| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 211
תל אביב, יום שני, ג' בשבט תשס"ז, 22 בינואר 2007
עם 7 צרופות קצרות ל"ראשון לציון מרש ציוני" ותמונת מחברו שמעון בן-זאב
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: יוסי גמזו: הָעַקְשָנוּת שֶלֹּא לָלֶכֶת עִם הָעֵדֶר.
אורי הייטנר: בעיניים פקוחות: שליחים לדבר עקירה.
משה דור: לא צריך להיבהל / אדון מרציאנו, בחייך! / עברית, עברית / ועידת טשרנוביץ בירושלים / תקווה.
יצחק שילה ז"ל – הדוֹד הארץ-ישראלי והבין-לאומי של, מאת עדינה בר-אל.
חמדה אביב: נווה צדק (שיר) // רמי דיצני: תור האביב (שיר).
אהוד בן עזר: מבוקר עד ערב בערים ובמושבות: ארבעה-עשר ילדים, צאצאי יהודה בן עזר ראב – במשפחה אחת / מערכת השו"ת הסלולרי הראשונה בעולם.
איתמר לוי: סופר נידח הוא באמת סופר נידח?
חיים גרוסמן: ראשון לציון מרש ציוני / שמעון בן-זאב: מוּקְדָּש למצבתו של ז' הרצל, שיר עם, תרגום חופשי מאידיש.
יעקב זמיר: מסיפורי בגדאד שלי, פרק י"ח. סלימה היהודייה שנישאה לסאלח המוסלמי.
יוסי גמזו
הָעַקְשָנוּת שֶלֹּא לָלֶכֶת עִם הָעֵדֶר
"חופשי יהיה קרוּי הדבר הנמצא מתוך הכרח
טבעו בלבד והכּפוּי לפעולה על ידי עצמו בלבד."
(בּרוּך שפּינוֹזה: תורת המידות)
הָעַקְשָׁנוּת שֶלֹא לָלֶכֶת עִם הָעֵדֶר
מִלְּבַד בָּעַיִן, עִם עֶדְרֵי הָעֲנָנִים
הַשּׁוֹעֲטִים לְסִלְסוּלָם הַדַּק שֶׁל חֲלִילֵי הָרוּחַ
אֶל אֵיזוֹ תְכֵלֶת שֶׁל נָכוֹן, לֹא שֶׁל כְּדַאי –
הִיא הַחֵרוּת הָאֲמִתִּית, זוֹ שֶׁבִּפְנִים,
שֶׁבָּהּ הַכֹּל קָשׁוּב לְכָל אַדְוָה נִרְעֶדֶת
בְּתוֹךְ הָעֹמֶק הָאַרְטֶזִי שֶׁל בְּאֵר שֶׁלֹּא כָּרוּהָ
שׁוּם יָדַיִם אֲחֵרוֹת
מִלְּבַד יָדַי.
הָעֹז שֶׁלֹּא לְהִתְיַשֵּׁר כְּפֶלֶס-מַיִם
עִם שׁוּם פְּשָׁרָה, שׁוּם מֻסְכָּמָה שֶׁהִיא, שׁוּם קַו
מִלְּבַד הַקַּו הָרַךְ, הֶחָם שֶׁל חַמּוּקַיִךְ
וְתַחֲנוֹת-הָאַהֲבָה שֶׁבֵּינֵיהֶם –
הִיא הַסִּבָּה לָקוּם כָּל בֹּקֶר מוּל פְּנֵיהֶם
שֶל הַיֵּאוּשׁ, שֶׁל הַסִּכְלוּת וְשֶׁל הָרֹעַ
בְּלִי לְנַפְנֵף דִּגְלֵי-כְּנִיעָה וּבְלִי לִכְרֹעַ
לֶאֱלִילֵי הַהִזְדַּמְּנוּת וּבְרַק-הַשָּׁוְא.
וְלֹא לִמְכֹּר אֶת הַבְּכוֹרָה בְּשׁוּם נָזִיד
שֶׁל הַצְלָחוֹת קַלּוֹת, שֶׁל רֹאש קָטָן, שֶׁל רֶוַח,
לֹא לַעֲטוֹת בְּשׁוּם פָּנִים, וְלוּא כְּזֶרֶת,
אֶת כְּתֹנֶת רֵיטִינְג-הַשּׁוֹטִים שֶׁל הָאָפְנָה –
גַם אִם הַלֵּב קוֹפֵא בְּרוּחַ הַתְּזָזִית,
גַּם אִם כֻּלָּם, כְּזִקִּיּוֹת, הֶחֱלִיפוּ צֶבַע,
גַם אִם סוֹפָם שֶל הַשֹּוֹחִים נֶגֶד הַזֶּרֶם
הוּא זֵר-חוֹחִים נִלְעָג וְלֹא זֵרֵי-דַּפְנָה.
רַק מִי שֶׁלֹּא הֵמִיר בָּרַעַשׁ וּבֶחָג
אֶת הַחֻלִּין שֶל שְׁתִיקוֹתָיו אִתָּךְ בִּשְׁנַיִם,
רַק מִי שֶׁלֹּא חָדַל לִרְעֹב לָךְ וְלִצְמֹא
בֵּין הָעֶלְבּוֹן וְהָאַכְזָב וְהַחֲלוֹף –
רַק הוּא אַף פַּעַם לֹא יַקְהִיל לָךְ כִּכָּרוֹת, תִּהְיִי בְּטוּחָה,
לְאוֹר הַיּוֹם, אֲבָל יָשִׁיר לָךְ לַיִל-לַיִל
אֶת סֶרֶנָדוֹת הַטִּפּוּס הָעַז עַל אֶדֶן-הַחֲלוֹם
בְּלִי לְוַתֵּר לָךְ עַל עַצְמֵךְ
וְעַל עַצְמוֹ.
תֻּפֵּי הַשֵּׁבֶט יִרְעֲמוּ – אַךְ לֹא אִתָּם
יָבוֹא הַשִּיר הַזֶּה אֵלַיִךְ, רַק אֵלַיִךְ
מִן הַמַּחְסוֹר, מִן הַבְּדִידוּת, מֵאוֹת-הַקַּיִן
שֶל הֶחָרִיג וְהַמֻּקְצֶה וְהַמֻּכְתָּם:
הוּא לְבַדּוֹ, מִבְּלִי לִצְעוֹד בְּמִצְעָדָם,
הוּא לְבַדּוֹ, עִם רֹאש בַּקִּיר, לֹא יָד בַּדֶּלֶת,
בְּעִקְשׁוּתָם שֶל כָּל הַפְרַאיֶרִים שֶלֹּא הוֹלְכִים בַּתֶּלֶם
חוּץ מִתֶּלֶם
שֶחָרְשׁוּ
בְּמוֹ יָדָם.
אורי הייטנר
בעיניים פקוחות: שליחים לדבר עקירה
בשבוע השני למלחמת לבנון השנייה, פירסם עקיבא אלדר ב"הארץ" מאמר תחת הכותרת "בין נהריה לקצרין". המסר של מאמרו, הוא שהטילים נוחתים על נהריה בגלל קצרין. כיוון שישראל אינה נסוגה מהגולן, הסורים מסייעים לחיזבאללה לתקוף את יישובי הצפון. הפיתרון – לסגת מהגולן ולעקור את יישוביו, ואז יהיה שקט ליישובי הגליל.
איזו נבזות! איזו הסתה! איזה ניסיון דמגוגי לנצל את מצוקתם של תושבי הגליל כדי להסיתם נגד תושבי הגולן. עד היכן ניתן לרדת – הצדקה, למעשה, לטרור הרצחני נגד תושבי הצפון, בטענה שישראל לא סיפקה למפלצת את מבוקשה. וזאת, עוד מבלי לדבר על כך שדבריו מופרכים לחלוטין. יצאנו מכל לבנון והותקפנו ממנה, כפי שיצאנו מכל עזה והותקפנו ממנה. מן הסתם, הלקח הוא שאם ניסוג מהגולן אנו עלולים להיות מותקפים ממנו. מהיכן הרעיון האווילי, שאם ניסוג מהגולן, לא נותקף... מלבנון?
המאמר הזה לא הפתיע אותי. אלדר הוא אחד מקבוצה של עיתונאים שיש להם אובססיה לנסיגה מהגולן. הבולט בהם הוא בן כספית מ"מעריב". לאורך שנים, הם מטיפים לנסיגה מהגולן, ותמיד ימצאו צידוקים אחרים, תמוהים ככל שיהיו.
כמו בן כספית, גם עקיבא אלדר כותב על קו התפר שבין מידע ופובליציסטיקה. כתבותיו הן ערבוב של ידיעות ודעות. משום מה, תמיד המידע שהם מספקים משרת את המסרים שהם רוצים להביע. לעתים המידע נכון, לפעמים הוא מופרך, ובדרך כלל הוא גרוע מכך – חצי אמת. אך תמיד הוא נועד לשרת אג'נדה.
בשבוע שעבר חשף אלדר פרטים על מו"מ שהתנהל, לכאורה, בין נציגים ישראליים וסוריים, בידיעתו והסכמתו של אריק שרון, ובו סוכם על נסיגה לקווי 4.6, ועוד כל מיני פרטים בשולי הנסיגה הזאת, כמו הפיכת השטח בצפון מזרח הכינרת לפארק, שיהיה בריבונות סורית אך ישרת גם את ישראל ועוד. המידע הזה הוכחש מכל וכל, בידי אולמרט ואחרים.
האם להאמין למידע?
כדאי לזכור, שאלדר הוא האיש שחשף את המו"מ שניהל נתניהו עם חאפז אסד; שליחותו של המיליארדר רון לאודר לאסד, מטעמו של נתניהו, בה הביע נכונות לנסיגה מהגולן. נתניהו הכחיש את הדברים בתוקף, אך אלדר הוכיח את אמיתות דבריו, כאשר הביא את צילום המכתב ששיגר נתניהו לאסד. לכן, לא הייתי מבטל לחלוטין את האפשרות שגם הפעם דבריו נכונים.
אף על פי כן, אני מתרשם שהפעם הדברים אינם רציניים. מדובר במגעים של אלון ליאל, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ, עם כל מיני סורים, באמצעות כל מיני מתווכים, מכל מיני מקומות. נשמע כמו משהו מאוד לא רציני.
אף ששרון הוכיח בהתנתקות את יכולתו לשנות את עמדותיו מן הקצה אל הקצה, כל הסימנים הידועים לנו מעידים, שבנושא הגולן הוא נשאר עקבי עד הסוף. כך מעיד כל מי שמכיר אותו. הוא הדף כל ניסיון להביא לחידוש המו"מ סוריה. קשה לי להאמין שהוא שיתף פעולה דווקא עם שליחותו של ליאל. אם לנסות לצייר תסריט ריאלי יותר – ליאל פגש את שרון במזנון הכנסת, משך בשרוולו, וסיפר לו בשני משפטים על המגעים. שרון, שהיה קצר רוח לנודניק, אמר לו "אה, נשמע מעניין, כן?" ועבר למנה הבאה. ליאל רץ לסורי וסיפר לו ששרון הביע עניין ביוזמה.
בקיצור, נראה לי שאין מה להתרגש יותר מדי מהסיפור אודות מו"מ מתקדם והסכמות על נסיגה מהגולן. עם זאת, יש להתרגש משתי תופעות שהסיפור הזה מציג:
התופעה האחת היא הפרטת התהליך המדיני. אנשים בלתי מוסמכים ובלתי מורשים, מנהלים מטעם עצמם מו"מ עם נציגי האוייב על הסכמים. הם מוכנים לוויתורים ישראליים מרחיקי לכת, ללא רשות וללא סמכות. ואף שאינם מייצגים אלא את עצמם, הם גורמים לנזק גדול, ומשפיעים על המציאות.
היזם הבולט ביותר הוא יוסי ביילין. לאורך עשרות שנים, הוא מנהל משאים ומתנים פרטיזניים, מגלה נדיבות ו"יצירתיות" ויוצר ציפיות בקרב הפרטנר. התכניות שהוא מגיש, הופכות למציאות מדינית. קשה לפרטנר להסתפק בפחות ממה שהתרגל לחשוב שאפשר לקבל מהישראלים. וכך, הוויתורים שביילין עשה, היו מבחינת הפלשתינאים עמדת הפתיחה של ישראל במו"מ. בשל קוצר היריעה לא אכנס לפרטים, אך ברור שהסכם ביילין-אבו-מאזן גרם לנזק אדיר למדינת ישראל. הוא הדין ביוזמת ז'נבה.
בשל מעמדו המדיני הבכיר של ביילין, כוח הנזק שלו גדול. אך כמוהו יש אנשים לא מעטים, פחות בכירים ולכן בעלי פוטנציאל נזק קטן יותר, המתרוצצים בעולם, עוברים מלובי של מלון בבירה אחת, לבית קפה בבירה אחרת, נפגשים, מנסחים, מוותרים בהבל פיהם על נכסים לאומיים, ומרגישים שהם משפיעים על ההיסטוריה. יש בהם אקדמאים, קצינים משועממים בדימוס, פקידים ודיפלומטים ופוליטיקאים לשעבר, שחשו בעבר בעלי השפעה, והיום אינם מסוגלים להשלים עם כך שפג תוקפם. הם מרגישים אנשי העולם הגדול, מי שתופסים את ההיסטוריה בביצים וחורטים בה שריטה. יש בהם אנשי עסקים, המערבבים, תוך ניגוד אינטרסים מובהק, את האינטרס העסקי שלהם עם הפעילות המדינית שהם מובילים, תוך פגיעה חמורה באינטרס הלאומי (לדוגמה – יוסי גינוסר ז"ל). מדובר באנשים שוחרי רע ושליחים, מטעם עצמם, לדבר עקירה, המתרוצצים ברחבי העולם, מושכים בשרוול זה, קושרים חוט אחר ומרגישים על גג העולם. ואח"כ קשה מאוד לנקות אחריהם.
מדובר בתופעה חמורה ואנטי דמוקרטית. זכותם של אותם אנשים לבטא את דעתם ולנסות להשפיע בתוך המדינה על המערכת הפוליטית ועל דעת הקהל. אין להם שום זכות לנהל מדיניות פרטיזנית. למה הדבר דומה? למי שיצא על דעת עצמו לפעילות מלחמתית. למשל, מי שמתנגד למדיניות ההבלגה, ויארגן מיליציה פרטית שתכנס לעזה להלחם בטרור. מדינה דמוקרטית מתוקנת אינה יכולה להשלים עם תופעות בלתי נסבלות כאלו.
התופעה השנייה היא ההתגייסות של התקשורת לקדם את רעיון הנסיגה מהגולן. עיתון "הארץ" פירסם את הידיעה של עקיבא אלדר בכותרת שמנה כמו כותרת העיתון למחרת רצח רבין. הכתבה + פרשנויות, מפות, תקצירים היסטוריים וכו', התפרסה לאורך ולרוחב שלושת העמודים הראשונים של העיתון. למחרת היה פולו-אפּ על הידיעה, אלא שההחלטה לחקור את אולמרט והתפטרות חלוץ אילצו את העיתון להוריד אותה לתחתית העמוד הראשון. למחרת גובתה הכתבה במאמר מערכת הקורא לאמץ את ה"הסכם שהתגבש", וכתבה נוספת המתארת איך תושבי הגולן הופתעו לשמע הידיעה המדינית המרעישה, תוך מסירת נתונים שקריים על מיספר התושבים בגולן, על ירידה במיספר התושבים בגולן למרות קמפיין הקליטה ועוד (כעבור יום התפרסמה הכחשתו של אלי מלכה והפרטים האמינים אודות הקליטה בגולן, בידיעה קטנה בעמודים הפנימיים).
עיתון אמור לספק חדשות. כאן אין המדובר בחדשות. ומדוע הסיפור הזה קיבל כזאת חשיפה? אין זאת, אלא ניסיון של העיתון, שתפקידו לדווח על החדשות, ליצור חדשות, כדי לקדם את האג'נדה. מטרת העיתון היא ליצור אווירה שתביא לחידוש המו"מ על נסיגה מהגולן.
קיימת נטיה פרנואידית אצל גורמים בציבוריות הישראלית, להאשים את התקשורת שהיא נגדם ושהיא פוגעת בהם. כל דיווח שלילי כלפיהם, כל דיווח מוצנע של מעשיהם, הם עדות לעוינות התקשורת. כל דיווח חיובי הוא מובן מאליו, ולכן אין להתייחס אליו. בתקופת המאבק על הגולן, היו גם בתוכנו קולות כאלה.
מי שבדרך כלל מוביל את הקולות הללו, הם דוברי הארגונים והגופים הפוליטיים והציבוריים. אם התקשורת נגדם, הרי יש להם תירוץ לכל כישלון תקשורתי, וכל הצלחה תקשורתית מועצמת, כיוון שהיא מוצגת כהצלחה כנגד כל הסיכויים.
במשך כל תקופת המאבק בשנות ה-90 שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. אז והיום, טענתי שהתקשורת בכללה לא עיינה את מאבקנו. להיפך, היא היתה הוגנת בדרך כלל, נתנה לנו במה אמיתית, ונתנה ביטוי הוגן לכל הדעות.
היום, לעומת זאת, נראה לי שהמצב השתנה. יותר ויותר אני מגלה, בעיקר בחצי השנה האחרונה, שהתקשורת ממש מגוייסת להביא לחידוש המו"מ עם סוריה, שתכליתו – נסיגה מהגולן. עלינו להיות מודעים לכך, כדי שנדע להתמודד בהצלחה עם התופעה.
לסיום אצטט דברים שאמר לאחרונה יהודה הראל: "המצב שלנו היום, הוא שהעם איתנו, הממשלה איתנו, האמריקאים איתנו והתקשורת נגדנו. לא כל כך נעים שהתקשורת נגדנו, אבל ממש לא הייתי רוצה שזה יהיה הפוך."
* * *
משה דור
לא צריך להיבהל
האם מפלגת העבודה – הקרועה, המסוכסכת, המותשת אבל אינה מתביישת – באמת מתכוונת לממש את איומיה אם לא תדון הממשלה עד יום ראשון הבא במינויו של ראלב מג'אדלה לשר התרבות, המדע והספורט? האם האולטימאטום החדש ש"מקורבי פרץ" מנופפים כגרזן – חלוד ומתפורר, עלינו להודות – מעל לראשו של רב-תחמננו לבית אולמרט, יש בו יותר מאשר אוויר חם שגם הוא ממהר להצטנן?
הלא גם לצורך האולטימטום הזה אין הטקטיקן הגאוני, שעודנו יושב על כס שר הביטחון, יכול לגייס אחדות מפלגתית אמיתית, ובין השרים חבריו למפלגה יש המלעיגים בפומבי על "עשיית השרירים" החדשה שלו.
ובעצם, מה זה משנה?
הלא אם מר פרץ כה רגיש לעוולות החברה ולקיפוח המיעוט ולגזענותם של עמיתיו לקואליציה, מה הוא עושה בממשלה ש"ישראל ביתנו" יושבת בה בצוותא אחת איתו, ובהסכמתו המלאה? איזו תשובה הוא יכול להשיב לשאלה פשוטה כזאת?
שום כלום.
ועל צד האמת, האיש הזה, שעל-פי הסקר האחרון של דעת הקהל 85 אחוז סבורים שעליו לפנות את כסאו, כבר חדל אפילו להיות מגוחך.
הוא – כמו ראש הממשלה שאיתו הוא מתכתש כלפי חוץ בהתלהבות כזאת אך דבק בו באהבה ללא מצרים מחוץ לטווח שמיעתם וראייתם של אנשי התקשורת – פשוט נמאס.
ואילו הייתי מאמין כמוהו בכוחם המאגי של מקובלים ורבנים קדושים, הייתי מגייס מישהו מהם כדי להתייצב מול אחוזי דיבוק-השררה הללו ולצוות בקול גדול "דיבוק, צא!"
ואולי, אולי, היה מתחולל נס, והפרץ הזה, והאולמרט הזה, הם והקולגות בעלי-התיקים וחסרי-הכישרון שלהם, היו נמוגים לפתע פתאום כלא היו, ובפעם הראשונה לאחר זמן הנדמה לנו כשנות אלף, היינו נושמים לרווחה וחשים (תודה לך, אמיר גלבֹּע!) שאנחנו עם ומתחילים ללכת.
אדון מרציאנו, בחייך!
חבר-הכנסת יורם מרציאנו, יו"ר סיעת העבודה בכנסת, בתשובה לכתב "ידיעות אחרונות" שציין, כי אומרים עליו (על מרציאנו) שהוא מתרועע עם עבריינים (17 בינואר ש"ז):
"אז יגידו, לא איכפת לי, מה זה משנה מה אומרים? אני לפחות נפגש איתם בפומבי, פוליטיקאים אחרים עושים את זה מתוך בושה בחדרים סגורים בבתי מלון."
נחמד שאדם איננו מתכחש לילדותו, לנעוריו, לבית גידולו. ואף על פי כן, פושע הוא פושע גם אם היה חבר ילדות ונעורים של מי שנעשה פוליטיקאי, נבחר לכנסת והעפיל למדרגת יו"ר סיעתה של מפלגתו בבית הנבחרים ויד ימינו, או זרוע שמאלו, של מנהיג המפלגה (יפה לשעה זו).
מר מרציאנו איננו דמון ראניון, אותו עיתונאי וסופר אמריקני, שהנציח את הגנגסטרים בעלי לב הזהב של ניו יורק – אותם היה פוגש במיסעדת "מינדי" המהוללת – בסיפורים משעשעים, שהקולנוע תרם לתפוצתם הענקית, אלא אם כן אני טועה ובסתר המדרגה טובל גם ח"כנו את נוצת האווז שלו בקסת סופרים. וגם במקרה כזה אני מאחל לח"כ מרציאנו אריכות ימים בבריאות טובה – ראניון הלך לעולמו בגיל 62 בעטייה של מחלה ממארת וב-10 בדצמבר האחרון מלאו שישים שנה למותו – ומובטחני שלאחר מאה ועשרים לא ינהג כאותו אמריקני, שאפרו פוזר, בהתאם לצוואתו, ממטוס על-פני מאנהטן. ומדוע אני בטוח בכך? מפני שמר מרציאנו הוא יהודי מאמין: על קיר לשכתו תלויה תמונה גדולה של הבאבא סאלי, וכשהתראיין לעיתון בעל התפוצה הגדולה ביותר בישראל והכתב שאל משהו בהקשר זה, קפץ הח"כ-יו"ר הסיעה: "דיברת על הבאבא סאלי והטייפ הפסיק לעבוד!"
נחזור אל אותם חברים של מר מרציאנו. לא נעים, כבודו, אבל אין ברירה אלא להסביר לאדוני שפרלמנטארים מתוקנים דווקא כן איכפת להם אם אומרים עליהם שיש להם חברים קרימינאלים. ועוד איך איכפת. ובכלל, אם אתה יודע על פוליטיקאים שנפגשים בסתר עם פושעים, אתה צריך להעביר את המידע הזה לרשויות החוק. אין זו מלשינות, אדון מרציאנו, אלא חובתך הציבורית – גם במציאות הקיימת במדינת ישראל – ואם יש לך ספק בנדון, תמיד תוכל להתייעץ עם רוחו של הבאבא סאלי. היא מתגוררת מאחורי התמונה בלשכתך.
עברית, עברית
פנינה אחת מיני רבות. השר בנימין בן אליעזר בטלוויזיה: "אני אָעוּץ לאולמרט." פוּאד יקירנו, אינך עוּץ לי ובוודאי לא גוּץ לי. אם רצונך שעם אובד עצות יבין את הגוּתך, מוטב שתאמר, "אני אייעץ לאולמרט." ואין צורך להפגין את שליטתך באנגלית: במקום להמשיך ולומר "זה אוֹבְּוִיוּס" – ולא נדקדק אתך בעניין ההיגוי המדוייק של מילה זאת – מה יהלוך ממך אם תאמר בעברית פשוטה "זה ברור"? הרי מן המפורסמות שאתה יודע על בוריין שבעים שפה ולשון ואתה בהחלט פטור מחובת ההוכחה. אז למה לא תחוּס על הפחוּתים ממך בשדה הבלשנות?
ועידת טשרנוביץ בירושלים
בשנת 1908 התקיימה בטשרנוביץ, בירת בוקובינה, ועידה שהכריזה על היידיש שהיא "השפה הלאומית של העם היהודי" ויצקה שמן על מדורת "ריב הלשונות". מאז חלפו כמעט מאה שנה שבמרוצתן הומטו על אותו עם צרות נוראות. השואה השמידה את רוב דוברי יידיש במזרח אירופה. בארץ ישראל נקבעה העברית כשפה הלאומית של מדינת ישראל (בצד הערבית כשפתו הלאומית של המיעוט היושב בה). אבל בשנים האחרונות, לאחר שהיידיש, שבה נוצרה ספרות מפוארת, זכתה כאן לקתדראות אוניברסיטאיות המשמרות את השפה וחוקרות אותה, ולכתבי-עת המשמשים סופרים וקוראים שעדיין משתמשים בה כבלשון תרבותם – וכמובן חס לנו מלשכוח את החרדים הקיצוניים שהיא "שפת החולין" שלהם – ניכרות פה ושם גם תופעות שאי אפשר שלא להגדירן כ"מוזרות".
אחת מהן מתוארת במוסף "הארץ" מה-12 בינואר ש"ז.
בירושלים גרים בעל ואשתו, מרים טרין ואליעזר ניבורסקי, המגדירים את עצמם כ"זוג חילוני". יש להם שלושה ילדים: אטלה (עטעלע), דינה'לה וראובן'לה (אני מעתיק את השמות ישר מהעיתון). ואת שלושת הילדים החמוּדים הללו מגדלים הוריהם ב...יידיש. אם הם יודעים גם עברית, הרי זה הן משום שזו "שפת הסביבה" והן בזכות "שיחות פרטיות" עם האם.
מרים טרין היא ילידת פולין, גדלה בגרמניה, שפות אימה היו גרמנית ופולנית, למדה אנגלית, צרפתית, עברית ויידיש, והיום היא לומדת ועובדת בחוג ליידיש באוניברסיטה העברית בירושלים ומלמדת יידיש ברמות שונות בבית שלום עליכם בתל אביב. אליעזר ניבורסקי נולד בארגנטינה וחי כמעט כל חייו בצרפת ושפותיו הן יידיש, ספרדית וצרפתית. בשנתיים שעברו מאז בואו לישראל הוא עובד במפתח עיתונות יידיש של האוניברסיטה העברית.
ו"מדוע אנחנו מדברים יידיש עם ילדינו? ראשית כל, יידיש היא השפה הטבעית המשותפת לנו, שפת היום-יום של המשפחה, החברים והעבודה, ומבחינה זו היא מתאימה ממילא גם לילדים. ושנית, הלא זו השפה הקושרת אותנו בקשר בלתי אמצעי לדורות הקודמים של משפחותינו" וכו' וכו'.
ומדוע, דרך משל, לא יגדלו משפחות אחרות שהיגרו ארצה את צאצאיהן ב"שפות הטבעיות המשותפות להן"? מדוע ישברו משפחות אלו, המבוגרים והילדים גם יחד, את שיניהן בשינון "עברית שפה קשה"? ידברו דוברי-הרוסית רוסית, דוברי-הפולנית פולנית, דוברי-הספרדית ספרדית, דוברי-האנגלית אנגלית (או אמריקנית) ודוברי-האמהארית אמהארית. יהיה לנו כאן מיגדל בבל של שפות וניבים, ולכל שפה יהיה המצע התרבותי וההיסטורי המוצדק שלה, "הקשר הבלתי אמצעי עם הדורות הקודמים".
ליידיש היתה ועידת טשרנוביץ לפני כמאה שנה. הבה נכנס כאן ועידת טשרנוביץ שנייה שתדליק את משואת המורשת הטבעית ותכריז שוב על היידיש כשפתו הלאומית של העם היהודי. ויהיו לנו גם ועידות אחרות שימטירו על ראשינו העבריים השחוחים גשמי ברכה של לשונות לאומיות אחרות. הנה ה"היספאנים" בארצות הברית – יש ביניהם התובעים להעניק לספרדית מעמד של שפה לאומית בצד האנגלית ולשם השגת המטרה הזאת הם מפעילים לחצים פוליטיים, שעוצמתם גוברת במיוחד בשנים של בחירות. אינני בטוח אם היידישיסטים שלנו מסוגלים לצבור כוח אלקטוראלי מספיק כדי להטביע את חותמם בכנסת, אבל דוברי הרוסית בוודאי ובוודאי יש להם כוח כזה, ובמקום שנציגיהם ייתפתלו בחבלי העברית בעלותם לשאת דברים מעל דוכן הכנסת, ייפנו מיד אל ההמונים בלשון השגורה על פיהם מבית אבא ואמא, שיוקנה לה מעמד חוקי כשפה לאומית: טובה קללה עסיסית אחת ברוסית מעשרה משפטים עילגים בעברית!
קדימה, קדימה, העם העובד!
תקווה
זה שם שירו של חיים גורי שאני מבקש להביא כאן כדי שבחשיכה האופפת אותנו מסביב ינצנץ לפחות אורו של פיוּט. השיר היפה, המרטיט, הזה של המשורר בן ה-84 שליחו לא נס וטעמו לא נָמַר ועל כך יבורכו כל המוּזות, לקוח מהקובץ "מאוּחָרים" שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד לפני חמש שנים. הוא מוקדש "לזכר לוי שוורץ, הרץ המרתוני".
כן, שכחתי לציין שחיים גורי הוא משורר עברי, ששפתו מיום שלמד לדבר היא עברית והיא לשונו הטבעית המשותפת לו ולמשפחתו ולחבריו.
רָאִינוּ עוֹד תִּקְוָה טוֹבָה הַנֶּעְצֶרֶת בְּאַחַד הַמַּחְסוֹמִים
שֶׁמִּסָבִיב לָעִיר הַנְּגוּפָה.
אָמְרוּ לָנוּ שֶׁאָסוּר לְאַבֵּד אֶת הַתִּקְוָה,
שֶׁהִיא הַסִּכּוּי הָאַחֲרוֹן שֶׁלָּנוּ.
כָּמָּה עָצוּב שֶׁהַתִּקְוָה הִיא הַסִּכּוּי הָאַחֲרוֹן.
כָּמָּה רוֹבִים עוֹמְדִים לִרְשׁוּתָהּ.
הִיא כְּמוֹ עֶזְרַת הַשֵּׁם אֵצֶל הַיְּהוּדִים,
אֵצֶל הַדְּפוּקִים הָהֵם.
וְאֵיזֶה יִהְיֶה-טוֹב פָּצוּעַ מַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת בַּחוּצוֹת,
כְּמוֹ בַּחֲלוֹמוֹת הַלַּיְלָה הַמִּתְפּוֹרְרִים,
כְּשֶׁאַתָּה אוֹסֵף אוֹתָם עִם שַׁחַר.
מַשֶּׁהוּ מֻכְרָח לְהִשְׁתַּנּוֹת, אוֹמֵר לָנוּ הַמְבַשֵֹּר,
מְבַקֵּשׁ שֶׁנְּחַכֶּה, שֶׁנִּהְיֶה עֵרִים.
* * *
יצחק שילה ז"ל – הדוֹד הארץ-ישראלי והבין-לאומי שלי
עדינה בר-אל
ביום שני ליווינו למנוחות את השחקן יצחק שילה. יצחק שילה היה דודי. למעשה, הוא היה בן-דודה של אימי, אבל במשפחות של ניצולי שואה כמו משפחתי, שמשוועות לקרובי משפחה, לא דקדקנו בהגדרות (ולעיתים גם ידיד של ההורים נקרא "דוד"). אבל יצחק שילה היה באמת קרוב, באמת באמת דוד. והוא ייצג בעיניי מאז שנות ילדותי המוקדמת את התרבות בכלל ואת התיאטרון והקולנוע בפרט.
הסיפור הארץ-ישראלי שלו מתחיל בשנת 1935, כאשר היה כבן 14 ועלה ארצה מפולין עם משפחתו. (הם, מסתבר, עלו בזמן. מכל שאר בני המשפחה המורחבת נותרו שרידים, ביניהם אימי).
היו לו שתי אחיות ושני אחים. לאחר מות האב יוסף, עמדה בראש השבט הזה אימו, צביה שולמן. היא היתה אישה אסרטיבית, נאה מאוד, מטופחת, שעד סוף ימיה צעדה בנעלים עם עקבים גבוהים ולראשה כובעים מחמיאים. ממנה, כנראה, ירש יצחק את נוכחותו המרשימה ואת היחס הלבבי לאנשים.
אני זוכרת מילדותי את ביקוריי אצלה. היא התגוררה בבית קטן למרגלות מה שכינינו "הר נפוליאון" (שהיה בעצם גבעה) ברמת-גן. לימים היא עברה להתגורר בדירה ברחוב חיבת-ציון בעיר זו. אמי היתה יושבת ומשוחחת עמה ביידיש ובפולנית, משתפכת בפניה, מספרת לה על מה שהיה שהיה במחנות ועל שמחות וצרות של ההווה. וצביה דודתה, אחות של אִימהּ שנספתה בשואה, מנחמת ומייעצת ומשמשת לה כאֵם. ואילו אני, הילדה הקטנה, שומעת באוזן כרויה את הנאמר ומבינה כל מילה, אבל לא מסגירה דבר כלפי חוץ. אחר-כך אני מסתובבת בחדרים ובוחנת בסקרנות את התמונות של יצחק, בנה השחקן, שחלקן תלויות על הקירות וחלקן עומדות על שידות. וכאן אני רואה תמונות שלו מ"בת יפתח", מ"ראשומון", ושם אני רואה תמונה שלו באמריקה עם אינגריד ברגמן היפהפייה.
לעיתים התמזל מזלי והוא הגיע לבקר את אימו בדיוק כשהיינו שם. פניה של אימו מלאו אושר וגאווה, ואני זכיתי לשוחח עם שחקן תיאטרון "הבימה" ושחקן הקולנוע של "גבעה 24 אינה עונה", של "עמוד האש" ועוד סרטים שהקרינו תמיד ביום העצמאות.
כמה שמחתי כאשר הוריי לקחו אותי עימם לחתונתם של יצחק ואביבה גור, בתם של מרים ברנשטיין-כהן ומיכאל גור, שהיו ענקי תרבות.
במשך השנים נפגשנו באירועים משפחתיים שונים. אביבה, שקטה וחכמה, מתעניינת בלימודים שלי, בקריאה ובכתיבה, מביאה כמתנה ספרים שתירגמה מאנגלית. ויצחק, כובש את לב כולם בהופעתו ובקולו המרשימים, ומספר על עולם התיאטרון והקולנוע.
לפני כשנה הוא צלצל אליי באופן פתאומי, וסיפר לי בקול שבור שאביבה במצב קשה בבית חולים. אביבה נפטרה, ובאותו קול שבור הוא קרא משיריה בערב הזיכרון שערך לכבודה בעין הוד. בשנים האחרונות הוא תכנן להפיק ולהציג ביידיש. לצערנו, הוא לא זכה לזאת.
אביבה גור ויצחק שילה – יהי זכרם ברוך. ליבנו עם תמי ועם הנכדים משי ונועם.
חמדה אביב
נווה צדק
נָטִיתִי לָלוּן בִּמְלוֹן אוֹרְחִים
מֵעַל הַבָּתִים הָאֲדֻמִּים
שֶׁל נְוֵה הַצֶּדֶק
הַמְּתַעְתֵּעַ בָּנוּ כִּשְׂחוֹק צְבוֹעִים.
הִבַּטְתִּי בִּמְעוֹף הַשְּׁחָפִים
הַצּוֹלְלִים אֶל דְּגַת הַיָּם
שֶׁאֱלֹהִים נָתַן בְּטוּבוֹ
וּבְטוּבוֹ גַּם לָקַח.
אַחַ"כּ יָרַדְתִּי אֶל
סִמְטְאוֹת נְוֵה צֶדֶק
וְחִפַּשְׂתִּי סִמָּנִים שֶׁל דֶּרֶךְ
"הַשְּׁלָטִים כְּבָר דָּהוּ
וְהַחִצִּים אֵינָם מוֹבִילִים"
צָעֲקוּ הָאֲנָשִׁים מֵהַחַלּוֹנוֹת
טִפַּסְתִּי בַּמַּדְרֵגוֹת הָעוֹלוֹת
וְלֹא מָצָאתִי
כְּלָבִים מְטֻפְּחֵי פַּרְוָה
רָדְפוּ אַחֲרֵי כַּדּוּר
וַחֲתוּלֵי אַשְׁפָּתוֹת יִלְלוּ כְּדַרְכָּם
יֶלֶד קָטָן זָרַק אֲבָנִים וְצָהַל
וַאֲנִי צָפִיתִי אֶל הַשֶּׁמֶשׁ
שֶׁתִּשְׁקַע כְּמוֹ אֶתְמוֹל
שֶׁתִּשְׁקַע כְּמוֹ מָחָר
וְ"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף"
וְצֶדֶק אֶרְדֹּף
מוּל מְלוֹן הָאוֹרְחִים
לְיַד הַיָּם.
אהוד בן עזר
מבוקר עד ערב בערים ובמושבות
מספיק לשמוע מה אומר טִיבִּי
שלום אהוד,
לעניין לימוד ערבית של מלכיאור (גיליון 210) – באחת הפגישות של נתניהו עם אקדמאים אמר אהרן אמיר כי יש לחייב כל ישראלי ללמוד ערבית, כדי שנדע מה באמת חושבים הערבים עלינו. ואולם היום מספיק לשמוע מה אומר טיבי כדי לדעת בבירור מה הם מתכוונים לעשות בבוא העת.
צ"מ
פרס ישראל לתקשורת יינתן השנה לתקשורת הישראלית
פרס ישראל לתקשורת יינתן השנה לתקשורת הישראלית בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה, וזאת על מאבקה הבלתי-מתפשר בשחיתות בכל אתר ואתר בישראל ובייחוד באתרים הציבוריים והממלכתיים – ובעיקר על כך שעליה עצמה לא הצליח להתפרסם במשך כל התקופה הזו אפילו בדל-ציוץ של חשד לשחיתות, להטייה ולמשוא-פנים, מה שמוכיח על יכולתה האדירה של התקשורת לשמור על התדמית של טוהר כפיה של עצמה, שהיא, כמו האפיפיור, נמנעת-טעות לעולם!
האם הציבור הישראלי מטומטם?
אחד ההסברים לריבוי מעשי השחיתות במיגזר הציבורי, לירידת קרנו ולבריחת אנשים ישרים ממנו – היא ההרכב האנושי של חברי מרכז הליכוד, אשר אפילו לדברי אחד ממנהיגי מפלגתם בעבר, מישה ארנס, הרסו את המפלגה במלאם אותה אינטרסים אישיים ופליליים שדבר אין להם עם דרכה הפוליטית. אנשים אלה הסתננו למסדרונות הכוח והשלטון הציבורי מחד, וקשרים להם עם חוגי הפשע המאורגן והמשפחתי מאידך.
אז מה אומר על כך הבוחר הישראלי, המתפוצץ-ממש מעודף מוסריות ומביקורת בכל מפגש חברתי – במישאלי דעת הקהל?
הליכוד עם נתניהו בראשו הופך למפלגה הגדולה בישראל עם כ-29 מנדטים בכנסת הבאה, ואילו קדימה יורדת ל-12. העבודה נשארת פחות או יותר על מקומה.
צפו אפוא לקראת הבחירות הבאות ולאחריהן לחזרת מרכז הכובד הפוליטי בישראל לטיפוסים של מרכז הליכוד; וכל השחיתות שהיתה עד כה – אולי כאין וכאפס היא תהיה לאחר שהציבור הישראלי המטומטם יחזיר את מרכז הכוח למרכז הליכוד.
הו מי יתננו מורה דרך לנו שרגא נצר, שבימיו לא היו פריימריס אלא ועדה מסדרת, ומועמד מפלגתי לכנסת היה צריך להצליח בעבודתו הציבורית ו/או גם לייצג מיגזר כדי להיכלל ברשימת המועמדים לכנסת ובמקומות ריאליים, ו/או לעיתים הוצנח היְשר מלמעלה כי טובת המפלגה והמדינה דרשו זאת – אך לא היה עליו להסתבך בפלילים ולקבל תרומות מפליליים כדי לממן לעצמו מסעות בחירות בפריימריס, בשם הדמוקרטיה! – הזבל לא חלם אז לטפס למעלה.
"הרשות לעשיית הטוב ולמניעת הרע"
זה שמה של משטרת הדת בסעודיה, הממונה שם, בין היתר, על השבתת כל שמחה יתירה בחגים. אולי לקראת ימי הפסח תשס"ז, הבאים עלינו לטובה אחרי ט"ו בשבט ופורים – תשנה המשטרה הצבאית של צה"ל את שמה לשם הסעודי ותערוך בימי חול המועד פסח חיפוש יסודי אחר חמץ בכליהם של כל חיילי וחיילות צה"ל, כולל הטמפונים.
לאחר דבריהם של משה דור ושלי בגיליון הקודם (210) בגנות כפיית הכשרות ברשות הפרט בצה"ל, ובייחוד בפסח, ביקשו שניים-שלוש נמענים שלא לקבל יותר את המכתב העיתי. כמובן שנענינו להם מיד (וגם לא שאלנו לסיבה) אבל ממנהגנו לא נסור. מדוע לפגוע ברגשות הדתיים אסור – אבל להשאיר חיילי צה"ל במוצבים מרוחקים עם מצות יבשות ובדלי מזון "כשר לפסח" ולמנוע מהם קבלת חבילות מזון מהבית – מותר? ואם דברינו לא נעמו למבטלים, יכלו להגיב. שערינו פתוחים לכל קורא, אם כי לא פרוצים. אחרת זה לא היה מכתב עיתי אלא מלון אורחים פרוץ לכל רגל גסה, שלא נעים כלל לשהות בו.
ארבעה-עשר ילדים, צאצאי יהודה בן עזר ראב – במשפחה אחת, בלי עין הרע,
משפחתם של הרב עוזי והרבנית ברוריה ביננפלד
יהודה ראב הוליד מאשתו הראשונה הדסה את בנו-בכורו מנחם-שלמה. ומנחם-שלמה הוליד בין שאר בניו את אברהם בן עזר. ואברהם הוליד בין שאר בנותיו את הדסה, לימים ביננפלד. ובנה של הדסה, הרב עוזי, הוליד את אליסף, רננה, אלקנה, אוריה, אַצליָה, היכליה, הוד, יהושמה, נחליה-יהודה [לזכר יהודה ראב], יֵסדיָה, נוֶה, נזר-הדסה, עָיָנָה ולֶשֵם, כולם משפחה אחת בגבעת וושינגטון; כולם יוצאי זרעו של יהודה ראב; והעיתון "עולם קטן", שבועון דתי לצעירים מיום כ"ד בטבת תשס"ז, הקדיש להם כתבה גדולה על פני עמוד שלם: "משפחה גדולה בלי עין הרע".
לא נוכל להביא כאן את הכתבה כולה, אבל היא ממש מחממת את הלב. הנה למשל סיפור מפי הרבנית ברוריה, אם המשפחה (שני בני-הזוג עוסקים בהוראה ובחינוך במדרשת הבנות בגבעת וושינגטון, שבראשותם):
"פעם אחת, לדוגמא, אחת הבנות רצתה מאוד פחית. היה בא לה להתפנק קצת וזה לא כל כך בנורמות שלנו... נתתי לה כסף והיא קנתה לעצמה פחית. והנה אני רואה אותה לוקחת שבע כוסות, מחלקת שני סנטימטר בכל כוס, ונתנה לכל האחים שלה, וכולם ישבו מבסוטים ושתו את הפחית. אף אחד לא היה אומר לה לעשות את זה, וזה גם היה בסדר גמור מבחינתי שתשב בצד ותשתה לבד, אבל זה היה לה טבעי וזה מה שהיא בחרה לעשות."
מערכת השו"ת הסלולרי הראשונה בעולם
[מתוך השבועון הדתי לצעירים "עולם קטן"]
תמונות צדיקים. האם מותר לתלות תמונות של צדיקים ליד המיטה? הרב אליהו: כן.
תפילה בשמירה. האם מותר לי להתפלל ולהניח תפילין בשמירה? הרב אבינר: אם צה"ל מרשה.
מקווה קפואה. האם מותר לגברים לטבול במקווה של מים קפואים בחורף הקר לכבוד שבת? האם אין זו סכנת נפשות? הרב אבינר: אין שום סכנה לאדם בריא, אבל לנסות בהדרגה.
מכנסיים. למה הבנות לובשות חצאית? האם מכנסיים ארוכים לא מצניעים את גופנו מספיק? הרב אליהו: במכנסיים יש כמה בעיות. א. גורם הרהור עבירה לגברים ולבנים. רוב רובם של המכנסיים מבליטים את גוף האישה. ב. רוב מוחלט של אלה שלבשו מכנסיים רחבות עברו ללבוש מכנסיים צמודות. וסיבה אחרונה שצריכה להיות ראשונה – אלוקים אסר על נשים ללבוש בגדי גבר, כמו שאסר על גברים ללבוש שמלות.
שמות. קוראים לי ליאל. האם יש בעייה בשם הכולל שם אל? האם צריך להחליף? הרב אבינר: שם טוב מאוד.
מי עדיף. מי עדיף – חילוני עם ערכים, או דתי בלעדיהם? הרב אבינר: זה סוד ד'. עיין אבן שלמה להגר"א ג ב הערות.
נצרות. אך יודעים שהנצרות לא צודקת ושאנו ממשיכים להיות העם הנבחר? הרב אבינר: בימינו קל לענות. נבואות הנביאים על שיבת ציון ובניין הארץ מתקיימות בנו.
מחשבות. האם יש אפשרות לשלוט על מחשבות רעות? הרב אליהו: יש אפשרות לשלוט על המחשבות – "ולא תתורו" וכו'. וכתוב – ואתה תמשול בו.
שידוך. עברתי טיפול פסיכולוגי, האם מותר לא לספר בבירורים לשידוכים? הרב אבינר: אם עתה ולעתיד את בסדר, אין צורך לספר לכולם.
קריאה בקפה. האם מותר לפתוח בקפה? סקרנות. הרב אבינר: ודאי לא. דרכי אמורי.
איך מגיעים. אם מכונית עוצרת לידי בשבת, ושואלים אותי איך מגיעים למקום כלשהו, מה עליי לעשות? הרב אליהו: לחייך ולומר בחביבות – אינני יכול לענות לך, שבת היום.
אפשר לאכול אוכל כשר מעולה מבלי להזדקק
ללחם בפסח ולבשר "הלבן" כל השנה
שלום לך אהוד!
נדהמתי לקרוא (גיליון 210) איזו שנאה יש בך לדת ולדתיים. האם לא ידוע לך שבצבא משרתים דתיים רבים וחילוניים שאוכלים אוכל כשר??? שמוסרים ושמסרו את נפשם על המדינה?? האם לדעתך יש להקים צבא לדתיים וצבא לאוכלי טרפות? או פשוט לסלק מהצבא את הדתיים ואוכלי הכשר? בן גוריון הגדיל לעשות כשקבע שהצבא הוא של כל העם והאוכל יהיה כשר! אף אחד לא מת מאכילת מצות שבוע אחד. אגב, המצווה היא לאכול מצה רק בליל הסדר, ובשאר הימים אין צורך. כל החיים מתעסקים בדיאטה. אפשר לאכול אוכל כשר מעולה מבלי להזדקק ללחם בפסח ולבשר "הלבן" כל השנה.
יפה ר.
תשובה: אף שצאצאי סב קדמון אחד אנחנו לא נראה לי, יפה, שהבנת את דבריי. אני לא הצעתי לפגוע במיטבחים ובחדרי האוכל הכשרים והכשרים-לפסח של צה"ל של כולנו, מה שתבעתי בתוקף הוא שברשות הפרט של החייל בצה"ל איש לא יתערב במה הוא אוכל ובאיזה אוכל הוא מחזיק בכליו ואיזו חבילה שולחים לו הוריו או אשתו ומתי. אין בכך שום שינאה לדת ולדתיים. אבל בתגובה לכפייה הדתית העליתי הצעה לחיילים לא דתיים לשאת בכליהם חמץ בפסח כדי להביא את ההוראות המתחרדות-לבקרים של הרבנות הצבאית לידי אבסורד – יהיה על צה"ל לערוך בוקר-בוקר מיסדרים לכל המשרתים בו, בהם יפשפשו חיילי הרבנות הצבאית בכליהם – כפי שהאברכים המשועממים במאה שערים ובסביבותיה מנקים בנוצות את ספריהם כל ערב פסח מחשש לפירורי חמץ שנפלו בין דפיהם במרוצת השנה. רק במדינה שמאפשרת את הדתיות היהודית כמקצוע מפרנס את בעליו במקום עבודה יצרנית של ממש – יכולות להתרחש תופעות פרזיטיות כאלה שלא היו בהיסטוריה היהודית ובישיבות הגולה קודם וגם אינן מתקיימות כיום בקהילות ישראל בתפוצות. ואסור שהטירוף ההלכתי הזה, שאיננו דתיות אמיתית אלא יהירות וטמטום של אלה המחפשים לעצמם פרנסה והצדקה לקיומם הפרזיטי בגוזרם עוד ועוד חומרות הלכתיות-כביכול – ייכנס גם לתוך מחנות צה"ל!
אהוד
אוכל טרפות כל השנה וגם "אוֹף-גֵפְרִישְׁטֶה מָצֶה" בפסח.
חסן נסראללה יוזמן להתייעצויות בדבר הרמטכ"ל הבא
לאור ניצחונו על צה"ל ועל מדינת ישראל והבעת שמחתו על התפטרות הרמטכ"ל חלוץ, שלדבריו הוא גרם לה – הוזמן שיח' חסן נסראללה להתייעצויות בדרג ממשלתי ישראלי גבוה שבהן ייקבעו הרמטכ"ל הבא וסבב המינויים בצה"ל; ייתכן שנסראללה גם ימליץ על ראש הממשלה ושר הביטחון הבאים, לאחר שהנוכחים, שאותם ניצח צבאו החיזבאללי, יתפטרו. התקשורת הישראלית בדיעה אחת עם השיח', המתרעם מצידו שדמותו חסרה ב"ארץ נהדרת"; לדעתו פניו הרחבים של טל פרידמן מתאימים לתפקיד בתוספת דבלולי זקן שחורים על עור צח.
איתמר לוי: סופר נידח הוא באמת סופר נידח?
אהוד,
חיי מדף של מר סופר נידח לא נקבעים על ידי רשתות של חנויות הספרים, אלא על ידי הקוראים. הנה רשימה של ספרים שמצאתי עבור לקוחותיי ביום בו פירסמת את דבריך:
ילדי השואה / אליעזר ירושלמי
בידי טמאים / שרה ארליכמן
אמת בצל המלחמה / יעקב חסדאי
ביאליק וסופרי דורו / אונגרפלד
בדם ואש יהודה / אורי מילשטיין
לילות כנען / אבן חן
טבע ונוף במורשת ישראל / נגה הראובני
נטי וסוד המבצר בעכו / ברוך נאדל
בעלי חיים בטבע ובשבייה / פנחס כהן
באש נצורה / עדקי
גרוטסקה / כלב.
ועוד ועוד.
ואם אלו הם לא "סופר נידח" הרי איני יודע "סופר נידח" מהו. נסה למצוא מי מהרשימה בחנות שליד המספרה.
בקטלוג הספרים באתר שלי, שרובו נבנה על ידי הגולשים המקלידים את הספרים בבתיהם, בקשת החיפוש לשם "אהוד בן עזר" נותנת 22 תוצאות. אותה תוצאה כמו בקשת החיפוש לשם "עמוס עוז". נסה ותהנה. www.itamar-books.co.il
חופש העיתונות במדינת פלסטין
חאג'-מחמוד מבית-חנינא, הבעלים והעורך של "פלסטיין טיימס", בתשובה לשאלת המראיין אבי יששכרוף אם יוכל לכתוב בעיתונו האנגלי בחופשיות גם על תופעות שליליות ברשות:
"אין שום בעייה. אני פלשתינאי והכותבים הם פלשתינאים. מעבר לכך שאני מוטה בסוגייה הפלשתינית, אני לא מוצא בעייה בביקורת על שחיתות או על תופעות פוליטיות בשטחים. הצרה שלנו היא שבאזור הזה של העולם, לא תובעים אותך בבית משפט על פגיעה במישהו, אלא פשוט יורים בך. לכן, אני חייב להיזהר."
["הארץ", 18.1.07]
* * *
חיים גרוסמן
ראשון לציון מרש ציוני
ביום רביעי,
26.10.1898, הגיע בנימין זאב הרצל לביקור בארץ ישראל, במטרה לשוב ולהיפגש עם הקיסר
הגרמני, וכבר ביום הגיעו, הקדיש הרצל שעות ארוכות לביקור בראשון לציון. בין מקבלי
פניו ומארחיו במקום היה גם שמעון בן זאב, בנו של זאב אברמוביץ, שהיה ממייסדי המושבה
ב -1882.
שמעון (סמיון) בן-זאב (אברמוביץ) (1863-1924), נולד בפטרבורג להוריו זאב ושרה. בהיותו בן 19 עלה לארץ עם אביו, ובשנת 1888 נסע לארה''ב, שם שהה כחמש שנים לצורך לימודי כלכלה ומסחר. בשנת 1893 נשא לאישה את בלהה (ביילה גיטה), ולאחר נישואיהם התגוררו בבית שמול היקב ב"ראשון". לאחר מכן רכשו את בית הפקידות, ושם גדלו שש הבנות והבן היחיד. בתו, גרטלה (בן זאב) הורביץ, כתבה עליו לימים כי: "היה נאמן לעמו ולארצו, עבד אדמתו, חרש, עדר, נטע כרמיו [...] היה לאומי ברוחו ובנשמתו, עיניו זהרו לכל שיח שגדל ולכל גפן שנתנה פריה [...] הצליח להחדיר בתוכנו את האהבה למולדת, לכרם ולשדה [...]".
בכ' בתמוז 1904 נפוצה הידיעה המחרידה על מותו של הרצל. את האווירה במושבה תיארה גרטלה בן זאב בזיכרונותיה: "לא אשכח את האבל הכבד שפקד את המושבה כולה. עצרת-אבל תוכננה בבית-העם, ואבא ז"ל נטל חלק בתוכנית, בה השמיע דברים שכתב על הרצל. בטקס הזיכרון למנהיג הנערץ שהתקיים בבית העם, הקריא בן זאב קינה שכתב לזכרו של הרצל. הקינה נכתבה ונקראה ביידיש, חרף העברית הטובה שדיבר וכתב, זאת לטובת אשתו ומתיישבים אחרים, שעדיין לא דיברו עברית היטב. כמו רבים אחרים, לא ראה בן זאב את האירוע המעציב כנקודת סיום או שפל בעשייה הלאומית, כי אם להיפך, כאות לצורך במאמץ מוגבר למימוש המטרה הציונית."
שמונים ושש שנה אחר האירוע, כתבה הבת אדלאידה מכתב לאחותה הצעירה ממנה חבצלת אודות אביהם, שמעון בן זאב. "...כן אחותי כך זה היה. גם אהב לשיר איתך השירים שניגנת על הפסנתר... וגם השיר שאבא חיבר את המילים באידיש וגם הלחין לשיר מנגינה שאנו ממשיכים לשיר עד היום. חבצלת את יכולה לספר כל זה לילדיך ונכדיך..."
הבת אדלאידה שמרה את מילות שיר ההספד להרצל וצוואתו הציונית כפי שנתפרשה בידי אביה, שם בבית העם ב-1904. לימים שרה את השיר, כפי שזכרה את מילותיו ולחנו, בפני אחיינה, המלחין שמעון כהן, נכדו של שמעון בן זאב הנושא את שמו.
למאמר המלא ראו: ח. גרוסמן, "מרש ציוני בראשון לציון", עתמול 190, תשס"ז, עמ' 29-26.
שמעון בן-זאב
מוּקְדָּש למצבתו של ז' הרצל
שיר עם
תרגום חופשי מאידיש
אַחִים עַד מָתַי תִּשְתַּהוּ
בְּאֶרֶץ זָרָה שֶל עֲרִיצוּת
הִתְאַסְּפוּ כֻּלְּכֶם יַחַד
וּבוֹאוּ לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָה
שָם תּוּכְלוּ לִחְיוֹת בְּחוֹפֶש וּדְרוֹר
שָם יְהֵא לָכֶם בַּיִת מִשֶּלָּכֶם
עַל-כֵּן עַל כּוּלָנוּ לִשְאוֹף
לְשָם לְשָם לָלֶכֶת
אֶת אֲבוֹתֵינוּ הוֹבִילוּ
אַרְבָּעִים שָנָה לְלֹא הֶפְסֵק
אֵרוּעִים רַבִּים הִתְרַחֲשוּ לָהֶם
עַד שֶהִגִּיעוּ לְאַרְצָם
שָם חָיוּ אֶת חַיֵּיהֶם
וְשָם הָיָה בֵּיתָם
לְפִיכַךְ חַיָּבִים אָנוּ לִשְאוֹף
לָלֶכֶת לְשָם.
רַק לֹא לְכוֹפֵף אֶת הָרֹאשׁ
וְעִם הֶחָזֶה קָדִימָה
אֶת אַרְצֵנוּ יִתְנוּ לָנוּ
כְּשֶאוֹתָהּ בְּתוֹקֶף תִּדְרְשוּ
שָם תּוּכְלוּ לִחְיוֹת חַיֵּי חוֹפֶש וּדְרוֹר
שָם תִּבְנוּ אֶת בֵּיתְכֶם
לִמְלָאכְתֵּנוּ הַנּושָנָה נַחֲזוֹר
עִם דֶּגֶל צִיּוֹן בַּיָּד
תְּבָרְכוּ אֶת מַחְרַשְתְּכֶם הַיְּשָנָה
תַּעַבְדּוּ בָּהּ אֶת אַרְצְכֶם
שָם תִּחְיוּ חַיֵּי חוֹפֶש וּדְרוֹר
לְהַחֲיוֹת אֶת הַקְּבָרִים הַיְּשָנִים
לִבְנוֹת הַכּל מֵחָדָש
בְּשִירָה לְגִיבּוֹרֵי צִיּוֹן
נְעַבֵּד אַדְמוֹת שְׂדוֹתֵינוּ
שָם יִהְיֶה בֵּיתֵנוּ
כְּשֶכּוּלָנוּ נִשְאַף לְשָם לְשָם
רְמֶ"ח אֵיבָרָיו שֶל מַנְהִיגֵנוּ הַיָּקָר
נָבִיא עִמָּנוּ הַבַּיְתָה כְּדֵי לַעֲזוֹר לְאֶחָיו
שֶגַּם רוּחוֹ תֵּלֵּךְ עִמָּנוּ
אָז נוּכַל לִחְיוֹת בְּחוֹפֶש, נִהְיֶה חַיָּבִים לִשְאוֹף לְשָם לְשָם לָלֶכֶת
לְהוֹבִיל לְשָם אֶת עַמֵּנו לְשַחְרְרוֹ לְשָם לְשָם לְשָם.
(ספטמבר 1904. ערה"ש תרס''ה)
רמי דיצני
תור האביב TURTURILLA VULGARIS
מוּל חַלּוֹנִי הַבֵּינוֹנִי –
חַלּוֹן שְׁכֵנִי הַבֵּינוֹנִי,
עַל צִיר חָלוּד – תְּרִיס אֵין-אוֹנִים
עַל מַשְׁקוֹפוֹ נָח זוּג יוֹנִים
הוֹמִים הוֹגִים מְגַרְגְּרִים
מִתְגַּפְּפִים עוֹלְסִים נוֹקְרִים
שָׁלוֹם, תִּקְוָה, שִׁיר הַשִּׁירִים,
וְתוּר-תוּר-תוּר וְכִרְכּוּרִים
אַךְ חִרְיוֹנִים – אֵלַי! עַל אֵדֶן-חַלּוֹנִי
בַּבֹּקֶר עֵת אָקוּץ בַּחֲלוֹמִי
אֶפְתַּח תְּרִיס הָאַמְבַּט – לִשְׁלֶשֶׁת בִּימִינִי
כִּי זֶה הַכְּלָל זֶה חֹק אֶצְלֵנוּ בַּחַיִּים
זֶה עֹנֶג שְׂחוֹק מִמּוּל עוֹשִׂים-חַיִּים
וְעַל רֹאשֵׁנוּ מֵי-שָׁפְכָה חַיִּים
פורסם לפני כשנתיים ב"מאזניים"
יעקב זמיר
מסיפורי בגדאד שלי
פרק י"ח. סלימה היהודייה שנישאה לסאלח המוסלמי
ומשהו נוסף יש לי להעיר בנדון העונש המושת על אותה בחורה יהודייה ש"סרחה". אומרים שבזמן הסנהדרין נקוט היה הכלל: "כוּלָם דנוּ לחוֹבָה – פטוּר." ופירוש: גם אם מובא לדין רוצח או חוטא כבד, ואשמתו ברורה לכול, לא ייתכן שאף לא אחד מכל שבעים חברי הסנהדרין, לא יהיה ספק בליבו לגבי האשמה וההרשעה. והלא הנאשם זכאי ליהנות מן הספק. וכיצד זה איש לא מנסה לחפש בשבילו נקודת זכות כלשהי? ומסופר שאם היה מקרה כזה מובא לדיון, וזה היה מהלך העניינים, האיש היה מוּצָא לחופשי. כאילו לימד הדבר על כך שהדיון לא היה מעמיק, ופסק הדין ניתן ללא כובד ראש ראוי, ובעיקר שלא היתה בו ממידת הרחמים. ומעניין להיזכר בפירוש רש"י של בראשית פרק א', שם הוא מבאר לנו שמידת הדין ומידת הרחמים משמשות בערבוביה גם אצל הקדוש ברוך הוא.
וזו שסרחה, וברחה לה לאיזה מוסלמי בן דתו של מוחמד, ביזתה את משפחתה והמיטה עליה בושה וחרפה, ידונו אותה לחובה ויוציאו עליה חוזה. זו מידת הדין. והיכן מידת הרחמים?
ובכן, אם מי מבני משפחתה וקרוביה יבוא ויאמר, למרות שחטאה, שהוא מוכן לקבל אותה כמות שהיא, ולשאתה לאישה כדת וכדין, כי אז, ורק אז, יחונו אותה ויוענקו לה חייה (לא תמיד, וראה להלן), ותהיה לאשת איש, ותתקבל חזרה על ידי בני משפחתה.
והמקרה שסופר לעיל [בפרק הקודם] עם הבת של השכנים שלנו, הוא דוגמא לכך.
כאשר עלה בדעתי לכתוב את השורות הללו החילותי קצת לחטט, בעקיפין כמובן, בזיכרונותיהם של אחרים ולדלות מהם מידע אודות מקרים דומים שהם זוכרים או שמעו עליהם. והנה הסתבר לי שהיו שיטות אחרות, פחות "מלוכלכות", אך הניבו את אותן התוצאות.
יום אחד, בישיבת רעים אצל חברים טובים, שח לי חברי שהוא מכיר משפחה "מכובדת" וידועה, שבתם התאהבה בבגדאד בבחור יהודי מאותה שכונה, והיא הרתה לו. כל זה כמובן היה בסתר מהוריה. ועם היוודע דבר ההריון לזוג הנאהבים, הם התייצבו מול הוריה לאמור: כך וכך העניין, והבחור מצהיר מיד שזו אהובתו והוא מוכן ורוצה להתחתן איתה.
ההורים חשבו אחרת. זה לא עניין שלך אם אתה רוצה להתחתן או לא! זה עניין הבושה שהמיטה עלינו בתנו שלנו.
לא הצלחתי בשום אופן לדלות פרטים רבים מחברי אודות עניין זה, אלא רק את סיום המעשה: המשפחה שכרה את שירותיו של סכינאי מוסלמי ושילמה לו שכרו תמורת חיסולה של בתם! הדבר תוכנן לפרטיו כדי שייראה כאילו היה שוד ואונס ומקרה אלימות. וכמובן שהרוצח לא נמצא והכול הלך חלק למהדרין. חשבתי על סיבת הדבר שקיבלתי רק מעט מן המעט פרטים, ואין לדעתי סיבה אחרת מאשר שהמשפחה "המכובדת" הזו חיה היום בקרבנו ובניה וענפיה מוכרים וידועים עם עניבות וז'קטים וכסף ווילות וקלפים וקאונטרי קלאב וכל היתר, וגילוי פרטים נוספים מן הסיפור היו אולי מובילים אותי לניחוש זהותם האמיתית.
ארורים יהיו עד עולם.
ויש לי גם דוגמאות נוספות:
מעשה בבת דודתי שתחיה, שגרה בבגדאד בשכונה מעורבת, והיתה לה חברה שכנה, אישה מוסלמית צעירה ונחמדה ושמה היה סָאבְּרִיּיָה. אישה יפה, שחרחורת, בעלת עיניים גדולות ושיער ארוך, חיוך שובה לב, קומה גבוהה כמגדל השן ושדיים כעופרים.
את עינו נתן בה סָאלִח, הוא בן דודתה אחות אימה, גבר מטורזן ויפה תואר, בוטח בעצמו ובעל משרה במשרד ממשלתי. חיזר פה ושם, קשר איתה קשרי סתר, והיא החזירה לו יחס דומה, ובליבה הצעיר ניצתה אש האהבה.
שלח סאלח שליחים להוריה של סאברייה, רומז שהוא מבקש את ידה.
ואביה מסרב. את בתי לא אתן לרודף השמלות הזה. "יַעְנִי אִיבְּן אִל חִכּוּמָה". כלומר עושה מעצמו איש חשוב בממשלה. עליי לא יעשה רושם. וגם "כל האלה ממשפחתה של אימך, כולם ח'ארְיָינִים," אומר האב בתקיפות.
וסאברייה כולה תשוקה ואהבה לסאלח, ששולח לה חיזורים בדרכים נסתרות, ורק בקושי רב ובתחבולות הרבה יעלה בידה לסדר איזו פגישה מקרית קצרה עם אהובה זה.
והאב עינו פקוחה ודבריו תקפים ושרירים בביתו.
וסאלח לא מתייאש. הוא שולח מתנות, ומכרים וקרובים שידברו על ליבו של האב הסרבן, ולשווא.
האב עונה שכל עוד נשמה באפו, והוא חי, סאלח לא יזכה בסָאבְּרִיָיה שלו. יחכה נא סאלח זמן מה, עד שאלוהים יעבירו לעולם האמת, ואז אולי יוכל לדבר בבתו שוב.
ובין לבין, התעורר מתרדמתו בן דודה של סאברייה, כלומר בן אחיו של האב. והוא לא רק שמבוגר מסאברייה בהרבה שנים, אלא מבוגר מהאב עצמו. כתרח זקן.
"סאלח, מי זה סאלח, חתיכת חָראָיָאת, זר ולא ידוע." והלא הוא, בן הדוד, עַבָּאס, יש לו את זכות הקדימה. והוא מעונין ורוצה לשאת את סאברייה לאישה.
ולמה תינתן זו לאחר? חוק ומנהג הוא אצל המוסלמים שאם קרוב מצד האב שם עין על מישהי, לו זכות הקדימה עליה.
ונזכרתי כאן במוּחָמַד שָאהִין, סטודנט ערבי מאחד מכפרי הגליל שהיה תקופת מה שותף שלי לחדר בשיכון הסטודנטים בירושלים.
אני למדתי אז בשנה הרביעית, והוא התכונן, בפעם השנייה או השלישית, לבחינות הקבלה לבית הספר לרפואה. כל פעם מחדש היה נכשל אך לא ויתר. החליט להיות רופא גם אם יארך לו העניין מאה שנים, כדבריו.
כל הכבוד להתמדה.
מטבע הדברים שהיינו משוחחים על החיים בכפר, ואף הוזמנתי לבקר ולהתארח אצלם. ושם, בכפר, כולם קראו לו דוקטור, יען כי שאף ללמוד רפואה ועובדה שהוא שהה כל העת באַל קוּדְס, בירושלים.
והא סיפר לי מהווי הכפר, ההירארכיה, המעמדות, הכבוד, השמרנות וכו'. וזה היה הוא אשר סיפר לי שמישהי מבנות הכפר, בדרכה מבאר המים הביתה, אמרה שלום לאיזה בחור, וכתגובה, בני משפחתה כמעט שהרגו אותה נפש: מכות עם גזע עץ, גילוח שיער הראש, שתתבייש לצאת החוצה, בעיטות קללות נידוי וחרם, ללמדה לקח שלא תקלקל את שם משפחתה ולא תפגע בכבודה.
ופעם שאלתי אותו אם אין לו חברה או ארוסה, והלא הוא בעל מעמד בעמו. עומד להיות דוקטור. והוא נאנח וענה, דווקא כן, הוא שם עין על מישהי שמאוד מוצאת חן בעיניו. אלא ש...
אלא ש... מה?
"אם היא לא היתה נוצרייה הייתי כבר נשבע עליה."
ומה פשר השבועה?
ואז הסביר לי מוחמד שאהין, שבכפר שלהם אם מישהו רוצה מאוד במישהי, והוא נשבע שתהיה שלו, זה סימן לאחרים שהיא כבר תפוסה. ואם מישהו אחר דווקא יתעקש גם הוא, כי אז עלולה לצאת מזה תסבוכת שלמה, מהומות מכות דקירות, נקמת דם, סולחה, וכבשים ואורז וכל השאר.
ומוחמד שאהין לא היה יכול להישבע על זו אשר חשק בה יען כי היתה "מִן בַּנָאת עִיסָא" כלומר מבנות הנוצרים המאמינים בישוע הנוצרי.
וכידוע מוחמד שאהין איננו איזה יהודי עלוב שייקח לו נכרייה. יש משפחה ויש מסורת לכבד.
ועיין להלן הסברים להמרת דת אצל היהודים בעיראק.
ונחזור לעַבָּאס שבא ודרש במפגיע את "המגיע לו", היא קרובתו סאברייה, שהיא לא תינתן לאחר.
דרש וקיבל.
סאברייה כמובן שקיבלה עליה את הדין בלית ברירה. וכי איך יכלה להמרות את פי הוריה. ובעיקר, את רצון אביה אשר לא אהב את סאלח שלה?
נערכה החתונה וסאברייה הפכה לאשת איש, ובלעה את גזר הדין המר, כמוה כרבות אחרות, אשר תִגַדע אהבתן על ידי הוריהן לעולמים, ויישארו עם הבעל הזקן והאנחות התסכול והגעגועים כל השנים.
ונזכרתי בשיר עממי עיראקי שהיה מושר בפי הנערות הצעירות לאמר:
"הו אימי אימי, בבקשה ממך,
אל תשיאיני לאיש זקן ותרח,
אצלו אתייבש ואבול.
השיאיני נא לצעיר ורענן
בחיקו אפרח לי ואשמח..."
וזה במקביל לשירו של ח.נ. ביאליק:
"אומר לאבי המיתני וביד זקן אל תתנני,
לרגליו אפול ואשקן,
אך לא זקן אך לא זקן..."
אלה משאלות ליבן של עלמות צעירות ורכות. אך תדיר הן לא התקיימו, כי גזר הדין ניתן ונחתם על ידי ההורים, ואלה לא התחשבו ברחשי לב בנותיהן.
החברוּת בין סאברייה לבין בת דודתי נמשכה ואף התהדקה גם אחרי שינוי הסטטוס שלה.
ויום אחד סאברייה הרה, אך הריונה מסתבך והיא מתחילה לדמם מרחמה ויש לה התחושה שהיא מפילה את ולדה. ביקשה סאברייה מקרובתי להילוות אליה למרפאה של רופא נשים, הוא דוקטור סָאבְּרִי סָאמְרָאאִי, שיכול לעזור לה, והיא התלוותה אליה למרפאתו של הגניקולוג. ישבו שתיהן באולם ההמתנה של המרפאה אשר בקומה השנייה של הבית הגדול, וחיכו לתורן. נראה שהיה עליהן להמתין לא מעט זמן.
ובעוד האשה המדממת ממתינה בחדלון ונמנום לתורה, יצאה קרובתי למרפסת לשאוף מעט אוויר. המרפסת פנתה אל הרחוב הראשי של בגדאד העיר, הוא רחוב אַל-רָאשִיד המפורסם, וקרובתי השקיפה על תנועת העוברים ושבים. והנה דבר מענין: אַקְשִן ממשי!
גברבר משופם גורר בחורה צעירה, שהיתה כנראה אחותו, והוא מקללה ובועט בה ומאיים עליה, ודורש ממנה במפגיע שתחזור לביתה, ומיד. והיא מסרבת ואומרת לו בקול שהיא דווקא, וָאלְלָה, בשם אלוהים, לא תחזור. הוא ממשיך להכות ולבעוט ולאיים, והיא בסירובה. להרים עליו יד אין היא מעיזה, שכן נראה שהוא מעט יותר מבוגר ממנה. ובל נשכח שהוא גבר והוא אחיה שיכול לעשות גם מעשה.
פתאום "תופס האח קריזה" ושולף את השָאבְּרִיָיה שלו, ומתחיל לדקור אותה בזרועותיה שהחלו שותתות דם. והיא, מדממת, אך מסרבת ללכת איתו לביתם חזרה ומתעקשת להיגרר לכיוון הנגדי, וחוזרת ואומרת שגם אם ירצח אותה היא לא תבוא איתו הביתה.
והוא צועק ומאיים שוב שיהרוג אותה. וּחְיָאת מוּחָמַד, נשבע בחיי הנביא מוחמד, הוא יהרוג אותה אם לא תיאות לו. והיא בסירובה.
הטירוף גובר לבסוף על האח והוא מתחיל לדקור את אחותו באזור הלב והבטן והכבד והחזה, והיכן שידו מגעת. האחות נופלת מתבוססת בדמה והוא, אחוז בטירופו, ממשיך לדקור. בינתיים נאסף סביבם קהל גדול, אשר צפה מתוך סקרנות במתרחש אך לא פצה פה ולא ציפצף. ענין משפחתי פנימי... (שתיקה שאומרת מעין אישור למעשה: "כך ייעשה לבת שתמרה את פי הסמכות!")
וקרובתי רואה את הכול מן הקומה השנייה עם הרגשה נוראית וזעזוע עמוק, הגם שהיא מכירה את דרכם של המוסלמים כל הימים, שנאמר:
"דִין מוּחָמַד פִ'י אַל סֵייף," לאמור, החרב היא היא דתו של מוחמד, ורק על פיה יקום דבר.
הגיע תורה של סאברייה להיכנס לרופא הגינקולוג, היא נבדקת, מודיעים לה שהיא איבדה סופית את ההריון, הוא משלים לה בפעולה כירורגית את ההפלה, והיא מקבלת ממנו גם מין כדורים להפסקת הדימום ולטיפול המשכי.
יום לאחר מכן עלה חומה של המפלת, בטנה תפחה כמו תוף וצמרמורת קשה אחזה בה, עוויתות ודמם רב. קרוביה מייללים ובוכים ומבקשים עזרה. ודבר ראשון הם פונים לחברתה ושכנתה של סאברייה, היא קרובתי, לטכס עצה.
וזו שואלת ומתייעצת, ונאמר לה שהטוב ביותר למצבים מן הסוג הזה הוא הדוקטור "האָלָאמָאנִי". כלומר הרופא הגרמני.
בימים ההם היו לא מעט רופאים מארצות אירופה שהשתקעו בבגדאד, פתחו מרפאות ויצא שמם לתפארת, בצדק או לא בצדק, (בכל זאת באו מחו"ל ...) הם עשו כסף טוב מאוד, שכן לא היו אז בבגדאד די רופאים מקומיים.
ובאין ברירה, מגיעים למרפאתו של הרופא האלאמאני. איש גבוה ומוצק עם פנים אדומות, כיאה לגרמני, לבוש חלוק לבן, וכולו אומר סמכות ונוסך בטחון. בודק את סאברייה החולה מאוד ורושם לה את הרצפט שלו וגם מסביר בפרוטרוט כיצד ואיך לטפל בה. עם המרקחת שהוא רשם יש לעשות לה עיסוי וגם ספוגיות על הבטן כך וכך פעמים ביום, מן התמיסה יש לשתות שלוש פעמים ביום, אספירין ושתייה מרובה ועוד.
סאברייה חזרה לביתה ונאבקה על חייה ארבעה ימים ולילות בהם קדחה והזתה בלי הפסקה, וכן גם לא הפסיקה לדמם מרחמה. קרובתי שהיא חברתה הטובה, עמדה לידה לטפל בה יחד עם בני הבית סביב לשעון, ממש לפי הוראות הרופא האלאמאני. רק בבוקרו של היום החמישי החל החום לרדת, והדמום אף הוא נחלש לו, והדברים נראו קצת יותר מבטיחים.
עברו עוד שלושה ימים עד שסאברייה יכלה לאסוף כוח, ולקום מעט ממיטת חוליה. היא נראתה כמו מתה, אך מרגע זה ואילך החלה הבראתה.
בהזיותיה מלמלה סאברייה מלמולים שונים תוך כאב וצער, ובין היתר טרוניות על מזלה, על פרי הבטן שאבד לה ועל האהוב סאלח שנדחה. וזאת לדעת, שהיא נמלאה אכזבה מכך שסאלח, שחשק בה בתחילה, והיא אהבה אותו ותלתה בו תקוות, איכזב אותה, לדעתה, בכך שהוא לא התעקש מספיק ולא ניהל משא ומתן יותר עקשני, ולא ניסה לפתות את אביה בכל מיני דברים שאולי היו עוזרים לו לזכות בה. היא הרגישה שהוא ויתר עליה בקלות. זנח אותה והפקירה להיות אשתו של עבאס, בן דודה, שלא היה לה איתו שיג ושיח כלשהו. ובעיקר, לא היה בליבה אליו ולא כלום, זקן מבוגר אף מאביה שלה.
הימים חלפו, אך אהבתה הישנה של סאברייה לסאלח לא כבתה ולא החלידה, שנאמר OLD LOVE RUSTS NOT . וסאלח שלנו, המטורזן ורודף השמלות, שם עינו על איזו בחורה יהודייה יפה ועסיסית, סָלִימָה שמה. להיות מטורזן ורודף שמלות, זהו מקצוע, וסאלח היה בקי בו היטב. וסלימה, בת השכנים הלא רחוקים של סאברייה, נקרתה בדרכו לא פעם אחת. מבט פה, חיוך שם, החלפת מלה ושתיים, פגישונת כביכול אקראית, ולאט לאט התפתחה מערכת יחסים בין השניים. וזה לא קל לנערה יהודיה לארגן זמן לפגישות סתר כאלה. בכל זאת, כאשר יש רצון, תימצא גם הדרך. וסלימה מצאה את הדרך. תפנוקים, מלים יפות, מחמאות ומתנות וסאלח הבטיח את הירח ואת הכוכבים לסלימה. אבל ההורים והמשפחה, מה יהיה איתם, איך היא תשנה את דתה ותצא מכלל העדה?
סאלח אומר שלא משנה לו הדת, לכולנו אל אחד וכל היתר זה סיפורים. הוא מוכן להתייהד בשבילה. אלא שהחבר שלו היהודי מבית הקפה, יחֵזְקֵל עזרא, אומר שזה דבר מאוד קשה ושהחכומים שלכם מערימים קשיים וזה יכול לקחת הרבה מאד זמן. ועד כמה הם יחכו אחד לשני. וזה סך הכול עניין פורמאלי, כמה רגעים אצל הקָאדִי וזה מסודר, ואנו אחד של השני לנצח נצחים. "ואני מת לעשות ממך נסיכה, מלכה, להוליך אותך על כפות ידי, אשעבד לך את כל הטוב שבעולם."
סוף דבר שנאותה סָלִימָה לברוח מהוריה ולהתחבר לסאלח. היא נלקחה לקאדי ואמרה "אִיסְתִישְהָאד", כלומר הצהירה שהיא מאמינה שאין אלוהים אלא אללָה, ומוחמד הוא שליחו של אללה עלי אדמות. ועוד כמה מילות ברכה והם שבים הביתה מחובקים.
וסלימה נכנסה למשפחתו כמוסלמייה כשרה.
היא זכתה במנת האושר הראשוני מסאלח. שמלות חדשות, תכשיטים, וריהוט וכלי מיטה מבהיקים לכבוד החתונה, שנערכה לפי המסורת. ועוד איזו חגיגה. לא כל אחד זוכה לכזה "מלון ריחני", כפי שזכה סאלח. והוא היה למושא הקנאה של כל השַבָּאב בשכונה.
וכפי שאמר המשורר האנדלוסי (יהודה הלוי?) בשירו המפורסם:
"יש אשר צרותיהם הגדולות של אנשים
הן אושרם הגדול בו זמנית של אחרים..."
בעת שנחוגו כלולותיה של סלימה אצל המוסלמי, ישבו הוריה שבעה עליה, קרעו בגדיהם, זרו עפר על ראשם והתאבלו. ומה ביכולתם לעשות? את הבושה והחרפה שהביאה עליהם סלימה, הם לא ישכחו. אלוהים גדול ודרכיו נפתלות, ויש להתאזר בסבלנות. ואומר הפתגם הבדווי שגם אם תחכה ארבעים שנה, ועוד אין מבוקשך בידך, עדיין אל תמהר.
וכך נשאה המשפחה את סבלה ואת קלונה בדומייה.
חלפו ימי החאפלות והחגיגות של הנישואין, וצבע החִינָּה שצבע את כפות ידיה ורגליה של סלימה, החל דוהה. ואיתו דהה גם אושרה היומיומי. סאלח לא שכר דירה נפרדת ליהודייה שלו. הוא קיבל חדר פינתי בבית הוריו, שם לפי המסורת יגור עם כלתו הטרייה. כמוהו כרבים אחרים, יהודים ומוסלמים בעיראק. ובבית שלטה כמובן האם, והחזיקו החרו אחריה בנותיה, האחיות של סאלח הנכבד. ואלה לא בדיוק השתגעו שסאלח יביא להם יהודייה לכלה, שתהיה כבת משפחה שלהם. הוא היה צריך להינשא לאיזו קרובה שלו, בת דודה או בת דוד, וכאלה לא חסרו. והוא, רודף השמלות, לא שעה לאימו ולמשפחתו והביא את סלימה אליהם. הוא היה צריך, לדעתן, להתחתן עם מישהי מבנות הדודים שיש לה גם אחים, ואולי היה אפשר לעשות עסקת חליפין: הוא ייקח מהם בת והם ייקחו בתמורה אחת מאחיותיו ויגאלו אותה מרווקותה. דברים כאלה היו מקובלים. וכך הן חשו שהוא "סידר" אותן.
לאט לאט החלו אימו ואחיותיו משעבדים אותה לכל עבודות הבית, לכביסה, לניקיון, לרחיצת הכלים וכל כיוצא בזה. וכל זה מלווה בדברי לעג כבוש בתחילה, ואחר כך בנאצות ובקללות. "יהודיה מַלְעוּנָה, מקוללה, בוגדת בעמה ובמשפחתה, מה תחפשי בחצרותינו. לכי יָא כלבה, בואי יָא שָרְמוּטָה (זונה)."
והמציאות המרה החלה טופחת על פניה של סלימה.
תחילה החרישה, אך אחר כך לא יכלה לכבוש את דמעותיה. את קורות יומה היתה שחה לסאלח כאשר הואיל לחזור הביתה מישיבת רעים בבית הקפה בערב.
אך לא רק סלימה חיכתה לסאלח כדי לתנות את צרותיה באוזניו. גם אחיותיו. אלה הלעיטוהו במיני סיפורים על אישתו, שהיא מתחצפת אליהם, ושהיא לא ממושמעת, והפזמון החוזר של היהודייה שלא משתלבת ועוד דברים ממין זה. מחזות ותסריטים ידועים ביותר בקונסטלציה כגון זו במשפחות הללו.
בינתיים החלה סלימה מרגישה את תנועות העובר בבטנה. אושר מסוים מהול בדמעות כל הימים. סלימה הרגישה בתוך תוכה שעשתה מעשה רע לעצמה, ושהאושר המקווה שנראה לה כל כך זוהר בתחילה, הוא די עמום ואורו בקושי נראה. אך הדרכים להימלט היו חסומות ללא שום מוצא בפניה. וכי מה היא תעשה? תחזור לבית הוריה? שם, למצער, ידחו אותה בבושת פנים וכלימה. ובכלל, הלא דינה מוות. וכך מהרהרת סלימה ברכנה על גיגית הכביסה של כל בני הבית, ודמעותיה נמהלות בקצף מי הסבון.
עברו תשעת ירחי הלידה, ונולד בן זכר. ושמו ייקרא אִיסְמָאעִיל על שם אבי סבו של סאלח. היה חסר לה שתלד בת, כי אז בכלל היו הורסים אותה לחלוטין.
אלא שגם אחרי הולדת הבן הזכר, לא שקטו האחיות והאם מלהתעלל בסלימה ומלהתנכל לה תדיר. להיפך, עכשיו ינגנו לה מנגינות על הממזר שהביאה להם. "סלימה, הממזר שלך בוכה לכי והיניקי אותו. וגם אם תביאי לנו עשרה כמוהו וכל אחד יהיה כירח ליופי ולהדר, תישארי כלבה יהודיה מסריחה."
ואיסמאעיל הולך וגדל. ומעמדה של אימו וחייה מתמלאים יותר ויותר מרורים.
יום אחד פוגשת סלימה את סאברייה ברחוב, והיא מתנה בפניה את צרותיה ובוכה על מר גורלה עם סאלח שהושיב אותה בין אימו ואחיותיו, ואלה מתאנות לה ומציקות כל הימים. טוב לה למות מלחיות את החיים האלה.
למען אַלְּלָאה, למען מוּחַמָּד, למען השמיים, תעזור לה סאברייה במשהו, להימלט מן המוות הזה שמלעיטים אותה בו יום יום. תמצא לה עצה. תחשוב עליה.
וכן מוסיפה סלימה שהיא היתה מוכנה לחזור להוריה אם יסכימו לקבלה חזרה, גם אם זה יעלה לה בחייה. היא מוכנה לחזור למשפחתה ולקבל את גזר דין המוות שמן הסתם ישיתו על צווארה. ובלבד שזה ישחרר אותה מן האחיות ומן האם.
סאברייה מקשיבה ברוב קשב לסיפור, ונדה בראשה. "אם כן כך אתה מתנהג, חתיכת חלאה שכמותך?" והכוונה לסאלח שהחשבון איתו נשאר פתוח. "אותי הוא עזב בלי ניד עפעף, והפקירני לידיו של בעל זקן מבוגר אף מאבא שלי, והלך לרעות בשדות זרים לטובת יהודייה, ואף את זו הוא מענה בין אימו ואחיותיו."
ואומר הפתגם ש"עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קינאה."
יבוא יומך יָא סאלח!
סאברייה אומרת שהכול אפשר לסדר, אלא שעניין הילד מפריע. אילו היתה סלימה לבדה, זה היה הרבה יותר קל. אך איסמאעיל מהווה מכשול רציני.
שסלימה תקום ותברח לה יום אחד מסאלח, כבר היו דברים מעולם. ואז מחכות לה שלוש אפשרויות כאמור לעיל: האחת, שתחזור להוריה, שאפשר שיחכו לה עם המאכלת שתתיז את ראשה למחות את הכתם שהכתימה אותם. השנייה, שתחזור להוריה ותתקבל חזרה במידה ויימצא לה מי מבני המשפחה שיחוס וירחם ויבין ויהיה מוכן לשאתה לו לאישה. ואז תקבל חנינה ממשפחתה.
ובאין ברירה אחרת תישאר הדרך השלישית הידועה, היא המפלט בבית הזונות. כרבות אחרות לפניה.
וכרגע יש רק לחכות ולהתאזר בסבלנות. ונראה מה ילד יום. היא תמיד תהיה מוכנה לעזור בכל.
ובדימיונה חושבת לה סאברייה שהנה סוף סוף אפשר לנקום באדון סאלח. היא תקלקל לו, ותגרום לו עוגמת נפש, שמגיעה לו.
כך חלפו החודשים, ומצבה של סלימה התמסד כסרך העודף והכבשה השחורה של המשפחה. היא אצרה את צערה בליבה וחיכתה לבאות.
והנה ביום חג "אַל-פִ'יטִר", בסיומו של חודש הרָמָאדָאן, חודש הצום אצל המוסלמים, ערכה משפחתו של סאלח ארוחה חגיגית עם מטעמים שונים כיאה לחג. ואיסמאעיל הקטן בן השלוש אף הוא משתתף בחגיגה הזו ויושב לאכול ליד אביו. וכפי שאמרו רבותינו, הקדים איסמאעיל פתאום קנה לוושט, ושאף לריאותיו גרעיני תירס מעשה ידי שטן, שיעולים חזקים, פליטת מזון, הקאה והילד מכחיל.
מיד קמה מהומה, זה מייעץ שתיית מים, שני תפילה, שלישי טופח על הגב, אך הילד נשנק יותר ויותר. חובק האב את בנו ורץ איתו החוצה לבקש הסעה לרופא או לבית החולים.
בחדר המיון לא הועילו ניסיונות ההחיאה שנעשו באיחור, והילד מת.
וכך נותרה סלימה ללא קשר עם המשפחה כולה, לא עם בני ביתה או עם הוריה כמובן. את בנה יחידה היא שכלה, והיא משמשת כמשרתת, וכשפחה בזויה בביתם של מוסלמים, ללא תקווה וללא עתיד.
ובתוך ימי הצער והייאוש, האבל והמצוקה, נזכרה סלימה בדברי מי שהיתה מוכנה לעזור לה: סאברייה.
סאברייה הסבירה לה שוב, שכעת, כאשר איסמאעיל מנוחתו עדן, והמצב הינו כפי שהוא, היא מוכנה לגשש ולבדוק את דבר חזרתה למשפחתה. שמא יואיל מי מן הקרובים לרחם ולהתחשב ויפרוש עליה את חסותו.
סאברייה היתה שכנה ומוכרת למשפחתה של סלימה. כמו כן היא הכירה את כל קרוביה. והיא גילתה אומץ לב ופנתה לכל אחד מהם בנפרד. דיברה על ליבם וגוללה בפניהם את קורות בתם דמם ובשרם, וביקשה רחמים עליה לאמור, את הדין היא כבר נתנה, ועבור פשעה היא שילמה די והותר. והם, יגלו נא הם, למען אַלְלָּאה, למען השם, את רחמיהם, ואל יטרקו בפניה את הדלת.
היא הלכה ובאה עם אותם הטיעונים. והמשפחה, אנשיה פשוטים ותמימי דרך ולא של רוצחים וסכינאים. וכך ניבעו סדקים בעקשנותם והחלו מתפתלים למצוא מענה.
והנה רצה האלוהים, ומתייצב בן דודתה אחות אימה לאמור, שהוא מוכן לסלוח ולמחול ולקחת לו את סלימה לאישה.
ומכאן ועד לבריחתה של סלימה אל בית הוריה ונטישתו של סאלח רודף השמלות, קצרה הדרך. סאברייה דאגה לכל העניינים הלוגיסטיים והסידוריים בנדון, כך שסאלח לא ירדוף ולא יזיק ויקבל עליו את הדין. לאמור כך כנראה נגזר משמיים, סלימה "אינה מזלו" בסופו של דבר. עובדה שאִיסְמָאעִיל, אַלְּלָאה יִרְחָמוּ, מנוחתו עדן, לא התאושש מבליעת גרעיני התירס.
ובעת שסלימה נישאה לגוּרְגִ'י, בן דודתה, טעמה סאברייה בסתר ליבה את טעמה המתוק של הנקמה בסאלח.
ובת דודתי שלי, שתחיה, היא זו שמפיה ליקטתי את פרטי המקרה הזה, המשיכה לספר לי, שיום אחד, כאשר נלוותה לחברתה סאברייה לקניות בשוק הבדים של בגאדאד, עברה לידם משפחה של אישה ובעלה הגוררים שני ילדים קטנים וחמודים.
ובראות האישה אם הילדים את סאבריה, היא נפלה על צווארה בחיבוקים ונישוקים ודמעות לרוב, לאמור, שהיא, סלימה, חבה לה, את חייה ואת אושרה זה (והיא מצביעה על הבעל והילדים). ולולא היא שעודדה אותה, חיזקה את רוחה, עצה לה והשתדלה עבורה, מי יודע להיכן היה מצבה מגיע.
ואת כל זה התחלתי לספר מעניין הבתולין שחשוב היה שיימצאו אצל הבחורה הכשרה, וכל הקורות אותה אם זה לא כך.
המשך יבוא
סדרת הרצאות של המשוררת ש. שפרה
על ספרות המזרח הקדום
החל מן ה-23 בינואר, מדי יום שלישי ב-8.30 בערב, תשודר באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל סדרת תוכניות על הספרות המסופוטמית, ספרות המזרח הקדום. המרצה היא המשוררת והמתרגמת ש. שפרה. סדר התוכניות:
1. תולדות המזרח הקדום.
2. התרבות והספרות של המזרח הקדום.
3. 'עלילות גלגמש' – חלק א.
4. 'עלילות גלגמש' – חלק ב.
5. עזר כנגדו – אהבתם של תמוז ואשתר.
6. ירידתה של אשתר לשאול.
7. המזרח הקדום בעיני המערב.
8. המיתולוגיה של המוות.
9. מיתוס הבריאה הבבלי.
10. מיתוס המבול הבבלי.
11. לחשים והשבעות.
12. האל האישי, חיזוי העתיד וספרות החוכמה.
13. "עלילות לוגלבנדה" – עצות למנהיג.
ד"ר סלינה משיח: "ספרך הוזכר בהערה מס. 12, עמ' 84"
לאהוד בן עזר שלום,
מערכת "ספרות ילדים ונוער", כתב העת הוותיק ביותר בארץ העוסק בחקר ספרות הילדים העברית , שמחה לפתוח שעריה בפניך ובפני כל מי שספרות ילדים ותרבות עברית יקרים לליבם. הערותיך [גיליון 210] בעניין המאמרים הדנים בתרומתו של ח"נ ביאליק להתקבלות האיור בספרות הילדים העברית (ליאור סיגל) ובאיורים חדשים וישנים ליצירות ח"נ ביאליק (סבינה שבייד), שפורסמו בגיליון האחרון של כתב העת "ספרות ילדים ונוער" (דצמבר 2000) נגעו לליבי . מעבר לחבטת העלבון הניתז בצליל פוגע-נפגע, אתה חושף את סוגיית ההתקבלות ואי ההתקבלות של הספרות ושל המחקר הדן בה. אינני יודעת אם יש בכך משום נחמה, אך אני מכירה וגם מעריכה את עבודתך ומצרה על כך, שאינך מכיר את זו שלי. אלא, שלקול יש זמן ולא רק עט וכוחה של היצירה, שנדחקה לשוליים לשוב ולשמש השראה למרכז.
לגופו של עניין ראוי היה שתקרא קריאה קפדנית יותר את המאמרים הנדונים טרם תדון אותם . בהקשר זה. תשמח אולי לדעת:
א. שספרך הוזכר בהערה מס. 12, עמ' 84. מה תלין, אם כן על "על מידת הידע" של החוקרת ושל המערכת?
ב. המאמר "ישן וחדש באיור יצירותיו של ח"נ ביאליק" מתייחס ל"סוד אחיזת העיניים" כאל מקור מישני. התייחסות מעין זו לגיטימית בהחלט, כשהקונטקסט הוא התרשמותי/חווייתי.
ג. מאיר שלו מתאר את ספרו כ"קובץ שיחות", ולא כ"מחקר ספרותי מקצועי" (עמ' 9).
לטובת חוקרי ספרות הילדים, אשמח לפרסם את תיקוניך, את הערותיך, ואת השגותיך לדרכי השיח הללו באמצעות הפנייה למקור.
ולבסוף, ברוח הקול, הזמן, העט וסוגיית ההתקבלות ואי ההתקבלות: האם קראת את ספרי "ילדות ולאומיות: דיוקן ילדות מדומיינת"? קרא ואפשר תנוח דעתך באשר למיומנות המערכת.
אשמח אם תיתן בביטאונך פומבי לגלוי הדעת הזה ויותר מכך אם ריככתי את החבטה.
בברכה,
ד"ר סלינה משיח
עורכת "ספרות ילדים ונוער"
אהוד בן עזר מעיר: אכן "בין חולות וכחול שמיים" הוזכר באותיות פטיט בהערות לאחד המאמרים בחוברתכם, אך ללא התייחסות אליו במאמר עצמו, וללא שום קשר ל"גניבת" פרקיו ב"קובץ השיחות" של מאיר שלו, ששימש מקור למחקר האחר בחוברתכם, מחקר שבו המקור שלי לא נזכר כלל. לא ידעתי שכאשר הקונטקסט הוא "התרשמותי/חווייתי" – מותר לחוקר להתייחס לפלגיאט כאל מקור.
ולא הייתי מתעקש על פרטים לכאורה-שוליים אלה לולא הייתי חושש שחלק ניכר מהציטוטים של סיפורי גוטמן במחקרים בשנים הקרובות יסתמך על "המקור הגנוב" של מאיר שלו.
לכל ידידינו שלום
לנוכח הביקוש אנו חוזרים פעם נוספת על המופע החדש שלנו
"אנו עולים ושרים"
ביום שלישי ה-30 בינואר ב-20:30 בערב בצוותא תל אביב
לתשומת לבכם – ההופעה המשותפת הבאה שלנו בצוותא תהיה רק
בחודש מאי 2007
נשמח לראותכם
אליהו הכהן ואורה זיטנר
חתימה לשחרור החקלאי שי דרומי שירה בפורצים
http://www.alumim.co.il/info/dromi_atzuma.htm
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,323 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל בארבעה קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
204 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2006 – יפנה
באי-מייל למערכת והם יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל