חדשות בן עזר
מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 212
תל אביב, יום חמישי, ו' בשבט תשס"ז, 25 בינואר 2007
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
פתח-תקווה "אם המושבות" היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה
תיבש ימינו של מי שיהין להרים יד כדי ל"שפץ" ולהרוס את היכל התרבות בתל אביב!
ואת כיכר רבין להפוך לחניון! – נזכור אתכם ביום הבחירות!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
עוד בגיליון: קצב אינו תרנגולת.
עמנואל בן-עזר: הפרגים האדומים בשירתה של אסתר ראב.
משה דור: "לקח העלים הנושרים" מאת לוסיל קליפטון (תרגום שיר) / כל הכבוד / מעניין לעניין באותו עניין / אנוכיוּת ביולוגית.
אחרי מות ירון גולן: רות ירדני כץ, יוסי אחימאיר
עירום על הדרך, סיפור מאת רוני גרוס.
יעקב זמיר: מה הפסידה התקשורת בתליית סאדאם חוסיין?
מ.ד-ן: תגובה ל"נאום פרידה מדן חלוץ".
רזי בן-עזר: עוד על מידות ומשקלות
יואל נץ: חסידי השלום-עכשיו מגלגלים את הסבתא מכל המדרגות ושואלים אותה: סבתא למה את רצה כל-כך מהר?
יוסף עוזר: יש לי כיסוי ראש (שיר) // נעמן כהן: נֶכְדוֹ שֶׁל רָשִׁ"י (שיר)
אין גשר לטרנספר, סיפור-עדות מאת ראובן אדיבי
אהוד בן עזר: המושבה שלי, פרק שנים-עשר, סבא מאיים בְּשֵׁדים על החְניוֹקים הירושלמיים.
נספח: עצומה להגנת החוואי שי דרומי.
אהוד בן עזר: קצב אינו תרנגולת
בימים שבהן תרנגולות הסתובבו בלולים והטילו ביצים בלהקות גדולות וטרם היו כלואות בתאים קטנים להטיל ביצה-ביצה כל ימי חייהן, היה נהוג להצמיד להן בסיכה מאחור מגן-תחת עשוי פח נוצץ ודק, וזאת על שום מה? על שום שתרנגולת שדיממה-משהו בהטלת ביצתה היתה מיד מנוּקרת מאחור ונהרגת במקורֵי כל חברותיה ללהקה בגלל הדם. שיטה אחרת היתה להרכיב "משקפי פח" אטומות לתרנגולות על שורש מקורן כדי שלא תוכלנה לראות קדימה את הדם.
קצב אמנם אינו תרנגולת, ואת תואר הנשיאות שלו איבד, לפחות במכתב העיתי שלנו, מאז שסירב לכנות בתואר "רב" רבנים רפורמים וקונסרבטיבים (וזאת עשה גם על דעת רבו המלומד מחנך הבנים למופת הרב הראשי לישראל שלמה עמאר) – וגם יש לנו ספק רב אם מלכתחילה התאים קצב להיות נשיא – אבל אנחנו לא שמחים למִשְׁבּתוֹ ולא שותפים למחול השדים המתנהל סביבו. ארצנו מלאה פרשיות שבהן ההרים מולידים עכברים חדשים לבקרים, ואיכשהו לא מסתדר לנו בהיגיון שֶׁמה שהחל בתלונה מצידו על סחיטה נגדו מסתיים בהאשמתו באונס, ומשום כך לא מקובל עלינו שחזקת חפותו תישלל ודינו ייחרץ בתקשורת, בציבור ובכנסת – עוד בטרם נשמעו העדויות מכל הצדדים ובטרם הורשע במשפטו, אם בכלל. משפט ולא לינץ'.
עמנואל בן-עזר
הפרגים האדומים בשירתה של אסתר ראב
בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת נהגו גם בני פתח-תקווה לענוד ב-11.11 פרג אדום על דש בגדם. סיפור אמיתי.
יצא לי לאחרונה לשוחח עם בן-דודי, הסופר הנידח אהוד בן עזר, על הסמליות של הפרג האדום בשירתה של דודתנו. למען האמת, מעולם לא שוחחתי עם הדודה על שירתה. מכל שלושת בני אחיה היא ראתה בי דמות שלא בדיוק מתחברת לשירה. היא ראתה בי את הצד הריאליסטי, כלומר אחד שמתעניין במכונות, ברזלים, מכוניות וכדומה. אליי היא פנתה כאשר היה צורך להגן עליה מהשכנים (ההתנכלויות היו בדימיונה בלבד), כאשר היתה צריכה לעבור מדירה לדירה או כאשר היתה צריכה לאחסן את רהיטיה לפני נסיעה ארוכה לחו"ל.
בשלהי המנדט, כאשר הבריטים ערכו חיפושים אחר נשק לא חוקי, קראה לי הדודה לדירתה בתל אביב ואמרה לי שהיא רוצה שאשמור לה על האקדח האישי שלה. "אני לא חושבת שאהיה זקוקה לו, לך הוא עוד יכול להביא תועלת." אמרה והוציאה מהמגירה אקדח גרמני "חצי מָאוּזֶר". לא התותח המוכר שהיה למפקדי ההגנה ולסרג'נטים היהודים ממשטרת הישובים, אלא אקדח יותר קטן, מטיפוס בראונינג בקוטר 7.65 מ'מ. נעניתי לבקשתה בחפץ לב למרות הסיכון שבנשיאת נשק לא חוקי. לימים, אחרי קום המדינה, האקדח הזה קיבל "הכשר", הוא במצב מצוין ונמצא כיום ברשותי ברישיון.
הבאתי את הסיפור הזה כדי לחזק את דעתי שאסתר ראב לא היתה פאצפיסטית, גם לא מיליטריסטית. התנהגותה העידה על החינוך שקיבלה מאביה יהודה ראב, חורש התלם הראשון – שכל אדם ובאותה מידה גם העם כולו זכאים להגן על עצמם ואם אין ברירה גם להשתמש בנשק. אבל השימוש בנשק, וזאת שמעתי בעצמי מפיו של הסבא, צריך להיות הברירה האחרונה. הוא גם הדריך אותי בעצה טובה ואמר שלעולם אין לכוון נשק אל אדם אחר, אלא אם אתה בטוח לגמרי שאתה רוצה לירות בו. זאת היתה הרוח בה דגל וגם הוריש לבתו ולבניו.
על רקע זה ובהתחשב בכך שאסתר עברה את מלחמת העולם הראשונה כנערה וראתה את מוראותיה, סביר להניח שיום סיום מלחמת העולם הראשונה הטביע את חותמו עליה. את אותו יום, היום ה-11 לחודש ה-11 כשהאש הופסקה בשעה 11, קבעו ליום זיכרון לכל חללי אותה מלחמה נוראה. לזכר הדם הרב שנשפך, נקבע הפרג האדום כסמל יום הזיכרון. כיום, סמל זה כבר נשכח בארץ אולם אני זוכר שבשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת נהגו בני פתח-תקווה לענוד ביום זה פרג אדום על דש בגדם.
באנגליה מנהג זה מקוים עד היום. לפני מספר חודשים, ב-11.11, ראיתי בערוץ הבי. בי. סי. מבזק חדשות שבו נראו מר טוני בלייר וגם יתר חברי הפרלמנט עונדים את הפרג האדום על דש בגדם.
סביר להניח שכאשר אסתר ראב כותבת על חייל שנפל בקרב, עולה בתודעתה תמונת שדה הפרגים האדומים. מעבר לכך, אני חושב שהכול יהיה בגדר של ספקולציה או הרהורי לב של חוקרי שירתה.
אהוד בן עזר מעיר: שירהּ של אסתר ראב "פרחי-אביב והבן המת", שהתפרסם לראשונה ב"תרבות וספרות" של "הארץ" ב-29 באפריל 1949, לאחר מלחמת השחרור, מסתיים בשורות:
"אַךְ עֵינֵינוּ לְפֶתַע הֲלוּמוֹת מַכְאוֹב
מִסֹּמֶק כַּלָּנִיּוֹת פְּזוּרוֹת –
נִטְפֵי-דָּם!
עַל רַחֲבֵי-שָׂדוֹת מוֹרִיקִים לָעַד..."
["כל השירים", הוצאת זב"מ, עמ' 98]
ביום העיון למלאת 25 שנה למותה של אסתר ראב שהתקיים באוניברסיטה העברית בירושלים, סיים פרופ' אריאל הירשפלד את דבריו היפים על הצמחייה הארצישראלית בשיריה של אסתר ראב באיזכור הכלניות האלה אך זאת תוך הערה תמוהה, שאני מצטט מהזיכרון, לפיה אסתר בכל זאת לא נמנעה מלהשתמש כאן בדימוי מיליטאריסטי (וייתכן שאפילו השתמש במושג בוטה יותר).
אולי חשש שמא דבריו על שיריהָ, שאותם אמר בעל-פה ברגש ובהזדהות של בן מושבה ארצישראלית – יחשידו אותו בעיני המגמות הפוסט-ציוניות השולטות כיום באקדמיה ורואות ב"ילידיות" של אסתר ראב ביטוי גם לקולוניאליזם או לניאו-קולוניאליזם? – אגב, המלומדים הפוליטייים הנאורים האלה לא בדיוק מבינים לפעמים גם מה שהם עצמם כותבים ואומרים.
כאשר סיפרתי על כך לבן-דודי עמנואל, ובזיכרוני נחקקו משום מה מההרצאה פרגים ולא כלניות – הוא הציע לבחון קצת אחרת את משמעותם של הפרגים האדומים בדור שבו חיתה דודתנו אסתר. אבל אולי דבריו המעניינים עושים אותה עוד יותר ניאו-קולוניאליסטית ומיליטאריסטית ר"ל – ממש שותפה לחגיגות האימפריה הבריטית!
אחד משיריה היפים ביותר של אסתר, שעימו נתחדשה שירתה ב-1947, הוא "כפרג נישא ברוח" הפותח במילים: "אֵלִי בְּבוֹאֲךָ לְתָלְשֵׁנִי / זְרֵה אֶת עָלַי בְּכַנְפֵי הָרוּחַ / וְנִשְׁאַרְתִּי כְּפֶרֶג נְטוּל-רֹאשׁ / וְשַׁחוֹתִי אֱלֵי עֲפָר אַרְצִי." ["כל השירים", הוצאת זב"מ, עמ' 70].
"כלניות" – על שם כומתותיהם האדומות, כך כונו כזכור החיילים הבריטיים העוינים ליישוב היהודי בשלהי תקופת המנדאט בארץ-ישראל.
ואולם בשירהּ של אסתר על הבן המת מ-1949, הכלניות הן כפשוטן, כתם של דם בשדות המולדת הירוקים.
* * *
משה דור
לקח העלים הנושרים
זהו שם שירהּ של לוּסיל קליפטון בת ה-81 הנמנית עם חשובי המשוררים האמריקנים בני זמננו. בחרתי לפתוח בתרגום השיר הזה את טוּּרי לא רק משום שהוא שיר יפה, שגם אתיאיסטים מושבעים כמוני יכולים להתענג עליו, אלא גם מפני שנמאס לי להתגולל בציבורי האשפה היומיומיים שהחברה הישראלית מספקת לנו. החלטתי אפוא להפנות עורף – ולוּ רק הפעם – לפוליטיקאים, לאנשי העסקים, למוצצי הדם וליונקי הלשד, לפושעים המאורגנים והבלתי מאורגנים, הנשיאים הנאשמים-בחרפת-עולם והמכחישים-מכל-וכל, לבעלי התיקים בממשלה ומחוצה לה, לרכילאים המטמטמים את מוחות צרכניהם. אתם, קוראיי הטובים, תסלחו לי. אני בטוח בכך מפני שגם לכם נמאס. וכי איך אפשר אחרת?
הֶעָלִים סְבוּרִים
שֶׁשִּׁלּוּחַ כָּזֶה מַשְׁמַע אַהֲבָה
אַהֲבָה כָּזֹאת מַשְׁמַע אֱמוּנָה
אֱמוּנָה כָּזֹאת מַשְׁמַע חֶסֶד
חֶסֶד כָּזֶה מַשְׁמַע אֱלֹהִים
אֲנִי תְּמִימַת דֵּעִים עִם הֶעָלִים
לוסיל קליפטון נולדה למשפחת סיילס השחורה בצפון מדינת ניו יורק. ההורים היו עניים מרודים, וכבר בגיל שתים-עשרה הלכה לוסיל לעבוד כחופפת-שיער בסלון יופי. על אף המצוקה הכלכלית התעקשה הנערה המוכשרת לרכוש השכלה: היא סיימה בית-ספר תיכון ולמדה מתימטיקה באוניברסיטה שחורה. לימים נישאה לפסל-הפילוסוף פרֶד קליפטון, שמת במיטב שנותיו, וילדה לו ארבע בנות ושני בנים. היא פירסמה קובצי שירה רבים שהיקנו לה פרסי-ספרות חשובים, היתה "שרת השירה" של מדינת מרילנד, נבחרה לנגידה של האקדמיה של המשוררים האמריקנים ושימשה פרופסור לספרות במיכללת סט. מרי שבדרום מרילנד. שירתה עזת-הביטוי חושפת ללא רתיעה את עולם האישה בכלל ואת זה של האישה השחורה בפרט.
היה לי הכבוד להיפגש איתה פעמים מספר. היא, באמת, "אמא אדמה" כהת-עור, שחוש ההומור שלה ונדיבות רוחה לא נטשו אותה כל השנים. אגב, יש לה שירים לא-מעטים שהשראתם נובעת מהתנ"ך העברי. אשמח להביא לכם את אחד השירים האלה בהזדמנות קרובה ותקוותי תשעשעני, אם יחזקני צוּרֵנוּ החילוני, לתרגם מיבחר משיריה לשפתנו וגם להוציאו לאור.
ולהקורא ינעם.
כל הכבוד
כמה שמָחוֹת מזומנות לו לאדם בישראל החרד לגורל לשונו הלאומית?
מוטב לא להתחיל למנות.
והנה, ודווקא ממקור לא צפוי, שמחה וששון.
בגלי צה"ל החליטו לאסור מלחמה על שירי-זֶמֶר המכילים שיבושים חמורים. אני מצטט מן הידיעה שקראתי: "על-פי הנוהל החדש, סינגלים שיישלחו לתחנה עם טעויות קשות בעברית יוחזרו לשולחיהם בצירוף הפניית תשומת הלב לשגיאה, כדי שתתוקן. לא מדובר בצנזורה חד-משמעית על השירים, אלא בניסיון מהפכני לתקן את שפתם כך שתתאים לאמות מידה ראויות לשידור."
מי שקורה לו, מרצונו או בעל כורחו, להאזין לפיזמורים "העבריים" המשודרים על-ידי התחנות השונות אינו יכול – אם יש בו רגישות לשונית כלשהי – שלא לחוש צמרמורת של תמיהה ועלבון. העובדה שהתחנה הצבאית הפופולארית הגיעה לכלל מסקנה, כי נחצו כל הקווים האדומים ויש להתייצב בפרץ, ראוי שתזכה לתשואות הידד. קודם כל יבורך היוזם אברי גלעד, שעל-פי ההגדרה בעיתון הוא "מאושיות התחנה", ואחריו יבוא על הברכה מפקד גל"צ אבי בניהו שהורה להגשים את המלצותיו של אברי.
טבעי היה שאי אילו מן הזמרים החוטאים בהֶרֶס השפה נזעקו לערער על תבונת הניסיון לבלום את השחתת השפה – "אני חושב שלפעמים הטעויות הן חלק מהחן של השיר וחלק מהטבעיות שלו," טוען אחד מהם – אבל אסור לתחנה הנחשונית להיכנע ללחצם של הזמרים הנבערים. יש הבדל גדול בין עָגָה טבעית ובין בורות לשמה.
כל הכבוד, גלי צה"ל!
מעניין לעניין באותו עניין
כיכר ה"א באייר בתל אביב – הידועה גם בכינוי "כיכר המדינה" – מתייחדת לא רק במחירים הגבוהים של החנויות השונות והמשונות המסתופפות בה ומשרתות את קהל העילית שממונו בארנקו אלא גם בהתלעזות הקיצונית של שמותיהן, המתגלית אם בהכתרת החנויות בשמות נוכריים ואם בהשמטת האותיות העבריות כאילו יש משום קלון בהצגתן לראווה.
לעניות דעתי וטעמי, אין זה רק עניין של משיכת תשומת-ליבם של תיירים דוברי אנגלית ו/או אמריקנית אלא גם גילוי של התבטלות תרבותית, הקיימת ממילא ברחבי העיר העברית הראשונה וכמובן גם מחוץ לגבולותיה.
הרי לכם דוגמה הסותרת את השכל הישר, ביוצרה מיפגע של ביטוי לקונה הזר האפשרי. "הצורפים": שם עברי יפה לכל הדעות. אך מה לעשות כאשר השם הזה מתנוסס, פעמים אחדות, על החנות אך ורק באותיות לא-עבריות, היינו HATZORFIM—סבורים אתם שהתייר המזדמן יוכל להגות את השם הזה על נקלה?
ידידים תושבי תל אביב, כמוני הקטן שגם נולד בעיר הזאת בהיותה קטנה ולבנה, סיפרו לי שקיים חוק עירוני המבקש להגן על העברית בשמות העסקים הקיימים ברחבי הכרך. אם הצדק איתם, היכן שומרי החוק הזה? ואם רצונם הטוב תעתע בהם, כלום לא הגיעה השעה שיחקקו אותו?
הבה נרד דרומה, לאילת אשר על חוף ים סוף – כן, זו שבהתקפה של רוח עיוועים יצא באחרונה שר החוץ המצרי בהכרזה שהיא שייכת לפלסטינים שהרי איננה אלא אוּם רַשְׁרַשׁ "ההיסטורית" – ונתהה על שמות בתי-המלון המציעים חבילות איכסון לנופשים ישראליים, לא למשתזפים מארצות רחוקות או קרובות.
הנה אחדים מן השמות האלה, העשויים להרנין לב כל פטריוט: אמריקנה, ישרוטל ריביירה, אורכידיאה, אסטרל ויליג', הוליטל סייאסטה, מרינה קלאב, פרימה מיוזיק, גולדן טוליפ, ישרוטל רויאל גארדן, הרודס ויטאליס, הרודס פאלאס, הרודס פורום, מג'יק פאלאס, מג'יק סאנרייז קלאב, קלאב מד קורל ביץ'.
אכן, אם נלך בעקבות מגיש חדשות-הבוקר בערוץ 10 של הטלוויזיה, זהו "שִׁיבָרוֹן לב" אמיתי, או בשפתנו המאומצת: a true heartbreak
אנוכיוּת ביולוגית
כל ימיי אני תוהה מהיכן צמחו כל אותן בריות אנוכיות שלא פעם הן מדהימות אותי באגואיזם המופלג שלהן – ובשדה הקרוב אליי, הספרות, זהו חזיון נפוץ במיוחד – ולא מצאתי הסבר נאות. ובכן, יש הסבר, ועוד מדעי.
ב"ידיעות אחרונות" של ה-23 בח"ז מספר כתב העיתון בניו יורק, כי מחקר חדש שנערך על ידי מדענים באוניברסיטת דיוּק שבארה"ב מגלה שבאמצעות מעקב אחר החלק האחורי של המוח ניתן לחזות אם האדם יהיה אנוכי או נדיב. בקיצור, אנוכיות זה עניין ביולוגי.
נחה דעתי.
אותם אגוצנטריסטים, אם יותר לי להרשים את קוראיי במונח בעל צלצול מדעי, שקורקבנם מעניין אותם יותר מכל פגעי ונגעי האנושות, אינם אשמים במה שהם. הביולוגיה היא בעוכריהם. צריך, אם כן, לקבל אותם בהבנה ואולי אפילו ברחמים.
זכור לי אותו סופר ידוע שנתקלתי בו והוא סר וזעף לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים.
"מה קרה?" שאלתיו בחרדה.
והוא ענה לי חד וחלק: "מצאו להם זמן למלחמה הזאת... ספרי החדש יצא ממש עכשיו אבל איש לא שם אליו לב. יש נושא חשוב יותר..."
הוא השמיע את התואר "חשוב" בעקימת חוטם ובתנועת יד מבטלת.
לא האמנתי למישמע אוזניי. רציתי לומר משהו חריף, מעליב, צורב, ולא נמצאו לי המילים המתאימות. הסבתי את גבי והלכתי משם.
עכשיו אני יודע שעשיתי עוול לאומלל ההוא. האנוכיות הנוראה שלו נגרמה על ידי הפעילות היתרה של אותו חלק במוח שמדעני דיוּק עקבו אחריה. גם אילו רצה לא יכול לשנות את אופיו. הוא היה קורבן של הביולוגיה האנושית.
לאוניברסיטת דיוּק יצאו גם מוניטין על מחקרים שנערכו בה בתחום הפאראפסיכולוגיה, ומימצאיהם הזכירו, פעמים הרבה, תופעות שסיפורת-המדע, סאיינס פיקשן בלע"ז, נדרשת להן. היו ימים – לפני שקראתי מה שקראתי ב"ידיעות אחרונות" – שנטיתי לחפש את הסיבות לאנוכיות העצומה של יוצרים מסויימים באיזה שפריר עליון, במשהו ניפלֶה או בלתי נתפס בהשגתנו המצומצמת, או פשוט יותר, לייחס אותה לאופיים הנבזי. מכאן ואילך אני מיטיב יותר לדעת ואני מבקש את מחילת כל אלה שחשבתי עליהם מחשבות רעות. אתם, יקיריי, חַפִּים מחטא האהבה העצמית, כי האהבה הזאת שאתם הוגים לעצמכם נכפתה עליכם על-ידי הטבע. מֵאָה קֻלְפָּה, מֵאָה קֻלְפָּה.
ובלשוננו הקדושה: מודה ועוזב ירוחם.
* * *
סופר נידח מעיר: אם לאותו סופר כוונת שנינו, הרי שבזכותו חזרתי שלם ממלחמת ששת הימים, כי ממש באותם ימים הופיע מצבו של אותו אדם והוא לא נח ולא שקט עד שהגיע אליי הספר בדואר צבאי בעיצומם של ימי המלחמה, כאשר חנינו בטרמינל הכבוש מזה יומיים-שלושה של שדה התעופה קלנדיה-עטרות, ובזכות הספר ואולי גם בזכות מחברו בעל הקשרים המטפיסיים שהתפלל לשלומי, שרקו הכדורים מעליי ושבתי מהמלחמה בריא ללא שום פגע כדי לכתוב את הביקורת שהוסכם עליה מראש ל"תרבות וספרות" שבעריכת בנימין תמוז ב"הארץ".
אחרי מות ירון גולן
אהוד שלום,
אני המומה! אם היתה בשורה שלא ציפיתי לה היא מותו של ירון גולן.היכרותי איתו היתה רבת שנים מלאות חוויות נעימות ולא נעימות. איש צבעוני, משכיל מאוד, בעל ידע עצום, בייחוד בספרות, משוגע, בעל חלומות, שהוציא לאור מאות רבות של ספרים. בהוצאתו התפרסמו ארבעה ספרים שלי (על חשבונו). ישבנו שעות בבתי-קפה בירושלים ובתל-אביב, שוחחנו על כל נושא, התרגזנו, התווכחנו, ומה לא? – ירון גולן פגש אנשים שלא הכיר, הציג עצמו כמו"ל ואמר לבן אדם: "אם יש לך סיפור אני מוכן להוציא אותו לאור." הוא היה קובע פגישה ומגיע שעתיים באיחור או לא מגיע בכלל. כל מי שיצא לו לעבוד עם ירון גולן יספר עליו אין ספור סיפורים שונים ומשונים, ואין ספק שהוא היה דמות מיוחדת בעולם המו"לות. תנחומים לרבקה רעייתו ולילדיו,
רות ירדני כץ
רשימת הנפטרים שאתה מכיר הולכת ונמשכת לבלי קץ: ירון גולן, עמוס מלר, אהרון אוזן – שמות שצדה עיני רק הבוקר [אתמול] – כל יום ועוד בשורות מרות, כל יום ועוד שם מוכר בתוך מסגרת שחורה...
ירון גולן היה עוף מוזר, איש של ספרים, דפוס, כריכות, מו"ל, מו"ס, שלא תמיד ברר בין איכותי לגרפומאני – העיקר להוציא לאור. האם היה יכול להתפרנס מזה? מסופקני. הוא הקרין מסכנות ועליבות, אך דומה שלא היה איכפת לו. ראה עצמו כאיש-ספר – תמיד עם כמה עותקים מספר חדש ב"הוצאת ירון גולן" תחת אמתחתו – ובאמת כזה היה וכך ייזכר. תימהוני במידה מסויימת, שדמותו הססגונית והאינדיווידואלית תחסר מאוד בנוף המו"לות ובשוק שבוע הספר העברי. לפחות המותג הלא-ממוסד "ירון גולן" יישמר לעד על מאות כריכות של ספרים עבריים, מהם טובים וחשובים, מהם רעים וגרועים.
יוסי אחימאיר
עירום על הדרך
סיפור מאת רוני גרוס
החול החם צרב את כפות-רגליי. התקרבתי לגדר הסמוכה, וזרם של נוזל חם פרץ מבין רגליי והרטיב את האבן הקרה.
"לא יפה!"
קולה של בעלת הבית צרם באוזניי. אישה רזה, בשנות השישים לחייה, בת למשפחה תימנית יחידה בכפר שכולו אשכנזים. אפילו היות המשפחה שומרת מצוות לא מנע ממנה להיות חלק מיאתנו. נבדלת היתה מן השאר רק ברדיד הקשור סביב לשערותיה ובמאכליה. מתרוצצת מן הבית אל החצר ומן החצר אל הרחוב. את הנדרש לביתה היתה קונה ממוכר הלחם, ממוכר הקרח או מן הצרכנייה, מבשלת על פתיליית-נפט שריחה ההולך למרחוק מביא את בשורת הארוחה הקרובה ומעלה בפי, הרגיל למאכליה נטולי ניחוחות-המזרח של אימי, ריר-תשוקה אל אוכל ריחני ולא נודע זה, מטפלת בגינה העמוסה צמחי-תבלין או קוטפת מהגדר החיה את הספוג, שמגעו נעים כל-כך באמבטיה עת משפשפים בו את הגוף החשוף.
"לא יפה!" חזרתי ושמעתי את הקול, חזק יותר, לאחר שלא הגבתי.
הסבתי לעברה מבט תמים. הקיץ להט. מוכר הלחם כבר החליף, כבכל קיץ, את עגלת הגלגלים במזחלת-שלג ישנה. בחכמתו של בעל ניסיון ידע כי החול והשלג דומים, ומגלשיים יקלו על הסוס לעבור בחולות העמוקים, משקיעי הגלגלים, של רחובות המושב.
בשכלו של ילד בן שלוש הבנתי כי עירום היא הדרך הטובה ביותר להעביר את הקיץ החם, אבל עדיין לא ידעתי להסביר זאת כהלכה:
"כן יפה," התרסתי לעומתה בתשובה.
"ילדים מחונכים לא הולכים עירומים ברחוב," סיימה את הוויכוח.
בדרך כלל התייחסה אלי יפה.
בחצר עמד מבנה ישן ששימש בעבר בית-אימון לאפרוחים, ולאחר שהוכשר כבניין מגורים, הושכר למשפחתי.
"חזור הביתה!" עתה היה זה קולה של אימי. בעלת-הבית היתה כשמה: בעלת-הבית, ואת רצונותיה יש לכבד.
קשה היה לעמוד בעלבון. הרי אין צודק ממני: בקיץ החם חייבים להשיל את הבגדים ולרוץ עירומים בחולות. יהיה לי די והותר זמן בחורף להתעטף בבגדים, זה על גב זה, עד שאיראה ככדור-בד יותר משאיראה כילד. בקיץ, אין פשוט יותר מלהסתובב אל הגדר ולהטיל את מימיי. משוחרר מהצורך להשיל שכבה אחר שכבה, תוך תקווה שאספיק להסיר את כולן לפני שלא אוכל לעמוד במעמסה, וארטיב חלק מבגדיי.
"לא רוצה," ניסיתי קלף מפסיד מראש.
"מיד הביתה! אחר כך נלך לחורשה,"
הפרס היה מפתה: להיות נגרר בידי אימי בחולות העמוקים לעבר החורשה הסמוכה, כשאני ישוב בעגלת הילדים, כמוכר הלחם במזחלתו. שם אשתעשע בצל האורנים הגבוהים, שנוטפים שרף דביק המלכלך את הידיים ומדיף ניחוחו למרחוק, ואציץ אל המערות החצובות באבן הכורכר, אסורות לכניסה מחשש קדחת-המערות. כך עד שעת ארוחת הערב, עת אגרר בעגלתי חזרה הביתה.
כדי להבדיל בין מוכר הלחם למוכר הקרח, היה הראשון מכריז על בואו בדנדון פעמון, והשני בשריקת משרוקית. פעם ביקשתי, גם אני, פעמון קטן, לדנדן בו מעל עגלת הילדים. אלא שהזמנים דחקו, הכסף לא היה מצוי בשפע, ופעמון לא קיבלתי. בכל זאת, כשהייתי מוסע אל החורשה וממנה, דימיתי כי אני מטלטל את פעמוני וכל הכפר יוצא לקראתי בסלים גדולים וריקים לקנות לחם.
תמיד אהבתי חום. את החורף הגשום והקר שנאתי וייחלתי אל הקיץ. כך גם בדמיונותיי העדפתי לדמות כי אני מוכר הלחם החם ולא מוכר הקרח הקר.
"טוב..." נכנעתי, מפגין חוסר חשק. אף ששמחתי לצאת אל החורשה, חייב הייתי להראות כי כניסתי אל הבית יש בה ויתור מסוים. בחושיו של תינוק ידעתי כיצד לזכות ביתרונות קטנים מהמצב.
"ילד טוב," קראה אחריי בעלת הבית וידה הגרומה החליקה על שערי.
"ילדה רעה," לא ויתרתי לה, תוך שאני פוסע הביתה בגאון, גלוי שת.
המשך יבוא
מה הפסידה התקשורת בתליית סאדאם חוסיין?
שלום רב לך אהוד,
בעקבות מאמרו המתורגם של בנו של שר הפנים העיראקי לשעבר, שנרצח על-ידי סדאם חוסיין, ואשר טען שהחבל שתלו את סדאם וכו' (ר' עיתון של --- המתקרא "הארץ" מלפני כמה ימים) – ליבי-ליבי לו לאיש הזה שהרגו לו את אביו ומגלה כעת אצילות נפש כזו. כל הכבוד. אלא שהקולות הרבים שנשמעים בגנות הוצאתו להורג של הדיקטאטור העיראקי באים בעיקר ממה שמתקרא התקשורת. שכן אילו נכלא בבית סוהר היו הולכים אליו מדי פעם ומראיינים אותו ומשדרים אחר כך בטי.וי. תמורת כסף רב, ואחר כך גם היו אוגדים את זה לקונטרסים שייהפכו לרבי מכר. וזה בעידננו בו האנושות מאבדת את שפיותה לדעת. וראה ראיון הטי.וי. המעלה קבס שעשתה עיתונאית אחת בארה"ב עם האפרו-אמריקני שזוכה במשפט רצח של אשתו, ואשר כתב ספר איך היה רוצח אותה. כה בטוחה היתה שעלתה על אוצר של זהובים, עד שבאו כמה שפויים וטרפו לה את הקלפים.
לא תמיד אמר ביבי חוכמות צרופות אבל דבר אחד נכון הוא כן אמר ש"בכל אשמה התקשורת." וזכור את אשר עוללה בימי מלחמת לבנון השנייה.
בברכה
יעקב זמיר
מ.ד-ן: תגובה ל"נאום פרידה מדן חלוץ"
לסופר נידח, עורך "חדשות בן עזר", שלום,
אני כותב אליך הפעם כדי להגיב על מאמרך – "נאום פרידה מדן חלוץ" (גיליון 210).
א. אומנם לחיל האוויר יש חשיבות מכרעת בשדה הקרב אך הוא אינו הגורם המכריע הבלעדי במלחמה , עברנו כברת דרך ארוכה מאז "דוקטרינת דואה" (ע"ע דואה ג'וליו – אנצ' עברית ו/או באינטרנט – 1869-1930 Giulio Douhet )!
ב. כחודשיים לפני "מלחמת לבנון השנייה", למיטב זכרוני במאי 2006, נערך ע"י המרכז ע"ש יופה ללימודים איסטרטגים באונ' ת"א יום עיון שבו נדונו דוקטרינות הפעלת כוחות אוויריים. המרצים בכנס היו מפקד ח"א, האלוף שקדי, ד"ר שמואל גורדון (אל"מ-מיל' ולשעבר טייס קרב בח"א) ואחרים. כ"כ השתתפו ביום העיון , מלבד אזרחים, קציני ח"א רבים. המסקנות שנתקבלו הינן כי ח"א לבדו אינו יכול להביא להכרעת-לתבוסת האוייב , מעניין – המידע לא הגיע או לא הוטמע אצל הרמטכ"ל חלוץ?!...
ג. מאחר והינך טוען כי אין באפשרותנו ו/או ברצוננו לשלם את מחיר גירוש ו/או מוות ברוטאלי של אוכלוסייה אזרחית (מה שנהוג לכנות "המוסריות שתהרוג אותנו..."), הרי שלא ניתן יהיה לפתור באופן רדיקלי את בעיית הגרעין האירני באמצעות ח"א בלבד (הם למדו משהו משגיאות לוב ועירק, וביזרו, הסתירו ומיגנו את האתרים הללו). ועל-כן , בניגוד לדעתך, לכוחות היבשה ולחילות אחרים בצה"ל יש מה לתרום, והרבה, בשתי החזיתות.
ד. אינני נימנה על אלה שעלצו בגין התפוטרותו (הוא התפוטר ולא התפטר) של הרמטכ"ל חלוץ, אך כבר בשעתו, בעת שנבחר לתפקיד ע"י שר-הביטחון מופז, האמנתי כי המינוי שגוי. ומדוע התפוטר ולא התפטר?! – הרי הוא חזר והצהיר שבכוונתו לשרת קדנציה מלאה אלא אם כן הממונים עליו יורו לו להתפטר... הציבור והלוחמים איבדו אימונם ברמטכ"ל חלוץ, ולא משנה מה הן הסיבות, ועל- כן היה עליו ללכת עוד קודם לכן.
ה. לעולם לא היה, בינינו לבין אויבינו, מה שנוהגים לכנות "זבנג וגמרנו"! פעמים היה איזשהו "זבנג" מוצלח ולפעמים מוצלח פחות, אבל "גמרנו"?! הא ראיה מצבנו הנוכחי...
ו. לית מאן דפליג כי לצה"ל דרוש טלטול רציני עם רה-ארגון יסודי מרמת הלוחם הבודד ועד הרמה האיסטרטגית, ע"מ שיהיה כשיר כדי להתמודד ביעילות ובהצלחה עם מצבי הביטחון הנכונים לנו בהווה ובעתיד, וספק אם הרמטכ"ל חלוץ ומטהו מסוגלים לכך.
ולסיכום, בעניין שר האי-ביטחון פרץ, נקווה כי בקרוב ילך גם הוא בדרכו של רא"ל חלוץ!
יישר כוח,
מ-דן
רזי בן-עזר: עוד על מידות ומשקלות
בתגובה ובתוספת לדברי [אבי] עמנואל בן-עזר על מידות, משקלות, ותרגום קלוקל ("בוּרוּת טכנית בתרגום סרטים בטלוויזיה", גיליון 210).
כמובן שאין שום תירוץ לבורות, ולתרגומים הקלוקלים שעליהם אתה מלין. אבל רציתי להוסיף, שהתופעה אינה ייחודית לישראל, ואינה ייחודית לשטח הטלוויזיה. שורש הבעייה הוא כמובן בהבדלים המהותיים (ולא רק הכמותיים-מתמטיים) בין שיטת האינץ'-פאונד, לבין השיטה המטרית. ההתעקשות האמריקאית להיצמד לשיטת האינצ'ים המסורבלת גורמת להרבה חיכוכים, טעויות, אמונות רווחות שטעות ביסודן, ואפילו לפיגור בחינוך הטכנולוגי בארה"ב.
הנה כמה נקודות:
ארצות הברית, ליבריה, כמה מדינות קטנות באיים הקריביים ובורמה (הידועה היום בשם מינמאר) הן המדינות היחידות בעולם שעדיין לא עברו לשיטה המטרית, או אפילו החלו בתוכניות רשמיות לאמצה.
אפילו בריטניה, שהיא כמובן המקור לשיטת האינץ'-פאונד (ולכן זו מכונה גם השיטה האימפריאלית) אימצה כבר משנות השבעים את השיטה המטרית. המעבר לא היה חלק ועד היום לא הושלם. למעשה קיימת בבריטניה תנועה קטנה יחסית אך קולנית מאוד הזועקת חמס על "הכניעה לצרפתים" וקוראת לא לנטוש את השיטה הבריטית, כחלק מהמסורת המפוארת של האימפריה.
ישנה סצנה בספרו של ג'ורג' אורוול, "1984", שבה מקונן זקן בן מעמד הפועלים בפאב על כך שאי אפשר יותר להשיג פיינט הגון של בירה, רק ה"ליטרים המחורבנים האלו." כמו בהרבה תחומים אחרים, נבואתו של אורוול הייתה למציאות. באחד בינואר 2000הוצאו האוונסים והפיינטים מחוץ לחוק בשוק האירופי המשותף (ממש כך), וחל איסור על נקיבתם כמידות למכירה, אלא אם כן מידות אלו ניתנות כהסבר וכתוספת למידות מטריות.
מה שאינו ברור לאנשים רבים הוא שאפילו לפני המעבר של בריטניה לשיטה המטרית היו הבדלים משמעותיים בין כמה מידות ומשקלות אמריקאיים ובריטיים, בעלי אותו השם:
הגלון הבריטי הוא ב-25% גדול יותר מהגלון האמריקאי. אי לכך, הפיינט שעליו מקונן הזקן של אורוול הוא 20 אאונס אמריקאי, בניגוד לפיינט האמריקאי שהוא 16 אאונס.
כדי לזכור זאת, פתגם בריטי עתיק אומר:
A Pint is a pound the world around
but in Britain,
A pint of water's a pound and a quarter!
הנשיא ג'ימי קארטר ניסה להעביר את ארה"ב לשיטה המטרית בשנות השבעים אך נתקל בהתנגדות מוחצת ואפילו זעם, והתוכנית נחלה כישלון מוחץ. עד היום תלמידים אמריקאיים מנסים לזכור מיספרים משונים (למשל: שיש 5280 פיט במייל, או שהמים רותחים ב-212 פרנהייט), בניגוד לבני גילם בשאר העולם המשתמשים בשיטה המטרית, שבה הכול מבוסס על המספר 10 ועל מים, והיא הרבה יותר קלה לזכירה, לחישוב, ולמעבר בין אורך-משקל-וטמפרטורה. יש התולים בכך את הנחשלות היחסית של לימודי המדע בבתי הספר בארה"ב, בהשוואה למקביליהם האירופיים. לדעתי זו כמובן לא הסיבה היחידה, אבל בהחלט אחד הגורמים. תלמיד אמריקאי מסכן צריך לא רק לזכור שישנם 12 אינצ'ים בפיט, אבל לעומת זאת יש 16 אאונס בפיינט, בתוספת לעובדה שכל יחידה הקטנה מאינץ' מוצגת כשבר (למשל מיספרים מפחידים כמו שבע חלקי שש-עשרה האינץ, אחת המידות המקובלות ביותר לברגים ולכלי עבודה).
מאמר שלם ונפרד יכול להיכתב על מקורותיהם ההיסטוריים של שמות המידות, ומאמר מעניין לא פחות על ההיסטוריה של התרגום לעברית של מידות ומשקלות (אני זוכר תרגומים ישנים לספרי ז'ול ורן, שבהם אינצ'ים הם "אצבעות", ותרגומים אחרים הקוראים להם "זרתות"), שלא לדבר על "אונקיות", "ליטראות", ו"פרסאות".
מה שמעניין אותי, ואשמח אם אחד הקוראים יאיר את עיניי, הוא השאלה: כיצד ולמה אומצה השיטה המטרית בישראל (וביישוב שלפני המדינה), כאשר בשלושים השנה שלפני הקמת המדינה שלט דווקא מנדט בריטי?
אשמח מאד למידע!
חסידי השלום-עכשיו מגלגלים את הסבתא מכל המדרגות ושואלים אותה: סבתא למה את רצה כל-כך מהר?
שלום אהוד,
אני מקווה מאוד שהוטב לך ומעריץ אותך על שהמכתב העיתי יוצא לאור כסדרו פעמיים בשבוע, גם כאשר המערכת כולה נופלת למשכב.
אינני יכול שלא להוסיף על דבריו הנכוחים של אורי הייטנר, דברים כדרבנות אשר כתב ב"חדשות בן עזר" [211]. מן הראוי להוסיף כי לא זו בלבד שהעיתונאים המסויימים, האישים המוזכרים, וביילין בראשם – "גרמו נזק עצום" למדינת ישראל ו"קשה מאוד לנקות אחריהם" – אלא שהאנשים האלה מתנאים שהנה על פיהם ישק דבר בהיסטוריה וכי הם הטיבו להבין את העתיד לבוא, החל עוד מאז פרסום דבריו של אורי אבנרי הצעיר, כמשל. אורי אבנרי הקשיש איננו סומך על הדטרמיניזם ההיסטורי לבדו: הוא מפגין בנחישות, שלוב זרוע עם האויבים, ומתעמת בגבורה עם כוחות הביטחון של מדינת ישראל. הפלסטינים, לטעמם של "השליחים לדבר עקירה", יתרצו ויכרתו שלום עם ישראל רק כאשר היהודים ייסוגו ויוותרו. אין זה ממין העניין לדידם שהמציאות מוסיפה וטופחת על פניהם עם כל וויתור ועם כל נסיגה.
מאז מלחמת יום הכיפורים מנהלת המדינה קרב מאסף כנגד מבקשי נפשה. אם לא די בכך שהיא מותשת על ידי יוהרה, טיפשות, אנוכיות ואפילו על ידי מידה לא מבוטלת של שחיתות שצמחו מתוכה ומכלות בה כל חלקה טובה – "השליחים לדבר עקירה" עוד מזנבים בה וצוהלים עם כל ויתור ועם כל נסיגה נוספים: הנה אמרנו לכם!
בלי משים עולה מזיכרון הילדות ההלצה הצינית: ילדים מגלגלים את הסבתא מכל המדרגות ושואלים אותה: סבתא למה את רצה כל-כך מהר?
די בה בדוגמה אחת לאישוש טענותיו של אורי הייטנר:
במהלכו המפרך של המשא והמתן על שלום עם מצרים הפגינו אנשי "שלום עכשיו" בכיכרות הערים כנגד הסחבת המתמשכת יתר על המידה לטעמם. הם תבעו לוותר על הכול ולחתום תיכף ומיד ובלא דיחוי על הסכם שלום. הם יכולים לטפוח לעצמם בסיפוק על השכם שהנה המאבק שלהם הניב פרי ותרם את תרומתו למאמצי יריבינו. מן המשא והמתן נותר רק ה"המתן". לא רק שאפילו את טאבה כשלו הנושאים והנותנים להותיר בגבולנו – הנה נשמעים כבר קולות במצרים, שהכפר אום רשרש (אילת) הוא מצרי והמצרים מוכנים לוותר עליו ברוחב ליבם לטובת הפלסטינים!
יישר כוח!
יואל נץ
יוסף עוזר: יש לי כיסוי ראש
בַּצֶּ'ק הֲכִי יָקָר שֶׁל הַיְּהוּדִים
כִּסּוּי הָיָה
לַמִּלָּה אֱלֹהִים:
לְהִוָּכַח, הָיָה אֶפְשָׁר, בֶּאֱלֹהַי הַלֵּב - בִּמְזֻמָּן.
לֹא בַּשָּׁמַיִם הוּא הָיָה אֶלָּא בְּפִינוּ
בְּפִי רַבִּים אֲשֶׁר
לְאָן הָלְכוּ?
עַכְשָׁו מַה יֵשׁ לָנוּ?
יֵשׁ לָנוּ כִּסּוּי רֹאשׁ
שֶׁאֵינוֹ מְכַסֶּה אֶת הַלֵּב.
יֵשׁ שֶׁפַע כִּסּוּיִים: יֵשׁ מִגְבַּעַת, שְׁטְרַיְמְל יֵשׁ,
יֵשׁ סְפּוֹדִיָאק וְיֵשׁ כִּפָּה עִם סֶרֶט,
יֵשׁ וְיֵשׁ,
יֵשׁ כִּפַּת קְטִיפָה,
יֵשׁ הַמְבּוּרְג? יֵשׁ,
יֵשׁ עִם קְטִיפָה, יֵשׁ בְּלִי.
יֵשׁ בּוֹרְסְלִינוֹ? יֵשׁ,גַּם
יֵשׁ כִּפָּה מֵעוֹר וְיֵשׁ פָדִיחָה: מִקַּרְטוֹן,
וְיֵשׁ מִפְּלַסְטִיק, יֵשׁ מֵאֲוִיר פְּסָגוֹת
וְיֵשׁ חוֹזֶרֶת בִּתְשׁוּבָה, דּוֹמָה לְצֵל .
יֵשׁ סְרוּגָה - מִדַּת צַלַּחַת
[מִצֶּמֶר כְּבָשִׂים שֶׁעָשׂוּ מוּ בְּעִבְרִית],
יֵשׁ לְרַבִּים עַל רֶבַע הַפַּדַּחַת,
וְאוּלַי בִּגְלַל כָּל הַכִּסּוּיִים:
יֵשׁ אוֹבֵר דְרָאפְט
לַצֶּ'ק הַיָּקָר בְּיוֹתֵר שֶׁל הַיְּהוּדִים
וַאֲנִי הָיִיתִי מְשֻׁכְנָע
שֶׁיֵּשׁ מַסְרֵק
גַּם לְקָרַחַת.
נעמן כהן: נֶכְדוֹ שֶׁל רָשִׁ"י
קָארְל מָארְקְס הוּא מְשֻׁמָּד,
נֶכְדָם שֶׁל שְׁנֵי רַבָּנִים.
רַבִּי מָרְדְּכַי הַלֵּוִי מָארְקְס,
צֶאֱצָא רָשִׁ"י מִצַּד הָאָב.
רַבִּי יִצְחַק פֶּרְשְׁבּוּרְגֶר,
צֶאֱצָא הָמַהַרָ"ל מִצַּד הַאֵם.
קָארְל מאָרְקְס מְנַתֵּח אֶת הַמַּצָּב:
"אֱלוֹהֵי הַיְּהוּדִי הוּא הַמָּמוֹן"
בְּפָתוֹס נְבוּאִי הוּא מַכְרִיז:
"הַפּוֹעֲלִים אֵין לָהֶם דָּבָר לְהַפְסִיד
זוּלַת כַּבְלֵיהֶם.
אֲבָל עוֹלָם וְּמלוֹאוֹ לִזְכּוֹת בּוֹ!"
הַמְּשָׁרֶתֶת בְּבֵיְתוֹ, הֶלֶן "לֶנְכֶן",
אֵינָה אֲפִילוּ פְּרוֹלֶטָרִית,
הִיא מְנוּצֶלֶת קָשֶׁה בְּאֹפֶן מַעֲלִיב,
לְבַד מִמְּגוּרִים אֵינֶנָּה מְקַבֶּלֶת כָּל שָׂכָר.*
הַנִּצּוּל אֵינוֹ רַק כַּלְכָּלִי בִּלְבַד.
"לֶנְכֶן" נִמְצֵאתָ הָרָה.
מָארְקְס מְסָרֵב לְהַכִּיר בְּאַבָּהוּתוֹ.
הַבֵּן נִשְׁלַח לְמִשְׁפָּחָה אוֹמֶנֶת
רַק לְעִתִּים הוּא מַתְּיר לוֹ לִרְאוֹת
אֶת אִימוֹ, בַּמִּטְבָּח בִּלְבַד.
בְּרוּחַ מְשִׁיחִית שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל,
קוֹרֵא מָארְקְס, נֶכֶד הַרַבָּנִים:
"פּוֹעַלֵי כָּל הָאֲרְצוֹת הִתְאַחֵדוּ!"
* "ביחס אל האישה, בחינת היותה מעשה האונסין ושפחתה החרופה של התאווה החברתית, באה לידי ביטוי ההשחתה האינסופית שבה מצוי האדם לעצמו: שכן יחס זה מוצא את ביטויו החד משמעי ההחלטי הגלוי ביחסו של הגבר אל האישה ובאופן שבו נתפסים יחסי המין הבלתי אמצעים והטבעיים של הגבר אל האישה." (קרל מרכס, כתבי שחרות, הפרק על "קניין פרטי וקומוניזם", עמ' 143).
לכל אוהבי הספרות שבין קוראינו
מחר, ערב שבת, 26.1.07, בשעה 9.15 בערב, יקדיש "קול ישראל" ברשת ב' מישדר מיוחד לציון 170 שנה למותו הטראגי של גדול משוררי רוסיה, א. ס. פושקין, שבמרכזו יבוצע תסכית רדיופוני המושתת על הפואמה "דם בשלג" של פרופ' יוסי גמזו, בבימויו של מוטי ברכאן.
הגיליון המיוחד של הירחון הספרותי המקֻוָּן "עַיֵּן עֵרֶךְ שִירָה", המוקדש לפושקין והכולל פואמה חדשה זו – שֻגַּר לפני שבוע גם לכל מקבלי "חדשות בן עזר".
מערכת הירחון
אין גשר לטרנספר
סיפור-עדות מאת ראובן אדיבי
ב-8 ליוני 1967, יומיים למלחמת ששת הימים, הועבר סרן רובי מפיקוד דרום אל פיקוד מרכז בצו מיידי משלישות חיל הנדסה.
בלילה הקודם הוכתה פלוגת ההנדסה של חטיבת הפלדה, שהייתה בפיקודו של משה בריל המהולל, מכה קשה. בעת ניסיון לפנות ציר בשדה מוקשים אשר בעמק דותן נפתחה עליה אש ממארב טנקים בין הזיתים שבדרום העמק. מפקד פלוגה ג' נפצע קשה. חיילים רבים נפצעו ואחדים נהרגו.
לחטיבה נועדו עוד משימות רבות, ושיקום יסודי כולל תגבור בחיילים נדרש באופן דחוף.
משימת החטיבה הייתה להיערך מחדש, לאגף את העיר שכם ממזרח דרך העיירה טובאס ולכלוא את כוחות הלגיון הערבי בסביבות שכם. זה, תוך בידוד הזירה בקו הירדן, באזור המעבורות וגשר דמיה. ("אדם העיר" בלשון ספר יהושע, פרק ג' פסוק 16).
מספר רובי:
המשימה העיקרית שלנו בחזית סיני הושגה עוד לפני פרוץ המלחמה. במשך שבועיים של כוננות, בעיקר בלילות, פרסנו כשלוש חטיבות של טנקים מקרטון ומדיקט במישורים הענקיים של מדבר פארן. הערוצים וקפלי הקרקע המעטים מלאו רשתות הסוואה קרועות אשר מתחתן בצבצו דמויות של טנקים, כלי רכב משוריינים אחרים, תותחים ומה לא.
ההונאה עבדה יפה בימים הראשונים של חודש יוני ומשכה לאזור כונתילה את מירב התגבורות המצריות שנשלחו בחיפזון לסיני אחרי סילוק כוחות ההפרדה של האו"ם. זה איפשר את החדירה הקלה של אוגדות שרון וטליק בצירים הצפוניים של אל-עריש ואבו עוגיילה.
בשלב זה הפכתי למיותר בגזרת הדרום, וזמין לתגבר את הפלוגה המוכה בעמק דותן ולקבל עליה את הפיקוד.
תוך מספר שעות הגעתי למחנה הבסיסי שבטירת הכרמל. הוצגו לי כארבעים חיילי מילואים שנאספו "מן הגורן ומן היקב." אנשים ללא כל הכשרה בהנדסה צבאית וכמעט ללא הכשרה כחיילים. אסופה של טבחים, אפסנאים וש"ג לשעבר, שלא שירתו במילואים מאז שוחררו מהשירות הסדיר. יחד עימם נמסר לי מברק "בהול" מסגן אלוף א"צ המהולל שהיה אז מפקד ההנדסה הפיקודי. המברק הורה לי לתת לחיילים אימון הנדסה "בסיסי" מקוצר בעזרת שני מדריכים שבדרכם מ"נשר" לטירת הכרמל. עד למחרת בבוקר עלי להתייצב עם שתי מחלקות "מאומנות" בעמק דותן ולהצטרף לפלוגה הממתינה שם בהתארגנות מחדש.
בתוך ליבי צחקתי ובכיתי. שום דבר לא השתנה בצה"ל. הבלגן חוגג. כל אחד נדרש לאלתר בזריזות דברים בלתי אפשריים. צבא אדיר של מעצמה אזורית ריענן ותירגל, כמסתבר, במשך שבועות או חודשים תוכניות להשתלטות על יתרת ארץ ישראל המערבית והרמה הסורית. והנה למרות הזמן הרב להכנות ולאירגון נכון, היה צורך לאלתר ברגע האחרון ולבנות פלוגת הנדסה חדשה מאלמנטים אנושיים שאין להם שום כישורים לכך. מ"פ שהתמחה בהונאה ובהסוואה, חיילים שהיו שי"ן-גימ"לים וטבחים שלא עברו אימון בסיסי כחיילים מזה שנים, וכן הלאה.
שאלתי את הרס"פ שהיה עם הקבוצה אם לחיילים שעימו יש נשק, נעליים צבאיות, בגדים. זה צחק בציניות. "חלק מהם הצטיידו במקלות קפא"פ שמצאו במחסן פרוץ עם שלט: 'ציוד לגדנ"ע'. כולם עסקו כל השבוע בפריקה ובטעינה של ציוד והספקה. לא בגדים, לא נעליים לא מקלחת, וכמעט ללא שינה."
במהרה הבנתי מה עליי לעשות. להשיג שתי משאיות או אוטובוס, נשק אישי מהיכן שאפשר, ולזוז לעמק דותן ככל המוקדם. ניגשתי למשרד קצין התובלה של מרכז האספקה. גיליתי לשמחתי שהוא איננו במקומו, ושפקידתו עייפה עד מנומנמת מאוד. התיישבתי מולה להמתין לקצין. זה איפשר לה לעזוב את המשרד כדי להתרענן, ולי להצטייד מיידית בטפסים להקצאת משאיות ונשק כאוות נפשי. נטלתי טפסים ריקים, החתמתים בחותמות הדרושות וטמנתים בכיסי. משחזרה הלכתי לשק"ם, על בקבוק מיץ מילאתי את הטפסים. הלכתי למגרש הרכב ובחרתי שתי משאיות שנהגיהן נראו לי רעננים וחזקים יותר. העמסתי את החיילים ונסענו למחסנים בהם ציידו את אנשיי בכלי נשק מיושנים ביותר, תחמושת וקרטונים עם מנות קרב.
כעבור שעה כבר עברנו דרך העיר ג'נין, שהייתה מכוסה בדגלים לבנים. איש לא העז להסתובב ברחובותיה מפחד הצבא הכובש, ואולי מחמת עוצר שהוטל על ידי הצבא. עוד עשר דקות ואנו במפקדת החטיבה בעמק דותן. נרשמים אצל הקמב"צ ומקבלים הפנייה להצטרף אל שרידי הפלוגה המוכה. נתן לי מפה עם ציון המיקום של הפלוגה, והוסיף עותק של פקודת מבצע שכבר התחיל להתגלגל לכיוון טובאס וגשר דמיה. הציוות עם שרידי הפלוגה היה מהיר. הם כבר קיבלו הודעה באלחוט על בואנו והיו מוכנים לקלוט אותנו ולזוז אל השיירה החטיבתית. תוך כדי נסיעה התעדכנתי מהקצינים הוותיקים בדבר מצב הפלוגה והמשימות העיקריות שנועדו לה. המעניינת והמאתגרת ביותר: עד עלות שחר של מחר יש לנתק את מעברי הירדן כולל פיצוץ הגשר אשר בדמיה ("אדם העיר" כאמור). המטרה הכללית: למנוע פלישה של כוחות משלוח עיראקיים או סוריים ממזרח, ולמנוע בריחה של שרידי הלגיון הירדני עם הטנקים המשובחים שלהם מזרחה.
כיבוש טובאס וההשתלטות על הכביש לגשר דמיה נראו כמעבר סכין בחמאה רכה. בנסיעה רציפה תוך ירי לאגפים, כפי שנכבשו לוד ורמלה במלחמת העצמאות, הגענו אל ערוץ הירדן בערך בשלוש לפנות בוקר.
החבלנים המנוסים, שרידי הפלוגה הוותיקה, התעודדו לאור המטלה המעניינת של פיצוץ גשר אמיתי, ולאור העובדה כי העבודה השחורה – נשיאת שקי חומר הנפץ וחפירת הבורות למוקשים יוטלו על ה"בשר הטרי" שהגיע עימי. הם הפכו בבת אחת ל"מייסטרים", שצריכים להוביל ולעשות עבודה מקצועית נטו.
בזמן שעבדנו על הכנת הגשר לפיצוץ עברו על הגשר מאות פליטים שנמלטו מאימת הקרבות ועברו לירדן במסע רגלי אינסופי. נשים עם ילדים על זרועותיהן או בעגלות תינוקות מרופטות. גברים נושאי שקים עם בגדים ומצעים על גביהם או על אופניים ותלת-אופן. לא הפרענו לזרימה, למעט חיילים במדים שניסו לעבור. הוריתי לשוטרים הצבאיים שהוצמדו לי לעצור אותם ולהעבירם למחנה שבויים מאולתר שהוקם בקרבת מקום.
בשש בבוקר בדקתי ואישרתי את הגשר לפיצוץ. הוריתי לחסום את המשך המעבר ודיווחתי לקמב"צ על השלמת ההכנה לפיצוץ כמתוכנן. למשמע הפקודה "פעל" לחצתי על המנוף והגשר התרומם באוויר לאור השמש הזורחת וקרס לתוך המים.
לאור להבות הפיצוץ והשמש הזורחת ראיתי מחזה חדש שלא שיערתי כדוגמתו. מכיוון מערב התקרבה אל הירדן שיירה ארוכה של אוטובוסים ומשאיות אזרחיות, עמוסים לעייפה באזרחים, זקנים וצעירים, נשים, גברים וילדים, כולם עם עשרות חבילות ומזוודות על הגג, ופניהם מזרחה, אל הגשר ההרוס.
ניגשתי אל מפקד השיירה, אלוף משנה זקן ושמן מהממשל הצבאי, רותח מזעם על העיכוב הבלתי צפוי, לטעמו.
"תן לעבור, סרן צעיר!" שאג בזעם. "אתם מפריעים לאיחוד משפחות של התושבים עם קרוביהם בירדן, כמבוקשם..."
לא האמנתי למילה אחת מדבריו. היטב היכרתי את ה"צומוד" שמצמיד את הפלשתינאים לבתיהם, למטעיהם ולאדמתם מכדי שאאמין כי מרצונם הם מהגרים לירדן. זה כדי להפוך לפליטים נוספים שגורלם להישאר פליטים לעולם בין אחיהם. את מעללי האפוטרופוס על נכסי נפקדים, בחסות חוק נכסי נפקדים וחוק רכישת מקרקעין, ידעתי היטב. גם הם ידעו אותו מהשנים שבין 48' ל-67'.
פרשתי לצד עם קצין מג"ב שליווה את הקצין הבכיר. זה היה מוכר לי משירות מילואים משותף שנים אחדות קודם לכן.
"שקרים וכזבים." לחש לי. "האנשים קיבלו שעה אחת להתפנות מבתיהם בקלקיליה ובכפרים אחרים ולעלות על כלי הרכב, זה מבלי שנאמר להם לאן הם נוסעים ומה ייעשה בבתיהם..."
ניגשתי לקצין הבכיר, ובחיוך סרדוני אמרתי שתי מילים: 'NON PASARAN' (הם לא יעברו, כסיסמת הרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד). ראיתי בעיניו שהוא איננו מכיר את המונח, אבל מבין את משמעות המילים. עוד שאגתו החדשה בפיו, הצגתי לו את הפקודה שבידי ואמרתי לו בלעג: "איחרת, ידידי, בחצי שעה. בשעה שש הגשר פוצץ, לפי הפקודות..."
כעבור שעתיים קיבלה השיירה פקודה "אחורה פנה" וחזרה לקלקיליה.
כך מנעתי אני, סרן רובי, ולא במתכוון, ניסיון רציני ראשון לטרנספר אחרי הטבח של כפר קאסם (1956), ואחרון עד כה. אני מקווה שהבעיה הדמוגראפית שאנו חרדים מפניה כיום (2005) תדחף אותנו להתפנות משטחים נוספים כמה שיותר מהר, ורצוי מאוד בהסכמה הדדית. זה כדי להגיע לפתרון של שתי מדינות לשני עמים, ובדרך השלום ככל האפשר.
הסיפור נכתב בשנת 2005 בידי ראובן אדיבי אשר בו הווה [או הוותה?] עובדה ב-1967, זאת לפי מיטב זיכרונו.
הערה: קפא"פ, קרב פנים אל פנים. צורת לחימה אישית של אדם נגד אדם שהונהגה ב"הגנה" בשנות ה-30 וה-40, כאשר לא היה בידי היהודים היתר להחזיק נשק חוקי בארץ, שהיתה אז תחת שלטון המנדט הבריטי. בלוחמת קפא"פ שניים נאבקים בעזרת מקלות עבים שמיועדים גם להתקפה וגם להגנה אישית.
פעם היה נפלא והיו לנו מנהיגים ומצביאים גדולים, ולא כל כך רע כמו היום...
4.11.73. ט' בחשון תשל"ד. יום ראשון. אחר-הצהריים פתחתי את רדיו קהיר. הם משדרים זה כמה ימים, כניראה, שיחות עם שבויים ישראליים. הקלטתי שיחה עם בחור, חייל נח"ל מקיבוץ בארי, דרור מרדכי מנור. קולו היה חנוק מבכי שעה שחזר על דברי הפלסתר ששמו בפיו. צלצלתי אחר-כך לקיבוץ בארי ואמרתי להם שבמקרה הקלטתי את דברי השבוי, אם יהא ברצונם לשמוע – באם לא שמעו זאת בני משפחתו.
מאוחר יותר שמעתי עוד שיחה עם שבוי מתל-אביב, גדעון גולדמן, ושמתי לב כי הנוסח של הראיונות דומה. לא רק הקטעים הפוליטיים אלא גם כל השיחה האישית בנוייה לפי מתכונת אחת. הבחור שדיבר הערב, גדעון גולדמן, הצליח לקרוא כך את דבריו עד שנשמעו כמעט כפיליטון, עצוב. את דבריו לא הקלטתי. שמיעת דברי השבויים היא חווייה מזעזעת, אך יש לעבור ולספוג אותה.
ובינתיים התפרסם בעיתונים כי הרוסים הציבו ליד קהיר טילי קרקע-קרקע בעלי ראש חץ גרעיני המסוגלים להגיע לתל-אביב, מרחק 300 קילומטר. אומרים שהמלחמה תתחדש בקרוב מאוד. מחר יודיעו כניראה את רשימת הקורבנות ויהיה יום אבל לאומי. מצב די מחורבן. קצת כמו ימים של קץ העולם.
7.11.73. י"ב בחשון תשל"ד. יום רביעי. ערב. המצב נעשה מתוח משעה לשעה. קיסינג'ר בקהיר. סיסקו טס לכאן מקהיר. ישיבת ממשלה תתקיים עוד הלילה. אומרים ברדיו כי המצרים בכוננות לחידוש המלחמה. ויש שמועות עקשניות כי גם לנו אין ברירה אלא לחדש את המלחמה. בעיית השבויים מעיקה. אולי יהא בכך רק נחמה מרה אחת – בהיווכח הערבים עד כמה חשוב לנו עניין שבויינו – ישתדלו לשבות כמה שיותר שבויים אך ייזהרו שלא להרגם כדי לא לאבד את קלף המיקוח שבידם.
אתמול הודיעו על מיספר ההרוגים שנקברו – 1850, וזאת מלבד כ-400 נעדרים. כלומר שיש לנו כבר כאלפיים הרוגים. המצב הבינלאומי שלנו הולך ורע. לצידנו עומדות רק הולנד, דנמרק, דרום-אפריקה ופורטוגל. אמריקה [ארה"ב] מוכרת אותנו לערבים. כל שאר העולם נגדנו. סחטנות הנפט הערבית מרקיעה שחקים. ומדינות אירופה מתנהגות יותר בפחדנות מאשר בפרשת צ'כוסלובקיה, וסובלות השפלות ומחסור בנפט. ממש מפולת.
היום היה מאמר מבריק של אליעזר ליבנה ב"הארץ" על מהותם של הרוסים, הערבים וקיסינג'ר, ולצערי הוא צודק בכל תחזיותיו האקטואליות וכניראה גם בקשר לעתיד. בעיתות משבר, כמו גם לפני ששת הימים, הוא אחד האנאליטיקאנים הטובים ביותר של המצב. לעומת מטומטמים כ"פרשננו לעניינים ערביים" דב ינון, אשר יומיים לפני פרוץ המלחמה שמעתיו ברדיו מבטל מכל וכל את משמעות הריכוזים הערביים בסוריה ובמצרים, ואילו אתמול בצהריים אמר, לגבי הארמיה השלישית הנצורה – כי "הערבים נאחזים בציפורניהם כדי שלא ליפול לתהום התבוסה" – מטבעות לשון של רדיו קהיר מלפני שש שנים.
אני משוכנע כי מלחמה זו תוליד ספרות עמוקה, תקופה חדשה. הפעם זו תהיה ספרות "דור התבוסה" שלנו, ושנים רבות נחיה את זעזוע יום הכיפורים כשם שהספרות הערבית חיתה את הטראומה של השואה [שלהם] אחר מלחמת ששת הימים. אחרי מלחמת ששת הימים לא נכתבה שום יצירה ספרותית גדולה בארץ. רוב היצירות המשמעויות היו מתקופת המצור שלפניה, 56'-67', עתה תתחזק תחושת המצור ועימה היצירות של בדיקה עצמית ורצון להבין את הזעזוע, מבלי שיפריע השיכרון הלאומי. אלפי צעירים שחשו את זעזוע המלחמה הנמשכת הזו, וראו את חבריהם נהרגים, יחושו צורך לברר לעצמם מה קרה, ואולי יקום דור חדש של מספרים, כדור שלאחר מלחמת השחרור. אולי רק עתה תתווסף משמרת צעירה חדשה לספרות העברית, לאחר בצוֹרת של כעשר שנים ויותר מבחינת הופעתם של סופרים חדשים שניתן להגדירם כדור, אחרי ה"דור" שלי.
[אהוד בן עזר, יומיים מתוך היומן של חודש נובמבר 1973, אחרי מלחמת אוקטובר 73']
אהוד בן עזר
המושבה שלי
פרק שנים-עשר
סבא מאיים בשדים על החְניוֹקים הירושלמיים
על מקום בית סבא וביתנו בנויים היום רבי-קומות. לצורך כתיבת הכרוניקה הישגתי מארכיון הצבא בגרמניה צילום-אוויר שנעשה מאווירון גרמני בשלהי מלחמת העולם הראשונה ובו רואים בבירור, מבעד לזכוכית מגדלת, את המושבה ושדותיה ממעוף הציפור, גם את הבית והחצר של סבא ממש כפי שהיו באותו יום אביב מוקדם.
לרגע נידמה שאם יפשיר הזמן אשר קפא בצילום יתחילו האנשים הזעירים ללכת ברחובות ויהיה אפשר לחזות בחיים של אז כמו בסרט קולנוע ואולי גם כמו בדפים הדוקומנטאריים האלה, שאין בהם אפילו קורט דימיון, הכל מבוסס על תעודות וכתבים שמצאתי בארכיון המושבה ובארכיון המועצה הכפרית ואצל זיקני האיכרים. קצת לקחתי מ"הירקון שבלב", ספרו של בן-מושבתנו אלימלך שפירא, שאת עותקו שבידי אני שומר בכספת הבנק. דומני שלא נותרו ממנו אלא כמה עותקים נדירים ביותר.
לשם בדיקת פרטים היסטוריים אחדים הקשורים לכרוניקה האיכרית הזו הגעתי באביב האחרון לאחוזת ירנטון, ליד אוכספורד, המשמשת מרכז ללימודים יהודיים ועבריים. האסם של האחוזה העתיקה הפך לספריה שבה שמורים הספרים, הארכיון ואוסף גיזרי-העיתונים הארצישראליים של הביבליוגרף החולוני גצל קרסל. קרסל חיבר את לכסיקון הסופרים העבריים וכתב עשרות ספרים ומחקרים ובהם גם את תולדות המושבה שלנו. מצאתי באוספו תיקים גדושים חומר על בני משפחתי שעימם היה מיודד, על זיקני האיכרים במושבה, ואפילו דברים שאני כתבתי.
לא קלה היתה עבודת המחקר והכתיבה בירנטון. מוקף הייתי בנשים צהובות-שיער שעורן לבן כחלב, בצלעיות מעושנות בטעם ברבקיו ובכוסות ענקיות של בירה מקומית, שהייתי שותה החל מצהריים בפאב המקומי הקרוי "ענבים". מצד שני, הרעיונות המוצלחים ביותר לכתיבה עלו בי שם רק בשעת הגילוח בבוקר, אבל לא יכולתי לעמוד כל היום מול הראי ולהתגלח. אילו דודי ההולל אלכס היה חי עדיין – מדי בוקר היה מתגלח באחד מארבעה תעריו, לאחר שהשחיז אותו הלוך-ושוב על פני רצועת-עור – היה מוצא ודאי גם על כך אימרה שנונה מאת אוסקר ויילד.
האחוזה היתה מוקפת עד קצה האופק שדות ירוקים של חיטה ושעורה, שדות צהובים של צמחי הקאנולה המשמשים לאצירת שמן, עצים מלבלבים במלוא פריחתם, ארנבות התרוצצו בשדות, סנאים טיפסו על העצים, ברווזים טיילו בדשא, כבשים וטלאים רעו באחו, הציפורים לא הפסיקו לנתר בכל פינה ושרו באוזניי מכל צמרת, דג זהב שמן כקרפיון, בן ארבע-עשרה, שחה במכל-מים פתוח מעלה ירוקת, אזוב עלה בגדרות האבן, רוח-הרפאים של משפחת ספנסר טיילה בלילות באולמות הגבוהים ובמסדרונות של בית-האחוזה הגדול – ככה ישבתי ועסקתי במחקר, לקול צלצולי ארבעת הפעמונים במגדל של כנסיית סנט ברתולומיאו בת אלף השנים, מול חלוני. נגינתם הזכירה לי את פעמון המושבה של נעוריי שהיה מבשר על סיום יום העבודה שלי בגן-הירק של דודי אלכס.
חיפשתי בספרייתו של קרסל את "הבלנית נכוותה" שכתב אלימלך שפירא – ולא מצאתי זכר לו, (אכן נשרף בידי הגולדשטיקים), גם לא לספריו האחרים, לבד מרשימת ביקורת על ספרו של שפירא "הירקון שבלב", שפירסמתי אני לפני שנים רבות בעיתון "הארץ" במדורי "ספרי דורות קודמים", ושאותה גזר קרסל ושמר בתיק של סבי, ואף הוסיף עליה בכתב-ידו הערה שיכולה לשמש מפתח למידת האמינות של הכרוניקה האיכרית שלי.
הוא, שהכיר את סגנון כתיבתי המיוחד, שאל אותי פעם בקולו הדק כקול אישה (כשהיה עונה בטלפון היו חושבים שזוהי אשתו), ובחיוך: "תגיד לי בן-עמי, בסופו של דבר, מה יותר קל לך בכתיבה, להמציא בעצמך או לגנוב מאחרים?"
ואני עניתי לו: "קרסל, הכי קל לי זה להמציא שגנבתי."
ענה לי: "לא, אצלך, אתה ממציא שהמצאת."
ואז, יום לפני שובי ארצה, מצאתי בארכיונו של קרסל דפים אחדים, שלא פורסמו מעולם, ושאותם שלח כניראה אלימלך לגצל מהירקון לחולון, בתקווה שיכלול אותם בספר היובל שכתב.
שם המסה: "ציד דגים בירקון". בקושי פיענחתי בה שני קטעים. קרסל הוסיף בעיפרון בשולי אחד מהם: "הסופר אלימלך שפירא נהג לכתוב בישיבה על גדת הירקון. הדגים הגדולים היו שטים ומתיזים טיפות מים בזנבותיהם. זו הסיבה שטושטשו קווי הדיו."
"זוכרני, מאותם ימים, שגרמנים ממושבת וילהלמה היו באים ביום הראשון לשבוע עם משפחותיהם, טף ונשים, בעגלות-עבודה רתומות לסוסים שמנים וחלקים שעורם נוצץ (כאלה כמעט שלא ניראו אצל בעלי עגלות יהודים), ושוטים ארוכים בידיהם. 'דייטשן מיט די לנגע בייטשען' היינו קוראים להם. הגרמנים עצמם היו גבוהי-קומה ומשופמים בשפמים גדולים וארוכים, כמנהג הימים ההם. היה להם... [כאן לא הצלחתי לפענח]. על-פי-רוב היו מביאים איתם קנים ארוכים עם חכות, בקצה החכה חוטי המעיים, שמהם מכינים דייגי החכות את החוט החזק והדק. היו אלה מיתרים כמו מיתרי כינור. מעל לחכה עצמה היה על-פי-רוב פקק קטן להציף את החכה, ואילו תחת החכה עצמה היתה משקולת קטנה של עופרת כדי שתשקע במים ולא תצוף למעלה. הדגים, כידוע, הם עם חשדן, וכל דבר שאינו מתקבל על הדעת ניראה בעיניהם חשוד, ודגי ארץ-ישראל פיקחים יותר מדגי ארצות אחרות. הגרמנים היו יושבים שעות על שעות במקום אחד על שפת הנהר, כמעט ללא תנועה, מעשנים מקטרותיהם ומהרהרים במה שמהרהרים, כאילו לא הדיג הוא העיקר אצלם אלא ההירהורים. הגרמניות עבות-הבשר וה... [לא הצלחתי לפענח] היו פורשות מפות לארוחת השדה החגיגית ופותחות את קנקני הבירה מתוצרת שרונה. הילדים, במכנסי-עור קצרים וכתפיות מצוייצות, היו מתרוצצים ליד העגלות ומשחקים מחבואים ותופסת. כאשר בגרו עלו יום אחד כולם כאחד על אונייה בנמל חיפה והפליגו לגרמניה כדי להתגייס לצבא הנאצי. [כאן צירף גצל פתקית בכתב-ידו: "הסופר אהוד בן עזר תיאר אותם בספרו "אנשי סדום"].
"שיטת דיג אחרת ראיתי אצל הרועים הערבים, שהיו באים מעבר הנהר להשקות את עדריהם בימי הקיץ. הם היו אוהבים לשחות הרבה במים, אם כי צורת שחייתם היתה פרימיטיבית וגסה. פעם ראיתים זורים על פני המים אבקה לבנה, ובעצמם מתרחקים מהמקום במורד הנהר כדי כמה עשרות מטרים ומחכים. לא עברה שעה ארוכה והנה צפו דגים על פני המים ונסחפו עם הזרם. כרגיל שטים הדגים כשגבם למעלה ובטנם למטה, ואילו עתה שטו כולם כשבטנם למעלה וגבם למטה במים. משמע שהם מתו או הורעלו!
"בימים ההם עוד לא היו היחסים בינינו לבין הערבים מתוחים כפי שהם עתה, והיו לנו שיחות די ארוכות וגם התחרינו בשחייה. נערי הרועים סיפרו לי שקנו ביפו, בחנות לצורכי דיג, אבקה בשם חוז, עירבבו את החוז בקמח דורה, ואת התערובת זרו על פני המים. הדגים עטו על מאכל התאווה, השתכרו, איבדו את שיווי משקלם, לא שלטו יותר בעצמם והתהפכו בגלל המשקל הרב של בשר הגב ובשל שלפוחית השחייה שבבטן. הנערים, שחיכו לדגים במורד הנהר, קפצו למים בכל פעם שראו כמה דגים שטים לעברם. השלל כלל לא היה קטן והם אספו רק את הגדולים. בקטנים לא נגעו ואלה נסחפו עם הזרם הלאה. אמנם, היה עליהם לפתוח מיד את בטנם של הדגים ולהוציא את מעיהם כדי שהחומר המשכר לא יישאר בבשר הדג זמן ארוך מדי. יש הקוראים לחוז בשם אבהאר, המערפל, היוצר ערפל של שיכרון. האבקה אינה תוצרת חימית אלא אורגאנית והיא מופקת מפרי טחון של פירות השיח הנקרא בלטינית סטירקס אופיצינליס, ובעברית... [לא הצלחתי לפענח]. הצמח ארסי ומשום כך משתמשים בו לצורכי רפואה. לא כל חלקיו ארסיים, הרעל מרוכז בעיקר בפירות הזגוגיים."
אני יודע שהנייר יקר ומוטב היה שהוצאת הספרים, במקום לבזבז אותו על כרוניקה עבה שאסף בן-איכרים דור שלישי ישיש כמוני, היתה מקצה דפים אלה לספרות העברית החדשה ולמבקריה, שאם אחוז אחד מספריהם וממאמריהם ישרוד בעוד מאה שנה, יהיה אפשר לומר שזו היתה שעתה היפה ביותר, ושמעולם לא היו אנשים רבים כל-כך חייבים הרבה כל-כך לאנשים מעטים כל-כך עד שאפילו תור הזהב של השירה העברית בספרד יחוויר לעומתם.
אך חשבתי שאולי אם פתאום גם בעוד מאה שנה מישהו יתעניין בדיג גרמני בחכה ובדיג ערבי באבקה בירקון, הוא יודה לי על כך ששימרתי שני קטעים ממסתו של הסופר המינורי אלימלך שפירא. אין גבולות לדמיון אבל המציאות היא חד-פעמית. "אל תאמין לסיפורי זקן שכל בני-דורו כבר מתו," אומר פתגם ערבי. הפילוסוף היווני אריסטו אמר כי לעבר ישנה התכונה שגם האלים אינם יכולים לשנותו. המשורר הגרמני גיתה שם במחזהו "פאוסט" בפי מפיסטו את המילים: "אפורה כל שיטה, תיאוריה, וירוק עץ פז החיים לעד!" יש גברים עם קילע, שמגיע להם עד הברכיים.
אלה היו ימים.
סבא הגיע באונייה שעגנה מול יפו, ירד בסירה לחוף, ולמוחרת קם מוקדם בבוקר והלך ברגל לירושלים. בטרם חשיכה הגיע לכותל, שהיה במצב עלוב, סביבו רק שממה וחורבן, ויהודים עניים מקבצים נדבות.
סבא פרץ בבכי.
שנים מעטות התגוררה משפחתנו בירושלים, עד שקנינו את אדמות המושבה, ליד הירקון.
בין האנשים שסבא הכיר בירושלים היה יהודי בשם אהרון פראנצויז, מאלזאס. את שם משפחתו לא זכר סבא, כי הכל הכירוהו בשם פראנצויז, הצרפתי.
בהיותו בחור צעיר שירת אהרון בתור קצין בצבא נפוליון בונאפרטה. כאשר סבא פגש בו, היה אהרון פראנצויז אחד מארבעה או חמישה אנשי-הצבא האחרונים שנישארו בחיים מצבא נפוליון.
באחד הימים עגנה ספינת-מלחמה צרפתית בים יפו, רב החובל והקצינים ירדו בסירה לחוף ומשם עלו לירושלים כדי לבקר את אהרון פראנצויז. הוא לבש לכבודם את המדים העתיקים שלו עם הכותפות והדרגות של קצין נושא-הדגל בגווארדיה, ממש כפי שניצב בשעתו בשורה לפני נפוליון. הוא היה כה רזה בזקנותו, שהמדים שוב התאימו לו. רב-החובל והקצינים ערכו מיסדר בסימטה הקטנה ברובע היהודי, היכן שגר פראנצויז.
"הם שרו לכבודו את ההימנון הצרפתי, תקעו בחצוצרה, אהרון הפליץ," דייק סבא בסיפורו כשהוא ניצב זקוף בפניי ומחייה את החגיגה ההיא, "ובפה רועד וחסר-שיניים גימגם בצרפתית תודה נירגשת. הקצינים הצדיעו לו ורב-החובל השאיר בידיו מתנת כסף מטעם הרפובליקה."
אשתו הראשונה של סבא, בירושלים, היתה אלמנה, מבוגרת ממנו.
שודדים ערבים רצחו את בעלה, והיא נותרה עם יתומה קטנה. אך היתה אישה עצמאית שאינה זקוקה לקיצבת החלוקה של "כולל שומרי החומות". היא חכרה טחנת קמח, התמקחה עם הפלחים המביאים חיטה, והשגיחה ביד רמה על עבודת הטחינה שנעשתה באמצעות הסוסים ההולכים במעגל ומסובבים את אבן-הריחיים.
ביום נישואיו הלבישו את סבא אדרת אטלס רחבה ומבהיקה, קפטאן עשוי משי דמשקאי, חגורת משי משובצת, ולראשו עטרו שטריימל, מצנפת שיער. כל קרוביו ומכריו סברו שמעתה נרתם הבחור-הפרא בעול, ועד מהרה ילך בתלם כמו כולם.
האלמנה קיוותה שבעלה ייעשה לתלמיד-חכם ולרב, והיא תמשיך בעבודת הטחנה ותפרנס אותו ואת הילדים, וכי בזכות התורה שילמד – תזכה גם היא בחלקה בעולם הבא.
אך סבא לא הסתגל. הוא אהב לבקר בספריה שבמושבה הגרמנית הסמוכה, רפאים, שם ישב, מעשן את מקטרתו וקורא ספרים ממיטב הקלאסיקה, שהביאו עימם המתיישבים הטמפלרים מווירטמברג. הוא נפגש עם חבורת המשכילים בירושלים, שהיו קוראים עיתונים עבריים הבאים מחוץ-לארץ, משחקים שחמט או לומדים תנ"ך כדרכם חובבי-ציון, שרואים בו את ספר-הספרים הלאומי וההיסטורי שלנו, ולא פרק של פרשת השבוע בטקס התפילה.
עבודת השדה משכה את ליבו של סבא, שריריו ביקשו לעצמם פורקן. לעיתים היה לוקח סוס מהטחנה, חובש עליו אוכף ודוהר בחוצות העיר כאחד מן ה"שבאב" המקומי, כשהוא מדגדג את הסוס בשוט העשוי עור, שאותו קיבל במתנה מאיכר טמפלרי ברפאים. או שהיה יורד לכפר הערבי סילואן, מפשיל שרווליו, לוקח מחרשה מידי אחד הפלאחים ופולח תלמים בין מדרגות הסלעים. לעת ערב היה חוזר ברכיבה, שזוף מן השמש ומתגעגע לשדות הרחבים של ימי נעוריו בהונגריה.
האישה הרתה ממנו אך יחסיו עימה התערערו עוד בטרם ידע על הריונה. תחילה מצא בה פורקן לאון-נעוריו והתרפק עליה בלילות וליטף את גופה, והיא, שכבר היתה אשת-איש, הדריכה אותו בבית-סתריה ובחמודות-גופה והיתה מאושרת בו. אך היא לא הסכימה שיעסוק בעבודת הטחנה ולא רצתה לשמוע על חלומו לעזוב את ירושלים ולהיות איכר במושבה העברית הראשונה, העומדת להיווסד. כאשר הגיע המצב למשבר, גייסה לעזרתה את קרובי-משפחתה ששידכוה לסבא, ותבעה שיכריחוהו להיות מה שהובטח לה שיהיה. היא גם איימה על בעלה הצעיר שתזרוק את ספריו הגרמניים החוצה!
סבא, שנלחץ על-ידי קרובי אשתו, מצא דרך להתל בהם.
מדי בוקר החלו ניראים עקבות משולשים של רגלי עופות גדולים, כרגלי שדים, על פני אבק הקמח האפור שכיסה את רצפת הטחנה. סבא התפאר כי בכוחו להתגבר על השדים השורצים בטחנת הקמח ועורכים בה הילולות בלילות אשר כתוצאה מהן הסוסים עייפים ושטופי-זיעה מדי בוקר, אף שהם קשורים באפסריהם אל אבוסיהם כפי שהיו בתחילת הערב – וזה סימן שסמאל וחברו השד ביליד בן הנאד משתעשעים בסוסים ומריצים אותם כל לילה. ואולי אלה לילית ונעמה השדות החצופות, שרוכבות ערומות על הסוסים בלילות עד שמפיותיהם ניתז קצף לבן וגופם מרטט וזרמתם אוזלת כי השדות ניסו להרות מהם וללדת סוסי-אדם!
סבא התחיל ללון בטחנת-הקמח ולא רק שלא ניזוק מן השדים אלא יצא מדי פעם לדהרת-חצות על גבי אחד הסוסים סביב חומת העיר וגרם להם הזעה יתרה.
תעלוליו הוציאו לו שם של פורץ-גדר ומחלל שם-שמיים.
ערב אחד התפרצו ירושלמים מאנשי ה"כולל", מקלות בידיהם, לבית שבו ישבה חבורת המשכילים, וניסו להרביץ בהם מכות נאמנות כדי שיפסיקו להיפגש.
שמועות מבהילות הילכו בעיר על החבורה – שהם עוכרי ישראל, מספרים בדיחות על אכילת עוף מטוגן בחמאה וחברים בארגון סתר "הבונים החופשים" שמטרתו לקעקע ולהרוס את חומות הדת.
סבא וחבריו התגוננו כאיש אחד נגד המתנפלים, ולא נכנעו. סבא צעק לעבר מנהיג המרביצים:
"יום יבוא ואתם עוד תתגעגעו ל'עוכרי ישראל' שכמונו!"
"שייגעץ! טריפע!" חירף אותו הלה. "צריך להלקותך בפומבי בחצר 'החורבה' ולבזותך – על מה שאתה מעולל לאשתך המסכנה!"
סבא שב לביתו נרגז וסוער, אך כאן חיכו לו בני-משפחתה של האישה, ששמע התיגרה הגיע לאוזניהם והם החליטו ללמדו לקח. הוא נתקל במקהלה של חרפות ואיומים.
אחד נגד רבים נלחץ סבא אל הקיר ולא ידע כיצד ייחלץ מן המבקשים להכותו, מן החניוקים או ה"שחורים", כפי שכונו במשפחתנו. אז ניגש לחלון ואיים:
"אם לא תרפו ממני אפתח את החלון – והשדים ורוחות-הטומאה, שלמדתי להשביעם בכת הסודית 'הבונים החופשים' – יתפרצו פנימה וייאחזו בשערותיכם!"
האיום פעל, בחדר פרצה בהלה, הקרובים הירפו מיד מסבא והסתלקו.
לאחר ימים אחדים הודיעו לו שעליו לתת מיד גט לאשתו, ושילך לכל הרוחות עם חבריו הדוחקים את הקץ ומבקשים לבנות בארץ הקודש כפר עברי, כמו העראבערס, ולהושיב בו עובדי-אדמה יהודיים!
יום אחד, לאחר שסבא התגרש מאשתו, אך מבלי שידע עדיין על הריונה, התאספה בירושלים החבורה של מחפשי הקרקע כדי להקים את המושבה שלנו. לאסיפה בא סבא, הצעיר בחבורה, יחד עם אביו.
בעוד החברים יושבים ודנים במשלחת העומדת לצאת לחקור את טיב האדמות המוצעות למכירה, משך את אוזנו של סבא קול שירת נערה, בשפה הונגרית, שנשמע מן החדר הסמוך:
"ביער העבות, בדשא הירוק, / תשכון ציפור מרהבת עין, / ירוקות רגליה וכנפיה – שני, / לי תצפה שם, / נא חכי, ציפורי, ואבוא..."
המנגינה והמילים היו של שיר-עם עתיק של יהודי הונגריה, שאביו היה שר לו בילדותו, ורק השורה האחרונה בו היתה מושרת בעברית.
סבא יצא מהחדר, ובעוברו במסדרון צירף את קולו לנערה, עד לשורת הסיום בעברית:
"מלך משיח בן דוד בקרוב יבוא!"
הנערה השתתקה בפתיעה, ופרצה בצחוק חנוק. מיהו המצטרף אליה בהונגרית ויודע כמוה את השורה האחרונה בעברית?
קולה היה ערב, כך גם קולו של סבא, שאהב מילדותו את שירי הרועים ואת מנגינות הצוענים ואף למד מהם לנגן בכינור.
סבא עצר על פתח החדר ופנימה לא נכנס. לא היה נהוג שבחור ובחורה לא-נשואים ייפגשו בחופשיות. הדבר נחשב לפריצות. אפילו להאזין לשירתה אסור לו שהרי קול שבאישה – ערווה.
מה עוד שלאחר פרשת הגירושים הכפויים מאשתו, שרק לאחריהם נתברר שכבר הרתה לו, ובעקבות השמועות על קשריו עם השדים ועם ספרי ההשכלה שמתנגדים לדת – לא היה לסבא שם טוב בירושלים. הוא נחשב לעושה צרות.
אך למזלו היתה גם הנערה בת השש-עשרה – גרושה!
על כך שסבתא בת השש-עשרה היתה גרושה בנישואיה לסבא – לא דיברו מעולם במשפחתנו. הסיפור היה בגדר סוד כמוס ונורא כל-כך, שאפילו כתובתה לא נמצאה בבית סבא במושבה. לצורך כתיבת הכרוניקה הצלחתי להשיג אותה בדרכים שהשתיקה יפה להן. היא הוסתרה כל השנים אצל קרובי משפחתה בעדה החרדית בירושלים, ואין זה קל לחדור אליהם. אבותיהם לקחו חלק בייסוד המושבה שלנו. הדור השני והשלישי היפנו עורף לחיבת ציון ולציונות, ומהם קמו המנהיגים הקנאים של "נטורי קרתא". השכונה שלהם "בתי אונגארן" כונתה בשם "חארת אל מג'אנין", שכונת המשוגעים, בגלל האופי הרגזן והקנאות המטורפת של דייריה.
בכתובתה סבתא אינה מכונה בתולתא, בתולה, ולא איתתא, אישה (שכך מכנים מי שאינה בתולה, כי אולי נאנסה או שירכה דרכיה או שהיא גרושה), וברור שלא ארמלתא, אלמנה – אלא נכתב שם במפורש שסבא: "אמר לה להדא מתרכתא הנקבה..."
הנקבה הגרושה!
האם השיאו אותה בילדותה ליהודי מבוגר והיא מאסה בו וברחה לבית-הוריה?
לפי הידוע לנו על משפחתה, על היחסים היפים שהתרקמו בין סבא לסבתא משעה ששמע אותה שרה, ועל הקשרים שהחלו נרקמים ביניהם בעזרת קרובת-משפחה ששימשה כשדכנית – לא ניראה שכך נהגו בסבתא.
כניראה השיאו אותה בנישואי ילדים, כדי להגן עליה מהשכנים המוסלמים. סבתא היתה נערה יפה, ולמשפחה יהודית לא היה קל לגדל בת פורחת, בעלת גוף נהדר, המושכת תשומת-לב ומעוררת גברים בעצם הופעתה – לא בסביבה הנוצרית באירופה, שממנה באו, ולא בסימטאות ירושלים, שבהן המוסלמים התאנו ליהודים, זכרים ונקבות, היכו אותם ופגעו בהם לעיתים קרובות.
באירופה היתה נהוגה בשעתה "זכות הלילה הראשון" של הרוזן, בעל-האחוזה, על הכלות של נתיניו, בוקע ראשון באדמת הבתולים שלהן. הנתינים, נוצרים כיהודים, היו קובעים את נישואי בנותיהם לתקופות שבהן האדון מתהולל בפריס, אך אם לא כיוונו נכון, היו אלה לא רק מתבתקות תחתיו בקול בכי מר אלא גם נדבקות בעגבת שלו.
ואילו בירושלים היה יכול מוסלמי עשיר ובעל-השפעה לומר לשכנו היהודי שבתו הצעירה מצאה חן בעיניו, והרי הידידות בין המשפחות עמוקה היא, ומדוע לא תתווסף גם הבת על שאר נשותיו, ויחוזק הקשר פי כמה וכמה?
ואיך אפשר להעליב ידיד, לרוב תקיף ולפעמים גם מאיים במתק-שפתיים, ולסרב לתת לו או לבנו את בתך לאישה?
מחתנים אותה בעודה ילדה עם ילד יהודי בגילה. והתשובה, מבלי להעליב את המוסלמי, היא: "לכבוד גדול ייחשב לי לתת לך את בתי לאישה, אך מה לעשות והיא כבר נשואה?"
על כך נאנח המוסלמי החמדן, ומוותר.
פורץ גדר, גרוש, "פסול" ומשכיל, זכה סבא בסבתא אולי משום שגם בה היה "כתם" – גרושה. לפני שנים רבות אמר לי אחד ממנהיגי העדה החרדית, שהיה בן-דוד של אבא מצד סבתא: "כאשר נתנו את סבתך לסבך לאישה – היה מחסור בגברים בירושלים!"
וכך שתי נשותיו של סבא השובב, האחת היתה אלמנה ואם, והשנייה גרושה, ואולי לא זכה בחייו בבתולה, אלא-אם-כן נישואיה הראשונים של סבתא, בעודה ילדה, לא מומשו מעולם.
וישנה דרך אחרת לסירוב, והיא נהוגה בקרב המוסלמים ובקרב אחינו במושבות העבריות, שלמדו משכניהם, אבל לשמה צריך כוח רב יותר משהיה להוריה של סבתא בירושלים.
לאחר שסוסתו היקרה נגנבה, הגיע ראש השומרים שלנו, שיח' איסחאק נורדאו, לסביבות באר-שבע, אל השיח' איברהים אבו-רגאייג, שממנו קנה אותה.
"איך אוכל להודות לך על טרחתך הגדולה למעני ולמען הסוסה היקרה לשנינו? הלא אנחנו כמו משפחה אחת!" אמר שיח' איסחאק לשיח' איברהים בתום השיחה הממושכת.
"וואללה, יא שיח' איסחאק, הוצאת מילים מפי! הלא כך בדיוק אמרתי לעצמי, מדוע נהיה מחותנים רק בסוסה ובצאצאיה? שמעתי שאללה יתברך חנן אותך בבת כלילת מעלות, הייתי רוצה מאוד להשתדך איתך, ושתיתן את בתך לחסן בני..."
שיח' איסחאק שלנו הסתכל עליו ואמר לעצמו: "אני אתחתן איתך? לחסן שלך אתן את בת-ציון שלי לאישה? שתחיה כאן באוהל? הלא כל המושבה תצחק ממני! זה יותר גרוע מאשר לקחת קדיש, סוס עבודה פשוט, ולהרביע ממנו סוסה אצילה. על מה אתה מדבר בכלל? איך אתה מעז?"
אבל הוא ידע שלא מן הנימוס לומר זאת, ולכן השיב: "וואללה, שמע, זה כבוד גדול בשבילי שאתה בא ומציע שבנך חסן ישא את בתי. להגיד לך, לאמיתו של דבר, אבל את האמת – וואללה, זה היה צפוי! אני, לא הופתעתי. אני ידעתי שביום מן הימים, אינשאללה, זה יבוא. והייתי שמח יותר אם זה היה בא לפני חודש."
"מה קרה בחודש האחרון?" נדאג אבו-רגאייג.
"בחודש האחרון בא בן-דודי והודיע שבנו רוצה לשאת אותה. התחלנו לדבר, אני לא צריך להגיד לך שלבן-דוד יש עדיפות בנערה. אנחנו אפילו דיברנו על המוהר שהוא ישלם לה – חמישים אלף לירות מצריות..."
"חמישים אלף לירות? מה אתה מדבר? מאיפה אני אביא?"
"רגע אחד, אל תתייאש. הלא משפחה אחת אנחנו. דע לך, שהעניין עוד לא סגור," שיחק שיח' איסחק שלנו במקטרת שבפיו, כמתייעץ בה שעה שהוא מעלה עשן כחלחל.
"לא סגור? אולי זוהי רק נקודת התחלה? לפעמים האחד מבקש, אבל השני עוד לא הציע..."
"שמע, שיח' אבו-רגאייג, וואללה שזה לא הוגן מצידך. אתה רואה, אתה נוהג בי כבן-בליעל. אתה בא ואתה רוצה את בתי, ואתה שומע סכום של מוהר ואתה נבהל, ואתה נרתע. תגיד לי, מה חשבת, שאתה הולך לקנות משהו בשוק הגרוטאות? שסחורה גנובה אני מציע לך? אתה רוצה לקחת אותה במחיר של סוס גנוב, ואילו במוהר מכובד אתה אפילו לא מוכן לדבר על זה? בוא נעזוב את השאלה אם יש לך או אין לך את שווי המוהר. שמעת סכום כסף ואתה אומר – לא בא בחשבון!? אתה יודע מה, אני מצטער שבאתי הנה. לא מצמרך ולא מצאנך. זוהי חברות? כך מדברים ביניהם מחותנים?"
"שמע יא אחי איסחאק, אני באמת מצטער, אני לא התכוונתי לפגוע בך. וואללה, בתך לא תסולא בפז. ואילו היה הדבר בהישג-יד, אנחנו היום היינו כבר יושבים ומברכים על המוגמר וקובעים תאריך לחתונה, אבל מאיפה אקח את החמישים אלף לירות? הלא אם אני אמכור כל מה שיש לי, זה לא יספיק. לא התכוונתי חלילה לפגוע בבתך, להיפך, התכוונתי לומר לך שאם היא נישאת במוהר כזה, אז אני חייב לפנות את הדרך, זה הכל. אם נעלבת, אני מתנצל."
"טוב, אתה יודע מה, בוא אל תדחה אותי על הסף. נחכה שבועיים. אתה תגייס, תראה, מה האפשרויות שלך. אני אראה באיזו מידה בן-דודי עדיין עומד על דעתו, ונדבר בעוד שבועיים-שלושה. הלא הילדה רק בת שש-עשרה, חיכית שש-עשרה שנה, תחכה עוד שבועיים."
המשך יבוא
אזהרה: הספר הנידח "המושבה שלי" הוא רומאן בידיוני שמשתמש גם בחומר דוקומנטארי אבל בשום פנים ואופן אין לקבלו כמקור היסטורי ממש.
רשימת הרצאות ומפגשים של אהוד בן עזר
לשנת תשס"ז, 2006/2007
להזמנות: טלפקס 03-5228827 benezer@netvision.net.il
כיתות א' עד ג'
פגישה עם סופר, נושא כללי וגם בעקבות הספרים:
1. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996, טל. 03-5660335), צייר: אבנר כץ. מומלץ.
2. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996, טל. 03-5785810), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל. יש הדפסה 2. ניתן לתאם רכישת עותקים עם ההוצאה או עם אהוד. מומלץ.
3. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. הוצאת יבנה, 1982, יבנה, טל. 03-6297856), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.
4. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. הוצאת יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.
5. "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005, אסטרולוג, טל. 03-9190957). החלק האחרון כולל שירי ילדים. מומלץ מאוד.
כיתות ד' עד ו'
פגישה עם סופר, נושא כללי וגם בעקבות הספרים:
1. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך, יבנה, טל. 03-6297856), צייר: יעקב קמחי. מומלץ.
2. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982, שוקן, טל. 03-5610130), צייר: דני קרמן.
3. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.
4. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד מוציאים לאור, 1987, רכגולד מוציאים לאור, 03-5180555), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.
5. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991, ר. סירקיס, טל. 03-7510792), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.
6. "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005, אסטרולוג, טל. 03-9190957). החלק האחרון כולל מדור שירים לילדים, שמתאים גם לקבוצת הגילאים הקודמת. מומלץ מאוד.
כיתות ז' עד ט'
פגישה עם סופר, נושא כללי וגם בעקבות הספרים:
1. "המחצבה" (רומאן. 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001, אסטרולוג, טל. 03-9190957). מומלץ מאוד. התלמידים יכולים לראות את הסרט, כ-90 דקות, בברקו מקלטת וידאו שניתן לשאול בספריית סרטים, בימים שלפני המפגשים אבל כדאי שהמורה יראה קודם את הסרט, אף כי אין עליו הגבלת גיל צפייה.
2. "אנשי סדום" (רומאן. 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001, אסטרולוג 03-9190957). מומלץ.
3. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980, הוצאת יבנה, טל. 03-6297856), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. מומלץ מאוד.
4. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" (ביוגראפיה. הוצאת עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993. הדפסה שנייה 2005, הוצאת עם עובד, טל. 03-6291526). בתי-הספר בפתח תקווה יכולים לקבל עותקים אצל נילי חי במחלקת התרבות בעירייה. מומלץ מאוד.
5. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן לבני הנעורים. רכגולד מוציאים לאור, 1987, המנור 7, ת"א, 03-5180555).
כיתות י' עד י"ב
נושא ראשון: פגישה עם סופר
שיחה לפי שאלות שהכינו התלמידים, ובעקבות "המחצבה" (הרומאן והסרט), "אנשי סדום", סיפורים נבחרים מתוך "יצ'ופר הנוער", ושירים נבחרים מתוך "50 שירי מתבגרים" ובעיקר מתוך ספר השירים "יעזרֶהָ אלוהים לפנות בוקר". אפשר לצלם שירים אחדים ולחלקם לתלמידים או גם ללמוד אותם קודם בכיתה.
1. "המחצבה" (רומאן. 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001, אסטרולוג, טל. 03-9190957). התלמידים יכולים לראות את הסרט בברקו, כ-90 דקות, בקלטת וידאו מספריית סרטים בימים שלפני המפגשים. מומלץ מאוד.
2. "אנשי סדום" (רומאן. 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001, אסטרולוג, טל. 03-9190957). מומלץ.
3. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991, ר. סירקיס, טל. 03-7510792), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.
4. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד מוציאים לאור, 1987, 03-5180555), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.
5. "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005, אסטרולוג, טל. 03-9190957). החלק האחרון כולל מדור שירים שמתאים גם לקבוצת הגילאים הקודמת. מומלץ מאוד.
נושא שני: העלייה הראשונה, ובייחוד המושבה הראשונה פתח-תקווה
בעקבות הספרים "פרשים על הירקון" (על ראשיתה של המושבה בשנת 1878), "אוצר הבאר הראשונה", "בעקבות יהודי המדבר", "ג'דע" (סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה), מפגש מיוחד לבתי-ספר בפתח-תקווה עם הצגה בבית אברהם שפירא. הנושא מתאים בשינויים קלים גם לכיתות ז' עד ט'. מתאים גם למבוגרים. יש גם סרט "1913, חיי היהודים בארץ-ישראל", 78 דקות. "עותק עברי אילם עם ליווי מוסיקלי", סינמטק ירושלים, 02-6724131.
1. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993. הדפסה שנייה 2005, בתי-הספר בפתח תקווה יכולים לקבל עותקים אצל נילי חי במחלקת התרבות בעירייה, ולתאם צפייה בהצגה). מומלץ מאוד.
2. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989, שרברק, טל. 03-6293343), צייר: דני קרמן.
3. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982, שוקן, טל. 03-5610130), צייר: דני קרמן.
4. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.
נושא שלישי: חייה ויצירתה של המשוררת אסתר ראב במלאת 25 שנה למותה
יכול להיות משולב בהצגת שקפים המתארים דמויות ונופים בחייה. בעקבות הספרים "אסתר ראב, כל השירים" בהוצאת זב"מ, "אסתר ראב, כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, ו"ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה מאת אהוד בן עזר. מומלץ בעיקר לכיתות הגבוהות ומתאים גם למבוגרים.
1. אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998, הוצאת עם עובד, טל. 03-62915269). מומלץ לכיתות הגבוהות בלבד ולמבוגרים.
2. "אסתר ראב / כל השירים" (הוצאת זמורה ביתן, בעריכת אהוד בן עזר, 1988, 1994, 2001. הוצאת זמורה-כינרת 03-6344977, לבקש את חגית. אפשר להתקשר גם באי-מייל: info@kinneret-zmora.co.il) מומלץ מאוד.
3. "אסתר ראב / כל הפרוזה", בעריכת אהוד בן עזר, כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, אסטרולוג, 2001, אסטרולוג, טל. 03-9190957). מומלץ מאוד.
נושא רביעי: חייו ויצירתו של הסופר והצייר נחום גוטמן
משולב בהצגת סרט של כעשרים דקות שעשתה שולי אשל על נחום גוטמן, ואשר מוצג דרך קבע במוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, תל-אביב. הפגישה בעקבות הספרים "בין חולות וכחול שמיים" ו"אלבום נחום גוטמן", סיפורי חייו של נחום גוטמן כפי שכתב אותם מפיו אהוד בן עזר. מתאים גם לכיתות ז' עד ט'. מומלץ למפגש כי יש בו יסוד מאוד ויזואלי. את קלטת הסרט מביא עימו אהוד בן עזר. יש לדאוג למכשיר וידאו קאסטות עם מסך ברקו או מכשיר טלוויזיה גדול. מומלץ מאוד לכיתות ביניים וגבוהות ולמבוגרים.
1. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך, הוצאת יבנה, טל. 03-6297856), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. מומלץ מאוד.
2. אהוד בן עזר, עורך, "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן, 1997 ואילך, מודן, טל. 08-9221821). מומלץ מאוד.
נושא חמישי: דמות הערבי בספרות העברית
בעקבות "במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית" (מבחר סיפורים ומבוא. חלק מהיצירות המצויות במבחר כלולות בתוכנית הלימודים. הספר יכול לשרת את המורה הבוחר בנושא זה ל-5 יחידות), וכן הספר "ברנר והערבים".
1. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992, הוצאת זמורה-כינרת 03-6344977, לבקש את חגית. אפשר להתקשר גם באי-מייל: info@kinneret-zmora.co.il
2. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. הוצאת עם עובד, 1986, הוצאת עם עובד, טל. 03-6291526). מומלץ לכיתות הגבוהות בלבד ולמבוגרים.
3. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001, אסטרולוג, טל. 03-9190957). מומלץ לכיתות הגבוהות בלבד ולמבוגרים.
נושא שישי: סדנת כתיבה
"סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000, אסטרולוג, טל. 03-9190957). מומלץ לכיתות הגבוהות בלבד ולמבוגרים, בקבוצות לא גדולות או גם בסדרת מפגשי סדנה.
להזמנות: אהוד בן עזר, טלפקס 03-5228827 benezer@netvision.net.il
אהוד בן עזר
רשימת הספרים שאפשר לרוכשם ואלה שאזלו
לפי סדר הופעתם
1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001, אסטרולוג, טל. 03-9190957. יש גם סרט "המחצבה").
2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001).
3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).
4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל. אזל.
5. "Unease in Zion", Quadrangle, New York, 1974 – (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות). אזל.
6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977). אזל.
7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך, יבנה, טל. 03-6297856), צייר: יעקב קמחי.
8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1978). אזל.
9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979, זמורה ביתן, טל. 03-6344977).
10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר.
11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.
12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982, שוקן, טל. 03-5610130), צייר: דני קרמן.
13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.
14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן, 1997 ואילך, הוצאת מודן, טלפון – 08-9221821).
15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985, זמורה ביתן, טל. 08-9221821).
16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן. אזל.
17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986, עם עובד, תל-אביב, טל. 03-6291526).
18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד מוציאים לאור, 1987, המנור 7, ת"א, טלפון 03-5180555). אזל.
19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד מוציאים לאור, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן. אזל.
20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.
21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).
22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.
23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989, שרברק, טל. 03-6293343), צייר: דני קרמן.
24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. עידנים / ידיעות אחרונות, 1990, ידיעות אחרונות, ת"א, טלפון 03-5584201).
25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991, רמת-גן, טלפון 03-7510792), עם 40 ציורים מאת דני קרמן. אזל.
26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. אזל.
27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993. הדפסה שנייה 2005, בתי-הספר בפתח תקווה יכולים לקבל עותקים אצל נילי חי במחלקת התרבות בעירייה.
28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994). אזל.
29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל. הדפסה שנייה, 2006.
30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996, מטר, טל. 03-5660335), צייר: אבנר כץ.
31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ). אזל.
32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון 1997, פקס 03-7380641).
33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).
34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו ארה"ב, ולונדון, 1999. יש גם מהדורה פיראטית בערבית שהודפסה בביירות).
35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000, אסטרולוג, טל. 03-9190957).
36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).
37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).
38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).
39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001). אזל. להשיג חינם רק אצל אהוד בן עזר.
40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).
41. "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1,328 נמענים בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין שאינם לפרסום
כל המבקש לקבל בארבעה קבצי וורד גדולים של כ-50 גיליונות כל אחד את
204 הגיליונות הראשונים של "חדשות בן עזר" מן השנים 2005-2006 – יפנה
באי-מייל למערכת והם יישלחו אליו חינם באי-מייל, כל קובץ בנפרד
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל
נספח:
אריה איסר: חתימה על עצומה להגנת שי דרומי
אני מעביר אליכם עצומה שקיבלתי לחתימה ולהפצה. ייתכן ותרצו גם אתם להפיץ אותה. תודה. חשוב מאוד. ביטחוננו האישי עומד על הפרק. אני ממליץ בכל לב על כך שתחתום בתקווה שתנועת תמיכה בשי דרומי בפרט ובחקלאים הנבזזים בכלל, תכריח את הגורמים שהיו צריכים להשליט את החוק לבצע את המוטל עליהם.
החתימה ההמונית לא רק שתבטא תנועת מחאה נגד חוסר המעש של אלו שצריכים היו לשמור על החוק, אלא גם הכרזה שנמאס לנו מכרכורי הפוליטיקאים אחר קולות המצביעים הבדואים (ראו החאפלות, החנחונים וההבטחות לפני כל מערכת בחירות) וכי הגיע הזמן להשליט חוק וסדר בנגב בפרט ובאזורים החקלאיים בכלל.
כחוקר במרחבי הנגב במשך שנים רבות וכתושב מדרשת שדה בוקר במשך 25 שנים "אכלתי" את ההפקרות באזור זה פעמים רבות ואחר במקומי היה מאמין בהשגחה פרטית על כך שהוא נשאר בחיים לכתוב את המכתב הזה. "ההרפתקאות" כללו מספר מקרים של הימנעות בשנייה האחרונה מכלי-רכב נהוג על ידי בדואי, שיוצא מכביש עפר לדרך הראשית, או עוקף מולך בסיבוב עיוור תוך חצייה של פס לבן, עד אי דריכה במזל על מוקש שהונח בדרך למתקן רושם. חבלה במכשירי המחקר הייתה עניין של יום-יום.
תקופה מסוימת סבלנו במדרשה מגניבות רכב ורכוש עד שאחד התושבים לימד לקח בעזרת רובה הציד שלו את אחד הגנבים שהיה עסוק בפריצה ומאז הונח לנו לכמה זמן. כמה וכמה פעמים היינו צריכים להושיט עזרה למטיילים שמכוניותיהם נפרצו וכל חפציהם ותעודותיהם נשדדו. המקרה האחרון של שי דרומי הוא פועל יוצא מהתעלמות השלטון מהאנרכיה בנגב, התעלמות שהביאה למצב שעל החקלאים לקחת את החוק לידיהם על מנת לשמור על רכושם. אסור בשום אופן להפקיר את החקלאים שממשיכים במפעל הציוני של ההתיישבות, לחסדי העוברים על החוק והמתיימרים לשמור עליו. אנא הפץ עצומה זו בין כל מכריך והפצר בהם לחתום.
אריה איסר
Arie S. Issar
Hameshoreret St 13
Jerusalem
ISRAEL 96348
כל מי שיש לו קרובים, מכרים חברים העוסקים עדיין בחקלאות יודע את הצרה הצרורה הזו של גזילת רכוש באין מפריע. אפילו לאור היום הגיע הזמן להרים קול נגד התופעה – בדיוק כמו על גניבת מכוניות ואין מושיע – ולו על ידי חתימה על עצומה. מצ"ב הקישור לעצומת התמיכה בדרומי. מדובר ביוזמה טרייה של מיספר אזרחים שהתארגנו לעזור לשי דרומי, החקלאי שירה בגנבים שפרצו לחוותו. אחד מהם נהרג. העצומה נעשית בידיעת ותמיכת המשפחה ומקווים לאסוף עשרות אלפי חתימות (ואולי יותר) שאולי יעזרו לו בדרך הקשה שלפניו הן מבחינת עידוד והן מבחינת השפעה על דעת קהל. הצטרפו, חתמו והפיצו, כל קול חשוב! יש לכך השפעה על הביטחון האישי של כולנו, של כל אחד מאיתנו.