכדומה מצרכים, נגלה מעגלה רחב של אנשים, גברים כולם, ביניהם דתיים וחופשיים, וזאת על פי לבושם, צופים על פתח החנות ללא נוע, בקשב מוחלט. והחנות, בעליה אדם דתי, בעל פיאות וזקן, והוא המטפל בפטפון ובערימה תקליטים המונחים על שולחן קטן בפתח החנות.
אדם דתי ואופרה? והשומעים המקשיבים בריכוז מלא, דתיים רובם ככולם?! נדהמתי.
משנסתיימה הזימרה, קרא אחד מן הקהל: "ר' וייספיש, הרי לך 1 גרוש ונגן שוב את התקליט הזה."
המטבע הועבר לבעלי החנות והתקליט החל מסתובב. וכך, פעם שלישית ורביעית.
התברר שבעלי החנות אוהב מוסיקה ומצא דרך גם לספק את אהבתו לה וגם להופכה לפרנסה. עוד נתברר שידיו רב לו במציאת פרנסה; מאחורי החנות נמצא חדר ובו שולחן ביליארד! במאה שערים? – ומחיר משחק 1 גרוש! ורבים הם המבקשים לשחק ביליארד! ואם אין די באלה, הנה גם ספריית החלפה לו! ובה ספרים ממיטב הספרות היפה, העברית והמתורגמת, שם יכול אדם לשאול ספר תמורת 1 גרוש! תרבות – תמורת 1 גרוש! הייאמן? – עובדה היא; במאה שערים היו אנשים אוהבי מוסיקה ואוהבי קריאה, דבר שאיש לא היה יכול להעלות על דעתו. ובנוסף לאלה היה לו אוסף גדול של תקליטי 78' של אותם הימים ובהם ביצועים מדהימים של שליאפין, קארוזו ואחרים, וכן קטעי חזנות בביצוע גדולי החזנים, קוורטין, הרשמן, קוסוביצקי ועוד...
חנות קסמים בלב מאה שערים ואיש רב רעיונות ומעשים.
התקליט סובב, נעצר, שב וסובב... קהל לא חסר, אלה באים, אחרים הולכים לדרכם, וה"קונצרט" נמשך. עד לשעות הלילה.
לפתע שמעתי לידי ממש מישהו שר סוֹטוֹ ווֹצֶ'ה (בקול נמוך) יחד עם הזמר. תמהתי. האיש שלידי הפליא לדעת את האריה על כל גווניה! על פי לבושו ומראהו היה זה פועל בניין בעל קומה בינונית, רחב-כתפיים, פניו שזופות, לראשו – קסקט. הוא ידע כל תו, כל ניואנס, כל צליל, כל מילה, כל אינטונציה...
משהגיע סופה של האריה, פנה פועל הבניין לדרכו. עצרתי בעדו.
"יפה, מה?"
"נהדר," אמר. "שליאפין! איזה קול, איזה קול..."
"אני מבינה שאתה אורח קבוע במקום הזה..."
"אכן, כן," אמר, "כמוני ככל האחרים."
"ותיק..."
"באולם ה'קונצרטים' הזה," צחק כשהוא מקיף ביד כבדה וחזקה את החנות על סביבתה. "אני ותיק; כן, ותיק מאוד..."
"שמעתי אותך שר עם שליאפין... אתה שר אופרות?" ומיד, "יש לך קול יפה!"
צחק.
"אני שר הכול. אוהב לשיר. אופרות, חזנות, שירי עם..."
איש האריות, חשבתי.
"מדוע לא תקנה לך פטיפון ותקליטים..."
הוא כמו שמע אותי ואמר: "אני פועל בניין. כאן יש כל מה שאני אוהב. תמורת גרוש אחד ועוד גרוש אני שומע ושומע ולומד..."
"אתה מוכן לשיר לי" אמרתי בהיסוס, "אני מתגוררת לא רחוק מכאן..."
"בשמחה," אמר.
עלינו אל דירתי. פתחתי את הפסנתר.
"מה תשיר?"
"מה את רוצה?"
התברר שהיתה לו יכולת נדירה. הוא שר אריות של טנור, בריטון ובס!! מבלי לסטות מן הסולם המקורי.
"באיזה סולם תשיר?"
פרץ בצחוק: "אני מכיר רק סולם עץ עליו אני מטפס."
מצאנו את הסולם, ואני ניגנתי את אקורד הפתיחה. הוא פתח את פיו וזרם אדיר של צלילים עשירים, נהדרים, פרץ החוצה. נדהמתי וידיי שותקו. הוא שר! כל-כולו שר! בניואנסים ובדינאמיקה של אותו זמר ממנו למד את הקטע.
איזה קול! – חשבתי, איזה טֶמבֶּר נהדר! קול עולמי! – כושפתי.
משסיים שתקנו שנינו. ואז פרצו המילים מפי.
"אתה מטורף! סלח לי, אבל אתה מטורף! עם קול כזה מה אתה עושה פה? אתה שייך לאופרה, לבימה, לעולם – קריירה... קריירה עולמית!"
צחק.
"אני וקריירה?"
"יכולת לעשות קריירה עולמית! אינך מבין?"
"אינני רוצה בקריירה. אני שר מפני שאני אוהב לשיר. אני מודה לאלוהים שנתן לי קול כזה! אני לא שר את האריה. היא מזדמרת מתוכי, מעצמה, בבית, בעבודה. אני מאושר. מה עוד?"
"אבל... אבל זה פשע! ממש פשע!"
"ולעזוב את הארץ?"
"כן," אמרתי, "אתה חייב לעולם את המתנה שזכית בה."
"לא, לא, לא... אני פועל בניין! אני בונה את הארץ! אני חייב את עצמי רק לארצי! מקומי על הפיגומים! רק שם! ושם אני גם שר!"
"אחרים יבנו. יש רבים שיבנו! אתה צריך לשיר! לך יש עתיד!"
"אני שר!" אמר, "כשהזפת רותחת והפטיש מכה! כשהקירות קמים ועומדים!"
"לא, לא! אינך מבין אותי."
מרדכי שתק ואז אמר בפשטות רבה.
"אני אידיאליסט."
"אתה, מה?" חשבתי שלא היטבתי לשמוע.
"אני פועל בניין שחובב זימרה."
לא הצלחתי לשכנע את מרדכי. וכנראה שאני היא שטעתה. נתברר לי שלא פסו אידיאליסטים מן הארץ.
אביבה גלי, סופרת, ילידת ירושלים. ספרה האחרון, המקסים: "העיר שאיננה עוד, ירושלים שלי 1920-1940" יצא לאור בהוצאת הספרים אריאל, ירושלים, 2005. המלצה על הספר בגיליון פורסמה ב"חדשות בן עזר" גיליון 151 מיום 19.6.06.
נעמן כהן
מְסִירוּת נֶפֶשׁ
בְּבֵית הַסֵּפֶר, רָחֵלָה הִתְאַהֲבָה,
בַּמּוֹרֶה לְהִיסְטוֹרְיָה.
כְּבִתּוֹ שֶׁל הַפִּילֶגֶשׁ שֶׁל אָבִיו
הָיוּ שֶׁרִנְּנוּ שֶׁהִיא בְּעֶצֶם אָחוֹתוֹ,
הַמּוֹרֶה הַסּוֹצְיָאלִיסְט הֶעֱסִיק אוֹתָה
בַּתְּחִלָּה כְּעוֹזֶרֶת בַּיִת,
וּלְאַחַר הַחֲתֻנָּה, כַּעֲקֶרֶת בַּיִת.
בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ טִפְּלָה בַּבַּיִת וּבַמִּשְׁפָּחָה.
כְּשֶׁהַמּוֹרֶה לְהִיסְטוֹרְיָה הֵחֵל לַעֲשׂוֹת
הִיסְטוֹרְיָה, לָקַח כַּמְּקֻבָּל פִּילֶגֶשׁ, אֶת
מַרְגָּרִיטָה צָרְפָתִי הַיְּהוּדִיָּה הָעֲשִׁירָה,
הָאִינְטֶלֶּקְטוּאָלִית-מְלֻמֶּדֶת.
מַרְגָּרִיטָה אָהֲבָה אוֹתוֹ בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ
עַד שֶׁחֻקֵּי הַגֶּזַע שֶׁל הַמּוֹרֶה הִתְפַּרְסְמוּ.
הַפִּילֶגֶשׁ הַבָּאָה, קְלָרָה פָּטַאצִ'י,
אָהֲבָה אוֹתוֹ יוֹתֵר מִכֹּל.
בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ הִקְרִיבָה אֶת חַיֶּיהָ בִּשְׁבִילוֹ.
בִּפְיָאצֶאלָה לוֹרֶטוֹ בְּמִילָנוֹ,
הִיא וּמוּסוֹלִינִי
נִתְלוּ עַל הָעָקֵבִים,
עִם הָרֹאשׁ לְמַטָּה.
זְמַן לֹא רַב אַחֲרֵי כֵן
בַּבּוּנְקֶר בְּבֶּרְלִין, הִקְרִיבָה
אֶוָה בְּרָאוּן אֶת חַיֶּיהָ,
לְמַעַן בַּעֲלָהּ.
רָחֵלָה,
מַרְגָּרִיטָה,
קְלָרָה,
אֶוָה,
נָשִׁים מְסוּרוֹת,
לַבַּעַל,
וְלָאִידֵאָל,
נָשִׁים נֶאֱמָנוֹת,
גִּבּוֹרוֹת!
מן העיתונות – טלי פחימה: "אני מוכנה לשמש מגן חי, ולהקריב את חיי למען זביידה ראש ארגון 'חללי הקצה' בג'נין."
הערה נוספת מאת המחבר: "כתאיב שוהדא אל אקצא" בערבית, זה בעברית: "ארגון חללי הקצה", לא ברור למה בתרגום לעברית, רק את המילה "אלאקצא" משאירים בערבית. המינוח המדוייק הראוי הוא "הקצה".
ס. נידח: יום אחד המוסריות הזו תהרוג אותנו
אם מישהו חושב שבאיזשהו מקום בישראל קיימת "נבחרת חלומות" פוליטית, שבהחליפה את הנבחרת הקיימת תביא עימה תקופה שבה המנהיגות הישראלית לא תעמוד שוב ושוב בפני פרשיות של שחיתות ואיומים בהעמדה למשפט – הוא אינו אלא טועה.
כל ישראלי שייבחר לכנסת, לשר או לראש ממשלה – עומד מלכתחילה בחזקת חשוד אצל עיתונאים מוסריים-מאוד מסויימים ואצל כלל התקשורת, חשוד שאפשר לעשות מחייו פרודיה ומקורותיו מקור לכמה וכמה חקירות פליליות. מה שקובע הוא לא מה חטאת ואלו פרקים לא נעימים מצויים בעברך – שאז היו מוגשות תובענות נגד מרביתנו, האזרחים, והמשפטים נמשכים לא שמונה אלא שמונים שנה כל אחד – אלא האם אתה עומד באור הזרקורים, האם אתה בעל השפעה, האם יש לך שונאים, האם ביקש ממך מישהו טובה וסורב, האם תמך בך מישהו שהתקשורת אינה אוהבת, האם דיעותיך הן לצנינים בעיני עיתונאים ועיתונים מסויימים, וכן הלאה וכן הלאה.
האוייב האמיתי שלנו, כך אומרת תקשורת מטומטמת להמון מטומטם – אינו הטרור הערבי-פלסטיני-מוסלמי ופיתוח הגרעין האיראני אלא ההנהגה הישראלית, כל הנהגה, וככל שנכה בה יותר, כן ייטב מצבנו המוסרי, אפילו במחיר התמוטטות המדינה.
מנהיגותה של מדינת ישראל, במקום לעסוק באיומים הקשים וגם הקריטיים שבפניהם אנו עומדים – עוסקת, וגם תעסוק בעתיד הנראה לעין – בעיקר בהגנה על שמה הטוב בפני מתקפה בלתי פוסקת שמתנהלת נגדה רק מפני שהעומדים בראשה עומדים בראשה.
ממש חג לאויבינו, אשר, למזלנו, מרוב שמחה אינם חדלים להרוג זה את זה.
יוסי גמזו
אֶצְלֵנוּ מְטַאְטְאִים אֶת זֶה מִתַּחַת לַשָּטִיחַ
גְּבִרְתִּי הַשּוֹפֶטֶת,
אֲנִי יוֹדֵעַ, בְּתוֹר מִי שֶלֹּא עָשֹוּ אוֹתוֹ בְּאֶצְבַּע,
שֶאֵין בַּקֵּיְס שֶלִּי עִנְיָן לֹא לַצִּבּוּר וְלֹא לַחֹק,
לָמָּה, אִם כָּכָה, אֲנִי מִתְעַקֵּש לְבַלְבֵּל לָךְ פִּתְאֹם אֶת הַמֹּחַ
בְּתִיק שֶוַּדַּאי תִּסְגְּרִי אוֹתוֹ פִיקְס עוֹד לִפְנֵי שֶתִּתְּנִי בּוֹ מַבָּט?
לָמָּה שֶיֵּש לִי מֻשָֹּג, מַה שֶּלָּךְ אוּלַי אֵין עוֹד, עַל גֹּדֶל הַבַּאסָה,
זֹאת שֶשּוּם אִיש עוֹד לֹא שָֹם כָּאן עָלֶיהָ קָצוּץ – לֹא הַחֹק וְלֹא אַתּ –
גַּם אִם הַפֶּשַע שֶהִיא מַצְמִיחָה כָּאן הוּא לֹא רַק מַמְאִיר אֶלָּא זֶהוּ
פַּס-הַיִּצּוּר שֶמַּנְפִּיק פֹּה נוֹן-סְטוֹפּ מֻפְרָעִים שֶכָּמוֹנִי יוֹם-יוֹם.
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶעַל זֶה אִיש לֹא כּוֹתֵב בָּעִתּוֹנִים
וְשֶלְאַף אֶחָד אֵין אֹמֶץ בַּבִּצָּה הַזֹּאת שֶלָּנוּ
לִשְבֹּר אֶת קֶשֶר-הַשְּתִיקָה סְבִיב הַזְּוָעָה הַזֹּאת הַפְּסִיכִית
שֶבָּהּ גְּדֵלִים פֹּה יַלְדֵי חֶסֶךְ עִם דֶפֶקְט בִּלְתִּי הָפִיךְ
וְזֶה קוֹרֶה בְּכָל שְכוּנָה וּמְדַבְּרִים עַל זֶה בְּלַחַש
וְאֵין אֶחָד שֶלֹּא יוֹדֵע אֲבָל אִיש כָּאן לֹא יִנְקֹף
אֲפִלּוּ אֶצְבַּע בְּחֶבְרָה שֶמְּטַאְטֵאת הַכֹּל מִתַּחַת
פְּנֵי הַשָּטִיחַ הַמַּצְחִין שֶל הַצְּבִיעוּת הַאֶזְרָחִית.
אָז לָמָּה בְּכָל זֹאת אֲנִי מְבַלְבֵּל לָךְ תַּ'מֹחַ, גְּבִרְתִּי הַשּוֹפֶטֶת?
לָמָּה אֲנִי מְבַזְבֵּז אֶת זְמַנֵּךְ הַיָּקָר עַל עֵדוּת שֶשּוּם אִיש
לֹא מִתְעַנְיֵן בָּהּ וּבֶטַח לֹא אַתּ גַּם אִם רֶצַח הוּא רֶצַח הוּא רֶצַח
וְגַם יַלְדֻיּוֹת עוֹד אֶפְשָר כָּאן לִרְצֹחַ
(וְיֵש לִי קַבָּלוֹת, גְּבִרְתִּי,
מִלְּבַד הַחַבָּלוֹת).
אֲנִי בּוֹגֵר שוֹאָה, גְבִרְתִּי, שוֹאָה פְּרָטִית, מִינוֹרִית
וְהַמִּינוֹר הַזֶּה הוּא כָּל הַסּוֹלוֹ שֶל חַיַּי
וְלֹא פָּחוֹת מִזֶּה שֶל עוֹד הַרְבֵּה דְפוּקִים כָּמוֹנִי
שֶאֵין לָהֶם צַ'אנְס לְהַגִּיד אֶת זֶה דוּגְרִי וְאֵין גַּם בְּעֶצֶם לְמִי.
אַבָּא וְאִמָּא שֶלִּי הִתְכַּוְנוּ אוּלַי טוֹב אֲבָל טוֹב לֹא הָיָה כָּאן,
שְנֵינוּ יוֹדְעִים כְּבָר, גְּבִרְתִּי הַשּוֹפֶטֶת, לְאָן מוֹבִיל כְּבִיש-הָאַגְרָה
שֶמָּרוּחַ בִּמְקוֹם בְּאַסְפַלְט בְּהַרְבֵּה כַּוָנוֹת טוֹבוֹת. מַה שֶּבָּרוּר לִי
שֶסְּכוּם הָאַגְרָה לֹא כָּלַל אֶקְסִידֶנְטִים וּמִי שֶכָּאן עוֹמֵד מוּלֵךְ הוּא אֶקְסִידֶנְט כָּפוּל:
פַּעַם בִּגְלַל שֶהוֹרָיו הִתְחַתְּנוּ, וְשֵנִית – שֶעָשֹוּ אוֹתוֹ. אֵין לָךְ
צֵל שֶל מֻשָֹּג אֵיךְ אֲנִי מִצְטָעֵר, בְּעִקָּר עַל הַבְּרוֹךְ הַשֵּנִי.
רָאִית פַּעַם צְמָחִים שֶנִּדּוֹנִים לִגְדֹּל בְּלִי שֶמֶש?
שָמַעְתּ פַּעַם צִיּוּץ שֶל צִפֳּרִים בְּקֵן הָרוּס?
יֵש אֲחוּזֵי נָכוּת שֶלֹּא נִגְלִים, גְּבִרְתִּי, לָעַיִן,
יֵש צַלָּקוֹת שֶשּוּם טִפּוּל בְּלֵיזֶר לֹא יִמְחֹק.
אָז אֲנִי, תִרְשְמִי לְפָנַיִךְ, גָּדַלְתִּי בְּלִי אַבָּא עֶשְֹרִים שָנָה נֶטוֹ,
נֶטוֹ בְּלִי וֶטוֹ, כִּי אִיש לֹא שוֹאֵל אֶת הָעֵגֶל: לִשְחֹט אוֹ לַחְמֹל?
אִמָּא שֶלִּי, כְּמוֹ חִסּוּן מִשַּפַּעַת, חִסְּנָה אוֹתִי בֹּקֶר וָעֶרֶב
נֶגֶד הַוִירוּס הֲכִי מְסֻכָּן שֶקּוֹרְאִים לוֹ גִלּוּי הָאֱמֶת.
בְּחֹם, בִּדְבֵקוּת, בִּמְסִירוּת אִמָּהִית לְלֹא גְבוּל טִפְטְפָה לִי אִינְפוּזְיָה
יוֹמִית שֶל סַמֵּי הַרְגָּעָה: "הוּא זָנַח אוֹתְךָ, יֶלֶד, הִפְקִיר, לֹא מַכִּיר.
עֻבְדָּה, הוּא לֹא כּוֹתֵב לְךָ, לֹא מְטַלְפֵּן אֲפִלּוּ,
שוּם מַתָּנָה לַיּוֹמֻלֶּדֶת, שוּם סִימַן-חַיִּים."
עָבַרְתִּי, גְבִרְתִּי הַשּוֹפֶטֶת, אִמּוּן מִתְקַדֵּם בְּלִשְֹנֹא, בְּלִרְצֹחַ
כְּמוֹ בְּבֵית-דִּין שֶל שָֹדֶה נֶאֱשָם לֹא נוֹכֵחַ, שֶלֹּא בְּפָנָיו,
לָמָּה? כִּי מַה שֶּהָרוּג לֹא מַכְאִיב כְּבָר וּמַה שֶעָקוּר לֹא צוֹמֵחַ
חוּץ מֵהַבַּאסָה הַזֹּאת שֶבִּפְנוֹכוֹ שֶמַּה זֶּה גָדְלָה, כְּמוֹ סַרְטָן.
בַּלֵּב, גְּבִרְתִּי, אֵין וַאקוּם: מַה שֶרֵיק, שֶיֵּש בּוֹ חֶסֶר,
תָּמִיד מִתְמַלֵּא צִיאַנְקָלִי שֶל זַעַם, סְטְרִיכְנִין שֶל עֶלְבּוֹן-נְטִישָה.
עַד שֶעִם שְנֵי תַּרְמִילָאִים, בְּגִיל עֶשְֹרִים וּשְתַּיִם,
אֲנִי נוֹחֵת בִּכְּרִיסְמֶס בְּלָה-גְוַּארְדִיָּה, ניוּ-יוֹרְק,
מַצִּיג אֶת הַדַּרְכּוֹן עַל הַדֶּלְפֶּק מוּל אֵיזֶה יוֹצְמַאךְ
שֶאֵיךְ שֶנּוֹדָע לוֹ הַשֵּם-מִשְפָּחָה שֶלִּי כְּבָר הִתְמַלֵּא סַקְרָנוּת:
"אַתָּה הַבֵּן שֶל פְרוֹיְקֶה?" הוּא שוֹאֵל, "מִפַּרְדֵּס-חַנָּה?
תֵכֶף זִהִיתִי. כְּמוֹ שְתֵּי טִפּוֹת מַיִם," כָּךְ הוּא, וְהַכֹּל בְּעִבְרִית.
מַה מִּתְבָּרֵר? הוּא יוֹרֵד שֶמַּחְלִיף בְּמִקְרֶה אֵיזֶה יֶנְקִי בַּמֶּכֶס,
תֶּרַח מִשְּנַת תַּרְפַּפּ"וּ שֶמַּכִּיר אֶת הָאַבָּא שֶלִּי מִשָּנִים.
טוֹב, אָז חִכִּיתִי בִּנְיוּטְרַל וּבָאתִי בָּעֶרֶב, בְּסוֹף הַמִּשְמֶרֶת
יַחַד אִתּוֹ וְהַ"יֶּל" שֶהָיָה לוֹ בַּיָּד, אֶל הַחֶדֶר, בִּבְּרוֹנְכְּס.
הוּא הִדְלִיק אֶת הָאוֹר וְהֶרְאָה לִי תְמוּנָה עַל הַקִּיר, שֶל פַסְפוּס בֶּן שְנָתַיִם,
"כֵּן, זֶה אַתָּה," הוּא אָמַר וּפָתַח לִי בְּ"קוּל" כָּזֶה תִיק שֶל קַרְטוֹן.
בַּתִּיק נִדְחֲסוּ, הֶעֱתֵק עַל גַּבֵּי הֶעֱתֵק, מִכְתָּבִים שֶשָּלַח לִי
מִגִּיל כִּתָּה א' עַד סוֹף הַסָּדִיר. לֹא רָאִיתִי אוֹתָם מֵעוֹלָם.
בֵּין הַדַּפִּים נֶעֱרְמוּ חֶשְבּוֹנוֹת טֶלֶפוֹנִים נְיוּ-יוֹרְק-פַּרְדֵס-חַנָּה,
"כָּל הַשִֹּיחוֹת נִטְרְקוּ לוֹ," אָמַר לִי הַיּוֹצְמַאךְ, "סִפּוּר שֶל שָנִים."
– "מָתַי הוּא חוֹזֵר לְכָאן?" לֹא הִתְאַפַּקְתִּי, "אֲנִי אֲחַכֶּה לוֹ, בְּסֵדֶר?"
"לֹא, לֹא בְּסֵדֶר, אַתָּה תִצְטָרֵךְ לְחַכּוֹת לוֹ הַרְבֵּה, אֲדוֹנִי."
– "חִכִּיתִי לוֹ עֶשְֹרִים שָנָה אָז עוֹד קְצָת כְּבָר לֹא מְשַנֶּה לִי."
– "כֵּן מְשַנֶּה, כִּי כָּעֵת תִּצְטָרֵךְ לְחַכּוֹת עַד תְּחִיַּת הַמֵּתִים."
אָז זֶהוּ, גְבִרְתִּי, אָז נִשְאַרְתִּי כְּמוֹ פְרַאיֶר עִם תִּיק הַקַּרְטוֹן וְהַזּוּבּוּר,
לֹא מְעַכֵּל שֶפִּתְאֹם הִתְיַתַּמְתִּי שֵנִית וְכָעֵת זֶה סוֹפִי.
מִי שֶהִשְמִיד אֶת מְאוֹת מִכְתָּבָיו שֶל הַמֵּת וְטָרַק טֶלֶפוֹנִים,
מִי שֶעָשָֹה לִי שָנִים שְטִיפוֹת-מֹחַ שֶלֹּא תִתְגַּלֶּה הָאֱמֶת
אֵיךְ הוּא מֻגְדָּר בְּסִפְרֵי הַחֻקִּים שֶלָּךְ, אֵלֶּה שֶאַתּ מְדַקְדֶּקֶת
כְּמוֹ עִם פִּינְצֶטָה עַל כָּל תַּת-סְעִיף שֶלָּהֶם, אֵיךְ קוֹרְאִים לָזֶה, אֵיךְ?
הֲרֵי מִישֶּהוּ, גְבֶרֶת, רָצַח פֹּה עֶשְֹרִים שְנוֹת חַיִּים שֶלִּי, רֶצַח זֶה רֶצַח,
לֹא הֲרִיגָה, לֹא טָעוּת וְלֹא פַאשְלָה, הַכֹּל מְתֻכְנָן, גַּם שְקָרִים
הֵם רַעַל, גְּבִרְתִּי, גַם רִשְעוּת הִיא סַכִּין, גַּם הַזְּמָן הַקָּטוּעַ הוּא גֶדֶם
שֶאֵין לוֹ כִּסֵּא-גַלְגַּלִּים אוֹ פְּרוֹטֶזָה וּבֶטַח שֶלֹּא כַּפָּרָה.
רַק שֶתֵּדְעִי לָךְ: זֶה לֹא רַק אֲנִי, יֵש הַרְבֵּה אִינְוָלִידִים כָּמוֹנִי,
הָאָרֶץ הַזֹּאת מְפֻצֶּצֶת מִטֶּלֶנוֹבֶלוֹת כָּאֵלֶּה, יֵש עוֹד
רַק שֶלְאִיש לֹא אִכְפַּת, לֹא מֵזִיז, לֹא מַפְרִיעַ, הֶסְכֵּם גֶ'נְטְלְמֶנִי:
לֹא מְדַבְּרִים עַל זֶה, לֹא מִתְפַּלְצִים מִזֶּה, חַם וּמַסְרִיחַ אֲבָל
אִיש לֹא פּוֹתֵחַ חַלּוֹן לְאַוְרֵר וְלֹא פֶּה לְהַזְעִיק וְלֹא עַיִן
לִרְאוֹת אֵיךְ צוֹמֵחַ פֹּה דוֹר שֶל כַּ"ף-לָמֶ"דִים, לֹא בְּגוּפָם, בְּנַפְשָם.
אָז לָמָּה אֲנִי מְבַלְבֵּל עִם הַנַּחְס הַזֶּה לָךְ, דַּוְקָא לָךְ, אֶת הַמֹּחַ?
לָמָּה שֶאַתּ, דַּוְקָא אַתּ מִכֻּלָּן, מִיסִיס גַ'סְטִיס,
הָאִמָּא שֶלִּי.
מה שמותר ל"תימנים" מותר גם ל"רוסים"
מאת ס. נידח
"הגברת אנאסטאסיה מיכאלי," כותב ידידנו משה דוד בטורו [גיליון 208], "הגיעה אלינו מרוסיה. חבל יהיה אם דוברים אחרים של ההגירה הרוסית לא יסתייגו מדבריה – עד כה נשפכו עליה קיתונות של רותחין על ידי באי-כוח של רבדים אחרים בחברתנו הרבגונית, אך לא הגיעה לידיעתנו רתיעה כלשהי מצד עמיתיה-למוצא של הגברת מיכאלי מפני מה שאמרה."
מוזר. אנחנו גם לא שמענו שום גינוי או הסתייגות מצד מוסדות העדה התימנית בישראל או אנשי רוח, פוליטיקאים וסופרים ממוצא תימני בישראל, "עמיתיו-למוצא" של רוצח ראש הממשלה רבין – בגלל היותו ממוצא תימני, אלא במסגרת הגינוי הציבורי הכללי לחתיכת החרא, דברים שנאמרו רובם ככולם מבלי להטיל בו אשמה בגלל מוצאו העדתי.
לעומת זאת שמענו הרבה השתתפויות בעלות רקע עדתי בנושא עלילת הדם של "חטופי תימן", עלילה שהוכתם בה היישוב הישראלי הוותיק שקלט את העלייה הבעייתית של "מרבד הקסמים", שהיתה די אומללה בשעתה וקיבלה עזרה רבה; עלילת דם שהגיעה לשיאה עם המטורף, פושע או משיח השקר "הרב" עוזי משולם, שניבנה כל-כולו מאותה שנאה עיוורת ליישוב הוותיק, הקולט ו"החוטף"!
אלא אם כן מקבלים את המוסכמה שכל עולֶה מרוסיה הוא בחזקת ליברמן או גאידמאק וכל עולָה מחבר המדינות היא בחזקת פרוצה, וכן שכל "ממוצא תימני" הוא בחזקת פושע, רוצח, אנס או נגוע במשיחיות שקר וכל "תימנייה" היא זמרת נפלאה.
רחל בר-דוד
הצפרדע משיר "השפן הקטן"
בגיליון ה-200 של "חדשות בן-עזר" התפרסמה רשימתו המלבבת של אליהו הכהן אודות השיר "השפן הקטן". בשיעור שהקדשתי לשירי ילדים מלפני קום המדינה, במסגרת קורס למבוגרים על הזמר העברי, הבאתי בפני המשתתפים את הסיפור וקראתי בפניהם את המילים של כל בתי שיר החיות הגנוז כפי שפרסם הכהן.
אחד המשתתפים, איתן אדלר מבוסתן הגליל, נזכר שבילדותו בקיבוץ כפר המכבי בראשית שנות ה-40, שרו ילדי הגן עם הגננת רבקה שטראוס את "שיר הצפרדע", שמילותיו זהות לבית על הצפרדע בשיר שהביא אליהו הכהן:
בא אביב
ומסביב:
קוּהַ-קוּהַ-קוּהַ צפרדע,
אל הבוץ
כך לקפוץ
מי מכם יודע?
רשמתי מפיו של אדלר את תווי המנגינה, שהתחלתה מזכירה שיר ילדים מפורסם אחר: "יש לנו תיש" (או, בגירסה אחרת, "יש לנו רבי"), כדלהלן:
משתתפת נוספת בשיעור, חדווה דגן, סיפרה שגם בסמינר לגננות שבו לימדה בשעתו שרו את אותו השיר, אם כי היא זוכרת אותו בנוסח מלודי שונה במקצת.
מחבר המילים של "שיר החיות" נותר בינתיים באלמוניותו, אבל נראה ששירו היה מוכר, לפחות בחלקו, ולא היה צפון רק במגירה של עמנואל עמירן...
אצל הסופר דודו בוסי
נפתחת ההרשמה לסדנת כתיבה, פרטים בטלפון: 03-6208918
ספריו: "הירח ירוק בוואדי" ("עם עובד"\"ספרייה לעם"); "פרא אציל" ("כתר")
"אמא מתגעגעת למילים" ("כתר")
חתן פרס ראש הממשלה לספרות / חתן הפרס לסיפורת חדשה לשנת 2000
דבר האנשים הטובים וכוחות השלום בישראל
אל הפלגים היריבים של הפלסטינים
בגדה וברצועה:
אנא הפסיקו להרוג אלה את ילדיהם של אלה
כי אתם מפריעים לנו להציג את מדינתנו ישראל
ואת צבאנו צמא הדם
כרוצחים הבלעדיים של ילדיכם הפלסטינים
ולפרסם קלוננו ולחשוף אשמתנו בעולם כולו
לתפארת מדינת פלסטין
ובבקשה אל תשלחו קסאמים לתל-אביב
סאחבאכ גר שם עדיין
ומזיין מפגינות צעירות שוחרות שלום
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק י"ז. בתולים או מוות
ובכלל נראה שאלוהים לא אהב את הנשים מההתחלה. עובדה שבמשך רוב ההיסטוריה אִינָּה להן את הגורלות הכי גרועים. מאז שהגבר יצא לצַיִד בתקופת בראשית, והאישה נשארה להניק את התינוקות, לבשל, ולסדר את המערה; מאז אותם זמנים נלקחו מהנשים זכויותיהן הבסיסיות למשך הרבה מאות שנים, עד ימינו אנו. הגברים השתלטו על הכול, ראו בנשים את קניינם ורכושם הפרטי ועשו בהן כל אשר ליבם חפץ. והיות שלב האדם רע מנעוריו, הם עשו בהן כל מיני רעות, והרבה.
ועל זה סיפורים ורומנים לרוב. גם בתנ"ך נמצא רבים מהם.
למשל הסיפור של הבתולין. כמה חיים נגדעו וכמה סבל בא עליהן על הנשים בגלל אותו דבר ארור שנקרא בתולין. מאז ועד היום הזה.
חברִי לעבודה בשנים עברו, איש חכם ויודע ספר וגם רפואה, נהג לטעון בחיוך, שהארכיטקטורה של גוף האישה לוקה בחסר, ושאלוהים לא תיכנן את גופה בצורה די מחושבת. הוא סתם לקח איזו צלע מאדם הראשון ועשה ממנה גוף של אישה. כך, בלי מחשבה יתירה. למשל, אם היא כבר נכנסת להריון בדרך כפי שזה קורה, למה היא חייבת ללדת דווקא מאותה דרך עצמה. אלוהים יכול היה לסדר שהיא תלד דרך הטבור למשל, ואז לא היו כל הצרות והבכי והצעקות והניתוחים הקיסריים בגלל אגן צר וכל יתר הצרות הידועות. הזכרתי לו שזה בגלל שאלוהים הוא נקמן ונוטר טינה ושהוא הבטיח לה, לחווה, בתור עונש, שבצער תלד בנים. וכי דפקטים ארכיטקטוניים ותיכנוניים בגוף האדם ישנם לרוב, ולא כאן המקום לפרטם.
וחברי המשיך לספר שעוד בהיותו סטודנט לרפואה בבגדאד, שם הוא קיבל את הכשרתו, עת היה בכיתה החמישית, הובאה לבדיקה על ידי הפרופסור המוסמך נערה מקומית בלוויית הוריה. היא נחשדה שהיא מתנהגת כ"ילדה רעה", והוא היה צריך לבדוק ולומר אם בתולה היא או לא. היא נבדקה, ולדעת הפרופסור היא לא היתה כזו. התקיימה שיחה בין הפרופסור הבודק לבין הסטודנטים שלמדו על ידו, ומישהו מן הסטודנטים העיר שאם כדבר הזה בדיוק יימסר להורים, למחרת היום "היא תהיה למטה" (רצה לומר שהיא תירצח על ידי ההורים וגופתה תובא למכון הפתולוגי ששכן בקומת המרתף של בית החולים).
הפרופסור לא קיבל את ההערה. (תתארו לעצמכם את תחושת העוצמה שהוא חש באותו רגע, ממש כאלוהים שיכול במוצא פיו להחליט מי יחיה ומי ימות) והוא מסר להורים מה לדעתו היו הממצאים.
וכמובן שבבוקר יום המחרת, עת באו הסטודנטים ללימודיהם, הנ"ל, כלומר הנערה שנבדקה יום קודם לכן, אמנם "היתה למטה". היא הומתה על ידי משפחתה בו ביום.
ולדת מוחמד היתה אורה ושמחה.
עונשים אחרים על "מנאפים" ו"מנאפות" שגורמים בושות לבני משפחותיהם היו והינם גם בישראל. לפני שנים אחדות נחשד זוג ערבי שהם מקיימים יחסים "לא מוסריים". המשפחות הרגו את הגבר וחתכו לו את אבר המין ותחבוהו לפיו, והמיתו גם את חברתו ותחבו סמרטוט לאבר מינה והציתוהו. והדברים הופיעו בעיתונים של אותם ימים.
היום, בהיותי רופא, ואני מודע לעובדה שהרפואה אינה דבר מדוייק, ואני מכיר היטב במיגבלותיו של האדם – אני חושב זאת לפשע שרופא ייתן חוות דעת החלטית על ממצאים מסוג זה ובכאלו הנסיבות. ביודעי את הוואריאציות בעניין הזה ואת אפשרויות הטעויות הדקות, הרי אמירה מוחלטת בנדון עלולה לחרוץ גזר דין מוות על מישהי. ומי אני, בן תמותה, שאיגרר למתן חוות דעת כזו שתמיט אסון נוראי על ראשה?
סיפורי עלילה של ה"בתולין" הארורים האלה שמעתי וחזיתי עוד בהיותי ילד קטן. נכון שההורים שמרו מכל מישמר על בנותיהן, כדרך המנהג החברתי. ונכון שהבנות אף הן עשו כן, אבל אהבה ויחסים "אסורים" היו גם היו, למרות כל הסכנות הכרוכות בדבר.
אחת הדרכים שעמדו בפני הבנות להתמודד עם האיסור לקיים יחסי מין לפני הנישואין, והחובה לשמור על הבתולין, היא, לפי דעת חברי הגדול ממני בשנים, שהספיק לחיות כבוגר בעיראק – שקיימו יחסי מין אנאליים, וכך היתה להן ההנאה מיחסי הקרבה עם הגבר הקרוב והאוהב, וגם הוא בא על פורקנו בדרך זו. כך שהצליחו לשמור על העוגה וגם לאכול ממנה קצת.
ובהתאם לכך, אם המשפחה ידעה שבתם כבר לא בתולה, והם לא היו כאלה שחשבו שרק רצח וביתור אברים יסדר את העניין, הרי שבבוא היום שבו תצטרך הכלה לעמוד בחופה וקידושין, ושעתיים אחר-כך יצטרכו ההורים להוציא את הסדין המגואל בדם בתוליה (שכבר אינם) – או אז היו חייבים למצוא מוצא של כבוד לכל העניין הזה.
והצורך, כידוע, הוא אבי ההמצאה, אומר הפתגם הפולני העתיק.
היו הולכים ונועצים במטפלות ובמיילדות למיניהן, אלה שטיפלו כל חייהן בנשים ובצרותיהן, ומטכסים עצה. ועצות לא חסרו. לחתונה כזו הייתי עד בילדותי, ואבי ז"ל השלים לי את סיפור האירוע לפרטיו.
באו הורי הנערה האומללה לאבא זמן מה לפני החתונה ותינו באוזניו את צרתם ובושתם. כיצד יֵצאו מן הבוץ? ואבא הבטיח ולקח על עצמו את סידור העניין. (הוא מאוד אהב את העסקנות הזו, הוציא עליה הרבה זמן וכסף, ועשה זאת לשם שמיים בלבד).
ראשית, הזמין לחתונה כמה שיותר אנשים, (את ההוצאות כיסה מכיסו כמובן), שיעמדו מחוץ לחדר ההתייחדות, ויחכו לחתן שיצא מן החדר וחיוך על פניו, לאמור – הנה זכה אף הוא בבתולה אמיתית ויציג את הסדין, ואז כל המוזמנים, בעיקר המוזמנות, יפצחו בצעקות שמחה ובגלגולי לשון שיבשרו שהכול בסדר, ויעשו מעין סוגסטיה, שגם אם הסדין לא בדיוק טפטף דם, הוא יהיה חייב להאמין בכך ולהיסחף באווירה. ושנית, וזה כמובן קדם לראשית, אירגנה אותה המיילדת, בה נועצו, מקור דם חבוי שהכלה תשפוך אותו בחושך ובשעת המעשה על המיטה ובין הסדינים. וכמובן שהכלה המיועדת קיבלה הדרכה טובה כיצד לעשות את עצמה סובלת מעוצמת מעשהו של החתן.
נו, כל הפקטורים האלה היו חייבים להניב תוצאות, כל אחד לחוד וכולם יחדיו, וסוף טוב הכול טוב. איני יודע אם גם אז היו הולכים לרופא גניקולוג שיסדר בתולין חדשים, כפי שהדבר קיים היום. כנראה שלא, והם הסתפקו בשיטות שלעיל.
ולא פעם פנו אלַיי משפחות, או הבת בעצמה, לאמור – הנה היא עומדת לפני חתונה וכל שחסר לה הוא הקרום האגדי הזה, ואני התבקשתי לעזור בהסדרת חדש.
בדרך כלל, פעולה כירורגית קטנה והדרכה מתאימה סידרו את העניין על הצד הטוב ביותר. כמו כן קיבלתי השלמת הדרכה מעשית ממיילדת מבוגרת עם הרבה ניסיון, שעוד בארץ בבל שימשה במקצועה והיתה יועצת ומטפלת בנשים. היא הכניסה אותי בסוד העניינים וסיפרה לי איך היו מסדרים את הדבר הזה באוריינט. ולא אכחיש שלמדתי ממנה מיספר עצות מעשיות בנדון, ואני זוכר אותה לטובה על כך.
ובהמשך למעשיו של אותו פרופסור בגדאדי, לא פעם הובאו אליי בנות צעירות וחמודות על ידי הוריהן, כלומר בלוויית האב, האם, הסבתא והאח הגדול, כל "חבר המושבעים", עמדו כולם בחדרִי קוממיות, וכל מראיהם אמר איוּם – והציגו את העניין, שהם חושדים בבתם שהיא משתוללת עם בחורים ואולי היא כבר לא בתולה, ודרשו את אישורי, לכאן או לכאן. כמובן שלא היה שום סיכוי שישאירו את בתם לבד בחדר הבדיקה, והכול צריך להיעשות תחת "משמר כבד", ותחת עינם הפקוחה.
ואני רואה את מבטה האומלל של הנערה כשהוא מופנֶה אליי, כמתחננת על נפשה, ביודעה שמוצא פי יכריע את גורלה. ואז אני נזכר בפרופסור הבגדאדי שהתעקש לומר "את האמת" למשפחה, ובעיני רוחי אני משחזר את קורותיהן של כל בנות בגדאד שקיפחו חייהן בגלל המוסכמות, ובגלל "הכבוד המשפחתי", ואת ביתור הגופות ואת מעשי הטביעה, ואני זוכר שיש דין ויש דיין בעולם למרות הכול, ושיום אחד אני עלול לתת דין וחשבון על מעשיי בפני אלוהַיי ומצפוני, על שהגבהתי את ליבי ועל שהתנשאתי ולא הכרתי במגבלותַיי כאדם. את כל זה ועוד דברים רבים אחרים אני זוכר לפני שאני אומר מה להורים אחרי בדקי את הנערה.
וסיפור טרי אחר שהיה לי לפני זמן קצר: התקשרה אישה אחת ובהתרגשות גדולה סיפרה שהיא חייבת לבוא לביקור אצלי במועד מוקדם ככל האפשר שכן העניין מטריד ואינו סובל דיחוי. וכמובן שהיא מספרת את צרותיה באוזני אשתי, הממונה על היומן. בת לה בגיל חמש עשרה, והיא, האם, חושדת שהבת כבר מקיימת יחסי מין. הבת הכחישה בתוקף את העניין, והאם שאלה אותה אם היא מוכנה להיבדק על ידי רופא גניקולוג לאישור דבריה. הבת הסכימה. ולפני שהיא תתחרט רוצה האם להקדים ולבוא על מנת לערוך את הטסט.
ואחרי סיפור דרמטי כזה ניתן לה המועד המוקדם. ובאזני מסופר הכול.
בתוקף רב ובשאט נפש דחיתי את כל העניין ואת רעיון הנפל שמאחוריו. אמרתי שבילדותי הייתי נשלח על ידי אבא ז"ל לערוך כל מיני קניות. הוא היה מסביר לי בפרוטרוט כיצד עליי לעשות כדי לקבל את המיטב. אם נשלחתי לקנות ירקות הייתי מקבל הסבר כיצד לבחור את החציל וכיצד להבחין בין "זכר" מלא גרעינים מרים, לבין "נקבה" בלי גרעינים ועם רקמה רכה, וכל כיוצא בזה. ומה עם העוף? אף כאן הייתי מקבל הוראות מפורטות איך לבדוק את התרנגולת שתהיה שמנה, וכיצד היה עליי למשמש את אחוריה ולוודא שקיימת שם בליטה מלאה שומן. ואחר-כך, איך ולאיזה שוחט ללכת.
והבדיקה שרצתה הגברת הזו שאבצע בבתה הזכירה לי את מעשה הבדיקה שהייתי אמור לבצע בתרנגולת בימים ההם. אלא שהבנות אינן תרנגולות בעינַיי, ולכן אמרתי שלא אבצע בדיקה כזו, ולא אטול חלק בהלך רוח כזה של אם זו או אחרת. ודינו של התור הזה להידחות. וכך היה.
הנ"ל קיבלה הודעה שהמועד שנקבע בוטל. אחרי שעות אחדות התקשרה לשאול אותי לפשר הדבר, ולשאלתי מה תועיל לה הידיעה אם הבת בתולה או לא, והאִם היא מתכוונת לנקוט צעדים אופרטיביים כלשהם, לא היה לה מענה. ומהשיחה איתי הבינה שהישועה בחינוך או בהקניית ערכים כלשהם לבתה לא תבוא ממילוי סקרנותה בעניין בדיקתם של הבתולין. סוף שהשתכנעה מדבריי, הודתה לי וויתרה על כל העניין.
דרמה אחרת, שנמשכה הרבה מאוד שנים, ואשר ראשיתה היתה בתולין שאבדו, אני זוכר גם כן מהימים בהם הייתי נער בבגדאד. מעשה בקרוב משפחה של אבי, בחור צעיר שנישא לבת ישראל יפה וממשפחה טובה והגונה יומיים קודם לכן, והנה הוא בא ומתייצב לפני אבא בצהרי היום יחד עם זוגתו היפה והרעננה. הם ישבו בפינה מבודדת בבית, וההוא שח באוזני אבי שהריבה שלקח לו לאישה, לא נמצאה בתולה בליל כלולותיה. ועוד הוא סיפר שלשאלתו אותה לפרטים בעניין, היא סיפרה לו מעשה שבהיותה נערה צעירה ניצל את תמימותה איש אחד, קרוב משפחה שלה, שהיה בין באי ביתם. מעשה שלא היה נדיר בחברה צבועה ויצרית כל כך. (כפי שקראנו למשל, בספריו של סמי מיכאל, בעיקר "ויקטוריה", וכן ספרים אחרים על בגדאד וההווי שלה).
אבי ניסה לשכנעו שיעבור על העניין בשתיקה, והלא את הנעשה אין להשיב. וכי לא חבל לו לקלקל לעצמו ולזוגתו הטרייה את האושר שאך זה עתה מתחיל להזדמן להם יחדיו. החתן הטרי לא השתכנע, ואמר שיש לעניין פנים רבות. אם המשפחה ידעה, יכלה לספר לו את זה ואולי לפצותו בכסף. סוף שלא זז מדעתו שהוא נפגע ושהוא לא יכול לעבור על זה בשתיקה.
וכאן דעתו של אבי היתה נחרצת: אם אינך רוצה להמשיך ולחיות איתה בגלל עניין זה, עליך לשלח אותה מייד לבית הוריה חזרה, ולא למשוך את העניין "ובינתיים תבלה איתה את הלילות בעינוגי גוף." (עכשיו אני יודע שזה אמנם לפי דיני ישראל, וראה הסעיף המיוחד בספר "שולחן ערוך" לרבי יוסף קארו)
הנ"ל לא עשה כעצתו של אבא, והיא המשיכה לשהות אצלו "עד שהעניין יתברר". בינתיים כולם כבר ידעו, ומשפחתה של האומללה ניסתה למצוא מוצא כלשהו מן הסבך. ואף היו מוכנים לשלם סכום כסף כדמי כופר. הבטיחו כל מיני הטבות כלכליות בעתיד, ורק שהוא ייאות לסגור את העניין בטוב ובלי סקנדלים. וכידוע, יועצים יש לרוב. וכל יועץ נותן עצה אחרת וכל אחד מצהיר "מה הוא היה עושה". סוף שחלפו להם מספר שבועות לפני שהחליט סופית שהוא ילך לרבנות על מנת לגרשה, והוא שלחה לבית הוריה.
כאן, לגרשה – משמע שיתן לה כתב גט מלא בושה וכלימה, והיא לא תוכל להתחתן שוב כי יהיה בו סעיף שיאמר שהיא "אסורה", "זנתה" וכל כיוצא בזה. לזאת המשפחה לא הסכימה. אם לא רצית אותה בגלל שלא מצאת אותה בתולה, מדוע לא שילחת אותה מיד לביתה? נקודה לחובתו. יבואו הרבנים ויכריעו. יבואו? מתי יבואו? אחרי חמורו של המשיח. אם טחנות הצדק בדרך כלל טוחנות לאט, הרי שטחנותיו של בית הדין הרבני היהודי טוחנות לאט לאט לאט. כמה לאט, עד שיוצאת הנשמה של הנזקקים לו, לא עלינו, כל העגונות, המתגרשות, המסופקות והמעונות.
עורכי דין, טוענים רבניים ושתדלנים לרוב, כולם התפרנסו טוב מאוד ממשפחת האישה וללא הועיל.
באחד הימים בא אחיה של הבחורה אל אבי ומבקש את עזרתו. בוכה ומתחנן, שוטח את סיפורו ואומר שנעשה להם עוול. ואבי, שהיה איש מצפון מובהק, חרה לו הדבר עד כדי כך שהבטיח שיעשה הכול לעזרתם למרות שהזכר, "החתן המרוּמֶה", הוא קרוב משפחה שלו. אבא התייחס לעניין בכל הרצינות, והחל נלחם בבית הדין הרבני שדוחה את ישיבותיו בגלל כל מיני חגים, צומות, חופשות ופגרות והכול נמשך, ונמשך ונמשך. הוא אף איים שיפנה לבית המשפט העליון של המלכות כדי להתערב. וזה דבר שנחשב כחמור מאוד, שיהודים השתדלו לא לעשותו בגולה על מנת לא לתת דריסת רגל לגויים בעצמאותם ובריבונותם בענייני דין ומשפט.
האח הזה בא אלינו הביתה הרבה מאד פעמים בקשר לעניין הזה, והסיפור היה בפי כל ובפני כל. אבא קיבל גינויים מכל קרוביו על שנקט עמדה לצדה של הריבה שלא נמצאה בתולה בליל כלולותיה. אלא שאבא לא שם עליהם ועמד בשלו וטען שהבחור עשה לה עוול ולא נהג בה הגינות, ועשה עליה חיים מיספר שבועות קודם שהחליט לגרשה, ודיני ישראל והמצפון לא נותנים לתמוך בנבל כזה, ועובדת היותו קרוב משפחה לא צריכה לתת לו חסינות ותמיכה מוסרית באופן אוטומטי. אלא שכדי להוציא לאור צדקתה (כלומר שתקבל כתב גיטין בלי ההערה המבישה), עובר זמן בגלל הבירוקרטיה. אבל הסבלנות סופה שתשתלם. וכן אמר אבא, שאפילו בקוּרְאָאן כתוב שהכופר יִנָּקֶה – אך העושק לא יינקה. הבחור עשה מעשה נבלה מובהק. ומצפונו, של אבא, לא ייתן לו לעבור על זה בשתיקה. וזכור גם את מעשיו של משה רבנו שהלך ברחוב, ראה מעשי עוולה שלכאורה לא נגעו לו ישירות, בכל זאת לא החריש והתערב, ככתוב בספר שמות.
בקיצור, המשפט נמשך חודשים ושנים, המשפחה הוציאה עליו הרבה מאוד כסף, ובסיועו ובמאמציו הבלתי נלאים של אבא זכתה לבסוף הבחורה בגט הנכסף בו לא היתה כתובה הפיסקה המבזה. היא נישאה לאיש נחמד וטוב לב, ילדה בנים ובנות וחיה עימו בנחת עד היום הזה. ומשפחתה אף היא לא שכחה לאבא את הטובה אשר עשה להם, ונשארה איתנו בקשרים הרבה מאוד שנים לאחר מכן, והכירה תודה וברכה, גם אחרי שעלינו לארץ ישראל, עת כל מעשי בראשית השתבשו, וכולם נזרקו לעולם חדש, שונה, מנוכר ומבולבל.
המשך יבוא
ברכות להולדת התאומות מאיה ורוני
בנות עופר וגלי כרמון
בן אורית (בן עזר) ויורם כרמון
בת אהרון ותמר (למשפחות ברלוי-תאומי) בן עזר ז"ל
בן ברוך ורבקה (למשפחת שלנק מירושלים) בן עזר (ראב) ז"ל
בן יהודה ולאה (למשפחת שיינברגר מירושלים) ראב (בן עזר) ז"ל
בן אליעזר ופייגה (למשפחת אהרנטל, קבורה בהונגריה) ראב ז"ל
בן שלמה ואסתר (בת הרב יחזקאל נוימן מקומורון שבהונגריה) ראב ז"ל
בן יהודה שטרן מהעיר ראאב (גייר, קבור בהונגריה) ז"ל
תשעה דורות, רובם נולדו בארץ-ישראל או שעלו אליה וחיו בה
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,318 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל בארבעה קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
204 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2006 – יפנה
באי-מייל למערכת והם יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל