חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 210
תל אביב, יום חמישי, כ"ח בטבת תשס"ז, 18 בינואר 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: שירים חדשים מאת ישראל הר: חוף גדוע / בלא מורא / משכיל.
אהוד בן עזר: נאום פרידה מדן חלוץ
משה דור: איזה יום יפה! / קשה לנשום / המועמד הנכון / שירה? לא בדיוק / לא בבסיסינו!
יורם וולמן: "גם טורקיה שוכנת במזרח התיכון", תגובה לדברי השר מלכיור.
שי דרומי חזק ואמץ! בזכות אנשים כמוך נבנתה ארץ-ישראל העברית!
אהוד בן עזר: סבינה שבייד הוטעתה בגלל "גניבה" ספרותית של מאיר שלו.
ישראל זמיר: עיריית תל-אביב רשמה זאת לפניה... רחוב על שם בשביס-זינגר.
עמנואל בן-עזר: בוּרוּת טכנית בתרגום סרטים בטלוויזיה
דן בן מרים: "אני מוכנה לשמש מגן חי, ולהקריב את חיי למען זביידה ראש ארגון 'חללי הקצה' בג'נין." מן העיתונות הישראלית, דברי טלי פחימה.
ראובן אדיבי: מפנקסו של שמאלן, על חרפה, על מוסריות, ועל "כוחות השלום".
גבריאלה ספאניק וסול ליסאסו ב"עמק התשוקות", חגיגה תרבותית לִרְפי-השכל.
סופר נידח הוא באמת סופר נידח.
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק אחד-עשר, ג'וואד מוסתקים הבריון, חבר של סבא, והמעשה בקאימקאם שסירב לקבל באקשיש
שלושה שירים חדשים מאת ישראל הר
חוֹף גָּדוּעַ
עַל זֶה הָיָה דָּוֶה כֹּל לֵב – אוֹי
אוֹי אוֹי לָהּ
לַסְּפִינָה שֶּׁאָבַד לָהּ קַבַּרְנִיטָהּ
כָּיָּם הָיָה – אָמַרְנוּ – בְּצִלוֹ
נִחְיֵה עַתָּה – גָּדוּעַ
פָּטִישׁ נָגַּח קֶרֶן חַרְטֹם אֵיכָה
תַּגִּעַה אִם מַלָּחֵיהָ נִרְדְמוּ
כֻּלָּם בָּאֲגַם מַר רָאִיתִי חוֹף
שַׁטִּיחַ שָׁט מְרַחֵף בַּשָּׁמַיִם עַל
אֶרֶץ נְסוֹגָּה – תֹרְנֵנּוּ בַּיָּם עוֹלֶה
פָטָה מוֹר גָנָה חֲזוֹן תַּעְתּוּעִים
שֶׁרֶב מֹח צָף – מְאֵרָה נָּאֶה מֵאּתִּי
בּוֹ לָכֶם עַל כִּי הָשְּׁבַּרְתִי
ת"א, 11.1.07
בְּלֹא מוֹרָא
בְּלֹא צֶדֶק
בְּלֹא מִשְּׁפָּט חֵרוּת אֲנִי תּוֹבֵעַ
זְכוּתִי
כְּבוֹדִי מִלֵּדָה
עַל כָּל הַשְּׁעָרִים
הוֹ – אֵין חָפֵץ בָּכֶם
חֲלַקְלַקּוֹת בָּאֲפֵלָה אֲנִי
בַּעֲלָטָה בְּלִי מוֹרָא כִּבְאוּר
וָאֲנִי רוֹאֶה דָבָר מְגוּנֶה
בְּרִית שָׁלוֹם
יְהִי לָכֶם –
אוֹמְרִים לָכֶם חֲלוֹמוֹת שֶׁקֶר
כִּי מָשָׂא אֶמֶת
נָשׁוּ – חֶרְפַּת עוֹלָם עַלֵיכֶם
לֹא צֶדֶק לֹא מִשְּׁפָּט לֹא אֶמֶת בָּךְ
לֹא שַׁלְוָּה בָּךְ הַכְּנֶסֶת
הוֹ אֶרֶץ הוֹ אֲדָמָה הוֹ מְכוֹרָה מְכֻשֵׁפֶת.
מַשְׂכִּיל
וְהַמַּשְׂכִּיל כָּעֵת יִדֹם וּפָשָׁט
בְּגָדָּיו וְלָבַשׁ מַדֵי לַעַג וְיָּשָׁב עַל הָאָרֶץ
וְקָרָא בְּקוֹל דָּן וַיִזְעָק הוֹי לֹאעַמִי וְגָעָה
בִּבְכִיָּה מָרָה אוֹי לֹאֶרֶצְּלִי עַד תַעֲבוֹר מִמְשָׁל
זָדוֹן וְכָל שׁוֹפְטֶיהָ בְּשׁוֹחַד וְנַכְלוּלִיִּים מַנְהִיגִים
אֶתְכֶם
יָחֵף
רָעוּב
לְלַעֲג אַתֶּם
צְמֵאִים
מֵתֵי הַטּוּנְדְּרוֹת [אָמַר הַגּוֹי] הוֹ לָמָּה עֵינַיִם לִּי נָתַן
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם כּי עֵת רָעָה הִיא –
דִּבְרֵי עָמוֹס הַנּוֹקֵד שְׁנַתַיִם לִפְנֵי הָרָעַשׁ:
ת"א, 5.1.07
בקרוב יראה אור ספר שיריו השלישי של ישראל הר, "סליחה", עם ציורים מעשה ידיה של אודרי ברגנר. כן יראה אור בהוצאת "קשב" לשירה ספרו של אורי הולנדר "דיוקן החשכה" על שירי ישראל הר. [ניקוד השירים על אחריות המחבר].
באבל על מותו של יצחק שילֹה
מגדולי שחקניה של הבמה העברית
שחי מרבית שנותיו האחרונות בהרגשה שלא זכה להערכה ולהכרה האמנותית
אשר להן היה ראוי ללא כל ספק
אנחנו זוכרים בין השאר את תפקידו הגברי הנהדר בתור החוואי ג'ון פרוקטור מול אביגיל ויליאמס (מיכל בת-אדם הצעירה והנפלאה) במחזה "ציד המכשפות" של ארתור מילר, באולם הקאמרי בפסג' הוד, לפני שנים רבות, כאשר נפשות שניהם הסעירו את האולם במערבולת פחדים וחשק איומה ומכושפת, באחת הפסגות של התיאטרון העברי.
אהוד בן עזר
1. נאום פרידה מדן חלוץ
כל מי שעיניו בראשו מבין כי שני האיומים העיקריים שבפניהם עומדת ישראל, לבד מהמלחמה הנמשכת מול הקסאמים הנשלחים מרצועת עזה, הם חידוש מלחמת הגרילה-טרור בנשק תלול-מסלול מלבנון, והנשק הגרעיני האיראני. בשתי החזיתות האלה חשיבותו של חיל האוויר מכרעת ואולי גם בלעדית. משימוש בסבב חדש של הפצצות, הפעם גם אסטרטגיות, בלבנון, ועד הרס אחת החוליות המרכזיות בשרשרת הייצור הגרעיני של איראן.
בשתי החזיתות האלה אין לכוחות צבא היבשה הרבה מה לעשות, אלא אם רוצים לחזור בגדול בדרום לבנון על מה שאתה השתדלת לדחות מתוך תקווה שהמהלומות האוויריות תשמשנה כוח הרתעה מספיק. לא הצלחת כי האמבוש שהכינו לצה"ל האיראנים ואנשי החיזבאללה בלבנון הוא מסוג אלה ששום צבא לא יכול לחסל אותם כליל – אלא במחיר גירוש ברוטאלי של כל האוכלוסייה האזרחית מן האיזור וגילוח וחיסול כל מה שבנוי ונטוע עליו. צה"ל לעולם לא ינהג כך ואנחנו נמשיך לחיות תחת איום ולספוג אבידות.
אבל אתה, מפקד חיל האוויר, שלא היה מתאים ממך להיות רמטכ"ל דווקא מול אתגרים וסכנות נוראות אלה, אתה הולך הביתה כשעיר לעזאזל וכמי שמחדליו הסבו בכישלון המלחמה האחרונה. אילו "ניצחת" – כלומר, שיח' חסן נסראללה היה עושה טעות תעמולתית, חדל לשקר ומודה בפומבי שניצחנו אותו – ורק אז התקשורת הישראלית היתה מאמינה בניצחון, אזיי היית נשאר על כנך בתור רמטכ"ל-מנצח למרות שהרבה מן המחדלים האמיתיים והמדומים עדיין היו קיימים ונחקרים באותה מידה כמו שהיו קיימים ונחקרו גם במלחמות ישראל הקודמות.
חלפה תקופה הניצחונות של זבנג וגמרנו, וגם הם הביאו מפעם לפעם להסתבכות עוד יותר גדולה דווקא משום שניצחנו; ומעתה קיומנו כאן, ובעצם כתמיד, קיומנו כאן מובטח רק בזכות ניווט מסוכן וזהיר מול נחשולים המאיימים מכל צד להטביענו.
ובינתיים, אל אזרחי ישראל שעלזו על התפטרותך (כאילו הצליח בידם טקס גירוש שד או רוצח) – הצטרפו בהמוניהם מפגיני חיזבאללה בביירות שחגגו את "תבוסת" ישראל שהביאה למפלתך בתקווה שכך תיפול המדינה הציונית כולה.
אני ממשיך לתמוך בך ולהאמין שפעלת נכון בתנאים משתנים, כולל "שעת-הכושר" (קאיירוס, מונח יווני) לצאת למלחמה, אפשרות שלא היתה ניתנת לנו בחלון-זמן אחר, אפילו לאחר שבועות אחדים – וכי כך היה נוהג גם כל רמטכ"ל אחר גם אם מעליכם היה שר-ביטחון אמיתי ולא קריקטורה של עסקן מפלגתי שלא מתבייש לאייש את כיסאו, ושהוא זה שהיה צריך מזמן לעוף, אבל לא בגלל המלחמה אלא בגלל נלעגותו ואי-התאמתו הגמורה לתפקיד מלכתחילה.
אם פרץ נשאר ואתה הולך, שמחתם של כל אלה המקריבים אותך כשעיר לעזאזל היא מוקדמת מאוד וגם לא חכמה, בלשון המעטה. ההפך היה צריך לקרות. פרץ ללכת, אתה להישאר.
ואת המלחמה האווירית הבאה ינהל רמטכ"ל שצמח בכוחות היבשה והוא ודאי בעל ניסיון גדול משלך בהפעלת מערכות אוויריות, עד שהתקשורת תשחט גם אותו.
תהיה בריא ושמור פאסון. אולי אם יתעבה האיום האיראני עוד יקראו לך פעם להיות שר הביטחון.
2. מחדשות יום שלשום
עיתון "הארץ" הצליח להביא להסכם שלום בין ישראל לסוריה (בעמודו הראשון מיום 16.1.07), שלום המבוסס על חזרת ישראל לקווי ה-4 ביוני ופינוי רמת הגולן הישראלית.
אבל ממשלת ישראל על כל שריה הפליליים, הנחקרים, המוזהרים וחסרי הכישורים – (כמתפרסם מדי יום בתקשורת כבר שנים רבות, החל מקיצור ימי שרון) – ממשלה שמשפט הנשיקה החודרנית של שר המשפטים שלה לשעבר הוא הפלוץ פחוּת הערך מכל חטאי שריה – הממשלה החצופה הזו מסרבת לאשר או לקבל את יוזמת השלום של "הארץ"!
דעו זאת אתם, החיילים, היוצאים יום-יום להגן על הארץ (גם על עיתון "הארץ"), ואימהותיכם ואבותיכם, הסופקים כפיים יום-יום בדאגה! – יש! יש דרך אחרת, המובילה לשלום – דרך הכותרת הראשית של עקיבא אלדר בעיתון "הארץ", ורק ממשלת ישראל הפושעת היא שמטרפדת כל סיכוי לשלום אמיתי, צודק ובר-קיימא!
* * *
משה דור
איזה יום יפה!
אתמול, היום שבו נודע לנו על התפטרותו של רב-אלוף דן חלוץ (ההטעמה על החי"ת, אווילֵי שידורי-החדשות בערוץ 10 של הטלוויזיה!) היה יום חורף שמשי, שמים כחולים, יום יפה לאללה – כן, כן, גם אני מודאג מכמות הגשמים הבלתי-מספקת וממיפלס הכינרת, מודאג מאוד, אך מה לעשות, מותר גם לאנשים כמוני לחמם את עצמותיהם הישישות בשמש ולמשך שהות של כלום לנסות לשכוח את צרותיהם. והייתי מוכן לצאת החוצה ולעשות זאת אילמלא האיצה בי מחוייבותי לסופר הנידח ולהמוני בית ישראל לכתוב את אשר אני כותב.
ביום היפה הזה נשבר השילוש הקדוש. האב, הבן, רוח הקודש – אתם רשאים להדביק לרב-אלוף חלוץ את הכינוי הנראה לכם. לא משנה. החוליה הראשונה בשלשלת התפרקה. עכשיו נשאר לנו לחכות להסתלקותם של רב-תחמן אהוד אולמרט (זה שזומן לחקירה פלילית בקשר עם מעורבותו בפרשת בל"ל) ורב-שחצן עמיר פרץ (זה שיו"ר סיעת מפלגת העבודה בכנסת, יורם מרציאנו, מעיד עליו ללא מיצמוץ ש"החזיר את כוח ההרתעה לצה"ל").
האדמה לא רעדה. היא לא רעדה גם כאשר השלישייה נדבקה לכיסאותיה כאילו השתמשה בדבק-מגע. האדמה רועדת רק כאשר השבר הסורי-אפריקני מתעורר מתנומתו מאחזת-העיניים.
אל ייאוּש, אחיי ואחיותיי. זיכרו את ההמנון הישן, שכבר שנים רבות איש אינו נזקק לו: "אש הנקמות בלב ליחֵכָה... לא כלום אתמול, מחר הכול."
קשה לנשום
יש מימרה ערבית שעניינה דברים שראויים כדי כך להיזכר עד שיש "לחקוק אותם במחטים על עפעפי העיניים." דברים כאלה השמיע בימים אלה מי שהיה המישנה של נשיא בית המשפט העליון שלנו, מישאל חשין.
וכה אמר מר חשין: "הארץ עוברת טלטלה גדולה. האדמה רוחשת לפני שהר הגעש מתפרץ. אם הדבר יתפשט, אנו נאבד כעם וכחברה... האדם מרגיש שהשחור נמצא לו מול העיניים, והאדם הולך בחשיכה ומרגיש כאילו קיבל מכת חושך. ההצטברות של חשדות לשחיתות יוצרת מישקע שכבר קשה לנשום, ויש רגשות מחנק."
במכתב למערכת שראה אור באחד העיתונים קראתי הצעה לכונן דיקטטורה כיוון שאפסו כל התקוות שהמישטר הדמוקראטי מסוגל לחלץ אותנו מהביצה שבה אנחנו שוקעים. או משהו דומה לכך. קל להבין איך במצב החֶנֶק הקיים, כשהריאות משוועות לאוויר, עוברות מחשבות כאלו במוח הצמא לחמצן. רע ומר אם הגענו למצב שבו הקול האחד הזה הוא גם קולם של רבים, אלה שאינם שולחים מכתבים לעורך. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהשחיתות איננה נמוגה כטל בוקר כאשר רודן תופס את השלטון. נהפוך הוא: היא ממשיכה להתפשט ולכרסם את יסודות החברה, וגדולי המושחתים באים דווקא מחוגי השררה, אבל האזרחים פוחדים להתלונן שמא ייענשו על חוצפתם. הצרה היא, שדיקטאטורים מופיעים דווקא על רקע של התמוטטות חברתית, כשהייאוש דוחף את ההמונים להפקיד את גורלם בידי ידיים "חזקות". וכשהם מתעוררים מחלום המדוּחים שלהם, כבר מאוחר מדי.
עכשיו, לפחות, זכות הצעקה עדיין שמורה לנו.
המועמד הנכון
אינני חבר מפלגת העבודה – אינני חבר במפלגה כלשהי – ולפיכך לא אוכל להשתתף ב"פריימריז" של מפלגה אומללה זאת. די לי בזֵכֶר השטות שעשיתי כאשר הצבעתי בעדה בבחירות האחרונות מפני שנפתיתי להאמין שעמיר פרץ נושא אתו בשורה חדשה.
אבל כשאני נותן את דעתי על שֵמות מסויימים המכריזים על תמיכתם בכוכב-השביט הישן-החדש אהוד ברק, חולפת בי צמרמורת, ועוד ביום שמש נעים כזה.
אנשים שהכתימו את עברם הציבורי המרשים בפלילים. אנשים שהורשעו בעבירות שוחד, מירמה והפרת אימונים. אנשים שענן של "קשרים" מפוקפקים מעיב עליהם. אנשים האוחזים בחוזקה בהטבות-מכוח-התפקיד ומסרבים לוותר עליהן אף כי אינם משמשים עוד בתפקיד הזה. בקצרה, אנשים שאפשר לבוּז להם אבל בשום פנים ואופן לא להתנאות בחברוּתם או בתמיכתם.
די לי בכך – וזאת בלי להזכיר את "הצלחותיו" הגדולות של "המוח האנאליטי המזהיר" בימי תוקפו וגדולתו שנסתיימו בחרפת תבוסה שלא היתה כמותה, בטרם נתפנה לעשות לביתו, ושם באמת צבר לזכותו הישגים מרשימים – כדי לשקול שבע, אם לא שבעים ושבע, פעמים, אילו הייתי חבר מפלגת העבודה, בטרם אצביע בעדו ב"פריימריז" של מפלגתי.
ובוודאי הייתי מתחבט חיבוטי קבר לפני שאעשה זאת אילו היתה תקנת החברה הישראלית קרובה ללבי. אך אם טוב ונוח לי בחברה שבה העשירים מתעשרים והולכים והעניים מתרוששים והולכים, והמעמד הבינוני נמחק והולך, כי אז הייתי משווה את רגליי כאיילות ודוהר אל הקלפי להטיל את הפתק "המבריק" – כי זה המועמד הנכון בזמן הנכון ובמקום הנכון.
שירה? לא בדיוק
מהי שירה?
אינני יודע להשיב על כך תשובה חותכת שאחריה אין ולא כלום.
אבל אם תשאלוני מה איננה שירה, ייקל עלי יותר להשיב לכם.
למשל, "השיר" על טלי פחימה שפורסם במוסף לספרות של "מעריב" ביום ששי שעבר: לעניות דעתי ולדלוּת טעמי השורות הללו שנתמתחו מראש העמוד ועד תחתיתו אין להן דבר וחצי דבר עם שירה. ומי שכתב אותן, משורר-פרופסור מאוניברסיטה צפונית ששמו הולך, או מקרטע, לפניו, מוטב שלא כתב משכתב. מילים, סיסמאות, בעבועי קצף, "נבואות" לעתיד לבוא – אלה ישנם, בהחלט ישנם. אבל השירה, לאן נעלמה השירה?
ואין זה נוגע כל עיקר בנושא "השיר". יכול אדם להעריץ את הגברת פחימה כגיבורה שהתייסרה בכלא על אמונתה, או לראות בה משתפת פעולה עם הגרועים שבאויבינו ושופכי דמנו. אבל גם "פלאקאט פיוטי" יכול לשַׁמֵּר בתוכו יסודות של פיוט כֵּן אם הכישרון היוצר של מחברו משרת בנאמנות את התעוררותו הרעיונית או המצפונית. ולאדימיר מאיאקובסקי—שמשוררנו נולד בארצו ומן הסתם מסוגל לקרוא במקור מה שבריות פחותות ממנו, כמוני למשל, יכולות לקרוא רק בתרגום – העיד על עצמו שלמען האידיאה שלמענה נאבק ולמען הדורות הבאים "דרס את גרון שירו" הלירי ללא רחם. מה שראה אור ב"מעריב", היתה דריסת גרונו של השיר, פשוטה כמשמעה, למען שירותן של עילות פוליטיות, שהמחבר אל נכון מאמין בהן. שירה לא היתה כאן, והכישרון היוצר נמוג אי שם במרחבי המזרח התיכון, וחבל.
כי המשורר-הפרופסור מהאוניברסיטה בצפון ארצנו דווקא היה מחונן בשפע של כשרון כזה בראשית דרכו – והוא אף זכה בשעתו בפרס ישראל לספרות יפה – אך קרה לו משהו שהוא איננו קורבנו היחיד. ככל שהוא מוסיף שנים על שנותיו, איכות שירתו אינה מיטיבה איתו. כיוון שכך, גם "הפלאקאטים הפיוטיים" שהוא מוציא מתחת לעטו, או מחשבו, מאבדים את הפיוט ובהגיעם אל דפי העיתון נותרת בהם רק הפלאקאטיוּת ביתמותה.
לא בבסיסינו!
נהיר ובהיר לכל טירון שבחדרי-האוכל הצבאיים לא יעלה על השולחן אפילו קמצוץ של מזון לא-כשר. עכשיו הובהר מעבר לכל ספק שגם מחוץ לחדרי האוכל של צה"ל לא תורשה נוכחותו של טרף או בחזקת טרף.
את כשרותם של חדרי האוכל הצבאיים העניק לנו ההסכם שאליו הגיע, לפני ההצבעה ההיסטורית באו"ם על חלוקת ארץ-ישראל, מי שהיה אז יו"ר הסוכנות היהודית דויד בן-גוריון עם אגודת ישראל העולמית. באותן נסיבות, לפני קרוב לשישים שנה, נודעה חשיבות עליונה לכל קול חיובי בעצרת האומות המאוחדות, וכיוון שהאגודה איימה שתפתח במסע נגד החלוקה והקמת המדינה העברית אם לא ימולאו תביעותיה – ודאי, לא רק כשרות במטבחי הצבא שיוקם עם קבלת העצמאות אלא גם נישואים וגירושים על-פי ההלכה – נכנע בן-גוריון לסחיטה. את המחיר אנחנו משלמים עד עצם היום הזה – בעד מה שהוסכם אז, ובעד כל מה שצמח מן ההסכם ההיסטורי.
עכשיו גילה שר התמ"ת, חביבנו אלי ישי (ש"ס), נושא לפידו של מר"ן עובדיה יוסף שליט"א ולוחם אלוקי ידוע בשערים, שבגלל "אי הבנה" בפירוש הכללים והתקנות ייתכן ללובשי המדים שלנו להתגאל במזונות לא-כשרים מעבר לדלתות חדר-האוכל הצה"לי. עודנו חוגג את ניצחונו על הצַפָּרִים ופוקדי העופות, המחללים שבת בפרהסיה, עט ר' עקיבא של ימינו על אוכלי הטרף שמחוץ לחדרי האוכל בבסיסי צה"ל ומחנותיו. הרבנות הצבאית התייצבה מיד לדגל הכשרות הגמורה והמוחלטת וכל החילונים ימ"ש זחלו על גחון.
וכך נאה וגם יאה להם.
אשר לי, רק שמעתי על נצחונו הטרי של השר – שעיני הנץ שלו, בייחוד לאחר הניתוח שפטר אותו מהצורך להרכיב משקפיים ועשאהו, לדברי אי אילו מדווחים בתיקשורת, יפה-תואר כמעט כמו ריש לקיש בטרם החזירו ר' יוחנן בתשובה, שוזפות כל חטא וכל עוון, כקטן כגדול – נמלאתי גיל וששון כמים לים מכסים, הזעקתי מונית למעוני ואצתי למסעדת סטייק בפאתי הקֶרֶת והזמנתי "לָבָן" בפיתה, על אף כל גזירות הדיאטה, ולא נחתי ולא שקטתי עד שכיליתי את המנה עד הפירור האחרון וציוויתי על המלצר להביא לי מנה שנייה של הלבן-הלבן הזה, עם חמוּצים, ורק אז נתיישבה עליי דעתי.
ולהקורא ינעם.
* * *
אהוד בן עזר מעיר: מזה שנים עוצרת הרבנות הצבאית כל משלוח חבילות לחיילים בימי הפסח מחשש לחמץ במחנות. וכך החיילים נחנקים עם המצות היבשות ושאר המיגבלות על המיטבח הצה"לי, ונשללת מהם זכותו הבסיסית של אזרח ישראלי, שהוא גם חייל, לקבל חבילת דואר מביתו ולאכול מה שהוריו שלחו לו לימים אלה כדי שלא ירעב. וגם זה סוג של נבלה דתית והתרעתי עליה במשך השנים ולשווא. אברכיהם לא משרתים בצבא ואילו חיילינו הלא-דתיים המגינים עליהם, נחנקים באכילת מצות יבשות!
עצתי – ישים כל חייל לא-דתי בישראל פרוסת לחם עטופה בכיסו ויילך איתה כל ימי חג הפסח כדי לחלל את "כשרות" מחנות צה"ל, לפחות ברשות הפרט שלו, וישמור עליו הלחם גם מפני עין הרע! רשלקז"ע.
יורם וולמן
"גם טורקיה שוכנת במזרח התיכון"
תגובה לדבריו של כבוד השר מיכאל מלכיור
פעמיים בתחילת השבוע (של ה-7-12 בינואר) ביומני החדשות של קול ישראל בבוקר ובצהריים הביאו מדבריו של השר מיכאל מלכיור שטען בתוקף שיש ללמד ערבית את כל תלמידי התיכון היהודיים ושעליהם להיבחן בה בבגרות ברמה של נקודה אחת לפחות. כך, טען השר בשכנוע רב, יוכלו אזרחינו הצעירים לשוחח עם הערבים בארצות השכנות וכך, יש לקוות, יוכלו לכונן עמם קשרי שכנות טובה ולהשתלב באזור הסוער שלנו .
אין ספק שכדאי לדעת שפות זרות, לא רק כדי לנהל משא ומתן עיסקי עם זרים אלא גם סתם ליהנות ממגע בלתי אמצעי איתם, למרות שהאנגלית הפכה להיות ה"לינגואה פראנקה" והאספראנטו של העולם המודרני ורבים רבים מסתפקים בה. ובאמת כדאי לדעת ערבית, כמו כל שפה אחרת, חשובה, אך ספק רב הוא אם ידיעת שפה זו ברמה של נקודה אחת בביה"ס התיכון תספיק.
אך למה לא תורכית?
במאה העשרים בלטו משכמם ומעלה באזורנו שלושה מנהיגים: כמאל אטאטורק, דויד בן-גוריון וגמאל עבד אל נאצר. שלושתם יצרו רפובליקות. הראשון, בגאונותו הפוליטית, יצר מדינה חדשה ומודרנית מאימפריה מוסלמית מתפוררת, השני יצר יש מאין מדינה חדשה ומתקדמת והשלישי הביא אמנם כבוד לעמו אך ליבו גבה בו והוא נחל מפלות מבישות במלחמות (גם בתימן, בה השתמש בגז), רושש את עמו ויצר אסון אקולוגי מגלומני בסכר אסואן. על תרבות פוליטית או על הליכי דמוקרטיזציה, במובן שאנו הישראלים מבינים אותם, בקרב הערבים באזורנו – אין על מה לדבר. אבל אפשר לדבר על כך עם תורכים: אפשר לדבר ולהידבר איתם. יש אצלם תרבות פוליטית קרובה לזו שלנו , הפרדת רשויות במובן המערבי של המילה, בחירות ותקשורת פתוחה.
נתאר לעצמנו את מקבילו הפוליטי של השר מלכיור קורא לנוער התורכי ללמוד שפות אירופיות ברמה בסיסית של נקודה אחת לפחות כדי להקל על שילובה של ארצו באיחוד האירופי. מהתקשורת אפשר ללמוד עד כמה טורקיה לעיתים מתבזה, כועסת ונרגנת מהיחס שהיא מקבלת מהאיחוד, שמציב מכשולים על דרכה להיות חברה שוות זכויות באירופה. המכשולים שמציבים בפניה נציבות האיחוד, האפיפיור, אנשים בולטים אחרים שם ומוסדות גדולים אחרים, לא יוסרו אם הנוער הטורקי ידבר בשפות אירופיות, כי המכשולים הם מכשולים שבתודעה: ראשית לכל טורקיה היא מוסלמית, ושנית איכות שמירת זכויות האזרח בה אינו ערבה לטעמם של האירופים ואינה מספקת אותם.
אולם טורקיה, בלהיטותה להשתלב באירופה בתהליך שנמשך, על פי הסופר אורחאן פאמוק, מאתיים שנה, אינה מרפה למרות המכשולים ומתקדמת לקראת מטרתה בחירוק שיניים כפי שפאמוק תיאר זאת ("הארץ", 13.10.06) בצעד אחד קדימה ושנים אחורה . מדוע טורקיה עושה זאת? מדוע היא נושאת עיניה מערבה ולא מזרחה? האם בגלל שהבינה מזמן שהנחיתות החברתית, הכלכלית והפוליטית שמציעים משטרים ערביים לעמיהם אינה מתאימה לה?
ואנו בישראל? כיצד נמצא עצמנו חיים במרחב הערבי הגזעני והשונה כל כך מאיתנו מבחינה פוליטית?
השר מלכיור מטיף להשתלבותנו כאן באמצעות שימוש בשפת דיבור. הוא אינו הראשון. הבולט שקדם לו הוא דניאל בארנבוים, הסבור שבשפתו המוזיקאלית הוא תורם לשילובנו כאן אם הוא מנצח על תזמורת מעורבת של נגנים צעירים ישראלים ופלשתינאים שמנגנת בטהובן, ואולי גם על מוזיקה מקומית. הוא מבכר לשכוח שהיהודים הביאו את בטהובן לאיזור כבר לפני עשרות שנים, ושהערבים מיאנו להאזין לו. אחרי שלמדנו לנגב חומוס ואימצנו מילים ערביות לשפתנו היומיומית וממש לאחרונה התבשרנו על פיתוח ישראלי של כאפיה בצבעי כחול לבן, אמצעים בדוקים אך לא מספיקים להשתלב באזור, יש עוד כמה דברים שאנו צריכים לעשות, כמו לא למהר ללחוץ על ההדק ולדבר עם שכנינו בנימוס, אולם אחרי כל אלה עלינו לשאול את המטיפים להשתלבות את השאלה האמיתית: האם הם רוצים לאמץ ולפתח אצלנו את התרבות הפוליטית של שכנינו, תרבות של משטרות חשאיות השולטות בעמיהן באגרופים של ברזל? אי ידיעת השפה הערבית אינה מכשול לשלום ולהשתלבות באזור. כמו בטורקיה, כך גם כאן, הקושי להשתלב באיזור אינו נמצא אצלנו אלא בתודעת הערבים: האם הם מוכנים לקבל יישות תרבותית אחרת בשכנותם? אם יהיו מוכנים, גם החומוס בדמשק יהיה טעים יותר.
ולסיום, הערה על עד כמה חשובה לנו ידיעת השפה הטורקית. השר משה ארנס קרא לנו בשעתו לדבר טורקית עם חאפז אסד [???] – ובכן, בימי המתיחות הגדולה והאלימה בין שלטונות טורקיה לכורדים שבמזרח טורקיה, מצאו מורדים כורדים מחסה בסוריה, ומשם ניהלו את מלחמתם. הטורקים מחו. וכשדבר לא עזר, ריכזו צבא ליד הגבול עם סוריה ואיימו בפלישה. חאפז אסאד נכנע. לזה התכוון מר ארנס ב"לדבר טורקית".
שי דרומי חזק ואמץ!
בזכות אנשים כמוך נבנתה ארץ-ישראל העברית. בזכות אנשים כמוך נוסדה ארצות הברית של אמריקה. רק מדינה שחל בה טירוף מערכות מסוגלת להאשים ברצח חוואי אמיץ שמגן יחיד בלילה על חוותו ועדרו מול כנופיית שודדים שללא ספק היו הורגים גם אותו כמו את כלבו. ובגדול – הורגים לא-לאט את המפעל הציוני או לפחות מצליחים לשדוד ולהשׁם את האזור החקלאי שלו.
אתה אפילו הצלחת יותר מטרומפלדור, כי לא נהרגת!
ומי מאשים אותך ברצח? אלה שלא רק שאינם מגינים עליך אלא חדשות לבקרים עושים כותרות בעיתונים במלחמתם בשחיתות, ומתברר שלאמיתו של דבר הם מגינים על חייהם של שודדים!
אהוד בן עזר: סבינה שבייד הוטעתה
בגלל "גניבה" ספרותית של מאיר שלו
בגיליון החדש של "ספרות ילדים ונוער" (דצמבר 2006) מתפרסמים בין השאר מאמרים אחדים של חוקרות על האיור ביצירותיו של ביאליק. המשותף לכולם, וגם למידת הידע של המערכת, הוא שבאף אחד מהם לא נזכר הספר שכתבתי מפי נחום גוטמן "בין חולות וכחול שמיים", ספר ידוע למדי, ומקור חשוב מאוד לנושא שבחרו בו.
אך הגדילה עשות סבינה שבייד, שבמאמרה "ישן וחדש באיור יצירותיו של ח.נ. ביאליק לפעוטות ולילדים" כתבה: "כאשר קראתי את תיאור מפגשו הראשון של גוטמן בן השבע, עם הגמל ועם הסבלים הערביים של יפו (מ. שלו, "סוד אחיזת העיניים", ת"א, עם עובד, 1999)."
ובכן, את הפרקים האלה מתוך ספרי "בין חולות וכחול שמיים", וכן פרקים אחרים, ניכס לעצמו הסופר החשוב מאוד מאיר שלו בסדרת הרצאותיו על גוטמן באוניברסיטת תל אביב, ולימים כינסם בספר שכשמו כן הוא – סוד אחיזת העיניים! – כי כשסופר חשוב "גונב" מסופר נידח, לא המקור חשוב אלא חשיבות "הגנב", ולכן הציטוט "הגנוב" המציג עצמו כמקור ממשיך להתגלגל גם אצל חוקרים מדופלמים בתור אמת חדשה וזוהרת!
גילוי נאות: כותב שורות אלה לא הוזמן מימיו לתת סדרת הרצאות באוניברסיטת תל-אביב או בכל אוניברסיטה אחרת בארץ; כתב-היד של ספרו "בין חולות וכחול שמיים" נדחה בשעתו על ידי הוצאת "עם עובד", שהוציאה לימים פרקים אלה בספרו של שלו, בטענה (לבן עזר) ש"גוטמן כבר לא מעניין היום אף אחד." "בין חולות וכחול שמיים" יצא לבסוף בהוצאת "יבנה" והוא כבר עשרות שנים ספר מוכר למדי במרחב הלא-פלצני שטרם נכחד בתרבות הישראלית.
ישראל זמיר
עיריית תל-אביב רשמה זאת לפניה...
בשנת 1978 אבי הסופר יצחק בשבים-זינגר זכה בפרס נובל לספרות, והעולם היהודי והלא-יהודי חגג. לראשונה בהיסטוריה סופר יהודי קרא חלק מנאום הכתר ביידיש, ובכך, כדברי אותו ספורטאי נלהב, העלה את היידיש על מפת העולם. לא עבר זמן רב ובניו-יורק, שבה אבי התגורר, ובמיאמי-ביץ', שבה נפש בחורפים, החליטו ראשי הערים להנציח את שמו בקריאת הרחובות הסמוכים לביתו. וכך, רחוב 86 במנהאטן, בין ברודוויי לשדרת קולומבוס בניו-יורק ורחוב 95 במיאמי ביץ' – זכו להיקרא על שמו.
סופרים וידידים בישראל הציעו שאפנה אל ועדת-השמות של עיריית תל-אביב ואציע להנציחו באותה דרך. לתומי האמנתי, שעיר כתל-אביב, שלא לדבר על ירושלים או חיפה, תתעוררנה מעצמן להנצחתו, אך זה לא קרה. אמנם אבי חי בפולין ובארה"ב, אך כל כתיבתו הייתה יהודית ותרומתו ליידיש לא תסולא בפז.
הפקידה בעיריית-תל-אביב, שאליה פניתי אז, הסבירה לי, כי המחיר שיש לשלם הוא גבוה והתור ארוך מאוד, אך בכל מקרה, העירייה רשמה זאת לפניה. כקיבוצניק אין לי אותו סכום גבוה, ואשר לתור הארוך – אין בפי כל נימוק שאבי יקודם על-פני אחרים, שאין לי מושג מי הם, והעניין בדרכו התמסמס.
במלאות עשר שנים לפטירתו, בשנת 2001 נפגשתי בפגישה חברתית עם אחד מסגני-העיר של תל-אביב לשעבר וסיפרתי לו על-כך. הוא הביע צער וביקש שאכתוב בשנייה לעירייה ואשלח לו עותק מן המכתב. הוא כבר ידאג לנושא. וכך עשיתי.
באחד הימים הוזמנתי ל"ערב-ראיונות" עם איתן דנציג בבת-ים ולשאלתו כיצד אסביר זאת, ששמו של אבי לא הונצח עד כה, ציטטתי את נימוקי העירייה. באותה עת נערכה מערכת בחירות על ראשות-העיר בת-ים, והמועמד מטעם "הליכוד" קפץ מכיסאו והצהיר, שאם ייבחר לראשות העיר – ידאג שעירו תתכבד בקריאת רחוב על שמו של אבי, אך הוא לא נבחר.
בשנת 2004, מלאו מאה שנה להולדת אבי, ובעולם הגדול היה רעש גדול מאוד. אותה שנה הוכתרה בעולם הספרותי כ"שנת בשביס-זינגר". מכוני-ספרות, פקולטות לספרות, ספריות לאומיות, תיאטרונים ובתי-קולנוע הקדישו רבות ליצירותיו. לכבוד האירועים, כל סיפוריו יצאו בשלושה כרכים עבי-כרס על-ידי "הספרייה הלאומית האמריקנית" וכן צורף אלבום-תמונות. אני הוזמנתי לוושינגטון ולפולין להרצות עליו, ובלובלין הוזמנתי לטייל ב"כיכר בשביס-זינגר".
בישראל, תיאטרון "גשר" הוזמן ל"מרכז לינקולן" בניו-יורק עם שתי הצגותיו "העבד", ו"שושה". המחזאי מוטי לרנר ואני כתבנו מחזה "הנאהבים והנעימים", על-פי סיפורו "השניים", שהוצג ב"הבימה" ובוושינגטון בהצלחה ניכרת. הצגה זו הייתה מועמדת בישראל למחזה הטוב של השנה מטעם תיאטרוני ישראל.
בינתיים קיבלתי הודעה מאחת הדיירות בראשון-לציון המתחדשת, המתגוררת ברחוב בשביס-זינגר. [כנראה בשכונת זוכי פרס נובל היהודים שבה ישנו גם רחוב שמעון פרס].
סף-סוף לאחרונה, עשרים ותשע שנים לאחר טכס הנובל, דובר-עיריית תל-אביב בישר לי, כי בשכונה החדשה, המוקמת צפונית לשדה-דב – אחד הרחובות ייקרא על שמו של אבי, וב-22 לינואר 2007 יתקיים טכס ההכתרה במוזיאון תל-אביב בשעה שבע בערב.
אז מי אמר שעיריית תל-אביב אינה מקיימת את מה שהיא רושמת לפניה?
עמנואל בן-עזר
בוּרוּת טכנית בתרגום סרטים בטלוויזיה
מזה זמן רב מציקות לי השגיאות שהמתרגמים עושים בתרגום ערכים טכניים כגון מידות, משקלים וכו. הרבה סרטי "פעולה" למשל, עוסקים בשוטרים, פושעים וכלי נשק בהם בוצעו העברות. הנושא של קוטר כלי הנשק / הקליע תופס מקום חשוב בתכניות אלה. הבעייה מתחילה כשבמקור קוטר הנשק מבוטא בשיטה האינצ'ית (השיטה האנגלו-אמריקאית). מה עושים המתרגמים? הם לא טורחים להפוך את המידות לשיטה המטרית (הנהוגה באירופה ובארץ), אלא משאירים את המספר הנקוב באינצ'ים ומוסיפים אליו את המונח מ'מ. דבר זה מביא לאבסורדים שבסופו של דבר נשמעים כבדיחה.
למשל : הבלש אומר שהרצח בוצע באקדח בקוטר "פוינט 38" מה מופיע בתרגום?
אקדח בקוטר 38 מ'מ. מישהו ראה אקדח שקוטרו 38 מ'מ? זה בערך הקוטר של נקניק סלמי מהסוג הגדול! ומה בקשר ל"פוינט 45"? 45 מ'מ זה בערך הקוטר של צינורות המים של הכבאים.
לפעמים מופיע בתרגום 38. מ'מ {נקודה שלושים ושמונה} שזה בערך הקוטר של מחט תפירה! מישהו צריך להסביר למתרגמים שהאמריקאים אומרים וכותבים את הנקודה העשרונית ללא האפס לפניה. כלומר:
ה38. כוונתו 0.38 כלומר 38 מאיות האינץ'.
אני לא מצפה שהמתרגם יהייה מהנדס מדופלם. אבל מה הקושי להכפיל את אורכו של האינץ', 25.4 מ'מ במידה האינצ'ית.
לדוגמה:25.4 X 0.38 = 9.65 מ'מ
כאשר הנושא הוא שטח, הבעיה נהיית חמורה יותר. המתרגמים שוכחים ששטח זה מכפלת האורך ברוחב. אז מה קורה? בסרט המקורי מישהו אומר שהאירוע היה בדירה קטנה, 1100 רגל מרובע. המתרגם נזכר שבמטר יש בערך 3 רגל ואז הוא מחלק את ה-1100 ל-3 ומקבל דירה "קטנה" בשטח של 360 מטר מרובע. מה דעתכם על דירה קטנה כזאת?
מה שצריך היה לעשות הוא לראות בטבלת ההיפוך שמטר מרובע = 10.76 רגל מרובע. המתרגם צריך היה לחלק את ב-1100 ל-11 בכדי לקבל 100 מטר מרובע. (בנושאים כאלה אין צורך לדייק עד המטר האחרון).
דבר דומה קורה בתרגום ממָילים לקילומטרים, מפָּאונדס לקילוגרמים, שלא לדבר על מידות "משוגעות" כגון קווֹרט, פָּינט, סטוֹן, גרֶיין, אוֹנס, ליקוויד אונס, אֶקר, בּוּשֶל וכדומה. יש גם מידות "סופר משוגעות" כמו מֶּש שזאת מידה לגודל גרגיר לפי מספר החורים ברשת בשטח של אינץ' מרובע. בשיטה כזאת ככל שהגרגיר יותר קטן, המיספר יותר גבוה. בדומה לכך המידה גֶידז' שבעזרתה מודדים קטרים של חוטים ועוביים של פחים. גם כאן ככל שהמידה גדולה יותר העובי או הקוטר יותר קטן. נכון שאפשר לצאת מזה עם סחרחורת אבל ישנן טבלאות להיפוך מידות שכל אחד, אפילו מתרגם סרטי פעולה, יכול להשתמש בהן.
אנא אל תעשו צחוק מעצמכם.
זה מזכיר לי את מה שקרה בבית הספר לרפואה ע'ש אלברט איינשטין בני-יורק כאשר אישתי עשתה שם עבודת מחקר. הפרופסור במחלקה לביו-כימיה פנה למזכירתו וביקש אותה להזמין עבור המעבדה 2 ק'ג חומר כימי מסוים מיצרן בדרום ארה'ב. המזכירה הרימה את הטלפון ועשתה כבקשתו. לאחר כחצי שעה עבר הפרופסור ליד המזכירה ושאל אותה "האם הזמנת עבורי את האלפָּיים גרם מהחומר?" היא מיד ענתה כן, קצת הסמיקה וכאשר הוא יצא מהחדר היא צלצלה שוב ליצרן ובקשה לבטל את ההזמנה ל-2 ק'ג ולהחליפה להזמנה לאלפיים גרם.
החלה עונת השאמוטי שהוא תפוח-הזהב הטוב ביותר בעולם, ובשום מקום אחר אין גידולו מוצלח יותר מאשר בארץ ישראל, בעיקר באזור שבין חדרה לגדרה. אל תתבלבלו. לשאמוטי אין קורקבן בתחתית. בחרו פרי כתום-זהוב, במידה בינונית, בעל קליפה לא עבה מדי, ויפֶה מבחינה אסתטית, והתמסרו למלאכת קילופו כי אין כמוהו בעולם כולו ומעטים יחסית בעולם הם האנשים שזוכים לאכול ממנו כל כך הרבה במחיר כל כך זול ובמשך עונה שלמה!
דן בן מרים
"אני מוכנה לשמש מגן חי, ולהקריב את חיי למען זביידה ראש ארגון 'חללי הקצה' בג'נין."
מן העיתונות הישראלית, דברי טלי פחימה
נפלאה אהבת טלי לזכריה מאהבת דלילה לשמשון. שתיהן מעניקות חסדיהן למען המשימה (נו, שיהיה גם קצת עונג מהעבודה). אלא שהראשונה היתה מלכודת דבש פלישתית ותו לא; מבצעת שליחותם הקטלנית של משעבדיה עד דכא של יהודה. השנייה העניקה חסדיה בהפנותה עורפה אל עמה על מנת להתחבר לקבוצה טרוריסטים רוצחי נשים וילדים. טלי פחימה היא באמת משהו שיש להרימו על נס, אם לא עשה זאת כבר קודם זכריה. בניגוד לדלילה יש לה גם אידיאלים. היא תהיה לו מגן אנושי. הוא ישלח חוליות לירות באזרחים הנוסעים בכבישים. היא תלטפו במבטים חמים. הוא ישלח חוליות עם מטעני חבלה לא למחנות צבאיים אלא אל מקום אזרחים תמימים, היא תתרפק עליו כמגן נשי. והוא משיב לב כגמולה. ייתן לה כבוד גדול ויביאנה למפגשי ראשי ארגוני הטרור בגנין. יעני בחינת "שופוני יה נאס!" איזו שאפה יהודייה הבאתי לכם לראות. ובאמת כולם יתנו לה כבוד גדול אפילו שהיא רק נקבה ואפילו שהיא יהודייה. ממש חסר היה לי שלא שרו קצת ליד המדורה ואחרי כן פצחו במחול הורה-שהידה. כל החברה היו שם וזכריה גם.
ואתם יודעים מה? אני מאמין לה שהיא אידיאליסטית. אף כי איני מבין מדוע לא נשארה עימו כל הזמן. מדוע נטשה והפקירה מפעם לפעם בקלות ראש את הנער הלוחם עז-המבט ויפה הבלורית כדי שהיא תוכל ליהנות מכמה צ'ופרים שנמצאים בצד הישראלי. ומה אם בדיוק אז. כשהיא איננה. כוחות הביטחון הזדים, הקלגסים הישראלים האכזריים בני ה-19, שהשנאה מפעפעת מעיניהם הנוראות; מה אם יופיעו לפתע כוחות הביטחון האכזריים מכרישים, הנוראים מנחשים ולתנינים ידמו? ואז מי תשמש מגן אנושי לזכריה זביידה? שהרי מקרב כל בנות ערב לא נמצאה אחת כזו להיות מגן קבע או ממלאת מקום טלי.
אך לא על אהבת טלי וזכריה באתי לקונן בפעם הזו אלא על שתי המטות חסדיהן בנדיבות, זו התנכית וזו מן ההווה, הצטרפה שלישית והיא התקשורת.
וואהו! וואהו! פרצה אלינו התקשורת בצהלות התרגשות.
השמעתם?
הידעתם?
טלי מחמדתנו שוחררה!
סוף סוף שוחררה!
טלי היא מה-זה אישה מדליקה! היא מה-זה גיבורה. ונפלאה גם. בואו נראיין אותה בהמונינו. בואו נעשה אותה גיבורת תרבות. נו, למזער גיבורה. המחליפה הישראלית האמיתית של כל השרות והדליות והדינות של "היאחזות הנחל בסיני". איפה הן ואיפה היא? היא הלכה בשדות (של ג'נין, נחבאת מן הקלגסים היהודים. הן סתם טיילו בצילן הקריר של הקזוארינות). כמה טליות כאלה כבר יש לעם ישראל?
שתספר לנו איך היה עם זכריה. הוא טוב, כזה כאילו? שתספר איך היה לה להיות עם כל מנהיגי הטרוריסטים המבוקשים-בעם. מן החמאס ומן הפתח ומן הג'יהאד ומגדוד חללֵי ומי לא. ובאמת מה זה שמשמיצים אותם? היא הרי הביאה קטעי סרטים המעידים כמה הם חמודים ביושבם בצוותא, חיוכיהם מתוקים. טוהר וזוך על פניהם. לא יגעו לרעה בזבוב. אנו צפינו במה שהביאו לנו כתבינו והלב נשנק בהתגרשות. איך זה שאנחנו לא נפגשים בשבתות לעשות אתם יחד על האש?
תראו איך הגיבורה הזו היתה מוכנה לסבול בכלא. ואיך גם היא, כמו מרדכי ואנונו, מרימה אצבע בתנועת "וי" גדולה במשמעות: "הזדכרתי, נכלאתי, ניצחתי!" או לחילופין שיהיה כתוב על כף ידה משהו כמו "קודם עצרתם אחר-כך שחררתם ועכשיו אני שמה עליכם זין ונעשית גיבורת התקשורת!"
וכל אלה בעת שחרורה, כמה מתוקים היו. איך קיבלו אותה באהבה. חיכו לה בחוץ בהתרגשות של ממש. נתנו לה כבוד. מצידם שימותו חיילי ישראל הנבלים. שזכריה ילמד אותם מה הוא יודע לעשות.
מפנקסו של שמאלן – על חרפה, על מוסריות,
ועל "כוחות השלום"
מכובדי,
הרשה לי להגיב תגובה משולבת על שלושה קטעים מ"חדשות בן עזר" 209. אכיר תודה אם תואיל לפרסם את תגובתי באחד הגיליונות הקרובים, כדי שגם דעתם של החולקים על העמדות הרווחות בעיתונך תישמע.
אני מסכים במאה אחוז עם עמדתו של משה דור ביחס לתגובה הגזענית של טרטמן ושל מפלגתה בקשר למינוי שר ערבי בממשלת ישראל. הגיע הזמן (ואולי זה מאוחר מאוד) שמגזר בן 20% מתושבי ישראל יקבל ייצוג כלשהוא בממשלה. מה היו ליברמן וטרטמן אומרים אילו ברוסיה, ארה"ב, צרפת ואנגליה היו מועלות טענות עקרוניות כנגד קידומו של יהודי זה או אחר במדרגות השלטון. אוי אוי אוי.
עם זאת מה לו להלין על פרץ המסכן, שאולי הציע את המינוי משיקולי טקטיקה של הישרדות. ומה לו להלין על המפלגה שלא פרשה מהממשלה בגלל צירוף ליברמן? הרי בשבירות של השלטון הנוכחי ובעליבות המקבילה של "קדימה", התוצאה של פרישת העבודה תהיה החזרת הליכוד לקואליציה וגזר דין מוות על כל סיכוי, קטן ככל שיהיה, לקידום הסדר עם בני דודינו!
בקשר לקטע של ס. נידח בעניין "המוסריות שתהרוג", תגובתי חייבת להיות קיצונית: אילו הסכמתי עם הכותב שאני נותרתי המוסרי האחרון בישראל, הייתי כבר מזמן מצית את עצמי ברחבת הכנסת ומוכיח שמוסריות הורגת. זה בדיוק מה שקרה למחלקתו של דני מס בדרך לגוש עציון. המוסריות הרגה את הל"ה – וטוב שכך. רק בזכות ניצוץ המוסריות הנדכא שעוד נותר בנו במלחמת העצמאות הצלחנו להתגבר על שכנינו ועל צבאות המשלוח הערביים. המוסריות המעטה שנותרה בנו אז אמנם הרגה רבים משלנו – אך גם הבטיחה את הניצחון במלחמה ההיא ובשתיים שבאו אחריה.
ממלחמת יום הכיפורים ואחריה, איבדנו בעטיו של הכיבוש הארור כל ניצוץ של מוסר, הן במסדרונות השלטון והן בעולם העסקים. השחיתות והעוולה חוגגים – וכנראה שנאבד את עצם קיומנו אם לא נתעשת וניאבק בשתי הרעות החולות גם יחד.
לסיכום: ס. נידח חושב שהמוסריות הורגת. אני טוען שרק מוסריות תבטיח את קיומנו כאן.
רציתי להגיב גם על המכתם האדום בעמוד 12, אולם מכיוון שפורסם ללא חתימה – אינני רואה אותו ראוי לתגובה. והמבין יבין. ("דבר האנשים הטובים..." וגו').
ראובן אדיבי
רמת השרון
נורית גוברין מעירה לשירו של נעמן כהן "מסירות נפש" (גיליון 209)
"בספרי 'נוסעת אלמונית – שלומית פלאום: חיים ויצירה', (הוצאת כרמל, 2005), נזכרת מרגריטה צרפתי, בהערצה, בזיכרונותיה של שלומית פלאום מביקוריה באיטליה בתקופה הראשונה לשלטונו של מוסוליני."
מיהו: "הארץ", 1979
שממליץ על "חופן של ערפל" לסמי מיכאל?
בין הפותרים נכונה יוגרלו פרסים
על העטיפה האחורית של המהדורה החדשה לרומאן "חופן של ערפל" בהוצאת "עם עובד" מופיע הכיתוב הבא:
"עשרות ומאות חוקרים וספרי מחקר ותכניות לימודים בבתי-ספר אינם שקולים בחשבון התרבותי העמוק כנגד חופן של ערפל. בית-דין של אדם אחד, המנחיל בכישרונו ובאמת שבליבו תקופה, עולם שלם, לבני דורו ולבאים אחריו."
"הארץ", 1979
בזה הנוסח החידה פורסמה אצלנו בגיליון 198, ומאחר ששום תשובה לא נתקבלה – נספק אנחנו את התשובה: כותב הדברים האלה על ספרו של סמי מיכאל ב"הארץ" בשנת 1979 – הוא אהוד בן עזר (ברשימת ביקורת במוסף "תרבות וספרות") המוחרם כיום מלהשתתף בעיתון "הארץ", אבל זה לא מפריע לעורכי הוצאת "עם עובד" לצטט את דבריו, הנכונים, רק בשם העיתון (החשוב) תוך כדי העלמת שמו של מחברם (הסופר הלא חשוב).
נראה אתכם אם עמוס עוז או פנינה רוזנבלום היו כותבים דברים אלה על הספר ב"הארץ" – הייתם מעזים להשמיט את שמם? סנובים!
גבריאלה ספאניק וסול ליסאסו ב"עמק התשוקות"
חגיגה תרבותית לרפי-השכל שנולדו במושבה
זה הפרק ה-84 שאנחנו רואים (כל סופשבוע שלושה המשכים ברצף אחד) של הטלנובלה המקסיקאית-אמריקאית המתרחשת במיאמי "עמק התשוקות" עם גבריאלה ספאניק וסול ליסאסו, ואנחנו (בלי המיסתורית) עדיין מרותקים לה וחיים את המתרחש בה כאילו היא המשפחה שלנו כי זה השיא של הדרמה הטלוויזיונית (למעט סרטי מופת אחדים) שהשכל המוגבל שלנו יכול לקלוט וליהנות ממנו במאה אחוז, ואנחנו אולי נתחיל בשבוע הבא ללמוד ספרדית במכון סרוונטס בתל-אביב, לאחר שצברנו מאות שעות של טלנובלות של גבריאלה ספאניק, סול ליסאסו, גבריאל קוראדו ועשרות שחקנים נפלאים אחרים, והספרדית הפכה חלק מהזיכרון שלנו מבלי שנדע להשתמש נכון באוצר המילים הנהדרות שרכשנו בחינם.
שמחנו לקרוא ב"ויווה פלוס" שאהובת-ליבנו גבריאלה ספאניק עומדת עתה בראש אירגון ציבורי למלחמה באיידס ולשימוש באמצעי-מניעה. לדבריה, גם כשיש לָךְ בן זוג קבוע, רצוי שישתמש עדיין שמונה חודשים בקונדומים עד שאת בטוחה שאינו מקיים בו-זמנית יחסים עם מישהי אחרת. וכמובן צריך גם להיבדק. גם כשנשואים צריך להיבדק כל כמה חודשים, כי אי-אפשר לסמוך במאה אחוז על הגבר, אולי מצא לו בינתיים זיון מן הצד.
מה שמפתיע בטלנובלה "עמק התשוקות", וגם בקודמתה, "האסירה", אף היא בכיכובה של גבריאלה ספאניק, הוא חוזק ההווייה ההיספנית-האמריקאית עם 17 מיליוני מהגרים מקסיקאים בלתי-חוקיים שמנוצלים בידי בעלי אחוזות ומעסיקים אחרים, חלקם ממוצא מקסיקאי אבל כבר בעלי אזרחות ארה"ב; והחיים האלה מדוברים בספרדית אבל מתרחשים בארה"ב בקדמת הבימה ולא בירכתיה, לא כחריגים אלא כמציאות יומיומית. למעשה זהו מאבק כלכלי-חברתי של עם-מעמד מדוכא כדי לזכות בחיים הטובים של ארה"ב, שגם כשהם רעים-יחסית בהווה הם טובים לאין-ערוך מהחיים במקסיקו בטרם ברחו אזרחיה ממנה או אם יוגלו אליה חזרה.
גל ספרדי שוטף את ארה"ב והחלום של המהגרים האלה הם החיים במיאמי ובאזורים הדרומיים האחרים של ארה"ב.
תופעה נוספת היא המקום המרכזי שיש לכומר הקהילה הספרדי-קתולי בכל אחת מהסדרות הללו. למרבה המזל הכמרים הנחמדים האלה לא עוסקים בצליבתו של ישו ובהטפה נגד יהודים אלא בחטאיהם של בני-עדתם ובתמיכה הרוחנית והנפשית בהם בארץ החדשה.
אמנות אנושית עממית רומנטית רוויית יצרים כזו, אם כי ללא קטעי אירוטיקה, ודאי אינה מעניינת את מבקרי הסרטים בישראל וגם לא את צרכניות התרבות האנינות שבקרב נשותינו המשכילות מאוד היודעות תמיד מה נחשב כחשוב ומה לא – שהרי לא מדובר כאן בסרטים על פלסטינים מדוכאים בידי הכיבוש הישראלי האכזר, שזו העוולה היחידה שקיימת כיום על פני כדור-הארץ, ושכידוע גם אין שום סיבה לעוולה זו לבד מתמצית הרוע של השלטון הישראלי המושחת.
בבתי הספר ילמדו את נאומו של סשה ברון כהן
בקבלת פרס השחקן הקומי המצטיין בטקס גלובוס הזהב
מי שאינו עבד לדיעות קדומות וכבר ראה את הסרט "בוראט" של התסריטאי-הבמאי-השחקן היהודי המחונן סשה ברון כהן, וגם נהנה מהסרט, מזומנות לו כמה דקות משגעות של השתוללות ללא תקדים על במת "גלובוס הזהב", שהתבטאה בנאומו של סשה ברון כהן עם קבלתו את פרס השחקן הקומי הטוב ביותר על כיכובו ב"בוראט" יציר-כפיו.
בקהל ישב שותפו לסרט, השחקן קן דוויטיאן (אולי ממוצא ארמני?), שמן מאוד, נמוך מאוד, שחור-שיער שעיר מאוד, כהה מאוד ומכוער מאוד, שהצליח בהחלט לשכנע בתפקידו כמפיק הקזחי של מסעו של בוראט בארה"ב. שיא הסרט, ואולי אחד משיאי הצחוק של כל הזמנים, הוא כאשר בוראט ערום ועטוף במגבת יוצא מהמקלחת ותופס את קן (דומני אחמט שמו בסרט) שוכב ערום במיטה ומאונן מול חוברת ובה תמונה של פמלה אנדרסון שבה התאהב בוראט ועליה שמר מכל משמר. מתפתח מאבק איתנים בין שני הגברים הערומים בגלל מה שנראה לבוראט כחילול החוברת – ועל כך דיבר סשה ברון כהן בטקס במיבטא מהוגן, לא קזחי ולא בעברית, ואמר כי הרגעים הממושכים שבהם התחת והביצים של קן ישבו על פניו וסתמו את אפשרויות הנשימה שלו הותירו לו שתי ברירות: להיחנק ולמות או לנשום את האוויר שקן אצר בין שתי עגבותיו במשך כמה עשרות שנים, והוא בחר בחיים. המצלמה נדדה חליפות מסשה לקן, והאולם הענק התפוצץ והתנודד מצחוק משחרר לשמע הגסויות הוולגריות, הנפלאות, החסרות כל צנזורה עצמית, של קומיקאי חסר מעצורים אך רחוק מלהיות טיפש. חברים, אני שומר עדיין בבית את ההקלטה (שעשתה המיסתורית).
סופר נידח הוא באמת סופר נידח
בדרך כלל אנחנו נמנעים מלהיכנס לחנויות הספרים ולדפדף בספרים החדשים והמדוברים כי אז נדמה לנו שאנחנו שייכים למין נכחד והולך של קוראים דינוזאוארים שמחפשים ספר שגם בדפדוף בו נראה מעניין וכתוב כספר, עם שמץ הומור ולחלוחית, ולא כאוסף של משפטים טרחניים ולרוב חסרי כל ערך ספרותי. ספרים שגם אם הם מלווים בתמונות אנחנו רואים מיד שלא מעניין אותנו לקרוא אותם, והם הרוב.
והנה במקרה, כאשר המיסתורית ביקשה שנחכה לה כשנכנסה למספרה, נכנסנו לטייל באחת החנויות הגדולות של הרשת הגדולה ביותר, ואם לקבל את פסק דינה של הרשת, של החנות, של המפיצים, המו"לים וכנראה גם של הקוראים – לא נותר לנו אלא להתאבד. מתברר שחיינו, מבחינה מקצועית, היו כישלון גמור.
אנחנו כבר בני שבעים. חמישים שנה אנחנו כותבים, יותר מארבעים ספרים הוצאנו לאור, רומאנים, ביוגראפיות, ספרי עיון, ילדים ונוער, ואף ספר אחד שלנו (כולל ההדפסות החדשות של "ג'דע" ו"הילדה מן הים") אינו נמצא בחנות – בעוד אשר ספריהם של מרבית בני-דורנו, וגם צעירים מהם, מהם בהדפסות חגיגיות חדשות, ממלאים את המדפים מִפּנים ומגב, עליהם סופרלטיבים שגם דוסטוייבסקי היה מסמיק מהם, ונראה שחיי המדף שלהם כלל אינם קצרים. אך שהדנו במרומים שכמה וכמה מספרינו עולים פי כמה וכמה מונים על כמה וכמה מספריהם, ושלנו בכל זאת יישארו בנצח של הספרות העברית הארצישראלית.
זאת, בעוד אחרוני העותקים של כעשרה הספרים האחרונים שהוצאנו מאז שנת 2000 (כולל "כל הפרוזה" של אסתר ראב) עושים את דרכם לגריסה או כבר נגרסו סופית בידי המו"ל לאחר שלא היה להם דורש, ולבד מכמה עותקים למזכרת אצלנו בבית אין ולא יהיה להם שום קיום בספרות העברית.
יש הבאים אלינו בטענה מדוע אימצנו לעצמנו את הכינוי סופר נידח, ואנחנו לא כאלה אלא מפורסמים וידועים. ובכן, אנחנו כן. ולבד מקוראי "חדשות בן עזר" אין כיום לשום קורא עברי הזדמנות לקרוא אותנו או לקנות ספר שלנו, ולפי מצב התשלומים לסופרים מהספריות נראה לנו שגם שם כבר אזלנו מזמן וכל מה שהם קונים, לדרישת הקוראים, אלה הם רק רבי-המכר האחרונים.
זו גם התשובה מדוע לא הוצאנו ספר חדש בשנים האחרונות. אין לנו למי לכתוב ספר, ואין אצל מי להוציא ספר, ואיש לא מחכה לספר חדש שלנו. אז שיסתפק קהל קוראי העברית בכל השפע המוצע לו בחנויות הרשתות הגדולות ויחיה בלעדינו כשם שאנחנו חיים בלעדיו.
בגלל העומס: חקירות המשטרה תופרטנה
שני אירגוני שפע גדולים כבר ניגשו למכרז
לנוכח העומס היומי הבלתי סביר של פתיחת תיקי חקירות חדשים לבקרים מלאו אסמיה של המשטרה תיקים וידי החוקרים עמוסות עבודה ואין להם מחליפים (כי בפיליפינים רק המטפלות דוברות עברית ולא הגננים) וגם טרם הוכשר קאדר חדש של חוקרים הנחוץ שמא יוגשו האשמות בשחיתות גם נגד החוקרים החוקרים כיום את התיקים ויושמו גם הם במעצרי בית ודומיהם – הוחלט להפריט את החקירות כדי להוריד מן העומס.
המשטרה תחקור רק בפרשות רצח, חשד לרצח, והטרדה מינית בדרגות שונות של אונס מהחדרת לשון ושפיך חיצוני ועד כריתת צוואר, ובגניבת כבסים תלויים לייבוש על חבל בחצרות בתים בלילות, ואילו חקירות גניבת כבשים וכל השאר יופרט במכרז. לכתבנו נודע כי שני אירגוני שפע גדולים, המתמחים במיחזור קבקובי סלפטיק, מיהרו להגיש את מועמדותם. הם יצליחו להתגבר על הר הניירת של תיקי החקירות החדשים והישנים כי מרבית עובדיהם אינם יודעים קרוא וכתוב עברית אבל מומחים בסחיטות ובאיומים.
רות ירדני כץ: ואולי כן הפשע משתלם?
אהוד שלום רב,
אני מהרהרת ביני לבין עצמי, האם יש מספיק בתי סוהר בארץ שיכולים להכיל את כל העבריינים? לחברי הפשע המאורגן, לרוצחים, לאנסים, לגונבי מכוניות, לפורצים, לרמאים, לנוכלים, לפושעי תאונות דרכים, להורים, ילדים ונוער אלימים. לכל אותם שמכרו את הכדורגל, לבעלי הכוח והשררה שמאבדים את הראש וגונבים לאור היום, ממנים מקורבים, מתערבים בעסקאות, מטרידים מינית וחוגגים על כספי המדינה. לוקחים ונותנים שוחד. האם יש עוד מקום לכל אלה בבתי הסוהר? נדמה שחצי מדינה אסורה או תיאסר בקרוב. הרהור נוסף, הנזק הנוסף הוא העלות האדירה שהם גורמים. מי משלם עבור כל זה? בוודאי, אנחנו.
כל בית סוהר צריך מנהל, מזכירות, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, רופאים, סוהרים, צי של מכוניות, טלוויזיה במעגל סגור, טבחים, אוכל, מכבסה, מים, חשמל, גז, דלתות ברזל, אלפי מפתחות ומנעולים, חדר כושר, חדר טלוויזיה, מערכת טלפונים ציבוריים, חדר אוכל, חצר טיולים, חדר התייחדות, תעסוקה כדי שהאסירים לא ישתעממו, וישתקמו. ספריה ואם שכחתי משהו אני מתנצלת. ממש מלון, והכול חינם. והרהור אחרון, אולי כן הפשע משתלם?
האיומים של העולם התחתון
האיומים על החשב הכללי של האוצר ירון זליכה ועל משפחתו הם בומראנג שמבשר זליגה של הפשע המאורגן אל צמרת המימסד הציבורי והפוליטי. במצב של הכול מאיימים על כולם, כבר לא יהיה אפשר לדעת מי צדיק ומי רשע, מי זכאי ומי חייב, מי ישר ומי רמאי. אבל דבר אחד צריך להיות ברור: צריך לשבור ומהר את ידי הפושעים המאיימים לשבור את רגליהם של ירון זליכה ובני משפחתו.
זה קודם לכל חקירה אחרת. אפילו לזו של ראש הממשלה, שמתקבלת בהנאה כל כך גדולה בתקשורת: סוף-סוף נגדע ונשליך לעזאזל עוד ראש ממשלה שלנו!
* * *
יוסי גמזו היקר,
שירך (גיליון 209) כן, אמיץ ונוקב.
כמו סכין הוא חודר ללב, מכאיב ופוצע,
מרגש ומדמיע.
אולי אין בכך נחמה,
אך סיפור ילדותך המצמרר
אפשר הפך אותך משורר.
שׂישׂי מאיר
שלמה כ"ץ: יאיר לא היה ולא התקרב להיות פאשיסט
אני קורא את "שירו" של נעמן כהן "טוב למות?" (גיליון 206) ומתפלא עד להיכן יכול אדם שכנראה חושב עצמו למשורר לרדת... תחילה הוא מכניס מילים לפיו של טרומפלדור כאילו הוא היה ושמע זאת במו אוזניו:
"אֵין דָּבָר," אוֹמֵר הוּא, "אִם כְּבָר צָרִיךְ לָמוּת:
אֵין דָּבָר, טוֹב לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ."
דברים שכנראה טרומפלדור לא אמר...
אחר כך בחוצפה הוא כותב על יאיר כאילו הוא מכיר את משנתו:
"הֶבְדֵּל מַהוּתִי הוּא, אֵין סָפֵק
מִטֵּרוּף פַאשִׁיסְטִי-נִיהִילִיסְטִי,
שֶׁל גִּבּוֹר אַחֵר, יָאִיר שְׁטֶרְן.
מָה שׁוֹנָה הִיא הָאִמְרָה שֶׁל גִּבּוֹר תֵּל חַי,
מִחֲלוֹמוֹ שֶׁל מְיַסֵּד הַלֶּחִ"י:
"חֲלוֹמֵנוּ לָמוּת בְּעַד עַמֵּנוּ,"
הַחֲלוֹם הַמּוֹפִיעַ בָּהִמְנוֹן.
יָאִיר שְׁטֶרְן,
חֲלוֹמֵנוּ לִחְיוֹת בְּאַרְצֵנוּ.
חֲלוֹמֵנוּ לִחְיוֹת בְּעַד עַמֵּנוּ.
לִחְיוֹת לִחְיוֹת וְלֹא לָמוּת!"
הוא רק לא מזכיר שיאיר כתב את "חיילים אלמונים" כאשר מדינת ישראל לא הייתה קיימת ובני העם היהודי בכל העולם הקריבו את חייהם למען עמם...
בשירו כותב יאיר:
"לא גוייסנו בשוט כהמון עבדים,
כדי לשפוך בנכר את דמנו.
רצוננו: להיות לעולם בני-חורין!
חלומנו: למות בעד עמנו!"
גם אני יכול כמו אותו פסבדו-משורר להכניס מילים לפיו של יאיר ולאמור "אם כבר למות, אז למות בעד עמנו..."
קודם להיות בני חורין ואם לא ולמות, אז למות למען עמנו...
ולבסוף, אהוב עליי במיוחד הכינוי פאשיסט ששמאלנינו משתמשים בו גם ללא ידיעה מדוייקת מהו פאשיסט... יאיר לא היה ולא התקרב להיות פאשיסט.
בכבוד רב,
שלמה כ"ץ
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק אחד-עשר
ג'וואד מוסתקים הבריון, חבר של סבא,
והמעשה בקאימקאם שסירב לקבל באקשיש
כדי להיפטר מלחיצות-הידיים המרסקות של יוסקה-דרעק, נסעו דודי ההולל אלכס ואבי אלישע בכרכרה ליפו. הם שמו פניהם אל הבחרג'יה, הסווארים שבנמל, אלה המטעינים את תיבות פרי ההדר על המעונות, הסירות או הרפסודות הרחבות וכבדות-המשקל, ומובילים בים את תפוחי-הזהב אל האוניות העוגנות רחוק מן הנמל.
סלעי אנדרומדה שבפתח הנמל לא איפשרו לאוניות להתקרב אל הרציף החשוף לגלים, והיה עליהן לעגון ממול, במים העמוקים. הצייר נחום גוטמן סיפר לי שכאשר הגיע לראשונה בתור ילד לחוף יפו היכה הים גלים – וקצף הגלים כמעט שהגיע לסיפון האונייה שעמדה רחוק מהנמל. סירות עלו וירדו בים, עלו ונעלמו בין הגלים עד שהתקרבו ובאו למדרגות האונייה, שהורדו במים לקראתן. שיירות ספנים לבושי צבעונים עם תרבושים אדומים לראשיהם צרחו מכל צד מתוך הסירות שנתאספו סביב לאונייה. לא עבר זמן והספנים עלו לסיפון האונייה, לקחו את המזוודות של הנוסעים והעיפו אותן לסירות.
אחר-כך ניתן הצו לנוסעים לרדת במדרגות אל קצף-הגלים. על חרטומה של הסירה, ומעליו על מדרגות האונייה – עמדו זה כנגד זה שני ספנים ערבים, עם חגורות צהובות הדוקות למותניהם, רחבי מכנסיים כמו כנפיים, ובחיוך טוב-לב וצעקני קראו כלפי הנוסעים שימהרו לרדת במדרגות ולהתנפל מיד לתוך זרועותיהם הפרושות.
כל אחד מהנוסעים נתפס בזרועות הספן והונף אל עבר חברו שבסירה, ובינתיים נרטבו בגדי הנוסעים. אביו של נחום קידם אותו אל מול אחד הספנים, ובלב קל הפיל עצמו הילד לזרועות הספן שנפשטו מולו, ואותה שעה נפער לעומתו פה רחב עם שיניים לבנות ושפם דוקר לו מעל שפתו העליונה, והיתה לנחום הרגשה שקפץ לראשונה אל תוך עולם קסום, משונה וזר מאוד מכל אשר ידע מעודו.
הספנים הערבים חתרו בסירותיהם, ובהתקרבם אל החוף נשאו על זרועותיהם את נחום ובני-משפחתו ליבשה.
בזכות צניחה שכזו אל זרועות הספנים השריריים קיבלה בעלת בית-הבושת היהודייה שבשכונת מנשייה את כינוייה: אום-אל-טאך.
היא היתה אישה דשנת אברים שראשה מכוסה תמיד במטפחת ומלווה כל משפט מדבריה ב"אם-ירצ'השם" – ויצא שמה ושם הדגים שהיתה מבשלת בבצל ובחומץ בקרב השוטרים התורכים ואחר-כך גם השאווישים, הזאבטים, האפנדים והביים, ומי לא? בעוברה בסימטה ביפו היה גופה ממלא את הרווחים מקיר לקיר, ועל אודות אחוריה סיפרו שנזקקה לשתי סירות כשהורידוה לראשונה מן האונייה לחוף יפו, וכי אחד הספנים הערביים הועף למים רק מכוח נפיחת-פחדיה מן הגלים הסוערים, ובקושי רב משו אותו חבריו ובראשם ג'וואד מוסתקים – כי למזלו של הספן הים, בדרך פלא, נשתתק לפתע אותו רגע –
ואת כינוי החיבה הצמידו לה מאז – אום-אל-טאך – – –
ג'וואד הענק, אביו של עלי, היה האיש החזק ביותר ביפו.
כאשר עלה באש והתפוצץ חאן אל-טאנק, מחסן פחי הנפט שהיו מובאים באוניות מבאקו ומאוחסנים בבניין החאן הנמוך שבעורף הנמל, ומדיפים לכל עבר את ריחו החריף והדוחה של הנפט – עמד ג'וואד על הגבעה והשליך לעבר החאן הבוער חול מתוך הכופות, הסלים, שהעבירו לו הסווארים, עד שכיבה את השריפה הגדולה במו-ידיו.
ג'וואד היה ידיד של סבא.
כיצד התיידדו? יום אחד הגיע סבא עם סבתא רכובים על סוס מהמושבה לחאן מנעולי. בשוט העשוי עור, שקיבל מתנה מאיכר טמפלרי במושבה הגרמנית רפאים בירושלים, דיגדג סבא כל הדרך את אחוריהם של הסוס ושל סבתא. סבא היה בן עשרים ואחת וסבתא בת שבע-עשרה. כל הדרך צחקו, למרות שסבתא קדחה במאלאריה. החאן שימש תחנת נוסעים, אכסניית בהמות, בורסה למסחר בסוסים וברכוש גנוב, מועדון לשיחות ומרכז לשבאב היפואי.
סבא שכר לסבתא מקום בטנדה, עגלה להובלת נוסעים ששני ספסלים מסודרים לאורכה משני צדדיה, והם מתמלאים באנשים ובחבילות עד אפס מקום. רכבת טרם היתה אז. הטנדה, שפעלה בדרך המשובשת שבין יפו לירושלים, היתה שייכת לעגלון ר' ינקל הירש, בעלה של מאדאם אום-אל-טאך, שלימים התפרסמה בזכות עצמה.
בחצר החאן ראה סבא ביריון מהשבאב היפואי, גבוה ובעל-גוף. כפות-רגליו נתונות בסנדלי-עץ עבים, ומרצועותיהם ביצבצו בהונותיו הענקיות, בצבע אדמה. הבחור היה לבוש שרוואל – מכנסיים צרים למטה ותפוחים למעלה, המוחזקים באבנט על מותניו. חזהו, בחולצה בעלת מיפתח רחב, היה חלק מכל שערה. שפם אדירים חצה לשניים את פניו הכהים, ובמדור העליון יקד זוג עיניים שחורות וחמדניות. כל אחת מזרתותיו גידלה ציפורן לתפארת כדי שייקל עליו לחטט באוזניו.
הבחור לא מצא חן בעיני סבא מרגע שהבחין בו. חוצפתו גברה מרגע לרגע. הוא פיזר הערות קולניות ומעליבות, התאנה לנוסעים ששכרו מקומות לנסיעה בטנדה. תבע מהם דמי סרסרות. בייחוד הציק לשתי נשים יהודיות.
ביפו היו מצויים אז יהודים מעטים, רובם בני העדה הספרדית. הם חיו בחסד הערבים ולא היו להם העצמאות ויכולת השימוש המרתיע בנשק, שסיגלו לעצמם בגאווה איכרי המושבה.
בשעתו, כאשר ירדה מהאונייה בחוף יפו המשלחת הראשונה של מייסדי המושבה, ביקרו חבריה בבית-הכנסת של הספרדים ומוזרה מאוד היתה הפגישה הזו בראשיתה. האיכרים-לעתיד נישארו עומדים וסוקרים במבטיהם את קהל המתפללים, אחרי-כן ניגשו אחדים מהם, נשקו את ארון הקודש והסתכלו בכתוב על הפרוכת. אולם, למרות זאת הביט בהם קהל העדה הספרדית בחשד, כי חשבו אותם לאלה מהמיסיונרים האנגלים, שלמדו לדבר עברית והיו רגילים לבוא ולצודד נפשות ורק למראית עין כיבדו את ארון הקודש.
בתום התפילה הזמינו זקני הספרדים את האורחים המוזרים לגזוזטרה המרווחת בביתו של ראש העדה. הובאו כיסאות ושולחן וכיבדו אותם בקפה מר, תה כהה ועוגיות סולת בדבש לפי מיטב ההליכות של הכנסת האורחים במזרח.
לפלא היה בעיני המקומיים מראה האנשים הלבושים בגדי אירופה הדורים, מגבעות לראשיהם ואחדים מהם אף חובשים משקפיים – והם מדברים עברית שמובנת לכל הנוכחים. האם אלה באמת יהודים או אולי הם מיסיונרים אנגלים המסתירים צלבים מתחת לחליפות בגדיהם?
בואם של היהודים החדשים נעשה לשיחת היום בקרב בני העדה היפואית הקטנה. וכאשר פנה אחד האורחים לצריפון ההחראה שבחצר, עקבו אחריו ילדי הספרדים לראות אם אין צלב משתלשל לו מצווארו ומתנודד בין ביציו החיוורות בעודו כורע להחריא בכתונת מופשלת ובמכנסיים משולשלים, ואם יש בו סימן הברית. צלבים הם לא ראו אבל באשר לשאר, ישנה סברה כי מאותה הצצה החלו מהלכות בארץ שמועות עקשניות וגם אגדות אחדות של לעג על הפראנג', הפראנג'ים, שהם האשכנזים וכל מי שמוצאו מאירופה.
ככה השתכנעו היפואים שהאורחים הם יהודים אמיתיים שהפליגו מאירופה ובאו לתור את הארץ על מנת לקנות בה נחלה ולהתיישב בה, ומעתה עזרו לעולים החדשים ככל יכולתם וכמידת השפעתם על השלטון התורכי.
בואו של אחד האיכרים מהמושבה ליפו היה על-כן ליהודים היפואים יום של חג. ואולי לכן ביקש הביריון להעמיד את סבא במיבחן ולהראות לו מי שולט בעיר.
כאשר הושיב סבא את סבתא בטנדה, הבחין שהביריון משרבב כלפי אחת היהודיות את אצבע האמה של ידו הימנית בתנועה מגונה.
סבא העיר לו כי מי שמתנהג כך מביא בושה על אביו ועל כל משפחתו.
בתשובה סטר הביריון לסבא על לחיו.
מיד תקע סבא אגרוף בפניו, בדיוק בין עיניו החצופות.
הביריון שלף שברייה. סבתא החווירה אך סבא לא נבהל, והקדים את הביריון במהלומות על זרועו שהחזיקה בפגיון ועל פניו.
לא עברו רגעים רבים, והביריון, שהיה גבוה מסבא, נמצא מוטל מתעלף על הארץ ושפמו מעוך.
קמה מהומה. ערבים אחדים שצפו מהצד בקטטה לחשו לסבא: "הסתלק מיד! אתה יודע במי פגעת? זהו ג'וואד, ראש הבחרג'יה. כל יפו מפחדת ממנו! מצאת לך את מי להכות! מוטב שהיה הוא מנצח אותך."
סבא נבהל. רק זה חסר לו. הוא נזכר באימרה הערבית כי הבריחה היא שני-שלישי הגבורה, וכבר התכוון להפנות גב ולהימלט. הוא ידע כי בסבתא איש לא יפגע. אך באותו רגע קם ג'וואד על רגליו, ניגש אל סבא בשפמו המעוך ובעין נפוחה, הושיט לו יד לשלום, וגם לאחר שהטנדה יצאה לדרך לא הירפה ממנו אלא הזמין אותו לשבת עימו במרפסת החאן, לשתות לימונדה וקפה ולעשן יחדיו נרגילה.
בדרכו חזרה למושבה היה על סבא לקנות זרעים לתבואות-החורף בכפר ג'ליל, הנמצא צפונה לירקון.
ג'וואד התעקש ללוותו. סירוביו המנומסים של סבא לא הועילו. לאחר רכיבה של כמחצית-השעה על סוסיהם הגיעו לכפר סומיל. ליד המזבלה הגדולה של הכפר שיחקה חבורת ילדים בהקפצת מקלות והעפתם רחוק.
"מרחבה, יא עמי! – ברוך הבא, דודי!" קידמו את פני ג'וואד ויהודה.
"מלעון אבוכ, יא כלב, אימשי! – ארור אביך, כלב, הסתלק מכאן!" ענה להם ג'וואד וירק לעברם.
הילדים נבהלו ופינו להם דרך בשתיקה. סבא וג'וואד המשיכו בדרכם לעבר שפך-הירקון, כדי לחצותו במקום שקרקעיתו רדודה. "מדוע דיברת אליהם כך?" שאל סבא.
"כך צריך. שפה אחרת אינם מבינים. אתה לא מאמין לי? חכה ותיראה."
שעה קלה לאחר חציית השפך התקרבו השניים לשיח'-מוניס. שוב פגשו בלהקת נערים ששיחקו במזבלה שלרגלי הגבעה, בכניסה לכפר. גם הם קידמו את פני הרוכבים בברכות: "מרחבה, יא עמי!"
"מרחבתין, יא בנייה! – ברכה כפולה עליכם, בניי!" ענה ג'וואד בחביבות.
"מה שלומך?"
"יגמול לכם אלוהים!"
"ולאן עלה באב אללה? – ולאן, אלא אם אינך רוצה לומר לאן, פניך מועדות?"
"לג'ליל, יא חביבי."
וכן הלאה, דברי נימוס ומתק-שפתיים. אך רק הרחיקו צעדים אחדים, פצחה מאחוריהם מקהלה מרקדת של הילדים בלוויית תנועות-ידיים מגונות וקולות הפלצה:
"חרא פי לחייתכ, יא עמי! – חרא פי עינכ, יא עמי! – חרא פי תומכ, יא עמי! – צואה בזקנך, בעיניך, בפיך, דודי!"
כך המשיכו בדרכם כשג'וואד נותן לסבא שיעור חי בהילכות המזרח ולאחר שנפרדו נשבע ג'וואד לסבא שמעתה תשרור ביניהם ידידות-עולם.
אדם מפורסם היה ג'וואד מוסתקים והוא שגרם לקאימקאם, מושל המחוז של יפו שנקרא גם בשם הקאימקאם הישר – לעזוב את מישרתו.
הארץ היתה אז חלק מהאימפריה העות'מנית שבראשה עמדו הסולטנים עבדול-מג'יד, עבדול-חמיד, עבדול-עזיז ועבדול-פילטיז. הסולטנים התגוררו בבירה איסטאנבול, בארמון המפואר דולמבצ'ה שעל שפת הבוספורוס או בארמון העטור גנים יילדיז קיוסק שבגבעות הירוקות מעליו.
אבל יותר מששלטו הם ומושליהם בארץ, שלט בה הבאקשיש.
כל מי שהיה צריך לקנות אדמה, לבנות בית, לשלם מיסים, לפנות לבית המשפט או להתלונן במשטרה – היה מעניק באקשיש למושל, לפקיד, לשופט או לשוטר. הבאקשיש קבע מי יחכור את גביית המיסים, למי תאושר קניית אדמה ובניית בית, מי ייאסר, מי יעונה, מי יזכה במשפט ומי ישולח לחופשי.
אם קרה שהשופטים שפטו ללא משוא פנים היה זה סימן שהסכימו לקבל סכומי שוחד שווים משני הצדדים. ואם מישהו עשיר וחזק זכה במישפט, היו אומרים עליו: "דאראבאני ובאכא, סאבאקאני ואישתקא," היכני ובכה, השיגני ויתלונן.
יום אחד בא קאימקאם חדש לקאימקאמליק (עיר המחוז) יפו, הכפופה לפאשאליק (עיר הפלך) ירושלים. בבחרותו שלחה אותו משפחתו העשירה מאיסטאנבול לפריס, שם לא ביזבז זמנו על חיי הוללות בלבד אלא למד צרפתית בסורבון וראה הליכות עולם ואף שנדבק בסיפיליס מזונה בשם פאקט ואיבד את קצה אפו (חרף שבועתה כי הוא הראשון מבין כל לקוחותיה שבא עליה מאחור, ששם נותרה עדיין בבתוליה) – לא איבד את עמוד השידרה המוסרי. נפשו נקעה משחיתות הכפופים לו, השופטים, פקידי העושרה, המעשר, שהיה מעין מס-הכנסה עות'מני, פקידי הגומרוק הוא המכס, פקידי הטאבו, והשוטרים – והוא הוציא תקנה שמעתה והלאה אסור להעניק ולקבל באקשיש אפילו לו עצמו.
אמנם, לו-עצמו חששו מלכתחילה לתת באקשיש כי אמרו שהמגע עימו מדביק במחלה הצרפתית הנוראה.
מאחר שלמד צרפתית, ולא רק מאחורי פאקט במיטה אלא גם מהקלאסיקה, היה חוזר בכל הזדמנות על האימרה המסיימת את "קנדיד": "Il faut cultiver notre jardin!" – צריך לעבד את גננו! – ורכש ביושר חלקת אדמה במזרח העיר וציווה לחפור בה באר ולטעת פרדס.
יפו היתה מפורסמת בפרדסים המקיפים אותה, שבהם גדל השאמוטי, התפוז העסיסי והמתוק שנתגלה לראשונה בפרדסו של אנטון איוב במזרח העיר, ליד הדרך העולה לירושלים.
תחילה חגגו תושבי יפו ושמחו הפלחים של הכפרים בסביבה על ביטול הבאקשיש. הקאימקאם היה מקהיל אותם באולם הגדול שבבית הסארייה, הוא בית הממשלה אשר ליד מגדל השעון, והיה משבח בפניהם את התקופה המודרנית ואת היושר, ומגנה את הבאקשיש המשחית.
לא חלפו ימים רבים והתברר שבלי באקשיש שום דבר לא זז: השופטים אינם מוציאים פסקי-דין, פקידי המס לא משחררים את התבואה מהגרנות, הספנים לא מעבירים בסירותיהם את ארגזי השאמוטי לאוניות הבאות מאירופה, אי אפשר לקנות ולמכור קרקע או לבנות בית, הגנבים חוגגים והמשטרה מנמנמת ומעלימה עין. באו אל הקאימקאם בטענות על שביטל את הבאקשיש, אבל הוא התעקש:
"לא איכפת לי אם תתלוננו עליי בפני הפאשא בירושלים ובפני הסולטן באיסטאנבול! – אנחנו חיים בתקופה המודרנית! – החוקר הפראנסאווי לואי פסטר כבר המציא נסיוב נגד הכלבת, ודוקטור פאול ארליך היאהודי גילה תרופה מזרניך (ארסן) נגד רקבון-האברים בשם סן-סלוורסן נומרו סיטה וסיטה מיאת [מיספר 606], ובקרוב ימשכו ביפו סוסים את קרונות הטראמוואי על מסילת-ברזל, יעני, כמו בפריס!"
"איך ניפטר מהקאימקאם האהבל שלנו?" התייעצו היפואים ושלחו משלחת אל פאשא ירושלים, שהיה ממונה על הקאימקאם של יפו.
"טוענים שכל הקאימקאמים שלי לוקחים באקשיש," בחן הפאשא את צרור מג'ידיות-הכסף שהביאו לו היפואים במתנה. "איך אוכל לפטר את האחד והיחיד הנוהג ביושר?!"
"לא היושר מנהיג אותו אלא הטיפשות, מוחו הולך ונמס!" זעקו.
"אם תוכיחו לי שכך הדבר – איפטר ממנו מיד!"
המשלחת חזרה ליפו ושברה את הראש באיזו דרך להוכיח לפאשא שהקאימקאם טיפש. שמע אותם ג'וואד מוסתקים ואמר: "תנו לי שלושה שקים של סוכר ואני מוריד את הקאימקאם מגדולתו."
הסכימו. ג'וואד השאיר שק וחצי סוכר בביתו. העמיס שק וחצי על סוסו ורכב ובא אל החלקה המיועדת לפרדס הקאימקאם, שם חפרו הפועלים באר. ניגש לראש קבוצת החופרים והבטיח לו מחצית השק הסוכר בתנאי שאת תכולת השק האחר יטיל לתוך הבאר מיד כאשר יגיעו החופרים למים הראשונים.
וכך אמנם היה, והפועל שחפר בתחתית הבאר צעק כמוסכם: "מצאנו מים והם מתוקים! מצאנו מעיין של סוכר!"
מיד רץ שליח להודיע על כך לקאימקאם. זה נתקף התרגשות עצומה לשמע הבשורה וביקש שימלאו לנגד עיניו כד מים. טעם וגילה שנכון הדבר – המים מתוקים כסוכר!
מיד דהר עם הכד לירושלים, התפרץ ללשכת הפאשא, בישר לו על התגלית ונתן לו לטעום מן המים המתוקים ואמר: "אללה בירך את עירי על יושרי ועל היותי אדם מודרני. מעתה תהפוך יפו לעיר המתוקה בעולם, והסוכר יזרום בה כמים!"
המושל הפיקח הביט בחמלה על הקאימקאם ורטן לתוך זקנו: "ודאי גם זה תעלול של ג'וואד מוסתקים!"
לא ארכו הימים ויצאה פקודה מאת פאשא ירושלים להחזיר את קאימקאם יפו לאיסטאנבול, שם אחר זמן לא רב נפלו גם שתי אוזניו, העגבת חדרה למוחו והוא התחיל לטייל הלוך ושוב מגשר גאלאטה שעל קרן הזהב דרך שוק התבלינים מיסיר צ'רסיסי ומשם לבאזאר הגדול קפאליצ'ארסי כשהוא מדקלם צרפתית בקול ענוג:
"Jaffa la douce, Jaffa la douce, juste a votre sein j'ai trouve du bonheur!"
יפו המתוקה! יפו המתוקה! רק בחיקך מצאתי אושר!
וכך טייל בסימטאות עלה וירוד מן השוק אל הגשר וחזרה עד שמשפחתו העשירה כלאה אותו בחדר סגור לכל ימי חייו.
ועוד תעלול של ג'וואד: באחד הימים נטפלו אל האיכר סנדרל גרשוני הצולע שלנו בחורים ערמומיים, ממכובדי החאן ביפו, בני חבורתו של ג'וואד, אלה יושבי-המרפסת הקבועים בחאן, על לימונדה, קפה, נרגילה ושש-בש, והציעו לו לקנות עבד. עבד ממש, כושי, שהציגוהו לפניו לראווה.
היה זה בחור כהלכה, ומצא חן בעיני סנדרל, שמישש בזרועותיו השריריות אך שכח כניראה – ואולי גם לא ידע – כי העבדות בוטלה בארץ-ישראל לפני זמן רב.
קנה לו סנדרל גרשוני את העבד במחיר שישה-עשר נפוליונים זהב, והביא אותו למושבה. הוא לא שם לב למחאות וללעג של חבריו האיכרים, ואף נתן כתובת קעקע בזרוע העבד באותיות לטיניות: S G.
סעיד העבד עבד זמן-מה את אדוניו באמונה, בבית, בשדה, באורווה וברפת, זרועותיו מטילי ברזל שחור וכל עבודה לא קשה לו, עד שביום בהיר אחד נעלם בחברת פרדת אדונו ועגלתו. פטרוני החאן ביפו וג'וואד בראשם, שנתנו בזמנו לסעיד שמונה נפוליונים, היינו, מחצית דמי "מכירתו", קיבלו ממנו עתה כתגמול את עסק מכירת הפרדה והעגלה, וגם זה לפי שווה בשווה, מחצית לו ומחצית להם.
מתחבולה לתחבולה מעמדו של ג'וואד ביפו עלה פלאים וגם בנו-בכורו עלי, שבזכותו נקרא ג'וואד כנהוג – אבו-עלי, לא בייש את אביו-מולידו ונעשה גבוה ושמן וחזק אף יותר מאביו, וגם הידידות עם משפחתנו נמשכה מדור לדור.
אליו, אל עלי בן ג'וואד מוסתקים, שמו פניהם דודי אלכס ואבי, שהגיעו לרציף של נמל יפו בעיצומה של עונת הקטיף ומשלוח השאמוטי. הם פגשו את עלי עומד בראש הבחרג'יה, קבוצת הסווארים המעבירים ארגזים של תפוחי-זהב מיד ליד מהרציף אל המעונות, הסירות הרחבות, כשהם שרים בשעת עבודתם שיר ובו בתים רבים, שמספרים כיצד יצחק רוקח, שמילא אחרי אביו שמעון את תפקיד מנהל אגודת "פרדס" בנמל, מסדר את כולם, את הערבים, את היהודים, את הפרדסנים, והפזמון החוזר היה:
"ורוקח – בֵּניקוּ..."
שפירושו: ורוקח מזיין...
וכה מצא השיר חן בעיניהם ונחרת בזיכרונם שגם לאחר שנים רבות, כאשר התחפשו להופעה במסיבת פורים, אלכס לקוף עם אבר אדמדם מלפנים ופופמה מאחור המוציאה ענן לבנבן של טאלק כל פעם שהוא תוקע, ואבי מחופש לצועני המוביל אותו ברצועה – נכנסו לחדר כשהם שרים בערבית את השיר של סווארי נמל יפו על רוקח. חרף הפצרותיי הם לא הסכימו שארשום מפיהם במדוייק את השירים ואת תרגומם, ובינתיים מתו שניהם ולא נותר איש הזוכר את המילים.
[ה"גיבורים" המקוריים של אותה מסיבת פורים היו אבשלום רוצ'קין מעין-גנים, ויואל סימקין מפתח-תקווה. חברם אברהם גיסין, אף הוא מפתח-תקווה, שבביתו נערכה המסיבה העליזה, בשום אופן לא היה מוכן לומר לי את מילות השיר של רוקח. מידה של חשדנות היתה בהם כלפי מה שאני עשוי לעולל לכבודה של המושבה אם תיפולנה בידיי המילים... – אב"ע].
יצחק רוקח היה איש חריף ומפולפל. היו לו כמה וכמה התנגשויות עם דודי אלכס. פעם ניסה רוקח לפטר מעבודתו את אבי אלישע ואז שלח לו דודי אלכס את "מכתב האקדחים" שבו תקף אותו בחריפות על התנכלותו למשפחתנו וצייר אקדח ומולו כתב את שם אבי, ועוד אקדח ומולו מקום ריק, והכונה היתה – דיר באלאכ, רוקח, היזהר, עוד תיראה עם מי יש לך עסק אם תנסה לפגוע גם בי!
לרוקח נולדו רק בנות. יום אחד בא עם אשתו לבקר אצל סבי. אני הייתי אז ילדון בעל פנים עדינים ותלתלים צהובים כשל ילדה. אהבתי מאוד לשהות אצל סבי. בית הוריי ניבנה בהמשך החצר שלו. ראתה אותי הגברת רוקח ואמרה באידיש:
"איזו ילדה נחמדה!"
"זה ילד, ילד!" תיקן אותה בעלה. "כאן יודעים לעשות ילדים!"
המשך יבוא
המערכת מבקשת להבהיר כי אין כל קשר בין המסופר בפרק הזה, שנכתב לפני שנים רבות, לבין הנעשה כיום בקאימקאמליק תל-אביב-יפו (בפאשאליק ירושלים) כולל התוכניות להרוס את היכל התרבות הישן שמתאימות לתקופת התורכים.
ברכות לקיבוץ עין גדי ולחבריו
לשנת החמישים ואחת להיווסדו כקיבוץ
(על מקומה של היאחזות הנח"ל)
אנחנו זוכרים באהבה את מסכת חגיגות החמישים
מלפני שנה
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,323 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל בארבעה קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
204 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2006 – יפנה
באי-מייל למערכת והם יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל